אדמת קודש, יורה דעה ד׳Admat Kodesh, Yoreh De'ah 4
א׳שאלה תותים שחורות הגדלים בעה"ק אשר נמצא בהם יתושין דאתו מעלמא וגם נמצא בהם תולעי' לבנים קטנים בתכלית הקטנו' וכבר הכריזו עליהם בב"ה כמה וכמה פעמי' שיפרשו העם מהם ולא יאכלו' והעם אינם פורשים מאכילתן והקול נשמע במחנה העברים שאני הוריתי להם היתר ע"י שיתנו התותים תוך סמרטוט א' וידחקו אותם בידים ויעצרו אותם והמים אשר יצאו מהם דרך הסמרטוט מותרים הם באכילה ובשתיה. ואתה קדוש תמהת על הוראה זו דאין דרך זו מוציאה מדרך איסור דהא קי"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה וע"כ נפשו לשאול הגיעה להגיד לו דעתי בזה.
1
ב׳תשובה אמת הדבר אשר שמע מעכ"ת והן הן הדברים אשר משה מפי עצמו אמרן. אמנם לא סיימוה קמיה דמר. רק צריך להקדים הקדמה א' אמיתית בנסיון גמור ואח"כ אגלה דעתי קמיה דמר העיקר אצלינו דתותים אלו כל זמן שלא נתבשלו יפה יפה עד שנעשו מתוקים כדבש לחיך אין היתושין דאתו מעלמא חלין עליהם והטעם שכל זמן שהן חמוצים אין מתלוה להם היתושים שכן אינן חלין כי אם דוקא ע"ד המתוק ביותר. וגם התולעים אינן מתהווין בהם אלא אחר המתוק ודבר זה יכול להתברר לעין כל בדרך נסיון. כי על כל אלה לפי שראיתי הדור פרוץ ביותר ואינם שומעים לקול מורים וכדי למעט את התקלה הוראתי להם היתר זה ע"י סמרטוט ולא לכל זמן התרתי שיעשו כן ויאכלו כי אם בתחיל' ביאת פרי זה לעולם שעדיין הן חמוצים ואינן נאכלים כי אם ע"י הדחק לפי שעדיין לא נתמתקו יפה ולא הוקבע בהם איסור היתושים והתולעים אך אחר שנתמתקו התותים ביותר שהם כדבש לחיך שאז הוקבע האיסור בהם ודאי מי הוא אשר יערב אל לבו לבטל איסור תורה בידים. אך הוראתי היתה לקודם שהוקבע בהם האיסור ומשו' חששא בעלמא דשמא ימצא יתוש או תולעת בפרי בחרתי דרך זה כדי להפק רצון יצרם. ועוד זאת יתירה גרסי' בירוש' סוף פ"ה דתרומו' א"ר אלעזר כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור ופי' המפ' שם וז"ל לטמא את הטהור בדין קא' מי שאינו רוצה להטריח עצמו כדי להוציא הדין לאמתו וטימא את הטהור עכ"ל ז"ל. וכיון שכן כדאי הדבר להטריח עצמנו ולמצוא היתר לאכול תותים אלו בכל עת ובכל זמן ע"י סמרטוט ולהקל איסור זה מעל בני ישר' באופן שלא יהיה איסו' דמבטל איסור לכתחי' ויש לי להביא ראיה ממ"ש מו' הרב המו' בפר"ח די"ד ס"ס ס"ד שהסכים למ"ש הריב"ש וכתב שם בסיום הלשון וז"ל אמנם בעיקר הדין כיון יפה שכל שאין כונתו לבטל האיסור ליהנות בו לא מקרי מבטל איסור וכמ"ש הב"י לקמן סי' כ"ד בשם א"ח על דבש שנפלו בו נמלים שיחמם הדבש עד שיהא ניתך ויסננו ואין כאן משום מבטל איסור שאין כונתו אלא לתקן הדבש ע"כ והכי מוכח מהא דקתני במס' תרומו' סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין וטחנן והותירו כשם שהותירו החולין כך הותירה התרומה ואסור ואם ידוע שחיטין של חולין יפות משל תרומה מותר ואמרי' עלה בירושל' דאף לכתחיל' טוחן ומתיר וטעמא דמילתא משום שאין כונתו לבטל האיסור אלא כונתו לטחון ולאכול אלמא כל היכא דלא מכוין לבטולי לאיסור אלא דממילא מבטיל ולא קמכוין שפיר דמי עכ"ל. ועוד שנה פ' זה שם סי' צ"ט ס"ק ח' על מ"ש לסייע לס' התוס' דס"ל דהא דאין מבטלין איסור דהוי מדרבנן מהך מתני' דמס' תרומה מגורה שפינה ממנה תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט א' א' אלא מכבר כדרכו ונותן לתוכה חולין וכן חבית שמן של תרומה כו' ונהי נמי דבכה"ג ודאי לא אסיר מ"ה לבטולי כיון שאין כונתו לבטל האיסו' ליהנות ממנו וכמ"ש בסס"י ס"ד מ"מ אי איתא דביטול איסורין אסיר מ"ה מדרבנן מיהא היכי מקלינן כולי האי אלא משמ' דהוי מדרבנן ומ"ה היקלו באיסורין לבטלן ולא אטרחוהו רבנן במידי שאין דרכן של בני אדם ללקט ולטפח עכ"ל ז"ל.
2
ג׳וקודם שנבא לתכלית המבוקש באותו מעמד נמצא אחינו הח' הש' הבין כמהרי"ע ה"י בשנות"ו את טעמו ונימוקו דמו' הפר"ח בההי' דסי' צ"ט הנז"ל. והק' לדעתי דכפי ס' מו' הפר"ח יגדל התימה על הרמב"ם שהוא מכת הפוס' דס"ל דביטול איסורין הוי מדאורייתא א"כ ק' איך פסק הך מתני' דמגורה של תרומה שפינה ממנה כו' והא הך מתני' לא מיתוקמא אלא דוקא למאן דס"ל דביטול איסורין הוי מדרבנן וכמ"ש הפר"ח. והשבתי לו דאיפ' לו' דהרמב"ם יפרש הך מתני' דמגורה דהוי בתרומה בזמן הזה דרבנן. ולהכי פסקה לה אע"ג דס"ל דביטול איסורין הוי מדאורייתא. והוא ה"י השיב לי דאי אי' דהרמב"ם מפרשא להך מתני' דמגורה הנז"ל בתרומה בזמן הזה דרבנן דפוק חזי מאן גברא רבא קמסהיד דהרמב"ם מפרשה להך מתני' דמגורה בתרומה דאורייתא הוא הקדוש הרשב"א בתשו' סי' רכ"ב ובשיטתו לבתרא פ' המוכ' והביא דבריו מו' הפר"ח שם בי"ד סי' קכ"ב דף קכ"ו ע"א וז"ל שם בא"ד אלא שהרמב"ם נר' שפי' הך מתני' דמגורה בתרומה דאורייתא וכ"נ דעת מקצת מרבותי ולדעתם אפי' משהו בעין כיוצא בכעניין גרגורי תרומה שבמגורה וטיחת שמן שבבד שאין דרכם של בני אדם ללקט ולטפח מבטלין לכתחי' כו' יע"ש ומי כמוהו יודע בחדרי הרמב"ם הרי שהעיד הרשב"א ז"ל על הרמב"ם שהיה מפרש הך מתני' דמגורה בתרומה דאורייתא וכיון שכן ק' טובא על מו' הפר"ח ז"ל דמה סייעתא הביא לס' התוס' דס"ל דביטול איסורין דרבנן מהך מתני' דמגורה דאין משם סייעת' כלל דהרי מצינו להרמב"ם דס"ל דביטול איסורין דאורייתא ואפ"ה פסקוה להך מתני' דמגורה וטעמן כמ"ש הרשב"א דכיון שאין דרכן של ב"א ללקט ולטפח ס"ל דמבטלין לכתחי' וא"כ אין סייעתא כלל מהך מתני' לס' התו' דס"ל דביטול איסורין הוי מדרבנן והדבר צ"ת. ואחרי כן ראיתי ונתון אל לבי להתיישב בראיה זו שהביא מו' הפר"ח מההיא מתני' דספ"ה דתרומה אמרו בירוש' עמ"ש במתני' אם ידוע שחיטין של חולין יפות משל תרומה מותר. אמרו שם בגמ' תני אף טוחן הוא לכתחי' ומתיר מתני' דר"י. דר"י אומר אף מתכוין וילקוט ויעלה בא' ומאתים. א"ר זעירא שכן דרך כהנים להיות טוחנין מדומע בבתיהן מה נפיק מביניהון כלאי הכרם על דעתיה דר"י טוחן ומתיר על דעתיהון דרבנן אינו טוחן ומתיר. ופי' המפרשים מהר"ש סריליו ודעימיה ז"ל אף טוחן הוא בתחי' ומתיר פי' דאף לכתחילה מותר לטחון אע"ג דחיטין של חולין יפות הן יהיה השתא כדי העלאה ומתחילה היו אסורין ועתה ע"י טחינה הותרו אין זה כמבטל איסור לכתחילה לפי שמתחי' היו כמושין והשתא רווחא להו פי' שע"י טחינה נתגלה שכבר היה בחולין שיעור כדי ביטול ועיין בס' שדה יהושוע פ"א דערלה יע"ש. כר' יוסי דס"ל בכלאי הכרם דמותר לכתחילה להתכוין וילקוט לכתחילה עד שיעלה בידו א' ומאתים. וס' ר"י היא בפ"א דערלה כך היא שנוי' במתני' נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות ה"ז לא ילקוט ואם ליקט יעלו בא' ור' ובלבד שלא יתכוין ללקוט ר' יוסי או' אף יתכוין וילקוט ויעלו בא' ור'. א"ר זעירא ד"ה היא שכן דרך הכהנים להיות טוחנים מדומע בבתיהם. כך הגירסא ועיין בשדה יהושוע שכן דרך הכהנים כו' פי' אפי' כרבנן אתיא דמודו רבנן הכא דמותר אף לכתחילה לטחון שהרי דרכן של כהנים לטחון המדומע בבתיהם והרואה או' שילוחו של כהן הוא ע"כ יע"ש. ואני בעוניי הכינותי לבי לראו' במשנה תורה איך פס' הרמב"ם באלו המשניו' דתרומה ודערלה וראיתי שהרמב"ם פסק בההיא דערלה כר' יוסי בה' מאכלות אסורות. ומרן הקדוש נתן טעם לדבר משום דבגיטין דף נ"ד נשאו ונתנו בס' ר"י וכדבעינן למימר משמע ליה לר"י דהלכתא כותיה יע"ש בכ"מ אך בה' תרומות נרא' מדברי הרמב"ם שפסק כת"ק ואיני יודע למה ובקשתי בספרים הנמצאים לפני ולא מצאתי מי שהרגיש בזה. ויותר יגדל התימה על מרן הקדוש איך לא הרגיש בזה. והילך לשון פסק הרמב"ם פי"ו מה' מאכלו' אסורות הלכה כ"ה נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות וכן ערוגה של כלאי הכרם בערוגות ה"ז לוקט לכתחילה מן הכל ואם היתה נטיעה במאתים נטיעות וערוגה במאתים ערוגות הרי כל הנלקט מותר ואם היו בפחות מזה כל הנלקט אסור ולמה התירו לו ללקוט לכתחי' והיה מן הדין שאוסרין לו הכל עד שיטרח ויוציא הנטיעה והערוגה האסור' שהדבר חזקה שאין אדם אוסר כרמו בנטיעה א' ואילו היה יודעה היה מוציאה עכ"ל.
3
ד׳וראה ראיתי בכתבי הקודש של הרב קדוש יאמר לו כמהר"י מולכו זלה"ה שהוקשה לו בדברי הרמב"ם וז"ל ויש לדקדק בדברי הרמב"ם כמ"ש אם היתה נטיעה בר' נטיעות ה"ז מותר דמה לנו עם הנטיעות דלא היה לנו לשער אלא בפירות היוצאים מהנטיעו' אם יש באותם הפירו' מאתים כנגד מה שהיה יכול לצאת מנטיעת הערלה דהרי הנטיעה עצמה אינה בטילה וכמ"ש רש"י שם בגמ' דגיטין דף נ"ד ע"ד ת"ק דקאמר ה"ז לא ילקוט דכל זמן שהיא במקומה כמחובר חשיבא ולא בטילה. א' הכותב והרב כמהר"ש סריליו ז"ל כתב טעם אחר דאינה בטילה במחובר משום דקביע וכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי יע"ש הרי דהנטיע' עצמה אינה בטילה לת"ק ואף לר"י לא התיר אלא אחר שליקט. ולכך נלע"ד דבהא פליג הרמב"ם וס"ל דהנטיעה עצמה בטילה בעודה במחובר ולא מיקרי דבר חשוב ובהא פליג ר"י את"ק דלת"ק הנטיעה עצמה אינה בטילה ולכך קא' ת"ק דלא ילקוט דהרי הוא מבטל איסור לכתחילה. אך ר"י ס"ל דמותר לכתחילה ללקוט דכבר הם מבוטלים בעודם במחובר אלא שצריך א' ומאתים נטיעות כדי לבטלה עכ"ל ז"ל. ובעיני משה רע הדבר במאד מאד לו' שהרמב"ם יהיה חולק עם רש"י ומהר"ש סריליו ז"ל. והרי עלי לקרב הלבבות ולהשוות את הדיעות ולעשותם ריעים ואהובים ולא פליגי הנה תחילת דבר צריך לחקור בס' רש"י ז"ל דס"ל דבמחובר לא בטילי אפי' באלף מטעם חשיבותן וגם לס' מהר"ש סריליו דבמחובר לא בטיל מטעם קביעותם דכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי אך הפירות שנלקטו מהם בטילי מחשבותן ומקביעותם צריך לחקור לפי דעתם היכי משכחת לה שיעלו בא' ור' שאם אין נטעיות שם מספר מאתים וגם אינו לוקט בשוה מכל א' רימון אחד במספר שוה איך אי' לומ' שעולין בא' ור' הא אפי' שהפירות שלקט מהנטיעו' יהיה מניינם ומספרם קק"א עדיין אי' שמהנטיעה של איסור לקט עשרה או עשרים והשאר משאר הנטיעות של היתר הן הנה כיון שאינו מכיר הנטיעה של איסור איזו היא כדי שיזהר שלא ילקט ממנה אלא דוקא רימון א"כ די שיעל' רימון זה של איסור כר' רימונים שלקט מנטיעות של היתר א"כ לדידהו היכי משכחת לה שיעלו בא' ור'. הא אין עליך לו' דעולין בא' ור' משכחת לה אלא כגון שהין לו בשדה זו ר' נטיעו' של היתר וא' של איסו' אלא שנתערבה נטיעה זו של איסור בר' נטיעות של היתר שאינו מכיר אותה של איסור איזו היא וכדי שיעלו בא' ור' לא משכחת לה ביטול זה דא' ור' אלא דוקא באופן זה שילקט מכל הנטיעות במספר שוה דרך משל א' א' מכל נטיעה ונטיעה או ב' ב' מכל נטיעה ונטי' וכן עד"ז באופן דמה שילקט מכל הנטיעות יהיה במספר שוה לכל הנטיעות ולא ילקט מא' מהנטיעות יותר אפילו אחד דבכה"ג יעלו הפירות בא' ור' שאם לקט מכל נטיעה א' א' והם קק"א נטיעות הנה כבר עלה פרי האיסור בא' ור' של היתר וכן עד"ז אם לקט ב' ב' מכל נטיע' ונטיע' ובאופן זה דוקא הוא דמשכחת לה שיעלו בא' ור' ולא באופן אחר, וכיון שכן נמצא דהרמב"ם לא פליג אם רש"י ומהר"ש סריליו דודאי דהרמב"ם ס"ל דנטיעה דמחובר אין לה ביטול אפי' באלף או מפני טעם רש"י או מטעם מהר"ש סריליו. אלא דהרמב"ם פי' את הדבר לכדי שיעלו בא' ור' ובתחילה כתב נטיעה של ערלה כו' ה"ז לוקט לכתחי' מן הכל כלו' בשוה ואח"כ פי' דאיך יהיה האופן שיעלו בא' ור' לכן כתב דבזה יהיה האופן דאם היתה נטיעה זו של ערלה בר' נטיעות וערוגה זו בר' ערוגות ה"ז לוקט לכתחי' לפי שכיון שלקט מכל הנטיעות והערוגות בשוה הרי יש כאן ר' של היתר וא' של איסור והרי עלו בא' ור'. אך אם היו בפחות מזה כלו' שלא היו לו ר' נטיעות של היתר אלא פחות מר' נטיעות אז הנלקט כולו אסור אפי' שלקט שוה בשוה וכ"ש כשלא לקט דבר השוה לכל דאין ביטול לאיסור משום דלא בעי' כמה לקט מנטיעת האיסור כנ"ל ליישב דעת הרמב"ם ז"ל.
4
ה׳מעתה אעלה ואשובה ואראה בטעם לשבח שנתן מו' הפר"ח עמ"ש בירוש' דאף טוחן לכתחילה הוא משום שאין כונתו לבטל האיסור אלא כונתו לטחון ולאכול כנז"ל. ולכאורה ק"ל דנר' מדברי הירוש' שהטעם הוי כדא' ר' זעירא שם שכן דרך הכהנים להיות טוחנין מדומע בבתיהם כנז"ל ומהר"ש סריליו נתן טעם אחר שאין זה כמבטל איסור לפי שמתחילה היו כמושין והשתא רווחא להו. ולמעלה פי' את דבריו ועיין בתי"ט שפי' כפי' זה דמהר"ש סריליו וכיון שכן צריך לחקור בטעם זה שנתן מו' הפר"ח מבטן מי יצא טעם זה. ומידי חפשי מצאתי כי מאיש לוקחה והן הנה דברי הר"ר אשר אשכנזי הובאו דבריו בתשו' הרשב"א בסי' תס"א ובסי' תס"ג כתב וז"ל עוד נשמר מר מההיא דאמרי' בפ"ה דמס' תרומות סאה תרומה שנפלה למאה וטחנן ופיחתו כשם שפיחתו חולין כך פיחתה תרומה ומותר נפלה לפחו' ממאה וטחנן והותירו כשם שהותירו החולין כך הותירה התרומה ואם ידוע שהחיטין של חולין יפות משל תרומה מותר כו' וכל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר ואעפ"י שטחנן מזיד נקרא שוגג לענין ביטול דלא נתכוון לבטל אלא לטחון ולאכול וכדאיתא בירוש' אף טוחן לכתחילה ומותר שכן דרך כהנים טוחנין מדומע בבתיהם עכ"ל יע"ש. הרי שטעם כעיקר שכתב מו' הפר"ח ע"ד הירוש' משום שאין כונתו לבטל האיסור אלא לטחון ולאכול הם דברי הרב ר' אשר אשכנזי והוא פי' מ"ש בירושל' שכן דרך הכהנים לטחון מדומע בבתיהם. וכיון שכן דון מינה ומינה לנ"ד דשרי לסחוט התותין דרך סמרטוט ולאכול וגם לשתות המים היוצאים דרך סמרטוט מהאי טעמא ואין כאן משום מבטל איסור משום שאין כונתו לבטל האיסור אלא לאכול ולשתות המים היוצאים מהם אלא דאכתי לבי מהסס בזה ממ"ש הרשב"א בתשו' סי' תצ"ה בסוף דבריו וז"ל אמרתי זו ק' מן הראשונ' שאין אומרין אין מבטלין איסור לכתחילה אלא כשמבטל את האיסור ואכלו אבל לסחוט את האיסור ולהוציאו מתוך ההיתר אין זה מבטל איסור אלא מכשיר את ההיתר ומפריד ממנו האיסור שא"כ בטלת כל העגלה וליבון וטיחת הכחל עכ"ל. דמשמע מדבריו דהיכא דהאיסור אינו נפרד מההיתר ובא זה לבטלו ע"י סחיטה כנ"ד דאסור לבטלו בכה"ג דנשאר איסור מעורב עם ההיתר. וא"ת לס' זו דהרשב"א תיקשי ליה הך מתני' דספ"ה דתרומה דאמרו בירוש' דאף טוחן לכתחילה והיא הראיה שהביא מו' הפר"ח. והרי התם האיסו' אינו נפרד מההיתר ונשאר בו אחר הטחינה ואפ"ה אמרו דטוחן לכתחילה ואין בו משום מבטל איסור. איפשר ליישב בזה לס' הרשב"א א' משתים או אי' לו' דס"ל כפי' מהר"ש סריליו דטעם הדבר הוא מפני שכבר פאה זו היתה מבוטלת מעיקרא מחמת שהחיטין של חולין היו יפות משל תרומה אלא שהיו החיטין כמושות ומפני זה לא היה מתגלה הביטול אך כשנטחנו נתגלה הדבר דלמפרע כבר היה בהם כדי ביטול ולכן אין כאן משום מבטל איסור לכתחילה שכבר מבוטל היה מקודם הטחינה. או אי' לו' דהרשב"א ס"ל דמשנה זו איירי בתרומ' בזמן הזה דרבנן ובאיסו' דרבנן קי"ל דמבטלין איסור לכתחי'. וכן אמרו שם בירושל' דתרומות בפ"ד משנה ח' וז"ל הגמ' שם ר' יונה ור' יוסי אמרו תרוויהון בשם ר' זעירא אפי' חיטין בחיטין טוחן ומתיר ופי' מהרש"ם שם וז"ל טוחן ומתיר אפי' נדמעו חיטי תרומה בחיטי חולין וידוע דכשטוחני' אותם מותירות והיה יודע דחיטין דחולין יפות לא תימא לא יטחון לכתחי' דקי"ל לקמן דאין מבטלין איסור לכתחילה קמ"ל דכיון דתרומה בזמן הזה דרבנן שרי ואפי' במקום דליכא כהני' נמי טוחן ומתיר לזרים עכ"ל. הרי שהרשב"א כתב שאין מבטלין איסור לכתחי' לאוכלו ובנ"ד הוי מבטל איסור לכתחי' לאוכלו. ודאי דאסור ובפרט דנ"ד הוי איסור תורה דכ"ע ס"ל דאין מבטלין איסור תורה לכתחי' וכמ"ש הרשב"א בת"ה דף קכ"ב בדיני התערובות שער ג' דבאיסור תורה אסור לבטלו בידים ואפי' נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו אסור להוסיף היתר כדי לבטל האיסור. וזהו דוקא באיסור תורה ומיהו באיסורי' שעיקרן מדרבנן כגבינה של גויים וכיוצא אם נפל לפחות מס' מרבה עליה לכתחילה ומבטלה והביא ראיה מפ"ק דביצה עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור בי"ט מרבה עליהם עצים מוכנין ומבטלן ופרכי' והא קי"ל דאין מבטלין איסור לכתחי' ופרקי' ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלינן ודוקא נפל אבל ליטול איסור דרבנן ולערב בהיתר כדי לבטלו לא. והאריך שם וכתב כל הסברות האוסרי' והמתירין ולבסוף כתב וז"ל נמצאו ג' מינין בביטול האיסורין הא' הוא איסור של תורה כו' הב' איסור של דבריהם שיש לו עיקר מן התורה. והג' איסור של דבריהם שאין לו עיקר מ"ה. איסור של תורה כו' אין מרבין עליו היתר כדי לבטלו ואין צ"ל שאין מערבין אותו בידים. איסור של דבריהם שיש לו עיקר מ"ה אין מערבין אותו לכתחי' כו' אבל אם נפל מעצמו מרבה עליו היתר כדי לבטלו. איסור של דבריהם שאין לו עיקר מ"ה בתרומה וחלת ח"ל מערבין ומבטלין אותה ברוב לכתחילה ואפי' להאכילה לזרים ולדעת ר"ש ל"א אלא לכהן טמא ולא לזרים וי"א שלא א' כן אלא בתרומ' וחלה של ח"ל אבל לא בשאר איסורין ויש לחוש לדבריהם ע"כ תורף הלשון יע"ש באורך.
5
ו׳והנה הטור הביא דברי הרשב"א הנז' בי"ד סי' צ"א וכתב דדבר שעיקרו מדרבנן שנתערב בהיתר מוסיף עליו היתר ומבטלו ומרן תמה ע"ד הטור וכתב וז"ל ויש לתמוה על רבי' שכתב בשם הרשב"א דדבר שעיקרו מדרבנן כו' כנז' ומאח' שאעפ"י שהוא סבור כן כתב שיש לחוש לדברי האוסרים לה מ"ל לרבינו לכתוב בשמו סתם להיתר עכ"ל. ושלמים וכן רבים תמהו ע"ד מרן בתמיהא שתמה ע"ד הטור וכתבו דמרן לא דק. ותורף תמיהתן ע"ד מרן היא דמ"ש הרשב"א ב"ה ויש לחוש לדבריהם היינו לפי שמקודם לזה הביא ס' הי"א דבאיסו' שעיקרן מדבריהם שמערבין ומבטלין אותם בידים לכתחילה ואח"כ הביא ס' הי"א אחר שאמרו שלא אמרו כן אלא בתרומת וחלת ח"ל בלבד שמותר לערב בידים אבל לא בשאר איסורין דרבנן דאינו מותר לערב איסור דרבנן בידים ועלה כתב הרשב"א דיש לחוש לדבריהם דרי"א בתרא והטור ז"ל לא כתב בשם הרשב"א שמותר לערב בידים איסור דרבנן אלא מ"ש בשם הרשב"א הוא דאם נפל איסור דרבנן בתוך היתר שמותר להרבות עליו עוד היתר ולבטלו דהכי ס"ל להרשב"א אפי' למסקנא והניחו דברי מרן בצ"ע ועיין בס' בני שמואל ובס' מעיל שמואל סי' ע"ה ובפר"ח סי' צ"ט ס"ק י"ז יע"ש. והנר המזרחי מר אחי המאירי ה"י תמה על הרבנים הנז' שהרי מצינו להרשב"א הודאת עצמו שהודה לדברי הרא"ה במה שהשיג בבדק הבית שם עמ"ש הרשב"א בת"ה דבאיסורין דרבנן כגבינת של נכרים וכיוצא דאם נפלה לפחות מס' דמרבה עליהן ומבטלן דלא אשכיחן בשום דוכתא לבטל שום איסור ואפילו איסור דרבנן שאין לו עיקר מ"ה וההיא דעצים שנשרו מ"ה בי"ט שהביא ראיה ממנה אין ממנה ראיה לכל איסורין דרבנן דהתם שאני דמקלא קלי איסורא ותרומה וחלת ח"ל יצא מכלל זה דאין מבטלין איסור וכדיהיב טעמא התם יע"ש. ועל דברי הרא"ה הללו כתב הרשב"א במשמרת הבית וז"ל א' הכותב לא טוב עשה שהתיר בשם המחבר את אשר לא התיר כי המחבר כתב אחר כל דבריו שראוי לחוש לדברי האוסרין עכ"ד. הרי לך דבפה מלא דיבר הכתוב במשמרת הבית שכן הסכימה דעתו ג"כ לס' הרא"ה דאפי' באיסורין דרבנן שאין להם עיקר מ"ה דאם נפלו לתוך היתר דאינו יכול להרבות עליהן היתר כדי לבטלן ולזה רמז בס"ד באומרו ויש לחוש לדבריהם. וכיון שכן תמיהתו של מרן ע"ד הטור קיימה לעד ותמיהת הרבני' אזדא לה. זהו תורף תמיהת אחי וראש ה"י. ואני עני וכואב ק"ל על הרבנים הנז' איך לא ראו דברי המשמרת כי לא נפלאת ולא רחוקה היא ולהצילם מפח כי יקוש אי' לקרוב לודאי הוא שאף שראו דברי המשמרת אפ"ה תמהו על מרן. והוא דס"ל בפי' המשמרת באופן אחר והוא עפ"י מ"ש המאור הגדול מהראנ"ח בתשו' סי' קי"ב ולפי שהספ' לא נמצא אתי במחיצתי לא העתקתי דבריו ככתבם וכלשונם רק אכתוב כללות דבריו מה שאני זכור מתורה שבע"פ. והוא שהרב הנז' העתיק לשון זה של ת"ה דהרשב"א וחקר וחקק וחצב בהם ועלתה בידו לאמר דמדס"ל דבאיסורין דרבנן שאין להם עיקר מ"ה דמותר לערב האיסו' בהיתר בידים לכתחילה ס"ל דבאיסור דרבנן דיש לו עיקר מ"ה דסלקינן חד דרגא והוא דאסור לערב האיסור לכתחילה בידים. אמנם אם נפל האיסור מעצמו לתוך היתר מועט שיכול לכתחילה להרבות ההתר עד כדי ביטולו ולבטלו. ומאן דס"ל דאפילו באיסורין דרבנן דאין להם עיקר מ"ה דאסור לערב בידו האיסור לכתחילה לבטלו ס"ל באיסור דרבנן שיש לו עיקר מ"ה אפילו נפל האיסור מעצמו לתוך היתר מועט אינו יכול להרבות היתר כדי לבטלו לכתחילה אלא דינו הוא כאיסור תורה שנפל לתוך היתר שאינו יכול להרבות היתר כדי לבטלו ואם עשה כן בשוגג מותר במזיד אסור וסברא זו השנית היא ס' הרשב"א מדכתב בס"ד ויש לחוש לדבריהם זהו כללות דברי הרב הנז' יע"ש באורך. מעתה אי' לו' שהרבנים הנז' המה ראו דברי המשמרת וס"ל שכונת דברי המשמרת באו' לא טוב עשה שהתיר בשם המחבר את אשר לא התיר. כי המחבר אחר כל דבריו כתב שראוי לחוש לדבריהם. שר"ל שהרא"ה לא טוב עשה שחשב על הרשב"א שהתיר בכל איסורין דרבנן אפילו באיסורין שיש להם עיקר מ"ה אם נפל האיסור מעצמו שירבה עליו היתר לבטלו כי התיר את אשר לא התיר המחבר דהיינו באיסור דרבנן שיש לו עיקר מ"ה דבזה לא התיר המחבר אלא דוקא מה שהתיר הוא באיסור דרבנן שאין עיקרו מ"ה אך באיסורין דרבנן שיש להם עיקר מ"ה לא התיר וראיה לדבר כי המחבר אחר כל דבריו כתב שראוי לחוש לדברי האוסרים כלו' האוסרים באיסור דרבנן שיש לו עיקר מ"ה שאינו יכול להרבו' עליו כדי לבטלו וכמ"ש מהראנ"ח את זה אי' לו' שהרבנים הנז' הבינו בפי' דברי המשמרת. ולכן תמהו על מרן ז"ל מה שתמהו כנז"ל ותמיהתן קיימת לעד ותמיהת מרן הצריכוה עיון והדין עמהם. ונוראות נפלאתי בדברי מו' הפר"ח במ"ש בסי' הנז' שהרשב"א ס"ל דאפי' באיסורין דרבנן שיש להם עיקר מ"ה דמותר לערב ולבטל האיסור אפי' לכתחי'. דיש לתמוה טובא דאיך ייחס ס' זו להרשב"א והוא לא כן ידמה כמ"ש מהראנ"ח כנז"ל ובודאי שלא שלטה עינו בתשו' מהראנ"ח ז"ל. ועוד זאת יתירה דהא הוא ז"ל הביא בתחילת סעיף קטן זה דברי הר"ן שהביא דברי הרשב"א דבתשו' סי' של"ו והן היפך מ"ש הוא ז"ל ועדיין לחלוחית של דייו היתה קיימת בקולמוס ולא נס ליחו וכעת דבריו צ"ת.
6
ז׳אנכי הרואה עוד דברים קשים כגידין במשמרת במ"ש וז"ל והרמב"ן מן המתירין באיסורין של דבריהם שאין להם עיקר בדאורייתא ולא בתרומ' וחלת ח"ל אמרה הרב אלא בכל כיוצא בהן אמרה וכ"ת דה"ה לכלאי הכרם בח"ל וגבינה של נכרים כו' וכן בישולי גוים כו' דמשמע מדבריו דהרמב"ן ז"ל ס"ל דבאיסורין דרבנן שאין להם עיקר מ"ה דמותר לערב האיסור בהיתר בידים לכתחילה בכללות כל איסורין דרבנן אמרה. ודבריו אלו הן סותרין למ"ש בפנים בת"ה כמ"ש ויש מי שאו' שאין מקלין כן לבטל לכתחילה אפילו באיסורין של דבריהם שאין להם עיקר בדאורייתא ובתרומת ח"ל בלבד הוא שהקלו יותר משאר איסורין וכ"כ הרמב"ן ז"ל שבתרומת ח"ל הקלו יותר כו'. ומדשתק הרשב"א ולא חלק על יש מי שאו' זה לו' דהרמב"ן ס"ל דלאו דוקא תרומת וחלת ח"ל הוא שהקלו אלא שגם בכל איסורין דרבנן דדמו להו ס"ל להרמב"ן ז"ל דמותר לערב בידים לכתחי' ואיך כתב יש מי שאו' זה דהרמב"ן ס"ל דדוקא בתרומת וחלת ח"ל הוא שהקלו משמע שהודה לדבריו דקושטא קא'. והוא ז"ל כתב במשמרת להיפך כנז"ל. ועוד זאת יתירה דלפי מ"ש הרשב"א במשמרת דהרמב"ן לא בתרומ' ח"ל אמרה הרב אלא בכל איסורין דרבנן אמרה כנז"ל א"כ נמצאו דברי הרמב"ן פלגן בהדיהו שהרי הרשב"א בתשו' דסי' של"ו הביא השואל דברי הרמב"ן והיפך מ"ש הרשב"א משמו במשמרת שהרי כתב שם השואל בשם הרמב"ן וז"ל בא"ד והוא ז"ל מפרק לה דלא אמרי' התם מבטלה ברוב אלא בכשנתערבה בכמותה או בפחות ממנה מרבה עליה חולין ומבטלה כמ"ש פ"ק דביצה דבדרבנן מבטלין איסורין אבל לבטלה בעירוב לכתחילה לא דלערב בשאר איסורין של דבריהם הרי דברי הרמב"ן נראות כסותרות זא"ז. והנה ליישב דברי הרשב"א במ"ש בת"ה למ"ש במשמרת. אי' לו' דהרשב"א ס"ל בס' היש מי שאו' דיש מי שאו' כתב שאין מקלין בשאר איסורין דרבנן לערב בידים דדוקא בתרומת וחלת ח"ל הוא דהיקלו יותר משאר איסורין ונסתייע לס' זו שא' דדוקא בתרומת ח"ל היקלו ממ"ש הרמב"ן ז"ל לענין ביטול ברוב כדין התורה דחד בתרי בטיל ה"נ בתרומת ח"ל מפני קולה שבה היקלו ואוקמוה אדין תורה דחד בתרי בטיל וכמ"ש בזה הרשב"א שם בת"ה דף ק"ח. משם למד היש מי שאו' לו' דדוקא בתרומת וחלת ח"ל מותר לערב האיסור בידים לבטלו לפי שכיון שמצינו קולא א' דבטילה ברוב ה"נ י"ל שמותר לערבם בידים לכתחילה. אך אין הכונה לומ' שהרמב"ן ס"ל דמותר לערב אפילו תרומת וחלת ח"ל בידים ולכן לא השיג הרשב"א על יש מי שאו' הלז לפי שהוא לא א' דהכי ס"ל להרמב"ן שמותר לערב תרומת וחלת ח"ל בידים. אלא שמה שנסתייע היש מי שאו' מדברי הרמב"ן הוא לו' דמאחר דהרמב"ן לענין ביטול א' שתרומת וחלת ח"ל דהיקלו בהם גם הוא היקל לענין עירוב כן אי' לו' שהבין הרשב"א בס' היש מי שאו'. והשתא מ"ש במשמרת והרמב"ן מן המתירין אי' לו' שכוונתו היא לגלות לנו דהיש מי שאו' הלז נעלם ממנו כל דברי הרמב"ן שכתב ביבמו' פ' הערל דאילו היה רואה אותם היה חוזר בו מסברתו שהרי שם כתב הרמב"ן דלאו דוקא אלו אלא כל כיוצא בהן באיסורין דרבנן שאין להם עיקר מ"ה שבטלין ברוב ושווין הם. וכפי סברתו דס"ל דכי היכי דהיקלו לענין ביטול ברוב ה"נ יש להקל לענין היתר עירוב בידים אם היה רואה דברי הרמב"ן שהשוה כל האיסורין לתרומה וחלת ח"ל לענין ביטול היה חוזר בו ואו' דבכל איסורין דרבנן מותר לערב בידי' דכל אפייה שווין בין לענין ביטול ובין לענין עירוב לס' היש מי שאו' הלז. וכיון שהגענו לידי מדה זו לפי כן אמור מעתה גם דברי הרמב"ן באו לכלל יישוב ואין בהם סתירה דמ"ש הרמב"ן פ' הערל הוא לענין ביטול ברוב חד בתרי דיד כולם שוה לביטול ברוב ואין הפרש בין תרומת וחלת ח"ל לשאר איסורין דרבנן כיון שכולן אין להן עיקר מ"ה. ומ"ש בדברי השואל דסי' של"ו הוא לענין עירוב בידים שגם בזה יד כולן שוה דאסו' לערב בידי' האיסור כדי לבטלו ומ"ש בתרומת ח"ל דמבטלה ברוב היינו אם נפלה ככמותה או בפחות אבל לערב בידים לכתחילה זו לא מצינו בשום איסור אפי' באיסור דרבנן שאין לו עיקר אמנם נפל האיסור מעצמו יש לו ביטול באופן ביטול השייך לאותו איסור *א"ה ולי נר' דהיש מי שאו' ראה דברי הרמב"ן ז"ל והכי פירושו ויש מי שאו' שאין מקילין כן לבטל לכתחיל' אפי' באיסורין של דבריה' שאין להם עיקר מ"ה ובתרומת ח"ל בלבד הוא דהקילו יותר משאר איסורין ודלא כס' היש מי שאומר ראשון דלא מחלק בין תרומ' ח"ל לשאר אסורין והביא ראיה ממ"ש הרמב"ם דתרומת ח"ל מערבין אותה לכתחילה בידים וא"כ גם בשאר איסורין מערבין ומבטלין אותן לכתחי' בידי' דהא ודאי ליתא דהרמב"ם לא אמרה אלא דוקא בתרומ' ח"ל בלבד ולא בשאר איסורין ועל זה כתב וכ"כ הרמב"ן ז"ל פי' וכ"כ הרמב"ן דאפי' לסברת הרמב"ם דסבי' ליה בתרומת ח"ל דמערבין אותה בידים בשאר איסורין של דבריהם שאין להם עיקר מ"ה מודה דאסור לערבם לכתחי' בידים ודוקא בתרו' ח"ל הוא דהתיר אבל הרמב"ן עצמו ס"ל דאף בתרומת ח"ל אין מערבין אותה בידים כמ"ש בפ' הערל וז"ל אע"פ שמערבין ומבטלין תרומת ח"ל לכתחילה כדעת הרמב"ם ז"ל דקל הוא דהקלו בתרומ' יותר משאר איסורין ועוד דאפילו בתרומה וחלת ח"ל איכא למימר דאין מערבין ומבטלין אותן לכתחילה בידים כו' יע"ש. ומה שכתב הרשב"א במשמרת דהרמב"ן מן המתי' הוא לאפוקי מסברת הרא"ה דס"ל דאף באיסו' של דבריהם שאין לו עיקר מן התורה אין מבטלין אותו ואפי' אם נתערב בהתר אין מרבין עליו כדי לבטלו ודוקא בעצים שנשרו מ"ה ובתרומ' ח"ל הוא דהתירו אבל שאר איסורין אסו' להרבו' עליו על זה כתב דהרמב"ן מן המתירין באיסורין של דבריה' שאין להם עיקר מ"ה אם נתערבו בהיתר מרבה עליהן ומבטלן ברוב ולא בתרומה וחלת ח"ל בלבד אמרה הרב ז"ל אלא בכל כיוצא בהן כגון גבינות של גוים כו' ודלא כמ"ש הרא"ה דיש חילו' בין תרומת ח"ל לשאר איסורין ובהכי עלו דברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל על נכון ודוק. כלל העולה מכל האמור דבאיסורין של תורה אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו ונדון דידן הוי כמערב האיסור של תורה בידי' ואסור אך את זה ראיתי בהרב תי"ט בפ"ד דתרומות משנה ט' שכתב שמצא כתוב דהא דאמרי' ואין מבטלין איסור לכתחילה ה"נ להרבו' בהית' כדי לבט' האיסו' אבל כשאינו מרבה בהיתר אלא משנה האיסור מכמות שהיה ומפרידן כמו שהיה מקדם כדי לערבן יחד בכה"ג נ"ל דשרי לבטל איסור לכתחילה עכ"ד ושתיקת הרב תי"ט ז"ל בזה כהודאה דמיא וכ"כ השילטי פ' השוכר את הפועלים. וכן אמרו שם בירוש' בר פדייא או' טוחן ומתיר ופי' ר"ש ומהר"ש סריליו פי' דורסן וטוחנן כדי שיתערבו יחד ואינן עבדין ובטלין יע"ש. גם הר"ן פ' אין מעמידין והביא דבריו מו' הפר"ח בי"ד סי' קכ"ב דף קכ"ה ע"ד וז"ל שם בא"ד ועוד לא נאסר לבטל איסור לכתחי' אלא למי שמתכוין לבטלו כדי ליהנו' ממנו כו' אבל במתכוין להכשי' הכלי ואינו נהנה מן האיסור שרי עכ"ל. ומו' הפר"ח דחה דברי הר"ן וכתב גם מה שתי' עוד שאין כאן מבטל איסור לכתחילה אינו מספיק למאי דקשרינן ליתן בו שכר לכתחי' בידים ואף שאינו מתכוין להכשיר את הכלי אינו בדין להתיר עכ"ל. ואנא עבדא דסגידנא קמיה ק"ל ע"ד אלו דהא הוא עצמו ז"ל בסי' ס"ד שהסכי' לעיק' דינו של הריב"ש וכתב דכל שאין כונתו לבטל האיסור ליהנות בו לא מיקרי מבטל איסור והביא ראיה ממ"ש מרן בשם א"ח בדבש שנפלו בו נמלים כו' ותנא דבי חזקיה אייתי מתני' מסאה של תרומה שנפלה לפחו' מק' חולין כאשר כל זה כתו' למעלה. הרי דהוא עצמו ז"ל נתן טעם זה לשבח שנתן הר"ן להתי' בטעם זה וכאן דחה טעם זה שנתן הר"ן ז"ל ולדידיה מי ניחא. ובעיני אין חילו' בין הטעמים אפי' במלא נימא ואין זה אלא שכחה.
7
ח׳גם הרא"ה ז"ל בת"ה דף קכ"ו ע"ד כתב שם בבדק הבית בא"ד וז"ל עוד אני אומ' שאין דין איסור ביטולין לכתחילה אלא כו' עד וכן רוטב חזיר מועט לתוך ששים של מים מותר לבטל לכתחילה הא למה זה דומה למי שבא להפסיד גופה של נבלה עד שתהא פגומה כשהיא בעין שבודאי מותר לו לעשות כן ואח"כ מותרת לו עכ"ל ז"ל יע"ש. גם הרמ"ע מפאנו בתשו' סי' כ"ו התיר למלח שמעמידין אותו בדם נבלה לערב אותו בכל מיני תבשיל לכתחי' בשעת הדחק דבכה"ג לא אמור רבנן אין מבטלין איסו' לכתחי' ומו' הפר"ח הביא דבריו בסי' ק"ה ונשא ונתן בהם ולבסוף הסכים לדבריו ז"ל דלאוכלו בעיניה אסור אבל לערבו בתבשיל אפי' לכתחילה מותר ואף שאיסור מלח זה הוא משום איסור מעמיד דקי"ל דאפי' באלף לא בטיל אפ"ה כיון שהוא דבר שאין הציבור יכול לעמוד בלא מלח לא גזרינן כולי האי לאסור להם המלח משו' מעמיד יע"ש. גם מהר"ם מלובלין בתשו' סי' כ"ז נשאל על השכר שנותנין בו כישות מתולע. והשיב להתיר מכמה טעמי חדא דמסתמא נימוח התולעת ע"י ביטול והגסה. שנית שיש לסמוך ע"מ שמסננים אח"כ הכישות דרך הסל דאם נשאר איזה תולעת ישאר למעלה ע"ג הסל שלישית יש לסמוך עמ"ש שאם ישאר איזה תולעת יעלו חוץ מהחביות ע"י הרתיחה או יפלו למטה בתוך השמרים ולבסוף כתב והנלע"ד משום שהוא מעוות שלא יוכל לתקן ואי אי' למנוע שתית המשקים מההמון ומוט' שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ע"כ יש לסמוך ע"מ שכתבתי עכ"ל יע"ש ומשמע מדבריו שמהטעמים הנז' התיר אף לכתחי' ליתן הכשות בשכר דאל"כ הי"ל לגזור שלא יתנו עוד כשות מותלע בשכר ולהעביר קול במחנה ע"י כרוז לאסור מכאן ולהבא. ואף שמו' הפר"ח סי' פ"ד חלק על הרב וכתב עליו שם וז"ל ובאמת שאין בדבריו כדאי להתיר איסור דאוריית' עכ"ל התם ודאי שטעמו ז"ל הוא דשמא יש תולעי' בשכר אף שנתבשל הכשות וסיננוהו מי יימר שלא יש עוד תולעים שלא נימוחו ע"י הבישול וגם עברו דרך נקבי הסל שסיננוהו ועד היום והיום בכלל התולעים בציבייונם ובקומתם הן הנה תוך השכר ולכן כתב הרב שאין כדאי להתיר איסור תורה בטעמים הללו. משא"כ בנ"ד דליכא למיחש בהך כלל. והעולה על כולן היא ס' הריב"ש ז"ל בתשו' סי' שמ"ט שנשאל ע"מ שנותנים חלב בסידקי קנקנים של עץ לחזק אותם כדי שלא ינטף היין והשיב שאין בכך כלום כו' עד ואין זה כמבטל איסור לכתחילה כיון שאין כונתו לבטלו ולהינות ממנו מן האיסור אלא כונתו לתקן הכלי ולהדביק סדקין כו' יע"ש ובפר"ח הביא דבריו סס"י ס"ד ואע"פ שמו' הפר"ח חלוק על שהביא הריב"ש ז"ל. מ"מ לעיקר הדין הסכים עמו והביא סמוכות לעיקר הדין ממ"ש מרן בדין נמלים בשם הא"ח וממתני' דתרומות כמש"ל.
8
ט׳גם עיין בתשו' גינת ורדים חי"ד כלל א' סי' י"ח שכתב שם צדדי היתר להתיר הפולין הנקראי' מודמאס וא' מצדדי ההיתר הוא זה וז"ל שם בא"ד והריסוק שע"י הבישול וההגסה אינו בכלל מ"ש אין מבטלין איסור לכתחילה כיון שלא עשה הבישול וההגסה לבטל את האיסור אלא להשביח את התבשיל וחיך אוכל יטעם לו וכ"כ הריב"ש בתשו' סי' שמ"ט ומרן בב"י סי' פ"ד וז"ל ואין כאן משום מבטל איסור כיון שאין כונתו אלא לתקן את הדבש. וכיון שנתרסקו יש להם ביטול בס' והכא הרבה פעמים ס' יש כנגד התולעים ותו דספק נתרסק ס' לא נתרסק תלינן להקל דמ"ה אעפ"י שהאוכל בריה כ"ש חייב מ"מ מ"ה יש לה ביטול כשאר איסורין ואין חומר זה שנתנו לבריה שלא יהיה לה ביטול בששים מ"ה אלא מדרבנן וכיון דהוי מדרבנן תלינן להקל כו' יע"ש.
9
י׳הנה עד כה עזרני ה' לאסוף ולקבץ ס' המודים היתר בדין זה דאין מבטלין איסור לכתחי' אשר אשר מהם תצא תורה והוראת היתר לנ"ד לפי טעם וטעם דיהבי כל חד מנייהו ואף שהרב המאסף בכה"ג בסי' צ"ח בהגהת הטור מאות יו"ד ועד אות י"ח הביא סברות מרבנים אחרים שחילקו עוד חלוקים אחרים בענין זה דאין מבטלים איסור מ"מ כל חילוק דלא שייך לנ"ד לא כתבתים וידינו משוכות מהם יע"ש. ועוד זאת יתרה עולה ע"ג למי שלבו נוקפו עדיין דבנ"ד נר' שאין כאן מבטל איסור לכתחי' וטעמא דמלתא הוא דלדעתי בעצירת התותים בסמרטוט אין היתושים והתולעים הנמצאים שם נמוחים ואף ריסוק אינם מתרסקים אלא נשארים בציבייונם ובקומתן בתוך פיסולת התותים הנשאר בתוך הסמרטוט דהא חזינן בתולעים הנמצאים בקמח ועשו פת מקמח זה דאין התולעים נימוחים ע"י לישה כמ"ש מו' הפר"ח בי"ד סי' פ"ד ס"ק ל"ג אחר שהביא תשו' מהר"ם מלובלין כתב וז"ל והוצרכתי להעתיק דבריו בזה כדי שלא יבא איזה מ"ד ויטעי בדברי הרב להתיר בפת שנמצא בו תולעים משו' דמסתמ' נימוחו התולעים בעריכה ולישה כו' יע"ש הרי שכתב הרב הנז' ז"ל שאפילו ע"י עריכה ולישה שהדעת גוזר או' שודאי נימוחו התולעים אפ"ה כתב שאינם נימוחים ע"י עריכה ולישה כ"ש בעצירת תותים ע"י סמרטוט שהדעת נותן לומר שאין התולעים נימוחים אלא שנשארים עם פיסולת התותים שאין עצירת התותים ע"י הסמרטוט דומה לשאר דברים הנעצרים ע"י סמרטוט שהחילוק נר' בעין שבשאר דברים הנעצרים אי' שיעצר ע"י סמרטוט ויצא כל לחלוחי' הפרי דרך משל ענבים או רמונים אם יעצרם יצא כל לחלחותם דרך הסמרטוט ולא ישאר שום לחלוחית בפיסולת הנשאר בתוך הסמרטוט ובאלו הפירות יש לנו לדון ולו' שודאי נמחה גוף התולעים ויצא עם המים אשר יצאו מהסמרטוט. אמנם בתותים אלו דאי אי' בשום אופן שבעולם שיעצרו כשאר הפירות אלא שנשאר קצת לחלוחית בפיסולת וכיון שכן אי' קרוב לודאי הוא לומר שהיתושים והתולעים לא נמחו ולא נתרסקו וכיון שכן אין כאן מבטל איסו'. ואם עדיין לבך נוקפך אכתי מדי ספיקא לא נפקא ואין כאן מבטל איסור ודאי אלא מפריד האיסור מההתר ולכ"ע שרי דהוי כמי שמסנן את המים או היין או החומץ מן התולעים דלכ"ע מותר ה"נ בנ"ד. ונוסף גם הוא שיש מהאחרונים דס"ל דכשאי אי' להוציא האיסור מההיתר ולהפרידו ממנו בשום אופן שבעולם אלא ע"י ביטול דוקא שאין זה בכלל מבטל איסור לכתחי' ה"נ בנ"ד דאי אי' בשום אופן שבעולם שיפרידו האיסור מההיתר אם לא באופן זה. וקצת ראיה יש ממ"ש מרן הקדוש בשולחנו סי' פ"א דבש דבורים מותר ואע"פ שגוף הדבורים מעורבים בדבש וכשמפרישים הדבש מהם מחמין ומרתיחין אותם עמהם ומותר משום דהוי נט"ל פי' לפי שהדבורים פוגמים הדבש והוי נט"ל. הרי שבדין זה לא חששו לביטול איסור לכתחי' והטעם לפי שא"א באופן אחר להפריש הדבש מהדבורים אם לא יעשו באופן זה להכי התירו אפי' ע"י הרתחה שירתיחו ע"ג האש ואין כאן בית מיחוש כלל משו' מבטל איסור וגם אין כאן משום נותן טעם משום דהוי נט"ל. ה"נ בנ"ד יש להתיר ג"כ כיון שאי אפשר להוציא התולעים מהתותים אם לא באופן זה דוקא גם אין לחוש משום טעם התולעים שמתערב עם מי התותים מתרי טעמי חדא דאיפשר שהתולעים אינם מתרסקים כמש"ל ואם תמצא לומר שמא נתרסק קצת מהם הוי נותן טעם לפגם ומותר אף בדליכא ס' וכ"ש שיש ס' ויותר.
10