אדמת קודש, יורה דעה ו׳Admat Kodesh, Yoreh De'ah 6
א׳שאלה ראובן הוחזק להיות מכת הכסילים משתטה ומשתגע מזמן לזמן ונוהג בו השטות כמה ימים וחוזר ומשתפה שיפוי גמור כאילו לא נשתטה כלל. אך בימי וסת השיטות מתלבש בו רוח רעה עד שיוצא מן הכלל ומניחין אותו בכבלי ברזל בידיו ורגליו חדר בחדר בדלתים ובריח ובא שמעון ואמר שתיקון חולי זה שלא יחזור לחולי זה לעולם הוא שיאכילהו תרנגולת נבלה שמתה בידי שמים ואמר שכן ראה בעיניו שכן אירע לאדם א' בעירו ונתרפא ע"י זה. וכן העידו נשים מבנות ישראל שהם ג"כ ראו כמה בני אדם שנשתטו ונתרפאו ע"י אכילה זו. וע"ז נסתפק השואל אם זה החולי נקרא חולי שיש בו סכנה לכדי שנאכילהו איסור נבלה בידים. או אין בו סכנה מיקרי שהרי עינינו הרואות שאינו מת מחולי זה דהא חוזר ומשתפה הוא ואסור שלא אמרו בכל מתרפאין אלא בחולי שיש בו סכנה. עוד נסתפק השואל דאף את"ל שהוא חולי שיש בו סכנה מ"מ כיון שתרופה זו אינה מדרך הטבע כדרך כל התרופות שעושין הרופאים אלא כדרך סגולה הוא אם אסור או מותר ולדברו הוחלנו ושכמ"ה.
1
ב׳תשובה קמיה שמיא גליא כי לא אוכל עוד לשאת ולתת בדבר הלכה שלבי בל עמי מכמה הרפתקי דעדו עלי והעולה ע"ג היא כי חשכו מאורי אור כי היתה לי דמעתי לחם בהפרד ממני מחמדי עיני עון עקיבי סבוני גם סבבוני חלשי ליבאי קלני מראשי והחכמה מאין תמצא והנני כותב שורותים אלו כחותה על הגחלים וזה החלי בס"ד. הנה לספק הראשון שנסתפק השואל ה"י לדעתי דעת הדיוט פשיטא לי דודאי חולי זה הוא חולי שיש בו סכנת נפשו' ואף שאינו מסוכן ע"י שמו' שימות מחולי זה. מ"מ מסוכן הוא שהוא בידו ימית עצמו ולכן נזהרין בני אדם שאינ' מניחין אצלו שום כלי משחית אפי' מחט קטנה וגם מניחין בידיו ורגליו כבלי ברזל כדי שלא יחנוק עצמו בידיו ולא יפיל עצמו מאיגרא רמה לביר' עמיקתא וזה ימים לא כביר שקרה מקרה זה לאשה יולדת ולא השגיחו עליה קרובותיה לשומרה כמצטרך וקמה ממטתה והלכה יחיפה לחצר אחרת בסוף אותו מבוי והשליכה עצמה בתוך הבור והיה הבור ריק וחיפשו אחריה ומצאו אותה באותו בור והוציאוה וחיתה. אך אירע כמקרה זו לאשה אחרת ומתה בבור ודין גרמא טירוף ובילבול הדעת רחמנא ליצלן מהאי. ואף את"ל שאין חולי זה מסוכן לשעתו אלא שנמשך ממנו סכנה כמדובר אפ"ה שרי להאכילו איסור בידים כדי שלא יבא לידי סכנה. וכדמות ראיה יש מהא דאמרי' בערובין דף מ"ה גבי גויים שצרו על עיירות ישראל דבעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיונין ומחללין עליהן את השבת. ופי' רש"י וז"ל סמוך לספר עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול א"ה יוצאין עליהן שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם עכ"ל ופסקו הרמב"ם פ"ב דה' שבת והטור ומרן סי' שכ"ח יע"ש הא קמן דאף שלא התחילה הסכנה לבא דהא לא באו אלא על עסקי קש ותבן אפ"ה התירו לחלל שבת שיצאו בכלי זיינן משו' שמא ימשך מהכנסת הגויים בעיר סכנה. ואם בחילול שבת החמורה התירו לחלל בטענת שמא כ"ש בנ"ד הספק קרוב לודאי הוא שיבא לידי סכנה מפני טירוף ובילבול דעתו דודאי שרי להאכילו נבלה דהא באכילת נבלה ליכא אלא איסור לאו גרידא וכן נמי אמרו בש"ס בברייתא פ' י"ה גבי תינוק שננעל הדלת בפניו ופסקו הרמב"ם בו בפ' וז"ל ננעל דלת בפני התינוק שובר הדלת ומוציאו אע"פ שהוא מפצל אותה כמין עצים שראויין למלאכה שמא יבעת התינוק וימות עכ"ל ואע"ג דאפשר שלא יבא לידי סכנה כמ"ש שם בש"ס דעבדו התם צריכותא ואמרו דאיפשר דיתיב בהאי גיסא ומשביש ליה באמגוזי יע"ש. ודכוותא אמרו פ' מפנין גבי יולדת בשבת דאמר מר אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר ומקשינן פשי' ופריק לא צריכה בסומה מ"ד כיון דלא חזיא אסור קמ"ל איתובי מיתבא דעתא סברא אי איכא מידי חזיא חבירתה ועבדא לי ופסקו הרמב"ם בו בפ' וז"ל ואם היתה צריכה לנר בשבת כו' מדליקי' לה את הנר ואפי' היתה סומה מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר אעפ"י שאינה רואה עכ"ל. ומכאן הביא ראיה הרשב"א ז"ל בתשו' המיוחסות להרמב"ן לנדונו שנשאל על ראובן שנשבע עד"ר שלא ישחוק בשום שחוק שיש בו מעות ונשתטה ואח"כ נשתפה קצת ואח"כ חוזר לשיטותו ויום א' שחקו לפניו ומצא מנוח וירויח לו אם מתירין לו מפני כך או לאו. והשיב שהוא מסופק בדבר דאי' לו' שהוא מותר ויש בזה פקוח נפש כו' עד ובפ' מפנין אמרו גבי יולדת אם צריכה לנר מדליקין לה ואוקימנא אפי' סומא כו' אלמא משום יתובי דעתה בלחוד במקום דאיכא סכנת נפשו' מותר להדליק לה את הנר דהוי אב מלאכה וה"נ דאיכא רוח רעה תקיפה איפשר דאתי בה לידי סכנה ומשום יתוב דעתא שרינן ליה אלא שאני מסופק שמא עילה מצא לשחו' ולא יתיישב דעתו בכך כו' יע"ש. הרי שהגאון ז"ל קרי לחולי זה חולי דאתי לידי סכנה ודעתו ז"ל היה להתי' לו לשחוק כדי שתתיישב דעתו ולא יבא לידי סכנה לולי שחשש דילמא עילה מצא לשחוק ולא יתיישב דעתו בכך ומפני כך נסתפק בנ"ד ואין ולאו ורפיא בידיה. ובנ"ד דליכא חששה זו ודאי דשרי. הרי דגבי תינוק התירו לחלל שבת בטענה שמא יבעת התינוק וגם גבי יולדת סומה התירו להדליק את הנר בשבת משו' איתובי דעתא וכ"ש בנ"ד דליכא אלא איסור לאו דשרי. וכמעט לבי אומר שהאריכות בזה היא כמשנה שאינה צריכה ותו לא מידי בספק הראשון לע"ד ואם דל הוא.
2
ג׳אמנם לספק השני שנסתפק השואל ה"י ודאי צריך יישוב וישר יחזה פנימו וישא עיניו וירא מ"ש הרמב"ם בפי' המשניות בפ' יוה"כ על משנת מי שאחזו בולמוס. מי שנשכו כלב שוטה כו' וז"ל שם ואין הלכה כר' מתיא בן חרש בזה שהוא מתיר להאכיל לאדם ביום צום כפור הכבד של כלב שוטה כשנשך כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה וחכמים סוברים כי אין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד ר"ל בדברים המרפאים בטבע והוא דבר אמיתי ובניסיון הקרוב לאמת אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור כי כחם חלוש אינן מצד הדעת וניסיונו רחוק והיא טענה חלושה מן הטוען וזה העיקר דעהו וזוכרהו כי הוא עיקר גדול עכ"ל גם בס' המורה פ' ל"ז כתב וז"ל כל מה שיאמרו שהוא מועיל ממה שלא יגזור אותו העיון הטבעי אבל נהגו להתירן לפי דעתם כמנהג הסגולות והרוחות המיותרות אסור והוא או' ולא תלכו בחוקות הגוים והם אשר יקראו דרכי האמורי מפני שהם סעיפי מעשה המכשפים ושהם דברים לא יגזרם היקש הטבעי עכ"ל יע"ש. הן כל יקר ראתה עינו ואמטו להכי נסתפק השואל ה"י בספק זה. מ"מ הרואה יר' בתשו' הרשב"א בסי' קס"ז ובסי' תתכ"ה נר' שחולק על הרמב"ם שנשאל אם מותר לעשות צורת אריה בלא לשון חרותה על טס של כסף או של זהב לרפואה לפי שנמצא בס' הרפואות של הראשוני' שזה מועיל לחולי מתנים והוא שיעשנה בשנה ידועה כו' שר"ל שרפואה זו אינה מדרך הטבע אלא בדרך סגולה כו' יע"ש והשיב כו' ולבסוף כתב וז"ל ויותר מזה נר' שכל שלא נאסר בגמ' מאותן המנויין בדרכי האמורי אין לנו לאוסרן לפי שאין הסגולות נודעות לנו ואין לנו כו' שהרי יש סגולו' שלא נודע עיקרן לכל בעלי הטבע דקמיע של עקרין וקדירת האבן הירוקה כו' גם בעשבים גם בלחשין שהתירו חכמי' כו' ואין רחוק מן הטבע מלחש שברירי רירי. גם רפואה בצורות כמ"ש במ' שבת דף ס"ה בסלע שע"ג הצינית ואמרו בגמ' למה אם משום שוכתא ליעבד טסא אי משום צורתא ליעבד ליה פולסא ושמעתי גם מ"ו הרמב"ן היה עושה אותה צורה דאריה לאותו חולי ולא חשש לכלום עכ"ל ז"ל גם בתשו' סי' תי"ג הרבה להשיב על דברי הרמב"ם ז"ל ואסף וקיבץ חבילות חבילו' של ראיות מהגמ' מנגדות לדברי הרמב"ם ויגע בעשר אצבעות ליישבן לדעת הרמב"ם ולא מצא ידיו ורגליו ובתשו' זו חזר וכתב מ"ש על צורת האריה ומאיזה טעם התירו יע"ש באורך וברוחב וכתב שם שרבו הרמב"ן ז"ל התיר לעשות צורת אריה ואין לנו גדול ממנו בחכמה ובמנין וביראת חטא אלא שראה אח"כ שבאו לו שאלות על הוראה זו מחכמי דורו ודחו ראייתו שהביא מסלע שע"ג הצינית בענין שאינו מתקבל כלל ואפ"ה השיב בדרך ארוכה יע"ש באופן שדברי הרמב"ם מ"ש בס' המורה בפ' ל"ז ח"ג הם מופרכים מצד עצמן וקשה ההבנה ואע"פ דבסי' תי"ח בכתב ההתנצלות אשר שלת... ח' אנבוניע אברם להרשב"א ע"ש בדף ע"ב ע"ב פיסקא המתחלת וחכמות הרפואה כו' שהביא דברי הרמב"ם דף ל"ז ופי' כתב שם בא"ד וז"ל אבל כל מה שיעשו כו' וגם בשאלה יחייבהו ההקש נתירהו בתנאי אחר והוא שיהיה תועלת בעשייתו מפורסמת באותו זמן כפועל הפאוניא בביטול הכפיה וזולתה מהסגולות שביחנה הניסיון פעמים רבות ותתפרסם תועלתה ואעפ"י שלא יחייבם ההקש. זהו המתחייב מדעת הרב ז"ל שנתקשו שם רבי' בהבנתו וחזר ונסתפק שם דאכתי מידי ספקא לא נפקא דמה נקרא פירסום בעניינים שהם חוץ להקש. אם מרוב הספרים המחוברים או מגדול ובקי בחכמה ואפי' שיהיה א' או אפי' מפי קצת נשים הזקנות וכיוצא יקרא מפורסם כ"ז צריך להבחינו כדי להתיר ולא יכשל באיסור דרכי האמורי יע"ש באורך. באופן שנסתרה דרכו של הרמב"ם מעין כל הן מדבריו הן שיש סתירה מדברי הש"ס ז"ל.
3
ד׳ולעת הלום נראין דברי הרמב"ן והרשב"א שהתירו להתרפאות בדברים הסגוליים אף שהן חוץ להקש שיש להם ע"מ לסמוך מכמה מקומות מן התלמוד מבבלי וירושלמי וכיון שכן נ"ד דאיכא סכנת נפשו' כמש"ל ודאי דיכולין להברותו באכילת נבילה זו אף שרפואה זו אינה מן המומחה ברפואה ע"צ ההקש אלא סגוליית כיון דאיתמחי רפואה זו שנתרפו בה ג' בני אדם שאירע להם מאורע כזה כמ"ש בשאלה. ועוד זאת יתירה דאף אם ת"ל דלא היתה תרופה זאת מומחת בהמחאת קמיע אפ"ה שרי. דהא אשכחן דשוטה ונכפה דמיין אהדדי דהא במציעא פ' האומנים מדמה להו אהדדי דמדסתם בברייתא וז"ל תניא נמי הכי המוכר שפחה לחבירו וא"ל שפחה זו שוטה היא ניכפית היא משועממת היא כו' ה"ז מקח טעות הרי דהקישן הכתוב זה לזה. וכ"כ הרא"ש בתשובה יע"ש. ובנכפה מצאתי תשו' בהגהות מיימו' פי"ד מה' מאכלות אסורות וז"ל שאלו לרבינו על נכפה א' והיה רוצה גוי אחד לרפאותו ולהאכילו מאכל א' לרפואה שנראין הדברים שיש בו שרץ העוף כו' והשיב כי נכפה חולי גדול וכמכה של חלל דמי ופעמים שמסתכן ונופל באור או במים ומותר אם הרפואה ידועה ואם אין הרפואה ידועה אין להתיר ואע"ג דא' בפסחים דהוה שייף לברתיה בגוהרקי דערלה אותה רפואה ידועה היתה ואפילו למ"ד התם הניח חלב שור הנסקל ע"ג מכתו פטור אבל אסור מ"מ היכא דאיכא סכנה מותר גמור כגון גוהרקי דערלה דהוי שלא כדרך הנאתה אבל בזה המעשה יכול להיות שהוא דרך הנאה באכילה זו ואסור כיון שאינה רפואה ידועה ול"ד לאכיל' חלב חי בפ' כל שעה כדאמרי' פ' גיד הנשה אכל צפור טהורה בחייה בכ"ש במיתתה בכזית כו' ואם ביטל הרופא השרץ ברפואה בס' מותר כו' והמחאת רפואה שמא אין צריך המחאה גדולה כמין הקמיע שאם השרץ מרפא מכח חוזק טעמו א"צ המחאה כ"כ כמו קמיע שאין בקמיע אלא מכח מזל שהם וכיוצא בהם יפה כחם ומותר ואע"ג דאמרי' בהמפלת דאיכא גופה דלא מקבל סמא ואם אין הרפואה מומחה אין בידי להתיר יותר מקמיע שאינה מומחה כו' יע"ש. וטרם בואי לתכלית המבוקש אכתו' מאי דק"ל בדברי תשו' זו והוא במ"ש מ"מ היכא דאיכא סכנה מותר גמור כגון גוהרקי דערלה דהוי שלא כדרך הנאת' כו' נר' מדבריו אלו דהיכא דאי' סכנה לא התי' להתרפאו' באיסורין אלא דוקא כשלא כדרך הנאתן כגון בגוהרקי דערלה דהתם הוי שלא כדרך הנאתה אבל בדרך הנאתן אף דאיכא סכנה אסור להתרפאות. ולכאו' יש לתמוה ע"ד אלו דנר' שדבריו אלו הם היפך דברי הש"ס דהא בש"ס אמרו מר בר ר"א אשכחיה לרבינא דשייף לה לברתיה בגוהרקי דערלה א"ל אימור דאמור רבנן בשע' הסכנ' שלא בשעת הסכנה מי אמור א"ל האי אישתא צמרתא נמי כשעת הסכנה דמיא. איכא דאמרי א"ל מידי דרך הנאה קא עבידנא עכ"ל הש"ס. וכל חכם לב בלבבו יבין דללישנא קמא דא"ל האי אישתא כשעת הסכנה דמיא הוא שרבינא בא להעתיקו למר בר ר"א לא ע"מ שהיה סבור שחולי זה לא היה בו סכנה וא"ל רבינא שחולי זה יש בו סכנה וכיון שיש בו סכנה לא שאני לן בין כדרך הנאתה ובין שלא כדרך הנאתה דבכל גוונא מותר כיון דאיכא סכנה בדבר. וללישנא בתרא דא"ל מידי דרך הנאה כו' הוא דרבינא הודה לדברי מר בר רב אשי דסבירא ליה שחולי זה לא היה בו סכנה אך מר בר ר"א היה טועה בדין וסובר דכשאין סכנה אפי' שלא כדרך היה אסור ולכן השיב לו רבינא מידי כדרך הנאה קא עבידנא. כלו' וכיון שלא כדרך הנאה עבידנא מותר גמור הוא ולא כמו שאתה סבור דבחולי שאין בו סכנה אפי' שלא כדרך הנאה אסור זהו פשט דברי שמועה זו. והשתא נמי דכשיש סכנה אפי' כדרך הנאה מותר לכ"ע. וכיון שכן ק' נמצאו דברי התשו' הנז' שאינן מכוונים בדברי הש"ס. ואשר ע"כ נלע"ד שהרב בעל תשו' זו דפי' שמועה זו הכי הוי והוא בהנחה זו דודאי רבינא קודם שבא להשיג על מר בר ר"א כבר ראה המעשה שהיה עושה מר בר ר"א לברתיה בגוהרקי דערלה שהיה שלא כדרך הנאה שהרי עדיין היו הזתים בוסר והוי שלא כדרך הנאה אלא שהיה סבור שאותו החולי היה חולי שאין בו סכנה ולכן השיגו למה משח בתו בגוהרקי הערלה הללו אף שהוא שלא כדרך הנאה אסור כיון שאין בחולי זה סכנה שאם היה החולי שיש בו סכנה החרשתי כיון דעבדא שלא כדרך הנאה. ולכן השיב לו האי אישתא צמרתא נמי כשעת הסכנה דמי וכיון שהוא חולי מסוכן יפה עשיתי מה שעשיתי דשייפנא לה בגוהרקי דערלה דכשלא כדרך הנאה שרי נמצא דלהאי לישנא משמע דאם היה הדבר בדרך הנאה אף בחולי שיש בו סכנה אסור. נמצא דלהאי לישנא הא מיהא רבינא מודה ואזיל לס' מר בר ר"א דבחולי דאין בו סכנה אפי' שלא כדרך הנאה אסור וללישנא בתרא לא ניחא ליה ס' זרה זו דרבינא דהוא מארי דתלמודא יהיה סובר דבחולי שאין בו סכנה דשלא כדרך הנאה יהיה אסור לכן אמרו שרבינא הכי השיב לו שאינו כמו שסבור דבחולי שאין בו סכנה אסור שלא כדרך הנאה שאין הדין כן אלא דבשלא דרך הנאה בחולי שאין בו סכנה מותר גמור ולכן השיב לו בלשון הזה מידי דרך הנאה קא עבידנא. אך ללישנא זו בתרא לא איתבריר לן בחולי שיש בו סכנה אי שרי בדרך הנאה או לא. והרב בעל התשו' פסק כלשון ראשון דבחולי שיש בו סכנה לא שרי אלא שלא כדרך הנאה אבל בדרך הנאה אסו' ולהכי שפיר מייתי ראיה מגוהרקי דערלה. עוד צריך אני לפרש דבריו ז"ל במ"ש אח"כ ול"ד לאכילת חלב חי בפ' כ"ש כדאמרי' פ' ג"ה אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא במיתתה בכזית שהם דברים סותרות זא"ז והנלע"ד שדבריו אלו הם רומזים למ"ש התוס' בפסחים דף כ"ד ד"ה פרט לאוכל חלב חי שהקשו וז"ל וא"ת הא אמרינן פ' ג"ה אכל צפור טהורה בחייה בכ"ש במיתתה בכזית וי"ל דשאני עוף שהוא רך וחזי לאומצא וחשיב כדרך הנאתו עכ"ל יע"ש. והשתא פי' דבריו כך הם לפי שהיא סיים וא' דאם אין הרפואה ידועה ויכול להיות שנהנה מאיסור ואינו מתרפא ואסור. והוק' לו דסוף סוף אמאי אסר מאכילת שרץ זה שנותנו לו הגוי לרפוא' דמה הנאה יש לו באוכלו חי השרך הא קי"ל דהאוכל חלב חי פטור יען אינו נהנה שלא כדרך אכילתו ה"נ הכא. ולכן תירץ וא' כדאמרי' פ' ג"ה אכל צפור חי בכ"ש כלו' דכי היכי דהתם מוכרח לו' דטעמא דצפור הוא משום דרכיך ולכן אפי' אם אכלו חי אסור בכ"ש ה"נ בנ"ד כיון דרפוא' זו היא שרץ העוף דרכיך לכן שייך בו הנאה ואסור כנ"ל לפ' דבריו בלי ספק שלכך נתכוון ובין הכי והכי דבר הלמד מעניינו דנכפה הוא חולי שיש בו סכנה ומותר להתרפאות אפי' ברפואה שיש בה שרץ אם היא רפואה ידועה. ה"נ בנ"ד בחולי השיטות השוה לנכפה כנז"ל ודאי דמותר להתרפאות בנבלה כיון שהיא רפואה ידועה כאשר העידו אנשים ונשים כנז"ל בשאלה. ודבר הלמד מסופו דלא בעינן המחאת הרפואה. כהמחאת קמיע הנז' פ' במה אשה יוצאה כ"ש בנ"ד דאיתמחי רפואה זו יותר מהמחאת קמיע כנז' בשאלה דודאי דשרי ע"כ מה שהשיגה דעתי ואם דל הוא לפי הספרי' הנמצאי' אתי במחיצתי. וע"פ הדברים האלה.
4
ה׳קם דינא דנ"ד לס' הרמב"ן והרשב"א והגהות מיימו' גדולי ישר' המה ודאי דשרי להאכילו לשוטה זה רפואה זו של נבלה ומוטב שנעבור על לאו זה דלא תאכלו כל נבלה ולהאכילו בידים כדי שיתרפא וישמור אח"כ את חוקי האלקים ואת תורותיו וכל הזריז בזה ה"ז זריז ונשכר ושכמ"ה.
5