אדמת קודש, יורה דעה י״דAdmat Kodesh, Yoreh De'ah 14
א׳שאלה לינהר לן מר עינין במה שנסתפקתי בדין קופה של עניים המתחלקת על ידי מדי שבת בשבתו ועתה חדשים מקרוב באו שתי ספינות א' מקושטא וא' מעיר סאלוניקי יע"א ורובם ככולם הם עניים מרודים ואין בכיס של הקופה מעות די להספיק לעניי עיר קדשנו ולעניים הבאים מחדש אם לא שנגרע מחלק עניי העיר דבר מה מכל א' וא' כדי להספיק ג"כ לאו העניים הבאים מח"ל וע"כ נפשי לשאו"ל הגיעה אם יש איסור בדבר שנר' כגוזל את העניים במה שכבר כל א' וא' זכה בחלקו הקבוע לו בכל שבוע זה ימים ושנים וקי"ל עניי עירך ועניי עיר אחרת ענייך קודמין. או"ד דאין איסור בדבר דכיון שעניים הללו באו להשתקע בעיר קדשינו הרי הן בכלל עניי עירך ויד כולן שוה עוד יודיעני דעתו בהא דאמרי' בכמה דוכתיה דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אם ר"ל דאינן רשאין לבטל כל התקנה שהתקינו ב"ד שלפניהם אבל רשאי' הם לבטל מקצת מן התקנה. או"ד שביטול במקצת מקרי ביטול ואינן רשאים. והביאני לספק זה במה שעיני ראו בהסכמה חדשה שהתקינו כת הקודמים שלפנינו לקדושים אשר בארץ ותורף ההסכמה היא כך איש כי ימות והניח אלמנה ויתומים ואין בנכסיו שיעור שתגבה האלמנה כתו' ויתפרנסו היתומים באופן שאם תגבה האלמנה כתו' יצטרכו היתומים לחזור על הפתחים. כי ע"כ עמדו כת הקודמים בהסכמה וגזרו או' בכח כל ההסכמות הנעשות כו' עד כי יבא שילה שאם יש שיעור בנכסים שהניח כדי ב' כתו' אז תגבה האלמנה כתו' ושאר הנכסים יהיו ליתומים שיתפרנסו בהן. ובפחות מכן התקינו שהנדונייא והנכסים שתברר האלמנה שהכניסו לה מבית אביה עפ"י עדים כשרים תקח לה. ושאר הנכסים הנמצאים שאינו ממה שהכניסה לו יחלקו שוה בשוה עם היתומים והאלמנה א' לא'. ועוד התקינו שאם ימותו היתומים אחר שחלקו עם האלמנה שיורשי היתומים יירשו היתומים ולא יחזרו הנכסים לאלמנה. ותקנה זאת השנייה נר' קשה בדיני ממונות שלא דיי שהפקיעו זכות האלמנה מכתו' בחיי היתומים אלא שאפי' לאחר מיתת היתומים ג"כ הפקיעו זכות האלמנה ורעו זרים נכסיה. וע"כ נסתפקתי אם כח ביד ב"ד הבא אחריהם לבטל תקנה שנייה זו ולתקן שאם ימותו היתומים שיחזרו הנכסים לאלמנה שלא תלקה האלמנה בכפלים. ותקנה ראשונה לא תזוז ממקומה על הכל יבאר לנו דעתו באורך ויבא דברו הטוב וכיבדנוהו ושכמ"ה.
1
ב׳תשובה אשיב על ראשון ראשון הנה בספק הא' שנסתפק השואל ה"י במחלוקת היא שנוייה והיא כתו' על ס' הישר בטור ז"ל בה' צדקה סי' רנ"א וז"ל עניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת. שאלה ראובן היו לו עניים הרבה קרובים בעיר ושמעון שכנו לא היה לו ורצה ראו' לעשות קצבה גדול' לעניי העיר לחלק להם ולמעט קצבת העניים האחרי' הבאים מפני שא' עניי עירך קודמין ושמעון לא רצה. וכתב הר"י בר ברוך שאין שומעין לראובן דהא דאמרי' דעניי עירך קודמי' היינו שלא לשלוח לעיר אחרת אבל הבאים לעיר לא אמרינן ענייך קודמין אלא קודם ימעיטו לעניים שבעיר ויתנו לעני הבא כפי מה שיוכלו ע"כ ואינו נר' לי דודאי עניי העיר קודמין עכ"ל. הרי דלר"י בר ברוך יכול לצמצם מעניי העיר כדי ליתן לעני הבא ממקום אחר וכדיהיב טעמא דלא אמרו עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת אלא לשלא לשלוח לעיר אחרת אמנם הטור נחלק עליו וא' דודאי עניי העיר קודמין ואין לצמצם מהם וליתן לעני הבא ממקום אחר. ומ"מ צריך להתיישב בדבר לידע דמפני מה הטור לא רצה לפ' כפי' ר"י ב"ב דדברי רבותינו סובלין שני פי' ומי מפיס שלא לפ' דברי רבותינו כפי' ר"י ב"ב. ונר' לע"ד דהטור נד מפי' ריב"ב ז"ל מלשון חכמים מרפא במאי דנקטו ברישא דמלתא עניי ביתך ועניי עירך עניי ביתך קודמין והתם ודאי מיירי דשניהם לפניו עניי ביתו ועניי עירו. וכמ"ש מהרשד"ם בכמה מקומות מתשו' בחי"ד ומהם בסי' קס"ח וכאשר יבא דבריו להלן בס"ד דאי עניי ביתו הן בעיר אחרת פשיטא דעניי עירו קודמין לעניי ביתו וזה פשוט. ומינה יליף לה הטור דכי היכי דבחלוק' זו מיירי ששניהם לפניו ואפ"ה אמרי' דעניי ביתו קודמין ה"נ בחלוקה שניה דעניי עירך ועניי עיר אחרת מיירי נמי ששניהם עומדין בעיר א' ואפ"ה אמרו דעניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת. א"נ י"ל דהטור דקדק כן מלשון הספרי שכתבו מרן שם וז"ל תניא בספרי אחיך זה אחיך מאביך כו' באחד שעריך אנשי עירך קודמין לאנשי עיר אחרת כו' הרי דהסיפרי הא דאנשי עירך קודמין לאנשי עיר אחרת מפיק לה מאחד שעריך דזה מורה באצבע ופשטא דקרא נר' דשניה' עומדין לפניו בעיר אחד. והנה מרן בשולחן סתם את דבריו שכ"כ ועניי ביתו קודמין לעניי עירו ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת עכ"ל ולא נתברר לנו כמאן ס"ל אי כפי' ריב"ב אי כפי' הטור ז"ל. אמנם מור"ם בעל ההגה כתב וז"ל והקבועים בעיר קרויין עניי העיר והם קודמין לעניים אחרים הבאין לשם ממקומות אחרים. נר' מדבריו דס"ל דמרן ס"ל כפי' הטור ולא כפי' מהריב"ב ז"ל.
2
ג׳ומ"מ תמה אני על הרמב"ם ז"ל שבפ"ז מה' מתנות עניים שהביא הך דעניי ביתך ועניי עירך כו' ומפיק לה מקרא דלאחיך ולענייך ולאביונך אשר בארצך ופסוק זה לא הוזכר בש"ס ולא בסיפרי ולא בתוספתא לענין זה דהא בסיפרי ובפסיקתא בפ' ראה יליף לה מריש הפ' מאחד אחיך באחד שעריך כנז"ל. ובתלמודא דידן פ' איזהו נשך דף ע"א הביא פסוק אחר לענין הלואה מאם כסף תלוה את עמי את העני עמך כו' יע"ש ומשם למדו הפוסקים לענין צדקה. וכיון שכן ק' על הרמב"ם שהביא פסוק אחר מה שלא הוזכר לא בש"ס ולא בסיפרי ולא בפסיקתא. ותלונתי ביותר על מרן בכ"מ שכתב על דברי הרמב"ם ורשם שם שדין זה הוציאו מפ' איזהו נשך ולא תמה על הרמב"ם שלמה לא הביא המקרא שהביא הש"ס. אחרי כותבי א"ל שהרב בעל משפט צדק ח"א תמה כן על דברי מרן והניח הדבר בצ"ע וכעת לא זכיתי לראות דבריו שהספר לא נמצא כי אם א' בעיר ואיננו. תו ק' על הרמב"ם דלמה בה' מלוה ולוה לא הזכיר דין זה דענייך קודמין כו' כיון שהוא תלמוד ערוך ומפיק לה מקרא דאם כסף תלוה את עמי דדריש לה הכי עמי ונכרי עמי קודם עני ועשיר עני קודם ענייך ועניי עירך ענייך קודמין. ופרכי' התם עמי ונכרי עמי קודם פשיטא ופרקי' לא צריכא דאפילו לנכרי בשכר ולעמי בחינם עמי קודם. ורבי' בפ"ה מה' מלוה ולוה דין ז' כתב וז"ל מצוה להקדים הלואת ישר' בחינם להלואת כותי ברבית והיא היא ריש המימרא הנז' וכיון שהביא מקצת מהמימרא למה השמיט שאר המימרא. ולא ראיתי מי שהרגיש בזה ודבריו צל"ת. אך הטור הזכירו ג"כ בחה"מ סי' צ"ז. מעתה אניף ידי לישב גם דברי מהריב"ב ונר' דמהריב"ב הוכרח לפ' כן מכח סוף לשון הסיפרי ענייך ועניי עירך ענייך קודמין עניי א"י ועניי ח"ל עניי א"י קודמין וק"ל האי דא' עניי א"י ועניי ח"ל עניי א"י קודמין במאי מתוקמא דאי מוקמינן לה כששניהם עומדין בא' מערי א"י פשיטא דעניי א"י קודמין דהא בכלל עניי עירך קודמין הם וכבר מלתייהו אמורה. ואי מיירי כששניהם עומדין בח"ל ואפ"ה אמרי' דעניי א"י קודמין. ק"ל דלמה עניי א"י קודמין והרי כבר נאמר דעניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת וכי משום דהם מעניי א"י ידחו לעניי עירם והוא היפך האמור למעלה וע"כ לא מתוקמא הא דעניי א"י קודמין לעניי ח"ל אלא באדם שעלה ברצונו לשלוח מעות לעניים ולפניו ב' עיירות שיש בהן עניים א' מא"י וא' מח"ל ובא לימלך אז אמרי' ליה שישלח לעניי א"י. והשתא כיון דחלוקה זו דעניי א"י ע"כ לא מתוקמא אלא כשרוצה לשלוח מעות לעניי עיר אחרת כדאמרן. ה"נ ס"ל לריב"ב דגם בחלוקה הא' הך דעניי עירך ועניי עיר אחרת מוקמינן לה בכה"ג באדם שרצונו לשלוח מעות לעניי עיר אחרת דבהך גוונא אמרי' עניי עירך קודמי' משא"כ כששניהם לפניך דאז יד הכל שוה וממעטי' מעניי עירך ונותנים לעניי עיר אחרת. זו היא ס' מהריב"ב ז"ל. והטור א"ל מידי אירייא הא כדאיתיה והא כדאיתיה ורישא דסיפרי מיירי אף כששניהם לפנינו ואפ"ה מקדימין לעניי העיר. וחלוקה השנית דסיפרי ההיא ודאי לא מתוקמא אלא באדם שרוצה לשלוח מעות למקום אחר כמדובר ולא ראי זה כראי זה. נמצא שספק זה שנסתפק השואל ה"י פלוגתא דתנאי היא בין מהריב"ב והטור והרי חס"ר לפנינו דעת ג' המכרע' הנמצא איש אשר רוח אלקים בו יבא כתוב הג' ויכריע בניהם ואבקשהו ולא נמצא. וכיון שכן מי האיש אשר יערב אל לבו להכניס עצמו בין שני הרים הגדולים ולא יירא לנפשו. ואף שמור"ם כתב בהגהה כדברי הטור ומכלל דבריו נר' דס"ל דכן דעת מרן. מ"מ לענין מעשה ק' בעיני לעשות מעשה נגד פ' מהריב"ב דרב גובריה ורב חיליה ומכת הקודמין הוא.
3
ד׳ואכתי פש גבן לחקור במאי דאמרינן עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת לידע אם המצא ימצא גילוי בסי' הפוסקים אם קצבו זמן לעניי עיר אחרת לכדי שיקראו גם הם עניי עירך וכמה יהיו בעיר ויהיו כאנשי העיר וכי יעלה על הדעת דהלנצח תאכל חו"רב וחיפשתי ולא מצאתי גילוי לזה לפי שעה. ואומר לנפשי דנשמעניה מהדא דתנן בפ"ק דבתרא דף ח' דתנן כמה יהיה בעיר ויהיה כאנשי העיר י"ב חודש. ובגמ' ורמינהי החמרת והגמלת כו' א"ר ל"ק הא לבני מתא הא ליתובי מתא כדתניא המודר הנאה מאנשי העיר כל שנשתהא שם י"ב חדש אסור ליהנות ממנו פחות מכן מותר מיושבי העיר כל שנשתהא שם ל' יום אסור ליהנות ממנו פחות מכאן מותר ע"כ. נמצא לפי דברי הש"ס הנז' דמפלגינן בין יושבי העיר לאנשי העיר דיושבי העיר נקרא בל' יום. ואנשי העיר בי"ב חדש. אמור מעתה דלפי גירסת הסיפרי שכתב מרן בי"ד סי' רנ"א דגריס כגירסת הסיפרי אנשי עירך מצינן למימר דעניי עיר אחרת אינן נקראים עניי העיר כי אם דוקא לאחר שהיית י"ב חדש ואין לעניי עיר אחרת ליטול מקופה של צדקה עד לאחר י"ב חדש. אמנם מה אעשה שגירס' הסיפרי והפסיקתא שלפנינו שם ראיתי דגריס יושבי עירך כו' במקום אנשי עירך כו' ונמצא עתה משתנה הדין לפי חילוף הגירסאות. ותו דמרן גופיה גריס בתר הכי בסיפרי יושבי א"י קודמין ליושבי ח"ל. ולא אתנו יודע על מי נסמוך. ומחוורתא דהעיקר כגירסת הסיפרי והפסיקתא שלפנינו דגריס יושבי וסמי חדא מקמי תרי הסיפרי והפסיקתא והמעתיקים הן הנה שיבשו הגירסא בדברי מרן. וכיון שמצינו חילוף גירסאות סוף סוף מידי ספקא לא נפקא וכיון שכן אין ללמוד מלשון הסיפרי שום דבר כיון שיש חילוף בגירסאות. ואיפשר ללמוד מדברי הש"ס ממאי דתניא בברייתא דמייתי לה הש"ס שם דפרכי' ולכל מילי מי בעינן י"ב חדש והתניא ל' יום לתמחוי ג' חדשים לקופה ו' לכסות ט' לקבורה י"ב לפסי העיר ומתרצינן אר"י כי תניא נמי מתני' י"ב חדש לפסי העיר תנן ע"כ. הרי דשהיית י"ב חדש לא איצטריך אלא לפסי העיר אבל לכל שאר מילי א"צ שהיית י"ב חדש דבבציר מהכי אית לן לחייבו לכל זמן ועת לכל חפץ ובהגיע מועד הקצוב לו נחשב כבני העיר. והשתא כיון שקבעו זמן לקופה ג' ירחים לחייבו ליתן או בל' יום לגירסת הרמב"ם והרי הוא נחשב כבני העיר ליתן קופה ה"ה דאם איש עני הוא וצריך ליטול מקופה של צדקה דבשהיית ג' חדשים או בל' יום לגרסת הרמב"ם הרי הוא נחשב כעניי העיר ויטול דממקו' שאתה בא לחייבו ליתן קופה אם עשיר הוא מההוא טעמא גופיה יטול אם עני הוא וממקו' שזב חטאהו פי' זכהו. ואומר לנפשי ראה דבריך טובים ונכוחים ושומע אין לך דהא דין זה קרוב הוא לדיני נפשות. ואין לך לדון בדמיונות לסלק זכות עניי העיר וכגון זו פתח פיך לאילם הוא ואי עניי העיר טח לבם מהשכיל ואינם יודעי' לטעון אנן טענינן דיד עניים אנן. והוא דאי כדקאמינא למה רבותינו קמאי ובתראי נוחי נפשי סתמו דבריהם במקום שהיה להם לפ' דכי היכי דקבעו זמן וגבול לקופה ולתמחוי ולכסות ולקבורה ולמסי העיר וזמנו של זה לא כזמנו של זה לחייבו ליתן ולישא עול עם בני העיר. ה"נ היה להם לפ' לענין שאם היה עני וצריך ליטול בא' מן הזמנים שקבעו שיטול. ומדסתמו את דבריה' ולא פי' עניי העיר ידם על העליונה לדחות לעניי עיר אחרת עד מועד האחרון שבכולן ולא יטלו עניי עיר אחר' עד לאחר י"ב חדש דהא הלכה רווחת היא בכ"מ דהמוציא מחברו עליו הראיה. ובכה"ג דייק מהרשד"ם בח' י"ד סי' קס"ח וז"ל שם בא"ד ומה שטוען שרוצה ליתן לענייות יתומות קרובותיו זה נ"ל שאין בידו לעשות רק אם ישנן בעיר אז יתן להן כשאר היתומות ואעפ"י שנר' שיש קצת מחלוקת בזה מ"מ דעתי כמו שאו' בס"ד כתב המרדכי כו' עד ונר' דכל זה מיירי שקרובותיו היו בעיר אשר הנפטר היה שם אבל כשאינן בעיר ומצוה סתם לצדקה לבני אותה העיר קאמר כדמשמע מסתם תוספת' הנז"ל והתוס' הנז"ל היא כך האומ' תנו מאתים דינרים לעניים ינתנו לעניי אותה העיר. ולא חילקו לו' בד"א בזמן שאין לו קרובים עניים אבל אם יש לו קרובים עניים אפילו בעיר אחרת הם קודמין אלא ודאי סתמא קאמר כו' יע"ש. הרי דהרב לא רצה לזכות לקרובותיו של הנותן כשהם בעיר אחרת מפני שלא פורש דבר זה בתוס' כנז' אלא שהכל ינתן לעניי העיר ולהם דין קדימה לגבי קרובותיו כשהיו בעיר אחרת. א"כ דון מינה לנ"ד נמי עניי העיר ידם על העליונה לשלא יטלו עניי עיר אחרת עד לאחר י"ב חדש מדלא פי' רבותינו ולא קבעו זמן שיטלו עניי עיר אחרת כמו שקבעו זמן לכל דבר ודבר שיתן. וסיים שם הרב וא' וז"ל אמנם אם ישנם בעיר או' אני שלמעשה אין בידו ליתן לקרוביו הכל שאין בידו לחייב לאחרים ואחר שיש רבים או' שיחלקו בשוה אם לא יעשה כן הרי הוא גוזל לאחרים וראיה לדבר מהא דגרסי' פ' המוכר את הספינה דף כ"א על מתני' הקונה ב' אילנות לא קנה קרקע כו' ואמרי' בגמ' דמביא בכורים ואינו קורא עד ורבנן ספוקי מספקא להו. ופריך בגמ' וליחוש דילמא לאו בכורים נינהו וקא מפקע להו כו' ופי' רשב"ם ואין לנו לעשות תקנה לגזול ללויים וכתבו התוס' ואע"ג דדמאי אינו מחוייב ליתנו משום דמצי א"ל אייתי ראיה ושקול ותירץ רשב"א דלא דמי דהתם אין הכהן מוחזק יותר מהלוי ושל ישר' ממ"נ אינו דאם בכורים הם דכהן הם ואם אינם בכורים הרי מעשר א' דלוי הוא עכ"ל. הרי כנ"ד ממש הרי אלו המעות ממ"נ אינם של ישראל ואין הקריבות מוחזקות יותר מהאחרות והמעות הן בספק מאחר דאיכא פלוגתא וא"כ אין לנו לגזול עכ"ל יע"ש ובמקום אחר הארכתי שלכאור' נר' דאין לו דמיון גמור נ"ד עם ההיא דהש"ס ולאהבת הקיצור לא נצא מהמרכז ואין כאן מקומו הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי. אך את זה אגיד דמבין ריסי עיניו ניכר דר"ל דכיון דאיכ' פלוגתא דרברוותא אם ינתן ממון זה לקרובותיו דוקא או שיחלקו המעות עם שאר העניים שוה בשוה א"כ הוי ספק ממון עניים דהוי ספק איסור ואזלינן לחומרא שיחלק ממון זה קרובותיו עם שאר עניי העיר שוה בשוה. דאם אתה או' שינתן הכל לקרובותיו דוקא נמצאת אתה אומר דספק ממון עניים לקולא. ונראה דס"ל כס' הרמב"ן והרשב"א ז"ל דהכי ס"ל באינהו בעיי דנדרים דף ו' דאבעיא לן יש יד לפאה כו' יש יד לצדקה כו' וסלקא בתיקו. וכתב הר"ן בשם הרשב"א והרמב"ן דבפאה וצדקה כיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא דכל תיקו דאיסורא לחומרא יע"ש. ומכ"ש יליף לה מהרשד"ם מהתם דאי התם דלא איתחזק בודאי ממון זה לעניים ואפ"ה כתבו הרמב"ן והרשב"א דאזלי' לחומר' ויש יד להקדש וזכו בו העניים מאחר דסלקא בתיקו ומכ"ש בנדון דמהרשד"ם דהמעות הללו כבר זכו בהן העניים עכ"פ אלא דמספקא לן משום פלוגתא דרברוותא איזה עניים יזכו או קרובותיו דוקא או קרובותיו ושאר עניי העיר יזכו בהן ויהיו יד הכל שוה ומשום ספק זה דפלוגתא דרברוותא פסק דאזלינן בממון זה לחומרא שיחלקו קרובותיו עם עניי העיר שוה בשוה כנכ"ל דהכי ס"ל למהרשד"ם בלי ספק. מ"מ מה יענה ומה יאמר הרב הנז' באינהו פרכי דפריך הר"ן להרמב"ן והרשב"א מאינהו סוגיי' דפ' הזרוע ופ"ק דיומא דמכח אינהו סוגיי' פליג עלייהו הר"ן ופסק היפך סברתם דממון עניים המוטל בספק לא מקרי ספקא דאיסורא אלא ספקא דממונא מקרי ולקולא. ובאמת דהרואה אינהו סוגיי פורס על שמע איך נעלם מאינהו מאורי אור אינהו סוגיי. ואני בענייותי נכנסתי בסלע המחלקות למשכוני נפשין ואמינא לא מסגינא רישא אבי סדייא עד דפרישנא אינהו סוגיי לדעת הרמב"ן והרשב"א ואשפוך את נפשי לפני ה' יעזרני ע"ד כבוד שמו וזכותם וזכות תורתם יעמדו לימין משה להעלות ארוכה ומרפא לשברם. והילך לשון הר"ן שם אחר שהביא דבריהם כתב ותמהני עליהם שהרי סוגיא מפו' היא בסוף פ' הזרוע כו' מדמקשינן התם אמתני' דגר שנתגייר כו' ספק ממון פטור אלמא ספקא לקולא ורמינהי חור הנמלים כו' ואיצטריך לשנויי הכא פרה בחזקת פטורה קיימא. קמה בחזקת חייוב קיימא טעמא דבחזקת חייוב קיימא הא לאו הכי ספק פטור ואי איתא דספק ממון עניים ספקא דאיסורא ל"ל לשנויי הכי. ועוד דהתם נמי אקשי ליה אביי מעיסה הא ספק חייב וא"ל ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא. ואי איתא דספק ממון עניים מקרי ספק איסורא בההוא פרוקא גופיה הו"ל לשנויי ליה הא דאיקשי מחור של נמלים אמתני'. ע"כ תורף קו' הא'.
4
ה׳ולע"ד נר' ליישב קו' זו לדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל דלא ק' דאינהו ז"ל ס"ל דכשבא רבא ותירץ באחרונה ספק איסורא לחומרא דאתרוייהו קאי בין לההיא מתני' דחור של נמלים ובין לההיא דחלה ולא כמ"ש רש"י דלא קאי אלא אפרכא דחלה בלחוד אלא דעל שניהם קא' והכריחם לפ' כן משום דק"ל בדברי הש"ס דאי כפי' רש"י דאחלה דוקא קאי הכי ה"לל חלה קאמר' שאני חלה דהוי ספק' דאיסור' ולחומר' כדרך התלמוד בכ"מ. ומדלא נקיט הכי תלמודא אלא קא' סתמ' ספק איסורא לחומרא וכו' יתיישב לדעתם ז"ל דתירון רבא קאי לתרוייהו בין לההיא דחור של נמלים ובין להך דחלה דכולהו ס' איסורא נינהו אלא שרבא מעיקר' כדאקשי ליה מתני' מההי' דחור של נמלים אסיק אדעתיה לדחותו ביישוב קל ונכון ביישו' מתני' דהך דמתני' בחזקת פטורה קיימא ולהכי אזלי' בספקו לקולא. וההיא דקמה בחזקת חייוב קיימה ולהכי אזלינן בספקו לחומרא. ולא אסיק אדעתיה לההיא דחלה. אכן כשחזר אביי והק' לפי תירוץ רבא מההיא דחלה. לא מצא לו רבא מקום לנטות ימין ושמאל ליישב שניה' כי אם דוקא ביישוב זה האחרון ויישב הכל בסקירא א' ההיא דחור של נמלים וחלה דשאני התם דהוי ספק ממון איסורא דהוי ממון עניים ואזלינן לחומרא ומתני' הוי ספק ממונא ולקולא. אלא דק"ק ליישוב זה דהול"ל אלא א' רבא ואין זה כ"כ דוחק.
5
ו׳עוד הק' הר"ן ז"ל מההיא דאמרי' בפ"ק דיומא תנן התם הנחתומים לא חייבו אותם להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה. ואקשי' בשלמא תרומה גדולה וכו' מעשר א' ומעשר עני המוציא מחבירו עליו הראיה כלו' דליכא ספקא דאיסורא אלא דממונא וממונא הממע"ה אלא מעשר ב' ניפרשוה וניסקוה וניכלוה בירושלם. ואם איתא דספק ממון עניים ספקא דאיסורא הוא כי היכי דק"ל מעשר ב' תיקשי ליה מעשר עני אלא ודאי ספקא דממון עניים לא מיקרי ספקא מאיסור' אלא ספקא דממונא ולקולא עכ"ל. וקו' זו לכאורה נר' חזקה ועמד לפני ככותל וטרחתי בעשר אצבעותי ליישב סוגייא זו לדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל וזכותייהו דרבנן עמדה לי. ויגעתי ומצאתי להן סמך מן המקרא דגרסי' בפ' במה מדליקין דף ס"ג לעניין חנוכה דפריך בש"ס מאי מברך אקב"ו וכו' מתיב רב עמרם הדמאי מערבין בו וכו' ומברכין עליו ומפרישין אותו ערום כו' כי קאי ערום היכי מברך והא בעינן והיה מחניך קדוש וליכא. א' אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה וכו' רבא א' רוב ע"ה מעשרין הן. ופי' רש"י ז"ל ודאי דדבריה' כגון נר חנוכ' ספק דדבריה' כגון דמאי שהפרשתו אינו אלא מספק. רבא א' ספק דדבריה' בעי ברכה ודמאי אפי' ספק לא הוי אלא חומרא בעלמא דרוב ע"ה מעשרין הם עכ"ל. מעתה איפשר לו' דהרמב"ן והרשב"א ז"ל ס"ל דהך סוגייא דיומא אתיא כרבא דס"ל דדמאי אפי' ספק לא הוי אלא משום חומרא בעלמא הוא דהטילו עליו שיפריש תרומת מעשר ומעשר ב'. ולהכי לא פריך שיפרישו מעשר עני ג"כ משום ספק איסורא ולחומרא דבדמאי הקילו משו' דאין בו ספק כלל ואין ההפרש' שהתקינו שיפריש מפני הספק כס' אביי אלא האי סוגייא אתייא כרבא דס"ל דרוב ע"ה מעשרין הן ואפי' ספק אין בו. דאי ודאי האי סוגייא הוה אתייא כאביי דס"ל דהפרשת הדמאי הוא מפני הספק פשיטא דהוה פריך הש"ס במעשר עני שיפרישו דהא קיי"ל ספק ממון עניים הוי ספק אסורא ולחומרא וכונ' ההיא סוגייא להקשות מדוע לא חייבו לנחתומ' להפריש מעשר שני כמו שחייבו בדמאי לשאר אינשי דעלמ' כנ"ל דוק. אחרי כותבי האלקים אינה לידי ס' עדות ביעקב ז"ל ושם ראיתי בסי' ס"ו דף קס"ט ע"ב שהביא דברי הר"ן ז"ל הנז"ל. ותמה על הר"ן ז"ל ויישב סוגיית דפ' הזרוע לדעת הרמב"ן והרשב"א באופן אחר לפי דעתו הרחבה. ועם שיש לי קצת משא ומתן ביישובו לא עת האסף וכבר יישבתי דבריו וקורא אני עליו דברי פי חכם חן. וגם הרב הנז' ז"ל רצה להעלות ארוכה ומרפא וליישב ההיא דפ"ק דיומא מתני' דהנחתומ' דלא ק' להרמב"ן והרשב"א במילי בעלמא בדרך איפשר דהוציא הע"ה מעשר א' ומעש' עני דקרוב לודאי הוא כיון שיש לו תובעי' הלוי והעני. או איפשר דהע"ה לקחו מן החבר וכו' יע"ש ותלה עצמו בקורי עכביש וכל בדרך איפשרות ובמידי דלית בהוא מששא. ואין ספק דלא שלטה עינו בההיא סוגייא דפ' במה מדליקין הנז"ל דאילו שלטה ביה עינה לא הוה תולה הדבר בדרך איפשר תו כתב שם וז"ל והנה אגב אורחין לא תעזוב נפשי לש"אול העמק שאלה לכ"ע דהנה בהך דהכא בקמה אמרי' ספק חייב והיינו טעמא דמשום דאיכא לאוקומי אחזקתיה וכדפי'. ואילו התם בפ' הזרוע דף קל"א ספוקי מספקא לן אי לויים פטורין מן המתנות שנא' מאת העם ומספקא לן אי לויים בכלל עם או לאו. ואסיקנא הילכתא כרב דא' דלא שקלינן מנייהו מספק. והשתא ק' אמאי דהשתא לא שייכא תירוץ רבא כאשר התם אית לה לבהמה ההיא ג"כ חזקת חייוב דמעולם היא עומדת לך בכל ישראל וחייב א"כ כשנולד לך ספק במתנותיה דוכבר פטורא דילה לא בא לה כי אם בהסתפקות זה הספק אם בכלל עם הם אם לא וכבר אמרי' התם דספק חייב ומ"ש הכא והדבר אצלי צ"ת עכ"ד ז"ל. ולי הדייוט לפי קוצר ע"ד איני רואה שום קו' ואבאר שיחותי . דל"מ לפום מאי דכתי' לעיל דאוקמתא קמייתא דרבא דאוקי דפרה אחזקת' דפטורה וקמה אוקמ' אחזקת חייוב דלא קיימא אמסקנא. אלא דהעיקר כאוקמתא בתרייתא דאוקי דספק איסורא לחומרא וקאי על הכל בין אקמה ובין אחלה כמש"ל. דודאי לפי זה אין כאן קו' כלל מהך מתני' דקמה להך דלויים משום דההיא דקמה שאני דטעמא הוי משום דהוי ספק איסור משא"כ במתנות דלויים דהוי ספק ממון ולקולא דהא אין בהן קדושה וכמ"ש רש"י ז"ל שם והרמב"ם ז"ל הלכות ביכורים ספ"ט. אלא אפי' תימא כפי מונח הרב הנז' ז"ל דאיהו ס"ל דאוקמתא קמיתא דרבא קיימא אמסקנא דהעיקר הוא דאזלינן בתר חזקה וכמו שפי' הרב לעיל יעו"ש. אפ"ה ל"ק דהתם בקמה שאני שהקמה עומד היום לפנינו בגברא דאית ליה חייובא בודאי. ולכן כשאתה בא לפוטרו ממ"ע מן הספק אמרי' דאדרב' נוקמה אחזקתיה דגברא בר חייובא הוא בודאי ואל תפטרהו מן הספק משא"כ הכא במתנות דלויים דהבהמה היום היא ביד גברא דמספקא לן אי בר חייובא הוא דאיפשר דנכלל בכלל עם או לאו בר חייובא הוא דלאו בכלל עם הוא להכי פסקי' דפטורין הלויים משום דהוי ספקא דממונה ולקולא ואע"ג דאילו בהמה זאת הייתה עומדת ביד ישר' חייבת היא במתנות התם ודאי גבר' בר חייובא הוא בודאי משא"כ הכא דבהמה זו היום עומדת לוי דהוא גברא דמספקא לן ביה אם הוא חייב או לאו ומספק אתה בא לחייבו אי אתה יכול לחייבו כמדוב' ע"כ יש לי להשי' על דברי הרב הנז' ז"ל. מעתה ומעכשיו נחזור לעינייננו דלכאורה נ"ד דטענת עניי העיר היא טענה חזקה במה שדוחין לעניי עיר אחרת שלא יטלו מקופה של צדקה עד לאחר י"ב חדש. ויש להם ע"מ שיסמוכו ע"פ מה שכתב רבי' ברוך בס' החכמה והביא דבריו המרדכי ז"ל בפ"ק דבתרא סי' תע"ז על מתני' כמה יהיה בעיר ויהיה כאנשי העיר פי' רבי' ברוך בס' החכמה דמיירי דוקא דומיא דחמרת וגמלת וכו' עד ומיהו בירושלמי תני לאחר ל' יום הרי הוא כאנשי העיר לקופה כו' ובתר כל הלין איתמר לפייסין ולזמניות י"ב חדש א"ר בין לחיטי דפסח בין לישא ובין ליתן י"ב חדש פי' בין ליתן משלו חטין לעניים שבעיר בין לישא משלהן אם עני הוא צריך י"ב חדש עכ"ל. וגם ר' ירוחם ז"ל הביא הירושלמי הנז' בסוף משרים וגם הסמ"ג והסמ"ק ומרן ז"ל הביאו ג"כ בה' צדקה ססי' רנ"ו יע"ש. הרי דנר' בהידייא מסוף הירושלמי דהזמן שמתחייב ליתן חטים לעניים הוא לאחר י"ב חדש ובו בפרק נוטל אם עני הוא וצריך ליטול. א"כ ה"ה ליטול מקופ' של צדק' שאין להם ליטול עד לאחר י"ב חדש דמ"ש האי מהאי דחיטי דפסח מלי דצדקה נינהו וקופה נמי מילי דצדקה וכי היכי דבחיטי דפסח אינם רשאין ליטול עניי עיר אחרת אלא לאחר י"ב דוקא ה"נ לקופה דין הוא שלא יטלו עניי עיר אחרת אלא לאחר י"ב חדש. את זה היה נר' להביא סיעתא לזכות עניי העיר בטענתם. ועכ"ז נר' לע"ד דאי מהא לא אירייא ואין בהם כח לעניי העיר לדחות לעניי עיר אחרת מכח דברי הירוש' הנז' דודאי חילוק גדול יש בין קופה לחטין דפסח כרחו' מזרח ממערב. תדע לך דהא הירוש' עצמו ההוא אמר דלקופה מתחייב בל' יום ליתן ובחטין דפסח אמר עד לאחר י"ב חדש ובודאי אע"ג דאידי ואידי מלי דצדקה נינהו כך גזרה חכמתן לקבוע זמן ועת לכל חפץ וחפץ וסוד הדבר לא גילוהו הלא כמוס אתם ולא איתנו יודע על מה חטין דפסח השוו למסי העיר שזמנו לאחר י"ב חדש משא"כ בקופה שחייבוהו לאחר ל' יום. וכיון שכן אין ללמוד מחטין דפסח לקופה של צדקה.
6
ז׳ומ"מ בהא אמרי' תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת ואכתי אית לן למילף מהירוש' הנז' לשלא יטלו עניי עיר אחרת קופה תכף ומיד בבואם לעיר אלא לאחר ל' יום בזמן שנתחייב ליתן בקופה של צדקה. וכל כי האי מלתא לבי או' לי דילמד סתום מן המפו' דכי היכי דלענין חטין דפסח אמרי' בירוש' דאינו רשאי ליטול אם עני הוא אלא לאחר י"ב חדש שהוא הזמן הנועד שחייבוהו ליתן אם עשיר הוא. הרי דבזמן שהטילו עליו חייוב ליתן החטין בו בפ' נתנו לו רשות ליטול אם עני הוא. א"כ ה"ה לענין קופה נמי דאינו רשאי ליטול עד לאחר ל' יום שאז רמי אכיתפה חייוב ליתן ולא קודם והשתא כיון דהרמב"ם פסק כירושלמי דלקופה ל' יום. וכבר מהריק"ו שורש י"ז האריך לתת טעם למה פסק הרמב"ם כירוש' נגד גרסת הבבלי יע"ש ומרן פסק בשולחן כהרמב"ם דלקופה בל' יום הכי נקטי' בין לישא ובין ליתן דבמלתא דלא פליג תלמודא דידן עם הירוש' פסקי' כירוש' דבין לישא ובין ליתן בכל אינהו דברים המוזכרים בש"ס.
7
ח׳כללא דמילתא בהא סלקינן דעניי עיר אחרת אינם רשאים ליטול מקופה של צדקה כשהכיס מצומצם ונגרע מעניי העיר עד לאחר ל' יום אף שבאו ע"מ להשתקע. ומחטי' דפסח עד לאחר י"ב חדש וכבר כתבו מור"ם בהגהה סי' א' דה' פסח ועיין בהרב מגן אברהם כנ"ל להלכה.
8
ט׳ולמה שנסתפק השואל ה"י בשאלתו השניה אי ביטול במקצת שמיה ביטול או לאו. נ"ל דודאי דביטול מקצת שמיה ביטול דהא סתמא איתמר דאין ב"ד יכול לבטל כו' ומ"ל בטלו כולו או מקצתו ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר מהא דתנן בהוריות פ"ק הורו ב"ד לעקור את כל הגוף אמרו אין נידה בתורה אין שבת בתורה אין ע"ז בתורה הרי אלו פטורין. ובגמ' מאי משמע עולא א' קרי ביה ונעלם מדבר חזקיה א' אמר קרא ועשו א' מכל מצות ולא כל מצות. רב אשי א' יליף דבר דבר מזקן ממרא דכתיב כי יפלא ממך דבר לא תסור מן הדבר וגו' מה זקן ממרא מן הדבר ולא כל דבר אף בהוראה דבר ולא כל הגוף עכ"ל. וכן פסק הרמב"ם פי"ד מה' שגגות וז"ל ב"ד ששגגו והורו לעקור גוף מגוף תורה ב"ד פטורין וכל א' וא' מן העושין חייבי' שנא' ונעלם דבר ולא כל הגוף לעולם אין ב"ד חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת כיצד כו' ולכאורה ק"ק דאמאי נייד הרמב"ם מקרא דרב אשי דהוא בתרא ומארי דתלמודא ונקט קרא דעולא. ולאו מלתא היא משום דהאי קרא דונעלם דבר מעיקרא מייתי לה תלמודא מסתם ברייתא אלא דעולא מהדר לפרושי למאי דהוק' לש"ס דמאי משמע מהאי קרא דונעלם דבר דהוי קיום מקצת וביטול מקצת ופי' עולא דקרי ביה ונעלם מדבר דהאי מ"ם דונעלם דבר שדינן ליה אדבר דמ"ם נדרשת לפניו ולאחריו וקרי ביה ונעלם מדבר דמשמע מדבר ולא כל דבר כן פי' רש"י יע"ש. והשתא כיון דסתם ברייתא מייתי האי קרא דונעלם דבר להכי נקטיה הרמב"ם וזה פשוט. הרי דקרא קא' דבר ואמרי' דפי' הוי מקצת דבר מינה הוה מצינן למילף נמי לנ"ד דאפי' במקצת הוי ביטול דהא סתמא גזרו או' דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו כו' דלאו דוקא עד דמבטלי לכולי מלתא אלא אפי' במקצת שמיה ביטול. ואם נפשך לו' דאין מכאן אפי' זכר לדבר מתרי ותלת טעמי חדא דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ותו דכד דייקת שפיר לאו מתיבת דבר ילפי' לה דאין משמעות בתיבת דבר דהוי מקצת. אלא דנפקא לן מאות מ"ם דונעלם דנדרשת לפניו ולאחריו כמש"ל בשם רש"י. ותו דהתם שאני דגזרת הכתוב הוא וכיון שכן ידחה הדוחה דאין משם ראיה דל"ד כעוכלא לדנא. מ"מ אכתי יש להביא ראיה מהא דאמרי' במגילה דף ה' ר' נטע נטיעה בפורים כו' וביקש לעקור ט' באב ולא הודו לו א' לפניו ר' אבא בר זבדא ר' לא כך היה מעשה אלא ט' באב שחל להיות בשבת הוה ודחינוהו לאחר השבת וא"ר הואיל ונדחה ידחה ולא הודו לו חכמים כו' והקשו התוס' ובקש לעקור ט"ב כו' ק' היכי ס"ד דהאי תנא שהיה רוצה לעקור ט"ב לגמרי והא אמרי' כל האוכל כו' ועוד דהא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין. וי"ל שלא רצה לעוקרו אלא מחומרא שבו יותר משאר תעניות. א"נ י"ל דרצה לעוקרו מט' ולקובעו בעשירי כדאר"י אילו הואי התם קבעתיה בעשירי. וזכורני שמו' הרב הגדול הפר"ח היה מק' על תירוץ ב' של התו' שנר' לפי תירוץ זה דאינו נקרא ביטול אם היה עוקרו מט' וקובעו בי'. דמדברי הש"ס דלעיל נר' הפך גבי מתני' מגילה נקראת בי"ב ובי"ג ובגמ' אנן הכי קאמרי' מכדי כולהו אנשי כנה"ג תקנינהו דאי ס"ד אנשי כנה"ג י"ד וט"ו תקון היכי אתו רבנן ועקרי תקנתא דתקינו אנשי כנה"ג והתנן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו כו'. והשתא ק' לפי תירוץ שני דהתוס' דמיום ליום לא מקרי ביטול א"כ מאי מקשו מההיא דאין ב"ד דהא לפי תירוץ זה אין זה נקרא ביטול. ע"כ תורף קו' הרב הנז' זצוק"ל. ולי הדיוט ישבתי בימי חרפי דודאי דהתוספות סברי דמיום ליום נקרא ביטול כדמוכח מדברי הש"ס הנז'. אלא דבנדון זה דר' דהיה רוצה לעוקרו מט' ולקובעו בי' אינו נקרא ביטול דהא איכא גברא רבא ומנו ר"י שהיה או' אילו הואי התם קבעתיו בי' שרובו של היכל נשרף בעשירי וכיון דר' היה לו ע"מ לסמוך לכן לא נקרא ביטול. משא"כ בתקנת די"א וי"ב וי"ג דהתם הוי ביטול ממש ולהכי פריך התם שפיר. ואמרו לי מן החברים שהרב הכהן הגדול שער אפרים הקשו לו קו' ותירץ כדבר האמור בסוף חיבורו יע"ש ושמחתי כעל כל הון שכוונתי לדעת קדושים תל"י.
9
י׳נמצאת אתה למד ילפותא גמורה מהכא דאין כח ב"ד הבא אחריהם לבטל שום דבר ממה שתיקנו ב"ד שלפניה' אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. ומה שנר' לו ק' בעיני השואל על התקנה השנית איני יודע למה הוק' בעיניו דבר זה וכי זו בלבד היא והא בכמה מקומות מצינו שהקשה בתלמוד ומי איכא מידי דמדאורייתא כו' ותירצו אין יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כו' אפי' לענין קדושין וזה פשוט בכמה מקומות באין מספר. וכ"ש לענין ממונא דהפקר ב"ד הפקר. ולא עדיף נדון זה מנדון תקנת חכמי טוליטולא כאשר האריך הרא"ש בתשו' יע"ש כנ"ל להלכה ולמעשה וצור ישראל יצילנו משגיאות כאמור בדברי נז"י שגיאו' מי יבין כה דברי נעצב אל בנו אדברה במר רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
10