אדמת קודש, יורה דעהAdmat Kodesh, Yoreh De'ah
א׳שאלה נדרשתי לאשר שאלוני לבי ורעיוני לתור במה שעיני ראו ולא זר בהיותי עומד ומשמש לפני רבותי ואבא מארי זלה"ה שכשהיה בא לפניהם שבר יד או שבר רגל או גף שבור בין בחול בין בשבת עצם לבדו בלי בשר כלל שנתבשל ויאכל חצי בשרו או רובו ככולו והשבר היה מאלו הנאמרים בכ"מ הבהמ' מותרת והאבר אסו' והיו מתירין הבשר והתבשיל באין או' ואין דברים. ובעומדי על דעתי נתתי אל לבי לחקור מדוע לא היו חוקרים בדבר בשאלת בעלים אם היה השבר מחופה בבשר ובעור ולא היה יוצא מהעצם הנשבר לחוץ אם לאו דאם אין בשר ועור חופין את רובו האבר אסור מדרבנן משו' מצות פרוש לדעת הסוברין כן. ולדעת הרמב"ם פ"ה מה' מאכלות אסורות יש בו איסור תורה אלא שאינו לוקה נמצא דבין למר ובין למר צריך ביטול בס' לדעת הכל. וכיון שכן נמצא דספו לאינשי איסורא ח"ו במיעוט חקירתם בדבר. וחלילה חליל' שתקלה כזו יוצא' מתחת ידם ואין הדבר תלוי אלא בחסרוני ע"כ נתתי אל לבי להתיישב בדבר וה' אלקים יעזור לי.
1
ב׳זאת אשיב אל לבי. גרסינן בחולין דף ע"ו א"ר למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו זה וזה אסור למטה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת. ושמואל א' בין למעלה בין למטה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת. ופי' רש"י זה וזה אבר ובהמה מותר ואם לאו זה וזה אסו' ומתני' דקתני אם לאו אין שחיטתו מטהרתו דמשמע אבר אסו' ובהמה מותרת אלמטה מן הארכוב' קא' אבר אסור משום מדולדל. ומ"ש אסור משום מדולדל הוא הדבר האמור למעלה מהענין שם דף ע"ג דגרסינן התם א"ר יוסף נקוט הא דרב יצחק בר יוסף בידך כו' דתניא ובשר בשדה טריפה לא תאכלו להביא האבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ובעוף ושחטן שהם אסורין דא' רבה בר בר חנה אר"י אין בהם אלא מצות פרישה בלבד. ואפליגו אימוראי שם דאם אכל אבר זה חד אמר לוקה וחד אמר לא לקי ואסיקנא דבמיתה דעושה ניפול לקי ובשחיטה דאינה עושה ניפול לא לקי יע"ש. ובפלוגתא דרב ושמואל הנז' בדף ע"ו פסקו כל הפוסקים כוותיה דרב דהא שמואל הדר ביה לגבי רב כדאי' התם. וראיתי בס' דמשק אליעזר דף ר"ב ע"ב שהק' בדברי רב דלא הו"ל לרב לו' זה וזה אסור דהול"ל סתם אסור דבשלמא במאי דקאמר זה וזה מותר קמ"ל דמותרין לגמרי ואין באבר משום טומאת אוכלין מטעמא דמדרבנן משום אבר מ"ה. אבל בזה ובזה אסור ק' דהא פשיטא דכיון דהבהמה אסורה אבר נמי אסור. ותירץ הרב הנז' דהא קמ"ל דנהי דלעולם אסורין מ"מ לענין טומאת אוכלין אין איסורן שוה דהאבר מטמא משום טומאת אוכלין כדלקמן בהעור והרוטב דהוכשרו ע"י שחיטה בדמיה עכ"ל יע"ש. ולי הדיוט נראה שכונת רב באומרו זה וזה אסורין במ"ש רש"י ז"ל בריש דף ע"ד במאי דאהדירינהו רב יוסף לאפיה וא"ל מאי קו' כי אמרי אלא דמיתה עושה ניפול ופי' רש"י כי אמרי אנא דלוקה משום אבר מ"ה במיתה עושה ניפול ואשמעך רב דלא משום נבילה מתרינן ביה אלא משום אבר מ"ה ואם בא לאכול משאר גוף הבהמה הלזו שמתה מתרינן ביה משום נבלה. וזו היא ס' רב גופיה דהכי א"ר יוסף משמיה דרב אכלו לזה לוקה וכיון דהכי מפ' לה רב יוסף מילתיה דרב דבהכי מיירי במיתה עושה ניפול וכמ"ש רש"י א"כ שפיר מיתוקמא הך דנקט רב במילתיה דזה וזה אסורין דאזיל לשיטתיה דס"ל דאין איסורן שוה כנ"ל לישב דברי רב באופן זה דהוי במילתיה דרב גופיה מדרב לדרב ובודאי דלא שאני לן בין אם נחתכו איברים אלו שאינם מטריפין הבהמה לגמרי. או נשברו דנשברו נכנסו בסוג אבר' המדולדלין כמ"ש רש"י וכ"כ ראבי"ה הביא דבריו המרדכי ז"ל. וז"ל כתב ראבי"ה אם נחתך או נשבר העצם התחתון למטה מן הקופיץ היא הארכובה הנמכרת עם הראש. ובעוף הוא התחתון שבו הקשקשין אפי' אין עור ובשר חופין את רובו כשירה הבהמה או העוף אך האבר אסור משום אבר מ"ה כדאמרי' ובשר בשדה טריפה לא תאכלו להביא האבר והבשר המדולדלין בבהמה. ואם עור ובשר חופין את רובו אפילו האבר מותר וכן האבר האמצעי כו' אם נשבר העצם בלא צומת הגידין וכו' אם עור ובשר חופין את רובו אפי' האבר כשר. ואם אין עור ובשר חופין את רובו האבר אסור ושאר הבהמה או העוף כשרין. והעצם הג' הוא הנק' קולית בוקא דאטמא. ובעוף הוא הרחב הדבוק ממש בגוף דינו שוה לאלו פי' לאלו של בהמה שאם עור ובשר חופין את רובו כשר אפי' האבר ואם לאו האבר והבהמה הכל אסור עכ"ל. ולכאורה ק"ל בפסק זה דראבי"ה דנראה דלא אתיא לא כרב ולא כשמואל דאילו לרב הא אמר דלמעלה מן הארכובה שהיא הארכובה הנמכרת עם הראש אם אין רוב בשר קיים זה וזה אסור. ואיהו ז"ל א' דאם נשבר עצם האמצעי דאם אין רוב בשר קיים האבר אסור והבהמה מותרת וזה דלא כרב ודאי וגם דלא כשמואל נמי אתיא דהא שמואל ס"ל דבכל הג' פרקים אם נשברו ואין רוב בשר קיים דהבהמה מותרת והאבר אסור. ואיהו ז"ל פסק דבעצם העליון שהוא עצם הקולית דהיינו בוקא דאטמא דאם נשבר ואין רוב בשר קיים דזה וזה אסור הבהמה והאבר וזה דלא כשמואל ודאי וא"כ צ"ע דפסקו דראבי"ה לא אתיא לא כרב ולא כשמואל כמדובר.
2
ג׳אמנם כמעט קט מהעיון נר' דלא ק' מידי דזה מורה באצבע דראבי"ה ס"ל כאוקמתא בתרייתא דאוקי רב פפא אלי' דרב דרב פפא מתני הכי אר"י א"ר למטה למטה מן הארכובה ומצומת הגידין. למעלה למעלה מן הארכובה ומצ"ה וכן שניטל צ"ה וארכובה גופה כדעולא שהיא עליונה יע"ש. הרי דלאוקמתא זו דרב פפא אלי' דרב עצם האמצעי אף אם נשבר משכחת לה דכשירה. ולפי אוקמתא זו דרב פפא אלי' דרב ע"כ צריכין אנו לפ' דמחלוקת דרב ושמואל הוי הכי רב א' למעלה מן הארכובה פי' מן הארכובה העליונה שהיא עצם הקולי' דאם אין רוב בשר קיים זה וזה אסו' ומן הארכובה ולמטה דהיינו עצם האמצעי וארכובה הנמכרת עם הראש אם אין רוב בשר קיים האבר אסור ובהמה מותרת. והריב"ה ס"ל הכי כמ"ש דבריו הרא"ש דפליג על פסקו דרש"י יע"ש ובהכי נתיישב פסק הראבי"ה בלי ספק כנ"ל. אכן רש"י פסק כלישנא קמא לחומרא דס"ל דבאיזה ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש ולפ"ז עצם האמצעי דינו כעצם הקולית דבכל מקום שנחתך טריפה.
3
ד׳והרב רבי' יונה ז"ל הביא ראיה לדבריו מהא דאמרי' לקמן בגמ' הנהו גידין דאתו לקמה דרבה ושקלא וטריא אי דינם כבשר ושרייא או לא ואמרי' עלה דא' רבה למאי ניחוש לה חדא דא' ר' יוחנן גידין שסופן להקשות נימנין עליהן בפסח אלמא דינם כבשר ועוד שהתורה חסה על ממונם של ישראל וא"ל רב פפא לרב רבי שמעון בן לקיש ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל. והרי אותן גידין לא משכחת להו בעצם הקולי' שאין שם גידין כלל לא באותו עצם אלמא דאף בעצם האמצעי כל שנשבר ואין עור ובשר חופין את רובו טריפה עכ"ל. והביא דבריו הר"ן ז"ל פ' בהמה המקשה וכתב הר"ן ז"ל שם וז"ל ולדברי הגאונים ז"ל לא משכחת לה שהרי אין טריפות בעצם האמצעי אלא מחמ' צומת הגידין. וליכא למימר דבההוא עובדא לא שקלי וטרו אלא להתיר עצם עצמו אבל לבהמה פשיטא להו שאפי' לא יהא דין אותן הגידין כבשר הבהמה כשירה דא"כ היכי אמר להו רב פפא הא רשב"ל ואיסורא דאורייתא והרי אבר המדולדל אינו אסור אלא משום מצות פרוש מדבריהם בלבד כדאיתא לעיל בגמ' בפרקין אלא ודאי דלעניין הכשירה של בהמה הוו שקלי וטרו ולא משכחת לה אלא אלי' דלישנא קמא דא' רבה באיזו ארכובה אמרו בארכוב' הנמכרת עם הראש עכ"ל ז"ל. ולדידי חזי לי דל"ק כלל מהך שקלא וטרייא לגאונים ז"ל ומקום הניחו לי דלדעתי דעת הדיוט נ"ל דהגאונים ז"ל ס"ל בההוא עובדא דלא שקלי וטרו אלא להתר עצם עצמו אבל הבהמה כשירה וכמ"ש הר"ן ז"ל. ומה שתמה הר"ן ז"ל דא"כ היכי א"ל רב פפא לרב ר"ש ן' לקיש ואיסורא דאורייתא והרי אבר המדולדל אינו אסור אלא משום מצות פרוש מדבריהם בלבד. ל"ק והגאונים ז"ל ס"ל דאבר המדולדל איסורו מדאורייתא. תדע לך דהא מכלל הגאונים דהכי ס"ל דאין טרפות בעצם האמצעי הוא הרמב"ם ז"ל וכמ"ש להדייא בפ"ח מה' שחיטה והרי"ף וריב"א ז"ל ועיין במרן הקדוש בכ"מ שם ובפ"ה מה' מאכלות אסורות פסק דין אבר המדולדל והכריח שם ה"ה דהרמב"ם ס"ל דאבר המדולדל איסורו מדאורייתא אלא שאינו לוקה עליו מלישנא דתלמודא דאפליגו שם דחד אמר אם אכלו לזה לוקה. וחד א' דאינו לוקה יע"ש. ופעמים שלש שנה פרקו לו' דהכי ס"ל להרמב"ם. גם הפר"ח בסי' ס"ב הביא סמוכות שלו וז"ל ולענין דינא אע"פ שרוב הפוסקים פליגי עם ס' הרמב"ם מ"מ נקטי' כוותיה לחומרא חדא כו' וכן מוכח מהא דאמרינן גבי ביעי חשילתא כו' ועוד הביא ראיה מהתוספתא דע"ז יע"ש והרואה יראה שכל ראיותיו שהביא מרנא הפר"ח הן בריאים וחזקים כראי מוצק ובפרט הראיה שהביא מהתוספתא שהיא ראיה עצומה ורבה היא. נמצאת אתה או' דמאחר דמצינו לגאון א' הוא הרמב"ם דס"ל דאיסור אבר המדולדל הוי מדאורייתא. אמור מעתה שגם הגאו' הכי ס"ל נמי וכיון שכן עלה יישוב הר"ן כהוגן במ"ש דהגאו' ס"ל בהך עובדא דתלמודא דמאי דשקלו וטרו הוי להתיר העצם אבל הבהמה מותרת ותו אין מקום לקו' הר"ן שהק' על הגאוני' ובעיני יישוב זה הוא אמת ויציב ונכון ותו לא מידי. ואגב ראיתי מ"ש מהרש"ל בס' ים של שלמה פ' בהמה המקשה דף מ"ד ע"א וז"ל מפ' בהגה בשם א"ז וז"ל פרקי בגף העוף דינם שוה אם נשברו. אם עור ובשר חופין את רובו' העוף מותר והאבר אסור וצריך לשייר בו מעט מן המותר עם האבר האסור כשחותך ע"כ. ולא הבנתי כלל דעתו בזה כי מה חילוק יש בחופין את רוב השבירה לענין חששת דנקיבת הריאה כמו שאין חילוק בנשבר העצם במקום צומת הגידין דאנו חוששין לפסיקת הגידין כאשר נפרש לקמן כי דוקא במקום שהטרפות תלוי בשבירת גוף העצם הוא דאיכא לחלק בהכי אם עור ובשר חופין רוב השבירה עכ"ל ז"ל. וברירא לי מילתא כשמש שהרב הנז' לא שלטה עינו בדברי ההגהות במקומן בהרא"ש פ' בהמה המקשה דף קס"ג ע"ג שסיים שם הלשון כן וז"ל וה"מ כשנשבר רחוק מעט ממקום חיבורו ומ"מ צריך לעיין בצלעות אם נצרר הדם כי יש לחוש לנקיבת הריאה וצריך לבדוק הריאה אם נשבר ממש במקום חיבורו כו' עכ"ל הנצרך לענינינו הרי שביאר דבריו ההגהות דמיירי כשנשבר רחוק מחיבורו לגוף דאין חשש לנקיבת הריאה אלא הטרפות תלוי בעצם עצמו משום איסור אבר המדולדל וע"ז כתבו ההגהות דאם עור ובשר חופין רוב שבירת העצם אז העוף מותר וגם האבר מותר פי' ואין בו איסור אבר המדולדל ואם עור ובשר חופין את רובו האבר אסו' משום איסו' אבר המדולדל והעוף מותר כיון שהוא רחוק מעט מהגוף ואין חשש שניק' הריאה. ועכ"ז כתב דמ"מ צריך לעיין בצלעות דשמא נצרר הדם ויש לחוש לנקיבת הריאה דאז ודאי דגם העוף נטרף כיון שאינו רחוק כ"כ מהגוף ובכן אזדא לה תמיהת מהרש"ל. וביותר תלונתי על הרב הגדול המאסף לכל המחנות כנה"ג ז"ל סי' נ"ה שהביא דברי מהרש"ל ותמה הוא ג"כ איך לא תפסו הפוס' על דברי ההגהות יע"ש ונר' שג"כ הוא לא ראה דברי ההגהות במקומם ואין כן דרכו בכל המקומות. ותו דלו הוכח שלא היו כותבי' ההגהות בסיום דבריהם כמ"ש אפ"ה נר' לע"ד דלא היה מקום לתמיהת מהרש"ל שהוא תפס במושלם דאיסור שבירת הגף בעצם הסמוך לגוף הוי משום נקיבת הריאה לכ"ע. ואין הדבר כן דלא מצינו טרפות בגף העוף אלא בשמוטה וכ"כ הרמב"ם פ"ח מה' שחיטת דין ך' וז"ל ועוף שנשתברו אגפיו מותר כבהמה שנחתכו רגליה גם הרי"ף ור' ישעיא וסמ"ג ומור"ם לא הזכירו כלל טרפות דשבירת הגף רק טרפות דשמוטה. גם הרשב"א בת"ה הארוך דף נ' ע"ב כתב וז"ל ובעוף נמי שנשתברו אגפיה כשירה והיינו אפי' בעצם העליון הסמוך לגוף וכתב שם ז"ל אלא ששמעתי בשם רש"י שאם נשתברו אגפיה סמוך לגוף ממש חושש שמא קורטיתא מיניה נכנס וניקבה הריאה שסמוכה לו ואין אני רואה כן מן הדין שהרי כו' עד והמחמיר כדברי רש"י תע"ב עכ"ל ז"ל. גם מהריק"ו ז"ל שורש ל"ח כתב ג"כ שטרפות זה דשבירת הגף סמוך לגוף דאין לו שורש בתלמוד אלא שמוטה דאז יש לחוש לנקיבת הריאה אלא ששיעור הזה ששיערו האחרונים בשבירת הגף שיהיה רחוק מהגוף כרוחב גודל הוא מס' האגודה. ובמרדכי בשם ראב"ן וראבי"ה ז"ל וכתב כי יש הרבה מהפוסקים חולקים עליהם וכמעט הם רובם ככולם. וכתב אח"כ דמאחר שנהגו בו איסור חלילה לפרוץ גדר ולהתיר. יע"ש.
4
ה׳איברא דמדברי תשו' זו יש להקשות למ"ש בכלל ל"ו בא"ד וז"ל אלא אפילו היה הספק בטרפות אחר שאין תלוי בשחיטה עצמה כגון הגף שבור ואין יודע אם קודם אם לאו לא היה לתלות לקולא בכיוצא בזה עכ"ל. והדבר הק' הוא דהא איהו גופיה כתב באותה תשו' דכלל ל"ח דשבר הגף אין לו עיקר בתלמוד כי אם חומרא שהחמירו ס' האגודה וסיעת מרחמוהי וכיון דאין לטרפות זה שורש מהתלמוד ולא מגדולי הפוסקים א"כ ק' דאיך כתב בכלל ל"ח דאם נמצא הגף שבור ומספקא לן אם היה קודם שחיטה אם לאו דאזלי' לחומרא ואף את"ל דבתשו' זו דכלל ל"ח איירי בנשברה סמוך לגוף ואזיל לשיטתיה דפסק בכלל ל"ח כדברי המחמירין וסמך אהך תשו' מ"מ אכתי אין זה מספיק דהא בהך תשו' דכלל ל"ח איירי בידוע בודאי דנשבר הגף מחיים. אמנם בהך תשו' דכלל ל"ה דמיירי דנסתפק לנו אם מחיים או לאחר מיתה מהיכא תיתי לן דאזלי' להחמיר דהא איכא ס"ס ספק מחיים ס' לאחר שחיטה ואת"ל מחיים אימור לא ניקבה הריאה דהא טעמא דמחמרינן הוי משום חשש נקיבת הריאה והא איכא ס"ס. וראה ראיתי בכתבי הקדש דהרב המו' כמהר"ר גבריאל אשפיראנסה ז"ל בגליון דמהריק"ו ז"ל שתמה עליו תמיהא זו שתמהתי ע"ד מהריק"ו. ותירץ הרב הנז' וז"ל ואיפשר לו' שגם הרב לא כיון אלא להחמיר לבדוק הריאה וכשהשבר פחות מרוחב בגודל לגוף העוף אבל הב"י סי' נ"ג הבין בפי' דברי מהריק"ו דטריפה לגמרי קא' ופסק כן בש"ע. ולע"ד לא ירדתי לסוף דעתי ויותר נ"ל דהאי דקאמר מהריק"ו נשבר הגף לאו דוקא אלא שמוטה קא' ולא דק בלישניה משום דאין כאן מקומו אם כן תרוויהו מיירי בשבירת סמוך לגוף פחות מגודל ובדקו הריאה ונמצאת נקובה ולא נודע אי מחיים או לאחר מיתה ובהא קא' דמספקא מטריפינן לה כיון דליכא שיעור רוחב גודל עכ"ל הרב הנז' ז"ל. ומצאתי בהרב משאת בנימין סי' מ"ה שעמד ג"כ בשתי תשו' הנז' דק' מדידיה אדידיה ותירץ כתירוץ הראשון שתירץ הרב כמהרג"א דלסימנא ולדוגמא נקטיה מהריק"ו יע"ש ולבסוף כתב דאין ללמוד מהך תשו' דכלל ל"ה לדין שבירת הגף דלדוגמא נקטיה דעיקר דינו היא בהך תשו' דכלל ל"ח וכתב ואל תתמה דכיוצא בזה מצינו בדברי הפוס' שבמקום זה כתב הדין כן ובמקום אחר כתב להפך וכל כה"ג סמכינן אמקום שכתב עיקר הדין והביא ראיה לדבר מש"ס דסנהדרין יע"ש. וגם תמה על מרן ב"י ועל מור"ם ז"ל שלמדו מתשו' דמהריק"ו דכלל ל"ה להחמיר דדבריהם אינם נכונים כו' יע"ש ושני נבאים נתנבאו בסיגנון א'. גם בס' תורת חסד דף קל"ו ע"ד תמה ע"ד מרן שנר' שדבריו סותרין זה את זה יע"ש והנכון אצלי ליישב דברי מהריק"ו ז"ל שתשו' זו דסי' ל"ה מיירי שיש עוקץ בשבירה ומיירי נמי שאין הריאה לפנינו למיבדקה וכמ"ש הט"ז והש"ך והפר"ח ז"ל. יצא מהמחובר דכולהו אינהו רברוותא סברי דטרפות שבירת עצם גף העוף בפרק העליון המחובר לגוף דאינו מדינא דגמ' יען לא נמצא בתלמוד מפו' כי אם דוקא שמוטת הגף דחיישי' לנקיבת הריאה בהנתקו ממקום חיבורו בגוף אבל בשבירת הגף לא חיישינן לנקיבת הריאה. מעתה היה אי' לו' שגם סברת ההגהות הכי הוי דאין חשש לנקיבת הריאה בנשבר הגוף בעצם הסמוך לגוף. וכל מה שכתבתי הוא בלו הונח אילו לא פי' דבריו בעל ההגהו' היה עולה על הדעת דהכי הוה ס"ל לבעל ההגהות כס' אינהו רברוות' ובזה בלחוד לא שייכא תמיהת דמהרש"ל והרב כנה"ג ז"ל. כ"ש עתה שכבר פי' את דבריו בעל ההגהות וכתב וה"מ כשהיה רחוק השבירה מהגוף מעט וכו' דממילא אזדא ליה תמיהת מהרש"ל והכנה"ג כדבר האמור *א"ה הלא לאמונה דמפשט דברי מוהרש"ל נראה כמ"ש הרב המחבר אמנם כדי שלא נאמר שמוהרש"ל לא ראה דברי ההגהות במקומן צריכין אנו למשכוני נפשין ולומר דלעולם דמוהרש"ל והכנה"ג המה ראו דברי ההגהות במקומן ואעפ"כ תמהו ופירוש דבריו כך הוא מה חילוק יש בחופין את רוב השבירה לענין חששא דנקיבת הריאה דכיון דהאיסור הוא משום נקיבת הריאה אם יש לחוש לנקיבת הריאה כגון שנשבר במקום חיבורו זה וזה אסור ואם אין לחוש לנקיבת הריאה כגון שהוא רחוק ממקום חיבורו זה וזה מותר אעפ"י שאין עור ובשר חופין את רובו ולא דמי לבהמה דהתם הטרפות תלוי בשבירת גוף העצם ומשו' הכי איכא לחלק בין עור ובשר חופין את רובו לאין עור ובשר חופין את רובו אבל הכא דאין הטרפות תלוי בשבירת גוף העצם אין לחלק ואפי' אין עור ובשר חופין את רובו מותר כיון שהוא רחוק ממקו' חיבורו וכן נר' מדברי הכנה"ג שכתב דלא השוה רבינו בעל הטורים עוף שנחתכו או נשברו ואגפיו לבהמה אלא לענין ההתר בלבד אבל לענין החילו' שיש בבהמה בין כשעור ובשר חופין את רובו לאין עור ובשר חופין את רובו ל"ד בהמ' לעוף כו' ע"כ הרי לך בהדי' דדוק' בבהמה מחלקי' אבל בעוף בין הכי וב"ה מותר כיון דליכא חששא דניקב' הריא' וכ"נ משאר דבריו יע"ש ובהכי סרו מהר קושיות הרב המחבר ותמיהת מוהרש"ל במקומה עומדת ודוק.
5
ו׳נמצינו למדין דלכולהו תנאי ואימוראי הנז"ל בפה מלא דבר הכתוב בסי' הקודם דכשנשבר העצם במקום שאין הבהמה נטרפת דהאבר אסור משום שדומה לאבר מן החי ומעתה צריך למשכוני נפשין ליישב דעת רבותי ואבא מארי ז"ל במה שנסתפקתי כמ"ש בשאלה. והנה ראשון לציון מצאתי כתו' להגהת ש"ד סי' פ"ו והביאו מרן בסי' נ"ה וז"ל גף שנשבר ויצא העצם לחוץ האבר אסור והעוף מותר ומספקא לן אם נתבשל או נצלה עם אותו האב' מה יהיה דינו עכ"ל והב"ח ז"ל הוק' לו דלמה ניזל לקולא כאן יותר משאר איסורי דרבנן וע"כ כתב דהספ' דש"ד מיירי דוקא בספק יצא לחוץ אבל בודאי יצא לחוץ ליכא ספקא דודאי אסור וצריך ס' לבטלו אפי' במליחה יע"ש. גם בס' או"ה כלל נ' כתב דמאחר שנסתפקו הגאונים בס' זה אם נתבשל או נמלח דיש להחמיר ולהצריכו ס'. והרב ט"ז בסי' הנז' עשה כעין פשרה דבמליח' מותר בדיעבד אפי' בודאי יצא לחוץ ובספק יצא לחוץ אפילו בבישול וס"ל דספק דהגהת ש"ד מיירי בודאי יצא לחוץ וספקא כי האי אזלי' לקולא. ובודאי דהט"ז פליג על הב"ח. אכן הש"ך הסכימה דעתו לדעת הב"ח דבספק יצא לחוץ איירי הגהת ש"ד ובנתבשל אבר זה דמספקא לן אם יצא לחוץ כתב דאין לאסור התבשיל אף דליכא ס' דאזלינן לקולא וכתב דדברי הב"ח נכונים הם והוסיף נופך משלו וכתב וכ"ש היכא דאין ריעותא בעור ובשר וחזר ונקשר אלא שלא נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו דמותר התבשיל ודלא כתשו' משאת בנימין סי' מ' ובודאי יצא לחוץ הצריך ס' אלא דכתב דלא אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבילה יע"ש. גם מרנא ורבנא הפר"ח הסכימה דעתו דעת עליון וקדוש לדעת הב"ח והש"ך והאו"ה והעלה דבודאי יצא לחוץ אם נתבשל צריך ס' לבטלו ואי ליכא ס' הכל אסור ולאפוקי מהט"ז ובספק יצא לחוץ כתב דאזלינן לחומרא דהא דנהגינן להשליך האבר בספק יצא לחוץ אינו אלא חומרא בעלמא דמעיקר הדין שרי משום דספקא דרבנן לקולא יע"ש. ובהכי מצאתי מקום לרבותי ולאבא מארי זלה"ה בנ"ד דנר' דס"ל כאינהו רברוותא דאיסור אבר זה הוי איסורו מדרבנן ונ"ד הוי ספק יצא לחוץ דהא לאו כ"ע דינא גמירי לתת דעתם על האיברים אם שלימים וכן רבים בשר ועור ובפרט שזו היא מלאכת נשים שדעתם קלה ומש"ה הוו דייני לשבר זה כספ' יצא לחוץ דקי"ל דמות' התבשיל אף דליכא ס' כיון דליכא למיקם אהך מי' שפיר והוי ספקא דרבנן לקולא. ואנחנו אחריהן אנו נגררין וכוותייהו עבדינן עובדא. אכן משפטי עם מרנא הפר"ח שהוא בסי' נ"ד הסכימה דעתו לדעת הב"ח והש"ך דבספק יצא לחוץ דאף התבשיל מותר אף דליכא ס' ונתן טעם כעיקר משום דהוי ספקא דרבנן ולקולא ועשה סמוכות למ"ש הש"ך בדין זה דלא מחמרינן באיסור דבוק כו' וכתב וז"ל ולפי מ"ש לקמן בסי' צ"ב ס"ק ו' דבמידי דלא הוי איסו' תורה לא אמרי' חתיכה עצמה נ"נ כו' דמכלל דבריו נרא' דאין באבר זה איסור תורה כלל אלא דאסור מדרבנן הוא ולהכי מקילינן ביה. וקשה דהא איהו ז"ל בסי' ס"ב ס"ק ל"ז גבי אבר המדולדל הביא ס' הרמב"ם דס"ל דהוי איסורו מן התורה וכתב ג"כ ס' החולקי' עליו. ולבסוף כתב ז"ל ולענין דינא אע"פ שרוב הפוס' פליגי אהרמב"ם מ"מ כוותיה נקטינן לחומרא חדא כו' ולפי זה לענין ספק אזלינן לחומרא כדין כל ספקא דאורייתא ולחומרא עכ"ל הרי שכתב שעיקר הדין כס' הרמב"ם ז"ל דס"ל דהוי איסורא דאורייתא. וא"כ ק' איך פסק בסי' נ"ה דאזלינן לקולא משום דהוי ספקא דרבנן ואין לחלק ולו' בין אבר ובשר המדולדלין דהתם הוי איסורא דאורייתא לדעת הרמב"ם ובההיא פסק הפר"ח כוותיה דהרמב"ם אבל כשנשבר העצם דלא נחתך לגמרי בדין זה ס"ל להפר"ח דלא הוי איסורא דאורייתא דבהאי חילוקא אתיא שפיר דפסק סי' נ"ה דאיירי בשבירת עצם לבד דאם נאמר דכך ס"ל להפר"ח ק' דאדרבא מדברי רש"י מוכח דאין חילוק בין נשבר לאבר המדולדל שכ"כ במשנה על נשבר העצם דף ע"ו וז"ל אפי' במקום שהבהמה מותרת האבר אסור משום ובשר בשדה טריפה דאמרינן להביא האבר והבשר המדולדלין וכ"כ על פסקא זו דנשבר העצם דאפליגו רב ושמואל ד"ה זה וזה אסור ומתני' דקתני אם לאו כו' עד אבר אסור משום מדולדל יע"ש וכן כתב הטור סי' נ"ה בהדייא לדעת רש"י דאפי' לא נחתך אלא השבר כו' יע"ש וכן נר' דעת הרמב"ם פ"ה מה' מאכלות אסורות יע"ש וכיון שכן דברי מרנא הפר"ח ז"ל נפלאו ממני וכעת צ"ע *א"ה נר' לי דמדברי רש"י אין ראיה דאין לחלק דרש"י סבירא ליה דאף אבר ובשר המדולדלין הוי מדרבנן ומש"ה לא חילק אבל הפר"ח דס"ל דאבר ובשר המדולדלין הוי מן התורה שפיר מחלק דהכי משמע מלשונו בסי' נ"ה ס"ק י"ו יע"ש וכן משמע בסי' ס"ב ס"ק ז' דלא הביא סברת הרמב"ם אלא דין ו' וי"א ואילו הך דנשבר העצם שהוא בדין ת' לא הביא משמע דס"ל דהוי מדרבנן ודוק.
6
ז׳בהא סלקינן לענין דינא בנ"ד דיש לנו לילך אחר מנהג רבותינו מאחר שמצאנו להם סמך מן התורה וכן אנו עושי' מעשים בכל יום וצור ישראל יצילנו משגיאות ויאיר עינינו במאור תורתו כ"ד העבר ישראל לב נשבר אף רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי.
7
ח׳שאלה תרנגולת שנולד בה ס' טרפות דהיינו שנשברה רגלה במקום צומת הגידין דאיפשר שנפסק רובו של גיד א' מי"ו גידין דקיי"ל דאין אנו בקיאי' בבדיקת צומת הגידין וכמ"ש מהר"ם בהגהה ססי' נ"ו ופסקה מלהטיל בצים של טעינה ראשונ' ועברו עליה כ"א יום ונמצאת טעונה בצים גדולים וקטנים כמנהג וע"ז נסתפק השואל אם תרנגולת זו יצאה מידי ספק טריפה מאחר שעינינו הרואו' שחזרה וטענה אחר שנולד בה הספק ושהתה כ"א יום וכיון שכן חזרה להיתרה הראשון או"ד כיון שלא ילדה והטילה אפי' ביצה א' קודם שנשחטה אף שנמצאת טעונה אכתי מידי ספקא לא נפקא ויבא שכמ"ה.
8
ט׳תשובה כמדומה שלא נעלם מעיני השואל ה"י דפלוגתא דרבוות' היא ורצה לעמוד בדעתי דכמאן מאינהו רברוות' ס"ל לעניין מעשה. ואף שידעתי שאין ידיעתי מכרע' מ"מ להפיק רצון השואל ה"י כתבתי שורתים הללו ותחילת דבר אכתו' בקוצר ואערוך הסברות דרבנן דקא מפלגי ואח"כ אגלה דעתי וזה החלי בס"ד. הנה הרב הכהן הגדול הש"ך ז"ל הסכים לדברי הגאון מהרש"ל ז"ל דס"ל דהדבר תלוי בלידה דוקא ולא בעיבור בלחוד וז"ל הגאון ז"ל בס' ים של שלמה פ' אלו טריפות סי' פ' פסק כתב בה"ג האידנא דלא בקיאינן בבדיקה שפיר ואמרו רבנן הזכר י"ב חודש והנקבה עד שתתעבר ותלד והא דקא' ותלד נר' בעיני שדוקא תלוי בלידה וכן בגמ' לא הזכיר אלא לידה כל שאינ' יולדת וכ"כ הרי"ף בנקבה אם ילדה תוך י"ב חדש וכו' משמע דבעיבור לא תלי מידי ומה שהזכירו בה"ג עיבור בא להשמיענו שצריכ' להתעב' אחר שנטרפה אבל אם נתעברה קודם שנטרפה אז לידה אינו סי' כלל וכ"כ הרמב"ם להדייא בנקבה עד שתלד והט' שאיפשר שתתעבר עיבור שלא תבא לידי לידה אלא תמות בו על כן אינה יוצאה מחזקת טריפה עד שתלד עכ"ל הגאון מהרש"ל ז"ל. ולהיות שספר הלז אינו נמצא בעיר כי אם א' מעיר לכן הוצרכתי להעתיק כל לשונו. גם דברי מרן הקדוש בשולחן סי' נ"ז נוטי' לדברי הגאון רש"ל ז"ל שכ"כ או בנקב' שתתעב' ותלד וכן בעוף אם גמרה להטיל כל הבצים של טעינה ראשונה ושהתה כ"א יום ואח"כ חזרה להטיל בצים כשירה וכו'. וכ"כ הש"ך ז"ל שדברי מרן הללו מסכימים לדברי הגאון מהרש"ל ז"ל וכן דעתו ז"ל יע"ש. אכן אכתי יש לפקפק בדברי מרן הקדוש ז"ל במ"ש ס"ס פ"ו שכתב שם וז"ל עוף שהוא ספק טריפה והטיל בצים משהין אותו עד שיטיל כל בציו שטען כבר אם יטעון פעם אחרת כשירה שמדברי מרן הללו נר' דבטעינ' בלחוד נכשרת אף שעדיין לא הטילה ביצה שכ"כ אם יטעון פעם אחרת כשירה. והש"ך ז"ל כבר נרגש בדברי מרן ז"ל וכתב וז"ל אם יטעון וכו' כלו' אם יטעון ויטיל בצים אבל בטעינה לחוד לא שרי עכ"ל יע"ש וקצת הוכחה יש בסוף דברי מרן ז"ל כס' הש"ך ז"ל במ"ש אח"כ וז"ל ונדע זה כששהתה בין סוף לידה לתחילת לידה כ"א יום שלמים כי כן זמן עיבורה ע"כ דמדהזכיר ותני בלשונו לידה ולא טעינה שמעינן דס"ל כס' הש"ך שהכל תלוי בלידה בהטלת בצים שהיא הלידה דידה ועל כיוצא בזה אמרו אע"פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר גם הרב בעל דמשק אליעזר דף קנ"ג הביא דברי מהרש"ל והסכים עמו יע"ש. גם הרב מאסף לכל המתנות הוא הרב כנה"ג בהגהותיו לי"ד סי' נ"ז אות מ"ט הביא דברי הש"ך ז"ל דעיבור בלא לידה לא מהני להכשיר אלא בעינן שתתעב' ותלד משמע מדבריו שמסכים הוא ג"כ לס' מהרש"ל ז"ל. נמצא דלכולהו אינהו רברוותא שזכרנו שהם הרי"ף והרמב"ם ובעל ה"ג והטור ומר"ן ומהרש"ל והש"ך והרב דמשק אליעזר והרב כנסת הגדולה כולן הושוו לדעת א' דעיבור בלא לידה לא מהני להכשיר אלא בעינן שתתעבר ותלד. אמנם מדברי הרשב"א שהביא הטור ז"ל ססי' ק"ב לעניין דבר שיש לו מתירין נר' דס"ל דבטעינה בלחוד שרייא שכ"כ שם בא"ד שהבי' מרן הקדוש ז"ל וז"ל לפיכך ביצה של ספק טריפה שנתערבה באחרות אע"פי שאיפשר שתטעון עוד התרנגולת ויותרו כלן או שתחיה התרנגולת י"ב חודש אין זה בדין דבר שיש לו מתירין וכו' ומדלא נקט בלישניה הכי שתטעון עוד התרנגול' ותלד ש"מ דבטעינה בלחוד שרייא ולישנא דתלמודא דייקא כוותיה דהכי אמרי' פ' אלו טריפות דף נ"ח אמר אמימר הני ביעי דספק טריפה דשיחלא קמא משהינן להו אי הדר וטעינ' שריין ואי לא אסירן ע"כ יע"ש וכן נר' להדייא דעת הר"ן ז"ל שם שפי' וז"ל אי הדרא וטעינה שריין אם חוזרת וטוענת בצים אחרים מותרים כולם שזו ראיה שלא נטרפה שאין הטריפה מתעברת ולא טוענת בצים ואי לא אסירן מספק עכ"ל יע"ש. ולזה נוטה דעת הרב ב"ח והדרישה פרישה סי' נ"ז יע"ש ומ"ו הפר"ח ג"כ נמשך אחר ס' זו שכ"כ שם ס"ק מ"ז ומסתברא שהעיבור ג"כ הוי ראיה ואע"ג דאמרי' בגמ' טריפה אינה יולדת היינו שאינה מתעברת שבכלל עיבור הלידה ולפיכך אם שחטוה ונמצאת מעוברת כשירה והביא ראיה מלישנא דתלמודא ומדברי הר"ן ז"ל הנז"ל וחלק על ס' מהרש"ל ז' וכתב שאין דבריו נראי' יע"ש והנה עד הנה ערכתי מערכה מול מערכה אמור מעתה מי האיש הירא אשר יערב לבו להכניס ראשו בין ההרים הגדולים להכריע וכ"ש לאיש כמוני מיראי ההוראה. ומ"מ אם יבא מעשה כזה לפני אוביר ואדון להחמיר כס' הרי"ף והרמב"ם ומרן הקדוש שפשט הוראותיו בכל ישר' ואין לנו אלא דברי ן' עמרם וכיון שמרן ז"ל הסכימ' דעתו דעת עליון וקדוש שההתר תלוי בלידה ולא בעיבור ובטעינה כנר' להדייא בדברי קודשו כן דעתי נוטה להורות להלכה ולמעשה ועל כיוצא בזה נא' והמחמי' תבא עליו ברכה והיות שהימים הללו הם ימי המעשה באתי בדרך קצרה וצור ישראל יאיר עינינו באור תורה ויצילנו ממכשול ומשגיאות כמאמר נז"י שגיאות מי יבין.
9
י׳שאלה תרנגול שנולד בו ספק טרפות הצריך לשהיית י"ב חדש כדי שישוב להכשרו והניחו בכלוב עם תרנגולת א'. ודרך הגבר בעלמה מצוי בכל יום והתרנגולת מטלת בצים בכל יום. וביני ביני מ"ה אנסיה ובא כלב לכלוב והגביהו וחטף התרנגול ואכלו בתוך י"ב חדש מעתה ילמדנו מר אם בצים הללו שמטלת תרנגול' זו אם מותרין או אסורין אם חוששין לזרע האב שבתוך הבצים והו"ל כביצת ספק טריפ' דאסיר' או לאו ולדברו הוחלתי ויבא שכמ"ה.
10
י״אתשובה ידידי למה דיבר הכתוב בדרך קצרה במקום שאמרו להאריך ואני אבא אחריך ומלאתי את דבריך במ"ש אם חוששין לזרע האב שבתוך הבצים פי' לפי שכל תרנגולת שמזדקק לשכוי ניכר בביצת' טיפת זרע התרנגול כדאמרי' ס"פ אלו טריפות נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר א"ר ירמיה והוא שנמצא על חלבון שלה דוסתאי אבוה דר' אפטוריקי ל"ש אלא שנמצא על חלבון שלה אבל נמצא על חלמון שלה אפי' ביצה אסירא דשדא תיכלא בכולה. ופי' רש"י ז"ל והוא שנמצא הדם על הקשר שלה והוא זרע התרנגול הקשור בראש החד של ביצה ומשם יציר' האפרוח מתחלת וכו' וכן פי' הר"ן ז"ל יע"ש. והרב ת"ה ז"ל כתב וז"ל קשר זה הוא בראשו החד והוא דבר שנתפ' בה מזרע הזכר וניכר הוא לעין ע"כ. והשתא כיון שניכר בהדייא בביצה טפת זרע התרנגול נסתפק השואל אם בצים הללו שניכרי' בהם זרע התרנגול זה שהוא ספק טריפה אם הם אסורי' או מותרים. פי' אי דייננן להו כדין נמצא עליה קורט דם דמפלגינן בין נמצא על קשר החלבון לחלמון. דכי היכי דקיי"ל דאם נמצא על קשר החלבון דזורק את הדם ואוכל את השאר משום דלא שרייא תיכלא בכול'. ה"נ יש לנו לדון בבצים הללו דיזרוק טיפות הזכר שהן באין מספק טריפה ואוכל את השאר כיון שהאיסור ניכר לעין כעין קורט דם. או דילמא דאין מועיל תיקון זה בטיפות הללו משום דלא ידעינן כמה טיפות דאיסור יש בבצים הללו וקמא קמא בטיל ומתערב הוא בחלבון הביצה דהוי מין במינו וטיפה זו הנראת לעין איפשר לו' שהיא הטיפה האחרונה הסמוך ליציאתה לאויר העולם ולא הספיקה להתבטל וכיון שכן אין מועיל תיקון הנאמר בקורט דם דהכא איסור והיתר שמעורבין יחד וא"כ יש לנו לאסור בצים הללו כדין ביצת ספק טריפה כן נ"ל לפ' דברי השואל. ואח"כ נמצאתי עמו במחיצתו ושאלתי את פיו ופי' את דבריו כמ"ש. עוד חקרתי ממנו אם יודע בבירור שבצים הללו הן הנה מתרנגול זה שהוא ספק טריפה דוקא שאיפשר שתרנגול' זאת הייתה טעונה בצים מקדמת דנא מהמותר לה או איפשר שבכל יום יוצאה היא מהכלוב ומזדווגת בתרנגול אחר כשר דהשתא איכא ספק ספקא ספק אם בצים הללו הן מהאסור או מהמותר ואת"ל מהאסור אכתי אית לן למימר דאי לאו דמ"ה אנסיה לתרנגול היה חי יותר מי"ב חדש ואין כאן איסור כלל. וכי תימא דספק זה אין בו מועיל להתיר הבצים ממ"ש האו"ה כלל כ"ו והביא דבריו הש"ך והפר"ח ז"ל בסי' ק"י וז"ל הפר"ח שם ס"ק י' כתב האו"ה וכו' ואפי' בתרנגולת שנולד בה ספק טריפה אין להתיר הביצה שהטילה או שנמצא בה מטעם ס"ס ספק אין טריפ' ואת"ל טריפה שמא בשעה שנטרפ' היתה הביצה בקליפתה דגבי ביצה עצמה הב' ספיקות מב' גופות וגם אין ב' הספיקות מענין א'. ופי' שם הפר"ח דמ"ש שהב' ספיקות מב' גופו' שר"ל דהס' הא' הוא בתרנגולת שמא אינה טריפה. והס' הב' בביצה שמא הייתה גמורה קודם שנטרפה וס"ס דהוי בתרי גופי לא מקרי ס"ס והביא ראיה ממ"ש הגאון הרא"ם ז"ל בביאוריו לסמ"ג בה' מגילה גבי טומטום דאפי' מינו אינו מוציא יע"ש א"כ הכא נמי בנ"ד הוי ס"ס בתרי גופי ספק אם תרנגולת זו טעונה מכשר או מספק טריפה. ואת"ל מספק טריפה שמא תרנגול זה כשר היה. והרי זה ס"ס דתרי גופיה נמי ולא מקרי ס"ס. דליתא דס"ס כזה דנ"ד הב' ספיקות מענין א' ובגוף א' באין כא'. ודמיא האי מלתא למ"ש אח"כ האו"ה דאם יש בחצר ב' תרנגולות א' ספק טריפה וא' כשיר' הביצה מותרת אפי' בלתי תערובת מטעם ס"ס דשמא לא הטילה ואת"ל הטילה שמא אינה טריפה דהוי השני ספקות מעניין א' ובגוף א' באין כא'. ובזה אפליגו הש"ך והפר"ח ז"ל דלדעת הש"ך לא שרי אלא כשנתערבו התרנגו' חד בחד אז הביצה מותרת אבל אם ניכרות התרנגו' אז הביצה אסורה ולדעת הפר"ח ז"ל ס"ל דאדרבה איפכא מסתברא וכו' יע"ש. ומ"מ תרוייהו ס"ל דמקרי הכא ס"ס להתיר הביצה משום דמה בכך שנודע בה הספק טרפות הרי אין אתה דן על התרנגול' אלא על הביצה והביצה לא נאסרה רק שאח"כ נולדה ספק הא' עם הב' והרי אי איפשר לביצה זו לבא לפניך אלא בשני ספקות יחד ואין זה מיקרי ס"ס מתרי גופי. דכוותא נמי בנ"ד כיון דאין אתה דן על התרנגול שנולד בו ספק טרפות להתירו אלא על בצי תרנגולת זו והבצים לא נאסרו רק שאח"כ נולד לנו הס' הא' עם הב' גם יחד ודאי דשפיר מקרי ס"ס להתיר הבצים. והשיב לי ע"ז השואל דתרנגולת זה קנאה קטנה ביותר שעדיין לא היתה ראויה לטעון והניחה בכלוב עם תרנגול זה יחידים ביתה סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא ומעולם לא יצאה אפי' לחצר כלל באופן דליכא ספקא קמיה שבצים הללו טענה מאחר אלא מתרנגול זה דוקא הוא ולא אחר.
11
י״במעתה אעלה נא לתור ולחפש בכתבי הקדש לטהר את השרץ וזה החלי בס"ד משה ידבר דלו יהיה כדעת השואל ששאל טיפה זו מה תהא עליה דנרא' דאחשובי אחשביה לטיפה זו לדבר איסור. ולפי דרכו ודעתו אשיבנו דהן לו יהיה כדבריו אפ"ה הבצים מותרין דהא קי"ל בכולי תלמודא כמ"ד זה וזה גורם מותר והדברים עתיקים מפוזרים ומפורדים בתלמוד ולא אעצור כח לחברם וא' מהמקומות הוא בגמ' חולין דף נ"ח וז"ל א' אמימר הני ביעי דטריפה שיחלא קמא אסירא מכאן ואילך הו"ל זוז"ג ומותר אתיביה רב אשי לאמימר ושווין בביצת טריפה שאסורא מפני שגדלה באיסור התם בדספנא מארעא כו' ופי' רש"י ז"ל מכאן ואילך היא והזכר גורמי' להם שיבאו ודבר שאיסור והיתר גרמו לו שיגדל מותר. בדספנא מארעא היא מעצמה מתחממת בארץ ויולדת וההיא חד גורם הוא עכ"ל. והא הכא בשיחלא תיניינא דעיקר גדילת הביצה היא במעי הטריפה ואפ"ה שרינן לה משום טיפת הזכר שבה וקרי לה זוז"ג ומותר. כ"ש בנ"ד דגדילת הביצה היא במעי הכשירה דפשי' דמותר' הביצה מטעם דזוז"ג.
12
י״גאיברא דמימרא זו דאמימר ק"ל במ"ש אמימר מכאן ואילך הו"ל זוז"ג ומותר דלכאורה נר' דלא אמרו זוז"ג ומותר אלא כששניהם נצרכים ואי איפשר לזה בלא זה. דומיא מאי דתנן במתניתין בפ"ב דערלה שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עיסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו ר"א או' אחר האחרון אני בא וחכמים או' בין שנפל האיסור בתחילה ובין בסוף לעולם אינו אסור עד שיהא בו כדי לחמץ. וכתבו מפרשי המשנה דפלוגתייהו תלוי בזוז"ג דלר"א אית ליה דזוז"ג אסור ורבנן סברי זוז"ג דמותר וקי"ל כחכמים וכן פסק הרמב"ם בפי"ו מה' מאכלות אסורות. ובכי האי גוונא הוא דאמרי' דהו"ל זוז"ג ומותר דאי אפשר לעיסה זו שתתחמץ כל צורכה בלתי הצטרפות שניהם גם יחד. וכן כתבו התוס' בע"ז פ' השוכר דף ס"ח ד"ה ולר"ש ליצטרפו היתר ואיסור. וא"ת אמאי לא תלי פלוגתייהו בזוז"ג כההיא דס"פ כל הצלמים וי"ל דהיינו דוקא שאין בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ כי מצטרפי הו"ל זוז"ג אבל כשיש בכל א' כדי להחמיץ אין שייך זוז"ג ואפי' מאן דשרי התם אסר הכא עכ"ל. וא"כ ק' הא דאמימר דקרי לביצה דשיחלא תיניינא זוז"ג ומותר. דהא הכא זיווג התרנגול אין בו צורך כ"כ לכדי שיטעון התרנגו' הבצים דהא אי' לה לתרנגולת לטעון בדספנא מארעא ואפי' מקול התרנגול כדאיתא בש"ס וכיון שאיפשר לה לטעון בצים בלא תרנגול אצלה א"כ היכי קרי לה אמימר זוז"ג דהא זיווג התרנגול אינו מההכרח ואף שלפי האמת היום עינינו הרואות שתרנגולת זאת הטריפה בא עליה זכר ונטענה ממנו. מ"מ מה בכך הרי מצינו במתני' דערלה בו בפ' נאמר נפל שאור של חולין ונתחמצה העיסה כל צורכה משאור של חולין ואפ"ה אמרי' דאם נפל אח"כ שאור של תרומה שיש בה כדי לחמץ דאסור דתנן שאור של חולין שנפל לתוך העיסה וחמצה ואח"כ נפל שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור ור"ש מתיר וקי"ל כת"ק ומפשט המתני' נר' דאף ששאור זה של תרומה שנפל באחרונה אין בו תועלת לעיסה דמאי דהוה הוה אפ"ה אסור משום דכיון דיש בשאור זה של תרומה כדי לחמץ לבדו אילו לא היה בעיסה שאור אחר אפ"ה חשבינן ליה כאילו הוא היה העיקר אף שנפל אחר שכבר היתה העיסה מחומצת משאור של חולין. א"כ הכא נמי בתרנגולת זו כיון דאינה כ"כ מוכרחת לחיבור התרנגול לטעינת הבצים אף שראינוה עתה שנטענה מחיבור התרנגול מ"מ מה בכך ומה מועיל זיווג התרנגול להתיר הביצה מטעם דזוז"ג הא כיון דיכולה לטעון בצים בלי חיבור התרנגול נמצא דחיבור זה אצלה לענין ביצה כלא חשיב והיא העיקר ואיך התיר אמימר הבצים מטעם דזוז"ג והוא היפך מתני' דערלה ובשלמא בההיא סוגיא דבכורות דף ז' דמייתי פלוגתא דרבי יאושוע ור' אלעזר גבי עיבורו מן הטמא דמכשיר ר"א ואמרי' התם למימרא דר"א סבר זוז"ג מותר ור"י סבר זוז"ג אסור והא איפכא שמעינן להו ולד טריפה ר"א או' לא יקרב לגבי המזבח ור"י או יקרב כו'. התם ודאי דשייך האי מיל' דזוז"ג דהתם פלוגתייהו בבהמה ולגבי בהמה א"א לה לנקבה להתעבר בלא זכר ולהכי שפיר שייך האי מילתא דזוז"ג משא"כ הכא כדבר האמור. ואגב ראיתי דברים קשים כגידין אצלי לפי קוצר המשיג בדברי רבינו הגדול המאסף לכל המחנות בעל כנה"ג בי"ד ס"ס פ"ז במה שרצה ליישב דברי מרן הב"י ודברי מור"ם בעל ההגהה במ"ש מור"ם וז"ל גבי המעמיד בעור קיבת נבילה ודוקא שלא היה שם מעמיד אחר רק האיסו' אבל אם היה שם מעמיד היתר הוי זוז"ג ומותר. ועיין בט"ז ובהש"ך מה שהקשו על מור"ם ומה שיישבו וצידדו כמה צדדים ולבסוף הניחו דבריהם בצ"ע. והרב הנז' בתחילה עלה בדעתו דעת עליון לבקש לו סמוכות למור"ם ממ"ש התוס' פ' כל שעה דף כ"ז ד"ה עד שיהא בו כדי להחמיץ פי' באיסור דאם יש באיסור וגם בהיתר כדי להחמיץ נר' לרשב"א דשרי דהא בפ' בתרא דע"ז תניא שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לעיסה בזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ חימוצו אסור ור"ש מתיר והשתא הוי ר"ש כרבנן עכ"ל התוס'. וכתב הרב הנז' וז"ל ולכאורה יר' דמאי דקאמרי דאי יש באיסור וגם בהיתר כדי להחמיץ דאינו ר"ל שיש בשתיהן כא' להחמיץ אלא דיש בהיתר לבדו או באיסור לבדו כדי להחמיץ מדמייתי עלה שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לעיסה ובזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ כל שנצטרף עמו היתר הו"ל זוז"ג ומותר ולפ"ז דעת רשב"א להתיר מטעם זוז"ג אעפ"י שיש באיסור לבדו כדי להחמיץ כל שנצטרף עמו היתר הו"ל זוז"ג ומותר. ואיפשר דעל פי זה סתמ' ר' המחבר והרב בעל המפה דכל שנצטרף עמו היתר הו"ל זוז"ג ומותר ומשמע אעפ"י שיש באיסור לבדו כ"ל. והשתא ליתא מ"ש המרדכי אבל אם אין באיסור לבדו כדי להחמיץ אם לא שיטעינו ההיתר לכ"ע מותר והק' הט"ז דהא ר"א ורבנן פליגי בהכי והוצרך לתרץ דלא אמר כ"ע רק רבנן ור"ש לחוד ולא על ר"א ורבנן והאמת כדברי כמו שנר' מדברי התוס' בפ' כל שעה כמ"ש עכ"ל ביישוב הא'. העיני בשר למו יראה שדברי הרב הנז' ביישוב זה אין להם קייום בדברי תוס' דבשלמא מ"ש בתחילת דבריו דמאי דקאמרי דאי יש באיסו' וגם בהיתר כדי להחמי' דאינו ר"ל שיש בשתיה' כא' להחמיץ בהא ודאי הדין עמו וכמו שהרב הנז' נתן טעם לדבר.
13
י״דאכן במ"ש אח"כ אלא דיש בהיתר לבדו או באיסור לבדו כדי להחמיץ מדמייתי עלה שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לעיסה ובזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ כו' דבריו אלו לא ידעתי אכנם. דממ"ש אלא דיש בהיתר לבדו או באיסור לבדו כדי להחמיץ. משמע דלא שרו רבנן דר"א אלא דוקא כשיש בא' מהם כדי להחמיץ ולא בשני כדי להחמיץ וכן נר' מדנקט או באיסור כו'. וכיון שכן ק' דמאי מייתי ראיה רשב"א מהך ברייתא דע"ז הלא בהך ברייתא מיירי שיש באיסור כדי להחמיץ ובהיתר נמי כ"ל וכמו שנראה בהדיא מפשט הברייתא וכן פי' רש"י וכיון שכן אין ראיה מברייתא זו למ"ש רשב"א דבנדון הברייתא שאני דשרי ר"ש משו' דכיון שיש באיסור כ"ל ויש בהיתר כ"ל הו"ל זו"ז גורם לדעת ר"ש ולהכי שרי. משא"כ בהך פלוגתא דר"א ורבנן לס' רשב"א דשרו רבנן אפי' יש בא' משניהם כדי להחמיץ ואין בשני כדי להחמיץ מנ"ל לו' דבנדון כזה יתיר ר"ש וא"כ לפי פי' הרב אתמהא איך רשב"א הביא ראיה לנדונו מהך ברייתא דע"ז דאין ראיה משם כדבר האמור. תו קל"עד דהא הך ברייתא איירי דנפלו שאור של תרומה ושל חולין שיש בכל א' משניהם כדי להחמיץ ביחד ולא בזה אחר זה כאשר פי' רש"י והוא ג"כ מוכרח מדברי הש"ס וכיון שכן הוא מאי מייתי רשב"א ראיה מהך ברייתא לנדונו דאיירי בנפלו זה אחר זה כדתנן שאור של חולין כו' ר"א או' אחר אחרון אני בא וח"א בין שנפל איסור בתחיל' בין לבסוף לעולם אינו אסור עד שיהיה בו כדי להחמיץ וע"ז פי' רשב"א דהאי בו קאי לאיסור ועלה קא' רשב"א דאי יש באיסור או בהיתר לפי פי' הרב הנז' נר' לרשב"א כו' הרי ידים מוכיחות דמיירי רשב"א דנפלו בזה אחר זה. וכיון שכן מאי מייתי רשב"א מהך ברייתא דמיירי דנפלו ביחד לנ"ד דמיירי דנפלו בזה אחר זה וגבא טורא בנייהו. דהתם שאני דשרי ר"ש כשנפלו ביחד משו' דס"ל לר"ש דכשהשביחו השביחו שניהם וכשפגמו פגמו שניהם וכמ"ש התם בש"ס. משא"כ כשנפלו בזה אחר זה דאי נפל האיסור בתחילה ויש בו כדי להחמיץ ואח"כ נפל ההיתר ואין בו כדי להחמיץ מנ"ל לומ' דר"ש יתיר בזה הלא כשנפל האיסור תחילה שהיה בו כדי להחמיץ הלא הוא השביח תחילה ואסור אף שנפל ההיתר אח"כ הלא בהיתר זה אין בו לא להשביח ולא לפגום. סוף דבר לדעתי הקצרה לא מצאתי מקום לנוח יישוב זה דהרב הנז' אפי' בדוחק. וכבר הרב הנז' חזר בו מישוב זה וכתב אח"כ אמנם מה שנ"ל אמת שדברי התוספות כו' ומ"ש דאי יש באיסור כו' פי' שיש בהיתר ובאיסו' שניהם גם יחד שיעור להחמיץ והביאו ראיה כו' דהתם מיירי כשיש בזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ דרבנן אוסרין ור"ש מתיר. הא כשאין בכל א' מהם כדי להחמיץ אלא בין שניהם גם יחד אפי' רבנן מודו דמותר מטעם זוז"ג והם ממש דברי המרדכי שכתב אבל אם אין באיסור כדי להחמיץ אם לא שיסייענו ההיתר לכ"ע מותר כלו' אפי' רבנן ור"ש ור"א מודו בזה עכ"ד. א' הכותב מבין ריסי עיניו נר' שבא ליישב קו' הרב ט"ז שהק' על המרדכי שכתב לכ"ע מותר. וע"ז תמה הט"ז דאיך הוא לכ"ע הא ר"א ורבנן פליגי ולהכי יישב הרב הנז' דלכ"ע הן רבנן דר"ש ור"א אנכי הרואה כמה יגיעות יגע אותו צדיק ליישב תיבת לכ"ע שכתב המרדכי עד שהביא בידו רבנן דר"א ג"כ וסוף סוף אכתי לא נתיישב תיבת לכ"ע דהא איכא ר"א דפליג ומה בצע ותועלת בטירחא זו שטרח להסכים רבנן דר"א לרבנן דר"ש ולאו היינו כ"ע דהא איכא ר"א דפליג הלא גם הט"ז כבר כתב דלכ"ע קאי על רבנן דר"ש והוא דוחק ומה הועיל הרב כשהביא מהדייוק רבנן דר"א וסוף סוף כ"ע לא איתיישב שפיר כמדובר. סוף כל סוף שדברי הרב הנז' בפסקא זו צל"ת.
14
ט״ואמנם אחר שאלת המחילה מכת"ר אלף פעמים נר' לדעתי. דעת הדיוט לבאר דברי התוס' הכי לפי שכל כונת התוס' הוא שדקדקו בלשון המשנה שאמרו וח"א בין שנפל איסור בתחילה בין לבסוף לעולם אינו אסור עד שיהיה בו כדי להחמיץ דמדנקט בו דהול"ל עד שיהיה כ"ל ופשיטא דעל איסור קאי ומה צורך לתיבת בו דקאמר לכן פי' דהאי בו דנקטי בא להורות דבעינן דבאיסור דוקא יהיה בו כדי להחמיץ ואין בהיתר כדי להחמיץ דאז אסור משום דיש באיסור יותר מבהיתר דאם הן שוין דיש באיסו' וגם בהיתר בכל א' משניהם כדי להחמיץ נר' לרשב"א דשרי ומייתי ראיה מע"ז דתניא שאור של חולין ושל תרומה שנפלו כו' ור"ש מתיר והשתא הוי ר"ש כרבנן דהכא פי' דכי היכי דר"ש מתיר אף כשיש כדי לחמץ בזה ובזה כדי לחמץ משום דזה וזה פגמו. ה"נ ס"ל לרבנן דר"א דהכא דאי יש באיסור וגם בהיתר בכל א' משניהם כדי לחמץ דשרי משום דזה וזה פגמו אף שנפלו בזה אחר זה ואינו אסור אלא דוקא כשיש באיסור כדי לחמץ ואין בהיתר כדי לחמץ דהאיסור רבה על ההיתר אז דוקא אסור אליבא דרבנן דר"א ולהכי נקטו בלשון המשנה בו דר"ל בו באיסור דוקא כ"ל ולא בהיתר כ"ל. ואין ספק דרשב"א פליג אמ"ש התו' פ' כל הצלמים דף מ"ט ד"ה עד שיהיה באיסו' כדי להחמיץ פי' ואז אסיר ואפי' יש בהיתר כ"ל יע"ש כנ"ל לפ' דברי התוס' והוא הנכון לע"ד יותר צודק בדברי התוס' מפי' הרב הנז' ואם שגיתי אתי תלין משוגתי ועוד הרב הנז' רצה ליישב דברי מור"ם באופן אחר ולבסוף הניח הדבר בצ"ע יע"ש ומחוורתא כדשני הט"ז והש"ך והפר"ח דדברי מור"ם מיירי כשאין האיסו' יכול להעמיד לבדו בלא סייוע ההיתר דהשתא הו"ל זה וז"ג ומותר יע"ש.
15
ט״זואני בתומי הולך לישב מה שתמהתי על אמימר דאיך קרי לביצת טריפה דשיחלא חניינא זוז"ג מההיא מתני' דנפל שאור של חולין לתוך העיסה והחמיצה וכו' כמש"ל דל"ק ולא מידי דהתם לא הוי טעמא דאיסור דמתני' כדכתי' מעיקרא דכיון שיש בשאור זה שנפל באחרונה כדי להחמיץ לבדו אילו לא היה בעיסה שאור אחר להכי אף שנפל באחרונה חשבינן לה כאילו הוא היה העיקר וכדאמרן מעיקרא. דאין הדבר כן אלא שטעמו של דבר הוא כדא' ר' זירא בע"ז דף ס"ח דאמרי' התם א' רב עמרם איפשר איתא להא דר' יוחנן. פי' דאר"י דמחלוקת דר"מ ור"ש הוי בפוגם מעיקרא ולא תניא ליה במתני' נפק דק ואשכח דתניא שאור של חולין שנפל לתוך העיסה ויש בו כדי להחמיץ והחמיצ' ואח"כ נפל שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור ור"ש מתיר והא הכא דפגם מעיקרא הוא ופליגי. א"ר זירא שאני עיסה הואיל וראויה לחמע בה כמה עיסות אחרות. ופי' רש"י הילכך חימוץ דיותר מדאי אעפ"י שפגם הוא לענין אכילה שבח הוא לענין חימוץ אחרות וכן פי' ר"ע בפי' המשניות יע"ש. ואגב אכתו' מה שנתקשתי בפי' ר"ע ז"ל במ"ש על משנה זו וז"ל ור"ש מתיר ברישא לא פליג ר"ש כו' דנר' דאישתמטיתה לר"ע סוגיא דפ' השוכר הנז"ל דהרואה בסוגיא שם יר' דר"ש פליג נמי ארישא דשם בעי תלמוד' הכי תלתא בבי דקתני למה לי ועביד צריכות' וא' אביי ר"ש כשהשביחו שניהם השביחו וכשפגמו שניהם פגמו ופריך לר"ש ליצטריף היתר ואיסור בהדי הדדי וליתסר ר"ש לטעמיה כו' והמעיין שם יר' דר"ש פליג בתרוייהו. וכן פי' ר"ש ז"ל בפי' המשנה יע"ש והדין עמו ודברי ר"ע שגבו ממני לא אדע אכנם ודבריו צל"ע. ומ"מ עלה בידינו מהאי סוגיא דטעמא דהך מתני' דאסרי רבנן הוי משום דראויה היא הך עיסה לחמע בה כמה עיסות אחרות. דמשמע דהא לאו הכי לא היה אוסר אותה השאור של תרומה שנפל באחרונה מפני שיש בו כדי לחמץ אילו לא נפל לעיסה זו של חולין וכדהוה ס"ד לן מעיקרא דלא היא דבתר השתא אזלי' והשתא לא מידי עביד דהא עיסה זו כבר היא מחומצת משאור של חולין. ומאי דנאסרה עיסה זו הוא מטעם דא"ר זירא כנז"ל וכיון שכן תו ל"ק לאמימר מהך מתני' משום דע"כ לא אקשינן לאמימר מהך מתני' אלא לפום מאי דהוה ס"ד דטעמא דמתני' הוה משום דכיון שיש בשאור זה של תרומה שנפל כדי להחמיץ אילו לא נפל בעיסה זו שאור של חולין ולהכי קאסרי רבנן וכיון דהכי הוה ס"ל להכי הוק' לן מהך מתני' כדאמרן לעיל. ברם השתא דאיתבריר לן מסוגית הש"ס דאין זה טעמו של איסור אלא טעמו משום ההיא דר' זירא וכיון שכן לא ק' ולא מידי מהך מתניתין לאמימר דהתם שאני שטעם האיסור הוי משום שראוי לחמע בה כמה עיסות ולהכי הוי הך עיסה אסורה. משא"כ הכא גבי ביצה דטריפ' דלא שייך הך טעמ' ולהכי א"ר ירמיה דטעמא דביצת טריפה דשיחלא תניינא דמותרת משו' דזו"ז גורם ומותר וכמ"ש רש"י ז"ל.
16
י״זמעתה עלה בידינו דבנ"ד ליכא ספיקא דהבצים מותרות בלי ספ' אלי' דכ"ע ומילתא דאתיא מק"ו היא כמש"ל ופשיטא דשרו דהו"ל זוז"ג ומותר. כ"ז כתבתי לפי דעת השואל דאחשבי לטיפה זו דזרע התרנגול לאיסור. דלפי ע"ד טיפה זו של הזכר אינה אוסרת כלל דהוי פירשא בעלמא. וקצת ראיה לדברי יש ממ"ש התוס' פ' אלו טריפות דף ס"ח סוף ד"ה שאם ריקמה כו' וז"ל ועוד היינו יכולים לו' דבכל בצים מותרות בין דטמא ובין דטהור מההיא טעמא דפ"ק דבכורות דשרינן ואלו דיחמורתא לפי שהוא זרע דאיל שנקרש וכן עור הבא מכנגד פניו של חמור דמסתברא דהיינו טעמא דשרי משום דאתי מש"ז של חמור ונקרש מעצמו ונעשה עור ומותר כו' ולכך מותר כיון דמתחלתו בא מחמת ש"ז דהוי כנבלה מוסרחת ושרי ולבסוף אע"פ שנקרא עור מ"מ מותר הוא כמו אפרוח ביצת טריפה שהוא מותר דכי גדיל פירשא בעלמא הוא וכולהו ביעי מש"ז קאתי ושרו חוץ מביצת טמאה שאסר הכתוב ולהכי איצטריך קרא כו'. מדבריהם למדנו דש"ז דין נבילה מוסרחת דיינינן ליה וכיון שכן הבצים דנ"ד דדבר האוסרו הוא טיפת זרע הזכר וכיון דטיפה זו דין נבלה מוסרחת אית לה א"כ הבצים מותרים דפירשא בעלמא הוא ודינו כדין חלב הנמצא בקיבת נבלה וטריפה דקי"ל דפירשא בעלמא היא ומותר להעמיד בה. ואם נפשך לו' דאין ראיה מדברי התוס' הנז' משום דשאני התם ביאלי דיחמורתא ועור הבא מכנגד פניו של חמור דקרי ליה נבלה מוסרחת ושרי משום דלא נקרש הש"ז אם לא שנסרח תחילה וכדמייתו ראיה מאפרוח דביצת טריפה דכי גדיל מסרח ולהכי דייננן אינהו מלתיה כנבלה מסרחת. משא"כ בטיפת ש"ז דתרנגול זה דנ"ד שהוא עומד בעיניו ואכתי לא אסרת מנ"ל דשרי ואם לבך מהסס מראיה זו הרי לך טעם הראשון המספי' להתיר בלי פיקפוק כנ"ל להלכה ולמעשה כה דברי עצב אל בנו אדברה במר רוחי והוא הצעיר.
17
י״חשאלה תותים שחורות הגדלים בעה"ק אשר נמצא בהם יתושין דאתו מעלמא וגם נמצא בהם תולעי' לבנים קטנים בתכלית הקטנו' וכבר הכריזו עליהם בב"ה כמה וכמה פעמי' שיפרשו העם מהם ולא יאכלו' והעם אינם פורשים מאכילתן והקול נשמע במחנה העברים שאני הוריתי להם היתר ע"י שיתנו התותים תוך סמרטוט א' וידחקו אותם בידים ויעצרו אותם והמים אשר יצאו מהם דרך הסמרטוט מותרים הם באכילה ובשתיה. ואתה קדוש תמהת על הוראה זו דאין דרך זו מוציאה מדרך איסור דהא קי"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה וע"כ נפשו לשאול הגיעה להגיד לו דעתי בזה.
18
י״טתשובה אמת הדבר אשר שמע מעכ"ת והן הן הדברים אשר משה מפי עצמו אמרן. אמנם לא סיימוה קמיה דמר. רק צריך להקדים הקדמה א' אמיתית בנסיון גמור ואח"כ אגלה דעתי קמיה דמר העיקר אצלינו דתותים אלו כל זמן שלא נתבשלו יפה יפה עד שנעשו מתוקים כדבש לחיך אין היתושין דאתו מעלמא חלין עליהם והטעם שכל זמן שהן חמוצים אין מתלוה להם היתושים שכן אינן חלין כי אם דוקא ע"ד המתוק ביותר. וגם התולעים אינן מתהווין בהם אלא אחר המתוק ודבר זה יכול להתברר לעין כל בדרך נסיון. כי על כל אלה לפי שראיתי הדור פרוץ ביותר ואינם שומעים לקול מורים וכדי למעט את התקלה הוראתי להם היתר זה ע"י סמרטוט ולא לכל זמן התרתי שיעשו כן ויאכלו כי אם בתחיל' ביאת פרי זה לעולם שעדיין הן חמוצים ואינן נאכלים כי אם ע"י הדחק לפי שעדיין לא נתמתקו יפה ולא הוקבע בהם איסור היתושים והתולעים אך אחר שנתמתקו התותים ביותר שהם כדבש לחיך שאז הוקבע האיסור בהם ודאי מי הוא אשר יערב אל לבו לבטל איסור תורה בידים. אך הוראתי היתה לקודם שהוקבע בהם האיסור ומשו' חששא בעלמא דשמא ימצא יתוש או תולעת בפרי בחרתי דרך זה כדי להפק רצון יצרם. ועוד זאת יתירה גרסי' בירוש' סוף פ"ה דתרומו' א"ר אלעזר כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור ופי' המפ' שם וז"ל לטמא את הטהור בדין קא' מי שאינו רוצה להטריח עצמו כדי להוציא הדין לאמתו וטימא את הטהור עכ"ל ז"ל. וכיון שכן כדאי הדבר להטריח עצמנו ולמצוא היתר לאכול תותים אלו בכל עת ובכל זמן ע"י סמרטוט ולהקל איסור זה מעל בני ישר' באופן שלא יהיה איסו' דמבטל איסור לכתחי' ויש לי להביא ראיה ממ"ש מו' הרב המו' בפר"ח די"ד ס"ס ס"ד שהסכים למ"ש הריב"ש וכתב שם בסיום הלשון וז"ל אמנם בעיקר הדין כיון יפה שכל שאין כונתו לבטל האיסור ליהנות בו לא מקרי מבטל איסור וכמ"ש הב"י לקמן סי' כ"ד בשם א"ח על דבש שנפלו בו נמלים שיחמם הדבש עד שיהא ניתך ויסננו ואין כאן משום מבטל איסור שאין כונתו אלא לתקן הדבש ע"כ והכי מוכח מהא דקתני במס' תרומו' סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין וטחנן והותירו כשם שהותירו החולין כך הותירה התרומה ואסור ואם ידוע שחיטין של חולין יפות משל תרומה מותר ואמרי' עלה בירושל' דאף לכתחיל' טוחן ומתיר וטעמא דמילתא משום שאין כונתו לבטל האיסור אלא כונתו לטחון ולאכול אלמא כל היכא דלא מכוין לבטולי לאיסור אלא דממילא מבטיל ולא קמכוין שפיר דמי עכ"ל. ועוד שנה פ' זה שם סי' צ"ט ס"ק ח' על מ"ש לסייע לס' התוס' דס"ל דהא דאין מבטלין איסור דהוי מדרבנן מהך מתני' דמס' תרומה מגורה שפינה ממנה תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט א' א' אלא מכבר כדרכו ונותן לתוכה חולין וכן חבית שמן של תרומה כו' ונהי נמי דבכה"ג ודאי לא אסיר מ"ה לבטולי כיון שאין כונתו לבטל האיסו' ליהנות ממנו וכמ"ש בסס"י ס"ד מ"מ אי איתא דביטול איסורין אסיר מ"ה מדרבנן מיהא היכי מקלינן כולי האי אלא משמ' דהוי מדרבנן ומ"ה היקלו באיסורין לבטלן ולא אטרחוהו רבנן במידי שאין דרכן של בני אדם ללקט ולטפח עכ"ל ז"ל.
19
כ׳וקודם שנבא לתכלית המבוקש באותו מעמד נמצא אחינו הח' הש' הבין כמהרי"ע ה"י בשנות"ו את טעמו ונימוקו דמו' הפר"ח בההי' דסי' צ"ט הנז"ל. והק' לדעתי דכפי ס' מו' הפר"ח יגדל התימה על הרמב"ם שהוא מכת הפוס' דס"ל דביטול איסורין הוי מדאורייתא א"כ ק' איך פסק הך מתני' דמגורה של תרומה שפינה ממנה כו' והא הך מתני' לא מיתוקמא אלא דוקא למאן דס"ל דביטול איסורין הוי מדרבנן וכמ"ש הפר"ח. והשבתי לו דאיפ' לו' דהרמב"ם יפרש הך מתני' דמגורה דהוי בתרומה בזמן הזה דרבנן. ולהכי פסקה לה אע"ג דס"ל דביטול איסורין הוי מדאורייתא. והוא ה"י השיב לי דאי אי' דהרמב"ם מפרשא להך מתני' דמגורה הנז"ל בתרומה בזמן הזה דרבנן דפוק חזי מאן גברא רבא קמסהיד דהרמב"ם מפרשה להך מתני' דמגורה בתרומה דאורייתא הוא הקדוש הרשב"א בתשו' סי' רכ"ב ובשיטתו לבתרא פ' המוכ' והביא דבריו מו' הפר"ח שם בי"ד סי' קכ"ב דף קכ"ו ע"א וז"ל שם בא"ד אלא שהרמב"ם נר' שפי' הך מתני' דמגורה בתרומה דאורייתא וכ"נ דעת מקצת מרבותי ולדעתם אפי' משהו בעין כיוצא בכעניין גרגורי תרומה שבמגורה וטיחת שמן שבבד שאין דרכם של בני אדם ללקט ולטפח מבטלין לכתחי' כו' יע"ש ומי כמוהו יודע בחדרי הרמב"ם הרי שהעיד הרשב"א ז"ל על הרמב"ם שהיה מפרש הך מתני' דמגורה בתרומה דאורייתא וכיון שכן ק' טובא על מו' הפר"ח ז"ל דמה סייעתא הביא לס' התוס' דס"ל דביטול איסורין דרבנן מהך מתני' דמגורה דאין משם סייעת' כלל דהרי מצינו להרמב"ם דס"ל דביטול איסורין דאורייתא ואפ"ה פסקוה להך מתני' דמגורה וטעמן כמ"ש הרשב"א דכיון שאין דרכן של ב"א ללקט ולטפח ס"ל דמבטלין לכתחי' וא"כ אין סייעתא כלל מהך מתני' לס' התו' דס"ל דביטול איסורין הוי מדרבנן והדבר צ"ת. ואחרי כן ראיתי ונתון אל לבי להתיישב בראיה זו שהביא מו' הפר"ח מההיא מתני' דספ"ה דתרומה אמרו בירוש' עמ"ש במתני' אם ידוע שחיטין של חולין יפות משל תרומה מותר. אמרו שם בגמ' תני אף טוחן הוא לכתחי' ומתיר מתני' דר"י. דר"י אומר אף מתכוין וילקוט ויעלה בא' ומאתים. א"ר זעירא שכן דרך כהנים להיות טוחנין מדומע בבתיהן מה נפיק מביניהון כלאי הכרם על דעתיה דר"י טוחן ומתיר על דעתיהון דרבנן אינו טוחן ומתיר. ופי' המפרשים מהר"ש סריליו ודעימיה ז"ל אף טוחן הוא בתחי' ומתיר פי' דאף לכתחילה מותר לטחון אע"ג דחיטין של חולין יפות הן יהיה השתא כדי העלאה ומתחילה היו אסורין ועתה ע"י טחינה הותרו אין זה כמבטל איסור לכתחילה לפי שמתחי' היו כמושין והשתא רווחא להו פי' שע"י טחינה נתגלה שכבר היה בחולין שיעור כדי ביטול ועיין בס' שדה יהושוע פ"א דערלה יע"ש. כר' יוסי דס"ל בכלאי הכרם דמותר לכתחילה להתכוין וילקוט לכתחילה עד שיעלה בידו א' ומאתים. וס' ר"י היא בפ"א דערלה כך היא שנוי' במתני' נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות ה"ז לא ילקוט ואם ליקט יעלו בא' ור' ובלבד שלא יתכוין ללקוט ר' יוסי או' אף יתכוין וילקוט ויעלו בא' ור'. א"ר זעירא ד"ה היא שכן דרך הכהנים להיות טוחנים מדומע בבתיהם. כך הגירסא ועיין בשדה יהושוע שכן דרך הכהנים כו' פי' אפי' כרבנן אתיא דמודו רבנן הכא דמותר אף לכתחילה לטחון שהרי דרכן של כהנים לטחון המדומע בבתיהם והרואה או' שילוחו של כהן הוא ע"כ יע"ש. ואני בעוניי הכינותי לבי לראו' במשנה תורה איך פס' הרמב"ם באלו המשניו' דתרומה ודערלה וראיתי שהרמב"ם פסק בההיא דערלה כר' יוסי בה' מאכלות אסורות. ומרן הקדוש נתן טעם לדבר משום דבגיטין דף נ"ד נשאו ונתנו בס' ר"י וכדבעינן למימר משמע ליה לר"י דהלכתא כותיה יע"ש בכ"מ אך בה' תרומות נרא' מדברי הרמב"ם שפסק כת"ק ואיני יודע למה ובקשתי בספרים הנמצאים לפני ולא מצאתי מי שהרגיש בזה. ויותר יגדל התימה על מרן הקדוש איך לא הרגיש בזה. והילך לשון פסק הרמב"ם פי"ו מה' מאכלו' אסורות הלכה כ"ה נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות וכן ערוגה של כלאי הכרם בערוגות ה"ז לוקט לכתחילה מן הכל ואם היתה נטיעה במאתים נטיעות וערוגה במאתים ערוגות הרי כל הנלקט מותר ואם היו בפחות מזה כל הנלקט אסור ולמה התירו לו ללקוט לכתחי' והיה מן הדין שאוסרין לו הכל עד שיטרח ויוציא הנטיעה והערוגה האסור' שהדבר חזקה שאין אדם אוסר כרמו בנטיעה א' ואילו היה יודעה היה מוציאה עכ"ל.
20
כ״אוראה ראיתי בכתבי הקודש של הרב קדוש יאמר לו כמהר"י מולכו זלה"ה שהוקשה לו בדברי הרמב"ם וז"ל ויש לדקדק בדברי הרמב"ם כמ"ש אם היתה נטיעה בר' נטיעות ה"ז מותר דמה לנו עם הנטיעות דלא היה לנו לשער אלא בפירות היוצאים מהנטיעו' אם יש באותם הפירו' מאתים כנגד מה שהיה יכול לצאת מנטיעת הערלה דהרי הנטיעה עצמה אינה בטילה וכמ"ש רש"י שם בגמ' דגיטין דף נ"ד ע"ד ת"ק דקאמר ה"ז לא ילקוט דכל זמן שהיא במקומה כמחובר חשיבא ולא בטילה. א' הכותב והרב כמהר"ש סריליו ז"ל כתב טעם אחר דאינה בטילה במחובר משום דקביע וכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי יע"ש הרי דהנטיע' עצמה אינה בטילה לת"ק ואף לר"י לא התיר אלא אחר שליקט. ולכך נלע"ד דבהא פליג הרמב"ם וס"ל דהנטיעה עצמה בטילה בעודה במחובר ולא מיקרי דבר חשוב ובהא פליג ר"י את"ק דלת"ק הנטיעה עצמה אינה בטילה ולכך קא' ת"ק דלא ילקוט דהרי הוא מבטל איסור לכתחילה. אך ר"י ס"ל דמותר לכתחילה ללקוט דכבר הם מבוטלים בעודם במחובר אלא שצריך א' ומאתים נטיעות כדי לבטלה עכ"ל ז"ל. ובעיני משה רע הדבר במאד מאד לו' שהרמב"ם יהיה חולק עם רש"י ומהר"ש סריליו ז"ל. והרי עלי לקרב הלבבות ולהשוות את הדיעות ולעשותם ריעים ואהובים ולא פליגי הנה תחילת דבר צריך לחקור בס' רש"י ז"ל דס"ל דבמחובר לא בטילי אפי' באלף מטעם חשיבותן וגם לס' מהר"ש סריליו דבמחובר לא בטיל מטעם קביעותם דכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי אך הפירות שנלקטו מהם בטילי מחשבותן ומקביעותם צריך לחקור לפי דעתם היכי משכחת לה שיעלו בא' ור' שאם אין נטעיות שם מספר מאתים וגם אינו לוקט בשוה מכל א' רימון אחד במספר שוה איך אי' לומ' שעולין בא' ור' הא אפי' שהפירות שלקט מהנטיעו' יהיה מניינם ומספרם קק"א עדיין אי' שמהנטיעה של איסור לקט עשרה או עשרים והשאר משאר הנטיעות של היתר הן הנה כיון שאינו מכיר הנטיעה של איסור איזו היא כדי שיזהר שלא ילקט ממנה אלא דוקא רימון א"כ די שיעל' רימון זה של איסור כר' רימונים שלקט מנטיעות של היתר א"כ לדידהו היכי משכחת לה שיעלו בא' ור'. הא אין עליך לו' דעולין בא' ור' משכחת לה אלא כגון שהין לו בשדה זו ר' נטיעו' של היתר וא' של איסו' אלא שנתערבה נטיעה זו של איסור בר' נטיעות של היתר שאינו מכיר אותה של איסור איזו היא וכדי שיעלו בא' ור' לא משכחת לה ביטול זה דא' ור' אלא דוקא באופן זה שילקט מכל הנטיעות במספר שוה דרך משל א' א' מכל נטיעה ונטיעה או ב' ב' מכל נטיעה ונטי' וכן עד"ז באופן דמה שילקט מכל הנטיעות יהיה במספר שוה לכל הנטיעות ולא ילקט מא' מהנטיעות יותר אפילו אחד דבכה"ג יעלו הפירות בא' ור' שאם לקט מכל נטיעה א' א' והם קק"א נטיעות הנה כבר עלה פרי האיסור בא' ור' של היתר וכן עד"ז אם לקט ב' ב' מכל נטיע' ונטיע' ובאופן זה דוקא הוא דמשכחת לה שיעלו בא' ור' ולא באופן אחר, וכיון שכן נמצא דהרמב"ם לא פליג אם רש"י ומהר"ש סריליו דודאי דהרמב"ם ס"ל דנטיעה דמחובר אין לה ביטול אפי' באלף או מפני טעם רש"י או מטעם מהר"ש סריליו. אלא דהרמב"ם פי' את הדבר לכדי שיעלו בא' ור' ובתחילה כתב נטיעה של ערלה כו' ה"ז לוקט לכתחי' מן הכל כלו' בשוה ואח"כ פי' דאיך יהיה האופן שיעלו בא' ור' לכן כתב דבזה יהיה האופן דאם היתה נטיעה זו של ערלה בר' נטיעות וערוגה זו בר' ערוגות ה"ז לוקט לכתחי' לפי שכיון שלקט מכל הנטיעות והערוגות בשוה הרי יש כאן ר' של היתר וא' של איסור והרי עלו בא' ור'. אך אם היו בפחות מזה כלו' שלא היו לו ר' נטיעות של היתר אלא פחות מר' נטיעות אז הנלקט כולו אסור אפי' שלקט שוה בשוה וכ"ש כשלא לקט דבר השוה לכל דאין ביטול לאיסור משום דלא בעי' כמה לקט מנטיעת האיסור כנ"ל ליישב דעת הרמב"ם ז"ל.
21
כ״במעתה אעלה ואשובה ואראה בטעם לשבח שנתן מו' הפר"ח עמ"ש בירוש' דאף טוחן לכתחילה הוא משום שאין כונתו לבטל האיסור אלא כונתו לטחון ולאכול כנז"ל. ולכאורה ק"ל דנר' מדברי הירוש' שהטעם הוי כדא' ר' זעירא שם שכן דרך הכהנים להיות טוחנין מדומע בבתיהם כנז"ל ומהר"ש סריליו נתן טעם אחר שאין זה כמבטל איסור לפי שמתחילה היו כמושין והשתא רווחא להו. ולמעלה פי' את דבריו ועיין בתי"ט שפי' כפי' זה דמהר"ש סריליו וכיון שכן צריך לחקור בטעם זה שנתן מו' הפר"ח מבטן מי יצא טעם זה. ומידי חפשי מצאתי כי מאיש לוקחה והן הנה דברי הר"ר אשר אשכנזי הובאו דבריו בתשו' הרשב"א בסי' תס"א ובסי' תס"ג כתב וז"ל עוד נשמר מר מההיא דאמרי' בפ"ה דמס' תרומות סאה תרומה שנפלה למאה וטחנן ופיחתו כשם שפיחתו חולין כך פיחתה תרומה ומותר נפלה לפחו' ממאה וטחנן והותירו כשם שהותירו החולין כך הותירה התרומה ואם ידוע שהחיטין של חולין יפות משל תרומה מותר כו' וכל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר ואעפ"י שטחנן מזיד נקרא שוגג לענין ביטול דלא נתכוון לבטל אלא לטחון ולאכול וכדאיתא בירוש' אף טוחן לכתחילה ומותר שכן דרך כהנים טוחנין מדומע בבתיהם עכ"ל יע"ש. הרי שטעם כעיקר שכתב מו' הפר"ח ע"ד הירוש' משום שאין כונתו לבטל האיסור אלא לטחון ולאכול הם דברי הרב ר' אשר אשכנזי והוא פי' מ"ש בירושל' שכן דרך הכהנים לטחון מדומע בבתיהם. וכיון שכן דון מינה ומינה לנ"ד דשרי לסחוט התותין דרך סמרטוט ולאכול וגם לשתות המים היוצאים דרך סמרטוט מהאי טעמא ואין כאן משום מבטל איסור משום שאין כונתו לבטל האיסור אלא לאכול ולשתות המים היוצאים מהם אלא דאכתי לבי מהסס בזה ממ"ש הרשב"א בתשו' סי' תצ"ה בסוף דבריו וז"ל אמרתי זו ק' מן הראשונ' שאין אומרין אין מבטלין איסור לכתחילה אלא כשמבטל את האיסור ואכלו אבל לסחוט את האיסור ולהוציאו מתוך ההיתר אין זה מבטל איסור אלא מכשיר את ההיתר ומפריד ממנו האיסור שא"כ בטלת כל העגלה וליבון וטיחת הכחל עכ"ל. דמשמע מדבריו דהיכא דהאיסור אינו נפרד מההיתר ובא זה לבטלו ע"י סחיטה כנ"ד דאסור לבטלו בכה"ג דנשאר איסור מעורב עם ההיתר. וא"ת לס' זו דהרשב"א תיקשי ליה הך מתני' דספ"ה דתרומה דאמרו בירוש' דאף טוחן לכתחילה והיא הראיה שהביא מו' הפר"ח. והרי התם האיסו' אינו נפרד מההיתר ונשאר בו אחר הטחינה ואפ"ה אמרו דטוחן לכתחילה ואין בו משום מבטל איסור. איפשר ליישב בזה לס' הרשב"א א' משתים או אי' לו' דס"ל כפי' מהר"ש סריליו דטעם הדבר הוא מפני שכבר פאה זו היתה מבוטלת מעיקרא מחמת שהחיטין של חולין היו יפות משל תרומה אלא שהיו החיטין כמושות ומפני זה לא היה מתגלה הביטול אך כשנטחנו נתגלה הדבר דלמפרע כבר היה בהם כדי ביטול ולכן אין כאן משום מבטל איסור לכתחילה שכבר מבוטל היה מקודם הטחינה. או אי' לו' דהרשב"א ס"ל דמשנה זו איירי בתרומ' בזמן הזה דרבנן ובאיסו' דרבנן קי"ל דמבטלין איסור לכתחי'. וכן אמרו שם בירושל' דתרומות בפ"ד משנה ח' וז"ל הגמ' שם ר' יונה ור' יוסי אמרו תרוויהון בשם ר' זעירא אפי' חיטין בחיטין טוחן ומתיר ופי' מהרש"ם שם וז"ל טוחן ומתיר אפי' נדמעו חיטי תרומה בחיטי חולין וידוע דכשטוחני' אותם מותירות והיה יודע דחיטין דחולין יפות לא תימא לא יטחון לכתחי' דקי"ל לקמן דאין מבטלין איסור לכתחילה קמ"ל דכיון דתרומה בזמן הזה דרבנן שרי ואפי' במקום דליכא כהני' נמי טוחן ומתיר לזרים עכ"ל. הרי שהרשב"א כתב שאין מבטלין איסור לכתחי' לאוכלו ובנ"ד הוי מבטל איסור לכתחי' לאוכלו. ודאי דאסור ובפרט דנ"ד הוי איסור תורה דכ"ע ס"ל דאין מבטלין איסור תורה לכתחי' וכמ"ש הרשב"א בת"ה דף קכ"ב בדיני התערובות שער ג' דבאיסור תורה אסור לבטלו בידים ואפי' נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו אסור להוסיף היתר כדי לבטל האיסור. וזהו דוקא באיסור תורה ומיהו באיסורי' שעיקרן מדרבנן כגבינה של גויים וכיוצא אם נפל לפחות מס' מרבה עליה לכתחילה ומבטלה והביא ראיה מפ"ק דביצה עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור בי"ט מרבה עליהם עצים מוכנין ומבטלן ופרכי' והא קי"ל דאין מבטלין איסור לכתחי' ופרקי' ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלינן ודוקא נפל אבל ליטול איסור דרבנן ולערב בהיתר כדי לבטלו לא. והאריך שם וכתב כל הסברות האוסרי' והמתירין ולבסוף כתב וז"ל נמצאו ג' מינין בביטול האיסורין הא' הוא איסור של תורה כו' הב' איסור של דבריהם שיש לו עיקר מן התורה. והג' איסור של דבריהם שאין לו עיקר מ"ה. איסור של תורה כו' אין מרבין עליו היתר כדי לבטלו ואין צ"ל שאין מערבין אותו בידים. איסור של דבריהם שיש לו עיקר מ"ה אין מערבין אותו לכתחי' כו' אבל אם נפל מעצמו מרבה עליו היתר כדי לבטלו. איסור של דבריהם שאין לו עיקר מ"ה בתרומה וחלת ח"ל מערבין ומבטלין אותה ברוב לכתחילה ואפי' להאכילה לזרים ולדעת ר"ש ל"א אלא לכהן טמא ולא לזרים וי"א שלא א' כן אלא בתרומ' וחלה של ח"ל אבל לא בשאר איסורין ויש לחוש לדבריהם ע"כ תורף הלשון יע"ש באורך.
22
כ״גוהנה הטור הביא דברי הרשב"א הנז' בי"ד סי' צ"א וכתב דדבר שעיקרו מדרבנן שנתערב בהיתר מוסיף עליו היתר ומבטלו ומרן תמה ע"ד הטור וכתב וז"ל ויש לתמוה על רבי' שכתב בשם הרשב"א דדבר שעיקרו מדרבנן כו' כנז' ומאח' שאעפ"י שהוא סבור כן כתב שיש לחוש לדברי האוסרים לה מ"ל לרבינו לכתוב בשמו סתם להיתר עכ"ל. ושלמים וכן רבים תמהו ע"ד מרן בתמיהא שתמה ע"ד הטור וכתבו דמרן לא דק. ותורף תמיהתן ע"ד מרן היא דמ"ש הרשב"א ב"ה ויש לחוש לדבריהם היינו לפי שמקודם לזה הביא ס' הי"א דבאיסו' שעיקרן מדבריהם שמערבין ומבטלין אותם בידים לכתחילה ואח"כ הביא ס' הי"א אחר שאמרו שלא אמרו כן אלא בתרומת וחלת ח"ל בלבד שמותר לערב בידים אבל לא בשאר איסורין דרבנן דאינו מותר לערב איסור דרבנן בידים ועלה כתב הרשב"א דיש לחוש לדבריהם דרי"א בתרא והטור ז"ל לא כתב בשם הרשב"א שמותר לערב בידים איסור דרבנן אלא מ"ש בשם הרשב"א הוא דאם נפל איסור דרבנן בתוך היתר שמותר להרבות עליו עוד היתר ולבטלו דהכי ס"ל להרשב"א אפי' למסקנא והניחו דברי מרן בצ"ע ועיין בס' בני שמואל ובס' מעיל שמואל סי' ע"ה ובפר"ח סי' צ"ט ס"ק י"ז יע"ש. והנר המזרחי מר אחי המאירי ה"י תמה על הרבנים הנז' שהרי מצינו להרשב"א הודאת עצמו שהודה לדברי הרא"ה במה שהשיג בבדק הבית שם עמ"ש הרשב"א בת"ה דבאיסורין דרבנן כגבינת של נכרים וכיוצא דאם נפלה לפחות מס' דמרבה עליהן ומבטלן דלא אשכיחן בשום דוכתא לבטל שום איסור ואפילו איסור דרבנן שאין לו עיקר מ"ה וההיא דעצים שנשרו מ"ה בי"ט שהביא ראיה ממנה אין ממנה ראיה לכל איסורין דרבנן דהתם שאני דמקלא קלי איסורא ותרומה וחלת ח"ל יצא מכלל זה דאין מבטלין איסור וכדיהיב טעמא התם יע"ש. ועל דברי הרא"ה הללו כתב הרשב"א במשמרת הבית וז"ל א' הכותב לא טוב עשה שהתיר בשם המחבר את אשר לא התיר כי המחבר כתב אחר כל דבריו שראוי לחוש לדברי האוסרין עכ"ד. הרי לך דבפה מלא דיבר הכתוב במשמרת הבית שכן הסכימה דעתו ג"כ לס' הרא"ה דאפי' באיסורין דרבנן שאין להם עיקר מ"ה דאם נפלו לתוך היתר דאינו יכול להרבות עליהן היתר כדי לבטלן ולזה רמז בס"ד באומרו ויש לחוש לדבריהם. וכיון שכן תמיהתו של מרן ע"ד הטור קיימה לעד ותמיהת הרבני' אזדא לה. זהו תורף תמיהת אחי וראש ה"י. ואני עני וכואב ק"ל על הרבנים הנז' איך לא ראו דברי המשמרת כי לא נפלאת ולא רחוקה היא ולהצילם מפח כי יקוש אי' לקרוב לודאי הוא שאף שראו דברי המשמרת אפ"ה תמהו על מרן. והוא דס"ל בפי' המשמרת באופן אחר והוא עפ"י מ"ש המאור הגדול מהראנ"ח בתשו' סי' קי"ב ולפי שהספ' לא נמצא אתי במחיצתי לא העתקתי דבריו ככתבם וכלשונם רק אכתוב כללות דבריו מה שאני זכור מתורה שבע"פ. והוא שהרב הנז' העתיק לשון זה של ת"ה דהרשב"א וחקר וחקק וחצב בהם ועלתה בידו לאמר דמדס"ל דבאיסורין דרבנן שאין להם עיקר מ"ה דמותר לערב האיסו' בהיתר בידים לכתחילה ס"ל דבאיסור דרבנן דיש לו עיקר מ"ה דסלקינן חד דרגא והוא דאסור לערב האיסור לכתחילה בידים. אמנם אם נפל האיסור מעצמו לתוך היתר מועט שיכול לכתחילה להרבות ההתר עד כדי ביטולו ולבטלו. ומאן דס"ל דאפילו באיסורין דרבנן דאין להם עיקר מ"ה דאסור לערב בידו האיסור לכתחילה לבטלו ס"ל באיסור דרבנן שיש לו עיקר מ"ה אפילו נפל האיסור מעצמו לתוך היתר מועט אינו יכול להרבות היתר כדי לבטלו לכתחילה אלא דינו הוא כאיסור תורה שנפל לתוך היתר שאינו יכול להרבות היתר כדי לבטלו ואם עשה כן בשוגג מותר במזיד אסור וסברא זו השנית היא ס' הרשב"א מדכתב בס"ד ויש לחוש לדבריהם זהו כללות דברי הרב הנז' יע"ש באורך. מעתה אי' לו' שהרבנים הנז' המה ראו דברי המשמרת וס"ל שכונת דברי המשמרת באו' לא טוב עשה שהתיר בשם המחבר את אשר לא התיר. כי המחבר אחר כל דבריו כתב שראוי לחוש לדבריהם. שר"ל שהרא"ה לא טוב עשה שחשב על הרשב"א שהתיר בכל איסורין דרבנן אפילו באיסורין שיש להם עיקר מ"ה אם נפל האיסור מעצמו שירבה עליו היתר לבטלו כי התיר את אשר לא התיר המחבר דהיינו באיסור דרבנן שיש לו עיקר מ"ה דבזה לא התיר המחבר אלא דוקא מה שהתיר הוא באיסור דרבנן שאין עיקרו מ"ה אך באיסורין דרבנן שיש להם עיקר מ"ה לא התיר וראיה לדבר כי המחבר אחר כל דבריו כתב שראוי לחוש לדברי האוסרים כלו' האוסרים באיסור דרבנן שיש לו עיקר מ"ה שאינו יכול להרבו' עליו כדי לבטלו וכמ"ש מהראנ"ח את זה אי' לו' שהרבנים הנז' הבינו בפי' דברי המשמרת. ולכן תמהו על מרן ז"ל מה שתמהו כנז"ל ותמיהתן קיימת לעד ותמיהת מרן הצריכוה עיון והדין עמהם. ונוראות נפלאתי בדברי מו' הפר"ח במ"ש בסי' הנז' שהרשב"א ס"ל דאפי' באיסורין דרבנן שיש להם עיקר מ"ה דמותר לערב ולבטל האיסור אפי' לכתחי'. דיש לתמוה טובא דאיך ייחס ס' זו להרשב"א והוא לא כן ידמה כמ"ש מהראנ"ח כנז"ל ובודאי שלא שלטה עינו בתשו' מהראנ"ח ז"ל. ועוד זאת יתירה דהא הוא ז"ל הביא בתחילת סעיף קטן זה דברי הר"ן שהביא דברי הרשב"א דבתשו' סי' של"ו והן היפך מ"ש הוא ז"ל ועדיין לחלוחית של דייו היתה קיימת בקולמוס ולא נס ליחו וכעת דבריו צ"ת.
23
כ״דאנכי הרואה עוד דברים קשים כגידין במשמרת במ"ש וז"ל והרמב"ן מן המתירין באיסורין של דבריהם שאין להם עיקר בדאורייתא ולא בתרומ' וחלת ח"ל אמרה הרב אלא בכל כיוצא בהן אמרה וכ"ת דה"ה לכלאי הכרם בח"ל וגבינה של נכרים כו' וכן בישולי גוים כו' דמשמע מדבריו דהרמב"ן ז"ל ס"ל דבאיסורין דרבנן שאין להם עיקר מ"ה דמותר לערב האיסור בהיתר בידים לכתחילה בכללות כל איסורין דרבנן אמרה. ודבריו אלו הן סותרין למ"ש בפנים בת"ה כמ"ש ויש מי שאו' שאין מקלין כן לבטל לכתחילה אפילו באיסורין של דבריהם שאין להם עיקר בדאורייתא ובתרומת ח"ל בלבד הוא שהקלו יותר משאר איסורין וכ"כ הרמב"ן ז"ל שבתרומת ח"ל הקלו יותר כו'. ומדשתק הרשב"א ולא חלק על יש מי שאו' זה לו' דהרמב"ן ס"ל דלאו דוקא תרומת וחלת ח"ל הוא שהקלו אלא שגם בכל איסורין דרבנן דדמו להו ס"ל להרמב"ן ז"ל דמותר לערב בידים לכתחי' ואיך כתב יש מי שאו' זה דהרמב"ן ס"ל דדוקא בתרומת וחלת ח"ל הוא שהקלו משמע שהודה לדבריו דקושטא קא'. והוא ז"ל כתב במשמרת להיפך כנז"ל. ועוד זאת יתירה דלפי מ"ש הרשב"א במשמרת דהרמב"ן לא בתרומ' ח"ל אמרה הרב אלא בכל איסורין דרבנן אמרה כנז"ל א"כ נמצאו דברי הרמב"ן פלגן בהדיהו שהרי הרשב"א בתשו' דסי' של"ו הביא השואל דברי הרמב"ן והיפך מ"ש הרשב"א משמו במשמרת שהרי כתב שם השואל בשם הרמב"ן וז"ל בא"ד והוא ז"ל מפרק לה דלא אמרי' התם מבטלה ברוב אלא בכשנתערבה בכמותה או בפחות ממנה מרבה עליה חולין ומבטלה כמ"ש פ"ק דביצה דבדרבנן מבטלין איסורין אבל לבטלה בעירוב לכתחילה לא דלערב בשאר איסורין של דבריהם הרי דברי הרמב"ן נראות כסותרות זא"ז. והנה ליישב דברי הרשב"א במ"ש בת"ה למ"ש במשמרת. אי' לו' דהרשב"א ס"ל בס' היש מי שאו' דיש מי שאו' כתב שאין מקלין בשאר איסורין דרבנן לערב בידים דדוקא בתרומת וחלת ח"ל הוא דהיקלו יותר משאר איסורין ונסתייע לס' זו שא' דדוקא בתרומת ח"ל היקלו ממ"ש הרמב"ן ז"ל לענין ביטול ברוב כדין התורה דחד בתרי בטיל ה"נ בתרומת ח"ל מפני קולה שבה היקלו ואוקמוה אדין תורה דחד בתרי בטיל וכמ"ש בזה הרשב"א שם בת"ה דף ק"ח. משם למד היש מי שאו' לו' דדוקא בתרומת וחלת ח"ל מותר לערב האיסור בידים לבטלו לפי שכיון שמצינו קולא א' דבטילה ברוב ה"נ י"ל שמותר לערבם בידים לכתחילה. אך אין הכונה לומ' שהרמב"ן ס"ל דמותר לערב אפילו תרומת וחלת ח"ל בידים ולכן לא השיג הרשב"א על יש מי שאו' הלז לפי שהוא לא א' דהכי ס"ל להרמב"ן שמותר לערב תרומת וחלת ח"ל בידים. אלא שמה שנסתייע היש מי שאו' מדברי הרמב"ן הוא לו' דמאחר דהרמב"ן לענין ביטול א' שתרומת וחלת ח"ל דהיקלו בהם גם הוא היקל לענין עירוב כן אי' לו' שהבין הרשב"א בס' היש מי שאו'. והשתא מ"ש במשמרת והרמב"ן מן המתירין אי' לו' שכוונתו היא לגלות לנו דהיש מי שאו' הלז נעלם ממנו כל דברי הרמב"ן שכתב ביבמו' פ' הערל דאילו היה רואה אותם היה חוזר בו מסברתו שהרי שם כתב הרמב"ן דלאו דוקא אלו אלא כל כיוצא בהן באיסורין דרבנן שאין להם עיקר מ"ה שבטלין ברוב ושווין הם. וכפי סברתו דס"ל דכי היכי דהיקלו לענין ביטול ברוב ה"נ יש להקל לענין היתר עירוב בידים אם היה רואה דברי הרמב"ן שהשוה כל האיסורין לתרומה וחלת ח"ל לענין ביטול היה חוזר בו ואו' דבכל איסורין דרבנן מותר לערב בידי' דכל אפייה שווין בין לענין ביטול ובין לענין עירוב לס' היש מי שאו' הלז. וכיון שהגענו לידי מדה זו לפי כן אמור מעתה גם דברי הרמב"ן באו לכלל יישוב ואין בהם סתירה דמ"ש הרמב"ן פ' הערל הוא לענין ביטול ברוב חד בתרי דיד כולם שוה לביטול ברוב ואין הפרש בין תרומת וחלת ח"ל לשאר איסורין דרבנן כיון שכולן אין להן עיקר מ"ה. ומ"ש בדברי השואל דסי' של"ו הוא לענין עירוב בידים שגם בזה יד כולן שוה דאסו' לערב בידי' האיסור כדי לבטלו ומ"ש בתרומת ח"ל דמבטלה ברוב היינו אם נפלה ככמותה או בפחות אבל לערב בידים לכתחילה זו לא מצינו בשום איסור אפי' באיסור דרבנן שאין לו עיקר אמנם נפל האיסור מעצמו יש לו ביטול באופן ביטול השייך לאותו איסור *א"ה ולי נר' דהיש מי שאו' ראה דברי הרמב"ן ז"ל והכי פירושו ויש מי שאו' שאין מקילין כן לבטל לכתחיל' אפי' באיסורין של דבריה' שאין להם עיקר מ"ה ובתרומת ח"ל בלבד הוא דהקילו יותר משאר איסורין ודלא כס' היש מי שאומר ראשון דלא מחלק בין תרומ' ח"ל לשאר אסורין והביא ראיה ממ"ש הרמב"ם דתרומת ח"ל מערבין אותה לכתחילה בידים וא"כ גם בשאר איסורין מערבין ומבטלין אותן לכתחי' בידי' דהא ודאי ליתא דהרמב"ם לא אמרה אלא דוקא בתרומ' ח"ל בלבד ולא בשאר איסורין ועל זה כתב וכ"כ הרמב"ן ז"ל פי' וכ"כ הרמב"ן דאפי' לסברת הרמב"ם דסבי' ליה בתרומת ח"ל דמערבין אותה בידים בשאר איסורין של דבריהם שאין להם עיקר מ"ה מודה דאסור לערבם לכתחי' בידים ודוקא בתרו' ח"ל הוא דהתיר אבל הרמב"ן עצמו ס"ל דאף בתרומת ח"ל אין מערבין אותה בידים כמ"ש בפ' הערל וז"ל אע"פ שמערבין ומבטלין תרומת ח"ל לכתחילה כדעת הרמב"ם ז"ל דקל הוא דהקלו בתרומ' יותר משאר איסורין ועוד דאפילו בתרומה וחלת ח"ל איכא למימר דאין מערבין ומבטלין אותן לכתחילה בידים כו' יע"ש. ומה שכתב הרשב"א במשמרת דהרמב"ן מן המתי' הוא לאפוקי מסברת הרא"ה דס"ל דאף באיסו' של דבריהם שאין לו עיקר מן התורה אין מבטלין אותו ואפי' אם נתערב בהתר אין מרבין עליו כדי לבטלו ודוקא בעצים שנשרו מ"ה ובתרומ' ח"ל הוא דהתירו אבל שאר איסורין אסו' להרבו' עליו על זה כתב דהרמב"ן מן המתירין באיסורין של דבריה' שאין להם עיקר מ"ה אם נתערבו בהיתר מרבה עליהן ומבטלן ברוב ולא בתרומה וחלת ח"ל בלבד אמרה הרב ז"ל אלא בכל כיוצא בהן כגון גבינות של גוים כו' ודלא כמ"ש הרא"ה דיש חילו' בין תרומת ח"ל לשאר איסורין ובהכי עלו דברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל על נכון ודוק. כלל העולה מכל האמור דבאיסורין של תורה אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו ונדון דידן הוי כמערב האיסור של תורה בידי' ואסור אך את זה ראיתי בהרב תי"ט בפ"ד דתרומות משנה ט' שכתב שמצא כתוב דהא דאמרי' ואין מבטלין איסור לכתחילה ה"נ להרבו' בהית' כדי לבט' האיסו' אבל כשאינו מרבה בהיתר אלא משנה האיסור מכמות שהיה ומפרידן כמו שהיה מקדם כדי לערבן יחד בכה"ג נ"ל דשרי לבטל איסור לכתחילה עכ"ד ושתיקת הרב תי"ט ז"ל בזה כהודאה דמיא וכ"כ השילטי פ' השוכר את הפועלים. וכן אמרו שם בירוש' בר פדייא או' טוחן ומתיר ופי' ר"ש ומהר"ש סריליו פי' דורסן וטוחנן כדי שיתערבו יחד ואינן עבדין ובטלין יע"ש. גם הר"ן פ' אין מעמידין והביא דבריו מו' הפר"ח בי"ד סי' קכ"ב דף קכ"ה ע"ד וז"ל שם בא"ד ועוד לא נאסר לבטל איסור לכתחי' אלא למי שמתכוין לבטלו כדי ליהנו' ממנו כו' אבל במתכוין להכשי' הכלי ואינו נהנה מן האיסור שרי עכ"ל. ומו' הפר"ח דחה דברי הר"ן וכתב גם מה שתי' עוד שאין כאן מבטל איסור לכתחילה אינו מספיק למאי דקשרינן ליתן בו שכר לכתחי' בידים ואף שאינו מתכוין להכשיר את הכלי אינו בדין להתיר עכ"ל. ואנא עבדא דסגידנא קמיה ק"ל ע"ד אלו דהא הוא עצמו ז"ל בסי' ס"ד שהסכי' לעיק' דינו של הריב"ש וכתב דכל שאין כונתו לבטל האיסור ליהנות בו לא מיקרי מבטל איסור והביא ראיה ממ"ש מרן בשם א"ח בדבש שנפלו בו נמלים כו' ותנא דבי חזקיה אייתי מתני' מסאה של תרומה שנפלה לפחו' מק' חולין כאשר כל זה כתו' למעלה. הרי דהוא עצמו ז"ל נתן טעם זה לשבח שנתן הר"ן להתי' בטעם זה וכאן דחה טעם זה שנתן הר"ן ז"ל ולדידיה מי ניחא. ובעיני אין חילו' בין הטעמים אפי' במלא נימא ואין זה אלא שכחה.
24
כ״הגם הרא"ה ז"ל בת"ה דף קכ"ו ע"ד כתב שם בבדק הבית בא"ד וז"ל עוד אני אומ' שאין דין איסור ביטולין לכתחילה אלא כו' עד וכן רוטב חזיר מועט לתוך ששים של מים מותר לבטל לכתחילה הא למה זה דומה למי שבא להפסיד גופה של נבלה עד שתהא פגומה כשהיא בעין שבודאי מותר לו לעשות כן ואח"כ מותרת לו עכ"ל ז"ל יע"ש. גם הרמ"ע מפאנו בתשו' סי' כ"ו התיר למלח שמעמידין אותו בדם נבלה לערב אותו בכל מיני תבשיל לכתחי' בשעת הדחק דבכה"ג לא אמור רבנן אין מבטלין איסו' לכתחי' ומו' הפר"ח הביא דבריו בסי' ק"ה ונשא ונתן בהם ולבסוף הסכים לדבריו ז"ל דלאוכלו בעיניה אסור אבל לערבו בתבשיל אפי' לכתחילה מותר ואף שאיסור מלח זה הוא משום איסור מעמיד דקי"ל דאפי' באלף לא בטיל אפ"ה כיון שהוא דבר שאין הציבור יכול לעמוד בלא מלח לא גזרינן כולי האי לאסור להם המלח משו' מעמיד יע"ש. גם מהר"ם מלובלין בתשו' סי' כ"ז נשאל על השכר שנותנין בו כישות מתולע. והשיב להתיר מכמה טעמי חדא דמסתמא נימוח התולעת ע"י ביטול והגסה. שנית שיש לסמוך ע"מ שמסננים אח"כ הכישות דרך הסל דאם נשאר איזה תולעת ישאר למעלה ע"ג הסל שלישית יש לסמוך עמ"ש שאם ישאר איזה תולעת יעלו חוץ מהחביות ע"י הרתיחה או יפלו למטה בתוך השמרים ולבסוף כתב והנלע"ד משום שהוא מעוות שלא יוכל לתקן ואי אי' למנוע שתית המשקים מההמון ומוט' שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ע"כ יש לסמוך ע"מ שכתבתי עכ"ל יע"ש ומשמע מדבריו שמהטעמים הנז' התיר אף לכתחי' ליתן הכשות בשכר דאל"כ הי"ל לגזור שלא יתנו עוד כשות מותלע בשכר ולהעביר קול במחנה ע"י כרוז לאסור מכאן ולהבא. ואף שמו' הפר"ח סי' פ"ד חלק על הרב וכתב עליו שם וז"ל ובאמת שאין בדבריו כדאי להתיר איסור דאוריית' עכ"ל התם ודאי שטעמו ז"ל הוא דשמא יש תולעי' בשכר אף שנתבשל הכשות וסיננוהו מי יימר שלא יש עוד תולעים שלא נימוחו ע"י הבישול וגם עברו דרך נקבי הסל שסיננוהו ועד היום והיום בכלל התולעים בציבייונם ובקומתם הן הנה תוך השכר ולכן כתב הרב שאין כדאי להתיר איסור תורה בטעמים הללו. משא"כ בנ"ד דליכא למיחש בהך כלל. והעולה על כולן היא ס' הריב"ש ז"ל בתשו' סי' שמ"ט שנשאל ע"מ שנותנים חלב בסידקי קנקנים של עץ לחזק אותם כדי שלא ינטף היין והשיב שאין בכך כלום כו' עד ואין זה כמבטל איסור לכתחילה כיון שאין כונתו לבטלו ולהינות ממנו מן האיסור אלא כונתו לתקן הכלי ולהדביק סדקין כו' יע"ש ובפר"ח הביא דבריו סס"י ס"ד ואע"פ שמו' הפר"ח חלוק על שהביא הריב"ש ז"ל. מ"מ לעיקר הדין הסכים עמו והביא סמוכות לעיקר הדין ממ"ש מרן בדין נמלים בשם הא"ח וממתני' דתרומות כמש"ל.
25
כ״וגם עיין בתשו' גינת ורדים חי"ד כלל א' סי' י"ח שכתב שם צדדי היתר להתיר הפולין הנקראי' מודמאס וא' מצדדי ההיתר הוא זה וז"ל שם בא"ד והריסוק שע"י הבישול וההגסה אינו בכלל מ"ש אין מבטלין איסור לכתחילה כיון שלא עשה הבישול וההגסה לבטל את האיסור אלא להשביח את התבשיל וחיך אוכל יטעם לו וכ"כ הריב"ש בתשו' סי' שמ"ט ומרן בב"י סי' פ"ד וז"ל ואין כאן משום מבטל איסור כיון שאין כונתו אלא לתקן את הדבש. וכיון שנתרסקו יש להם ביטול בס' והכא הרבה פעמים ס' יש כנגד התולעים ותו דספק נתרסק ס' לא נתרסק תלינן להקל דמ"ה אעפ"י שהאוכל בריה כ"ש חייב מ"מ מ"ה יש לה ביטול כשאר איסורין ואין חומר זה שנתנו לבריה שלא יהיה לה ביטול בששים מ"ה אלא מדרבנן וכיון דהוי מדרבנן תלינן להקל כו' יע"ש.
26
כ״זהנה עד כה עזרני ה' לאסוף ולקבץ ס' המודים היתר בדין זה דאין מבטלין איסור לכתחי' אשר אשר מהם תצא תורה והוראת היתר לנ"ד לפי טעם וטעם דיהבי כל חד מנייהו ואף שהרב המאסף בכה"ג בסי' צ"ח בהגהת הטור מאות יו"ד ועד אות י"ח הביא סברות מרבנים אחרים שחילקו עוד חלוקים אחרים בענין זה דאין מבטלים איסור מ"מ כל חילוק דלא שייך לנ"ד לא כתבתים וידינו משוכות מהם יע"ש. ועוד זאת יתרה עולה ע"ג למי שלבו נוקפו עדיין דבנ"ד נר' שאין כאן מבטל איסור לכתחי' וטעמא דמלתא הוא דלדעתי בעצירת התותים בסמרטוט אין היתושים והתולעים הנמצאים שם נמוחים ואף ריסוק אינם מתרסקים אלא נשארים בציבייונם ובקומתן בתוך פיסולת התותים הנשאר בתוך הסמרטוט דהא חזינן בתולעים הנמצאים בקמח ועשו פת מקמח זה דאין התולעים נימוחים ע"י לישה כמ"ש מו' הפר"ח בי"ד סי' פ"ד ס"ק ל"ג אחר שהביא תשו' מהר"ם מלובלין כתב וז"ל והוצרכתי להעתיק דבריו בזה כדי שלא יבא איזה מ"ד ויטעי בדברי הרב להתיר בפת שנמצא בו תולעים משו' דמסתמ' נימוחו התולעים בעריכה ולישה כו' יע"ש הרי שכתב הרב הנז' ז"ל שאפילו ע"י עריכה ולישה שהדעת גוזר או' שודאי נימוחו התולעים אפ"ה כתב שאינם נימוחים ע"י עריכה ולישה כ"ש בעצירת תותים ע"י סמרטוט שהדעת נותן לומר שאין התולעים נימוחים אלא שנשארים עם פיסולת התותים שאין עצירת התותים ע"י הסמרטוט דומה לשאר דברים הנעצרים ע"י סמרטוט שהחילוק נר' בעין שבשאר דברים הנעצרים אי' שיעצר ע"י סמרטוט ויצא כל לחלוחי' הפרי דרך משל ענבים או רמונים אם יעצרם יצא כל לחלחותם דרך הסמרטוט ולא ישאר שום לחלוחית בפיסולת הנשאר בתוך הסמרטוט ובאלו הפירות יש לנו לדון ולו' שודאי נמחה גוף התולעים ויצא עם המים אשר יצאו מהסמרטוט. אמנם בתותים אלו דאי אי' בשום אופן שבעולם שיעצרו כשאר הפירות אלא שנשאר קצת לחלוחית בפיסולת וכיון שכן אי' קרוב לודאי הוא לומר שהיתושים והתולעים לא נמחו ולא נתרסקו וכיון שכן אין כאן מבטל איסו'. ואם עדיין לבך נוקפך אכתי מדי ספיקא לא נפקא ואין כאן מבטל איסור ודאי אלא מפריד האיסור מההתר ולכ"ע שרי דהוי כמי שמסנן את המים או היין או החומץ מן התולעים דלכ"ע מותר ה"נ בנ"ד. ונוסף גם הוא שיש מהאחרונים דס"ל דכשאי אי' להוציא האיסור מההיתר ולהפרידו ממנו בשום אופן שבעולם אלא ע"י ביטול דוקא שאין זה בכלל מבטל איסור לכתחי' ה"נ בנ"ד דאי אי' בשום אופן שבעולם שיפרידו האיסור מההיתר אם לא באופן זה. וקצת ראיה יש ממ"ש מרן הקדוש בשולחנו סי' פ"א דבש דבורים מותר ואע"פ שגוף הדבורים מעורבים בדבש וכשמפרישים הדבש מהם מחמין ומרתיחין אותם עמהם ומותר משום דהוי נט"ל פי' לפי שהדבורים פוגמים הדבש והוי נט"ל. הרי שבדין זה לא חששו לביטול איסור לכתחי' והטעם לפי שא"א באופן אחר להפריש הדבש מהדבורים אם לא יעשו באופן זה להכי התירו אפי' ע"י הרתחה שירתיחו ע"ג האש ואין כאן בית מיחוש כלל משו' מבטל איסור וגם אין כאן משום נותן טעם משום דהוי נט"ל. ה"נ בנ"ד יש להתיר ג"כ כיון שאי אפשר להוציא התולעים מהתותים אם לא באופן זה דוקא גם אין לחוש משום טעם התולעים שמתערב עם מי התותים מתרי טעמי חדא דאיפשר שהתולעים אינם מתרסקים כמש"ל ואם תמצא לומר שמא נתרסק קצת מהם הוי נותן טעם לפגם ומותר אף בדליכא ס' וכ"ש שיש ס' ויותר.
27
כ״חשאלה שנה זו שנת התפ"ח בא הספינה דרך יפו והביאה דבש דבורים הרבה והביאו הסוחרים הדבש לעיר קדשינו ירוש' ת"ו והביאו הדבש לרחוב היהודים וראו היהודים הדבש עכור ואמרו החנוונים שסיבת עכירות הדבש איפשר שעירבו בו הגויים דבש ענבים הנקרא בערבי דיביס ובלעז הרופי. ומפני כן היהודים משכו ידיהם מלקנות מהדבש ובאו ושאלו בבית מדרשי מה יהיה משפט הדבש הזה אם הוא אסור מפני חששא זו או לאו ונסתפקו הת"ח בדבר. ועל זה נתתי אל לבי לחקור בדבר וזה החלי בס"ד וה' אלקים יעזור לי כי"ר.
28
כ״טתשובה צריך אני לעמוד בעיקר איסור דבש הישמעאלים שפסק מרן בשולחנו הטהור בי"ד סי' קי"ג שאסור מפני מה נאסר אם איסורו מפני שתחילתו היה יין בשעה שהמשיכוהו ויש בו משו' יין נסך אי משום ד"א. ומצאתי למרן בב"י שם שהביא תשו' הר"ן סי' ה' ואנכי הרואה ראה ראיתי דברי הר"ן בשורשן ושם נאמר שנחלקו בני דורו בדבר שיש אוסרי' ויש מתירין וכל א' מהם הביא ראיה לדבריו והוא ז"ל סתר דברי המתירין והראיות שהביאו ולבסוף כתב וז"ל ונ"ל דבש הישמעלים יכולני ללמוד עליו זכות כיון שהישמעלים אין יינם אסור אלא בשתייה ולא בהנאה לפי שאינם עובדי ע"ז ואין ביינם חשש איסור יין נסך נמצא שלא נאסר אלא משום חתנות איפשר שהוא מותר והדבש אין בו משום חתנות דלא גרע מיין מבושל דאין בו משום חתנות כו' עד ועל זה סמך הרא"ה בגוי שבישל לחולה בשבת שמותר לבריא במ"ש וליכא משום בש"ג ומשום תחנות. עוד התיר בגוי שבישל לעצמו דברים המותרים שאע"פ שהתבשיל אסור משום בש"ג אבל הכלים מותרים להשתמש בהם אחר הדחה דלגבי גיעולי כלי גויים לא מסתבר למימר דגזרו ואסרו משום געולי גויים דבהא ודאי ליכא משום החנות כו' עד וזה ההתר השכל מקבלו והסברא נוחה הימנו. אבל למעשה אני אוסר לפי שראתי קצת מן הגדולים שחלקו על הרא"ה ואסרו פליטת כלים הבלועים מבש"ג אע"פי שהם דברים המותרים והצריכו הכלים הגעלה וכו' ולפיכך ראוי להנהיג אסור בדבש וכגי"ן ושלום ע"כ תורף דבריו ז"ל. וראתי להרב ט"ז שתמה על מהר"ם בעל ההגה בי"ד סס"י קנ"ג אחר שהביא תשו' הר"ן הנז"ל הקשה וז"ל ומזה אני תמה מאד על רמ"א שפסק סס"י קי"ג כהרא"ה בבישל גוי לחולה מותר למ"ש אפילו לבריא ואין בו משום בש"ג דכל כה"ג היכרא איכא. והרי הוא חד דינא עם דבש דכאן וכיון דכאן אסור ה"נ אסור התם לבריא כמ"ש עכ"ל והניח הדבר בצ"ע יע"ש. וסבור אני ליישב דברי מור"ם במה שהק' הרב ט"ז ז"ל דמור"ם ראה דברי התשו' של הר"ן שמתחילה הביא דברי הרא"ה במה שהתיר לבריא לאכול בישול גוי שבישל לחולה בשבת והביא ג"כ דברי הרא"ה שהתיר בגוי שבישל לעצמו דברי' המותרים דאין בכלים משום גיעולי גויים. וע"ז היה רוצה הר"ן להתיר הדבש של גויים מכח ב' התירות הללו שהתיר הרא"ה ז"ל. ובסיום דבריו כשהסכים לאסור כתב לפי שראתי קצת מן הגדולים שחלקו על הרא"ה ז"ל ואסרו פליטת כלים הבלועים מבש"ג אעפ"י שהם דברים המותרים והצריכו הכלים הגעלה כו'. וראה מור"ם שהר"ן ז"ל נכנס בתרתי ויצא בחדא ומשום ההיא דגעולי גויים הסכים לאסור הבין מתוך דברי הר"ן ז"ל דבדין גיעולי גויים לא ס"ל להר"ן כס' הרא"ה ברם בהך דינא דהמבשל לחולה בשבת משמע דס"ל להר"ן כס' הרא"ה. וע"כ ס"ל למור"ם דבדין שחלק הרא"ה שממנה למד הר"ן איסור דבש ש"ג לכן לא הגיה שם מור"ם כלום דכדין אסר מרן הדבש מדין גיעולי גוים. אכן בדין המבשל לחולה בשבת דלא חלק הר"ן על הרא"ה לכן פסק בסי' קי"ג כדברי הרא"ה דנר' מדברי הר"ן שהסכים לדברי הרא"ה כנ"ל לישב דברי מור"ם ז"ל. אמנם מה נעשה ביום שידובר בנו דברי הר"ן בפי' להרי"ף פ' אין מעמידין דף שנ"ג ע"ב בענין אם מתרפאין באיסורי הנאה כתב וז"ל ועכשיו נהגו לבשל לחולה שאין בו סכנה ע"י גוי בשבת ואע"פ שהתבשיל עצמו אסור משום בש"ג ואע"פ שאין בדבר ראיה מכרעת דאי מדאמרי' פ' מפנים צורכי חולה נעשין ע"י גוי בשבת ההיא אפשר לאוקומא בדברים שאין בהם משום בש"ג אלא כיון דסתמא איתמר הראשונים שהנהיגו כן לא ראו לחלק כו' והרא"ה כתב דאיפשר דטעמא דמלתא משום דמאי דאסרי רבנן משום חתנות לא השוו בו מדותיהם שהרי כו'. עד ולפיכך כתב שמותר לבריא במ"ש דליכא משום בש"ג כלל כיון דליכא משום בש"ג ולא שייך הכא חתנות ואין לסברא זו ראיה שאפי' נאמר דבכלל צורכי חולה נעשין ע"י גוי בשבת הוי דבר שיש בו משום בש"ג וכמו שפשט המנהג. אכתי איפשר דהיינו דוקא לחולה מפני שהתירו בו כל דבר הנעשה ע"י גוי שאין איסורו מגופו אבל להתירו לבריא אין לנו עכ"ל ז"ל. הרי שפתותיו ברור מללו שחולק עם הרא"ה שהתיר בש"ג לבריא במ"ש וס"ל להר"ן כהרשב"א שכתב בתשו' שלא מצאנו היתר לאכילה ושתיה אפי' באיסורין דרבנן בחולה שאין בו סכנה אלא בבש"ג בלבד כו'. ומשמע דדוקא לחולה עצמו התירו ולא לבריא וכן נר' מדברי מהראנ"ח בתשו' סי' קי"ב יע"ש שכתב על הר"ן וז"ל גם הביא שם דברי הרא"ה ומתוכם יראה שדעתו כדעת הרשב"א עכ"ל ודברי הרשב"א ז"ל כתבם הרב הנז' קודם לזה סמוך ונראה יע"ש. ולכשת"ל שלא מצינו להר"ן שחולק על הרא"ה בפי' דאי ממ"ש כאן אין ראיה להדיא שחולק אלא שכתב שאין לסברא זו דהרא"ה ראיה מ"מ סתמו כפי' שחולק על הרא"ה מצד הסברא בלתי ראיה. וכיוצא בזה מצאתי להרב הגדול כה"ג בס' שיירי דא"ח סי' שי"ח שרצה להליץ בעד מור"ם ז"ל יע"ש ולבסוף כתב וז"ל ואעפ"י שהלצתי בעד הרא"ה הלכה למע' הסכמתי בתשו' חי"ד דאין לסמוך על סברת הרא"ה דהרשב"א בס' משמרת הבית חלק על הרא"ה אף בדין הבישול כו' וכיון שהרשב"א אוסר בפי' גם הר"ן מפקפק והרב בס' הקצר השמיט ס' הרא"ה מי בעל דברים יגש להתיר מה שאוסרין עמודי עולם וכמדומה לי שהר"ן לא ראה דברי הרשב"א בס' משמרת הבית שאילו היה רואה אותם היה חולק על הרא"ה בפה מלא או לפחות היה כותב שהרשב"א חולק עליו ויפה כתב כו' יע"ש.
29
ל׳וראיתי להרשב"א במשמרת הבית דף פ"ט ע"א שדחה דינו של הרא"ה וכתב בא"ד וז"ל ועוד אם לגבי החולה התירו מה להם להתיר לגמרי ואפי' לבריא ע"י חולה דאם לא העמידו דבריהם אצל החולה כדרך שהותרה היתירה אפילו הנבלה אצל החולה שיש בו סכנה כו' משום פקוח נפש מותר ולבריא אסור כו' עד אבל למ"ש שאין לו בו צורך יאסר וכ"ש לבריא וחלילה וחס שלא הותר אפילו לחולה עצמו אלא בעת הצורך בלבד דהיינו בשבת הא למ"ש חזר לאיסורו ודומה לנבלה לחולה שיש בו סכנה כו' אם הבריא נאסר' עליו כו' יע"ש ודבריו אלו נכונים בטעמם ומתוקים מדבש וכל הטועמו או' לי לי. אכן מה נעשה שדבריו אלו סותרין למ"ש הוא עצמו לעיל בדף פ"ח ע"ב בסוף הדף וז"ל בא"ד ופת של נכרים אינו כנבלה שנא' עליו במקום סכנה מותר בא לו על שולחנו בשר שחוטה אסור כנבלה שהותר בה דהתם איסורא דאורייתא ולא הותרה אלא במקום פקוח נפש אין כאן פ"נ נסתלק המתיר חזר האיסור למקומו אבל פת שאינו נאסר אלא מחמת התקנה וכשאין שם פלטר הותר והעמידו על עיקרו כיון שהותר הותר ולא יצא מהיתרו ולא נעשה מיליא חובה כו' יע"ש. והשתא קשה טובא דהא בש"ג לא נאסר מדאוריית' כנבלה אלא משום הרחקה משום בנותיהם וכמ"ש הוא עצמו ז"ל בסוף דף פ"ט ע"א יע"ש. וא"כ בש"ג ופת משום חד טעמא הוא דגזרו עליהם משום בנותיהם וכיון שכן אמאי גבי בש"ג השוה איסורו לנבלה דהותר לחולה ואם הבריא חזר לאיסורו וגבי פת כתב שאינו דומה לנבלה שהותר לחולה דאע"פ שהותר הנבלה אם הבריא חזר לאיסורו משום דהוי איסורא דאורייתא משא"כ בפת של גוים דאין איסורו מן התורה דאמרי' כיון שהותר הותר ולא חזר לאיסורו וכי מה בין זו לזו וכולם משום גזרת בנותיהם הוא דאסור והדברים צ"ע.
30
ל״אוהשתא יש לנו לחקור דמכל אינהו רבוותא נרא' דבש"ג לא נאסר כי אם משום בנותיהם ומשום חתנות ואפי' סתם יינם לא נאסר אלא משום חתנות כנר' מדברי הש"ס דגזרו פתם משום יינם ויינם משום בנותיהם כדאמרי' בפ' אין מעמידין דף ל"ו. והרשב"א כתבו וז"ל בת"ה בבית י"ה שער א' בד"א כו' ולפיכך גזרו על סתם יינם משום יחוד בנותיהן ועל יחוד בנותיהן משום ע"ז דגרסי פ' א"מ כו' יע"ש. והשתא קשה מ"ש בש"ג וסתם יינם משכר דאמרי' פ' א"מ וז"ל איתמר מפני מה אמרו שכר ש"ג אסור רמי בר אבא אמר משום חתנות רב פפא מפקין ליה לבבא דחנותא ושתי רב אחא מתו ליה לבתיה ושתי ותרוויהו משום חתנות כו' יע"ש. וכתבו הרשב"א בשע' הנז"ל וכיון דכולהו משום חתנות מ"ש יין משכר. אלא נראה דל"ק ולא מידי דכבר נרגש הרשב"א וכתב וז"ל ומ"מ קיל טפי משאר דברים שגזרו עליהם משום חתנות כו' דאינהו אסירי אפי' מייתו ליה לישראל לתוך ביתו וטעמא כדאמרן דלא שייך ביה חתנות כולי האי דלא מזמני עליה וליכא קרובי דעתא כולי האי וב"ד נמי לא גזרו עליו אלא ישראל קדושין אמרו שינהגו בו איסור כו יע"ש. הרי שחילק בין סתם יינם ובש"ג לשכר גוים. וה"נ הוה ק"ל מעיקרא דמדברי הש"ס הנז"ל נר' דאיסור יינם הוי משום חתנות ובאותו פ' עצמו אמרו על יינם מנ"ל דאסור אמר קרא אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור בהנאה אף יין אסור בהנאה כו' יע"ש. דמהכא משמע דאיסור יין הוי משום איסור יין נסך ובמקום אחר אמרו דאיסור יינם הוי משום בנותיהם כנז"ל. וראיתי להר"ן שהוק' לו קושיא זו בפ' א"מ גבי מתני' דאיסור יין ופרקי' דאמר קרא אשר חלב זבחימו כו' וז"ל וא"ת דהכא משמע דסתם יינם נאסר משום לתא דיין נסך ואילו לקמן בגמ' אמרו דמשום גזירת בנותיהן נאסר י"ל דאי לאו משום לתא דיין נסך מסתייה למשרי בשתיה משום בנותיהן דומיא דפתם ושמנן. אבל כיון דיין שנתנסך ודאי אסור בהנאה הוצרכו לאסור אף סתם יינם אף בהנאה אעפ"י שלא נאסר אלא משום בנותיהן שאם לא היינו אוסרין אותו כי אם בשתיה הרואי' סבורין לומר שמשום נסוך נאסר ויבואו להתיר יין נסך ממש בהנאה ולפיכך רצו להשוות יינות שלהם ומש"ה אמרי' עלה דמתני מה"מ דאיכא שום חומר' ואפי' נתנסך ודאי שיהיה אוסר בהנאה וא"ת גזרת בנותיהן למה לי ותי' רבי' שמואל יין שנתנסך לע"ז מעוטא הוא ולמעוטא לא חיישי'. והרמב"ן מוסיף דלשמא נתנסך לא חיישינן דאם איתא דנסכיה לא הוה מזבין ליה כו' יע"ש והרב הגדול מהראנ"ח בתשו' הנז' סי' קי"ב הביא לשון זה דהר"ן ונתקשה בו וז"ל דף קס"ד ויש בדברי הר"ן דקדוק במ"ש וא"ת א"כ גיזרת בנותיהן למה לי. וקושיא זו איני מכיר שהרי מבואר הוא לפי דבריו שלולא גזרת בנותיהן לא היינו אוסרין היין כלל ואסור הנאה דמתני' דמשום לתא דיין נסך לא בא לנו אלא מפני שכבר נאסר היין בשתיה ומשום גזרת בנותיהן ואם לא היינו אוסרין אותו בהנאה הרואים סבורים לומ' שמשום נסך נאסר ויבאו להתיר יין נסך ודאי בהנאה גם התירוץ שתירצו הגדולים דיין נסך שנתנסך לא שכיח ולא מיזבן ליה אינו עולה יפה לקו' זו ונ"ל כו' יע"ש. והנה הרואה יראה שגם תירוצו אינו עולה יפה אחר המחילה רבה מעצמותיו הקדושים כאשר עיני המעיין תחזנה משרים למי שמדקדק בדבריו יע"ש. ולי הדיוט נר' לפרש דברי הר"ן שכונת תמיהתו היא כך שהרי מתחילה כתב דאיסור סתם יינם אף בהנאה אעפ"י שמגזרת בנותיהן נאסר הוי משום שלא יבואו לטעות ביין נסך ודאי כדבר האמור שם וע"ז חזר והק' דאי הכי דל מהכא גזרת בנותיהן ולימא סתם דסתם יינם אסור ואנא אמינא דמשום לתא דיין נסך גמור נאסר וליכא תו למטעי להתיר יין נסך גמור בהנאה כיון דכל אפייא שוין ויאמרו העולם דאיסור סתם יינם הוי דילמא נסכו גוי לע"ז ולהכי אסור בהנאה דהא בסתם יינם קיימינן ומאן לימא לן דהגוי לא נסך יין זה לע"ז וא"כ למ"ל גזרת בנותיהן זו היא כונת קו' ז"ל ותי' הוא ז"ל משם הראשוני' דלהכי תלו הגזרה משום בנותיהן דאי משום שמא נתנסך יין זה לע"ז ליכא למגזר משום דהוי מעוטא ולמעוטא לא חיישי' ועוד הוסיף הרמב"ן וכתב דלשמא נתנסך לא חיישי' דאי איתא דנסכיה לא הוה מזבין ליה כו'. ולהכי תלו האיסור בגזרת בנותיהן ואסרוהו בהנאה משו' לתא דיין נסך שמא יבואו לטעות ביין נסך גמור להתירו בהנאה כאשר האריך הר"ן כנ"ל לישב דברי הר"ן לקע"ד. ונלאתי הרבה להלביש ישוב זה בדברי מהראנ"ח ביישובו ולא הונח לי. והנה יודע אני בעצמי שכל מה שנתעסקתי עד הנה היא כמשנה שאינה צריכה לנ"ד מ"מ אהניה לן למנקט מהא פלגא דאיסור סתם יינם הוי מדרבנן ומשום גזרת בנותיהן.
31
ל״בומעתה הדרינן למאי דאתי' עלה בנ"ד בהית' דבש הדבורי' דלפי ע"ד נר' דדבש דבורים זה אשר אנו עסוקין בו הוא מותר לישר' ואתינן עלה דמילתא להתירו מכח ס"ס ס' אם יש תערובת כלל וזה שנר' הדבש עכור איפשר שכן הוא ברייתו במקומו וכמו שעינינו הרואות שיש הפרש בין דבש דבורים היוצא בעה"ק בתוך המדינה שמראיתו זך כעין הבדולח ודבש דבורים היוצא מחוץ לעיר בגבולין הוא ירוק אמאריי"ו בלעז הרי שמשתנה הגוון ממקום למקום בכרך א' ואפשר נמי דכה"ג משתנה ממקום למקום במדינת הים ואיפשר לו' שאין בדבש הזה שום תערובת כלל אלא שכן הוא מראיתו מתחילת ברייתו. וגם החנוונים אינם אומרים שבודאי יש תערובת אלא בדרך איפשר אמרו מפני שראו אותו עכור ודומה קצת לדבש של ענבים. וכיון שכן איפשר לו' שלא יש תערובת כלל. ואף את"ל שערבו בדבש הזה דבש ענבים אימור שנתנו בו מעט וכבר נתבטל בס' כסתם יין נסך שמתבטל בס'. ואם נפשך לו' דסוף ספק זה הוי ספק דחסרון ידיעה דאינו ספק וכמו שכתבו כל האחרונים וכמ"ש המרדכי בפ"ב דע"ז דאם אינו יודע לשער אין זה ספיקא דרבנן למיזל לקולא שהרי אין זה קרוי ספק דבר שהחכמים יכולין לברר דדעת הטפשים אינו כלום עכ"ל וא"כ הכא נמי אם אומרים שיש בדבש הזה תערובת דבש ענבים של כותים ואין אנו יכולים לשער אם היה בהיתר כדי לבטל האיסו' אם לאו א"כ הוי ספק זה ס' דחסרון ידיעה דלא מיקרי ספק לכן הוכיחך ואערכה דלא דמי נ"ד לההיא דהמרדכי דההיא דהמרדכי מיירי היכא דאיתחזק איסורא לפנינו בודאי ואח"כ נתערב ולא איפשר לן למיקם בההוא תערובת אם היה בו כדי לבטל האיסור אי לא וכגון באדם שאינו יודע לשער. משא"כ בנ"ד דאעיקרא דדינא מעולם לא איתחזק האיסור לפנינו אלא שבדרך איפשר אנו אומרים שאיפשר שנתערב בו דבש ענבים של כותים וכיון דאי אפשר לן למיקם אם מעט אם הרבה ודאי דאמרי' דאיפשר לומר שנתבטל כיון דאעיקרא לא איתחזק איסורא בודאי ול"ד לספק חסרון ידיעה דהמרדכי כדבר האמור.
32
ל״גטוב אחרית דבר הדבש זה מותר גמור ואין בו שום נידנוד איסור בדבר כן נר' להלכה ולמעשה לע"ד וצור ישראל יצילנו משגיאות כי"ר. הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
33
ל״דשאלה ראובן הוחזק להיות מכת הכסילים משתטה ומשתגע מזמן לזמן ונוהג בו השטות כמה ימים וחוזר ומשתפה שיפוי גמור כאילו לא נשתטה כלל. אך בימי וסת השיטות מתלבש בו רוח רעה עד שיוצא מן הכלל ומניחין אותו בכבלי ברזל בידיו ורגליו חדר בחדר בדלתים ובריח ובא שמעון ואמר שתיקון חולי זה שלא יחזור לחולי זה לעולם הוא שיאכילהו תרנגולת נבלה שמתה בידי שמים ואמר שכן ראה בעיניו שכן אירע לאדם א' בעירו ונתרפא ע"י זה. וכן העידו נשים מבנות ישראל שהם ג"כ ראו כמה בני אדם שנשתטו ונתרפאו ע"י אכילה זו. וע"ז נסתפק השואל אם זה החולי נקרא חולי שיש בו סכנה לכדי שנאכילהו איסור נבלה בידים. או אין בו סכנה מיקרי שהרי עינינו הרואות שאינו מת מחולי זה דהא חוזר ומשתפה הוא ואסור שלא אמרו בכל מתרפאין אלא בחולי שיש בו סכנה. עוד נסתפק השואל דאף את"ל שהוא חולי שיש בו סכנה מ"מ כיון שתרופה זו אינה מדרך הטבע כדרך כל התרופות שעושין הרופאים אלא כדרך סגולה הוא אם אסור או מותר ולדברו הוחלנו ושכמ"ה.
34
ל״התשובה קמיה שמיא גליא כי לא אוכל עוד לשאת ולתת בדבר הלכה שלבי בל עמי מכמה הרפתקי דעדו עלי והעולה ע"ג היא כי חשכו מאורי אור כי היתה לי דמעתי לחם בהפרד ממני מחמדי עיני עון עקיבי סבוני גם סבבוני חלשי ליבאי קלני מראשי והחכמה מאין תמצא והנני כותב שורותים אלו כחותה על הגחלים וזה החלי בס"ד. הנה לספק הראשון שנסתפק השואל ה"י לדעתי דעת הדיוט פשיטא לי דודאי חולי זה הוא חולי שיש בו סכנת נפשו' ואף שאינו מסוכן ע"י שמו' שימות מחולי זה. מ"מ מסוכן הוא שהוא בידו ימית עצמו ולכן נזהרין בני אדם שאינ' מניחין אצלו שום כלי משחית אפי' מחט קטנה וגם מניחין בידיו ורגליו כבלי ברזל כדי שלא יחנוק עצמו בידיו ולא יפיל עצמו מאיגרא רמה לביר' עמיקתא וזה ימים לא כביר שקרה מקרה זה לאשה יולדת ולא השגיחו עליה קרובותיה לשומרה כמצטרך וקמה ממטתה והלכה יחיפה לחצר אחרת בסוף אותו מבוי והשליכה עצמה בתוך הבור והיה הבור ריק וחיפשו אחריה ומצאו אותה באותו בור והוציאוה וחיתה. אך אירע כמקרה זו לאשה אחרת ומתה בבור ודין גרמא טירוף ובילבול הדעת רחמנא ליצלן מהאי. ואף את"ל שאין חולי זה מסוכן לשעתו אלא שנמשך ממנו סכנה כמדובר אפ"ה שרי להאכילו איסור בידים כדי שלא יבא לידי סכנה. וכדמות ראיה יש מהא דאמרי' בערובין דף מ"ה גבי גויים שצרו על עיירות ישראל דבעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיונין ומחללין עליהן את השבת. ופי' רש"י וז"ל סמוך לספר עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול א"ה יוצאין עליהן שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם עכ"ל ופסקו הרמב"ם פ"ב דה' שבת והטור ומרן סי' שכ"ח יע"ש הא קמן דאף שלא התחילה הסכנה לבא דהא לא באו אלא על עסקי קש ותבן אפ"ה התירו לחלל שבת שיצאו בכלי זיינן משו' שמא ימשך מהכנסת הגויים בעיר סכנה. ואם בחילול שבת החמורה התירו לחלל בטענת שמא כ"ש בנ"ד הספק קרוב לודאי הוא שיבא לידי סכנה מפני טירוף ובילבול דעתו דודאי שרי להאכילו נבלה דהא באכילת נבלה ליכא אלא איסור לאו גרידא וכן נמי אמרו בש"ס בברייתא פ' י"ה גבי תינוק שננעל הדלת בפניו ופסקו הרמב"ם בו בפ' וז"ל ננעל דלת בפני התינוק שובר הדלת ומוציאו אע"פ שהוא מפצל אותה כמין עצים שראויין למלאכה שמא יבעת התינוק וימות עכ"ל ואע"ג דאפשר שלא יבא לידי סכנה כמ"ש שם בש"ס דעבדו התם צריכותא ואמרו דאיפשר דיתיב בהאי גיסא ומשביש ליה באמגוזי יע"ש. ודכוותא אמרו פ' מפנין גבי יולדת בשבת דאמר מר אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר ומקשינן פשי' ופריק לא צריכה בסומה מ"ד כיון דלא חזיא אסור קמ"ל איתובי מיתבא דעתא סברא אי איכא מידי חזיא חבירתה ועבדא לי ופסקו הרמב"ם בו בפ' וז"ל ואם היתה צריכה לנר בשבת כו' מדליקי' לה את הנר ואפי' היתה סומה מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר אעפ"י שאינה רואה עכ"ל. ומכאן הביא ראיה הרשב"א ז"ל בתשו' המיוחסות להרמב"ן לנדונו שנשאל על ראובן שנשבע עד"ר שלא ישחוק בשום שחוק שיש בו מעות ונשתטה ואח"כ נשתפה קצת ואח"כ חוזר לשיטותו ויום א' שחקו לפניו ומצא מנוח וירויח לו אם מתירין לו מפני כך או לאו. והשיב שהוא מסופק בדבר דאי' לו' שהוא מותר ויש בזה פקוח נפש כו' עד ובפ' מפנין אמרו גבי יולדת אם צריכה לנר מדליקין לה ואוקימנא אפי' סומא כו' אלמא משום יתובי דעתה בלחוד במקום דאיכא סכנת נפשו' מותר להדליק לה את הנר דהוי אב מלאכה וה"נ דאיכא רוח רעה תקיפה איפשר דאתי בה לידי סכנה ומשום יתוב דעתא שרינן ליה אלא שאני מסופק שמא עילה מצא לשחו' ולא יתיישב דעתו בכך כו' יע"ש. הרי שהגאון ז"ל קרי לחולי זה חולי דאתי לידי סכנה ודעתו ז"ל היה להתי' לו לשחוק כדי שתתיישב דעתו ולא יבא לידי סכנה לולי שחשש דילמא עילה מצא לשחוק ולא יתיישב דעתו בכך ומפני כך נסתפק בנ"ד ואין ולאו ורפיא בידיה. ובנ"ד דליכא חששה זו ודאי דשרי. הרי דגבי תינוק התירו לחלל שבת בטענה שמא יבעת התינוק וגם גבי יולדת סומה התירו להדליק את הנר בשבת משו' איתובי דעתא וכ"ש בנ"ד דליכא אלא איסור לאו דשרי. וכמעט לבי אומר שהאריכות בזה היא כמשנה שאינה צריכה ותו לא מידי בספק הראשון לע"ד ואם דל הוא.
35
ל״ואמנם לספק השני שנסתפק השואל ה"י ודאי צריך יישוב וישר יחזה פנימו וישא עיניו וירא מ"ש הרמב"ם בפי' המשניות בפ' יוה"כ על משנת מי שאחזו בולמוס. מי שנשכו כלב שוטה כו' וז"ל שם ואין הלכה כר' מתיא בן חרש בזה שהוא מתיר להאכיל לאדם ביום צום כפור הכבד של כלב שוטה כשנשך כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה וחכמים סוברים כי אין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד ר"ל בדברים המרפאים בטבע והוא דבר אמיתי ובניסיון הקרוב לאמת אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור כי כחם חלוש אינן מצד הדעת וניסיונו רחוק והיא טענה חלושה מן הטוען וזה העיקר דעהו וזוכרהו כי הוא עיקר גדול עכ"ל גם בס' המורה פ' ל"ז כתב וז"ל כל מה שיאמרו שהוא מועיל ממה שלא יגזור אותו העיון הטבעי אבל נהגו להתירן לפי דעתם כמנהג הסגולות והרוחות המיותרות אסור והוא או' ולא תלכו בחוקות הגוים והם אשר יקראו דרכי האמורי מפני שהם סעיפי מעשה המכשפים ושהם דברים לא יגזרם היקש הטבעי עכ"ל יע"ש. הן כל יקר ראתה עינו ואמטו להכי נסתפק השואל ה"י בספק זה. מ"מ הרואה יר' בתשו' הרשב"א בסי' קס"ז ובסי' תתכ"ה נר' שחולק על הרמב"ם שנשאל אם מותר לעשות צורת אריה בלא לשון חרותה על טס של כסף או של זהב לרפואה לפי שנמצא בס' הרפואות של הראשוני' שזה מועיל לחולי מתנים והוא שיעשנה בשנה ידועה כו' שר"ל שרפואה זו אינה מדרך הטבע אלא בדרך סגולה כו' יע"ש והשיב כו' ולבסוף כתב וז"ל ויותר מזה נר' שכל שלא נאסר בגמ' מאותן המנויין בדרכי האמורי אין לנו לאוסרן לפי שאין הסגולות נודעות לנו ואין לנו כו' שהרי יש סגולו' שלא נודע עיקרן לכל בעלי הטבע דקמיע של עקרין וקדירת האבן הירוקה כו' גם בעשבים גם בלחשין שהתירו חכמי' כו' ואין רחוק מן הטבע מלחש שברירי רירי. גם רפואה בצורות כמ"ש במ' שבת דף ס"ה בסלע שע"ג הצינית ואמרו בגמ' למה אם משום שוכתא ליעבד טסא אי משום צורתא ליעבד ליה פולסא ושמעתי גם מ"ו הרמב"ן היה עושה אותה צורה דאריה לאותו חולי ולא חשש לכלום עכ"ל ז"ל גם בתשו' סי' תי"ג הרבה להשיב על דברי הרמב"ם ז"ל ואסף וקיבץ חבילות חבילו' של ראיות מהגמ' מנגדות לדברי הרמב"ם ויגע בעשר אצבעות ליישבן לדעת הרמב"ם ולא מצא ידיו ורגליו ובתשו' זו חזר וכתב מ"ש על צורת האריה ומאיזה טעם התירו יע"ש באורך וברוחב וכתב שם שרבו הרמב"ן ז"ל התיר לעשות צורת אריה ואין לנו גדול ממנו בחכמה ובמנין וביראת חטא אלא שראה אח"כ שבאו לו שאלות על הוראה זו מחכמי דורו ודחו ראייתו שהביא מסלע שע"ג הצינית בענין שאינו מתקבל כלל ואפ"ה השיב בדרך ארוכה יע"ש באופן שדברי הרמב"ם מ"ש בס' המורה בפ' ל"ז ח"ג הם מופרכים מצד עצמן וקשה ההבנה ואע"פ דבסי' תי"ח בכתב ההתנצלות אשר שלת... ח' אנבוניע אברם להרשב"א ע"ש בדף ע"ב ע"ב פיסקא המתחלת וחכמות הרפואה כו' שהביא דברי הרמב"ם דף ל"ז ופי' כתב שם בא"ד וז"ל אבל כל מה שיעשו כו' וגם בשאלה יחייבהו ההקש נתירהו בתנאי אחר והוא שיהיה תועלת בעשייתו מפורסמת באותו זמן כפועל הפאוניא בביטול הכפיה וזולתה מהסגולות שביחנה הניסיון פעמים רבות ותתפרסם תועלתה ואעפ"י שלא יחייבם ההקש. זהו המתחייב מדעת הרב ז"ל שנתקשו שם רבי' בהבנתו וחזר ונסתפק שם דאכתי מידי ספקא לא נפקא דמה נקרא פירסום בעניינים שהם חוץ להקש. אם מרוב הספרים המחוברים או מגדול ובקי בחכמה ואפי' שיהיה א' או אפי' מפי קצת נשים הזקנות וכיוצא יקרא מפורסם כ"ז צריך להבחינו כדי להתיר ולא יכשל באיסור דרכי האמורי יע"ש באורך. באופן שנסתרה דרכו של הרמב"ם מעין כל הן מדבריו הן שיש סתירה מדברי הש"ס ז"ל.
36
ל״זולעת הלום נראין דברי הרמב"ן והרשב"א שהתירו להתרפאות בדברים הסגוליים אף שהן חוץ להקש שיש להם ע"מ לסמוך מכמה מקומות מן התלמוד מבבלי וירושלמי וכיון שכן נ"ד דאיכא סכנת נפשו' כמש"ל ודאי דיכולין להברותו באכילת נבילה זו אף שרפואה זו אינה מן המומחה ברפואה ע"צ ההקש אלא סגוליית כיון דאיתמחי רפואה זו שנתרפו בה ג' בני אדם שאירע להם מאורע כזה כמ"ש בשאלה. ועוד זאת יתירה דאף אם ת"ל דלא היתה תרופה זאת מומחת בהמחאת קמיע אפ"ה שרי. דהא אשכחן דשוטה ונכפה דמיין אהדדי דהא במציעא פ' האומנים מדמה להו אהדדי דמדסתם בברייתא וז"ל תניא נמי הכי המוכר שפחה לחבירו וא"ל שפחה זו שוטה היא ניכפית היא משועממת היא כו' ה"ז מקח טעות הרי דהקישן הכתוב זה לזה. וכ"כ הרא"ש בתשובה יע"ש. ובנכפה מצאתי תשו' בהגהות מיימו' פי"ד מה' מאכלות אסורות וז"ל שאלו לרבינו על נכפה א' והיה רוצה גוי אחד לרפאותו ולהאכילו מאכל א' לרפואה שנראין הדברים שיש בו שרץ העוף כו' והשיב כי נכפה חולי גדול וכמכה של חלל דמי ופעמים שמסתכן ונופל באור או במים ומותר אם הרפואה ידועה ואם אין הרפואה ידועה אין להתיר ואע"ג דא' בפסחים דהוה שייף לברתיה בגוהרקי דערלה אותה רפואה ידועה היתה ואפילו למ"ד התם הניח חלב שור הנסקל ע"ג מכתו פטור אבל אסור מ"מ היכא דאיכא סכנה מותר גמור כגון גוהרקי דערלה דהוי שלא כדרך הנאתה אבל בזה המעשה יכול להיות שהוא דרך הנאה באכילה זו ואסור כיון שאינה רפואה ידועה ול"ד לאכיל' חלב חי בפ' כל שעה כדאמרי' פ' גיד הנשה אכל צפור טהורה בחייה בכ"ש במיתתה בכזית כו' ואם ביטל הרופא השרץ ברפואה בס' מותר כו' והמחאת רפואה שמא אין צריך המחאה גדולה כמין הקמיע שאם השרץ מרפא מכח חוזק טעמו א"צ המחאה כ"כ כמו קמיע שאין בקמיע אלא מכח מזל שהם וכיוצא בהם יפה כחם ומותר ואע"ג דאמרי' בהמפלת דאיכא גופה דלא מקבל סמא ואם אין הרפואה מומחה אין בידי להתיר יותר מקמיע שאינה מומחה כו' יע"ש. וטרם בואי לתכלית המבוקש אכתו' מאי דק"ל בדברי תשו' זו והוא במ"ש מ"מ היכא דאיכא סכנה מותר גמור כגון גוהרקי דערלה דהוי שלא כדרך הנאת' כו' נר' מדבריו אלו דהיכא דאי' סכנה לא התי' להתרפאו' באיסורין אלא דוקא כשלא כדרך הנאתן כגון בגוהרקי דערלה דהתם הוי שלא כדרך הנאתה אבל בדרך הנאתן אף דאיכא סכנה אסור להתרפאות. ולכאו' יש לתמוה ע"ד אלו דנר' שדבריו אלו הם היפך דברי הש"ס דהא בש"ס אמרו מר בר ר"א אשכחיה לרבינא דשייף לה לברתיה בגוהרקי דערלה א"ל אימור דאמור רבנן בשע' הסכנ' שלא בשעת הסכנה מי אמור א"ל האי אישתא צמרתא נמי כשעת הסכנה דמיא. איכא דאמרי א"ל מידי דרך הנאה קא עבידנא עכ"ל הש"ס. וכל חכם לב בלבבו יבין דללישנא קמא דא"ל האי אישתא כשעת הסכנה דמיא הוא שרבינא בא להעתיקו למר בר ר"א לא ע"מ שהיה סבור שחולי זה לא היה בו סכנה וא"ל רבינא שחולי זה יש בו סכנה וכיון שיש בו סכנה לא שאני לן בין כדרך הנאתה ובין שלא כדרך הנאתה דבכל גוונא מותר כיון דאיכא סכנה בדבר. וללישנא בתרא דא"ל מידי דרך הנאה כו' הוא דרבינא הודה לדברי מר בר רב אשי דסבירא ליה שחולי זה לא היה בו סכנה אך מר בר ר"א היה טועה בדין וסובר דכשאין סכנה אפי' שלא כדרך היה אסור ולכן השיב לו רבינא מידי כדרך הנאה קא עבידנא. כלו' וכיון שלא כדרך הנאה עבידנא מותר גמור הוא ולא כמו שאתה סבור דבחולי שאין בו סכנה אפי' שלא כדרך הנאה אסור זהו פשט דברי שמועה זו. והשתא נמי דכשיש סכנה אפי' כדרך הנאה מותר לכ"ע. וכיון שכן ק' נמצאו דברי התשו' הנז' שאינן מכוונים בדברי הש"ס. ואשר ע"כ נלע"ד שהרב בעל תשו' זו דפי' שמועה זו הכי הוי והוא בהנחה זו דודאי רבינא קודם שבא להשיג על מר בר ר"א כבר ראה המעשה שהיה עושה מר בר ר"א לברתיה בגוהרקי דערלה שהיה שלא כדרך הנאה שהרי עדיין היו הזתים בוסר והוי שלא כדרך הנאה אלא שהיה סבור שאותו החולי היה חולי שאין בו סכנה ולכן השיגו למה משח בתו בגוהרקי הערלה הללו אף שהוא שלא כדרך הנאה אסור כיון שאין בחולי זה סכנה שאם היה החולי שיש בו סכנה החרשתי כיון דעבדא שלא כדרך הנאה. ולכן השיב לו האי אישתא צמרתא נמי כשעת הסכנה דמי וכיון שהוא חולי מסוכן יפה עשיתי מה שעשיתי דשייפנא לה בגוהרקי דערלה דכשלא כדרך הנאה שרי נמצא דלהאי לישנא משמע דאם היה הדבר בדרך הנאה אף בחולי שיש בו סכנה אסור. נמצא דלהאי לישנא הא מיהא רבינא מודה ואזיל לס' מר בר ר"א דבחולי דאין בו סכנה אפי' שלא כדרך הנאה אסור וללישנא בתרא לא ניחא ליה ס' זרה זו דרבינא דהוא מארי דתלמודא יהיה סובר דבחולי שאין בו סכנה דשלא כדרך הנאה יהיה אסור לכן אמרו שרבינא הכי השיב לו שאינו כמו שסבור דבחולי שאין בו סכנה אסור שלא כדרך הנאה שאין הדין כן אלא דבשלא דרך הנאה בחולי שאין בו סכנה מותר גמור ולכן השיב לו בלשון הזה מידי דרך הנאה קא עבידנא. אך ללישנא זו בתרא לא איתבריר לן בחולי שיש בו סכנה אי שרי בדרך הנאה או לא. והרב בעל התשו' פסק כלשון ראשון דבחולי שיש בו סכנה לא שרי אלא שלא כדרך הנאה אבל בדרך הנאה אסו' ולהכי שפיר מייתי ראיה מגוהרקי דערלה. עוד צריך אני לפרש דבריו ז"ל במ"ש אח"כ ול"ד לאכילת חלב חי בפ' כ"ש כדאמרי' פ' ג"ה אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא במיתתה בכזית שהם דברים סותרות זא"ז והנלע"ד שדבריו אלו הם רומזים למ"ש התוס' בפסחים דף כ"ד ד"ה פרט לאוכל חלב חי שהקשו וז"ל וא"ת הא אמרינן פ' ג"ה אכל צפור טהורה בחייה בכ"ש במיתתה בכזית וי"ל דשאני עוף שהוא רך וחזי לאומצא וחשיב כדרך הנאתו עכ"ל יע"ש. והשתא פי' דבריו כך הם לפי שהיא סיים וא' דאם אין הרפואה ידועה ויכול להיות שנהנה מאיסור ואינו מתרפא ואסור. והוק' לו דסוף סוף אמאי אסר מאכילת שרץ זה שנותנו לו הגוי לרפוא' דמה הנאה יש לו באוכלו חי השרך הא קי"ל דהאוכל חלב חי פטור יען אינו נהנה שלא כדרך אכילתו ה"נ הכא. ולכן תירץ וא' כדאמרי' פ' ג"ה אכל צפור חי בכ"ש כלו' דכי היכי דהתם מוכרח לו' דטעמא דצפור הוא משום דרכיך ולכן אפי' אם אכלו חי אסור בכ"ש ה"נ בנ"ד כיון דרפוא' זו היא שרץ העוף דרכיך לכן שייך בו הנאה ואסור כנ"ל לפ' דבריו בלי ספק שלכך נתכוון ובין הכי והכי דבר הלמד מעניינו דנכפה הוא חולי שיש בו סכנה ומותר להתרפאות אפי' ברפואה שיש בה שרץ אם היא רפואה ידועה. ה"נ בנ"ד בחולי השיטות השוה לנכפה כנז"ל ודאי דמותר להתרפאות בנבלה כיון שהיא רפואה ידועה כאשר העידו אנשים ונשים כנז"ל בשאלה. ודבר הלמד מסופו דלא בעינן המחאת הרפואה. כהמחאת קמיע הנז' פ' במה אשה יוצאה כ"ש בנ"ד דאיתמחי רפואה זו יותר מהמחאת קמיע כנז' בשאלה דודאי דשרי ע"כ מה שהשיגה דעתי ואם דל הוא לפי הספרי' הנמצאי' אתי במחיצתי. וע"פ הדברים האלה.
37
ל״חקם דינא דנ"ד לס' הרמב"ן והרשב"א והגהות מיימו' גדולי ישר' המה ודאי דשרי להאכילו לשוטה זה רפואה זו של נבלה ומוטב שנעבור על לאו זה דלא תאכלו כל נבלה ולהאכילו בידים כדי שיתרפא וישמור אח"כ את חוקי האלקים ואת תורותיו וכל הזריז בזה ה"ז זריז ונשכר ושכמ"ה.
38
ל״טשאלה ראובן היה בידו מחנק א' של זהב שמשקלו י' מתקאלים. והיה דחוק ורצה למוכרו בחמשים זלוטא לערך חמשה זלוטאס המתקאל שכן העריכוהו בשוק של צורפי זהב וכסף. מצאו שמעון לראובן ואמר לו אם יש את רצונך לפחות לי חצי זלוט' בכל מתקאל ואני אתן לך מעות יפות תואר ובריאות באופן שתמכרהו לי בסך מ"ה זלוטאס ואעשה עמך חסד שמהיו' ועד י"ב חדש אם השיגה ידך ותחזיר לי המ"ה זלוט' הרי שלך לפניך כמו שמכרתו לי ולאחר י"ב חדש אם לא השיגה ידך הרי הוא קנוי לי מעכשיו בסך מ"ה זלוט' ואין לך עלי עוד שום טענה ותביעה ואפילו תרעומת דברים וראובן הנז' הודה לשמעון הקונה ונתרצה ברצון נפשו למוכרו לשמעון בסך מ"ה זלוט' עפ"י התנאי הנז' וקנו מידו קנין גמור ע"ז וע"כ שמעון הקונה נפשו לשאו"ל הגיעה אם יעברו הי"ב חדש ולא השיגה יד ראו' המוכר שקנוי לו מהיום ההוא והלאה כאשר התנה עמו אם יש שום נדנוד איסור רבית בדבר אם לאו ובאותו מעמד נמצא אפוטרופוס של יתומים שמינוהו ב"ד והיה בידו מעות של יתומים ושאל לו במשפט האורי"ם איזה דרך ישכון אור להלוות מעות של יתומים בריוח באופן היותר נאות עפ"י הדין שלא יהיה איסור רבית בדבר על הכל יורנו המורה לצדקה חוקי האלקים ותורותיו ושכמ"ה.
39
מ׳תשובה נלע"ד שאם דברי שמעון ומעשיו היו בסיגנון הזה הבא בשאלה ניצול הוא מאיסור רבית דכיוצא בזה תנן בפ' הרבית דף ס"ה הלוהו על שדהו וא"ל אם אין אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי הרי הוא שלו וכך היה בייתוס בן זונן עושה עפ"י חכמים ובגמ' איפליגו רב הונא אמר בשעת מתן מעות קנה הכל לאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו ורב נחמן אמר אף לאחר מתן מעות קנה הכל ואסיקנא דבין בשעת מ"מ ובין לאחר מ"מ לא קנה אא"כ אמר לו קנה מעכשיו היכי דלא ליהוי אסמכתא. ופירש"י ז"ל בד"ה ואב"א מתני' בדא"ל מעכשיו קנה אם לא אתן לך עד שלש שנים דלאו אסמכתא היה אלא קנין גמור הוא שע"מ מכר גמור החזיק בה מעכשיו בדמים הללו ואוזלי אוזיל גביה וזה קבל עליו שאם יחזיר לו מעותיו עד ג' שנים יקבלם והפירות לר' יאודה לוקח אוכלם ולרבנן משלשין אותם עכ"ל. וראה ראיתי להרב ג"ת שער מ"ו חלק כ"ב דף רמ"ג שהוקשה בעיניו דברי רש"י הנז' וז"ל ולכאורה ק' טובא דכיון דלפי פי' אין שום תנאי על עיקר המכר דמכר מוחלט הוא מעיקרא באותם הדמים והתנאי הוה שהלוקח עצמו קבל עליו שאם יחזיר לו מעותיו שיקבל' ויחזיר לו קרקעו נמצא שאין המכר תלוי ועומד עד סוף הג' שנים דמכר גמור הוא מתחילתו ואם מחזיר אח"כ מעותיו הו"ל כאילו הלוקח חוזר ומוכר לו השדה באותן הדמים ולא שייך הכא צד א' ברבית כלל דבין יחזיר מעותיו בין לא יחזיר לעולם הקרקע של הלוקח הוא שע"מ מכר גמור החזיק בו מעכשיו כלשון רש"י וא"כ היכי קאמר דהפירות לר"י אוכלן הלוקח ולרבנן משלשין הא ודאי לכ"ע אוכלן הלוקח בהיתר גמור דבשלו הוא אוכל וזה נר' טעם רבי' כו'. ולרש"י צ"ל דאהני האי הנאה להחשיב כאילו אין השדה מכורה לחלוטין אף לענין שלא יאכל הפירות אלא אחר ג' עכ"ל. ולי הדיוט נר' לתרץ דלע"ד נר' דס"ל לרש"י דמאי דאמרי' במתני' הלוהו על שדהו כו' מיירי דמכר לו על הלואה זו שדה מאתים במנה וכן פי' רבי' בעל הטורים בח"מ סי' ר"ז שכתב וז"ל הלוהו על שדה מאה זהובים והוא שוה יותר ואמר לו אם לא תפרעני עד ג' שנים תהא שלי הוי אסמכתא ולא קני ואם אמר ליה אם לא תפרעני עד ג' שנים תהא שלי מעכשיו קנה וכתב מרן בב"י וז"ל והיה שוה יותר היינו לומר שאילו לא היה שוה יותר אפי' לא אמר מעכשיו לא הויא אסמכתא כו' יע"ש. ומלישנא דאיפליגו רב הונא ורב נחמן מוכח כן ממאי דאמר רב הונא דאם לאחר מתן מעות דלא קנה אלא כנגד מעותיו ורב נחמן אמר דקנה הכל משמע דהשדה שוה יותר. וכ"כ הרב בעל התרומות בשער ובחלק הנז"ל סי' כ"ג שהוכיח כן מדברי רב הונא יע"ש. וכ"כ רש"י שם בהדיא ד"ה אבל מניומי חלוק עלי והחזרני מדברי והא אסמכתא היא הבטחה בעלמא לסמוך על דבריו שאם לא מלא דבריו יתן לו שוה מאתים במנה עכ"ל. והדבר מפורש שדברי רש"י הללו קאי על הך מתני' דהלואה על שדהו וא"ל אם אין אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים כו' דפריך סתמא דתלמודא לס' מניומי דאמר אסמכתא לא קניא וזה פשוט נמצא דכל האי שקלא וטריא דתלמודא דשקיל וטרי הכא לפי דעת רש"י וסיעתו הוא לענין אי קני המלוה השדה כולה אחר ג' שנים כשלא החזיר לו הלוה המעות בתוך הג' שנים דהאי הוי אסמכתא ולא קני לדעת מניומי. ואסיקנא ואב"א בדא"ל מעכשיו. וע"ז פירש"י דלא הוי אסמכתא אלא קנין גמור שע"מ מכר גמור החזיק בה בדמים הללו והיתרון אוזלי הוא דאוזיל המוכר גבי לוקח והלוקח הוא שקבל עליו שאם יחזי' מעותיו עד ג' שנים יקבלם ור"ל דלהכי אמרי' דאם לא החזיר לו מעותיו תוך ג' שנים דהלוקח קנה כל השדה אף אם לקח ממנו מנה והשדה שוה מאתים אפ"ה הלוקח קנה כל השדה במנה שנתן לו שכיון דא"ל מעכשיו קנויה לך הו"ל קנין גמור למפרע ואוזולי הוא דאוזיל גביה ואין כאן אסמכתא דאין כאן בטחון בעלמא אלא קנין גמור ושלם ולכן אחר שלש שנים קנה הלוקח כל השדה כנגד מעותיו ושלא כנגד מעותיו הכל כאשר לכל קנה הלוקח מ"ש. אמנם בענין הפירות שאכל בתוך הג' שנים קודם שנתברר קנייתו אכתי קאי בפלוגתא דרבוותא דלר"י קנה הלוקח משו' דס"ל דצד א' ברבית מותר ולרבנן דאסרי ודאי דמשלשין דהא צד א' ברבית הוא דאיפשר שיחזיר לו המעות תוך ג' שנים. וכ"ת אי קיימא הא לא קיימא הא ר"ל דאי אמרי' דמשום דא"ל מעכשיו הרי הוא כמכר גמור ביד הלוקח משעה א'. א"כ מאי טעמא דרבנן דאית להו דבפירות משלשין הרי שלו הוא אוכל הלוקח וכמ"ש הרב ג"ת ואם נאמר דטעמא דרבנן דס"ל דבפירות משלשין משום דהוי צד א' ברבית דשמא יחזיר לו המעות תוך ג' ונמצא שהפירות שאכל הלוקח הן רבית מעותיו וא"כ גם בקניית השדה אף שא"ל מעכשיו היכי ס"ל דקנה כל השדה כולה הא איכא צד א' ברבית דאי' היה שיחזיר לו המעות תוך ג' שנים ואין כאן קנין גמור לא היא דגבה טורא בינייהו ורב המרחק בניהם וחילוק זה למדתיו מדברי הרב ג"ת הוא בעצמו ז"ל שכתב שם בשער ובחלק הנז' סי' כ"ג דף רמ"ד שם וז"ל עלה דההיא דג' שנים והכא לא שייך צד א' ברבית דלא אמרינן צד א' ברבית אלא היכא דבשעת אכילת הרבית הוא ביד המלוה או הלוה להעשותו צד א' אבל בג' שנים מיד כשנשלם הזמן שאז נחלט לו השדה למפרע אז ממילא הוא שלו ואין שום א' מהם יכול לעכב על חבירו אם אין שניהם מתרצים דמכר גמור הוא למפרע ומ"ה אין כאן צד א' ליאסר כו' יע"ש. וע"ש בדף הנז' בע"א שפי' הענין בהרחבת דברים ביתר שאת יע"ש. וחילוק זה נ"ל דלמדו הרב הנז' מדברי התו' בפ' הרבית דף ס"ג ד"ה צד א' ברבית שהקשו מההיא דסאה בסאה ותירצו דלא חשיב צד א' אלא דבר שהוא ביד מלוה ולוה להעשותו צד א' שלא יהיה רבית אמנם סאה בסאה אין תלוי בידם שהוא תלוי בשער יע"ש. וכיון שכן הרי החילוק מבואר שהפרש גדול יש בין זה לזה ולהכי לענין קניית השדה ס"ל לרבנן דאין בו צד א' ולהכי כיון שא"ל מעכשיו קנה למפרע כל השדה כולה וליכא אסמכתא. אמנם באכילת הפירות שביד הלוה לעשותו שלא יהיה רבית דהיינו שלא יפרע לו תוך ג' א"כ הוי צד א' ברבי' ולרבנן צד א' ברבית אסור ולהכי כתב רש"י דלרבנן בפירות משלשין ודוק. ובזה אזדא לה תלונת הרב ג"ת מעל רש"י ויישובו אינו מובן אצלי כלל. וט"ס ניכר בדברי הרב הנז"ל במ"ש בישובו אף לענין שלא יאכל הפירות כו' דצריך למחוק תיבת אף כנ"ל יע"ש. ובשיטת רש"י וסיעתו אזיל הריב"ש בתשו' סי' של"ה וז"ל שם בא"ד כדתנן פ' איזהו נשך הלוהו על שדהו כו' ולא פליגי בגמ' אלא על פירות הג' שנים דאליבא דרבנן דס"ל דצד א' דרבית אסור אפי' בדא"ל מעכשיו אין הלוקח אוכל פירות. אבל השדה בעצמו אף אם היה שוה כמה יותר ממה שהלוהו אין כאן רבית ושרי אפילו לרבנן דס"ל צד א' ברבית אסור כו' ולא תימא דטעמא דהתם משום דאין אונאה לקרקעות דאפ"ה אסור ואיכא משום רבית אי מוזיל לגביה כדתנן המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם ולא ישכור ממנו בפחות אע"ג דשכירות קרקע אין בו אונאה דמכירה ליומא הוא כדאי' פ' הזהב. וכן נמי אמרינן התם משכן לו בית משכן לו שדה וא"ל כ"ז שתרצה למוכרם לא תמכרם אלא לי בדמים אלו אסור כו' דאלמא אע"ג דאין הונאה לקרקעות כיון שהוא מוזיל גביה בשביל ההלואה שהוא עושה לו עתה אסור שהרי הוא מתחייב לו עתה למכור לו בפחות בשביל ההלואה. אבל באם אין אתה נותן לי מכאן ועד ג' שני' ליכא אגר נטר לי שאינו מרויח בהמתנה כלום שאפי' ממתין לו כל הג' שנים אם פרעו בסוף הזמן אינו מרויח כלל וא"כ כשלא פרעו והוחלט לו אין כאן רבית אלא קנס עכ"ל יע"ש. ונר' דהריב"ש חלוק הוא עם הראב"ד במ"ש ולא תימא דטעמ' דהתם משו' דאין הונאה לקרקעות דאפ"ה אסור ואיכא משום רבית אי מוזיל לגביה כדתנן המלוה את חבירו לא ידור בחצירו כו' וכן נמי אמרינן התם משכן לו בית כו' דאלמא אע"ג דאין הונאה לקרקעות כיון שהוא מוזיל גביה בשביל ההלואה כו' אסור כו'. נר' מדבריו דטעמא דמתני' דשרי בהך מתני' דהלוהו על שדהו דאין הטעם משום דאין הונאה לקרקעות אלא משום ההיא טעמא דיהיב משו' שאינו מרויח כו' כמש"ל ואילו הראב"ד נר' מדבריו דמסתמיך ואזיל על האי טעמ' דאין אונאה לקרקעו' שכ"כ הרב בעל התרו' בשמו בשער מ"ו ח"ד סי' כ"ג הנז"ל במה שתירץ אמה שהוק' מ"ש ההיא דמשכן לו בית מהך מתני' דהלוהו על שדהו כו'. וז"ל הרב בעל התרו' וזה תירץ הראב"ד בפ"ג דהתם דלא קאמר אלא לכשתתרצה ותמכרם לא תמכרם אלא לי עדיין הדבר תלוי בדעתו אם ירצה למכור ימכור ואם לא ירצה למכור לא ימכור והלכך הו"ל הלואה ואסור אבל הכא תנאי מכירה הוא דהא קא"ל מעכשיו ואם לא אפרעם לך לסוף ג' שנים שדה זו מכורה לך הילכך בשעת הלואתו קנה הכל בע"כ של לוה שהרי אין אונאה לקרקעות ותנאי מכירה היא ותנאו קיים וליכא משום חשש רבית כלל שהרי אין עליו שם הלואה. גם תירץ א"נ קנה אמרינן אבל איסור רבית מיהא איכא עכ"ל יע"ש. הרי בהדיא דהראב"ד ס"ל [ז"ל?] מסתמיך ואזיל על האי טעמא דאין אונאה לקרקעות ולהכי קנה המלוה כל השדה בע"כ של לוה משום דאין אונאה לקרקעות שאם היה אונאה לקרקע א"כ דל מהכא טעמא דרבית ת"ל דלא קנה המלוה כל השדה משום אונאה דהא מכר לו הוה מאתים במנה ובודאי דזה שלא כדעת הריב"ש כנז"ל וחלוקים בעיסתן הם ובאמת מן הראוי היה להיטפל בדבר ולמשכוני נפשין ליישב לסברת הראב"ד אינהו תרי סוגיין דמייתי הריב"ש שהוכיח מתוכן דאע"ג דקי"ל בעלמא דאין אונאה לקרקעות מ"מ לענין רבית אסור אי מוזיל גביה ולאפס פנאי איני מטפל בענין. אך את זה ראיתי שם שהרב ג"ת הוק' בעיניו הרבה תירוץ ב' של הראב"ד במ"ש א"נ קנה אמרי' אבל איסור רבית מיהא איכא. כתב ע"ז הרב הנז' וז"ל. גם תירץ דא"נ קנה אמרי' כו' לא ירדתי לסוף דעת תירוץ זה דהיכי אי' לומר דההי' דג' שנים דקתני הרי היא שלו דוקא לענין הקנין קאמר אבל איסור רבית מיהא איכא דא"כ תמיהא מילתא טובא היאך איפשר שהיה בייתוס ן' זונין עושה כן עפ"י חכמים וכי יתכן שחכמים היו מתירין לו לעשות דבר שיש בו נדנוד איסור של רבית אפי' של דבריהם דודאי משמע דהודו לו דלכתחילה מותר ויכול לעשות כן עכ"ל.
40
מ״אובאמת שתמיהא רבתי היא על הראב"ד ובמאד מאד טרחתי ויגעתי בעשר אצבעותי להעלות ארוכה ומרפא ביישובן של דברים. וזה אשר עלה בידי ע"צ הדוחק והוא דהנה הרב הנז' כתב בתחילת ענין זה במ"ש הרב בעל התרומות ויש לדקדק כו' ותורף דבריו בקיצור הם דבתחילת עייונו נ"ל שתירוץ הא' שתירץ הראב"ד ז"ל הוא תירוץ שתירצו התוס' והרא"ש שנר' מדבריהם דההיא דג' שנים מיירי בדא"ל מעכשיו ובהך דבדמים אלו דלא מיירי בדא"ל מעכשיו. ואם הדבר כן קשה מאי דקאמר הרב בעל התרומות בסיום דבריו ודע כי התנאי מתקיים כו' בדא"ל מעכשיו כו' דאי במעכשיו הדבר תלוי א"כ אף בדמים אלו לישתרי בתנאי דמעכשיו ולמה אמרו בסתם בדמים אלו אסור דמשמע אף בדא"ל מעכשיו. ותירץ הרב הנז' ז"ל דאחר ההתבוננות נ"ל שאין הדבר תלוי במעכשיו לכלהו תנאי ואמוראי אלא דאידי ואידי איירי בדא"ל מעכשיו. אלא דבההיא דג' שנים מהני מעכשיו משום דקצב זמן ג' שנים וכיון שלאחר ג' שנים ע"כ של לוה נחלטת למלוה מ"ה נשתקע ממנה שם הלואה למפרע והו"ל מכורה משעה א'. משא"כ בדמים אלו שלא יש זמן קצוב אלא הדבר תלוי ברצון הלוה כל ימי עולם ואין זמן למלוה שיכול להוציאה ממנו בע"כ של לוה א"כ אף בדא"ל מעכשיו באיסור קאי לעולם משום דהמעות הן בהלואה לעולם זהו תורף דבריו יע"ש באורך וכפי דבריו אלו אפשר לע"ד לומר שהראב"ד בתירוץ א' כיון לתרץ מה שתי' התוס' והרא"ש כפשט הדברים שנר' מדבריהם שחילקו דההיא דג' שנים מיירי בדא"ל מעכשיו וההיא דבדמים אלו מיירי בדלא א"ל מעכשיו אלא שהתו' והרא"ש כתבו התירוץ בלשון קצר והראב"ד בא לו בדרך ארוכה ושניהם לדבר אחד נתכוונו לומר שהענין תלוי בתנאי דמעכשיו דוקא ולא בדבר אחר. אלא שהראב"ד אחר שכתב התירוץ הרגיש בעצמו וא' בדעתו דאי איתא דהדבר תלוי במעכשיו ולא בד"א א"כ למה סתמו דבריהם רבותינו בההיא דבדמים אלו דלעולם אסור הא משכחת לה דיהא מותר בדא"ל מעכשיו ובמקום שאמרו בשווייהן מותר הול"ל ואם א"ל מעכשיו מותר וההיא דשווייהן לא איצטריך למימר דאתיא במכ"ש. ומפני הירגש זה תירץ תירוץ אחר וכתב א"נ קנה אמרי' אבל איסור רבי' מיהא איכא פי' דבריו לע"ד דר"ל א"נ קנה אמרי' דכיון דא"ל מעכשיו ליכא אסמכתא דתנאי דמעכשיו הוא המוציא מידי אסמכתא וכלו' דבכולהו איירי דאמ' מעכשיו דבהכי קנה אלא דאכתי בחד מינייהו איכא איסור רבית שהיא הך דבדמים אלו. וטעמא דמילתא הוא משום דכיון דבדמי' אלו לא קצב זמן כדבר האמור לכן אף בדא"ל מעכשיו מיירי מ"מ איסור רבית מיהא איכא דתנאי דמעכשיו מועיל לו' דקנה וליכא אסמכתא אבל איסור רבית רמיא אכיתפא. משא"כ בההיא דג' שנים דאיכא תרתי לטיבותא דא"ל מעכשיו דליכא אסמכתא ונוסף גם הוא שקצב זמן דלאח' ג' שנים המלוה זכה בע"כ של לוה דודאי ליכא איסור רבית כלל. נמצא דמה שכתב הראב"ד אבל איסור רבי' מיהא איכא קאי לההיא דבדמים אלו ולא להך דג' שנים. ואם לכך נתכוון הראב"ד בתירוץ הב' ממילא הוסרה והודחה תמיהת הרב ג"ת במ"ש וכן היה בייתוס בן זונין עושה עפ"י חכמים דודאי כדין היה עושה עפ"י הדבר אשר הורו לו רבותיו שיתן זמן קצוב ויקנה במעכשיו באופן שלא יהיה נידנוד איסור רבית כלל בדבר כנ"ל ראו מה בין ביני לבינו דלדעתו כלכל דבר זה דזמן קצוב לכשלא קצב לו זמן כתירוץ התוס' והרא"ש וכתירוץ הא' דהראב"ד. ולדידי חזי שדברי התוס' והרא"ש הן כפשטן שהחילוק הוא בין א"ל מעכשיו ללא א"ל מעכשיו וכן כיון הראב"ד בתירוץ הא' לתירוץ התוס' והרא"ש וכן נראה בהדיא בדברי הראב"ד במ"ש אבל הכא תנאי מכירה היא דהא קא"ל מעכשיו כו' משמע דההיא דבדמים אלו לא מיירי בדא"ל מעכשיו וכמו שדקדק כ"ז הרב הנז' ז"ל. אלא שהראב"ד הרגיש בעצמו ההרגש הנז"ל ולפיכך תירץ תירוץ אחר א"נ ובתירוץ הב' כלל הענין שכתב הרב ג"ת שהחילוק הוא בין קצב זמן ללא קצב זמן כאמור. ולדעת התוס' והרא"ש איפשר דס"ל דאה"נ דאי בדמים אלו הטיל תנאי דמעכשיו דשרי וכמ"ש הגהות המרדכי והביא דבריהם הרב הנז' בדף הקודם לזה ומאי דנקטו בש"ס בשווייהן מותר ולא נקטו בדא"ל מעכשיו דשרי אי' לו' לריבותא נקטי לאשמועי' דבשא"ל בשוויה אם נתרצה למוכרה לו בשוויה אעפ"י שמצא יותר פי' שיקנוה לו במעות יתרים על דמי שוויה מותר לו ללוקח לקנותה בשוויה ואין שם שום איסור משא"כ בשא"ל בדמים אלו דאף אם המוכר למוכרה באותן הדמים אסור לו ללוקחה וכמ"ש הרב ג"ת שם יע"ש.
41
מ״ביצא מהמחובר לנ"ד שכיון שא"ל ראו' מעכשיו קנוי לך שכן נר' מלשון השאלה ששמעון שאל מראו' שאם יש את רצונו לקבל תנאי זה שאם יעברו הי"ב חדש ולא תשיג ידו של ראובן לפדותו שיהיה קנוי לו מעכשיו בסך מ"ה זלוט' ושמעון הודה לדבריו וא"ל כן שאם לא תשיג ידו לפדותו עד לאחר י"ב חדש שיהיה קנוי לו מעכשיו דלפי דעת התו' והרא"ש והראב"ד לפי תירוץ הא' דס"ל דבתנאי דמעכשיו בלחוד סגי וליכא אסמכתא ולא רבית אם היה דבר שעושה פירות בתוך הזמן ודאי דשרי בנ"ד וכ"ש דבנ"ד אינו דבר שעושה פירות בתוך הזמן דלכ"ע שרי. ואף לפי דברי הרב ג"ת דס"ל דהתו' והרא"ש והראב"ד ז"ל אפי' לתירוץ הא' ס"ל דאין תנאי דמעכשיו בלחוד הוא עיקר ההיתר אלא הזמן שקצב המלוה ללוה הוא הגורם עיקר ההיתר דלאחר זמן הקצוב דהמלוה קונה בע"כ של לוה כדבר האמור ה"נ בנ"ד הרי זמן קצוב לפנינו שקצב לו זמן עד י"ב חדש ואחר י"ב חדש שמעון קונה אותו בע"כ של ראובן ודאי דאין כאן איסור רבית כלל דהרי יש כאן בנ"ד זמן קצוב ותנאי דמעכשיו דליכא אסמכתא ואין לו' דתנאי מעכשיו האמור בש"ס שמבטל האסמכתא אינו מועיל אלא דוקא במקרקעי ולא במטלטלי דהיכא דאיתמר איתמר. דלא היא דאדרבה נמצא בקדמונים דס"ל דבמטלטלי אפי' בסתם הו"ל כאו' מעכשיו וכמ"ש מרן ז"ל בח"מ סי' ר"ז בשם הרמב"ן ותלמידי הרשב"א ויהבי טעמא משום דאין אדם מקפיד למכור מטלטליו כדקפיד למכור קרקעותיו יע"ש. ומכ"ש אם במטלטלין פי' ואמר תנאי דמעכשיו דליכא מאן דפליג דודאי דליכא אסמכתא לכ"ע.
42
מ״גואם לבך נוקפך באמור אלי ראה דבריך טובים ונכוחים ושומע אין לך דאכתי יש מקום לאיסור רבית בנ"ד והוא שאם ראו' שהוא המוכר היה מוכר חפץ זה לשמעון בסתם ושמעון הקונה מדעתו היה א"ל לראובן המוכר לכשיהיה לך מעות עד י"ב חדש אחזיר חפץ לך במעות שתחזירם לי בלי תוספת ומגרעת אז לא היה שום נידנוד איסור רבית כלל וכדאמרי' בש"ס פ' הרבית דף ע"ה וז"ל ת"ר מכר לו בית מכר לו שדה וא"ל לכשיהיו לי מעות תחזירם לי אסור לכשיהיו לך מעו' אחזיר' לך מותר ואמרי' מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומשני א"ר סיפא דא"ל מדעתי רישא דלא א"ל מדעתי ואסיקנא נעשה כמי שאמר ליה מדעתי איתמר ע"כ יע"ש. ובפי' שמועה זו יש שינוי בין כת הקודמים דלרש"י והראב"ד ובעל התרו' בשער מ"ו ח"ד סי' י"ט פי' דהכל תלוי בין התנה מוכר להתנה לוקח וכשהתנה לוקח א"צ לו' מדעתי אלא סתמו כפי' וכדאסיקנא נעשה כדא"ל מדעתי. אמנם הראב"ד כתב בשם הראשונים כמ"ש מרן הקדוש בב"י ח"מ סי' ר"ז בשם תלמידי הרשב"א ז"ל דס"ל בפי' השמועה דל"ש לן בין אתני מוכר לבין אתני לוקח. אלא בין התנה קודם גמר המכר להתנה אחר גמר המכר הוא דשני לן וכתב מרן הקדוש שדעת הרמב"ם נוטה לפי' הראשונים שכתב הראב"ד ז"ל. והרב בעל ג"ת שם דף מ"ב נשא ונתן ביד לישב דעת הרמב"ם ונתן תבלין כדי ליתן טעם בדברי הרמב"ם וז"ל ומה שנר' עיקר בכוונת הרמב"ם הוא נלמד ממ"ש הרב מה' מכירה דלהרמב"ם אין איסור אכילת הפירות או ההיתר תלוי בהיות התנאי קיים או בטל דאף אם התנאי קיים יש בו צד היתר אלא דהעיקר תלוי במה שנבין מכוונת המוכר אם הוא גומר למכור ולהקנות לגמרי או אם אין כוונתו למכירה גמורה רק לקבל המעות באותה שעה שהוא צ"ל ולהחזירם אחר זמן. והשתא אם המוכר שהוא המקנה מתנה ואומר אם יהיו לי מעות כו' גלי דעתיה דלא גמר ומקנה במכירה אלא דעתו לקבל המעו' בהלואה ולפיכך אסור הלוקח למכור הפירות דהויין רבית אבל כשהמוכר מוכר בסתם ואינו מטיל שום תנאי במכר אלא הלוקח מעצמו או' כשיהיו לך מעות כו' נמצא בזה שהמוכר גמר ומקני ובודאי שלא לשם הלואה לקח המעות וכשהלוקח הטיל התנאי מדעתו אמרו מבלי קדימת דברי המוכ' לפיכך הוי זה כמקח שנעשה בא' משאר התנאים שהמכר הוא מכר גמור לשיקבל הלוקח פירות ובהגיע זמן לקיים התנאי צריך לקיימו עכ"ל. ודברים אלו מתוקים מדבש ונופת צופים ולעד"ן כי מרים הם דכיון דראובן המוכר לא מכר בסתם אלא בתנאי שקדמו במאמרו דלוקח שע"ד כן מכר אותו מאן לימא לן שראו' המוכר גמר והקנה החפץ לשמעון בכל נפשו דילמא דזוזי אנסוה ולשם הלואה קבל המעות באותה שעה ולא לשם מכר וכיון שכן אכתי נידנוד איסור רבית יש.
43
מ״דובטרם תחיל האר"ש נדעה ונרדפה לדעת וליישב תמיהא גדולה סתמה הרב מהרש"ך בח"ד הנדפס מחדש סי' פ' שתמה על הרשב"א והתשו' הביאה הריב"ש בתוך תשו' סי' של"ה שנשאל הרשב"א במי שהלוה מעות לחבירו וכתב בשטר אם לא נתתי לך לזמן פ' אתן לך כך וכך שלפי הדין אין בזה משום רבית שאין זה אלא קנס אמנם אמר שדעתו לעשות כן לכתחילה דלא גרע מרבית מאוחרת שאע"פ שאין כאן אגר נטר לי כיון שבאה לו ההנאה מחמת הלואתו אסור כו' ע"כ. ותמה עליו הרב הנז' וז"ל והך מילתא דהרשב"א הואיל ואתא לידן ראיתי אני בעוניי שיש לדון עליה דיש לתמו' דמה מקו' יש להתיר כה"ג שכתב הרב ז"ל דיראה דכה"ג דהלואה הוי צד א' ברבית דהיינו שאם יפרע לזמן הקצוב אין עליו שום חייוב לתה יותר ממה שלוה אמנם אם לא יפרע לזמן הקצוב יתן מה שנתחייב לתת יותר על סך ההלואה. והנה אפי' לר"י דס"ל דצד א' ברבית מותר אינו אלא דוקא במידי דמכר אבל בהלואה לא וכמ"ש רש"י וז"ל ור"י היא דאמר צד א' ברבית מותר רבית שאינה ע"י הלואה אלא ע"י מכר כו'. עוד תמה על הרשב"א במה שרצה לאסו' מטעם רבית מאוחרת דל"ד לרבית מאוחרת דהתם טעם האיסור הוא משום דאו' לו בשביל מעותיו שהיו בטילות אצלי וכדתנן במתני' שילהי פ' הרבית הא בסתם דלא א"ל בשביל מעותיך מותר. עוד תמה על הטור די"ד סי' ק"ס שהבין מדברי הרמב"ם שאוסר רבית מאוחרת אפילו בסתם דמלבד שאין זה במשמע בלשון הרמב"ם וכמ"ש הה"מ ז"ל עוד יש לתמוה על הטור דלעיל מזה כתב בשם הרמב"ם שאם הלוה נותן לו יותר בשעת הפרעון מדעתו כו' בסתם דשרי ואיך יתכן דגבי רבית מאוחרת הקל יאסור הרמב"ם בסתם וכשהוסיף בשעת הפירעון יתיר עכ"ל הן חסר הן יתר יע"ש לאינהו פרכי בתרייתי נוכל לתרצן בנקל והוא דמה שתמה על הרשב"א דאין רבית מאוחרת אסורה אלא במפרש ולא בסתם דלא היא דהרי הרמב"ם אוסר רבית מאוחרת אפילו בסתם ומ"ש שאין במשמע כן בלשון הרמב"ם. או' אני שיש במשמע כן בלשון הרמב"ם וכמ"ש מרן הקדוש שם בב"י דמדכתב הרמב"ם בלשונו בשביל שילוהו ובשביל מעותיו בלשון נסתר במקום מה ששינה בשביל שתלויני ובשביל מעותיך לנוכח ש"מ דאפי' בסתם קא' ובמ"ש הה"מ אינו שהרי הה"מ כת' וז"ל אסו' להקדים רבית או לאחר משנה דברי רשב"ג ומדברי רש"י נר' דדוקא בשמזכיר לאחר הפירעון בשביל מעותיו כו' אבל בנותן סתם לאחר הפירעון אין חוששין בו עכ"ל. ומדכתב ומדברי רש"י נר' כו' ולא כתב וכ"כ רש"י ש"מ דהרמב"ם ורש"י חלוקי' הן בעיסתן וזה פשוט. ומה שתמה על הטור ממ"ש לעי' לרבית מאוחרת במ"ש שחילקו תלמידי הרשב"א שהביא לשונו מרן הקדוש שם יתיישבו דברי הטור וז"ל ותלמידי הרשב"א כתבו דל"ד כו' דאפי' בסתם מתחזי כרבית דה"מ בלואה א"נ הכא דמכר הוא כל שלא הזכיר לו בשכר מעותיו שרי דאוזיל הוא דמוזיל גביה וכ"כ הנימקי בשם התוס' עכ"ל. והנה הרמב"ם מאי דשרי התוס' בשעת הפירעון הוא במכר שכ' בפ"ח מה"מ ולוה וז"ל הלוקח חיטים כו' וכשבא לגבות את החיטים לאחר זמן הוסיף לו במידה ונתן לו יתר ה"ז מותר שהרי ברצונו הוסיף לו כו' יע"ש. ובזה הוא דקאמ' הטור ז"ל דלדעת הרמב"ם אם הוסיף לו בשעת הפרעון בסתם דשרי... מכר הוא ושרי מהטעם שכתבו תלמידי הרשב"א כנז"ל ומה דאוסר הרמב"ם ברבי' מאוחרת אפי' בסתם התם הוא בהלואה וזה פשוט. והתימא על הרב הנז' ז"ל שהוא הביא ס' תלמידי הרשב"א ולא שת לבו ליישב דברי הטור במ"ש תלמידי הרשב"א גם יישובו שהשיב ליישב דברי הרשב"א אינו מובן אצלי יע"ש.
44
מ״האמנם התמיהא קמייתא במקומה עומדת לעד ובעיני רבה היא וצריכה נגר ובר נגר. וע"צ הדוחק נר' לתרץ דברי הרשב"א והוא במה מצינו להרב בעל התרומה שכתב בשער מ"ו ח"ב ס' י"א וז"ל כללו של דבר כל הלואה שלא יהיה ע"ד מקח וממכר בתוספ' כ"ש ה"ז רבית של תורה ויוצא בדייני' ואף ע"ד מקח וממכר אחר שנתבטל המקח והמעות חוזרים הלואה הפירות הן רבית קצוצה עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם ברפ"ו מה' מ"ו וכן המוכר שדה או חצר באסמכתא הואיל ולא קנה הגוף כו' יע"ש ואפ"ה כתב הרב בעל התרומות שם ח"ד סי' י"ט וכן יש דרך שהמכר מתבטל והמעות חוזרים הלואה ואוכל פירות בנתים ואין בו משום רבית כיצד כגון שמכר ראו' בית או שדה לשמעון וא"ל שמעון הלוקח לראו' לכשיהיו לך מעות אחזיר לך הבית במעותי שתחזירם לי כו' אעפ"י כן הרי זה מותר הלוקח לאכול הפירות ואין כאן משום רבית וכדגרסינן כו' והעתיק הסוגייא הנז"ל ופי' כנז"ל יע"ש הרי שכתב הרב הנז' ז"ל דבאופן זה אף שהמכר מתבטל והמעות חוזרים להיות הלואה אפ"ה שרי כיון שהתנה לוקח מדעתו ומרצונו שרי כיון שלא היה עליו להתנות ה"נ יש לנו לפ' דעת הרשב"א דלהכי שרי בנ"ד משום דבנדון דידיה הלוה הוא שהתנה וא"ל למלוה אם לא נתתי לך לזמן פ' אתן לך כך וכך וכיון שהלוה הוא שהתנה תנאי זה מדעתו ומרצונו לכן כתב הרשב"א שלפי הדין אין בזה משום רבית אלא קנס. אבל ודאי דאם המלוה היה מתנה תנאי זה עם הלוה ודאי דהיה ר"ק אך כיון שהלוה הוא שהתנה תנאי זה מדעתו להכי כתב דמן הדין שרי דהרי זה דומה להך מילתא הנז"ל דכשהתנה תנאי זה הלוקח מדעתו אף שהמכר מתבטל וחוזרין המעות להיות הלואה דליכא איסור רבית ה"נ דכוותא כנ"ל ליישב דברי הרשב"א ז"ל ע"צ הדוחק. ומעתה נתיישבו כל התמיהות שתמה הרב מהרש"ך ז"ל. וחוזר אני להעלות ארוכה ומרפא למי שהיה לבו נוקפו בנ"ד מסוגי' זו הנז"ל דל"ד לנ"ד דאם אמרו שם בסוגיא שאם המוכר התנה וא' לכשיהיה לי מעות החזיר לי דאסור פי' אסור דקאמר הוא שר"ל שהלוקח אסור לאכול הפירות דמאי דביני ביני כיון דכבר המוכר גילה דעתו שלא גמר והקנה לו ללוקח מכירה זו. משא"כ בנ"ד שאין הקונה אוכל מפירות הקנייה כלל כלל לא משום דאין הדבר דנ"ד עושה פירות א"כ אף את"ל שהתנאי כולו היה של המוכר מאי נפקא לן מינה לענין רבית וכיון שכן אין לו ענין זה לזה דלא דמו אהדדי כלל. ויען וביען ספרי הקודש האחרונים אינן נמצאים לפני במקום אשר אני יושב בהחבה מפני סי' איני מאריך בענין ודי בזה. ואני בתומי הולך וסובב למאמרי הא' דנ"ד דמי לההיא דג' שנים הנז"ל וכי היכי דהתם אם א"ל המוכר מעכשיו קנויה לך וגם קצב לו זמן ג' שנים דקי"ל דזכה בה הלוקח בשדה זו ששוה מאתים במנה אחר ג' שנים בע"כ דמוכר ואין איסור רבית בדבר כלל ה"נ בנ"ד שא"ל שמעון הקונה שימכרנה לו ראו' בתנאי דמעכשיו וראו' הודה לדבריו ומכרה לו בתנאי דמעכשיו ועד י"ב חדש ונטל קניין ע"ז ודאי דאין כאן חשש רבית כלל ואם עבר י"ב חדש ולא החזיר לו הדמים זכה שמעון במקחו בלתי נידנוד איסור רבית כנ"ל לפי מה שראיתי בספרי הקדש שלפני.
45
מ״וולענין מה ששאל השואל עוד בענין הלואת מעות של יתומים. לא מצאתי אופן ניאות לכשלא ילכד ברשת איסור רבית כי בא' משני פנים או קרוב לשכר ורחוק להפסד. א"נ בדרך קנס וחוץ משתי פנים הללו אי איפשר לילכד באיסור רבית כ"ד שהרי מצינו להרשב"א ז"ל שאוסר להלות מעות של יתומים בשאר רבית דרבנן ולא שרי כי אם דוקא בקרוב לשכר ורחוק להפסד. וכמ"ש מרן הקדוש בי"ד ה' רבית סי' ק"ס יע"ש אף שרבינו בעל הטורים וסיעת מרחמוהי כולם הסכימו דברבית דרבנן שרי. מ"מ הירא את דבר ה' יחוס על נפשו. ובדרך קנס אף שדבר זה אינו מפו' בדברי הרשב"א ז"ל מ"מ לבי או' לי דלגבי מעות של יתומים משרא שרי הרשב"א ז"ל דהא בשאר הלואות דעלמא כתב הרשב"א דמדינא שרי כיון דאינו אלא דרך קנס וכמש"ל ולא אסר בעלמא אלא משום דלא גרע מרבית מאוחרת. ובדרך קנס נמי לא שהמלוה יתנה על הלוה שאם לא יתן לו לזמן פ' שיתן בתור' קנס כ"כ אלא שהלוה הוא יקנוס על עצמו כך אם לא אפרע לך לזמן פ' אני מתחייב לך להוסיף על מעותיך כך וכך. הרי שני דרכים לפניך ואת אשר תבחר בו תקריב אליך כנ"ל להלכה ולמעשה וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות ולכל בהם חיי רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
46
מ״זאחרי כותבי ראה ראיתי להרב המאסף משיירי כנה"ג בת' י"ד בה' רבית סי' ק"ס בהגהת הב"י אות מ"ז כתב שם בסיום דבריו וז"ל ומנהגנו שלא להלותם ברבית דרבנן אבל בדרך קנס אנו לווים נכסי יתומים ומעות של הקדש עכ"ל. וכ"כ שם באות נו"ן וז"ל ובס' ג' סי' כ"ה כתב מהריב"ל ז"ל דאסור לערבם עם מעותיו וכל זה אינו אלא במקבלם עליו קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל כגון מה שאנו עושים עכשיו לתת נכסי יתומים קטנים בדרך הכשר או בדרך קנס אין חשש אם הלוה מערבן בנכסיו או פורע חובותיו וזה פשוט עכ"ל. הרי שהרב הנז' הסכים להתיר להלוות מעות של יתומים בדרך קנס כמש"ל ומי כמוהו מורה.
47
מ״חשאלה ראובן לומד תורה מעוני ומרוב דוחקו הוצרך ללות ברבית מן הגויים סך מה והתנה ראובן עם הגוי שיתפרע בסדר הזה דהיינו שיקח הגוי בכל שבוע ושבוע ט"ו חתי' מהחנות של מוכרי הבשר הקבועי' בחנות והוא הפרס הקבוע לו מהק"ק על השחיטה עד תשלום פרעון סך חובו. אך הגוי המלוה ביודעו ומכירו את ראובן דדחיקא ליה שעתא טובא שאל מאת ראו' שיעמידנו אצל מוכר הבשר ויקבל עליו בעל החנות שעכ"פ יתן לו ט"ו חתיכו' מידי שבת בשבתו בלתי מגרעת. וכן עשה ראובן הלך ופייס את בעל החנות שיקבל עליו שיתן להגוי ב"ח ט"ו חתי' בכל שבוע ונתפייס בעל החנות וקבל עליו ככל אשר שאל ממנו לפני הגוי וקבל ראו' הנז' המעות מהגוי והלך לו. אחר הדברים האלה ויך לב ראובן אליו ונרתעו כל אבריו בחושבי מחשבות דאולי יש איסור רבית ישר' בדבר מאחר שהגוי לא נתרצה להלוות לו מעות כי אם דוקא ע"פ דיבורו של הישראל מוכר הבשר והוי כמו ערב להגוי וע"כ ראו' הנז' נפשו לשאול הגיעה אם יש איסו' רבית על ישראל מוכר הבשר דהוי כמו ערב אם לאו ע"כ יורינו המורה לצדקה דין אמת לאמיתו ושכמ"ה.
48
מ״טתשובה גרסי' פ' איזהו נשך ת"ר אל תקח מאתו נשך ותרבי' אבל אתה נעשה לו ערב ופרכי' ערב דמאן אילימ' ערב דישראל והתנן אלו עוברין בל"ת המלוה והלוה הערב והעדים אלא לגוי וכיון דדיניה דגוי דאזלי בתר ערבא איהו ניהו דקשקיל מיניה רבית א"ר ששת כגון שקבל עליו לדון בדיני ישראל. והרמב"ם בפ"ה מה' מלוה פסק וז"ל וכותי שהלוה את ישראל ברבית אסור לישר' אחר להיות ערב שכיון שדיניהם שתובע את הערב תחילה נמצא הערב תובע את ישראל ברבית שהערב חייב לגוי לפיכך אם קבל עליו הכותי שלא יתבע את הערב תחילה תרי זה מותר עכ"ל והרב המגיד כתב וז"ל ופי' רש"י ושאר המפרשים שכל שיכול לתבוע הערב תחילה אסור עד שיקבל עליו שלא יתבע הערב עד שיתבע הלוה ולא ימצא לגבות ממנו. אבל הרשב"א ז"ל כתב שהערב שלהם הוא ערב דשלוף דוץ כלו' כו' אבל אם קבל עליו לתבוע איזה מהם שירצה ויהיה דינו כערב קבלן שלנו הרי זה מותר כו' ומדברי רבי' אין להכרע כלו' עכ"ל. והרב ל"מ כתב על דברי הה"מ וז"ל ונר' דיש להכריע קצת ממ"ש רבינו אם קבל עליו שלא יתבע את הערב תחילה משמע דלא כרש"י שכתב שצריך שיקבל שלא יתבע את הערב אם לא יתבע ללוה עכ"ל. ולי הדיוט נר' דאין שום הכרע בדברי הרמב"ם דלא ס"ל כרש"י דאדרבא ממ"ש הרמב"ם שלא יתבע את הערב תחילה הסברא נוטה לו' דס"ל כפי' רש"י שכתב בדיני ישראל יתבע מן הלוה תחילה וכשלא ימצא אצלו יגבה מהערב. משמע דבעי לקבולי עליה שלא יתבע מהערב תחילה. ודבריו אלו הם קרובים ממש לדברי הרמב"ם וכיון שכן ק' על הרב הנז' מה עלה על דעתו לעקם לנו הדרך היותר צלולה לרבים. ומרן הקדוש בב"י סי' ק"ע כתב שדברי הרא"ש והטור גם הם כדברי הספר החתום והכריע הדבר ממקום אחר דהטור ס"ל כס' הרשב"א. ועל הכרעת מרן הקדוש הק' הרב בעל דרכי משה הביא דבריו הרב ט"ז וז"ל והק' בד"מ דהא מדכתב ברישא שלא לתבוע הערב תחילה משמע דכרש"י ס"ל דעיקר ההיתר הוא שלא יתבענו אלא אחר שלא ימצא נכסים ללוה אבל אם יש לו רשות לתבוע שניהם אסור והשאיר הדבר בצ"ע. ויש ליישב דגם ברישא ס"ל כהרשב"א וה"ק שקיבל עליו שלא לעשות כדיני הגויים שדוחהו הלוה אצל הערב תחילה אלא יתבע ממי שירצה עכ"ל. הרי דהרב ד"מ נטה דעתו לו' דכיון שכתב הטור שלא לתבוע הערב תחילה משמע כפי' רש"י וכמש"ל והרב ט"ז ס"ל לפ' דברי הטור כפי' הרשב"א ז"ל. ודברי הרמב"ם הן כדברי הטור ממש. וזה או' בכה וזה או' בכה הא אין עליך לו' כמ"ש מאור הגולה הה"מ דאין מלשון רבי' הכרע לפ' כמאן ס"ל אי כפי' רש"י אי כפי' הרשב"א והדבר שקול. וראיתי בס' עדות ביהוסף ז"ל סי' ט"ו שייחס ס' הרמב"ם לס' רש"י שכ"כ וז"ל בסו' התשו' הנז' ובטור סי' ק"ע הובאו סברות שתים שהן ג' שרש"י והרמב"ם והה"מ בשם שאר מפרשים הם אמרו דישראל שנעשה ערב לגוי כיון שהגוי יכול לתבוע לערב תחילה קודם הלוה רבית הוי משום דאיהו ניהו קשקיל רביתא. ואיכא דאמרי והיא הרמב"ן והרשב"א וראבי"ה ובעל העיטור והר"ן והנ"י ז"ל ס"ל דדוקא בערב דשלוף דוץ אסור כיון שאין דין המלוה עם הלוה כלל אבל בשאר ערב לגוי כו' יע"ש ואין ספק אצלי שהרב הנז' כשכתב דברים הללו כתבן בע"פ שלא מן הכתב שהרי לא הוזכר בדברי הטור ולא בדברי מרן ז"ל שהרמב"ם ס"ל כס' רש"י ז"ל. ואם ידיעתו מכרעת לו' שהרמב"ם ס"ל כס' רש"י ממ"ש שלא יתבע את הערב תחילה וכמש"ל וגם הד"מ בס' הטור ומס' דנפשיה קא' מ"מ אכתי קשה דאם מפני דקדוק זה שדקדק בדברי הרמב"ם הכריעו לפ' כן א"כ הול"ל שהטור נמי ס"ל כס' רש"י דשקולים הם בלשונם ולחבר ולשתף ס' הטור עם ס' הרמב"ם ורש"י ז"ל. ועוד זאת יתירה שנעלם ממנו דברי הה"מ ואין זו אלא תורה שבע"פ. ובין הכי והכי נתתי אל לבי לפ' דברי הרמב"ן בתשו' סי' רכ"ג שאחר שהכרח לפרש סוגיית הש"ס דפ' איזהו נשך הנז"ל דמיירי דערב דגוי הוא ערב דשלוף דוץ. אח"כ כתב בא"ד וז"ל וא"ת אם כפי' מאי קא' כגון שקבל עליו לדון בדיני ישר' שמשמע שמותר על דינו הא טוב ליה שלא ידחנו הלוה וכגון שקבל עליו הלוה הול"ל. לא היא דמ"מ כיון דעיקר דינם לאחר הערב ואין הערב יכול לדחות אצל הלוה המלוה הוא שצריך הנאת דינו. אבל הערב בדידיה תליא מילתא ועדיין יש ללכת אחר הערב אלא מפני שיכול ללכת אחר הלוה עכ"ל יע"ש. ודבריו אלו הן כדברי ספר החתום וצריכין ביאור ולדעתי הכי הוי פי' של דברים והוא שהוק' להרמב"ן דכפי מה שפי' למעלה דמ"ש בש"ס הגוי בתר ערבא אזיל ולא בתר לוה כלל ואי אזיל לגבי לוה מצי למידחי ליה אצל הערב דערב דידהו כקבלן דנשא ונתן ביד דידן הוי והוי ערב דשלוף דוץ ועליו הוא עיקר חמדתו. וא"כ כפי פי' זה מק' ואזיל וא"ת אם כפי פי' מאי האי דא' בש"ס כגון שקבל עליו לדון בדיני ישר' שמשמע שמוותר על דינו ומגבה מזכותו אדרבה הא טוב ליה פי' דאדרבא הוא מתרבה זכותו כשמקבל עליו לדון בדיננו שלא ידחנו הלוה אצל הערב דבדינם אין דין המלוה עם הלוה כלל אלא עם הערב דוקא וניחא ליה לידון בדיננו שיתבע את הלוה תחילה וכשלא ימצא אצל הלוה כלום אז יחזור על הערב. וא"כ אמאי נקטי האי לישנא בש"ס שקבל עליו לדון בדיני ישרא' דמשמע שמוותר על הכח וזכות שהיה לו אם היה דן אותו בדינו וזה אינו דאדרב' יותר זכות יש לו כשהוא דן בדיני ישראל ממה שאם היה דן אותו בדיניהם של גוים. וא"כ לא הול"ל הש"ס האי לישנא כשקבל עליו כו'. אלא הול"ל הכי וכגון שקבל עליו הלוה ותו לא דבלשון הזה אינו במשמע שמוותר על דינו אלא שאדרבה מוסיף לו זכות ויפוי כח כשקבל עליו לתבוע את הלוה תחילה זהו מה שנר' שהיא כונת קושית הרמב"ן. והשיב וא' לא היא דמ"מ כיון דעיקר דינם לאחר הערב ואין הערב יכול לדחותו אצל הלוה המלוה הוא שצריך הנאת דינו. ר"ל דיותר ניחא ליה לגוי לדון בדיניהם לתבוע מן הערב דוקא ולא לדון בדיני ישראל לתבוע מהלוה תחילה אף שיש לו ייפוי כח בדיני ישראל מדיניהם לפי שהמלוה הוא שצריך הנאת דינו וניחא ליה יותר שידין בגויים אף שיהיה לו זכות מועט ונגרע מערכו ממה שיתוסף כוחו וזכותו כשיהיה נדון בדיני ישראל שהוא שפלות לו שיתדיין בדיני ישראל. וחזר וא' אבל הערב בדידיה תליא מילתא ועדיין יש ללכת אחר הערב אלא מפני שיכול ללכת אחר הלוה. ור"ל דא"ת ומה שפלות יש לו בזה דהא בדיני ישראל נמי הא קי"ל דאם לא נמצא אצל הלוה כלום חוזר וגובה מן הערב כדין הגוי דנפרע מן הערב. לכן כתב וא' דאה"נ שאין בענין שפלות דינו כ"כ כיון שאם לא ימצא מיד לגבות מהלוה שגובה מן הערב. אלא דהשפלות הנר' לו בעיניו הוא במה שיצטרך ללכת תחילה ללוה לתבוע ממונו שהוא היפך דינו לכן כשמקבל עליו דין שמים לתבוע מהלוה תחילה נקרא שמוותר על דינו משום דניחא ליה לדון בדיני הגויים אף כי מגרעות נתן לו ולא להתדיין בדיני ישר' אף שתוסף רוחם לפי שהגוי הנאת דינו הוא מבקש ונ"ל שעכ"פ תיבת אבל היא ט"ס וצריך למוחקה ולגרוס הכי ואף דהערב בדידיה תליא מילתא כו' כנ"ל יישוב דברי הרמב"ן לע"ד.
49
נ׳אמנם מדברי התייר הגדול תנא דבי אליהו כמהרנ"ח ז"ל בשניות סי' ו' נר' שהרב הנז' פי' דברי הרמב"ן באופן אחר. עיניך הרואות שהרב הנז' חלק עם הרב המגיד וז"ל והרב המגיד כתב שפי' רש"י כפי' זה האחרון ואולי שפי' כן ממ"ש לדון בדיני ישראל יתבע מן הלוה תחילה וכשלא ימצא אצלו יתבע מן הערב והשתא אין הערב לוה מתחילה כו' נר' מדבריו דדוקא בכה"ג דמתנה לתבוע מן הלוה תחילה וכשלא ימצא אצלו יתבע מן הערב הוא דשרי אבל אם לא התנה לתבוע ללוה תחילה אלא ממי שירצה אסור ואם היה דעתו כן לא היה צריך לפ' גבי דיניה דגוי דבתר ערבא אזיל ואינו תובע אלא את הערב דהיינו ערב דשלוף דוץ. אבל נר' שדעת רש"י דערב דידהו שלוף דוץ הוא ולפי זה בכה"ג דוקא הוא דפריך כן. ומה שפי' גבי שקבל עליו לדון בדיני ישראל שלא יתבע אלא מן הלוה תחילה. היינו משום דלישנא שקבל עליו משמע שהוא פוחת מזכותו ואם היה התנאי שיהיה ערב קבלן אדרבה הרבה בזכותו שמתחילה לא היה יכול לתבוע אלא מן הערב ועתה התנה לתבוע ממי שירצה ועדיין מה שהיה בידו לתבוע מן הערב תחילה ברשותו הוא. אבל תנאי זה ביד הלוה תלוי להתנות שלא ידחה המלוה אצל הערב כו' עד ולפיכך פי' רש"י שקבל עליו לדון בדיני ישר' שלא יתבע את הערב אלא מן הלוה תחילה ולאו למימרא דכה"ג דוקא הוא דשרי אבל בקבלן לא אלא הוא הדין קבלן כו' עד וא"ת וגמ' גופיה מי הכריחו לו' כן לימא כגון שקבל עליו הלוה שלא ידחנו אצל הערב. איפשר לו' דרצו להשמיענו דאפי' כשהתנו ע"א אשר פיהם דבר שוא מהני כו' א"נ כיון דהגוי דינו דבתר ערבא לחודיה הוא דאזיל אפי' התנה הלוה שלא ידחה המלוה אצל הערב אין דעת הגוי זזה מעיקר דינו ועדיין אין דעתו אלא על הערב כדינו וכאילו לא התנה הלוה ואע"פ שיש ברשותו ללכת אצל הלוה ג"כ וא"כ י"ל שדעת רש"י ז"ל כדעת הרשב"א עכ"ל יע"ש. ומכלל דבריו אלו נר' לפ' כונת דברי הרמב"ן הנז' במ"ש וכגון שקבל עליו הלוה הול"ל שר"ל דתנאי זה הוא ביד הלוה להתנות שלא ידחה המלוה אצל הערב וכמ"ש הרב הנז' הכי על דברי רש"י כנז"ל. ונמצא החילוק שביני לבין הרב הנז' הוא בפי' אלו הדברים כמש"ל. עוד כתב הרמב"ן וז"ל ומה שהוקשה לך א"כ לוקמה בערב גוי כלו' כשלוה גוי מישראל וישר' אחר נעשה לו ערב ושוב לא יצטרך לדחוק ולהעמיד כשקיבל עליו לדון בדיני ישראל גלה לנו דכל שהחייוב כו' יע"ש. ועל דבריו אלו הק' הרב משפט צדק ח"ב סי' ע"ט וז"ל והנה ק' לע"ד ע"מ שהק' המקשה ההוא דאמאי לא אוקמה בערב גוי כו' דכונתו ע"מ דאמרי' בפ' איזהו נשך ת"ר אל תקח נשך ותרבית אבל אתה נעשה לו ערב ופרכי' ערב למאן כו' דא"כ מצי לאוקומיה בריית' בלוה גוי וישר' נכנס ערב בשבילו לישראל אחר. דהברייתא דריש ע"מ שכתו' אל תקח מאתו דמיירי על הלוה ישר' דאסור ליקח ממנו המלוה רבית משא"כ בכותי דכתיב לנכרי תשיך וגו' וממה שכתוב אל תקח דריש אבל אתה נעשה לו ערב א"כ צ"ל שהוא ערב ללוה ישר' אשר בו אזהרת אל תקח וכדייק אבל אתה נעשה לו ערב וא"כ מאי מק'. ועוד על הרשב"א קשה דלמה לא תרץ לו כן דבשלמא כו' אבל מאחר שהקו' היא על הש"ס דלוקמא הכי לההיא דת"ר הנה לאו קו' היא דהרי לא מצי לאוקומא הכי מאחר שדרשו בברייתא מן הכתו' באופן אשר דרשו וכמ"ש עכ"ל יע"ש בדבריו באורך.
50
נ״אובאמת דלכאורה נר' דקו' הרב ז"ל הן קו' עצומות כאשר יתבונן המעיין. ברם כד דייקי' שפיר נר' לע"ד דלא ק' כלל. משום דכל חיליה דהרב הנז' להקשות הוא מכח לשון הברייתא דת"ר אל תקח מאתו נשך וגו' ועיקר קרא הוא משתעי עם המלוה שלא יקח נשך ותרבית מהלוה. משא"כ אם הלוה הוא גוי א"כ היכי הוה מפרשינן ליה לקרא דאל תקח שהוא אזהרה למלוה שלא יקח נשך מהלוה שהוא גוי והא מקרא מלא דבר הכתוב לנכרי תשיך. וא"כ הוה מצינן לאוקו' האי ת"ר בגוי שלוה מישראל זהו תורף קו' הרב הנז' ז"ל. וכמדומה לי שהרב הנז' לא שלטה עינו בתשו' הרשב"א שהביאה מרן ז"ל בריש סי' קס"ט וז"ל אם ישר' הלוה ברבית לגוי בעדים ובשטר והגוי מלוה אותן לישר' ברבית וחוזר ישראל הראשון ונוטל רבית מן הגוי כתב הרשב"א בתשו' רואה אני להחמיר ולאסור לפי שזה נעשה בכונה לתלו' מעותיו ביד גוי בהערמה כדי להלוותם לישר' ולא דמי לאותה ששנינו גוי שהלוה כו' דהתם לא נעשית בו הערמה אלא שהגוי לוה אותם מישראל בברור לצורך עצמו ומלוה אותם עכשיו לישר' אחר אבל כל שנעשי' בו הערמה אסור כו' ופסקו מרן בשולחנו יע"ש. הרי מצינו דאף רבית דגוי אסור ליקח בנדון כזה. וכיון שכן שפיר הוה מצינן לאוקומיה דהברייתא מיירי בלוה גוי והכי הוה מפר' לה להאי ברייתא ת"ר אל תקח מאתו נשך דקא אזהר לן קרא שלא יקח המלוה ישר' נשך אף מגוי כנדון דהרשב"א אבל אתה נעשה לו ערב פי' דאתה רשאי להעשות לו ערב ללוה הזה שהוא הגוי כשהגוי לוה לצורכו ותו לא הוה אצטריך לן לדחוקי ולאוקומיה כשקבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל וזהו היתה ס' המק' שהק' ולזה הק' בעצם ולהכי ג"כ הרמב"ן פנה לסובב ותירץ לו מה שתי' יע"ש.
51
נ״ביצא מהמחובר לנ"ד דאין איסור על הישראל המוכר בשר כלל אף אם במונח דהמוכר בשר היה ערב גמור דל"מ לס' הרשב"א ודעימיה דס"ל דאינו אסור אלא בערב דשלוף דוץ דוקא דהכא בנ"ד מודו דאין עליו שום איסור דהא המוכר בשר לא נכנס בערבות דשלוף דוץ כלל. אלא אפי' לס' רש"י וסיעת מרחמוהי דס"ל דאפי' אם קבל עליו הגוי לתבוע ממי שירצה או מן הערב או מן הלוה דאסור ולא שרי אלא דוקא כשקיבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל שלא לתבוע תחילה אלא מן הלוה וכשלא ימצא אצל הלוה אז יחזור על הערב. אפ"ה בנ"ד מודו ואזלי דשרי ואין איסור רבית על מוכר הבשר כלל אף שלא פי' הגוי את דבריו שקבל עליו לדון בדיני ישראל. שהרי כתב הטור בי"ד סי' ק"ע וז"ל ואם כתב לו לדון בדיננו שלא לתבוע הערב תחיל' שרי והאידנא אפי' סתמא נמי ככתוב דמי שהרי הן דנין כדיננו עכ"ל. הרי דסתמא נמי ככתוב דמי וכן הסכימו האחרונים ז"ל.
52
נ״גאמנם מהר"ם אלשקאר בתשו' סי' פ"ז נרא' שנעלם ממנו דברי הטור הנז' שכ"כ בסוף דבריו וז"ל ובר מדין ומדין הנה הדבר אסור מטעם ערב שהרי שמעון נשאר ערב בעד המעות קרן ורבית כדאמרן וכדאי' נמי התם פ' הנשך אל תקח מאתו נשך כו' והיא הסוגיא הנז"ל וכבר השיגו בזה הרב הגדול כנה"ג בהגהת הטור אות ד' וז"ל והאידנא כו' נכתב בצדו אמר המאסף מתוך דברי הר"ם אלשקאר סי' פ"ז נר' שלא ראה זה עכ"ל יע"ש. ולי הדיוט נר' אחר המחילה רבה דודאי שלא נעלם ממנו דברי הטור ז"ל. אלא דאיהו ס"ל דע"כ לא אמרה הטור דאפי' בסתם נמי ככתוב דמי אלא דוקא כשהערב הוא איש נכרי ואין לו שייכות במלוה כלל וכיון שהן היום דנים בדיננו שתובעין את הלוה תחילה להכי שרי אפילו בסתמא. משא"כ בנ"ד דמהר"ם אלשקאר דמיירי ששמעון עצמו הוא היה הלוה ואח"כ נעשה ערב לגוי בעל חובו בעד ראובן על הקרן והרבית דנמצא דשמעון מעיקרא היה לוה ועכשיו ערב ודאי הסברא נותנת שהגוי תחילת דינו הוא עם שמעון משני צדדים אם מפני שהוא עצמו היה הלוה אם מפני הערבות שניתוסף לו אח"כ וכיון שכן כ"ז שלא קבל עליו הגוי שלא לתבוע מן הערב תחילה דהיינו שמעון אלא אחר שילך אצל ראובן ב"ח של שמעון וכשלא ימצא לגבו' ממנו חובו אז יחזור על שמעון הערב היום לא שרי כיון שלא התנה כן בפי' עם הגוי אמנם בערב דעלמא שאינו הוא עצמו הלוה מודה הרב הנז' לס' הטור דאפי' בסתמא נמי שלא קבל הגוי עליו לדון בדיני ישראל לתבוע את הלוה תחילה אפ"ה שרי כיון שהגויים עצמן דנים היום כדיננו ובהכי סלקי לתו דברי הר"ם אלשקאר נכונים וברורים וטעמו ונימוקו עמו כנ"ל. וכל מ"ש עד עתה הוא באם הונח שהמוכר הבשר היה ערב לגוי דאפ"ה שרי אמנם לפום קושטא דמילתא דנ"ד לא היה המוכר ערב כלל. אלא שמה שהוצרך ראובן הנז' להעמיד לגוי אצל המוכר הוא מפני שהגוי היה מכיר בענייות ראו' וחשש להפסד מעותיו ולכן ראובן הנז' הבטיחו על נכסיו שממקום בטוח יתפרע מעותיו ומראה מקום הוא לו ראיה לדבריו שלא נזכר בשטר שהמוכר היה ערב ולא נזכר שום ערבות בשטר ואין לו לגוי עליו אפי' בדיניהם של גוים דין ודברים וטענה עמו כלל וכיון שכן הוא אין על המוכר שום נידנוד איסור רבית אליבא דכ"ע וזה פשוט וברור לע"ד ומרוב פשיטותו קצר קצרה ידי מלכתוב עוד בזה זאת ועוד אחרת כי נגעה בי יד ה' שבע"ה נפטר בני מחמד עיני הבן הגדול ידיד ה' מבן כ"ג שנה בכ"ה לאייר מ"ש התפ"ט ונמס כל לב ויחנו ברפידים יה"ר שחיי לרבנן ולאחיו הנותרים ולכל ישראל יאריך ימיהם בטוב ושנותיהם בנעימים ויזכו לכתרה של תורה ועיני רואות ובלע המות לנצח ולא אראה עוד במיתת בנים כל ימי צבאי על הארץ ואף כי אחרי מותי ובחסד אל בטחתי כה דברי עבד אל נעצב על בנו לב נשבר אף רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי.
53
נ״דשאלה ראובן שפרסה אשתו נדה והיא ישינה במצע א' וכיסוייה עליה והוא ג"כ ישן ע"ג מצע שלו וכיסוייו עליו לבדו כדין התור' ורב המרח' בניהם אך שבימי החורף מפני הצינה והקור היו פורסין על שניהם גם יחד כיסוי אחד גדול וכבד הנקרא בלעז מאנטה מלבד כיסוי התחתון אשר על כל אחד משניהם לבדו. וע"כ לשאו"ל הגעתי אם יש אסור בדבר מי נימא כיון שבכסוי התחתון הן מובדלין אין כאן איסור. או נימא כיון שכיסוי העליון עולה על גבי שניהם יש איסור בדבר ושכמ"ה.
54
נ״התשובה פשיטא לי כביעתא בכותחא דיש איסו' גדול בדבר וראובן הנז' צריך הוא לכפרה ואעפ"י שדין זה אינו מפורש בספרי הקדש אומר אני שמרוב פשיטותו לא כתבוהו. וראיה לזה ממ"ש מרן בב"י י"ד סי' קצ"ה משם צפנת פענח בשם רש"י ז"ל וז"ל כתב המרדכי פ"ק דשבת בשם הנז' שאסור לו לישב על כסא ארוך אשר אשתו נדה יושבת עליו. ופסקו הרב בעל ההגהה בסי' הנז"ל אלא שחילק בין כשהכסא מתנדנד שאז הוא אסור אבל כשהוא מחובר לכותל שהוא מותר וחילוק זה הוא מהרב בעל ת"ה. הא קמן דבכסא מתנדנד אליבא דכ"ע אסור אף אם רב המרחק בניהם. וא"כ דון מינה לנ"ד שהוא אסור מכ"ש וק"ו כיון שהכיסוי הלזה מתנדנד ודאי דפשיטא הוא שאסור לפרוש אותו ע"ג שניהם יחד. עוד נ"ל להביא עוד ראיה לנ"ד ממ"ש מרן שם עוד משם המרדכי וז"ל כתב המרדכי פ"ק דשבת הר"ם כתב דצריך ליזהר אם יש שתי מיטות ורגלי הא' נוגע בחבירתה שלא ישכב הוא בא' ואשתו נדה באחרת אם לא ישימו הפסק בנתים עכ"ל ומדין ספסל דבסמוך וגם מדין דמהר"ם משמע דליתא להא דכתב ר' ירוח"ם בשם הר"ש ן' הרשב"ץ על הא דאסור לישן על המיטה אפילו כל א' בבגדו ואין נוגעים זה בזה. דיש לחלק בזה אם המיטה היא רחבה ואינם מתקרבין זה לזה ודאי מותר שלא אסרו אלא קריבה אבל זה אינו אלא ייחוד ומותר ובלבד שתישן בכלי מצע המיוחד לה והוא בכלי מצע מיוחד לו עכ"ל. הנה הרואה יראה שמרן ס"ל דר' ירוחם פליג על ההיא דספסל דרש"י ועל דינו של מהר"ם ולי הדיוט נר' לפי קוצר דעתי דאיפשר לומר דלא פליג ר' ירוחם עם דינו של מהר"ם והוא באופן זה דמ"ש מהר"ם בהך תשו' דשתי מיטות דצריך ליזהר שלא יגע רגלי מיטה אחת בחבירתה איפשר לפרש דבריו דהאי מיטות דקא' פי' מצעות שלא יגע מצע האיש ברגלי מצע אשתו דחיישינן דמפני אונס השינה יהיו רגליהם נוגעים זה בזה ולכן הצריך מהר"ם שישימו הפסק בנתים כדי שלא יגעו רגליהן זה בזה דנדון דמהר"ם איפשר דאיירי במקום צר. אך אם המקום שעושין המיטות הוא רחב כגון איצטבא רחבה או כגון ספסל של עץ מחובר בכותל ומרחב בניהם באופן דיכול להכיל המקו' ב' מיטות בריוח באופן שאינם בקירוב זה לזה אז ודאי דמהר"ם ס"ל כסברת רבי' ירוחם דמותר להם לישן שניהם האיש ואשתו ע"ג מיטה אחת רחבה ואין צורך להשים הפסק בניהם. זה נ"ל כי היכי דלא ליהוו פלגן בהדייהו אינהו רבוותא. ברם דברי רש"י ודאי דפליגי אדברי ר"י. אך מהר"ם איסרלס הבין בתשו' דמהר"ם כס' מרן שכן נראים דבריו בהגהה. אך עדיין נשאר לי קצת גימגום בהך תשו' שכתב רבי' ירוחם משם הר"ש ן' הרשב"ץ וזה דאיהו כתב דכשהמיטה היא רחבה ואינם מתקרבים זה לזה דאז ודאי מותר שלא אסרו אלא קריבה אבל זה אינו אלא ייחוד ומותר.
55
נ״וולכאורה ק' מההיא עובדא דפ"ק דשבת דף י"ג בההוא תלמיד ששנה הרבה ומת בחצי ימיו כו' עד ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב כי אתא רב דימי אמר מיטה אחת הואי. ופי' רש"י וז"ל מיטה חדא הואי רחבה ולא קירוב בשר הואי וסבר דשרי בהכי עכ"ל. ולמעיין ינעם פי' רש"י שפירושו הוא מוכרח. ומעתה לפי דברי הרשב"ץ שהתיר בפשיטות במיטה רחבה א"כ לפי סברתו אין לתלמיד ההוא חטא משפט מות ואיך א' אליהו ברוך המקום שהרגו כו' והאיש ההוא נקה מעון לפי דברי הרשב"ץ. אלא ודאי שעל כרחינו צריכין אנו לפרש ולהבדיל בין מיטה האמורה בש"ס בההיא עובדא ובין מיטה דהרשב"ץ בחילוק עצמו שחילקנו בין מטה דמהר"ם למיטה דר' ירוחם דמ"ש בש"ס מיטה חדא הואי יהיה פי' שהיו ישנים שניהם ע"ג כר אחד גדול ורחב באופן שלא היה קירוב בשר כמ"ש רש"י וכיון שכן הוא ודאי דאיסורא רבא עבד שישן ההוא תלמיד עם אשתו שניהם גם יחד ע"ג מצע א' אף שלא היה קירוב בשר וההוא תלמיד הוה ס"ל דמותר דכיון שהיה בימי ליבונה ולא היה שם קירוב בשר כלל ואין הדבר כן. משא"כ בהך תשו' הרשב"ץ שלא התיר לישן האיש עם אשתו ע"ג מצע א' אלא דהכי פי' דבריו דאם המיטה רחבה פי' איצטבה או ספסל ארוך של עץ מחובר לכותל ויש מקום להכיל שתי מצעות בריחוק מקום באופן שאינם מתקרבים זה לזה בהך גוונא הוא דהתיר הרשב"ץ דחלילה לו להתיר שישן האיש ואשתו ע"ג כר א' אף שיהיה רב המרחק בניהם אפילו כאלף אמה. וראיה לזה ממ"ש בסוף דבריו ובלבד שתישן בכלי מצע המיוחד לה והוא ג"כ יע"ש.
56
נ״זיצא מן הכלל ללמד לנ"ד דפשיטא דראובן עבד איסורא שהרי כבר הוכחנו מדברי הש"ס ומכלל דברי הרשב"ץ דכולהו ס"ל דאסור לאיש לישן עם אשתו נדה ע"ג מצע א' אף אם יהיה רחב וארוך כאלף אמה. וא"כ ה"ה והוא הטעם בנ"ד דכ"ע מודו שאסור בכיסוי זה העולה ע"ג שניהם דאין חילוק בין מצע התחתון למכסה העליון דמאן פלג לך דשקולי' הם ויבואו שניהם דכמו דמצינו איסור השינה ע"ג מצע א' אף שהוא רחוק כאלף אמה משום דכיון שבשר שניהם נוגעים במצע זה אף שהן רחוקים הרבה באופן שאי אפשר שיתקרבו זה לזה אסורים א"כ ה"ה והוא הטעם לכיסוי זה דנ"ד כיון ששניהם נוגעים בכיסוי אף שרב המרחק בניהם ודאי שהוא אסור מדין איסור מצע. אנכי הרואה דיש דיחוי למי שרוצה להתעקש לומר דיש הפרש בין זה לזה דשאני התם גבי איסור מצע א' דשייך איסור בדבר משום דאפשר דמפני אונס השינה קרוב הדבר לעין השכל שאיפשר שיתגלגלו ע"ג המצע ויתקרבו זה לזה אף שרב המרחק בניהם ולכן מפני סרך איסור אסרו חז"ל משום לך לך אמרי' לנזירא כו'. משא"כ בנ"ד דגבה טורא בנייהו ומחיצה של ברזל מפסקת בין איש לאשתו ואי איפשר בשום אופן שיבא הדבר לידי גילגול להתקרב יחד לבשר א' איפשר לומר דבנדון כזה מודו רבנן דליכא איסורא משם דמצע גופיה איהו גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה. מ"מ אף אי אמרי' דדחיה מעליא היא. אכתי אייתינן ליה איסורא ממקום אחר. והוא דהרב הגדול מרן באותו מקום ובסי' הנז' פסק וז"ל אסורה להציע מיטתו בפניו ודוקא פריסת סדינין והמכסה שהוא דרך חיבה אבל הצעת הכרים והכסתות שהוא טורח ואינו דרך חיבה שרי ושלא בפניו הכל מותר ואפי' הוא יודע שהיא מצעת אותה עכ"ל. ומוצא דין זה הורה גבר בב"י שהן הן דברי התוס' בפ"ק דכתובות דף ד' וז"ל דהתוס' ז"ל ד"ה והצעת המיטה נר' לר"י דהצע' המיטה דהכא היינו פריסת סדינין שהוא דבר של חיבה אבל הצעת כרים וכסתות שאינן דברים של חיבה שרי לנדה והביא ראיה מדתנן בפ' אע"פ הכניסה לו ג' שפחות אינה מצעת כו' ונסתייע ר"י מפי' רש"י ולבסוף כתבו מיהו לספרים דל"ג במשנה אלא ואינה מצעת המיטה ול"ג לו ובגמ' גרסי' לו אין ראיה משם כו' יע"ש. ושם ראיתי את דברי רש"י פ' אעפ"י שכתב וז"ל אבל מוזגת לו כוס ומצעת לו מיטה לפרוס סדין ולבדין דבר שאינו של טורח ומשום מילי דחיבה נינהו כדי שתתחבב עליו ולא דמי למצעת דמתני' דהוי דבר של טורח ובכפייה הני לא כפי לה אלא חכמים השיאוה עצה טובה להנהיג זאת בישראל עכ"ל ז"ל. מכלל של דבריו אתה למד דתרי חילו' יש בענין החילוק הא' הוא דהצעת המיטה דמתני' אוקי לה בדבר שיש בו טורח כגון כר וכסת. והצעת דהכא פי' דרב הונא אוקי לה בהצעת סדינין ולבדין דהוי מילי דחיבה. והחילוק השני הוא דהצעת המיטה דמתני' אוקי לה בכפייה. ובהצעת המיטה דרב הונא אוקי לה בלא כפייה אלא שחכמים השיאוה עצה טובה כו' ודבריו נפלאו ממני מתרי אנפי' חדא דאמאי איצטריך לאהדורי תו לחלק חילוק שני ומה דוחק יש בו. וכי תימא שרש"י הוצרך לחלק חילוק השני משום הדוחק שיש בחילוק הראשון והדוחק נרא' לענין כל דאיך יתכן לחלק ולו' דהצעת המיטה דמתני' איירי בכר וכסת שיש בדבר טורח. והצעת המיטה דרב הונא איירי בהצעת סדינין ולבדים שאין בהן טורח ומשום חיבה וכולהו בחד לישנא איתמרו ואין לך דוחק גדול מזה. ומפני דוחק זה הוצרך להטריח עצמו ולחלק חילוק שני שאין בו שום דוחק דלפי חילוק השני הוי הצעת המיטה דמתני' והצעת המיטה דרב הו[נ]א כולהו בחד גוונא איירי פי' בין בכר וכסת וסדינין ולבדים אלא דבמתני' איירי בכפייה ודרב הונא איירי בלא כפייה. א"כ ק' דהיה לו לשמוט חילוק הראשון מפני דוחקו ולא היה לו לכתוב כי אם דוקא חילוק השני שאין בו דוחק ומה לנו בחילוק הראשון הדחוק. וא"ת ומאי איכפת לן אם כתבו אומר אני דנפקא מינה שמשתנה הדין לענין איסור הצעת המיטה דנדה דלפי חילוק הראשון אין איסור גבי נדה אלא הצעת הסדינין ולבדים אבל הצעת כר וכסת מותרת כאשר כתבו התוס' בפ"ק כנז"ל ולמדו חילוק זה מדברי רש"י ז"ל כפי חילוק הא' והקלו בנדה להתיר להציע כר וכסת. משא"כ לפי חילוק השני דמשתנה הדין מהתר לאיסור דאף בכר וכסת אסורה הנדה להציע וכ"ש בסדינין ולבדים. והתוס' העלימו עין מהחילוק השני ועשו עיקר החילוק הראשון שיש בו דוחק ונסתרה דעתם ממני וכ"ש הוי גרמא שרש"י כתב חילו' הראשון וגם הרא"ש נמשך אחר חילוק ראשון שכתב רש"י לענין נדה בפ"ק דכתו' וז"ל הא דאמרי' גבי נדה מצעת לו המטה תרי גווני הצעות הוא והביא דברי רש"י דפ' אעפ"י הנז"ל ולבסוף כתב וז"ל נר' דהצעת המיטה דהכא היינו פריסת סדינין ומכסה מדחשיב הכי תלת בהדי הדדי כי ההיא דלקמן. אבל הצעת כרים וכסתות שאינו דבר של חיבה נר' דשרי לנדה והא דאמרי' הכא היינו דוקא בפניו דאיכא למיחש להרגל עבירה אבל שלא בפניו נר' דשרי עכ"ל. וק"ל טובא על דבריו חדא דאיך תפס במוחלט החילוק הא' דרש"י ועשה העלמת עין מדוחקו וממנו למד קולא גבי נדה להקל בהצעת כר וכסת כמש"ל לדעת התו' שנית במ"ש אבל שלא בפניו נר' דשרי דנראה מדבריו דמסברא דנפשיה קא' והיא גמ' ערוכה בפ' אעפ"י וז"ל הש"ס דף ס"א א"ר הונא כל מלאכות כו' חוץ ממזיגת הכוס והצעת המיטה והרחצת פניו ידיו ורגליו. והצעת המיטה א' רבא לא אמרן אלא בפניו אבל שלא בפניו לית לן בה ע"כ. מ"מ לקו' הב' נר' לע"ד דמ"ש הרא"ש דשלא בפניו נר' דשרי דלא קאי אהצעת המיטה דההיא ודאי גמ' ערוכה היא אלא נ"ל דקאי אמזיגת הכוס אשר לא פירש בש"ס דאם מזגה לו את הכוס שלא בפניו והניחתו על השולחן בפניו דשרי ולאפוקי מס' הב"ח ז"ל שכתב שאעפ"י שמזגה הכוס שלא בפניו אם הניחתו על השולחן בפניו דאסור דכיון שהניחתו על השולחן בפניו חשיב כאילו מזגה הכוס בפניו ואסור יע"ש ולאפוקי מסברא זו כתב הרא"ש דנר' לדעתו דעת עליון וקדוש דשרי ואעפ"י שמדברי הש"ס מוכח דהאי דא' רבא דשלא בפניו לית לן בה לא קאי אלא להצעת המיטה ולא לאחריני מ"מ ס"ל להרא"ש דאין חילוק בדבר והכל שרי שלא בפניו ורבא חדא מינייהו נקט וה"ה לאחריני. ובקשתי חבר ומצאתי לי רב ועצום בישר' הוא הכהן הגדול הש"ך שאחר שהביא דברי הב"ח כתב וז"ל ואין דבריו מוכרחי' גם מדברי הרא"ש פ"ק דכתובות מוכח דשלא בפניו ליכא איסורא כלל יע"ש. הרי דהש"ך הבין ודקדק בדברי הרא"ש דלא קאי דוקא להצעת המיטה אלא גם למזיגת הכוס הוא דכתב דנר' דשלא בפניו דשרי וזה פשוט. אך הקו' הראשונה עומדת ככותל לפני ולא זזה ממקומה והדבר תלוי בחסרוני.
57
נ״חיצא מהמחובר דרובא דרברוותא שהן רש"י והתוס' והרא"ש והטור ומרן כולהו סברי דאסור לנדה להציע הסדינין והמכסה שמלמעלה מהמיטה של בעלה בפניו כדי שלא יבא לידי הרהור וליתן דעתו עליה אף שמכסה זה הוא לצורך בעלה ולא לה ומכ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו דכענין דנ"ד דכולהו הני רבנן מודו דאסור לעלות כיסוי זה ע"ג שניהם יחד דאז ודאי יבא לידי הרגל עבירה ויתן דעתו לבא עליה וזה פשוט. עוד נ"ל להביא ראיה אחרת לנ"ד ג"כ ממ"ש מרן בסי' הנז"ל לא ישב במיטה המיוחדת לה אפי' שלא בפניה עכ"ל. והב"ח חלק בדין זה דדוקא לשכב שם ולישן הוא דאסור אבל ישיבה בעלמא כשהוא לבוש בבגדיו דאין בו איסור ולכן רצה להגיה בדברי הטור במקום לישב גריס לישן. והט"ז רצה לקיים גי' לא ישב בדברי הטור דס"ל להטור דבישיבה נמי איכא הרהור ומצד הרהור יבא לידי הרגל עבירה וכ"כ מרן בב"י והביא ראיה נכונה ממ"ש המרדכי בשם צפנת פענח בשם רש"י והביאו מהר"ם בהגהה דאסור לישב בספסל ארוך כו' וא"כ כ"ש ישיבה במיטה שלה דאיכא הרהור טפי. ומכאן למד הרב דין אחר דכ"ש שלא תישן היא במיטה שלו דיש טפי הרהור בשכבה ובקומה.
58
נ״טהרי דאפי' בישיבה לחודיה החמירו משום טעמא דהרהור וכיון שכן הוא משם בארה לנ"ד דודאי יש איסור במכ"ש וק"ו דישיבה דפשיט' דבנ"ד איכא הרהו' טפי כשמתכסי' ומתחממים יחד תחת מכסה א' וזה אוחז בקצה המכסה וגם זה אוחז בקצהו דפשיטא דיש הרהור גדול וזה פשוט והאריכו' בענין הוא ללא צורך וצור ישר' יצלנו משגיאות כמאמר נז"י שגיאות מי יבין הצעיר חיים משה מזרחי ס"ט.
59
ס׳שאלה אשת ראובן שהלכה בימי ליבונה לעיר להשתטח על קברי אבות ונתעכבה שם ימים רבים לסיבת שיבוש דרכים ויהי היום אותה נפשה לעשות זיארה על קברי הצדיקים ותצאנה כל הנשים אחריה ושאלו אותה אם טהורה היא אם לאו ותען להן שכבר עברו ז' נקיים וטהורה איננה שלא טבלה שאין בעלה עמה ותאמרנה לה שעכ"פ תיטבול במקוה לפי שאינו מן הראוי שנישטחה על קברי הצדיקים בלתי טהרת גופה ותכף מיד הלכה למקוה ותאמר בלבה מאחר שהיא מוכרחת לטבול אטבול ג"כ לטהרת נדה להזדקק לבעלה אם אפשר שיבא אחר יום או יומים א"נ אפשר שמחר או מחורתו יכונו דרכי ואפשר שאכנס לירושלם עם דימדומי חמה וע"כ דקדקה בטבילתה כמצטרך בענין חפיפת הראש ועשתה את צפורניה כדין וכהלכה וטבלה לשם טהרת הצדיקי' ולטהרת בעלה וכן היה שאחר ג' ימים לטבילת' חזרה לירושלם למקום אשר בעלה בעיר מעתה הגיעה לשאול אם מותרת לבעלה באותה לילה באותה טבילה או לאו ובאו ושאלו את פי והתרתיה ואחר המעשה ותפעם רוחי אם יש נדנוד איסור בדבר או לאו ושגיאות מי יבין ושכמ"ה.
60
ס״אתשובה והיה ה' עם השופט וההוראה בדין היתה בלי פקפוק דל"מ בנ"ד שבעת טהרת' כיונה לטבול לטהרת נדה ליטהר לבעלה ג"כ דפשיטא דעלתה לה טבילה ומה בכך אם נתעכבה להזדקק לבעלה אחר ימים או עשור וטהורה היא אלא אפילו את"ל שלא נתכוונה לטבול ליטהר לבעלה אפ"ה עלתה לה אותה טבילה שטבלה לשם הצדיקים אם חפפה ראשה ועשתה את צפורניה ובדקה עצמה כטומאת הנדה דטבילת אשה ליטהר לבעלה לא בעי כוונה וכמ"ש הר"מ פ"א מה' מקואות וז"ל כל הטובל צריך להתכוון לטבילה ואם לא נתכוון עלתה לו טבילה לחולין ואפי' נדה שטבלה בלא כוונה כו' ה"ז מותרת לבעלה. והורה גבר מרן מקורו מפ"ב דחולין פלוגתא דרב כו' ופסק רבינו כרב משום וגו' ובהיותי עסוק בהך סוגיא דחולין הנז' ראיתי שעיקר הראיה שהביא הש"ס לרב דס"ל דלא בעי כוונה לחולין הוי ממתני' דמכשירין פ"ד דתנן פירות שנפלו לתוך אמת המים ופשט מי שידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות ופירות אינן בכי יותן ואם בשביל שיודחו ידיו טהורות ופירות בכי יותן והרע"ב מברטינורה פי' וז"ל ידיו טהורות דלא בעי כוונה לחולין אבל אם היו פירות מעשר וכ"ש של תרומה ידיו טמאות כשהיו עד שיכוון להטביל ידיו עכ"ד ועיין בהרב תי"ט שכתב שכן כתב הר"מ בפי' וכתב הוא שהקשה ע"ז מוהר"ר וואלף וורמיזה דלפירות דמעשר אפילו לאוכלן א"צ נטילת ידים כמ"ש במשנה ו' פ"ב דחגיגה והגמרא שהזכיר המיימוני הוא גם שם בחגיגה דף י"ט ובפ"ב דחולין דף ל"א ולא הוזכר פירות. ויתכן להגיה פת במקום פירות עכ"ד וקושייתו קו' עצומה כו' יע"ש. ובאמת שלכאורה נראה שהיא קו' עצומה. ויותר ק' בעיני שהרמב"ם איהו גופיה בפי' למ' חגיגה פ"ב אמתני' דנוטלין לידים לחולין למעשר כו' כתב וז"ל אמר שאסור לו לאדם שיאכל לחם ואפי' חולין עד שיטול ידיו וכמו כן חייב ליטול ידיו לתרומה ולמעשר בין לפת בין לפירות כו' יע"ש שלכאורה נר' הפך מסקנת הש"ס דחגיגה דאסיקנא אידי ואידי באכילה ול"ק כאן באכילה דנהמא כאן באכילה דפירי דמשמע דלפירות אפי' הם של מעשר לכ"ע א"צ נטילת ידים. וא"כ איך כתב שחייב ליטול ידיו למעשר בין לפת בין לפירות. ועוד ק' טובא למ"ד דהא אשכחן דאיהו גופיה כתב דמסקנת הש"ס דחגיגה בריש פ"ב דבכורים וז"ל וכן פירות מעשר אינו חייב בנטילת ידים לאכילתן כו' יע"ש כמו שיתבאר במס' חגיגה אבל הפת בין שיהיה תרומה או מעשר או חולין לא יאכלנו עד שיטול ידיו כמו שהוא עיקר בתורתינו כו' יע"ש הרי שכתב כמסקנת הש"ס דחגיגה והוא הפך מ"ש כאן בפ"ב דחגיגה וא"כ נמצאו דבריו סתרי אהדדי והתימא על התי"ט שלא הרגיש בשום מקום.
61
ס״באמנם אחר שקידת העיון פורתא נר' שדברי הרמב"ם נאמרים בצדק אין בהם נפתל וצריך לפרש בענין אחר סוגיא דחגיגה והאמת הוא כן דמעיקר' הקשו על מתני' דנוטלין לידים לחולין ולמעשר והקשו בגמ' ומי בעו נטיל' ידים ורמנהי התרומה כו' משא"כ במעשר ק' מעשר אמעשר ק' חולין אחולין ותירצו בשלמא מעשר אמעשר ל"ק הא ר"מ הא רבנן דתנן כל הטעון ביאת מים וגו' פי' דמתני' דידן דחגיגה אתיא כרבנן והך מתני' דקתני משא"כ במעשר היא ר"מ אלא חולין אחולין ק' ותירץ ל"ק כאן לאכיל' כאן בנגיעה פי' מתני' דחגיגה באכילה כאן בנגיעה פי' מתני' משא"כ במעשר. והדר מתקיף רב שימי דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"מ אלא באכילה דמעשר אבל בנגיעה דמעשר ובאכילה דחולין לא פליגי. פי' דהך תירוצא דתריץ לחלק בין אכילה לנגיעה א"א דאין סברא לומר דרבנן פליגי עליה דר"מ בנגיעה דלישנא דמותר דנקט ר"מ משמע לאוכלן ועליה פליגי רבנן באכילה וכמ"ש רש"י ז"ל יע"ש דאסור במעשר דנקטי רבנן בלישניהו לשון אכילה היא דאי בנגיעה שני לא פסיל במעשר וא"כ תינח מאי דלא ק' מעשר המעשר דהא ר"מ והא רבנן אכן חולין אחולין ק' והדרא ק' לדוכתין ומשני אידי ואידי באכילה ול"ק כאן באכילה דנהמא כאן באכילה דפירי ר"ל מתני' דקתני נוטלין לידים לחולין באכילה דנהמא מיירי ומתני' דבכורי' דקתני משא"כ במעשר דמשמע כ"ש חולין דמודו רבנן לר"מ דלא בעי נטילת ידים מיירי באכילת פירות חולין אבל במעשר חלוקין בעיסתן ר"מ ורבנן דרבנן סברי דבמעשר אפי' באכילת פירות צריך נט"י ולר"מ באכילת פירות דמעשר אינו צריך נט"י.
62
ס״גאמור מעתה דברי הרמב"ם ז"ל מיוסדים על אדני פז כפי שיטה זו דמ"ש בפי' למ' בכורים בהך מתני' וכן פירות מעשר אינו חייב בנטילת ידים לאכילתן יפה כתב משום דהך מתני' אתיא כר"מ וכמסקנת הש"ס דחגיגה הנז"ל. וכן מ"ש במתני' דחגיגה דחייב ליטול ידיו למעשר בין לפת בין לפירות יפה כתב משום דהך מתניתין דחגיגה אוקמוה בשיטה סברי דאתיא כרבנן ואפי' לפי המסקנא כמש"ל. גם ממילא הודחה קו' מהר"ר וואלף וורמיזה שהביא התי"ט שהק' על הרמב"ם ז"ל בפ"ד דמכשירין כנז"ל דאין קו' כלל דס"ל דהך מתני' אתיא כרבנן ולכן כתב דאם היו פירות מעשר דצריך עד שיכוין להטביל ידיו. וידעתי שכל מה שכתבתי עד הנה היא משנה שאינה צריכה לענייננו ואגב גררא אייתינן לה.
63
ס״דיצא מהכלל לנ"ד כפי דברי הרמב"ם הנז"ל וסיעת מרחמוהי דסבירא ליה דטבילת חולין אינה צריכה כונה האי אתתא שפיר עבדת ועלתה לה טבילה וטהורה לביתה ונקתה מעון. אמנם ראיתי למרן בי"ד סס"י קצ"ח שהביא דברי הרשב"א שנר' בהדיא שחולק על הרמב"ם וסובר דטבילת חולין צריכה כונה. אחר שהעתיק לשון הרמב"ם הנז"ל כתב וז"ל והרשב"א כתב נ"ל דקי"ל כר' יוחנן דס"ל רב ור"י הלכה כר"י ורבה כוותיה ס"ל לכאורה מדמקשי ואזיל ואע"ג דרב נחמן מתרץ ליה מ"מ הוה ליה ר"י לגביה דרב ורבה לגבי רב נחמן וקי"ל כר"י ועוד דבשל תורה הלך אחר המחמיר ור"י דבר תורה קא' אבל ראיתי להרמב"ם שפסק כרב כו' יע"ש. הרי לך בהדיא דפליג אהרמב"ם. ברם חזות קשה נר' לקוצר ע"ד בדברי הרשב"א הללו למ"ש בת"ה והביאו מרן הב"י בא"ח סי' קנ"ט וז"ל אבל הרשב"א כתב בת"ה ולענין כונת נטילת ידים מסתברא דבעי' כונה לנטילה המכשרת לאכילה כו' עד אלמא כונה בעי ואם נתכוון נותן או נוטל שפיר דמי לרבנן דר' יוסי וקי"ל כותייהו דרבים נינהו. ואי קשיא הא דתנן במ' מכשירין ומייתי לה בפ' השוחט. פירות שנפלו לתוך אמת המים פשט מי שידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות והפירות טהורים כו' ודייקי' מינה התם דלא בעי כונה לחולין. נ"ל דההיא לאו לאכילה לחולין מיירי אלא לנגיעה דחולין שנעשו על טהרת תרומה ולעולם לאכילת חולין בעי כונה עכ"ל ז"ל. ושתי תשו' יש לי להשיב על דברי הרשב"א וזה יצא ראשונה דלפי דברי הרשב"א הללו שתירץ דההיא מתני' דמכשירין איירי בנגיעה דחולין ולאו לאכילה דחולין. ק"ל לפי דבריו אלו א"כ מה ראיה מייתי תלמודא פ' השוחט לרב דס"ל דחולין לא בעי כונה מהאי מתניתין דמכשירין דלפי דברי הרשב"א הא הך מתני' דמכשירין לענין נגיעה דחולין איירי ולא לכל מילי. ורב סתמא קאמר דלכל מילי דחולין לא בעי כונה. ואי כדברי הרשב"א הו"ל לתלמודא לדחויי דאין ראיה לרב מהך מתני' דמכשירין דהתם איירי בנגיעה דחולין ואילו רב לכל מילי קא' דחולין א"צ כונה תו ק' לע"ד דלפי דעתו שפס' כר"י וכמבוא' בשיטתו לחולין ובתשו' סי' חק"י והביאו ג"כ מרן הב"י בי"ד סס"י קצ"ח. א"כ מאי קשיא ליה ז"ל לסברתו מההיא מתני' דמכשירין. הא הך מתני' מוכרח לו' דלא אתיא כר"י דהא מהך מתני' הביאו ראיה בש"ס לס' רב דפליג אר"י וכיון דאיהו פסק כר"י תו אין להק' מהך מתני' דמכשירין דאתי' כרב דפליג אר"י וא"כ ק' דמי הכניסו להרשב"א לדחו' עצמו ולאוקומ' הך מתני' דמכשי' דאיירי בנגיעה דחולין. הנה לקו' זו שאלתיה להת"ח ה"י ונזרקה מפי חבורה ליישב דעתו במ"ש התוס' פ' השוחט ד"ה הוא סבר דיחוי כו' שכתבו בסייום דבריהם וז"ל וכן צ"ל בסמוך דפריך מסתם משנה לר"י ומשני כו' ואכתי תיקשי ליה משנה דמ' מכשירין אלא טבילת ידים שאני עכ"ל. הרי דר"י לא פליג אהך מתני' דמכשירין אלא דדחי לה משום דס"ל דאין ראיה מהך מתני' לו' דחולין לא בעי כונה דשאני התם שהיא טבילת ידים בלחוד והוי דבר קל ולכן אין ללמוד ממנה לחולין דבעלמ' ובפרט לטבילת כל גוף האשה לכשתטהר לבעלה דודאי בנדון חמור כזה יהיה צריך כונה זהו תורף דעתם ה"י. אכן הרשב"א הוקשה לו זה וחילק בענין אחר ונענעתי להם בראשי ה"י. אכן קו' קמייתא נשארה במקומה עומדת לפני ככותל וכעת צל"ע.
64
ס״הסוף דבר לנ"ד דאפי' לדעת הרשב"א דפסק כר"י בין לענין נ"י ובין לענין טבילת אשה לבעלה דצריך כונה. נ"מ בנ"ד שנתכוונה אשה זאת ג"כ לטהר עצמה לבעלה דלית דין ולית דיין דמותרת לבעלה בטבילה זו וטהורה היא. ולא זו אף זו מצינן למימר האשה זו שטבלה דיש קצת מצוה בטבילה זו לדעת קצת מן הפוס' דסברי דטבילה בזמנה מצוה ואפילו אין בעלה בעיר כמ"ש הטור בי"ד ריש סי' קצ"ז והביא פלוגת' בזה וכ"כ הסמ"ג והביאו ראיה מהירוש' פ' כל היד וכתב הסמ"ג ז"ל כן ראיתי גיסי ר"ש ב"ר שמעון שהיה מנהיג לבתו לטבול אף בחורף בזמנה אעפ"י שאין בעלה בעיר ע"כ. וחיליה דידהו ממ"ש בירושלמי פ' כל היד על הא דאמר שמואל בשם ר"י אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה. הדא אמרה שאסור לאשה לעמוד בטומאתה ע"כ. וכתבוהו ההגהות מיימו' בפ"ד מהא"ב והמרדכי בריש שבועות. וחפשתי האי מימרא דשמואל שהביא הירושלמי ומצאתי בתלמודא דידן ג"כ פ' כל היד דף ט"ו ע"ב אהך מתני' דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן הבאי' מן הדרך נשיהן להם בחזקת טהרה. ובגמ' לפום אוקמת' בתרייתא איתמר א"ר הונא ל"ש אלא שלא הגיע שעת וסתה אבל הגיע שעת וסתה אסורה קסבר וסתות דאורייתא רבה בר בר חנה א' אפילו הגיע שעת וסתה נמי מותרת קסבר וסתות דרבנן. ובתר הכי אמרי' א"ר שמואל משמיה דר"י אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה א"ל רב שמואל כו' א"ל אטו ודאי ראתה מי א' ר"י אימור דא' ר"י ספק ראתה ספק לא ראתה ואת"ל ראתה אימור טבלה אבל ודאי ראתה מי יימר דטבלה הו"ל ספק וודאי ואין ס' מוציא מידי ודאי ע"כ. והנה התוס' הכריחו לו' דר"י ס"ל דוסתות דרבנן שם בד"ה אפי' הגיע זמן וסתה מותרת תימא היאך מותרת הא אמרי' כו' וי"ל כששהתה אחר וסתה ז' ימים שיכולה לטבול איירי דספק טבילה מוציאה מידי ספק ראתה כההיא דר"י דבסמוך כו' ומתוך כך יש לדקדק דס"ל לר"י דבסמוך דווסתות דרבנן עכ"ל. ובכן דן אנכי בדברי מרן הכ"מ בפ"ד מה' איסורי ביאה דין ט' שאחר שכתב דברי הרשב"א ומ"ש עוד לפי שכלו יהולל כתב שם בא"ד וז"ל ור"י דא' מחשב ימי וסתה פי' אם עברו ימי הספיר' ושתוכל לטבול ס"ל וסתות דאורייתא כו' יע"ש. והדבר ק' בעיני משה איך מרן עשה העלמת עין מדברי התוס' שכתבו דר"י ס"ל דוסתו' דרבנן והכריחו הדבר בחוזק דאי ס"ל וסתות דאוריית' איך יבא ספק טבילה ויוציא ספק דאורייתא דהוה כמו ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. ועלה בדעתי ליישב דברי מרן כן דמרן דחה דברי התוס' מכח דברי הירושל' שאמר פ' כל היד על דברי רב שמואל בשם ר' יוחנן הנ"ל דפריך וחש לו' שלא טבלה פי' דמנ"ל לר"י להתירה לבעלה דאימור טבלה. אדרבה ניחוש דלא טבלה. וא"ר חנינא זאת או' שאסור לאשה לשהות בטומאתה פי' וכיון שאסור לה לעמוד בטומאה הוי ודאי טבלה ולכן התירה לבעלה. ומרן מכח שראה דברי הירוש' הללו ולפי דברי הירוש' קרוב לודאי לו' דר"י ס"ל דוסתות דאורייתא כיון שלפי דברי הירוש' מחזקי' לה דודאי טבלה. והיותר נכון נלע"ד לתרץ במ"ש להלן בש"ס דפריך על ר"י דס"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי ופריך ואין ספק מוציא מידי ודאי והתניא מעשה בשפחתו של מסיק שהטיל נפל לבור ובא כהן והציץ בו לידע אם זכר אם נקבה ובא מעשה לפני חכמים וטהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויין שם והא הכא דודאי הטילה נפל ספק גררוהו ספק לא גררוהו וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי כו' ומשני הכי קא' ובא כהן והציץ בו לידע אם נפל הפילה אם רוח הפילה ואת"ל נפל הפילה לידע אם זכר אם נקבה כו'. הרי לך כאן שהטומאה היא בספק והטהרה ג"כ היא ספק וספק טומאה זו היא מדאורייתא דהכהן מוזהר שלא ליטמא אפילו לנפלים מדאורייתא וכמ"ש התוס' שם ואפ"ה אתי ספק חולדה וברדלס ומוציא מידי ספק טומאה מדאורייתא דמטעם זה טהרוהו חכמים. הרי מכאן הוכחה גמורה שלא כדעת התוס' הנז' שכתבו דאי הוי ספק וסתות דאורייתא דודאי חשבינן ליה ואין ספק מוציא מידי ודאי.
65
ס״ומעתה איפשר לו' דר"י ס"ל דוסתות דאוריית' ואתי ספק ומוציא מידי ספק ולא חשבי' ספק דאוריית' בודאי כמ"ש התוס' ומפני שראה מרן סיום הסוגייא הכריח בדעתו שלא כדעת התוס' אלא דר"י ס"ל דוסתות דאורייתא ובכן עלו דברי מרן על מתכונתם ודברי התוס' צ"ע. ואגב גררא ראיתי להתוס' בפסחים פ' ע"פ דף קט"ו שכתבו על האי דאמרי' התם בש"ס נטל ידיו לטיבול ראשון נוטל ידיו לטיבול שני. ופרכי' תרי זימני למה לי הא משא ידא חדא זימנא. אמרי' כיון דבעי למימר אגדתא והלילה דילמא אסוחי אסחי לדעתיה ונגעי וכתבו התוס' אסוחי אסחי תימא מה צריך להאי טעמא תיפוק ליה דנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה אלא שלא יטמא את המשקים. וי"ל דס"ד כיון שנטל יועיל אפי' לנהמא דחולין לא בעו כונה לכך צריך להאי טעמא עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהי' בתירוצם הא אילו הש"ס הוו אמרי טעמא דמאי דמצריך נטילה שניה הוי משום דנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה אלא משום שלא יטמא את המשקים. ממוצא דבר היה נרא' למילף איפכא דלחולין בעי כונה מדמצרכי' ליטול נטילה שניה ומכלל דבריהם מוכח להיפך כאשר עיני המעיין תתזנה משרי' שאמרו דאילו היה הש"ס או' טעם זה ס"ד אמינא כיון שנטל יועיל אפי' לנהמא דחולין לא בעי כונה לכך כו'. ואדרבה כלפי לייא איפכא מסתברא כדבר האמור והנכון בעיני שכונת התוס' בתירוצם באו' דס"ד כיון שנטל יועיל כו' פי' דס"ד ר"ל דהתרצן נקט האי טעמא דאסוחי ולא נקט האי טעמא דנטילה משום דס"ל להתרצן באמת ובתמים כמ"ד דחולין לא בעי כונה ולכן יועיל אפי' לנהמא לכך צריך להאי טעמא דאסוחי כו' משא"כ אילו היה או' אידך טעמא משום דנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה הוה שמעינן מהך טעמא דהתרצן ס"ל כמ"ד דחולין בעי כונה ואיהו לא כן ס"ל. כלל העולה דתיבות דס"ד אינו ר"ל כדאמרי' בעלמא ס"ד אמינא אלא פי' סלקא דעתיה פי' דהכי ס"ל כמש"ל. כללן של דברים מוכח מדברי התוס' דמי שנטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ולא אסח דעתיה כלל דמועיל נטילתו אף ללחם. והתימא על מרן שכתב בב"י א"ח סי' קנ"ח ופסקו בשולחן הטהור וז"ל בב"י משמע מדברי התוס' שאם נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ואח"כ רוצה לאכול לחם שאין אותה נטילה עולה לו וצ"ע עכ"ל. וק"ל שאדרבה מדברי התוס' מוכח להיפך כמש"ל. ואחר החיפוש מצאתי להרב נחלת צבי שהוק' בעיניו דברי מרן הללו והניח הדבר בתימא והדין עמו. וראיתי בתשו' להרב צמח צדק סי' פ"ה שנשאל ליישב דברי מרן הנז"ל והוא רצה ליישב דברי מרן במילי ע"ג מילי ואין דעתי נוחה ביישובו כאשר יראה המעיין שם בס' הקדש ובהיות שאין הפנאי מסכים לכתו' מה שיש לישא וליתן בישובו לא אעלנו בספר וכעת דברי מרן צל"ע ושמא מפני שראה מרן שאין הדין ברור יוצא מדברי התו' לכן כתב בסיו' דבריו וצ"ע.
66
ס״זיצא מהמחובר לנ"ד דלכ"ע איתתא דא דטבלה בזמן הראוי ליטהר לבעל' טהורה היא לבית' אף שנכוונה בטבילה זו ג"כ לדבר אחר לא מפני כן הפסידה מליטהר לבעלה אף שלא היה בעלה בעיר כיון דאיכא כמה רברוותא דסברי דטבילה בזמנה מצוה וכמו שהוכיחו ר"ח והסמ"ג מדברי הירוש' דמצוה על האשה לטבול בזמנה אף שאין בעלה בעיר. ואפי' לדידן דלא קי"ל הכי מ"מ לית דין ולית דיין שיאמר שאם טבלה בזמנה כשאין בעלה בעיר שמפני כן תהיה אסורה לבעלה אלא דלכ"ע מותרת לבעלה וטהורה היא. יהא רעווא דכל כי האי מילתא לימרו במתיבת' דרקיעא מן שמי מן יומא דנן ולעלם כי"ר. הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
67
ס״חשאלה ראובן שלקח מעות בהלואה מגוי אחד בר"ק דהיינו ן' גרו' בס' לשנה א' ותנאי היה ביניהם שיפרע לו בכל חדש חמשה גרו' מהקרן ומהרבית באופן שבתשלום י"ב חדש יהיה פרוע חובו הגוי וכן היה עושה ראובן ואם לא השיגה ידו בחודש א' ליתן לו החמשה גרו' בירח הבא אחריו היה נותן לו עשרה גרו' בשביל שני חדשים וכן היה עושה תמיד וכשנשלמו עשרה ירחים א' ראו' להגוי שכבר הוא פרוע כל מעותיו שבתוך העשרה ירחים נתן לגוי עשרה גרו' בכל חודש וזה אירע לו שני פעמים בלבד לפי שבאותן החדשי' נמצאו בידו מעות בריוח וכדי להקל מעליו החוב נתן בתורת מוקדם והגוי השיב לראו' אני מסתפק בזה שמפני הטרדות שעלי איני זוכר כלל ואיני פוטרך בלא שבועה אם אמת כדבריך בא עמי לבית הכנסת ואחוז בס"ת שלכם והשבע לי שכן נתתה לי ולך לשלום ואין לי עוד תביעה עליך. מעתה ראו' שואל אם מותר לישבע בנקי' חפץ לגוי שלפי האמת לא נתן לו העשרה גרו' כאשר א' לגוי אלא שרצונו להטעו' את הגוי באלו העשר' גרו' שנוטל ממנו רבית אם יש איסור שבועה או אם דומה להפקע' הלואתו דאמרי' בכמה דוכתיה דמותר ואין עליו עוד איסור שבוע' ועל הכל יבוא דברו הטוב ובאורך נראה אור ושכמ"ה.
68
ס״טתשובה אשיב בדרך קצרה כאשר יורוני מן השמים שהימים הללו נזכרים ונעשים ושמעתת' בעיא דעתא צילותא מ"מ את קסת"י נתתי בענין זה להלכה ולא למעשה. וזה החלי בס"ד. הנה מבין ריסי עיני השואל מכיר אני דשאני ליה בין אם השבועה שנותן לו הגוי אם משביעו בנקי' חפץ בדיננו לבין אם הגוי היה משביעו בערכאותיהם דאם היה משביעו בערכאותיהם היה נשבע בלי שאלת חכם. אכן עתה שרוצה להשביעו בנקי' חפץ ע"כ נפשו לשאו"ל הגיעה אם יש איסור שבועת שוא ושקר. לכן צריך אני להעתיקו מסברא זו שאין הדין כן אלא במקום דאמרי' דאסור הישראל לישבע לגוי אסור בין לישבע בערכאותיהם בין לישבע לפנינו בס"ת. ובמקו' שמות' לישבע מותר הוא בכל גוונא. ראיה לדבר ממ"ש הרא"ש בתשו' כלל ח' סי' י"ג וז"ל גוי שמשכן ליהודי משכון בתנאי שאם לא יפדנו לזמן פ' שיהיה שלו אם יוכל להשבע שאין לו בידו כלום כי אם יאמר האמת יחייבהו בדין הגויים תשו' דע כי בדיני הגוים צריך לישבע להכחיש העד שלא משכן לו כלום וזו השבועה איני מורה בה היתר אבל אם יוכל להפטר במה שישבע שאין לו בידו כלום משלו זו שבועה מותרת היא כי בדיני הגוים אסמכתא קניא עכ"ל והואיל משה לבאר כונת דבריו במ"ש בסיום דבריו כי בדיני הגויים אסמכתא קניא. כונתו לו' דבנדון זה בישראל שנתן משכון לישראל חבירו והתנה שאם לא יפרע לו לזמן פ' שיהיה שלו הוי אסמכתא ולא קניא ויכול הלוה לפדותו אם ירצה ואין המלוה יכול לעכב ע"י וכמ"ש איהו ז"ל כלל ק"ח בשאלה המתחלת עוד ילמדני המלוה לחבירו על המשכון להחליטו אם לא יפרע לזמן פ' אם הוי אסמכתא או לא כו' והשיב דהוי אסמכתא ולא קניא יע"ש לכן כתב כאן שאין כן בדיני הגוים דס"ל דאסמכתא קניא. והרב המו' עדות ביעקב בתשו' סי' פ' הק' על תשו' זו דהרי משנה שלימה שנינו נודרים להרגין כו' ומסי' בש"ס כגון שאו' בלבו היום. וא"כ הכא נמי דכוותה שישבע לו שלא משכן לו כלום ויחשוב בלבו היום אבל אשתקד משכן בידו וחילק הרב בין בדאיכא חילול ה' כגון הך אע"פ שיחשוב בלבו היום מה בצע וחילול ה' במקומו עומד. ובדליכא חילול ה' כגון דההיא מתני' דהרגין ומוכסין דאין לו לידע המובן אם שבועתו היא שקר אי לא בההיא ודאי שרי דליכא חילול ה' והרב הנז' נסתייע מדברי הרא"ש בפסקיו גבי כשמשביע השר ליהודי שלא יצא מהעיר יע"ש. ויש לי עוד ראיה בהדייא מדברי הרא"ש דהרי בתשו' כלל ט' וז"ל ראו' שהפקיד נכסים ביד שמעון ובא הגוי להשביעו שיוציא שמעון מרשותו מה שאינו שלו. והשיב אם הגוי מרגיש שיש ממון ראו' ביד שמעון ראוי להחמיר מאד מפני חילול ה' אלא שלא יתחלל ש"ש ע"י להציל ממון אחרים ואם אין חילול ה' דין זה כראשון עכ"ל. הרי שחילק הרא"ש בין אם יש חילול ה' בדבר לכשאין חילול ה' בדבר וכחילוק הרב הנז'. ואגב גררא ראיתי להרב הנז' שהקשה כפי חילוק זה אחר שהסכים דעת התוס' לדעת הרא"ש כתב וז"ל באופן דהיכא דאיכא חילול ה' כ"ע לא פליגי דאינו יכול להערים והתימא הגדול ממהר"ש יפה הוא בתשו' מהר"א ן' חיים ח"א סי' ג' שדן בנדונו שהיה יכול לישבע שלא לקח דבר א' אלא שצריך שיחשוב בלבו היום שלא יהא נשבע לשקר ואפי' אם יתחכם ראו' להשביעו שבשום זמן לא לקח החפץ מידו יכול לחשוב בלבו שלא לקחו בעדים או שלא לקחו במקום פ' וכיוצא כו' ותימא דהרי התם איכא חילול ה' גדול שראו' יודע בודאי שנשבע לשקר והיכי שרינן ליה לישבע עכ"ל והניח דבריו בתימא יע"ש ולע"ד נר' להליץ בעד הרב מהר"ש יפה שיפה כתב ואין עליו שום תימא דהא בנ"ד הדבר ידוע שראו' נתן המתנה לבן שמעון במתנה גמורה ע"מ לזווג בת פ' לפ' ואחר שטרח שמעון בעשר ידות בא ראו' בעלילה עליו לפני ערכאות ש"ג שלא נתנו במתנה וכמ"ש הרב הגדול מהראנ"ח בסיום דבריו. וע"ז כתב הרב הנז' דיכול לישבע שלא לקח דבר והביא ראיה ממתני' דנודרי' להרגין אלא שצריך שיחשוב בלבו היום. וכתב דאם יתחכם להשביעו ששום זמן לא לקח החפץ מידו יכול לחשוב מחשבה אחרת כו' ואין כאן חילול ה' כלל לפי שראו' יודע בעצמו האמת שבמתנה נתנה לו וא"כ כשנשב' שמעון שלא לקח מידו החפץ כלל יודע ראו' מחשבת שמעון שיכול לישבע שלא לקח מידו חפץ זה כלל שהוא יחשוב בלבו איזה דבר שלא יהיה שבועת שקר מאחר שיודע בעצמו שהדין עם שמעון דכדיהיב ליה במתנה גמורה יהיב ליה ושלו היא ומה שנשבע שלא קיבל מידו חפץ זה כלל ודאי שבאיזה מחשבה שמחשב בלבו נשבע וליכא חילו ה' כלל. דאם היה האמת כמו שטוען שמעון ודאי שלא היה יכול לישבע שבועה כזו דאיכא חילול ש"ש גדול כזה זה נ"ל להליץ בעד הנז'. דבר הלמד מתשו' הנז' מהרא"ש דבמקום דאיכא חילול ש"ש בדבר אסור לישבע אפי' בערכאותיהם דכן נר' בהדיא בתשו' הראשונ' דכלל ח' ומכלל דבריו בתשו' דכלל ק"ח הרי מבואר דאסו' לישבע אפי' בערכאות של גוים בדאיכא חילול ש"ש. אכתי פש גבן לברר אם יכול לישבע בדיני ישר' לפני דייני ישראל או לא מי אמרי' כיון דהפקעת הלואתו מותר איפשר לו' דמותר להפקיע הלואתו אפי' במקום שמצריכו הגוי שבועה. או נימא דאסור דלא התירו הפקעת הלואתו אלא כשאינו מצריכו הגוי שבועה לזה נ"ל להביא ראיה לאיסור ממ"ש בשילטי הגבורים פ' הגוזל ומאכיל דף מ"ג ע"ב שכתב וז"ל ומסופקני היכא שהדבר אמת בעצמו שישר' זה חייב לגוי אם זה המעידו חייב לשלם לו מה שהוציאו ממנו בעש"ג או לא מי אמרי' כיון דאם הוה בעי הוה נשבע כו' או דילמא כיון דלא היה לו איפשרות לישבע אם לא שישבע לשקר דהאמת בעצמו הוא שהוא חייב לו נמצא שאין זה מפסידו כלום לפי האמת והאריך הרבה בענין זה וצידד כמה צדדין יע"ש. נר' מכלל דבריו דאם הגוי היה תובעו בדין לפנינו והביא הגוי עד א' שבדיננו מחייבו שבועה שאסור לו לישבע לשקר כיון שיודע הוא בעצמו שחייב לו יע"ש. ואי איתא דכיון דאמרי' הפקעת הלואתו מותר ואפי' בשבועה. א"כ למה כתב הרב הנז' דלא היה אפשרות לישבע אם לא שישבע לשקר. דהשתא ליכא שבועת שקר דהפקעת הלואתו מותרת ויכול לישבע לו שאין לו בידו כלום דהתורה התירתו לו אלה ודאי מדכתב הרב הנז' דא"א לו לישבע דהוי שבועת שקר מוכח מדבריו דסביר' ליה דלא אמרי' הפקעת הלואתו מותרת אלא כשאינו בא לידי שבועה. ברם אי אתי לידי שבועה אסור דהוי שבועת שקר. הרי הוכחנו מדברי הרבנים הנז' דהיכא דאסור לו לישבע אפי' בערכאות הגוים אסור במקום דאיכא חילול ש"ש וכ"ש שאסור לו לישבע בדיני ישראל. מעתה צריכים אנו להביא ראיה לאידך גיסא דכשמותר לו לישבע מותר אף בדיני ישראל ובנקי' חפץ. ראיה לדבר מהא דתנן בנדרים פ"ג נודרי' להרגין ולמוכסין בש"א בכל נודרי' חוץ משבועה וב"ה או' אף בשבועה וכתב הטור סי' רל"ב וז"ל הנודר או הנשבע לאנס לא הוי נדר ולא שבועה לפיכך נודרין להרגין כו'. וכתב מרן הב"י ואע"ג דמתני' לא קתני אלא נדרים בירוש' קא' דה"ה בנשבעים והרב הב"ח הק' על מרן דהא משנה שלימה היא בש"א בכולן נודרין חוץ מבשבועה וב"ה אומרים אף בשבועה יע"ש. והרב תי"ט במ' נדרים תירץ דברי מרן ז"ל באופן המתיישב על הלב ודקדק הרב מלשון המשנה בכל נודרין חוץ מבשבועה ולא קא' חוץ שאין נשבעים כו' וכן מוכח מפי' רש"י שפי' חוץ מבשבועה שלא יאמר יאסרו פירות שבעולם עלי בשבועה אם אינם של תרומה. דהוי לשון נדר דאפקיה בלשון שבועה ובהכי איירי פלוגתא דב"ש וב"ה יע"ש ונאמנו דברי רש"י ג"כ מלישנא דתלמודא דקאמר בתר הכי דפריך בש"ס ותו מפתח הוא דלא יפתח לו בשבועה הא מידר נדר בשבועה. ומדנקט לישנא דמידר נדר בשבועה ש"מ דהוי פי' נדר דאפקיה בלשון שבועה וכן פי' רש"י שם. וגם הרב הנז' הכריח מלשון הירוש' דקא' בעו אימר הא בנדרים אבל בשבועות לא והכריחו מדברי ר' ישמעאל דאפי' בשבועות ואי ס"ל דבשבועות סתמא קא' מאי איבעיא להו להירושל' דהא מתני' היא כו' יע"ש ונאים הדברים למי שאמרן.
69
ע׳מעתה נמצאו כללן של דברים לדעת הרבי התי"ט ז"ל דמחלוקת ב"ש וב"ה בהך מתני' הוי בנדר בלשון שבועה וכמו שהוכיח הרב הנז' הן מלישנא דמתני' הן מלישנא דתלמודא וכמש"ל. וכיון שכן ק' טובא בעיני בדברי הר"ן בדף א' דנדרים דקאמר תלמודא על פירכת דפריך דליתני כינוי שבועות בתר נדרים ותריץ איידי דתני נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא ע"כ כתב שם הר"ן וז"ל ומהא משמע דאין נדר בלשון שבועה ולא שבועה בלשון נדר הילכך כל שהחליף של זה בזה אין בדבריו כלום והכי אסיק ונסתייע מדברי הירוש' עיין עליו. וק' טובא דאיך כתב הדבר בהחלט גמור הא מהך מתני' דנודרין משמע דנדר דאפקיה בלשון שבועה דהוי חמור כשבועה דהא תנן הכא ב"ש או' בכל נודרין חוץ מבשבועה וב"ה או' אף בשבועה והך פלוגתא דב"ש וב"ה על כרחין מיירי בנדר בלשון שבועה וכמו שהכריח הרב תי"ט כמ"ש. הרי דב"ש מחמיר בנדר שהוציאו בלשון שבועה. וכפי ס' הר"ן דנדר שהוציאו בלשון שבועה דאין בדבריו כלום א"כ ק' למה אסר ב"ש בזה אדרבה איפכא מסתברא דכיון דאמרינן דנדר דהוציאו בלשון שבועה דאין בדבריו כלום אדרבה יותר היה נר' להתיר שידור בנדר (שאין) [שיש] בו שבועה מלהדירו סתם דהא בנדר סתם איצטריך ליה לתלמודא לאוקומה באו' בלבו היום כי היכי דלא ליתסרו פירות העולם עליו. ברם בנדר שהוציאו בלשון שבועה א"צ לחשוב מחשבת בלבו דהוי כנדרי הבאי וא"כ למה אסרי ב"ש לנדור בנדר שהוציאו בלשון שבועה אלא ודאי נר' דסברי ב"ש דנדר שהוציאו בלשון שבועה הוי נדר גמור וחמיר יותר מנדר גרידא. הן לא כהתה עיני שיוכל הדוחה לו' דהך מתני' דהכא בפלוגתא דב"ש וב"ה ס"ל להר"ן דאיירי בשבועה גרידא ולא איירי בנדר דאפקיה בלשון שבועה כפי' רש"י וכדמוכח קצת מדבריו שפי' בהך מתני'. דאין מקום לדחייה זו מתרי טעמי חדא דלישנא דמתני' ודתלמודא מוכח כפי' רש"י כמש"ל. ותו דמדברי הירוש' מוכח ג"כ דהכי ס"ל בפי' המתני' כפי' רש"י כמש"ל משם הרב תי"ט יע"ש וכיון שכן הדרא קו' לדוכתא דאיך כתב הרב הנז' הדבר בהיחלט גמור דמשמע דאין חולק בדבר. וכבר עלה בדעתי לתרץ דהר"ן ז"ל מ"ש שם בריש פ"א הוי למסקנא דהכא דקי"ל כב"ה דאף בנדר שהוציאו בלשון שבועה יכול הוא לידור להרגין והוי טעמא ודאי לב"ה משום שאין בדבריו כלום. ולא נחה דעתי בזה משום דהר"ן לא היה לו לסתום דבריו אלא לפרש דהך תירוצא דש"ס אתיא כב"ה ולא כב"ש ומדסתם דבריו ולא פי' משמע דהוי לכ"ע וא"כ הדרא קו' לדוכתא וצ"ע. (א"ה נר' לי דס"ל להר"ן כמו שפי' הש"ך בסי' רל"ב ע"ש ועיין בס' עדות ביהוסף סי' א' ובס' כהונת עולם סי' רל"ב ודוק) הדרינן לכללין דמכל מה שכתבנו מוכח דכשמותר לישראל לישבע מותר לו לישבע בכל מידי דבעי ואפי' לישראל אנס כדמוכח מהך מתני' דנשבעין להרגין ומדברי הירוש' מוכח בהדיא דאפי' אם יצטרך הישר' לישבע לאנס בשם המיוחד דמותר לו שכן אמרו בירוש' משם ר' ישמעאל דאייתי קרא דולא תשבעו בשמי לשקר אבל נשבע אתה להרגין ולמוכסין יע"ש. ואף דבתלמודא דידן לא מצינו היתר מפורש בזה כבר כתב הרב תי"ט בהך מתני' דנשבעין להרגין דאפי' ב"ה הכי ס"ל כירושלמי דמותר לישבע שבועה גמורה והאי דנקטי ב"ה דבריהם בנדר שהוציאו בלשון שבועה הוי כלפי דברי ב"ש דאסרי אפי' בכה"ג נמי יע"ש.
70
ע״אמעתה מאחר שהעתקנו השואל מטעות שבידו בראיות ברורות כשמש בצהרים. צריכים אנו להשיב תשו' שלימה למה שנסתפק השואל וספקו במקומו עומד עדיין דהיכי לידיינו דייני להאי דינא. והנה לכאורה היה נר' להביא ראיה להתיר לראובן שישבע אף דשבועה זו אינה בכלל אונסים. וחילי' דילי מהך תשו' דהרא"ש דכלל ח' סי' י"ג ממ"ש בסיו' דבריו וז"ל אבל אם יוכל להפטר במה שישבע שאין לו בידו משלו כלו' זו שבועה מותרת היא כי בדיני הגוים אסמכתא קניא מוכח מדבריו דמכח דניהם עפ"י סברתם דסברי וקים להו דאסמכת' קניא עפ"י דין זה דקים להו הכי פסק דמותר לו לישראל לישבע שאין לו בידו כלום הרי שהרא"ש דן אותם עפ"י דיניהם דאילו כפי תורתינו הקדושה דקי"ל דאסמכתא לא קניא פשו' דאי הכי נמי הוה קים להו לא היה מתיר הרא"ש שישבע הישר' שאין לו בידו כלום א"כ דון מינה לנ"ד דיכול ראו' לישבע שכבר פרע לו הכל ואין לו בידו כלום דהא בדיני הגוים קים להו דאסור לו לגוי ליקח רבית אפי' מישר' והכי חזינא מעשים בכל יום דהכי דייני דייני בערכאותיהם ומחמירין הרבה בדבר וכיון דלדידהו הכי קים להו דאסור הגוי ליקח רבית מישראל א"כ שפיר משתבע ראו' שלא נשאר עליו מחובו כלום דהא הקרן כבר פרע לו באמת ומה שהטעהו היה במעות הרבית דייננן להו כדיניהם דאסור להם הרבית אפי' מישראל ויכול ראובן לישבע. אפי' שכפי דינינו אינו אסור הגוי ליקח רבית מישר' וא"כ השבועה היא שבועת שקר מ"מ הכא דיינינן להו כדיניהם ומותר לישבע ברם אכתי לבי נוקפי ירא ורועד להתיר לראו' שישבע לגוי שבועה חמורה בנקי' חפץ באתרא דליכא אונסא ומהך תשו' דהרא"ש אין כ"כ ראיה גמורה לנ"ד דעדיין יש לחלק בין תשו' הרא"ש לנ"ד דבשלמא בנדון דהרא"ש ז"ל דלב הגוי יודע האמת שכן היה התנאי בניהם בתחילה שאם לא יפרע לו מעותיו לזמן קצוב שהמשכון יהיה חלוט לו לישראל מעתה כששומע הגוי דהכי משתבע ליה הישראל שאין לו בידו משלו כלום ליכא חילול ש"ש כלל כלל לא לפי שאו' הגוי בדעתו דשבועת הישראל היא שבועה באמת שאין לו עתה בידו כלום לפי התנאי שעשו בניהם דהא חלוטה היא לישראל היום לגמרי וממון הישר' היא היום. משא"כ אם היה נשבע לו באופן הראשון דכתב הרא"ש דאיכא חילול ש"ש קצת. גם בנ"ד מאחר שהגוי מסתפק עד שמצריכו שבועה הרי ג"כ יש חילול ש"ש קצת. וכ"ש דאיפשר שיתחלל ש"ש הרבה שהגוי ימתין עד שישבע הישר' בנקי' חפץ ואח"כ יברר הדבר עפ"י עדים וכיוצא ומתחלל ש"ש ע"י ישר' ומה שא' הגוי שהוא כמסתפק בענין בדרך ערמה ותחבולה הוא עושה להפל את הישראל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. (עיין בתשו' מהריב"ל ח"ג סי' מ"ח). ומי האיש ירא את ה' שיתיר לו לראו' לישבע שבועה חמורה במקום דאיכא חילול ה' חלילה חלילה ואף דקי"ל דטעות הגוי מותרת כמ"ש פ' הגוזל בתרא דף קי"ג מההיא דשמואל ורב כהנא ורבינא דמכל הני עובדיה משמע דטעות הגוי מותר גמור וכן פסקו כל הפוס' ז"ל. מ"מ נר' פשוט דלא התירו אלא במקום דליכא חילול ה' בדבר כלל ולא שבועה. ואפי' בטעות הגוי דמותר לכ"ע כתב המרדכי פ' הגוזל בתרא וז"ל גזל הגוי אסור וטעותו מותר כעובדא דשמואל פי' ראבי"ה דוקא כשהגוי טועה בעצמו אבל לא שמטעהו כדא' שמואל בפ' גיד הנשה אסור לגנוב דעת הבריות ואפי' דעתו של גוי ולא יהא דעתו חמור מממונו. ויש לי קצת עיון בתשו' זו דאיך פי' ראבי"ה בהך עובדא דשמואל דהוי דוקא כשהגוי טועה מעצמו והלא הך עובדא דשמואל איפכא מוכח דהרי אמרו בש"ס דשמואל אבלע ליה זוזא ועיין מ"ש רש"י שעוד הטעהו שמואל שנתן לו תלתא זוזא והטעהו בזוז הרביעי וכן רב כהנא יע"ש וא"כ ק' היכי מוכיח ראבי"ה מהך עובדא דשמואל דמיירי כשהגוי טעה מעצמו ומדברי הש"ס מוכח דאפי' אם הטעהו הישר' לגוי דמות' ונר' לע"ד דהריב"ה ס"ל במ"ש בש"ס ואבלע ליה זוזא דלא כפי' רש"י אלא כפי' הערוך והביא דבריו מרן וז"ל פי' בערוך ואיבלע ליה זוזא שנתן לגוי זוז יותר בעבור שישמח הגוי וילך במהרה עכ"ל. ותשו' זו דהמרדכי פסקה הרב מהרמ"א בהגהה בח"המ ריש ה' גניבה וגזילה על פסק מרן שפסק דאסור לגזול את הישראל אפי' שוה פרוטה ועובר על לא תגנוב ואפי' מן הכותי כו'. ושם ראיתי להרב הגדול הש"ך שהק' מפסק זה של מרן דמשמע דס"ל דגזל הגוי אסור מן התורה וכת' שכן דעת הרבה מהפוסקים דס"ל בדעת הרמב"ם הכי. והקשה הרב הנז' ז"ל למ"ש הרב מהרמ"ה בש"ע דא"ע סי' כ"ח דכתב שם וז"ל קדשה בגזל או גניבה דגוי מקודשת הוי דהא אינה צריכה להחזיר מכח קדוש ה' עכ"ל. תו הק' הרב הנז' שהרב בעל ההגהה ציין שם דהוציא דין זה מתשו' מהרי"ו סי' קל"ח והמעיין שם בדברי מהרי"ו יר' דאינו ענין לפסק זה והניח הדבר בצ"ע פי' דבריו דדברי מהרי"ו בתשו' הנז' איירי בר' יצחק שהיה בידו משכון של גוי ומכרו לר' מרדכי והלך ר' מרדכי וקדש אשה בחפץ זה שקנה מר"י ובנדון כזה פסק מהרי"ו דהוי קדושין גמורים יע"ש. אמנם דינו של מהרמ"א הוי במי שקידש בגזל או גניבה דגוי דהיינו ראו' שגזל או גנב חפץ או מעות מהגוי והלך וקדש בהם אשה דמקודשת ובנדון כזה לא איירי מהרי"ו וא"כ צ"ע מהיכא נפקא ליה למהרמ"א דין זה דאי מתשו' זו דמהרי"ו אין זה במשמע בדבריו כדבר האמור. תו ק' לע"ד בדברי הרב מהרמ"א דשם באותו סי' דין י"ב פסק וז"ל וי"א דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו וכ"ז במשכון שיש לו מישר' אבל מגוי אינה מקודשת ואם מכרו המלוה לאחר וקידש בו הויא מקודשת עכ"ל וציין שם הרב שדין זה הוציאו מתשו' מהרי"ו הנז' סי' קל"ח וא"כ נמצאו דברי מהרמ"א סתרי אהדדי דכאן פסק בדין הא' דאם קידש אשה בגזל דגוי דהויא מקודשת ומשמע דבהכי איירי פסק דמהרי"ו ובדין י"ב פסק דאם המשכון של גוי דאינה מקודשת ונמצאו דבריו סתרי אהדדי לכאורה תו ק' דבסייום דבריו דפסק דאם מכרו המלוה לאחר וקידש בו אשה דהויא מקודשת נר' דס"ל למהרמ"א דתשו' מהרי"ו בהכי איירי וצ"ע. איך שיהיה נמצינו למדים מדברי מהרמ"א דסי' א' מה' גזילה דאפי' דקי"ל דטעות הגוי מותר היינו היכא שטעה מעצמו אבל להטעותו אסור ודבריו הם לקוחים מדברי המרדכי דלעיל ומדסתם דבריו משמע דאף במקום דליכא ח"ה אסור. דון מינה לנ"ד דלהנהו רברוותא פי' דאסור לראו' להטעותו וכ"ש דאיפשר דנפקא מינה ח"ה כמש"ל זה נר' לע"ד להלכה וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו נפלאות מתורתו ולכל בהן חיי רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי.
71
ע״בשאלה ראובן שהשיא את בנו חנוך והוא סמוך על שולחנו זה כמה ימים ויהי היום שנולד בן לחנוך ונתקבצו אצל ראובן אבי חנוך הנז' ביום שבת קדש פני העדה לסעוד אצלו ובתוך הסעודה אירע מקרה בלתי טהור שנתקוטט ראובן עם בנו חנוך והעיז בנו עמו ונתמלא ראובן אף וחימה ומרוב כעסו קבל עליו ראובן נזירות שמשון בכל תנאיו שלא יהיה עוד בנו סמוך על שולחנו וזה נוסח העדים שהעידו לפני ב"ד י"ב מה ששמע מפי ראובן העד הא' העיד שכך א' ראובן סירי נזיר כשמשון בר מנוח בעל דלילה בכל תנאיו קי נו אהדי איסטאר מאס מי איג"ו אין מי קאוה ואמרו לו על כלתו היא היולדת איס סכנה אגזרה אנדי אירה אז א' ראובן אסטה קי סי אליבאנטי מי אינוואירה. והעד הב' העיד שא' ראובן סירי נזיר כשמשון בר מנוח בעל דלילה בכל תנאיו קי נו אדי איסטאר מי איג"ו מאס סמוך על שלחני ואמרו לו על כלתו כו' כדברי העד הא' וגם העידו העדי' שא' ראובן הנז' אפי' קי אייגה פתח וחרטה איניל נזירות נו ריסיבו חרטה אי קואנטו מודו די פסק דארן די היתר סוברי טודו סיאה חל איסטר נזירות אלו הם דברי העדים. ואח"כ קמו אנשי חיל על ראובן הנז' לדבר על לבו להסיר כעס מלבו כי בנו הנז' אין לו על מה לסמוך לפרנס את עצמו וכ"ש לביתו עמו והם מתעטפי' ברעב והוא גם הוא הודה לדבריהם האמנם לבו פורס כי יצאה גחלת וביטה בשפתיו וההוא אמר הביטו וראו אם יש היתר לנזירות זה מפני פקוח נפשות אלו. ומעתה נסתפק השואל תרי ספיקי הא' כי היולדת הנז' קמה על רגליה אחר ט"ו ימים ללידתה וראובן הנז' לא רצה לסעוד בשולחן א' עם בנו חנוך וכלתו כי אם אכלו מפתו לילה אחת וביום שלאחריו פרשו עצמן ונסתפק השואל אם חל הנזירות על ראובן מאחר שלילה א' נשארו סמוכים על שולחנו אחר קימת כלת ראובן על רגליה ושאלו את ראובן לאמר איך עשה את הדבר הזה והשיב ראובן שעל נפשו ועל יהדותו שבשעת שא' אסטה קי סי אליוואנטי מי אינוואירה ר"ל כמנהג היולדת שקימתה היא עד עבור ל' או מ' יום באופן שיהיה בה כח בבריאות גמורה ולזה כיון בשעת הנדר ולא היה בלבו על קימה זו לט"ו ימים כי קימה כזו לא שמה קימה. וע"ז הניחו אותה הלילה סמוך ע"ש לפי שעדיין לא חל הנזירות. גם טוען ראו' שבכל שנה ושנה בער"ה ובערב י"ה מוסר מודעה לפני עשרה מישראל שמבטל כל נדר ונזירות שיקבל עליו בשנה הבאה אם לא יזכור למודעה זו ולא זכר המודעה בעת קבלת הנזירות. גם א' ראובן שבינו לבין קונו דלא הוה ידע דבזמן הזה אסור לנדור בנזיר כמ"ש הרמב"ם גם טוען ראובן שבעת קבלת הנזירות היה שכור וגם העדים העידו עליו כן על הכל יורנו המורה לצדקה אי חל הנזירות על ראובן הנז' או לא ואי חל אם יכול ראובן לתת לבנו חנוך איזה מעות מידי שבת בשבתו להתפרנס בביתו כיון שהוא א' שלא יהיה סמוך ע"ש דזה לא מקרי סמוך ע"ש או מקרי סמוך ע"ש ושכמ"ה.
72
ע״גתשובה כל חכם לב אשר נגע יראת ה' בלבו יאחזמו רעד ממתנים קא מתחלה עד כפה דאטמא בקרא יאודי בתורת ה' תמימה ארוכה מארץ מדה עיניו תחזינה חומר נזירות שמשון כי רבה וצריך הוא לכפרה כמאמר הכתוב וכפר מאשר חטא על הנפש בא וראה ע"ש המאור הגדול רבן של בני גולה הרדב"ז בס"ס קכ"ו וז"ל ואין ראוי לשום בעל הוראה להקל בנ"ש לפי שהיא תקלה גדולה שהרי על כל כוס וכוס ועל כל תגלחת ותגלחת לוקה וזה הולך וסומך על הוראתו והקולר תלוי בצוארו רחמנא ליצלן עכ"ד ז"ל אחר הדברים האלה מי האיש אשר יערב אל לבו להכניס עצמו בתגר זה כי על כן יהיו דברי אלה עולות יתנו עידהן לפני מי שהגיע לפ' הקורא דברים הללו שאני כותב שלא יסמוך עליהם כי להתלמד כונתי ולא למעשה וזה החלי בס"ד. הנה פשוט הוא שאם נאמר שכבר חל הנזירות על ראובן אז ודאי שאין לו התרה וכמ"ש כל הפוס' מכמה סוגיות שבתלמוד שנ"ש ליתיה בשאלה וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מה' נזירות דין י"ד יע"ש אמנם אי דייקינן שפיר בדברי ראובן הנז' אשכחנא דאכתי לא חייל נדרא ואיפשר למצוא תרופה להקל בנזירות ראובן כדברי האחרונים וכמ"ש בס"ד וכתב הרב מוהר"א טריקה דכיון דנ"ש אין לו התרה כל טצדקי דמצי' למעבד כי היכי דלא לחול הנזירות עבדינן כי היכי דלא ליתיה לידיה תקלה ביין ותגלחת וראיה לדבר מדאיתא בשילהי פ"ק דכתובות ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף היא אמרה מיניה הוא והוא אמר אין מנאי כו' עד הא נמי כדיעבד דמי. הא קמן דאע"ג דלא עבדינן עובדא כר"ג עד דאיכא רוב כשרים אצלה היכא דלית ליה תקנה מקילינן אע"ג דהכל פסולין אצלה חוץ מן הארוס והיינו באיסור ממזרות דחמיר מנ"ד דנזירות כ"ש בנ"ש דלית ליה תקנה כו' יע"ש ואנכי הרואה גמגום דברים בראיה זו דשאני התם דעבדינן לה תקנה להכשיר הולד משו' דכיון שהיא אומרת שלארוסה נבעלה שהיא נאמנת כיון דאין הארוס מכחיש אותה וכן פסק הרמב"ם בפט"ו מה' איסורי ביאה דין י"ז וז"ל ארוסה כו' ואם נבדקה אמו ואמרה מארוסי נתעברתי נאמנת והולד כשר וסיים בה דאם הכחישה הארוס דהוי הולד ממזר אפ"ה לגבי אשה אינו נאמן לפוסלה בהכחשתו שכן כתב והאשה אינה בחזקת זונה אלא נאמנת לומר לארוס נבעלתי ואינה זונה ואם נשאת לכהן לא תצא וולדה ממנו כשר עכ"ל הרי לך שאפי' שהארוס מכחיש אותה דאינה נפסלת לכהונה וולדה כשר וזהו פי' הש"ס דקאמר הא נמי כדיעבד דמי שהוא ממש לדיעבד דר"ג אם עברה ונשאת לכהן וכמ"ש רש"י האי נמי דכוותא ועיין בהר"ן מה שהקשה על לשון הש"ס באו' כדיעבד בכ"פ ועיין מה שתירץ הוא והראב"ד יע"ש נחזור לענינינו דטעמ' דעבדינן לה תקנה הוי משו' דכיון שהיא אמרה לארוסי נבעלתי דהויא נאמנ' לגבי ארוסה אפי' מכחישה הארוס וכמש"ל משם הרמב"ם א"כ כשאינו מכחישה הארוס עבדינן תקנתה לה ולוולדה שלא לפוסלם מכיון שמפיה אנו חיים ונאמנת לכן אית לן שפיר להאדורה על האי מילתא ולמשכן נפשין למעבד תקנתא דיש פתח לנו על מה לסמוך. משא"כ בנ"ש דליתא בשאלה כלל לכ"ע א"כ מאיזה פתח נמשכן נפשין למימר דלא חייל נדרא וא"כ ראיה זו שהביא הרב היא חלושה וקלושה כנלע"ד אך דברי הרב אמת הם שכן הסכימו רוב הפוסקים לתור ולחפש חיפוש מחיפוש למצוא עילה וסיבה בנ"ש כדי שלא יחול כדי שלא יבא לידי תקלה ח"ו ביין ותגלחת. הנה כי כן בנ"ד נמי אי דייקינן שפיר בדברי ראובן אשכחנא דאכתי לא חייל נדרא על ראובן הנז' מכיון שפרש את בנו חנוך מלהיות סמוך ע"ש קודם ל' יום לקימת כלתו ומה גם שראובן הנז' בתוך ל' יום הללו בטל הנזירות בפני ב' עדים כשרים ויש לו על מה לסמוך על הוראת הרב הגדול כמוהר"ש סרילייו הובאו דבריו בס' גינת ורדים חי"ד כלל ב' שהביא דבריו הרב המופלא כמוהר"ם ן' חביב ז"ל וז"ל ועתה רוצה אני לכתוב טעם מחודש לבטל הנ"ש והוא זה כו' וכיון דהנזירות לא חל מעתה ומעכשיו אלא משעה שישב עם חמותו יראה דיכול הוא לבטל הנזירות בלי התרה דאתי דבור ומבטל דבור וכן מצאתי להרב הגדול כמו הר"ש סרלייו שעשה פי' על הירוש' ומזכירו מרן הכ"מ בהרמב"ם ח"ג בכמה דוכתיה כו' יע"ש ולבסוף כתב וז"ל באופן שעלה בידינו דדינו של מוהרש"ס דמי שקיבל עליו נ"ש לאחר ל' יום או אם יעשה מעשה פלוני כו' ואפי' הוא בעצמו יכול לבטלו דאתי דבור ומבטל דבור משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי כמ"ש בשם הר"ן והרשב"א אך מ"מ יר' לע"ד שהוא סניף חשוב לצרפו עם טעם אחר יעש"ב. ושמעתי מפי מגידי אמת שא' המיוחד מגדולי המורים שבעיר קבורת אבותינו הקדושים היא חברון שהורה להתיר נ"ש עפ"י פסק זה של מוהרש"ס בלי הצטרפות סניף אחר וא"כ בנ"ד נמי כיון שראובן הנז' העיד על נפשו ועל יהדותו שבשעה שביטה בשפתיו ואמר אסטה קי סי אליבנטי מי אינוואירה שכוונתו היתה עד שיעברו ל' או מ' יום ובתוך ל' יום ביטל הנזירות לפני ב' עדים כשרים קודם חלות הנדר ודאי נר' דהוי מבוטל מכיון שבטלו קודם חלות הנזירות לדעת מוהרש"ס ומוהר"ם ן' חביב ולדעת הרב המופלא המורה לצדקה שבחברון ת"ו ה"י וא"ת איך יהיה ראובן נאמן עפ"י עצמו. הנה המעיין בדברי מוהריב"ל ח"א כלל ו' יראה שכתב שהנודר נאמן עפ"י עצמו ונסתייע מדברי הרשב"א יע"ש. ואם לבך נוקפך לחוש לס' הרב הגדול מוהר"ם ן' חביב דלא על פסק זה של כמוהרש"ס סמך בלבד שהרי כתב שהוא סניף חשוב כלו' דס"ל דצריך סניפים אחרים להתיר הנזירות הנה גם בנ"ד יש כמה וכמה סניפים אחרים להתיר הנזירות כאשר נבאר בעה"ית.
73
ע״דאיברא דהיה מקום להקל בנ"ד מטעם דהוי נדר שהוציאו בלשון שבועה שאמר ראובן קי נו אה די איסטאר מי איג"ו אין מי קאזה דזה הוי לשון שבועה דאלו לשון נדר הול"ל ראובן הריני נזיר סי איסטארה מאס מי איג"ו כו' דנדרי' ונזירות חדא מילתא היא וכמ"ש מוהרשד"ם בי"ד סי' ע"ה וז"ל נ"ל בלי ספק שרבים בחכמה ובמנין הם סוברים דאין שבועה בלשון נדר ואין נדר בל' שבו' ה"ה ר"ח שכתבו התו' עליו שדבריו הם דברי קבלה והרב ן' מיגאש שכתב עליו הרמב"ם שהיה לבו כפתחו של אולם וכ"ת שעיקר התו' עליו ועל ר"י והרשב"א והרא"ש ובנו הטור ור' ירוחם שהוא אחרון נר' שכך דעתו כו' יע"ש ועל פסק זה רצה לסמוך הרב המובהק כמוהר"א הלוי ז"ל בגינת ורדים חי"ד סי' א' כלל ב' יע"ש מ"מ כבר כתב הרב המופלא כמוהרנ"ח שאין לסמוך על טעם זה בנזירות דע"כ לא נחלקו הפוסקים אלא גבי נדר דאפקיה בלשון שבועה דיש אומרים דלא חל וכמו שכתב מרן קדוש ז"ל ביורה דעה סימן ר"ו אבל גבי נזירות לא שכן כתב מרן ז"ל בשולחנו הטהור בסוף סימן ר"ו וזה לשונו ומיהו בנזירות שהוציאו בלשון שבועה לדברי הכל אסור עד כאן ואף על פי שלא הביא דבריו אלו בבית יוסף מיהו בספר בדק הבית שם הובאו דבריו יעויין שם מעתה כיון שמרן ז"ל בשולחן ערוך כתב כן אין לעשותו אפילו סניף שכבר קבלו אבותינו עליהם ועל זרעם אחריהם דבריו להלכה ולמעשה כמשה מפי הגבורה ובפרט שהרב הגדול מוהרימ"ט ז"ל בראשונות סימן ג"ן הכריח הדבר בראיות בריאות וחזקות דנזירות דין שבועה יש לו והפליא עצה והגדיל תושיה יעויין שם ועיין גם כן בספר תורת אמת שכתב וזה לשונו אבל כפי האמת אין ראוי לסמוך על זה הטעם לבד משום כמה טעמי חדא וכו' וגדולה מזו דבנדון דידן איכא נמי כמה מרברוותא דסבירא להו דנדון דידן לא דמי לנדר שהוציאו בלשון שבועה דבשלמא וכו' ונמצא שאין הלשון מתוקן אבל הכא בנדון דידן עיקר הנדר מתקנו בלשון יפה שאומר הריני מקבל נזירות שמשון וכו' וממילא נאסר ביין ותגלחת ובכל דיני נזירות שמשון ומה שסיים שלא אשכב עמך במטה א' הוא תנאי ומה לנו בתנאי אם הוא בלשון נדר וכו' עד כאן לשונו וכן כתב הרב מוהרי"ט ז"ל בסי' הנז' דף קפ"ט ע"ב וכ"כ מוהר"ם אלשיך דף קפ"ד וא"כ סניף זה אין לנו עסק בו.
74
ע״העוד נראה סניף אחר להקל בנדון דידן דכיון שאמר ראובן הנז' קי נו אה די איסטאר מאס מי איג"ו אין מי קאזה דמשמע דהנזירות יחול עליו כשלא ישב בנו בביתו ונמצאו דבריו סותרים כונתו ובנדרים בעינן פיו ולבו שוין ודומה לזה כתב הרב הגדול מוהריב"ל סוף סי' מ"א וז"ל ובנ"ד לא נפקא לן ולא מידי כו' ובנ"ד שאמ' אני מקבל נזירות שמשון שלא אקח לאשה את בת אחי נר' לכאורה דגרע מיד וגרע מקונם שאיני אוכל כו' יעויין שם והרב הגדול מוהרלנ"ח ז"ל סימן נ"ו דהוא היה הא' שהוליד קולא זו. ומוהרשד"ם ז"ל סימן ע"ה ות"י סימן ס"ד והרב בעל פני משה סימן ק"ב והרב מוהר"א טאריקה הובאו דבריו ספר דרכי נועם לי"ד סימן יו"ד וזה לשונו ועוד בה שלישיה ממה שהוציא בשפתיו נזירי נזיר די נו איסטאר משמעות זה הלשון שיהיה נזיר אם לא ישב כו' גם בנדון דידן שהוציא בפיו דבר שסותר כוונתו עד כאן לשונו יעויין שם ומאחר דעמודי עולם כאלו הסכימו לעשותו סניף להקל בנזירות שמשון אם כן הוא הדין לנדון דידן דדמיא ממש לנדון הרבנים הנז' שיהיה סניף ראוי להקל בנזירות ראובן אף שנראה קצת מהמורים דלא סבירא להו כוותייהו הלא הם הראשון אדם מוהר"א ששון ז"ל סימן קנ"ד והרב מוהר"א הלוי בספר גינת וורדים לי"ד כלל ב' סימן א'. מכל מקום התורה אמרה אחרי רבים להטות.
75
ע״ועוד יש סניף אחר בנדון דידן והוא דכשקיבל ראובן הנז' הנזירות לא היתה דעתו מיושבת עליו ולא היה מרצונו הגמור אלא מרוב שיחו וכעסו כאשר הובא בשאלה והרב הגדול פני משה ז"ל חלק א' סי' ל"ז כתב בנזירות שמשון כי האי גוונא שלא קבלו אלא דרך קנס להרחיק הדבר המתועב וכו' דקיל טפי ומצי למשלפיה על ידי פתח עד כאן לשונו וכן כתב מוהריק"ש בשלהי הלכות נזירות להיות נדרים אלו נדרי רשעים סמכו חז"ל שלא לקיים שום דבר בנזירות שמשון כמו שכתב לעיל בשם הרב מוהרשד"ם ז"ל בי"ד סימן קל"ד שכתב וזה לשונו כפירוש המקובל יש הסכמה קדומה שהסכימו הראשונים בחומרא שלא לקיים שום דבר בנזירות שמשון כי רבים אשר המית במותו והדברים נכונים ונימוקם עמם וכו' וכיוצא לזה הביא מרן בבית יוסף י"ד סימן רכ"ח בתשובות המיוחסות להרמב"ן ז"ל סימן רנ"ה דהתרת נדרים דבעי חרטה דמעיקרא היינו בנודר מחמת עצמו כנודר מחמת היין או מן הבצל שהוא רע ללב כו' אבל נדרים שהן דרך קנס כגון קונם עלי בשר ויין אם אעשה עבירה פ' קיל משאר נדרים ובחרטה דהשתא סגי יע"ש והרב המבי"ט ז"ל ח"א סוף סימן צ"ט הביא הך תשובה יע"ש. וכן כתב מוהר"א טאריקה בהך תשובה הנז"ל וזה לשונו וסניף לזה כי זה יורה שלא היה בדעתו בשעת הנדר ומתוך הכעס נדר גם יורה על זה שכששאלוהו אמר שלא נזכר כיצד אמר ובודאי דלא קרינן ביה האדם בשבועה וליכא למיחש למידי יעוין שם וכן כתב הרב בעל פני משה חלק ב' סוף סימן ק"ב וזה לשונו עוד יש סניף להקל כל דהוא בנזירות שמשון והוא ממה שבא בשאלה שראובן מרוב שיחו וכעסו קפץ ונדר בנזירות שמשון זה וכיון שכן איפשר שכיון שגבר כעסו כל כך עד שבא לידי מדה זו כל כי האי לא פיו ולא לבו איכא עד כאן יע"ש.
76
ע״זעוד איפשר למצוא סניף אחר להקל בנזירות ראובן והוא על פי דבריו של ראובן שהעיד על עצמו שבינו לשמים שלא היה יודע מה שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות נזירות שבזמן הזה אסור לנדור בנזיר. וכונתו לומר שאלו היה יודע שהיה איסור בדבר לא היה נודר כלל ולכאורה נראה דהוי פתח גמור לעקו' הנזירות מעיקרו דהא כתבו רוב הפוסקי' דהאי דאמרינן דנזירות שמשון ליתיה בשאלה היינו על ידי חרטה דהשתא כעין שאר נדרים דמהניא ליה חרטה דנפקא לן מקרא דלא יחל אבל על ידי פתח הוי עדיף טפי ומהניא ליה וכמו שכתב הר"ן ז"ל דף כ"א וזה לשונו והיינו טעמא דעדיף פתח מחרטה לפי שכל נדר שהוא עיקר בפתח הרי הנודר אומר שאפילו בתחלה כשנדר אלו היה נותן אל לבו אותו פתח לא היה נודר ונמצא נדרו טעות אבל נדר שהוא ניתר בחרטה אינו מוצא עם עצמו שום ענין שאלו היה נותנו אל לבו מתחלה שלא היה נודר אלא שהוא אומר עכשיו מתוך הכעס או מפני המהירות נדרתי ועכשיו אני מתחרט עד כאן לשונו וכן כתב הרב המבי"ט ז"ל חלק א' סימן צ"ח וחלק ב' סימן ץ' ועוד בתשובות אחרות ומוהרי"ט בנו אבתריה גריר בחלק א' סימן י"ט וחלק ב' לי"ד סימן ט'. והרב פני משה חלק א' סימן ל"ז הביא דברי הרב מוהרי"ט ז"ל שנמשך אחר דעת אביו דנזירות שמשון ניתר על ידי פתח דדוקא על ידי חרטה ליתיה בשאלה ופירש הרב מוהרי"ט ז"ל בתשוב' דהאי דאמרינן דמהני פתח היינו פתח דמעיקרא כגון מי שאמר קונם שאיני נושא אשה סתם ואחר כך אמר שלא אמר אלא לפי שאמרו לו שהיא כעורה והרי היא נאה מעיקרא או לפי שאביה רע וכבר מת או עשה תשובה דכל כי האי גוונא אין צריך התרה מן התורה כיון שהוא מוטעה מעיקרא אלא דחכמים ז"ל הצריכוהו התרה משום דנדר סתם וכו' והיינו דוקא בנדרים דאיתנהו בשאלה אבל בנזירות שמשון דליתיה בשאלה אוקמינן ליה אדאורייתא ואמרינן דלא חל הנזירות כיון דאית ליה פתח דמעיקרא זהו תורף דברי הרב יעויין שם ומכללן של דברים אלו אתה למד דבנדון דידן גם כן דאיכא פתח דמעיקרא דאלו היה יודע ראובן בעת קבלת הנזירות שיש איסור בדבר לא היה נודר בנזירו' כלל שאין רצונו לעומת איסור אם כן יועיל סניף זה גם כן להקל מעליו הנזירות שמשון ואם נפשך לומר דלא מהני האי פתחא לנדון דידן מההיא דתנן ר"פ ר"א או' פותחין וזה לשונו פותחין לאדם בכבוד עצמו ובניו או' לו אלו היית יודע שלמחר או' עליך כך היא ווסתו של פ' כו' וכתב הטור ביורה דעה סימן רכ"ח וזה לשונו ופותחין לאדם בכבוד עצמו כגון שנדר לגרש את אשתו כו' נדר שלא להשאיל את כליו לחבירו או שלא לשאול בשלומו פותחין לו אלו ידעת שאתה עובר על לא תקום או על לא תשנא את אחיך בלבבך לא היית נודר אבל אין פותחין בכבוד המקום לומר אלו היית יודע שאתה עושה עבירה בנדרך לא היית נודר שאין אדם חצוף לומר שלא היה נמנע בשביל זה והוא אומר שהיה נמנע אפילו אינו אמת ונמצא שאין הנדר נעקר מעיקרו ומטעם זה אין פותחין כו' וכתב מרן בבית יוסף דטעמא דאין פותחין בכבוד המקום ופותחין באלו ידעת שהיית עובר על לא תקום וכו' כתב הר"ן ז"ל דהיינו טעמא משום דמצוה זו כי הנך לא חמיר להו לאינשי כולי האי כו' אבל היכא שמזכירין לו כבוד המקום אין לך שיעיז פניו לומר שאפילו היה יודע שהוא מקיל בכבוד המקום לומר אלו היית יודע שאתה עושה עבירה בנדרך אינו מכוון דאם כן אמאי פותחין באלו ידעת שהיית עובר על לא תקום וכו' והא הנך עבירה נינהו אלא כך צריך לומר דאין פותחין בכבוד המקום לומר אלו היית יודע שהיית מקל בכבוד המקום שכל הנודר כאלו נודר בחיי המלך כו' ולכן בשולחנו הטהור נמשך אחר סברתו ודחה סברת הטור יע"ש.
77
ע״חוראיתי בספר ב"ח שדחק עצמו ורצה להעמיד סברת הטור וזה לשונו לפי עניות דעתי נראה דדברי רבינו מכוונים והוא וכו' אבל במה שאינו כתוב בתורה בפירוש כגון שפותחין לו לומר אלו היית יודע שאתה עושה עבירה בנדרך פי' דזולת מה שכתוב בתורה לא תקום עשית עבירה במה שנדרת נדר דאין השי"ת חפץ בבני אדם שיהיו נודרים שזה אינו ידוע לכל וכו' יע"ש שדבריו אלו קשים בעיני מאד שהוא ז"ל רצה לפרש דברי הטור כשאמר גבי דאין פותחין בכבוד המקום קאי למאי דסליק מיניה באדם שנדר שלא להשאיל את כליו דאין פותחין לו אלא משום שעובר על לא תקום אבל אין פותחין לו גם כן בכבוד המקום לומר שמלבד שעבר על לא תקום גם עבר על כבוד המקום. ואם כדבריו למה צריכים לפתוח לו עוד בכבוד המקום דדי לו באותו פתח לבד. ועוד דהמעיין בדברי הטור ז"ל נר' דלא קאי בדסליק מיניה אלא פי' אבל אין פותחין בכבוד המקום ר"ל בנודר א' שאין לו פתח בנדרו אלא פתח כהג"ו אלו ידעת כו'. ועוד ק"ל ע"ד שמכלל דבריו נר' שסברת הטור היא שהחילוק שיש בין כבוד המקום לההיא דלא תקום הוא דכיון דכתיב בתורה ואפ"ה החציף בשעת הנדר לעבור על לא תקום א"כ גם בשעת חרטה יחציף פניו ויאמר שלא היה מונע עצמו בשביל זה מה שא"כ בכבוד המקום שאינו מפורש בתורה שזאת עבירה היא לא מחזקינן איניש בחציפא שיאמר שאפ"ה היה נודר והוא או' שהיה נמנע מלידור אפילו אינו אמת זהו תורף דעתו. וק"ל דלפי דבריו אלו נר' דאנן קיימין בע"ה שאינו יודע כי אם מקרא לבד אבל לא משנה ולא מדרש. וא"כ אדמפליגנן בין דבר המפורש בתורה פי' במקרא לכבוד המקו' שאינו מפורש בתורה ליפלוג וליתני בדידה בין דבר המפורש בתורה שאפי' הצדוקי' מודים בו. ובין דבר שאין הצדוקים מודים בו כקטורת של י"ה ובארבעים יכנו דאתו רבנן ובצרו חדא וכיוצא כמה מצות ומקראות שהם צריכים לדרוש חז"ל. ועוד יש כמה דוחקים בדבריו אך אין הפנאי מסכים.
78
ע״טוראיתי להרב גינת ורדים לי"ד כלל ב' סי' ט' שהקשה על הב"ח וז"ל ומ"ש משם הב"ח דעון המפורש בתורה קיל טפי לאינשי מעון שאינו מפורש בתורה איברא דס' הפוכה היא זו שהרי עון המפורש בתורה מתיירא האדם לעבור עליו וכשנכשל לא חציף כוליה האי לשידעו העולם גודל רשעו ולכן יש לחוש שהוא מסתיר עונו ויכחידנו תחת לשונו ולכן אין ראוי לפתוח בו לא כן כשהעון אינו מפורש בתורה דיש לו התנצלות שכיון שאינו מפורש קיל העון וכשפותחין לו בו אינו משיב אלא האמת והכי אשכחן בתוספת י"ה כו' ובודאי שכונת השגתו של הרב על הב"ח היא לו' דאי כס' הרב דטעמא הוי משום דיש לחלק בין עון המפורש בתורה לאינו מפורש דאדרבה איפכא מסתברא איברא דהב"ח טעמו ונימוקו עמו ממאי דאמרי' בגמ' הכא כיון דאיחצף ליה הא איחציף ליה אמנם קו' הרב גינת ורדים ק' דהא הכא מיירי בדלית ליה נכסים לאב ויש לו לבן דההיא אינו מחוייב הבן מן התורה משום כבוד אלא דכייפינן לבן לזונו מדבריהם וכמ"ש הטור סי' ר"מ בי"ד ע"ש אלא דאתינא עלה מטעמא דכתב הר"ן ז"ל דההיא דלא תקום ולא תטור לא חמירי לאינשי כוליה האי וכדכתב הר"ן אבל כשפותחין לו בכבוד המקום וכן ההיא דיש בוטה כו' וכל הנודר כאלו בנה במה דהוו אייומים גדולים לא פתחינן משום דחיישי' דאיפשר דאפי' אדעתא דהכי נדר ומפני הבושה ישקר לומר ולאו אדעתא דהכי נדר וא"כ נמצא שאין נדריו ניתרים יפה וכ"כ הר"ן בהאי מתני' דפותחין מקרא דלא תקום ולא תטור יע"ש. ומעתה נחזור לדברי מרן שכתב על הטור שאין דבריו מכוונים שאיפשר לכוין דעת הטור לדעת הר"ן כי מ"ש הטור אבל אין פותחין בכבוד המקו' לומר אלו היית יודע שאתה עושה עבירה בנדרך לא היית נודר דמשום לתא דכל הנודר כאלו נודר בחיי המלך הוא דנקרא עבירה דאין לך עבירה גדולה מזו וכמ"ש הר"ן ואין צורך עוד להאריך בדבר הפשוט לפע"ד.
79
פ׳דבר הלמד מעניינו לנ"ד שלכאורה נראה דלא מהניא ליה לראובן האי פתחא לומר שלא היה יודע מ"ש הרמב"ם דאסור לנדור בנזיר בזמן הזה דכוונתו לומר שאלו היה יודע שהיה עושה עבירה בנזירות זה לא היה נודר דכמו דלא פתחי' בכבוד המקום לומ' אלו היית יודע שאתה עושה עבירה בנדרך וכמ"ש הטור א"כ ה"ה לנ"ד דלא מהני ובפרט לדעת הב"ח דכל דבר שאינו מפורש בתור' אינו מועיל הפתח והאי פתחא דאסו' לנדור בנזיר בזמן הזה אינו מפורש בתור' בהדיא. הא ודאי בורכא היא דהא דאמרי' דאין פותחין בכבוד המקום כו' הוא ודאי דאנן לא פתחי' ליה דחיישינן דמפני חומר הדבר ישקר אמטו להכי אנן לא פתחי' ליה אבל בנ"ד שראובן פתח פתח זה לעצמו והעיד על עצמו בינו לבין קונו דלא אסיק אדעתיה האי מילתא דאילו ידע שיש איסור בדבר לא היה נודר פשיטא ודאי דמהניא ליה האי פתחא לעקו' הנדר מעיקרו ובקשתי לי חבר ומצאתי לי רב הוא הר"ב גינת ורדי' בפסקיו לי"ד כלל ב' סי' א' דף ק"ז ריש ע"ד וז"ל ועדיין יש להסתפ' אי האי טעמ' שלא ידע דנ"ש אין לו התרה הוי פתחא מעלי' או לא וכת' ומ"מ לנ"ד לאו מידי אהני לן האי ספקא שאין מקום להסתפק בזה אלא כשאנו פותחי' לו פתח זה ומשימין הדבר בפיו שאז מפני הבושה איכא לאסתפוקי דמכחש ואו' שלא היה יודע ענין זה אבל אם הוא פתח פתח זה לעצמו אין מקום לחוש כלל וכן הדין בהנהו מילי דאמרו רבנן שאין פותחין בכבוד המקום ודומיהם שנר' שאם פתח פתח זה מעצמו ש"ד עכ"ל ושלי"ת שכונתי לדעת הרב ז"ל וגם מוהרי"ט בראשונות סי' י"ט וז"ל וצ"ל דהא דאמרינן קסבר אין פותחין בחרטה אף לפי הר"ן והרא"ש היינו לומר שאין חכם רשאי לפתוח לו ולומר נתחרטת מעיקרא דחיישינן שמא מתוך דבריו ילמד לשקר ויאמר נתחרטתי והוא לא נתחר' אלא שאם הוא עצמו אמר כן שומעין לו ומתירין נדרו וכזה פי' רש"י כו' יע"ש וכ"כ הט"ז בסי' רכ"ח דין י"ח על מ"ש מרן וז"ל שאין אדם חצוף כו' נ"ל דלא מהני פתח זה אם אחרים פותחין לו כן שהוא בוש להשיב האמת אשר בלבבו אבל אם בא הנודר מעצמו וא' אני מבקש שתתירו נדרי מפני שנתברר לי עכשיו שיש בנודר נדר או כשאין מתיר הנדר דהוי כבונה במה הוי פתח טוב ומועיל דהא אין שייך שהוא חצוף לו' שלא היה נמנע דמגו דאי בעי שתיק לגמרי ולשון התלמוד והפוס' הכי דייק שאמרו אין פותחין דמשמע דאנן לא פתחינן אבל הוא בעצמו יכול לפתוח יע"ש ונראה שחילוק זה מוסכם מכל הפוסקים וראיה לזה שהרב מוהר"ם ן' חביב שהשיג עליו לא חלק עליו בזה וכיון שכן נר' לע"ד לנ"ד שפתח זה הוא הגון וחשוב לעקור הנדר מעיקרו ולבטל הנזירות דלא חל מעיקרא ואינו צריך התרה דנ"ש דלא שייך ביה התרה אוקמינן ליה אדאוריית' וכמש"ל משם הרב המבי"ט ולדעת בנו ז"ל.
80
פ״אעוד יש סניף אחר להקל הנזירות מטעם ביטול הנדרים והנזירות שביטל ראובן בליל י"ה ומסר מודעה להבא ג"כ דזה עדיף יותר מכל נדרי דאמרי' בליל י"ה דמועיל וכמ"ש הרב בעל הגהה בש"ע סי' רי"א דין א' וז"ל והא דאמרינן כל נדרי בליל י"ה הוי כאלו התנה בהדיא כו' וכתב הש"ך וז"ל וכתוב בתשו' מוהר"ם גאלאנטי סי' י"ח דה"ה בנזירות דינא הכי דכל נדרי מבטל הנזירות אעפ"י שלא א' נזירות הרי היא בכלל נדרים יע"ש ובנ"ד דראובן מתפלל בק"ק ת"ת ושם נוהגים שבליל י"ה או' כל נדרי ד' פעמים דהיינו ג"פ להתיר הנדרים לשעבר וכמ"ש בנוסחי המחזורים שבידינו ובפעם הד' מבטלי הנדרים דלהבא ואו' מי"ה הזה עד י"ה אחר הבא עלינו לשלום כי כן תיקן להם מורינו ורבינו מארי דארעא דישראל אחד הוא אברהם ה"י כשחזר לנוה קדשו ממצרים יע"א ודבר זה נלע"ד שנתקן להם לתושבי מצרים עפ"י המאור הגדול הרדב"ז כשהיה יושב על כסא ממלכתו במצרים יע"א וכ"כ בתשו' המודפסות סי' נ"ל כל נדרי כו' תשו' כו' ומה שאני רגיל הוא לומר אותו בלשון עבר ועתיד ומכוין להתיר מה שעבר ומה שעתיד ובלשון אני גורס אותו מי"ה שעבר ע"ד עד י"ה הבא אלינו לשלום. וא"ת כיון שבשנה שעבר ביטל לעתיד למה יתיר בשנה זו לשעבר והרי מותרין ועומדים הם ל"ק כלל שיועיל לאותן שהיה זכור לתנאי בשעת הנדר ונמצא שבטל התנאי אם עבר עליהם תועיל התרה זו להקל מעונש כו' עוד כתב סי' רע"ט שאלה כו' ובכלל השאלה כתוב וז"ל עוד ענין ג' והוא כי זה הרב רגיל לו' בליל י"ה כל נדרי ואו' אותו בלשון עבר ועתיד ומכוין לשנה שעברה ולשנה הבאה והשיב הרב ולענין שהרב הנז' הוא רגיל בליל י"ה כו' ודאי דיועיל תנאו דגרסי' כו' ויש מי שכתב דדוקא אם זכר לתנאו מיד ורוב הפוסקים הסכימו דלא שנא הכי ולא שנא הכי הנדר בטל אם לא זכור לתנאו ולנ"ד אם היה הרב זכור לתנאו אין תקנה ואם לא היה זכור לתנאי לא חל הנדר ואין כאן נזירות כלל עכל"ה וא"כ בנ"ד שראובן שהוא ת"ח מתפלל בק"ק ת"ח ואו' כל נדרי גם להבא ומכוין לבטל הנדרים דלעתיד ובעת קבלת הנזירות העיד על עצמו שלא נזכר מזה כלל פשיטא דמועיל לעקור הנזירות מראובן באופן שלא חל כלל ומלבד שראובן הנז' מכוין בליל י"ה לבטל הנדרים דלעתיד באו' כל נדרי כנז"ל נוסף ע"ז שבערב ר"ה מוסר מודעה בפה מלא לפני עשרה בני אדם על כל הנדרים והנזירות והקבלות שידור מכאן ולהבא שיהיו בטלים כמו שכבר הודפס זה בס' קיצור של"ה וגם חוזר עי"ה וכופל המודעא שלפי זה אין ספק דלא חל הנזירות על ראובן הנז'. ומצינו להרבה מן הפוסקים שסמכו על טעם זה לבטל הנזירות. ונזכיר קצתם מה שהשגתי לראות ה"ה הרב הגדול מוהר"ם אלשיך סי' ק"ג והביא דבריו הרב פ"מ ח"א סי' ל"ז. גם המקור ברוך סי' כ"ט ומוהריט"ץ סי' ק"א מ"מ עדיין לבי מהסס בזה והוא שמרן ז"ל פסק בש"ע לי"ד סי' רי"א דין א' וז"ל האו' נדר זה שאני רוצה לידור לא יהא נדר ונדר אינו נדר כו' ובדין הב' כתב מי שהתנה וא' כו' אם זוכר לתנאו בשעת הנדר נדרו קיים שהרי מבטל תנאו בשעת הנדר התנאי קיים והנדר בטל וי"א שאין התנאי מועיל לבטל הנדר אא"כ יזכרנו תכ"ד לנדר ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי ויש לחוש לדבריהם עכ"ל. ומאחר שמרן כתב דיש לחוש לדברי הי"א א"כ נפל פיתא בבירא דבנ"ד ראובן לא זכר המודעא תכ"ד לנדר. ומה גם שסבר' הי"א היא סברת הרמב"ם שאעפ"י שהרמב"ם הביא סברא זו בשם יש מי שכתב מ"מ כבר כתב הב"ח בסי' רי"א שגם הרמב"ם ס"ל הך סברא וז"ל וכך מבואר לפע"ד מדברי הרמב"ם בפי' המשניות שכך היא כוונתו ע"ש אלא דבחבורו תלה הוראה זו ביש שהורה כך להחמי' והכי נקיטנן וגם הראב"ד כתב וז"ל יפה הורה זה כו' יע"ש ומצאתי להרב מעשה חייא סי' כ"ה שנשאל ממנו ע"מ שנזר נזירות חמור כנ"ד אם יכנס בים ואח"כ הוכרח הנודר לפרוש בים ושאל את פי קצת חכמי לב והתירו לו וגם שאל שכמדומה לו שעשה מודעה בר"ה על הנדרי' שידור ולסיב' זו הקל בנזירותו ועתה לבו נוקפו כו' יע"ש תשו' כו' והמודעה בטלה כיון שרוב הפוסקים פסקו שצריך שיזכרנו לתנאי בתכ"ד לנדר ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר עכ"ל.
81
פ״באמור מעתה מי בעל דברים יגש להכניס ראשו בין ההרים הגדולים ולהקל בנזירות ראובן מטעם זה ובפרט שראובן הנז' אמר בעת קבלת הנזירות בזה הלשון אפי' קי אייגה פתח כו' אי קואנטו מודו די פסק דאראן די היתר סוברי טודו סיאה חל איסטי נזירות שכוונתו לומר שאף שירבו דעת המתירים ויורו החכמים ה"י כדבריהם שלא יותר נזירותו אלא שדעתו שיקויים הנזירות לפי קצת הפוסקים המחמירין ובנ"ד דגדולי ישראל סוברין שצריך לזכור התנאי תכ"ד לנדר וראובן לא זכר תכ"ד לנדר מי יוכל להקל בנדרו ודומה לזה מצאתי תשו' למרנא ורבנא הרב המופלא כמוהר"ם גאלנטי ז"ל מכ"י וראיתי להעתיק קצת ממנה וז"ל תורף השאלה בפנינו ח"מ בא הישיש נבון וח' כה"ר יוסף מזרחי וא' לנו אני מודה בפניכם כמודה בפני ב"ד חשוב ברצון נפשי ובהשלמת דעתי בלי שום אונס כלל איך הריני מקבל עלי נזירות שמשון בעל דלילה שעקר דלתות עזה ונקרו פלשתים את עיניו אם אדבר אפי' דבור בעלמא על האשה עצורת רוח רחל אשר היתה עגונה זו שנים ועתה התירוה רבני ירושלם ועם כל זה קבלתי עלי נזירות אם אקחנה לאשה לא בעיר הזאת ולא בעיר אחרת לא ע"י ולא ע"י זולתי כ"ז ביטה בשפתיו מלה במלה והיה זה פה שכם ת"ו ז"ך לסיון ש' התל"ג גם בפנינו ביטה בשפתיו שקיבל זה לדעת המחמיר וקיים. נסים שלמה אלגאזי כו' אחר עבור ה' חדשים עמד ה"ר יוסף הנז' וקדש האשה הנז' וקמו עליו כל בני העיר וא' לו מה המעשה הרע הזה והוא השיב שהוא ילך לב"ד הגדול שבירושלם ויסדר טענותיו לפניהם והם יראו שהדין עמו. וכן עשה שבא לפני ב"ד שבירושלם והשיב שלדעתו שלא טעה שיש לו ב' טענות הא' שהרב נידהו שלא כדין לפי דעתו ודעת רבים אשר אתו כו' והרב לא רצה להתיר לו נידויו כי אם שיקבל נזירות זה והוא עשה עצמו שלא היה יודע מהו הנזירות עד שהרב היה או' מלה במלה והוא היה או' אחריו בכעס שלא ברצון כי אם אנוס עפ"י הדיבר והוא חשב שכיון שכן לא חל עליו הנזירות ובלבו היה או' שהכל דברים בטלים לפי דעתו שהיה אנוס. טענה ב' שיש לו מודעה מערב ר"ה ע"כ הנדרים והנזירות ובשעת הנזירות זכר מאה ולהכי קבלו לעשות רצון הרב והוא סומך שהכל הבל כיון שיש לו מודעא זאת ולפי דעתו כיון שזכר המודעה בשעת קבלת הנזירות לא חייל הנזירות עליו כלל עתה יורנו מה משפט האיש ומעשהו ושכמ"ה.
82
פ״גתשובה מי האיש אשר לא ידע שהאי' הזה נאסר בנחושתי' כיון שהנזירות נעשה כדת וכהלכה כשמשון ב"מ וב"ד כו' מה תקומה יש לו ואם שהוא בלשון אם והיינו כעין אסמכתא כבר נודע שכל הפוס' דחו הוראה זו שהיא מהגהות מרדכי בסוף מציעא ועיין במוהרי"ט בראשונות סי' י"ט ומה גם דכאן פי' וא' לדעת המחמיר. ונסתפק הרב המג"ן ז"ל אם דיבור זה שא' לדעת המחמיר אם היה תכ"ד לנזירותו או לאחר כ"ד כו' יע"ש ולבסוף כתב וז"ל יהיה כשיהיה אפי' שהיה אחר הנזירות כיון שא' שקבל כל הנז' לדעת המחמיר הרי בדבור זה יש דבור שלם ולא חצי דבור וכאלו או מקבל כל הנזירות הנז' בכל כחו ותקפו לדעת המחמיר באופן דיש לי להסתפק כיון דיש כת מגדולי האחרונים מוהריב"ל ומוהרשד"ם דס"ל דספק נ"ש להחמי' ובפרט כשהוא ספקא דרברוותא יע"ש נמצא שגם מצד זה שא' לדעת המחמיר אזלא לה האי סברא דאסמכתא כ"ש דבלאו הכי האי דינא לא בר סמכא היא עכל"ה ז"ל הא קמן שהרב המג"ן הסכימה דעתו דעת עליון שאף אם נא' דמ"ש לדעת המחמיר היה לאחר כ"ד דהוי דבור שלם דיש לחוש לס' מוהריב"ל ומהרשד"ם. מעתה כ"ש לנ"ד שראובן הנז' כשאמר הדברים בלעז שפירושם שקיבל נזירותו לדעת המחמיר וכמש"ל והיה תכ"ד לנדרו דלית דין ולית דיין דמצי להקל בנזירות ראובן מטעם המודעא כיון שיש גדולי ישראל שמחמירים וכמש"ל. גם ממ"ש המג"ן ז"ל בסוף תשו' זו נר' להדיא שחושש לס' הרמב"ם והראב"ד שצריך שיזכור התנאי תכ"ד לנדרו ממה שתמה על פסק מוהרי"ט בראשונות סי' י"ט וז"ל עוד הוקשה לי בסוף פסק זה שכתב הרב הנז' וז"ל שאפי' נאמר דההיא דשבוע' שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו הוייא פלוגתא דרברוותא הא איכא ספיקא אחריתי שהרי הוא מסופק אם עשה ביטול לנדרו מתחלה לדעת גדולי המפרשים והסכמת האחרונים לא היה הנדר חל כיון שכן הו"ל ס"ס דאזלינן לקולא אפילו בשל תורה כדמוכח פ"ב דכתובות עכל"ה. שמעתי ולא אבין שהספק אם ביטלו או לא דדי לן שהספק אם בטלו או לא מחשבו כודאי ולדידי אינו נכנס בסוג ספק ואין בי כח להאריך עכ"ז אפי' שודאי ביטל המודעא דהרי רוב הפוסקים ז"ל מסכימים דצריך להזכיר המודעא תכף לנדר תכ"ד וזה מוסכם מהרמב"ם והראב"ד כאשר הובא בב"י. והרב הרופא לכל בשר מעשה חייא חלק על הרב אף במונח שברור לו שהתנה בר"ה וכ"ש שבנדון זה היה מסופק וכן נר' בפשיטות בלשון השאלה. וזה לך האות והמופת שבנדון זה בעצמו באותו זמן ובאותו מקום נשאלה אותה שאלה בבית דינם שהיו חברים הרב הרופא עם הרב מוהרימ"ט עם שהיה מוהרימ"ט קטן בשנים ממנו כנודע ומטעם זה דחה סיוע זה מהמודעא משום דלא הזכירה תכ"ד לנזירות ודברי הרב הגדול צל"ע כעת. והאיר ה' את עיני וראיתי להרב הגדול מהרי"ט בראשונות סי' כ"א שחזר ליישבו מה שהק' הרב כמהר"ח רופא ובא"ד כתב וז"ל ובענין הביטול כתב מר שלא סמך עליו שהרמב"ם והראב"ד סוברים שצריך שיזכור הביטול תוך כ"ד ואני לא ירדתי לסוף דעתו שכבר ביאר הראב"ד שלא בזכירת התנאי אמרו תכ"ד אלא בקבלתו שאם זכר הביטול ולא קיימו בתכ"ד הרי ביטל נדרו את תנאו ולעולם לא בעי' שיזכור את התנאי בתכ"ד לנדר וכך הם דברי הרמב"ם סברת עצמו אלא שהביא שיש מי שמורה להחמיר ולא סמכי' עליה כו' עכ"ל הרי בהדיא שהרב הנז' כבר כתב יישוב לקושי' זו וכמדומה שהרב המג"ן לא שלטה עינו בתשובה זו. (א"ה עיין בספר זרע אברהם בחלק י"ד סי' כ"ט תשו' מוהר"ר יצחק יצחקי שהביא דברי מוהרי"ט סי' כ"א והרב המג"ן סי' ל' הסכים לדבריו כנראה שחזר בו מתשו' זו ועיין בספר כהונת עולם דף נ') והיה בדעתי לדחוק ולומר שכוונתו לומר מ"ש אני לע"ד שיועיל זאת הסברא דמ"ד דאין צריך לזכור התנאי כלל אחר הנדר אלא אפי' אחר זמן היינו להתיר למה שעבר שהיה אנוס בדעתו וחשב שכך הדין בלי מחלוק' אך אין דבריו סובלים זה. אדרבה זו ק' מן הראשונות שנר' מתמצית דבריו ע"י חילוק זה דספק ספקא כוונתו להתיר לאותו הנודר מכאן ואילך שילך בים. ותמהני טובא דדי לן כ"ז להתיר על העבר שלא יהיה נזיר כאשר כתבנו בעניותינו בנ"ד אבל להתיר מכאן ולהבא מה כח ב"ד יפה. ובפרט דמאי דקא' דכיון שהיה מסופק בביטול עביד ליה ס"ס ולדידן אפי' שיהיה בודאי לא מהני אם לא יזכור התנאי בתוך כ"ד יע"ש והוכרחתי להעתיק דבריו לפי שהם מכ"י ואינם בנמצא. הרי שהרב המג"ן ז"ל הסכימה דעתו שאפי' יודע ראובן בבירור שעשה מודעה מר"ה אינה מועלת לבטל הנזירות אם לא כשזכר אותה תכ"ד לנדרו משא"כ כשלא זכר המודעא תכ"ד כנ"ד שראובן לא זכר תכ"ד שאין המודעא מבטלת הנזירות.
83
פ״דיצא מהמחובר שמכלל דברי הרבנים הנז' נר' דבנ"ד שלא זכר ראובן תכ"ד המודעה דלא מהני המודעה לבטל הנזירות ברם אכתי איכא למימר דאה"נ שאם לא היינו מוצאי' פתח אחר לנ"ד כי אם זה דהמודעה ודאי שמי שלבו נוקפו לס' הרבנים הנז' אין תרופה לנזירות ראובן מהאי טעמא לחוד אבל מאחר שבנ"ד איכא כמה פתחיה מעליא להתיר הנזירות ולעקור אותו מעיקרו באופן שלא חל וכדכתי' לעיל מעתה ומעכשיו יש לעשותו פתח זה של המודעא לעשותו סניף חשוב ולצרפו עם הסניפים האחרים הנז"ל כי לא נופל הוא דהא איכא כמה רברוותא שעשו מעשה אף שלא נזכר מהתנאי תכ"ד וכמ"ש הרב מוהרימ"ט סי' כ"א וז"ל וכבר הורה א"א ז"ל הלכה למעשה כמה פעמים כס' ר"ת דמהני תנאה אעפ"י שלא זכר תכ"ד וגם הרדב"ז סי' רע"ט ומוהר"ם אלשיך סי' ק"ג והרב מקור ברוך סי' כ"ט ומוהרי"ט צהלון סי' ק"א. וראיתי תרי נוסחי בלשון מודעה זו הנוסחא הא' היא המודפסת בס' שערי ציון וז"ל הרי אני מוסר מודעה לפניכם ואני מבטל מכאן ולהבא מה שאקבל מעצמי כל הנדרים וכל שבועות ונזירות ואיסורין כו' ובאם אשכח לתנאי מודעה הזאת ואדור מהיום עוד אני מתחרט עליהם ומתנה עליהם שיהיו כולן בטלין ומבוטלין כו' ועוד נוסחא אחרת מכ"י ראיתי שכתוב בה בלשון הזה בין אם אשכח לתנאי זה ובין אם לא אשכח לתנאי זה ואדור מהיום אני מתחרט כו' ויש לחקור בלשון הנוסחא הב' שנר' שאף אם יזכור למודעה בעת הנדר שתועיל מודעה זאת לעקור הנדר וזה היפך הסכמת כל הפוסקים שכולם הסכימו שאם זכר התנאי בשעת הנדר שהנדר קיים והמודעה בטילה. אמנם לעד"ן לקיים לשון הנוסחא הב' עפ"י מ"ש הרב המג"ן שם באותה תשו' מכ"י וז"ל ואפי' שהזכירה בשעת הנדר היא מפסדת המודעא כנז"ל נ"ל דהיינו בסתמא ומעצמו ומבלי שום אונס אז אמרי' דבטליה לתנאיה ועקריה דאל"כ למה נדר כנז' שם בהר"ן ובב"י אבל כשיש קצת אונס לשורש הנדר וזוכר ומבטל וסומך אתנאיה ונאמן הוא על עצמו באיסורא אז המודעה במקומה עומדת וכן הביא הרב מוהריק"ש בהגהותיו סי' רל"ב וז"ל השביעוהו באונס ומסר מודעא אין צריך שיאמר כלום בשעת שבועתו הרדב"ז סי' ס"ה ע"כ ופשט דבריו דבנזכר בשעת השבועה המודעא דודאי איירי ואתא לאשמועינן דלא נימא דהא אסקי' בגמ' בנודרין להרגין ולאנסין שצריך שיאמר בפיו היום כדי שלא יהיה סותר מה שמוציא בשפתיו דאל"כ דברים שבלב לא הוו דברים השמיענו הרב ז"ל דהיינו דוקא בלי מודעא אך כשיש מודעא בראשונה הן הן הדברים הנקנים קנין גמור באמירה ולא מקרי דברים שבלב אלא אמרי' אתי דיבור דיש בו קצת אונס ומבטל דבור שנעשה בדעת שלימה האדם הגדול בדעותיו וזה ברור עכ"ל הרב המג"ן ז"ל.
84
פ״הדבר הלמד מעניינו דכשיש מקצת אונס בנדר אך שזוכר המודעא בעת הנדר לא חייל נדרא והמודעא במקומה קיימת כחוחה אז וכחוחה עתה ומבטלת הנדר. ועפ"ז מצינן למימר שלדעת זה כיון המסדר הנוסחא הב' שכוונתו לו' שמתנה לומר בין אם יזכור מודעה זאת לכשיהיה אנוס בנדר ובין אם לא יזכור המודעא כשידור מרצונו שלא יהיה אנוס. וחזר הרב המג"ן ומותיב תיובתא לנפשיה וז"ל הן אמת דק"ל ההיא דכתב מרן מוהריק"א בי"ד סי' רל"ב וז"ל כתב הרשב"ץ על שותפים שביררו דיינים בכח חרם ונידוי לקיים כל מה שיגזרו עליהם וא' מהם מסר מודעא שלא קיבל הנבררים אלא כדי שיתאמת מה שחייב לו שהיה ירא שיכחיש ואחר שגזרו הנבררים הראה מודעה זו וא' שאינו רוצה לקבל אלא מה שידון ביניהם דיין הקהל והשיב שכיון שקיבל עליו בחרם אסור לו לסתור דינם שאין זה בכלל נדרי אונסים כיון שלא היו מכריחים אותו לקבל פסק דינם וכנודרין להרגין כו' אבל בנדון זה אפי' היה לו אונס מה שאמר כיון שסתם קיבל עליו החרם או הנדוי חל עליו אם לא יקבל פסק דינם עכ"ל וזה סותר למ"ש שהרי פסק שאעפ"י שיש לו מודעא וקצת אונס דהחרם והנידוי חל עליו הגם שרבים חולקים עליו ע"ז מההיא דאמרי' בש"ס לגלויי אזוזי עבידנא דאעפ"י שעשה שם מעשה גמור בקנין כיון שנותן אמתלא לו' לגלויי זוזי עבידנא טענתיה טענה. והיה בהניח ה' לי מחליי עלי לעשותם רעים זה לזה. שלכאורה נר' חדא מתרתי חדא דשם בנדון דהרשב"ץ לא הכחיש לו חבירו כבר רק ירא שמא יכחיש לו וכ"כ בלשון השואל יע"ש וזה אינו אונס כלל דשארית ישראל לא יעשו עולה לגזול ממון חבריהם ואה"נ שאם יש לו עדים או ראיה שכיחש לו וע"ז עשה מודעא שעושה כן לגלויי זוזי טענתיה טענה דזה קצת אונס מקרי כו' עכל"ה ז"ל. והנה ברירא לי שהרב המג"ן כשכתב תשו' זו של הרשב"ץ היה כותבה ע"פ שלא מן הכתב והיה מחולל מפשעינו וסמך על מה שהיה רשום בזכרונו. דאי לא תימא הכי הרי בהדיא כתוב בשאלה שהודיע לעידי המודעה אונסו שמה שקיבל עליו חרם הנבררים הוא לפי שהיה ירא שלא יכחיש לפי שכבר התחיל לומר לו אין לך בידי כלום וכמו שיראה הרואה בב"י סי' רל"ב ובשולחנו הטהור שפסק דין זה דין י"ח וז"ל שותפים שביררו דייני' בכח חרם לקיים מה שגזרו עליהם וא' מהם מסר מודעא שלא קיבל עליו הנבררים אלא כדי שיתאמת מה שחייב לו שהיה ירא שמא יכחיש שהתחיל לומר שאין בידו כלום כו' ואיך כתב הרב דבנדון זה שלא הכחיש לו חבירו כבר רק ירא שמא יכחיש לו כו'. איך שיהיה נ"ל שאין לומר בעת מסירת המודע' כלשון הנוסח' הב' דלאו כ"ע דינא גמירי לכוין לכשיהיה קצת אונס בנדר וכמש"ל ואדרבה יצא תקלה לרובא דעלמא שבידינו שבכל הנדרים אף שבשעת הנדר יזכרו מודעא זאת שתועיל מודעא זו לבטל הנדר שלא כדין התורה וע"כ הגי' האמיתית היא הכתו' בשערי ציון שהיא עשויה על פי הדין כנלע"ד.
85
פ״וקם דינא מכל הני טעמי שכתבנו שראובן הנז' לא חל עליו הנזירות מעיקרא ובלבד שיקבל עליו מהיום והלאה שלא יהא פרוץ בנדרים וה' יסלח לו מאשר כו' ועכ"פ צריך התרת חכם ובענין ההתרה כת' הרב הגדול פ"מ סי' ק"ג שצריך שיתירו לו ג' חכמים בקיאים ולא שתהיה ההתרה בפומבי דלא ליתי המון העם לשמוע והרב מוהריט"ץ סי' קנ"ד כתב שיתירו לו בעשרה כדי לצאת מידי חששה זו שלא יאמרו דנ"ש איתיה בשאלה דכיון שכן הנודר יהיב אדעתיה ושואל מ"ש נדר זה משאר נדרים והם או' לו דנ"ש חמור מאד דליתיה בשאלה ומה שהתירו לו הוא משום דלא היה נדר הנזירות גמור ואפ"ה חמור שצריך עשרה וע"י כן יהא נזהר ונבדל מלידור בנזירות והסכים עמו הרב המובהק כמוהרר"י הלוי בס' גינת ורדים לי"ד כלל ב' סי' ח'. ע"כ מה שהשיגה דעתי דעת הדיוט להלכה ולא למעשה. אחר הדברים האלה נשלחה שאלה זאת מהכא לעיר הקדש חברון ת"ו ועמדו בה המאורות הגדולי' דייני גולה רבותינו ה"י והסכימו ג"כ שלא חל הנזירות על ראובן וטעמם ונימוקם עמם חתום באוצרתם. וצור ישראל יצילנו משגיאות כמאמר נז"י שגיאות מי יבין הצעיר זעירא דמן חברייא חיים משה מזרחי ס"ט.
86
פ״זשאלה ילמדנו מר ניהו רבא שי' לעד על גבאי צדקה שנדר מה לעניים אם יכול לשנותם או אם אינו יכול כדפסק מרן בש"ע י"ד סי' רכ"ט דמשבאו ליד הגבאי אינו יכול לשנותם וכיון דהוא עצמו הוי יד עניים אינו יכול לשנותם דהוא עצמו הוי יד עניים וזכה בשלו לעניים וכמו שנר' ממ"ש מהר"א ששון סי' ק"ב ומהרש"ך ח"א סי' קמ"ה שאפי' שה"ר מאיר הוא שולח יד אפ"ה פטור כיון ששם גרו' אחרים תחתיהם והוי כהחזירם לבעלי' כיון דידו כיד הקהל הרי דהוא עצמו זכה בשלו לקהל או נאמר דיכול הגבאי לשנותם כס' מו"ח הרב הכולל יצ"ו דפליג אמהר"א ששון ומהרש"ך דהיאך יכול לזכות את שלו לקהל שלא ע"י אחרים. ונפקא לן מזה דאם ראו' עשה את שמעון מורשה גמור לגבות את חובו מלוי ושמעון היה חייב ללוי והגיע זמנו ואמר הריני מעכבם לראובן בכח הרשאתי שהיא בכל תיקוני סופר ואח"כ נגנבו המעות דנגנבו לשמעון דהיאך זכה את שלו לראובן שלא ע"י אחרים על הכל יורנו כדת מה לעשות ושכמ"ה.
87
פ״חה' עמך גבור החיל עינא בישא דחזיה לך ליפקע כי"ר. ידיד נפשי הלא ידעת כי שיחתן של ת"ח צריכא דעתא צילותא כיומא דאיצטנא. ואנן בסובלי חולאין אנן דחויים וסחופים נחבא אל הכלים במקום שאין האור ניכר בין תכלת ללבן לאפרושי לא ידענא. ודבר תורה בעיא העמדה והערכה כיין חמר דיתיב על דורדייה ובמספר הסמוך לארבעים ומכת מררות בתוך ביתו של אדם לא קאי אניש אדעתא דרביה עד ארבעים שנה. באמת אמרו המושלים הלוך הלכו העצים ותשובת האטד דיבר עלי נכונה. אכן גדולה אהבה שמקלקלת את השורה ודוחקת את הבצ"ר כד רחמתין עזיזא ת"ח לא כ"ש לכן יעצוני כליותי לגלות טפח ממה שהשיגה דעתי הקצרה להפיק רצון ידיד הנפש ואם מעט מנחת עני רצויה לפני הבורא ית' כמנחת עשיר ואוחילה לה' אוסיפה לך כהנה. תשו' תולה להלכה ולא למעשה כי חדי קב"ה בפלפולא בעלמא די ברא כרעותיה ויש ברירא בדאורייתא בך הדבר תלוי כאשר עיניך משרים תחזינה. אפרוש את כפי לפני אל שוכן אחר כותלינו ינחני במעגלי יושר למען שמו ואל אכשל בדבר הלכה ובתורתו אהגה יומם ולילה לא ימיש מפי עד זיבולא בתרייתא והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה. אשא עיני אל ההרים בקול לו קול ד' יפרך וירבך בבני סמיכי וחיי אריכי ומזוני רויחי מושבח ועומד לפני שוכן מעונה כי"ר.
88
פ״טתשובה חזרתי על כל ספרי הקדש אשר שלטה עיני בהם ולא מצאתי גילוי לספק זה ואחר החיפוש עד שידי יד כהה מגעת מצאתי בש"ס דגיטין פ' כל הגט דף ל' המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין כו'. ומק' בש"ס ואע"ג דלא אתו לידיה. ופי' רש"י בתמיהא אעפ"י שאינו נותנם לכהן ויחזירם לו קתני מתני' דיפריש עליהן וכיון דלא מטו לידיה מאן זכי ליה להאי כהן הך תרומה שיקבלנו זה בחובו והיאך יצא ידי נתינה. ותריץ א"ר במכרי כהונה ולויה ושמואל א' במזכה להן ע"י אחר עולא א' הא מני ר' יוסי היא דא' עשו שאינו זוכה כזוכה כו' ופי' רש"י במכרי כהונה דאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה הלכך כיון דמילתא דפשיטא היא דלדידהו יהיב להו אסחו להו שאר כהנים דעתייהו והוי כמאן דמטו לידייהו דהני עכ"ל. והרמב"ם פסק כאוקמתא דרב שכתב וז"ל בפ"ז מה' מעשר המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני כו' ואם היו רגילים ליטול ממנו והוא רגיל שלא ליתן אלא להם אינו צריך לזכות ע"י אחר כו' יע"ש. והרשב"א בשיטתו בכחו הגדול אוקי הא דא' רב דמכרי כהונה ודעולא דלא איירי מתני' באפותקי מפורש על מעשרותיו וז"ל אלא נ"ל דהכא ודאי מלוה היא וענין זה אינו במשעבד לו באפותיקי מפורש על מעשרותיו. והיינו דכי אקשי' ואע"ג דלא אתו לידייהו ואוקמוה רב במכרי כהונה ושמואל במזכה להן ע"י אחרים ועולא דעשו את שאינו זוכה כזוכה. וכל עניינים אלו אינם אלא לתרץ היאך יצא הלה ידי נתינה והיאך יגבה חובו ממנו דהא לא אתו ליד כהן עכ"ל הרשב"א ז"ל בשיטתו לגטין יע"ש.
89
צ׳והרב הכולל כמהר"א הלוי בס' גינת וורדים בקונטריס אחרון בח"א הנק' גן המלך סי' ק"ד נשאל על חכם הקהל שדרכו לעשות עירובי תבשילין על כל קהלו ומזכה העירוב ע"י אחרים כדין ופעם אחד אירע לו להחכם שעשה עירוב ושכח מלזכות ע"י אחרים. והשיב הרב הנז' ז"ל להקל בדבר ונסתייע מהך סוגיא דפ' כל הגט הנז"ל והעתיק ג"כ לשון הרמב"ם דפסק כרב ואחר שכתב סוגיא הנז' כתב וז"ל שמעינן מינה שכיון שהוא מורגל לעשות איזה דבר חשבינן ליה כאילו עשאו והיינו אפי' במידי דאורייתא כגון תרומה כ"ש לדון כן בנ"ד דהוי קלישא טובא דהלכה כדברי המקל בעירוב שיש לנו לומר שכיון שהוא מורגל לכוין להוציא בעירובו את אחרים חשיב כאלו זכה להם עירובו ע"י אחרים כו' יע"ש. והנה לא נעלם מן העין שראית הרב פריכא היא כדבעינן למימר. דהא לענין עירובי תבשילין קי"ל דאינו מוציא ע"י עירובו אלא דוקא למי ששכח או נאנס מעי"ט כמ"ש מרן בא"ח סי' תקכ"ז ולא למי שהזיד כמ"ש מר"ן שם וז"ל אבל מי שאיפשר לו לערב ולא עירב אלא שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר נקרא פושע ואינו יוצא עכ"ל ז"ל. וטרם נקרב למשפט אודיע לכת"ר שי' על מעשה שאירע בקרב ימים על ראובן שהיה גדול העיר ועירב ע"ת מעי"ט על כל בני העיר חוץ מהפרנס מפני שנאה כבושה שהיה בניהם והפרנס ההוא מתוך טרדתו לא עירב מעי"ט וכבר קדש היום ובתר דעבדין מתמלכין ונשאלתי מראובן אם יש איזה תיקון בדבר שאם יעשה התיקון כמ"ש מרן שצריך שיתן קמחו במתנה למי שעירב כו' יתרבה יותר ויותר השנאה בניהם. והשבתי לראובן הנז' לפי מה שנר' לי באותה שעה דאעיקר' דדינא דלאו שפיר עבד להכשיל את חבירו באיסור תורה וצריך הוא לכפרה מ"מ נ"ל שיכול הפרנס לבשל מי"ט לשבת בלתי עירוב משום דכיון שהפרנס היה עסוק בצורכי ציבור כל עי"ט היה פטור מלערב דהוי כעוסק במצוה שפטור מן המצוה דהא אפי' לענין ק"ש קי"ל דלא יפסיק וכמ"ש מרן בא"ח סי' ע'. גם לענין תפלה פסק מרן דלא יפסיק בסי' צ"ג. ומכאן למד הרב דרישה פרישה בי"ד סי' שמ"א וז"ל מכאן היה נר' דה"ה העוסקים בצורכי ציבור בזמן התפלה שפטור מלהתפלל כמ"ש הטור סי' צ"ג ומתוך העסק עבר זמן התפלה שפטור מלהשלימה בתפלה שאחריה כיון שגם כן בזמן העסק היה פטור מתפלה כמו באבלות דהכא דמ"ל פטור מכח אונס ואבלות או עסק מצוה כו' יע"ש. והרב הקדוש הט"ז חלק עליו בדין זה בא"ח סי' ק"ח יע"ש וזה תורף דבריו שכתב ותמה אני אם יצאו דברים אלו מפי אותו צדיק כו'. ואני תמה על תמיהתו ז"ל ואו' כי צדיק הוא וצדיק דינו לפי הנר' לע"ד ששקולי' הם ויבואו גם שניהם דכמו שהאבל אינו חייב בתפלה דתשלומין משום דאותה שעה היה פטור מן התפלה. כן יצדק הדבר בעוסק בצורכי ציבור שהוא ג"כ פטור מן התפלה ולא מחמת אונס אלא מפני שעוסק במצוה כמ"ש בירוש' בריש פ' אין עומדין דעוסק בצורכי ציבור כעוסק בתורה דמי ופשיטא ודאי דפטור מתפלת דתשלומין כס' הדרישה ולא ראיתי הפרש בין זה לזה אפי' כמלא נימא. ואדרבה יותר גדול נר' העוסק בצורכי ציבור יותר מן האבל וכיוצא בו דהא אפי' רשב"י וחבריו שהיו תורתן אומנותן ואפי' הכי היו פוסקין לק"ש ואילו העוסק בצורכי צבור קי"ל דלא יפסיק לק"ש ואתי במכ"ש דאבל. ואח"כ ראיתי להרב הגדול בעל מגן אברהם בסי' צ"ג שחלק על הט"ז וז"ל וא"צ להתפלל מנחה שתים כיון דבשעת חובתו היה פטור מן הדין וכמ"ש הדרישה בי"ד סי' שמ"א וכנ"ל דלא כט"ז עכ"ל. ומדברי הרבני' הדרישה והרב מגן אברהם נראה לנדון זה דיכול הפרנס לבשל בלא עירוב כיון שביום העירוב היה פטור מלערב שהיה עסוק בצורכי ציבור. מעתה אבוא היום אלא העין עין משפט דינו של הרב גינת ורדים שאין הנדון דומה לראיה כ"כ משו' דהתם גבי המלוה מעות את העני כו' בעינן שיהיו הכל יודעים בדבר דמפני כך אין צורך לזכות להם ע"י אחרים וכמ"ש הרמב"ם דאם היו רגילים ליטול ממנו והוא רגיל שלא ליתן אלא להם אינו צריך לזכות ע"י אחר מאחר דכ"ע ידעי שאינו נותן כי אם לאלו דוקא אסחי דעתייהו וזה יודע וזה יודע ג"כ ומפני כן אהני להו אפי' בלא זיכוי ע"י אחרים דהוי כמאן דמטי לידייהו והדר שקיל להו בה' בגביית חובו משא"כ בע"ת דאדרבא בעינן שנעלם דבר מזה שלא עירב כי היכי דתיהני ליה האי עירוב דאילו ידע ואשם הוא שנקרא פושע ולא אהני ליה האי עירוב החכם וזה פשוט ונמצא שאין הנדון דומה לראיה כ"כ למי שידקדק היטב הדק. ויש לישב דבריו בדוחק דוק.
90
צ״איצא מהמחובר דהמלוה מעות את העני או את הכהן או לוי דא"צ לזכות להם ע"י אחרים כשהם מכיריו דב"ה שהם רגילים ליטול ממנו וגם הוא רגיל שלא ליתן אלא להם וכמ"ש הרמב"ם גם הרב בעל גינת ורדים למד מזה לנ"ד שאף אם לא זיכה העירוב ע"י אחר דמהני דכיון שהוא רגיל לכוין בעירובו את אחרים חשיב כאלו זכה להם עירובו על ידי אחרים כנז"ל. אמור מעתה ילמד סתום מן המפורש דה"ה לנ"ד דכיון שהגבאי כל עניי העיר הוי לגבי דידיה כמכיריו שהוא רגיל שאפי' אם אחרים נודרים איזה דבר לצדקה הם נותנים לידו והוא נותנם להם וגם הוא רגיל שלא ליתן לזולתן כי אם להם דהא קי"ל דגבאי גופיה משבאו המעות לידו אינו רשאי לשנותם דפשיטא ודאי דאי אתא לידיה כנ"ד שהוא עצמו הפריש מממונו דבר מה לצדקה פשיטא ודאי דאין צריך לזכותם ע"י אחר וכיון שכן הוא דיינינן ליה כמי שבא לידו ממון צדקה מאחרים דקי"ל דמשבאו ליד הגבאי אינו רשאי לשנותם וא"כ קם דינא בממון זה שהפרישו הגבאי מממונו דחשיב כמו שבא ממון זה ליד עניים דהוי מכיריו דגבאי ויש לו יד לזכות ע"י עצמו אפי' שלא על ידי אחרים ואינו יכול לשנותם ג"כ וזה מסכים לדעת הרבני' הגדולים מהר"א ששון ומהרש"ך שרשם כת"ר שי' בשאלה. ומה שהוקשה לכת"ר בדברי הרב בני אהרן במ"ש בסוף ספרו על הטור דח"מ ובסימן רצ"ב תמה על דברי מהר"א ששון וז"ל ומ"ש ההגהות דאפילו החליף המעות דהוי שולח יד בפקדון אפ"ה הוא פטור שהרי שם גרושי' אחרים שם והו"ל כהחזירם לבעליו ע"כ ולפי דברי ההגהות זה אינו עכ"ל ואין ספק אצלי דאגב שיטפיה לא דק דהא בהדיא פירש מהרש"ך בח"א שנשאל גם כן איהו על נדון זה וכתב טעם הרב הנז' ז"ל בביאור יותר משו' דהוי כהחזירם לבעליו מאחר שהיה פרנס על הציבור וידו כיד הקהל והוי כמי שנאנסו אחר שהחזירם לבעלים יע"ש. ודברי ההגהות מיירי כשנאנסו בעודם ביד הנפקד וע"ז כתבו שאפי' אם הניח הנפקד מעות אחרים תחתיהם אם נאנסו המעות קודם שהחזירם לבעלים דחייב באונסין אף אם הניח מעות אחרים תחתיהם דהוי כש"ש כאשר הוקש' הדבר בעיניך כן ק' בעיני ויגעתי למצוא תרופה לדברי הרב בני אהרן ולא מצאתי ידי ורגלי וצ"ע.
91
צ״בומעתה דברי הרבני' הנז' נמצאו עומדין בציביונם ובקמתן דיד פרנס העומד על הציבור כיד הקהל והוא עצמו זכה בשלו לקהל אפי' שלא ע"י אחרים. ומלתא דאתיא בהיקש הוא דכמו שהגבאי יכול לזכות בשלו לעניים אפילו שלא ע"י אחרים מטעמא דכתיבנא דהו"ל כמכיריו א"כ ה"ה והוא הטעם שייך גבי פרנס דהו"ל ציבור לגבי פרנס כמכיריו ואין צורך לזכות להם ע"י אחרים אלא אפי' ע"י עצמו ודברי הרב מו"ח צריכין תלמוד ועל דברת הספק הב' שנסתפק כת"ר שי' לדידי חזי לי ספק עצום ורב ואין לו פשיטות ממ"ש ומה נעשה שאין הפנאי מסכים כי הימים האלה נזכרים ונעשים ועוסק במצוה פטור מהמצוה אפי' דאורייתא כ"ש מצות דלא תסור.
92
צ״גשאלה לינהר לן מר עינין במה שנסתפקתי בדין קופה של עניים המתחלקת על ידי מדי שבת בשבתו ועתה חדשים מקרוב באו שתי ספינות א' מקושטא וא' מעיר סאלוניקי יע"א ורובם ככולם הם עניים מרודים ואין בכיס של הקופה מעות די להספיק לעניי עיר קדשנו ולעניים הבאים מחדש אם לא שנגרע מחלק עניי העיר דבר מה מכל א' וא' כדי להספיק ג"כ לאו העניים הבאים מח"ל וע"כ נפשי לשאו"ל הגיעה אם יש איסור בדבר שנר' כגוזל את העניים במה שכבר כל א' וא' זכה בחלקו הקבוע לו בכל שבוע זה ימים ושנים וקי"ל עניי עירך ועניי עיר אחרת ענייך קודמין. או"ד דאין איסור בדבר דכיון שעניים הללו באו להשתקע בעיר קדשינו הרי הן בכלל עניי עירך ויד כולן שוה עוד יודיעני דעתו בהא דאמרי' בכמה דוכתיה דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אם ר"ל דאינן רשאין לבטל כל התקנה שהתקינו ב"ד שלפניהם אבל רשאי' הם לבטל מקצת מן התקנה. או"ד שביטול במקצת מקרי ביטול ואינן רשאים. והביאני לספק זה במה שעיני ראו בהסכמה חדשה שהתקינו כת הקודמים שלפנינו לקדושים אשר בארץ ותורף ההסכמה היא כך איש כי ימות והניח אלמנה ויתומים ואין בנכסיו שיעור שתגבה האלמנה כתו' ויתפרנסו היתומים באופן שאם תגבה האלמנה כתו' יצטרכו היתומים לחזור על הפתחים. כי ע"כ עמדו כת הקודמים בהסכמה וגזרו או' בכח כל ההסכמות הנעשות כו' עד כי יבא שילה שאם יש שיעור בנכסים שהניח כדי ב' כתו' אז תגבה האלמנה כתו' ושאר הנכסים יהיו ליתומים שיתפרנסו בהן. ובפחות מכן התקינו שהנדונייא והנכסים שתברר האלמנה שהכניסו לה מבית אביה עפ"י עדים כשרים תקח לה. ושאר הנכסים הנמצאים שאינו ממה שהכניסה לו יחלקו שוה בשוה עם היתומים והאלמנה א' לא'. ועוד התקינו שאם ימותו היתומים אחר שחלקו עם האלמנה שיורשי היתומים יירשו היתומים ולא יחזרו הנכסים לאלמנה. ותקנה זאת השנייה נר' קשה בדיני ממונות שלא דיי שהפקיעו זכות האלמנה מכתו' בחיי היתומים אלא שאפי' לאחר מיתת היתומים ג"כ הפקיעו זכות האלמנה ורעו זרים נכסיה. וע"כ נסתפקתי אם כח ביד ב"ד הבא אחריהם לבטל תקנה שנייה זו ולתקן שאם ימותו היתומים שיחזרו הנכסים לאלמנה שלא תלקה האלמנה בכפלים. ותקנה ראשונה לא תזוז ממקומה על הכל יבאר לנו דעתו באורך ויבא דברו הטוב וכיבדנוהו ושכמ"ה.
93
צ״דתשובה אשיב על ראשון ראשון הנה בספק הא' שנסתפק השואל ה"י במחלוקת היא שנוייה והיא כתו' על ס' הישר בטור ז"ל בה' צדקה סי' רנ"א וז"ל עניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת. שאלה ראובן היו לו עניים הרבה קרובים בעיר ושמעון שכנו לא היה לו ורצה ראו' לעשות קצבה גדול' לעניי העיר לחלק להם ולמעט קצבת העניים האחרי' הבאים מפני שא' עניי עירך קודמין ושמעון לא רצה. וכתב הר"י בר ברוך שאין שומעין לראובן דהא דאמרי' דעניי עירך קודמי' היינו שלא לשלוח לעיר אחרת אבל הבאים לעיר לא אמרינן ענייך קודמין אלא קודם ימעיטו לעניים שבעיר ויתנו לעני הבא כפי מה שיוכלו ע"כ ואינו נר' לי דודאי עניי העיר קודמין עכ"ל. הרי דלר"י בר ברוך יכול לצמצם מעניי העיר כדי ליתן לעני הבא ממקום אחר וכדיהיב טעמא דלא אמרו עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת אלא לשלא לשלוח לעיר אחרת אמנם הטור נחלק עליו וא' דודאי עניי העיר קודמין ואין לצמצם מהם וליתן לעני הבא ממקום אחר. ומ"מ צריך להתיישב בדבר לידע דמפני מה הטור לא רצה לפ' כפי' ר"י ב"ב דדברי רבותינו סובלין שני פי' ומי מפיס שלא לפ' דברי רבותינו כפי' ר"י ב"ב. ונר' לע"ד דהטור נד מפי' ריב"ב ז"ל מלשון חכמים מרפא במאי דנקטו ברישא דמלתא עניי ביתך ועניי עירך עניי ביתך קודמין והתם ודאי מיירי דשניהם לפניו עניי ביתו ועניי עירו. וכמ"ש מהרשד"ם בכמה מקומות מתשו' בחי"ד ומהם בסי' קס"ח וכאשר יבא דבריו להלן בס"ד דאי עניי ביתו הן בעיר אחרת פשיטא דעניי עירו קודמין לעניי ביתו וזה פשוט. ומינה יליף לה הטור דכי היכי דבחלוק' זו מיירי ששניהם לפניו ואפ"ה אמרי' דעניי ביתו קודמין ה"נ בחלוקה שניה דעניי עירך ועניי עיר אחרת מיירי נמי ששניהם עומדין בעיר א' ואפ"ה אמרו דעניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת. א"נ י"ל דהטור דקדק כן מלשון הספרי שכתבו מרן שם וז"ל תניא בספרי אחיך זה אחיך מאביך כו' באחד שעריך אנשי עירך קודמין לאנשי עיר אחרת כו' הרי דהסיפרי הא דאנשי עירך קודמין לאנשי עיר אחרת מפיק לה מאחד שעריך דזה מורה באצבע ופשטא דקרא נר' דשניה' עומדין לפניו בעיר אחד. והנה מרן בשולחן סתם את דבריו שכ"כ ועניי ביתו קודמין לעניי עירו ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת עכ"ל ולא נתברר לנו כמאן ס"ל אי כפי' ריב"ב אי כפי' הטור ז"ל. אמנם מור"ם בעל ההגה כתב וז"ל והקבועים בעיר קרויין עניי העיר והם קודמין לעניים אחרים הבאין לשם ממקומות אחרים. נר' מדבריו דס"ל דמרן ס"ל כפי' הטור ולא כפי' מהריב"ב ז"ל.
94
צ״הומ"מ תמה אני על הרמב"ם ז"ל שבפ"ז מה' מתנות עניים שהביא הך דעניי ביתך ועניי עירך כו' ומפיק לה מקרא דלאחיך ולענייך ולאביונך אשר בארצך ופסוק זה לא הוזכר בש"ס ולא בסיפרי ולא בתוספתא לענין זה דהא בסיפרי ובפסיקתא בפ' ראה יליף לה מריש הפ' מאחד אחיך באחד שעריך כנז"ל. ובתלמודא דידן פ' איזהו נשך דף ע"א הביא פסוק אחר לענין הלואה מאם כסף תלוה את עמי את העני עמך כו' יע"ש ומשם למדו הפוסקים לענין צדקה. וכיון שכן ק' על הרמב"ם שהביא פסוק אחר מה שלא הוזכר לא בש"ס ולא בסיפרי ולא בפסיקתא. ותלונתי ביותר על מרן בכ"מ שכתב על דברי הרמב"ם ורשם שם שדין זה הוציאו מפ' איזהו נשך ולא תמה על הרמב"ם שלמה לא הביא המקרא שהביא הש"ס. אחרי כותבי א"ל שהרב בעל משפט צדק ח"א תמה כן על דברי מרן והניח הדבר בצ"ע וכעת לא זכיתי לראות דבריו שהספר לא נמצא כי אם א' בעיר ואיננו. תו ק' על הרמב"ם דלמה בה' מלוה ולוה לא הזכיר דין זה דענייך קודמין כו' כיון שהוא תלמוד ערוך ומפיק לה מקרא דאם כסף תלוה את עמי דדריש לה הכי עמי ונכרי עמי קודם עני ועשיר עני קודם ענייך ועניי עירך ענייך קודמין. ופרכי' התם עמי ונכרי עמי קודם פשיטא ופרקי' לא צריכא דאפילו לנכרי בשכר ולעמי בחינם עמי קודם. ורבי' בפ"ה מה' מלוה ולוה דין ז' כתב וז"ל מצוה להקדים הלואת ישר' בחינם להלואת כותי ברבית והיא היא ריש המימרא הנז' וכיון שהביא מקצת מהמימרא למה השמיט שאר המימרא. ולא ראיתי מי שהרגיש בזה ודבריו צל"ת. אך הטור הזכירו ג"כ בחה"מ סי' צ"ז. מעתה אניף ידי לישב גם דברי מהריב"ב ונר' דמהריב"ב הוכרח לפ' כן מכח סוף לשון הסיפרי ענייך ועניי עירך ענייך קודמין עניי א"י ועניי ח"ל עניי א"י קודמין וק"ל האי דא' עניי א"י ועניי ח"ל עניי א"י קודמין במאי מתוקמא דאי מוקמינן לה כששניהם עומדין בא' מערי א"י פשיטא דעניי א"י קודמין דהא בכלל עניי עירך קודמין הם וכבר מלתייהו אמורה. ואי מיירי כששניהם עומדין בח"ל ואפ"ה אמרי' דעניי א"י קודמין. ק"ל דלמה עניי א"י קודמין והרי כבר נאמר דעניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת וכי משום דהם מעניי א"י ידחו לעניי עירם והוא היפך האמור למעלה וע"כ לא מתוקמא הא דעניי א"י קודמין לעניי ח"ל אלא באדם שעלה ברצונו לשלוח מעות לעניים ולפניו ב' עיירות שיש בהן עניים א' מא"י וא' מח"ל ובא לימלך אז אמרי' ליה שישלח לעניי א"י. והשתא כיון דחלוקה זו דעניי א"י ע"כ לא מתוקמא אלא כשרוצה לשלוח מעות לעניי עיר אחרת כדאמרן. ה"נ ס"ל לריב"ב דגם בחלוקה הא' הך דעניי עירך ועניי עיר אחרת מוקמינן לה בכה"ג באדם שרצונו לשלוח מעות לעניי עיר אחרת דבהך גוונא אמרי' עניי עירך קודמי' משא"כ כששניהם לפניך דאז יד הכל שוה וממעטי' מעניי עירך ונותנים לעניי עיר אחרת. זו היא ס' מהריב"ב ז"ל. והטור א"ל מידי אירייא הא כדאיתיה והא כדאיתיה ורישא דסיפרי מיירי אף כששניהם לפנינו ואפ"ה מקדימין לעניי העיר. וחלוקה השנית דסיפרי ההיא ודאי לא מתוקמא אלא באדם שרוצה לשלוח מעות למקום אחר כמדובר ולא ראי זה כראי זה. נמצא שספק זה שנסתפק השואל ה"י פלוגתא דתנאי היא בין מהריב"ב והטור והרי חס"ר לפנינו דעת ג' המכרע' הנמצא איש אשר רוח אלקים בו יבא כתוב הג' ויכריע בניהם ואבקשהו ולא נמצא. וכיון שכן מי האיש אשר יערב אל לבו להכניס עצמו בין שני הרים הגדולים ולא יירא לנפשו. ואף שמור"ם כתב בהגהה כדברי הטור ומכלל דבריו נר' דס"ל דכן דעת מרן. מ"מ לענין מעשה ק' בעיני לעשות מעשה נגד פ' מהריב"ב דרב גובריה ורב חיליה ומכת הקודמין הוא.
95
צ״וואכתי פש גבן לחקור במאי דאמרינן עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת לידע אם המצא ימצא גילוי בסי' הפוסקים אם קצבו זמן לעניי עיר אחרת לכדי שיקראו גם הם עניי עירך וכמה יהיו בעיר ויהיו כאנשי העיר וכי יעלה על הדעת דהלנצח תאכל חו"רב וחיפשתי ולא מצאתי גילוי לזה לפי שעה. ואומר לנפשי דנשמעניה מהדא דתנן בפ"ק דבתרא דף ח' דתנן כמה יהיה בעיר ויהיה כאנשי העיר י"ב חודש. ובגמ' ורמינהי החמרת והגמלת כו' א"ר ל"ק הא לבני מתא הא ליתובי מתא כדתניא המודר הנאה מאנשי העיר כל שנשתהא שם י"ב חדש אסור ליהנות ממנו פחות מכן מותר מיושבי העיר כל שנשתהא שם ל' יום אסור ליהנות ממנו פחות מכאן מותר ע"כ. נמצא לפי דברי הש"ס הנז' דמפלגינן בין יושבי העיר לאנשי העיר דיושבי העיר נקרא בל' יום. ואנשי העיר בי"ב חדש. אמור מעתה דלפי גירסת הסיפרי שכתב מרן בי"ד סי' רנ"א דגריס כגירסת הסיפרי אנשי עירך מצינן למימר דעניי עיר אחרת אינן נקראים עניי העיר כי אם דוקא לאחר שהיית י"ב חדש ואין לעניי עיר אחרת ליטול מקופה של צדקה עד לאחר י"ב חדש. אמנם מה אעשה שגירס' הסיפרי והפסיקתא שלפנינו שם ראיתי דגריס יושבי עירך כו' במקום אנשי עירך כו' ונמצא עתה משתנה הדין לפי חילוף הגירסאות. ותו דמרן גופיה גריס בתר הכי בסיפרי יושבי א"י קודמין ליושבי ח"ל. ולא אתנו יודע על מי נסמוך. ומחוורתא דהעיקר כגירסת הסיפרי והפסיקתא שלפנינו דגריס יושבי וסמי חדא מקמי תרי הסיפרי והפסיקתא והמעתיקים הן הנה שיבשו הגירסא בדברי מרן. וכיון שמצינו חילוף גירסאות סוף סוף מידי ספקא לא נפקא וכיון שכן אין ללמוד מלשון הסיפרי שום דבר כיון שיש חילוף בגירסאות. ואיפשר ללמוד מדברי הש"ס ממאי דתניא בברייתא דמייתי לה הש"ס שם דפרכי' ולכל מילי מי בעינן י"ב חדש והתניא ל' יום לתמחוי ג' חדשים לקופה ו' לכסות ט' לקבורה י"ב לפסי העיר ומתרצינן אר"י כי תניא נמי מתני' י"ב חדש לפסי העיר תנן ע"כ. הרי דשהיית י"ב חדש לא איצטריך אלא לפסי העיר אבל לכל שאר מילי א"צ שהיית י"ב חדש דבבציר מהכי אית לן לחייבו לכל זמן ועת לכל חפץ ובהגיע מועד הקצוב לו נחשב כבני העיר. והשתא כיון שקבעו זמן לקופה ג' ירחים לחייבו ליתן או בל' יום לגירסת הרמב"ם והרי הוא נחשב כבני העיר ליתן קופה ה"ה דאם איש עני הוא וצריך ליטול מקופה של צדקה דבשהיית ג' חדשים או בל' יום לגרסת הרמב"ם הרי הוא נחשב כעניי העיר ויטול דממקו' שאתה בא לחייבו ליתן קופה אם עשיר הוא מההוא טעמא גופיה יטול אם עני הוא וממקו' שזב חטאהו פי' זכהו. ואומר לנפשי ראה דבריך טובים ונכוחים ושומע אין לך דהא דין זה קרוב הוא לדיני נפשות. ואין לך לדון בדמיונות לסלק זכות עניי העיר וכגון זו פתח פיך לאילם הוא ואי עניי העיר טח לבם מהשכיל ואינם יודעי' לטעון אנן טענינן דיד עניים אנן. והוא דאי כדקאמינא למה רבותינו קמאי ובתראי נוחי נפשי סתמו דבריהם במקום שהיה להם לפ' דכי היכי דקבעו זמן וגבול לקופה ולתמחוי ולכסות ולקבורה ולמסי העיר וזמנו של זה לא כזמנו של זה לחייבו ליתן ולישא עול עם בני העיר. ה"נ היה להם לפ' לענין שאם היה עני וצריך ליטול בא' מן הזמנים שקבעו שיטול. ומדסתמו את דבריה' ולא פי' עניי העיר ידם על העליונה לדחות לעניי עיר אחרת עד מועד האחרון שבכולן ולא יטלו עניי עיר אחר' עד לאחר י"ב חדש דהא הלכה רווחת היא בכ"מ דהמוציא מחברו עליו הראיה. ובכה"ג דייק מהרשד"ם בח' י"ד סי' קס"ח וז"ל שם בא"ד ומה שטוען שרוצה ליתן לענייות יתומות קרובותיו זה נ"ל שאין בידו לעשות רק אם ישנן בעיר אז יתן להן כשאר היתומות ואעפ"י שנר' שיש קצת מחלוקת בזה מ"מ דעתי כמו שאו' בס"ד כתב המרדכי כו' עד ונר' דכל זה מיירי שקרובותיו היו בעיר אשר הנפטר היה שם אבל כשאינן בעיר ומצוה סתם לצדקה לבני אותה העיר קאמר כדמשמע מסתם תוספת' הנז"ל והתוס' הנז"ל היא כך האומ' תנו מאתים דינרים לעניים ינתנו לעניי אותה העיר. ולא חילקו לו' בד"א בזמן שאין לו קרובים עניים אבל אם יש לו קרובים עניים אפילו בעיר אחרת הם קודמין אלא ודאי סתמא קאמר כו' יע"ש. הרי דהרב לא רצה לזכות לקרובותיו של הנותן כשהם בעיר אחרת מפני שלא פורש דבר זה בתוס' כנז' אלא שהכל ינתן לעניי העיר ולהם דין קדימה לגבי קרובותיו כשהיו בעיר אחרת. א"כ דון מינה לנ"ד נמי עניי העיר ידם על העליונה לשלא יטלו עניי עיר אחרת עד לאחר י"ב חדש מדלא פי' רבותינו ולא קבעו זמן שיטלו עניי עיר אחרת כמו שקבעו זמן לכל דבר ודבר שיתן. וסיים שם הרב וא' וז"ל אמנם אם ישנם בעיר או' אני שלמעשה אין בידו ליתן לקרוביו הכל שאין בידו לחייב לאחרים ואחר שיש רבים או' שיחלקו בשוה אם לא יעשה כן הרי הוא גוזל לאחרים וראיה לדבר מהא דגרסי' פ' המוכר את הספינה דף כ"א על מתני' הקונה ב' אילנות לא קנה קרקע כו' ואמרי' בגמ' דמביא בכורים ואינו קורא עד ורבנן ספוקי מספקא להו. ופריך בגמ' וליחוש דילמא לאו בכורים נינהו וקא מפקע להו כו' ופי' רשב"ם ואין לנו לעשות תקנה לגזול ללויים וכתבו התוס' ואע"ג דדמאי אינו מחוייב ליתנו משום דמצי א"ל אייתי ראיה ושקול ותירץ רשב"א דלא דמי דהתם אין הכהן מוחזק יותר מהלוי ושל ישר' ממ"נ אינו דאם בכורים הם דכהן הם ואם אינם בכורים הרי מעשר א' דלוי הוא עכ"ל. הרי כנ"ד ממש הרי אלו המעות ממ"נ אינם של ישראל ואין הקריבות מוחזקות יותר מהאחרות והמעות הן בספק מאחר דאיכא פלוגתא וא"כ אין לנו לגזול עכ"ל יע"ש ובמקום אחר הארכתי שלכאור' נר' דאין לו דמיון גמור נ"ד עם ההיא דהש"ס ולאהבת הקיצור לא נצא מהמרכז ואין כאן מקומו הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי. אך את זה אגיד דמבין ריסי עיניו ניכר דר"ל דכיון דאיכ' פלוגתא דרברוותא אם ינתן ממון זה לקרובותיו דוקא או שיחלקו המעות עם שאר העניים שוה בשוה א"כ הוי ספק ממון עניים דהוי ספק איסור ואזלינן לחומרא שיחלק ממון זה קרובותיו עם שאר עניי העיר שוה בשוה. דאם אתה או' שינתן הכל לקרובותיו דוקא נמצאת אתה אומר דספק ממון עניים לקולא. ונראה דס"ל כס' הרמב"ן והרשב"א ז"ל דהכי ס"ל באינהו בעיי דנדרים דף ו' דאבעיא לן יש יד לפאה כו' יש יד לצדקה כו' וסלקא בתיקו. וכתב הר"ן בשם הרשב"א והרמב"ן דבפאה וצדקה כיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא דכל תיקו דאיסורא לחומרא יע"ש. ומכ"ש יליף לה מהרשד"ם מהתם דאי התם דלא איתחזק בודאי ממון זה לעניים ואפ"ה כתבו הרמב"ן והרשב"א דאזלי' לחומר' ויש יד להקדש וזכו בו העניים מאחר דסלקא בתיקו ומכ"ש בנדון דמהרשד"ם דהמעות הללו כבר זכו בהן העניים עכ"פ אלא דמספקא לן משום פלוגתא דרברוותא איזה עניים יזכו או קרובותיו דוקא או קרובותיו ושאר עניי העיר יזכו בהן ויהיו יד הכל שוה ומשום ספק זה דפלוגתא דרברוותא פסק דאזלינן בממון זה לחומרא שיחלקו קרובותיו עם עניי העיר שוה בשוה כנכ"ל דהכי ס"ל למהרשד"ם בלי ספק. מ"מ מה יענה ומה יאמר הרב הנז' באינהו פרכי דפריך הר"ן להרמב"ן והרשב"א מאינהו סוגיי' דפ' הזרוע ופ"ק דיומא דמכח אינהו סוגיי' פליג עלייהו הר"ן ופסק היפך סברתם דממון עניים המוטל בספק לא מקרי ספקא דאיסורא אלא ספקא דממונא מקרי ולקולא. ובאמת דהרואה אינהו סוגיי פורס על שמע איך נעלם מאינהו מאורי אור אינהו סוגיי. ואני בענייותי נכנסתי בסלע המחלקות למשכוני נפשין ואמינא לא מסגינא רישא אבי סדייא עד דפרישנא אינהו סוגיי לדעת הרמב"ן והרשב"א ואשפוך את נפשי לפני ה' יעזרני ע"ד כבוד שמו וזכותם וזכות תורתם יעמדו לימין משה להעלות ארוכה ומרפא לשברם. והילך לשון הר"ן שם אחר שהביא דבריהם כתב ותמהני עליהם שהרי סוגיא מפו' היא בסוף פ' הזרוע כו' מדמקשינן התם אמתני' דגר שנתגייר כו' ספק ממון פטור אלמא ספקא לקולא ורמינהי חור הנמלים כו' ואיצטריך לשנויי הכא פרה בחזקת פטורה קיימא. קמה בחזקת חייוב קיימא טעמא דבחזקת חייוב קיימא הא לאו הכי ספק פטור ואי איתא דספק ממון עניים ספקא דאיסורא ל"ל לשנויי הכי. ועוד דהתם נמי אקשי ליה אביי מעיסה הא ספק חייב וא"ל ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא. ואי איתא דספק ממון עניים מקרי ספק איסורא בההוא פרוקא גופיה הו"ל לשנויי ליה הא דאיקשי מחור של נמלים אמתני'. ע"כ תורף קו' הא'.
96
צ״זולע"ד נר' ליישב קו' זו לדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל דלא ק' דאינהו ז"ל ס"ל דכשבא רבא ותירץ באחרונה ספק איסורא לחומרא דאתרוייהו קאי בין לההיא מתני' דחור של נמלים ובין לההיא דחלה ולא כמ"ש רש"י דלא קאי אלא אפרכא דחלה בלחוד אלא דעל שניהם קא' והכריחם לפ' כן משום דק"ל בדברי הש"ס דאי כפי' רש"י דאחלה דוקא קאי הכי ה"לל חלה קאמר' שאני חלה דהוי ספק' דאיסור' ולחומר' כדרך התלמוד בכ"מ. ומדלא נקיט הכי תלמודא אלא קא' סתמ' ספק איסורא לחומרא וכו' יתיישב לדעתם ז"ל דתירון רבא קאי לתרוייהו בין לההיא דחור של נמלים ובין להך דחלה דכולהו ס' איסורא נינהו אלא שרבא מעיקר' כדאקשי ליה מתני' מההי' דחור של נמלים אסיק אדעתיה לדחותו ביישוב קל ונכון ביישו' מתני' דהך דמתני' בחזקת פטורה קיימא ולהכי אזלי' בספקו לקולא. וההיא דקמה בחזקת חייוב קיימה ולהכי אזלינן בספקו לחומרא. ולא אסיק אדעתיה לההיא דחלה. אכן כשחזר אביי והק' לפי תירוץ רבא מההיא דחלה. לא מצא לו רבא מקום לנטות ימין ושמאל ליישב שניה' כי אם דוקא ביישוב זה האחרון ויישב הכל בסקירא א' ההיא דחור של נמלים וחלה דשאני התם דהוי ספק ממון איסורא דהוי ממון עניים ואזלינן לחומרא ומתני' הוי ספק ממונא ולקולא. אלא דק"ק ליישוב זה דהול"ל אלא א' רבא ואין זה כ"כ דוחק.
97
צ״חעוד הק' הר"ן ז"ל מההיא דאמרי' בפ"ק דיומא תנן התם הנחתומים לא חייבו אותם להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה. ואקשי' בשלמא תרומה גדולה וכו' מעשר א' ומעשר עני המוציא מחבירו עליו הראיה כלו' דליכא ספקא דאיסורא אלא דממונא וממונא הממע"ה אלא מעשר ב' ניפרשוה וניסקוה וניכלוה בירושלם. ואם איתא דספק ממון עניים ספקא דאיסורא הוא כי היכי דק"ל מעשר ב' תיקשי ליה מעשר עני אלא ודאי ספקא דממון עניים לא מיקרי ספקא מאיסור' אלא ספקא דממונא ולקולא עכ"ל. וקו' זו לכאורה נר' חזקה ועמד לפני ככותל וטרחתי בעשר אצבעותי ליישב סוגייא זו לדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל וזכותייהו דרבנן עמדה לי. ויגעתי ומצאתי להן סמך מן המקרא דגרסי' בפ' במה מדליקין דף ס"ג לעניין חנוכה דפריך בש"ס מאי מברך אקב"ו וכו' מתיב רב עמרם הדמאי מערבין בו וכו' ומברכין עליו ומפרישין אותו ערום כו' כי קאי ערום היכי מברך והא בעינן והיה מחניך קדוש וליכא. א' אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה וכו' רבא א' רוב ע"ה מעשרין הן. ופי' רש"י ז"ל ודאי דדבריה' כגון נר חנוכ' ספק דדבריה' כגון דמאי שהפרשתו אינו אלא מספק. רבא א' ספק דדבריה' בעי ברכה ודמאי אפי' ספק לא הוי אלא חומרא בעלמא דרוב ע"ה מעשרין הם עכ"ל. מעתה איפשר לו' דהרמב"ן והרשב"א ז"ל ס"ל דהך סוגייא דיומא אתיא כרבא דס"ל דדמאי אפי' ספק לא הוי אלא משום חומרא בעלמא הוא דהטילו עליו שיפריש תרומת מעשר ומעשר ב'. ולהכי לא פריך שיפרישו מעשר עני ג"כ משום ספק איסורא ולחומרא דבדמאי הקילו משו' דאין בו ספק כלל ואין ההפרש' שהתקינו שיפריש מפני הספק כס' אביי אלא האי סוגייא אתייא כרבא דס"ל דרוב ע"ה מעשרין הן ואפי' ספק אין בו. דאי ודאי האי סוגייא הוה אתייא כאביי דס"ל דהפרשת הדמאי הוא מפני הספק פשיטא דהוה פריך הש"ס במעשר עני שיפרישו דהא קיי"ל ספק ממון עניים הוי ספק אסורא ולחומרא וכונ' ההיא סוגייא להקשות מדוע לא חייבו לנחתומ' להפריש מעשר שני כמו שחייבו בדמאי לשאר אינשי דעלמ' כנ"ל דוק. אחרי כותבי האלקים אינה לידי ס' עדות ביעקב ז"ל ושם ראיתי בסי' ס"ו דף קס"ט ע"ב שהביא דברי הר"ן ז"ל הנז"ל. ותמה על הר"ן ז"ל ויישב סוגיית דפ' הזרוע לדעת הרמב"ן והרשב"א באופן אחר לפי דעתו הרחבה. ועם שיש לי קצת משא ומתן ביישובו לא עת האסף וכבר יישבתי דבריו וקורא אני עליו דברי פי חכם חן. וגם הרב הנז' ז"ל רצה להעלות ארוכה ומרפא וליישב ההיא דפ"ק דיומא מתני' דהנחתומ' דלא ק' להרמב"ן והרשב"א במילי בעלמא בדרך איפשר דהוציא הע"ה מעשר א' ומעש' עני דקרוב לודאי הוא כיון שיש לו תובעי' הלוי והעני. או איפשר דהע"ה לקחו מן החבר וכו' יע"ש ותלה עצמו בקורי עכביש וכל בדרך איפשרות ובמידי דלית בהוא מששא. ואין ספק דלא שלטה עינו בההיא סוגייא דפ' במה מדליקין הנז"ל דאילו שלטה ביה עינה לא הוה תולה הדבר בדרך איפשר תו כתב שם וז"ל והנה אגב אורחין לא תעזוב נפשי לש"אול העמק שאלה לכ"ע דהנה בהך דהכא בקמה אמרי' ספק חייב והיינו טעמא דמשום דאיכא לאוקומי אחזקתיה וכדפי'. ואילו התם בפ' הזרוע דף קל"א ספוקי מספקא לן אי לויים פטורין מן המתנות שנא' מאת העם ומספקא לן אי לויים בכלל עם או לאו. ואסיקנא הילכתא כרב דא' דלא שקלינן מנייהו מספק. והשתא ק' אמאי דהשתא לא שייכא תירוץ רבא כאשר התם אית לה לבהמה ההיא ג"כ חזקת חייוב דמעולם היא עומדת לך בכל ישראל וחייב א"כ כשנולד לך ספק במתנותיה דוכבר פטורא דילה לא בא לה כי אם בהסתפקות זה הספק אם בכלל עם הם אם לא וכבר אמרי' התם דספק חייב ומ"ש הכא והדבר אצלי צ"ת עכ"ד ז"ל. ולי הדייוט לפי קוצר ע"ד איני רואה שום קו' ואבאר שיחותי . דל"מ לפום מאי דכתי' לעיל דאוקמתא קמייתא דרבא דאוקי דפרה אחזקת' דפטורה וקמה אוקמ' אחזקת חייוב דלא קיימא אמסקנא. אלא דהעיקר כאוקמתא בתרייתא דאוקי דספק איסורא לחומרא וקאי על הכל בין אקמה ובין אחלה כמש"ל. דודאי לפי זה אין כאן קו' כלל מהך מתני' דקמה להך דלויים משום דההיא דקמה שאני דטעמא הוי משום דהוי ספק איסור משא"כ במתנות דלויים דהוי ספק ממון ולקולא דהא אין בהן קדושה וכמ"ש רש"י ז"ל שם והרמב"ם ז"ל הלכות ביכורים ספ"ט. אלא אפי' תימא כפי מונח הרב הנז' ז"ל דאיהו ס"ל דאוקמתא קמיתא דרבא קיימא אמסקנא דהעיקר הוא דאזלינן בתר חזקה וכמו שפי' הרב לעיל יעו"ש. אפ"ה ל"ק דהתם בקמה שאני שהקמה עומד היום לפנינו בגברא דאית ליה חייובא בודאי. ולכן כשאתה בא לפוטרו ממ"ע מן הספק אמרי' דאדרב' נוקמה אחזקתיה דגברא בר חייובא הוא בודאי ואל תפטרהו מן הספק משא"כ הכא במתנות דלויים דהבהמה היום היא ביד גברא דמספקא לן אי בר חייובא הוא דאיפשר דנכלל בכלל עם או לאו בר חייובא הוא דלאו בכלל עם הוא להכי פסקי' דפטורין הלויים משום דהוי ספקא דממונה ולקולא ואע"ג דאילו בהמה זאת הייתה עומדת ביד ישר' חייבת היא במתנות התם ודאי גבר' בר חייובא הוא בודאי משא"כ הכא דבהמה זו היום עומדת לוי דהוא גברא דמספקא לן ביה אם הוא חייב או לאו ומספק אתה בא לחייבו אי אתה יכול לחייבו כמדוב' ע"כ יש לי להשי' על דברי הרב הנז' ז"ל. מעתה ומעכשיו נחזור לעינייננו דלכאורה נ"ד דטענת עניי העיר היא טענה חזקה במה שדוחין לעניי עיר אחרת שלא יטלו מקופה של צדקה עד לאחר י"ב חדש. ויש להם ע"מ שיסמוכו ע"פ מה שכתב רבי' ברוך בס' החכמה והביא דבריו המרדכי ז"ל בפ"ק דבתרא סי' תע"ז על מתני' כמה יהיה בעיר ויהיה כאנשי העיר פי' רבי' ברוך בס' החכמה דמיירי דוקא דומיא דחמרת וגמלת וכו' עד ומיהו בירושלמי תני לאחר ל' יום הרי הוא כאנשי העיר לקופה כו' ובתר כל הלין איתמר לפייסין ולזמניות י"ב חדש א"ר בין לחיטי דפסח בין לישא ובין ליתן י"ב חדש פי' בין ליתן משלו חטין לעניים שבעיר בין לישא משלהן אם עני הוא צריך י"ב חדש עכ"ל. וגם ר' ירוחם ז"ל הביא הירושלמי הנז' בסוף משרים וגם הסמ"ג והסמ"ק ומרן ז"ל הביאו ג"כ בה' צדקה ססי' רנ"ו יע"ש. הרי דנר' בהידייא מסוף הירושלמי דהזמן שמתחייב ליתן חטים לעניים הוא לאחר י"ב חדש ובו בפרק נוטל אם עני הוא וצריך ליטול. א"כ ה"ה ליטול מקופ' של צדק' שאין להם ליטול עד לאחר י"ב חדש דמ"ש האי מהאי דחיטי דפסח מלי דצדקה נינהו וקופה נמי מילי דצדקה וכי היכי דבחיטי דפסח אינם רשאין ליטול עניי עיר אחרת אלא לאחר י"ב דוקא ה"נ לקופה דין הוא שלא יטלו עניי עיר אחרת אלא לאחר י"ב חדש. את זה היה נר' להביא סיעתא לזכות עניי העיר בטענתם. ועכ"ז נר' לע"ד דאי מהא לא אירייא ואין בהם כח לעניי העיר לדחות לעניי עיר אחרת מכח דברי הירוש' הנז' דודאי חילוק גדול יש בין קופה לחטין דפסח כרחו' מזרח ממערב. תדע לך דהא הירוש' עצמו ההוא אמר דלקופה מתחייב בל' יום ליתן ובחטין דפסח אמר עד לאחר י"ב חדש ובודאי אע"ג דאידי ואידי מלי דצדקה נינהו כך גזרה חכמתן לקבוע זמן ועת לכל חפץ וחפץ וסוד הדבר לא גילוהו הלא כמוס אתם ולא איתנו יודע על מה חטין דפסח השוו למסי העיר שזמנו לאחר י"ב חדש משא"כ בקופה שחייבוהו לאחר ל' יום. וכיון שכן אין ללמוד מחטין דפסח לקופה של צדקה.
98
צ״טומ"מ בהא אמרי' תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת ואכתי אית לן למילף מהירוש' הנז' לשלא יטלו עניי עיר אחרת קופה תכף ומיד בבואם לעיר אלא לאחר ל' יום בזמן שנתחייב ליתן בקופה של צדקה. וכל כי האי מלתא לבי או' לי דילמד סתום מן המפו' דכי היכי דלענין חטין דפסח אמרי' בירוש' דאינו רשאי ליטול אם עני הוא אלא לאחר י"ב חדש שהוא הזמן הנועד שחייבוהו ליתן אם עשיר הוא. הרי דבזמן שהטילו עליו חייוב ליתן החטין בו בפ' נתנו לו רשות ליטול אם עני הוא. א"כ ה"ה לענין קופה נמי דאינו רשאי ליטול עד לאחר ל' יום שאז רמי אכיתפה חייוב ליתן ולא קודם והשתא כיון דהרמב"ם פסק כירושלמי דלקופה ל' יום. וכבר מהריק"ו שורש י"ז האריך לתת טעם למה פסק הרמב"ם כירוש' נגד גרסת הבבלי יע"ש ומרן פסק בשולחן כהרמב"ם דלקופה בל' יום הכי נקטי' בין לישא ובין ליתן דבמלתא דלא פליג תלמודא דידן עם הירוש' פסקי' כירוש' דבין לישא ובין ליתן בכל אינהו דברים המוזכרים בש"ס.
99
ק׳כללא דמילתא בהא סלקינן דעניי עיר אחרת אינם רשאים ליטול מקופה של צדקה כשהכיס מצומצם ונגרע מעניי העיר עד לאחר ל' יום אף שבאו ע"מ להשתקע. ומחטי' דפסח עד לאחר י"ב חדש וכבר כתבו מור"ם בהגהה סי' א' דה' פסח ועיין בהרב מגן אברהם כנ"ל להלכה.
100
ק״אולמה שנסתפק השואל ה"י בשאלתו השניה אי ביטול במקצת שמיה ביטול או לאו. נ"ל דודאי דביטול מקצת שמיה ביטול דהא סתמא איתמר דאין ב"ד יכול לבטל כו' ומ"ל בטלו כולו או מקצתו ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר מהא דתנן בהוריות פ"ק הורו ב"ד לעקור את כל הגוף אמרו אין נידה בתורה אין שבת בתורה אין ע"ז בתורה הרי אלו פטורין. ובגמ' מאי משמע עולא א' קרי ביה ונעלם מדבר חזקיה א' אמר קרא ועשו א' מכל מצות ולא כל מצות. רב אשי א' יליף דבר דבר מזקן ממרא דכתיב כי יפלא ממך דבר לא תסור מן הדבר וגו' מה זקן ממרא מן הדבר ולא כל דבר אף בהוראה דבר ולא כל הגוף עכ"ל. וכן פסק הרמב"ם פי"ד מה' שגגות וז"ל ב"ד ששגגו והורו לעקור גוף מגוף תורה ב"ד פטורין וכל א' וא' מן העושין חייבי' שנא' ונעלם דבר ולא כל הגוף לעולם אין ב"ד חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת כיצד כו' ולכאורה ק"ק דאמאי נייד הרמב"ם מקרא דרב אשי דהוא בתרא ומארי דתלמודא ונקט קרא דעולא. ולאו מלתא היא משום דהאי קרא דונעלם דבר מעיקרא מייתי לה תלמודא מסתם ברייתא אלא דעולא מהדר לפרושי למאי דהוק' לש"ס דמאי משמע מהאי קרא דונעלם דבר דהוי קיום מקצת וביטול מקצת ופי' עולא דקרי ביה ונעלם מדבר דהאי מ"ם דונעלם דבר שדינן ליה אדבר דמ"ם נדרשת לפניו ולאחריו וקרי ביה ונעלם מדבר דמשמע מדבר ולא כל דבר כן פי' רש"י יע"ש. והשתא כיון דסתם ברייתא מייתי האי קרא דונעלם דבר להכי נקטיה הרמב"ם וזה פשוט. הרי דקרא קא' דבר ואמרי' דפי' הוי מקצת דבר מינה הוה מצינן למילף נמי לנ"ד דאפי' במקצת הוי ביטול דהא סתמא גזרו או' דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו כו' דלאו דוקא עד דמבטלי לכולי מלתא אלא אפי' במקצת שמיה ביטול. ואם נפשך לו' דאין מכאן אפי' זכר לדבר מתרי ותלת טעמי חדא דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ותו דכד דייקת שפיר לאו מתיבת דבר ילפי' לה דאין משמעות בתיבת דבר דהוי מקצת. אלא דנפקא לן מאות מ"ם דונעלם דנדרשת לפניו ולאחריו כמש"ל בשם רש"י. ותו דהתם שאני דגזרת הכתוב הוא וכיון שכן ידחה הדוחה דאין משם ראיה דל"ד כעוכלא לדנא. מ"מ אכתי יש להביא ראיה מהא דאמרי' במגילה דף ה' ר' נטע נטיעה בפורים כו' וביקש לעקור ט' באב ולא הודו לו א' לפניו ר' אבא בר זבדא ר' לא כך היה מעשה אלא ט' באב שחל להיות בשבת הוה ודחינוהו לאחר השבת וא"ר הואיל ונדחה ידחה ולא הודו לו חכמים כו' והקשו התוס' ובקש לעקור ט"ב כו' ק' היכי ס"ד דהאי תנא שהיה רוצה לעקור ט"ב לגמרי והא אמרי' כל האוכל כו' ועוד דהא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין. וי"ל שלא רצה לעוקרו אלא מחומרא שבו יותר משאר תעניות. א"נ י"ל דרצה לעוקרו מט' ולקובעו בעשירי כדאר"י אילו הואי התם קבעתיה בעשירי. וזכורני שמו' הרב הגדול הפר"ח היה מק' על תירוץ ב' של התו' שנר' לפי תירוץ זה דאינו נקרא ביטול אם היה עוקרו מט' וקובעו בי'. דמדברי הש"ס דלעיל נר' הפך גבי מתני' מגילה נקראת בי"ב ובי"ג ובגמ' אנן הכי קאמרי' מכדי כולהו אנשי כנה"ג תקנינהו דאי ס"ד אנשי כנה"ג י"ד וט"ו תקון היכי אתו רבנן ועקרי תקנתא דתקינו אנשי כנה"ג והתנן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו כו'. והשתא ק' לפי תירוץ שני דהתוס' דמיום ליום לא מקרי ביטול א"כ מאי מקשו מההיא דאין ב"ד דהא לפי תירוץ זה אין זה נקרא ביטול. ע"כ תורף קו' הרב הנז' זצוק"ל. ולי הדיוט ישבתי בימי חרפי דודאי דהתוספות סברי דמיום ליום נקרא ביטול כדמוכח מדברי הש"ס הנז'. אלא דבנדון זה דר' דהיה רוצה לעוקרו מט' ולקובעו בי' אינו נקרא ביטול דהא איכא גברא רבא ומנו ר"י שהיה או' אילו הואי התם קבעתיו בי' שרובו של היכל נשרף בעשירי וכיון דר' היה לו ע"מ לסמוך לכן לא נקרא ביטול. משא"כ בתקנת די"א וי"ב וי"ג דהתם הוי ביטול ממש ולהכי פריך התם שפיר. ואמרו לי מן החברים שהרב הכהן הגדול שער אפרים הקשו לו קו' ותירץ כדבר האמור בסוף חיבורו יע"ש ושמחתי כעל כל הון שכוונתי לדעת קדושים תל"י.
101
ק״בנמצאת אתה למד ילפותא גמורה מהכא דאין כח ב"ד הבא אחריהם לבטל שום דבר ממה שתיקנו ב"ד שלפניה' אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. ומה שנר' לו ק' בעיני השואל על התקנה השנית איני יודע למה הוק' בעיניו דבר זה וכי זו בלבד היא והא בכמה מקומות מצינו שהקשה בתלמוד ומי איכא מידי דמדאורייתא כו' ותירצו אין יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כו' אפי' לענין קדושין וזה פשוט בכמה מקומות באין מספר. וכ"ש לענין ממונא דהפקר ב"ד הפקר. ולא עדיף נדון זה מנדון תקנת חכמי טוליטולא כאשר האריך הרא"ש בתשו' יע"ש כנ"ל להלכה ולמעשה וצור ישראל יצילנו משגיאות כאמור בדברי נז"י שגיאו' מי יבין כה דברי נעצב אל בנו אדברה במר רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
102
ק״גשאלה ראובן שנתקוטט עם אמו ביום שבת קודש ועלה עשן באפו ומתוך כעסו עמד וא' לפני עדים כלשון הזה הרני נזיר בנזירות שמשון בר מנוח בעל דלילה כמי שעקר דלתות עזה כמי שנקרו פלישתים את עיניו דינו איסטאר ייו אי אלייא אין אונה קאזה ני אסינטארמי אי אלייא אין אונה מיזה די אמאנייאנה אי אינדילאנטרי בלא התרה עכ"ל. וביום ראשון נתפרדה החבילה והלכה אמו מביתו כדי שלא יחול הנזירות על בנה. ועתה ראובן מתחרט על מה שדבר ועל מה שעשה לגרש אמו מביתו וראובן הנז' קצור קצרה ידו לזון ולפרנס את אמו והיא חוץ מביתו ובהיותה בביתו ניזונת מברכת הבית. וע"כ נפשו לשאול הגיעה אם המצא ימצא היתר לנזירותו או לאו שמאד עגמה נפשו בראותו צרת אמו שמתעלפת ברעב ובחוסר כל ואין לאל ידו להושיעה גם שואל אם יש לו היתר מצד המודעא שעשה בערב ר"ה ויוה"כ על הנדרים ונזירות שיקבל באותה שנה שיהיו בטלים על הכל יבא תשו' ושכמ"ה.
103
ק״דתשובה הנה זה ימים נשאלתי בענין נזירות דומה במקצת לנ"ד ושם הארכתי כיד ה' הטובה עלי הנה היא לוטה בפסקי ומצאת כי תדרשינו קחנו משם ובואה וע"כ בפרטי וצדדי צדדים שיש בלשון הנזירו' הנז"ל הנוטים להיתר לא אטפל עתה. אכן מה שנתתי אל לבי לחקור בנ"ד בדבר הנר' לעינים שעניה זאת אמו של ראובן לית לה מגרמא כלום ועיניה צופיה לשולחן בנה ומצוה עליה רמיא לזון את אמו ובמצוה זו דרמיא עליה איכא פלוגתא דרבוותא דאיכא מאן דסבר דהוי משום כבוד ואיכא מאן דסבר דהוי משום צדקה וכדבעינן למימר לקמן דגרסינן בקידושין פ"א דף ל"ב ת"ר איזהו מורא כו' כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה כו' איבעיא להו משל מי ר' יאודה אמר משל בן רב נחמן אמר משל אב אורו ליה רבנן לרב ירמיה כמ"ד משל אב. והתוס' כתבו בד"ה אורו ליה רבנן כו' משמע שכך הלכה וכן פסק בשאלתות דרב אחאי פ' וישמע ופסק דהיכא דלית ליה לאב ואית ליה לבן חייב הבן לזון את אביו וכן פסק ר"י ור"ח דלא יהא אלא אחר כדאמרי' בפ' נערה דרב אכפייה לההו' גברא ואפיק מניה ד' מאו' זוזי לצדקה ועוד דאמרי' בירו' אר"י הלואי דיהווין כל שמעתתי ברירן לי כהך שכופין את הבן לזון את האב עכ"ל. ומדמייתו ראיה מפ' נערה דרב אכפיה לההוא גברא ואפיק מניה ת' זוזי לצדקה. שמע מינה דמשום מצות צדקה הוא דמחייבנא ליה ולא משום מצות כבוד וכן נראה שכן דעת הרא"ש וכן כתב להדייא הרי"ף ז"ל.
104
ק״האמנם הרמב"ם בפ"ו מה' ממרין והטור בי"ד סתמו את דבריהם שכן כתב ואם אין ממון לאב ויש לבן כופין אותו וזן אביו ואמו כפי מה שהוא יכול ומרן הב"י בי"ד סי' ר"ס הסכים דעת הר"מ והטור לדעת התוס' והרי"ף שכן כתב וכ"נ מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו דשקלינן מניה בתורת צדקה ויהבינן ליה לאבוה והכי דייק נמי לישנא דהר"מ ורבינו שכתבו ואם אין לאב ויש לבן כופין את הבן וזן את האב כפי מה שהוא יכול עכ"ל ולא ידעתי מהיכא דייק מרן בלשון הר"מ והטור לומר דסברי כדעת התוס' והרי"ף והרא"ש דאם ממ"ש כפי מה שהוא יכול איני רואה בדברים הללו שום הכרח לומר דסברי כהרי"ף וסיעת מרחמוהי דדילמא דמשום כבוד נגעו בה ולא משום צדקה והדברים שקולין הם בעיני וראיתי להב"ח שכתב וז"ל וכן פי' הב"י אבל אין לפרש דעת הר"מ ורבינו דצריך ליתן לו משום כבוד דא"כ היה צריך ליתן אפי' מגלימא דעל כתפיה כדי לקיים מצות כבוד אב ואם שאין לה שעור ומה זה שכתבו כפי מה שהוא יכול עכ"ל ובענייותי גם דברי הב"ח צל"ת דאם מה שהכריח הוא ממ"ש כפי מה שהוא יכול יכולין אנו לפ' דמשום כבוד נגעו בה ומ"ש כפי מה שהוא יכול באו למעט דלא מחייבנא ליה לחזור על הפתחים להאכיל לאביו אלא מפרנסו כפי יכולתו כל זמן שיש יכולת בידו לפרנסו מממונו ולאפוקי דאם אין לו תו לא מחייב לחזור על הפתחים לפרנסו וכן פי' ר"ת לא שיחזור על הפתחים בשביל אביו אלא חייב לפרנסו משלו אפי' אם יצטרך לחזור על הפתחים אח"כ ע"כ. וזהו אפי' מגלימא דעל כתפיה ולעולם משום כבוד נגעו בה באופן שלא יש מדבריהם הכרח כ"כ.
105
ק״וואני בעוניי נר' שכונת מרן שהוכרח מדברי הר"מ דסברי כהרי"ף וכעמיה הוא ממ"ש ודייקי בלישנייהו ונקטי כופין את הבן כו' ומדנקטי בלישנייהו לשון כפייה כופין את הבן ואם משום כבוד אין אנו יכולין לכופו משום דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצידה וכל מ"ע שמתן שכרה בציד' לא כייפי' ליה וכדאמרי' בפ' כל הבשר דף ק"י גבי ההוא גברא דלא הוה מוקיר אבוה ואימיה. כפתוהו א"ל שבקוה דתני' כל מ"ע שמתן שכרה בצידה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה יע"ש ופי' רש"י וז"ל שמתן שכרה בצידה למען יאריכון ימיך לכך פי' מתן שכרה לומר אם לא תקימנא זהו עונשו שלא יטול שכר זה עכ"ל ומכלל דברי רש"י נר' שר"ל שמ"ש דאין ב"ד מוזהרין עליה שפי' שאינם נענשי' לפי שכבר עונשם מפו' במקרא. וכן הוא מפורש בירוש' והביאו הרמב"ן בתשו' סי' פ"ח שנשאל על ב"ח שנכנס בבית לוה ומשכונו שהוא עומד בעשה דהשב תשיב לו אם אינו רוצה להשיב אם כופין אותו ב"ד או לאו. תשו' זו היא מ"ע שהזמן גרמא שמתן שכרה בצידה אין ב"ד מוזהרין עליה ופי' בירוש' דאין ב"ד של מטה נענשי' עליה אם העלימו עיניהם ממנו ולא רצו לדון בה ולפיכך אם לא רצו ב"ד לכוף אין כופין אבל ודאי אם רצו לכוף כופין כדאמרי' פ' הכותב א"ל רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה אי אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי א"ל תנן בד"א במל"ת אבל במ"ע כגון עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו עכ"ל.
106
ק״זולכאורה ק"ל בדבריו בראיה דמייתי מפ' הכותב למאי דקאמר אבל ודאי אם רצו לכוף דכופין כדאמרי' כו' וקשה טובא חדא דמה מייתי ראיה מהתם לאם רצו ב"ד לכוף הא מהך סוגיא דפ' הכותב משמע דחיובא רמיא עלייהו דבדינא לכוף אותו עד שתצא נפשו דמדקאמר בד"א במל"ת אבל במ"ע רמו כו' מכין כו' משמע דכי היכי דמלקין מן הדין במל"ת ומחוייבים הן להלקותו כדי שיפטרו מעונשו הכי נמי במ"ע מחוייבים אנו להכותו עד שתצא נפשו ואין הדבר תלוי ברצון ב"ד. וא"כ מאי ראיה מייתי מהך סוגייא. ועוד זאת יתירה דהכי מייתי ראיה מהך סוגי' דמיירי במצות דאין מתן שכרה בצידה כסוכה וכלולב למצות שמתן שכרה בצידה ומה ענין זה לזה ויש לבעל דין לחלוק ולו' דשאני מצות עשה שמתן שכרה דהתם הדבר תלוי ועומד ברצון ב"ד. משא"כ במ"ע שאין מתן שכרה כסוכה וכלולב דין הוא דמחייבי ב"ד לכוף אותה. ונראה ליישב לפע"ד שאין הדבר כפשוטו אלא הראיה דמייתי מהש"ס דהכותב הוא לו' דאם ב"ד רצו לכוף אותו שיכפוהו בשוטין כדאמרי' התם גבי מ"ע דסוכה ולולב דאם אין עושה המצוה שמכין אותו עד שתצא נפשו. ולאפוקי מדעת התוס' שפי' בפ' כל הבשר ד"ה כל מצות עשה כו' וא"ת והרי צדקה כו' ואמרי' בב"ב דף ח' דרב' אכפייה לר' נתן ואפיק מניה ת' זוז לצדקה ואומר ר"ת דאכפייה היינו בדברים כו' ועוד דבצדק' נמי איכא לאו דלא תקפוץ ולא תאמץ. אמור מעתה שהרמב"ן אייתי הך סוגייא לו' דאם ב"ד רוצין לכופו שיכפוהו כראוי דלא תימא דכיון דמן הדין אין אנו מחוייבים לכופו א"כ נאמר דאם ירצו הב"ד לכופו יכופוהו בכפייה קלה דהיינו בדברים וכתי' ראשון דהתוס' להכי אייתי ראיה מההיא דכתו' לאורויי דאם רצו ב"ד לכופו רשאים הם לכופו אפילו בשוטין דאמרי' דמכין אותו עד שתצא נפשו. אתה הוראת לדעת דאין ראייתו מההיא דכתובות לעיקר דינו וחילוקו דהדבר תלוי ברצון הב"ד כמובן מריהטא דלישנא דמההיא אין משם ראיה וכמש"ל אלא לענין אופן הכפייה הוא דמייתי הך ראיה כדבר האמור כנ"ל כו'. וראה ראיתי להרב הט"ז בסי' ר"מ בי"ד שנתעצם להקשות על תשו' הרמב"ן הנז' מכח הך סוגייא דפ' כל הבשר הנז' לעיל דלפי סברת הרמב"ן דאם רצו לכוף אותו דהרשות בידם וז"ל וק' ממ"ש רב מרי כאן לרב חסדא שבקוהו דהא אם רוצה שפיר כופהו. וקו' זו הק' נמי על המרדכי שכ"כ וז"ל ובמרדכי פ' נערה שנתפתתה מביא ירוש' הלז וכתב עלה ולפ"ז ל"ק הא דאמרי' בירוש' דפ"ק דקדושין הלואי יהיו כל שמועותיו ברירין כהדא דכופין הבן לזון את האב ובפ' כל הבשר אמר שבקוה עכ"ל. הרי שלא הוק' לו רק הני תרי מילי דסתרן אהדדי דהיינו בירוש' א' שכופין הבן לזון האב והיא מ"ע שמתן שכרה בצידה ובפ' כל הבשר אמר שבקוה. ותירץ ע"ז דההיא דכופין הבן היינו מצד רצון הב"ד אבל ע"מ שהקשינו לא תירץ כלום דמה הביא רב מרי מהא דתניא לחלוק על רב חסדא עכ"ל פי' דבריו דהמרדכי הוק' לו הני תרי סוגיי דהירו' וביישובו לא יישב כי אם חדא סוגייא דהיא הך דכופין את הבן לזון את האב דמתוקמא כשרצו ב"ד לכפותו. ברם דהא הירוש' דשבקוה לא יישב כלום דמה הביא רב מרי מהא דתניא לחלוק על רב חסדא. פי' והלא הך ברייתא דמייתי רב מרי איירי נמי כשרצו ב"ד והיא הקו' עצמה שהוק' לו בדברי הרמב"ן ולכאורה נראה ליישב הך סוגייא דשבקוה לדעת הרמב"ן והמרדכי הכי הוי מפרשא לה דר' אמי ראה לרב חסדא שציוה שיכפתוהו על העמוד להכותו מכה רבה כדקי"ל דמ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו ונר' דר' אמי הבין מבין ריסי עיניו דרב חסדא שהיה סבור שהיו נענשים עליו אם לא יכוהו כשאר המצות ולהכי א"ל ר' אמי שבקוה כדתניא כו' דאין ב"ד של מטה מוזהרין עליה פי' נענשים וכיון שכן אינכם מחוייבים מן הדין להכותו ולהכי א"ל שבקוה כלו' להעתיקו מסברתו שהיה סובר רב חסדא שהיה מן הדין להלקותו. ולעולם שאם היה רואה בבירור ומכיר בדברי רב חסדא שלא היה רוצה להלקותו מן הדין כי אם שכן עלה ברצונו דרב חסדא להלקותו אז ודאי דלא היה אומר ר' אמי שבקוהו. וזה נ"ל שלכך כיונהו התוס' בב"ב ד' ח' במ"ש ריב"א שהוק' לו נמי קוי הט"ז כדמוס' כצלמה יע"ש וכתבו שם וז"ל וא"ל שבקוה ה"פ אינכם מוזהרין להכריחו כו' ודלא כמ"ש הט"ז בדברי ריב"א שלפי דעתי יותר נוטה דברי ריב"א כמ"ש. ובהכי נתיישבו דברי הרמב"ן והמרדכי לע"ד.
107
ק״חעוד נר' לע"ד ליישב דברי הרמב"ן בתי' הב' שכתבו התו' בפ' כל הבשר ד"ה כל מ"ע שהוק' להם והרי צדקה כו' ותיר' ר"ת תירוץ ב' וז"ל ועוד דבצדקה נמי איכא לאו דלא תקפוץ ולא תאמץ עכ"ל ואין ספק דכונת ר"ת בתירוץ הב' הוא לומר דכיון דבצדקה איכא לאו דלא תקפוץ כו' דכייפינן ליה אפילו בשוטין דנמצא דרבא דאכפייה לר"ן ואפיק מניה ח' זוזי לצדקה זו כפייה ממש ולא כפיית דברים כמ"ש בתירוץ הראשון. הנה הרואה יראה בתשובת הרמב"ן ז"ל שנשאל על השבת העבוט דאם אינו רוצה להשיב אם כופין אותו ב"ד או לאו ובהשבת העבוט איכא נמי תרי לאוי וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג מה' מלוה ולוה וז"ל הא למדת שהממשכן את העני כו' ולא החזירו בזמנו עובר משום ג' שמות משום לא תבוא אל ביתו ומשום השב תשיב לו את העבוט ומשום לא תשכב בעבוטו כו' יע"ש. הרי דבהשבת העבוט אם אינו מחזירו עובר על עשה דהשב תשיב ועובר נמי על תרי לאוי והיינו ממש כצדקה דאיכא עשה ותרי לאוי. ומן הדין היה לפי סברת ר"ת דכייפינן ליה כפייה גמורה ופי' בשוטין כיון דאיכא תרי לאוי בצדקה.
108
ק״טאמנם הרמב"ן מצע לו את הדרך וסובר הוא ז"ל דמשום דהך מצוה דהשבת העבוט דמתן שכרה בצידה אין לנו לכופו כלל כשאר מ"ע דמתן שכרה בצידה. אכן משו' דאיכא תרי לאוי בהשבת העבוט אית לן למימר דאם רצו ב"ד לכפות יש להם רשות לכופו ואין הסברא לומר שיכפוהו כפייה גמורה בשוטין כס' התוס' דאי הכי מאי אהנייא לן האי דמתן שכרה בצידה. וסברתו היא כעין פשרה לו' דמשום מתן שכרה בצידה אין לכופו כלל ומשום דאיכא תרי לאוי יש לנו לומר דכייפינן ליה כפייה גמורה אשר ע"כ הרמב"ן עשה פשרה דאין לכופו משום דהיא מ"ע שמתן שכרה בצידה והיינו לומר דאין ב"ד מחוייבים לכופו ומיהו משום דאיכא תרי לאוי בהשבת העבוט יש לנו לו' דאם רצו ב"ד לכופו יש להם רשות מאחר דאיכא תרי לאוי ומצאתי ידי ורגלי ליישב מה שהק' הסמ"ע בחה"מ סי' ק"ז על הרב מהר"ם ז"ל שבסי' צ"ז גבי מצות השבת העבוט והגיה מור"ם שם וכתב וז"ל מצות השבת העבוט היא מ"ע שמתן שכרה בצידה ולכן אין ב"ד שלמטה מחוייבים לכוף עליה אבל אם רוצים לכוף הרשות בידם עכ"ל ואילו בסי' ק"ז לא הגיה שם כלום וכתב הסמ"ע שאיפשר שהרב מור"ם סמך עמ"ש בסי' צ"ז וחזר להקשות הסמ"ע דלמה בי"ד בסי' ר"ם סתם הדברים ולא הגיה שם כלל בענין כבוד אב ואם ועיין מה שנדחק הסמ"ע ז"ל לתרץ. ברם במאי דכתיבנא ניחא ובכונה מכוונת הגיה מור"ם בסי' צ"ז דאיירי בהשבת העבוט דאיכא עשה ותרי לאוי להכי הגיה כאן בסי' צ"ז וכתב סברת הרמב"ן וכמש"ל האומנם בסי' ק"ז ובי"ד בסי' ר"ם דאיירי במצות כיבוד אב ואם דליכא לאוי במצוה כי אם עשה לבד להכי לא הגיה מור"ם שם באלו הב' מקומות כלום. ובהכי ודאי נחה שקטה האר"ש מעל מור"ם ז"ל והרצתי יישוב זה לפני אחי המאירי ה"י והוכשר הדבר בעיניו ומ"מ הק' לי אחי ה"י דאי הכי אמאי לא הגיה מור"ם בי"ד ה' צדקה סי' ר"ם וסתם את דבריו והלא לפי דעת מור"ם דס"ל כס' הרמב"ן הי"ל להביא דברי הרמב"ן בה' צדקה דהא צדקה והשבת העבוט שווין הם דאיכא בשניהם חד עשה ותרי לאוי והדין עמו ולא מצאתי מענה ויישוב נכון אך איפשר לדחוק ולו' שסמך בה' צדקה עמ"ש בסי' צ"ז בדין השבת העבוט והוא דוחק. ואחר העמל וטורח שטרחתי ליישב דברי תשו' הרמב"ן ז"ל גם דברי מור"ם בעל הגהה לפי דעתי הקצרה האלקים אינה לידי ס' קטן הכמות הנקרא בית הלוי מיוסד על כללי המיגו בהקדמתו ז"ל דף ד' ע"ב שכתב הרב כדברי וכיישובי ליישב דברי מור"ם. אכן מה שהוספתי נופך משלי הוא ליישב תשו' הרמב"ן שממנה תוצאות חיים למור"ם כאשר הארכתי כיד ה' הטובה עלי ברם אכתי מ"ש אחי ה"י עדיין בציביונה ובקומה עומדת אם לא שנדחוק ליישב כמש"ל דוקא והתימה מהרב ז"ל שלא נירגש בתמיהא זו.
109
ק״ייצא מן המחובר ומכל האמור דרובא דרבוותא סברי דאם אין לו נכסים לאב ויש לו לבן דכייפנן ליה לבן לזון את אביו בתורת צדקה ולא משום כיבוד אב ואם כאשר כתבו התוס' משם השאלתות דרב אחאי והרי"ף והרמב"ם והטור לפי דעת מרן וכן פי' הפוסקין כדברי מרן בשולחנו הטהור בי"ד סי' ר"ם יע"ש. ונשאר לנו לחקור חקירה האחת אהובה דהשתא לפום אינהו רבוותא דסברי דהיכא דאין לו לאב ויש לו לבן דכייפי' ליה לבן לזון את אביו מתורת צדקה. וכיון דאתינן עליה מתורת צדקה נמצא דכייפינן לה כפייה גמורה אפי' בשוטין משום דבצדקה איכא תרי לאוי כמ"ש התוס' כנז"ל לתירוץ הב'. או אם נאמר כיון דצדקה זו דכייפינן ליה לבן הוי משום לתא דכבוד דאי לא תימא הכי למה כייפינן ליה לבן משאר אינשי דעלמא. אלא ודאי דמשום לתא דכבוד נגעו בה וכיון שכן לא כייפינן ליה כפייה גמורה דהא המצוה עצמה מתן שכרה בצידה וקי"ל דכל מ"ע שמתן שכרה בצידה לא כייפינן ליה ונלאתי לבקש בס' ולא מצאתי מי שעמד בחקירה זאת ולא מקום פשיטות. ונר' לע"ד קצת פשיטות מהא דאמרי' בפ' ראל"י ר"א אומר פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו כו' מודים חכמים לר"א בדבר שבינו לבין אביו ואמו שפותחין לו בכבוד אביו ואמו. ופי' רש"י והר"ן שהדיר אביו מהנאתו והם צריכין לו להנאתו שפותחין לו בכבודם. וכן פי' הטור בי"ד סי' רכ"ח וז"ל אבל פותחין לו בכבוד אביו בדברים שבין אביו ואמו כגון אם הדירן מנכסיו שפותחין לו לומר אילו ידעת שאתה חייב במזונותיהם לא היית נודר עכ"ל. ובגמ' מאי אין נדרים אמר אביי א"כ אין נדרים ניתרין יפה ורבא א"כ אין נדרים נשאלין לחכם תנן ומודים חכמים לר"א בשלמא לאביי דאמר א"כ אין נדרים ניתרין יפה הכא כיון דאיחצף איחצף אלא לרבא כו' ופי' רש"י כיון דאיחצף כולי האי מעיקרא דאדרי' לאביו ולאמו מנכסיו הא איחצף ליה ועומד בחוצפו כדמעיקרא ואי מתחרט ודאי פיו ולבו שוין והכי מתרין לו בכך עכ"ל וכן פי' הר"ן יע"ש והטור בסי' הנז"ל כתב וז"ל אבל אין פותחין בכבוד המקום לו' אילו ידעת שאתה עושה עברה בנדרך לא היית נודר שאין אדם כו' וכתב מרן וז"ל ומ"ש רבינו אין פותחין כו' אינו מכוון דא"כ אמאי פותחין באלו ידעת שהיה עובר על לאו דלא תקום כו' והא הנך עברה נינהו אלא כך צ"ל דאין פותחין בכבוד המקו' לומר אילו היתה יודע שאתה מקל בכבוד המקום כו'. והב"ח כתב דדברי הטור מכוונים ותורף דבריו שהדבר תלוי במצוה המפורשת בתורה למצוה שאינה מפורשת בתורה דמצות דלא תקום ולא תטור וכן מצות כיבוד אב ואם הוא דבר המפורש בתורה וכיון דחצף לעבור על ד"ת יחציף גם עכשיו ולא יבוש. ולכך מהני חרטה דהשתא משא"כ בדבר שאינו מפורש בתורה לא מחזקי איניש בחציפא שיאמר שאפ"ה היה נודר והוא אומר שהיה נמנע מלידור אפי' אם אינו אמת. והיינו טעמא דאמרי' בגמ' לאביי דכיון דאיחצף ליה כולי האי מעיקרא דאדריה לאביו ולאמו מנכסיו ואעפ"י שהיה יודע דחייב בכבוד הכתוב בתורה מפורש בודאי יחציף גם עתה כו' יע"ש.
110
קי״אוהנה מלבד מ"ש הרב ט"ז וז"ל ודבריו תמוהים דאם ידע כבר האיסור דלא תקום או כבוד אב ואם מה פתח שייך בזה להתיר לו הנדר מכח אלו ידעת כו' עכ"ל ועוד הקש' הרב בעל גינת ורדים לי"ד כלל ב' סי' ט' וז"ל ומ"ש הב"ח דעון המפורש בתורה קיל טפי לאינשי מעון שאינו מפורש בתורה איברא דסברא הפוכה היא וכלפי לייא שהרי עון המפורש בתורה מתיירא אדם לעבור עליו וכשנכשל כולי האי לכשידעו העולם גודל רשעו ולכן יש לחוש שהוא מסתיר עונו ויכחידנו תחת לשונו ולכן אינו מן הראוי לפתוח בו. לא כן כשהעון אינו מפורש בתורה דיש לו התנצלות שכיון שאינו מפורש קיל וכשפותחין לו אינו משיב אלא האמת כו' יע"ש. ואני ההדיוט תמה על הרב הנז' דאיך דחה דברי הב"ח בדברים ובסברא בעלמא והן אמת שסברתו היא סברא ישרה. אכן מה נעשה בדברי הש"ס שנסתייע הב"ח מנייהו ואזיל דקאמר בשלמא לאביי כו' דכיון דאיחצף ליה הא איחצף ליה ופי' ולהכי פותחין לו בדבר שבין אביו ואמו לכ"ע והא כבוד אביו ואמו כתוב בתורה ואפ"ה אמרי' כיון דאיחצף כו' והיא ראיה גמורה לחילו' הב"ח. וא"כ קשה איך מלאו לבו להרב הנז' לחלוק על חילוק הב"ח במילי בעלמא והעלים עינו מהראיה שביד הב"ח לכן אי קשה על חילוק הב"ח הא ודאי קשיא והוא דלפי מ"ש הר"ן ז"ל ורש"י ובפרט הטור דפי' ומודים חכמים לר"א בדבר שבינו לבין אביו ואמו דמיירי בהדירו לאביו מנכסיו והוא צריך להנאתו כנז"ל דמשמע דלית ליה לאב מגרמיה כלו' ונאחז בכבלי העניות עד שנצרך האב שיזון אותו בנו. ובדלית ליה לאב ואית ליה לבן כבר כתבנו לעיל דרובא דרבוותא סברי דכייפנא ליה לבן לזון את אביו מתורת צדקה ולא משום מצות כבוד משום דלא חייבה התורה לזון את האב אלא בדאית ליה לאב נכסים ברם בדלית ליה לאב אף בדאית ליה לבן אינו מחוייב מן התורה לזונו אלא דכייפינן ליה מתורת צדקה דלא גרע מאחר וכמ"ש התוס' כנז"ל. וכיון שכן דבהך גוונא מיירי נמצא דדבר זה אינו מפו' בתורה במצות כבוד אב ואם דהא אינו מוזהר בפי' מן התורה אלא בדאית ליה לאב ממון. א"כ קשה על חילוקו דהב"ח שכתב דהך מצוה דכבוד אב ואם שאמרו בש"ס דמודים חכמים לר"א בדבר שבינו לבין אביו ואמו שפי' שהדירו מנכסיו דמיירי בדלית ליה לאב ואית ליה לבן דהוי מצו' המפו' בתורה והלא אין מצו' כיבוד אב ואם בזו מפו' בתו' דהתורה לא חייבתו לבן בדלית ליה לאב ואיך כתב דמצו' כיבוד אב ואם דכי האי גוונא מפו' בתורה. ואל תשבני מדברי הש"ס שהביא הב"ח ראיה לחילוק דהכי מפרשינן לה דלעולם כבוד כזה אינו מפו' בתורה ומאי דאמרי' בש"ס כיון דאיחצף ליה איחצף פי' דעל צד הסברא נותנת לכבד את אביו בממונו שאפי' אומות העולם מכבדים את אביהם שאינם מניחין את אבותיהם לחזור על הפתחין כשיש נכסים לבן ומכין ועונשין בדיניהן ע"ז ונחשב לעברה בעיני כל הבריות וזה החציף והדיר את אביו מנכסיו ופרץ גדר העולם ובודאי לא יבוש לעולם לומר שאלו ידע שחייב במזונותיהן כו' ולהכי ודאי הוי חרטה גמורה כשמתחרט ועיין בט"ז שפי' קרוב לזה יע"ש. יצא מהמחובר לפום מאי דכתי' ופרישנא דמתני' דהכא דנדרים דמודים חכמים לר"א דבדבר שבינו לבין אביו ואמו פותחין דמיירי בדלית ליה לאב ואית ליה לבן דאמרי' בעלמא דמאי דכייפינן ליה לבן לזון את אביו הוי מתורת צדקה ולא משום כיבוד אב ואם א"כ ק' לישנא דמתני' ומודים חכמים שפותחין לו בכבוד אביו ואמו דמאי כבוד אביו ואמו איכא הול"ל שפותחין לו בתורת צדקה אלא ודאי מהא שמעי' דאע"ג דמתורת צדקה הוא עיקר הפתח אלא כיון דמצות צדקה זו אתייא ליה משום כבוד אביו ואמו ולכן עיקר הפתח דפתחינן ליה משו' כבוד אב ואם דמשום לתא דכבוד אב ואם אתינן ליה. אמור מעתה שאנו עושין העיקר משום כבוד אב ואם ולא משום תורת צדקה איפשיטא לן למאי דמספקא לן מעיקרא דלא כייפי' ליה כפיה גמורה בצדקה משו' דצדקה זו משום לתא דכבוד אב ואם הוא ובעיקר מצות כיבוד אב ואם קי"ל דאין כופין משום דהוי מ"ע שמתן שכרה בצידה. אמטו להכי לא כייפינן ליה כפיה גמורה בדלית ליה לאב ואית ליה לבן אפי' שמתורת צדקה כייפינן ליה לזון את האב עד הנה עזרנו ה' לתור ולחפש בנ"ד דמיירי דאמו של ראובן הנז' דלית לה מגרמא כלום דמכלל דברי הפוס' הנז"ל נר' דמחייבי' ליה לבן בדאית ליה לזון ולפרנס' את אמו מהבא בידו וכופין אותו מדרבנן ויש לו קצת מצות כבוד מדאורייתא.
111
קי״במעתה צריך להתייש' בדבר אי מהני פתח זו לפתוח לראו' הנז' ולו' לו אילו ידעת שאתה עובר על מצות חכמים שחייבוך לזון את אמך מי היית נודר אם או' ראובן שע"מ כן לא נדר לפי שהיה סבור שמאחר דאפסיקא הלכתא בקדושין כמ"ד משל אב אי הוי פתח גמור להתירו מכבלי הנזירות אי לא ואת"ל דאין פתח זה אלים כ"כ להפקיע הנזירות מעליו לפחות אי מהני לעשותו סניף אי לא ומצאתי למהר"י אדרב"י סי' ת"ח שנשאל על נדון כיוצא בזה. והשיב וז"ל אם משו' שחייב הנודר בכבוד אביו אין בה ממש וטעמא דמלתא שהרי כתב הר"מ ז"ל ה' נזירות פ"ק הנזירות בכלל נדר כו' עד הרי דאע"ג דכבוד אב מצוה חל הנזירות. הרי בהדיא דאי איפשר לן לפתוח פתח זה משום לתא דכבוד אב ואם דהא אי אפי' הויא מלתא דהויא גופה כבוד האם עצמה אינו מועיל פתח זו להתיר נזירותו וכמ"ש מהר"י אדרב"י מדברי הרמב"ם דהנדר והנזירו' חל אפי' על דרך מצוה כנז"ל וכיון שכן פתח זה אינו מעלה ומוריד לנ"ד. איברא דהיה מקום להקל בנ"ד מטעמא דהוי נדר דאפקיה בלשון שבועה שאמר ראובן די נו איסטאר לייו אי אילייא כו' דהוי לשון שבועה דאילו בלשון נדר הול"ל הריני נזיר כו' סי איסטארי כו' וכמ"ש מוהרשד"ם בכמה מקומות לא"ה וז"ל נ"ל בלי ספק שרבים בחכמה ובמנין סוברים דאין נדר בלשון שבועה ה"ה כת' שכתבו התוס' עליו שהם דברי קבלה והרב ן' מיגש שכתב הרמב"ם עליו שהיא לבו כפתחו של אולם וכת' שעיקר התוס' עליו ועל ר"י והרשב"א והרא"ש ובנו הטור ורבי' ירוחם ז"ל נראה שכן דעתם כו' יע"ש. ועל דבריו אלו רצה לסמוך הרב המובהק כמוהר"א הלוי ז"ל בתשו' לי"ד סי' א' כלל ב'. אך ראיתי שם בס' גינת ורדים שהרב המופלא מאריה דאתרא כמוהר"ם ן' חביב ז"ל שכתב שאין לסמוך עליו על טעם זה כאשר האריך שם הרב הנז' ולבסוף כתב ובפרט שהרב הגדול מהרי"ט בראשונו' סי' ג"ן הכריח הדבר בראיות ברורו' וחזקות דנזירות דין שבועה יש לו והפליא עצה והגדיל תושיה יע"ש. גם מהר"א ששון כתב וז"ל אבל כפי האמת אין ראוי לסמוך על זה הטעם לבד יע"ש. א"כ סניף זה אין לנו עסק בו ברם אם יש צד להקל ולעשותה סניף להקל בנזירות בנ"ד הוא בהוראת הרב הגדול כמהר"ש סרילייו ז"ל שהביא דבריו מ"ו כמהר"ם ן' חביב בס' גינת ורדים חי"ד כלל ב' דכיון דהנזירות לא חל עדיין משום דאתי דבור ומבטל דבור והוא ע"פ הירוש' ולבסוף כתב הרב וז"ל אך מ"מ יראה לע"ד שהוא סניף חשוב לצרפו עם טעם אחר כו' יע"ש באורך. הכי נמי בנ"ד דלא חלו בה ידים ידי נזירות נעשה סניף זה לצרפו עם סניפים אחרים.
112
קי״געוד נר' סניף אחר להקל בדבר דכיון שאמר ראובן הנז' די נו איסטאר לייו כו' דמשמע דהנזירות יחול עליו כשלא ישב עם אמו בבית אחד ובשולחן אחד ונמצאו דבריו סותרין כונתו ובנדרים בעינן פיו ולבו שוין ועיין במהריב"ל סי' מ"א והרב הגדול מוהרלנ"ח סי' נ"ו ע"ד ותי' סי' ס"ד והרב המובהק פני משה סי' ק"ב והרב מהר"א טארי"ק הובאו דבריו ס' דרכי נועם לי"ד סי' י' ומאחר דכל אינהו רבוותא הסכימו לעשותו סניף להקל א"כ ה"ה בנ"ד. ואף שנר' קצת מהמורים דלא ס"ל כוותיהו ה"ה הראשון שבקדושה מהר"א ששון סי' קנ"ד והרב מהר"א הלוי ס' גינת ורדים לי"ד סי' א' מ"מ התורה אמרה אחרי רבים להטות הרי לך שני סניפים. עוד יש סניף אחר דנמצא ג"כ בס' הקדש והוא כשקיבל ראובן הנזירות לא היתה דעתו מיושבת עליו ומרוב שיחו וכעסו אשר במרה בו דיבר. ועיין בהרב פ"מ ח"א סי' ל"ז ומוהריק"ש בשילהי ה' נזירות להיות אלו נדרי רשעים סמכו שלא לקיים שום דבר בנ"ש כו'. וכיוצא לזה הביא מרן ז"ל בב"י י"ד סי' רנ"ח בתשו' המיוחסות להרמב"ן סי' רנ"ה בהתרת נדרים בעי חרטה היינו בנודר מחמת עצמו כנודר מן היין או מן הבצל מפני שהוא רע לו כו' אבל נדרים שהן דרך קנס כגון קונם כו' בחרטה דהשתא סגי יע"ש והרב המבי"ט ח"א סס"י צ"ט הביא הך תשו' וכ"כ מהר"א טאריקה בהך תשו' הנז"ל וכ"כ הרב פ"מ ח"ב סס"י ק"ב וז"ל עוד יש סניף להקל כל דהו בנ"ש והוא ממה שבא בשאלה שראו' מרוב שיחו וכעסו קפץ ונדר בנ"ש זה וכיון שכן איפשר שכיון שגבר כעסו כ"כ עד שבא לידי מדה זו כל כי האי לא פיו ולא לבו איכא ע"כ יע"ש הרי סניף אחר בנ"ד נמי שהיה קבלת נזירות ראובן מתוך כעס כנז' בשאלה. ולכאורה היה מקום להביא עוד סניף אחר לנ"ד והוא הוא הפתח שפתח לעצמו ראובן הנודר כנז' בשאלה מטעם המודעה שמסר ראובן הנז' בליל ערב ר"ה ובליל י"ה על הנדרים והנזירות שיקבל באותה שנה שיהיו בטלים מעכשו. וכמ"ש הרב מור"ם בהגה סי' רי"א דין א' וז"ל והא דאמרי' כל נדרי בליל י"ה הוי כאלו התנה בהדיא כו' וכתב הש"ך וז"ל וכתו' בתשו' מוהר"ם גאלאנטי סי' י"ח דה"ה בנזירות דינא הכי דכל נדרי מבטל הנזירות אעפ"י שלא אמר נזירות הרי היא בכלל הנדרים יע"ש. ובנ"ד עדיפא שמלבד כל נדרי שאמר ראו' הנז' בליל י"ה עוד הוסיף נופך למסור מודעה בפני עדים כמו שכבר הודפס מודעה זו בס' קיצור של"ה שלפי זה אין ספק דלא חל הנזירות על ראובן הנז' מאחר שכבר מסר מודעה זו בפני י' בני אדם. ומצינו להרבה מהפוסקים שסמכו על טעם זה לחוד לבטל הנזירות ונזכיר קצתם מה ששלטה עיני בהם ה"ה הרב הגדול מהרדב"ז ז"ל במודפסו' סי' ג"ל ומהר"ם אלשיך סי' ק"ג והביא דבריו הרב פני משה ח"א סי' ל"ז. גם המקור ברוך סי' כ"ט ומהריט"ץ סי' ק"א. אלא דאם באנו לדון ולהתיר הנזירות משום האי טעמא לחוד צריכין אנו לחקור בראובן הנז' אי זכר למודעא זו תכ"ד שכן עלתה הסכמת רוב הפוסקים שהצריכו שיזכור המודעא תכ"ד ושאלתי את ראובן הנודר ואמר שלא זכר המודעה לא תכ"ד ולא אחר כ"ד כאשר הארכתי בפרט הלזה במקום אחר. מעתה אין פתח זה מועיל לנ"ד. מ"מ לבי אומר לי דאף לאינהו רבוותא נמי דאמרו דלא מהני היינו בהאי טעמא בלחוד ברם מאחר דבנ"ד איכא פתחי מעלייתא דפתחינן להו לעיל. מעתה ומעכשו איפשר לעשותו פתח זה סניף ולצרפו עם הסניפין האחרים הנז"ל כי לא נופל הוא דהא איכא כמה מרברוותא שעשו מעשה אף שלא נזכר מהמודעה תכ"ד וכמ"ש מהרי"ט סי' כ"א וז"ל וכבר הורה א"א ז"ל הלכה למעשה כסברת ר"ת דמהני תנאה אעפ"י שלא זכר תכ"ד גם מהרדב"ז ומהר"ם אלשיך והרב מקור ברוך ומהריט"ץ הנז"ל סוף דבר הכל נשמע מכל הני טעמי שכתבנו שראו' הנז' לא חל עליו הנזירות ובלבד שיקבל עליו ראובן הנז' שמהיום והלאה לא יהיה פרוץ בנדרים ובפרט בנ"ש החמור הביטה נא וראה מ"ש מהרדב"ז בס"ס קכ"ו וז"ל ואין ראוי לשום בעל הוראה להקל בנ"ש לפי שהיא תקלה גדולה שהרי על כל כוס וכוס ועל כל תגלחת ותגלחת לוקה וזה הולך וסומך על הוראתו והקולר תלוי בצוארו רחמנא ליצלן עכ"ד ז"ל. ואחר הדברים האלה מי זה האיש ירא ה' שדוחק ונכנס בעובי קורא כזו לולי שמצאתי שכתב מהר"א טאריקה ז"ל שכתב דכיון דנ"ש אין לו התרה כל טצדקי דמצינן למעבד כי היכי דלא ליחול עבדינן כי היכי דלא ליתיה לידי תקלה ביין ותגלחת ומייתי הרב הנז' ראיה משילהי פ"ק דכתובות גבי ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף היא אמרה מניה הוא והוא אמר אין מנאי כו' עד נמי בדיעבד דמי כו' יע"ש וכבר כתבתי במקום אחר שאני מגמגם בראית הרב ז"ל מ"מ על דברי הרב סמכתי ונכנסתי לדון בתגר זה. ועכ"פ צריך התרת חכם ובענין התרה כתב הרב פ"מ סי' ק"ג שצריך שיתירו לו ג' חכמים בקיאים ולא שתהיה ההתרה בפומבי דלא ליתי המון העם לשמוע ויהיו סבורים שנזיר שמשון איתיה בשאלה כשאר נדרים.
113
קי״דאך מהריט"ץ ז"ל כתב שיתירו לו בעשרה כדי לצאת מידי חששא זו שלא יאמרו דנ"ש איתיה בשאלה דכיון שכן הנודר יהיב דעתיה ושואל מ"ש נדר זה משאר נדרים שצריך י' והם או' לו דנ"ש חמור מאד דליתיה בשאלה ומה שהתירו הוא משום דלא היה הנזירות גמור ואפ"ה חמור שצריך התרה בי' וע"י כך יהיה נזהר ונבדל מלידור בנזירות והסכים עמו הרב גינת ורדים לי"ד סי' ח' כלל ב' והכי נקטינן וצור ישראל יצילנו ממכשול ושגיאו' כמאמר נז"י שגיאות מי יבין וכי"ר. כה דברי העבד ישר' לב נשבר אף רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
114
קי״השאלה על מנהג קבוע שהיה עד עתה בעה"ק ירושלם תוב"ב מימי אבותינו הקדושים נ"ע שהיהודים עצמן היו מוכרים בשר כשר באופן זה שהמוכר בשר היה הולך למקולין ולוקח בשר מבעליו הגוים בפחות ומוכר ביותר בחנות שלו והיא היא הגאביל"ה הנהוגה בכל מקום ומהגאביל"ה נוטל שכרו וגם פורע פרס לשוחטי ובודקי העיר על פי הסכמת העיר אשר מימי קדם והנה עתה חדשים מקרוב באו לקוטאי ממזרח וממערב ונתועדו יחד והסכימו בניהם לבטל מנהג הקדמונים יען שלא נמצא להם בשר בריוח כי הזמן בוגד מפני החמס קמו וכתבו הסכמה חדשה וחתמו בה הם בראשונה והחתימו בה קצת מתושבי העיר ותורף הסכמת' היא שמהיום ההוא והלאה שימכור הגוי בשר הכשר בידו כמו שנוהגי' בח"ל שרושם השוחט פ' השבוע בזרוע הבהמה והגוי בעצמו מוכר הבשר לישראל ולא יהיה עוד גאביל"ה על הבשר מהיום ההוא והלאה וקצת מרשומי העיר לא באו על החתום כי יראו אלקים לשלוח יד ויהיו גם הם גרמא לבטל מנהג הכשר אשר נהגו אבותינו הקדושים אשר בארץ ועשו והצליחו שמחמתן נתבטלה ההסכמה. ומ"מ עדיין החתומים על ההסכמה עומדים בדעתן ורוצים עכ"פ לחדש הסכמתן וע"ז שאל השואל אם יש כח בידם לבטל מנהג הקדום ע"פ הסכמה זו מאחר שלא נתברר מנהג הזה על מה נתייסד או לא ושכמ"ה.
115
קי״ותשובה מי הביאני עד הלום לברר אוכל ולהוציא משפט זה לאשורו ואנכי בער דשותא דרבנן לא ידענא. מי אנכי יתוש קצוץ כנפים פגום נכנס בחדרי מלכים ולמשש כלי הקדש באתרא דזקוקין דנורא מאן חשיב ומאן ספין ומאן רקיע לעיוליה נפשיה בתוך האש הגדולה בתבערה ובמצ"ה וידיו לא תכוונה. מי האיש הירא את דבר ה' יאחזינו רעד הני ברכי קיש קיש דא לדא בקרא יהודי כי רבים חללים הפילה ומלתא דאתיא בק"ו למי שלא נתבשל כל צרכי ולא הגיע אפי' למאכל בר דרוסאי וחכמה לא קנה. תשובה תולה זה חלק אדם ממעל לחשב בתורת ה' יהגה יום ולילה לא ישבות בודק לאור הנר בחיפוש וחיפוש מנר עד שידו מגעת וחישב עם קונהו כאילו קבלה מהר סיני ואין עליו דין ודברים אם יאכל קדש בשגגה הנה שכרו אתו מנחת פתים ידיו תבאינה. ובטרם תחיל האר"ש צריך לחקור במנהג זה אם הוא בהסכמה קדומה או אי הוי מנהג בעלמא שקיבלו אבותינו עליהם מעצמן וחקרתי על זה ולא אתנו יודע על מה. מ"מ אף אם נאמר דשלא בהסכמה נהיה הדבר הזה כי אם מנהג בעלמא כבר כתב הריב"ש סי' שצ"ט משם הרמב"ן וז"ל ועוד שאפי' בדברים שלא קיבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנהגו כך מעצמן לעשות גדר וסיג לתורה אף הבנים חייבים לנהוג באותו גדר כדאמרי' בפסחי' פרק מ"ש בני בישן נהגו כו' ופסקו מרן בי"ד סי' רי"ד יע"ש. ולבי אומר לי דמסתמא מנהג זה שנהגו אבותינו הקדושי' היה משו' סייג לתורה שלא יבואו ישר' לידי מכשול שיאכילו הגוים בשר נבלה וטרפה ומוכרח הדבר מעצמו מדין ק"ו שהלא עינינו הרואות אם היו' שהוקבע הדבר שישראל ימכור הבשר שפעמי' רבות רצו הנבלים להכשיל את ישראל להאכילם טרפות בתורת חליפין לולי ה' שהיה לנו ורבים השיב מעון ק"ו כשהן עצמן יהיו מוכרין הבשר לישראל דפשיטא בלי ספק שיהיו מכשילין את ישראל וא"כ הדבר ברור אצלי שע"ד זה הוקבע המנהג הלזה שהוא סייג וגדר לתורה מאבותינו הקדושי' אשר בארץ. אך מ"מ צריך להתיישב בדבר אם איפשר שע"י פתח וחרטה יכולים לבטל המנהג דההיא דהריב"ש איפשר דמיירי בלא חרטה ופתח כי אם ממילא.
116
קי״זוהנה הרב הגדול בעל משא מלך נסתפק קרוב לספק זה בההיא דבני בישן וז"ל הש"ס. גרסינן פ' מ"ש בני ביישן נהוג דלא הוו אזלי מצור לצדון במעלי דשבת' אתו בנייהו קמיה דר"י א"ל אבותינו אפשר להו אנן לא איפשר לן א"ל כבר קיבלו אבותיכ' עליהן שנ' שמע בני מוסר אביך וגו'. והרב הנז' בדף נ"ה נסתפק בדברי ר"י אי אמר להם הכי בעבור שלא באו בחרטה אלא אמרו לא איפשר לן דמשמע שהיו רוצים לבטל המנהג ממילא אבל אם היו מבקשי' התרה היה מתירן. או בכולל אמר להן כבר קיבלו פ' דלא מהני חרטה. והרב הנז' הביא ראיה מההיא דערובין פ' הדר דף ע' דבעי הש"ס גבי יורש אי מצי מבטל רשות דקא' התם או דילמא יורש כרעיה דאבוה הוא ומצי מבטל וקי"ל כרב נחמן דיורש מצי מבטל משום כרעיה דאבוה הוא. ודחה ראיה זה באופן זה דבשלמא התם לענין ירושה הוי כרעיה דאבוה דהבן קם תחת אביו ומצי מבטל אבל הכא שהמקבל המנהג הוא אביו על מה יתחרט בנו במה שלא קבל והמנהג חל עליו מדין דאל תיטוש ואין משם ראיה שיוכל להתחרט בנו יע"ש ודבריו אלו הם מוסכמים לדעת רבו מהרשד"ם בח"א ובח"ב שכתב וז"ל עוד אני אומר שמה שאמרו שיש לו היתר ע"י שאלה לחכם היינו בדבר שאסרו אדם מעצמו מחדש שלא קבלו אבותיו אבל בדבר שקיבלו אבותיו לא אפשר להתיר וראיה ודאי ממעשה דבני בישן שבאו לפני ר"י והשיב להם כבר קיבלו אבותיכם עליהן וכתיב ואל תיטוש תורת אמך ואם איתא אמאי לא הותר להם ע"י חרטה כגון שהיו או' שהיו עומדים בדוחק ושלא היה אפשר להם אלא ודאי שאי אפשר להם להתיר מה שנהגו האבות איסור. כתבתי זה לפי שמדברי מהרי"ק בי"ד סי' רי"ד נראה בהיפך ולא ידעתי מנין לו שהרי לא ראיתי כן בדברי הפוסקים ז"ל כנ"ל ע"כ. ודבריו אלו תמוהים טובא דאיך כתב שלא ראה כן בדברי הפוסקים וע"ז תמה על מרן דלא ידע מנין לו. וק' שהרי דברי מרן מצאם מדברי הרא"ש פ' מ"ש וז"ל שם ע"ד הירושלמי וכל דבר שיודע בו שהוא מותר ונוהג בו איסור נשאל ואין מתירין לו כלו' אם בא לח' לישאל אם יכול לזלזל במנהג שנהגו בו אבותיו כההיא דבני בישן לא יתיר לו הח' וכן נמי אדם שנהג איסור בדבר לסייג ולפרישות לא יתיר לו הח' המנהג ההוא ממילא דהוי כמו נדר כדאיתא בפ"ב דנדרים כו' אבל הח' יכול להתיר לו בחרטה כמו שאר דברים ויפתח בחרטה שנהגו כן לשם נדר עכ"ל ז"ל. ומרן ז"ל עפ"י דברי הרא"ש ייסד דבריו כו' דאפי' בדבר שהחזיק הבן במנהג אבותיו יש לו התרה עפ"י חכם ע"י פתח וחרטה יע"ש וכבר ה' מ"מ עמד בזה ויישב תמיהא זו על צד הדוחק. וז"ל ובדוחק יש לפרש ע"ד מורי הרשד"ם ז"ל אחר שידקדקו דברי הרא"ש שבמנהג הבנים שבאו לזלזל בו מ... אבותיו. כתב ולא יתיר לו הח' ובאדם שנהג איסור בדבר המותר כו' לא יתיר לו הח' ההוא ממילא הוסיף תיבת ממילא לומר שלא יתיר לו ממילא אלא ע"י פתח וחרטה אבל בבן הבא לזלזל בו לא יתיר לו סתם ואיפשר אפי' ע"י פתח וחרטה עכ"ל ה' מ"מ ז"ל.
117
קי״ח(א"ה עיין בקיצור פסקי הרא"ש שמשם נר' בהדיא דאף לבנים מתירין להם ע"י חרטה ועיין בספר כהונת עולם סי' רי"ד). ולי הדיוט לפי קוצר השגת דעתי נ"ל שכן הבין מרן פי' זה בדברי הרא"ש והוא שמרן יצא לידון בדבר חדש למדקדק היטב בדבריו כי זה הוא דיש לדקדק בדברי מרן ז"ל במאי דכתב אחר שהביא לשון הרא"ש ז"ל וז"ל ולפ"ז צ"ל דהא דאמרי במ"ש כו' דמאי אתא לאשמועינן דהלא הדבר מפורש ביתר שאת בדברי הרא"ש. אלא ודאי מוכרחים לפ' שכונת מרן ז"ל ללמדנו דין מחודש מה שאינו מובן ומפורש בדברי הרא"ש באו' א"נ שאבותיהם היו יודעין שהן מותרים ואסרו עצמן בהן ובניהם החזיקו מנהג אבותיהם וסוברים דמדינא אסירי כי ההיא דבני בישן דאיתא התם אי אתה רשאי להתירם להם ממילא בלא התרה ומיהו ע"י שאלת ח' ופתח וחרטה מתירים להם עכ"ל ז"ל כונת דבריו שמדברי הרא"ש נראה דאם הבנים החזיקו במנהג אבותיהם דאין להם התרה שכן כתב בהאי דינא לא יתיר לו הח' סתם דנר' דאפי' ע"י פתח וחרטה אין להם התרה כאשר כתב ה' מ"מ. מ"מ מרן ז"ל בא לחדש לנו דין מחודש והוא דאם הבנים החזיקו במנהג אבותיהם מטעם שסוברים דמדינא אסירי דיש להם התרה ע"י פתח וחרטה והוא כעין פשרה שהטיל מרן בדבר לפי שאם אנו הולכים אחר דעתם שסוברים דמדינא אסירי פשיטא שהן מותרים ממילא כמ"ש הרא"ש על הירוש' יע"ש. ואם אנו הולכים אחר מנהג אביהם פשיטא שאין להן התרה כלל כנז"ל אשר ע"כ הטיל מרן פשרה בניהם כדי שלא להקל ולא להחמיר בדין זה כלו' שאין לו' המנהג הותר ממילא מאחר שהוא נדר בטענת שהיו סוברים דמדינא אסירי שהוא להקל ולא להחמיר לו' שאין להם התרה מאחר דבתר דמנהגא דאבותייהו הן נגררים. אלא דמתירים להם ע"י פתח וחרטה כנ"ל. ואם נפשך לומר דאיך כתב מרן וסוברי' דמדינא אסירי כי ההיא דבני בישן דמשמע דסבי' ליה דעובדא דבני בישן מיירי שהיו סוברים הבנים דמדינא אסירי ולכן היה להם התרה ע"י פתח וחרטה אלא שר"י ראה בדבריהם שהיו רוצים לבטל מנהג אבותיהם ממילא בלא פתח וחרטה ולכן לא היתיר להם והלא מדברי הרא"ש ז"ל נר' שהיו יודעים הבנים שאבותיהם היו יודעי' דמדינא היו מותרים אלא שקיבלו עליהן לסייג ולפרישות ומפני כן פסק דבנדון כזה אין לו התרה יע"ש. ואם איתא כסברת מרן היה להם התרה ע"י פתח ואיך סגר הפתח וכתב סתם לא יתיר לו וכמש"ל. לזה אפשר לו' דבהא ודאי פליגי דהרא"ש ס"ל דבהך עובדא דבני בישן מיירי שהבנים היו יודעים שאבותיהם וגם הם עמהם דמדינא היו מותרי' ונהגו משום סייג ופרישות וע"ז פסק דאין להם התרה כלל. אכן מרן חלוק עליו בזה ודעתו דאפשר לו' בהך עובדא דמיירי דהיו סוברים כולם דמדינא אסירי ויש להם התרה ע"י פתח וכמ"ש לעיל. אך מאחר דהרא"ש ס"ל בהך עובדא דבני בישן שהיו סוברים הבנים דמדינא היו מותרי' כוותיה נקטינן וזה נלע"ד דבתר סברא זו נגרר השואל למהר"י קולון בשורש קמ"ד ששאל על מנהג הלועזים שנהגו שאין האשה טובלת תוך מ' יום לזכר ופ' לנקבה. וז"ל ואשר נשאת ונתת אם יש טעם להתיר ולומר דאע"ג שדורות הקדמונים מהלועזים היו יודעים שאינם אלא משום חומרא מ"מ אבדה עצה מבנים וסבורים שהוא משום איסור וא"כ נשאל ומתירים לו כו' יע"ש מבורר הדבר שכונת השואל הוא מאחר שדורות האחרונים היו טועים בדעתם וסוברים דמדינא אסירי א"כ להוו להו התרה ע"י פתח כס' מרן דכתיבנא. וע"ז השיב מהריק"ו דעכ"פ הן חייבי' לאחוז במנהג אבותיהם משום דאין הדבר תלוי בסברתם ובדעתם. דבשלמא כשמתחילה הוקבע הדבר בטעות אז ודאי שהן וכ"ש בניהם יכולים לישאל שהרי הקבלה בטעות היתה כו' יע"ש. והביא ראיה מהך עובדא דבני בישן. דמכלל דבריו נר' דס"ל למהרי"ק דעובדא דבני בישן מיירי שהיו סוברין דמדינא אסירי כס' מרן ז"ל ועכ"ז פסק דליתנהו בשאלה היפך ס' מרן. ומ"ש מהרי"ק ובכל מקום שתמצא מנהג ויש ליישבו בשום ענין פשיטא שיש ללכת אחריו כמו שאמרו מנהג מבטל הלכה רק שיהיה מנהגו ותיקים חכמי המקום כמ"ש המרדכי ריש פ' הפועלים כו' יע"ש. מכלל של דברים אלו נר' דס"ל דלדעת המרדכי דבכל מקום שיש מנהג בין מנהג ממון ובין מנהג איסור דבעי' שיהיה מנהג וותיקי'. וזה מסכים עם מה שכתב בשורש ח'. ומאי דאיכא לעייוני ח' לשורש ט' כבר עמד עליהן מהריב"ל בח"א כלל י"א סי' ס"א. והרב בעל מ"מ הקשה נמי משורש ק"ב לשורש ח' וכ"נ הקשה ה' משפט צדק וה' באר שבע הרבה להשיב על תשו' זו של ק"ב ואגב גררא ראיתי לה' משפט צדק באותה תשובה סי' י"ד שהקשה על מהרשד"ם ב' תשובות דסתרי אהדדי וז"ל הנה מהרשד"ם סי' ש"ד כתב ועל אשר שאלת המנהג מי יועיל בדבר הזה ומה ראיתי צריך לזה כו' ולשאלה אם יועיל המנהג שנהגו בני העיר לכתוב שטרותיהם ע"י סופר ועדים גוים האמת כן שאם המנהג הוא כן באותה מדינה הו"ל ככל תנאי שבממון שתנאו קיים אלא שצריך שיהיה פשוט מאד עד שכל העולם ר"ל בני אותה העיר יודעים אותו ושיהיה המנהג קבוע ומיוסד לוותיקים כו' והביא ראיה מדברי מהרי"ק שורש ח' וק' לע"ד על מהרשד"ם מדידי אדידיה דהכא מצריך הגם שהוא דיני ממונות וליכא איסורא בדבר שיהיה עפ"י וותיקין ובסי' קצ"ג כתב וז"ל גם כפי מה שראיתי מדברי שניהם שאם היה מנהג קבוע באותו מקום שכתב ידו חשוב כשטר גמור שהיה הדין עם התובע וכן האמת שאפי' שלא יהיה המנהג אלא בין הסוחרים אם הוא מנהג פשוט בניהם אין ספק שזכה התובע והביא ראיה מפרק איזהו נשך האי סטימתא קניא כו' יע"ש ואיך פה לא הצריך שיהיה קבוע עפ"י וותיקי' ושם הצריך הגם שהוא דיני ממונות והניח הדבר בצ"ע. ולע"ד נר' לחלק ולו' דמ"ש מהרשד"ם בסי' ש"ד שצריך שיהיה קבוע עפ"י וותיקים ההיא שאני שעפ"י אותו שטר צואה שנעשית עפ"י סופר ועדים גוים העיקר ירושה מהבנים שהיא מדאורייתא ולהכי הצריך הרב שיהיה קבוע עפ"י וותיקי' וכן הוא דעת הרב משפטי שמואל סי' ק"ג דף קי"ג ריש ע"ג יע"ש משא"כ בההיא דסי' קצ"ג דמיירי דהמנהג ההוא בין הסוחרים וע"ז כתב שאם המנהג קבוע בין הסוחרים מהני שמנהג הזה לא בא לעקור שום דבר לא מדאורייתא ולא מדרבנן. ועוד דיש מרבוותא דסברי דמי שהוציא כ"י אינו נאמן לו' תורפתי ולכן לא הצריך ה' ז"ל שיהיה קבוע עפ"י וותיקי'. וזהו כונתו של ה' ז"ל בההיא דסי' ש"ד שהביא ראיה ממ"ש מהרי"ק בשורש ח' לפי שבהך שכתב ה' הנז' מיירי שבא לעקור חלק הבכור שהוא מדאורייתא ולהכי הצריך הרב שיהיה קבוע עפ"י וותיקין והוי דומה לנדון מהרשד"ם.
118
קי״טוראה ראיתי בתשו' של רבן של בני גולת מערב במודפסו' סי' צ"ד שכתב וז"ל ולענין מ"ש דאפי' כנגד ההלכה כו' כ"ז הוא מלשון מהריק"ו ועוד הביא ראיה מהמרדכי דבב"ק וכל הני איכא למדחי דבממונא איירי משום הפקר ב"ד הפקר וכן כתב הוא בעצמו אלא שכ' דההיא דפ' הפועלים כיון דמסיק כו' עד אלא ודאי דאפי' במנהג איסורי' אזלי' בתר מנהגא היכא דהוקבע עפ"י וותיקי' ועיין בשורש ט' ותמצא שהוא עצמו דחה ראיה זו והביא ראיה אחרת דלאו לענין ממון בלחוד איירי מדמייתי ראיה ממ' סופרי' והתם לאו לענין ממון איירי ע"כ ואני בעיני טרחתי בעשר אצבעותי לקיים דברי הרב ולא מצאתי ידי ורגלי. דאדרבא טרח בעשר אצבעותיו ועשה לה סמוכות ממ' סופרי' יע"ש וע"כ דברי ה' ז"ל נפלאו ממני לפי קוצר השגתי דעתי והדבר תלוי בחסרוני. גם ראה ראיתי בתשו' הרב בעל משפטי שמואל דברים קשים לפי קוצר השגת דעתי שכ' בסי' ק"ג דף קי"ג ע"ג וז"ל והמעיין בכל סוגייות שבתלמוד בתשו' ובב"מ ופ' המקבל ובכל דוכתי שנז' ענין המנהג דאזלי' בתר המנהג ימצא כי דוקא בדבר שאינו נוגע איסור תורה ואפי' בממון הקל כגון בשיעור המידות כו' יע"ש. ואני שמעתי ולא אבין דהרי מצינו דאפי' בדבר שנוגע באיסור תורה אמרינן מנהג מבטל הלכה כדאשכחן בהקומץ רבה דף ל"ב ובפ' מצות חליצה דף ק"ב וז"ל הש"ס אם בא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו כו' שמעינן מהכא דאפי' דעבדו איסורא לדעת אליהו ז"ל אפ"ה שבקינן להו במנהגם ואיך כתב הרב דבדבר שנוגע איסור תורה דאין מנהג מבטל תורה. גם מההיא דמציעא דמקום שנהגו להשכים מוכח ג"כ היפך דברי הרב. דומה לזה הקשה הרב באר שבע סי' כ"ב שתמה על מה שרצה לחלק הרב מהר"ר אייזק שטיין ז"ל בביאורו לסמ"ג בין מנהג ממון לענין איסור יע"ש. ותירוץ ג"כ הרב באר שבע הוא רחוק ומורינו הרב הגדול בעל פר"ח בח' א"ח בדף י"ט הביא דברי הרב הנז' ודחאן בב' ידים יע"ש סוף דבר שדברי הרב משפט צדק צ"ע רב לדעתי הדל. ומהך סוגיא דפ' הקומץ רבה ודפ' מצות חליצה הוקשה לה' מ"מ דף נ"ו. וז"ל החקירה ה"ה מנהג שנהגו בדבר שאינו מוסכם להלכה אם מעכבי' בידם צריך להתיישב בזה בר"ה דף ט"ו נהגו העם בחורובין כר' נחמיא ופריך מבנות שוח כו' עד דא"ל כי נהגו במקום איסורא מי שבקינן ליה עכ"ל משמע מכאן שכל שנהגו היפך ההלכה לא שבקינן להו וק"ל בהך כללא ממאי דאמרינן בהקומץ רבה וביבמות דף ק"ב א"ר כהנא כו'. אלמא דאע"ג דיבא אליהו ויאמר שמה שנוהגים הוא היפך האמת אין שומעין לו כיון שכבר נהגו העם בסנדל ולמה לא נאמר כו'. ועיין בתירוצו שהוא מעין תירוץ הרב באר שבע ז"ל. ותורף דבריהם דשניא ההיא דמעשר חרובין שבמנהגם עוקרים מצות מעשר מן התורה לדעת רבנן ולהכי לא שבקינן להו במנהגם משא"כ ההיא דחליצת סנדל דמדאורייתא כשר בין במנעל בין בסנדל ונמצא דאין המנהג עוקר מצות מדאוריית' ולהכי אין שומעין לאליהו.
119
ק״כואני הדל בדעתי כננס ע"ג ענק נ"ל לתרץ תירוץ מרווח והוא דלא מצינו בש"ס מחלוקת דחד א' דמנעל שאמרה תורה הוא סנדל דוקא ולהכי אין חולצין אלא בסנדל וחד אמר דמנעל שאמרה תורה הוא ולדידיה אין חולצין אלא במנעל. אלא כולהו ס"ל דנעלו דכתיב בקרא הוי בין מנעל ובין סנדל כמו שפי' רש"י ביבמות דף ק"ב ד"ה ה"ג יע"ש אלא דפליגי אי כשר במנעל אפי' לכתחלה או בדיעבד וטעמא דמ"ד דלכתחי' אין חולצין במנעל מפרש תלמודא דגזרינן משום נעל מרופט א"נ משום חצי מנעל אבל בסנדל דליכא האי גזרה ס"ל לכולהו דלכתחי' חולצין בסנדל. וכן פי' רש"י בד"ה מרופט כו' אבל סנדל שהוא ק' אין יכול ליישבו על רגלו וליכא למגזר מידי עכ"ל ז"ל. וכיון שכן הוא אם יבא אליהו ויאמר דאין חולצין בסנדל ודאי דאין שומעין לו. וטעמא משו' שהמנהג זה שחולצי' בסנדל הוא מנהג חשוב ומוסכם שהוא כשר מדאורייתא ומדרבנן ולהכי שבקי' להו במנהגם מאחר שלא נמצא שום א' מחכמי התלמוד שפסל חליצת סנדל כדי שנא' שבא אליהו להכרה שההלכה כמ"ד שחליצת סנדל פסולה ולהכי אין חולצין בסנדל ונמצא שהמנהג הזה לא בא לעקור שום דבר לא מדאורייתא ולא מדרבנן ולהכי אין שומעין לאליהו לבטל מנהג כזה משא"כ בההיא דר"ה דחרובין דאי שבקי' להו למעבד כר' נחמיא נמצאו עוקרין מצות מעשר מן התורה ובזה עלתה ארוכה ג"כ לדברי הרב משפטי שמואל. ומידי חפשי ראיתי להרב בעל חות יאיר סי' פ"א וז"ל ויש עוד חילוק דבנהגו במקום איסורא לא שבקי' להו כההיא דפ"ק דר"ה ועי"ש בתוס' ובפ"ו דעירובין דף ס"ב ודף ע"ב והתוס' פ' ע"פ דף ק"ג ופ"ק דכתובות ג' ולי צ"ע עוד ממ"ש פ' מצות חליצה אם יבא אליהו כו' כאשר כל אלו מיירי במנהגים הנוגעים במצות ואיסור והתר כו'. כונתו רצויה דסתרי דברי הש"ס ובפרט מההיא דאם יבא אליהו כו' שהוא היפך מההיא דר"ה דהיכא דנהגו אי הוי במקום איסורא דלא שבקי' להו. ולפי קוצר דעתי כבר כתבתי למעלה דאין כ"כ סתירת מההיא דפ' מצות חליצה עיין עליו. אך מ"ש משאר הסוגייות צריך יישוב גדול וכעת אין הפנאי מסכים.
120
קכ״אאמור מעתה למאי דאתינא עלה לנ"ד דאין כח בידם לבטל המנהג שנהגו בו אבותינו הקדושים למגדר מילתא ולסייג משום אלא תטוש תורת אמך ואתינא לה מק"ו אם המנהג מבטל הלכה אפי' לגבי איסורא כמש"ל משם מהרי"ק כ"ש בנ"ד.
121
קכ״בעוד יש להביא ראיה לנ"ד ממ"ש הרא"ש כלל פ' סי' ד' שנשאל על ראובן שהניח ספר בתורת משכון ביד שמעון והוציא לוי שטר על ראובן מוקדם לשטר שמעון וטען לוי כיון ששטרו מוקדם ושיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי יש לו להוציא מיד שמעון ספר זה מכח קדימה כו'. ופסקו הדיינים לפום דינא דגמ' במטלטלין כו'. והשיב הוי יודע כי יפה פסקו הדיינים לפום דינא דגמ' אמנם מיום בואי לארץ הזאת תמהתי על כי ראיתי כותבים בשטרות שעבוד מטלטלי אגב מקרקעי דא"כ אין לך אדם שקונה חפץ מחבירו. ורציתי לבטלו ואמרו לי שאעפ"י שכותבין כן בשטרות כבר נהגו בכל הארץ שאין מגבין לב"ח מטלטלי שמכר הלוה או נתן מפני תקנת השוק. ותורף הסכמתו בדין זה שאם היו יכולים לברר שפשט המנהג בעיר ההיא שלא להגבות לב"ח מן המטלטלים יעשו כמנהג דמנהג מבטל הלכה. אלא מפני שכתבו לו ז"ל שא"א לברר כתב כיון שא"א לברר יעמוד הדבר על ד"ת ויגבו לב"ח מן המטל' הרי לך בהדיא שאם היו יודעים בבירור שפשט המנהג בעיר ההיא שיעשו כמנהג דמנהג מבטל הלכה.
122
קכ״גאיברא שתשו' זו סותרת למ"ש בכלל נ"ו סי' ז' שנשאל על אשה אחת שמתה בלא זרע ובעודה בחיים חייתה כתבה שנתנה כח לבעלה שיקח אחר מיתתה החצי שמגיע ליורשיה ליקח בכח תקנת חכמי טוליטולה אי הוי מתנתה מתנה מפני שהבעל טוען שיש מנהג פשוט בטוליטולה שהאשה יש לה כח לתת נכסיה לכל מי שתחפוץ ואין לשנות המנהג. והראה שטר שאשתו נתנה לו כל נכסיה. והשיב הוא ז"ל שכל המנהגים שאמרו רז"ל שיש ללכת אחריו אינו אלא במנהג של איסור שרצו לעשותו דרך סייג וגדר כגון ההיא דפ' מקום שנהגו כו' אבל בענין ממון לא ידעתי איך יתנו ממונו של זה לזה עפ"י המנהג בשלמא לענין איסורא כו' אבל בממון מה שייך ביה מנהג שעשו חכמים הראשונים דאינו מפורש בתקנה ואפילו ברמז שנתנו כח לאשה להנחיל נכסיה לכל מי שתרצה ובודאי שהוא מנהג של טעות ואין להשגיח בדבר הזה והאריך בדבר יע"ש והסתירה מבוארת ואין צורך להאריך בדבר וכבר הוקשה להם לגדולי הפוסקים ומכללם הגאון הגדול הרא"ם ז"ל בתשו' סי' י"ו יע"ש ויישבו בשני אופנים האופן הראשון הוא זה וז"ל דיש לחלק בין מנהג של רשות למנהג שסותר דין תורה דבמנהג של רשות כמו המנהג שנהגו שלא להגבות ממטלטלי דלוקח אעפ"י שכתוב בשטרו מטלטלי אגב מקרקעי. דאיכא למימר שמתחילה הסכימו בני המדינה שיהו כותבין מטלטלי אגב מקרקעי משום פיטומי מילי בעלמא ועפ"י דינא דגמ' הכי הוי דהרי כתב הרמב"ם שיש דברים הרבה שאין צריכין קנין ואין קנין בהם טעם כגון כו' ומה שנהגו להקנות באלו הדברים אינו מועיל כלום אלא להודיע שאינו כמצחק ומהתל אלא שגמר בליבו ואח"כ אמר מה שאמ' שהרי לא הקנה לחבירו דבר מסויים וידוע עכ"ל. דאין כאן סתירת דין תורה אזלי' בתר מנהגו אם נתפשט לכל בני המדינה אבל המנהג שסותר דין תורה כמו המנהג שנהגו שיהיה הרשות ביד האשה לתת נכסי' לכל מי שתחפוץ שהוא סותר תקנ' חכמי טוליטולה שתיקנו שיחזירו חצי הנדונייא שהוא מדין כדאמרן הא ודאי מנהג של טעות הוא בלי ספק וצריך לבטלו יע"ש. והן היום זכינו לס' תורת חיים שחיבר הרב הגדול מהרח"ש ובסי' י"ט כתב יישוב לשתי תשו' הללו יע"ש. וראה ראיתי להרב מפירחי כהונה פרח מטה אהרן בח"א סי' ס"ג שהוקש' לו בדברי הרא"ם וז"ל ומדי עוברי תשו' מהרא"ם הוקשה אצלי שהיה אפשר לה' ליישב בתשו' הרא"ש באופן אחר. וזה שהרב חילק שם וכתב דבענין דמשתתפי ומצטרפי כל בני מתא דאי עביד חד מיניהו דלא כמנהגא הוי הפסד לכל בני מתא מהני תקנת מנהג ההדיוטות והיינו דאמרי' רשאין בני העיר וכן ההיא דחמרין ושפנין והטעם משום דמחלי אהדדי לוותר על ד"ת וגמרי ומתנו למיזל בתר סדר ומנהג דידהו ודמי לההיא דמהר"ם בההיא דקא צייתי אהדדי. אבל גבי חילוק חצרות או בתים או שכירו' פועלים דאין הרבים מצטרפי יחד צריך מנהג ותיקי' ע"כ. מעתה י"ל דבההיא דטוליטולא כיון כדברי יחיד שאין כאן צירוף ושיתוף רבים צריך שיהיה מנהג ותיקי' וכיון שנדון זה הדברים מוכיחי' שלא נעשה ע"י חכמים לפיכך כתב הרא"ש שאין המנהג מועיל. אבל בההיא דתקנת השוק דמשתתפי ומצטרפי כל בני העיר מוכרי' וקונים כדי שיהיה משא ומתן בעיר שאם יצטרכו לשטר וסופר יתבטל המשא ומתן אף שיהיה מנהג הדיוטות מהני איך שיהיה עכ"ל הרב ז"ל. ולפי קוצר דעתי נר' אחר המחילה רבה דבמעט ההשגחה הוקשה לו קו' זו על הרא"ם שהרי הרא"ם ז"ל אחר שקיים חילוק זה מסברא דנפשיה כתב וכן מצאתי בתשו' א' מהגדולים הנקרא מהרר"י ז"ל שהיא תשו' הרב ת"ה והעתיק לשון התשו' שמסכמת עמו לחילוקו דיש הפרש בין דבר שהרבים מצטרפים יחד ועבדי תקנת לפי צרכיהם ואז אזלינן בתר מנהגא. משום דמעיקרא מחלי אהדדי לוותר על ד"ת למיזל בתר סדר מנהגם ובדבר שאין הרבים מצטרפים יחד כגון ההיא דחצירות ובתים כ' דלא איצטרופי איצטרופי למהוי צייתי אהדדי לכן צריכין מנהג שיש לו עיקר עפ"י ותיקי'. ובתכ"ד כתב הרא"ם ומעתה יש ליישב אותן תשו' דלעיל דהרא"ש באופן יותר מיושב דלא תקשו אהדדי כי המנהג של התשו' הא' לא הוקבעה עפ"י ותיקי' כו'. פי' דבריו לפי שהוא דבר שאין הרבים מצטרפים בו לכן הצריך שיהיה קבוע עפ"י ותיקי' וכיון שלא הוקבע עפ"י ותיקי' לכן כתב הרא"ש דבמנהג כזה צריך לבטלו כאשר האריך בזה הרא"ש יע"ש אבל המנהג של התשו' השנית שהוא מפני תקנת השוק שהדברים מוכיחים שהוקבע עפ"י ותיקי' שהרי היה מתבטל השוק לגמרי ע"ז היה רוצה לקיימו וה"ה שהיה להגאון ז"ל לומר שאעפ"י שהוקבע עפ"י הדיוטות כיון שרבים מצטרפי דאזלינן בתר מנהגא וכמ"ש הרב פרח מטה אהרן ז"ל. אלא קושטא דמלתא קא' דאומדנא דמוכח שהוקבע עפ"י ותיקי' דאם איתא דהוקבע עפ"י הדיוטו' איך לא יוכלו לברר הדייני' אם נתפשט המנהג והלא דבר המצוי תמיד בין הסוחרים אלא ודאי מה שלא יכלו לברר היינו אם הוקבע עפ"י ותיקי' או לאו. ועוד יש הוכחה ג"כ לזה מדברי הרא"ש למדקדק היטב בדבריו וכיון שכן אין שום קושיא להגאון ז"ל. ודברי הרא"ש מסכימים לדברי ר' ירוחם במשרים נתיב כ"ג ח"י יע"ש. ע"כ מה שהשיגה ידי יד כהה ודעתי הקצרה לכתו' בפרט זה. וידעתי גם ידעתי כי כל מה שכתבתי להביא ראיה לנ"ד היא משנה שאינה צריכה לגופה לפי מה שראיתי בספרי הקודש ראשונים גם אחרוני' ובפרט מן הפרט שני המאורות הגדולים הרב הגדול במ"מ וה' הגדול פר"ח ז"ל שלא היניחו פינה וזוית בחורי' ובסדקי' מהש"ס ומהפוסקים וכולם בהסכמה אחת עלו דבנדון כזה אין לבטלו יע"ש וכ"כ הטור בה' פסח סי' תנ"ה נוהגים שלא ליתן מלח כו' והוא דומה לנ"ד יע"ש וכמעט כל הפוסקים כך הסכימו הלא המה בספרתם ומה בצע להעתיקם.
123
קכ״דכלל העולה לנ"ד דאין לבטל מנהג כשר כזה שנהגו אבותינו הקדושים נוחי עדן ומי מבטל מנהג זה וחישב עם קונהו שמכשיל הרבים להאכילם חלב נבלה וחלב טרפה. ועבירה גוררת עבירה שנמצא ג"כ מבטל תקנה גדולה הנעשית בקרוב בהסכמת רבני מתא ובראשם מורינו הרב המופלא כמהר"ר אברהם יצחקי ה"י שלא ימכרו בחנות כי אם בשר מנוקר שעד אותו זמן היו מוכרים בלי ניקור אך הקונה היה מוליך הבשר למנקר ומנקרה ורבני הדור שמעו מפי עדים כשרים שהרבה פעמים נכשלו כמה בני אדם לאכול בשר בלי ניקור וע"ז רבני מתא כאריות גברו ונתוועדו יחד וכתבו הסכמה בכל מיני חומרות ואלות שבתורה שלא יבטלו ההסכמה עד יבא מורה צדק שלא ימכרו בשר בחנות בלתי ניקור וחתמו בה כל רבני מתא וטובי העיר ופרנסי הזמן. ואותו היום עשאוהו י"ט שעלה בידם דבר זה ונמצא מעתה אם יתבטלו מנהג הקדום מאיליו ויתבטל ההסכמה הזאת לפי שאין הגוי יכול לצמצם שלא יתן לקונה מעט בשר הצריך ניקור והוא לא ידע ואשם ותהי לו לפוקה ולמכשול ומחטיא את הרבים הוא ואין מספיקין בידו לעשות תשו'. וצור ישראל יצילנו מעון והוא יכשל וילכד ברשות הנח"ש ואנחנו נקיים כה דברי איש צעיר עבד נרצע ליודעי דת ודין לב נשבר אף רוחי הצעיר חיים משה מזרחי ס"ט.
124
קכ״השאלה הלכה למעשה בס"ת שכתב הסופר לשם ראו' בסך ידוע ביניהם וכן עשה הסופר וכתב לו ס"ת כדת ונשאר עדיין ביד הסופ' ושאל הסופר מראו' שישלם לו שכרו כאשר פסק עמו לכותבו לו לשמו. והשיב לו ראובן כי כעת מטה ידו ואין בידו לפרוע לו שכירותו ואפי' למחצה והוא עדיין לא קנה הס"ת ולא משך אותו לכן ימכרנו לאיש אחר ויבקש הסו' למוכרו לאחרים ואין קונה כי היום שר"ה דעניותא נזירות"ו ובדמים כנודע והגם שויתר ממה שפסק עם ראו' סך מה אין קונה. ונסתפק השואל אם יכול למוכרו בגורל הנהוג בין הסוחרים הנקרא ריפ"ה דהיינו שכותבים כמה נקובי שם איש את שמו בסך קצוב ביניהם וכולן שוין בקצבה ומתני' ביניהם שיטילו גורל וכל מי שעולה שמו עם החפץ לו יהיה ומקנים זה לזה כל א' חלקו. האם יוכל הסופר הנז' למכור הס"ת בגורל הלז או לא. עוד שאל הסופר שהוא חייב לעניים זה ימים סך מה שנדר בעת צרתו כנודע והגבאים לוחצים אותו ואין לאל ידו לפרוע. אם יוכל ליתן הס"ת לגבאים שיזכו בעד העניים בסך מה שפסק עם ראובן והגבאים ימכרו אותו ע"י גורל הנז' וא"כ תהיה ההנאה לעניי' אם ימכר ע"י גורל הנז' אי שרי למעבד הכי או לא. יורנו המורה לצדקה הדין דין אמת לאמיתו ושכמ"ה.
125
קכ״ותשובה כל כי האי שרי ליה לאיניש לאודועי לכל מי שיגיע לפ' הקורא כל כתבי בל יטעו כחושבי מחשבות שהדברים מגיעין למעשה. דחלילה וחס ליה לזרעא דאבא לאורויי באתרא דרביה הוא הנשר הגדול מ"ו מופלא שבסנהדרין ה"י ככתוב תורת משה. אין זה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על עצמו כתינוק שלא הגיע לעונת הפעוטות נושא ונותן ויהי אלקים את הנער ויגדל ונמצא למד בכלל ובפרט. כן צדקה לחיים עשה יעשה אבא רחמנא ויאיר עיני באור פני מלך חיים לכוין לדבר הלכה ויקיים מקרא שכתוב ע"י נאמן ביתו ואנכי אהיה עם פיך והורתיך כי"ר וזה החלי בס"ד.
126
קכ״זהנה מבין ריסי עיני השואל ניכר דס"ל דמכר כזה ע"י גורל הנז' הנק' ריפ"ה הוא בזוי מאד ומש"ה שאל אם מותר למכור הס"ת במכר גרוע כזה. דהשתא נשיב אליו לפי שיטתו ולפי סברתו דס"ל דיש זילזול כבוד במכר הלז בודאי אין ספק בדבר דפשיטא דאסור. ראיה לדבר ממ"ש בת"כ פ' בהר וז"ל לא ימכרו ממכרת עבד שלא יעשה סמטא ויעמידם על אבן הלקח. ועיין מ"ש המפרש בילקוט ופסקו הרמב"ם בפ' א' מה' עבדים וז"ל א' המוכר עצמו או שמכרוהו ב"ד אינו נמכר בפרסייא על אבן המקח ולא בסימטא כדרך שהעבדים נמכרים שנא' לא ימכרו ממכרת עבד אינו נמכר אלא בצינעה ודרך כבוד עכ"ל והדברים ק"ו אם האל ית' חס על העבד הנמכר ע"י ב"ד שמכרוהו בגנבתו שלא ימכרוהו כי אם בצינעה ודרך כבוד. כ"ש שיש לנו לחוש על כבוד תורת ה' התמימה שלא תמכר בממכרת זילזול ע"י גורל הנק' ריפ"א כי אם בדרך כבוד גדול. וא"כ צריך להבין כוונת השואל במה נסתפק. ואם נפרש כונת השואל דמה שנסתפק הוא דמאחר שלא מצא אדם מישראל שיקנה הס"ת לו לשמו בדרך כבוד כי אם ע"י גורל זה ועל זה נסתפק אם מותר למוכרו בממכר כזה. דאילו היה מוצא מי שיקנהו לעצמו בדרך כבוד חלילה לו לזלזל בכבוד הס"ת ולמוכרו ע"י גורל הריפ"א. משא"כ עתה שלא מצא למוכרו כי אם ע"י גורל הריפ"א דמש"ה נסתפק השואל אי שרי למוכרו בכי האי גוונא. דוגמא מאי דאמרי' בתמו' עלה ק"ז על המקדיש בעל מום למזבח דפרכינן התם אלא מאי בב"מ מעיקרו אמאי לקי דיקלא בעלמא הוא. א"ל דיקלא לא זילא מלתא מן עצים הוא בעל מום מעיקרו זילא מילתא כיון דשביק תמים ואקדיש בע"מ מחייב לישנא אחרינא א"ל אפ"ה בזיא מילתא דדקל ליכא במינו ולא לקי לאפוקי בע"מ כיון דאיכא במינו לקי. ופי' רש"י ליכא במינו הראוי למזבח בע"מ איכא במינו ראוי למזבח וכיון דאיכא במינו ראוי למזבח איכא למימ' כיון דשביק מידי דחזי ואקדיש מידי דלא חזי לקי עכ"ל וכיון שכן ה"נ בנ"ד דון מינה דכיון שאינו מוצא מי שיקנהו בדרך צניעות וכבוד דאין איסור בדבר אם ימכרהו ע"י גורל הריפ"א דדמי לדקל דליכא במינו ראוי למזבח דליכא זילו' ולא לקי משא"כ אם היה מוצא מי שיקנהו דרך צניעות וכבוד דהיה זילזול בדבר אם היה מוכרו ע"י גורל הריפ"א דדמי למקדיש בעל מום דכיון דאיכא במינו ראוי למזבח ושביק מידי דחזי דלקי. ומכאן היינו יכולין למצוא קצת סעד לספק השואל דהיה מקו' לספקו ועכ"ז לבי או' שאף ממקום זה אין מקום לספק השואל דהא במסקנא דהתם אמרינן א' רבא השתא דאמור טעמא דבע"מ דלקי משום דבזיא מילתא אפי' למקדיש ליה לדמי נסכים נמי לקי וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' איסורי מזבח כרבא שכ"כ מפי השמועה למדו שזו אזהרה למקדיש בע"מ אפי' הקדישו לדמי לוקה שבזיון קדשים הוא. וכתב מרן הכ"מ שהנסחא האמיתית בדברי רבי' אפי' הקדישו לדמי נסכים עכ"ל ועיין מ"ש שם מרן על דברי התוס' ודברי הל"מ שרצה לתרץ קושית מרן ז"ל לא נתכוונו בעיני כאשר יראה הרואה ואין כאן מקומו ושעתו. וא"כ מאחר דדברי רבא קיימי אמסקנא להלכה אין מקום לשואל להסתפק עוד דפשי' דאסור למכור הס"ת ע"י גורל זה אף אם אינו מוצא שיקנה אותו ממנו דרך כבוד דהא לפי דברי רבא דקיימא אמסקנא דאפי' דמקדיש לדמי נסכים דהשתא ליכא בזיון כיון שאין במינו ראוי לנסכים ואפ"ה לקי. ה"נ בנ"ד אף שאינו מוצא מי שיקנה דרך כבוד אפ"ה אין לו רשות לזלזל למוכרו ע"י הגורל דאיכא בזיון. וה"נ מצינו בתלמוד דאין לזלזל בקדשים אף לאחר שנפסלו במידי דלית הנאה להקדש כבכור ומעשר דהכי תנן בבכורות ריש פ' כל פסולי המוקדשים הנאתן להקדש ונמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר שהנאתן לבעלים כו'. וכתבו התוס' חוץ מן הבכור שהנאתן לבעלים אע"פ דמפרש הטעם משום דהנאתן לבעלים על כרחין מדאורייתא הוא כדמוכח פ"ק דתמו' ובסוף פ' חלק גבי עיר הנדחת דדריש בהמתך מי שנאכלין בתורת בהמתך דתנן כו' ושמא משום קרא נפקא דאין נוהגים בזוי בדבר שאין הנאתן להקדש ע"כ. מכלל דבריהם נר' דהא דהבכו' והמעשר אין נמכרין באיטליז ואין נשקלין בליטרא הוי איסור' דאו' שלא לזלזל בהן למוכרן בה"ג דאיכא זילזול קדשים. ומהחברים מקשיבים תורתו של מ"ו ה"י שמעתי שמו שי' תמה על דברי התוס' מהא דאמרינן התם סמוך ונראה בדברי רבא דאוקי הברייתא דה"ק וז"ל אלא אמר רבא ה"ק מעשר בהמה של יתומים מוכרין אותו כדרכו ומעשר בהמה דגדול ששחטו מבליעו בעורו בחלבו בגידין ובקרניו א' רבא מנא אמינא לה דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל ורבנן הוא דגזרו לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה דבר הנישום גזרו דבר שאינו נישום לא גזרו ע"כ. הרי דבהדייא מוכח מהכא דהא דאין בשר מעשר נמכר הוא משום גזירה דרבנן דמדאורייתא מותר במכירה דלאחר שחי' דילפי' לה מתמורה וא"כ קשה על התוס' שכתבו דמכי' בשר בכור ומעשר הוי דאורייתא זהו תורף הקושיא ולי נר' לתרץ דהא דאמרו בגמ' דמה שאינו יכול למכור הבשר הוא גזירה מדרבנן אבל מדאורייתא שרי אינו לומר דמדאורייתא שרי אפי' באיטליז אלא דמדאורייתא שרי בבית ורבנן גזור אפי' בבית אבל לעולם מדאורייתא אסור למכור באיטליז ומוכרח הדבר דהרי ביתומי' לא גזור רבנן ואוקמוה אדאורייתא ומתני' אוקימנא במעשר של יתומים וקאסר מתני' למכור באיטליז אלא ודאי דאפילו מדאורייתא אסור למכור באיטליז כמ"ש התוס' כנ"ל ודוק. ובהיותי משתאה מחריש עיני ראו בתשו' מוהר"ר צבי אשכנזי סי' קכ"ג שקרא תגר ע"מ שהיו נוהגין כשיש ס"ת למכור שהיו מכריזין בב"ה וכל א' וא' מעלה בדמים כדרך כו' ומחה הרב הנז' ז"ל בשמשים שלא יעשו כן וחילי דיליה מההיא דת"כ דלא ימכרו ממכרת עבד שלא יעשה סימטא ויעמידם על אבן הלקח ולא יהא כבוד הס"ת פחות מגנב הנמכר בגנבתו כו' ע"ש.
127
קכ״חואחר המחילה רבה איני רואה שום איסור בנדונו דמה בזוי יש במכר הזה במקו' קדוש בב"ה ומעלין הקודש בדמים וההיא דעבד שאני שהתורה הקפידה שלא למוכרו בסימטא ועל אבן הלקח במקום בזוי משא"כ במכר הזה בב"ה במקהלות שהוא עילוי לתורה דודאי אין שום נידנוד איסור בדבר דהרי מצינו בהקדשות שהיו מוכרי' אותן בהכרזה כמ"ש הרמב"ם בפ"ח מה' ערכין וז"ל כשפודין ההקדשו' מיד ההקדש בין שהיו קרקעות או מטלטלין מכריזין עליהם בפני כל הבאים לפדות אמר א' הרי הן שלי בעשר ואמר א' בכ' ואמר א' בל' כו' בד"א כשחזרו זה אחר זה אבל אם חזרו כולן כא' משלשין ביניהם בשוה כיצד כו' ועיין מ"ש עליו הראב"ד ומ"ש מרן לישב הש"ס לדעת הרמב"ם ז"ל ור' עובדיא בפי' תפס שי' הרמב"ם שכתב בחיבורו אמנם דברי הרמב"ם בפי' המשניות לא ידעתי אבנם לא למ"ש בחיבורו לא למ"ש בש"ס יע"ש וכעת אין הפנאי מסכים להעתיק דבריו ולשאת ולתת עליהם.
128
קכ״טאמנם דבר הלמד מענינו הוא שכשהיו מוכרים ההקדשו' היו מוכרים בהכרזה בהתאסף ראשי עם יחד כדי שירויח ההקדש ה"נ בנדון דהרב הנז' אף דאין ריוח להקדש דהא המעות לחולין אזלי מ"מ איכא עילויא להקדש שנמכר ביוקר ואם לא ימכר באופן זה איני יודע היאך ימכר אם ימכר בצינעא ימכר בזול גדול ויש כאן זילזול גדול בדבר הקדש ועיין בס' צמח צדק סי' ע"ב יע"ש. ואם נפשך לו' ולדידך מי ניחא דהא עדיין לחלוחית של דיו קיימת שכתבתי לעיל והראתי פנים לאסור בנ"ד מהך ברייתא דת"כ ל"ק דשנייא נ"ד מנדון דהרב דנ"ד איכא זילותא בתרתי חדא דהגורל הלז אין דרכו לעשותו בב"ה כ"א כל א' וא' נותן קצבתו והולך ומכר כזה גרוע הוא כמעשה הדיוט משא"כ בנדון הרב ז"ל דהמכר נעשה במקו' הקודש בהתאסף ראשי עם קודש. שנית דבנ"ד יש זילזול גדול דמי שעולה הס"ת בגורלו נמצא קונהו בחצי סלע או בסלע ויהיה בעיניו מצוה זו קלה כיון שקנאה בפחת דמים משא"כ בנדון הרב שאדרבה מי שיעמוד לו הס"ת באחרונה בדמים יקרים יקנה אותו ויהיהי עילוי זה בפני הקונה אותו לדורותיו משום הני מילי הראת לדעת לעיל דבנ"ד איכא זילזול כבוד במכר כזה לפי דעת השואל דאסיק אדעתיה דיש זילזול כבוד ס"ת במכר כזה. אכן לדידי חזי לי דאין כאן בזוי קדשים דהא בפכ"ג דשבת ומטילין חלשין על הקודשים בי"ט אבל לא על המנות ופסקה הרמב"ם בפ"ד מה' י"ט וז"ל ואין מטילין חלשין על המנות אבל מטילין חלשין על בשר הקודשים בי"ט כדי לחבב המצוה והראב"ד השיגו שם ומרן ישב דעת הרמב"ם וז"ל ומדעת רבינו נר' שהוא מפרש של חול של חולין אבל רש"י פי' של חול של קדשים של אתמול וזה דעת הראב"ד כו' יע"ש וק"ק דאם איתא דהרמב"ם מפרש כדברי מרן א"כ מאי האי דמקשו בש"ס פשיטא ומתרצינן מ"ד הואיל וכתי' ועמך כמריבי כהן אפי' מנות דחול נמי קמ"ל דהשתא למאי מייתי הש"ס קרא דועמך כמריבי כהן לאינשי דעלמ' בבהמת חולין דבשלמא לפי' רש"י והראב"ד שפי' מנות דחול בי"ט שהוא של קדשים דאתמול ניחא דמייתי האי קרא דסד"א הואיל שהכהנים הם בעלי מריבה כדכתיב ועמך כמריבי כהן וגו' אבל לפי' מרן ק' ואי לאורויי דאינשי דעלמא הם ג"כ בעלי מריבה להכי לא איצטריך קרא דעל ריב בני ישראל יש מקראות בתורה בלי מספר. (א"ה עיין בפיי המשניות ובלח"מ שם).
129
ק״לאיך שיהיה הרי שכתב הרמב"ם ז"ל להדיא דהא דשרינן להטיל חלשין אף בי"ט על הקודשים הוא משום כדי לחבב המצוה בעיני הכהנים אנשי משמר וכיון דאיכא חיבוב מצוה בהטלת חלשין על הקודשים א"כ דון מינה לנ"ד דל"מ דליכא איסורא כלל בהטלת גורל הריפ"א אלא דאדרבא איכא חיבוב מצוה בדבר לעיני כל ישראל ושרי למכור הס"ת ע"י גורל הריפ"א וכל כי האי מלתא יהא רעווא דלמרו בבי מדרשא מן שמי מן יומא דנן ולעולם. (א"ה עיין בס' זרע אברהם ת"א בי"ד).
130
קל״אלהח"ר בנימין מערבי ה"י. נשאלתי אם הוציא המזוזה לבודקה בזמן הראוי דהיינו פעמי' בשבוע אם צריך עוד לברך ליה כשמחזירה והו"ל כאלו בא לקובעה מחדש. או נימא כיון דהוציאה ע"מ להחזירה מיד אחר בדיקה לא בעי ברכה.
131
קל״בתשובה הנה חקרתי ודרשתי בחיפוש אחר חיפוש בכל ספרי הפוסקים ראשונים גם אחרונים ולא נמצא רמז מזה וכנר' שלרוב פשיטותו לא חשו לכותבו דבפ' התכלת דף מ"ב אמרי' דכל המצות אזלינן בהו בתר גמר מצותן וכתב הרמב"ם בפ"ו מה' מזוזה דין ז' שקביעתה היא המצוה. וכן הטור כתב בסתם בא לקובעה כו' ויקבענה במקומה ויברך עליה כו' מדלא חילק משמע בכל אופן שיקבענה קאמר שיברך עליה. ומלישנא דנקט יקבענה במקומה אין הוכחה דפי' במקום הראוי לה וכדמסיים ואיזהו מקומה כו'. בענין שאין משם גילוי מילתא לברך.
132
קל״גאמנם חזינא שדין זה יהא נלמד מדין הטלית דאיפליגו רבוותא חלקם בחיים הלא המה רבינו בעל הטורים והרב מרן בב"י דכ' הטור בא"ח סס"י ח' דאם פשט טליתו ע"ד ללובשו מיד כגון שפשט אותו כדי ליכנס לבית הכסא בזה אני מסתפק אם צריך לברך שיש פנים לכאן ולכאן כו' ולבסוף העלה שא"צ לברך בין בתפלין בין בטלית אם הסירן ע"ד להחזירן מיד יע"ש. וכן בסס"י כ"ה בה' תפלין כת' ואפי' נשמטו ממקומן וממשמש בהם להחזירם למקומם צריך לברך ע"כ. דלא כתב חיוב הברכה אלא בנשמטו בלאו אדעתיה וכמ"ש בסי' ח' כיון שלא ידע שלא היו במקומם. אבל אם הזיזן ממקומן ע"ד להחזירם מיד א"צ לברך. ומאי דנקט שם הזיזן לאו דוקא אלא הה"נ הסירן וכמ"ש מרן הקדוש. דאלת"ה אלא דהזיזן בדוקא אבל אם הסירן צריך לברך ק' מנ"ל לטור ז"ל דמכריע גבי טלית דאין צריך לברך דכיון דדין התפלין היכא דהסירן צריך לברך דכוותה גבי טלית שהסירו ואמאי א"צ לברך אלא ודאי פשוט דלאו דוקא נקט הזיזן. ולקמן בס"ד יהבינן טעמא דנקט הכי. ולפ"ז מ"ש בסס"י כ"ה וכל שעה שמניחם ביום מברך ואפי' נשמטו כו' מוכרח לומר לפי דרכו של הרב דלא מיירי אלא היכא שלא היה בדעתו לחזור וללובשם מיד אבל אם דעתו לחזור ללובשם מיד הרי כתב בסי' ח' דא"צ לברך אלא ודאי כדאמרן.
133
קל״דותמה עליו מרן הקדוש מסוגיא דפ' לולב וערבה דף מ"ו דרבא הוה מקדים וקאי ועייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפלין ומברך וכי אצטריך זימנא אחריתי עייל לב"ה ונפיק ומשי ידיה ומנח תפלין ומברך. ומשמע ודאי דע"ד לחזור ולהניח' מיד כשיצא ואפ"ה היה מברך וה"ה לטלית כו' יע"ש. ומה שישב בס' ברכת אברהם עיין בשיירי ופשוט. והשתא מאי דקתני בברייתא תפלין כ"ז שמניחם מברך עליהם דברי ר' ודכוותיה עבד רבא כדקאמר רב מרי התם היינו אפי' לא הסיח דעתו מלהניחם מיד. ואיפליגו עליה חכמים ואמרי שאינו מברך אלא שחרית בלבד ומשמע ודאי דאפי' הסיח דעתו מללובשם כגון משחרית למנחה ופליגי מן הקצה אל הקצה. (ואגב אורחין נר' דמ"ש ומברך אחר ומניח תפלין ובעי' עובר לעשייתן דרמז למ"ש בהקומץ רבה מאימת מברך עליהם משעת הנחה עד שעת קשירה אבל קודם הנחה לא הוי עובר לעשייתן ופסקו הרמב"ם ז"ל פ"ד דין ז' וע"ש בכ"מ ובב"י בה' תפילין). ויישב הרב בשיירי כנה"ג בעד הטור דודאי דלא נעלם מיניה עובדא דרבא אלא דמאי דגרם לו למרן להקשות כן הוא משום דמפ' דהספק דמסתפק גבי תפלין הוא ממש דומיא דטלית דנכנס לבית הכסא ולזה הכריע דא"צ לברך כיון שהסירן אדעתא להחזירן מיד. ואין כן כוונת הטור דלא מספקא ליה גבי תפילין אלא היכא דהסירן באופן שלא היה מוכרח להסירן. אבל ודאי אם היה מוכרח להסירן כגון שנכנס לב"ה פשיטא ודאי דצריך לברך והיינו עובדא דרבא. ולזה הכריע דאם לא היה מוכרח להסירן דא"צ לברך ודווכתה גבי טלית דאינו מוכרח להסירן ואפי' ליכנס לב"ה דא"צ לברך. ודייק לזה מדברי הטור דנקט גבי טלית כגון שפשט אותו כדי ליכנס לב"ה וגבי תפלין כתב אבל אם הזיזן ממקומן אדעתא להחזירן מיד ולא כתב כגון שהסירן כדי ליכנס לב"ה כו' משום דפשיט' ליה דבתפלין כה"ג דצריך לחזור ולברך כיון שההסרה מוכרחת. והגם דדבריו אינם צריכין חיזוק אמת ניכרין ומה גם דמצינן להו סמוכות מדברי הנ"י בה' תפלין ואכתבנו בסמוך בס"ד מ"מ מאי דדייק מדלא נקט הכי גבי תפלין אינו כ"כ דאיכא למימר כיון דהודיע לנו המציאות למעלה לא הוצרך עוד בתר הכי. ולעד"ן דדייקי' הכי שפיר דהנה מוכרח לומר ודאי דמאי דנקט הטור אבל אם הזיזן ממקומן דא"צ לברך דפשיטא דלאו דוקא הזיזן אלא הה"נ הסירן כאשר הוכחנו לעיל וכמ"ש מרן. ודייק במילתיה הטור ונקט הזיזן לגלות לנו דלאו ליכנס לב"ה קאמר דמאי מהניא ההזזה ליכנס לב"ה אם לא דוקא שצריך להסירן. ואילו הוה אמ' אבל אם הסירן ממקומן אדעתא להחזירם מיד הו"ל לפ' נמי כגון ליכנס לב"ה וכדקאמ' לעיל וממאי דכתב אדעתא להחזירן מיד אין הוכחה דלעיל נמי גבי טלית קאמר אם היה דעתו ללובשן מיד כו' ולזה דייק בלשונו וכתב אם הזיזן דאין בשום פנים לכ' ליכנס לב"ה.
134
קל״הוראיתי בס' יד אהרן שהק' לזה דא"כ מאי קאמר רב מרי התם דרבא לא עבד כשמעתיה דאיהו פסק כחכמים דאינו מברך אלא שחרית ועבד עובדא כר' דנימא דע"כ לא קאמרי חכמי' דאינו מברך אלא שחרית היינו כשהסירן שלא ליכנס לב"ה אבל לעולם אם הסירן ע"ד ליכנס לב"ה אפי' חכמים מודים יע"ש. וליתא דהתם מייתי הך פלוגתא דר' וחכמים אפלוגתא דלעיל מיניה דאם צריך לברך על הסוכה כל ז' או דוקא יום א' כיון דלא מיפסק לילות מימים ולזה מייתי דחכמים ס"ל כהך ברייתא דקתני דאינו מברך אלא יום א' משום דכל ז' זמן א' הוא. וא"כ ודאי מאי דקאמרי חכמים אינו מברך אלא שחרית היינו לומר דליכא הפסק בכל היום וכיון שבירך שחרית שוב א"צ לברך דומיא דכל ז' ימים דסוכה וכיון שכן מה לי נכנס לב"ה או לא נכנס. ועוד מדסתמו סתומי ואמרו אינו מברך אלא שחרית מוכרח לו' כן דא"א שלא יכנס כל היום לב"ה. ואי כניסת ב"ה הוי הפסק לא הו"ל למיתלי בשחרית. ועוד דממאי דקאמר רב מרי חזינא לרבא דלא עבד כשמעתיה וקאמר בתר הכי ואנן נמי כר' עבדינן כו' משמע דאף מאי דקתני ר' כ"ז שמניחן מברך עליהם היינו דוקא כשנכנס לב"ה. ואי מפרשי' ה"נ כרבנן במאי קמפלגי. הגם דאי מהא לא איריא דכוונת קושיתו היא דמנ"ל לחלק בין נכנס לב"ה להסירן בלא כניסת ב"ה נימא דר' דאמר כ"ז שמניחן מברך כמשמעותו בין ליכנס לב"ה או לא וחכמי' פליגי וס"ל דכשהסירן שלא ליכנס לב"ה א"צ לברך אבל ליכנס לב"ה צריך לברך ורבא כשמעתיה עבד מ"מ לק"מ מכל האמור. ורב מרי הוכרח לו' דלא עבד כשמעתיה.
135
קל״ואמנם אכתי איכא למידק דמנ"ל דרבא בהכי הוא דמברך דילמא מאי דחזא רב מרי הוא שהיה מברך כשהיה מניחם אחר יציאתו מב"ה ולעולם דס"ל נמי דאפילו הסירן שלא ליכנס לב"ה דמברך וחכמים פליגי וס"ל דאפילו ליכנס לב"ה שא"צ לברך. וכן מייתי בתריה עובדא דרב פפי דאמ' מר זוטרא חזינא ליה לרב פפי דכל אימת דמנח תפלין מברך ולא חילק בין הסירן ליכנס לב"ה או לאו. וא"כ ה"נ נימא כדברי רבא ומנ"ל הטור לחלק. ומה גם דפשט דברי ר' הכי מוכחי כאמור. ונר' דדייקי' לחלק כן ממאי דדייק בלישניה רב מרי וקאמר דעייל לב"ה ונפיק ומנח תפלין ומברך ולא קאמר בסתם דכל אימת דמנח תפלין מברך אם איתא דאין שום סברא לחלק. משמע דלדיוקא נקט הכי משום דיש לחלק בין נכנס ללא נכנס. ומעתה גם בדברי ר' דקאמר כ"ז שמניחן מפרשי' דהיינו דוקא כשנכנס לב"ה ול"פ מן הקצה אל הקצה דתרוייהו מודים כשלא נכנס לב"ה דא"צ לברך. וכן ראיתי להרב הנמקי בה' תפלין דמייתי הרי"ף הך ברייתא ופי' בדברי ר' וז"ל כ"ז שמניחן כלו' אם יצטרך ליכנס לב"ה או לישן שינת קבע שצריך לחלוץ אותן כשירצה ללובשן צריך לברך פעם אחרת עכ"ל ונר' דהוכרח לפ' כן ממאי דקאמר רב מרי דלא עבד רבא כשמעתי' אלא כר' ואיהו לא קאמר אלא כשנכנס לב"ה וכדכתיבנא וה"נ מפרשי' עובדא דמייתי בתריה דמר זוטרא כי היכי דלא נימא דפליגי ואי לאו דרבא שפי' היינו מפרשי' דלגמרי קאמר. אבל מלשון רש"י שפי' בדברי ר' משמע דמפ' דאין חילוק שכ' כ"ז שמניחם ואפי' חולצן ומניחן ק' פעמים ביום כו' ומשמע ודאי דמפ' דאפילו בזמן שלא היה צריך לחולצן קאמר דמברך. וכל זה כתבתי כדי לתת טעם למרן דלא מפליג בהכי אבל לסבר' הטור נמי מצינן לפ' שפי' כמ"ש דיש ליחלק וכמ"ש דבריו האחרונים חלקם בחיים. ומה גם דמדברי הנמקי משמע דרבא דעביד כר' הכי ס"ל ואדרבה מכח דבריו הוכרח לפרש כן כאמור. ולא משמע לפ' דמאי דקאמר רב מרי דרבא לא עבד כשמעתי' היינו דלא עביד כרבנן וגם כר' נמי לא אתי דר' לא מפליג כלל וכדמשמע מדברי רש"י ז"ל. דממאי דקאמר ואנן נמי כר' עבדי' כו' לא משמע הכי. הגם דאיכא למידחי. ורש"י משמע דמפ' נמי הכי בדברי רבא ומעשה שהיה כך היה וכדכתיבנא. ומ"ש בד"ה דלא עביד כשמעתיה אלא כל יומא דמנח תפלין מברך נר' דה"פ דבכל היום כשמנח תפלין מברך וכי היכי דלא תימא דרבא דוקא לב"ה הוא דהוה מברך ומאי דקאמר דלא עבד כשמעתי' היינו וגם כר' נמי לא אתי דדוקא כשחולצם לב"ה הוא דהוה מברך לזה מפ' לא עבד כשמעתיה אלא כל יומא דמנח תפלין מברך והיינו כר' וכדפי' לעיל בדברי ר' זה נלע"ד אם לא נטעה הגירסא. אבל היותר נר' דגרסי' אלא כל אימת דמנח תפלין מברך וכלשון הרי"ף והרא"ש בה' תפלין ובדברי רש"י שפי' בדברי ר' ואפי' חולצן ומניחן ק' פעמי' ביום אין נר' לפ' דמיירי בשאין דעתו לחזור ולהניחם מיד אבל אם דעתו לחזור ולהניחם מיד אינו מברך אלא דוקא כשנכנס לב"ה וכמו שפי' דברי הטור והאחרונים וכמ"ש הנ"י. דא"כ איך פי' בדברי רב מרי דאמר דרבא לא עבד כשמעתיה אלא כל אימת דמנח תפלין מברך והתם על דברי רבא קאמר דמוכרח ודאי דאפי' היה דעתו לחזור ולהניחם מיד כמ"ש מרן וכמש"ל בס"ד והיינו ודאי כר' א"כ מוכרח דמפ' כר' אפי' דעתו לחזור ולהניחם קאמר וכמ"ש לדעת הנ"י אלא דאיהו מפ' דרבא עבד עובדא דוקא כשנכנס לב"ה. ורש"י מפ' דלאו דוקא דהה"נ אם הסירן לצורך אחר שלא היה מוכרח להסירן וכס' מרן. וכן משמע דס"ל למהר"ם דמייתי מרן דכתב האגור שנשאל מהר"י מולן על היוצא מבית הכנסת ומסיר טליתו וחוזר אם יש לו לברך והשיב דמהר"ם הצריך לחזור ולברך ומהר"ח חילק היכא דנשאר עליו טלית קטן כו' והוכיח במישור מרן הקדוש דמיירי אפי' בדעתו ללובשו מיד דאלת"ה מ"ט דמהר"ח דמפליג בין נשאר עליו טלית קטן דלדידיה אפי' הסירו בשחרית ולבשו במנחה כיון דנשאר עליו טלית קטן אלא ודאי דמיירי בדעתו לחזור וללובשו מיד ואפ"ה הצריך מהר"ם לחזור ולברך. והגם דמרן בתחילה לא כתב הדברים בהחלט ממ"ש בסוף דבריו וכבר כתבתי בסמוך דנר' פשוט דצריך לחזור ולברך מוכח הכי. ובדברי הרמב"ם אין ברירא דכתב בפ"ד מה' תפלין דין ז' תפלין כ"ז שמניחן מברך עליהן ואפי' חולץ ולובש כמה פעמי' ביום. ומ"מ מדסתם ולא חילק בנכנס לב"ה משמע דאין חילוק והגם דהרי"ף נקט סתמא ופי' דבריו הנ"י דמיירי בנכנס לב"ה או לישן שינת קבע. איך שיהיה נקטי' דהטור והנ"י ס"ל בתפלין דכשצריך להסירן צריך לברך ובטלית אין חילוק וכמו שחילקו האחרונים ומרן ב"י ס"ל דאין חילוק דבכולהו צריך לברך וכן משמע מדברי רש"י כמש"ל.
136
קל״זומעתה דון מינה ואוקי באתרין דכפי נוסח השאלה דאיתא פעמים בשבוע שהוא מוכרח להסירה לבודקה דפשיטא דלכ"ע צריך לחזור ולברך דהו"ל כהסיר תפלין ליכנס לב"ה שהוא מוכרח להסירן דמברך אפי' דעתו ללובשו מיד. אמנם אם הסיר המזוזה לבודקה קודם זמן זה לכאורה תלוי בפלוגתא דלס' הטור והנ"י א"צ לברך כיון דאינו מוכרח ולס' מרן צריך לברך. ולכאורה נר' להביא ראיה לדברי מרן מעובדא דרב יהודה בפ' התכלת דף מ"ג דאמרינן התם רב יהודה רמי תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה ומברך כל צפרא להתעטף בציצית. ופריך מדרמי קסבר מ"ע שלא הזמן גרמא הוא אמאי מברך כל צפרא. ומשני כר' דתניא תפלין כ"ז שמניחן מברך עליהם דברי ר' ופריך א"ה כל שעתא נמי ומשני רב יהודה איניש צניעא הוה ולא שדי ליה גלימא כוליה יומא כו' ע"כ. ואם איתא לדברי הטור כפי פי' האחרונים וכמ"ש הנ"י דמאי דתני ר' כ"ז שמניחן היינו דוקא כשהוא צריך לחלוץ אותן או ליכנס לב"ה או לישן שינת קבע. א"כ גבי ציצית שאינו צריך להסירן א"צ לברך. וא"כ הוא מאי מייתי מההי' דתפלין דר' שיברך כ"ז שמניחם ללמוד מינה לגבי ציצית שאני תפלין דמוכרח הוא לחלוץ אותם משא"כ בציצית. ומה גם דמשני למאי דפריך א"ה כל שעתא נמי דרב יהודה איניש צניעא הוה כו' דמשמע דאי לאו"ה הוה מברך כל שעתא דומיא דתפלין ולפי דבריהם לא דמי דגבי תפלין דוקא הוא דמברך כל שעתא משא"כ גבי ציצית כאמור.
137
קל״חברם כד דייקי' שפיר אין ראיה משם הפך דברי הטור והנ"י והכי מתפרשא סוגיא דשמעתתא דפריך תלמודא מדרמי קסבר כו'. דס"ד דכיון דאין הפסק בשום זמן לא איכפת לן אפי' אם הסירו ע"ד שלא ללובשו מיד כיון דזמנו הוא וכס' חכמים דפליגי אדר' בפ' לולב וערבה דמייתינא לעיל אלא דאינהו קאמרי דמברך שחרית משום דס"ל כר"ש דלילה לאו זמן ציצית הוא אבל לרב יהודה דס"ל כת"ק דברייתא דלילה זמן ציצית הוא לא הו"ל לברך כלל כיון דאין זמן מפסיק. ומשני כר' דס"ל דאע"ג דאין זמן מפסיק מברך כ"ז שמניחם. ובכל ענין קאמר ר' כ"ז שמניחם מברך ואפילו בחולצן ע"ד ליכנס לב"ה ולחזור וללובשן מיד או לישן שינת קבע וכ"ש וק"ו אם חולצן ע"ד שלא לחזור וללובשן מיד דפשיטא ודאי דמברך כשמניחם ואהא הוא עיקר שינוייא והפסק הזמן אינו מעלה ואינו מוריד. ולזה פריך א"ה כל שעתא נמי כשהיה מסירן ע"ד שלא ללובשן מיד וטעמא מאי לא הוה מברך אלא בצפרא. ומשני שפיר איניש צניעא הוה כו' אבל אי הוה שדי לגלימיה אה"נ דהוה צריך לברך. ומכאן אנו למדין דמותר ליכנס בטלית לב"ה כמ"ש הרב הנ"י בה' ציצית בשם הריטב"א יע"ש. וכיון שכן ממילא דא"צ לברך. וא"כ אין ראיה ולא סתירה מהתם לא למר ולא למר. אבל יש סתירה לקו' שהק' בס' יד אהרן מהך סוגיא דמדמשני דרב יהודה כר' ס"ל דהפסק הזמן אינו מעלה ואינו מוריד ואפי' אין הפסק מברך מכלל דחכמים ס"ל דהכל תלוי בהפסק הזמן אלא משום דס"ל דלילה לאו זמן ציצית לזה קאמרי דמברך בשחרית ומאחר שכן מה לי נכנס לב"ה או לא או אפילו אין דעתו לחזור וללובשן מיד ופשוט. ואיברא שדברי הריטב"א שהביא הנ"י בה' ציצית מוכיחין בדברי מרן שכתב דלמדנו מאותו מעשה שחייב אדם לברך על הציצית כ"ז שלובשו או מתעטף בו אפילו אלף פעמים ביום ע"כ. ומשמע ודאי דאפי' בדעתו לחזור וללובשו מיד קאמר וכדמשמע מדברי רש"י כמש"ל וכ"נ קצת מדברי הרמב"ם וכ"נ עיקר בפשט הסוגיא ודוק. אלא שראיתי הרבה מן האחרונים ז"ל שחשו לדעת הטור ויש על מה שיסמוכו שלא להכנס בספק ברכה.
138
קל״טומעתה בנ"ד אם הסיר המזוזה קודם זמן חיובא כפי הנר' דתלי בפלוגתא דאשלי רברבי כאמור. אלא דהיה נראה לכאורה דאפשר דאף גם הטור יודה דמברך כיון דסופו לבוא לידי חיוב כשיגיע הזמן ובאותו זמן אינו חוזר לבדוק הו"ל כאילו בודקה בזמן החיוב דפשיטא דצריך לברך ה"נ כשבדק קודם נימא ה"נ. ודמות ראיה לזה ממ"ש הרמב"ם בפ"ג מהלכו' ציצית דין ט' גבי קטן דמן התורה הוא פטור מן הציצית כנשים ועבדים ומד"ס חייב כדי לחנכו במצות (ומשמע דאין חולק בזה) והיינו כיון דמתחייב כשיגדיל מחנכין אותו אעפ"י שאינו חייב משא"כ נשים ועבדים דאין רפואה למחלתם דכל הזמנים בהו שוים. ומשמע ודאי דלענין ברכה קאמר דמד"ס חייב כדי לחנכו מדקאמר בתר הכי ונשים ועבדים שרצו להתעטף מתעטפים בלא ברכה יע"ש. הרי דמאחר דסופו לבא לידי חיוב יכול לברך משא"כ בנשים ועבדים דכד קיימי קיימי. וא"כ ה"נ בנ"ד כיון דסופו לבוא לידי זמן חיובא יכול לברך. אמנם כד דייקי' שפיר ליתא להך דמיון ראיה ול"ד כלל דשאני גבי קטן דתיקנו חז"ל גם לברך לחנכו במצות הגם דאינו כעת בר חיובא משום דהך מצוה דקעביד היא לשעתה ואם לא יברך עליה הברכה ומתבטלת מכל וכל כמו שופר ולולב וסוכה וכדומה. ולזה תקנו לברך משא"כ בנדון אשר לפנינו דבהגיע הזמן אשר הצריכוהו לבדוק אותה הוי זמן החיוב איכא למי' שלא יבדוק עד זמן החיוב כדי שיברך בעת הראוי ועל כיוצא בזה נאמר ודבר בעתו מה טוב. וא"כ אין שום הוכחה משם לחייבו בברכה מעתה. וכל זה הוא שלא לדמות נ"ד לנשים דתלוי בפלוגתא דרבוותא להרמב"ם וסיעתיה אינם מברכין ולר"ת וסיעתו מברכין וכלהו יהבי טעמא למילתייהו. ועיין מ"ש הר"ן בסוכה דהסכים לסברתו וכמ"ש הראב"ד ז"ל יע"ש. וכיון שכן מי יכניס עצמו בספק ברכה. ומה גם דפסק מרן בשלחנו סי' תקפ"ט כהרמב"ם. ולכן היה נר' להתלמד לנ"ד מההיא דקטן דכ"ע לא פליגי ביה וכבר נאמר דאין הוכחה. וגם אין להביא כלפי לייא ממ"ש הרמב"ם פ"ג דין ח' דמותר ללבוש ציצית בלילה כו' ובלבד שלא יברך. הרי דאע"ג דסופו לבוא לידי חיובא בייום וכשלובש אותו בלילה נשאר עליו ביום ומי שהוא זמן חיובו אפ"ה אינו מברך כיון דאכתי לא אתא זמן החיוב ומינה לנ"ד דהוי כה"ג דאינו מברך. דלא רמיא כלל דאמרי' בפ' התכלת שם ת"ר הכל חייבין בציצית נשים ועבדים כו' ר"ש פוטר בנשי' מ"ט דר"ש דתניא וראיתם אותו פרט לכסות לילה כו' או אינו אלא לכסות סומא כשהוא אומר אשר תכסה בה כו' ומה ראית כו' מרבה אני כסות סומא שישנה בראיה אצל אחרים ומוציא אני כסות לילה כו' ע"כ הרי דהתם טעמא מאי אינו מחייב משום שאינו אצל אחרים דלילה לאו זמן ציצית לכל העולם משא"כ בנ"ד שישנה אצל אחרים אם בא לקובעה מחדש או בזמנה איכא למימר אדרבה דמברך. והתם ודאי לא הוצרך ריבוי לסומא מאשר תכסה בה אלא משום דאית לן מיעוטא דוראיתם אותו הא אי לאו"ה מסתמא ודאי הוה מרבינן סומא משום שישנה אצל אחרים ובין הכי ובין הכי אמרי' האי טעמא ולאו משום ריבויא דוקא הוא דאמרי ליה. אבל ק' דא"כ נשים אמאי אינן מברכות מאחר שישנה אצל אחרים. ולפמ"ש התוס' בקמא דף מ"ז ד"ה וכן היה ובמגילה דף כ"ד ד"ה מי שלא דסומא אפילו יראה מאורות אינו חייב במצות אלא מדרבנן ומדאוריית' פטור אי לאו קרא לא הוה מחייבי' ליה משום שישנה אצל אחרים. והשתא לק"מ דגבי נשים נמי ה"ט דאין מברכות משום דאית להו פיטור במצוה עצמה משום שהיא מ"ע שהזמן גרמא לזה לא אמרי' האי טעמא שישנה אצל אחרים וכמ"ש התוס' בפ' כל הבשר דאכתוב לקמן בס"ד דגם בנשים אמרי' ה"ט. וסומא ג"כ אינו מברך בשאר מצות כיון שהוא פטור מן המצוה עצמה ולא מהני ה"ט דישנה אצל אחרים לדעת הרמב"ם גם לענין ברכה שיכולין לברך דכיון שהם פטורין אם יברכו הו"ל ברכה לבטלה ורב יוסף דאמר מ"ד לי הלכה כרב יהודה דסומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דעלה נשען ר"ת ומייתי לה הראב"ד בס"ה ציצית וישב שם מרן הקדוש בכ"מ יע"ש. (וכעת לא נתיישבתי היטב ביישוב ענין זה דכנראה דיש לגמגם בו ודוק). וא"כ בנ"ד דאית ליה חיובא במצוה עצמה אמרי' דיכול לברך מטעם דישנה אצל אחרים. שוב ראיתי לרבותינו בעלי התוס' שכתבו בפ' כל הבשר דף ק"י ד"ה טלית שאולה בנדון ממש כי הא דלא מיקרי ישנה אצל אחרים דכתבו התם אטלית שאולה דפטור מן הציצית כל ל' יום דלענין ברכה אין לברך עליה אפי' לס' ר"ת דנשים מברכו' אמ"ע שהז"ג דשאני התם אדם שאינו סומא או שאינו אשה חייב מה שא"כ בטלית שאולה כל אדם פטור כשאינו שלו יע"ש. הרי דגם בנ"ד דדמי ממש לההיא דטלית שאולה דבתוך ל' יום פטור ואחר ל' מחייב ובנ"ד נמי קודם הזמן דחיוב פטור מברכה ובהגיע הזמן חייב וכי היכי דהתם אמרי' דלא קרינן בה ישנה אצל אחרים כיון דכה"ג באחרים נמי פטור ה"נ בנ"ד כה"ג באחרים פטור ולא מיקרי ישנה אצל אחרים.
139
ק״מומעתה לפ"ז שפיר מצינן למילף לנ"ד דלא יברך דדמיא ממש לטלית שאולה תוך ל' דאינו מברך אפי' לס' ר"ת. הגם דמההיא דטלית דמותר ללובשו בלילה אין שום ראיה מטעמא אחרינא דאפשר דטעמא דאינו מברך משום שאינו זמן חיובא אבל בנ"ד דהא מיהא הוי זמן חיוב לכל העולם (ובסי' ת"י מייתי הטור סברת הרא"ש דפליג ומדמייתי הטור סברתו באחרונה משמע דהכי ס"ל כנודע בכללי' כמ"ש בארוכה בתשובותי לי"ד בדין ביטול האיסורין יע"ש באורך). מ"מ מההיא דטלית שאולה שפיר איכא למילף לנ"ד דהוי ממש דומה בדומה והוי לכ"ע. והרב הנ"י בה' ציצית הגם דבתחילת דבריו כתב דמברך עליה בסוף דבריו כ' וכיון שגדולי הצרפתים חוששין לברך בטלית שאולה תוך ל' יום ראוי לחוש לדבריהם שלא לברך ע"כ. והגם דהתוס' כתבו דהמברך לא הפסיד היינו דלא הוי ברכה לבטלה אבל ודאי יותר טוב שלא לברך. ומדברי הסמ"ג בסי' כ"ו משמע דס"ל דיותר טוב לברך דכת' והמיקל לא הפסיד. מדלא כתב כדברי התוס' משמע כן יע"ש. ומרן ב"י כתב על דברי התוס' שכ"כ בסמ"ג והנ"י יע"ש. הגם הלום ראיתי אחרי רואי להרב בעל תורת חסד סי' נ"ג שנסתפק בדינא דקי"ל שהאדם פטו' ממזוזה קודם שדר בבית ל' יום בח"ל אם חייב לברך או לאו. והעלה דאינו חייב לברך ומייתי ראיה מטלית שאולה יע"ש וכתב במסקנא וא"כ נר' דמה שנהגו העולם לברך על טלית שאולה לפי שסמכו על דברי הרא"ש כו' אבל לענין מזוזה נר' שיש לחוש שלא לברך ספק ברכה לבטלה וכן ראוי להורות כו' יע"ש. משמע דלפי סברת הרא"ש נפיק לן להך דינא דמזוזה דמברך מידי דהוה טלית מצוייצת שאולה דכתב הרא"ש דמברך לזה קאמר דיש לחוש לס' הנ"י דכת' בשם רבותינו הצרפתים דאינו מברך על טלית מצוייצת שאולה. ולעד"ן דאף גם להרא"ש ז"ל דינו דין אמת דגבי מזוזה אינו מברך הגם דכתב גבי טלית מצוייצת דמברך. דהנה טעם הרא"ש ז"ל הוא כמ"ש בהדיא דהשואל טלית מצוייצת אדעתא דברכה השאילה לו ונמצא דמיחייב בברכה משעת שאלה. מה שא"כ גבי מזוזה דפטור כל ל' ואכתי לא חל עליו החיוב דאינו מברך. והא לא דמיא אלא לשאל טלית בלא ציצית והטיל בה ציציותיה דלדעת הרא"ש אינו מברך משום דכיון דלא שאלה ע"ד כן נמצא שהוא פטור כל ל' יום ולכן אינו מברך וא"כ בין למר ובין למר הדין דין אמת דאינו מברך. והשתא אף גם הרא"ש דעתו שלא לחלק בין טלית למזוזה והיינו בנדון דכוותיה ולאו דוקא חכמי הצרפתים הוא דס"ל הכי כמ"ש הרב ושלא כדעת הרא"ש דלפום מאי דכתיבנא גם בדברי הרא"ש נימא הכי והא כדאיתיה והא כדאיתיה. והדין דין אמת לכ"ע. וליישב דעת הרב נר' דכוונתו דאף גם בשואל טלית שאינה מצוייצת והטיל בה ציצית כתב הרא"ש כמ"ש התוס' דהמברך לא הפסיד. ולפ"ז משמע דיכול לברך ולזה מייתי מדברי נ"י דכתב בשם חכמי הצרפתים דאפי' בשאלה מצוייצת דאינו מברך כלל ומינה לנדון המזוזה דאינו יכול לברך וזה מתיישב ממ"ש לעיל מיניה על דברי התוס' והרא"ש באופן שכל אלו הגדולים חזי' להו שדעתם דטלית שאולה מצוייצת יכול לברך וה"ה למזוזה כו' והיינו מ"ש לעיל ומיהו מסקנת התוס' שם דהמברך לא הפסיד כו' יע"ש והיינו למיהוי ברכה לבטלה ודוק. איך שיהיה מצאנו ראינו להרב ז"ל דפסק בנדון דומה לנ"ד מההיא דטלית שאולה דאינו מברך ומינה לנ"ד נמי דלא מהני מידי מאי דסופו לבוא לידי חיוב לאחר זמן ואולי בתר השתא דפטור ואפי' לס' ר"ת כמ"ש התוס' לענין טלית. והשתא פשיטא ודאי דלא יודה הטור דפוטר מברכה בענין טלית שיכול לברך בנ"ד דדינם שוה כדבר האמור.
140
קמ״אומעתה בה סלקי' בה נחתי' דלנדון המובא בשאלה לכ"ע צריך לברך כיון שהוא מוכרח להסירה. אבל קודם זמנה תלוי בפלוגתא דלמרן וסיעתיה צריך לברך ולס' הטור וסיעת מרחמוהי אינו צריך לברך. ומן הראוי כיון שקבלו היהודים עליהם ועל זרעם הוראותיו הטהורות דמרן הקדוש הוה אמינא דצריך לברך הגם דפליגי עליה כמה מן האחרונים ויישבו תמיהתן על הטור כאמור. אמנם כיון דהענין בא בספק ברכה לבטלה דחמיר כ"כ איסוריה. ומה גם דכבר נתיישב' תמיהתו היטב פה א' מכל האחרונים מי יכניס ראשו בספק ברכה לבטלה ח"ו. אמנם ראיתי ונתון אל לבי דאיכא צדדין לחלק מנדון הטלית לנדון המזוזה ואפי' הטור יורה וידין בנ"ד דדוקא גבי טלית ותפלין דאם לא היה חייב להסירן אינו מברך משום דודאי דכד קיימי קיימי ואין ספק בהו וכיון שהיה דעתו להחזירן מיד א"צ לברך. משא"כ גבי מזוזה כשמוציאה ממקומה לבודק' הוא על דעת שאם לא תמצא כשרה שיבטל אותה מכל וכל. ונמצא כשקובע אותה אחר שנמצאת כשירה הו"ל כקובעה מחדש ופנים חדשות באו לכאן ולזה צריך לברך ואפי' הטור יודה בנ"ד מה"ט. והיא סברא נכונה דכיון שהיה לו ספק אם תמצא כשירה אם לאו ולזה הוא מסיר אותה ממקומה כשנמצאת כשירה הוי כקובע אחרת וכן עמא דבר דמברכין. הגם דגבי טלית ראיתי חסידים ואנשי מעשה חוששים לס' הטור ומה גם דאית להו טלית קטן דלס' ב' דמייתי מור"ם בהג"ה דא"צ לברך. (ועוד דמור"ם ז"ל כתב על ס' הטור דכן נוהגין וכמו שגילה דעתו סי' כ"ח גבי תפלין מינה דמ"ש בסי' ח' והכי נוהגין על סברא ב' דמייתי דקאי אדלעיל מינה שהיא ס' א'. והמדפיס טעה דמ"ש בס' לחם חמודות סי' ס"ח יע"ש. ומעתה מ"ש במ"א ס"ק י"ט על דבריו יע"ש לא ראה דבריו שכתב בהדיא שהוא מאוחר בדפוס וצריך להיות קודם מ"ש וי"א בתרא יע"ש. וזולת זה מאי דרשם על ס' א' דמייתי מור"ם משם האגור אינו בדברי האגור דמייתי מרן בב"י ואדרבה התם מייתי ס' מור"ם דנר' מינה היפך דברי הטור כמו שהכריח מרן ואחריו מייתי ס' מהר"ח והיא ס' ב' דמייתי מור"ם ואי לאו שכ' על ס' ב' שם היינו יכולים להגיה נמי במקום האגור הטור כו'. ועוד דאיהו גופיה רשם בה' תפלין טור סי' ח'). גבי מזוזה כנ"ד מברכין וכן שמעתי בשם גדולי ישראל שהיו נוהגין לברך ולא נודע אלי טעמו של דבר וגם ראיתי כמה בדורינו זה דלא חשו לקמחייהו וחלקו בדבר בלא טעם ובלא סבר' ואחר אשר עמדתי על הענין בטוב טעם והוכחתי דאף גם לס' הטור יודה בנ"ד כאמור הודו לדברי אלא דעדין לא נתקררה דעתי כל עוד שלא בקשתי למצוא נדון כי הא לסמוך עליו. וכאשר הרצתי הענין לחסידא קדישא הח' השלם עצום ורב כמהר"ר גדליא חיון הי"ו אייתי מתניתא בידיה סעד וסמך להאי סברא דקי"ל בדין השמש דמברך על כל כוס וכוס שיתנו לו וטעמא דמילתא משום שאינו יודע אם יתנו לו עוד יין. הרי דדבר שהוא בספק הצריכוהו חז"ל לברך והך דינא הוא בסי' קס"ט ומקורו בחולין דף ק"ז ע"ב ופירש"י לפי שאין קבע לשתיית השמש שאינו יודע אם יתנו לו עוד הילכך אסח דעתיה מן השתיה ע"כ. ומינה לנ"ד דיש לו ספק אם היא כשירה או לאו דחוזר ומברך. והגם דהתם תלוי בדעת אחרים שאם ירצו בעהב"י ליתן לו עוד משא"כ בנ"ד דאינו תלוי בדעת אחרים לחייבו לברך מ"מ נר' דכיון דאינו תלוי בדעתו אם תמצא כשירה או פסולה דלא שייך הו"ל כתלוי בדעת אחרים. ובעדיפ' אשכחן בסי' קע"ד דהמחמירין לברך בשתיית משקין בתוך הסעודה בכל פעם ופעם הוא משום דאין אדם קובע עצמו על שתיה שאינו יודע אם יהיה צמא עוד למים והו"ל נמלך ולזה צריך לברך בכל פעם. הרי התם אע"ג דאינו תלוי בדעת אחרים צריך לברך כיון שהיה לו ספק ומינה לנ"ד דמברך. ואף גם להרא"ש דדחה דבריהם ומייתי ליה הטור שם היינו משום דידוע הוא שא"א לו לאכול בלא שתיה. אבל בנדון כי הא דאית ליה בספק פשיטא ודאי דצריך לברך.
141
קמ״בהכלל העולה בנ"ד דכל זמן אשר מסיר המזוזה ממקומה לבודקה הן בזמן הראוי דהיינו פעמים בשבוע כאשר הובא בשאלה. הן בכל זמן קודם כשבא לקובעה צריך לברך עליה ולזה סתמו דבריהם הרמב"ם והטור והש"ע וכתבו כשבא לקובעה מברך עליה והיינו מטעם האמו' דאף גם הטור דס"ל גבי טלית ותפלין דאינו מברך מודה בנ"ד דמברך. את זה ראיתי לע"ד להלכה ולא למעשה והבוחר יבחר ואם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר הנלע"ד כתבתי נאום עבד נרצע לעבודת בוראו יושב בציון למי התורה קטינא דחבריא הצעיר בנימין כמה"ר יהודה ארוואץ.
142
קמ״גשאלה אלו המנעלים הנקראים ג'אפיניס ותופרים בגד צמר עליהם מלמעלה ובאמצע תוחבים עץ קל הנקרא קורג"ו בלעז ובקרקעי' המנעל סולי' עור מעובד ומחברי' אותו עם הבגד העליון ע"י תפירה בחוטי פשתן האומנים הערלים ושאל השואל אם אסור ללובשן משום כלאים או לאו ושכמ"ה.
143
קמ״דתשובה גרסי' בסוף פ"ק דביצה משלחין כלים בין תפורין ובין שאינם תפורין אעפ"י שיש בהם כלאים והן לצורך המועד ובגמ' אלא כלאים למאי חזו וכי תימא חזו למימך תותיה והתניא לא יעלה עליך אבל אתה מציע תחתיך אבל אמרו חכמים אסור לעשות גזירה שמא תכרך נימא א' על בשרו וכ"ת דמפסיק מידי בני בני והא' ר"ש ן' פזי משו' קהלה קדישא שבירושלם אפי' עשר מצעות זו ע"ג זו וכלאים ביניהם אסור לישן עליהן ואלא בוילון והא' עולא מפני מה אמרו וילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו אלא בקשין כי הא דא' רב הונא בריה דרב יאושוע האי נמטא גמדא דנרש שריה. ערדלים אין בהם משום כלאים כו' יע"ש. והר"ן כתב וז"ל אסור לישן עליהן מדרבנן ותמהני מאי אריא שמא תכרך דמשמע דלא מפסיק מידי אפי' עשר מצעות נמי וכלאים ביניהם אסור לישן עליהן גזירה שמא יעלה אותן עליו וכדאמרי' כו' ומלשון רש"י שהוא מפ' אסור לעשות כן שמא תכרך ואיכא איסור' דאורייתא ודר"ש ן' פזי מדרבנן. ואין צורך לזה אלא כך נ"ל דברייתא נקיט לה הכי משום דאפי' בכלאים שאין דרכם בהעלאה אלא בהצעה כל היכא דלא מפסיק מידי אסור שמא תכרך נימא על בשרו אבל כל היכא דמפסיק כל שאין דרכם בהעלאה שרי והיינו דתנן בפ' בתרא דכלאים הכרם והכסתות כו' ור"ש ן' פזי אתא לאשמועי' דאפי' עשר מצעו' זו ע"ג זו שאין דרכם בהעלאה כל שכלאים תחתיהם שדרכם להעלותן אסור לישן עליהן משו' שנא' לא יעלה עליך כלו' משום לתא דהעלאה כיון שדרכן בכך עכ"ל ז"ל. והרב באר שבע דף כ"א ע"א העתיק כל דברי הר"ן הנז'. וכתב וז"ל משמע מפשט דבריו דגזירה שמא תכרך נימא לא שייך אלא דוקא אי לא מפסיק מידי ונר' שזה יצא לו כו' עד וכן כתבו בהדיא הרמב"ם והטור י"ד ושאר הפוסקי' וז"ל מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים שנא' לא יעלה עליו אבל אתה מציעו תחתיך ומד"ס אפי' עשר מצעות זו ע"ג זו והתחתון שבהם כלאים אסור ליישב עליהן שמא תכרך נימא על בשרו עכ"ל יע"ש. ואחר המחילה רבה או' אני שאין כונת הר"ן ז"ל בשיטה זו שכתב לפסק הלכה. אלא שכונתו ליישב מה שהוק' לרש"י וביישובו שרש"י מפני דוחקו יישב דברייתא קמייתא איירי באיסורא דאורייתא ודר"ש ן' פזי באיסורא דרבנן וכונת המק' לדעת רש"י הכי הוי דמכל הצדדין ק' כלאים אלו למאי חזי דאי למימך תותיה בלי הפסק אי איפש' דקא פגע באיסור' דאורייתא דאיפשר דתכרך לו נימא על בשרו. וכ"ת דמפסיק מידי ביני ביני אכתי לא פלטינן מאיסורא דרבנן מדא' ר"ש ן' פזי כו' זה פי' כונת המק' לדעת רש"י. כך הר"ן לא הונח לו פי' זה דרש"י ופי' דהמק' ס"ל דמשלחי' כלים דמתני' ואפילו של כלאים מידי בכלים דהעלאה ופריך כלאי' למאי חזו וכי תימא דחזו להציען תחתיו זה והא אי איפשר דחזי ליה דאי מציען תחתיו וישן עליהן בלי הפסק פשיטא דאסור משום דאפילו בכלאים שאין דרכם בהעלאה אלא בהצעה אסור ליצע תחתיו כל היכא דלא מפסיק ביניה' דבר וא"כ כ"ש כלים הללו שדרכם בהעלאה דיש איסור מוסיף דאיפשר ג"כ שיבא להעלותם עליו מלבד איסור כריכת נימא ואי מוקמינן למתני' כגון שמניחן למטה מעשר מצעות דתו ליכא למיחש לא לכריכת נימא ולא להעלאה והא' ר"ש ן' פזי אפי' עשר מצעות כו' אסור לישן עליהן. וטעמא הוי משום לתא דהעלאה זהו פי' הר"ן ז"ל וכל מאי דשקלי וטרו רש"י והר"ן ליישב דעת המק' בהביאו הברייתא מקודם ואח"כ דברי ר"ש ן' פזי והיה מספיק לו בהביא דברי ר"ש ן' פזי ולהקשו' ממוצא דבר שאין כונת הר"ן לפסק הלכה. דלפסק הלכה ס"ל דטעמא דאיסור מצעות וכלאים תחתיהם הוי משום שמא תכרך לו נימא על בשרו. ובזה הודחו מעליו קו' שהק' הרב באר שבע. גם מרן בב"י סי' ש"א אחר שהבי' דברי הר"ן כתב שאין כן דעת הרמב"ם יע"ש ובמה שכתבתי אין צורך לעשות אותם חולקי'. (א"ה עיין בהר"ן ריש פ' במה אשה שמשם נר' כמ"ש הרב באר שבע). תו הק' הרב הנז' על הר"ן וז"ל ולדעת הר"ן ק"ל הא דתנן סוף פ"ק דביצה משלחי' בי"ט כלאים ופריך הש"ס כלאים למאי חזי ומשני בקשין ולמה לא משני בשאין עשויין להעלאה ולהצעה וצ"ע עכ"ד. אין ספק שלא שלטה עינו עין הבדולח בסוף לשון הר"ן שכתב וז"ל ומיהו כי שני ליה בקשין הוא הדין דהוה מצי לשנויי בשאין עשויין להעלאה ככרים וכסתות. ולהצעה אלא דהא לא איצטריכא ליה דמתני' היא בפ' בתרא דכלאים הכרים והכסתות כו'. ואגב ראיתי דברים מתמיהים בדברי מרן ביו"ד סי' ש"א שכתב וילון אם הוא רך אסור כו' ודלא כהתוס' שכתבו דלא אמרו בוילון אלא שהוא טמא אבל אין בו משו' כלאים כו' יע"ש ואחר החבטה בקרקע אלף פעמים לפני עצמותיו הקדושים אין כן פי' התוס' אלא דהתוס' הכי ס"ל דוילון אסור משו' כלאים אלא שכונתם לו' דאין לגרוס בש"ס מפני מה אמרו וילון אסור משום כלאים. משום דלא מצינו בשום דוכתא שאמרו וילון אסור משום כלאים עד שיאמרו בש"ס מפני מה אמרו. לכן הסכימו שהגירסא הנכונה לגרוס בש"ס הכי מפני מה אמרו וילון טמא דאשכחן במתני' דוילון טמא במגע. ובפסקי תוס' דביצה כתבו דוילון אסור לעשות מכלאים יע"ש. וכיון שכן דברי מרן תמוהים טובא. אחרי כותבי ראיתי להרב הכהן הגדול הש"ך סי' ש"א ס"ק י' ד"ה ואם היה ק' מותר כו' על דברי מרן הב"י והרב מעדני מלך וז"ל וטעות נזדרק לפניהם כמו כן בתוס' שם עכ"ל. והדין עמו וכמש"ל. וכן היא גירסת הרא"ש מפני מה אמרו וילון טמא כגירסת התוס' ז"ל יע"ש בסוף פ"ק דביצה. אכן ראיתי בדברי הרא"ש בנדה פ' האשה בה' כלאים דף ע"ג ע"ב שכתב וז"ל תנן בפ"ק די"ט משלחי' כלים כו' וקא' עלה בגמ' כלאים למאי חזו ומשני בוילון והא' עולא מפני מה וילון אסור מפני שהשמש מתחמם כנגדו. פי' אסור לעשותו כלאים כו' דזה מורה באצבע שרוצה לגרוס וילון אסור. וא"כ קשיא ליה קו' התוס' דלא מצינו בשום משנה שאמרו שוילון אסור משום כלאים וכנז"ל. ותו דאיהו גופיה בסוף פ"ק דביצה גריס כמו שהכריחו התוס' וא"כ נמצאו דבריו סתרן אהדדי וכעת דברי הרא"ש צ"ע לדעתם ועיין בלח"ח שנר' שהרגיש מזה כלל העולה מדברי הש"ס ומדברי הפוס' דאסרו חכמים שלא להציע כלים של כלאים אפי' תחת עשר מצעות דחיישי' לשמא תכרך נימא על בשרו ופירש"י שמא תכרך לו נימא ויש נימין גדולים כו' ועובר משום לא תלבש שעטנז. א"נ כו' יע"ש דמשמע דאפי' דהוי לבישה במקצת עובר משום לא תלבש שעטנז.
144
קמ״הוראיתי למרן בה' כלאים שכתב על מ"ש הרמב"ם דין י"ח וז"ל לא ילבש אדם כלאים עראי ואפי' ע"ג עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום ואפי' לגנוב את המכס ואם לבש כן לוקה ע"כ וכתב מרן הכ"מ וז"ל משנה שם וכתבו הר"ש והרא"ש דסבר האי תנא דדבר שאינו מתכוין אסור ופליג אמתניתין דמוכרי כסות מוכרים כדרכם. ורבינו פסקה לזו ולזו. ונר' שטעמו משום דס"ל דאפי' ר"ש מודה דכיון שהוא לובש ממש הרי עבר על לא תלבש שעטנז אבל מוכרי כסות ותופרי כסות שאינם לובשים ממש אלא מעלין עליהן מותר אם אינו מתכוין ועפ"י זה יתיישב מה שפסק לאסור לכרוך ע"י חבלים של כלאים שהם קשורים יחד דכריכה על ידו הוי כמלבוש כו'. וכל האחרונים הקשו על יישוב זה של מרן הכ"מ ומהם חלקו על יישוב זה. ובכללם ראיתי בכתבי מורינו הרב הכהן הגדול כמהרי"ך ז"ל שהק' על יישוב זה מההיא דאמרי' בשבת דף מ"ו דפריך בגמ' והא הכא דכי מכוין איכא איסורא דאורייתא כו' וכתב שם מורינו הרב וז"ל עיין בהרמב"ם פ"י מה' כלאים שפי' הכ"מ שם דהכא מיירי שאינו לובש ממש הכלאים אלא מעלהו עליו שלא כדרך לבישה. וצ"ע לפי זה מאי מותיב מינה רבא הכא דלפי יישוב מרן התם כי קא מכוין ליכא איסור' דאוריית' עכ"ל והניח הדבר בצ"ע.
145
קמ״וולי הדיוט נ"ל לתרץ קו' זו של מורינו בא' מב' תירוצים איפשר לתרץ דהא מרן כתב בב"י י"ד סי' ש"א תירוץ זה בתוספ' ביאור שכת' אחר התירוץ וז"ל ולפ"ז צ"ל דלית ליה מה שפי' רבי' דמוכרי כסות שלובשים אותם כדי להראו' מדתם אלא מפרש כפי' ראשון שכ' שמעלים עליהן בגד כלאים כשמוליכי' אותם למוכרם ע"כ. ועפ"י דברים הללו איפשר דהמק' דהש"ס דשבת דמק' והא הכא דכי מכוין איכא איסורא דאורייתא הוא משום דס"ל להמק' דהך מתני' דמוכרי כסות איירי שלובשים אותם להראות מדתם וכפי' השני שפי' הטור. וכן פי' רש"י ז"ל שם בש"ס בהדיא וז"ל מוכרים כדרכן ואפי' של כלאים לובשו להראותו לשוק עכ"ל יע"ש. וכיון שכן הוא מק' שפיר דכיון דמתני' איירי בלבישה דאיכא איסורא דאורייתא כי קא מכוין א"כ איך מתיר ר"ש היכא דלא מכוין. ברם לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דהך מתני' איירי בהעלאה דליכא איסורא דאורייתא לכן כי לא מכוין מתיר ר"ש. ולפי שיטה זו ודאי ל"ק ולא מידי מהך מתני'. אלא דהמק' דהש"ס לא ס"ל בפי' המתני' כפי' הרמב"ם אלא דמיירי בלובש הבגדים עליו וכדכתי' כנ"ל. אלא דלפי זה צ"ל דאיסור הכלאים בהעלאה בלבד לא הוי מדאורייתא אלא מדרבנן וכן נר' שהבין מורינו הרב וכפי סברא זו ערך קו' זו על מרן. ואם אמת דהכי ס"ל למרן. לפי ע"ד ק' על מרן דברי הרמב"ם שכתב שם דין י"ב וז"ל ונאמר לא יעלה עליך העליה שהיא דרך לבישה אסור. אבל עליה שאין דרך לבישה כגון אהל שהוא כלאים מותר ע"כ. ואם איתא לס' מרן דכל שהוא דרך עלייה מותר מן התורה. א"כ למה נקט הרמב"ם אבל העלייה שאין דרך לבישה כגון אהל כו' עדיפא מינה הוה ליה למנקט דאפילו עלייה ממש שמעלהו ע"ג כמוכרי כסות דמעלהו על כתיפיו דמותר מן התורה אלא שחכמים אסרוהו וכ"ש אהל שאין מעליהו ע"ג ממש דמותר ומדנקט אהל ש"מ דדוקא בכה"ג שאינו מעליהו ע"ג ממש אמטו להכי מותר מן התורה. הא אם מעליהו ע"ג כמוכרי כסות אסור מן התורה היכא דקא מכוין ותו דמרן גופיה כתב שם דהעלאה הוי מדאורייתא שכן כתב על דין הרמב"ם דין כ"ה ולא יהיו מרדעת זו על כתפו אפי' להוציא עליהן את הזבל וכתב מרן וז"ל ומ"ש ולא יניח מרדעת כו' ג"ז משנה שם וטעמא משום דלא שרי מפני שהוא קשה אלא בהצעה שהיא מדרבנן אבל לא בהעלאה שהיא מדאורייתא עכ"ל. ואי כס' מורינו נמצאו דברי מרן דפלגן בהדייהו. ועוד דבהדיא כתבו התוס' ביומא דף ס"ט דלבישה והעלאה דתרווייהו הוי מדאורייתא יע"ש ד"ה קשין הן כו'. גם הרא"ש בה' כלאים כתב כן בפי' יע"ש אשר ע"כ לבי או' לי דחלילה לו למרן דיסבור דאיסור העלאה דלא הוי מדאורייתא אלא דדברי מרן מיוסדין עפ"י דברי הש"ס דיבמות דף ד' וז"ל הש"ס מכדי כתי' ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. לא תלבש שעטנז למה לי ש"מ לאפנויי. הני מצרך צריכי דאי כתב רחמנא לא יעלה עליך הוה אמינא כל דרך העלאה אסר רחמנא ואפי' מוכרי כסות. ואי כתב רחמנ' לא תלבש הוה אמינ' דוקא לבישה דנפיש הנייתה אבל העלאה לא כתב רחמנא לא יעלה עליך ע"כ. וסובר מרן דודאי תרווייהו לבישה והעלאה אסורין מן התורה וכמו שמפורש בהדייא בהש"ס דיבמות הנז"ל ובין לבש בכוונה ובין העלה ע"ג בכוונה עובר בלאו אלא החילוק שיש בין לבישה והעלאה הוא דבלבישה כיון דנפיש הנייתה לכן אפי' אם לבש הכלאים ע"ג עשרה בגדי' דליכא הנאה אסור לכן פסק הרמב"ם דהלובש כלאים אפי' ע"ג עשרה בגדים לוקה שעבר על לא תלבש ברם גבי העלאה דאפי' במתכוין לא נפיש הנייתה. אם אינו מתכוין כמו מוכרי כסות שמותר. והדברים ראויים למי שאמרן. וכיון שכן אין מקום לנוח קושית מורינו הרב על מרן מההיא סוגייא דשבת דף מ"ו. אכן ראיתי בדברי מרן בב"י ביו"ד סי' ש' שכתב דברי רבי' ירוחם שהק' על דברי הרא"ש שלא חלק בזה כלל וכתב לאסור גבי חבלים דכלאים ואנן קי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר ודמיא לההיא דמוכרי כסות דלקמן עכ"ל ר"י וכתב מרן ע"ז וז"ל ובסי' ש"א אכתוב בזה בס"ד עכ"ל מבין ריסי עיניו של מרן נר' שבחילוק זה שכתב ליישב דעת הרמב"ם בסי' ש"א שחילק בין לבישה להעלאה וכנז"ל. יתיישבו ג"כ דברי הרא"ש דלהכי הרא"ש כתב לאסור גבי חבלים דכיון שהם קשורים יחד וכרוכים בידו הכריכה הוי כמלבוש ולכן אסור גבי חבלים אעפ"י דקי"ל בעלמא דדבר שאין מתכוין מותר. שכן כתב זה בפי' דהכי ס"ל להרמב"ם.
146
קמ״זואחר שאלת אלף מחילות מחכמתם הנפלאה נר' לע"ד דלא נתיישבו דברי הרא"ש בההוא יישוב שיישב לדעת הרמב"ם. דהא הרא"ש כתב בנידה בה' כלאים וז"ל לא ילבש כלאים ע"ג עשרה ואפי' לגנוב בהן את המכס כו' וסבר האי תנא דדבר שאין מתכוין אסור ופליג אמתני' דלקמן דמוכרי כסות מוכרין כדרכן. והלכתא כמתני' דלקמן דקי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר עכ"ל. ובמתני' דמוכרי כסות כו' כתב לבסוף מהכא מוכח בפ' כירה דדבר שאין מתכוין מותר אפי' במידי דאי במתכוין איכא איסורא דאורייתא עכ"ל ז"ל. הרי בהדיא שכת' גבי ההיא מתני' דלא ילבש כלאים ע"ג עשרה דלא קי"ל כהך מתני' דס"ל דדבר שאין מתכוין אסור משום דאנן קי"ל להלכה כמתני' דמוכרי כסות דדבר שאין מתכוין מותר ואי איתא לס' מרן דלהכי כתב לאסור גבי חבלים משום דכיון שהם כרוכים בידו הוי כמלבוש ולהכי כתב הרא"ש סתם לאסור אעפ"י דהוי דבר שאין מתכוין וכמ"ש מרן לס' הרמב"ם למה לא פסק כההיא מתני' דלא ילבש כלאים ע"ג עשרה דאסור דאע"ג שאינו מתכוין כיון דלובשו עליו אסור וכההיא דחבלים דאע"ג דאינו מתכוין בכריכה לחמם ידיו בכלאים אפ"ה אסור כיון דכריכה הוי כמלבוש. ונר' שהרב לחם חמודות בסו' ה' כלאים דף רצ"ג ע"ב הרגיש בזה שאחר שכתב יישוב מרן הב"י שיישב לדעת הרמב"ם כתב אח"כ וז"ל אבל לרבי' שמתיר גם בזה לבישה להעביר המכס כיון שאינו מתכוין כתבתי כבר במ"מ שרבינו ירוחם תמה עליו אמאי קאסר הכא בחבלי' וגם כתבתי יישוב לזה בשם שילטי הגבורים דהכא הוא פסיק רישיה ע"ש עכ"ל ז"ל. מכלל דבריו נר' שכונתו לו' דיישוב זה שיישב מרן הב"י לדעת הרמב"ם ז"ל לא שייך לדברי הרא"ש ז"ל מטעמא דכתיבנא. אכל לא הרגיש הרב בדברי מרן במ"ש ובסי' ש"א אכתוב בזה בס"ד ע"מ שהקשה ר"י שנראה מדבריו שביישובו לדעת הרמב"ם יתיישב ג"כ דברי הרא"ש וכבר כתבנו שאין יישובו עולה לדעת הרא"ש ז"ל.
147
קמ״חולמאי דאתינא עלה לנ"ד נר' לע"ד דפשיטא ודאי דאסור ללבוש הג'אפיניס משום כלאים ואין להתירן משום הא דאמרי' בש"ס ערדיליס אין בהן משום כלאים משום דלא דמיא נ"ד לערדיליס דהש"ס כמו שמפורש בדברי הרמב"ם יע"ש שהרמב"ם פי' שהוא מנעל שאין לו עקב שמותר ללובשו. ומרן בכ"מ דקדק על הרמב"ם שלמה כתב והתנה שאין לו עקב דמשמע שאם יש לו עקב אסור. והרי אין לך קשה בעור הרגל כעור העקב. ותירץ שהרמב"ם כתב כן לו' שתבנית המנעל הוא כן אבל לענין דינא בכל גוונא מותר. ובב"י כתב ע"ז וז"ל ושמא י"ל דכל שיש לו עקב כיון דמחזי כמלבוש אעפ"י שאין הגוף נהנה ממנו אסור. ואין זה אלא חזרה שחזר מרן ממ"ש בחיבורו הכ"מ יע"ש. וכיון שמרן הסכימה דעתו דעת עליון בב"י לפ' דברי הרמב"ם דכל היכא דאית ליה עקב אסור. אף שטעמו לא נתברר לנו משו' מה היתה חזרתו. דון מינה לנ"ד שהבגד התפור בכלאים הוא מתפשט על כל הרגל שודאי אסור דמיחזי כמו מלבוש ואף שאין תבנית הערדלים דומה לנ"ד מ"מ בטעם האיסור שוין הם. וכ"ש לפי' שאר האחרונים שפי' תבנית ערדיליס דפשי' דבנ"ד אסור. תו יש להביא ראיה לנ"ד מהא דאמרי' בש"ס א' רב פפא הני צררי דפשיטי וזוזי אין בהם משו' כלאים ודבזרני יש בהם משום כלאים ופי' רש"י והרא"ש בה' כלאים שהוא בגד כלאים שצרורין בו מעות דמותר לתתן בחיקו שהמעות קשי' ואינו מתחמם. ודבזרני שצוררין בו זרעים יש בו משום כלאים לתתם בחיקו. ופסק הרא"ש בה' כלאים כרב פפא. ואילו בסוף פ"ק דביצה סתם הרא"ש כרב אשי שהוא בתרא דקא' בש"ס רב אשי אמר אחד זה וא' זה אין בו משום כלאים וא"כ ק' תרי פיסקי דהרא"ש אהדדי וכבר עמד בזה הלחם חמודות והניח דבריו בצ"ע. אכן הרמב"ם פסק כרב אשי דאין בהם משום כלאים. ונתן טעם לדבר שאין אסור משום כלאים אלא בגדים שאין דרך חימום כגון הכתונת והמצנפת והאבנט והשמלה ובגדים שמחפים בהן את השוקים ואת הידים וכיוצא אבל צלצולים כו'. הרי לך מפורש שאפילו לדעת הרמב"ם שמתיר בצילצולי' הוי מטעמא שאין דרך חימום בכך. דייקני' מניה לנ"ד שהדבר נר' לעין שמחמם את הרגל ומונע הקור והצינה דפשי' שיש בהם איסור כלאים ואף שלדעת הרמב"ם דס"ל שעור הרגל ק' כו' מ"מ הא לא דמיא אלא להא שכתב הרמב"ם שאסור ליקח ביצה חמה בבגד כלאים כו' יע"ש וא"כ בנ"ד פשי' דאסור ללובשם אם לא שיתיר התפר ויחזור ויתפרנו בחוטי קנבוס או בצמר כנ"ל להלכה ולמעשה כה דברי לב נשבר ונדכה אף רוחי הצעיר חיים משה מזרחי ס"ט.
148
קמ״טשאלה איש מסכן וחכם דוד שמו והנה נולד לו בן לבית דוד בכור פטר רחם י"ח לאדר א' ורוצה לקיים מצות בוראו לפדות את בנו בזמנו ולרש אין כל כסף ושוה כסף דבר השוה ה' סלעים לתת לכהן בפדיון בנו כי ע"כ נפשו לשאו"ל הגיעה אם לא תשיג ידו אם ישאל מאת רעהו חפץ שוה ה' סלעים לפדות את בנו והתנה עם הכהן בשעת נתינה שנותנו לו ע"מ להחזיר דקי"ל דמהני הכי ויצא י"ח ובנו פדוי וכמ"ש הרמב"ם פי"א מה' בכורים ומרן בשולחן י"ד סי' ש"ה. או"ד דלכתחילה לא אמרו דבנו פדוי שכן נראה מדברי הרמב"ם ומרן דבדיעבד אמרו אבל לכתחילה לא. עוד ילמדנו אם יש הפרש בין אם הכסף שלו ומתני ע"כ להחזיר לכשהכסף הוא שאול על הכל יורינו המורה את הדרך הישרה ואת המעשה אשר נעשה ושכמ"ה.
149
ק״נתשובה טרם באי אל עין משפט צריך אני לעמוד על דעתך במ"ש שמדברי הרמב"ם ומרן נר' דבדיעבד הוא נר' שדיקדק' כן ממ"ש מרן שם סעי' ח' וז"ל אבל לא יתן לכהן ע"מ שיחזיר לו ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו ליתן לו מתנה גמורה ואם רצה הכהן אח"כ להחזיר יחזיר כו' ומ"מ אם עבר וקבלם ופי' שנותן לו ע"מ להחזיר הבן פדוי דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ע"כ ומדכתב מרן אם עבר כו' משמע דבדיעבד קא'. ולהלן בס"ד אכתוב במה שנצטערו האחרונים ליישב דברי מרן ז"ל. מעתה ידידי לו הונח שכן יש במשמע בדברי מרן כדקא'. מ"מ משפטי עמך כמ"ש שכן נר' מדברי הרמב"ם דס"ל דבדיעב' קא' דוקא דבנו פדוי במתנה ע"מ להחזיר. ולבי לא הלך עמך במחיצתך דז"ל הרמב"ם רצה הכהן להחזיר לו הפדיון מחזיר ולא יתן לו והוא דעתו שיחזיר ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו ליתן לו במתנה גמורה ואם רצה הכהן אח"כ להחזיר יחזיר וכן אם פי' ונתן לו ע"מ להחזיר הרי בנו פדוי עכ"ל. מה דאיתא בדברי הרמב"ם המורה באצבע דבדיעבד קא'. ואדרבא יש לדון ולו' דאפי' לכתחילה מדלא נקט בלישניה אם עבר כדנקט מרן. אלא שינה לשונו וא' וכן אם פי' ונתן כו' יש לנו לו' דאף לכתחילה והטעם דכיון שהתנה כן מתחילה עם הכהן והכהן סבר וקביל שרי אף לכתחי' ובנו פדוי. ורישא דדינא דקא' דאין בנו פדוי מיירי כשלא התנה מתחילה ודעתו של הכהן מעיקרא היה שלא להחזיר ולהכי אין בנו פדוי. ולעולם דאין הוכחה מדברי הרמב"ם דבאו' ע"מ שהחזירהו לי דהוי בדיעבד דוקא כדקאמרת. ולא עוד אלא אומר אני שאף לדעת מרן הקדוש נר' לי דיכול להתנות ע"מ שתחזירהו לי אף לכתחילה. ומה שנר' מבין ריסי עיניך שדקדקת ממ"ש מרן ז"ל אם עבר כו' לא דקדקת יפה דמ"ש מרן ואם עבר קאי לכהן דלכתחילה אין לו להרגיל עצמו להחזיר משום שיחתם ברית הלוי וכמ"ש בש"ס בר"פ עד כמה וכמ"ש הטור ומרן אבל לגבי ישראל הנותן יכול להתנות אפי' לכתחילה. ומה ש"ל שנצטערו המפ' בדברי מרן הוא זה שמתחי' כתב מרן אבל לא יתן הוא לכהן ע"מ שיחזיר לו ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי. משמע מדבריו אלו דאף אם התנה עם הכהן בפי' וא"ל ע"מ שתחזיר לי דאין בנו פדוי. וזה סותר למ"ש בסיום דבריו דאם עבר וקבלם ופי' שנותן לו ע"מ להחזיר הבן פדוי ומתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה. הרי שדבריו אלו סותרים לראשונות וכי היכי דלא ליהוו דברי מרן סתרן אהדדי הסכימו המפ' דמ"ש מרן בראשונה אבל לא יתן הוא לכהן ע"מ להחזיר דלאו דוקא דא"ל ע"מ אלא פי' שלא יהיה בדעתו כן ולא שאמרו בפי' דאילו התנה בפי' ואמר ע"מ שתחזירהו לי ודאי דמהני וכמ"ש מרן ז"ל בסיום דבריו. ועיין בדרישה ופרישה ובט"ז ובש"ך שכולן הושוו לדעת א' לפ' כן דברי מרן יע"ש. ולי הדיוט נר' להכריח פי' הרבנים הנז' שפי' כן כדברי מרן מדברי מרן עצמו ממ"ש בסיום דבריו וז"ל ומ"מ אם עבר וקבלם ופי' שנותן לו ע"מ להחזיר הבן פדוי כו' דמדקא' ופי' שנותן לו ע"מ להחזיר מוכרח הדבר מעצמו דמ"ש מרן ברישא אבל לא יתן הוא לכהן ע"מ שיחזיר לו דהאי ע"מ דקא' לאו דוקא נקטיה אלא שהוא לשון מושאל ור"ל שלא יהיה בדעתו כן ולא שפי' וא' ע"מ. דא"ת דהאי ע"מ דנקט ברישא מיירי שפי' וא' ע"מ. א"כ למה ליה למרן למימר בסיפא ופי' שנותן לו ע"מ להחזיר ואין אלו אלא דברי מותר דהא כבר פי' ברישא דהתנה וא' ע"מ שיחזיר לו וא"כ לא היה צריך מרן ז"ל למיחני בסיפא ולו' ופי' שנותן לו ע"מ דהא כבר הזכירו ברישא דדינא ועלה קאי. אלא ודאי מדמרן פי' את דבריו בסיום הדין הדברים ממשמשין ובאי' דמאי דנקט בתחילה ע"מ לאו דוקא ולא שא' בפי' ע"מ אלא שהוא לשון מושאל ור"ל שלא יהיה חושב בדעתו כן ולכן בסיפא הוכרח מרן לפ' ולו' שאם פי' וא' ע"מ והבן פדוי. והוא הכרח אמת ויציב בדברי מרן לפ' כמ"ש הרבנים נ"ע.
150
קנ״אומ"מ עדיין צריכים אנו למודעי להשכיל ולהבין דמ"ש רישא מסיפא דכיון דטעמא דרישא דאמרי' דאין בנו פדוי הוי משום דלא גמר בלבו ליתן לו מתנה גמורה. א"כ מהאי טעמא גופיה היל"ל בסיפא נמי דאין בנו פדוי דהא בפה מלא דבר ע"מ שתחזירהו לי ולא תהא מחשבה מועלת מהדיבור וגם בזה שתו בשמים פיהם הן הנה הרבנים הנז' גם עמ"ש מור"ם בהגה וז"ל ודוקא שא' ע"מ להחזיר אבל אם אמר הילך ה' סלעים ותחזירם לי לא הוי מתנה ואין בנו פדוי עכ"ל. וכתב הרב הפרישה ז"ל וז"ל ואע"ג דהסברא הוא איפכא נר' דהיינו טעמא דכשא"ל הילך ותחזירם משמע תחזירם מיד נמצא דלא הוי מתנה. משא"כ כשנתנו לו ע"מ להחזיר דהרי הוא כאילו אמר שיהיו קנויין לך מעתה אלא שתחזירם לי לאחר זמן עכ"ל. והש"ך ז"ל בשיטה זו הלך אלא שפי' הדבר יותר שכ"כ וז"ל ודוקא שא' כו' דכה"ג גומר בלבו שעה א' לשם מתנה ומ"ש ע"מ כאו' מעכשיו דמי כלו' מעכשיו תהא נתונה לך מיהו תחזירהו לי אח"כ. אבל כשאו' הילך ה' סלעים בפדיון בני ותחזירהו לי שלא בע"מ אין בנו פדוי דהא אפי' לא א' מידי אלא שדעתו שיחזירם לו הכהן כו' אין בנו פדוי כו' כיון דלא גמר בלבו שעה א' לשם מתנה להכי אין בנו פדוי עכ"ל. ואנא עבדא דסגידנא קמייהו נ"ל דדמיא הך מילתא למאי דאמרי' בגיטין פ' מי שאחזו ת"ר ה"ז גיטך והעיר שלי אינה מגורשת ע"מ שתחזירו לי העיר מגורשת. ופרכי' מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומסקי' א"ר אשי הא מני ר' היא דא' כל האו' ע"מ כאו' מעכשיו דמי ופי' רש"י כאו' מעכשיו ואישתכח דבשעת גירושין נקיט לגט ואחר זמן מחזירתו ומתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וכן פי' הר"ן יע"ש. א"כ הכא נמי דכוותה וכמ"ש הש"ך והדרישה פרישה ז"ל וכן נמי פי' הש"ך בריש הדין יע"ש. והדברים נכונים וברורים בטעמן. אמנם הט"ז בירר לו דרך אחר כמפו' שם יע"ש. והעולה מהבינים נר' לע"ד דלכ"ע כל ישר' רשאי ושליט הוא להתנו' עם הכהן בע"מ דוקא שיאמר לו הילך ה' סלעים בפדיון בני ע"מ שתחזירם לי ואפי' לכתחיל' ובנו פדוי דכיון שגמר בלבו שעה א' לשם מתנה יצא י"ח. ואין עליו שום נידנוד איסור. ודברי מרן שכתב אם עבר וקבלם דמשמע דיעבד הין לכתחילה לא לאו דקאי לישראל נמי וכמו שהבין השואל ומפני כך נסתפק. אלא דקאי לכהן דוקא כדאמרן מעיקרא דאיכא משום שיחתם ברית הלוי אבל בישראל ליכא איסורא כלל. אמור מעתה בנ"ד תו ליכא ספקא דיכול אבי הבן להתנות עם הכהן בתנאי דע"מ דוקא וזה ברור אצלי והאריכות יותר בזה הוא ללא צורך.
151
קנ״בואבא היום אל עין משפט הוא העיקר במה שנסתפקת בנ"ד שאבי הבן הוא איש עני ולרש אין כל ורוצה לשאול כלי כסף מאת רעהו לפדות את בנו וכיון שדעתו לשאול לו כלי כסף ודאי דדעתו הוא שיחזירנו הכהן ונמצא שבעת נתינתו ליד הכהן לא גמר בלבו ליתן לו במתנה גמורה וכיון שלא גמר בלבו בעת נתינתו לכהן שיהיה לו במתנה גמורה לאותה שעה ודאי שאין בנו פדוי וכמ"ש הרמב"ם ומרן בש"ע כנז"ל. ולא דמי למי שמתנה ואו' לכהן ע"מ שתחזירהו לי דקי"ל דבנו פדוי לכ"ע כמש"ל דהתם שאני שהכסף הוא שלו וכיון שהכסף הוא שלו אמדינן דעתיה דכשא"ל ע"מ שתחזירהו לי שכונתו שיזכה הכהן בכספו לפי שעה ואח"כ יחזירנו לו וכמש"ל בשם המפ' ז"ל. משא"כ כשהכסף אינו שלו כלל אלא ששאול לו מחבירו דודאי סתמו כפי' שאין דעתו של אבי הבן שיזכה הכהן כלל דהא אינו שלו ואם יזכה בו הכהן נמצא דגזל הוא בידו. ומ"ה נסתפקת אם בנדון כזה שהכסף הוא שאול אם פדה בו אם פדוי או לא כנ"ל שזה דעתך בספק האחרון אלא שקיצרת את דבריך. בני שמע אמרי היטבת לראות ואף שלא מצאת גילוי לספקך בדיני פדיון הבן מ"מ נ"ל שילמד סתום מן המפו' ממ"ש הרא"ש והביא דבריו בנו הריב"ה בא"ה סי' כ"ח וז"ל וא"א כתב דאם השאילו החפץ ולא ידע המשאיל שרוצה לקדש בו אשה אינה מקודשת אא"כ השאילו החפץ לזמן ידוע ונתן לו רשות להשאיל לאחר וכשקידש בו האשה הודיעה שהוא שאול עד זמן פ' ושמין אם יש בהנאת אותו קישוט שוה פרוטה מקודשת אעפ"י שאין החפץ שלו ואם לאו אינה מקודשת אבל אם המשאיל יודע ששאל החפץ לקדש בו אשה מקודשת בכל ענין דכיון שהשאיל לו אדעתא לקדש בו האשה אנן סהדי שגמר בלבו ליתנו לו באותו ענין שיועיל לענין הקדושין שתהא האשה מקודשת בו שאם לא יועיל בלשון שאלה שיהיה בלשון מתנה ולכל הפחות תהיה אותה מתנה ע"מ להחזירה ותהיה מקודש' ויקנהו מאשתו ויחזירנו או יחזיר דמיו שאם נתנו מתנה לאדם ע"מ להחזיר וקדש בו האשה מקודשת רק שיחזיר המתנה למי שנתנו לו או דמין עכ"ל ז"ל. ועיין בפיסקי הרא"ש בפ"ק דקדושין דף פ"ח ובתשו' כלל ה' סי' א' יע"ש שא' מהראיות שהביא הרא"ש הוא מהא דאמרי' פ' י"נ שאם אמר שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי דאם החזיר לו הדמים הרי זה קדוש אע"ג דקא' לי כיון שהחזיר לו הדמים ויכול לקנות בדמים שור כיוצא בו קרינן ביה שפיר מידי דחזי ליה דמה לי הוא ומ"ל דמיו. והרב הגדול מהר"א ששון בתשו' סי' ס"ג תמה ואמ' דמדבריו אלו נר' דחזרת דמים הויא חזרה ולכן גבי שור פסק דאע"ג דאמר לי מהני ההקדש כשהחזיר לו דמיו. ואילו גבי אתרוג סי' תרנ"ח פסק הטור דאם החזיר הדמים דלא הויא חזרה ולא יצא י"ח וזה נר' היפך מס' אביו הרא"ש ותירץ דשאני גבי לולב ואתרוג דהואיל וצריך הוא לצאת בו להכי אמרי' שצריך שיחזיר לו הלולב והאתרוג בעצמו לא דמיו ולעולם דבעלמא ס"ל וחזרת דמים שמה חזרה זהו תורף דבריו יע"ש. ולע"ד נר' דמרן הכי ס"ל ולכך נתכוון מרן בשולחנו סי' תרנ"ח דין ה' שכ"כ נתנו לו כו' עד כיון שצריך לצאת בו שאין לו אחר כו' נר' שהוסיף ג' תיבות הללו שאין לו אחר שאינם בלשון הטור לומר שלכן אמרי' דחזרת דמים לא מהניא הכא משום דכיון שאין לו אחר לצאת בו למאי אהניא ליה חזרת דמים משא"כ בעלמא ודאי דחזרת דמים הויא חזרה וכמ"ש מהרא"ש ז"ל דוק. ואף שהטור בחה"מ סי' רמ"א לא פי' את דבריו גבי שור לו' דחזרת דמים הויא חזרה. מ"מ נר' לע"ד שסמך אמ"ש בא"ה סי' כ"ח לענין קדושין שכבר שם פי' את דבריו ביתר שאת דחזרת דמים דהויא חזרה לכן לא פי' דבריו בחה"מ משום דאתיא במכ"ש דהא הך דקדושין לא ילפינן דחזרת דמים הויא חזרה אלא מההיא דשור זה נתון לך במתנה. והשתא כיון שכבר פי' את דבריו בדבר הלמד לענין קדושין דחזרת דמים הויא חזרה להכי לא איצטריך לפרש את דבריו גבי שור דהוא המלמד דמכ"ש הוא דפשיט' דחזרת דמים הויא חזרה דאי לא הא לא קיימא הא ועיין בס' פרי הארץ בתשו' דשייך לא"ה סי' ד' וה' יע"ש.
152
קנ״גיצא מהכלל ללמד בנ"ד דאם אבי הבן הודיע למשאיל שרוצה החפץ לפדו' את בנו דיכול הוא ליתנו לכהן ע"מ שיחזירנו לו משום דאנן סהדי שגמר בלבו ליתנו בענין המועיל לפדיון בנו ואם לא יועיל לשון שאלה לפחות שיהיה בלשון מתנה ע"מ להחזיר דודאי דאם פדה בה את בנו בנו פדוי אלי' דכ"ע ובלבד שיחזיר המתנה למי שנתנו לו או דמיה דחזרת דמי' הויא חזרה כדאמרינן בההיא דפ' י"נ גבי שור כמש"ל. ולא דמי ללולב ואתרוג דלא מהני חזרת דמים דהתם איכא טעמא רבה וכמ"ש מהרא"ש כנז'. וא"ת היכי מצי' למילף פדיון הבן מקדושין והא אמרי' התם בקדושין דף ו' א' רבא הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינה מקודשת בפדיון הבן אין בנו פדוי בתרומה יצא י"ח נתינה ואסו' לעשות כן מפני שנר' ככהן המסייע בבית הגרנות כו' ותו הא' רבא מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה כו' ואסיקנא אלא א' רב אשי בכולהו קנו לבד מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין ע"כ וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל כפי מסקנא זו דהאומר הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי דבכולהו קנו לבר מאשה משום דאין אשה נקנית בחליפין. וא"כ קשה דהיכי ילפי' פדיון הבן מקדושי אשה דכי היכי דחזינא בהך דינא דרבא דפדיון הבן חלוק הוא מקדושי אשה ה"נ אית לן למימר בנ"ד והיכי מייתי' ראיה מקדושין לפדיון הבן והלא מצינו בנדון קרוב לנ"ד שחלוקים הן בדינם לכ"ע. וכיון שמצינו שדין פדיון הבן שהוא חלוק מקדושי אשה א"כ דין הוא דאין למדין ממנו. את זה ידעתי שיש מקום לבע"ד לחלוק עלי.
153
קנ״דוהנה טרם באי להשיב לשואלי דבר אכתוב מה שיש לי קצת מהעיון במימרא זו דרבא לפי מסקנת הש"ס דקא' אלא אמר רב אשי בכולהו קנו לבד מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין. דמשמע דלענין פדיון קני בחליפין. וק"ק דהיכי מצי' למימר לענין פדיון הבן דקני בחליפין והא חליפין איתנהו אף בפחות משוה פרוטה כדאמרי' פ' הזהב קונים בכלי אעפ"י שאין בו שוה פרוטה. ובפדיון הבן אי איפשר בקנין זה דהא מצינו לו קצבה בתורה ה' סלעים. דמהאי טעמא הוא דא' רבא לבד מאשה ונתן טעם לפי שאין האשה נקנית בחליפין וכמ"ש בש"ס דקדושין לעיל דף ג' וז"ל ולרב הונא דא' חופה קונה מק"ו סד"א הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה מקניא בחליפין אף אשה נמי מקניא בחליפין קמ"ל ופרכי' ואימא ה"נ חליפין איתנהו בפחות מש"פ ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה. ופי' רש"י לא מקניא נפשה משום דגנאי הוא לה הילכך בטיל לה תורת חליפין בקדושין ואפי' בכלי שיש בו ש"פ אי יהיב לה בתורת חליפין. והתוס' הקשו על פי' רש"י יע"ש. ותירצו וז"ל לכן נר' לר"ת דגרסי' בפחות מש"פ לא מקניא ולא גרסי' נפשה דלא בקפדא תליא מילתא אלא היינו טעמא משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף ובפחות מש"פ לא מיקרי כסף עכ"ל. והשתא ק' לתירוץ ר"ת נמי שפי' דטעמא דאין האשה נקנית בחליפין הוי משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב כסף. וא"כ ק' בענין פדיון היכי קני בחליפין דאיתנהו בפחות מש"פ והא מן התורה ה' סלעים צריך לא פחות ולא יותר. אמנם לפי מ"ש התוס' שם ד"ה לבד מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין יתיישב הדבר דל"ק ולא מידי וז"ל התוס' וא"ת במאי דמו לחליפין כו' ותירצו ונר' לר"י דלאו חליפין הוא ומדרבנן הוא דלא הוו קדושין לפי שדרך העולם להחזיר החליפין והני כעין חליפין דמו ואתי למימר דאשה נקנית בחליפין כו' תדע דאי כחליפין דמו במכר כו' וכן בפדיון הבן למה יהא בנו פדוי בחליפין הלא כסף ה' שקלים כתי' ולא חליפין עכ"ל. תכלית כונת התוס' דהך נדון דרבא לא הוו חליפין ממש דאי הוו חליפין ממש איך במכר קנה ואיך בפדיון הבן בנו פדוי והלא כסף ה' שקלים כתיב ולא חליפין. אלא ודאי דבנדון דרבא לאו חליפין ממש הוו דהא כבר נותן הוא ליד האשה מנה ע"מ שתחזירנו לו וכיון דא"ל ע"מ הוי כאו' מעכשיו אני נותנו ליך במתנה לקדושין ולאותה שעה הרי הוא שלה ומן התורה הוו קדושין גמורי' וכן בפדיון הבן ה"נ וכן במכר. אלא דמדרבנן הוא דלא הוו קדושין כיון דהוי כעין חליפין שדרך העולם להחזיר החליפין והכא נמי כיון שמחזיר לו המנה אחר שעה יטעו העולם ויאמרו שהאשה נקני' בחליפין גמורי' ואף בפחו' מש"פ דחלי' איתנהו אף בפחות מש"פ ובפחות מש"פ מן הדין אינה מקודשת דאתיא קיחה קיחה משדה עפרון ובשדה עפרון כסף כתי' ופחות מש"פ אינו נקרא כסף כמ"ש ר"ת כנז"ל ולהכי גבי קדושי אשה אפקיענהו רבנן לקדושין מינה כדי שלא יבואו לטעות משא"כ בפדיון דלא חיישי' לשיבואו לטעות ולו' דהבן נפדה בחליפין דאיתנהו בפחות מש"פ וטעמא דמילתא נר' לע"ד דבשלמא בקדושי אשה שאינו מפו' בתורה אופן קנייתה אלא דגמרי' לה קיחה קיחה משדה עפרון לענין כסף. להכי חשו רבנן לכל מילי הדומה לחליפין שלא יקדש בו האשה דשמא יבואו לטעות העולם לקדש בחליפין גמורי' דאיתנהו בפחו' מש"פ ולהכי אף אם קדיש בדבר הדומה קצת לחליפין גזרו או' דאין קדושיו קדושין אף דמדאורייתא הוו קדושין גמורי' כנדון דרבא משום שלא יבואו לטעות בדבר האמור. משא"כ בפדיון הבן דכבר מפו' בתורה שצריך לפדו' את הבן בה' סלעים לא גזרו רבנן בנדון דרבא לו' דאין בנו פדוי משו' דאף דדומה לחליפין מ"מ הא נתינה זו נתינה גמורה היא שהרי נותן לו ה' סלעי' דבכלל מנה ה' סלעים ע"מ שיחזירם לו וכיון דא' ע"מ הרי הוא כאו' מעכשיו שנותנם לו במתנה גמורה לאותה שעה ומן התורה בנו פדוי אף שמחזירו לו לאחר שעה ולא חיישי' לו' דכיון דדומה לחליפין דהדרי יבואו לטעות ולפדות את הבן בחליפין גמור' דאיתנהו אף בפחות מש"פ דהא אפילו דרדקי דבי רב ואפי' הצדוקי' אינם טועים בדבר המפורש בתורה. ולהכי אמרי דאם פדה את הבן כנדון דרבא דא"ל הילך מנה בפדיון בני ע"מ שתחזירם לי דבנו פדוי דליכא למיחש לטעות כלל. ובהכי ודאי ממילא רווחא שמעתתא דרבא ולא ק' ולא מידי. ובהאי פורתא מסעד סעיד ליבאי דאשכחנא מרגניתא בדברי התו' שברור מללו דמן התורה בין בפדיון הבן ובין במכר ואפי' בקדושי אשה אם אמר הילך מנה ע"מ שתחזירנו לי דבכולהו קני אלא דבקדושי אשה גזרו בנדון כזה משום דדמי לחליפין ויבואו לטעות לקדש בחליפין גמורי' כמדובר וכיון שכן אין לו פה לדבר ולא מצח להרים ראש לבע"ד לחלוק ולו' דאין ללמוד פדיון הבן מקדושין לפי שהיה נר' לדעתו במאמר רבא שחלוק פדיון הבן מקדושי אשה. ברם לפום מאי דכתי' דלפי דברי התוס' למדנו דאף בנדון דרבא אינם חלוקי' פדיון הבן מקדושי אשה מדאורייתא דבכולהו קנו מד"ת אלא דחכמים הוא דגזור בקדושין כמ"ש. דהשתא כיון דבקדושין הוא דגזור רבנן אית לן למימר דהיכא דגזור רבנן גזור והיכא דלא גזור לא גזור. וא"כ שפיר מצינן למילף בנ"ד מקדושין דאם אבי הבן שאל חפץ מאת רעהו לפדות את בנו וא"ל בפי' למשאיל שלפדות את בנו הוא השאילו ודאי דמצי עביד ובנו פדוי. וילפינן לה מקדושין במה מצינו דשקולין הן ויבואו גם שניהם. ואגב אורחין ראיתי בשילטי הגבורים בפ"ק דקדושין דף תר"ך וגימגום דברים חזינא במ"ש וז"ל אעפ"י שכל דבר ניקני בחליפין שהלוקח נותן כנף סודרו למוכר וקונה בו כל מה שרוצה לקנות. האשה אינה נקנית בכך שאין האשה נקנית בחליפין ואעפ"י שיהיה בהן ש"פ כדברי המורה. ומז"ה או' שאם דעת האשה הוא להקדש בתפיסת הקנין לבד שהוא כנף בגדו ויש בו ש"פ הרי זו מקודשת שהרשו' בידה לפסוק כנף מעילה ולעכבו בידה אם תרצה ולא אמרו שאין האשה נקנית בחליפין אלא כשדעתה להתקדש ונותן לו קנין כדי לקיים הקדושין והוא יתחייב לה המנה כמ"ש המז"ה וכדברי המורה נ"ל שאעפ"י שלא היה דעתה להתקדש אלא בקנין סודר הואיל והזכיר לשון חליפין או שא' תחפשי לי קנין להתקדש לי אינה מקודשת עכ"ל ז"ל. ובעיני דברי הרב מז"ה קשים להולמם הן מדברי הש"ס הן מדברי רש"י והתוס'. הנה במ"ש הרב המז"ה שאם יש בכנף הבגד ש"פ דהרי זו מקודשת ק' טובא דלפי דבריו נמצא שחכמים נתנו דבריהן לשיעורין בין היכא דאיכא בכנף הבגד ש"פ לכדליכא ש"פ ובגמ' סתמא אמרו דאין האשה נקנית בחליפין ותלו הטעם משו' דחליפין איתנהו בפחות מש"פ ומכלל דבריהם נר' שאף אם יהיה בחליפין ש"פ דאינה מקודשת משו' דכיון דאיתנהו בפחות מש"פ ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה וחשו לשמא יקדש בפחות מש"פ להכי גזרו או' דבסתם חליפין ואף בדאיכא ש"פ דאינה מקודשת. דאלת"ה היה להם לחלק בין בדאיכא ש"פ לכדליכא ש"פ אלא ודאי מדסתמו דבריהם משמע דבכל גוונא אסרו שלא לקדש בחליפין כלל וכן הן פשטן של דברים לכל מבין וכיון שכן הוא ק' על הרב מז"ה דהיכי פסיק ותני דאם יש בכנף ש"פ דמקודשת והוא היפך מהמובן מסוגית הש"ס.
154
קנ״התו ק"ל דהרב המז"ה היכי הוה גריס בש"ס דאי גריס כגירסת רש"י דגריס לא מקניא נפשה וכן נר' מדבריו שנוטה לגירסת רש"י מ"מ הרי אפי' לרש"י דגריס לא מקנייא נפשה דמשמע שהכל תלוי ברצון האשה וקפידתא אפ"ה כבר כתב רש"י דאפי' בכלי שיש בו ש"פ אי יהיב לה בתורת חליפין לא מהני כו' יע"ש. ומכ"ש שדברי הרב הנז' ז"ל דלא אתי לפי גירסת ר"ת דגריס לא מקנייא סתם ולא גריס נפשה. ופי' ר"ת דמן הדין הוא דאינה מקודשת בפחות מש"ס משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון. וביאר ר"ת דס' המקשה היא לו' ואימא ה"נ שתקנה האשה בחליפין כשיש באותן החליפין ש"פ כעין כסף דקרא כו' ומשני חליפין איתנהו בפחות מש"פ וא"כ אינם מטעם כסף אלא קנין אחר הוא ע"כ. ונראה מדבריו דכיון דטעם החליפין הוא משום דהוי קנין אחר שאינו מטעם כסף אפי' דאיכ' בחליפין ש"פ אפ"ה אינה מקודשת. הרי שכתב שס' המק' שהק' ואימא ה"כ היה סבור כס' הרב המז"ה והש"ס דחה ס' המק' וא' דאף דאיכא בחליפין ש"פ דאינה מקודשת כנז' וא"כ ק' היכי כתב הרב מז"ה ס' המק' למסקנא ולהלכה ולא קיימא הכי אמסקנא לס' ר"ת ז"ל. מעתה נמצאו דברי הרב מז"ה מופרכי' הן ממשמעות דברי הש"ס. והן נמי דלא אתי לא כס' רש"י ולא כס' ר"ת ז"ל. תו ק"ק על דברי הרב הנז' דאי כדבריו היכי מיתוקמא הך מימרא דרבא דא' הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי דאמרי' התם במסקנא דבכולהו קנו לבד מאשה לפי שאין האשה נקנית בחליפין. והא לדברי הרב הנז' לא דמי הך חליפין דרבא לחליפין דעלמא דאילו חליפין דעלמא דאין האשה מתקדשת בהן מיירי כשאין בהן ש"פ דוקא ואילו כשיש בהן ש"פ מקודשת גמורה הויא לדעת הרב הנז'. והכא נמי בנדון דרבא הני קדושין ככסף מלא הן דהא הילך מנה קא"ל. וא"כ אמאי א' רבא לבר מאשה ויהיב טעמא לפי שאין האשה נקנית בחליפין. והא לפי דברי הרב הנז' חליפין כאלו שיש בהן ש"פ ויותר הויא מקודשת גמורה. אלא דאילו לא מצינו להרב הנז' מקום להקשות כי אם מכאן לא היה ק' כ"כ ויכולים אנו ליישב ולו' דס"ל להרב הנז' דמאחר שחוזרת המנה הוי כעין חליפין שאין בהן ש"פ כיון שדרך העולם להחזיר החליפין וכמ"ש התוס'. ולהכי מדמי הש"ס מנדון דרבא לחליפין כיון שחוזרים המעות אח"כ ולדוגמא נקטי' הש"ס. דאי לא היו חוזרים פשי' דהויא מקודשת גמורה. באופן שאם לא היה לו להרב הנז' קו' ממקום אחר אלא מהך מימרא דרבא בלחוד היה איפשר ליישב דברי הש"ס כמ"ש. אכן מההיא סוגיא דלעיל ק' טובא כמש"ל ולעת כזאת דבריו צל"ע.
155
קנ״וואכתי לבי נוקפי בנ"ד דאיך נתיר לו לאבי הבן לשאול חפץ סתם מחבירו לפדות את בנו ומה יתן ומה יוסיף שמודיע אבי הבן למשאיל שרוצה לפדות בו את בנו. דתקנה זו מועלת לכשיחשב החפץ כספו דמ"ה אמרינן דכיון דהודיעו אמדי' דעת המשאיל שנותנו באופן שיועיל לו לקדושין ולפדות את בנו כנז' ורבותינו הן ירדו לסוף דעת המשאיל דע"ד כן השאילו. האמנם מה נועיל בנ"ד שצריכים אנו שיכוין אבי הבן השואל בדעתו כשנותנו לכהן שיהיה לו במתנה באופן המועיל ובנ"ד שהחפץ שאול אנן סהדי דכשאבי הבן נותנו לכהן לא גמר ומקני שיהיה לו לכהן במתנה דאם אמרו בשלו לא אמרו בשל אחרים ודעתו בודאי שיחזירנו לו תכף ולא יזכה הכהן בו כלל וכיון שכן ספק השואל במקומו עומד דלאו כ"ע דינא גמירי ואינם יודעים שדעת המשאיל כשמשאילנו לו הוא שיעשה בו כרצונו כאדם העושה בשלו. ואנן בעינן שיהיה דעת הנותן שהוא אבי הבן פיו ולבו שוין שיזכה בו הכהן לפחות לאותה שעה ואי לאו אין בנו פדוי ואף דבנ"ד דאבי הבן משכיל ומבין וכד מסברו ליה מסבר. מ"מ בעיא דידן הוא לאינשי דעלמא דלאו דינא גמירי אם אירע נדון כזה ששאל אבי הבן חפץ מחבירו והודיעו למשאיל שלפדות את בנו השאילו ולבו לא נכון עמו שיזכה הכהן אף לשעה מסתמא היכי לידיינו דייני להך דינא. וסבור הייתי בדעתי בנ"ד שישאל אבי הבן החפץ לזמן קצוב ויתן לו רשות להשאיל כו' כמ"ש הטור בשם אביו הרא"ש ולא הונח לי משום דהתם שקדושי אשה הוא בפרוטה יכול בנקל לבא הדבר לידי שומא הקישוט. אמנם בנ"ד אין ידיעתי מכרעת שיבא הדבר לידי שומא בנקל. והיותר נכון בנ"ד שיאמר אבי הבן למשאיל שיתן לו החפץ במתנה ע"מ להחזיר לחדש א' ואבי הבן יתנו לכהן במתנה ע"מ להחזיר לכ"ה יום ובהכי בנו פדוי לכ"ע וצור ישראל יצילני משגיאות כה דברי העבד ישר' לב נשבר אף רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי
156
קנ״זנקיי הדעת שבירושלם שאול ישאלו ע"מ סמכו אנשי ירושלם לקנות ענבים ולהוצי' מהם יין ושותים בלא תרומה ומעשר קודם שנותנים רשות הגויים שיקנו ענבים ויעשו מהם יין. אבל אחר נתינ' הרשו' מוציאין תרומה ומעשר ומה ראו על ככה לתת הבדל זה שלא נמצא בשום ספר והיה נר' המנהג כהלכתא בלא טעמא גם אני בינותי בספרים ולא מצאתי טעם למנהג. אנה לידי תשובה מכ"י הקדש הוא הרב הגדול כמהר"ש גארמזאן ז"ל שנר' שיש ממנה סמך וזכר לדבר. לכן נתתי דעתי להעתיק את דבריו להשיב את שואלי וז"ל אות באות.
157
קנ״חשאלה ענבים שמביאים הגויים למכור בשוק לאכול וישר' קנה מהם ועשה יין חייב לעשר או לא וצדדי הבעיא היא אם חייב לעשר כיון שנגמרה מלאכת היין ביד ישר' או לא כיון דדעת הגוי למוכרם לאכילה ותנן כלכלה משיחפ' הרי נפטרו ביד גוי ואינו חייב להפרי' תרומו' ומעשרו'.
158
קנ״טתשובה כתב מורי הרב ז"ל בהגהותיו על ש"ע בה' תרומו' ומע' סי' של"א ז"ל מדברי מהרשד"ם בטור י"ד סי' קצב ומהר"י אש' ז"ל מוכח בהדייא דאזלינן בענבים בתר דעת הגוי כשליקטן אם ליין אם לאכילה שאם דעתו לאכילה. נגמרה המלאכה ביד גוי פטור ומזה אתה למד לפטור יין צימוקי' ממעשר עכ"ל. וז"ל מהרשד"ם ז"ל מה נפשך אם נגמר' מלאכת הענבים כשהביאם הגוי לבית ישר' מותר לאכול אפי' קבע כיון שגדלו ברשות הגוי ונגמרו על ידו קודם שהביאם לבית היהודי כדפרישית לעיל עכ"ל. ולעיל כתב ז"ל וא"כ אחר שתבואת ישראל אינו אלא דרבנן דתבואה שקונים מהגוי שגדלה ברשותו ומרחה הגוי פטורה מתרומ' אפי' מדבריהם דאין לגזור גזירה לגזירה עכ"ל ומדמדמה דין ענבים לדין התבואה נר' דדעתו להשוותן לגמרי וכשם דבתבוא' כיון שנגמר' מרוחה ביד גוי אע"פי שהישר' כוברן ובוררן וטוחנן כיון דנגמ' המירוח דהיינו גורנן ביד הגוי נפטרו הענבי' כיון שחיפ' הכלכלה או מילא הכלי להוליכן לשוק נפטרו אא"כ ליקטן הגוי מעיקרא ליין וזהו שכתב אח"כ וז"ל ואם נאמר דכאן דליקט הענבי' לעשות יין לא נגמרה מלאכתן עד שיקפה א"כ אכילת עראי מותר ודאי עכ"ל. הרי דסובר שהדבר תלוי בדעת הגוי דאם דעתו כשליקטן הגוי היה לאכילה מותר לאכול קבוע אעפ"י שראו פני הבית ואעפ"י שישראל עושה מהן יין אא"כ ליקטן הגוי לעשות היהודי מהם יין. עוד כתב סמוך לזה ז"ל דברי השואל הם נבואה בעיני דמאח' שהגוי נוטל אותם מהכר' מי הגיד לנו שדעת הגוי ליין אינו כן אלא הוא לוקח אותם למוכרם כדי שהלוקח יעשה מהם כרצונו ולהיות בו לאכילה נגמרה מלאכתן אוכלי' מהם אכילת קבע ואם שמא ליקטן הגוי ליין ונמצא שנגמרו ביד ישר' מעשר מדבריהן כפירות שלקחן ישראל וגמרן שחייבי' בתרומ' מדבריהן עכ"ל עם היות שהשואל שאל על הענבים הראויות ליין והשואל הוא מהרר"י אשכנזי שהזכיר מורי בהגהות כאשר קבלתי מפיו ודבריו הובאו בתשו' מוהר"ר בצלאל אש' ז"ל סי' א' וז"ל והמנהג הג' הוא כי הגוי מביא לבית היהודי ענבים הראויות ליין והיהודי גומר מלאכתן ועושה מהן יין הרי בהדייא דסבר מהרשד"ם שאפי' שהענבי' ראויות ליין תלינן דעת הישר' בדעת הגוי וכונ' הרב לו' דכוונת הגוי עושה רושם לפטור הענבים אפי' באכילת קבע מאחר שהגוי מסר דעתו ביד הקונה לחלק מה שירצה לאכילה והרי כאילו הגוי מעיקרא ליקטן לאכילה ויכול לאכול קבע ומה שעושה יין הרי הוא כאילו ליקטן הגוי ליין והיינו דמסיי' בה הרב ואם שמא ליקטן הגוי ליין כו' כלו' וא"ת כיון דדעת הגוי עיקר ולפי שנגמר בידו מלאכת האכילה נפטר מתו"מ למה צריך להפריש מן היין והשיב דשמא הגוי ליקטן ליין ובהכי ניחא דלא הוו דבריו כפולים. ועוד דאם ס' הרשד"ם דאפי' ליקטן הגוי לשוק לאכילה כיון דישר' לקחו מהשוק ליין נגמר מלאכת היין ביד ישר' וחייבים מי הזקיקו לו' ואם שמא ליקטן הגוי ליין מה לנו אם ליקטן הגוי לאכילה או ליין כיון דדעת ישראל כשקנאם היה ליין וגמרן ישראל אלא ודאי דהכל תלוי בדעת הגוי גם מהר"י אש' שהובא לשונו בתשו' מהר"ר בצלאל אשכנזי דסברתו להחמי' להפריש אפי' מהתבואה כתב כשהשיג על מנהג המקלין דהכל תלוי בדעת הגוי וז"ל והמנהג הג' הוא כי הגוי מביא לבית היהודי הענבים הראויות ליין והיהודי גומר את מלאכתן ונעשה מהן יין ומעשר את היין והנה כיון שהוא מעשר את היין צריך הוא לו' שאותן ענבי' שהביא לא נגמרה מלאכתן ביד גוי כיון שהן ליין לא נגמרה מלאכתן עד שיקפה והנה אם ידרוך היהודי את כולן הרי יעשר את היין של כולן מפני שכולן חייבי' במעשר ואם לא ידרוך אלא חציין וישמור חציין לאכול או אפי' לא ידרוך כלל וישמור כולן לאכילה אז חייבי' במעשר שהרי אותן ענבי' כולן היו חייבות במעשר מן התורה לפי דעתו אולי יעשה מהן יין והנה עתה שלא נעשה מהן יין מי פטר אותן כי המירות אינו תלוי אלא בדעתו של הממרח ודעתו של גוי היה ליין ומה שישר' נמלך עתה עושה שמלאכת הגוי היתה מרוח למפרע וכו'. הרי בפי' שהכל תלוי בדעת הגוי מדקא' כי המירוח אינו אלא בדעת הגוי הממרח וכו'. אמנם ק' מה טעם נהגו העול' להפריש מן היין ולא מן החיטי' ומתוך דברי ס' בעל החרדים נר' שיתורץ זה בדוחק וז"ל ויש מין ענבי' שדרך העולם לעשות מהן יין שאינן ראויין לאכילה כ"כ ולכאורה היה נר' לאסור אכילת קבע מהם וכו' ובשלמא אם היה קונה אותן לאכילה ע"י הדחק יש להתירן בלא מעשר לפי שנגמרה מלאכתן ע"י גוי אבל כיון שכוונתו לדורכן וכו' ויש טעם למנהג בהא דכתב הרמב"ן ז"ל בפי' החומש בפ' ראה ודוקא יין ושמן חייבי' בת"ומ מן התורה אבל זתים וענבים עצמן מן התורה קודם דריכה פטורין וישר' שיש לו גפן וזתים ורצו לאכול ענבים וזתים כמו שהן אוכל מדין תורה הך מדרבנן חייבי' ואם דרכן אז חל עליהן חובת תרו"ומ מן התורה נמצא דקודם דריכה דמי לתבואה שלא הביאה שליש דפטורה ולפי גדלה יותר חל עליה תרו' ומ' והקונה ענבים וזתים מן הגוי ע"ד לדורכן מדרבנן אין אתה מחייבן. ע"כ מצאתי וחבל על דאבדין עוד מצאתי בקונט' אחר מכ"י של הרב ז"ל שהוא נוגע בפרט הלז וז"ל.
159
ק״סשמעתי ותרגז בטני כי שמעתי דיבת רבים מדברים תועה על הרב זלה"ה אבוה דמר לאמ' כי לא הורה יפה ולא אסיק שמעתתא אלי' דהלכתא במאי דקא' כי ישר' הקונה ענבים מגוי שליקטן למכור בשוק דפטורי' מתרומות ומ' ואמרו דאין הדין כך אלא דחייב להפריש הן אמת כי בענין כזה לא היה צריך מעכ"ת להשיב דבר דכבר הורה זקן הוא מאריה דאתריה ומי יבא אחרי המלך את אשר כבר עשהו ואפי' היה להם כמה תשו' עליו והוויות דאביי ורבא הא קי"ל אין משיבי' את הארי לאחר מותו כ"ש שאינן ראויין להיות תלמידיו ואם היה הרב בחיים היו צריכי' ללמוד ממנו כ"ש שאין להם תשו' כלל. מ"מ יפה עשה מעכ"ת לחוס על כבוד הרב זלה"ה ואזר כגבר חלציו וכתב מאי דכתב והשיב את אשר דיבר ודעת שפתיו ברור מללו וכל דבריו נכוני' למבין וישרי' למוצאי דעת אעפ"י שדברי הרב אינן צריכי' חיזוק וטעמו ונימוקו עמו וכבר פשטו דבריו בירושלם ת"ו זה כמה שנים והודו לו כל הרבנים שבדורו כאשר העידו למעכ"ת מגידי אמת כי זה לי עשרים שנה שהודה לי הרב זלה"ה כן ועשיתי הלכה למעשה לי ולכל ישר' ולמה יוציאו לעז על הרב ז"ל שהיה מאכיל טבל לישראל חלילה וחס. גם אני לא אחשוך פי לחוס על כבוד הרב ואען ואו' הנה הלכה רווחת היא בישראל כי תרו' ומ' בזמן הזה הן דרבנן כמ"ש הרמב"ם ז"ל בסוף פ"א דתרומות ואע"ג דהראב"ד פליג עליה שם בהשגה וכבוד שהן מן התורה וגם הטור י"ד סי' של"א סבור כהראב"ד גם רבי' יצחק כתב גדולה מזו ז"ל לפי דעתי אין שום חכם שיאמר שקדושה שנייה היתה בזמן בית שני מדרבנן למעשרות דלא משתמיט בשום מקום בתלמוד שיאמר כן שום חכם אלא משמע בכ"מ דמן התורה נהגו תרומות ומעשרות ושביעית וביכורים וכל מצות התלויות בארץ וכן ישנו בירושלמי דשביעית פ"ו כו' עכ"ל בקיצור הביאוהו התוס' בפ' הערל דף פ"ב דה' ירושה כו' והביאו סמ"ג עשין סי' קל"ג. מ"מ מי לא ידע בכל אלה דפלוגתא דרברוות' היא ואין לך דין ודין שאין בו כמה פלוגתי אלא כיון דהסמ"ג הליץ בעד הרמב"ם וס"ל כהרמב"ם וגם הכ"מ הליץ בעד הרמב"ם שם בספ"א דתרומות ובב"י בטור י"ד סי' של"א הכי נקטי'. ועוד שכבר פסק הב"י שם בש"ע לענין דינא והלכה למעשה וכבר הורה זקן ואפי' הרב בעל המפה כת' שם בהגהה ויש חולקים וס"ל דחייבת עכשיו בא"י בתרו' ומע' מדאורייתא אך לא נהגו כן עכ"ל. הרי הודה דלא נהגו כן וכל המפרשים פסקו כן והנה הסמ"ג לאוין כתב בסי' רנ"ח וגם חיוב דתרומה אינה אלא מדבריהם ובסי' קל"ג כתב ז"ל כתב רבי' משה שהתרומה בזמן הזה כו' וראייתו נר' מדאמרי' בפ"ג דפסחים דף מ"ד ובנזיר פ' ג' מיני' דף ל"ד גבי קופות הנח לתרומה מתבואת ישר' בזמן הזה מדרבנן ואינו או' קסבר שכך הלכה ועוד שנחלקו ר' יוחנן ור"ל בפ' הערל אליבא דרבנן דר' יוסי משמע דס"ל שכך הלכה כדדייקי' פ' אלו קשרי' מדמתרץ לה אלי' דר' יאודה הכי ס"ל ולר' יוחנן הויא תרומה דרבנן לרבנן והלכה כמותו לגבי ר"ל וכן פסק ר"י רק שאומר שבימי עזרא היתה מן התורה עכ"ל והביאו הכ"מ שם והב"י שם הרי שאפי' ר"י מודה דבזמן הזה ודאי הוו דרבנן אלא ולא פליג עליה אלא בימי עזרא וכיון דסמ"ג ס"ל כן והליץ בהדיה ודאי הכי נקטי' וגם הכ"מ והב"י הליץ בהדיה ופסק כן הלכה למעשה כנז"ל. גם המבי"ט בח"א סי' י"א כתב ז"ל נשאול נשאל מעמדי על ענין גידולי שנת השמיטה בקרקע גוי ולקחם ישראל קודם מירוח ומירחם אם חייבים במעשרות בשאר שנים שמעשרין הלקוח מן הגוי ונתמרח ביד ישראל מדרבנן כו' עכ"ל הרי כתב דבשאר שנים פירות הגוי שמירחן ישר' אינן חייבי' לעשר אלא מדרבנן וממילא דאם מירחן הגוי פטורים אפי' מדרבנן.
160
קס״אואני תמה עד שהם תמהים על הרב דפטר ענבים שליקטן גוי למכור בשוק מתרו' ומע' אדרבה איפכא מסתברא דהי"ל לתמוה על מנהגינו שאנו נוהגים להפריש תרו' ומע' מהענבי' שמביא הגוי לישר' אפי' לעשות יין דכיון ונתמרחו ע"י גוי שוב מאין בא להם החיוב דומיא דתבואה דנתמרחה ע"י גוי דשוב אינה חייבת בתרו' ומ' וכמ"ש המבי"ט ח"ב סי' קצ"ז כאשר כתב מעכ"ת לשונו באורך זולת אם נאמר להחמיר דאזלינן בתר דעת הגוי וכיון שדעת היה לעשות ישר' יין לא נגמרה מלאכתו ביד גוי אלא ביד ישר' וא"כ מסתייה לן להחמיר בהא דאזלינן בתר דעת גוי וכיון דאזלינן בתר גוי בהא כ"ש דאזלי' בתר דעת הגוי כשליקטן למכור בשוק לאכול וכיון דקונים ענבים לאכול פטורים מתרו' ומע' שכבר נגמרה מלאכתן ביד גוי ומאין בא החיוב כנז"ל לשון המבי"ט. גם הסמ"ג עשין סי' קל"ג כתב ז"ל מכר הגוי לישר' פירות מחוברי' אחר שבאו לעונת המעשרות ומרחן הגוי ברשות ישראל אינן חייבי' בתרו' ומע' אפי' מדבריהם הואיל ובאו לעונת המעשרות ברשות הגוי ומרחן הגוי אעפ"י שהן ברשות ישראל וזו היא תקנה גדולה לדרים בא"י בזמן הזה ליקח מתבואת הגוי אחר שנגמר כי אפי' מתבואת ישראל אין חיוב אלא מדרבנן לרבנן דר' יוסי ושל גוי פטור לגמרי ואין להחמיר ולו' שהגוים גוזלי קרקע הם וקרקע אינה נגזלת שהרי קנאום בכיבוש עכ"ל והביאו מהרשד"ם בתשו' השייכות לי"ד סי' קצ"ב ועליו בנה כל בניינו דמדברי סמ"ג נר' כי גזירה לגזירה לא גזרינן וכיון דאפי' תבואה דישר' בזמן הזה דרבנן כי לקחם מגוי אחר שבאו לעונת המעשרות אפי' מירחן גוי ברשות ישר' פטורי' לגמרי אפי' דרבנן וכ"ש כי מירחן גוי ברשותו וא"כ בדין הוא לפטור ענבים הניקחים מגוי אחר שבאו לעונת המעשרות אפי' ליקטן לישר' לעשות יין דסתם קא' זולתי אם נאמר להחמיר דאזלינן בתר דעת הגוי כו' כנז"ל וכבר הורה זקן מהרשד"ם עפ"י יסוד הרמב"ם וסמ"ג דבענבי' שליקט הגוי למכור בשוק ודאי פטורי' מתרו' ומע' כאשר כתב מעכ"ת באורך. ועוד כי מהרשד"ם נסתייע ממהרי"ק בשורש מ"א ושורש קס"ו שהסכים לדברי הרמב"ם וסמ"ג ז"ל בכל בין לענין הדין דתרו' ומע' בזמן הזה דרבנן לכ"ע בין לענין הדין דכתב הסמ"ג עשין סי' קל"ג מכר הגוי כו' כנז"ל וכ"ע ידעי מהרי"ק גאון הוא ומופלא בדין עיין בו באורך. ומיהו ק' דלא מצינו בדין זה שורש אי אזלי' בתר דעת הגוי או לא וחיפשתי ופשפשתי ומצאתי לשון הרא"ש ז"ל בס"פק דסוכה גבי הא דתנן מחצלת קנים וכו' כתב וז"ל כתב הר' ישעיה מטראני אלו המחצלאות שמוכרי' התגרים וסתמ' לאו לשכיבה עבדי שהם ממלאי' אותם צמר וגם עושי' מהם מחיצות הילכך לאו בתר עשייתה אזלי' שהאומן אינו עושה אותם אלא למוכרן למי שצריך להם א' וא' לפי צורכו א"כ אין לילך אלא אחר קנייתה שאם קנאה אדם לשכיבה מקבלת טומאה ואם קנאה לצורך אחר אינה מקבלת טומאה וא"כ יכול אדם לקנות מחצלת חדשה לשם סוכה לסכך בה אע"ג דחזיא לשכיבה בתר מחשבתו אזלינן וכיון דקנאה לצורך סוכה וסיכך בה אינה מקבלת טומאה. ולא מסתבר לי אלא בתר מנהג אנשי המקום אזלינן כדקא' לא נחלקו ר' דוסא וחכמים על מחצלאו' אושה שהן טמאות הילכך במקום שנהגו לעכב עליהן אפי' או לאומן לתקנה לו לסוכות אין מסככים בה דמי יודע שאמר לאומן לתקנה לו לסיכוך ואתו כ"ע לסכך בהו עכ"ל. והובא בשילטי הגיבורים דף שלא' ע"א וז"ל כתב הר"י אפי' במקום שעושין אותן לשכיבה הקונה אותן מן האומן ע"ד לסכך מותר לסכך בה ולא נהירא להרא"ש ז"ל אלא הולכים אחר מנהג אנשי המקום כיון שדרכן לעשותן לשכיבה אפי' קנאה על דעת לסכך או אפי' צוה לאומן לתקנה ע"ד לסכך אין מסככים בה כי מי יודע אם תקנה לכך כיון שדרך אנשי המקום לעשותה לשכיבה עכ"ל וקיצר לשון הרא"ש ז"ל ולא סיים בה ואתו כ"ע לסכך בה ומ"מ נירמז במה שכתב כי מי יודע וכו' כלו' וכיון שכן אתו כוליה עלמא לסכך בה ומתוך לשון זה נוכל ללמוד נ"ד. ולכאורה לדעת הר"י מטראני אזלינן בתר דעת הגוי ולהרא"ש לא אזלינן בתר דעת הגוי אלא בתר מנהג אנשי המקום ואיפש' דאפי' הרא"ש מודה דמין הדין אזלינן בתר דעת הגוי אלא דמשום גזירה דאתו כ"ע לסכך בהו אסר כיון שמנהג אנשי המקום לעשותן לשכיבה. ובנ"ד לא שייכא הך טעמ' והך גזיר'. ואף את"ל דהרא"ש פליג לעניין דינא מ"מ אזלינן בתר מנהג אנשי המקום והמנהג הוא דענבים הנמכרים בשוק סתמ' הם לאכילה ועוד שבירושלם היום בעונותינו רובה גוים והמביא למכור לשוק על דעת הרוב הוא מביא והנמכרים לבעל הבית הם לעשות יין. ועוד יש צדדים רבים ולא חשתי להאריך זולת לאשר ולחזק דברי הרב זלה"ה כי הדין דין אמת הוא וכן ראוי לנהוג אחריו כי מימיו מן המקדש יוצאים ודבריו זייני מיזן מפיקין מזן אל זן הצעיר קטין וזעיר שמואל גארמזאן. עכ"ל הרב זלה"ה. ועפ"י דברי הרב הנז' ז"ל אי' לו' שע"ז סמכו אנשי ירושלם תו' ונהגו מנהג זה ואע"פי שהרב הנז' ז"ל לא פי' בדבריו הבדל זה שנהגו העולם לתת הבדל בין הענבים שקודם הכרזה לענבים שלאחר הכרזה אלא סתמא קא'. מ"מ לפי טעמו וממשו של הרב ז"ל יש טעם בעיר למנהג זה. ועינינו הרואות שהענבים שמביאי' הגויי' למכור אחר הרשות וההכרז' אינן כענבים שמביאין למכור קודם הרשו' וההכרז' דהם ענבים נקיים בלי פיזולת ומסדרין אותם בסלים כסדר הזה שנותני' מתחילה בשולי הסל עלי גפנים מטה א' ואח"כ מטה של ענבים עליה וחוזרין ונותני' על הענבים מטה אחרת של עלי גפנים ועליה מטה של ענבים וכן ע"ז הדרך עושין עד מילוי הסל. וכ"ז עושי' עד"ז לפי שכבר יודעים שכל מי שקונה ענבים הללו הן הנה לאכילה נזהרין בהם לסדר' סידור נאה בזה הסדר כדי שלא יתקלקלו הענבים ולא ימצאו מי שיקנה אותן. וכיון שכן הרי נגמרה מלאכתן ביד גוי ופטורי' מתרו' ומ'. אמנם הענבי' שמביאי' אחר נטילת הרשות וההכרזה נותני' אותן בסלים שלא כסידרן אלא כאשר יעלה המזלגים גם אינן מקפדין שיהיו הענבי' מנוקי' מכל סיג וענבים לחים ויבשים בתערובת הן מביאין לפי שיודעי' בעצמן שמי שקונה בזמן הזה הענבי' לעשותן יין אינן מקפדין. נמצא שבשעת לקיט' הגוי הענבי' בימי' ההם ובזמן הזה הוא ע"ד של הקונ' לעשותו יין וכיון שכן הרי לא נגמרה מלאכתן ביד גוי אלא ביד ישר' הקונה ולהכי אזלי לחומרא להצריכן תרומה ומעשר לדעת הרב זלה"ה. וכבר כתב הרב זלה"ה שכבר פשט המנהג בירושלם ת"ו זה כמה שנים והודו לו כל הרבנים שבדורו והוא ז"ל העיד ג"כ עדות נאמנה. וכיון שכן אין להרה' על מנהג זה שנהגו בירושלם לתת הבדל בין קודם הכרזה לאחר הכרזה כי מנהג זה יסודתו בהררי קודש ועפ"י ותיקין הוסר מנהג זה לכן אין לבטלו ולהוציא לעז על הדורות הראשונים כנ"ל.
161
קס״בשאלה בעיר הלזו שיש בה שלשה חצרות של יהודים דבוקים יחד ובעיר הזאת יש בה כהנים הרבה וכדי לשמו' את עצמן מטומאת אהל שהוא מדאורייתא מחמת היותם כל אחד ואחד מאלו החצרות תחת אהל אחד או מחמת שימצא זיזין הבולטין מן הגגין ורוב הבתים פתוחים זו לזו ואין להם תיקון להפריד ארבעה רוחות החצר כל א' לעצמו שלא ידבקו ע"י אהל זה בזה. והנה עדת הכהנים שואלים מן המורים יורו להם איזה תיקון כדי שלא יטלטלו טלטולא דגברא מבתיהם ושיוכלו להשתמש בכל אחד ואחד מהחצרות וכשנפטר א' מבני ישר' צריכים הכהנים לעמוד ביום הגשם לפי שכל אחד ואחד צריכין זה לזה ואין להם מקום פנוי לעמוד כי אם באמצ' החצר תשבו כעין תדרו יומם ולילה. יען שבית הקברות רחוק מן העיר ולפעמים ע"י סבה זו הם מוכרחים להלין את המת ב' לילות ועלה בדעת איזה מורים ורובם ככולם עלתה הסכמתם לעשות תיקון כראוי כדי שיוכלו הכהנים לישב בבתיהם והתיקון הוא להסתיר את המת בבית עד שלא ירחצו אותו ולצמצמו בין ה' דפי עץ שיהיה בגובהן ח' טפחים. גם התקינו שיעשו בדפין נקבי' קטנים פחו' מטפח כדי שישלוט האויר על המת ולא יסריח בימות הקיץ וכשהנקבי' הם קטנים פחותים מפותח טפח אין טומאה יוצאה משם וכיון שיש בגובהן ח' טפחים אי איפשר שלא יהיה שם חלל טפח מרוב' אעפ"י שתפח המת ובזה יהיה המת מונח באהל ומדור לעצמו ולא תצא הטומאה משם לאחת אהלים אחרים וכדי שלא יהיה בדבר שום ספק גזרו שלא לקבוע הדפים במסמרי ברזל וגם שלא יהיו הדפין משופי' ושלא לחברם אפי' במסמר של עץ. ובעת שיותנו דפין אלו על המת יסדירו אותם כך א' מראשו וא' מרגליו וב' מן הצדדין וא' למעלה וכדי שיוכלו הדפין לעמוד תיקנו שיקבעו אותם ע"י ד' יתדות של עץ לחבר את האהל להיות א'. וגם גזרו על הכהני' שלא יכנסו בפתח שהמ' עתיד לצאת משם משום דסוף טומאה לצאת וסוף טומאה לצאת מפתח זה אלי' דרובא דרבוותא ס"ל דהוי מדאורית' כדפסק מר זוטר' הלכת' בביצה דף ל"ח הלכה כר' אושעיא ועל הכל יפוצו מעינות התורה תורתו חוצה אם התיקון הלז הוא עשוי כהוגן או אם יש בו שום פקפוק באיסור תורה או באיסור דרבנן או אם ח"ו יבא הדבר לידי קלקול בעת מן העתים ויראנו מתורתו נפלאו' ע"כ הדברים האלה באר היטב ושכמ"ה.
162
קס״גתשובה מה אענה ומה אומר מעי מעי אוחילה כי זה ימי' רבים של צער שלא נתייחד אלי הדיבור וניטל ממני רוב המדבר גם חשכו הראות בארבות וידי אסורות ושאר הגוף להבל דמה כהדין חירגא דיומא וחסורי מחסרא אב"א קרא ואב"א סברא ובפרט בה' טומאה וטהרה. ונעלמה מעיני מכל חי מעת הוסר התמיד המצנפת והעטרה לא חלו בה ידים כמעט הלכות הללו נשתכחו מישר' לולי משה בחירו הוא הר"ם במז"ל ואחריו ישרי לב הר"ש והרב"ע והרא"ש והתי"ט שעשו אזנים לתורה. כל אחד בירר דרך לעצמו זה אומר בכה וזה אומר בכה עד שיבא הכתוב הג' ויכריע ביניהם בראיה ברורה. ואנן יתמי דיתמי מי האיש הרך הלבב אשר יכניס ראשו בין הרים הגדולים להכריע ולא יירא לנפשו יראת ה' טהורה. אכן להפצרת אחינו שבגולה למען אחי ורעי הגבורים הרמים נודע בשערים שמם יוסף יצחק בלולי' בשמן כתית למאור אחיהם הח' הש' והכולל שואל ומשיב אמת ליעקב ה"י אמרתי אל לבי אשנה פ' זה פעמים שלש הולך על ארבע עד מקום שידי יד כהה משגת ודעתי הקצרה. וזה החלי בס"ד.
163
קס״דבראשית מאמר הוא לחקור בחמשה דפין הללו אשר תקן להם הרב המובהק נאמן שמואל זלה"ה בהסכמת חכמי הדור להסתיר את המת בתוכם שנראה יותר פשוט בעיני להיות דפין הללו באהל על המת לחוץ לפני בטומאה שלא תצא ותטמא הבית וכלי הבית ולכן התקינו תקנה זו והנה לכאורה נר' שלא הועילו חכמים בתקנתם לפי מ"ש הר"ם במז"ל בפ' עשרים מה' טומאת מת וז"ל וכן אהל בתוך אהל וכזית מן המת באהל הפנימי כל הכלים שבאהל החיצון טמאי' עכ"ל ואת מקורה הערה. מרן הקדוש מדתני' בתוספתא דכלים צ"פ אהלים מצלין על הטהורים מלטמא ואין מצלין על הטמאים מלטמא ע"כ ותוס' זו הביאה הר"ם במ"זל בפי' המשנה בכמה מקומות ועשה עיקר מתוס' זו לכמה דינים מדיני ט"מ כאשר נזכיר להלן קצת מהם בס"ד. זה יצא ראשונה בפ"ח דכלים משנה ו' בבית שאור מוקף צ"פ ונתון לתוך התנור השאור והשרץ בתוכו והקרן בנתים התנור טמא והשאו' טהור ואם היה כזית מן המת התנו' והבית טמא והשאור טהור ואם יש בו פותח טופח טפח הכל טמא עכ"ל המשנה. ופי' ה"רם במ"זל שיצטרך שנקדים בכאן שרשים עצומים ואז תבין זאת ההלכה והשרשים בקיצור הם: ה"א, שכלי חרס קטן שהיה בתוכו אוכלין ומשקין ומוקף צ"פ ונתן כלי זה בתוך כלי חרס גדול ממנו ונגע השרץ בכלי חרס הגדול האוכלי' והמשקי' שבתוך כלי הקטן טהורין כיון שמוקף צ"פ. והשורש ה"ב, שאם היה כזית מן המת וכעדשה מן השרץ נתון בכלי חרס ומוקף צ"פ והכניסו לתוך תנור דכלי חרס והתנור הוא בתוך הבית הבית והתנור טמאים שאין הצ"פ מונע את הטומאה מלצאת והביא ראיה מתוס' זו הנ"זל וע"פי השרשים הללו פי' המשנה הוא דלהכי אמרו במשנה התנור והבית טמאי' והשאור טהור יע"ש. וע"פי שרשים הללו הוא מה שפסק בחיבורו פ' כ' מ"ה ט"מ הלכה א' דצ"פ מצלין על הטהור' שלא יטמאו ואינם מונעים את הטומאה שלא תצא ותטמא את אחרים כיצד כו' וכן לענין אהלים כשהם אהל בתוך אהל וטומאה בפניהם כלים שבאהל החיצון טמאים. גם ע"פי שרשים הללו הנז"ל בו בפרק הלכה ו' פסק דאם חלק הבית מארצו והטומאה בין המחיצה והארץ כלים שבבית למעלה מן המחיצה טמאים שאין האהלים מונעי' את הטומ' ואם היתה הטומ' למעל' מהמחיצ' כלים שתחת המחיצה טהור' שאהל מציל יע"ש. גם בפ' כ"ג הלכה א' פסק ע"פי השרשים הללו. גם בפ' י"ח בדין מגדל העומד בתוך הבית והטומאה בתוכו או בתוך התיבה שלו אע"פי שאין בו פו"ט הבית טמא טומאה בבית כלים שבתוכו טהורים טומאה תחת המגדל או בינו לבין הקורות וכו' הבית טמא. ופי' הר"ם במז"ל בפי' המשנה שהמגדל העומד בתוך הבית הנה הוא כמו בית בבית וכשהטומאה בין המגדל והארץ או בין המגדל והקורות וכיוצא לא יציל עליה האהל לפי שורש זה שאהל בתוך אהל והטומ' תחת הפנימי החיצון טמא והוא מאמר התוספתא הנז"ל. עוד שם בפ' כ' הלכה ח' גבי ב' חביות וכחצי זית בכלו א' וא' ומוקפות צ"פ והם בתוך הבית החביות טהורות והבית טמא דאין צ"פ לטומאה ואינן מתטמאות מחמת הבית שהרי הן מוקפות צ"פ יע"ש. גם דין זה יסודתו עפ"י השרשים הנז"ל. עוד בפ' כ"א הלכה ח' פסק שאם היתה הטומאה בתוך החרות הבית טמא שאין האהל שבתוך הבית מונע הטומא' כמו שביארנו יע"ש. גם דין זה מוצאו ומובאו מהשורש הנז' עוד בפ' כ"ד הלכה ב' גבי בית שחלקו בנסרים וביריעות מן הצדדין או מכלפי הקורות אם היתה הטומא' בין המחיצה והכותל או בין המחיצה לקורו' הבית כלים שבבית טמאי' שאין המחיצה מונעת הטומאה שלא תצא ותטמא כמו שביארנו באהל שבתוך הבית ע"כ. גם דין זה שורשו פתוח עפ"י התוספתא הנז"ל גם בפ' י"ט הלכה א' גבי כורת אם היתה טומאה בתוכה הכל טמא כל מה שבבית וכל מה שבתוכה כו'. וכתב מרן הקדוש שם וז"ל ומ"ש בתוכה הכל טמא הוא מפני שהדירת חללה בתוך הבית הרי הטומאה בתוך הבית ולא ימעיט הכורת מלטמא הבית כמו שנתבאר בתוס' שאין אהלים מצילין על הטמאים מלטמא וכמו שנתבאר פי"ח גבי היתה הטומאה תחת המגדל עכ"ל ז"ל יע"ש. וכל יד המרבה לבדוק ימצא כמה וכמה דינים מט"מ שיסודתן עפ"י השרשים הללו. ולא אעצור חיל לצרפן מ"מ די באלו הנז' שדינין הללו הנז"ל יסודתן בהררי קדש עפ"י התוס' הנז"ל בין לענין צ"פ ובין לענין אהלים דצ"פ ואהלים מצילין על הטהורין מלטמא ואינם מצילין על הטמאים מלטמא. ולכן פסק הר"ם במז"ל בפ' כ' גבי אהלים שאם היתה טומאה באהל הפנימי כלים שבאהל החיצון טמאי' וכלים ואדם טומאתם שוה לענין אהל וכיון שכן הוא צריך להתיישב בתקון זה שהתקינו להסתיר המת בתוך ה' דפים של עץ מאי אריא לן דהא ודאי מוכרחים אנו לומר דתקון זה אחשוביה אחשבינהו לאהל. ולא ככלי הבא במדה נחשב והרי אין לו שולים וכיון שאין לו שולים אעפ"י שהוא מחזיק מ' סאה בלח שהם כורים ביבש דין כלי יש לו ומקבל טומאה כמ"ש הרמב"ם. גם אין לדונו כדין מחיצה דהא קי"ל בדין חצצו מארצו שכתב הרמב"ם דאם הטומאה בין המחיצה והארץ כלים שבבית למעלה מהמחיצה טמאים שאין כו'. נמצא דבין הכי ובין הכי הבית טמא אלא שהקרוב אל הדעת הוא שתקון זה לאהל אחשבינהו. ועכ"ז אכתי לא עלתה מחשבון כהוגן וכדבר אמור.
164
קס״הוכבר עלה בדעתי לו' דאי' שהסתר הלז שתיקנו המת בתוך ה' דפי' היינו שיסתרוהו קודם שתשוב הרוח אל האלקים אשר נתנה עם יציאת נפש קודם שתתפשט הטומאה בבית וכמ"ש הר"ם במז"ל בפ"א מה' טומ' הלכה ט"ו וז"ל המת אינו מטמא עד שתצא נפשו אפי' מגויד אפי' גוסס כו' יע"ש והשתא כיון שהסתירה קודם שתצא נפשו א"כ הטומאה אין לה מקום לצאת והרי היא יוצאה ומונחת במקומה ונשאר הבית טהור וכההיא דסוף מ' שבת שפקקו את המאור בטפיח ופי' רש"י קודם שימות המת יע"ש. ורבנן סבוראי סברי דע"כ לא אמרו דכשהטומאה באהל הפנימי דכלים שבאהל החיצון טמאים אלא דוקא כשהביאו כזית מן המת בתוך אהל והכניסו אותו בתוך אהל אחר וכעין ההיא דכזית מן המת שהיה בתוך כלי מוקף צ"פ שכתב הרמב"ם בפ' כ' וז"ל אבל אם היה כזית מן המת נתון בכלי המוקף צ"פ והכניסו לבית הבית טמא וכן אהל בתוך אהל וכזית מן המת באהל הפנימי כל הכלים שבאהל החיצון טמאי' ע"כ דמדכתב אחר דין כלי המוקף צ"פ וכן אהל כו' משמע דבחד גוונא מיירי וכגון שהכניס כזית מן המת שהיה נתון בתוך אהל לתוך אהל אחר ובנדון כזה הוא מ"ש הר"ם במז"ל דאין אהל הפנימי מונע והרי היא כטומאה גלויה לאהל החיצון אמנם אם היה הדבר כנ"ד שהסתירו הטומ' קודם שתצא אי' לו' שגם הרמב"ם מודה דאין הטומאה יוצאה מאהל לטמא הבית. וטעמא דמלתא משום שדין זה דהתוספתא דא' דאין אוהלי' מונעי' את הטומ' הוא דבר חדש ואין לך בו אלא חדושו. ועכ"ז לא נחה דעתי בזה חדא דמ"ש זה מזה ומי שקל בפלס לו' שזה מונע וזה אינו מונע. ותו שלא הוזכר בשאלה שהיו עושי' הסתר הלז קודם שימות המת רגע א' ונמצא שאין דברי אלא כחוזה בכוכבים וכמדבר משיחיו. ועוד דההיא דמגדל וכורת נמי מוכח שהטומאה שתחת הכורת והמגדל היתה בבית לא שהכניסוה ממקום אחר לבית. והנכון יותר מזה עלה במחשבה לו' שתיקון זה שתקנו חכמי הדור להסתיר את המת בה' דפי' הוי אף לאחר שמת המת תיקנהו וס"ל ז"ל דמועיל תקון זה אף לאחר מיתה למנוע את הטומ' שלא תצא עוד ותטמא את הבית וכן משמע מדברי הר"ם במז"ל בפ"א מה' ט"מ גבי חלון שבין בית לבית והיה בו פ"ט ומעוטו דחוצץ בפני הטומ' שלא תכנס עוד לבית אחר והבית שאין הטומאה בו טהור מעת המעוט והלאה וכן נר' ממ"ש שם בהלכה ה' וז"ל היה בבית מת או רובע עצמות וכיוצא מעצמות הטומ' באהל ומעט החלון של בית זה כו'. אבל עצם פחות מכעדשה ממעט ע"י רובע עצמות וכיוצא בהן כו' עשה לבינה מעפר בית הפרס ה"ז טהורה ומתמעטת שלא אמרו אלא כו' הרי לך בהדיא שאע"פ שכ"ז שלא מעט החלון היתה הטומ' נכנסת מבית שבו הטומאה לבית אחר שבצידו ע"י החלון שהיה בו טפח וכשמיעטו טיהר הבית שבצד הטומאה וכן נר' בהדיא ממ"ש בש"ס מ' מגילה דף כ"ו גבי ההוא כנישתא דיהודאי רומאי דהוה פתח לההיא אידרונא דהוה מחית ביה מת והוו כהני בעו למיעל לצלויי התם אתו א"ל לרבא א"ל דלו תיבותא אותבוה דהו"ל כלי עץ העשוי לנחת וכלי עץ כו' וחוצץ בפני הטומ' א"ל רבנן לרבא והא זימנין דמטלטלי ליה בין מנת ס"ת עילויה והו"ל מטלטל מלא וריקם אי הכי לא אי' עכ"ל. הרי דאי לאו דמטלטלי ליה כו' היה חוצץ בפני הטומ' אף שכבר עברה הטומאה מהבית לב"ה אפ"ה כשהיו מניחים התיבה בפני הטומ' היה מפסיק הטומ' והוה שרי להו לכהנא לצלויי בב"ה וכ"כ בשיירי כנה"ג בי"ד סי' שע"א בהדיא בשם מהר"י הלוי יע"ש. דבר הלמד מעינינו שאם הטומ' בבית ועשו אהל על הטומ' כדי לחוץ על הטומ' שלא תצא עוד לבית דמהני וחוצצת בפני הטומאה שלא תעבור עוד אל הבית דנפסקה הטומאה מן הבית ולא נשאר עוד טומאה כי אם דוקא תחל האהל שהסתיר את הטומ' מכל צדדיו וטהר את הבית וזהו דוקא כשעשה אהל זה בכונה מכוונת להפסיק הטומ'. אך אם אהל זה שהוא על הטומ' לא נעשה בכונה זו להפסיק הטומ' אלא שאירע במקרה שלא בכונה נמצא אהל זה על הטומ' אז אין זה מונע את הטומאה מלטמא אהל החיצון ובענין כזה אמרו בתוספתא דאהלים אין מצילין על הטמאים מלטמא. וכעין זה יכולים אנו לפ' דין המגדל והכורת ודכוותייהו דהאהל לא נעשה מתחילה על כונה זו להפסיק הטומאה אלא היה עשוי לצורכן לכן אם אירע שנמצא טומאה תחת אהלים הללו לא מנעו הטומ' מלטמא את הבית. וכ"ת מנא לך האי מילתא דבמעשה ובכונה תליא מילתא ומהיכא נפקא לך לזה השיב שואלי דבר אף שלא מצאתי ראיה ברורה לחילוק זה מ"מ אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר מיהא דתנן פ"ז דאהלות המת בבית ולו פתחים הרבה כולם טמאים נפתח א' מהם הוא טמא וכולם טהורים חשב להוציאו עד שלא ימות המת וב"ה או' אף משימות המת כו'. ובש"ס דביצה דף י' הקשו לס' ב"ה דמהך מתני' נר' בהדיא דב"ה אית ליה ברירה וממתני' דביצה דזה וזה אני נוטל משמע דב"ה לית ליה ברירה. ותירצו הא איתמר עלה א' רבא לטהר את הפתחים מכאן ולהבא וכן א"ר אושעיא לטהר את הפתחים מכאן ולהבא. מכאן ולהבא אין למפרע לא. רבא א' לעולם למפרע והכא היינו טעמא כו' ופי' רש"י ז"ל הא אתמר עלה כו' ואפי' ב"ה לית להו הוברר ואין מטהרים אלא כלים דלבסוף דלאחר מחשבה אבל הראשונים טמאים וב"ש מטמאים את האחרונים דקא סבר משירדו תורת הטומ' לפתחים לפני מחשבה במיתת המת שוב אינה עולה מהם אלא ע"י מעשה כגון נפתח ובנפתח א' מהם לא פליגי מידי עכ"ל וטעמא דב"ה משום דמחשבה כמעשה חשיבי וכמ"ש בש"ס דקדושין יע"ש וכ"ש אם עשה מעשה דבעשה מעשה כגון נפתח א' מהם אפי' ב"ש מודו לב"ה דכלים דלהבא טהורים אף שירדה להם הטומ' משעת מיתה ומחשבה עד שעת מעשה משום דמעשה רב וכמ"ש רש"י כנז"ל. וז"ל דהרמב"ם פ"ז מה' ט"מ הלכה ב' המת בבית ובו פתחים הרבה בזמן שכולן נעולין כולן טמאים והיושב בצד כל פתח מהן תחת התקרה היוצא על הפתח נטמא נפתח א' מהם או שחשב להוציאו בא' מהם אעפ"י שחשב א' שמת כו' הציל על הפתחים כולן ואין טמא אלא כנגד הפתח שנפתח או שחשב עליו והשאר טהורים כו' היה לבית פתח א' לדרום ופתח לצפון וחישב להוציאו בצפוני ואח"כ באו וקרוביו ואמרו אין מוציאין אותו אלא בדרומי טהר דרומי את הצפוני כו'. עוד כתב שאם היו בו חלונות הרבה וכולן מגופות כולן טהורות נפתחו כולן טמאות ולא הצילו על הפתחים עכ"ל.
165
קס״ווהנה כתב מרן הקדוש בשם מהר"י קורקוס וז"ל מ"ש דחלונות לא הצילו על הפתחים היינו דלא חשב כלל שמן הסתם אין דרך להוציא המת דרך חלונות שאם חשב להוציאו משם כבר נתבאר שחלון א' מציל וכ"ש אם פתח בכונה להוציאו משם ומ"ש נפתחו שנפתחו מאליהן בלא כונה ומחשבה אין כאן עכ"ל. והנה ודאי דהר"ם במז"ל פסק כב"ה דאפי' במחשבה בלבד מציל על הפתחים כולם ואפי' חשיב אחר שמת המת וכאוקמתא דרבא דאוקי דאפילו בכלים דלמפרע שבין המיתה והמחשבה או המעשה מטהר ב"ה ופלוגתייהו בברירה לפי אוקמתא זו דרבא וזו פשוט ואע"ג דאוקמתא זו דרבא ור' אושעיא אינה הלכה כנר' מדברי הר"ם במז"ל משום דרבא ור' אושעיא לא תלו פלוגתא דב"ש וב"ה בגרסי אלא בכלים דמכאן ולהבא נמצא דאפי' ב"ה ס"ל דכלים דלמפרע טמאים דלא אמרי' הוברר דמאתמול בפתח זה היה דעתו להוציאו ולא נחית טומאה לאדם ולכלים וכמ"ש רש"י בערובין דף ס"ח יע"ש כו' מ"מ נקיטנא מהכא דלכ"ע אם עשה מעשה שפתח פתח א' שטיהר על האדם והכלים דבין המחשבה קודם המעשה אף שירד להם הטומ' קודם המעשה. ולב"ה אפי' לא עשה מעשה אלא במחשבה לבד שחשב להוציאו דרך פתח א' מחשבה זו הויא כמעשה אפי' לאחר שמת המת וכבר ירבה להם טומאה לכל הפתחים אפ"ה ניצולו כל הפתחי' ועלתה הטומאה מהם והטהרו האדם והכלים אשר היו תחת הקורות היוצאות מעל הפתחים לחוץ אבל אם נפתחו מאליהן בלא כונה ומחשבה אינם מצילין וכמ"ש מהר"י קורקוס כנז"ל הרי לך כדמות ראיה לחילוק שאמרתי שהכל תלוי בכוונת הלב ובמעשה למנוע הטומ' מלצאת ולטמא את אהל החיצון משא"כ כשהיה אהל על הטומאה במקרה בלתי כונת הלב למנוע הטומ' שלא תצא דבההיא אי' לו' דאין אהל זה מונע והוא הדבר האמור בתוספתא דאהלים אינם מצילין על הטמאים מלטמא וכן הוא דעתו של הר"ם במז"ל. ואל תשיבני מלשון הרמב"ם שכתב בפ' כ' אבל כזית מן המת שהיה נתון בכלי המוקף צ"פ והכניסו לבית הבית טמא וכן אהל בתוך אהל וכזית מן המת באהל הפנימי כל הכלים שבאהל החיצון טמאי' ומי לא עסיקנן שהיה כזית מן המת בכלי ואח"כ הקיפו צ"פ אפ"ה אמרי' דאינו מונע את הטומ' מלצאת ודון מינה כשכתב הרמב"ם אח"כ וכן אהל בתוך אהל כו' נימא דאיירי בכה"ג שהיה כזית מן המת בבית ועשה מעשה דהיינו שהאהיל על כזית זה ויפרוש את האהל עליו כדי למנוע את הטומאה שלא תצא ותטמא את הבית ואפ"ה פסק הרמב"ם דאינו מונע והבית טמא. לזה השיב דאף את"ל דבכלי צ"פ איירי בכה"ג שהקיפו צ"פ אחר שהיתה בו הטומ' ואפ"ה אינו מונע. מ"מ גבי אהלים אם היה בסגנון זה שעשה מעשה רב ודאי דמהני ומונע וטעמא הוי משום דבכלי המוקף צ"פ הלכה רווחת הוא דאין צ"פ לטומ' וכמו שכבר זה מוזכר בתוס' בכמה מקומות ולהכי לא שנה בין אם היה הכלי מוקף צ"פ מעיקרא ובין אם הקיפו אח"כ דאין במעשיו כלום. משא"כ גבי אהלים דאדרבא אשכחן דאהלים חוצצין בפני הטומאה בהא ודאי לא אמרו אין אהלים לטומא' ואם עשה מעשה בידים ודאי דמהני כמדובר. ומ"ש הר"ם במז"ל בריש פי"ג דכל טפח על טפח ברום טפח קרוי אהל וחוצץ בפני הטומא' בין שעשאו להאהיל בין שנעשה מאליו כו'. ע"כ צריך לאוקומה באהל גלוי לאויר ומביא את הטומ' לכלי' שתחת האהל זה וכמ"ש בפי"ב הלכה א'.
166
קס״זומיהו אכתי לבי מהסם מתרי טעמי חדא כיון שלא מצאנו ראיה ברורה כשמש לחלוק זה שכתבתי בין אם האהל היה בבית מקדמת הוא ובין אם עשה האהל במחשבה ובכונה להפסיק הטומאה והראיה שהבאתי מהך מתני' בפ"ה דאהלות אנכי הרואה דאיכא מאן דשדי בה נרגא למעמיק בעומק עייונו א"כ אינה ראיה החלטית כדי לעשות מעשה. ולתקן תקנה מפי' ראיה זו בלבד.
167
קס״חשנית דמלשון הרמב"ם ז"ל בחיבורו ריש פי"ג הנז"ל נרא' בהדייא להיפך ואף שנדחקתי ליישב דבריו דמיירי בדין זה באהל הגלוי לאויר מ"מ יודע אני בעצמי שהוא דוחק וכאשר עיני המעיין תחזינה משרים. והדבר אשר אבחר בו יותר הנלע"ד שתיקון זה שתיקנו הוא תקון גדול וחשוב אהל וחוצץ בפני הטומא' שלא תצא ותטמא את הבית לפי שאהל זה תיקנוהו לעשותו מדבר שאינו מקבל טומאה דהיינו מנסרים של עץ שאינן מקבלים טומאה וס"ל דע"כ לא אמרו בתוספ' והרמב"ם ז"ל דאהל בתוך אהל והטומ' באהל הפנימי דאין האהל מונע את הטומאה וכלים שבאהל החיצון טמא' היינו דוקא כשאהל הפנימי הוא מדבר המקבל טומאה ולכן אינו מונע את הטומאה דהא קי"ל דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומא' וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בכמה מקומות וזו היא סברת הראב"ד ז"ל בהשגות פ' כ' הלכה א' והלכה ו' יע"ש. וס"ל להראב"ד דה"נ ס"ל להרמב"ם ז"ל וכונת השגתו ז"ל דלמה לא פי' הרמב"ם ז"ל וא' בד"א שאין אהל הפנימי מונע הטומ' היינו דוקא כשאהל הפנימי הוא מדבר המקבל טומאה אבל אם היה מדבר שאינו מקבל טומאה ה"ז חוצץ ומונע את הטומאה דכל כי האי הו"ל לפ' וליישב דברי הרמב"ם ז"ל אי' לו' שרבינו לדרכו הוא מהלך שבכל מקום מעתיק המשנה והתוס' בבריתא ולעולם דהר"ם במז"ל ה"נ ס"ל כס' הראב"ד ז"ל וכיון שכן הוא נמצא שתקנה זו מוסכמת ועולה זיווגה יפה בין לס' הרמב"ם והראב"ד ז"ל. ואם נפשך לו' הא מגדל וכוורת שהם כלים הבאים במדה ואינן מקבלים טומאה לא מדאורייתא ולא מדרבנן. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ריש פ"ו הלכה ב' וז"ל וכן כל עץ העשוי לנחת כגון התיבה והמגדל והכורות שהן מחזיקין מ' סאה ויהיה להם שוליים אינן מקבלים טומאה כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן וכו' ואפ"ה דינן כדין מגדל זה הבא במדה בפי"ח בהלכה ו' דאם היתה טומאה תחת המגדל כו' בין שיש שם חלל טפח ובין שאין שם חלל טפח הבית טמא. ודכוותא נמי גבי ככרות בפי"ט הלכה א' יע"ש.
168
קס״טוהרי אהל זה כמגדל וכוורת הוי אהל שאינו מקבל טומאה לא מדאורייתא ולא מדרבנן כיון שהן באים במדה ואי איתא דהרמב"ם ז"ל ס"ל כהראב"ד ז"ל למה פסק באהלים הללו דמגדל וכוורת דאינן מונעין את הטומא' מלצאת הא כיון שאינן מקבלין טומא' דין הוא שימנעו את הטומאה מלצאת. אלא ודאי דל"ש ליה להרמב"ם ז"ל בין אהלים המקבלים טומ'. לאהלים שאינן מקבלים טומאה דכל אפייא שווין לענין זה לדעת הר"ם במז"ל. ועוד יגדל התימא על מרן הקדוש ז"ל בפ"כ הלכה ו' בדין חצצו מארצו שרצה להליץ בעד הרמב"ם ז"ל ע"מ שהשיג עליו שם הראב"ד ז"ל יע"ש. ולא זכר שר הך דהמגדל וכורת ועייל נפשיה בקופא דמחטא ולבסוף הניח הדבר בצ"ע. גם לזה לא אשי"ב ימיני אחור מלכתוב תשובה ניצחית בס"ד דע דבעידנא דגרסינן בהלכות הללו תמהתי על בעל הרי"ב ז"ל הוא הראב"ד דלפי דרכו מה יענה בדין מגדל וכוורת שהן מאהלים שאינן מקבלין טומאה ואפ"ה אמרו במשנה כשהטומאה תחתיהן הבית טמא וזו משנה שלימה שנינו. ומדוע הראב"ד ז"ל אחז בפלך השתיקה במקומות הללו דמגדל וכוורת ולא השיג על הרמב"ם ז"ל כמנהגו הטוב הלא דבר הוא. שא נא עניך וראה מ"ש הרא"ש בפי' המשנה פ"ח דאהלות משנה א' שכתב על חלוקה דאלו מביאין וחוצצין השידה והתיבה והמגדל והכוורת וכו' כתב הרא"ש ז"ל שם וז"ל דחוצצין השידה תיבה ומגדל וכוורת ובור אין פי' כמו אינך דתני במתני' דכל אינך חוצצין בין כלים וטומא' שע"ג או תחתיהן. אבל חוציצין בשידה וחבריו אי לפי' כן דהא לקמן תנן דכוורת אינה חוצצת בפני הטומאה שתחתיה או על גבה ופי' רבינו שמשון אעפ"י שהכוורת אינה מקבלת טומאה אינה חוצצת כיון דהיא כלי כדתנן פ' י"ה. אדם וכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר דאפי' נדבך הנתון ע"ג אבנים אינו מציל כ"ש הכלי עצמו. אבל חוצצין דשידה בפי"ט שבין בית לבית או בין עליה לבית כההיא דתנן פ"ה היתה שלימה ב"ש או' מצלת ע"ה ומיירי שאין הטומאה תחת הקדירה אלא מן הצד וכן ההיא דפרק לא יחפור דפריך הבית ויפה תיחוץ וכן ההיא דפ' בא העיר בני כנישתא דרומאה דהו"ל פתחא לההוא אידרונה דהוה ביה מתא וא"ר דלו תיבותא ואותבוהא התם דה"ל כלי העשוי לנחת ואינו מקבל טומאה וכן ההיא בסוף מסכת שבת שפקקו את המאור בטפיח. דמכל הנו שמעינן דכלי שאינו מקבל טומאה חוצץ שלא תעבור הטומאה ממקום למקום אבל אינו חוצץ כשטומאה תחתיו או ע"ג מההיא דכוורת עכ"ל.
169
ק״ענמצא דלפי' הרא"ש ז"ל הנז' למדנו דאף ששידה תיבה מגדל וכוורת הם כלים גדולים הבאים במדה ואינם מקבלים טומאה וחוצצין בפני הטומאה וחציצתן היא דקה בין בית לבית או בין בית לעליה אבל כשהושמ' תחתיהם אינם חוצצין.
170
קע״אהנה כי כן אמור מעתה דהכי ס"ל להרמב"ם ולהראב"ד ז"ל כס' הרא"ש והר"ש ז"ל ובהכי ניחא מ"ש הר"ם במז"ל מגדל העומד בתוך הבית וטומאה תחתיו דבין יש חלל טפח ובין אין בו דהבית טמא וכן בכוורת שהיא כלי עץ הבא במדה לס' הרמב"ם פסק בפי"ט הלכה א' שאם היתה טומאה בתוכה הכל טמא כל שבבית כו' משום דמגדל וכוורת חד טעמא אית להו שאינן חוצצין אלא מן הצדדין דקא' ולא כשהטומאה תחתיהן דכשהטומאה תחתיהן נעשים אהלים לטמא ולא לטהר כדין אדם וכלים כמ"ש הרא"ש ז"ל כנז"ל. וא"ת ומאן מוכח דהרמב"ם ז"ל כס' הרא"ז ז"ל. פקח עיניך וראה מאן גברא רבא דקמסהיד הוא מר"ן הקדוש ז"ל שייחס ס' זו דהרא"ש ז"ל להרמב"ם שכ"כ בפי"ט מה' ט"מ הלכה א' ע"מ שהשיג הראב"ד ז"ל שם וז"ל א"א אין כאן טעם כו'. כתב מרן ז"ל וז"ל אין תלונתו על רבנן כי אם על המשנה דקתני בריש פ"ו דאדם וכלים אפי' כלים שאינן מקבלים טומאה נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר ובריש פ"ח קתני דכלים שאינן מקבלים טומאה חוצצין וליישב זה נאמר דחוצצין דרפ"ח מיירי בפי"ט שבין בית לבית וטומ' בא' מהם אבל כשהטומ' תחתיהן או ע"ג עושים אהלים לטמא אבל לא לטהר כדתנן רפ"ו וכן פי' הרא"ש ז"ל וכך הם דברי רבי' כאן אעפ"י שבפי' המשנה לא פי' כן עכ"ל. הרי לך בהדיא שמרן הקדוש ז"ל השווה דעת הרמב"ם עם דעת הרא"ש ז"ל בדבר הזה. איברא שדברי מרן ז"ל הללו הם סותרין למ"ש הוא הקדוש בפי"ב ע"מ שהשיג שם הראב"ד הלכה ב' וכתב א"א אפילו של עץ כו' וכתב מרן שם שהרמב"ם לא הוצרך לכתוב זה שסמך עמ"ש בפי"ג כו' יע"ש דמדבריו דף י"ב נראה בהדיא דהשוה את המדות שכל כלי הבא במדה ס"ל להר"ם במ"ש דנעשים אהלים וחוצצין בפני הטומאה לטהר אפי' אם הטומ' תחתיהן דהא שם מים לטהר אם טומא' תחתיהן חוצצין לטהר כלים שע"ג יע"ש. ואילו כאן בפי"ג כתב בהיפך מ"ש שם. וכבר התי"ט ברפ"ו השיג השגה זו עליו והניח הדבר בצ"ע יע"ש. ולדעתי נ"ל שאין זו אלא חזרה שחזר בו מרן ז"ל בפי"ט ממ"ש בפי"ב ותפוס לשון אחרון מ"ש בפי"ט היא העיקר.
171
קע״באמנם אכתי פש גבן לישב דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' כ"ד מה' ט"מ הלכה ב' וז"ל בית שחלקו בנסרים או ביריעות אם חלקו מן הצדדין או מכלפי הקורו' והיתה טומ' בבית כלים שבין המחיצה ובין הכותל או שבין המחיצה והקורות טהורין היתה הטומאה בין מחיצה לכותל או בין מחיצה לקורות כלים שבבית טמאין שאין המחיצה מונעת הטומאה שלא תצא ותטמא כמו שביארנו באהל שבתוך הבית כו' ולפי' הנראה מדבריו אלו ושבפי' המשנה בפט"ו ומאהלות שהשוה דין זה לדין אהל בתוך אהל שאם היה הטומאה תחת אהל הפנימי כלים שבאהל החיצון טמאי' שכתבו רבי' בפ' כ' יע"ש ולפום מאי דכתיבנא דהרמב"ם והראב"ד הושוו לדעת א' לו' דדוק' כשאהל הפנימי הוא מדבר המקבל טומא' הוא דאינו מונע אבל אם אהל הפנימי הוא מדבר שאינו מקבל טומאה מונע. א"כ ק' דאי אי' דהר"ם במז"ל סובר כן מדנקט בדין זה בית שחלקו בנסרים או ביריעות דנסרים הוי דבר שאינו מקבל טומאה וכמ"ש הר"מ במז"ל פ' כ"א מה' ט"מ שמנה שם נסרים של עץ הפשוטים בכלל הדברים שאינן מקבלים טומ' יע"ש והיריעות הם מקבלים טומאה כשהן מתוחין בלבד ואין להם שיפוע וכמ"ש הרמב"ם בפי"ג מה' ט"מ הלכה ד' יע"ש. ומחיצה זו דיריעות מיירי במתוחין בתוך הבית ומקבלים טומאה. וא"כ אי איתא דהרמב"ם כהראב"ד ז"ל ס"ל קשיא נסרים דנקט דהא כיון דנסרים אינם מקבלין טומאה למה לא יהיו מונעים וחוצצין בפני הטומאה מלצאת ולמה כתב שאם טומאה בחוצץ כלים שבבית טמא מאחר שהמחיצה זו דנסרים היא כאהל בתוך אהל לס' הרמב"ם ז"ל. ובשלמא יריעות דמקבלי טומאה תינח דהא קי"ל דאהלים המקבלין טומאה מצלין על הטהורין מלטמא ואם טומ' תחתיהן אינם מונעים את הטומאה מלצאת ולהכי ניחא דכשהטומאה בחצץ כלים שבבית טמאים לפי שיריעות הללו אינן מונעים את הטומאה מלצאת ולטמא. אבל בנסרים אמאי אין מונעים כיון שאינן מקבלין טומאה. ואע"ג דהרמב"ם ז"ל העתיק לשון המשנה מ"מ הי"ל לפ' את דבריו ולומר דנסרים אלו האמורים במשנה מיירי במקבלין טומאה וכגון שאינן חלקי' ויש להם בית קבול ומדסתם את דבריו ולא פי' וכיילינהו בהדי הדדי נסרים ויריעות משמע דל"ש ליה להרמב"ם ז"ל באהל הפנימי אם הוא מדבר המקבל טומאה או אם הוא מדבר שאינו מקבל טומאה דשקולים הם בדין זה וזה היפך ס' הראב"ד ס"ל [ז"ל?].
172
קע״גאמנם כד דייקי אי' לו' דאכתי ס' הרמב"ם ז"ל כדקיימא קיימא ובשיטתו דהראב"ד ז"ל הולך כדבר האמור ומ"ש כאן בדין זה דנסרים הוא ע"פ מ"ש הראב"ד ברי"פ כ' בהשגתו על הרמב"ם שכתב א"נ באהל הפנימי שאין לו דרך לצאת אלא ע"ד החיצון עכ"ל שכוונתו רצויה בדבריו אלו לו' אף את"ל אם אהל הפנימי הוא מדבר שאינו מקבל טומאה אפ"ה כשהטומאה בתוכה כלים שבאהל החיצון טמאי' והיינו כשאין לו דרך לטומאה לצאת אלא על החיצון. וכיון שכן ל"ק הך דנסרים דנקט הרמב"ם דהרמב"ם נקט בלשון המשנה ונסרים לא ק"ל כדי לפי' ולומר דאיירי בנסרים המקבלין טומאה משום דאפי' איירי בנסרים שאינם מקבלי' טומאה שפיר מתוקמה מתני' ומשום טעמא אחרינא הוא דנטמ' אהל החיצון משום דכיון דאין דרך לטומאה לצאת אלא על אהל החיצון לכן אם הטומאה בחצץ אף שחצצו בנסרים שאינם מקבלין טומאה אפ"ה כלים שבבית טמאין כיון שהמראה זו היא באהל הפנימי ואין לה דרך לטומאה לצאת כי אם דוקא דרך אהל החיצון לכן משום האי טעמא אמרו במשנה כלים טמאים. אמנם ביריעות דשייך בהו תרי טעמי חדא הא ונוסף גם הוא שהם מקבלין טומא' ואינן מונעים את הטומ' מלצאת ולטמא כלים שבבית דהוי אהל בתוך אהל נמצא דנסרים ויריעות חילוקים בטעמים הם ודינם שוה לענין הטומאה וטעמא דנקט הרמב"ם ז"ל שאין המחיצה מונעת את הטומאה שלא תצא ותטמא ע"כ לומ' דקאי איריעות ששייך בהם טעם נוסף על טעם כעיקר השייך בשניהם ובזה נמצא דאכתי הרמב"ם והראב"ד שווין הם בדין זה כדברי האמור והשתא כיון שזיכנו ית' לקרב הלבבות ולהשוות את הדיעות שבת אחים גם יחד שני עמודי עולם הרמב"ם ז"ל והראב"ד אשר כל עיני ישראל אליהם בדין זה דאהל דבתוך אהל. א"כ הוראת הרב המו' שמואל בקוראי שמו ז"ל. וסיעתו ז"ל ותקונם תיקון גדול הוא ויש להם אשלי רברבי לישען עליהם וע"כ אין לפקפק עוד במראתם ותיקונם והדין דין אמת ויש להם ע"מ לסמוך ומה שלא פי' את דבריהם מקום הניחו לנו.
173
קע״דואפנה על ימין על התקנה שסדר להם מורי אחד היה אברהם רבינו הגדול כמהררא"י זצוק"ל שעשו בדפין נקבים פחותים מטפח כמ"ש בחיבורו הנדפס ראשון זרע אברהם ראיתי דברי פי חכם חן הח' הש' והכולל אמת ליעקב ה"י שואל ומשיב קשות מעומד תחילת דבר או' עיקרא דהאי מלתא תנן פ' עשירי דאהלות אין בארבות פו"ט טומאה כנגד ארבות כו' וכן דבר שאינו מקבל טומאה בין מלמעלה בין מלמטה אין טמא אלא תחתון. והר"ש ז"ל בפי' הכריע במתני' דלעיל משנה ד' דמיירי דנתון בכל שתי הארובות יע"ש ומפני הכרעה זו פי' בסוף משנה ה' שאמרו אין טמא אלא תחתון והוק' לו דלמה לא תני כדלעיל ממנו ולמטן טמא ממנו ולמעלן טהור. ותירץ משום דאי תני הכי משמע דקאי אלמעלן ואינו דכיון דנתן מלמטן א"כ העליה טהורה. פי' שכיון שנתן דבר שאינו מקבל טומא' מלמעלן הרי חצץ בפני הטומ' וא"כ העליה טהורה. זהו פשוטו ומדרשו של הח' הש' ה"י שפי' במ"ש א"כ העליה טהורה שהוא בתמיהא כדי להשוות דעתו לדעת הרא"ש דס"ל בפי' המשנה זו דהעליה טמאה והבית טהור לא נהירא לן ואין זו דרך ישרה שיבור לו האדם מאחר שהר"ש פי' את דבריו בחבל ובנעימה קדושה אמר כיון שנתן מלמטן כו' כלו' והרי חצץ בפני הטומ'. ועוד דילמד סתום מן המפו' ושפי' לעיל בסוף משנה ה' וז"ל ממנו ולמעלה טהור דחוצץ בפני הטומ' ע"כ דסתמו כפי' דר"ל דכיון שנתן דבר שאינו מקבל טומאה בארובה שבבית הרי היא חוצצת בפני הטומ' ה"נ דכוותא ואם כן פשיטא דהר"ש והרא"ש חלוקים בעיסתן הם. עוד כתב החכם השלם ה"י וז"ל ולע"ד שהכרח הרא"ש והר"ש לפ' מתני' כן הוא מתוספתא דאהלות פי"א. הביאה הר"ש וז"ל ארובה שבין בית והעליה ואין בה פו"ט טומאה בבית כלים שבעליה טהורו'. טומאה בעליה כלים שבבית טהורין שאני רואה את הקורות כאלו הן יורדות וסותמות ד"א אין טומאה נכנסת לאהל ואין יוצא ממנו אלא בפו"ט ע"כ והם ז"ל מדקדקי' ברישא דתני ארובה שבין בית לעליה ואין בה פו"ט טומאה בבית כלים שבעליה טהורות. משמע הא טומאה כנגד ארובה טמאי' ואינו יורד התקרה העליונה וסותמת משום דע"כ לומר דסבר כר"א דתוספ' דהטעם אינו דיורד התקרה אלא משום דאין טומאה נכנסת בפחות מפו"ט דוקא ולכן אין כח בטומאה לחזור ולהכנס לבית משום דהטומאה עומדת תחת הארובה ונקראת עומדת תחת אהל העליון של העליה ומתני' כו'.
174
קע״הואני אומר דאת"ל דלשון התוס' כן כמו שהעתיקה הוא ה"י בלי תוספת דברים אפ"ה אי אי' לו' שהרא"ש ז"ל הכריח הדבר לפ' המשנה כמו שפי' מכח דתוספ' זו דאם נשען על תוספ' זו איך פי' ואמר שאם נתן למעלה ולא נתן למטה דהעליה טמאה והטומאה נכנסת שם בפחות מפו"ט כיון דהטומאה כנגד הארוכה והרי בהדייא אמרו בתוס' זו הנז' דאין טומאה יוצאה מאהל אלא בפו"ט וא"כ לפי' דברי תוס' זו אין הטומאה יוצאה מהבית להכנס לעליה אלא בפו"ט דוקא ולא בפחות מפו"ט וכי היכי שנתון טעם כעיקר לבית שהוא טהור מפני שאין הטומאה חוזרת מעליה לבית כיון דאין בארובה פו"ט הנ' דין הוא שלא תצא הטומ' בפחות מטפח. ועוד זאת יתירה דלא סיימוה קמיה שאם היה רואה סיום דברי תוספ' זו היה חוזר בו וז"ל דברי התוס' ארובה שבין בית לעליה כו' ובה היה מסיים כלים שכנגד הזית ר' מטמא וחכמי' מטהרין א"ר רואה את דבריהם מדברי ע"כ ופי' הרא"ש בפ' י' דאהלות וז"ל רואה אני את דבריהם מדברי דמדטהרינן שאר כלים א"כ שכנגד הזית נמי טהורין עכ"ל יע"ש. וכל חכם לב בלבבו יבין בפי' כלים שכנגד הזית אי פליגי ביה ר' וח' מיירי בכלים שכנגד זית הטומאה אשר תחת הארובה ולא כלים שכנגד הזית בבית ובעליה שתחת התקרה דאי הכי במאי פליגי אלא ודאי עיקר פלוגתייהו הוא בכזית מן הטומאה שהיא בארובה עצמה ובכלים שהם כנגד זה הוא דפליגי ר' וח' וחזר ר' והודה לח' וא' נראים דבריהם מדברי וכמ"ש רש"י דכיון שאין הטומאה שם וא"כ שכנגד הזית נמי טהורי' כיון שאין בארובה פו"ט. הרי שהתוס' בפה מלא דבר הכתו' שאין הטומאה יוצאת מהבית ואינה מטמאה כלים שכנגד הזית שבארובה בפחות מטפח וזה פשוט וברור כשמש והוא היפך הדייוק שדייק הח' ה"י בדברי התוס'. נמצא דהרא"ש אין לו עסק בתוספתא זו וידיו מסולקות ממנה. אמנם הרא"ש ז"ל מה שהכריחו לפ' כמ"ש הוא מכמה הכרחיות כאשר נכתוב להלן בס"ד. ואח"ז כתב הח' ה"י וז"ל ומכל זה הביאו להרא"ש לפ' מתני' ולהביאו לפסק הלכה הלמ"מ וז"ל דזמנין דמאית מיתא בביתא ושרי לכהונה למיעל לביתא וכו' ופסקו בנו הטור ז"ל כו' עד כולם ענו אבתריה אמן כו' ולהלן נכתוב בע"ה שאין מקור דין זה מכח משנה זו דשתי ארובות זו ע"ג זו אלא מכח משנה אחרת כאשר יבא להלן בס"ד וכבר כתוב אצלי מה שהשבתי ע"ד הח' ה"י הלא הוא חתום באוצרותי ואין כאן מקומו ושעתו.
175
קע״וומעתה נעתיק עצמינו לפ' דברי הרא"ש ז"ל במ"ש במשנה דאין בארובות פו"ט להבין במאי פליגי הרא"ש והרמב"ם בפי' משנה זו. ומשם נעלה ואבא לבאר דין הרא"ש המחודש שכתב בה' קטנות ד"ה ט"מ הנז"ל ומהיכא נפקא ליה אם ממשנה זו או ממשנה אחרת כאשר נכתוב בס"ד.... הרא"ש ז"ל בפי' המשנה זו דאין בארובות פו"ט נתן למעלה ולא נתן למטה העליה טמאה והטומאה נכנסת בפחות מטפח כיון שהטומאה היא כנגד הארובה והבית טהור שאין טומא' חוזרת להכנס לבית כיון שאין בארובא פו"ט ולהכי לא תני הכא כדלעיל דתני ממנו ולמטה טמא משום דהוה משמע דהכל טמא כו'. ולכאורה ק' לע"ד דאיך הרא"ש חולק עם תוספתא שלימה שאמרו שאין הטומאה יוצאה מאהל לאהל ולא נכנסת בפחות מטפח ואחשבה לדעת במושכל הא' דודאי הרא"ש איננו חולק עם התוס' אלא דהכא טעמא רבה אשכח ודרש לה הכי והוא דודאי דשתי ארובות הללו המכוונות זו כנגד זו העושה אותם תחילת המחשבה וסוף המעשה לאורה הוא צריך והרי ארובה עליונה גלויה לאויר היא ואין מי שיכחיש המוחש וכיון שכן ארובות הללו העשויין למאור דיינינן להו כמו חלון העשוי לאורה דשיעורו להוציא ולהכניס הטומאה כמלא מקדח והוא פונדייון פחו' מטפח כאשר ביאר הרמב"ם כל השיעורי' בפי' המשניות בחיבורו פי"ב יע"ש. נמצא שארובה הגלויה לאויר שיעורה קטן מהכיל בפחות מטפח והטומאה שהיא כנגד ארובה שהיא גלויה לאויר העולם הבית כולו טהור וכמ"ש הרמב"ם שם. אמטו להכי ס"ל להרא"ש בארובות הללו העשויין למאור שאם סתם ארובה שבעליה בלבד והיא מכוונת כנגד ארובה התחתונה בדבר שאינו מקבל טומאה דהעליה בלבד היא טמאה והבית טהור. וטעמו וממשו הוא דכיון שהטומאה שהיא מכוונת כנגד ארובות הללו דרכה לצאת לאויר אפי' בפחות מטפח והנה היא יוצאת מהבית ועלתה אל העליה לפתוח לאויר דרך ארובה שבעליה ובא זה וסתם את הארובה העליונה בדבר שאינו מקבל טומאה וחצץ בפני הטומאה ומנעה מלצאת ולכן נשארה הטומאה למעלה בעליה ואין לה עוד מקום לנוח ממקומה שהרי למעלה אין לה דרך לצאת שהרי סתמו בפניה ופנה למטה גם לא מצאה מקום לחזור. כי המקום צר לה שאין בה פו"ט וע"כ היא יושבת ועומדת בעליה ומתפשטת שם. וא"כ כפי זה מוכח שאין הרא"ש חולק עם התוס' לפי טעם זה.
176
קע״זאמנם הרמב"ם שפסק בנדון זה שאין טמא אלא ארובה בלבו רוח אחרת אתו וס"ל כיון דעיקר ושורש הטומאה עודינו באיבו בבית א"כ כשסתם הארובה העליונה נשארה הטומאה באיתנה הראשון דמעולם לא עלתה כל הטומאה משורשה אלא מה שפרח מן הטומאה בעוד הארובה העליונה פתוחה פרח ומה שלא פרח עדיין כרוך בשורשו התחתון אשר בבית ולכן פסק שהבית בלבד הוא טמא והעליה טהורה. הנה עד עתה ביארנו ההפרש שבין הרא"ש והרמב"ם בפי' משנה זו. ועדיין צריכים אנו למודעי דאי איתא דהרא"ש ס"ל בפי' המשנה כדפי' מכח ההכרח שכ"ל. א"כ תימא על עצמינו איך אי' לומר דממשנה זו הוציא' דין המחודש הנז' בה"ך מט"מ וז"ל וזמנין דמאית מיתא בביתא ושרי לכהנה למיעל בביתא ואסיר למיעל לעליתא ומשכחת לה בכזית מן המת הנתון תחת הארובה שאין בה פו"ט וטומאה בוקעת ועולה ונכנסת לעליה כיון שהיא מונחת תחת הארובה ואע"פ שאין בה פו"ט אבל אינו חוזרת ויורדת לבית כיון שאין בארובה פו"ט ודבר זה מפו' בפ"י דאהלות במתני' דאין בארובות פו"ט עכ"ל. דלפי האמור אין משם ראיה כלל לנדונו דשנייא הך דמתני' דאין בארובות פו"ט שפי' שהטומאה עולה למעלה עליה משום דאינהו ארובות הן גלויות לאויר ולמאור שדרכה של טומאה לצאת אפי' בפחות מטפח כמש"ל. משא"כ בדין זה המחודש שכתב הרא"ש ז"ל דמיירי שארובה זו פתוחה לעליה ואין אויר כנגדה אלא תקרת העליה א"כ מנ"ל להרא"ש ז"ל לומר שעולה הטומאה לעליה בפחות מטפח כיון שאין אויר כנגד ארובה זו.
177
קע״חתו ק"ל טובא בדין מחודש זה דהרא"ש מהך מתני' דפ' י"ב דאהלות דתנן במתני' סנדל על עריסא שפיחתו בתוך הבית אם יש בו פו"ט הכל טמא ואם לאו מונין בו כדרך שמונין במת עכ"ל. ופי' הרא"ש שם בפי' המשנה וז"ל ופיחתו העריסא והסנדל מעזיבת העליה אם יש בנקב פו"ט כל העליה טמאה ואם לאו מונין כסדר ט"מ הסנדל והעריסא טמאים טומאת ז' כדין כלים בכלים והקטן טמא טומאת ערב ומיירי כשהטומאה היא תחת הפחת וקדמה טומאה לסנדל עכ"ל. והשתא לפי סברתו שבדין המחודש הלזה ההולך לקראתנו דס"ל שהטומאה עולה לעליה שיש לה תקרה דרך הארובה שאין בה פו"ט. א"כ לפי דבריו אלו מן הראוי בהך מתני' כשאין בנקב תקרת העליה פו"ט ונסתם הנקב ברגל העריסא שיהיה הכל טמא והעליה ג"כ שהרי הוא ז"ל פי' שהטומאה היא כנגד הפחת וגם שהטומאה קדמה לסתימת הסנדל וכיון שקדמה הטומאה קודם שנסתם הפחת הרי עלתה הטומאה לעליה קודם הסתימה דרך הנקב אע"פ שאין בנקב פו"ט וא"כ להרא"ש למה אמרו במשנה דבשאין בנקב פו"ט דהעליה טהורה כי כן משמע מלשון המשנה וכ"כ בהדיא הרמב"ם בחיבורו פי"ו מה' ט"מ דכשאין בפתח פו"ט דהעליה טהורה. וא"ל דכיון שאח"כ נסתם הפחת ברגל העריסא הוי סתימא מעליא ולהכי העליה טהורה דהא ליתא משום דכיון שרגל העריסא הוא דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה וכמו שמבואר זה במתני' בארובות הנז"ל וזה פשוט. ומצאתי שכעין קו' זו הק' מרן הקדוש עמ"ש הרמב"ם פ' י"ו בדין זה וז"ל הפוחת את המעזיבה עד שעשה בה ארובה בתוך תקרת הבית כו' ואם אין בה פו"ט העליה טהורה והרגל שלמטה טמאה כו'. והק' מרן ז"ל דמ"ש ממ"ש למעלה דאין בארובות פו"ט וטומאה כנגד ארובות דאם נתן דבר המקבל טומאה דהבית והעליה טמאים כו' ותירץ מהר"י קורקוס שכל דבר הנכנס בעובי המחיצה וממלא הפחת ויושב שם מהתיקרא הוא חשוב ואין או' בו עירב את הטומאה כו' יע"ש. ועם שהתירוץ זה דמהריק"ו ק' ההבנה אצלי דאי הכי אף אם היה בנקב פו"ט נמי נימא הכי דכיון שנכנס בעובי המעזיבה שיהיה חוצץ בפני הטומאה ולמה אמרו העליה טמאה. אלא מאי אית לך למימר דעיקר טעמא הוי משום דרגל העריסה הוא דבר המקבל טומאה ולכן אינו חוצץ בפני הטומאה ולהכי העליה טמאה וא"כ ה"נ כשאין בפחת פו"ט לא תיהני סתימה זו דרגל העריסה כיון שהוא מקבל טומאה מ"מ תירוץ זה דמהריק"ו אין בו כדי להעלות ארוכה לדברי הרא"ש משום דיישוב זה צודק לס' הרמב"ם דס"ל דאין טומאה יוצאה ממקום למקו' אלא דוקא בפו"ט וכיון שכן או' בדרך דחוק יישוב זה דמהריק"ו ז"ל משא"כ לס' הרא"ש ז"ל דס"ל דהטומאה עולה למעלה לעליה אף על פי שאין בנקב פו"ט כמ"ש בדין המחודש הנז"ל דהשתא לפי סברתו ז"ל אין חילוק בין אם יש בנקב פו"ט לאין בו פו"ט לעניין טומאה שעולה אל עליה וא"כ על כורחין אין יישוב זה דמהר"י קורקוס ז"ל עולה יפה ליישב דברי הרא"ש וא"כ הדרא קושיין לדוכתא כמו שהקשתי למעלה והדבר צריך לי תלמוד דוקא.
178
קע״טמעתה אלכה ואשובה למקומי הראשון עכ"ל דלפי האמור איך הרא"ש ז"ל הוליד דין מחודש כזה ממתניתין דאין בארובות פו"ט. וע"צ הדוחק עלה בדעתי לומר דאין ראית הרא"ש ז"ל ממשנה דאין בארובות פו"ט לפי שראיתי גירסא אחרת בלשון הרא"ש ז"ל בה"ך דט"מ דבמקום דאין בארובות פו"ט גריס שם אין בארובה פו"ט והיא המשנה הב' שבפ' עשירי מאהלות המתחלת כן אין בארובה פו"ט. ושמתי אני את פני לקיים גירסא זו באופן דאי' לומר דראית הרא"ש ז"ל היא ממשנה זו דאין בארובה פו"ט דאמרינן התם הטומאה כנגד ארובה נתן את רגלו מלמעלה ר"מ מטמא וח"א אם טומאה קדמה את רגלו טמא ואם רגלו קדמה את הטומאה טהור והלכה כחכמים. וכתב הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל אמנם יתחייב מזה שיהיה האיש שנתן רגלו מלמעל' טהור לפי שהארובה פחות מפו"ט ולא תצא הטומאה מהבית פחות מטפח ולשון התוס' אין הטומאה נכנסת לאהל ולא יוצאה ממנו אלא בפו"ט אחר זה א' אם טומאה קדמה את רגלו הוא טמא לפי שהטומאה מטמא כל מה שיגבילהו כמו שקדם ובעת שנתן רגלו האהיל על הטומאה כו' יע"ש. נמצא לפי פי' זה דהרמב"ם ז"ל דטומאה זו שטימא את אדם זה שנתן רגלו מלמעלה כשקדמה הטומאה לרגלו היא טומאת אהל שהאהיל רגלו על הטומאה שכנגד הארובה מלמטה. ולפי זה אי' לו' דהרא"ש הביא ראיה לדינו ממשנה זו והוא כן שהוא ז"ל כתב דזמנין דשרי לכהנה למיעל בביתא אע"פ שהטומאה בו ואפי' למיעל לעליה וכגון שהיה כזית מן המת תחת הארובה שבין בית לעליה והטומאה בוקעת ועולה ונכנסת לעליה כלו' לטמא את האדם המאהיל עליה כלו' על ארובה זו ברגלו אבל אין כונתו לומר שתעלה הטומאה לעליה לטמא כל אהל העליה ולטמא האדם הנכנס שם אפי' שלא כנגד הארובה דהא הטומ' לא עלתה שם בעליה שיש עליה תקרה כיון שאין בארובה פו"ט. אלא מ"ש שהטומאה בוקעת ועולה לעליה ר"ל שעולה לטמא אדם המאהיל על ארובה זו דוקא אע"פי שאין בה פו"ט לטמא אדם זה דוקא אם אינה עולה הטומא' לעליה ולהתפשט בה וע"ז א' דאסרי' לכהנא למיעל לעליה משום דחיישי' שמא הכהן בהכנסו לעליה יאהיל ברגלו ע"פי ארובה זו כיון שהוא נקב קטן שאין בו פו"ט והוא לא ידע שתחתיה תעמוד הבהרת שהיא הטומאה שכנגד ארובה זו ואשם הנמצא מהאהיל על הטומאה בהיסח הדעת וטמא יטמאנו והוא ע"ד שאמרו לך לך אמרי' לנזירא כו'. כן היה נראה לע"ד ליישב דברי הרא"ש לפי גירסא זו. אבל כד דייקי' שפיר אי אי' לפרש כן דברי הרא"ש דמדכתב אבל אינה חוזרת ויורדת לבית משמע דמ"ש שהטומאה בוקעת ועולה ר"ל עולה לעליה להתפשט שם ולטמא את כל העליה וכל הנכנס בה טמא יטמאנו כדין הנכנס לבית הטומאה ובכן הדרי בי.
179
ק״פאו כלך לדרך זה בפי' דברי הרא"ש במ"ש בה"ק מה' טמ' וזמנין דמאית מיתא בביתא וכו' ומשכחת לה בכזית מן המת וכו' דיש לדקדק בלשונו זה דלאו רישא סיפא ולאו סיפא רישא דממ"ש וזמנין דמאית מיתא בבית' משמע דאיירי במת שלם וממ"ש ומשכחת לה בכזית מן המת נראה דמיירי בכזית מן המת ומשום הכי אי' לו' דנדון זה דהרא"ש ז"ל מיירי בכזית מן המת ובמת שלם וכגון שהיה מת שלם בבית תחת התקרה וכזית ממת זה אשר היה שם הובדל ממנו בקירוב ונתון כזית זה תחת ארובה זו שבין בית לעליה אך אין בארובה זו פו"ט ופינו את המת מן הבית אך הכזית אשר הובדל ממנו לא פינו אותו ונשאר במקומו תחת הארובה ואפ"ה שרי לכהנא למיעל לבית לפי שכבר פינו את המת מן הבית אשר היה תחת התקרה ולא נשאר בבית כי אם דוקא אותו כזית אשר הונף והורם ונבדל מן המת והרי הוא נתון תחת הארוב' דוק' שאין אהל עליו כלל כלל לא והשת' כיון שאין אהל תקרת הבית מאהיל עליו להכי שרי ליה לכהנא למיעל בהדין ביתא אך לעליה שהיא כנגד הארובה אסיר ליה למיעל כיון שהכזית נשאר עודינו עומד במקומו תחת הארובה אמרי' טומא' בוקעת ועולה לעליה אף שאין בארוב' פו"ט וטעמא דמלתא דהעליה טמאה אף שאין בארובה פו"ט משום דבתר מעיקרא אזלינן דכיון דמעיקרא היתה טומאה גדולה בצד כזית זה ובו בפרק היה כח בטומאה לעלות למעלה למעלה ראש. ופי' את דבריו אח"כ וא' ודבר זה מפורש בפ"י מאהלות במתני' דאין בארובה פו"ט דאיפליגו תנאי בה. וז"ל המשנה שם במשנה זו מקצת טומאה בבית ומקצתה כנגד הארובה הבית טמא דר"מ כו' ר' יוסי אומ' אם יש בטומאה כדי שתתחלק ותטמא את הבית ותטמא כנגד הטומאה טמא ואם לאו הבית טמא וכנגד הטמא טהור ע"כ. ופי' הרמב"ם שם וז"ל כדי הוא שאם תחלק והוא על מצבו יהיה מגיע ממנו תחת גג הבית בשיעור והמגיע תחת הארוב' אשר אין בה פו"ט כשיעור והלכה כר' יוסי עכ"ל. וכן פסק בחיבורו פי"ו מהלכות ט"מ וז"ל אין בארובה פו"ט אם יש בטומאה כדי שתתחלק הכל טמא ואם לאו הבית טמא וכנגד הארובה טהור עכ"ל. וכנר' שהודה לו בדין זה בעל הריב הראב"ד ז"ל ומה שהשיג עליו שם הוא בחלוקה ראשונה כשיש בארובה פו"ט יע"ש.
180
קפ״אועוד בתוס' הביאה הר"ש וז"ל מקצת הטומאה בבית ומקצתו כנגד ארובת הבית טמא. והמאהיל טמא דר"מ ר"י ור"ש או' המאהיל טהור ר' יוסי אומר אם אין בטומ' ליחלק כגון כזית מן המת והשדרה והגולגולת הבית טמא והמאהיל טהור ע"כ. דבר הלמד מסופו מדברי ר' יוסי שהלכה במותו שאם יש בטומאה שיעור כדי לחלק הכל טמא הבית והמאהיל עליה אעפ"י שאין בארובה פ"ט. ואיפשר דמהכא יליף דין מחודש זה וראייתי ממשנה זו לפי מה שפי' דהרא"ש מיירי במת שלם בבית תחת התקרה והובדל כזית ממת זה בקירוב תחת הארובה דהרי יש ויש בטומאה זו כדי שתחלק ודאי דהבית טמא וגם המאהיל כנגד ארובה זו שהיא תקרת העליה המאהלת כנגד ארובה זו והרי עלתה הטומ' אל העליה כאשר גזר או' ר' יוסי שהלכה כמותו ונטמאת כל העליה כאלו הטומאה שם דהיינו המת והכזית וכשאח"כ פינו את המת מן הבית ונטהר הבית נשאר הבית טהור והעליה שהיא כנגד זית זה בארובה מצמצם שם טמאה כיון דאכתי יש בארובה טומאה. אך היה עולה בדעת לומר שהטומאה תחזור ותרד כדרך עליתה שעלתה ותטמא את הבית לכן חזר וכתב אבל אינה חוזרת לירד כו' והטעם הוא דבשלמא בשעת עליתה לעליה היה לו איסור מוסי' ודוחק את הטומאה לעלות אפי' אין בארובה פ"ט. משא"כ עכשיו שנתמעטה כח הטומ' ולכן נשארה הטומאה בעליה והבית טהור. ובכן מודה אני לפני כל חכם לב שאין זו דרך ישרה שיבור לו האדם בדברי הרא"ש ז"ל מפני כמה דוחקים שיש בדבר ותו דאי הכי לא הוו שתיהן הריב"ה בנו ומרן הקדוש לפ' את דבריו כאשר פירשתי ומי הוא הבקי בנועם שיח שפתותיו יותר מבנו הטור ומרן ז"ל והנה בהיותי נבוך ומצטער להבין דברי הרא"ש את עוניי ראה אלקים והאלקים אינה לידי פי' המשנה דס' טהרות בדפוס פראנקי פורט ושם ראיתי הגהה א' רשום עליה חצי לבנה בפ' ט"ו מאהלות מ"ד וז"ל כלים שבחצץ ר"ל כשהטומאה שם ואם לאו טהורין כיון שאין בהללו פ"ט והבית טמא ואם ק' היאך תהיה הבית טמאה ומאין תבא לה הטומאה ומה אם החצץ עצמו וכלים שבו טהורין אפי' הטומאה שם א"כ כיצד יטמא הבית. וי"ל דטעמא דהבית טמא לפי שכבר אי' שיהיה בחצץ נקב ג' אצבעו' ואפ"ה הטומאה תצא דרך אותו נקב. ואי ק"ל והרי אין טומאה יוצאה פחות מכשיעור פי' בפחות מטפח. וי"ל כי מה שאנו או' אין טומאה יוצאה בפחות מכשיעור הוא כשעתידה לבא אל מקום צר ג"כ אבל אם הוא מקום רחב טפח הנה הטומ' תצא ואפי' בפחות מפ"ט וראיה לזה ממ"ש במכלתי' פ"ד גבי מוכני היתה מוכני שלה כו' ופי' הרמב"ם שם וא' והתנה ג' תנאים א' מהם שיהיה חלל המוכני טפח לפי שאנחנו לא נצריך פו"ט ליציאת הטומאה אא"כ היה בתוך חלל טפח אמנם אם היתה בפחות מחלל טפח הכא אינה במקו' שתצטרך ליציאה ממנו אלא הרי זו יוצאה ומונחת ושמור זה עכ"ל. והעתקתי כל דבריו לפי שהס' אינו מצוי ביד כל אדם.
181
קפ״בדבר הלמד מענינינו כלל גדול בטומאה שכ"מ שאמרו אין טומאה יוצאה בפחות הוא כשעתידה לבא למקום צר אמנם אם עתידה לצאת למקום רחב אזי הטומאה מצמצמת עצמה לעבור אפילו דרך מקום שאין בו פו"ט כדי להכנס למקום רחב. אמנם עמד ככותל לפני ההיא דאר"י בפ' העור והרוטב הסריגין שבחלונות וחבילי המטה חוצצין בפני הטומאה שלא תעבור מן בית לבית ומן הבית לעליה כשאין נוקבים פ"ט. ולפי מ"ש ק' דלמה חוצצין הרי עתידה טומאה לצאת למקום רחב ג"כ לבית שבצד הבית שבו הטומאה וכן לעליה ג"כ שהוא מקום רחב ולפי כלל האמור דין הוא שלא יחוצו בפני הטומאה ותעבור הטומ' מניקבי הסריגין אף שאין בהם פ"ט. אלא ע"כ לו' שביק ליה לקרא דאיהו דחיק ומוקי נפשיה כאמור אלינו דכשהטומאה היא במקום רחב אף שיש מקום רחב לפניו. ג"כ אינה מצמצמת עצמה לעבור במקום אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל לעבור דרך מקום צר כדי להכנס במקום רחב דמה לה ולצרה אם להכנס למקום רחב שלפניו הנה היא במקום רחב ג"כ ודבר זה נלמד מדברי הך מ' דפ"ד דאהלות גבי מגדל ושם נאמר טומ' בבית מה שבתוכו טהור שדרך כו' כלים שבינו לבין הארץ שבינו לבין הכותל שבינו לבין הקורו' אם יש שם פ"ט טמאין ואם לאו כו' שם הבית טמא ע"כ. והקשה התי"ט משם הרב מהר"ם וז"ל ואין לתמוה כלום שבינו לבין הכתל כשאין שם פ"ט אמאי טהורין כשהטומאה כו' והא אפי' הכלים שמעבר למגדל בעובייו של כותל בחצי עובייו של צד הבית טמאין כדתנן לקמן כ"ש באויר הבית שבין הכותל למגדל ואיך יתכן לומר שיהא הפסק לטומאה דכלים חוצצין בכותל טמאין והקריבם לבית יותר טהורין. ונ"ל דבעוד המגדל שם אין הטומאה יכולה להמשיך בין מגדל לכותל עד הכותל וכלים שבין המגדל לכותל טהורין כו' והו"ל כבית שחצצו בנסרים או ביריעות מן הצדדין דתנן לקמן פט"ו טומאה בבית כלים שבחצץ טהורין א"נ כו'.
182
קפ״גואנא עבדא דסגידנא קמיה תיובתא חזינא פרוקא לא חזינא דהיכי מדמה הך מילתא לדין חצצו בנסרים והטומא' בבית וכלים בחצץ אפי' שיש במקום שהכלים שם רחב הרבה כרוחב העזרה אפ"ה הם טהורין יען וביען שכבר המחיצת הפסיקה ביניהם וגבה טורא בינייהו וזה פשוט תדע דהא אמרו שם כלים שבחצץ אם יש פו"ט טמאים ואם לאו טהורין. והראב"ד פי' משנה זו והובאו דבריו בפ' כ"ד מהל' ט"מ הלכה ב' שהשיג על הר"מ שפי' שם בדין זה כלים שבחצץ שר"ל בעובי המחיצה וע"ז השיג עליו הר"א ז"ל וא' וז"ל א"א זה אי איפשר אלא אם הטומאה והכלים בחצץ ויש במקום הטומ' חלל ט' מביא את הטומ' לכלים שבצידה ואם לאו טהורין אבל מה שבבית מ"מ ט' כו'. הרי לך שאין אנו מחלקין בין פו"ט לכשאין בו פו"ט אלא כשהטומאה והכלים בחצץ אמנם כשהטומאה בבית וחצצו בנסרים וכלים בחצץ אף שיהיה בחצץ חלל כמה ט' הכלים טהורין. משא"כ בכלים שבין המגדל והכותל והקורות והארץ שאם יש שם פ"ט טמאין וכיון שכן ק' בעיני טובא דמיון זה שדימה מהר"ם ודבריו צל"ת. ועוד תירץ שם תירוץ א' ולא הונח לו יע"ש באורך וברוחב.
183
קפ״דאכן לפי דרכינו ע"פ הכלל הנז' יתורץ קו' התי"ט דלהכי אמרו במשנה כלים שבינו לבין הארץ שבינו לבין הקורות ושבינו לבין הכותל אם יש שם פ"ט טמאים ואם לאו טהורין משום דכשהטומאה היא בבית במקום רחב אין דרכה לצמצם עצמה ולעבור דרך מקום צר שאין בו פו"ט ולטמא כלים שבין המגדל והארץ או בין המגדל והכותל או בין המגדל והקורות כיון שהוא במקום רחב וכ"ט שאין מקום רחב לפניו ולהכי הכלים שבמקומות הללו טהורין. גם ההיא שאמרו כלים שבעובי הכותל בחצי עובייו שלצד הבית טמאין שכבר פי' הרמב"ם שם בפ"ו משנה ד' וז"ל כלים שבכותל כו' ואל תתמה היות דכלים יטמאו בבית טמא ואע"פי שהן בתוך הבנין לפי שאין היותן תחת הטיט יצילם מן הטומאה ואמנם יצילם מן הטומאה היותם תחת צ"פ או באהל אחר אמנם היותן בלועין בבנין הנה לא יצילנו. פי' דחשבינן להו כאלו מונחים באהל וכן פי' ר"ע ז"ל ע"ש וכיון שכן ל"ק מהך מתני' דכלים בכותל דההיא שאני דאיכא טעמא רבה כמדובר ואל תשיבני מדין מגדל עצמו דתנן במתני' היה עומד בתוך הבית וטומאה בתוכו הבית טמא וכן בתיבת המגדל שיש בה חלל טפח ואין ביציאתה פ"ט וטומאה בתוכה הבית טמא וכן פסק הרמב"ם. והשתא ק' לפי כלל זה הנז"ל למה יהיה הבית טמא כשהטומאה היא במגדל או בתיבה והא טומאה זו שבמגדל ושבתיבה במקום רחב הוה עומדת והיאך יוצאת מניקבי המגדל והתיבה שאין בהם פ"ט לטמא הבית והרי דין זה מנגד לכלל הנז'.
184
קפ״הזאת חשיב דאין מכאן סתירה משום דטומאה זו דמגדל ותיבה אין טומאת הבית הוא משום שהטומא' יוצאת מהם ומטמא הבית זה אינו דהא אינה יוצאה בפח' מפ"ט אלא טומאה זו משום גזרת חכמים שגזרו טומאה בכל מקום שעתידה טומאה לצאת דרך שם והיא הלכה למ' מסיני וכמ"ש הרב"ע ז"ל בהדיא יע"ש ור"ש בכמה דוכתיה ורש"י בחולין דף קכ"ה והתי"ט במ"ש המת בבית ולו פתחים הרבה וכו' שהאריך בדבר ע"ש. ולעולם דהטומאה כשהיא במקום רחב אינה יוצאה דרך מקום צר אפי' לילך למקום רחב. וההיא שאני דמשום עתידה טומאה לצאת הוא דמטמא הבית ומגזרת חכמים היא הלמ"מ. תדע דהכי הוא דהא אפי' ר"י שחולק בדין תיבת המגדל ומטהר הבית לא טיהר אלא מטעם שיכול להוציאה לחצאין או לשורפה במקומה דאינה עתידה לצאת משם הטומאה ואי איתא להך טעמא נימא הכי דאינה עוברת ממקום צר כשהיא במקום רחב והך טעמא שייך נמי הכא לימא ר"י האי טעמא. אלא ודאי מדלא נקט ר"י האי טעמ' לטהר הבית אלא ההיא טעמא ש"מ דאף ר"י ס"ל דעיקר טעמא דהכא הוי משום עתידה טומאה לצאת וגזרת מלך היא כדבר האמור.
185
קפ״ואמור מעתה שאי' לומר שדינו של הרא"ש ז"ל המחודש בה"ק דט"מ סובב והולך על קוטב זה. והענין כך הוא שהוא ז"ל פי' את דברו וא' ומשכחת לה בכזית מן המת הנתון תחת הארובה שבין בית לעליה שאין בה פ"ט כו' שר"ל כיון שהכזית הלז מונח תחת הארובה דוקא ולא תחת תקרת הבית כלל ומשום הכי אמרי' הבית טהור אם כן כזית זו חשוב כאלו נתון במקום צר בארובה עצמה שאין בה פ"ט שאין בה חלל טפח והרי מקום רחב לפניה שהיא העליה וע"כ הטומאה עצמה מצמצמת עצמה ועולה כולה למעלה לעליה דרך מקום צר אע"פ שאין בו פ"ט כדי לעלות לעליה שהוא מקום רחב ושם מקום מנוחתה ואינה חוזרת לירד לבית דרך מקום צר שהטומאה דרכה לצאת ולא להכנס. וכתב הוא ז"ל שלמד דין זה ממשנה דאין בארובות פ"ט דאמרי' התם אם סתם הארובו' בין מלמעלה שפי' שסתם הארובה העליונ' בלבד דהעליה בלבד היא טמאה והבית טהור שכ"כ בפי' המשנה והתם מיירי שהטומאה היא כנגד הארובות בלבד והרי היא כעומדת במקום צר כמש"ל ולכן עלתה הטומאה אפי' בפחות מטפח וכשסתם פי הארובה העליונה הרי נשארה הטומאה בעליה והעליה בלבד היא טמאה והבית טהור. והרי הנדון דומה לראיה ממש דהשתא נמצאת אומר שראיתו ממתניתין דאין בארובות דוקא ולא ממתני' דאין בארובה. ע"כ הגעתי לפרשת דרכים ג' בדברי הרא"ש והמעיין את אשר יבחר בו יקריב אליו. מכאן והלאה אניפה ידי ליישב ס' מרן מורינו ורבי' מאיר דארעא דישראל הר' המופלא שבסנהדרין כמהרא"י זלה"ה במה שצוה לעשות בדפין שסביבות המת נקבים קטנים פחותים מט' כדי שיכנס מהם למת אויר ורוח כדי שלא יתפח ולא יסריח המת וראה דברי הרא"ש והטור ומרן ולא חש לס' זו איפשר לומר שרבינו הגדול ז"ל היה מחלק בין כזית מן המת למת שלם דבכזית מן המת ששיערו להכניס ולהוצי' את הטומאה הוא בפ"ט אי' לומר שגם בפחות מפ"ט יוצאה הטומ' ממקום למקו' משום דנחתינן חד דרגא בתיבת המגדל וכורת וביב קמור וכיוצא מאיזה הכרח שיהיה באותו ענין ולכן פסק הרא"ש ז"ל בארובה שבין בית לעליה וטומאה כנגד הארובה אע"פי שאין בארובה פ"ט שעולה הטומאה מהבית לעליה אפי' בנקב פחות מפ"ט ע"צ ההכרח שיש לו לו' כן כמדובר. אמנם במת שלם ששיעורו בד' טפחים כנודע אין הדעת נוטה לו' שאפילו בנקב פחות מט' תצא הטומאה מהבית תדע שכן אמרו בפ"ג דאהלות וז"ל המ"ש שם כזית מן המת פתחו בט' והמת פתחו בד' להציל טומאה מעל הפתחים אבל להוציא הטומאה בפ"ט. ופסקה הרמב"ם בפ"ז מה' ט"מ וז"ל וכמה יהיה שיעור פתח המת פתחו בד' טפחים וכזית מן המת פתחו בטפח כו' וכתב מר"ן הקדוש שם וז"ל ומסיים בה אבל להוציא בפ"ט עכ"ל. וסובר רבינו ז"ל דכיון שרז"ל נתנו שיעור מוגבל לפתחו של מת שהוא בד' טפחים להציל שאר הפתחים ולענין להוציא את הטומאה נחתי חד דרגא ואמרו שהוא בפ"ט ואי איתא דלהוציא את הטומ' שיעורו אף בפחות מט' לא הוו שתקי משום דהוי חידושא טפי ופו"ט הוייא אתא ממילא במכ"ש. אלא ודאי מדלא אמרו אלא אבל להוציא בפ"ט דוקא ולא פחות מפו"ט ס"ל למו' ז"ל דאין לנו להוסיף מדעתינו שיעורין מה שלא שיערו רבותינו ז"ל. ועוד ראיה לדבר מההיא סוגייא דהמודר דף קכ"ה דתנן ר"י או' חבילי המיטה וסריגי החלונות חוצצין בין הבית והעלי' שלא להכני' הטומאה לצד השני פרסן ע"ג המת באויר הנוגע כנגד הנקב שמא שלא כנגד הנקב טהור ומוקי לה אפי' למטה מטפח. ופר"שי ז"ל דכנגד הנקב טמא דעכשיו לא נעשו תקרה להיות הכל כסתום לפיכך הנוגע כנגד הנקב טמא שהרי מאהיל על המת ושלא כנגד הנקב טהור דחבלים בלא מיטה אינן מקבלים טומאה הילכך חוצצין עכ"ל. וגם הרא"ש ס"ל דחוצצין שכ"כ אם פרושות כנגד המת תניא פ' העור והרוטב הנוגע כנגד המת טמא וכו' כנז"ל. ומדסתם ולא חילק משמע דס"ל דהכי הלכתא דחוצצין כנגד המת והנוגע כנגד הנקב דטמא הוא משום מאהיל כמ"ש רש"י ז"ל. הרי דלרש"י והרא"ש ז"ל ס"ל דכשאין בנקבים פו"ט ומאהלין על מת שלם דחוצצין ולא אמרי' דמוציאין את הטומאה בפחות מפ"ט וטעמא דמילתא הוי כמדובר. ושפר קדמי להחוייא מ"ש הרב הגדול בעל דמשק אליעזר בחיבורו הגדול למס' חולין דף ח"ח וז"ל הרי בהדיא דסתם משנה דחבילי מיטה וסריגות דחלונות חוצצין ולא מביאין ופי' שם ר"ע ז"ל ובלבד שלא יהיה בכולן פ"ט המביא את הטומאה עכ"ל וכ"כ הרמב"ם ספ"ג מה' ט"מ. ולכן הרמב"ם ז"ל שם בהל' ט"מ ושאר אבות הטומאה וטומאת כלים לא הביא ההיא דר"י פרשן ע"ג המת כו' משום דס"ל דאפי' פורשן ע"ג המת באויר אפי' למטה מטפח ואפילו נגד הנקב נמי טהור מטעם כיון דאין בכולם פ"ט חוצצין בפני הטומאה ולא מביאים דאילו היה בכולם פו"ט א"כ מביאין הטומאה אפי' שלא כנגד הנקב כו' ע"ש. הרי עדותו של הרב כמאה עדים שהעיד על הרמב"ם דס"ל דחבילי המיטה וסריגות שפי' ע"ג המת דטהורין כיון דאין בנקבים פ"ט וכ"ש דחוצצין בפני הטומאה מהאי טעמא נמי מהטעם הנז"ל.
186
קפ״זואם מעט אוסיפה לך ראיה אחרת תנא דמסייעא לך מהך עובדא דמתני' דסוף מ' שבת דתנן ומעשה בימי אביו של ר' צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פו"ט. ובגמרא א"ר הלקטי קטנה היתה בין שתי בתים וגיגית סדוקה מונחת ע"ג ופקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה לידע אם יש שם פו"ט אם לאו ע"כ. ופי' רש"י הלקטי שביל קטן בין שתי בתים גיגית סדוקה מונחת ע"ג והמת מוטל בהלקט תחת הגיגית תחת הסדק ולפני מות המת פקקו בשבת המאור בטפיח שמא אין בסדק הגיגי' פו"ט ונמצ' המת מוטל באהל וחור שבין שתי הבתים מכניס את הטומאה לצד השני כמלא אגרוף לפיכך סתמוהו בכלי חרס כו' וקשרו מקידה שהיא רחבה טפח בגמי לידע אם תכנס בסדק הגיגית ובמ' אהלות תנן ארובה שבתוך הבית וטומאה מקצתה כנגד ארובה ומקצתה בבית בין יש בארובה פ"ט לאין בארובה פ"ט. ואני לא יכולתי להבין בו עכ"ל. וכל חכם לב בלבבו יבין שמועה זו כפי מה שפי רש"י דמיירי במת שלם והמת ש' היה מוטל בשביל תחת הסדק ולהכי קודם שמת המת פקקו את המאור בטפיח כדי שלא יכנס הטומאה בבית שבצד השביל שהמת מוטל בתוכו. ואחר שמת המת קשרו המקידה בגמי לראות שיעור הסדק אם יש בו פ"ט אם לאו כלו' שאם היה ברוחב הסדק שי' פ"ט הטומאה יוצאה משם וניצולו הבתים שבצד שביל זה שהמת מונח בתוכו. ואם לא היה בסדק פו"ט אלא פחות מפ"ט הרי הוא כלבוד וסתום והטומאה עוברת ונכנסת לבתים דרך המאור לפי שכיון שאין בסדק פו"ט אין הטומאה יוצאה דרך הסדק והכי מיתוקמא שמעתין לפי פי' רש"י ועיין בתוס' שם שכן הבינו בפי' רש"י דמיירי במת שלם אלא שהקשו לפי' רש"י ממתני' דאהלות ע"ש ועיין בס' הרב בעל חידושי הלכות כמו שהאריך שם לבאר דיבור זה ותמצא קורת רוח.
187
קפ״חאמור מעתה דע"כ לו' כמש"ל דבמת שלם אין הטומאה יוצאה אלא דוקא בשיעור פ"ט ולא בפחות מפ"ט דהא ראיה מסוגי' זו דאיירי במת שלם וכמו שפי' רש"י והתוס' ואי איתא דבמת שלם הטומאה יוצאה אפי' בפחות מטפח למה הוצרכו לשיעורין הללו ולפקק את המאור ולטלטל ביום שבת קדש. הלא המת היה מוטל תחת הגיגית תחת הסדק כמ"ש רש"י וכיון דהיה מכוון תחת הסדק ממש בסדק כל דהוא מספי' להוציא את הטומאה ולהציל הבתים ג"כ ובפרט שהסדק הלז היה נסדק לאויר השמים וכעין זה הקשו בתוס' בקו' א' יע"ש ודאי הוא הדבר אשר דברתי דכיון שהיה בנדון הלז במת שלם ששיעורו בד"ט לכן להוציא את הטומאה היו צריכים לסדק שיהיה בו טפח דוקא ואינה יוצאה בפחו' מפו"ט. וע"כ הוצרכו חכמי אותו הדור לשער בסדק הגיגית שאם היה בסדק הגיגי' פו"ט אז הטומאה יוצאה דרך אותו הסדק שהיה בו פ"ט ואז ניצולו הבתים שבצד השביל שהמת שם מהטומאה ואם לא היה בסדק פ"ט הרי הוא כסתום ולבוד והטומאה נכנסת לבתים דרך המאור הגדול. ועוד תנן בתוספתא דאהלות והביאה הר"ש בספ"ג גבי ביב שהוא קמור וז"ל ביב שהוא קמור תחת הבית ויש בו ד' טפחים ויש ביציאתו ד' טפחים ונפל בתוכו הבית טהור נפל בבית מה שבתוכו טהור יש בו ד' טפחים ואין ביציאתו ד' טפחים ונפל בתוכו הבית טמא נפל בבית מה שבתוכו טהור. אין בו ד' טפחים ואין ביציאתו ד' טפחים ונפל בתוכו הבית טמא נפל בבית מה שבתוכו טמא כו' וכתב הר"ש שם וברייתא ומתני' לא פליגי אלא המשנה מפרשה בכזית מן המת שפתחו בטפח ובתוספ' מפ' במת שלם בד' טפחים כו' יע"ש ודע שט"ס נפל בדפוס שלפנינו שכתוב ובתוספתא מפ' בכזית מן המת שפתחו בד' טפחים. וע"כ צריך להגיה ולגרוס במקום בכזית מן המת במת שלם והדבר מוכיח מתוכו שיש ט"ס כאן וכמדומה לי שכן ראיתי בדפוס ש"ס דס' טהרות הנדפס מחדש בדפוס פראנקי פורטי שהדפיסו שם פי' הרא"ש על ס' טהרות יע"ש. וכן כתב הראב"ד בריש פט"ו מה' ט"מ וז"ל או סתמו עד שנשאר בה פחות מטפח א"א פחות מטפח לכזית מן המת אבל למת שלם או ליותר מכזית דיו אם מיעטו לפחות מד' עכ"ל. וכתב שם מרן הקדוש וז"ל ואין זה השגה על רבי' דלישנא דמתני' נקט דפי"ג דאהלות דקתני אלו ממעטי' את הטפח וסמך התנא עמ"ש בפ"ד דאהלות כזית מן המת פתחו בטפח והמת פתחו בד' טפחים וגם רבינו סמך עמ"ש כן בפ"ז עכ"ל. וז"ל הר"מ בפ"ז וכמה יהא שיעור פתח המת פתחו בד' טפחים וכזית מן המת פתחו בטפח וגדול מכזית הרי הוא כמת שלם ופתחו בד' עכ"ל וזהו מ"ש מרן הקדוש כאן שרבי' סמך על דין זה הנז' שכבר כתבו שם. וקצת גמגום יש לי על מרן אך איני יכול לכתבו.
188
קפ״טיצא מהמחובר שתיקון הרב המו' נאמן שמואל הוא תיקון גדול וכבר כתבתי שיש לו ע"מ לסמוך סמוכים דרבנן גם הנקבים אשר תיקן מורינו ורבי' הרב הגדול מארי ארעא דישראל זלה"ה יפה תיקן להם לישראל שגדול כבוד הבריות ולא יסריח המת ויהיה מוטל בביזיון לעין כל וכבר כתבתי ג"כ שיש לו על מה לסמוך. ועמ"ש השואל ה"י שעתידה טומאה לצאת היא מדאורייתא לרובא דרבוותא אחר המחילה לא באו דבריו על נכון וכבר מ"ו האריך בפרט הלז בתשוב' ארוכה מארץ מידה בראיות ברורות כשמש שהיא מדרבנן והדין עמו ודבריו כד"ת שאינן צריכין חיזוק כאשר הרואה יראה לשם וע"כ לא האריך בפרט הלז ע"כ מה שהשיגה דעתי דעת הדיוט ואם דל הוא ובהגלות נגלות אלה הדברים אשר דבר משה אם יסכמו עמי הרבנים בעלי הוראה ה"י אני אהיה סניף להם פי המדבר לב נשבר אף רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי.
189
ק״צשאלה זו באה מויניציאה פעה"ק מאיש הבינים כמה"ר יעקב דיליליוס יצ"ו להאיר נתיב מקור מוצא דין זה וז"ל. שאלה בעיר הלזו שיש בה ג' חצירו' מיהודים דבוקים יחד ובעיר הזאת יש כהנים הרבה וכדי לשמור עצמם מטומאת אהל שהיא דאורייתא מחמת היותם כל א' וא' מאלו החצירות תחת אהל א' או מחמת אם ימצא איזה זיזין בולטין מן הגגין או שרוב הבתי' פתוחי' זה לזה ואין להם תיקון להפריד ארבע רוחות החצר כל אחד לעצמו שלא ידבקו ע"י אהל זה בזה והנה עדת הכהנים שואלי' מן המורים יורו להם איזה תיקון כדי שלא יטלטלו טלטול דגברא מבתיהם שיוכלו להשתמש בכל החצירות לפי שכל א' צריכין זה לזה. ובאיזה זמן אם ח"ו נפטר א' בכל א' וא' מהחצירות וצריכין הכהנים לעמוד ביום הגשם והברד שם באמצע החצר יומם ולילה יען שבית הקברו' רחוק מן העיר ולפעמים ע"י סיבה זו הם מוכרחין להלין את המת ב' לילות ועלה בדעת איזה מורים ורובם ככולם עלה בדעתם לעשות תיקון הראוי כדי שיוכלו הכהני' לישב בבתיהם והוא להסתיר המת כלוא בבית עד שלא ירחצו אותו ולצמצמו בין ה' דפי עץ שיהא בגבהן ח' טפחים ובכל הדפים יהיו בהם נקבים קטנים פחות מטפח כדי שישלוט האויר במת ולא יסריח בימות הקיץ וכשהנקבים פחותים מטפח אין כח לטומאה לצאת וכיון שגבהו ח' טפחים אי אפשר שלא יהיה חלל טפח מרובע אע"פ שיתפיח המת ובזה התיקון יהיה המת מונח באהל ומדור לעצמו ולא תצא הטומאה תחת אהלים אחרים וכדי שלא ליכנס בשום ספק גמרו אומר שלא ליתן בו מסמרי ברזל וגם שלא יהו הדפי' משופים ושלא לחברם אפי' במסמרי עץ הדפים יחד ובעת שינתן על המת יהיו ב' א' מראשו וא' מרגליו ושנים מן הצדדין וא' למעלה וכדי שיוכל לעמוד תקנו שיעשו ד' יתידות עץ לחבר את האהל להיות א' וג"כ לגזור על הכהנים שלא יכנסו בפתח הא' שהמת עתיד לצאת משם מטעם דסוף טומאה לצאת מפתח זה אלי' דרובא דרבוותא וטומאתה היא מדאוריי' כדפסק הלכתא מר זוטרא בגמ' די"ט דף ל"ח הלכתא כר' אושעיא. ועל הכל יפוצו מעיינות תורתו חוצה ויורינו מורינו אם התיקון הזה עשוי כהוגן כדעת תורתינו הקדושה וכדעת חז"ל ואם ח"ו בו איזה פקפוק בין מדאורייתא בין מדרבנן ואם ח"ו באיזה זמן יכול לצאת איזה קלקול ויראנו מתורתו נפלאות על כל הדברים האלה באר היטב ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר ושכמ"ה כי"ר.
190
קצ״אתשובה מראשית ולא כל ראשית ידענא בי ולכל דאתי מחמתי כי חכמה לא איתי בי ואני לנפשי כגמול עלי נפשי לדון קולי או חומרי. לא מינה ולא מקצתה עאכ"ו לדון בטומאות וטהרות אשר הם הלכות מרובות ומקרא מעט ואין לי עסק בהם ולבי חם בקרבי כבשרא דיתיב אגומרי. הלא לחכמים לחם רבנן סבוראי קטנם עבה ממתני דיתבין ועסקין באורייתא קדישתא די באתרא הדין היכלא דמלכא עילאה משופרי שופרי. רבנן תקיפי ארעא דישראל מלכי ואפרכי אראלים ותרשישים מלומדי מלחמה מאריות גברו כל הגדול מחבירו דרב חיליה ורב גובריה. כל ענות גבורה במלחמת חובה לאסור איסר טוט אסר וטוט שרי. ולרש אין כל ואיככה אוכל וראיתי מראות אלקים דנפיש נהוריה. אכן פכרנא ידי ומצלינא למאריה מלכין הוא עילת כל העילות אלקי כל הארץ יקרא. יאיר עיני באור תורתו הן שפר קמי מלכא רזא דנא להחוייא ע"ד אמת וצדק ומרוה גם הוא יורה דברים המצודקים על הדין ועל האמת דלא תהוי כאעבורי. אמן כן יאמר ה' כי"ר.
191
קצ״בתחלת דבור הוראה זו אנכי הרואה ראיה מהימנא קדמו שרים המה המורים ראשון אדם מר שמואל בספרו הנכבד והנורא דבר שמואל סי' רכ"ג. ואשר על ידו שני גאון עוזינו המאור הגדול מאריה דארעא דישראל הרב המופלא כמהר"א יצחקי בתשו' חדשים מקרוב באו זרע אברהם החזיק על הוראתו וער"ב לו ולפניו נגלו תעלומות חכמה ולא הביא ראיה לדבר דכל רז לא אניס ליה ולא צריכא לי ולמטלעתי כי מי כמוהו מורה גדול אדונינו ורב כח. ואחרי שהדברים יצאו כבושים מפי אבירי הרועי' טובים השני' אין להרהר אחריהם חלילה חלילה והגם שדבריהם באו כהלכתא בלא טעמא ודאי דמרוב פשיטותם ובקיאותם בנגעים ואהלות אמור רבנן בטעמ' ואמור רבנן בכפילא ולא מן הראוי הוא להיו' ממהדורי מילי דאתי ממולאי בחכמה ובתבונה ובדעת. אך להיותי רואה להחכם הפוסק יצ"ו הטריח קול קולמוסו ויחנו בהר שפר לו' תורה היא וללמוד אני צריך ואסף אסופו' ברוח מבינתו חבילו' לצאת לקראת נשק על הוראה זו בקושיות והוייות וסתר הוראתן ככתוב בקונטריסו המוצג לפנינו. נתתי אל לבי לדון קצת באיזה פרטים הכתובי' בקונטריסו ואסובבה לדעת דעת קדושים על מה סמכו בהוראה זו וה' אלקים יעזור לי כי"ר. הנה החכם השלם הפוסק יצ"ו בראשית מאמרי הוא ענה ויאמר ובנה אצלו ציון כתפארת אדם ממתני' דפ"י דאהלות משנה ה' דאין בארובות פותח טפח כו' ודבר שאינו מקבל בין מלמעלה בין מלמטה אין טמא אלא תחתון. ופירש הרא"ש אין טמא אלא תחתון ואם נתן למעלה ולא נתן למטה העליה טמאה והטומאה נכנסת בה מפחות מפ"ט כיון דהטומאה כנגד ארובה והבית טהור שאין הטומאה חוזרת מאהל העליה ליכנס בבית כיון דאין בארובה פ"ט ולהכי לא תנא הכי כמו לעיל ממנו ולמטה טמא משום דהוה משמע שאם נתן בעליה ולא בבית וטומאה בבית או בעליה הכל טמא כדפי' לעיל והא ליתא כיון דאין בארובה פ"ט אין הטומאה יוצאת מעליה לבית זהו פי' המשניות להרא"ש הנדפס בתלמוד חדש בפרקפורט וכת' החכם הפוסק וז"ל ורבינו שמשון ג"כ פי' כמ"ש הרא"ש אלא דלא אמרן כהרא"ש אלא מכלל דבריו כך נשמעין דהוא ז"ל מפרש בין ברישא בין בסיפא בנתן בב' ארובות ברישא דבר שהוא מקבל טומאה לפיכך הכל טמא ובסיפא כדי לתרץ אמאי לא תני כדקתני לעיל ממנו ולמעלה כו' משום דהזה משמע דקאי אלמעלה רוצה לומר אם נתן בב' ארובות איך יכול לטמא גם למעלה ומסיים בה כיון שנתן מלמטן אם כן העליה טהורה בתמיהא ואין להקשות שמדבריו לא משמע שכשנתן למעלה לא יהיה טמא אלא עליה דאימא לך דבנתן למעלה אינו טמא אלא הבית דא"כ מה לו לומר דבנתן למטה העליה טהורה אפי' נתן למעלה העליה טהורה אלא ודאי דס"ל כהרא"ש עכ"ד החכם הפוסק יצ"ו. ולעד"ן דלא צדק במה שהשוו דעת הר"ש להרא"ש כלל וכל דקדוקיו אלו הבל ואין בם מועיל יען הילך לשון ר"ש ז"ל אין טמא אלא תחתון לא שייך כאן למתני כדקתני לעיל ממנו ולמטן כו' דהוה משמע דקאי אלמעלן וכיון דנתן מלמטן א"כ עליה טהורה ע"כ וכונתו ברורה לכל מבין דמאחר דס"ל דמיירי בנתן בשתיהן א"כ תו לא שייך למתני ממנו וכו' משום דאי הוה תני הכי הוה משמע דמאי דתני ממנו ולמעלה טהור קאי על הסתימה שלמעלה בארובה העליונה דממנה ולמעלה טהור עד לב השמים וא"כ מאי דתני ממנו ולמטה טמא ע"כ היינו לפרש דהיינו מן הסתימה העליונה שבארובה העליה ולמטה טמא ואם כן העליה טמאה וזה לא יתכן כלל דמהיכא תיתי שתטמא העליה הלז כיון שנתן מלמטן וסתם גם ארובת הבית הא איכא חצצה ומהיכא תיתי שהעליה תהא טמאה הואיל וסתומה מלמטה ג"כ זהו פירוש הנכון והישר בדברי ר"ש לכל ישר הולך. ומעתה מתבאר מזה דע"כ לא ס"ל לר"ש דהעליה טהורה אלא דוקא בדסתם הארובה התחתונה אבל היכא דלא נתן שום סתימה בתחתונה אף דסתם הארובה העליונה שבעליה העליה והבית טמאין וזה הפך דברי הרא"ש ומ"ש הפוסק שדברי הר"ש הם בתמיהא ליתא אלא כדפי' הוא הנכון.
192
קצ״גגם את זה ראיתי להחכם הפוסק שכתב שהכרח הרא"ש ז"ל לפר' כן במתני' הוא מכח דיוקא דאיכא למידק מרישא דהתוס' דקתני ארובה שבין בית לעליה ואין בה פ"ט טומאה בבית כלים שבעליה טהורין כו' משמע הא אם הטומאה כנגד ארובה טמאין ואינו ירד התקרה וסותם דהא סברי כסברת הד"א דהטעם אינו אלא משום דאין הטומאה נכנסת פחות מפ"ט ולא משום פי תקרה יורד וסותם ולכן אין כח לטומאה לחזור וליכנס לבית כו'. ודברים אלו פלטתן קולמוס שלא מדעת בעלים דאי ס"ל כסברת הדבר אחר השנוי בתוספתא א"כ על כרחין לטהר גם הכלים שבעליה ומכ"ש העליה דהא קתני בתוס' ד"א אין טומאה נכנסת לאהל ולא יוצאה ממנו אלא בפ"ט. הרי דכי היכי דאינה נכנסת גם אינה יוצאה וזה ברור. זאת לא זאת דאחר הדבר אחר השנוי בתוס' מסיים עלה כלים שכנגד הזית ר' מטמא וחכמי' מטהרין אמר ר' רואה אני דבריהם מדברי ע"כ פי' דכלים שבארובה שהם כנגד הזית נחלקו בהם ר' ורבנן והודה רבי לסבר' רבנן דטהורין והטעם ודאי דמאחר דאין טומאה נכנסת ולא יוצאה אלא בפ"ט אם כן הכא דליכא פ"ט פשיטא דהכלים טהורים ומכ"ש העליה. ולמען תחזקנה ידיך בזה צא ולמד ממה שפי' ר"ש במתני' ג' דפרקין הביא התוס' כולה ופירשה ובמאי דאמר ר' ורואה אני דבריהם מדברי פי' דמטהרי שאר הכלים א"כ אין הטומאה עוברת שם וא"כ שכנגד הזית נמי טהורין עכ"ל. הרי לך דהתוס' ס"ל דאין טומאה נכנסת ולא יוצאה בפחות מפ"ט וא"כ לא מבעיא דהעליה טהורה אלא גם הכלים נמי טהורין ואפי' בטומאה כנגד ארובה. ולפי האמור לא מבעיא דאין סעד מהתוס' לדברי הרא"ש אלא אדרבא מינה תברא אי ס"ל להרא"ש ז"ל כסברת הר"א באופן דאחר המחילה דברי הח' הפוסק בזה לא נהירין ולא קיימין. זאת ועוד אחרת דאיך יתכן לומר דהרא"ש יפרש למתני' על פי התוספ' דהא ליתא. דהא לפי התוספתא לפי הדבר אחר דאין טומאה נכנסת ולא יוצאה בפחות מפ"ט מוכרח דמתני' ב' דפרקין פליגא אתוספתא דתנן אין בארובה פותח טפח טומאה בבית כנגד ארובה טהור טומאה כנגד ארובה הבית טהור ואם איתא דמתני' ס"ל כתוס' דאין טומאה נכנסת ולא יוצאה אלא בפ"ט א"כ אמאי תנן בטומאה כנגד ארובה דהבית טהור הא הואיל ואינה יוצאה אלא בפ"ט דוקא א"כ יהיה הבית טמא. תדע לך דהרי בתוספתא פרק י"א שנינו ארובה שהיא לאויר ואין בה פותח טפח וכזית מן המת נתון תחתיה הבית טמא כו'. הרי דלפי דברי התוס' דס"ל דאין טומאה נכנסת ולא יוצאה בפחות מפ"ט הלכך קתני דהבית טמא. ואם כן מתני' דתני הבית טהור על כרחין דפליגי אתוס'. וכן במתני' ה' דתני גבי אין בארובות פ"ט דטומאה כנגד ארובות הבית טהור פליגא נמי אתוס'. וא"כ איך אפשר דהרא"ש יפרש למתני' כתוס' מאחר דמשנתינו פליגא אתוס'. איברא דראיתי להר"מ בפי' משנה ב' שכתב ז"ל אמנם יתחייב זה שיהיה האיש אשר נתן רגלו מלמעלה טהור לפי שהארוב' פחות מטפח ע"ט ולא תצא טומאה מן הבית פחות מטפח כמו שכפלנו פעמים ולשון התוס' אין הטומאה נכנסת לאהל ולא יוצאה ממנו אלא בפ"ט עכ"ל. משמע שרוצה להשוות דין משנתינו עם התוספת' כא'. ולדבריו יקשה דאם כן היכי תנן טומאה כנגד ארובה הבית טהור הו"ל למתני הבית טמא כנז"ל. וצ"ל בדעת הר"מ דדוקא לענין היכא דהטומאה בבית הוא דאמרינן דאינו יוצאה אלא בפ"ט וגם התוספתא לא מיירי אלא דינא דהטומא' בבית או בעליה דאז הוא דאמרינן אין הטומאה נכנסת ולא יוצאה אלא בפ"ט. אבל בטומאה כנגד ארובה אז ודאי דנכנסת ויוצאה אפי' בפחות מפ"ט. אלא דקשיא לפי זה מה דמסיים בתוספ' כלים שכנגד הזית כו' וחכמים מטהרין כו' כנז"ל הרי דאפי' בטומאה שכנגד הארובה אינה עולה לטמא. וצריך לומר דס"ל להר"מ דהא דאינה עולה היינו דוקא לטמא כלים אבל לענין לטמא באהל פשיטא דכל שהטומאה כנגד ארובה עולה לטמא באהל והילכך תנן טומא' כנגד ארובה הבית טהור כיון דלענין טומאת אהל היה הטומאה עולה ואינה יורדת כנר' לדחוק בעד הר"מ והוא דוחק. ועוד כי ממתני' דסנדל של עריסה שהזכיר לקמן הוא הפך מזה דמוכח דאפי' בפחות מפ"ט מטמא כלים שכנגדו איך שיהיה מכל הצדדין דברי התנ' הפוסק במה שרצה להסכים דברי הרא"ש שהם מכח התוס' לא צדק כלל.
193
קצ״דאכן מה שנר' לע"ד לומר דמה שהכריח להרא"ש לפרש כן במתני' דהטומאה עולה ושוב אינה יורדת הוא מכח מתני' ג' דההוא פרקא דתנן מקצת הטומאה בבית ומקצתה כנגד ארובה הבית טמא וכנגד הטומאה טמא דברי ר"מ כו' ר' יוסי אומר אם יש בטומאה כדי שתחלק ותטמא כו' טמא ואם לאו הבית טמא כנגד הטומאה טהור ע"כ. והנה הך מתני' פירשוה כל המפרשים דמיירי בארובה שאין בה פ"ט ומכללם הרא"ש זלה"ה כאשר יראה הרואה. והנה כל הפוסקים פסקו בהך מתני' כסברת ר' יוסי דאם יש בטומאה כשיעור שני זתים אז הבית ומה שכנגד הארובה ג"כ טמאים דהלכה כר' יוסי והך מתני' גופה הובאה בתוספתא פי"א מאהלות. אלמא דס"ל לר' יוסי דטומאה יוצאה אפי' מפחות דפ"ט מדקאמר דביש בטומאה כדי שתחלק הגם מה שכנגד הארובה טמא וזה ברור וקשיא לן דבתוס' אחר שהביא הך פלוגתא הנז'. קתני תו כזית מן המת בפי העורב והאהיל ע"ג ארובה שאין בה פותח טפח הבית טמא. ורבי יוסי מטהר עד שיהיה בטומאה משו' פותח טפח. והביאה ר"ש שם במתני' ג' ופי' וז"ל עד שיהא בטומאה פותח טפח כלומר שיהא בארובה פ"ט ע"כ. וקשה לפי זה דברי ר' יוסי אהדדי דממתני' מוכח דס"ל לר"י דטומא' יוצאה אפילו דליכא פ"ט. ואילו מהכא משמע דדוקא בעי פ"ט. אלא ודאי עכ"ל דס"ל דלענין יציאת הטומאה יוצאה אפי' בפחות מפ"ט. אמנם לענין שתכנס הטומאה כההיא דכזית בפי העורב אינה יורדת ונכנסת בפחות מפ"ט אלא דוקא בדאי' טפח. ומאחר דר' יוסי שהלכה כמותו ס"ל לחלק בין כניסה ליציאה. א"כ מכאן הכריח הרא"ש לפרש במתני' דטומאה עולה בפחות מפ"ט ואינה יורדת בפחות מפ"ט וטעם הדבר אפשר לקמן בס"ד שלא תהא כהלכתא בלא טעמא. ומזה הוליד הרא"ש בה' ט"מ ז"ל וזמנין דמאית מיתא בביתא ושרי ליה לכהנא למיעל לביתא ואסיר למיעל בעיליתא ומשכחת לה בכזית מן המת הנתון תחת ארובה דאין בה פ"ט דטומאת בוקעת ועולה ונכנסת לעלוה כיון שהיא מונחת תחת הארובה ואע"פ שאין בארובה פ"ט אבל אינה חוזרת ויורדת לבית כיון שאין בארובה פ"ט ודבר זה מפורש בפ"י דאהלות במתני' דאין בארובות פ"ט עכ"ל. והביאו מרן ז"ל בי"ד סי' שע"א ובשלחנו הטהור הלכה למעשה. וטרם באי למאי דקמן נתתי אל לבי לעמוד על דברי הרא"ש בראיתו שהביא לדינו מהך מתני' דאהלות דאין הנדון דומה לראיה דבשלמא במתני' הגם דקי"ל דאין טומאה נכנסת ולא יוצאה אלא בפ"ט דוקא מ"מ גבי ארובות היינו טעמא דנכנסת אפי' דליכא פ"ט דמאחר דמיירי דהארובות פתוחות לאויר השמים כאשר פי' כל המפרשים הלכך כיון דהטומאה כנגד הארובות הפתוחות לשמים נכנסת הטומאה אפי' בפחות מפ"ט משום שטומאה בוקעת ועולה לאויר השמים דלא גרע מטומא' רצוצה דבוקעת ועולה עד לב השמים ה"נ בב' ארובו' שבין בית לעליה מכוונת זו כנגד זו לאויר השמים הלכך בוקעת מהבית לעליה לצאת לאויר השמים אפילו דליכא פ"ט. וכשבא אחר וסתם הארובה העליונה אחר שעלתה הטומאה לעליה אמרי' דמאחר שעלתה לעליה שוב כשנסתמה אינה יורדת בפחות מפ"ט ושפיר. אבל בנדון הרא"ש שהעליה סתומה הגם דארובה פתוחה לעליה מ"מ כיון דליכא פ"ט מנ"ל דעולה לעליה אפי' בפ"ט דלא קי"ל דאין טומאה נכנסת בפחות מפ"ט ולא דמי כלל להך מתניתין מאחר דלא ראי זה כראי זה כלל. ואדרבה דמי למאי דתנן במשנה ב' כשאין בארובה פ"ט הטומאה כנגד ארובה נתן את רגלו מלמעלה ר"מ מטמא וחכ"א אם טומאה קדמה את רגלו טמא ואם רגלו קדמה את הטומאה טהור. ופירש הר"מ ואם רגלו קדמה את הטומא' יהיה כמו גג ויתחבר הגג ולא יטמא זה האדם לפי שאין שם פ"ט תצא ממנו הטומאה ולא האהיל על הטומאה בעת שהאהיל עכ"ל יע"ש. והלכה כרבנן כאשר פסק הרמב"ם ה"נ מאחר שקודם הטומאה היתה בנויה העליה א"כ הואיל ואין שם פ"ט לא תצא הטומאה אל העליה ומהיכא תיתי לו' שתטמא העליה ואין לדחוק ולומר דגם דברי הרא"ש מיירי כשיש גם בעליה ארובה אחרת נגד הארובה שבבית ושתיהן אין בהם פ"ט והלכך עולה הטומאה לעליה חדא שהוא דוחק ואין דבריו סובלים כן. זאת ועוד אחרת דהתם במתני' טעמא דהעליה טמאה היינו כשנסתמה ארובת העליה דאין לה מקום לעלות ואינה יורדת לבית בפחות מפ"ט הלכך העליה נשארה טמאה. אבל הכא בנדון הרא"ש שהשני ארובו' פתוחו' אין טמא אלא מה שכנגד הארובות כל עוד שלא נסתמה ארובת העליה וא"כ למה כתב דאסיר למיעל לעליתה דמשמע שכל העליה טמאה.
194
קצ״הולבאר דעת הרא"ש נ"ל במה שנקדים מ"ש בסוכה דף י"ח ע"א שנחלקו האמוראי' אי אמרי' דיש לבוד באמצע או לא ומ"ד דאין לבוד באמצע יליף לה ממתני' דאהלות משנה א' ומשנה ב' דארובה שהיא בתוך הבית וגם כשאין בארובה פ"ט טומאה בבית כנגד ארובה טהור. ופי' רש"י כנגד ארובה טהור כלים שתחתיה טהורים שאינו אהל המת אלמא אין לבוד באמצע למהוי כוליה כסתום ע"כ ופרכינן ואידך שני הלכות טומאה דהכי גמירי להו ע"כ נמצא דבין למר ובין למר גבי ט"מ אין לבוד באמצע ולא הוי כסתום ולהכי כנגד ארובה טהור. ומ"מ לאו לגמרי הוא דאמרי' אין לבוד. תדע דהא תנן במשנה ב' אין בארובות פ"ט כו' הטומאה בבית נתן את רגלו מלמעלה טהור ופי' הר"מ לפי שהארובה פחות מטפח ולא תצא טומאה מן הבית פחות מטפח ע"כ. ואם איתא דאין לבוד לגמרי אמרי' ואפי' בדליכא פ"ט א"כ אמאי בנתן רגלו מלמעלה טהור הא מאחר דלא אמרינן לבוד הי"ל לו' דבנתן רגלו מלמעלה יהא טמא דומיא דמאי דתנן בארובה דיש בה פ"ט דבנתן את רגלו מלמעלה בין שהטומאה בבית ובין כנגד ארובה דעירב את הטומאה והכל טמא ואפי' האדם כמו שפי' הר"מ עלה יע"ש. ה"נ הי"ל גם כשאין בארובה פ"ט דבנתן רגלו יהא טמא הואיל ואין לבוד אפי' בפחות מפ"ט. אלא ודאי דבפחות מפ"ט היינו טעמא דבנתן את רגלו שהוא טהור משום דמאחר דליכא פ"ט חשבינן ליה כלבוד לענין שלא תצא אליו הטומ' בפחות מפ"ט וזה ברור לכל מבין דהא דאין לבוד בפחות מפ"ט היינו דוקא היכא דהטומאה כנגד ארובה או בבית להציל את הכלים שתחת הארובה. אבל לטמא האדם שנתן את רגלו בהא ודאי דחשבי' ליה כלבוד הואיל והוי פחו' מפ"ט ואין טומאה יוצאה לו. ועל פי זה נ"ל לבאר מ"ש מרן בכ"מ פי"ו מט"מ דין א' וז"ל ועל מ"ש כנגד ארובה טהור מצאתי כתוב ואעפ"י שאין בארובה פ"ט לא אמרי' דהוי לבוד דשאני טומאה דהכי גמירי לה ע"כ. ותמה עליו הרב תי"ט שם בפירוש דאשתמטיתיה שהוא תלמוד ערוך בסוכה והניחו בתימה יע"ש. ולדעתי נלע"ד דמה שמצא כתוב הוא לומר דדוקא לענין זה שהטומאה בבית כנגד ארובה טהור דוקא לענין זה הוא דלא אמרי' לבוד ואפי' שהוא פחות מפ"ט. אכן לענין היכא שהטומאה בבית ואין בארובה פ"ט ונתן את רגלו מלמעלה היינו טעמא דהוי טהור לפי שאין טומאה יוצאה לו בפחות מפ"ט וחשבי' ליה כלבוד. נמצא דבפתוח מפ"ט איכא מילי דאמרי' לאו כלבוד ואיכא מילי דחשיב כלבוד ולאו לגמרי אמרי' לאו כלבוד דמי כנלע"ד בכונת המ"ב ודוק.
195
קצ״וכלל העולה דבארובה שאין בה פ"ט וטומאה כנגד ארובה דהבית טהור ומה שכנגד הארובות טמא לפי דלאו כלבוד דמי וטומאה יוצאה כנגדה אפי' בפחות מפ"ט. ומהאי טעמא למד הרא"ש את דינו דבכזית מן המת תחת הארובה אף דליכא פ"ט דטומאה בוקעת ועולה אל העליה ושוב אינה יורדת מאחר דהלכתא גמירי לה דאין לבוד לענין טומאה חשבינן לה כאלו עלתה הטומאה אל העליה וגוד אסיק ושוב אינה יורדת ואפי' בפחות מפ"ט. א"נ נ"ל לבאר דברי הרא"ש. והוא דידוע הוא בענין הט"מ בחלונות דמשונה דינם דבחלון העשוי לתשמיש כדי שיכנס או יצא אליו הטומאה בעינן שיהא דוקא פותח טפח אבל בפחות מפ"ט אין טומאה נכנסת ולא יוצאה ובחלון העשוי לאורה שיעורו כפונדיון שהוא כדי ג' שעורות. וכמ"ש הר"מ פי"ד מה' ט"מ. והוא מתני' פי"ג דאהלות העושה מאור בתחלה כו' ופי' הר"מ ומאור הוא ארובה אשר יכנס ממנה האורה ואמר שמי שפתח הארובה ליכנס ממנה אורה אם היה כפונדייון או יותר מביא את הטומאה כו' יע"ש. ובמתני' דפי' בענין ארובות פי' הר"מ ז"ל דמיירי בארובות שהם מגולות לאויר השמים והוי כחלון העשוי לאורה. אמטו להכי גם כשאין בארובות פ"ט אמרינן דטומאה כנגד הארובות דטמא הואיל ועשויין לאורה ואפילו בפחות מפ"ט טומאה עולה כנגדה. והוצרכתי להאריך במשנה שאינה צריכה כדי ליישב תמיהת מרן שתמה עמ"ש הר"מ פי"ו מה' ט"מ דין ד' הפוחת את המעזיבה עד שעשה ארובה בתוך תקרת הבית כדי שתכנס בה רגל הערש והיתה רגל הערש סותמת את הארובה אם יש בה פ"ט כו' אף העליה טמאה כו' ואם אין בה פ"ט העליה טהורה כו' ותמה עליו מרן בכ"מ וז"ל וא"ת כשאין בו פ"ט למה עליה טהורה מ"ש ממ"ש בפ' זה אין בארובות פ"ט והיתה טומאה כנגד ארובות ונתן דבר שהוא מקבל טומאה העליה והבית טמאי' ותירץ הר"י קורקוס שכל דבר שנכנס בעובי המעזיבה וממלא הפתח ויושב שם מהתקרה הוא חשוב כו' יע"ש. ולע"ד תירוץ זה אינו נוח לי דא"כ אמאי כשיש בה פ"ט דגם העלי' טמאה הלא מאחר שנכנס רגל הערש וממלא הפחת הי"ל לומר דהעליה טהורה הואיל ומהתקרה הוא חשוב. וא"כ אמאי מפלגי' בין היכא דאיכא פ"ט להיכא דליכא פ"ט ותקשי לדבריו קושית ממה נפשך סוף דבר כי דבריו שגבו מני ולא יכולתי להלמן. אכן לדידי חזי לי להליץ בעיקר התמיהא דהכא שאני כיון שהארובה ההיא עשאה כדי שיכנס רגל הערש נמצא דעשאה לתשמיש וא"כ הו"ל כחלוק העשוי לתשמיש דשיעורו דוקא בפ"ט ובבציר מפ"ט אין טומאה נכנסת כמ"ש רבינו לעיל בפי"ד ואמטו להכי כשאין בו פ"ט אמרינן דהעליה טהורה מאחר שדינו כחלון העשוי לתשמיש משא"כ בההיא דאין בארובות פ"ט דהארובות הואיל ומגולין לאויר השמים ועשויין לאורה כדי שיכנס האורה לבית דרך הארובות ולכן הכל טמא דה"ל כחלון העשוי לאורה דשיעורו כפונדייון כמ"ש רבינו לעיל פי"ד והואיל ואין דבר טמא חוצץ לכן הבית והעליה טמאין כנ"ל ברור לחלק ביניהם ודוק. ולמען תחזקנה ידיך בדבר זה דע לך כי הנה דינו של הר"מ שחילק בהא דסנדל של עריסה בין היכא שפיחת המעזיבה בידים להיכא שנפחתה מאליה הוא מדברי התוספת' שהביאה מרן וז"ל סנדל של עריסה שפיחת המעזיבה שיעורו בפותח טפח נפחת הבית מאליו שיעורו מלא אגרוף ע"כ. ותוספתא זו הביאה ר"ש פי"ב דאהלות במתני' ד' ופירשה וז"ל נפחת הבית מאליו שלא פיחתו הסנדל שיעורו מלא אגרוף כדתניא גבי מאור שהוא לתשמיש שיעורו בפ"ט ואם אכלתו מלחת או שרצים שיעורו מלא אגרוף עכ"ל ר"ש יע"ש. הרי לך שדימה דין זה דסנדל השנוי בתוספתא לחלון שהוא לתשמיש וזה מסכים הולך למ"ש בישוב דעת הר"מ והוא הנכון. ועל פי זה אשכחנא פתרי למה שראיתי בכתבי הקדש למאור עיני רב אחא"י יצ"ו שתמה בדברי הרא"ש אהדדי וז"ל והנה במ"ש הרא"ש בפי' על מתני' דפ"י דאהלות משנה ד' אין בארובות פ"ט כו' טומאה כנגד הארובות נתן דבר המקבל טומאה בין מלמעלה בין מלמטן הכל טמא ופי' הרא"ש הכל טמא דכיון דהטומאה כנגד ארובה דבר טמא אינו חוצץ ורואין את הטומאה כאלו היא בעליה וארובה העליה סתומה דבנותן בשתיהם איירי בדפי' והוא שקדמה הטומ' דאילו נתן תחלה הוי כמו רגלו קדם לטומאה דטהור לרבנן עכ"ל. ולכאורה ק' טובא לדעתו ז"ל מהך מתני' דפי"ב דאהלות דתנן סנדל של עריסה שפיחתו בתוך הבית אם יש בו פ"ט הכל טמא ואם לאו מונין בו כדרך שמונין במת ע"כ ופי' הרא"ש סנדל כו' ופיחתו העריסה והסנדל מעזיבת העליה אם יש בנקב פ"ט כל העליה טמאה וכו' ומיירי שהטומאה תחת הפחת וקדמה טומאה לסנדל עכ"ל. והנה לפי מ"ש בהך מתני' דאין בארובות פ"ט עמ"ש הכל טמא דכיון דהטומאה כנגד ארובות עולה אפילו בפחות מטפח ואם סתמה בדבר המקבל טומאה דאינו חוצץ ורואין הטומאה כאלו היה בעליה כו'. א"כ לפי זה היה מן הראוי בהך מתני' כשאין בנקב תקרת העליה פ"ט ונסתם הנקב ברגל העריסה שיהיה הכל טמא וגם העליה ג"כ דהא כל אפיא שוין שהרי במתני' זו דסנדל העריסה פי' הוא ז"ל שהטומאה היתה כנגד הפחת וגם שהטומאה קדמה לסתימה כנז"ל וכיון שסתמו ברגלי העריסה דהוי דבר המקבל טומאה סתימה זו אינה חוצצת בפני הטומאה אם כן מן הראוי היה שגם העליה תהיה טמאה כיון שקדמה הטומאה לסתימה והרי עלתה הטומאה דרך אותו נקב קטן לעליה והסתימה שסתמה אח"כ אינה סתימה מעליה וכי מה בין זו להך מתני' דאין בארובות פ"ט ע"כ דברי רב אחאי והפליג במדורת התמיהה ולבסוף כתב שדברי הרא"ש קשים וצריכים תלמוד. ולי אני הדיוט לפום מאי דכתי' אין שום קושי' כלל דההיא מתני' דאין בארובות פ"ט היינו טעמא דאף דנסתם בדבר טמא דהואיל דאינו חוצץ הכל טמא היינו משום דהוי כחלון העשוי לאורה הואיל ושני הארובו' זו כנגד זו וגלוייות לאויר השמים הילכך הכל טמא. משא"כ בההיא דסנדל דהו"ל כחלון העשויי לתשמיש דשיעורו בפ"ט הלכך כשאין בנקב פ"ט ונסתם ברגל העריסה אף דהוה מקבל טומאה העליה טהורה כיון דליכא פ"ט שהוא שיעור האמור לחלון של תשמיש כנ"ל ברור בישוב דברי הרא"ש אהדדי ע"פ החילוק דכתי'.
196
קצ״זאמנם בהך מתני דסנדל של עריסה דפי' הרא"ש סנדל כו' פי' מניחין תחת ערש התינוק בסיס מעור וממתכת כדי שלא ירקבו כו' והעריסה בעליה ופחתו העריסה והסנדל מעזיבת העליה אם יש בנקב פ"ט כל העליה טמאה כו' יע"ש. והנה ממ"ש ופתחו העריסה כו' משמע שנפתחה מאליו בלי שום כונה. וקשה דהא בפתח שנפתח מאליו תנן בפרק י"ג דאהלות דחור שחררוהו מים או שרצים שעורו מלא אגרוף והוא כראש גדול של אדם. וא"כ היכי תנן דשיעורו בפ"ט וכיוצא בזה ראיתי להרב תי"ט בפי"ב דאהלות אמתני' דסנדל תמה כן על פי' ר"ע מבט' יע"ש והניחו בתימה. והנראה בעיני להליץ בזה על ר"ע והרא"ש ז"ל דאיברא דחלון הנעשה מאליו שיעורו כמלא אגרוף מ"מ הא תנן דאם חשב עליו לתשמיש שעורו בפ"ט וכן פסק הר"מ בפי"ד מה' ט"מ. ולפי זה יש לי לומר לדעת ר"ע והרא"ש דהגם שפי' דמיירי שנפתח מאליו מ"מ מיירי נמי שחשב עליו לתשמיש בעת ובעונה ההוא הא ראיה שאחר שראה שנפחת העליה ונכנס רגל העריסה שם הניחו במקומו ולא זזו משם סופו הוכיח על תחלתו דניחא ליה דלהוי לתשמיש ואין לך מחשבה גדולה מזאת ולכן חזר דינו להיות בפ"ט כחלון העשוי לתשמיש כנ"ל בישוב תמיהה זו ודוק.
197
קצ״חאכן הא קשיא לי על הרא"ש לדינו שלמד וז"ל וזמנין דמאית מיתא בביתא וכו' ושרי ליה לכהנא למיעל בביתא כו' כנז"ל דפשט הדברים מורין דהעליה היא מקורה ואין בגגה שום ארובה זולתי הארובה היה בקרקעית העליה בינה ובין הבית שתחתיו ואפי' דליכא פ"ט העלה הרא"ש ז"ל דהטומאה עולה אל העליה בפחות מפ"ט ושוב אינה יורדת ולכן העליה טמאה והבית טהור וקשיא לי מ"ש מהך מתני' דסנדל של עריסה הנז"ל דכשאין בפתח הארובה פ"ט דאמרי' דהעליה טהורה ואין טמא אלא הסנדל מדין כלים המאהילים ולדבריו יקשה למה לא תטמא העליה הלא לפי פי' שפיר' דמיירי שהטומאה כנגד הארובה ושקדמה הטומאה לסנדל א"כ הי"ל לומר דנכנסת הטומאה לעליה אפילו בפחות מפ"ט ותהיה כל העליה טמאה והבית יהא טהור. וכ"ת הסנדל מפסיק בין הבית לעליה דסותם פי הארובה. הא ליתא דסתימא זו דסנדל כמאן דליתיה דמי ובלא הוא חשוב מאחר דהוי דבר המקבל טומאה ואינו חוצץ והו"ל כאלו הארובה פתוחה בפחות מפ"ט ואם כן הו"ל לומר דהעליה תהא טמאה והבית יהא טהור אם איתא לדינו של הרא"ש. ומדלא תנן הכי אלא קי"ל דהעליה טהורה א"כ נמצא דהך מתני' דסנדל היא הפך מדין הרא"ש ז"ל. וכי תימא מה לך להתלונן על הרא"ש ז"ל אחרי דאתא ואתא מתניתא בידיה ראיה לדינו מההיא דאין בארובו' פ"ט א"כ תקשי לך הני מתניתי אהדדי ודין ודברים אין לך על הרא"ש. לזה אודיעך כי על מתני' דאהדדי אין קושי אחרי שכבר זכרנו והארכנו לעיל דהך מתני' דארובו' דינן כחלון העשוי לאורה הואיל והם ב' ארובו' זו ע"ג זו מכוונות זו כנגד זו הלכך אפילו בפחו' מפ"ט הכל טמא. משא"כ בההיא דסנדל שדינו כחלון העשוי לתשמיש הכל היכא דליכא פ"ט אין טומאה נכנסת ולכן העליה טהורה וכאשר הארכנו בזה לעיל פעמים שלש בישובן של דברים ושפיר אך לדינו של הרא"ש יגדל כאבי דהואיל דהעליה מקורה הא ליכא לתא דחלון העשוי לאורה וא"כ למה העלה דהעליה טמאה הא ליכא פ"ט ואדרבה הי"ל לדון דהעליה טהורה הואיל וליכא פ"ט ולדמותו לדין סנדל של עריסה והיה דמיונו עולה יפה.
198
קצ״טומעוצם התמיהא על הרא"ש לא יכולתי להלום דבריו זולתי לבארם ולפרשם דמיירי דהך ארובה שהיא כנגד הזית של מת היא עשויה לאורה שיכנס לה המאור דרך הפתח העליה או דרך חלונות העליה מהם יכנסו האור אל הבית דרך הארובה ההיא שאין בה פ"ט ולכן דן את דינו שהעליה טמא והבית טהור והואיל ולאור' הוא צריך דימהו יפה למתני' דאין בארובות והגם דשם מכוונות זו כנגד זו ובנדון הרא"ש ליכא ארובה אחרת כנגדה מ"מ ס"ל דמאחר דפתח העליה או החלונות מהם יכנס האור דרך הארובה אל הבית אף שאינו מכוון ממש דייני' ליה כחלון העשוי למאור ולכן העליה טמאה ומ"ש שהבית טהור הוא ע"פ פירושו שפי' במתני' דאין בארובות כנז"ל משא"כ בההיא דסנדל דלתשמיש הוא עשוי והלכה אין טומאה נכנסת בפחות מפ"ט ולכך העליה טהורה כן נראה לבאר כונת הרא"ש עם שלא ימלט מהדוחק אמינא שבקיה לקרא דדחיק ומוקי אנפשיה. איך שיהיה מדין הרא"ש הנז' שהעלה דאסיר לכהנא למיעל בעליתה משום דטומאה נכנסת אפי' דליכא פ"ט ופסקה מרן בשלחנו הטהור סי' שע"א והסכימו בזה הט"ז והש"ך ול"ח ומכח דין זה כתב החכם הפוסק ז"ל מעתה יש ללמוד לנ"ד שהתיקון הזה רוצים לעשותו אליבא דהנהו רבוותא אפילו לדון אותו אהל ואותם הנקבים שרוצים לעשות בו הם כמו ארובות קטנות אפי' שאין בהם פ"ט ומביאין טומאה לבית כדין ארובה שבתוך הבית ואותם הדפי עץ נחשבים כבית והחדר שבו המת כעליה אשר ע"כ התיקון הוא קלקול ומה שהכהנים היו נזהרים לפתו' שלא ליכנס לשכונת המת עתה נכנסים תחת האהל שהמת בו עכ"ל הפוסק יצ"ו. והנך רואה דמספיק ודחיק ואתי מרחוק לדמות נ"ד לנדון הרא"ש ואין דמיונו עולה יפה דלא הוי דומה בדומה דיש לחלק דשאני התם דעולה הטומאה לעליה והבית נטהר. אבל הכא בנ"ד שבא לטמא הבית ג"כ. טפי איכא לדמויי למגדל העומד בתוך הבית דתנן בפ"ד דאהלות היה עומד בתוך הבית טומאה בתוכו הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה ליכנס והנה הך מגדל הוא מכלי עץ הבא במדה ואין ביציאתו פ"ט והוא אינו מקבל טומאה וכאשר פי' כל המפרשים יע"ש. ואפ"ה תנן דכשהטומאה בתוכו דהבית טמא אפי' שאין בו פ"ט אמרי' דיוצא הטומאה אל הבית ומטמא כל אשר בבית מפחות דפ"ט. וכן נמי תנן שם מ"ב תיבת המגדל יש בה פ"ט ואין ביציאתה פ"ט טומאה בתוכה הבית טמא שדרך הטומאה לצאת. הרי לך דבפחות מפ"ט יוצאה הטומאה אל הבית ומטמא הבית ה"נ בנ"ד דכותא שהמת תחת דפי העץ הו"ל כטומאה שבתוך המגדל וכי היכי דהתם אף דליכא פ"ט הבית טמא הוא הדין והוא הטעם לנ"ד דאף דבחורין ובסדקין ליכא פ"ט דהבית טמא ודמיון זה הוא דומה בדומה ממש לנ"ד לומר דהבית טמא ואפי' שאין בנקבי' ההם פ"ט וכן פי' הר"מ בההיא דמגדלי שכשהוא בתוך הבית הו"ל כמו בית בתוך בית.
199
ר׳איברא דהיה נ"ל לדון בנ"ד דשפיר תיקנו רבותינו נ"ע תיקון זה והוא דיש לחלק בין כזית מהמת למת שלם דע"כ לא דן הרא"ש את דינו דטומאה עולה בפחות מפ"ט אלא דוקא בכזית מן המת דפתחו בטפח ולכן כל שהטומאה כנגד ארובה עולה אפילו בפחות מפ"ט. וכן ההיא דמגדל יש לפרשה ג"כ בכזית מן המת אבל במת שלם דפתחו בד' טפחים כדתנן בפ"ג דאהלות משנה ו' או אינה יוצאת אלא בד' טפחים וראיה לדבר יש להבי' ממ"ש הר"מ פי"ד מט"מ דבחלון העשוי לתשמיש שיעורן להביא ולהוציא את הטומאה בטפח על טפח. ואילו בפט"ו דין א' פסק דחלון של תשמיש דמיעטה בפחות מטפח דהרי זה חוצץ. והשיגו הראב"ד או סתמה עד שנשאר בה פחות מטפח א"א פחות מטפח לכזית מן המת אבל למת שלם או ליותר מכזית דין אם מעטו לפחות מד' ע"כ. וכתב עליו מרן בכ"מ דאין זו השגה על רבינו דלישנא דמתני' דפי"ג דאהלות נקט דקתני אלו ממעטין כו' וסמך התנא על מה ששנה בפ"ד דאהלות כזית מן המת פתחו בטפח והמת פתחו בד' טפחים וגם הבינו סמך על מ"ש כן בפ"ז ע"כ. הרי לך לדעת מרן שדעת הר"מ והראב"ד שוין דבמת שלם דפתחו בד"ט כל שמיעטו בפחות מד"ט חוצץ שלא תעבור הטומאה ממקו' למקו' אבל בכזית המיעוט שלו הוא בפחות מטפח. ולפי זה גם מה ששנינו דחלון העשוי לאורה שיעורו בפונדייון היינו נמי לכזית מן המת אבל למת שלם לא דתרוייהו תנינן ליהו כחדא בפי"ג מאהלות וההיא דארובה שבתוך הבית או בב' ארובות זו ע"ג זו דתנן דטומאה יוצאה אפי' מפחות מפ"ט בחלון העשוי לאורה היא ובכזית מן המת והלכך אמרינן דבטומאה בבית כנגד ארובה טהור. אבל במת שלם או ביותר מכזית הא תנן מקצתה בבית ומקצתה כנגד ארובה הבי' טמא והארובה נמי טמאה מיהו היינו דוקא כשהטומאה היא גלויה בין בבית ובין כנגד ארובה אז הוא דהכל טמא. אבל כל שהמת תחת אהל כיוצא בנ"ד ואין בנקבים פ"ט אז ודאי דהבי' טהור דהא תנן דמת פתחו בד' טפחים וכל פחו' מד"ט הבית טהור וכדעת הראב"ד והר"מ ומרן דמפלגי בהכי כנז"ל. והנה סעד לדברי הר"מ והראב"ד שחילקו בין כזית למת שלם יש מהתוספתא דאהלות דתניא ביב שהוא קמור תחת הבית ויש ביציאתו ר' טפחים ונפל לתוכו הבית טהור. נפל בבית מה שבתוכו טהור כו' עד אין בו ד"ט ואין ביציאתו ד' טפחים נפל בתוכו הבית טמא נפל בבית מה שבתוכו טמא ע"כ. והך תוספתא שנוייה במתני' ז' דפ"ג דאהלו' דין הביב יע"ש. ור"ש הביא עלה הך תוספתא וכתב וז"ל וברייתא ומתני' לא פליגי אלא המשנה מפרשה כזית מן המת פתחו בטפח. ובתוס' מפרש כזית מן המת פתחו בארבעה כו' יע"ש. ודברי ר"ש הרואה יר' ולבבו יבין דמ"ש ובתוס' מפרש כזית מן המת כו' הוא ט"ס וכצ"ל ובתוס' מפרש ביותר מכזית מן המת כו' והוא מוכרח מדמסיים עלה דפתחו בארבעה דהיינו ליותר מכזית. דאילו בכזית הלא משנה ערוכה דפתחו בטפח והיכי קאמר דפתחו בד' עכ"ל דהתוס' ביות' מכזית הוא וזה פשוט וכן מוכרח דהתוס' נקט בלישנא בפירוש נפל והיינו מת שלם ויותר מכזית ומת שלם דינן שוה דפתחו בד' כדתנן בפ"ג מ"ו יע"ש. וכן פירש ר"מ אמתני' דפ"ג משנה ז' בההיא דביב כו' ויש ביציאתו פ"ט כו' וכתב ר"ש וז"ל ודוקא דליכא בביב אלא כזית שפתחו טפח הבית טהור והיינו דקתני חוצץ בפני הטומאה עכ"ל יע"ש. ומכאן תראה כי דברי הר"ש הם חסרון הניכר וההגה"ה מוכרחת וזה פשוט לא ניתן ליכתב. הרי לך לדעת ר"ש והתוס' בההיא דביב דע"כ לא אמרו ביציאתו פ"ט היינו דוקא לכזית מן המת אבל למת שלם או ליותר מכזית כל דליכא ביציאתו פחות מד' טפחים הבית טמא משום דפתחו בד' וזה כדעת הראב"ד והר"מ ומרן ז"ל. וההיא דמקצת טומאה בבית ומקצתה כנגד ארובה דהכל טמא אם יש בטומא' כדי שתחלק ההיא בטומאה גלויה בבית היא וכדאמרן. ומתוך הדברים הללו ראיתי בדברי החכם הפוסק יצ"ו דברים קשים שכתב וז"ל ומה שאני אומ' שנטמא הבית פשוט הוא שגם האהל שבו המת הוא ג"כ טמא מדהוי מת שלם וממלא את כל האהל כדמוכח שם בפי' דאהלות בפ"י דאם יש טומאה שמחזקת תחת הארובה והבית טמא הכל וזה לצל"מ עכ"ל. ולע"ד מילי בעלמא קא חזינא הכא בלי ראיה דאיברא דכך הוא מיהו התם דוקא משום דטומאה גלויה בבית וכנגד ארובה הלכך הכל טמא ושפיר אבל בנ"ד דהטומאה והמת תחת אהל שאינו מקבל טומאה הוא פשיטא דהואיל וחוצץ דהבית טהור ולא ראי זה כראי זה כלל והנקבים מאחר דמת שלם הוא כל היכא דליכא ד' טפחים דבר פשוט הוא דאין טומאה יוצאה לטמא הבית וכדעת הנהו רבותא דמפלגי בהכי בין כזית למת שלם גם הרא"ש נלוה עמם בסברה זו שפי' בפ"ג דאהלות במתני' דביב וז"ל ביב חפירה כו' עד ויש ביציאתו פ"ט בפתיחתו שהוא פתוח לר"ה פ"ט הבית טהור דחייץ בפני הטומא' ודוקא שאין בביב אלא כזית דפתחו בטפח אבל ביותר מכזית קתני בתוס' דבעי שיהא בו ד' טפחים וביציאתו ד"ט עכ"ל. הרי לך דס"ל כסברת ר"ש ומכאן ראיה למה שהגהתי לעיל בדברי ר' שמשון וק"ל.
200
ר״אגם בההיא דמגדל דאמרי' דכשטומאה בתוכו הבית טמא יש לדון דמיירי נמי בכזית מן המת דוקא והגם כי דברי המשנה סתומים מ"מ ילמד סתום מן המפורש מב' דתנן תיבת המגדל יש בה פ"ט ואין ביציאתה פ"ט טומאה בתוכה הבית טמא כו' רבי יוסי מטהר מפני שהוא יכול להוציאה לחצאים ואמרי' בפרק העור והרוטב דף קכ"ו דר' יוסי ארישא קאי וא"ל ר' יוסי לת"ק דאמרת דרך טומאה לצאת יכול הוא להוציאה בכחצי זית יע"ש וכן פי' ר"ש והר"מ בפי' המשנה. גם הרא"ש בפי' דמתני' כתב כן וז"ל ר' יוסי מטהר אף אם טומאה בתוכו דהא דקאמר ת"ק דרך טומאה לצאת קאמר ר"י דאין סופה לצאת שהרי יכול להוציאה בחצאי זתים שיכול להכניס ידו בנקב שאין בו פ"ט וימעט הטומאה מכזית ויוציאנה ולא יטמא הבית ביציאתו ונר' דר' יוסי פליג נמי ארישא אם היה עומד בתוך הבית טומאה בתוכו הבית טמא דחד טעמא לתרוייהו. תימא אי ר"י פליג ארישא לפלוג נמי אמתני' דלקמן בפ"ז המת בבית ולו פתחים הרבה כולם טמאי' ואפשר דר' יוסי מודה במת שלם שאין דרך לשרפו או לחלקו לחתיכו' ע"כ. ודברי הרא"ש הללו כ"כ התוס' בפ' העו"ה דף קכ"ה ע"ב ד"ה יכול הוא להוציאה ולשרפה נראה דמודה רבי יוסי בהא דאמרי' בביצה המת בבית ולו פתחי' הרבה כולם טמאי' מפני שסוף טומאה לצאת דרך שם דהתם במת שלם דאין דרך לשרפו ולנתחו פחות מכזית עכ"ל. הרי לך דר"י דפליג עליהו דרבנן מיירי בכזית מן המת לא במת שלם. ומר' יוסי נשמע לרבנן דגם מ"ש טומאה בתוכו הבית טמא בכזית מן המת דוקא הוא וילמד סתום מן המפורש. נקוט מיהא דההיא דמגדל דהבית טמא בכזית מן המת הוא אבל במת שלם דפתחו בד' כיוצא בנ"ד ודאי דאין הבית טמא היכא דבציר מד' טפחים ומכ"ש בדליכא פ"ט וכדעת הראב"ד והר"מ ומרן והר"ש והרא"ש ז"ל דמפלגי בהכי וכדהוכחנו מכל הנהו דוכתי וגם מהתוספתא כנז"ל. ועל פי זה היה נראה דחזרה הוראת רבותינו בנ"ד שהורו לכסות המת בדפים הללו נכונה וקיימת ואע"פי שיש בהם פ"ט הואיל והוא מת שלם אין טומא' יוצאה דרך הנקבים כלל לטמא הבית ולא דמי לההיא דארובה כלל הואיל והטומאה גלויה היא כדבר האמור לעיל באורך. אמנם אחרי ראותי היטב הדק אנכי הרואה ראיה מהימנא דאין זה מעלה ארוכה ומרפא מלהציל את הטומאה מן הבית בנ"ד דהא כל יסוד דברינו הוא ע"פ דברי הראב"ד הנז"ל שחילק בין כזית מן המת למת שלם כנז"ל. ואנכי הרואה שדברי הראב"ד הנז' קשים בעיני מאד דאיברא דהכי תנן בפרק ג' דאהלות משנה ז' כזית מן המת פתחו בטפח והמת פתחו בד"ט מיהו מסיים שם להציל הטומאה על הפתחים אבל להוציא הטומאה בפ"ט. ופי' דהיינו היכא דמת בבית שיש בו פתחים הרבה כולן טמאים כדאמרינן בביצה דף י' נפתח א' מהם הוא טמא וכולן טהורין וזהו פי' להציל על הטומאה דתנן. אבל להוציא את הטומאה לא שנא מת שלם או כזית כולם דינם שוה דוקא בפותח טפח מוציא הטומא' ממקום למקו' וזה ברור גם הר"מ בחיבורו פ"ז מט"מ דין א' כתב וכמה יהא שיעור הפתח המת פתחו בד"ט וכזית מן המת פתחו בטפח וכתב עליו מרן פ"ג דאהלות ומסיים בה להציל טומאה על הפתחים אבל להוציא את הטומאה בפ"ט ע"כ יע"ש. ודין יציאת הטומ' שהיא בטפח פסקו הר"מ ריש פ' י"ד ד"ה טומאת מת וחילק בין חלון העשוי לתשמיש לעשוי לאורה כאשר יראה הרואה בו בפרק. ומעתה מ"ש הר"מ ריש פט"ו דחלון תשמיש שסתמה בפחות מטפח דחוצץ היינו כדי שלא להוציא הטומאה ממקום למקום. ולא איירי בענין להציל על הפתחים כאשר יראה הרואה אמור מעתה דאין מקום להשגת הראב"ד ז"ל שכתב דהיינו לכזית מן המת לא למת שלם דבשלמא אם היה עסוק בענין להציל ודאי שהשגתו היתה השגה אמנם מאחר שדברי הר"מ בענין יציאת הטומאה ממקום למקום בהא ודאי בין מת שלם או כזית תרוייהו חד דינא אית להו דדוקא בפ"ט יוצאה הטומאה ולא בפחות מפ"ט וא"כ אינה השגה כלל על הר"מ. ויותר יגדל כאבי על מאור עינינו מרן בכ"מ זלה"ה שכת' על השגה זו שאינה השגה דלישנא דמתני' נקט וכמו שהתנא סמך על מה ששנה בפ"ד כן רבינו סמך עמ"ש בפ"ז ע"ב יע"ש כנר' דאזיל ומודה לדינו של הראב"ד דיש חילוק בין כזית למת אלא שלא הוצרך לפרש לפי שסמך עמ"ש בפ"ז. והלא מרן זלה"ה שם בפ"ז כתב שדין רבינו הוא דוקא לענין להציל על הפתחים אבל להביא הטומאה בפ"ט כאשר העתקתי לשונו לעיל וכיון שכן הי"ל למרן לקרוא תגר על השגת הראב"ד ולומר שהשגתו אינה כלום דמאחר שדינו של רבינו הוא לענין יציאת הטומ' א"כ בזה ליכא חילוק בין כזית למת שלם דתרוייהו דין א' להם בפ"ט דוקא ועיין בפי' המשניו' להר"מ פ"ח מכלים משנה ו' ומשם באיר"ה ולא ידעתי למה מרן ז"ל עשה עצמו מעלומי העין. לולי כי נ"ל לבאר דעת מרן ז"ל שהבין בכונת השגת הראב"ד דגם הראב"ד ידע מזה דבענין יציאת הטומאה אין חילוק וכדתנן במתני' בהדיא אכן עיקר השגתו היא דמאחר דבענין יציאת הטומאה נחית רבינו להשמיענו דבמיעט לפחות מטפח חוצץ בפני הטומאה. הכי נמי הי"ל להשמיענו בו בפרק לענין להציל על הפתחים דבכזית מן המת אם מיעט הפתחי' לפחות מטפח מביא הטומאה לשאר הפתחים. ובמת שלם בעינן מיעוט פחות מד"ט להביא הטומאה לשאר הפתחים דכל פתח שמיעטו לפחות מד' ניצול דהא אין טומאה עתידה לצאת הימנו ושאר הפתחים שלא נתמעטו הרי הם טמאים. וגם בחלונות דינא הכי כמ"ש מרן בכ"מ בפ"ז דין ב' יע"ש. וכונת השגתו היא שהי"ל להשמיענו פה גם דין אחר בענין הציל על הפתחים דיש חילוק בין כזית למת שלם. ולזה כתב מרן שאינה השגה שסמך עמ"ש בפ"ז כי שם ביתו ולא הוצרך להביאו פה כנ"ל אפשר בכונת ההשגה ודברי מרן ז"ל. גם רבי' שמשון פ"ג דאהלות אמתני' ו' דתנן כזית מן המת פתחו בטפח פי' דכזית מן המת אפילו חלון של טפח מציל על כל הפתחים הסגורים בפ"ט. ובמת שלם או יותר מכזית אין מציל על הפתחים עד שיהא בו ארבעה טפחים יע"ש. באופן דמ"ש הראב"ד לחלק בין כזית למת שלם אינו אלא לענין הצלה לשאר פתחים כאמור. אבל לענין יציאת הטומאה בין מת שלם או כזית דינן שוה דפ"ט הוא דמביא הטומאה ומוציא אבל בפחות מפ"ט חוצץ בפני הטומאה דלא מוציא ולא מכניס.
201
ר״בואחרי שהוכחנו זה א"כ נפל היסוד שיסדנו לחלק בנ"ד דהוא מת שלם לכזית מן המת דיסוד זה אין בו לא שורש לא ענף. והא ראיה איפכא מהסוגייא דשלהי מס' שבת אמתני' דפקקו את המאור בטפיח דאמת שלם קאי ובין לפי פירש"י ובין לפי' התוס' פקקו את המאור כדי למעטו מטפח שלא תצא הטומאה אל שאר הבתים כדי שיצילו מטומ' כאשר יר' הרואה בסוגיא שם בפי' רש"י והתוס' יע"ש. וכ"ת משם ראיה להתיר בנ"ד דהרי שם ע"י שפקקו וסתמו את החלון שלא יהא בה פ"ט ע"י זה לא נכנסה הטומאה לבית האחר. וא"כ גם בנ"ד אין הטומאה יוצאה דרך הנקבים כיון דליכא בהו פ"ט. הא ליתא דשאני התם דהחלון היתה מן הצד וכמ"ש הרא"ש בפ"ח דאהלות משנה א' וז"ל הנצרך לנו ומיירי שאין הטומאה תחת התקרה אלא מן הצד כו' עד וכן ההיא דסוף שבת שפקקו המאור בטפיח מכל הני שמעי' דכלי שאינו מקבל טומאה חוצץ שלא תעבור הטומאה ממקום למקו' אבל אינו חוצץ כשהטומאה תחתיו או ע"ג מההיא דכורת דפרקין דלקמן עכ"ל. גם בו בפרק משנה ד' דתנן והסריגות שבחלונות פי' כן הרא"ש והא דחוצצין בטומאה מן הצד כגון שפרוסין על ארובה שבין בית לעליה ואין הטומאה תחת ארובה אבל אם היו פרוסות כנגד המת תניא בפ' העור והרוטב הנוגע כנגד הנקב טמא שלא כנגד הנקב טהור ע"כ ומעתה בנ"ד שהטומאה תחת אלו הנקבים פשי' דיוצאה אף דליכא פ"ט וכמ"ש הח' הפוסק יצ"ו. וכי תימא דהלא החילוק שחילקנו בין כזית מן המת למת שלם הלא הבאנו ראיה מן התוספתא ומדברי הרא"ש ור"ש מההיא דביב דבהדיא מפלגי' בין כזית למת שלם וכאשר הארכנו לעיל דקתני נפל בתוכו אין בו ד"ט ואין ביציאתו ד"ט הבית טמא. וגם ההיא דמגדל פרישנא לה בכזית מן המת. לזה אודיעך דההיא דביב היינו פי' להציל על פתח הבית היא מתפרשא דבכזית טומאה בביב אם יש בו פ"ט ויש ביציאתו פ"ט אז הציל על הבית והבית טהור שהרי יש פתח אחר לטומאה לצאת. ובדליכא פ"ט ביציאתו אז הבית טמא הואיל ואין לה פתח ממקום אחר הילכך לא הציל על הבית. וכן בנפל שהוא מת שלם אם יש בביב ביציאתו ד' טפחים אז הציל על הבית והבית טהור הא היכא דליכא ד"ט שהוא השיעור ליותר מכזית אז גם הבית טמא מהטעם הנז' באופן דההיא דביב לענין הצלה על הפתחים לא לענין יציאת הטומאה דבהדיא בין כזית ובין מת שלם דינן שוה בפ"ט. ומאחר עלות כן חזר הדין בנ"ד דלא הועילו כלום חכמים בתקנתם זו וטומאה יוצאה אפי' בפחות מפ"ט אל הבית דומיא דמגדל כנז"ל. וא"כ עדיין הוראת רבותינו נ"ע לא מצאנו לה שורש מסכים אל הדין וכאשר קרא עליה ערער החכם הפוסק יצ"ו.
202
ר״גואנכי תולעת ולא איש תרתי לדעת איה מקום בינה למצוא שורש ויסוד לתקנתא דרבנן סבוראי וכננס ע"ג ענק אמרתי אני אל לבי כי שרשו פתוח אלי מים מהאי דתנן פט"ו דאהלות משנה ד' בית שחצצו בנסרים או ביריעו' מן הצדדין או מן הקורה טומאה בבית כו' עד כלים שבחצץ אם יש שם פותח טפח טמאים ואם לאו טהורין ע"כ והנה בהך סיפא דמתני' דתני כלים שבחצץ כו' פירשוה ר"ש והרא"ש ז"ל דאטומאה בחצץ קאי שהכלים עם הטומאה הם יחד בחצץ ואם יש שם פ"ט הכלי' טמאין ואם אין שם חלל טפח טהורין הכלי' שבחצץ אבל הבית מיהא טמא ע"כ יע"ש. גם ר"ע מבט' פי' כן יע"ש. וגם הרא"בד פי' כן כאשר אבאר. אכן הר"מ בפי' המשנה ובחיבורו פכ"ד מה' טומאת מת דין ב' רוח אחרת אתו בפי' סיפא דמתני' דבפירושו כתב ז"ל כלים שבחצץ ר"ל שיהיו בתוך המחיצה ואם היה חלל טפח במקומה על טפח הנה היא תטמא בין היתה טומא' בבית בין היתה טומאה אחרי המחיצ'. ובס' היד כתב וז"ל היו הכלים בתוך עובי המחיצה עצמה בין שהייתה הטומאה לפנים מן המחיצה או שהייתה בתוך הבית אם היה מקום הכלים טפח על טפח טמאים ואם לאו טהורין ע"כ. והראב"ד ז"ל השיגו ע"ז וז"ל א"א זה אי אפשר אלא אם הטומאה וכו' עד ולשון המשנה אם יש פותח טפח ואם על מקום הכלים לא היה אומר כך אלא אם יש במקומו טפח על טפח על רום טפח כמ"ש בכמה מקומות ועוד דאדרב' אם היה מקום הכלים טפח על טפח אז היו טהורין עכ"ל. הרי דס"ל בפי' המשנה כפי' הר"ש והרא"ש ושאר מפרשים. ולכך השיגו לפי דעת הר"מ שהטומאה אינה בצד הכלים א"כ למה כתב דאם היה מקום הכלים טפח על טפח דטמאין דתינח כשהיית' הטומאה לפנים מן המחיצה הילכך טמאין כל שיש טע"ט. אבל כשהטומאה בבית אמאי כשיש טע"ט טמאין אדרבה היל"ל דטהורין שהרי המחיצה מפסקת והרי יש טפח על טפח ואהל שיש בו טע"צ חוצץ. ועוד שהי"לל טע"ט על רום טפח ודברי מרן שהליץ בעד רבינו ודימהו לכותל שבין שני בתים לא זכיתי להבינם דשאני התם דמיירי בכותל בנין. משא"כ הכא דהוי חצץ בעלמא אין לו דמות לההיא וראיתי למרן שנרגש קרוב לזה ואמר דאעפ"י ששנינו מחציה הכלף טהרה כו' עד אבל הכא שהוא בית א' אלא שחצצו לא. ומה בכך הרי החצץ עושה אותו כשני בתים סוף דבר דברי מרן לא יכולתי להבינם וצל"ת גדול.
203
ר״דואשר אני אחזה לי לפקע"ד דהני תרי תמיהי שתמה הראב"ד חדא מתרצת חברתה דבכונה מכונת לא נקט רבינו אם יש במקומם טפח ע"ט ברום טפח אלא אם יש במקומן טע"ט ותו לא דאי הוה נקיט הכי על רום טפח הי"ל לו' דטהורין אמטו להכי נקט טע"ט. דכונת דברי רבינו דס"ל בפי' המשנה דתנן כלים שבחצץ כו' היינו לו' שהכלים הם בתוך עובי המחיצה הכונה שהמחיצה המפסקת חציה עשויה מנסרים או מיריעות וחציה עשויה מן הכלים על דמות זה [במקור יש כאן איור] שהכלים הם נקודות הללו וע"י הכלים נעשית המחיצה שלימה וזהו אומרו בתוך עובי המחיצה על הדמות שביארנו. ולכן אם יש במקום הכלים טפח על טפח הטומאה עוברת ממקום למקום על ידי הפותח טפח בין אם הטומאה בבית בין אם הטומאה לפנים מן המחיצה עוברת דרך הכלים שיש בהם פ"ט ומטמא את הכלים ולא שמה מחיצה להפסיק אבל כשאין ביניהם פ"ט במקום הכלים שפיר הויא מחיצה ומפסקת ואינה עוברת הטומאה ממקום למקום ולכן הכלים שבעובי המחיצה טהורין הואיל וליכא פ"ט. ולדעת רבינו נמצא דמתני' תרי מילי קתני דברישא השמיענו כשהבית כולו חצצו כולו ביריעות או בנסרים אז אם טומאה בבית כלים שבחצץ טהורין ואם טומאה בחצץ כלים שבבי' טמאין ובסיפא השמיענו כשהמחיצה עשויה מנסרים או מיריעות והכלים בעבין על הדרך שביארנו ומילי מילי קתני כנ"ל ביאור דברי רבינו להסיר מעליו השגת הראב"ד ודוק.
204
ר״הכלל העולה דבפי' סיפא דמתני' דתנן כלים שבחצץ כל המפרשים זולתי הר"מ הישוו לדעת א' בפי' דמיירי כשהטומאה שם עם הכלים דאם יש פ"ט הכלים טמאים ואם לאו טהורים אבל הבית טמא. ואנכי חזון הרביתי להרא"ש אחר שפי' כן ואם לאו טהורים כיון שאין בחללו טפח והבית טמא הקשה וז"ל ואי קשיא היאך תהיה הבית טמאה ומאין תבא לה הטומא' ומה אם החצץ עצמו וכלים שבו טהורי' אפילו הטומאה שם א"כ כיצד יטמא הבית. וי"ל דטעמא דהבית טמא לפי שכבר אפשר שהיה בחצץ נקב ג' אצבעות ואפ"ה הטומאה תצא דרך אותו הנקב. ואי קשיא לך והרי אין טומאה יוצאה פחות מכשיעור פי' בפחות מטפח. וי"ל כי מה שאנו אומרים אין טומאה יוצאה בפחות מכשיעור הוא כשעתידה לבא אל מקום צר ג"כ אבל אם הוא מקום רחב טפח הנה הטומאה תצא ואפי' פחות מטפח וראיה לזה ממ"ש פ"ד דמכילתין גבי מוכני היתה מוכני שלה כו' ופי' הר"מ שם ואמר והתנה בזה ג' תנאים א' מהם שיהיה חלל המוכני טפח לפי שאנחנו לא נצריך פ"ט ליציאות הטומאה אא"כ היו בתוך חלל טפח. אמנם אם היו בפחות מחלל טפח הנה אינה במקום תצטרך ליציאה ממנו אבל הרי זו יוצאת ומונחת ושמור זה עכ"ל יע"ש אלו הם דברי הרא"ש.
205
ר״והנלמד מזה הוא דהא דאמרי' דאין טומאה יוצאה בפחות מטפח הוא כשעתידה לצאת אל מקום צר אז בעי' פ"ט. אבל כשהטומאה יוצאה אל מקום רחב אז יוצאה בפחות מפ"ט וכמו שהביא מההיא דמוכני. אכן קשיא לי בכלל זה מההיא דתנן פ"ח אלו חוצצין ולא מביאין כו' והסריגות שבחלונות דחוצצין שלא לעבור הטומאה אל מקום אחד מבית לבית מאחר דליכא פ"ט. והגם דההיא בטומאה מן הצד וכמ"ש שפי' הרא"ש וכאשר כתב החכם הפוסק יצ"ו. מ"מ יקשה לפי כלל הנז' דאמאי לא תצא אל בית אחר בפחות מטפח הלא במקום שתצא היא מקום רחב וכשהטומאה יוצאה אל מקום רחב הא אמרי' דיוצאה בפחות מטפח ואמאי תנן דהסריגות חוצצין דנראה הפך מהכלל הנז'. לזה אודיעך דהכלל הזה לא נאמר אלא דוקא כשהטומאה היה עומדת במקום צר דליכא ביה חלל טפח ויוצאה אל מקום רחב דההיא דבית שחלקו בנסרים והטומאה בחצץ דליכא חלל טפח ויוצאה אל הבית שהוא מקום רחב אז הוא דיוצאה אפי' בפחות מטפח. אבל כל שהטומאה היא במקום רחב שיש בו טפח על טפח על רום טפח אז אינה יוצאה למקום רחב אחר אלא דוקא בדאי' טפח אבל בפחו' מטפח לא ולהכי תנן דהסריגות דליכא טפח חוצצין בין בית לבית כיון שהטומאה היא במקום רחב אז אינה יוצאה למקום אחר אפי' שהוא רחב אלא דוקא בדאי' טפח ולא בפחו' מטפח. וראיה לזה מההיא דמוכני שהביא הרא"ש ז"ל לראיה מדברי הר"מ דאהה דתנן ספ"ד היתה מוכני שלו כו' ב' אצבעו' טומאה שם כנגד הקורות הבית טהור בד"א בזמן שיש שם פ"ט אינה יוצאה. פי' הר"מ וז"ל והנה זה המוכני חוץ מאחורי המגדל בתוך הבית ג' אצבעות לבד הנה הבית טהור שזאת הטומאה אמנם תצא בטפח וזה ג' אצבעות לבד והתנה בזה ג' תנאים א' מהם שיהא בגובה חלל המוכני טפח לפי שאנחנו לא נצריך פותח טפח ליציאת הטומאה אלא א"כ היה בתוך חלל טפח אמנם אם הוא בפחות מחלל טפח הנה אינה במקום תצטרך ליציאה ממנו אבל הרי זו יוצאה ומונחת ושמור זה עכ"ל. המתבאר מדבריו אלה דכל שהטומאה במוכני והוא בתוך הבית ג' אצבעות דהבית טהור ואין טומאה יוצאה ממנו אל הבית כיון דליכא פותח טפח שהוא שיעור ליציאת הטומ' ומיירי כשיש בחלל המוכני חלל טפח דהיינו טע"ט על רום טפח דאז הואיל והטומאה היא במקום רחב לא תצא אל הבית אלא דוקא בפ"ט אבל בפחות מטפח אינה יוצאה ולכך תנן דהבית טהור כיון דליכא אלא ג' אצבעות ביציאתו אמנם אם לא היתה במוכני חלל טפח דבזה נמצא שהטומאה היא עומדת במקום צר אז היתה הטומאה יוצאת אל הבית שהוא מקום רחב אפי' בפחות מטפח ואז היה הבית טמא. אכן המשנה דתני הבית טהור מיירי בדאיכא במוכני חלל טפח וביציאתו ליכא אלא ג' אצבעות אינה יוצאה ממקום רחב אל הבית שהוא מקום רחב אלא דוקא בפ"ט ואמטו להכי תנן דהבית טהור וזה פשוט וברור בכונת דברי הר"מ ז"ל. ומכאן ראיה למאי דכתי' על דברי הרא"ש הנז"ל דלא אמר הרא"ש למלתיה דכשהיא במקום צר יוצאה אל מקום רחב אפי' בפחות מפ"ט אלא דוקא כשהיא במקום צר אבל כל שהטומאה במקום רחב אינה יוצאה אל מקום אחר אפי' שהוא רחב אלא דוקא בפ"ט אבל בפחות מטפח אינה יוצאה כלל ואדרבה חוצץ הוא על הטומאה שלא תעבור ממקום למקום כההיא דשריגות שבחלונות דחוצצין מטעם האמור. גם ההיא דמוכני פסקה הרמב"ם בחיבורו פי"ח מט"מ דין ד' ז"ל היתה מוכני שלו כו' הבית טהור כו' והוא שיהיה בה טפח ע"ט על רום טפח חלול אבל אין במוכני חלל טפח כו' והבית טמא ע"כ יע"ש. הרי ביאר דבריו בחיבורו כדכתי' בכונת מה שפירש בפי' המשנה. והוצרכתי לבאר דבריו לפי שדבריו באו סתומים וחתומים וכל דבריו הם סעד למאי דכתיבנא.
206
ר״זואחרי הודיע אלקים לנו את כל זאת הריני יוצא ברשות למצוא קורת רוח לנ"ד לתקנת רבותינו נ"ע שתיקנו להסתיר המת בדפים דאף שיש בהם נקבי' הבית טהור הואיל וליכא ביהו פ"ט. וזה דמאחר דהמת הוה טמון במקום רחב שיש בו טפח על טפח על רום טפח כל כי הא אין הטומאה יוצאה אל הבית אף שהוא מקום רחב אלא דוקא בפ"ט אבל בפחות מטפח לא ולכן בנ"ד הבית טהור. ואין מקום לערער על תקנתם וה' עמם שהלכה כמותם. והרי מצאנו סעד ועזר לתקנתם מדברי הרא"ש והרמב"ם זלה"ה. וכי תימא הרי החכם הפוסק סתם את דבריהם מכח דברי הרא"ש בההיא דארובה ואיך הבאנו סעד מדברי הרא"ש. לזה אודיעך דלא עלי תלונתי זולתי על דברי הרא"ש אהדדי עליך הדבר מוטל להסכימם יחד דהך דינא דהרא"ש שכתב חכם הפוסק יצ"ו לסתור תקנת רבותינו נ"ע מההיא דפסק דשרי כהנא למיעל לביתא כו'. איכא לאוקומה בחדא מתרי גווני. חדא דההיא מיירי בכזית מן המת שהוא כנגד הארובה והואיל שהוא כנגד הארובה הו"ל כאלו נתון בארובה עצמה דליכא פ"ט והוא עומד במקום צר הלכך עולה הטומאה לעליה אפילו בפחות מטפח כיון שהטומאה במקום צר יוצאה אל מקום רחב דהיינו לעליה אף בפחות מפ"ט וכדעת הרא"ש במתני' דבית שחצצו שזכרנו משא"כ בנ"ד דהטומאה היא בחלל טפח דודאי אינה יוצאה בפחות מטפח ולכן בנ"ד הבית טהור. ועוד בה שהרי לעיל הארכנו להסכים דינו של הרא"ש שיהא דומה לראייתו שהביא ממתני' דאין בארובות והעליתי דמיירי הרא"ש זלה"ה בארובה העשוי לאורה כאשר כתבנו לעיל באורך וברוחב. ולכן שפיר דן את הדין הרא"ש וטימא העליה אף דליכא פ"ט אבל נ"ד אין לו שיכות כלל בזה אלא גם הרא"ש יורה יורה ידין ידין בנ"ד דהבית טהור הואיל וליכא בנקבים פ"ט הו"ל כסריגות שבחלונות דחוצצין בפני הטומאה מטעמי תריצי דכתיבנא. וא"ת והרי הרא"ש בפ"ח דאהלות מ"ר אמתני' דואלו חוצצין כו' והשריגות שבחלונות פי' הרא"ש והא דחוצצין בטומאה מן הצד כגון שפרוסין על ארובה שבין בית לעליה ואין הטומאה תחת ארובה אבל אם היו פרוסות כנגד המת תניא בפ' העו"ה הנוגע כנגד הנקב טמא שלא כנגד הנקב טהור עכ"ל. הרי דבפרוסות כנגד המת ס"ל דטומאה יוצאה אפי' בפחות מפ"ט. ומשמע מדבריו ואפי' דהטומאה במקום רחב כההיא דהעו"ה אפ"ה יוצאה בפחות מפ"ט אלא מקום רחב אחר ודוקא בטומאה מן הצד הוא דחוצצין. גם מתני' רפ"ד בההיא דמגדל כשהוא בבית תנן טומאה בתוכו הבית טמא. מוכח כן דכל שהוא כנגד הטומאה יוצאה בפחות מטפח ואפי' שהטומאה היא במקום רחב דהא במגדל המחזיק מ' סאה עסקי' ואין ביציאתו פ"ט ואין לך מקום רחב גדול מזה ואפ"ה אמרי' דטומאה בתוכו הבית טמא אלמא דיש חילוק בין טומאה מן הצד לכשהוא כנגד הטומאה דאז יוצאה אפי' בפחו' מטפח. גם מדברי התוס' דשבת פ' כירה דף מ"ד ע"ב ד"ה ואין מצלת עמה באהל המת כו' ס"ל כחילוק הרא"ש ז"ל הנז' שכתבו וז"ל ולר"ת אין נר' לפרש דמוכני הוי אופן כו' עד וצ"ל דמיירי שאין הטומאה כנגד הנקב דכשהטומאה נגד הנקב אפי' אין בו פ"ט בוקעת ועולה מדאמרי' בפ"ק דסוכה ארובה בבית ואין בה פ"ט כו' לפי שבוקעת ועולה ומייתי לה בהעור והרוטב חבילי המטה וסריגי החלונות וכו' פירסו על המת באויר הנוגע כנגד הנקב טמא שלא וכו' והתם אין בנקבים פ"ט דקתני רישא דמפסיק בין בית לעליה עכ"ל. ואיברא דמ"ש התוס' כנגד ארובה כל הבית טמא הוא ט"ס וצריך להגיה ולגרוס כל הבית טהור וזה פשוט שם במתני'. הרי דגם התוס' ס"ל כחילוק הרא"ש בין טומאה מן הצד לכשהנקב נגד הטומאה דאז יוצאה ואפי' דליכא פ"ט.
207
ר״חאמור מעתה דזה הפך מ"ש בעד הרא"ש דכשהטומאה במקום רחב אינה יוצאה בפחות מטפח דע"כ לו' דהיינו דוקא בטומאה מן הצד אבל כשהנקב נגד הטומ' יוצאה אפי' בפחות מטפח וכדהוכחנו מכל הני דוכתי וא"כ זה סותר למ"ש לתקנת רבותינו דס"ל דאין טומאה יוצאה בפחות מטפח ואפי' אם הטומאה כנגד הנקב כיון שהיא במקום רחב דמכל הני דוכתי מוכח אפכא. לזה אודיעך דלא קשיא כלל כאשר אבאר בס"ד. וטרם כל תקשי לן דברי הרא"ש אהדדי דמההיא דמוכני דמגדל שפי' הר"מ מוכח דכשהטומאה רחב דאפילו שהטומאה נגד נקב המוכני אפ"ה הבית טהור דאינה יוצאה בפחות מטפח. ואילו מההיא דשריגות שבחלונות מוכח איפכא דכשהטומאה כנגד הנקב יוצאה אפילו בפחות מטפח ומה גם שהבאתי עזר לתמכו מדברי התוס' דכירה וא"כ נמצאו דברי הרא"ש דפלגן בהדייהו. והן אמת כי מדברי התוס' דפ' כירה לא קשיא יען אודיעך שדברי התוס' מיירי בשידה שהיא בבית הקברות שהטומאה גלויה לשמים הלכך נכנסה הטומאה בשידה אפילו בפחות מפ"ט. וראיתם מוכחת ע"ז מההיא דארובה שבתוך הבית דמייתי דהתם בארובה הגלויה לשמים הלכך בוקעת ועולה אפי' בליכא פ"ט. וכן ההיא דהעור והרוטב דקתני פירסו על המת באויר היינו כל שהמת תחת אויר השמים ופי' הסריגות וחבילי המיטה עליו הלכך בוקע ועולה אפילו בפחות מטפח והנוגע כנגד הנקב טמא הואיל והטומאה כנגד הנקב והיא תחת אויר השמים. אבל לעולם דכל שהמת הוא בתוך הבית ואהל עליו כגון שריגות דליכא ביהו פ"ט והוא במקום רחב ודאי דאינה יוצאה בפחות מטפח אפילו שהטומאה נגד הנקב. ובזה אין שום סתירה מההיא דמוכני דמגדל דיש לחלק בין טומאה באהל שבבית לאהל שתחת אויר הרקיע וכדאמרן. ונמצא דמדברי התוס' אין סתירה לדיננו מהטעם האמור. אכן עיקר הסתירה היא מדברי הרא"ש הנז"ל שחילק בין טומאה מן הצד לכנגד הנקב והביא ההיא דהעור והרוטב אלמא דאפי' שהאהל בבית מחלק בין טומאה מן הצד לכנגד הנקב. ומוכרח כן בדעת הרא"ש ז"ל דאי ס"ל לחלק בין טומאה שבבית לתחת אויר השמים וכדכתי' לדעת התוס'. אם כן הי"ל דהך מתני' דסריגות דחוצצין אפי' בטומאה כנגדה חוצץ הואיל והיא בתוך הבית וההיא דהעו"ה מיירי כשהיא לאויר השמים ולכן יוצאה בפחות מטפח. ומדלא חילק כן ש"מ דס"ל דההיא דהעו"ה נמי בטומאה שבאהל שבבית היא ואפ"ה יוצא בפחות מטפח כיון שהטומאה נגד הנקב. וא"כ הדרא תמיהתין לדוכתא דנמצא סותר עצמו מהכא לההיא דמוכני של מגדל.
208
ר״טואנכי הרואה דהך סוגיא דפ' העור והרוטב שקולה היא ויכולה היא להתפרש כדברי הרא"ש דמאי דקתני פרסן על פני המת באויר לאו למימרא שהמת הוא תחת אויר השמים כדס"ל לתוס'. אלא כשהמת בבית הוא ופירס עליו החבילות והסריגות על פני המת אבל לא שהיה פרוס עליו בפחות מטפח אלא למעלה מטפח ונמצא דיש אויר בינו ובין האוהל גובה טפח וזהו אומרם באויר וזהו הכרח הש"ס שם דרבא דבעי לאוכוחי דמאהיל קרי ליה נוגע מהך מתניתין דחבלי המיטה כו' וקאמר עליה ה"ד אילימא למטה מטפח כו' אלא לאו למעלה מטפח ע"כ. דלדידיה אתי שפיר מאי דקתני פירסן על פני המת באויר דהיינו דאיכא אויר בינו ובין המת ברום טפח כאמור וגם לאביי דמוקי לה בלמטה מטפח גם כשפירסן ע"ג המת שהוא בבית הוה פי' באויר היינו באויר שבינו לבית פירסן. וראיה לזה מדאייתי ממתניתין דתיבת המגדל וההיא במגדל שבתוך היא והתיבה בתוכה וכדתנן טומאה בתוכה הבית טמא אלמא דגם לאביי ההיא דפירסן דלעיל בטומאה בבית היא באופן שדברי הרא"ש דמפרש לה כשהמת בבית היה אתי שפיר כדכתי'. ומכל מקום בישוב דברי הרא"ש אהדדי שלא יהו דבריו סתרי אהדדי נ"ל דלעולם ס"ל להרא"ש דגם כשהטומא' כנגד הנקב והיא יושבת ברוחב טפח אינה יוצאה לבית אלא דוקא בפ"ט אבל בפחות מטפח לא. וההיא דהעור והרוטב בפירסן ע"ג המת דקתני בנוגע כנגד הנקב טמא היינו לומר שאם האהיל כנגד הנקב טמא. דטומאה יוצאה לו לענין שיהיה טמא באהל כשהאהיל כנגד הנקב אפי' בפחות מפ"ט הואיל והמת תחתיו. אבל לעולם לענין הבית ודאי דהבית טהור ואין טומאה יוצאה לבית לטמאה כיון דליכא ביהו פ"ט אינה יוצאה ואפי' שהמת כנגד הנקבים. ומשום הכי לא קתני פירסן ע"ג המת באויר הבית טמא כדתנן גבי מגדל שהוא בתוך הבית טומאה בתוכו הבית טמא. ומדלא תני הכי אלא קתני הנוגע כנגד הנקב טמא והיינו לענין המאהיל על כנגד הנקב דוקא הוא דטומא' יוצאה אליו. אבל לענין הבית ודאי דטהור הוא כיון דליכא פ"ט כדבר האמור. והא דמחלק הרא"ש בין כשהטומאה מן הצד להיכא שהיא כנגד לנקב היינו לומר דבטומאה מן הצד אז השריגות חוצצין שלא יעבור הטומאה כלל ממקום למקום ואפילו אם בא אדם והאהיל על נקבי השריגות טהור הוא ואין הטומאה יוצאה אליו כלל. אבל כל שהסריגות נגד הטומאה אזי הגם דחוצץ הוא שלא יצא הטומאה אל הבית והבית טהור מטומאה אהל כיון דליכא פ"ט. מ"מ אם בא אדם והאהיל כנגד הנקבים הנה הוא טמא והטומא' יוצאה אליו אפי' דליכא פ"ט והיינו דאיכא ביניהו דוקא וכההיא דתנן בפרק ארובה שאין בה פ"ט דטומאה בבית כנגד ארובה טהור ואם בא אדם ונתן את רגלו מלמעלה הארובה טהור ואין זה מאהיל דאין טומאה יוצאה בפחות מפ"ט. אבל כשהטומאה כנגד ארובה וקדמה הטומאה לרגלו אז אם נתן את רגלו מלמעלה הו"ל מאהיל והוא טמא וטומאה יוצאה אליו אפילו בפחות מטפח כיון שהוא כנגד הטומאה. הוא הדין והוא הטעם לחלק בסריגות שבחלונות בין היכא שהטומאה מן הצד להיכא שהטומאה כנגד הנקב שבסריגות. ועל פי זה אתי שפיר דין הרא"ש במ"ש דזמנין דאסיר לכהנא למיעל לעליתא ושרי למיעל לביתא כגון בכזית מן המת שהוא כנגד ארובה דהא דאסיר למיעל בעליתא היינו כשמאהיל נגד ארובה הלכך אסיר כדי שלא יבא להאהיל עליו ומכח מאהיל הוא דאסר הרא"ש. אבל כל שאינו מאהיל לא מתסר למיעל בעליתא דמאחר דליכא פ"ט אין טומאה יוצאה אליו. אי נמי כדאמרן לעיל דמשום דהיא כנגד הארובה הו"ל כאלו עומד במקום צר דאז יוצאה אל מקום רחב שהוא העליה אפילו בפחות מפ"ט וכמ"ש לעיל באורך.
209
ר״יובכן חזר הדין לנ"ד לתקנת רבותינו נ"ע דיפה הורו להסתיר את המת ואפילו שיש נקבים והטומאה תחתיה אין הטומאה יוצאה אל הבית כלל הואיל והוא עומד במקום רחב טפח אינה יוצאה מאחר דליכא פ"ט. ומאחר שכן חזרנו על כל הצדדין וצדי צדדין ומצאנו קיום והעמדה להוראת רבותינו נ"ע דיפה דנו יפה הורו וה' עמם שהלכה כמותם. ואם לחשך אדם מההיא דמגדל שהוא בתוך הבית דתנן טומאה בתוכו הבית טמא דאלמא דטומאה יוצאה אל הבי' אפילו דליכא בנקבים פ"ט כיון שהטומאה כנגד הנקבים. אף אתה אמור לו דאיברא דהכי תנן מיהו התם טעמא דהבית טמא היינו מדרבנן משום דסוף טומאה לצאת. וכן פירש הרא"ש בהך מתני' דמגדל וז"ל שדרך הטומאה לצאת מן המגדל לבית כי סופו להוציאה דרך הבית אבל אינה נכנסת מן הבית למגדל ע"כ. גם ר"ע מב"ט פי' כן. גם מהש"ס דילן מוכח כן שהרי גם בתיבת המגדל שנינו שם ע"ב טומאה בתוכה הבית טמא דומה למה ששנינו במגדל עצמו. ובפרק העור והרוטב הביא אביי הך מתני' דתיבת המגדל דתנן טומא' בתוכה הבית טמא ופירש"י הבית טמא ואעפ"י שפתחה קטן כדמפ' טעמא מפני שדרך טומאה לצאת על כרחך סופה לצאת דרך פתח זה לפיכך מטמאה מיד דרך יציאתה ומדרבנן עכ"ל וכן מוכח בסוגיא שם דטעמא משום דעתידה טומאה לצאת יע"ש הרי לך בהדיא דטעמא דמגדל מדרבנן הוא משו' דסוף טומאה לצאת. ואנן בדידן אין אנו באין לדון בדין סוף טומאה לצאת דבסעיף זה הרי מורינו הרב בס' הנכבד והנורא זרע אברהם האריך הרחיב בפרט זה ברוח מבינתו לא הניח פינה וזוית כיד ה' הטובה עליו ואין לנו להרהר אחריו ובכן בפרט סוף טומאה לצאת ידינו מסולקות הימנו. אך כל שקלא וטריא שלנו הוא על הנקבים הללו אשר קרא עליו ערער החכם הפו' יצ"ו. ולדעתי הרי מצאנו קורת רוח ככל הצורך לתיקון רבותינו נ"ע כאשר הארכנו להעמידו על קו האמת והצדק. ולדעתי בנ"ד יכולין להסתיר כעין סריגות שבחלונות שפי' רש"י בהעור והרוטב שהוא כעין טסי ברזל בסירוג בקליעה יע"ש. וגם כן בנ"ד אם ימצאו בקיאין לעשות אהל מעשה רשת כעין סריגות שבחלונות ולהסתיר המת שם באהל מרווח ובזה ניצולו שהמת לא יבאיש ותהא הרוח מנשבת בו ואין הבית טמא כלל וכמו שהוכחנו כן היה נר' לע"ד לעשות תיקון זה וכדכתי' ודוק והוא עפ"י הוראת רבותינו בתקנתם שהורו מטעם דאין הטומאה יוצאה בפחות מטפח הוא הדין והוא הטעם לתיקון הנז' שכתבתי. ובלבד שיהו אהלים חזקים. ואל יקחך לבך מהא דתנן פי"ג דאהלות משנת א' הסריגות והרשפות מצטרפין כמלא מקדח שהוא כפונדיון להוציא את הטומאה. והתם מיירי בסריגות שבחלון דעשוי למאור הוא וכאשר מפורש שם במתני' הילכך גם הסריגות דינם כמלא מקדח שכך הוא שיעור של חלון העשוי לאורה. וזה ברור לכל מתחיל. אך מה שנשאר לגמגם הוא בנ"ד דאפי' אילו לא היה בהם הנקבים הנז' יש לדון דהבית טמא ממ"ש הר"מ בפ"כ מה' טומאת מת דין א' וז"ל אהל בתוך אהל וכזית מן המת באהל הפנימי כל הכלים שבאהל החיצון טמאים יע"ש. ודין זה למדו רבינו בפי' המשניות בפ"ח דמס' כלים משנה ו' דתנן בית שאור מוקף צמיד פתיל כו' התנור טמא. ופי' הר"מ ז"ל. השרש השני כי כאשר היה כלי חרס מוקף צ"פ והיה בו כזית מן המת כו' ונכנס זה הכלי המוקף כו' או בבית הנה הוא יטמא כו' ובתוספתא דכלים אמרו צמיד פתיל ואהלים מצילין על הטהורות מליטמא ואין מצילין על הטומאות מליטמא יע"ש באורך. ומזה פסק הרמב"ם בפ"ד בדין מגדל טומאה שם הבית טמא. ופי' רבינו דהטעם הוא לפי שהוא אהל בתוך אהל יע"ש. ופסקה בחיבורו פי"ח מה' ט"מ יע"ש גם בפ' כ"ד מט"מ דין ב' בדין בית שחלקו בנסרים פסק דאם היתה טומאה בין הכותל והחצץ דהבית טמא כמו שביארנו באהל שבתוך הבית ובפכ"א דין ח' בדין החרות פסק דהבית טמא מהך טעמא גופא הרי דטומאה באהל הפנימי נטמא אהל החיצון וכמ"ש בכל הני דוכתי וא"כ מטעם זה יש לפקפק בנ"ד דאפילו שיהא אהל גמור הרי נטמא הבית. ואיברא דההיא דחרות אין מזה קושי משום דהואיל דהוא בנוי בקרקעית הבית משום דחרות ובור תרוייהו בקרקעית הבית הם כמ"ש בפ' המוכר את הבית דף ס"ד היינו בור היינו דות אלא שהבור בחפירה והדות בבנין. וכך פי' הר"מ בפי' המשנית פ"ה משנה ו' יע"ש וא"כ הו"ל כדין ביב שבתוך הבית שפסק בפ"כ דקרקע הבית כמוהו. ולכן גם בחדות הבית טמא מהך טעמא. גם בההיא דאהל בתוך אהל דר"פ עשרים השיגו הראב"ד שם דוקא באהל שהוא מקבל טומאה א"נ באהל הפנימי שאין לו דרך לצאת אלא על החיצון עכ"ל יע"ש. ונלע"ד שדעת הר"מ כדעת הראב"ד בטעמו השני שכתב דהיינו דוקא באהל הפנימי שאין לו דרך לצאת אלא על החיצון. ואז הוא דס"ל דאהל החיצון נמי טמא ומשום טומאה עתידה לצאת הוא ומהך טעמא פסק במגדל ובבית שחצצו בנסרים דהבית טמא משום סוף טומאה לצאת הוא דמטמאינן אהל החיצון.
210
רי״אוהנה בפרט סוף טומאה לצאת הרי כתבנו לעיל דידינו מסולקו' שהרי מרנא ורבנא מארי דארעא דישראל כמהר"א יצחקי זלה"ה האריך הרחיב למעניתו בספרו זרע אברהם הנדפס מחדש וצידד צדדין וצידי צדדין להקל בנ"ד מהך טעמא דסוף טומאה לצאת דלא מחמרינן בנ"ד כאשר יר' הרואה בתעודה ארוכה מני ים ואין לנו להרהר אחריו אשר לא הניח פינה וזוית שלא נשתטח בה. וא"כ הא דאהל בתוך אהל לא תברא לנ"ד. פש גבן הך דינא דהנקבים אשר קרא עליהם ערער הפוסק יצ"ו. וכבר חזרנו על כל הצדדין ומצאנו דבריהם מיוסדים על אדני האמת והצדק ודינם דין אמת. ולכן להלכה ולמעשה דיינינן כותייהו בלי שום פקפוק וצור ישראל יצילני משגיאות. ויורני מתורתו נפלאות ללמוד וללמד ולכל בהן חיי רוחי. כל עוד נפשי בי אף רוחי. אמן כן יאמר ה' צור מחסי מבטן גוחי. איש צעיר ישראל מאיר מזרחי ס"ט.
211
