אדמת קודש, יורה דעה ג׳Admat Kodesh, Yoreh De'ah 3
א׳שאלה תרנגול שנולד בו ספק טרפות הצריך לשהיית י"ב חדש כדי שישוב להכשרו והניחו בכלוב עם תרנגולת א'. ודרך הגבר בעלמה מצוי בכל יום והתרנגולת מטלת בצים בכל יום. וביני ביני מ"ה אנסיה ובא כלב לכלוב והגביהו וחטף התרנגול ואכלו בתוך י"ב חדש מעתה ילמדנו מר אם בצים הללו שמטלת תרנגול' זו אם מותרין או אסורין אם חוששין לזרע האב שבתוך הבצים והו"ל כביצת ספק טריפ' דאסיר' או לאו ולדברו הוחלתי ויבא שכמ"ה.
1
ב׳תשובה ידידי למה דיבר הכתוב בדרך קצרה במקום שאמרו להאריך ואני אבא אחריך ומלאתי את דבריך במ"ש אם חוששין לזרע האב שבתוך הבצים פי' לפי שכל תרנגולת שמזדקק לשכוי ניכר בביצת' טיפת זרע התרנגול כדאמרי' ס"פ אלו טריפות נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר א"ר ירמיה והוא שנמצא על חלבון שלה דוסתאי אבוה דר' אפטוריקי ל"ש אלא שנמצא על חלבון שלה אבל נמצא על חלמון שלה אפי' ביצה אסירא דשדא תיכלא בכולה. ופי' רש"י ז"ל והוא שנמצא הדם על הקשר שלה והוא זרע התרנגול הקשור בראש החד של ביצה ומשם יציר' האפרוח מתחלת וכו' וכן פי' הר"ן ז"ל יע"ש. והרב ת"ה ז"ל כתב וז"ל קשר זה הוא בראשו החד והוא דבר שנתפ' בה מזרע הזכר וניכר הוא לעין ע"כ. והשתא כיון שניכר בהדייא בביצה טפת זרע התרנגול נסתפק השואל אם בצים הללו שניכרי' בהם זרע התרנגול זה שהוא ספק טריפה אם הם אסורי' או מותרים. פי' אי דייננן להו כדין נמצא עליה קורט דם דמפלגינן בין נמצא על קשר החלבון לחלמון. דכי היכי דקיי"ל דאם נמצא על קשר החלבון דזורק את הדם ואוכל את השאר משום דלא שרייא תיכלא בכול'. ה"נ יש לנו לדון בבצים הללו דיזרוק טיפות הזכר שהן באין מספק טריפה ואוכל את השאר כיון שהאיסור ניכר לעין כעין קורט דם. או דילמא דאין מועיל תיקון זה בטיפות הללו משום דלא ידעינן כמה טיפות דאיסור יש בבצים הללו וקמא קמא בטיל ומתערב הוא בחלבון הביצה דהוי מין במינו וטיפה זו הנראת לעין איפשר לו' שהיא הטיפה האחרונה הסמוך ליציאתה לאויר העולם ולא הספיקה להתבטל וכיון שכן אין מועיל תיקון הנאמר בקורט דם דהכא איסור והיתר שמעורבין יחד וא"כ יש לנו לאסור בצים הללו כדין ביצת ספק טריפה כן נ"ל לפ' דברי השואל. ואח"כ נמצאתי עמו במחיצתו ושאלתי את פיו ופי' את דבריו כמ"ש. עוד חקרתי ממנו אם יודע בבירור שבצים הללו הן הנה מתרנגול זה שהוא ספק טריפה דוקא שאיפשר שתרנגול' זאת הייתה טעונה בצים מקדמת דנא מהמותר לה או איפשר שבכל יום יוצאה היא מהכלוב ומזדווגת בתרנגול אחר כשר דהשתא איכא ספק ספקא ספק אם בצים הללו הן מהאסור או מהמותר ואת"ל מהאסור אכתי אית לן למימר דאי לאו דמ"ה אנסיה לתרנגול היה חי יותר מי"ב חדש ואין כאן איסור כלל. וכי תימא דספק זה אין בו מועיל להתיר הבצים ממ"ש האו"ה כלל כ"ו והביא דבריו הש"ך והפר"ח ז"ל בסי' ק"י וז"ל הפר"ח שם ס"ק י' כתב האו"ה וכו' ואפי' בתרנגולת שנולד בה ספק טריפה אין להתיר הביצה שהטילה או שנמצא בה מטעם ס"ס ספק אין טריפ' ואת"ל טריפה שמא בשעה שנטרפ' היתה הביצה בקליפתה דגבי ביצה עצמה הב' ספיקות מב' גופות וגם אין ב' הספיקות מענין א'. ופי' שם הפר"ח דמ"ש שהב' ספיקות מב' גופו' שר"ל דהס' הא' הוא בתרנגולת שמא אינה טריפה. והס' הב' בביצה שמא הייתה גמורה קודם שנטרפה וס"ס דהוי בתרי גופי לא מקרי ס"ס והביא ראיה ממ"ש הגאון הרא"ם ז"ל בביאוריו לסמ"ג בה' מגילה גבי טומטום דאפי' מינו אינו מוציא יע"ש א"כ הכא נמי בנ"ד הוי ס"ס בתרי גופי ספק אם תרנגולת זו טעונה מכשר או מספק טריפה. ואת"ל מספק טריפה שמא תרנגול זה כשר היה. והרי זה ס"ס דתרי גופיה נמי ולא מקרי ס"ס. דליתא דס"ס כזה דנ"ד הב' ספיקות מענין א' ובגוף א' באין כא'. ודמיא האי מלתא למ"ש אח"כ האו"ה דאם יש בחצר ב' תרנגולות א' ספק טריפה וא' כשיר' הביצה מותרת אפי' בלתי תערובת מטעם ס"ס דשמא לא הטילה ואת"ל הטילה שמא אינה טריפה דהוי השני ספקות מעניין א' ובגוף א' באין כא'. ובזה אפליגו הש"ך והפר"ח ז"ל דלדעת הש"ך לא שרי אלא כשנתערבו התרנגו' חד בחד אז הביצה מותרת אבל אם ניכרות התרנגו' אז הביצה אסורה ולדעת הפר"ח ז"ל ס"ל דאדרבה איפכא מסתברא וכו' יע"ש. ומ"מ תרוייהו ס"ל דמקרי הכא ס"ס להתיר הביצה משום דמה בכך שנודע בה הספק טרפות הרי אין אתה דן על התרנגול' אלא על הביצה והביצה לא נאסרה רק שאח"כ נולדה ספק הא' עם הב' והרי אי איפשר לביצה זו לבא לפניך אלא בשני ספקות יחד ואין זה מיקרי ס"ס מתרי גופי. דכוותא נמי בנ"ד כיון דאין אתה דן על התרנגול שנולד בו ספק טרפות להתירו אלא על בצי תרנגולת זו והבצים לא נאסרו רק שאח"כ נולד לנו הס' הא' עם הב' גם יחד ודאי דשפיר מקרי ס"ס להתיר הבצים. והשיב לי ע"ז השואל דתרנגולת זה קנאה קטנה ביותר שעדיין לא היתה ראויה לטעון והניחה בכלוב עם תרנגול זה יחידים ביתה סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא ומעולם לא יצאה אפי' לחצר כלל באופן דליכא ספקא קמיה שבצים הללו טענה מאחר אלא מתרנגול זה דוקא הוא ולא אחר.
2
ג׳מעתה אעלה נא לתור ולחפש בכתבי הקדש לטהר את השרץ וזה החלי בס"ד משה ידבר דלו יהיה כדעת השואל ששאל טיפה זו מה תהא עליה דנרא' דאחשובי אחשביה לטיפה זו לדבר איסור. ולפי דרכו ודעתו אשיבנו דהן לו יהיה כדבריו אפ"ה הבצים מותרין דהא קי"ל בכולי תלמודא כמ"ד זה וזה גורם מותר והדברים עתיקים מפוזרים ומפורדים בתלמוד ולא אעצור כח לחברם וא' מהמקומות הוא בגמ' חולין דף נ"ח וז"ל א' אמימר הני ביעי דטריפה שיחלא קמא אסירא מכאן ואילך הו"ל זוז"ג ומותר אתיביה רב אשי לאמימר ושווין בביצת טריפה שאסורא מפני שגדלה באיסור התם בדספנא מארעא כו' ופי' רש"י ז"ל מכאן ואילך היא והזכר גורמי' להם שיבאו ודבר שאיסור והיתר גרמו לו שיגדל מותר. בדספנא מארעא היא מעצמה מתחממת בארץ ויולדת וההיא חד גורם הוא עכ"ל. והא הכא בשיחלא תיניינא דעיקר גדילת הביצה היא במעי הטריפה ואפ"ה שרינן לה משום טיפת הזכר שבה וקרי לה זוז"ג ומותר. כ"ש בנ"ד דגדילת הביצה היא במעי הכשירה דפשי' דמותר' הביצה מטעם דזוז"ג.
3
ד׳איברא דמימרא זו דאמימר ק"ל במ"ש אמימר מכאן ואילך הו"ל זוז"ג ומותר דלכאורה נר' דלא אמרו זוז"ג ומותר אלא כששניהם נצרכים ואי איפשר לזה בלא זה. דומיא מאי דתנן במתניתין בפ"ב דערלה שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עיסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו ר"א או' אחר האחרון אני בא וחכמים או' בין שנפל האיסור בתחילה ובין בסוף לעולם אינו אסור עד שיהא בו כדי לחמץ. וכתבו מפרשי המשנה דפלוגתייהו תלוי בזוז"ג דלר"א אית ליה דזוז"ג אסור ורבנן סברי זוז"ג דמותר וקי"ל כחכמים וכן פסק הרמב"ם בפי"ו מה' מאכלות אסורות. ובכי האי גוונא הוא דאמרי' דהו"ל זוז"ג ומותר דאי אפשר לעיסה זו שתתחמץ כל צורכה בלתי הצטרפות שניהם גם יחד. וכן כתבו התוס' בע"ז פ' השוכר דף ס"ח ד"ה ולר"ש ליצטרפו היתר ואיסור. וא"ת אמאי לא תלי פלוגתייהו בזוז"ג כההיא דס"פ כל הצלמים וי"ל דהיינו דוקא שאין בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ כי מצטרפי הו"ל זוז"ג אבל כשיש בכל א' כדי להחמיץ אין שייך זוז"ג ואפי' מאן דשרי התם אסר הכא עכ"ל. וא"כ ק' הא דאמימר דקרי לביצה דשיחלא תיניינא זוז"ג ומותר. דהא הכא זיווג התרנגול אין בו צורך כ"כ לכדי שיטעון התרנגו' הבצים דהא אי' לה לתרנגולת לטעון בדספנא מארעא ואפי' מקול התרנגול כדאיתא בש"ס וכיון שאיפשר לה לטעון בצים בלא תרנגול אצלה א"כ היכי קרי לה אמימר זוז"ג דהא זיווג התרנגול אינו מההכרח ואף שלפי האמת היום עינינו הרואות שתרנגולת זאת הטריפה בא עליה זכר ונטענה ממנו. מ"מ מה בכך הרי מצינו במתני' דערלה בו בפ' נאמר נפל שאור של חולין ונתחמצה העיסה כל צורכה משאור של חולין ואפ"ה אמרי' דאם נפל אח"כ שאור של תרומה שיש בה כדי לחמץ דאסור דתנן שאור של חולין שנפל לתוך העיסה וחמצה ואח"כ נפל שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור ור"ש מתיר וקי"ל כת"ק ומפשט המתני' נר' דאף ששאור זה של תרומה שנפל באחרונה אין בו תועלת לעיסה דמאי דהוה הוה אפ"ה אסור משום דכיון דיש בשאור זה של תרומה כדי לחמץ לבדו אילו לא היה בעיסה שאור אחר אפ"ה חשבינן ליה כאילו הוא היה העיקר אף שנפל אחר שכבר היתה העיסה מחומצת משאור של חולין. א"כ הכא נמי בתרנגולת זו כיון דאינה כ"כ מוכרחת לחיבור התרנגול לטעינת הבצים אף שראינוה עתה שנטענה מחיבור התרנגול מ"מ מה בכך ומה מועיל זיווג התרנגול להתיר הביצה מטעם דזוז"ג הא כיון דיכולה לטעון בצים בלי חיבור התרנגול נמצא דחיבור זה אצלה לענין ביצה כלא חשיב והיא העיקר ואיך התיר אמימר הבצים מטעם דזוז"ג והוא היפך מתני' דערלה ובשלמא בההיא סוגיא דבכורות דף ז' דמייתי פלוגתא דרבי יאושוע ור' אלעזר גבי עיבורו מן הטמא דמכשיר ר"א ואמרי' התם למימרא דר"א סבר זוז"ג מותר ור"י סבר זוז"ג אסור והא איפכא שמעינן להו ולד טריפה ר"א או' לא יקרב לגבי המזבח ור"י או יקרב כו'. התם ודאי דשייך האי מיל' דזוז"ג דהתם פלוגתייהו בבהמה ולגבי בהמה א"א לה לנקבה להתעבר בלא זכר ולהכי שפיר שייך האי מילתא דזוז"ג משא"כ הכא כדבר האמור. ואגב ראיתי דברים קשים כגידין אצלי לפי קוצר המשיג בדברי רבינו הגדול המאסף לכל המחנות בעל כנה"ג בי"ד ס"ס פ"ז במה שרצה ליישב דברי מרן הב"י ודברי מור"ם בעל ההגהה במ"ש מור"ם וז"ל גבי המעמיד בעור קיבת נבילה ודוקא שלא היה שם מעמיד אחר רק האיסו' אבל אם היה שם מעמיד היתר הוי זוז"ג ומותר. ועיין בט"ז ובהש"ך מה שהקשו על מור"ם ומה שיישבו וצידדו כמה צדדים ולבסוף הניחו דבריהם בצ"ע. והרב הנז' בתחילה עלה בדעתו דעת עליון לבקש לו סמוכות למור"ם ממ"ש התוס' פ' כל שעה דף כ"ז ד"ה עד שיהא בו כדי להחמיץ פי' באיסור דאם יש באיסור וגם בהיתר כדי להחמיץ נר' לרשב"א דשרי דהא בפ' בתרא דע"ז תניא שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לעיסה בזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ חימוצו אסור ור"ש מתיר והשתא הוי ר"ש כרבנן עכ"ל התוס'. וכתב הרב הנז' וז"ל ולכאורה יר' דמאי דקאמרי דאי יש באיסור וגם בהיתר כדי להחמיץ דאינו ר"ל שיש בשתיהן כא' להחמיץ אלא דיש בהיתר לבדו או באיסור לבדו כדי להחמיץ מדמייתי עלה שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לעיסה ובזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ כל שנצטרף עמו היתר הו"ל זוז"ג ומותר ולפ"ז דעת רשב"א להתיר מטעם זוז"ג אעפ"י שיש באיסור לבדו כדי להחמיץ כל שנצטרף עמו היתר הו"ל זוז"ג ומותר. ואיפשר דעל פי זה סתמ' ר' המחבר והרב בעל המפה דכל שנצטרף עמו היתר הו"ל זוז"ג ומותר ומשמע אעפ"י שיש באיסור לבדו כ"ל. והשתא ליתא מ"ש המרדכי אבל אם אין באיסור לבדו כדי להחמיץ אם לא שיטעינו ההיתר לכ"ע מותר והק' הט"ז דהא ר"א ורבנן פליגי בהכי והוצרך לתרץ דלא אמר כ"ע רק רבנן ור"ש לחוד ולא על ר"א ורבנן והאמת כדברי כמו שנר' מדברי התוס' בפ' כל שעה כמ"ש עכ"ל ביישוב הא'. העיני בשר למו יראה שדברי הרב הנז' ביישוב זה אין להם קייום בדברי תוס' דבשלמא מ"ש בתחילת דבריו דמאי דקאמרי דאי יש באיסו' וגם בהיתר כדי להחמי' דאינו ר"ל שיש בשתיה' כא' להחמיץ בהא ודאי הדין עמו וכמו שהרב הנז' נתן טעם לדבר.
4
ה׳אכן במ"ש אח"כ אלא דיש בהיתר לבדו או באיסור לבדו כדי להחמיץ מדמייתי עלה שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לעיסה ובזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ כו' דבריו אלו לא ידעתי אכנם. דממ"ש אלא דיש בהיתר לבדו או באיסור לבדו כדי להחמיץ. משמע דלא שרו רבנן דר"א אלא דוקא כשיש בא' מהם כדי להחמיץ ולא בשני כדי להחמיץ וכן נר' מדנקט או באיסור כו'. וכיון שכן ק' דמאי מייתי ראיה רשב"א מהך ברייתא דע"ז הלא בהך ברייתא מיירי שיש באיסור כדי להחמיץ ובהיתר נמי כ"ל וכמו שנראה בהדיא מפשט הברייתא וכן פי' רש"י וכיון שכן אין ראיה מברייתא זו למ"ש רשב"א דבנדון הברייתא שאני דשרי ר"ש משו' דכיון שיש באיסור כ"ל ויש בהיתר כ"ל הו"ל זו"ז גורם לדעת ר"ש ולהכי שרי. משא"כ בהך פלוגתא דר"א ורבנן לס' רשב"א דשרו רבנן אפי' יש בא' משניהם כדי להחמיץ ואין בשני כדי להחמיץ מנ"ל לו' דבנדון כזה יתיר ר"ש וא"כ לפי פי' הרב אתמהא איך רשב"א הביא ראיה לנדונו מהך ברייתא דע"ז דאין ראיה משם כדבר האמור. תו קל"עד דהא הך ברייתא איירי דנפלו שאור של תרומה ושל חולין שיש בכל א' משניהם כדי להחמיץ ביחד ולא בזה אחר זה כאשר פי' רש"י והוא ג"כ מוכרח מדברי הש"ס וכיון שכן הוא מאי מייתי רשב"א ראיה מהך ברייתא לנדונו דאיירי בנפלו זה אחר זה כדתנן שאור של חולין כו' ר"א או' אחר אחרון אני בא וח"א בין שנפל איסור בתחיל' בין לבסוף לעולם אינו אסור עד שיהיה בו כדי להחמיץ וע"ז פי' רשב"א דהאי בו קאי לאיסור ועלה קא' רשב"א דאי יש באיסור או בהיתר לפי פי' הרב הנז' נר' לרשב"א כו' הרי ידים מוכיחות דמיירי רשב"א דנפלו בזה אחר זה. וכיון שכן מאי מייתי רשב"א מהך ברייתא דמיירי דנפלו ביחד לנ"ד דמיירי דנפלו בזה אחר זה וגבא טורא בנייהו. דהתם שאני דשרי ר"ש כשנפלו ביחד משו' דס"ל לר"ש דכשהשביחו השביחו שניהם וכשפגמו פגמו שניהם וכמ"ש התם בש"ס. משא"כ כשנפלו בזה אחר זה דאי נפל האיסור בתחילה ויש בו כדי להחמיץ ואח"כ נפל ההיתר ואין בו כדי להחמיץ מנ"ל לומ' דר"ש יתיר בזה הלא כשנפל האיסור תחילה שהיה בו כדי להחמיץ הלא הוא השביח תחילה ואסור אף שנפל ההיתר אח"כ הלא בהיתר זה אין בו לא להשביח ולא לפגום. סוף דבר לדעתי הקצרה לא מצאתי מקום לנוח יישוב זה דהרב הנז' אפי' בדוחק. וכבר הרב הנז' חזר בו מישוב זה וכתב אח"כ אמנם מה שנ"ל אמת שדברי התוספות כו' ומ"ש דאי יש באיסור כו' פי' שיש בהיתר ובאיסו' שניהם גם יחד שיעור להחמיץ והביאו ראיה כו' דהתם מיירי כשיש בזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ דרבנן אוסרין ור"ש מתיר. הא כשאין בכל א' מהם כדי להחמיץ אלא בין שניהם גם יחד אפי' רבנן מודו דמותר מטעם זוז"ג והם ממש דברי המרדכי שכתב אבל אם אין באיסור כדי להחמיץ אם לא שיסייענו ההיתר לכ"ע מותר כלו' אפי' רבנן ור"ש ור"א מודו בזה עכ"ד. א' הכותב מבין ריסי עיניו נר' שבא ליישב קו' הרב ט"ז שהק' על המרדכי שכתב לכ"ע מותר. וע"ז תמה הט"ז דאיך הוא לכ"ע הא ר"א ורבנן פליגי ולהכי יישב הרב הנז' דלכ"ע הן רבנן דר"ש ור"א אנכי הרואה כמה יגיעות יגע אותו צדיק ליישב תיבת לכ"ע שכתב המרדכי עד שהביא בידו רבנן דר"א ג"כ וסוף סוף אכתי לא נתיישב תיבת לכ"ע דהא איכא ר"א דפליג ומה בצע ותועלת בטירחא זו שטרח להסכים רבנן דר"א לרבנן דר"ש ולאו היינו כ"ע דהא איכא ר"א דפליג הלא גם הט"ז כבר כתב דלכ"ע קאי על רבנן דר"ש והוא דוחק ומה הועיל הרב כשהביא מהדייוק רבנן דר"א וסוף סוף כ"ע לא איתיישב שפיר כמדובר. סוף כל סוף שדברי הרב הנז' בפסקא זו צל"ת.
5
ו׳אמנם אחר שאלת המחילה מכת"ר אלף פעמים נר' לדעתי. דעת הדיוט לבאר דברי התוס' הכי לפי שכל כונת התוס' הוא שדקדקו בלשון המשנה שאמרו וח"א בין שנפל איסור בתחילה בין לבסוף לעולם אינו אסור עד שיהיה בו כדי להחמיץ דמדנקט בו דהול"ל עד שיהיה כ"ל ופשיטא דעל איסור קאי ומה צורך לתיבת בו דקאמר לכן פי' דהאי בו דנקטי בא להורות דבעינן דבאיסור דוקא יהיה בו כדי להחמיץ ואין בהיתר כדי להחמיץ דאז אסור משום דיש באיסור יותר מבהיתר דאם הן שוין דיש באיסו' וגם בהיתר בכל א' משניהם כדי להחמיץ נר' לרשב"א דשרי ומייתי ראיה מע"ז דתניא שאור של חולין ושל תרומה שנפלו כו' ור"ש מתיר והשתא הוי ר"ש כרבנן דהכא פי' דכי היכי דר"ש מתיר אף כשיש כדי לחמץ בזה ובזה כדי לחמץ משום דזה וזה פגמו. ה"נ ס"ל לרבנן דר"א דהכא דאי יש באיסור וגם בהיתר בכל א' משניהם כדי לחמץ דשרי משום דזה וזה פגמו אף שנפלו בזה אחר זה ואינו אסור אלא דוקא כשיש באיסור כדי לחמץ ואין בהיתר כדי לחמץ דהאיסור רבה על ההיתר אז דוקא אסור אליבא דרבנן דר"א ולהכי נקטו בלשון המשנה בו דר"ל בו באיסור דוקא כ"ל ולא בהיתר כ"ל. ואין ספק דרשב"א פליג אמ"ש התו' פ' כל הצלמים דף מ"ט ד"ה עד שיהיה באיסו' כדי להחמיץ פי' ואז אסיר ואפי' יש בהיתר כ"ל יע"ש כנ"ל לפ' דברי התוס' והוא הנכון לע"ד יותר צודק בדברי התוס' מפי' הרב הנז' ואם שגיתי אתי תלין משוגתי ועוד הרב הנז' רצה ליישב דברי מור"ם באופן אחר ולבסוף הניח הדבר בצ"ע יע"ש ומחוורתא כדשני הט"ז והש"ך והפר"ח דדברי מור"ם מיירי כשאין האיסו' יכול להעמיד לבדו בלא סייוע ההיתר דהשתא הו"ל זה וז"ג ומותר יע"ש.
6
ז׳ואני בתומי הולך לישב מה שתמהתי על אמימר דאיך קרי לביצת טריפה דשיחלא חניינא זוז"ג מההיא מתני' דנפל שאור של חולין לתוך העיסה והחמיצה וכו' כמש"ל דל"ק ולא מידי דהתם לא הוי טעמא דאיסור דמתני' כדכתי' מעיקרא דכיון שיש בשאור זה שנפל באחרונה כדי להחמיץ לבדו אילו לא היה בעיסה שאור אחר להכי אף שנפל באחרונה חשבינן לה כאילו הוא היה העיקר וכדאמרן מעיקרא. דאין הדבר כן אלא שטעמו של דבר הוא כדא' ר' זירא בע"ז דף ס"ח דאמרי' התם א' רב עמרם איפשר איתא להא דר' יוחנן. פי' דאר"י דמחלוקת דר"מ ור"ש הוי בפוגם מעיקרא ולא תניא ליה במתני' נפק דק ואשכח דתניא שאור של חולין שנפל לתוך העיסה ויש בו כדי להחמיץ והחמיצ' ואח"כ נפל שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור ור"ש מתיר והא הכא דפגם מעיקרא הוא ופליגי. א"ר זירא שאני עיסה הואיל וראויה לחמע בה כמה עיסות אחרות. ופי' רש"י הילכך חימוץ דיותר מדאי אעפ"י שפגם הוא לענין אכילה שבח הוא לענין חימוץ אחרות וכן פי' ר"ע בפי' המשניות יע"ש. ואגב אכתו' מה שנתקשתי בפי' ר"ע ז"ל במ"ש על משנה זו וז"ל ור"ש מתיר ברישא לא פליג ר"ש כו' דנר' דאישתמטיתה לר"ע סוגיא דפ' השוכר הנז"ל דהרואה בסוגיא שם יר' דר"ש פליג נמי ארישא דשם בעי תלמוד' הכי תלתא בבי דקתני למה לי ועביד צריכות' וא' אביי ר"ש כשהשביחו שניהם השביחו וכשפגמו שניהם פגמו ופריך לר"ש ליצטריף היתר ואיסור בהדי הדדי וליתסר ר"ש לטעמיה כו' והמעיין שם יר' דר"ש פליג בתרוייהו. וכן פי' ר"ש ז"ל בפי' המשנה יע"ש והדין עמו ודברי ר"ע שגבו ממני לא אדע אכנם ודבריו צל"ע. ומ"מ עלה בידינו מהאי סוגיא דטעמא דהך מתני' דאסרי רבנן הוי משום דראויה היא הך עיסה לחמע בה כמה עיסות אחרות. דמשמע דהא לאו הכי לא היה אוסר אותה השאור של תרומה שנפל באחרונה מפני שיש בו כדי לחמץ אילו לא נפל לעיסה זו של חולין וכדהוה ס"ד לן מעיקרא דלא היא דבתר השתא אזלי' והשתא לא מידי עביד דהא עיסה זו כבר היא מחומצת משאור של חולין. ומאי דנאסרה עיסה זו הוא מטעם דא"ר זירא כנז"ל וכיון שכן תו ל"ק לאמימר מהך מתני' משום דע"כ לא אקשינן לאמימר מהך מתני' אלא לפום מאי דהוה ס"ד דטעמא דמתני' הוה משום דכיון שיש בשאור זה של תרומה שנפל כדי להחמיץ אילו לא נפל בעיסה זו שאור של חולין ולהכי קאסרי רבנן וכיון דהכי הוה ס"ל להכי הוק' לן מהך מתני' כדאמרן לעיל. ברם השתא דאיתבריר לן מסוגית הש"ס דאין זה טעמו של איסור אלא טעמו משום ההיא דר' זירא וכיון שכן לא ק' ולא מידי מהך מתניתין לאמימר דהתם שאני שטעם האיסור הוי משום שראוי לחמע בה כמה עיסות ולהכי הוי הך עיסה אסורה. משא"כ הכא גבי ביצה דטריפ' דלא שייך הך טעמ' ולהכי א"ר ירמיה דטעמא דביצת טריפה דשיחלא תניינא דמותרת משו' דזו"ז גורם ומותר וכמ"ש רש"י ז"ל.
7
ח׳מעתה עלה בידינו דבנ"ד ליכא ספיקא דהבצים מותרות בלי ספ' אלי' דכ"ע ומילתא דאתיא מק"ו היא כמש"ל ופשיטא דשרו דהו"ל זוז"ג ומותר. כ"ז כתבתי לפי דעת השואל דאחשבי לטיפה זו דזרע התרנגול לאיסור. דלפי ע"ד טיפה זו של הזכר אינה אוסרת כלל דהוי פירשא בעלמא. וקצת ראיה לדברי יש ממ"ש התוס' פ' אלו טריפות דף ס"ח סוף ד"ה שאם ריקמה כו' וז"ל ועוד היינו יכולים לו' דבכל בצים מותרות בין דטמא ובין דטהור מההיא טעמא דפ"ק דבכורות דשרינן ואלו דיחמורתא לפי שהוא זרע דאיל שנקרש וכן עור הבא מכנגד פניו של חמור דמסתברא דהיינו טעמא דשרי משום דאתי מש"ז של חמור ונקרש מעצמו ונעשה עור ומותר כו' ולכך מותר כיון דמתחלתו בא מחמת ש"ז דהוי כנבלה מוסרחת ושרי ולבסוף אע"פ שנקרא עור מ"מ מותר הוא כמו אפרוח ביצת טריפה שהוא מותר דכי גדיל פירשא בעלמא הוא וכולהו ביעי מש"ז קאתי ושרו חוץ מביצת טמאה שאסר הכתוב ולהכי איצטריך קרא כו'. מדבריהם למדנו דש"ז דין נבילה מוסרחת דיינינן ליה וכיון שכן הבצים דנ"ד דדבר האוסרו הוא טיפת זרע הזכר וכיון דטיפה זו דין נבלה מוסרחת אית לה א"כ הבצים מותרים דפירשא בעלמא הוא ודינו כדין חלב הנמצא בקיבת נבלה וטריפה דקי"ל דפירשא בעלמא היא ומותר להעמיד בה. ואם נפשך לו' דאין ראיה מדברי התוס' הנז' משום דשאני התם ביאלי דיחמורתא ועור הבא מכנגד פניו של חמור דקרי ליה נבלה מוסרחת ושרי משום דלא נקרש הש"ז אם לא שנסרח תחילה וכדמייתו ראיה מאפרוח דביצת טריפה דכי גדיל מסרח ולהכי דייננן אינהו מלתיה כנבלה מסרחת. משא"כ בטיפת ש"ז דתרנגול זה דנ"ד שהוא עומד בעיניו ואכתי לא אסרת מנ"ל דשרי ואם לבך מהסס מראיה זו הרי לך טעם הראשון המספי' להתיר בלי פיקפוק כנ"ל להלכה ולמעשה כה דברי עצב אל בנו אדברה במר רוחי והוא הצעיר.
8