אדמת קודש, יורה דעה ט״וAdmat Kodesh, Yoreh De'ah 15
א׳שאלה ראובן שנתקוטט עם אמו ביום שבת קודש ועלה עשן באפו ומתוך כעסו עמד וא' לפני עדים כלשון הזה הרני נזיר בנזירות שמשון בר מנוח בעל דלילה כמי שעקר דלתות עזה כמי שנקרו פלישתים את עיניו דינו איסטאר ייו אי אלייא אין אונה קאזה ני אסינטארמי אי אלייא אין אונה מיזה די אמאנייאנה אי אינדילאנטרי בלא התרה עכ"ל. וביום ראשון נתפרדה החבילה והלכה אמו מביתו כדי שלא יחול הנזירות על בנה. ועתה ראובן מתחרט על מה שדבר ועל מה שעשה לגרש אמו מביתו וראובן הנז' קצור קצרה ידו לזון ולפרנס את אמו והיא חוץ מביתו ובהיותה בביתו ניזונת מברכת הבית. וע"כ נפשו לשאול הגיעה אם המצא ימצא היתר לנזירותו או לאו שמאד עגמה נפשו בראותו צרת אמו שמתעלפת ברעב ובחוסר כל ואין לאל ידו להושיעה גם שואל אם יש לו היתר מצד המודעא שעשה בערב ר"ה ויוה"כ על הנדרים ונזירות שיקבל באותה שנה שיהיו בטלים על הכל יבא תשו' ושכמ"ה.
1
ב׳תשובה הנה זה ימים נשאלתי בענין נזירות דומה במקצת לנ"ד ושם הארכתי כיד ה' הטובה עלי הנה היא לוטה בפסקי ומצאת כי תדרשינו קחנו משם ובואה וע"כ בפרטי וצדדי צדדים שיש בלשון הנזירו' הנז"ל הנוטים להיתר לא אטפל עתה. אכן מה שנתתי אל לבי לחקור בנ"ד בדבר הנר' לעינים שעניה זאת אמו של ראובן לית לה מגרמא כלום ועיניה צופיה לשולחן בנה ומצוה עליה רמיא לזון את אמו ובמצוה זו דרמיא עליה איכא פלוגתא דרבוותא דאיכא מאן דסבר דהוי משום כבוד ואיכא מאן דסבר דהוי משום צדקה וכדבעינן למימר לקמן דגרסינן בקידושין פ"א דף ל"ב ת"ר איזהו מורא כו' כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה כו' איבעיא להו משל מי ר' יאודה אמר משל בן רב נחמן אמר משל אב אורו ליה רבנן לרב ירמיה כמ"ד משל אב. והתוס' כתבו בד"ה אורו ליה רבנן כו' משמע שכך הלכה וכן פסק בשאלתות דרב אחאי פ' וישמע ופסק דהיכא דלית ליה לאב ואית ליה לבן חייב הבן לזון את אביו וכן פסק ר"י ור"ח דלא יהא אלא אחר כדאמרי' בפ' נערה דרב אכפייה לההו' גברא ואפיק מניה ד' מאו' זוזי לצדקה ועוד דאמרי' בירו' אר"י הלואי דיהווין כל שמעתתי ברירן לי כהך שכופין את הבן לזון את האב עכ"ל. ומדמייתו ראיה מפ' נערה דרב אכפיה לההוא גברא ואפיק מניה ת' זוזי לצדקה. שמע מינה דמשום מצות צדקה הוא דמחייבנא ליה ולא משום מצות כבוד וכן נראה שכן דעת הרא"ש וכן כתב להדייא הרי"ף ז"ל.
2
ג׳אמנם הרמב"ם בפ"ו מה' ממרין והטור בי"ד סתמו את דבריהם שכן כתב ואם אין ממון לאב ויש לבן כופין אותו וזן אביו ואמו כפי מה שהוא יכול ומרן הב"י בי"ד סי' ר"ס הסכים דעת הר"מ והטור לדעת התוס' והרי"ף שכן כתב וכ"נ מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו דשקלינן מניה בתורת צדקה ויהבינן ליה לאבוה והכי דייק נמי לישנא דהר"מ ורבינו שכתבו ואם אין לאב ויש לבן כופין את הבן וזן את האב כפי מה שהוא יכול עכ"ל ולא ידעתי מהיכא דייק מרן בלשון הר"מ והטור לומר דסברי כדעת התוס' והרי"ף והרא"ש דאם ממ"ש כפי מה שהוא יכול איני רואה בדברים הללו שום הכרח לומר דסברי כהרי"ף וסיעת מרחמוהי דדילמא דמשום כבוד נגעו בה ולא משום צדקה והדברים שקולין הם בעיני וראיתי להב"ח שכתב וז"ל וכן פי' הב"י אבל אין לפרש דעת הר"מ ורבינו דצריך ליתן לו משום כבוד דא"כ היה צריך ליתן אפי' מגלימא דעל כתפיה כדי לקיים מצות כבוד אב ואם שאין לה שעור ומה זה שכתבו כפי מה שהוא יכול עכ"ל ובענייותי גם דברי הב"ח צל"ת דאם מה שהכריח הוא ממ"ש כפי מה שהוא יכול יכולין אנו לפ' דמשום כבוד נגעו בה ומ"ש כפי מה שהוא יכול באו למעט דלא מחייבנא ליה לחזור על הפתחים להאכיל לאביו אלא מפרנסו כפי יכולתו כל זמן שיש יכולת בידו לפרנסו מממונו ולאפוקי דאם אין לו תו לא מחייב לחזור על הפתחים לפרנסו וכן פי' ר"ת לא שיחזור על הפתחים בשביל אביו אלא חייב לפרנסו משלו אפי' אם יצטרך לחזור על הפתחים אח"כ ע"כ. וזהו אפי' מגלימא דעל כתפיה ולעולם משום כבוד נגעו בה באופן שלא יש מדבריהם הכרח כ"כ.
3
ד׳ואני בעוניי נר' שכונת מרן שהוכרח מדברי הר"מ דסברי כהרי"ף וכעמיה הוא ממ"ש ודייקי בלישנייהו ונקטי כופין את הבן כו' ומדנקטי בלישנייהו לשון כפייה כופין את הבן ואם משום כבוד אין אנו יכולין לכופו משום דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצידה וכל מ"ע שמתן שכרה בציד' לא כייפי' ליה וכדאמרי' בפ' כל הבשר דף ק"י גבי ההוא גברא דלא הוה מוקיר אבוה ואימיה. כפתוהו א"ל שבקוה דתני' כל מ"ע שמתן שכרה בצידה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה יע"ש ופי' רש"י וז"ל שמתן שכרה בצידה למען יאריכון ימיך לכך פי' מתן שכרה לומר אם לא תקימנא זהו עונשו שלא יטול שכר זה עכ"ל ומכלל דברי רש"י נר' שר"ל שמ"ש דאין ב"ד מוזהרין עליה שפי' שאינם נענשי' לפי שכבר עונשם מפו' במקרא. וכן הוא מפורש בירוש' והביאו הרמב"ן בתשו' סי' פ"ח שנשאל על ב"ח שנכנס בבית לוה ומשכונו שהוא עומד בעשה דהשב תשיב לו אם אינו רוצה להשיב אם כופין אותו ב"ד או לאו. תשו' זו היא מ"ע שהזמן גרמא שמתן שכרה בצידה אין ב"ד מוזהרין עליה ופי' בירוש' דאין ב"ד של מטה נענשי' עליה אם העלימו עיניהם ממנו ולא רצו לדון בה ולפיכך אם לא רצו ב"ד לכוף אין כופין אבל ודאי אם רצו לכוף כופין כדאמרי' פ' הכותב א"ל רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה אי אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי א"ל תנן בד"א במל"ת אבל במ"ע כגון עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו עכ"ל.
4
ה׳ולכאורה ק"ל בדבריו בראיה דמייתי מפ' הכותב למאי דקאמר אבל ודאי אם רצו לכוף דכופין כדאמרי' כו' וקשה טובא חדא דמה מייתי ראיה מהתם לאם רצו ב"ד לכוף הא מהך סוגיא דפ' הכותב משמע דחיובא רמיא עלייהו דבדינא לכוף אותו עד שתצא נפשו דמדקאמר בד"א במל"ת אבל במ"ע רמו כו' מכין כו' משמע דכי היכי דמלקין מן הדין במל"ת ומחוייבים הן להלקותו כדי שיפטרו מעונשו הכי נמי במ"ע מחוייבים אנו להכותו עד שתצא נפשו ואין הדבר תלוי ברצון ב"ד. וא"כ מאי ראיה מייתי מהך סוגייא. ועוד זאת יתירה דהכי מייתי ראיה מהך סוגי' דמיירי במצות דאין מתן שכרה בצידה כסוכה וכלולב למצות שמתן שכרה בצידה ומה ענין זה לזה ויש לבעל דין לחלוק ולו' דשאני מצות עשה שמתן שכרה דהתם הדבר תלוי ועומד ברצון ב"ד. משא"כ במ"ע שאין מתן שכרה כסוכה וכלולב דין הוא דמחייבי ב"ד לכוף אותה. ונראה ליישב לפע"ד שאין הדבר כפשוטו אלא הראיה דמייתי מהש"ס דהכותב הוא לו' דאם ב"ד רצו לכוף אותו שיכפוהו בשוטין כדאמרי' התם גבי מ"ע דסוכה ולולב דאם אין עושה המצוה שמכין אותו עד שתצא נפשו. ולאפוקי מדעת התוס' שפי' בפ' כל הבשר ד"ה כל מצות עשה כו' וא"ת והרי צדקה כו' ואמרי' בב"ב דף ח' דרב' אכפייה לר' נתן ואפיק מניה ת' זוז לצדקה ואומר ר"ת דאכפייה היינו בדברים כו' ועוד דבצדק' נמי איכא לאו דלא תקפוץ ולא תאמץ. אמור מעתה שהרמב"ן אייתי הך סוגייא לו' דאם ב"ד רוצין לכופו שיכפוהו כראוי דלא תימא דכיון דמן הדין אין אנו מחוייבים לכופו א"כ נאמר דאם ירצו הב"ד לכופו יכופוהו בכפייה קלה דהיינו בדברים וכתי' ראשון דהתוס' להכי אייתי ראיה מההיא דכתו' לאורויי דאם רצו ב"ד לכופו רשאים הם לכופו אפילו בשוטין דאמרי' דמכין אותו עד שתצא נפשו. אתה הוראת לדעת דאין ראייתו מההיא דכתובות לעיקר דינו וחילוקו דהדבר תלוי ברצון הב"ד כמובן מריהטא דלישנא דמההיא אין משם ראיה וכמש"ל אלא לענין אופן הכפייה הוא דמייתי הך ראיה כדבר האמור כנ"ל כו'. וראה ראיתי להרב הט"ז בסי' ר"מ בי"ד שנתעצם להקשות על תשו' הרמב"ן הנז' מכח הך סוגייא דפ' כל הבשר הנז' לעיל דלפי סברת הרמב"ן דאם רצו לכוף אותו דהרשות בידם וז"ל וק' ממ"ש רב מרי כאן לרב חסדא שבקוהו דהא אם רוצה שפיר כופהו. וקו' זו הק' נמי על המרדכי שכ"כ וז"ל ובמרדכי פ' נערה שנתפתתה מביא ירוש' הלז וכתב עלה ולפ"ז ל"ק הא דאמרי' בירוש' דפ"ק דקדושין הלואי יהיו כל שמועותיו ברירין כהדא דכופין הבן לזון את האב ובפ' כל הבשר אמר שבקוה עכ"ל. הרי שלא הוק' לו רק הני תרי מילי דסתרן אהדדי דהיינו בירוש' א' שכופין הבן לזון האב והיא מ"ע שמתן שכרה בצידה ובפ' כל הבשר אמר שבקוה. ותירץ ע"ז דההיא דכופין הבן היינו מצד רצון הב"ד אבל ע"מ שהקשינו לא תירץ כלום דמה הביא רב מרי מהא דתניא לחלוק על רב חסדא עכ"ל פי' דבריו דהמרדכי הוק' לו הני תרי סוגיי דהירו' וביישובו לא יישב כי אם חדא סוגייא דהיא הך דכופין את הבן לזון את האב דמתוקמא כשרצו ב"ד לכפותו. ברם דהא הירוש' דשבקוה לא יישב כלום דמה הביא רב מרי מהא דתניא לחלוק על רב חסדא. פי' והלא הך ברייתא דמייתי רב מרי איירי נמי כשרצו ב"ד והיא הקו' עצמה שהוק' לו בדברי הרמב"ן ולכאורה נראה ליישב הך סוגייא דשבקוה לדעת הרמב"ן והמרדכי הכי הוי מפרשא לה דר' אמי ראה לרב חסדא שציוה שיכפתוהו על העמוד להכותו מכה רבה כדקי"ל דמ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו ונר' דר' אמי הבין מבין ריסי עיניו דרב חסדא שהיה סבור שהיו נענשים עליו אם לא יכוהו כשאר המצות ולהכי א"ל ר' אמי שבקוה כדתניא כו' דאין ב"ד של מטה מוזהרין עליה פי' נענשים וכיון שכן אינכם מחוייבים מן הדין להכותו ולהכי א"ל שבקוה כלו' להעתיקו מסברתו שהיה סובר רב חסדא שהיה מן הדין להלקותו. ולעולם שאם היה רואה בבירור ומכיר בדברי רב חסדא שלא היה רוצה להלקותו מן הדין כי אם שכן עלה ברצונו דרב חסדא להלקותו אז ודאי דלא היה אומר ר' אמי שבקוהו. וזה נ"ל שלכך כיונהו התוס' בב"ב ד' ח' במ"ש ריב"א שהוק' לו נמי קוי הט"ז כדמוס' כצלמה יע"ש וכתבו שם וז"ל וא"ל שבקוה ה"פ אינכם מוזהרין להכריחו כו' ודלא כמ"ש הט"ז בדברי ריב"א שלפי דעתי יותר נוטה דברי ריב"א כמ"ש. ובהכי נתיישבו דברי הרמב"ן והמרדכי לע"ד.
5
ו׳עוד נר' לע"ד ליישב דברי הרמב"ן בתי' הב' שכתבו התו' בפ' כל הבשר ד"ה כל מ"ע שהוק' להם והרי צדקה כו' ותיר' ר"ת תירוץ ב' וז"ל ועוד דבצדקה נמי איכא לאו דלא תקפוץ ולא תאמץ עכ"ל ואין ספק דכונת ר"ת בתירוץ הב' הוא לומר דכיון דבצדקה איכא לאו דלא תקפוץ כו' דכייפינן ליה אפילו בשוטין דנמצא דרבא דאכפייה לר"ן ואפיק מניה ח' זוזי לצדקה זו כפייה ממש ולא כפיית דברים כמ"ש בתירוץ הראשון. הנה הרואה יראה בתשובת הרמב"ן ז"ל שנשאל על השבת העבוט דאם אינו רוצה להשיב אם כופין אותו ב"ד או לאו ובהשבת העבוט איכא נמי תרי לאוי וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג מה' מלוה ולוה וז"ל הא למדת שהממשכן את העני כו' ולא החזירו בזמנו עובר משום ג' שמות משום לא תבוא אל ביתו ומשום השב תשיב לו את העבוט ומשום לא תשכב בעבוטו כו' יע"ש. הרי דבהשבת העבוט אם אינו מחזירו עובר על עשה דהשב תשיב ועובר נמי על תרי לאוי והיינו ממש כצדקה דאיכא עשה ותרי לאוי. ומן הדין היה לפי סברת ר"ת דכייפינן ליה כפייה גמורה ופי' בשוטין כיון דאיכא תרי לאוי בצדקה.
6
ז׳אמנם הרמב"ן מצע לו את הדרך וסובר הוא ז"ל דמשום דהך מצוה דהשבת העבוט דמתן שכרה בצידה אין לנו לכופו כלל כשאר מ"ע דמתן שכרה בצידה. אכן משו' דאיכא תרי לאוי בהשבת העבוט אית לן למימר דאם רצו ב"ד לכפות יש להם רשות לכופו ואין הסברא לומר שיכפוהו כפייה גמורה בשוטין כס' התוס' דאי הכי מאי אהנייא לן האי דמתן שכרה בצידה. וסברתו היא כעין פשרה לו' דמשום מתן שכרה בצידה אין לכופו כלל ומשום דאיכא תרי לאוי יש לנו לומר דכייפינן ליה כפייה גמורה אשר ע"כ הרמב"ן עשה פשרה דאין לכופו משום דהיא מ"ע שמתן שכרה בצידה והיינו לומר דאין ב"ד מחוייבים לכופו ומיהו משום דאיכא תרי לאוי בהשבת העבוט יש לנו לו' דאם רצו ב"ד לכופו יש להם רשות מאחר דאיכא תרי לאוי ומצאתי ידי ורגלי ליישב מה שהק' הסמ"ע בחה"מ סי' ק"ז על הרב מהר"ם ז"ל שבסי' צ"ז גבי מצות השבת העבוט והגיה מור"ם שם וכתב וז"ל מצות השבת העבוט היא מ"ע שמתן שכרה בצידה ולכן אין ב"ד שלמטה מחוייבים לכוף עליה אבל אם רוצים לכוף הרשות בידם עכ"ל ואילו בסי' ק"ז לא הגיה שם כלום וכתב הסמ"ע שאיפשר שהרב מור"ם סמך עמ"ש בסי' צ"ז וחזר להקשות הסמ"ע דלמה בי"ד בסי' ר"ם סתם הדברים ולא הגיה שם כלל בענין כבוד אב ואם ועיין מה שנדחק הסמ"ע ז"ל לתרץ. ברם במאי דכתיבנא ניחא ובכונה מכוונת הגיה מור"ם בסי' צ"ז דאיירי בהשבת העבוט דאיכא עשה ותרי לאוי להכי הגיה כאן בסי' צ"ז וכתב סברת הרמב"ן וכמש"ל האומנם בסי' ק"ז ובי"ד בסי' ר"ם דאיירי במצות כיבוד אב ואם דליכא לאוי במצוה כי אם עשה לבד להכי לא הגיה מור"ם שם באלו הב' מקומות כלום. ובהכי ודאי נחה שקטה האר"ש מעל מור"ם ז"ל והרצתי יישוב זה לפני אחי המאירי ה"י והוכשר הדבר בעיניו ומ"מ הק' לי אחי ה"י דאי הכי אמאי לא הגיה מור"ם בי"ד ה' צדקה סי' ר"ם וסתם את דבריו והלא לפי דעת מור"ם דס"ל כס' הרמב"ן הי"ל להביא דברי הרמב"ן בה' צדקה דהא צדקה והשבת העבוט שווין הם דאיכא בשניהם חד עשה ותרי לאוי והדין עמו ולא מצאתי מענה ויישוב נכון אך איפשר לדחוק ולו' שסמך בה' צדקה עמ"ש בסי' צ"ז בדין השבת העבוט והוא דוחק. ואחר העמל וטורח שטרחתי ליישב דברי תשו' הרמב"ן ז"ל גם דברי מור"ם בעל הגהה לפי דעתי הקצרה האלקים אינה לידי ס' קטן הכמות הנקרא בית הלוי מיוסד על כללי המיגו בהקדמתו ז"ל דף ד' ע"ב שכתב הרב כדברי וכיישובי ליישב דברי מור"ם. אכן מה שהוספתי נופך משלי הוא ליישב תשו' הרמב"ן שממנה תוצאות חיים למור"ם כאשר הארכתי כיד ה' הטובה עלי ברם אכתי מ"ש אחי ה"י עדיין בציביונה ובקומה עומדת אם לא שנדחוק ליישב כמש"ל דוקא והתימה מהרב ז"ל שלא נירגש בתמיהא זו.
7
ח׳יצא מן המחובר ומכל האמור דרובא דרבוותא סברי דאם אין לו נכסים לאב ויש לו לבן דכייפנן ליה לבן לזון את אביו בתורת צדקה ולא משום כיבוד אב ואם כאשר כתבו התוס' משם השאלתות דרב אחאי והרי"ף והרמב"ם והטור לפי דעת מרן וכן פי' הפוסקין כדברי מרן בשולחנו הטהור בי"ד סי' ר"ם יע"ש. ונשאר לנו לחקור חקירה האחת אהובה דהשתא לפום אינהו רבוותא דסברי דהיכא דאין לו לאב ויש לו לבן דכייפי' ליה לבן לזון את אביו מתורת צדקה. וכיון דאתינן עליה מתורת צדקה נמצא דכייפינן לה כפייה גמורה אפי' בשוטין משום דבצדקה איכא תרי לאוי כמ"ש התוס' כנז"ל לתירוץ הב'. או אם נאמר כיון דצדקה זו דכייפינן ליה לבן הוי משום לתא דכבוד דאי לא תימא הכי למה כייפינן ליה לבן משאר אינשי דעלמא. אלא ודאי דמשום לתא דכבוד נגעו בה וכיון שכן לא כייפינן ליה כפייה גמורה דהא המצוה עצמה מתן שכרה בצידה וקי"ל דכל מ"ע שמתן שכרה בצידה לא כייפינן ליה ונלאתי לבקש בס' ולא מצאתי מי שעמד בחקירה זאת ולא מקום פשיטות. ונר' לע"ד קצת פשיטות מהא דאמרי' בפ' ראל"י ר"א אומר פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו כו' מודים חכמים לר"א בדבר שבינו לבין אביו ואמו שפותחין לו בכבוד אביו ואמו. ופי' רש"י והר"ן שהדיר אביו מהנאתו והם צריכין לו להנאתו שפותחין לו בכבודם. וכן פי' הטור בי"ד סי' רכ"ח וז"ל אבל פותחין לו בכבוד אביו בדברים שבין אביו ואמו כגון אם הדירן מנכסיו שפותחין לו לומר אילו ידעת שאתה חייב במזונותיהם לא היית נודר עכ"ל. ובגמ' מאי אין נדרים אמר אביי א"כ אין נדרים ניתרין יפה ורבא א"כ אין נדרים נשאלין לחכם תנן ומודים חכמים לר"א בשלמא לאביי דאמר א"כ אין נדרים ניתרין יפה הכא כיון דאיחצף איחצף אלא לרבא כו' ופי' רש"י כיון דאיחצף כולי האי מעיקרא דאדרי' לאביו ולאמו מנכסיו הא איחצף ליה ועומד בחוצפו כדמעיקרא ואי מתחרט ודאי פיו ולבו שוין והכי מתרין לו בכך עכ"ל וכן פי' הר"ן יע"ש והטור בסי' הנז"ל כתב וז"ל אבל אין פותחין בכבוד המקום לו' אילו ידעת שאתה עושה עברה בנדרך לא היית נודר שאין אדם כו' וכתב מרן וז"ל ומ"ש רבינו אין פותחין כו' אינו מכוון דא"כ אמאי פותחין באלו ידעת שהיה עובר על לאו דלא תקום כו' והא הנך עברה נינהו אלא כך צ"ל דאין פותחין בכבוד המקו' לומר אילו היתה יודע שאתה מקל בכבוד המקום כו'. והב"ח כתב דדברי הטור מכוונים ותורף דבריו שהדבר תלוי במצוה המפורשת בתורה למצוה שאינה מפורשת בתורה דמצות דלא תקום ולא תטור וכן מצות כיבוד אב ואם הוא דבר המפורש בתורה וכיון דחצף לעבור על ד"ת יחציף גם עכשיו ולא יבוש. ולכך מהני חרטה דהשתא משא"כ בדבר שאינו מפורש בתורה לא מחזקי איניש בחציפא שיאמר שאפ"ה היה נודר והוא אומר שהיה נמנע מלידור אפי' אם אינו אמת. והיינו טעמא דאמרי' בגמ' לאביי דכיון דאיחצף ליה כולי האי מעיקרא דאדריה לאביו ולאמו מנכסיו ואעפ"י שהיה יודע דחייב בכבוד הכתוב בתורה מפורש בודאי יחציף גם עתה כו' יע"ש.
8
ט׳והנה מלבד מ"ש הרב ט"ז וז"ל ודבריו תמוהים דאם ידע כבר האיסור דלא תקום או כבוד אב ואם מה פתח שייך בזה להתיר לו הנדר מכח אלו ידעת כו' עכ"ל ועוד הקש' הרב בעל גינת ורדים לי"ד כלל ב' סי' ט' וז"ל ומ"ש הב"ח דעון המפורש בתורה קיל טפי לאינשי מעון שאינו מפורש בתורה איברא דסברא הפוכה היא וכלפי לייא שהרי עון המפורש בתורה מתיירא אדם לעבור עליו וכשנכשל כולי האי לכשידעו העולם גודל רשעו ולכן יש לחוש שהוא מסתיר עונו ויכחידנו תחת לשונו ולכן אינו מן הראוי לפתוח בו. לא כן כשהעון אינו מפורש בתורה דיש לו התנצלות שכיון שאינו מפורש קיל וכשפותחין לו אינו משיב אלא האמת כו' יע"ש. ואני ההדיוט תמה על הרב הנז' דאיך דחה דברי הב"ח בדברים ובסברא בעלמא והן אמת שסברתו היא סברא ישרה. אכן מה נעשה בדברי הש"ס שנסתייע הב"ח מנייהו ואזיל דקאמר בשלמא לאביי כו' דכיון דאיחצף ליה הא איחצף ליה ופי' ולהכי פותחין לו בדבר שבין אביו ואמו לכ"ע והא כבוד אביו ואמו כתוב בתורה ואפ"ה אמרי' כיון דאיחצף כו' והיא ראיה גמורה לחילו' הב"ח. וא"כ קשה איך מלאו לבו להרב הנז' לחלוק על חילוק הב"ח במילי בעלמא והעלים עינו מהראיה שביד הב"ח לכן אי קשה על חילוק הב"ח הא ודאי קשיא והוא דלפי מ"ש הר"ן ז"ל ורש"י ובפרט הטור דפי' ומודים חכמים לר"א בדבר שבינו לבין אביו ואמו דמיירי בהדירו לאביו מנכסיו והוא צריך להנאתו כנז"ל דמשמע דלית ליה לאב מגרמיה כלו' ונאחז בכבלי העניות עד שנצרך האב שיזון אותו בנו. ובדלית ליה לאב ואית ליה לבן כבר כתבנו לעיל דרובא דרבוותא סברי דכייפנא ליה לבן לזון את אביו מתורת צדקה ולא משום מצות כבוד משום דלא חייבה התורה לזון את האב אלא בדאית ליה לאב נכסים ברם בדלית ליה לאב אף בדאית ליה לבן אינו מחוייב מן התורה לזונו אלא דכייפינן ליה מתורת צדקה דלא גרע מאחר וכמ"ש התוס' כנז"ל. וכיון שכן דבהך גוונא מיירי נמצא דדבר זה אינו מפו' בתורה במצות כבוד אב ואם דהא אינו מוזהר בפי' מן התורה אלא בדאית ליה לאב ממון. א"כ קשה על חילוקו דהב"ח שכתב דהך מצוה דכבוד אב ואם שאמרו בש"ס דמודים חכמים לר"א בדבר שבינו לבין אביו ואמו שפי' שהדירו מנכסיו דמיירי בדלית ליה לאב ואית ליה לבן דהוי מצו' המפו' בתורה והלא אין מצו' כיבוד אב ואם בזו מפו' בתו' דהתורה לא חייבתו לבן בדלית ליה לאב ואיך כתב דמצו' כיבוד אב ואם דכי האי גוונא מפו' בתורה. ואל תשבני מדברי הש"ס שהביא הב"ח ראיה לחילוק דהכי מפרשינן לה דלעולם כבוד כזה אינו מפו' בתורה ומאי דאמרי' בש"ס כיון דאיחצף ליה איחצף פי' דעל צד הסברא נותנת לכבד את אביו בממונו שאפי' אומות העולם מכבדים את אביהם שאינם מניחין את אבותיהם לחזור על הפתחין כשיש נכסים לבן ומכין ועונשין בדיניהן ע"ז ונחשב לעברה בעיני כל הבריות וזה החציף והדיר את אביו מנכסיו ופרץ גדר העולם ובודאי לא יבוש לעולם לומר שאלו ידע שחייב במזונותיהן כו' ולהכי ודאי הוי חרטה גמורה כשמתחרט ועיין בט"ז שפי' קרוב לזה יע"ש. יצא מהמחובר לפום מאי דכתי' ופרישנא דמתני' דהכא דנדרים דמודים חכמים לר"א דבדבר שבינו לבין אביו ואמו פותחין דמיירי בדלית ליה לאב ואית ליה לבן דאמרי' בעלמא דמאי דכייפינן ליה לבן לזון את אביו הוי מתורת צדקה ולא משום כיבוד אב ואם א"כ ק' לישנא דמתני' ומודים חכמים שפותחין לו בכבוד אביו ואמו דמאי כבוד אביו ואמו איכא הול"ל שפותחין לו בתורת צדקה אלא ודאי מהא שמעי' דאע"ג דמתורת צדקה הוא עיקר הפתח אלא כיון דמצות צדקה זו אתייא ליה משום כבוד אביו ואמו ולכן עיקר הפתח דפתחינן ליה משו' כבוד אב ואם דמשום לתא דכבוד אב ואם אתינן ליה. אמור מעתה שאנו עושין העיקר משום כבוד אב ואם ולא משום תורת צדקה איפשיטא לן למאי דמספקא לן מעיקרא דלא כייפי' ליה כפיה גמורה בצדקה משו' דצדקה זו משום לתא דכבוד אב ואם הוא ובעיקר מצות כיבוד אב ואם קי"ל דאין כופין משום דהוי מ"ע שמתן שכרה בצידה. אמטו להכי לא כייפינן ליה כפיה גמורה בדלית ליה לאב ואית ליה לבן אפי' שמתורת צדקה כייפינן ליה לזון את האב עד הנה עזרנו ה' לתור ולחפש בנ"ד דמיירי דאמו של ראובן הנז' דלית לה מגרמא כלום דמכלל דברי הפוס' הנז"ל נר' דמחייבי' ליה לבן בדאית ליה לזון ולפרנס' את אמו מהבא בידו וכופין אותו מדרבנן ויש לו קצת מצות כבוד מדאורייתא.
9
י׳מעתה צריך להתייש' בדבר אי מהני פתח זו לפתוח לראו' הנז' ולו' לו אילו ידעת שאתה עובר על מצות חכמים שחייבוך לזון את אמך מי היית נודר אם או' ראובן שע"מ כן לא נדר לפי שהיה סבור שמאחר דאפסיקא הלכתא בקדושין כמ"ד משל אב אי הוי פתח גמור להתירו מכבלי הנזירות אי לא ואת"ל דאין פתח זה אלים כ"כ להפקיע הנזירות מעליו לפחות אי מהני לעשותו סניף אי לא ומצאתי למהר"י אדרב"י סי' ת"ח שנשאל על נדון כיוצא בזה. והשיב וז"ל אם משו' שחייב הנודר בכבוד אביו אין בה ממש וטעמא דמלתא שהרי כתב הר"מ ז"ל ה' נזירות פ"ק הנזירות בכלל נדר כו' עד הרי דאע"ג דכבוד אב מצוה חל הנזירות. הרי בהדיא דאי איפשר לן לפתוח פתח זה משום לתא דכבוד אב ואם דהא אי אפי' הויא מלתא דהויא גופה כבוד האם עצמה אינו מועיל פתח זו להתיר נזירותו וכמ"ש מהר"י אדרב"י מדברי הרמב"ם דהנדר והנזירו' חל אפי' על דרך מצוה כנז"ל וכיון שכן פתח זה אינו מעלה ומוריד לנ"ד. איברא דהיה מקום להקל בנ"ד מטעמא דהוי נדר דאפקיה בלשון שבועה שאמר ראובן די נו איסטאר לייו אי אילייא כו' דהוי לשון שבועה דאילו בלשון נדר הול"ל הריני נזיר כו' סי איסטארי כו' וכמ"ש מוהרשד"ם בכמה מקומות לא"ה וז"ל נ"ל בלי ספק שרבים בחכמה ובמנין סוברים דאין נדר בלשון שבועה ה"ה כת' שכתבו התוס' עליו שהם דברי קבלה והרב ן' מיגש שכתב הרמב"ם עליו שהיא לבו כפתחו של אולם וכת' שעיקר התוס' עליו ועל ר"י והרשב"א והרא"ש ובנו הטור ורבי' ירוחם ז"ל נראה שכן דעתם כו' יע"ש. ועל דבריו אלו רצה לסמוך הרב המובהק כמוהר"א הלוי ז"ל בתשו' לי"ד סי' א' כלל ב'. אך ראיתי שם בס' גינת ורדים שהרב המופלא מאריה דאתרא כמוהר"ם ן' חביב ז"ל שכתב שאין לסמוך עליו על טעם זה כאשר האריך שם הרב הנז' ולבסוף כתב ובפרט שהרב הגדול מהרי"ט בראשונו' סי' ג"ן הכריח הדבר בראיות ברורו' וחזקות דנזירות דין שבועה יש לו והפליא עצה והגדיל תושיה יע"ש. גם מהר"א ששון כתב וז"ל אבל כפי האמת אין ראוי לסמוך על זה הטעם לבד יע"ש. א"כ סניף זה אין לנו עסק בו ברם אם יש צד להקל ולעשותה סניף להקל בנזירות בנ"ד הוא בהוראת הרב הגדול כמהר"ש סרילייו ז"ל שהביא דבריו מ"ו כמהר"ם ן' חביב בס' גינת ורדים חי"ד כלל ב' דכיון דהנזירות לא חל עדיין משום דאתי דבור ומבטל דבור והוא ע"פ הירוש' ולבסוף כתב הרב וז"ל אך מ"מ יראה לע"ד שהוא סניף חשוב לצרפו עם טעם אחר כו' יע"ש באורך. הכי נמי בנ"ד דלא חלו בה ידים ידי נזירות נעשה סניף זה לצרפו עם סניפים אחרים.
10
י״אעוד נר' סניף אחר להקל בדבר דכיון שאמר ראובן הנז' די נו איסטאר לייו כו' דמשמע דהנזירות יחול עליו כשלא ישב עם אמו בבית אחד ובשולחן אחד ונמצאו דבריו סותרין כונתו ובנדרים בעינן פיו ולבו שוין ועיין במהריב"ל סי' מ"א והרב הגדול מוהרלנ"ח סי' נ"ו ע"ד ותי' סי' ס"ד והרב המובהק פני משה סי' ק"ב והרב מהר"א טארי"ק הובאו דבריו ס' דרכי נועם לי"ד סי' י' ומאחר דכל אינהו רבוותא הסכימו לעשותו סניף להקל א"כ ה"ה בנ"ד. ואף שנר' קצת מהמורים דלא ס"ל כוותיהו ה"ה הראשון שבקדושה מהר"א ששון סי' קנ"ד והרב מהר"א הלוי ס' גינת ורדים לי"ד סי' א' מ"מ התורה אמרה אחרי רבים להטות הרי לך שני סניפים. עוד יש סניף אחר דנמצא ג"כ בס' הקדש והוא כשקיבל ראובן הנזירות לא היתה דעתו מיושבת עליו ומרוב שיחו וכעסו אשר במרה בו דיבר. ועיין בהרב פ"מ ח"א סי' ל"ז ומוהריק"ש בשילהי ה' נזירות להיות אלו נדרי רשעים סמכו שלא לקיים שום דבר בנ"ש כו'. וכיוצא לזה הביא מרן ז"ל בב"י י"ד סי' רנ"ח בתשו' המיוחסות להרמב"ן סי' רנ"ה בהתרת נדרים בעי חרטה היינו בנודר מחמת עצמו כנודר מן היין או מן הבצל מפני שהוא רע לו כו' אבל נדרים שהן דרך קנס כגון קונם כו' בחרטה דהשתא סגי יע"ש והרב המבי"ט ח"א סס"י צ"ט הביא הך תשו' וכ"כ מהר"א טאריקה בהך תשו' הנז"ל וכ"כ הרב פ"מ ח"ב סס"י ק"ב וז"ל עוד יש סניף להקל כל דהו בנ"ש והוא ממה שבא בשאלה שראו' מרוב שיחו וכעסו קפץ ונדר בנ"ש זה וכיון שכן איפשר שכיון שגבר כעסו כ"כ עד שבא לידי מדה זו כל כי האי לא פיו ולא לבו איכא ע"כ יע"ש הרי סניף אחר בנ"ד נמי שהיה קבלת נזירות ראובן מתוך כעס כנז' בשאלה. ולכאורה היה מקום להביא עוד סניף אחר לנ"ד והוא הוא הפתח שפתח לעצמו ראובן הנודר כנז' בשאלה מטעם המודעה שמסר ראובן הנז' בליל ערב ר"ה ובליל י"ה על הנדרים והנזירות שיקבל באותה שנה שיהיו בטלים מעכשו. וכמ"ש הרב מור"ם בהגה סי' רי"א דין א' וז"ל והא דאמרי' כל נדרי בליל י"ה הוי כאלו התנה בהדיא כו' וכתב הש"ך וז"ל וכתו' בתשו' מוהר"ם גאלאנטי סי' י"ח דה"ה בנזירות דינא הכי דכל נדרי מבטל הנזירות אעפ"י שלא אמר נזירות הרי היא בכלל הנדרים יע"ש. ובנ"ד עדיפא שמלבד כל נדרי שאמר ראו' הנז' בליל י"ה עוד הוסיף נופך למסור מודעה בפני עדים כמו שכבר הודפס מודעה זו בס' קיצור של"ה שלפי זה אין ספק דלא חל הנזירות על ראובן הנז' מאחר שכבר מסר מודעה זו בפני י' בני אדם. ומצינו להרבה מהפוסקים שסמכו על טעם זה לחוד לבטל הנזירות ונזכיר קצתם מה ששלטה עיני בהם ה"ה הרב הגדול מהרדב"ז ז"ל במודפסו' סי' ג"ל ומהר"ם אלשיך סי' ק"ג והביא דבריו הרב פני משה ח"א סי' ל"ז. גם המקור ברוך סי' כ"ט ומהריט"ץ סי' ק"א. אלא דאם באנו לדון ולהתיר הנזירות משום האי טעמא לחוד צריכין אנו לחקור בראובן הנז' אי זכר למודעא זו תכ"ד שכן עלתה הסכמת רוב הפוסקים שהצריכו שיזכור המודעא תכ"ד ושאלתי את ראובן הנודר ואמר שלא זכר המודעה לא תכ"ד ולא אחר כ"ד כאשר הארכתי בפרט הלזה במקום אחר. מעתה אין פתח זה מועיל לנ"ד. מ"מ לבי אומר לי דאף לאינהו רבוותא נמי דאמרו דלא מהני היינו בהאי טעמא בלחוד ברם מאחר דבנ"ד איכא פתחי מעלייתא דפתחינן להו לעיל. מעתה ומעכשו איפשר לעשותו פתח זה סניף ולצרפו עם הסניפין האחרים הנז"ל כי לא נופל הוא דהא איכא כמה מרברוותא שעשו מעשה אף שלא נזכר מהמודעה תכ"ד וכמ"ש מהרי"ט סי' כ"א וז"ל וכבר הורה א"א ז"ל הלכה למעשה כסברת ר"ת דמהני תנאה אעפ"י שלא זכר תכ"ד גם מהרדב"ז ומהר"ם אלשיך והרב מקור ברוך ומהריט"ץ הנז"ל סוף דבר הכל נשמע מכל הני טעמי שכתבנו שראו' הנז' לא חל עליו הנזירות ובלבד שיקבל עליו ראובן הנז' שמהיום והלאה לא יהיה פרוץ בנדרים ובפרט בנ"ש החמור הביטה נא וראה מ"ש מהרדב"ז בס"ס קכ"ו וז"ל ואין ראוי לשום בעל הוראה להקל בנ"ש לפי שהיא תקלה גדולה שהרי על כל כוס וכוס ועל כל תגלחת ותגלחת לוקה וזה הולך וסומך על הוראתו והקולר תלוי בצוארו רחמנא ליצלן עכ"ד ז"ל. ואחר הדברים האלה מי זה האיש ירא ה' שדוחק ונכנס בעובי קורא כזו לולי שמצאתי שכתב מהר"א טאריקה ז"ל שכתב דכיון דנ"ש אין לו התרה כל טצדקי דמצינן למעבד כי היכי דלא ליחול עבדינן כי היכי דלא ליתיה לידי תקלה ביין ותגלחת ומייתי הרב הנז' ראיה משילהי פ"ק דכתובות גבי ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף היא אמרה מניה הוא והוא אמר אין מנאי כו' עד נמי בדיעבד דמי כו' יע"ש וכבר כתבתי במקום אחר שאני מגמגם בראית הרב ז"ל מ"מ על דברי הרב סמכתי ונכנסתי לדון בתגר זה. ועכ"פ צריך התרת חכם ובענין התרה כתב הרב פ"מ סי' ק"ג שצריך שיתירו לו ג' חכמים בקיאים ולא שתהיה ההתרה בפומבי דלא ליתי המון העם לשמוע ויהיו סבורים שנזיר שמשון איתיה בשאלה כשאר נדרים.
11
י״באך מהריט"ץ ז"ל כתב שיתירו לו בעשרה כדי לצאת מידי חששא זו שלא יאמרו דנ"ש איתיה בשאלה דכיון שכן הנודר יהיב דעתיה ושואל מ"ש נדר זה משאר נדרים שצריך י' והם או' לו דנ"ש חמור מאד דליתיה בשאלה ומה שהתירו הוא משום דלא היה הנזירות גמור ואפ"ה חמור שצריך התרה בי' וע"י כך יהיה נזהר ונבדל מלידור בנזירות והסכים עמו הרב גינת ורדים לי"ד סי' ח' כלל ב' והכי נקטינן וצור ישראל יצילנו ממכשול ושגיאו' כמאמר נז"י שגיאות מי יבין וכי"ר. כה דברי העבד ישר' לב נשבר אף רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
12