אדמת קודש, יורה דעה י׳Admat Kodesh, Yoreh De'ah 10
א׳שאלה אשת ראובן שהלכה בימי ליבונה לעיר להשתטח על קברי אבות ונתעכבה שם ימים רבים לסיבת שיבוש דרכים ויהי היום אותה נפשה לעשות זיארה על קברי הצדיקים ותצאנה כל הנשים אחריה ושאלו אותה אם טהורה היא אם לאו ותען להן שכבר עברו ז' נקיים וטהורה איננה שלא טבלה שאין בעלה עמה ותאמרנה לה שעכ"פ תיטבול במקוה לפי שאינו מן הראוי שנישטחה על קברי הצדיקים בלתי טהרת גופה ותכף מיד הלכה למקוה ותאמר בלבה מאחר שהיא מוכרחת לטבול אטבול ג"כ לטהרת נדה להזדקק לבעלה אם אפשר שיבא אחר יום או יומים א"נ אפשר שמחר או מחורתו יכונו דרכי ואפשר שאכנס לירושלם עם דימדומי חמה וע"כ דקדקה בטבילתה כמצטרך בענין חפיפת הראש ועשתה את צפורניה כדין וכהלכה וטבלה לשם טהרת הצדיקי' ולטהרת בעלה וכן היה שאחר ג' ימים לטבילת' חזרה לירושלם למקום אשר בעלה בעיר מעתה הגיעה לשאול אם מותרת לבעלה באותה לילה באותה טבילה או לאו ובאו ושאלו את פי והתרתיה ואחר המעשה ותפעם רוחי אם יש נדנוד איסור בדבר או לאו ושגיאות מי יבין ושכמ"ה.
1
ב׳תשובה והיה ה' עם השופט וההוראה בדין היתה בלי פקפוק דל"מ בנ"ד שבעת טהרת' כיונה לטבול לטהרת נדה ליטהר לבעלה ג"כ דפשיטא דעלתה לה טבילה ומה בכך אם נתעכבה להזדקק לבעלה אחר ימים או עשור וטהורה היא אלא אפילו את"ל שלא נתכוונה לטבול ליטהר לבעלה אפ"ה עלתה לה אותה טבילה שטבלה לשם הצדיקים אם חפפה ראשה ועשתה את צפורניה ובדקה עצמה כטומאת הנדה דטבילת אשה ליטהר לבעלה לא בעי כוונה וכמ"ש הר"מ פ"א מה' מקואות וז"ל כל הטובל צריך להתכוון לטבילה ואם לא נתכוון עלתה לו טבילה לחולין ואפי' נדה שטבלה בלא כוונה כו' ה"ז מותרת לבעלה. והורה גבר מרן מקורו מפ"ב דחולין פלוגתא דרב כו' ופסק רבינו כרב משום וגו' ובהיותי עסוק בהך סוגיא דחולין הנז' ראיתי שעיקר הראיה שהביא הש"ס לרב דס"ל דלא בעי כוונה לחולין הוי ממתני' דמכשירין פ"ד דתנן פירות שנפלו לתוך אמת המים ופשט מי שידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות ופירות אינן בכי יותן ואם בשביל שיודחו ידיו טהורות ופירות בכי יותן והרע"ב מברטינורה פי' וז"ל ידיו טהורות דלא בעי כוונה לחולין אבל אם היו פירות מעשר וכ"ש של תרומה ידיו טמאות כשהיו עד שיכוון להטביל ידיו עכ"ד ועיין בהרב תי"ט שכתב שכן כתב הר"מ בפי' וכתב הוא שהקשה ע"ז מוהר"ר וואלף וורמיזה דלפירות דמעשר אפילו לאוכלן א"צ נטילת ידים כמ"ש במשנה ו' פ"ב דחגיגה והגמרא שהזכיר המיימוני הוא גם שם בחגיגה דף י"ט ובפ"ב דחולין דף ל"א ולא הוזכר פירות. ויתכן להגיה פת במקום פירות עכ"ד וקושייתו קו' עצומה כו' יע"ש. ובאמת שלכאורה נראה שהיא קו' עצומה. ויותר ק' בעיני שהרמב"ם איהו גופיה בפי' למ' חגיגה פ"ב אמתני' דנוטלין לידים לחולין למעשר כו' כתב וז"ל אמר שאסור לו לאדם שיאכל לחם ואפי' חולין עד שיטול ידיו וכמו כן חייב ליטול ידיו לתרומה ולמעשר בין לפת בין לפירות כו' יע"ש שלכאורה נר' הפך מסקנת הש"ס דחגיגה דאסיקנא אידי ואידי באכילה ול"ק כאן באכילה דנהמא כאן באכילה דפירי דמשמע דלפירות אפי' הם של מעשר לכ"ע א"צ נטילת ידים. וא"כ איך כתב שחייב ליטול ידיו למעשר בין לפת בין לפירות. ועוד ק' טובא למ"ד דהא אשכחן דאיהו גופיה כתב דמסקנת הש"ס דחגיגה בריש פ"ב דבכורים וז"ל וכן פירות מעשר אינו חייב בנטילת ידים לאכילתן כו' יע"ש כמו שיתבאר במס' חגיגה אבל הפת בין שיהיה תרומה או מעשר או חולין לא יאכלנו עד שיטול ידיו כמו שהוא עיקר בתורתינו כו' יע"ש הרי שכתב כמסקנת הש"ס דחגיגה והוא הפך מ"ש כאן בפ"ב דחגיגה וא"כ נמצאו דבריו סתרי אהדדי והתימא על התי"ט שלא הרגיש בשום מקום.
2
ג׳אמנם אחר שקידת העיון פורתא נר' שדברי הרמב"ם נאמרים בצדק אין בהם נפתל וצריך לפרש בענין אחר סוגיא דחגיגה והאמת הוא כן דמעיקר' הקשו על מתני' דנוטלין לידים לחולין ולמעשר והקשו בגמ' ומי בעו נטיל' ידים ורמנהי התרומה כו' משא"כ במעשר ק' מעשר אמעשר ק' חולין אחולין ותירצו בשלמא מעשר אמעשר ל"ק הא ר"מ הא רבנן דתנן כל הטעון ביאת מים וגו' פי' דמתני' דידן דחגיגה אתיא כרבנן והך מתני' דקתני משא"כ במעשר היא ר"מ אלא חולין אחולין ק' ותירץ ל"ק כאן לאכיל' כאן בנגיעה פי' מתני' דחגיגה באכילה כאן בנגיעה פי' מתני' משא"כ במעשר. והדר מתקיף רב שימי דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"מ אלא באכילה דמעשר אבל בנגיעה דמעשר ובאכילה דחולין לא פליגי. פי' דהך תירוצא דתריץ לחלק בין אכילה לנגיעה א"א דאין סברא לומר דרבנן פליגי עליה דר"מ בנגיעה דלישנא דמותר דנקט ר"מ משמע לאוכלן ועליה פליגי רבנן באכילה וכמ"ש רש"י ז"ל יע"ש דאסור במעשר דנקטי רבנן בלישניהו לשון אכילה היא דאי בנגיעה שני לא פסיל במעשר וא"כ תינח מאי דלא ק' מעשר המעשר דהא ר"מ והא רבנן אכן חולין אחולין ק' והדרא ק' לדוכתין ומשני אידי ואידי באכילה ול"ק כאן באכילה דנהמא כאן באכילה דפירי ר"ל מתני' דקתני נוטלין לידים לחולין באכילה דנהמא מיירי ומתני' דבכורי' דקתני משא"כ במעשר דמשמע כ"ש חולין דמודו רבנן לר"מ דלא בעי נטילת ידים מיירי באכילת פירות חולין אבל במעשר חלוקין בעיסתן ר"מ ורבנן דרבנן סברי דבמעשר אפי' באכילת פירות צריך נט"י ולר"מ באכילת פירות דמעשר אינו צריך נט"י.
3
ד׳אמור מעתה דברי הרמב"ם ז"ל מיוסדים על אדני פז כפי שיטה זו דמ"ש בפי' למ' בכורים בהך מתני' וכן פירות מעשר אינו חייב בנטילת ידים לאכילתן יפה כתב משום דהך מתני' אתיא כר"מ וכמסקנת הש"ס דחגיגה הנז"ל. וכן מ"ש במתני' דחגיגה דחייב ליטול ידיו למעשר בין לפת בין לפירות יפה כתב משום דהך מתניתין דחגיגה אוקמוה בשיטה סברי דאתיא כרבנן ואפי' לפי המסקנא כמש"ל. גם ממילא הודחה קו' מהר"ר וואלף וורמיזה שהביא התי"ט שהק' על הרמב"ם ז"ל בפ"ד דמכשירין כנז"ל דאין קו' כלל דס"ל דהך מתני' אתיא כרבנן ולכן כתב דאם היו פירות מעשר דצריך עד שיכוין להטביל ידיו. וידעתי שכל מה שכתבתי עד הנה היא משנה שאינה צריכה לענייננו ואגב גררא אייתינן לה.
4
ה׳יצא מהכלל לנ"ד כפי דברי הרמב"ם הנז"ל וסיעת מרחמוהי דסבירא ליה דטבילת חולין אינה צריכה כונה האי אתתא שפיר עבדת ועלתה לה טבילה וטהורה לביתה ונקתה מעון. אמנם ראיתי למרן בי"ד סס"י קצ"ח שהביא דברי הרשב"א שנר' בהדיא שחולק על הרמב"ם וסובר דטבילת חולין צריכה כונה. אחר שהעתיק לשון הרמב"ם הנז"ל כתב וז"ל והרשב"א כתב נ"ל דקי"ל כר' יוחנן דס"ל רב ור"י הלכה כר"י ורבה כוותיה ס"ל לכאורה מדמקשי ואזיל ואע"ג דרב נחמן מתרץ ליה מ"מ הוה ליה ר"י לגביה דרב ורבה לגבי רב נחמן וקי"ל כר"י ועוד דבשל תורה הלך אחר המחמיר ור"י דבר תורה קא' אבל ראיתי להרמב"ם שפסק כרב כו' יע"ש. הרי לך בהדיא דפליג אהרמב"ם. ברם חזות קשה נר' לקוצר ע"ד בדברי הרשב"א הללו למ"ש בת"ה והביאו מרן הב"י בא"ח סי' קנ"ט וז"ל אבל הרשב"א כתב בת"ה ולענין כונת נטילת ידים מסתברא דבעי' כונה לנטילה המכשרת לאכילה כו' עד אלמא כונה בעי ואם נתכוון נותן או נוטל שפיר דמי לרבנן דר' יוסי וקי"ל כותייהו דרבים נינהו. ואי קשיא הא דתנן במ' מכשירין ומייתי לה בפ' השוחט. פירות שנפלו לתוך אמת המים פשט מי שידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות והפירות טהורים כו' ודייקי' מינה התם דלא בעי כונה לחולין. נ"ל דההיא לאו לאכילה לחולין מיירי אלא לנגיעה דחולין שנעשו על טהרת תרומה ולעולם לאכילת חולין בעי כונה עכ"ל ז"ל. ושתי תשו' יש לי להשיב על דברי הרשב"א וזה יצא ראשונה דלפי דברי הרשב"א הללו שתירץ דההיא מתני' דמכשירין איירי בנגיעה דחולין ולאו לאכילה דחולין. ק"ל לפי דבריו אלו א"כ מה ראיה מייתי תלמודא פ' השוחט לרב דס"ל דחולין לא בעי כונה מהאי מתניתין דמכשירין דלפי דברי הרשב"א הא הך מתני' דמכשירין לענין נגיעה דחולין איירי ולא לכל מילי. ורב סתמא קאמר דלכל מילי דחולין לא בעי כונה. ואי כדברי הרשב"א הו"ל לתלמודא לדחויי דאין ראיה לרב מהך מתני' דמכשירין דהתם איירי בנגיעה דחולין ואילו רב לכל מילי קא' דחולין א"צ כונה תו ק' לע"ד דלפי דעתו שפס' כר"י וכמבוא' בשיטתו לחולין ובתשו' סי' חק"י והביאו ג"כ מרן הב"י בי"ד סס"י קצ"ח. א"כ מאי קשיא ליה ז"ל לסברתו מההיא מתני' דמכשירין. הא הך מתני' מוכרח לו' דלא אתיא כר"י דהא מהך מתני' הביאו ראיה בש"ס לס' רב דפליג אר"י וכיון דאיהו פסק כר"י תו אין להק' מהך מתני' דמכשירין דאתי' כרב דפליג אר"י וא"כ ק' דמי הכניסו להרשב"א לדחו' עצמו ולאוקומ' הך מתני' דמכשי' דאיירי בנגיעה דחולין. הנה לקו' זו שאלתיה להת"ח ה"י ונזרקה מפי חבורה ליישב דעתו במ"ש התוס' פ' השוחט ד"ה הוא סבר דיחוי כו' שכתבו בסייום דבריהם וז"ל וכן צ"ל בסמוך דפריך מסתם משנה לר"י ומשני כו' ואכתי תיקשי ליה משנה דמ' מכשירין אלא טבילת ידים שאני עכ"ל. הרי דר"י לא פליג אהך מתני' דמכשירין אלא דדחי לה משום דס"ל דאין ראיה מהך מתני' לו' דחולין לא בעי כונה דשאני התם שהיא טבילת ידים בלחוד והוי דבר קל ולכן אין ללמוד ממנה לחולין דבעלמ' ובפרט לטבילת כל גוף האשה לכשתטהר לבעלה דודאי בנדון חמור כזה יהיה צריך כונה זהו תורף דעתם ה"י. אכן הרשב"א הוקשה לו זה וחילק בענין אחר ונענעתי להם בראשי ה"י. אכן קו' קמייתא נשארה במקומה עומדת לפני ככותל וכעת צל"ע.
5
ו׳סוף דבר לנ"ד דאפי' לדעת הרשב"א דפסק כר"י בין לענין נ"י ובין לענין טבילת אשה לבעלה דצריך כונה. נ"מ בנ"ד שנתכוונה אשה זאת ג"כ לטהר עצמה לבעלה דלית דין ולית דיין דמותרת לבעלה בטבילה זו וטהורה היא. ולא זו אף זו מצינן למימר האשה זו שטבלה דיש קצת מצוה בטבילה זו לדעת קצת מן הפוס' דסברי דטבילה בזמנה מצוה ואפילו אין בעלה בעיר כמ"ש הטור בי"ד ריש סי' קצ"ז והביא פלוגת' בזה וכ"כ הסמ"ג והביאו ראיה מהירוש' פ' כל היד וכתב הסמ"ג ז"ל כן ראיתי גיסי ר"ש ב"ר שמעון שהיה מנהיג לבתו לטבול אף בחורף בזמנה אעפ"י שאין בעלה בעיר ע"כ. וחיליה דידהו ממ"ש בירושלמי פ' כל היד על הא דאמר שמואל בשם ר"י אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה. הדא אמרה שאסור לאשה לעמוד בטומאתה ע"כ. וכתבוהו ההגהות מיימו' בפ"ד מהא"ב והמרדכי בריש שבועות. וחפשתי האי מימרא דשמואל שהביא הירושלמי ומצאתי בתלמודא דידן ג"כ פ' כל היד דף ט"ו ע"ב אהך מתני' דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן הבאי' מן הדרך נשיהן להם בחזקת טהרה. ובגמ' לפום אוקמת' בתרייתא איתמר א"ר הונא ל"ש אלא שלא הגיע שעת וסתה אבל הגיע שעת וסתה אסורה קסבר וסתות דאורייתא רבה בר בר חנה א' אפילו הגיע שעת וסתה נמי מותרת קסבר וסתות דרבנן. ובתר הכי אמרי' א"ר שמואל משמיה דר"י אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה א"ל רב שמואל כו' א"ל אטו ודאי ראתה מי א' ר"י אימור דא' ר"י ספק ראתה ספק לא ראתה ואת"ל ראתה אימור טבלה אבל ודאי ראתה מי יימר דטבלה הו"ל ספק וודאי ואין ס' מוציא מידי ודאי ע"כ. והנה התוס' הכריחו לו' דר"י ס"ל דוסתות דרבנן שם בד"ה אפי' הגיע זמן וסתה מותרת תימא היאך מותרת הא אמרי' כו' וי"ל כששהתה אחר וסתה ז' ימים שיכולה לטבול איירי דספק טבילה מוציאה מידי ספק ראתה כההיא דר"י דבסמוך כו' ומתוך כך יש לדקדק דס"ל לר"י דבסמוך דווסתות דרבנן עכ"ל. ובכן דן אנכי בדברי מרן הכ"מ בפ"ד מה' איסורי ביאה דין ט' שאחר שכתב דברי הרשב"א ומ"ש עוד לפי שכלו יהולל כתב שם בא"ד וז"ל ור"י דא' מחשב ימי וסתה פי' אם עברו ימי הספיר' ושתוכל לטבול ס"ל וסתות דאורייתא כו' יע"ש. והדבר ק' בעיני משה איך מרן עשה העלמת עין מדברי התוס' שכתבו דר"י ס"ל דוסתו' דרבנן והכריחו הדבר בחוזק דאי ס"ל וסתות דאוריית' איך יבא ספק טבילה ויוציא ספק דאורייתא דהוה כמו ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. ועלה בדעתי ליישב דברי מרן כן דמרן דחה דברי התוס' מכח דברי הירושל' שאמר פ' כל היד על דברי רב שמואל בשם ר' יוחנן הנ"ל דפריך וחש לו' שלא טבלה פי' דמנ"ל לר"י להתירה לבעלה דאימור טבלה. אדרבה ניחוש דלא טבלה. וא"ר חנינא זאת או' שאסור לאשה לשהות בטומאתה פי' וכיון שאסור לה לעמוד בטומאה הוי ודאי טבלה ולכן התירה לבעלה. ומרן מכח שראה דברי הירוש' הללו ולפי דברי הירוש' קרוב לודאי לו' דר"י ס"ל דוסתות דאורייתא כיון שלפי דברי הירוש' מחזקי' לה דודאי טבלה. והיותר נכון נלע"ד לתרץ במ"ש להלן בש"ס דפריך על ר"י דס"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי ופריך ואין ספק מוציא מידי ודאי והתניא מעשה בשפחתו של מסיק שהטיל נפל לבור ובא כהן והציץ בו לידע אם זכר אם נקבה ובא מעשה לפני חכמים וטהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויין שם והא הכא דודאי הטילה נפל ספק גררוהו ספק לא גררוהו וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי כו' ומשני הכי קא' ובא כהן והציץ בו לידע אם נפל הפילה אם רוח הפילה ואת"ל נפל הפילה לידע אם זכר אם נקבה כו'. הרי לך כאן שהטומאה היא בספק והטהרה ג"כ היא ספק וספק טומאה זו היא מדאורייתא דהכהן מוזהר שלא ליטמא אפילו לנפלים מדאורייתא וכמ"ש התוס' שם ואפ"ה אתי ספק חולדה וברדלס ומוציא מידי ספק טומאה מדאורייתא דמטעם זה טהרוהו חכמים. הרי מכאן הוכחה גמורה שלא כדעת התוס' הנז' שכתבו דאי הוי ספק וסתות דאורייתא דודאי חשבינן ליה ואין ספק מוציא מידי ודאי.
6
ז׳מעתה איפשר לו' דר"י ס"ל דוסתות דאוריית' ואתי ספק ומוציא מידי ספק ולא חשבי' ספק דאוריית' בודאי כמ"ש התוס' ומפני שראה מרן סיום הסוגייא הכריח בדעתו שלא כדעת התוס' אלא דר"י ס"ל דוסתות דאורייתא ובכן עלו דברי מרן על מתכונתם ודברי התוס' צ"ע. ואגב גררא ראיתי להתוס' בפסחים פ' ע"פ דף קט"ו שכתבו על האי דאמרי' התם בש"ס נטל ידיו לטיבול ראשון נוטל ידיו לטיבול שני. ופרכי' תרי זימני למה לי הא משא ידא חדא זימנא. אמרי' כיון דבעי למימר אגדתא והלילה דילמא אסוחי אסחי לדעתיה ונגעי וכתבו התוס' אסוחי אסחי תימא מה צריך להאי טעמא תיפוק ליה דנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה אלא שלא יטמא את המשקים. וי"ל דס"ד כיון שנטל יועיל אפי' לנהמא דחולין לא בעו כונה לכך צריך להאי טעמא עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהי' בתירוצם הא אילו הש"ס הוו אמרי טעמא דמאי דמצריך נטילה שניה הוי משום דנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה אלא משום שלא יטמא את המשקים. ממוצא דבר היה נרא' למילף איפכא דלחולין בעי כונה מדמצרכי' ליטול נטילה שניה ומכלל דבריהם מוכח להיפך כאשר עיני המעיין תתזנה משרי' שאמרו דאילו היה הש"ס או' טעם זה ס"ד אמינא כיון שנטל יועיל אפי' לנהמא דחולין לא בעי כונה לכך כו'. ואדרבה כלפי לייא איפכא מסתברא כדבר האמור והנכון בעיני שכונת התוס' בתירוצם באו' דס"ד כיון שנטל יועיל כו' פי' דס"ד ר"ל דהתרצן נקט האי טעמא דאסוחי ולא נקט האי טעמא דנטילה משום דס"ל להתרצן באמת ובתמים כמ"ד דחולין לא בעי כונה ולכן יועיל אפי' לנהמא לכך צריך להאי טעמא דאסוחי כו' משא"כ אילו היה או' אידך טעמא משום דנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה הוה שמעינן מהך טעמא דהתרצן ס"ל כמ"ד דחולין בעי כונה ואיהו לא כן ס"ל. כלל העולה דתיבות דס"ד אינו ר"ל כדאמרי' בעלמא ס"ד אמינא אלא פי' סלקא דעתיה פי' דהכי ס"ל כמש"ל. כללן של דברים מוכח מדברי התוס' דמי שנטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ולא אסח דעתיה כלל דמועיל נטילתו אף ללחם. והתימא על מרן שכתב בב"י א"ח סי' קנ"ח ופסקו בשולחן הטהור וז"ל בב"י משמע מדברי התוס' שאם נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ואח"כ רוצה לאכול לחם שאין אותה נטילה עולה לו וצ"ע עכ"ל. וק"ל שאדרבה מדברי התוס' מוכח להיפך כמש"ל. ואחר החיפוש מצאתי להרב נחלת צבי שהוק' בעיניו דברי מרן הללו והניח הדבר בתימא והדין עמו. וראיתי בתשו' להרב צמח צדק סי' פ"ה שנשאל ליישב דברי מרן הנז"ל והוא רצה ליישב דברי מרן במילי ע"ג מילי ואין דעתי נוחה ביישובו כאשר יראה המעיין שם בס' הקדש ובהיות שאין הפנאי מסכים לכתו' מה שיש לישא וליתן בישובו לא אעלנו בספר וכעת דברי מרן צל"ע ושמא מפני שראה מרן שאין הדין ברור יוצא מדברי התו' לכן כתב בסיו' דבריו וצ"ע.
7
ח׳יצא מהמחובר לנ"ד דלכ"ע איתתא דא דטבלה בזמן הראוי ליטהר לבעל' טהורה היא לבית' אף שנכוונה בטבילה זו ג"כ לדבר אחר לא מפני כן הפסידה מליטהר לבעלה אף שלא היה בעלה בעיר כיון דאיכא כמה רברוותא דסברי דטבילה בזמנה מצוה וכמו שהוכיחו ר"ח והסמ"ג מדברי הירוש' דמצוה על האשה לטבול בזמנה אף שאין בעלה בעיר. ואפי' לדידן דלא קי"ל הכי מ"מ לית דין ולית דיין שיאמר שאם טבלה בזמנה כשאין בעלה בעיר שמפני כן תהיה אסורה לבעלה אלא דלכ"ע מותרת לבעלה וטהורה היא. יהא רעווא דכל כי האי מילתא לימרו במתיבת' דרקיעא מן שמי מן יומא דנן ולעלם כי"ר. הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
8