אדמת קודש, יורה דעה כ׳Admat Kodesh, Yoreh De'ah 20
א׳שאלה איש מסכן וחכם דוד שמו והנה נולד לו בן לבית דוד בכור פטר רחם י"ח לאדר א' ורוצה לקיים מצות בוראו לפדות את בנו בזמנו ולרש אין כל כסף ושוה כסף דבר השוה ה' סלעים לתת לכהן בפדיון בנו כי ע"כ נפשו לשאו"ל הגיעה אם לא תשיג ידו אם ישאל מאת רעהו חפץ שוה ה' סלעים לפדות את בנו והתנה עם הכהן בשעת נתינה שנותנו לו ע"מ להחזיר דקי"ל דמהני הכי ויצא י"ח ובנו פדוי וכמ"ש הרמב"ם פי"א מה' בכורים ומרן בשולחן י"ד סי' ש"ה. או"ד דלכתחילה לא אמרו דבנו פדוי שכן נראה מדברי הרמב"ם ומרן דבדיעבד אמרו אבל לכתחילה לא. עוד ילמדנו אם יש הפרש בין אם הכסף שלו ומתני ע"כ להחזיר לכשהכסף הוא שאול על הכל יורינו המורה את הדרך הישרה ואת המעשה אשר נעשה ושכמ"ה.
1
ב׳תשובה טרם באי אל עין משפט צריך אני לעמוד על דעתך במ"ש שמדברי הרמב"ם ומרן נר' דבדיעבד הוא נר' שדיקדק' כן ממ"ש מרן שם סעי' ח' וז"ל אבל לא יתן לכהן ע"מ שיחזיר לו ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו ליתן לו מתנה גמורה ואם רצה הכהן אח"כ להחזיר יחזיר כו' ומ"מ אם עבר וקבלם ופי' שנותן לו ע"מ להחזיר הבן פדוי דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ע"כ ומדכתב מרן אם עבר כו' משמע דבדיעבד קא'. ולהלן בס"ד אכתוב במה שנצטערו האחרונים ליישב דברי מרן ז"ל. מעתה ידידי לו הונח שכן יש במשמע בדברי מרן כדקא'. מ"מ משפטי עמך כמ"ש שכן נר' מדברי הרמב"ם דס"ל דבדיעב' קא' דוקא דבנו פדוי במתנה ע"מ להחזיר. ולבי לא הלך עמך במחיצתך דז"ל הרמב"ם רצה הכהן להחזיר לו הפדיון מחזיר ולא יתן לו והוא דעתו שיחזיר ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו ליתן לו במתנה גמורה ואם רצה הכהן אח"כ להחזיר יחזיר וכן אם פי' ונתן לו ע"מ להחזיר הרי בנו פדוי עכ"ל. מה דאיתא בדברי הרמב"ם המורה באצבע דבדיעבד קא'. ואדרבא יש לדון ולו' דאפי' לכתחילה מדלא נקט בלישניה אם עבר כדנקט מרן. אלא שינה לשונו וא' וכן אם פי' ונתן כו' יש לנו לו' דאף לכתחילה והטעם דכיון שהתנה כן מתחילה עם הכהן והכהן סבר וקביל שרי אף לכתחי' ובנו פדוי. ורישא דדינא דקא' דאין בנו פדוי מיירי כשלא התנה מתחילה ודעתו של הכהן מעיקרא היה שלא להחזיר ולהכי אין בנו פדוי. ולעולם דאין הוכחה מדברי הרמב"ם דבאו' ע"מ שהחזירהו לי דהוי בדיעבד דוקא כדקאמרת. ולא עוד אלא אומר אני שאף לדעת מרן הקדוש נר' לי דיכול להתנות ע"מ שתחזירהו לי אף לכתחילה. ומה שנר' מבין ריסי עיניך שדקדקת ממ"ש מרן ז"ל אם עבר כו' לא דקדקת יפה דמ"ש מרן ואם עבר קאי לכהן דלכתחילה אין לו להרגיל עצמו להחזיר משום שיחתם ברית הלוי וכמ"ש בש"ס בר"פ עד כמה וכמ"ש הטור ומרן אבל לגבי ישראל הנותן יכול להתנות אפי' לכתחילה. ומה ש"ל שנצטערו המפ' בדברי מרן הוא זה שמתחי' כתב מרן אבל לא יתן הוא לכהן ע"מ שיחזיר לו ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי. משמע מדבריו אלו דאף אם התנה עם הכהן בפי' וא"ל ע"מ שתחזיר לי דאין בנו פדוי. וזה סותר למ"ש בסיום דבריו דאם עבר וקבלם ופי' שנותן לו ע"מ להחזיר הבן פדוי ומתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה. הרי שדבריו אלו סותרים לראשונות וכי היכי דלא ליהוו דברי מרן סתרן אהדדי הסכימו המפ' דמ"ש מרן בראשונה אבל לא יתן הוא לכהן ע"מ להחזיר דלאו דוקא דא"ל ע"מ אלא פי' שלא יהיה בדעתו כן ולא שאמרו בפי' דאילו התנה בפי' ואמר ע"מ שתחזירהו לי ודאי דמהני וכמ"ש מרן ז"ל בסיום דבריו. ועיין בדרישה ופרישה ובט"ז ובש"ך שכולן הושוו לדעת א' לפ' כן דברי מרן יע"ש. ולי הדיוט נר' להכריח פי' הרבנים הנז' שפי' כן כדברי מרן מדברי מרן עצמו ממ"ש בסיום דבריו וז"ל ומ"מ אם עבר וקבלם ופי' שנותן לו ע"מ להחזיר הבן פדוי כו' דמדקא' ופי' שנותן לו ע"מ להחזיר מוכרח הדבר מעצמו דמ"ש מרן ברישא אבל לא יתן הוא לכהן ע"מ שיחזיר לו דהאי ע"מ דקא' לאו דוקא נקטיה אלא שהוא לשון מושאל ור"ל שלא יהיה בדעתו כן ולא שפי' וא' ע"מ. דא"ת דהאי ע"מ דנקט ברישא מיירי שפי' וא' ע"מ. א"כ למה ליה למרן למימר בסיפא ופי' שנותן לו ע"מ להחזיר ואין אלו אלא דברי מותר דהא כבר פי' ברישא דהתנה וא' ע"מ שיחזיר לו וא"כ לא היה צריך מרן ז"ל למיחני בסיפא ולו' ופי' שנותן לו ע"מ דהא כבר הזכירו ברישא דדינא ועלה קאי. אלא ודאי מדמרן פי' את דבריו בסיום הדין הדברים ממשמשין ובאי' דמאי דנקט בתחילה ע"מ לאו דוקא ולא שא' בפי' ע"מ אלא שהוא לשון מושאל ור"ל שלא יהיה חושב בדעתו כן ולכן בסיפא הוכרח מרן לפ' ולו' שאם פי' וא' ע"מ והבן פדוי. והוא הכרח אמת ויציב בדברי מרן לפ' כמ"ש הרבנים נ"ע.
2
ג׳ומ"מ עדיין צריכים אנו למודעי להשכיל ולהבין דמ"ש רישא מסיפא דכיון דטעמא דרישא דאמרי' דאין בנו פדוי הוי משום דלא גמר בלבו ליתן לו מתנה גמורה. א"כ מהאי טעמא גופיה היל"ל בסיפא נמי דאין בנו פדוי דהא בפה מלא דבר ע"מ שתחזירהו לי ולא תהא מחשבה מועלת מהדיבור וגם בזה שתו בשמים פיהם הן הנה הרבנים הנז' גם עמ"ש מור"ם בהגה וז"ל ודוקא שא' ע"מ להחזיר אבל אם אמר הילך ה' סלעים ותחזירם לי לא הוי מתנה ואין בנו פדוי עכ"ל. וכתב הרב הפרישה ז"ל וז"ל ואע"ג דהסברא הוא איפכא נר' דהיינו טעמא דכשא"ל הילך ותחזירם משמע תחזירם מיד נמצא דלא הוי מתנה. משא"כ כשנתנו לו ע"מ להחזיר דהרי הוא כאילו אמר שיהיו קנויין לך מעתה אלא שתחזירם לי לאחר זמן עכ"ל. והש"ך ז"ל בשיטה זו הלך אלא שפי' הדבר יותר שכ"כ וז"ל ודוקא שא' כו' דכה"ג גומר בלבו שעה א' לשם מתנה ומ"ש ע"מ כאו' מעכשיו דמי כלו' מעכשיו תהא נתונה לך מיהו תחזירהו לי אח"כ. אבל כשאו' הילך ה' סלעים בפדיון בני ותחזירהו לי שלא בע"מ אין בנו פדוי דהא אפי' לא א' מידי אלא שדעתו שיחזירם לו הכהן כו' אין בנו פדוי כו' כיון דלא גמר בלבו שעה א' לשם מתנה להכי אין בנו פדוי עכ"ל. ואנא עבדא דסגידנא קמייהו נ"ל דדמיא הך מילתא למאי דאמרי' בגיטין פ' מי שאחזו ת"ר ה"ז גיטך והעיר שלי אינה מגורשת ע"מ שתחזירו לי העיר מגורשת. ופרכי' מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומסקי' א"ר אשי הא מני ר' היא דא' כל האו' ע"מ כאו' מעכשיו דמי ופי' רש"י כאו' מעכשיו ואישתכח דבשעת גירושין נקיט לגט ואחר זמן מחזירתו ומתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וכן פי' הר"ן יע"ש. א"כ הכא נמי דכוותה וכמ"ש הש"ך והדרישה פרישה ז"ל וכן נמי פי' הש"ך בריש הדין יע"ש. והדברים נכונים וברורים בטעמן. אמנם הט"ז בירר לו דרך אחר כמפו' שם יע"ש. והעולה מהבינים נר' לע"ד דלכ"ע כל ישר' רשאי ושליט הוא להתנו' עם הכהן בע"מ דוקא שיאמר לו הילך ה' סלעים בפדיון בני ע"מ שתחזירם לי ואפי' לכתחיל' ובנו פדוי דכיון שגמר בלבו שעה א' לשם מתנה יצא י"ח. ואין עליו שום נידנוד איסור. ודברי מרן שכתב אם עבר וקבלם דמשמע דיעבד הין לכתחילה לא לאו דקאי לישראל נמי וכמו שהבין השואל ומפני כך נסתפק. אלא דקאי לכהן דוקא כדאמרן מעיקרא דאיכא משום שיחתם ברית הלוי אבל בישראל ליכא איסורא כלל. אמור מעתה בנ"ד תו ליכא ספקא דיכול אבי הבן להתנות עם הכהן בתנאי דע"מ דוקא וזה ברור אצלי והאריכות יותר בזה הוא ללא צורך.
3
ד׳ואבא היום אל עין משפט הוא העיקר במה שנסתפקת בנ"ד שאבי הבן הוא איש עני ולרש אין כל ורוצה לשאול כלי כסף מאת רעהו לפדות את בנו וכיון שדעתו לשאול לו כלי כסף ודאי דדעתו הוא שיחזירנו הכהן ונמצא שבעת נתינתו ליד הכהן לא גמר בלבו ליתן לו במתנה גמורה וכיון שלא גמר בלבו בעת נתינתו לכהן שיהיה לו במתנה גמורה לאותה שעה ודאי שאין בנו פדוי וכמ"ש הרמב"ם ומרן בש"ע כנז"ל. ולא דמי למי שמתנה ואו' לכהן ע"מ שתחזירהו לי דקי"ל דבנו פדוי לכ"ע כמש"ל דהתם שאני שהכסף הוא שלו וכיון שהכסף הוא שלו אמדינן דעתיה דכשא"ל ע"מ שתחזירהו לי שכונתו שיזכה הכהן בכספו לפי שעה ואח"כ יחזירנו לו וכמש"ל בשם המפ' ז"ל. משא"כ כשהכסף אינו שלו כלל אלא ששאול לו מחבירו דודאי סתמו כפי' שאין דעתו של אבי הבן שיזכה הכהן כלל דהא אינו שלו ואם יזכה בו הכהן נמצא דגזל הוא בידו. ומ"ה נסתפקת אם בנדון כזה שהכסף הוא שאול אם פדה בו אם פדוי או לא כנ"ל שזה דעתך בספק האחרון אלא שקיצרת את דבריך. בני שמע אמרי היטבת לראות ואף שלא מצאת גילוי לספקך בדיני פדיון הבן מ"מ נ"ל שילמד סתום מן המפו' ממ"ש הרא"ש והביא דבריו בנו הריב"ה בא"ה סי' כ"ח וז"ל וא"א כתב דאם השאילו החפץ ולא ידע המשאיל שרוצה לקדש בו אשה אינה מקודשת אא"כ השאילו החפץ לזמן ידוע ונתן לו רשות להשאיל לאחר וכשקידש בו האשה הודיעה שהוא שאול עד זמן פ' ושמין אם יש בהנאת אותו קישוט שוה פרוטה מקודשת אעפ"י שאין החפץ שלו ואם לאו אינה מקודשת אבל אם המשאיל יודע ששאל החפץ לקדש בו אשה מקודשת בכל ענין דכיון שהשאיל לו אדעתא לקדש בו האשה אנן סהדי שגמר בלבו ליתנו לו באותו ענין שיועיל לענין הקדושין שתהא האשה מקודשת בו שאם לא יועיל בלשון שאלה שיהיה בלשון מתנה ולכל הפחות תהיה אותה מתנה ע"מ להחזירה ותהיה מקודש' ויקנהו מאשתו ויחזירנו או יחזיר דמיו שאם נתנו מתנה לאדם ע"מ להחזיר וקדש בו האשה מקודשת רק שיחזיר המתנה למי שנתנו לו או דמין עכ"ל ז"ל. ועיין בפיסקי הרא"ש בפ"ק דקדושין דף פ"ח ובתשו' כלל ה' סי' א' יע"ש שא' מהראיות שהביא הרא"ש הוא מהא דאמרי' פ' י"נ שאם אמר שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי דאם החזיר לו הדמים הרי זה קדוש אע"ג דקא' לי כיון שהחזיר לו הדמים ויכול לקנות בדמים שור כיוצא בו קרינן ביה שפיר מידי דחזי ליה דמה לי הוא ומ"ל דמיו. והרב הגדול מהר"א ששון בתשו' סי' ס"ג תמה ואמ' דמדבריו אלו נר' דחזרת דמים הויא חזרה ולכן גבי שור פסק דאע"ג דאמר לי מהני ההקדש כשהחזיר לו דמיו. ואילו גבי אתרוג סי' תרנ"ח פסק הטור דאם החזיר הדמים דלא הויא חזרה ולא יצא י"ח וזה נר' היפך מס' אביו הרא"ש ותירץ דשאני גבי לולב ואתרוג דהואיל וצריך הוא לצאת בו להכי אמרי' שצריך שיחזיר לו הלולב והאתרוג בעצמו לא דמיו ולעולם דבעלמא ס"ל וחזרת דמים שמה חזרה זהו תורף דבריו יע"ש. ולע"ד נר' דמרן הכי ס"ל ולכך נתכוון מרן בשולחנו סי' תרנ"ח דין ה' שכ"כ נתנו לו כו' עד כיון שצריך לצאת בו שאין לו אחר כו' נר' שהוסיף ג' תיבות הללו שאין לו אחר שאינם בלשון הטור לומר שלכן אמרי' דחזרת דמים לא מהניא הכא משום דכיון שאין לו אחר לצאת בו למאי אהניא ליה חזרת דמים משא"כ בעלמא ודאי דחזרת דמים הויא חזרה וכמ"ש מהרא"ש ז"ל דוק. ואף שהטור בחה"מ סי' רמ"א לא פי' את דבריו גבי שור לו' דחזרת דמים הויא חזרה. מ"מ נר' לע"ד שסמך אמ"ש בא"ה סי' כ"ח לענין קדושין שכבר שם פי' את דבריו ביתר שאת דחזרת דמים דהויא חזרה לכן לא פי' דבריו בחה"מ משום דאתיא במכ"ש דהא הך דקדושין לא ילפינן דחזרת דמים הויא חזרה אלא מההיא דשור זה נתון לך במתנה. והשתא כיון שכבר פי' את דבריו בדבר הלמד לענין קדושין דחזרת דמים הויא חזרה להכי לא איצטריך לפרש את דבריו גבי שור דהוא המלמד דמכ"ש הוא דפשיט' דחזרת דמים הויא חזרה דאי לא הא לא קיימא הא ועיין בס' פרי הארץ בתשו' דשייך לא"ה סי' ד' וה' יע"ש.
4
ה׳יצא מהכלל ללמד בנ"ד דאם אבי הבן הודיע למשאיל שרוצה החפץ לפדו' את בנו דיכול הוא ליתנו לכהן ע"מ שיחזירנו לו משום דאנן סהדי שגמר בלבו ליתנו בענין המועיל לפדיון בנו ואם לא יועיל לשון שאלה לפחות שיהיה בלשון מתנה ע"מ להחזיר דודאי דאם פדה בה את בנו בנו פדוי אלי' דכ"ע ובלבד שיחזיר המתנה למי שנתנו לו או דמיה דחזרת דמי' הויא חזרה כדאמרינן בההיא דפ' י"נ גבי שור כמש"ל. ולא דמי ללולב ואתרוג דלא מהני חזרת דמים דהתם איכא טעמא רבה וכמ"ש מהרא"ש כנז'. וא"ת היכי מצי' למילף פדיון הבן מקדושין והא אמרי' התם בקדושין דף ו' א' רבא הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינה מקודשת בפדיון הבן אין בנו פדוי בתרומה יצא י"ח נתינה ואסו' לעשות כן מפני שנר' ככהן המסייע בבית הגרנות כו' ותו הא' רבא מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה כו' ואסיקנא אלא א' רב אשי בכולהו קנו לבד מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין ע"כ וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל כפי מסקנא זו דהאומר הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי דבכולהו קנו לבר מאשה משום דאין אשה נקנית בחליפין. וא"כ קשה דהיכי ילפי' פדיון הבן מקדושי אשה דכי היכי דחזינא בהך דינא דרבא דפדיון הבן חלוק הוא מקדושי אשה ה"נ אית לן למימר בנ"ד והיכי מייתי' ראיה מקדושין לפדיון הבן והלא מצינו בנדון קרוב לנ"ד שחלוקים הן בדינם לכ"ע. וכיון שמצינו שדין פדיון הבן שהוא חלוק מקדושי אשה א"כ דין הוא דאין למדין ממנו. את זה ידעתי שיש מקום לבע"ד לחלוק עלי.
5
ו׳והנה טרם באי להשיב לשואלי דבר אכתוב מה שיש לי קצת מהעיון במימרא זו דרבא לפי מסקנת הש"ס דקא' אלא אמר רב אשי בכולהו קנו לבד מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין. דמשמע דלענין פדיון קני בחליפין. וק"ק דהיכי מצי' למימר לענין פדיון הבן דקני בחליפין והא חליפין איתנהו אף בפחות משוה פרוטה כדאמרי' פ' הזהב קונים בכלי אעפ"י שאין בו שוה פרוטה. ובפדיון הבן אי איפשר בקנין זה דהא מצינו לו קצבה בתורה ה' סלעים. דמהאי טעמא הוא דא' רבא לבד מאשה ונתן טעם לפי שאין האשה נקנית בחליפין וכמ"ש בש"ס דקדושין לעיל דף ג' וז"ל ולרב הונא דא' חופה קונה מק"ו סד"א הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה מקניא בחליפין אף אשה נמי מקניא בחליפין קמ"ל ופרכי' ואימא ה"נ חליפין איתנהו בפחות מש"פ ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה. ופי' רש"י לא מקניא נפשה משום דגנאי הוא לה הילכך בטיל לה תורת חליפין בקדושין ואפי' בכלי שיש בו ש"פ אי יהיב לה בתורת חליפין. והתוס' הקשו על פי' רש"י יע"ש. ותירצו וז"ל לכן נר' לר"ת דגרסי' בפחות מש"פ לא מקניא ולא גרסי' נפשה דלא בקפדא תליא מילתא אלא היינו טעמא משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף ובפחות מש"פ לא מיקרי כסף עכ"ל. והשתא ק' לתירוץ ר"ת נמי שפי' דטעמא דאין האשה נקנית בחליפין הוי משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב כסף. וא"כ ק' בענין פדיון היכי קני בחליפין דאיתנהו בפחות מש"פ והא מן התורה ה' סלעים צריך לא פחות ולא יותר. אמנם לפי מ"ש התוס' שם ד"ה לבד מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין יתיישב הדבר דל"ק ולא מידי וז"ל התוס' וא"ת במאי דמו לחליפין כו' ותירצו ונר' לר"י דלאו חליפין הוא ומדרבנן הוא דלא הוו קדושין לפי שדרך העולם להחזיר החליפין והני כעין חליפין דמו ואתי למימר דאשה נקנית בחליפין כו' תדע דאי כחליפין דמו במכר כו' וכן בפדיון הבן למה יהא בנו פדוי בחליפין הלא כסף ה' שקלים כתי' ולא חליפין עכ"ל. תכלית כונת התוס' דהך נדון דרבא לא הוו חליפין ממש דאי הוו חליפין ממש איך במכר קנה ואיך בפדיון הבן בנו פדוי והלא כסף ה' שקלים כתיב ולא חליפין. אלא ודאי דבנדון דרבא לאו חליפין ממש הוו דהא כבר נותן הוא ליד האשה מנה ע"מ שתחזירנו לו וכיון דא"ל ע"מ הוי כאו' מעכשיו אני נותנו ליך במתנה לקדושין ולאותה שעה הרי הוא שלה ומן התורה הוו קדושין גמורי' וכן בפדיון הבן ה"נ וכן במכר. אלא דמדרבנן הוא דלא הוו קדושין כיון דהוי כעין חליפין שדרך העולם להחזיר החליפין והכא נמי כיון שמחזיר לו המנה אחר שעה יטעו העולם ויאמרו שהאשה נקני' בחליפין גמורי' ואף בפחו' מש"פ דחלי' איתנהו אף בפחות מש"פ ובפחות מש"פ מן הדין אינה מקודשת דאתיא קיחה קיחה משדה עפרון ובשדה עפרון כסף כתי' ופחות מש"פ אינו נקרא כסף כמ"ש ר"ת כנז"ל ולהכי גבי קדושי אשה אפקיענהו רבנן לקדושין מינה כדי שלא יבואו לטעות משא"כ בפדיון דלא חיישי' לשיבואו לטעות ולו' דהבן נפדה בחליפין דאיתנהו בפחות מש"פ וטעמא דמילתא נר' לע"ד דבשלמא בקדושי אשה שאינו מפו' בתורה אופן קנייתה אלא דגמרי' לה קיחה קיחה משדה עפרון לענין כסף. להכי חשו רבנן לכל מילי הדומה לחליפין שלא יקדש בו האשה דשמא יבואו לטעות העולם לקדש בחליפין גמורי' דאיתנהו בפחו' מש"פ ולהכי אף אם קדיש בדבר הדומה קצת לחליפין גזרו או' דאין קדושיו קדושין אף דמדאורייתא הוו קדושין גמורי' כנדון דרבא משום שלא יבואו לטעות בדבר האמור. משא"כ בפדיון הבן דכבר מפו' בתורה שצריך לפדו' את הבן בה' סלעים לא גזרו רבנן בנדון דרבא לו' דאין בנו פדוי משו' דאף דדומה לחליפין מ"מ הא נתינה זו נתינה גמורה היא שהרי נותן לו ה' סלעי' דבכלל מנה ה' סלעים ע"מ שיחזירם לו וכיון דא' ע"מ הרי הוא כאו' מעכשיו שנותנם לו במתנה גמורה לאותה שעה ומן התורה בנו פדוי אף שמחזירו לו לאחר שעה ולא חיישי' לו' דכיון דדומה לחליפין דהדרי יבואו לטעות ולפדות את הבן בחליפין גמור' דאיתנהו אף בפחות מש"פ דהא אפילו דרדקי דבי רב ואפי' הצדוקי' אינם טועים בדבר המפורש בתורה. ולהכי אמרי דאם פדה את הבן כנדון דרבא דא"ל הילך מנה בפדיון בני ע"מ שתחזירם לי דבנו פדוי דליכא למיחש לטעות כלל. ובהכי ודאי ממילא רווחא שמעתתא דרבא ולא ק' ולא מידי. ובהאי פורתא מסעד סעיד ליבאי דאשכחנא מרגניתא בדברי התו' שברור מללו דמן התורה בין בפדיון הבן ובין במכר ואפי' בקדושי אשה אם אמר הילך מנה ע"מ שתחזירנו לי דבכולהו קני אלא דבקדושי אשה גזרו בנדון כזה משום דדמי לחליפין ויבואו לטעות לקדש בחליפין גמורי' כמדובר וכיון שכן אין לו פה לדבר ולא מצח להרים ראש לבע"ד לחלוק ולו' דאין ללמוד פדיון הבן מקדושין לפי שהיה נר' לדעתו במאמר רבא שחלוק פדיון הבן מקדושי אשה. ברם לפום מאי דכתי' דלפי דברי התוס' למדנו דאף בנדון דרבא אינם חלוקי' פדיון הבן מקדושי אשה מדאורייתא דבכולהו קנו מד"ת אלא דחכמים הוא דגזור בקדושין כמ"ש. דהשתא כיון דבקדושין הוא דגזור רבנן אית לן למימר דהיכא דגזור רבנן גזור והיכא דלא גזור לא גזור. וא"כ שפיר מצינן למילף בנ"ד מקדושין דאם אבי הבן שאל חפץ מאת רעהו לפדות את בנו וא"ל בפי' למשאיל שלפדות את בנו הוא השאילו ודאי דמצי עביד ובנו פדוי. וילפינן לה מקדושין במה מצינו דשקולין הן ויבואו גם שניהם. ואגב אורחין ראיתי בשילטי הגבורים בפ"ק דקדושין דף תר"ך וגימגום דברים חזינא במ"ש וז"ל אעפ"י שכל דבר ניקני בחליפין שהלוקח נותן כנף סודרו למוכר וקונה בו כל מה שרוצה לקנות. האשה אינה נקנית בכך שאין האשה נקנית בחליפין ואעפ"י שיהיה בהן ש"פ כדברי המורה. ומז"ה או' שאם דעת האשה הוא להקדש בתפיסת הקנין לבד שהוא כנף בגדו ויש בו ש"פ הרי זו מקודשת שהרשו' בידה לפסוק כנף מעילה ולעכבו בידה אם תרצה ולא אמרו שאין האשה נקנית בחליפין אלא כשדעתה להתקדש ונותן לו קנין כדי לקיים הקדושין והוא יתחייב לה המנה כמ"ש המז"ה וכדברי המורה נ"ל שאעפ"י שלא היה דעתה להתקדש אלא בקנין סודר הואיל והזכיר לשון חליפין או שא' תחפשי לי קנין להתקדש לי אינה מקודשת עכ"ל ז"ל. ובעיני דברי הרב מז"ה קשים להולמם הן מדברי הש"ס הן מדברי רש"י והתוס'. הנה במ"ש הרב המז"ה שאם יש בכנף הבגד ש"פ דהרי זו מקודשת ק' טובא דלפי דבריו נמצא שחכמים נתנו דבריהן לשיעורין בין היכא דאיכא בכנף הבגד ש"פ לכדליכא ש"פ ובגמ' סתמא אמרו דאין האשה נקנית בחליפין ותלו הטעם משו' דחליפין איתנהו בפחות מש"פ ומכלל דבריהם נר' שאף אם יהיה בחליפין ש"פ דאינה מקודשת משו' דכיון דאיתנהו בפחות מש"פ ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה וחשו לשמא יקדש בפחות מש"פ להכי גזרו או' דבסתם חליפין ואף בדאיכא ש"פ דאינה מקודשת. דאלת"ה היה להם לחלק בין בדאיכא ש"פ לכדליכא ש"פ אלא ודאי מדסתמו דבריהם משמע דבכל גוונא אסרו שלא לקדש בחליפין כלל וכן הן פשטן של דברים לכל מבין וכיון שכן הוא ק' על הרב מז"ה דהיכי פסיק ותני דאם יש בכנף ש"פ דמקודשת והוא היפך מהמובן מסוגית הש"ס.
6
ז׳תו ק"ל דהרב המז"ה היכי הוה גריס בש"ס דאי גריס כגירסת רש"י דגריס לא מקניא נפשה וכן נר' מדבריו שנוטה לגירסת רש"י מ"מ הרי אפי' לרש"י דגריס לא מקנייא נפשה דמשמע שהכל תלוי ברצון האשה וקפידתא אפ"ה כבר כתב רש"י דאפי' בכלי שיש בו ש"פ אי יהיב לה בתורת חליפין לא מהני כו' יע"ש. ומכ"ש שדברי הרב הנז' ז"ל דלא אתי לפי גירסת ר"ת דגריס לא מקנייא סתם ולא גריס נפשה. ופי' ר"ת דמן הדין הוא דאינה מקודשת בפחות מש"ס משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון. וביאר ר"ת דס' המקשה היא לו' ואימא ה"נ שתקנה האשה בחליפין כשיש באותן החליפין ש"פ כעין כסף דקרא כו' ומשני חליפין איתנהו בפחות מש"פ וא"כ אינם מטעם כסף אלא קנין אחר הוא ע"כ. ונראה מדבריו דכיון דטעם החליפין הוא משום דהוי קנין אחר שאינו מטעם כסף אפי' דאיכ' בחליפין ש"פ אפ"ה אינה מקודשת. הרי שכתב שס' המק' שהק' ואימא ה"כ היה סבור כס' הרב המז"ה והש"ס דחה ס' המק' וא' דאף דאיכא בחליפין ש"פ דאינה מקודשת כנז' וא"כ ק' היכי כתב הרב מז"ה ס' המק' למסקנא ולהלכה ולא קיימא הכי אמסקנא לס' ר"ת ז"ל. מעתה נמצאו דברי הרב מז"ה מופרכי' הן ממשמעות דברי הש"ס. והן נמי דלא אתי לא כס' רש"י ולא כס' ר"ת ז"ל. תו ק"ק על דברי הרב הנז' דאי כדבריו היכי מיתוקמא הך מימרא דרבא דא' הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי דאמרי' התם במסקנא דבכולהו קנו לבד מאשה לפי שאין האשה נקנית בחליפין. והא לדברי הרב הנז' לא דמי הך חליפין דרבא לחליפין דעלמא דאילו חליפין דעלמא דאין האשה מתקדשת בהן מיירי כשאין בהן ש"פ דוקא ואילו כשיש בהן ש"פ מקודשת גמורה הויא לדעת הרב הנז'. והכא נמי בנדון דרבא הני קדושין ככסף מלא הן דהא הילך מנה קא"ל. וא"כ אמאי א' רבא לבר מאשה ויהיב טעמא לפי שאין האשה נקנית בחליפין. והא לפי דברי הרב הנז' חליפין כאלו שיש בהן ש"פ ויותר הויא מקודשת גמורה. אלא דאילו לא מצינו להרב הנז' מקום להקשות כי אם מכאן לא היה ק' כ"כ ויכולים אנו ליישב ולו' דס"ל להרב הנז' דמאחר שחוזרת המנה הוי כעין חליפין שאין בהן ש"פ כיון שדרך העולם להחזיר החליפין וכמ"ש התוס'. ולהכי מדמי הש"ס מנדון דרבא לחליפין כיון שחוזרים המעות אח"כ ולדוגמא נקטי' הש"ס. דאי לא היו חוזרים פשי' דהויא מקודשת גמורה. באופן שאם לא היה לו להרב הנז' קו' ממקום אחר אלא מהך מימרא דרבא בלחוד היה איפשר ליישב דברי הש"ס כמ"ש. אכן מההיא סוגיא דלעיל ק' טובא כמש"ל ולעת כזאת דבריו צל"ע.
7
ח׳ואכתי לבי נוקפי בנ"ד דאיך נתיר לו לאבי הבן לשאול חפץ סתם מחבירו לפדות את בנו ומה יתן ומה יוסיף שמודיע אבי הבן למשאיל שרוצה לפדות בו את בנו. דתקנה זו מועלת לכשיחשב החפץ כספו דמ"ה אמרינן דכיון דהודיעו אמדי' דעת המשאיל שנותנו באופן שיועיל לו לקדושין ולפדות את בנו כנז' ורבותינו הן ירדו לסוף דעת המשאיל דע"ד כן השאילו. האמנם מה נועיל בנ"ד שצריכים אנו שיכוין אבי הבן השואל בדעתו כשנותנו לכהן שיהיה לו במתנה באופן המועיל ובנ"ד שהחפץ שאול אנן סהדי דכשאבי הבן נותנו לכהן לא גמר ומקני שיהיה לו לכהן במתנה דאם אמרו בשלו לא אמרו בשל אחרים ודעתו בודאי שיחזירנו לו תכף ולא יזכה הכהן בו כלל וכיון שכן ספק השואל במקומו עומד דלאו כ"ע דינא גמירי ואינם יודעים שדעת המשאיל כשמשאילנו לו הוא שיעשה בו כרצונו כאדם העושה בשלו. ואנן בעינן שיהיה דעת הנותן שהוא אבי הבן פיו ולבו שוין שיזכה בו הכהן לפחות לאותה שעה ואי לאו אין בנו פדוי ואף דבנ"ד דאבי הבן משכיל ומבין וכד מסברו ליה מסבר. מ"מ בעיא דידן הוא לאינשי דעלמא דלאו דינא גמירי אם אירע נדון כזה ששאל אבי הבן חפץ מחבירו והודיעו למשאיל שלפדות את בנו השאילו ולבו לא נכון עמו שיזכה הכהן אף לשעה מסתמא היכי לידיינו דייני להך דינא. וסבור הייתי בדעתי בנ"ד שישאל אבי הבן החפץ לזמן קצוב ויתן לו רשות להשאיל כו' כמ"ש הטור בשם אביו הרא"ש ולא הונח לי משום דהתם שקדושי אשה הוא בפרוטה יכול בנקל לבא הדבר לידי שומא הקישוט. אמנם בנ"ד אין ידיעתי מכרעת שיבא הדבר לידי שומא בנקל. והיותר נכון בנ"ד שיאמר אבי הבן למשאיל שיתן לו החפץ במתנה ע"מ להחזיר לחדש א' ואבי הבן יתנו לכהן במתנה ע"מ להחזיר לכ"ה יום ובהכי בנו פדוי לכ"ע וצור ישראל יצילני משגיאות כה דברי העבד ישר' לב נשבר אף רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי
8
