אדמת קודש, יורה דעה י״זAdmat Kodesh, Yoreh De'ah 17
א׳שאלה הלכה למעשה בס"ת שכתב הסופר לשם ראו' בסך ידוע ביניהם וכן עשה הסופר וכתב לו ס"ת כדת ונשאר עדיין ביד הסופ' ושאל הסופר מראו' שישלם לו שכרו כאשר פסק עמו לכותבו לו לשמו. והשיב לו ראובן כי כעת מטה ידו ואין בידו לפרוע לו שכירותו ואפי' למחצה והוא עדיין לא קנה הס"ת ולא משך אותו לכן ימכרנו לאיש אחר ויבקש הסו' למוכרו לאחרים ואין קונה כי היום שר"ה דעניותא נזירות"ו ובדמים כנודע והגם שויתר ממה שפסק עם ראו' סך מה אין קונה. ונסתפק השואל אם יכול למוכרו בגורל הנהוג בין הסוחרים הנקרא ריפ"ה דהיינו שכותבים כמה נקובי שם איש את שמו בסך קצוב ביניהם וכולן שוין בקצבה ומתני' ביניהם שיטילו גורל וכל מי שעולה שמו עם החפץ לו יהיה ומקנים זה לזה כל א' חלקו. האם יוכל הסופר הנז' למכור הס"ת בגורל הלז או לא. עוד שאל הסופר שהוא חייב לעניים זה ימים סך מה שנדר בעת צרתו כנודע והגבאים לוחצים אותו ואין לאל ידו לפרוע. אם יוכל ליתן הס"ת לגבאים שיזכו בעד העניים בסך מה שפסק עם ראובן והגבאים ימכרו אותו ע"י גורל הנז' וא"כ תהיה ההנאה לעניי' אם ימכר ע"י גורל הנז' אי שרי למעבד הכי או לא. יורנו המורה לצדקה הדין דין אמת לאמיתו ושכמ"ה.
1
ב׳תשובה כל כי האי שרי ליה לאיניש לאודועי לכל מי שיגיע לפ' הקורא כל כתבי בל יטעו כחושבי מחשבות שהדברים מגיעין למעשה. דחלילה וחס ליה לזרעא דאבא לאורויי באתרא דרביה הוא הנשר הגדול מ"ו מופלא שבסנהדרין ה"י ככתוב תורת משה. אין זה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על עצמו כתינוק שלא הגיע לעונת הפעוטות נושא ונותן ויהי אלקים את הנער ויגדל ונמצא למד בכלל ובפרט. כן צדקה לחיים עשה יעשה אבא רחמנא ויאיר עיני באור פני מלך חיים לכוין לדבר הלכה ויקיים מקרא שכתוב ע"י נאמן ביתו ואנכי אהיה עם פיך והורתיך כי"ר וזה החלי בס"ד.
2
ג׳הנה מבין ריסי עיני השואל ניכר דס"ל דמכר כזה ע"י גורל הנז' הנק' ריפ"ה הוא בזוי מאד ומש"ה שאל אם מותר למכור הס"ת במכר גרוע כזה. דהשתא נשיב אליו לפי שיטתו ולפי סברתו דס"ל דיש זילזול כבוד במכר הלז בודאי אין ספק בדבר דפשיטא דאסור. ראיה לדבר ממ"ש בת"כ פ' בהר וז"ל לא ימכרו ממכרת עבד שלא יעשה סמטא ויעמידם על אבן הלקח. ועיין מ"ש המפרש בילקוט ופסקו הרמב"ם בפ' א' מה' עבדים וז"ל א' המוכר עצמו או שמכרוהו ב"ד אינו נמכר בפרסייא על אבן המקח ולא בסימטא כדרך שהעבדים נמכרים שנא' לא ימכרו ממכרת עבד אינו נמכר אלא בצינעה ודרך כבוד עכ"ל והדברים ק"ו אם האל ית' חס על העבד הנמכר ע"י ב"ד שמכרוהו בגנבתו שלא ימכרוהו כי אם בצינעה ודרך כבוד. כ"ש שיש לנו לחוש על כבוד תורת ה' התמימה שלא תמכר בממכרת זילזול ע"י גורל הנק' ריפ"א כי אם בדרך כבוד גדול. וא"כ צריך להבין כוונת השואל במה נסתפק. ואם נפרש כונת השואל דמה שנסתפק הוא דמאחר שלא מצא אדם מישראל שיקנה הס"ת לו לשמו בדרך כבוד כי אם ע"י גורל זה ועל זה נסתפק אם מותר למוכרו בממכר כזה. דאילו היה מוצא מי שיקנהו לעצמו בדרך כבוד חלילה לו לזלזל בכבוד הס"ת ולמוכרו ע"י גורל הריפ"א. משא"כ עתה שלא מצא למוכרו כי אם ע"י גורל הריפ"א דמש"ה נסתפק השואל אי שרי למוכרו בכי האי גוונא. דוגמא מאי דאמרי' בתמו' עלה ק"ז על המקדיש בעל מום למזבח דפרכינן התם אלא מאי בב"מ מעיקרו אמאי לקי דיקלא בעלמא הוא. א"ל דיקלא לא זילא מלתא מן עצים הוא בעל מום מעיקרו זילא מילתא כיון דשביק תמים ואקדיש בע"מ מחייב לישנא אחרינא א"ל אפ"ה בזיא מילתא דדקל ליכא במינו ולא לקי לאפוקי בע"מ כיון דאיכא במינו לקי. ופי' רש"י ליכא במינו הראוי למזבח בע"מ איכא במינו ראוי למזבח וכיון דאיכא במינו ראוי למזבח איכא למימ' כיון דשביק מידי דחזי ואקדיש מידי דלא חזי לקי עכ"ל וכיון שכן ה"נ בנ"ד דון מינה דכיון שאינו מוצא מי שיקנהו בדרך צניעות וכבוד דאין איסור בדבר אם ימכרהו ע"י גורל הריפ"א דדמי לדקל דליכא במינו ראוי למזבח דליכא זילו' ולא לקי משא"כ אם היה מוצא מי שיקנהו דרך צניעות וכבוד דהיה זילזול בדבר אם היה מוכרו ע"י גורל הריפ"א דדמי למקדיש בעל מום דכיון דאיכא במינו ראוי למזבח ושביק מידי דחזי דלקי. ומכאן היינו יכולין למצוא קצת סעד לספק השואל דהיה מקו' לספקו ועכ"ז לבי או' שאף ממקום זה אין מקום לספק השואל דהא במסקנא דהתם אמרינן א' רבא השתא דאמור טעמא דבע"מ דלקי משום דבזיא מילתא אפי' למקדיש ליה לדמי נסכים נמי לקי וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' איסורי מזבח כרבא שכ"כ מפי השמועה למדו שזו אזהרה למקדיש בע"מ אפי' הקדישו לדמי לוקה שבזיון קדשים הוא. וכתב מרן הכ"מ שהנסחא האמיתית בדברי רבי' אפי' הקדישו לדמי נסכים עכ"ל ועיין מ"ש שם מרן על דברי התוס' ודברי הל"מ שרצה לתרץ קושית מרן ז"ל לא נתכוונו בעיני כאשר יראה הרואה ואין כאן מקומו ושעתו. וא"כ מאחר דדברי רבא קיימי אמסקנא להלכה אין מקום לשואל להסתפק עוד דפשי' דאסור למכור הס"ת ע"י גורל זה אף אם אינו מוצא שיקנה אותו ממנו דרך כבוד דהא לפי דברי רבא דקיימא אמסקנא דאפי' דמקדיש לדמי נסכים דהשתא ליכא בזיון כיון שאין במינו ראוי לנסכים ואפ"ה לקי. ה"נ בנ"ד אף שאינו מוצא מי שיקנה דרך כבוד אפ"ה אין לו רשות לזלזל למוכרו ע"י הגורל דאיכא בזיון. וה"נ מצינו בתלמוד דאין לזלזל בקדשים אף לאחר שנפסלו במידי דלית הנאה להקדש כבכור ומעשר דהכי תנן בבכורות ריש פ' כל פסולי המוקדשים הנאתן להקדש ונמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר שהנאתן לבעלים כו'. וכתבו התוס' חוץ מן הבכור שהנאתן לבעלים אע"פ דמפרש הטעם משום דהנאתן לבעלים על כרחין מדאורייתא הוא כדמוכח פ"ק דתמו' ובסוף פ' חלק גבי עיר הנדחת דדריש בהמתך מי שנאכלין בתורת בהמתך דתנן כו' ושמא משום קרא נפקא דאין נוהגים בזוי בדבר שאין הנאתן להקדש ע"כ. מכלל דבריהם נר' דהא דהבכו' והמעשר אין נמכרין באיטליז ואין נשקלין בליטרא הוי איסור' דאו' שלא לזלזל בהן למוכרן בה"ג דאיכא זילזול קדשים. ומהחברים מקשיבים תורתו של מ"ו ה"י שמעתי שמו שי' תמה על דברי התוס' מהא דאמרינן התם סמוך ונראה בדברי רבא דאוקי הברייתא דה"ק וז"ל אלא אמר רבא ה"ק מעשר בהמה של יתומים מוכרין אותו כדרכו ומעשר בהמה דגדול ששחטו מבליעו בעורו בחלבו בגידין ובקרניו א' רבא מנא אמינא לה דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל ורבנן הוא דגזרו לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה דבר הנישום גזרו דבר שאינו נישום לא גזרו ע"כ. הרי דבהדייא מוכח מהכא דהא דאין בשר מעשר נמכר הוא משום גזירה דרבנן דמדאורייתא מותר במכירה דלאחר שחי' דילפי' לה מתמורה וא"כ קשה על התוס' שכתבו דמכי' בשר בכור ומעשר הוי דאורייתא זהו תורף הקושיא ולי נר' לתרץ דהא דאמרו בגמ' דמה שאינו יכול למכור הבשר הוא גזירה מדרבנן אבל מדאורייתא שרי אינו לומר דמדאורייתא שרי אפי' באיטליז אלא דמדאורייתא שרי בבית ורבנן גזור אפי' בבית אבל לעולם מדאורייתא אסור למכור באיטליז ומוכרח הדבר דהרי ביתומי' לא גזור רבנן ואוקמוה אדאורייתא ומתני' אוקימנא במעשר של יתומים וקאסר מתני' למכור באיטליז אלא ודאי דאפילו מדאורייתא אסור למכור באיטליז כמ"ש התוס' כנ"ל ודוק. ובהיותי משתאה מחריש עיני ראו בתשו' מוהר"ר צבי אשכנזי סי' קכ"ג שקרא תגר ע"מ שהיו נוהגין כשיש ס"ת למכור שהיו מכריזין בב"ה וכל א' וא' מעלה בדמים כדרך כו' ומחה הרב הנז' ז"ל בשמשים שלא יעשו כן וחילי דיליה מההיא דת"כ דלא ימכרו ממכרת עבד שלא יעשה סימטא ויעמידם על אבן הלקח ולא יהא כבוד הס"ת פחות מגנב הנמכר בגנבתו כו' ע"ש.
3
ד׳ואחר המחילה רבה איני רואה שום איסור בנדונו דמה בזוי יש במכר הזה במקו' קדוש בב"ה ומעלין הקודש בדמים וההיא דעבד שאני שהתורה הקפידה שלא למוכרו בסימטא ועל אבן הלקח במקום בזוי משא"כ במכר הזה בב"ה במקהלות שהוא עילוי לתורה דודאי אין שום נידנוד איסור בדבר דהרי מצינו בהקדשות שהיו מוכרי' אותן בהכרזה כמ"ש הרמב"ם בפ"ח מה' ערכין וז"ל כשפודין ההקדשו' מיד ההקדש בין שהיו קרקעות או מטלטלין מכריזין עליהם בפני כל הבאים לפדות אמר א' הרי הן שלי בעשר ואמר א' בכ' ואמר א' בל' כו' בד"א כשחזרו זה אחר זה אבל אם חזרו כולן כא' משלשין ביניהם בשוה כיצד כו' ועיין מ"ש עליו הראב"ד ומ"ש מרן לישב הש"ס לדעת הרמב"ם ז"ל ור' עובדיא בפי' תפס שי' הרמב"ם שכתב בחיבורו אמנם דברי הרמב"ם בפי' המשניות לא ידעתי אבנם לא למ"ש בחיבורו לא למ"ש בש"ס יע"ש וכעת אין הפנאי מסכים להעתיק דבריו ולשאת ולתת עליהם.
4
ה׳אמנם דבר הלמד מענינו הוא שכשהיו מוכרים ההקדשו' היו מוכרים בהכרזה בהתאסף ראשי עם יחד כדי שירויח ההקדש ה"נ בנדון דהרב הנז' אף דאין ריוח להקדש דהא המעות לחולין אזלי מ"מ איכא עילויא להקדש שנמכר ביוקר ואם לא ימכר באופן זה איני יודע היאך ימכר אם ימכר בצינעא ימכר בזול גדול ויש כאן זילזול גדול בדבר הקדש ועיין בס' צמח צדק סי' ע"ב יע"ש. ואם נפשך לו' ולדידך מי ניחא דהא עדיין לחלוחית של דיו קיימת שכתבתי לעיל והראתי פנים לאסור בנ"ד מהך ברייתא דת"כ ל"ק דשנייא נ"ד מנדון דהרב דנ"ד איכא זילותא בתרתי חדא דהגורל הלז אין דרכו לעשותו בב"ה כ"א כל א' וא' נותן קצבתו והולך ומכר כזה גרוע הוא כמעשה הדיוט משא"כ בנדון הרב ז"ל דהמכר נעשה במקו' הקודש בהתאסף ראשי עם קודש. שנית דבנ"ד יש זילזול גדול דמי שעולה הס"ת בגורלו נמצא קונהו בחצי סלע או בסלע ויהיה בעיניו מצוה זו קלה כיון שקנאה בפחת דמים משא"כ בנדון הרב שאדרבה מי שיעמוד לו הס"ת באחרונה בדמים יקרים יקנה אותו ויהיהי עילוי זה בפני הקונה אותו לדורותיו משום הני מילי הראת לדעת לעיל דבנ"ד איכא זילזול כבוד במכר כזה לפי דעת השואל דאסיק אדעתיה דיש זילזול כבוד ס"ת במכר כזה. אכן לדידי חזי לי דאין כאן בזוי קדשים דהא בפכ"ג דשבת ומטילין חלשין על הקודשים בי"ט אבל לא על המנות ופסקה הרמב"ם בפ"ד מה' י"ט וז"ל ואין מטילין חלשין על המנות אבל מטילין חלשין על בשר הקודשים בי"ט כדי לחבב המצוה והראב"ד השיגו שם ומרן ישב דעת הרמב"ם וז"ל ומדעת רבינו נר' שהוא מפרש של חול של חולין אבל רש"י פי' של חול של קדשים של אתמול וזה דעת הראב"ד כו' יע"ש וק"ק דאם איתא דהרמב"ם מפרש כדברי מרן א"כ מאי האי דמקשו בש"ס פשיטא ומתרצינן מ"ד הואיל וכתי' ועמך כמריבי כהן אפי' מנות דחול נמי קמ"ל דהשתא למאי מייתי הש"ס קרא דועמך כמריבי כהן לאינשי דעלמ' בבהמת חולין דבשלמא לפי' רש"י והראב"ד שפי' מנות דחול בי"ט שהוא של קדשים דאתמול ניחא דמייתי האי קרא דסד"א הואיל שהכהנים הם בעלי מריבה כדכתיב ועמך כמריבי כהן וגו' אבל לפי' מרן ק' ואי לאורויי דאינשי דעלמא הם ג"כ בעלי מריבה להכי לא איצטריך קרא דעל ריב בני ישראל יש מקראות בתורה בלי מספר. (א"ה עיין בפיי המשניות ובלח"מ שם).
5
ו׳איך שיהיה הרי שכתב הרמב"ם ז"ל להדיא דהא דשרינן להטיל חלשין אף בי"ט על הקודשים הוא משום כדי לחבב המצוה בעיני הכהנים אנשי משמר וכיון דאיכא חיבוב מצוה בהטלת חלשין על הקודשים א"כ דון מינה לנ"ד דל"מ דליכא איסורא כלל בהטלת גורל הריפ"א אלא דאדרבא איכא חיבוב מצוה בדבר לעיני כל ישראל ושרי למכור הס"ת ע"י גורל הריפ"א וכל כי האי מלתא יהא רעווא דלמרו בבי מדרשא מן שמי מן יומא דנן ולעולם. (א"ה עיין בס' זרע אברהם ת"א בי"ד).
6