אדמת קודש, יורה דעה י״חAdmat Kodesh, Yoreh De'ah 18
א׳להח"ר בנימין מערבי ה"י. נשאלתי אם הוציא המזוזה לבודקה בזמן הראוי דהיינו פעמי' בשבוע אם צריך עוד לברך ליה כשמחזירה והו"ל כאלו בא לקובעה מחדש. או נימא כיון דהוציאה ע"מ להחזירה מיד אחר בדיקה לא בעי ברכה.
1
ב׳תשובה הנה חקרתי ודרשתי בחיפוש אחר חיפוש בכל ספרי הפוסקים ראשונים גם אחרונים ולא נמצא רמז מזה וכנר' שלרוב פשיטותו לא חשו לכותבו דבפ' התכלת דף מ"ב אמרי' דכל המצות אזלינן בהו בתר גמר מצותן וכתב הרמב"ם בפ"ו מה' מזוזה דין ז' שקביעתה היא המצוה. וכן הטור כתב בסתם בא לקובעה כו' ויקבענה במקומה ויברך עליה כו' מדלא חילק משמע בכל אופן שיקבענה קאמר שיברך עליה. ומלישנא דנקט יקבענה במקומה אין הוכחה דפי' במקום הראוי לה וכדמסיים ואיזהו מקומה כו'. בענין שאין משם גילוי מילתא לברך.
2
ג׳אמנם חזינא שדין זה יהא נלמד מדין הטלית דאיפליגו רבוותא חלקם בחיים הלא המה רבינו בעל הטורים והרב מרן בב"י דכ' הטור בא"ח סס"י ח' דאם פשט טליתו ע"ד ללובשו מיד כגון שפשט אותו כדי ליכנס לבית הכסא בזה אני מסתפק אם צריך לברך שיש פנים לכאן ולכאן כו' ולבסוף העלה שא"צ לברך בין בתפלין בין בטלית אם הסירן ע"ד להחזירן מיד יע"ש. וכן בסס"י כ"ה בה' תפלין כת' ואפי' נשמטו ממקומן וממשמש בהם להחזירם למקומם צריך לברך ע"כ. דלא כתב חיוב הברכה אלא בנשמטו בלאו אדעתיה וכמ"ש בסי' ח' כיון שלא ידע שלא היו במקומם. אבל אם הזיזן ממקומן ע"ד להחזירם מיד א"צ לברך. ומאי דנקט שם הזיזן לאו דוקא אלא הה"נ הסירן וכמ"ש מרן הקדוש. דאלת"ה אלא דהזיזן בדוקא אבל אם הסירן צריך לברך ק' מנ"ל לטור ז"ל דמכריע גבי טלית דאין צריך לברך דכיון דדין התפלין היכא דהסירן צריך לברך דכוותה גבי טלית שהסירו ואמאי א"צ לברך אלא ודאי פשוט דלאו דוקא נקט הזיזן. ולקמן בס"ד יהבינן טעמא דנקט הכי. ולפ"ז מ"ש בסס"י כ"ה וכל שעה שמניחם ביום מברך ואפי' נשמטו כו' מוכרח לומר לפי דרכו של הרב דלא מיירי אלא היכא שלא היה בדעתו לחזור וללובשם מיד אבל אם דעתו לחזור ללובשם מיד הרי כתב בסי' ח' דא"צ לברך אלא ודאי כדאמרן.
3
ד׳ותמה עליו מרן הקדוש מסוגיא דפ' לולב וערבה דף מ"ו דרבא הוה מקדים וקאי ועייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפלין ומברך וכי אצטריך זימנא אחריתי עייל לב"ה ונפיק ומשי ידיה ומנח תפלין ומברך. ומשמע ודאי דע"ד לחזור ולהניח' מיד כשיצא ואפ"ה היה מברך וה"ה לטלית כו' יע"ש. ומה שישב בס' ברכת אברהם עיין בשיירי ופשוט. והשתא מאי דקתני בברייתא תפלין כ"ז שמניחם מברך עליהם דברי ר' ודכוותיה עבד רבא כדקאמר רב מרי התם היינו אפי' לא הסיח דעתו מלהניחם מיד. ואיפליגו עליה חכמים ואמרי שאינו מברך אלא שחרית בלבד ומשמע ודאי דאפי' הסיח דעתו מללובשם כגון משחרית למנחה ופליגי מן הקצה אל הקצה. (ואגב אורחין נר' דמ"ש ומברך אחר ומניח תפלין ובעי' עובר לעשייתן דרמז למ"ש בהקומץ רבה מאימת מברך עליהם משעת הנחה עד שעת קשירה אבל קודם הנחה לא הוי עובר לעשייתן ופסקו הרמב"ם ז"ל פ"ד דין ז' וע"ש בכ"מ ובב"י בה' תפילין). ויישב הרב בשיירי כנה"ג בעד הטור דודאי דלא נעלם מיניה עובדא דרבא אלא דמאי דגרם לו למרן להקשות כן הוא משום דמפ' דהספק דמסתפק גבי תפלין הוא ממש דומיא דטלית דנכנס לבית הכסא ולזה הכריע דא"צ לברך כיון שהסירן אדעתא להחזירן מיד. ואין כן כוונת הטור דלא מספקא ליה גבי תפילין אלא היכא דהסירן באופן שלא היה מוכרח להסירן. אבל ודאי אם היה מוכרח להסירן כגון שנכנס לב"ה פשיטא ודאי דצריך לברך והיינו עובדא דרבא. ולזה הכריע דאם לא היה מוכרח להסירן דא"צ לברך ודווכתה גבי טלית דאינו מוכרח להסירן ואפי' ליכנס לב"ה דא"צ לברך. ודייק לזה מדברי הטור דנקט גבי טלית כגון שפשט אותו כדי ליכנס לב"ה וגבי תפלין כתב אבל אם הזיזן ממקומן אדעתא להחזירן מיד ולא כתב כגון שהסירן כדי ליכנס לב"ה כו' משום דפשיט' ליה דבתפלין כה"ג דצריך לחזור ולברך כיון שההסרה מוכרחת. והגם דדבריו אינם צריכין חיזוק אמת ניכרין ומה גם דמצינן להו סמוכות מדברי הנ"י בה' תפלין ואכתבנו בסמוך בס"ד מ"מ מאי דדייק מדלא נקט הכי גבי תפלין אינו כ"כ דאיכא למימר כיון דהודיע לנו המציאות למעלה לא הוצרך עוד בתר הכי. ולעד"ן דדייקי' הכי שפיר דהנה מוכרח לומר ודאי דמאי דנקט הטור אבל אם הזיזן ממקומן דא"צ לברך דפשיטא דלאו דוקא הזיזן אלא הה"נ הסירן כאשר הוכחנו לעיל וכמ"ש מרן. ודייק במילתיה הטור ונקט הזיזן לגלות לנו דלאו ליכנס לב"ה קאמר דמאי מהניא ההזזה ליכנס לב"ה אם לא דוקא שצריך להסירן. ואילו הוה אמ' אבל אם הסירן ממקומן אדעתא להחזירם מיד הו"ל לפ' נמי כגון ליכנס לב"ה וכדקאמ' לעיל וממאי דכתב אדעתא להחזירן מיד אין הוכחה דלעיל נמי גבי טלית קאמר אם היה דעתו ללובשן מיד כו' ולזה דייק בלשונו וכתב אם הזיזן דאין בשום פנים לכ' ליכנס לב"ה.
4
ה׳וראיתי בס' יד אהרן שהק' לזה דא"כ מאי קאמר רב מרי התם דרבא לא עבד כשמעתיה דאיהו פסק כחכמים דאינו מברך אלא שחרית ועבד עובדא כר' דנימא דע"כ לא קאמרי חכמי' דאינו מברך אלא שחרית היינו כשהסירן שלא ליכנס לב"ה אבל לעולם אם הסירן ע"ד ליכנס לב"ה אפי' חכמים מודים יע"ש. וליתא דהתם מייתי הך פלוגתא דר' וחכמים אפלוגתא דלעיל מיניה דאם צריך לברך על הסוכה כל ז' או דוקא יום א' כיון דלא מיפסק לילות מימים ולזה מייתי דחכמים ס"ל כהך ברייתא דקתני דאינו מברך אלא יום א' משום דכל ז' זמן א' הוא. וא"כ ודאי מאי דקאמרי חכמים אינו מברך אלא שחרית היינו לומר דליכא הפסק בכל היום וכיון שבירך שחרית שוב א"צ לברך דומיא דכל ז' ימים דסוכה וכיון שכן מה לי נכנס לב"ה או לא נכנס. ועוד מדסתמו סתומי ואמרו אינו מברך אלא שחרית מוכרח לו' כן דא"א שלא יכנס כל היום לב"ה. ואי כניסת ב"ה הוי הפסק לא הו"ל למיתלי בשחרית. ועוד דממאי דקאמר רב מרי חזינא לרבא דלא עבד כשמעתיה וקאמר בתר הכי ואנן נמי כר' עבדינן כו' משמע דאף מאי דקתני ר' כ"ז שמניחן מברך עליהם היינו דוקא כשנכנס לב"ה. ואי מפרשי' ה"נ כרבנן במאי קמפלגי. הגם דאי מהא לא איריא דכוונת קושיתו היא דמנ"ל לחלק בין נכנס לב"ה להסירן בלא כניסת ב"ה נימא דר' דאמר כ"ז שמניחן מברך כמשמעותו בין ליכנס לב"ה או לא וחכמי' פליגי וס"ל דכשהסירן שלא ליכנס לב"ה א"צ לברך אבל ליכנס לב"ה צריך לברך ורבא כשמעתיה עבד מ"מ לק"מ מכל האמור. ורב מרי הוכרח לו' דלא עבד כשמעתיה.
5
ו׳אמנם אכתי איכא למידק דמנ"ל דרבא בהכי הוא דמברך דילמא מאי דחזא רב מרי הוא שהיה מברך כשהיה מניחם אחר יציאתו מב"ה ולעולם דס"ל נמי דאפילו הסירן שלא ליכנס לב"ה דמברך וחכמים פליגי וס"ל דאפילו ליכנס לב"ה שא"צ לברך. וכן מייתי בתריה עובדא דרב פפי דאמ' מר זוטרא חזינא ליה לרב פפי דכל אימת דמנח תפלין מברך ולא חילק בין הסירן ליכנס לב"ה או לאו. וא"כ ה"נ נימא כדברי רבא ומנ"ל הטור לחלק. ומה גם דפשט דברי ר' הכי מוכחי כאמור. ונר' דדייקי' לחלק כן ממאי דדייק בלישניה רב מרי וקאמר דעייל לב"ה ונפיק ומנח תפלין ומברך ולא קאמר בסתם דכל אימת דמנח תפלין מברך אם איתא דאין שום סברא לחלק. משמע דלדיוקא נקט הכי משום דיש לחלק בין נכנס ללא נכנס. ומעתה גם בדברי ר' דקאמר כ"ז שמניחן מפרשי' דהיינו דוקא כשנכנס לב"ה ול"פ מן הקצה אל הקצה דתרוייהו מודים כשלא נכנס לב"ה דא"צ לברך. וכן ראיתי להרב הנמקי בה' תפלין דמייתי הרי"ף הך ברייתא ופי' בדברי ר' וז"ל כ"ז שמניחן כלו' אם יצטרך ליכנס לב"ה או לישן שינת קבע שצריך לחלוץ אותן כשירצה ללובשן צריך לברך פעם אחרת עכ"ל ונר' דהוכרח לפ' כן ממאי דקאמר רב מרי דלא עבד רבא כשמעתי' אלא כר' ואיהו לא קאמר אלא כשנכנס לב"ה וכדכתיבנא וה"נ מפרשי' עובדא דמייתי בתריה דמר זוטרא כי היכי דלא נימא דפליגי ואי לאו דרבא שפי' היינו מפרשי' דלגמרי קאמר. אבל מלשון רש"י שפי' בדברי ר' משמע דמפ' דאין חילוק שכ' כ"ז שמניחם ואפי' חולצן ומניחן ק' פעמים ביום כו' ומשמע ודאי דמפ' דאפילו בזמן שלא היה צריך לחולצן קאמר דמברך. וכל זה כתבתי כדי לתת טעם למרן דלא מפליג בהכי אבל לסבר' הטור נמי מצינן לפ' שפי' כמ"ש דיש ליחלק וכמ"ש דבריו האחרונים חלקם בחיים. ומה גם דמדברי הנמקי משמע דרבא דעביד כר' הכי ס"ל ואדרבה מכח דבריו הוכרח לפרש כן כאמור. ולא משמע לפ' דמאי דקאמר רב מרי דרבא לא עבד כשמעתי' היינו דלא עביד כרבנן וגם כר' נמי לא אתי דר' לא מפליג כלל וכדמשמע מדברי רש"י ז"ל. דממאי דקאמר ואנן נמי כר' עבדי' כו' לא משמע הכי. הגם דאיכא למידחי. ורש"י משמע דמפ' נמי הכי בדברי רבא ומעשה שהיה כך היה וכדכתיבנא. ומ"ש בד"ה דלא עביד כשמעתיה אלא כל יומא דמנח תפלין מברך נר' דה"פ דבכל היום כשמנח תפלין מברך וכי היכי דלא תימא דרבא דוקא לב"ה הוא דהוה מברך ומאי דקאמר דלא עבד כשמעתי' היינו וגם כר' נמי לא אתי דדוקא כשחולצם לב"ה הוא דהוה מברך לזה מפ' לא עבד כשמעתיה אלא כל יומא דמנח תפלין מברך והיינו כר' וכדפי' לעיל בדברי ר' זה נלע"ד אם לא נטעה הגירסא. אבל היותר נר' דגרסי' אלא כל אימת דמנח תפלין מברך וכלשון הרי"ף והרא"ש בה' תפלין ובדברי רש"י שפי' בדברי ר' ואפי' חולצן ומניחן ק' פעמי' ביום אין נר' לפ' דמיירי בשאין דעתו לחזור ולהניחם מיד אבל אם דעתו לחזור ולהניחם מיד אינו מברך אלא דוקא כשנכנס לב"ה וכמו שפי' דברי הטור והאחרונים וכמ"ש הנ"י. דא"כ איך פי' בדברי רב מרי דאמר דרבא לא עבד כשמעתיה אלא כל אימת דמנח תפלין מברך והתם על דברי רבא קאמר דמוכרח ודאי דאפי' היה דעתו לחזור ולהניחם מיד כמ"ש מרן וכמש"ל בס"ד והיינו ודאי כר' א"כ מוכרח דמפ' כר' אפי' דעתו לחזור ולהניחם קאמר וכמ"ש לדעת הנ"י אלא דאיהו מפ' דרבא עבד עובדא דוקא כשנכנס לב"ה. ורש"י מפ' דלאו דוקא דהה"נ אם הסירן לצורך אחר שלא היה מוכרח להסירן וכס' מרן. וכן משמע דס"ל למהר"ם דמייתי מרן דכתב האגור שנשאל מהר"י מולן על היוצא מבית הכנסת ומסיר טליתו וחוזר אם יש לו לברך והשיב דמהר"ם הצריך לחזור ולברך ומהר"ח חילק היכא דנשאר עליו טלית קטן כו' והוכיח במישור מרן הקדוש דמיירי אפי' בדעתו ללובשו מיד דאלת"ה מ"ט דמהר"ח דמפליג בין נשאר עליו טלית קטן דלדידיה אפי' הסירו בשחרית ולבשו במנחה כיון דנשאר עליו טלית קטן אלא ודאי דמיירי בדעתו לחזור וללובשו מיד ואפ"ה הצריך מהר"ם לחזור ולברך. והגם דמרן בתחילה לא כתב הדברים בהחלט ממ"ש בסוף דבריו וכבר כתבתי בסמוך דנר' פשוט דצריך לחזור ולברך מוכח הכי. ובדברי הרמב"ם אין ברירא דכתב בפ"ד מה' תפלין דין ז' תפלין כ"ז שמניחן מברך עליהן ואפי' חולץ ולובש כמה פעמי' ביום. ומ"מ מדסתם ולא חילק בנכנס לב"ה משמע דאין חילוק והגם דהרי"ף נקט סתמא ופי' דבריו הנ"י דמיירי בנכנס לב"ה או לישן שינת קבע. איך שיהיה נקטי' דהטור והנ"י ס"ל בתפלין דכשצריך להסירן צריך לברך ובטלית אין חילוק וכמו שחילקו האחרונים ומרן ב"י ס"ל דאין חילוק דבכולהו צריך לברך וכן משמע מדברי רש"י כמש"ל.
6
ז׳ומעתה דון מינה ואוקי באתרין דכפי נוסח השאלה דאיתא פעמים בשבוע שהוא מוכרח להסירה לבודקה דפשיטא דלכ"ע צריך לחזור ולברך דהו"ל כהסיר תפלין ליכנס לב"ה שהוא מוכרח להסירן דמברך אפי' דעתו ללובשו מיד. אמנם אם הסיר המזוזה לבודקה קודם זמן זה לכאורה תלוי בפלוגתא דלס' הטור והנ"י א"צ לברך כיון דאינו מוכרח ולס' מרן צריך לברך. ולכאורה נר' להביא ראיה לדברי מרן מעובדא דרב יהודה בפ' התכלת דף מ"ג דאמרינן התם רב יהודה רמי תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה ומברך כל צפרא להתעטף בציצית. ופריך מדרמי קסבר מ"ע שלא הזמן גרמא הוא אמאי מברך כל צפרא. ומשני כר' דתניא תפלין כ"ז שמניחן מברך עליהם דברי ר' ופריך א"ה כל שעתא נמי ומשני רב יהודה איניש צניעא הוה ולא שדי ליה גלימא כוליה יומא כו' ע"כ. ואם איתא לדברי הטור כפי פי' האחרונים וכמ"ש הנ"י דמאי דתני ר' כ"ז שמניחן היינו דוקא כשהוא צריך לחלוץ אותן או ליכנס לב"ה או לישן שינת קבע. א"כ גבי ציצית שאינו צריך להסירן א"צ לברך. וא"כ הוא מאי מייתי מההי' דתפלין דר' שיברך כ"ז שמניחם ללמוד מינה לגבי ציצית שאני תפלין דמוכרח הוא לחלוץ אותם משא"כ בציצית. ומה גם דמשני למאי דפריך א"ה כל שעתא נמי דרב יהודה איניש צניעא הוה כו' דמשמע דאי לאו"ה הוה מברך כל שעתא דומיא דתפלין ולפי דבריהם לא דמי דגבי תפלין דוקא הוא דמברך כל שעתא משא"כ גבי ציצית כאמור.
7
ח׳ברם כד דייקי' שפיר אין ראיה משם הפך דברי הטור והנ"י והכי מתפרשא סוגיא דשמעתתא דפריך תלמודא מדרמי קסבר כו'. דס"ד דכיון דאין הפסק בשום זמן לא איכפת לן אפי' אם הסירו ע"ד שלא ללובשו מיד כיון דזמנו הוא וכס' חכמים דפליגי אדר' בפ' לולב וערבה דמייתינא לעיל אלא דאינהו קאמרי דמברך שחרית משום דס"ל כר"ש דלילה לאו זמן ציצית הוא אבל לרב יהודה דס"ל כת"ק דברייתא דלילה זמן ציצית הוא לא הו"ל לברך כלל כיון דאין זמן מפסיק. ומשני כר' דס"ל דאע"ג דאין זמן מפסיק מברך כ"ז שמניחם. ובכל ענין קאמר ר' כ"ז שמניחם מברך ואפילו בחולצן ע"ד ליכנס לב"ה ולחזור וללובשן מיד או לישן שינת קבע וכ"ש וק"ו אם חולצן ע"ד שלא לחזור וללובשן מיד דפשיטא ודאי דמברך כשמניחם ואהא הוא עיקר שינוייא והפסק הזמן אינו מעלה ואינו מוריד. ולזה פריך א"ה כל שעתא נמי כשהיה מסירן ע"ד שלא ללובשן מיד וטעמא מאי לא הוה מברך אלא בצפרא. ומשני שפיר איניש צניעא הוה כו' אבל אי הוה שדי לגלימיה אה"נ דהוה צריך לברך. ומכאן אנו למדין דמותר ליכנס בטלית לב"ה כמ"ש הרב הנ"י בה' ציצית בשם הריטב"א יע"ש. וכיון שכן ממילא דא"צ לברך. וא"כ אין ראיה ולא סתירה מהתם לא למר ולא למר. אבל יש סתירה לקו' שהק' בס' יד אהרן מהך סוגיא דמדמשני דרב יהודה כר' ס"ל דהפסק הזמן אינו מעלה ואינו מוריד ואפי' אין הפסק מברך מכלל דחכמים ס"ל דהכל תלוי בהפסק הזמן אלא משום דס"ל דלילה לאו זמן ציצית לזה קאמרי דמברך בשחרית ומאחר שכן מה לי נכנס לב"ה או לא או אפילו אין דעתו לחזור וללובשן מיד ופשוט. ואיברא שדברי הריטב"א שהביא הנ"י בה' ציצית מוכיחין בדברי מרן שכתב דלמדנו מאותו מעשה שחייב אדם לברך על הציצית כ"ז שלובשו או מתעטף בו אפילו אלף פעמים ביום ע"כ. ומשמע ודאי דאפי' בדעתו לחזור וללובשו מיד קאמר וכדמשמע מדברי רש"י כמש"ל וכ"נ קצת מדברי הרמב"ם וכ"נ עיקר בפשט הסוגיא ודוק. אלא שראיתי הרבה מן האחרונים ז"ל שחשו לדעת הטור ויש על מה שיסמוכו שלא להכנס בספק ברכה.
8
ט׳ומעתה בנ"ד אם הסיר המזוזה קודם זמן חיובא כפי הנר' דתלי בפלוגתא דאשלי רברבי כאמור. אלא דהיה נראה לכאורה דאפשר דאף גם הטור יודה דמברך כיון דסופו לבוא לידי חיוב כשיגיע הזמן ובאותו זמן אינו חוזר לבדוק הו"ל כאילו בודקה בזמן החיוב דפשיטא דצריך לברך ה"נ כשבדק קודם נימא ה"נ. ודמות ראיה לזה ממ"ש הרמב"ם בפ"ג מהלכו' ציצית דין ט' גבי קטן דמן התורה הוא פטור מן הציצית כנשים ועבדים ומד"ס חייב כדי לחנכו במצות (ומשמע דאין חולק בזה) והיינו כיון דמתחייב כשיגדיל מחנכין אותו אעפ"י שאינו חייב משא"כ נשים ועבדים דאין רפואה למחלתם דכל הזמנים בהו שוים. ומשמע ודאי דלענין ברכה קאמר דמד"ס חייב כדי לחנכו מדקאמר בתר הכי ונשים ועבדים שרצו להתעטף מתעטפים בלא ברכה יע"ש. הרי דמאחר דסופו לבא לידי חיוב יכול לברך משא"כ בנשים ועבדים דכד קיימי קיימי. וא"כ ה"נ בנ"ד כיון דסופו לבוא לידי זמן חיובא יכול לברך. אמנם כד דייקי' שפיר ליתא להך דמיון ראיה ול"ד כלל דשאני גבי קטן דתיקנו חז"ל גם לברך לחנכו במצות הגם דאינו כעת בר חיובא משום דהך מצוה דקעביד היא לשעתה ואם לא יברך עליה הברכה ומתבטלת מכל וכל כמו שופר ולולב וסוכה וכדומה. ולזה תקנו לברך משא"כ בנדון אשר לפנינו דבהגיע הזמן אשר הצריכוהו לבדוק אותה הוי זמן החיוב איכא למי' שלא יבדוק עד זמן החיוב כדי שיברך בעת הראוי ועל כיוצא בזה נאמר ודבר בעתו מה טוב. וא"כ אין שום הוכחה משם לחייבו בברכה מעתה. וכל זה הוא שלא לדמות נ"ד לנשים דתלוי בפלוגתא דרבוותא להרמב"ם וסיעתיה אינם מברכין ולר"ת וסיעתו מברכין וכלהו יהבי טעמא למילתייהו. ועיין מ"ש הר"ן בסוכה דהסכים לסברתו וכמ"ש הראב"ד ז"ל יע"ש. וכיון שכן מי יכניס עצמו בספק ברכה. ומה גם דפסק מרן בשלחנו סי' תקפ"ט כהרמב"ם. ולכן היה נר' להתלמד לנ"ד מההיא דקטן דכ"ע לא פליגי ביה וכבר נאמר דאין הוכחה. וגם אין להביא כלפי לייא ממ"ש הרמב"ם פ"ג דין ח' דמותר ללבוש ציצית בלילה כו' ובלבד שלא יברך. הרי דאע"ג דסופו לבוא לידי חיובא בייום וכשלובש אותו בלילה נשאר עליו ביום ומי שהוא זמן חיובו אפ"ה אינו מברך כיון דאכתי לא אתא זמן החיוב ומינה לנ"ד דהוי כה"ג דאינו מברך. דלא רמיא כלל דאמרי' בפ' התכלת שם ת"ר הכל חייבין בציצית נשים ועבדים כו' ר"ש פוטר בנשי' מ"ט דר"ש דתניא וראיתם אותו פרט לכסות לילה כו' או אינו אלא לכסות סומא כשהוא אומר אשר תכסה בה כו' ומה ראית כו' מרבה אני כסות סומא שישנה בראיה אצל אחרים ומוציא אני כסות לילה כו' ע"כ הרי דהתם טעמא מאי אינו מחייב משום שאינו אצל אחרים דלילה לאו זמן ציצית לכל העולם משא"כ בנ"ד שישנה אצל אחרים אם בא לקובעה מחדש או בזמנה איכא למימר אדרבה דמברך. והתם ודאי לא הוצרך ריבוי לסומא מאשר תכסה בה אלא משום דאית לן מיעוטא דוראיתם אותו הא אי לאו"ה מסתמא ודאי הוה מרבינן סומא משום שישנה אצל אחרים ובין הכי ובין הכי אמרי' האי טעמא ולאו משום ריבויא דוקא הוא דאמרי ליה. אבל ק' דא"כ נשים אמאי אינן מברכות מאחר שישנה אצל אחרים. ולפמ"ש התוס' בקמא דף מ"ז ד"ה וכן היה ובמגילה דף כ"ד ד"ה מי שלא דסומא אפילו יראה מאורות אינו חייב במצות אלא מדרבנן ומדאוריית' פטור אי לאו קרא לא הוה מחייבי' ליה משום שישנה אצל אחרים. והשתא לק"מ דגבי נשים נמי ה"ט דאין מברכות משום דאית להו פיטור במצוה עצמה משום שהיא מ"ע שהזמן גרמא לזה לא אמרי' האי טעמא שישנה אצל אחרים וכמ"ש התוס' בפ' כל הבשר דאכתוב לקמן בס"ד דגם בנשים אמרי' ה"ט. וסומא ג"כ אינו מברך בשאר מצות כיון שהוא פטור מן המצוה עצמה ולא מהני ה"ט דישנה אצל אחרים לדעת הרמב"ם גם לענין ברכה שיכולין לברך דכיון שהם פטורין אם יברכו הו"ל ברכה לבטלה ורב יוסף דאמר מ"ד לי הלכה כרב יהודה דסומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דעלה נשען ר"ת ומייתי לה הראב"ד בס"ה ציצית וישב שם מרן הקדוש בכ"מ יע"ש. (וכעת לא נתיישבתי היטב ביישוב ענין זה דכנראה דיש לגמגם בו ודוק). וא"כ בנ"ד דאית ליה חיובא במצוה עצמה אמרי' דיכול לברך מטעם דישנה אצל אחרים. שוב ראיתי לרבותינו בעלי התוס' שכתבו בפ' כל הבשר דף ק"י ד"ה טלית שאולה בנדון ממש כי הא דלא מיקרי ישנה אצל אחרים דכתבו התם אטלית שאולה דפטור מן הציצית כל ל' יום דלענין ברכה אין לברך עליה אפי' לס' ר"ת דנשים מברכו' אמ"ע שהז"ג דשאני התם אדם שאינו סומא או שאינו אשה חייב מה שא"כ בטלית שאולה כל אדם פטור כשאינו שלו יע"ש. הרי דגם בנ"ד דדמי ממש לההיא דטלית שאולה דבתוך ל' יום פטור ואחר ל' מחייב ובנ"ד נמי קודם הזמן דחיוב פטור מברכה ובהגיע הזמן חייב וכי היכי דהתם אמרי' דלא קרינן בה ישנה אצל אחרים כיון דכה"ג באחרים נמי פטור ה"נ בנ"ד כה"ג באחרים פטור ולא מיקרי ישנה אצל אחרים.
9
י׳ומעתה לפ"ז שפיר מצינן למילף לנ"ד דלא יברך דדמיא ממש לטלית שאולה תוך ל' דאינו מברך אפי' לס' ר"ת. הגם דמההיא דטלית דמותר ללובשו בלילה אין שום ראיה מטעמא אחרינא דאפשר דטעמא דאינו מברך משום שאינו זמן חיובא אבל בנ"ד דהא מיהא הוי זמן חיוב לכל העולם (ובסי' ת"י מייתי הטור סברת הרא"ש דפליג ומדמייתי הטור סברתו באחרונה משמע דהכי ס"ל כנודע בכללי' כמ"ש בארוכה בתשובותי לי"ד בדין ביטול האיסורין יע"ש באורך). מ"מ מההיא דטלית שאולה שפיר איכא למילף לנ"ד דהוי ממש דומה בדומה והוי לכ"ע. והרב הנ"י בה' ציצית הגם דבתחילת דבריו כתב דמברך עליה בסוף דבריו כ' וכיון שגדולי הצרפתים חוששין לברך בטלית שאולה תוך ל' יום ראוי לחוש לדבריהם שלא לברך ע"כ. והגם דהתוס' כתבו דהמברך לא הפסיד היינו דלא הוי ברכה לבטלה אבל ודאי יותר טוב שלא לברך. ומדברי הסמ"ג בסי' כ"ו משמע דס"ל דיותר טוב לברך דכת' והמיקל לא הפסיד. מדלא כתב כדברי התוס' משמע כן יע"ש. ומרן ב"י כתב על דברי התוס' שכ"כ בסמ"ג והנ"י יע"ש. הגם הלום ראיתי אחרי רואי להרב בעל תורת חסד סי' נ"ג שנסתפק בדינא דקי"ל שהאדם פטו' ממזוזה קודם שדר בבית ל' יום בח"ל אם חייב לברך או לאו. והעלה דאינו חייב לברך ומייתי ראיה מטלית שאולה יע"ש וכתב במסקנא וא"כ נר' דמה שנהגו העולם לברך על טלית שאולה לפי שסמכו על דברי הרא"ש כו' אבל לענין מזוזה נר' שיש לחוש שלא לברך ספק ברכה לבטלה וכן ראוי להורות כו' יע"ש. משמע דלפי סברת הרא"ש נפיק לן להך דינא דמזוזה דמברך מידי דהוה טלית מצוייצת שאולה דכתב הרא"ש דמברך לזה קאמר דיש לחוש לס' הנ"י דכת' בשם רבותינו הצרפתים דאינו מברך על טלית מצוייצת שאולה. ולעד"ן דאף גם להרא"ש ז"ל דינו דין אמת דגבי מזוזה אינו מברך הגם דכתב גבי טלית מצוייצת דמברך. דהנה טעם הרא"ש ז"ל הוא כמ"ש בהדיא דהשואל טלית מצוייצת אדעתא דברכה השאילה לו ונמצא דמיחייב בברכה משעת שאלה. מה שא"כ גבי מזוזה דפטור כל ל' ואכתי לא חל עליו החיוב דאינו מברך. והא לא דמיא אלא לשאל טלית בלא ציצית והטיל בה ציציותיה דלדעת הרא"ש אינו מברך משום דכיון דלא שאלה ע"ד כן נמצא שהוא פטור כל ל' יום ולכן אינו מברך וא"כ בין למר ובין למר הדין דין אמת דאינו מברך. והשתא אף גם הרא"ש דעתו שלא לחלק בין טלית למזוזה והיינו בנדון דכוותיה ולאו דוקא חכמי הצרפתים הוא דס"ל הכי כמ"ש הרב ושלא כדעת הרא"ש דלפום מאי דכתיבנא גם בדברי הרא"ש נימא הכי והא כדאיתיה והא כדאיתיה. והדין דין אמת לכ"ע. וליישב דעת הרב נר' דכוונתו דאף גם בשואל טלית שאינה מצוייצת והטיל בה ציצית כתב הרא"ש כמ"ש התוס' דהמברך לא הפסיד. ולפ"ז משמע דיכול לברך ולזה מייתי מדברי נ"י דכתב בשם חכמי הצרפתים דאפי' בשאלה מצוייצת דאינו מברך כלל ומינה לנדון המזוזה דאינו יכול לברך וזה מתיישב ממ"ש לעיל מיניה על דברי התוס' והרא"ש באופן שכל אלו הגדולים חזי' להו שדעתם דטלית שאולה מצוייצת יכול לברך וה"ה למזוזה כו' והיינו מ"ש לעיל ומיהו מסקנת התוס' שם דהמברך לא הפסיד כו' יע"ש והיינו למיהוי ברכה לבטלה ודוק. איך שיהיה מצאנו ראינו להרב ז"ל דפסק בנדון דומה לנ"ד מההיא דטלית שאולה דאינו מברך ומינה לנ"ד נמי דלא מהני מידי מאי דסופו לבוא לידי חיוב לאחר זמן ואולי בתר השתא דפטור ואפי' לס' ר"ת כמ"ש התוס' לענין טלית. והשתא פשיטא ודאי דלא יודה הטור דפוטר מברכה בענין טלית שיכול לברך בנ"ד דדינם שוה כדבר האמור.
10
י״אומעתה בה סלקי' בה נחתי' דלנדון המובא בשאלה לכ"ע צריך לברך כיון שהוא מוכרח להסירה. אבל קודם זמנה תלוי בפלוגתא דלמרן וסיעתיה צריך לברך ולס' הטור וסיעת מרחמוהי אינו צריך לברך. ומן הראוי כיון שקבלו היהודים עליהם ועל זרעם הוראותיו הטהורות דמרן הקדוש הוה אמינא דצריך לברך הגם דפליגי עליה כמה מן האחרונים ויישבו תמיהתן על הטור כאמור. אמנם כיון דהענין בא בספק ברכה לבטלה דחמיר כ"כ איסוריה. ומה גם דכבר נתיישב' תמיהתו היטב פה א' מכל האחרונים מי יכניס ראשו בספק ברכה לבטלה ח"ו. אמנם ראיתי ונתון אל לבי דאיכא צדדין לחלק מנדון הטלית לנדון המזוזה ואפי' הטור יורה וידין בנ"ד דדוקא גבי טלית ותפלין דאם לא היה חייב להסירן אינו מברך משום דודאי דכד קיימי קיימי ואין ספק בהו וכיון שהיה דעתו להחזירן מיד א"צ לברך. משא"כ גבי מזוזה כשמוציאה ממקומה לבודק' הוא על דעת שאם לא תמצא כשרה שיבטל אותה מכל וכל. ונמצא כשקובע אותה אחר שנמצאת כשירה הו"ל כקובעה מחדש ופנים חדשות באו לכאן ולזה צריך לברך ואפי' הטור יודה בנ"ד מה"ט. והיא סברא נכונה דכיון שהיה לו ספק אם תמצא כשירה אם לאו ולזה הוא מסיר אותה ממקומה כשנמצאת כשירה הוי כקובע אחרת וכן עמא דבר דמברכין. הגם דגבי טלית ראיתי חסידים ואנשי מעשה חוששים לס' הטור ומה גם דאית להו טלית קטן דלס' ב' דמייתי מור"ם בהג"ה דא"צ לברך. (ועוד דמור"ם ז"ל כתב על ס' הטור דכן נוהגין וכמו שגילה דעתו סי' כ"ח גבי תפלין מינה דמ"ש בסי' ח' והכי נוהגין על סברא ב' דמייתי דקאי אדלעיל מינה שהיא ס' א'. והמדפיס טעה דמ"ש בס' לחם חמודות סי' ס"ח יע"ש. ומעתה מ"ש במ"א ס"ק י"ט על דבריו יע"ש לא ראה דבריו שכתב בהדיא שהוא מאוחר בדפוס וצריך להיות קודם מ"ש וי"א בתרא יע"ש. וזולת זה מאי דרשם על ס' א' דמייתי מור"ם משם האגור אינו בדברי האגור דמייתי מרן בב"י ואדרבה התם מייתי ס' מור"ם דנר' מינה היפך דברי הטור כמו שהכריח מרן ואחריו מייתי ס' מהר"ח והיא ס' ב' דמייתי מור"ם ואי לאו שכ' על ס' ב' שם היינו יכולים להגיה נמי במקום האגור הטור כו'. ועוד דאיהו גופיה רשם בה' תפלין טור סי' ח'). גבי מזוזה כנ"ד מברכין וכן שמעתי בשם גדולי ישראל שהיו נוהגין לברך ולא נודע אלי טעמו של דבר וגם ראיתי כמה בדורינו זה דלא חשו לקמחייהו וחלקו בדבר בלא טעם ובלא סבר' ואחר אשר עמדתי על הענין בטוב טעם והוכחתי דאף גם לס' הטור יודה בנ"ד כאמור הודו לדברי אלא דעדין לא נתקררה דעתי כל עוד שלא בקשתי למצוא נדון כי הא לסמוך עליו. וכאשר הרצתי הענין לחסידא קדישא הח' השלם עצום ורב כמהר"ר גדליא חיון הי"ו אייתי מתניתא בידיה סעד וסמך להאי סברא דקי"ל בדין השמש דמברך על כל כוס וכוס שיתנו לו וטעמא דמילתא משום שאינו יודע אם יתנו לו עוד יין. הרי דדבר שהוא בספק הצריכוהו חז"ל לברך והך דינא הוא בסי' קס"ט ומקורו בחולין דף ק"ז ע"ב ופירש"י לפי שאין קבע לשתיית השמש שאינו יודע אם יתנו לו עוד הילכך אסח דעתיה מן השתיה ע"כ. ומינה לנ"ד דיש לו ספק אם היא כשירה או לאו דחוזר ומברך. והגם דהתם תלוי בדעת אחרים שאם ירצו בעהב"י ליתן לו עוד משא"כ בנ"ד דאינו תלוי בדעת אחרים לחייבו לברך מ"מ נר' דכיון דאינו תלוי בדעתו אם תמצא כשירה או פסולה דלא שייך הו"ל כתלוי בדעת אחרים. ובעדיפ' אשכחן בסי' קע"ד דהמחמירין לברך בשתיית משקין בתוך הסעודה בכל פעם ופעם הוא משום דאין אדם קובע עצמו על שתיה שאינו יודע אם יהיה צמא עוד למים והו"ל נמלך ולזה צריך לברך בכל פעם. הרי התם אע"ג דאינו תלוי בדעת אחרים צריך לברך כיון שהיה לו ספק ומינה לנ"ד דמברך. ואף גם להרא"ש דדחה דבריהם ומייתי ליה הטור שם היינו משום דידוע הוא שא"א לו לאכול בלא שתיה. אבל בנדון כי הא דאית ליה בספק פשיטא ודאי דצריך לברך.
11
י״בהכלל העולה בנ"ד דכל זמן אשר מסיר המזוזה ממקומה לבודקה הן בזמן הראוי דהיינו פעמים בשבוע כאשר הובא בשאלה. הן בכל זמן קודם כשבא לקובעה צריך לברך עליה ולזה סתמו דבריהם הרמב"ם והטור והש"ע וכתבו כשבא לקובעה מברך עליה והיינו מטעם האמו' דאף גם הטור דס"ל גבי טלית ותפלין דאינו מברך מודה בנ"ד דמברך. את זה ראיתי לע"ד להלכה ולא למעשה והבוחר יבחר ואם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר הנלע"ד כתבתי נאום עבד נרצע לעבודת בוראו יושב בציון למי התורה קטינא דחבריא הצעיר בנימין כמה"ר יהודה ארוואץ.
12