אדמת קודש, יורה דעה ה׳Admat Kodesh, Yoreh De'ah 5
א׳שאלה שנה זו שנת התפ"ח בא הספינה דרך יפו והביאה דבש דבורים הרבה והביאו הסוחרים הדבש לעיר קדשינו ירוש' ת"ו והביאו הדבש לרחוב היהודים וראו היהודים הדבש עכור ואמרו החנוונים שסיבת עכירות הדבש איפשר שעירבו בו הגויים דבש ענבים הנקרא בערבי דיביס ובלעז הרופי. ומפני כן היהודים משכו ידיהם מלקנות מהדבש ובאו ושאלו בבית מדרשי מה יהיה משפט הדבש הזה אם הוא אסור מפני חששא זו או לאו ונסתפקו הת"ח בדבר. ועל זה נתתי אל לבי לחקור בדבר וזה החלי בס"ד וה' אלקים יעזור לי כי"ר.
1
ב׳תשובה צריך אני לעמוד בעיקר איסור דבש הישמעאלים שפסק מרן בשולחנו הטהור בי"ד סי' קי"ג שאסור מפני מה נאסר אם איסורו מפני שתחילתו היה יין בשעה שהמשיכוהו ויש בו משו' יין נסך אי משום ד"א. ומצאתי למרן בב"י שם שהביא תשו' הר"ן סי' ה' ואנכי הרואה ראה ראיתי דברי הר"ן בשורשן ושם נאמר שנחלקו בני דורו בדבר שיש אוסרי' ויש מתירין וכל א' מהם הביא ראיה לדבריו והוא ז"ל סתר דברי המתירין והראיות שהביאו ולבסוף כתב וז"ל ונ"ל דבש הישמעלים יכולני ללמוד עליו זכות כיון שהישמעלים אין יינם אסור אלא בשתייה ולא בהנאה לפי שאינם עובדי ע"ז ואין ביינם חשש איסור יין נסך נמצא שלא נאסר אלא משום חתנות איפשר שהוא מותר והדבש אין בו משום חתנות דלא גרע מיין מבושל דאין בו משום חתנות כו' עד ועל זה סמך הרא"ה בגוי שבישל לחולה בשבת שמותר לבריא במ"ש וליכא משום בש"ג ומשום תחנות. עוד התיר בגוי שבישל לעצמו דברים המותרים שאע"פ שהתבשיל אסור משום בש"ג אבל הכלים מותרים להשתמש בהם אחר הדחה דלגבי גיעולי כלי גויים לא מסתבר למימר דגזרו ואסרו משום געולי גויים דבהא ודאי ליכא משום החנות כו' עד וזה ההתר השכל מקבלו והסברא נוחה הימנו. אבל למעשה אני אוסר לפי שראתי קצת מן הגדולים שחלקו על הרא"ה ואסרו פליטת כלים הבלועים מבש"ג אע"פי שהם דברים המותרים והצריכו הכלים הגעלה וכו' ולפיכך ראוי להנהיג אסור בדבש וכגי"ן ושלום ע"כ תורף דבריו ז"ל. וראתי להרב ט"ז שתמה על מהר"ם בעל ההגה בי"ד סס"י קנ"ג אחר שהביא תשו' הר"ן הנז"ל הקשה וז"ל ומזה אני תמה מאד על רמ"א שפסק סס"י קי"ג כהרא"ה בבישל גוי לחולה מותר למ"ש אפילו לבריא ואין בו משום בש"ג דכל כה"ג היכרא איכא. והרי הוא חד דינא עם דבש דכאן וכיון דכאן אסור ה"נ אסור התם לבריא כמ"ש עכ"ל והניח הדבר בצ"ע יע"ש. וסבור אני ליישב דברי מור"ם במה שהק' הרב ט"ז ז"ל דמור"ם ראה דברי התשו' של הר"ן שמתחילה הביא דברי הרא"ה במה שהתיר לבריא לאכול בישול גוי שבישל לחולה בשבת והביא ג"כ דברי הרא"ה שהתיר בגוי שבישל לעצמו דברי' המותרים דאין בכלים משום גיעולי גויים. וע"ז היה רוצה הר"ן להתיר הדבש של גויים מכח ב' התירות הללו שהתיר הרא"ה ז"ל. ובסיום דבריו כשהסכים לאסור כתב לפי שראתי קצת מן הגדולים שחלקו על הרא"ה ז"ל ואסרו פליטת כלים הבלועים מבש"ג אעפ"י שהם דברים המותרים והצריכו הכלים הגעלה כו'. וראה מור"ם שהר"ן ז"ל נכנס בתרתי ויצא בחדא ומשום ההיא דגעולי גויים הסכים לאסור הבין מתוך דברי הר"ן ז"ל דבדין גיעולי גויים לא ס"ל להר"ן כס' הרא"ה ברם בהך דינא דהמבשל לחולה בשבת משמע דס"ל להר"ן כס' הרא"ה. וע"כ ס"ל למור"ם דבדין שחלק הרא"ה שממנה למד הר"ן איסור דבש ש"ג לכן לא הגיה שם מור"ם כלום דכדין אסר מרן הדבש מדין גיעולי גוים. אכן בדין המבשל לחולה בשבת דלא חלק הר"ן על הרא"ה לכן פסק בסי' קי"ג כדברי הרא"ה דנר' מדברי הר"ן שהסכים לדברי הרא"ה כנ"ל לישב דברי מור"ם ז"ל. אמנם מה נעשה ביום שידובר בנו דברי הר"ן בפי' להרי"ף פ' אין מעמידין דף שנ"ג ע"ב בענין אם מתרפאין באיסורי הנאה כתב וז"ל ועכשיו נהגו לבשל לחולה שאין בו סכנה ע"י גוי בשבת ואע"פ שהתבשיל עצמו אסור משום בש"ג ואע"פ שאין בדבר ראיה מכרעת דאי מדאמרי' פ' מפנים צורכי חולה נעשין ע"י גוי בשבת ההיא אפשר לאוקומא בדברים שאין בהם משום בש"ג אלא כיון דסתמא איתמר הראשונים שהנהיגו כן לא ראו לחלק כו' והרא"ה כתב דאיפשר דטעמא דמלתא משום דמאי דאסרי רבנן משום חתנות לא השוו בו מדותיהם שהרי כו'. עד ולפיכך כתב שמותר לבריא במ"ש דליכא משום בש"ג כלל כיון דליכא משום בש"ג ולא שייך הכא חתנות ואין לסברא זו ראיה שאפי' נאמר דבכלל צורכי חולה נעשין ע"י גוי בשבת הוי דבר שיש בו משום בש"ג וכמו שפשט המנהג. אכתי איפשר דהיינו דוקא לחולה מפני שהתירו בו כל דבר הנעשה ע"י גוי שאין איסורו מגופו אבל להתירו לבריא אין לנו עכ"ל ז"ל. הרי שפתותיו ברור מללו שחולק עם הרא"ה שהתיר בש"ג לבריא במ"ש וס"ל להר"ן כהרשב"א שכתב בתשו' שלא מצאנו היתר לאכילה ושתיה אפי' באיסורין דרבנן בחולה שאין בו סכנה אלא בבש"ג בלבד כו'. ומשמע דדוקא לחולה עצמו התירו ולא לבריא וכן נר' מדברי מהראנ"ח בתשו' סי' קי"ב יע"ש שכתב על הר"ן וז"ל גם הביא שם דברי הרא"ה ומתוכם יראה שדעתו כדעת הרשב"א עכ"ל ודברי הרשב"א ז"ל כתבם הרב הנז' קודם לזה סמוך ונראה יע"ש. ולכשת"ל שלא מצינו להר"ן שחולק על הרא"ה בפי' דאי ממ"ש כאן אין ראיה להדיא שחולק אלא שכתב שאין לסברא זו דהרא"ה ראיה מ"מ סתמו כפי' שחולק על הרא"ה מצד הסברא בלתי ראיה. וכיוצא בזה מצאתי להרב הגדול כה"ג בס' שיירי דא"ח סי' שי"ח שרצה להליץ בעד מור"ם ז"ל יע"ש ולבסוף כתב וז"ל ואעפ"י שהלצתי בעד הרא"ה הלכה למע' הסכמתי בתשו' חי"ד דאין לסמוך על סברת הרא"ה דהרשב"א בס' משמרת הבית חלק על הרא"ה אף בדין הבישול כו' וכיון שהרשב"א אוסר בפי' גם הר"ן מפקפק והרב בס' הקצר השמיט ס' הרא"ה מי בעל דברים יגש להתיר מה שאוסרין עמודי עולם וכמדומה לי שהר"ן לא ראה דברי הרשב"א בס' משמרת הבית שאילו היה רואה אותם היה חולק על הרא"ה בפה מלא או לפחות היה כותב שהרשב"א חולק עליו ויפה כתב כו' יע"ש.
2
ג׳וראיתי להרשב"א במשמרת הבית דף פ"ט ע"א שדחה דינו של הרא"ה וכתב בא"ד וז"ל ועוד אם לגבי החולה התירו מה להם להתיר לגמרי ואפי' לבריא ע"י חולה דאם לא העמידו דבריהם אצל החולה כדרך שהותרה היתירה אפילו הנבלה אצל החולה שיש בו סכנה כו' משום פקוח נפש מותר ולבריא אסור כו' עד אבל למ"ש שאין לו בו צורך יאסר וכ"ש לבריא וחלילה וחס שלא הותר אפילו לחולה עצמו אלא בעת הצורך בלבד דהיינו בשבת הא למ"ש חזר לאיסורו ודומה לנבלה לחולה שיש בו סכנה כו' אם הבריא נאסר' עליו כו' יע"ש ודבריו אלו נכונים בטעמם ומתוקים מדבש וכל הטועמו או' לי לי. אכן מה נעשה שדבריו אלו סותרין למ"ש הוא עצמו לעיל בדף פ"ח ע"ב בסוף הדף וז"ל בא"ד ופת של נכרים אינו כנבלה שנא' עליו במקום סכנה מותר בא לו על שולחנו בשר שחוטה אסור כנבלה שהותר בה דהתם איסורא דאורייתא ולא הותרה אלא במקום פקוח נפש אין כאן פ"נ נסתלק המתיר חזר האיסור למקומו אבל פת שאינו נאסר אלא מחמת התקנה וכשאין שם פלטר הותר והעמידו על עיקרו כיון שהותר הותר ולא יצא מהיתרו ולא נעשה מיליא חובה כו' יע"ש. והשתא קשה טובא דהא בש"ג לא נאסר מדאוריית' כנבלה אלא משום הרחקה משום בנותיהם וכמ"ש הוא עצמו ז"ל בסוף דף פ"ט ע"א יע"ש. וא"כ בש"ג ופת משום חד טעמא הוא דגזרו עליהם משום בנותיהם וכיון שכן אמאי גבי בש"ג השוה איסורו לנבלה דהותר לחולה ואם הבריא חזר לאיסורו וגבי פת כתב שאינו דומה לנבלה שהותר לחולה דאע"פ שהותר הנבלה אם הבריא חזר לאיסורו משום דהוי איסורא דאורייתא משא"כ בפת של גוים דאין איסורו מן התורה דאמרי' כיון שהותר הותר ולא חזר לאיסורו וכי מה בין זו לזו וכולם משום גזרת בנותיהם הוא דאסור והדברים צ"ע.
3
ד׳והשתא יש לנו לחקור דמכל אינהו רבוותא נרא' דבש"ג לא נאסר כי אם משום בנותיהם ומשום חתנות ואפי' סתם יינם לא נאסר אלא משום חתנות כנר' מדברי הש"ס דגזרו פתם משום יינם ויינם משום בנותיהם כדאמרי' בפ' אין מעמידין דף ל"ו. והרשב"א כתבו וז"ל בת"ה בבית י"ה שער א' בד"א כו' ולפיכך גזרו על סתם יינם משום יחוד בנותיהן ועל יחוד בנותיהן משום ע"ז דגרסי פ' א"מ כו' יע"ש. והשתא קשה מ"ש בש"ג וסתם יינם משכר דאמרי' פ' א"מ וז"ל איתמר מפני מה אמרו שכר ש"ג אסור רמי בר אבא אמר משום חתנות רב פפא מפקין ליה לבבא דחנותא ושתי רב אחא מתו ליה לבתיה ושתי ותרוויהו משום חתנות כו' יע"ש. וכתבו הרשב"א בשע' הנז"ל וכיון דכולהו משום חתנות מ"ש יין משכר. אלא נראה דל"ק ולא מידי דכבר נרגש הרשב"א וכתב וז"ל ומ"מ קיל טפי משאר דברים שגזרו עליהם משום חתנות כו' דאינהו אסירי אפי' מייתו ליה לישראל לתוך ביתו וטעמא כדאמרן דלא שייך ביה חתנות כולי האי דלא מזמני עליה וליכא קרובי דעתא כולי האי וב"ד נמי לא גזרו עליו אלא ישראל קדושין אמרו שינהגו בו איסור כו יע"ש. הרי שחילק בין סתם יינם ובש"ג לשכר גוים. וה"נ הוה ק"ל מעיקרא דמדברי הש"ס הנז"ל נר' דאיסור יינם הוי משום חתנות ובאותו פ' עצמו אמרו על יינם מנ"ל דאסור אמר קרא אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור בהנאה אף יין אסור בהנאה כו' יע"ש. דמהכא משמע דאיסור יין הוי משום איסור יין נסך ובמקום אחר אמרו דאיסור יינם הוי משום בנותיהם כנז"ל. וראיתי להר"ן שהוק' לו קושיא זו בפ' א"מ גבי מתני' דאיסור יין ופרקי' דאמר קרא אשר חלב זבחימו כו' וז"ל וא"ת דהכא משמע דסתם יינם נאסר משום לתא דיין נסך ואילו לקמן בגמ' אמרו דמשום גזירת בנותיהן נאסר י"ל דאי לאו משום לתא דיין נסך מסתייה למשרי בשתיה משום בנותיהן דומיא דפתם ושמנן. אבל כיון דיין שנתנסך ודאי אסור בהנאה הוצרכו לאסור אף סתם יינם אף בהנאה אעפ"י שלא נאסר אלא משום בנותיהן שאם לא היינו אוסרין אותו כי אם בשתיה הרואי' סבורין לומר שמשום נסוך נאסר ויבואו להתיר יין נסך ממש בהנאה ולפיכך רצו להשוות יינות שלהם ומש"ה אמרי' עלה דמתני מה"מ דאיכא שום חומר' ואפי' נתנסך ודאי שיהיה אוסר בהנאה וא"ת גזרת בנותיהן למה לי ותי' רבי' שמואל יין שנתנסך לע"ז מעוטא הוא ולמעוטא לא חיישי'. והרמב"ן מוסיף דלשמא נתנסך לא חיישינן דאם איתא דנסכיה לא הוה מזבין ליה כו' יע"ש והרב הגדול מהראנ"ח בתשו' הנז' סי' קי"ב הביא לשון זה דהר"ן ונתקשה בו וז"ל דף קס"ד ויש בדברי הר"ן דקדוק במ"ש וא"ת א"כ גיזרת בנותיהן למה לי. וקושיא זו איני מכיר שהרי מבואר הוא לפי דבריו שלולא גזרת בנותיהן לא היינו אוסרין היין כלל ואסור הנאה דמתני' דמשום לתא דיין נסך לא בא לנו אלא מפני שכבר נאסר היין בשתיה ומשום גזרת בנותיהן ואם לא היינו אוסרין אותו בהנאה הרואים סבורים לומ' שמשום נסך נאסר ויבאו להתיר יין נסך ודאי בהנאה גם התירוץ שתירצו הגדולים דיין נסך שנתנסך לא שכיח ולא מיזבן ליה אינו עולה יפה לקו' זו ונ"ל כו' יע"ש. והנה הרואה יראה שגם תירוצו אינו עולה יפה אחר המחילה רבה מעצמותיו הקדושים כאשר עיני המעיין תחזנה משרים למי שמדקדק בדבריו יע"ש. ולי הדיוט נר' לפרש דברי הר"ן שכונת תמיהתו היא כך שהרי מתחילה כתב דאיסור סתם יינם אף בהנאה אעפ"י שמגזרת בנותיהן נאסר הוי משום שלא יבואו לטעות ביין נסך ודאי כדבר האמור שם וע"ז חזר והק' דאי הכי דל מהכא גזרת בנותיהן ולימא סתם דסתם יינם אסור ואנא אמינא דמשום לתא דיין נסך גמור נאסר וליכא תו למטעי להתיר יין נסך גמור בהנאה כיון דכל אפייא שוין ויאמרו העולם דאיסור סתם יינם הוי דילמא נסכו גוי לע"ז ולהכי אסור בהנאה דהא בסתם יינם קיימינן ומאן לימא לן דהגוי לא נסך יין זה לע"ז וא"כ למ"ל גזרת בנותיהן זו היא כונת קו' ז"ל ותי' הוא ז"ל משם הראשוני' דלהכי תלו הגזרה משום בנותיהן דאי משום שמא נתנסך יין זה לע"ז ליכא למגזר משום דהוי מעוטא ולמעוטא לא חיישי' ועוד הוסיף הרמב"ן וכתב דלשמא נתנסך לא חיישי' דאי איתא דנסכיה לא הוה מזבין ליה כו'. ולהכי תלו האיסור בגזרת בנותיהן ואסרוהו בהנאה משו' לתא דיין נסך שמא יבואו לטעות ביין נסך גמור להתירו בהנאה כאשר האריך הר"ן כנ"ל לישב דברי הר"ן לקע"ד. ונלאתי הרבה להלביש ישוב זה בדברי מהראנ"ח ביישובו ולא הונח לי. והנה יודע אני בעצמי שכל מה שנתעסקתי עד הנה היא כמשנה שאינה צריכה לנ"ד מ"מ אהניה לן למנקט מהא פלגא דאיסור סתם יינם הוי מדרבנן ומשום גזרת בנותיהן.
4
ה׳ומעתה הדרינן למאי דאתי' עלה בנ"ד בהית' דבש הדבורי' דלפי ע"ד נר' דדבש דבורים זה אשר אנו עסוקין בו הוא מותר לישר' ואתינן עלה דמילתא להתירו מכח ס"ס ס' אם יש תערובת כלל וזה שנר' הדבש עכור איפשר שכן הוא ברייתו במקומו וכמו שעינינו הרואות שיש הפרש בין דבש דבורים היוצא בעה"ק בתוך המדינה שמראיתו זך כעין הבדולח ודבש דבורים היוצא מחוץ לעיר בגבולין הוא ירוק אמאריי"ו בלעז הרי שמשתנה הגוון ממקום למקום בכרך א' ואפשר נמי דכה"ג משתנה ממקום למקום במדינת הים ואיפשר לו' שאין בדבש הזה שום תערובת כלל אלא שכן הוא מראיתו מתחילת ברייתו. וגם החנוונים אינם אומרים שבודאי יש תערובת אלא בדרך איפשר אמרו מפני שראו אותו עכור ודומה קצת לדבש של ענבים. וכיון שכן איפשר לו' שלא יש תערובת כלל. ואף את"ל שערבו בדבש הזה דבש ענבים אימור שנתנו בו מעט וכבר נתבטל בס' כסתם יין נסך שמתבטל בס'. ואם נפשך לו' דסוף ספק זה הוי ספק דחסרון ידיעה דאינו ספק וכמו שכתבו כל האחרונים וכמ"ש המרדכי בפ"ב דע"ז דאם אינו יודע לשער אין זה ספיקא דרבנן למיזל לקולא שהרי אין זה קרוי ספק דבר שהחכמים יכולין לברר דדעת הטפשים אינו כלום עכ"ל וא"כ הכא נמי אם אומרים שיש בדבש הזה תערובת דבש ענבים של כותים ואין אנו יכולים לשער אם היה בהיתר כדי לבטל האיסו' אם לאו א"כ הוי ספק זה ס' דחסרון ידיעה דלא מיקרי ספק לכן הוכיחך ואערכה דלא דמי נ"ד לההיא דהמרדכי דההיא דהמרדכי מיירי היכא דאיתחזק איסורא לפנינו בודאי ואח"כ נתערב ולא איפשר לן למיקם בההוא תערובת אם היה בו כדי לבטל האיסור אי לא וכגון באדם שאינו יודע לשער. משא"כ בנ"ד דאעיקרא דדינא מעולם לא איתחזק האיסור לפנינו אלא שבדרך איפשר אנו אומרים שאיפשר שנתערב בו דבש ענבים של כותים וכיון דאי אפשר לן למיקם אם מעט אם הרבה ודאי דאמרי' דאיפשר לומר שנתבטל כיון דאעיקרא לא איתחזק איסורא בודאי ול"ד לספק חסרון ידיעה דהמרדכי כדבר האמור.
5
ו׳טוב אחרית דבר הדבש זה מותר גמור ואין בו שום נידנוד איסור בדבר כן נר' להלכה ולמעשה לע"ד וצור ישראל יצילנו משגיאות כי"ר. הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
6