אדמת קודש, יורה דעה י״אAdmat Kodesh, Yoreh De'ah 11
א׳שאלה ראובן שלקח מעות בהלואה מגוי אחד בר"ק דהיינו ן' גרו' בס' לשנה א' ותנאי היה ביניהם שיפרע לו בכל חדש חמשה גרו' מהקרן ומהרבית באופן שבתשלום י"ב חדש יהיה פרוע חובו הגוי וכן היה עושה ראובן ואם לא השיגה ידו בחודש א' ליתן לו החמשה גרו' בירח הבא אחריו היה נותן לו עשרה גרו' בשביל שני חדשים וכן היה עושה תמיד וכשנשלמו עשרה ירחים א' ראו' להגוי שכבר הוא פרוע כל מעותיו שבתוך העשרה ירחים נתן לגוי עשרה גרו' בכל חודש וזה אירע לו שני פעמים בלבד לפי שבאותן החדשי' נמצאו בידו מעות בריוח וכדי להקל מעליו החוב נתן בתורת מוקדם והגוי השיב לראו' אני מסתפק בזה שמפני הטרדות שעלי איני זוכר כלל ואיני פוטרך בלא שבועה אם אמת כדבריך בא עמי לבית הכנסת ואחוז בס"ת שלכם והשבע לי שכן נתתה לי ולך לשלום ואין לי עוד תביעה עליך. מעתה ראו' שואל אם מותר לישבע בנקי' חפץ לגוי שלפי האמת לא נתן לו העשרה גרו' כאשר א' לגוי אלא שרצונו להטעו' את הגוי באלו העשר' גרו' שנוטל ממנו רבית אם יש איסור שבועה או אם דומה להפקע' הלואתו דאמרי' בכמה דוכתיה דמותר ואין עליו עוד איסור שבוע' ועל הכל יבוא דברו הטוב ובאורך נראה אור ושכמ"ה.
1
ב׳תשובה אשיב בדרך קצרה כאשר יורוני מן השמים שהימים הללו נזכרים ונעשים ושמעתת' בעיא דעתא צילותא מ"מ את קסת"י נתתי בענין זה להלכה ולא למעשה. וזה החלי בס"ד. הנה מבין ריסי עיני השואל מכיר אני דשאני ליה בין אם השבועה שנותן לו הגוי אם משביעו בנקי' חפץ בדיננו לבין אם הגוי היה משביעו בערכאותיהם דאם היה משביעו בערכאותיהם היה נשבע בלי שאלת חכם. אכן עתה שרוצה להשביעו בנקי' חפץ ע"כ נפשו לשאו"ל הגיעה אם יש איסור שבועת שוא ושקר. לכן צריך אני להעתיקו מסברא זו שאין הדין כן אלא במקום דאמרי' דאסור הישראל לישבע לגוי אסור בין לישבע בערכאותיהם בין לישבע לפנינו בס"ת. ובמקו' שמות' לישבע מותר הוא בכל גוונא. ראיה לדבר ממ"ש הרא"ש בתשו' כלל ח' סי' י"ג וז"ל גוי שמשכן ליהודי משכון בתנאי שאם לא יפדנו לזמן פ' שיהיה שלו אם יוכל להשבע שאין לו בידו כלום כי אם יאמר האמת יחייבהו בדין הגויים תשו' דע כי בדיני הגוים צריך לישבע להכחיש העד שלא משכן לו כלום וזו השבועה איני מורה בה היתר אבל אם יוכל להפטר במה שישבע שאין לו בידו כלום משלו זו שבועה מותרת היא כי בדיני הגוים אסמכתא קניא עכ"ל והואיל משה לבאר כונת דבריו במ"ש בסיום דבריו כי בדיני הגויים אסמכתא קניא. כונתו לו' דבנדון זה בישראל שנתן משכון לישראל חבירו והתנה שאם לא יפרע לו לזמן פ' שיהיה שלו הוי אסמכתא ולא קניא ויכול הלוה לפדותו אם ירצה ואין המלוה יכול לעכב ע"י וכמ"ש איהו ז"ל כלל ק"ח בשאלה המתחלת עוד ילמדני המלוה לחבירו על המשכון להחליטו אם לא יפרע לזמן פ' אם הוי אסמכתא או לא כו' והשיב דהוי אסמכתא ולא קניא יע"ש לכן כתב כאן שאין כן בדיני הגוים דס"ל דאסמכתא קניא. והרב המו' עדות ביעקב בתשו' סי' פ' הק' על תשו' זו דהרי משנה שלימה שנינו נודרים להרגין כו' ומסי' בש"ס כגון שאו' בלבו היום. וא"כ הכא נמי דכוותה שישבע לו שלא משכן לו כלום ויחשוב בלבו היום אבל אשתקד משכן בידו וחילק הרב בין בדאיכא חילול ה' כגון הך אע"פ שיחשוב בלבו היום מה בצע וחילול ה' במקומו עומד. ובדליכא חילול ה' כגון דההיא מתני' דהרגין ומוכסין דאין לו לידע המובן אם שבועתו היא שקר אי לא בההיא ודאי שרי דליכא חילול ה' והרב הנז' נסתייע מדברי הרא"ש בפסקיו גבי כשמשביע השר ליהודי שלא יצא מהעיר יע"ש. ויש לי עוד ראיה בהדייא מדברי הרא"ש דהרי בתשו' כלל ט' וז"ל ראו' שהפקיד נכסים ביד שמעון ובא הגוי להשביעו שיוציא שמעון מרשותו מה שאינו שלו. והשיב אם הגוי מרגיש שיש ממון ראו' ביד שמעון ראוי להחמיר מאד מפני חילול ה' אלא שלא יתחלל ש"ש ע"י להציל ממון אחרים ואם אין חילול ה' דין זה כראשון עכ"ל. הרי שחילק הרא"ש בין אם יש חילול ה' בדבר לכשאין חילול ה' בדבר וכחילוק הרב הנז'. ואגב גררא ראיתי להרב הנז' שהקשה כפי חילוק זה אחר שהסכים דעת התוס' לדעת הרא"ש כתב וז"ל באופן דהיכא דאיכא חילול ה' כ"ע לא פליגי דאינו יכול להערים והתימא הגדול ממהר"ש יפה הוא בתשו' מהר"א ן' חיים ח"א סי' ג' שדן בנדונו שהיה יכול לישבע שלא לקח דבר א' אלא שצריך שיחשוב בלבו היום שלא יהא נשבע לשקר ואפי' אם יתחכם ראו' להשביעו שבשום זמן לא לקח החפץ מידו יכול לחשוב בלבו שלא לקחו בעדים או שלא לקחו במקום פ' וכיוצא כו' ותימא דהרי התם איכא חילול ה' גדול שראו' יודע בודאי שנשבע לשקר והיכי שרינן ליה לישבע עכ"ל והניח דבריו בתימא יע"ש ולע"ד נר' להליץ בעד הרב מהר"ש יפה שיפה כתב ואין עליו שום תימא דהא בנ"ד הדבר ידוע שראו' נתן המתנה לבן שמעון במתנה גמורה ע"מ לזווג בת פ' לפ' ואחר שטרח שמעון בעשר ידות בא ראו' בעלילה עליו לפני ערכאות ש"ג שלא נתנו במתנה וכמ"ש הרב הגדול מהראנ"ח בסיום דבריו. וע"ז כתב הרב הנז' דיכול לישבע שלא לקח דבר והביא ראיה ממתני' דנודרי' להרגין אלא שצריך שיחשוב בלבו היום. וכתב דאם יתחכם להשביעו ששום זמן לא לקח החפץ מידו יכול לחשוב מחשבה אחרת כו' ואין כאן חילול ה' כלל לפי שראו' יודע בעצמו האמת שבמתנה נתנה לו וא"כ כשנשב' שמעון שלא לקח מידו החפץ כלל יודע ראו' מחשבת שמעון שיכול לישבע שלא לקח מידו חפץ זה כלל שהוא יחשוב בלבו איזה דבר שלא יהיה שבועת שקר מאחר שיודע בעצמו שהדין עם שמעון דכדיהיב ליה במתנה גמורה יהיב ליה ושלו היא ומה שנשבע שלא קיבל מידו חפץ זה כלל ודאי שבאיזה מחשבה שמחשב בלבו נשבע וליכא חילו ה' כלל. דאם היה האמת כמו שטוען שמעון ודאי שלא היה יכול לישבע שבועה כזו דאיכא חילול ש"ש גדול כזה זה נ"ל להליץ בעד הנז'. דבר הלמד מתשו' הנז' מהרא"ש דבמקום דאיכא חילול ש"ש בדבר אסור לישבע אפי' בערכאותיהם דכן נר' בהדיא בתשו' הראשונ' דכלל ח' ומכלל דבריו בתשו' דכלל ק"ח הרי מבואר דאסו' לישבע אפי' בערכאות של גוים בדאיכא חילול ש"ש. אכתי פש גבן לברר אם יכול לישבע בדיני ישר' לפני דייני ישראל או לא מי אמרי' כיון דהפקעת הלואתו מותר איפשר לו' דמותר להפקיע הלואתו אפי' במקום שמצריכו הגוי שבועה. או נימא דאסור דלא התירו הפקעת הלואתו אלא כשאינו מצריכו הגוי שבועה לזה נ"ל להביא ראיה לאיסור ממ"ש בשילטי הגבורים פ' הגוזל ומאכיל דף מ"ג ע"ב שכתב וז"ל ומסופקני היכא שהדבר אמת בעצמו שישר' זה חייב לגוי אם זה המעידו חייב לשלם לו מה שהוציאו ממנו בעש"ג או לא מי אמרי' כיון דאם הוה בעי הוה נשבע כו' או דילמא כיון דלא היה לו איפשרות לישבע אם לא שישבע לשקר דהאמת בעצמו הוא שהוא חייב לו נמצא שאין זה מפסידו כלום לפי האמת והאריך הרבה בענין זה וצידד כמה צדדין יע"ש. נר' מכלל דבריו דאם הגוי היה תובעו בדין לפנינו והביא הגוי עד א' שבדיננו מחייבו שבועה שאסור לו לישבע לשקר כיון שיודע הוא בעצמו שחייב לו יע"ש. ואי איתא דכיון דאמרי' הפקעת הלואתו מותר ואפי' בשבועה. א"כ למה כתב הרב הנז' דלא היה אפשרות לישבע אם לא שישבע לשקר. דהשתא ליכא שבועת שקר דהפקעת הלואתו מותרת ויכול לישבע לו שאין לו בידו כלום דהתורה התירתו לו אלה ודאי מדכתב הרב הנז' דא"א לו לישבע דהוי שבועת שקר מוכח מדבריו דסביר' ליה דלא אמרי' הפקעת הלואתו מותרת אלא כשאינו בא לידי שבועה. ברם אי אתי לידי שבועה אסור דהוי שבועת שקר. הרי הוכחנו מדברי הרבנים הנז' דהיכא דאסור לו לישבע אפי' בערכאות הגוים אסור במקום דאיכא חילול ש"ש וכ"ש שאסור לו לישבע בדיני ישראל. מעתה צריכים אנו להביא ראיה לאידך גיסא דכשמותר לו לישבע מותר אף בדיני ישראל ובנקי' חפץ. ראיה לדבר מהא דתנן בנדרים פ"ג נודרי' להרגין ולמוכסין בש"א בכל נודרי' חוץ משבועה וב"ה או' אף בשבועה וכתב הטור סי' רל"ב וז"ל הנודר או הנשבע לאנס לא הוי נדר ולא שבועה לפיכך נודרין להרגין כו'. וכתב מרן הב"י ואע"ג דמתני' לא קתני אלא נדרים בירוש' קא' דה"ה בנשבעים והרב הב"ח הק' על מרן דהא משנה שלימה היא בש"א בכולן נודרין חוץ מבשבועה וב"ה אומרים אף בשבועה יע"ש. והרב תי"ט במ' נדרים תירץ דברי מרן ז"ל באופן המתיישב על הלב ודקדק הרב מלשון המשנה בכל נודרין חוץ מבשבועה ולא קא' חוץ שאין נשבעים כו' וכן מוכח מפי' רש"י שפי' חוץ מבשבועה שלא יאמר יאסרו פירות שבעולם עלי בשבועה אם אינם של תרומה. דהוי לשון נדר דאפקיה בלשון שבועה ובהכי איירי פלוגתא דב"ש וב"ה יע"ש ונאמנו דברי רש"י ג"כ מלישנא דתלמודא דקאמר בתר הכי דפריך בש"ס ותו מפתח הוא דלא יפתח לו בשבועה הא מידר נדר בשבועה. ומדנקט לישנא דמידר נדר בשבועה ש"מ דהוי פי' נדר דאפקיה בלשון שבועה וכן פי' רש"י שם. וגם הרב הנז' הכריח מלשון הירוש' דקא' בעו אימר הא בנדרים אבל בשבועות לא והכריחו מדברי ר' ישמעאל דאפי' בשבועות ואי ס"ל דבשבועות סתמא קא' מאי איבעיא להו להירושל' דהא מתני' היא כו' יע"ש ונאים הדברים למי שאמרן.
2
ג׳מעתה נמצאו כללן של דברים לדעת הרבי התי"ט ז"ל דמחלוקת ב"ש וב"ה בהך מתני' הוי בנדר בלשון שבועה וכמו שהוכיח הרב הנז' הן מלישנא דמתני' הן מלישנא דתלמודא וכמש"ל. וכיון שכן ק' טובא בעיני בדברי הר"ן בדף א' דנדרים דקאמר תלמודא על פירכת דפריך דליתני כינוי שבועות בתר נדרים ותריץ איידי דתני נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא ע"כ כתב שם הר"ן וז"ל ומהא משמע דאין נדר בלשון שבועה ולא שבועה בלשון נדר הילכך כל שהחליף של זה בזה אין בדבריו כלום והכי אסיק ונסתייע מדברי הירוש' עיין עליו. וק' טובא דאיך כתב הדבר בהחלט גמור הא מהך מתני' דנודרין משמע דנדר דאפקיה בלשון שבועה דהוי חמור כשבועה דהא תנן הכא ב"ש או' בכל נודרין חוץ מבשבועה וב"ה או' אף בשבועה והך פלוגתא דב"ש וב"ה על כרחין מיירי בנדר בלשון שבועה וכמו שהכריח הרב תי"ט כמ"ש. הרי דב"ש מחמיר בנדר שהוציאו בלשון שבועה. וכפי ס' הר"ן דנדר שהוציאו בלשון שבועה דאין בדבריו כלום א"כ ק' למה אסר ב"ש בזה אדרבה איפכא מסתברא דכיון דאמרינן דנדר דהוציאו בלשון שבועה דאין בדבריו כלום אדרבה יותר היה נר' להתיר שידור בנדר (שאין) [שיש] בו שבועה מלהדירו סתם דהא בנדר סתם איצטריך ליה לתלמודא לאוקומה באו' בלבו היום כי היכי דלא ליתסרו פירות העולם עליו. ברם בנדר שהוציאו בלשון שבועה א"צ לחשוב מחשבת בלבו דהוי כנדרי הבאי וא"כ למה אסרי ב"ש לנדור בנדר שהוציאו בלשון שבועה אלא ודאי נר' דסברי ב"ש דנדר שהוציאו בלשון שבועה הוי נדר גמור וחמיר יותר מנדר גרידא. הן לא כהתה עיני שיוכל הדוחה לו' דהך מתני' דהכא בפלוגתא דב"ש וב"ה ס"ל להר"ן דאיירי בשבועה גרידא ולא איירי בנדר דאפקיה בלשון שבועה כפי' רש"י וכדמוכח קצת מדבריו שפי' בהך מתני'. דאין מקום לדחייה זו מתרי טעמי חדא דלישנא דמתני' ודתלמודא מוכח כפי' רש"י כמש"ל. ותו דמדברי הירוש' מוכח ג"כ דהכי ס"ל בפי' המתני' כפי' רש"י כמש"ל משם הרב תי"ט יע"ש וכיון שכן הדרא קו' לדוכתא דאיך כתב הרב הנז' הדבר בהיחלט גמור דמשמע דאין חולק בדבר. וכבר עלה בדעתי לתרץ דהר"ן ז"ל מ"ש שם בריש פ"א הוי למסקנא דהכא דקי"ל כב"ה דאף בנדר שהוציאו בלשון שבועה יכול הוא לידור להרגין והוי טעמא ודאי לב"ה משום שאין בדבריו כלום. ולא נחה דעתי בזה משום דהר"ן לא היה לו לסתום דבריו אלא לפרש דהך תירוצא דש"ס אתיא כב"ה ולא כב"ש ומדסתם דבריו ולא פי' משמע דהוי לכ"ע וא"כ הדרא קו' לדוכתא וצ"ע. (א"ה נר' לי דס"ל להר"ן כמו שפי' הש"ך בסי' רל"ב ע"ש ועיין בס' עדות ביהוסף סי' א' ובס' כהונת עולם סי' רל"ב ודוק) הדרינן לכללין דמכל מה שכתבנו מוכח דכשמותר לישראל לישבע מותר לו לישבע בכל מידי דבעי ואפי' לישראל אנס כדמוכח מהך מתני' דנשבעין להרגין ומדברי הירוש' מוכח בהדיא דאפי' אם יצטרך הישר' לישבע לאנס בשם המיוחד דמותר לו שכן אמרו בירוש' משם ר' ישמעאל דאייתי קרא דולא תשבעו בשמי לשקר אבל נשבע אתה להרגין ולמוכסין יע"ש. ואף דבתלמודא דידן לא מצינו היתר מפורש בזה כבר כתב הרב תי"ט בהך מתני' דנשבעין להרגין דאפי' ב"ה הכי ס"ל כירושלמי דמותר לישבע שבועה גמורה והאי דנקטי ב"ה דבריהם בנדר שהוציאו בלשון שבועה הוי כלפי דברי ב"ש דאסרי אפי' בכה"ג נמי יע"ש.
3
ד׳מעתה מאחר שהעתקנו השואל מטעות שבידו בראיות ברורות כשמש בצהרים. צריכים אנו להשיב תשו' שלימה למה שנסתפק השואל וספקו במקומו עומד עדיין דהיכי לידיינו דייני להאי דינא. והנה לכאורה היה נר' להביא ראיה להתיר לראובן שישבע אף דשבועה זו אינה בכלל אונסים. וחילי' דילי מהך תשו' דהרא"ש דכלל ח' סי' י"ג ממ"ש בסיו' דבריו וז"ל אבל אם יוכל להפטר במה שישבע שאין לו בידו משלו כלו' זו שבועה מותרת היא כי בדיני הגוים אסמכתא קניא מוכח מדבריו דמכח דניהם עפ"י סברתם דסברי וקים להו דאסמכת' קניא עפ"י דין זה דקים להו הכי פסק דמותר לו לישראל לישבע שאין לו בידו כלום הרי שהרא"ש דן אותם עפ"י דיניהם דאילו כפי תורתינו הקדושה דקי"ל דאסמכתא לא קניא פשו' דאי הכי נמי הוה קים להו לא היה מתיר הרא"ש שישבע הישר' שאין לו בידו כלום א"כ דון מינה לנ"ד דיכול ראו' לישבע שכבר פרע לו הכל ואין לו בידו כלום דהא בדיני הגוים קים להו דאסור לו לגוי ליקח רבית אפי' מישר' והכי חזינא מעשים בכל יום דהכי דייני דייני בערכאותיהם ומחמירין הרבה בדבר וכיון דלדידהו הכי קים להו דאסור הגוי ליקח רבית מישראל א"כ שפיר משתבע ראו' שלא נשאר עליו מחובו כלום דהא הקרן כבר פרע לו באמת ומה שהטעהו היה במעות הרבית דייננן להו כדיניהם דאסור להם הרבית אפי' מישראל ויכול ראובן לישבע. אפי' שכפי דינינו אינו אסור הגוי ליקח רבית מישר' וא"כ השבועה היא שבועת שקר מ"מ הכא דיינינן להו כדיניהם ומותר לישבע ברם אכתי לבי נוקפי ירא ורועד להתיר לראו' שישבע לגוי שבועה חמורה בנקי' חפץ באתרא דליכא אונסא ומהך תשו' דהרא"ש אין כ"כ ראיה גמורה לנ"ד דעדיין יש לחלק בין תשו' הרא"ש לנ"ד דבשלמא בנדון דהרא"ש ז"ל דלב הגוי יודע האמת שכן היה התנאי בניהם בתחילה שאם לא יפרע לו מעותיו לזמן קצוב שהמשכון יהיה חלוט לו לישראל מעתה כששומע הגוי דהכי משתבע ליה הישראל שאין לו בידו משלו כלום ליכא חילול ש"ש כלל כלל לא לפי שאו' הגוי בדעתו דשבועת הישראל היא שבועה באמת שאין לו עתה בידו כלום לפי התנאי שעשו בניהם דהא חלוטה היא לישראל היום לגמרי וממון הישר' היא היום. משא"כ אם היה נשבע לו באופן הראשון דכתב הרא"ש דאיכא חילול ש"ש קצת. גם בנ"ד מאחר שהגוי מסתפק עד שמצריכו שבועה הרי ג"כ יש חילול ש"ש קצת. וכ"ש דאיפשר שיתחלל ש"ש הרבה שהגוי ימתין עד שישבע הישר' בנקי' חפץ ואח"כ יברר הדבר עפ"י עדים וכיוצא ומתחלל ש"ש ע"י ישר' ומה שא' הגוי שהוא כמסתפק בענין בדרך ערמה ותחבולה הוא עושה להפל את הישראל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. (עיין בתשו' מהריב"ל ח"ג סי' מ"ח). ומי האיש ירא את ה' שיתיר לו לראו' לישבע שבועה חמורה במקום דאיכא חילול ה' חלילה חלילה ואף דקי"ל דטעות הגוי מותרת כמ"ש פ' הגוזל בתרא דף קי"ג מההיא דשמואל ורב כהנא ורבינא דמכל הני עובדיה משמע דטעות הגוי מותר גמור וכן פסקו כל הפוס' ז"ל. מ"מ נר' פשוט דלא התירו אלא במקום דליכא חילול ה' בדבר כלל ולא שבועה. ואפי' בטעות הגוי דמותר לכ"ע כתב המרדכי פ' הגוזל בתרא וז"ל גזל הגוי אסור וטעותו מותר כעובדא דשמואל פי' ראבי"ה דוקא כשהגוי טועה בעצמו אבל לא שמטעהו כדא' שמואל בפ' גיד הנשה אסור לגנוב דעת הבריות ואפי' דעתו של גוי ולא יהא דעתו חמור מממונו. ויש לי קצת עיון בתשו' זו דאיך פי' ראבי"ה בהך עובדא דשמואל דהוי דוקא כשהגוי טועה מעצמו והלא הך עובדא דשמואל איפכא מוכח דהרי אמרו בש"ס דשמואל אבלע ליה זוזא ועיין מ"ש רש"י שעוד הטעהו שמואל שנתן לו תלתא זוזא והטעהו בזוז הרביעי וכן רב כהנא יע"ש וא"כ ק' היכי מוכיח ראבי"ה מהך עובדא דשמואל דמיירי כשהגוי טעה מעצמו ומדברי הש"ס מוכח דאפי' אם הטעהו הישר' לגוי דמות' ונר' לע"ד דהריב"ה ס"ל במ"ש בש"ס ואבלע ליה זוזא דלא כפי' רש"י אלא כפי' הערוך והביא דבריו מרן וז"ל פי' בערוך ואיבלע ליה זוזא שנתן לגוי זוז יותר בעבור שישמח הגוי וילך במהרה עכ"ל. ותשו' זו דהמרדכי פסקה הרב מהרמ"א בהגהה בח"המ ריש ה' גניבה וגזילה על פסק מרן שפסק דאסור לגזול את הישראל אפי' שוה פרוטה ועובר על לא תגנוב ואפי' מן הכותי כו'. ושם ראיתי להרב הגדול הש"ך שהק' מפסק זה של מרן דמשמע דס"ל דגזל הגוי אסור מן התורה וכת' שכן דעת הרבה מהפוסקים דס"ל בדעת הרמב"ם הכי. והקשה הרב הנז' ז"ל למ"ש הרב מהרמ"ה בש"ע דא"ע סי' כ"ח דכתב שם וז"ל קדשה בגזל או גניבה דגוי מקודשת הוי דהא אינה צריכה להחזיר מכח קדוש ה' עכ"ל. תו הק' הרב הנז' שהרב בעל ההגהה ציין שם דהוציא דין זה מתשו' מהרי"ו סי' קל"ח והמעיין שם בדברי מהרי"ו יר' דאינו ענין לפסק זה והניח הדבר בצ"ע פי' דבריו דדברי מהרי"ו בתשו' הנז' איירי בר' יצחק שהיה בידו משכון של גוי ומכרו לר' מרדכי והלך ר' מרדכי וקדש אשה בחפץ זה שקנה מר"י ובנדון כזה פסק מהרי"ו דהוי קדושין גמורים יע"ש. אמנם דינו של מהרמ"א הוי במי שקידש בגזל או גניבה דגוי דהיינו ראו' שגזל או גנב חפץ או מעות מהגוי והלך וקדש בהם אשה דמקודשת ובנדון כזה לא איירי מהרי"ו וא"כ צ"ע מהיכא נפקא ליה למהרמ"א דין זה דאי מתשו' זו דמהרי"ו אין זה במשמע בדבריו כדבר האמור. תו ק' לע"ד בדברי הרב מהרמ"א דשם באותו סי' דין י"ב פסק וז"ל וי"א דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו וכ"ז במשכון שיש לו מישר' אבל מגוי אינה מקודשת ואם מכרו המלוה לאחר וקידש בו הויא מקודשת עכ"ל וציין שם הרב שדין זה הוציאו מתשו' מהרי"ו הנז' סי' קל"ח וא"כ נמצאו דברי מהרמ"א סתרי אהדדי דכאן פסק בדין הא' דאם קידש אשה בגזל דגוי דהויא מקודשת ומשמע דבהכי איירי פסק דמהרי"ו ובדין י"ב פסק דאם המשכון של גוי דאינה מקודשת ונמצאו דבריו סתרי אהדדי לכאורה תו ק' דבסייום דבריו דפסק דאם מכרו המלוה לאחר וקידש בו אשה דהויא מקודשת נר' דס"ל למהרמ"א דתשו' מהרי"ו בהכי איירי וצ"ע. איך שיהיה נמצינו למדים מדברי מהרמ"א דסי' א' מה' גזילה דאפי' דקי"ל דטעות הגוי מותר היינו היכא שטעה מעצמו אבל להטעותו אסור ודבריו הם לקוחים מדברי המרדכי דלעיל ומדסתם דבריו משמע דאף במקום דליכא ח"ה אסור. דון מינה לנ"ד דלהנהו רברוותא פי' דאסור לראו' להטעותו וכ"ש דאיפשר דנפקא מינה ח"ה כמש"ל זה נר' לע"ד להלכה וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו נפלאות מתורתו ולכל בהן חיי רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי.
4