אדמת קודש, יורה דעה ז׳Admat Kodesh, Yoreh De'ah 7
א׳שאלה ראובן היה בידו מחנק א' של זהב שמשקלו י' מתקאלים. והיה דחוק ורצה למוכרו בחמשים זלוטא לערך חמשה זלוטאס המתקאל שכן העריכוהו בשוק של צורפי זהב וכסף. מצאו שמעון לראובן ואמר לו אם יש את רצונך לפחות לי חצי זלוט' בכל מתקאל ואני אתן לך מעות יפות תואר ובריאות באופן שתמכרהו לי בסך מ"ה זלוטאס ואעשה עמך חסד שמהיו' ועד י"ב חדש אם השיגה ידך ותחזיר לי המ"ה זלוט' הרי שלך לפניך כמו שמכרתו לי ולאחר י"ב חדש אם לא השיגה ידך הרי הוא קנוי לי מעכשיו בסך מ"ה זלוט' ואין לך עלי עוד שום טענה ותביעה ואפילו תרעומת דברים וראובן הנז' הודה לשמעון הקונה ונתרצה ברצון נפשו למוכרו לשמעון בסך מ"ה זלוט' עפ"י התנאי הנז' וקנו מידו קנין גמור ע"ז וע"כ שמעון הקונה נפשו לשאו"ל הגיעה אם יעברו הי"ב חדש ולא השיגה יד ראו' המוכר שקנוי לו מהיום ההוא והלאה כאשר התנה עמו אם יש שום נדנוד איסור רבית בדבר אם לאו ובאותו מעמד נמצא אפוטרופוס של יתומים שמינוהו ב"ד והיה בידו מעות של יתומים ושאל לו במשפט האורי"ם איזה דרך ישכון אור להלוות מעות של יתומים בריוח באופן היותר נאות עפ"י הדין שלא יהיה איסור רבית בדבר על הכל יורנו המורה לצדקה חוקי האלקים ותורותיו ושכמ"ה.
1
ב׳תשובה נלע"ד שאם דברי שמעון ומעשיו היו בסיגנון הזה הבא בשאלה ניצול הוא מאיסור רבית דכיוצא בזה תנן בפ' הרבית דף ס"ה הלוהו על שדהו וא"ל אם אין אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי הרי הוא שלו וכך היה בייתוס בן זונן עושה עפ"י חכמים ובגמ' איפליגו רב הונא אמר בשעת מתן מעות קנה הכל לאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו ורב נחמן אמר אף לאחר מתן מעות קנה הכל ואסיקנא דבין בשעת מ"מ ובין לאחר מ"מ לא קנה אא"כ אמר לו קנה מעכשיו היכי דלא ליהוי אסמכתא. ופירש"י ז"ל בד"ה ואב"א מתני' בדא"ל מעכשיו קנה אם לא אתן לך עד שלש שנים דלאו אסמכתא היה אלא קנין גמור הוא שע"מ מכר גמור החזיק בה מעכשיו בדמים הללו ואוזלי אוזיל גביה וזה קבל עליו שאם יחזיר לו מעותיו עד ג' שנים יקבלם והפירות לר' יאודה לוקח אוכלם ולרבנן משלשין אותם עכ"ל. וראה ראיתי להרב ג"ת שער מ"ו חלק כ"ב דף רמ"ג שהוקשה בעיניו דברי רש"י הנז' וז"ל ולכאורה ק' טובא דכיון דלפי פי' אין שום תנאי על עיקר המכר דמכר מוחלט הוא מעיקרא באותם הדמים והתנאי הוה שהלוקח עצמו קבל עליו שאם יחזיר לו מעותיו שיקבל' ויחזיר לו קרקעו נמצא שאין המכר תלוי ועומד עד סוף הג' שנים דמכר גמור הוא מתחילתו ואם מחזיר אח"כ מעותיו הו"ל כאילו הלוקח חוזר ומוכר לו השדה באותן הדמים ולא שייך הכא צד א' ברבית כלל דבין יחזיר מעותיו בין לא יחזיר לעולם הקרקע של הלוקח הוא שע"מ מכר גמור החזיק בו מעכשיו כלשון רש"י וא"כ היכי קאמר דהפירות לר"י אוכלן הלוקח ולרבנן משלשין הא ודאי לכ"ע אוכלן הלוקח בהיתר גמור דבשלו הוא אוכל וזה נר' טעם רבי' כו'. ולרש"י צ"ל דאהני האי הנאה להחשיב כאילו אין השדה מכורה לחלוטין אף לענין שלא יאכל הפירות אלא אחר ג' עכ"ל. ולי הדיוט נר' לתרץ דלע"ד נר' דס"ל לרש"י דמאי דאמרי' במתני' הלוהו על שדהו כו' מיירי דמכר לו על הלואה זו שדה מאתים במנה וכן פי' רבי' בעל הטורים בח"מ סי' ר"ז שכתב וז"ל הלוהו על שדה מאה זהובים והוא שוה יותר ואמר לו אם לא תפרעני עד ג' שנים תהא שלי הוי אסמכתא ולא קני ואם אמר ליה אם לא תפרעני עד ג' שנים תהא שלי מעכשיו קנה וכתב מרן בב"י וז"ל והיה שוה יותר היינו לומר שאילו לא היה שוה יותר אפי' לא אמר מעכשיו לא הויא אסמכתא כו' יע"ש. ומלישנא דאיפליגו רב הונא ורב נחמן מוכח כן ממאי דאמר רב הונא דאם לאחר מתן מעות דלא קנה אלא כנגד מעותיו ורב נחמן אמר דקנה הכל משמע דהשדה שוה יותר. וכ"כ הרב בעל התרומות בשער ובחלק הנז"ל סי' כ"ג שהוכיח כן מדברי רב הונא יע"ש. וכ"כ רש"י שם בהדיא ד"ה אבל מניומי חלוק עלי והחזרני מדברי והא אסמכתא היא הבטחה בעלמא לסמוך על דבריו שאם לא מלא דבריו יתן לו שוה מאתים במנה עכ"ל. והדבר מפורש שדברי רש"י הללו קאי על הך מתני' דהלואה על שדהו וא"ל אם אין אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים כו' דפריך סתמא דתלמודא לס' מניומי דאמר אסמכתא לא קניא וזה פשוט נמצא דכל האי שקלא וטריא דתלמודא דשקיל וטרי הכא לפי דעת רש"י וסיעתו הוא לענין אי קני המלוה השדה כולה אחר ג' שנים כשלא החזיר לו הלוה המעות בתוך הג' שנים דהאי הוי אסמכתא ולא קני לדעת מניומי. ואסיקנא ואב"א בדא"ל מעכשיו. וע"ז פירש"י דלא הוי אסמכתא אלא קנין גמור שע"מ מכר גמור החזיק בה בדמים הללו והיתרון אוזלי הוא דאוזיל המוכר גבי לוקח והלוקח הוא שקבל עליו שאם יחזי' מעותיו עד ג' שנים יקבלם ור"ל דלהכי אמרי' דאם לא החזיר לו מעותיו תוך ג' שנים דהלוקח קנה כל השדה אף אם לקח ממנו מנה והשדה שוה מאתים אפ"ה הלוקח קנה כל השדה במנה שנתן לו שכיון דא"ל מעכשיו קנויה לך הו"ל קנין גמור למפרע ואוזולי הוא דאוזיל גביה ואין כאן אסמכתא דאין כאן בטחון בעלמא אלא קנין גמור ושלם ולכן אחר שלש שנים קנה הלוקח כל השדה כנגד מעותיו ושלא כנגד מעותיו הכל כאשר לכל קנה הלוקח מ"ש. אמנם בענין הפירות שאכל בתוך הג' שנים קודם שנתברר קנייתו אכתי קאי בפלוגתא דרבוותא דלר"י קנה הלוקח משו' דס"ל דצד א' ברבית מותר ולרבנן דאסרי ודאי דמשלשין דהא צד א' ברבית הוא דאיפשר שיחזיר לו המעות תוך ג' שנים. וכ"ת אי קיימא הא לא קיימא הא ר"ל דאי אמרי' דמשום דא"ל מעכשיו הרי הוא כמכר גמור ביד הלוקח משעה א'. א"כ מאי טעמא דרבנן דאית להו דבפירות משלשין הרי שלו הוא אוכל הלוקח וכמ"ש הרב ג"ת ואם נאמר דטעמא דרבנן דס"ל דבפירות משלשין משום דהוי צד א' ברבית דשמא יחזיר לו המעות תוך ג' ונמצא שהפירות שאכל הלוקח הן רבית מעותיו וא"כ גם בקניית השדה אף שא"ל מעכשיו היכי ס"ל דקנה כל השדה כולה הא איכא צד א' ברבית דאי' היה שיחזיר לו המעות תוך ג' שנים ואין כאן קנין גמור לא היא דגבה טורא בינייהו ורב המרחק בניהם וחילוק זה למדתיו מדברי הרב ג"ת הוא בעצמו ז"ל שכתב שם בשער ובחלק הנז' סי' כ"ג דף רמ"ד שם וז"ל עלה דההיא דג' שנים והכא לא שייך צד א' ברבית דלא אמרינן צד א' ברבית אלא היכא דבשעת אכילת הרבית הוא ביד המלוה או הלוה להעשותו צד א' אבל בג' שנים מיד כשנשלם הזמן שאז נחלט לו השדה למפרע אז ממילא הוא שלו ואין שום א' מהם יכול לעכב על חבירו אם אין שניהם מתרצים דמכר גמור הוא למפרע ומ"ה אין כאן צד א' ליאסר כו' יע"ש. וע"ש בדף הנז' בע"א שפי' הענין בהרחבת דברים ביתר שאת יע"ש. וחילוק זה נ"ל דלמדו הרב הנז' מדברי התו' בפ' הרבית דף ס"ג ד"ה צד א' ברבית שהקשו מההיא דסאה בסאה ותירצו דלא חשיב צד א' אלא דבר שהוא ביד מלוה ולוה להעשותו צד א' שלא יהיה רבית אמנם סאה בסאה אין תלוי בידם שהוא תלוי בשער יע"ש. וכיון שכן הרי החילוק מבואר שהפרש גדול יש בין זה לזה ולהכי לענין קניית השדה ס"ל לרבנן דאין בו צד א' ולהכי כיון שא"ל מעכשיו קנה למפרע כל השדה כולה וליכא אסמכתא. אמנם באכילת הפירות שביד הלוה לעשותו שלא יהיה רבית דהיינו שלא יפרע לו תוך ג' א"כ הוי צד א' ברבי' ולרבנן צד א' ברבית אסור ולהכי כתב רש"י דלרבנן בפירות משלשין ודוק. ובזה אזדא לה תלונת הרב ג"ת מעל רש"י ויישובו אינו מובן אצלי כלל. וט"ס ניכר בדברי הרב הנז"ל במ"ש בישובו אף לענין שלא יאכל הפירות כו' דצריך למחוק תיבת אף כנ"ל יע"ש. ובשיטת רש"י וסיעתו אזיל הריב"ש בתשו' סי' של"ה וז"ל שם בא"ד כדתנן פ' איזהו נשך הלוהו על שדהו כו' ולא פליגי בגמ' אלא על פירות הג' שנים דאליבא דרבנן דס"ל דצד א' דרבית אסור אפי' בדא"ל מעכשיו אין הלוקח אוכל פירות. אבל השדה בעצמו אף אם היה שוה כמה יותר ממה שהלוהו אין כאן רבית ושרי אפילו לרבנן דס"ל צד א' ברבית אסור כו' ולא תימא דטעמא דהתם משום דאין אונאה לקרקעות דאפ"ה אסור ואיכא משום רבית אי מוזיל לגביה כדתנן המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם ולא ישכור ממנו בפחות אע"ג דשכירות קרקע אין בו אונאה דמכירה ליומא הוא כדאי' פ' הזהב. וכן נמי אמרינן התם משכן לו בית משכן לו שדה וא"ל כ"ז שתרצה למוכרם לא תמכרם אלא לי בדמים אלו אסור כו' דאלמא אע"ג דאין הונאה לקרקעות כיון שהוא מוזיל גביה בשביל ההלואה שהוא עושה לו עתה אסור שהרי הוא מתחייב לו עתה למכור לו בפחות בשביל ההלואה. אבל באם אין אתה נותן לי מכאן ועד ג' שני' ליכא אגר נטר לי שאינו מרויח בהמתנה כלום שאפי' ממתין לו כל הג' שנים אם פרעו בסוף הזמן אינו מרויח כלל וא"כ כשלא פרעו והוחלט לו אין כאן רבית אלא קנס עכ"ל יע"ש. ונר' דהריב"ש חלוק הוא עם הראב"ד במ"ש ולא תימא דטעמ' דהתם משו' דאין הונאה לקרקעות דאפ"ה אסור ואיכא משום רבית אי מוזיל לגביה כדתנן המלוה את חבירו לא ידור בחצירו כו' וכן נמי אמרינן התם משכן לו בית כו' דאלמא אע"ג דאין הונאה לקרקעות כיון שהוא מוזיל גביה בשביל ההלואה כו' אסור כו'. נר' מדבריו דטעמא דמתני' דשרי בהך מתני' דהלוהו על שדהו דאין הטעם משום דאין הונאה לקרקעות אלא משום ההיא טעמא דיהיב משו' שאינו מרויח כו' כמש"ל ואילו הראב"ד נר' מדבריו דמסתמיך ואזיל על האי טעמ' דאין אונאה לקרקעו' שכ"כ הרב בעל התרו' בשמו בשער מ"ו ח"ד סי' כ"ג הנז"ל במה שתירץ אמה שהוק' מ"ש ההיא דמשכן לו בית מהך מתני' דהלוהו על שדהו כו'. וז"ל הרב בעל התרו' וזה תירץ הראב"ד בפ"ג דהתם דלא קאמר אלא לכשתתרצה ותמכרם לא תמכרם אלא לי עדיין הדבר תלוי בדעתו אם ירצה למכור ימכור ואם לא ירצה למכור לא ימכור והלכך הו"ל הלואה ואסור אבל הכא תנאי מכירה הוא דהא קא"ל מעכשיו ואם לא אפרעם לך לסוף ג' שנים שדה זו מכורה לך הילכך בשעת הלואתו קנה הכל בע"כ של לוה שהרי אין אונאה לקרקעות ותנאי מכירה היא ותנאו קיים וליכא משום חשש רבית כלל שהרי אין עליו שם הלואה. גם תירץ א"נ קנה אמרינן אבל איסור רבית מיהא איכא עכ"ל יע"ש. הרי בהדיא דהראב"ד ס"ל [ז"ל?] מסתמיך ואזיל על האי טעמא דאין אונאה לקרקעות ולהכי קנה המלוה כל השדה בע"כ של לוה משום דאין אונאה לקרקעות שאם היה אונאה לקרקע א"כ דל מהכא טעמא דרבית ת"ל דלא קנה המלוה כל השדה משום אונאה דהא מכר לו הוה מאתים במנה ובודאי דזה שלא כדעת הריב"ש כנז"ל וחלוקים בעיסתן הם ובאמת מן הראוי היה להיטפל בדבר ולמשכוני נפשין ליישב לסברת הראב"ד אינהו תרי סוגיין דמייתי הריב"ש שהוכיח מתוכן דאע"ג דקי"ל בעלמא דאין אונאה לקרקעות מ"מ לענין רבית אסור אי מוזיל גביה ולאפס פנאי איני מטפל בענין. אך את זה ראיתי שם שהרב ג"ת הוק' בעיניו הרבה תירוץ ב' של הראב"ד במ"ש א"נ קנה אמרי' אבל איסור רבית מיהא איכא. כתב ע"ז הרב הנז' וז"ל. גם תירץ דא"נ קנה אמרי' כו' לא ירדתי לסוף דעת תירוץ זה דהיכי אי' לומר דההי' דג' שנים דקתני הרי היא שלו דוקא לענין הקנין קאמר אבל איסור רבית מיהא איכא דא"כ תמיהא מילתא טובא היאך איפשר שהיה בייתוס ן' זונין עושה כן עפ"י חכמים וכי יתכן שחכמים היו מתירין לו לעשות דבר שיש בו נדנוד איסור של רבית אפי' של דבריהם דודאי משמע דהודו לו דלכתחילה מותר ויכול לעשות כן עכ"ל.
2
ג׳ובאמת שתמיהא רבתי היא על הראב"ד ובמאד מאד טרחתי ויגעתי בעשר אצבעותי להעלות ארוכה ומרפא ביישובן של דברים. וזה אשר עלה בידי ע"צ הדוחק והוא דהנה הרב הנז' כתב בתחילת ענין זה במ"ש הרב בעל התרומות ויש לדקדק כו' ותורף דבריו בקיצור הם דבתחילת עייונו נ"ל שתירוץ הא' שתירץ הראב"ד ז"ל הוא תירוץ שתירצו התוס' והרא"ש שנר' מדבריהם דההיא דג' שנים מיירי בדא"ל מעכשיו ובהך דבדמים אלו דלא מיירי בדא"ל מעכשיו. ואם הדבר כן קשה מאי דקאמר הרב בעל התרומות בסיום דבריו ודע כי התנאי מתקיים כו' בדא"ל מעכשיו כו' דאי במעכשיו הדבר תלוי א"כ אף בדמים אלו לישתרי בתנאי דמעכשיו ולמה אמרו בסתם בדמים אלו אסור דמשמע אף בדא"ל מעכשיו. ותירץ הרב הנז' ז"ל דאחר ההתבוננות נ"ל שאין הדבר תלוי במעכשיו לכלהו תנאי ואמוראי אלא דאידי ואידי איירי בדא"ל מעכשיו. אלא דבההיא דג' שנים מהני מעכשיו משום דקצב זמן ג' שנים וכיון שלאחר ג' שנים ע"כ של לוה נחלטת למלוה מ"ה נשתקע ממנה שם הלואה למפרע והו"ל מכורה משעה א'. משא"כ בדמים אלו שלא יש זמן קצוב אלא הדבר תלוי ברצון הלוה כל ימי עולם ואין זמן למלוה שיכול להוציאה ממנו בע"כ של לוה א"כ אף בדא"ל מעכשיו באיסור קאי לעולם משום דהמעות הן בהלואה לעולם זהו תורף דבריו יע"ש באורך וכפי דבריו אלו אפשר לע"ד לומר שהראב"ד בתירוץ א' כיון לתרץ מה שתי' התוס' והרא"ש כפשט הדברים שנר' מדבריהם שחילקו דההיא דג' שנים מיירי בדא"ל מעכשיו וההיא דבדמים אלו מיירי בדלא א"ל מעכשיו אלא שהתו' והרא"ש כתבו התירוץ בלשון קצר והראב"ד בא לו בדרך ארוכה ושניהם לדבר אחד נתכוונו לומר שהענין תלוי בתנאי דמעכשיו דוקא ולא בדבר אחר. אלא שהראב"ד אחר שכתב התירוץ הרגיש בעצמו וא' בדעתו דאי איתא דהדבר תלוי במעכשיו ולא בד"א א"כ למה סתמו דבריהם רבותינו בההיא דבדמים אלו דלעולם אסור הא משכחת לה דיהא מותר בדא"ל מעכשיו ובמקום שאמרו בשווייהן מותר הול"ל ואם א"ל מעכשיו מותר וההיא דשווייהן לא איצטריך למימר דאתיא במכ"ש. ומפני הירגש זה תירץ תירוץ אחר וכתב א"נ קנה אמרי' אבל איסור רבי' מיהא איכא פי' דבריו לע"ד דר"ל א"נ קנה אמרי' דכיון דא"ל מעכשיו ליכא אסמכתא דתנאי דמעכשיו הוא המוציא מידי אסמכתא וכלו' דבכולהו איירי דאמ' מעכשיו דבהכי קנה אלא דאכתי בחד מינייהו איכא איסור רבית שהיא הך דבדמים אלו. וטעמא דמילתא הוא משום דכיון דבדמי' אלו לא קצב זמן כדבר האמור לכן אף בדא"ל מעכשיו מיירי מ"מ איסור רבית מיהא איכא דתנאי דמעכשיו מועיל לו' דקנה וליכא אסמכתא אבל איסור רבית רמיא אכיתפא. משא"כ בההיא דג' שנים דאיכא תרתי לטיבותא דא"ל מעכשיו דליכא אסמכתא ונוסף גם הוא שקצב זמן דלאח' ג' שנים המלוה זכה בע"כ של לוה דודאי ליכא איסור רבית כלל. נמצא דמה שכתב הראב"ד אבל איסור רבי' מיהא איכא קאי לההיא דבדמים אלו ולא להך דג' שנים. ואם לכך נתכוון הראב"ד בתירוץ הב' ממילא הוסרה והודחה תמיהת הרב ג"ת במ"ש וכן היה בייתוס בן זונין עושה עפ"י חכמים דודאי כדין היה עושה עפ"י הדבר אשר הורו לו רבותיו שיתן זמן קצוב ויקנה במעכשיו באופן שלא יהיה נידנוד איסור רבית כלל בדבר כנ"ל ראו מה בין ביני לבינו דלדעתו כלכל דבר זה דזמן קצוב לכשלא קצב לו זמן כתירוץ התוס' והרא"ש וכתירוץ הא' דהראב"ד. ולדידי חזי שדברי התוס' והרא"ש הן כפשטן שהחילוק הוא בין א"ל מעכשיו ללא א"ל מעכשיו וכן כיון הראב"ד בתירוץ הא' לתירוץ התוס' והרא"ש וכן נראה בהדיא בדברי הראב"ד במ"ש אבל הכא תנאי מכירה היא דהא קא"ל מעכשיו כו' משמע דההיא דבדמים אלו לא מיירי בדא"ל מעכשיו וכמו שדקדק כ"ז הרב הנז' ז"ל. אלא שהראב"ד הרגיש בעצמו ההרגש הנז"ל ולפיכך תירץ תירוץ אחר א"נ ובתירוץ הב' כלל הענין שכתב הרב ג"ת שהחילוק הוא בין קצב זמן ללא קצב זמן כאמור. ולדעת התוס' והרא"ש איפשר דס"ל דאה"נ דאי בדמים אלו הטיל תנאי דמעכשיו דשרי וכמ"ש הגהות המרדכי והביא דבריהם הרב הנז' בדף הקודם לזה ומאי דנקטו בש"ס בשווייהן מותר ולא נקטו בדא"ל מעכשיו דשרי אי' לו' לריבותא נקטי לאשמועי' דבשא"ל בשוויה אם נתרצה למוכרה לו בשוויה אעפ"י שמצא יותר פי' שיקנוה לו במעות יתרים על דמי שוויה מותר לו ללוקח לקנותה בשוויה ואין שם שום איסור משא"כ בשא"ל בדמים אלו דאף אם המוכר למוכרה באותן הדמים אסור לו ללוקחה וכמ"ש הרב ג"ת שם יע"ש.
3
ד׳יצא מהמחובר לנ"ד שכיון שא"ל ראו' מעכשיו קנוי לך שכן נר' מלשון השאלה ששמעון שאל מראו' שאם יש את רצונו לקבל תנאי זה שאם יעברו הי"ב חדש ולא תשיג ידו של ראובן לפדותו שיהיה קנוי לו מעכשיו בסך מ"ה זלוט' ושמעון הודה לדבריו וא"ל כן שאם לא תשיג ידו לפדותו עד לאחר י"ב חדש שיהיה קנוי לו מעכשיו דלפי דעת התו' והרא"ש והראב"ד לפי תירוץ הא' דס"ל דבתנאי דמעכשיו בלחוד סגי וליכא אסמכתא ולא רבית אם היה דבר שעושה פירות בתוך הזמן ודאי דשרי בנ"ד וכ"ש דבנ"ד אינו דבר שעושה פירות בתוך הזמן דלכ"ע שרי. ואף לפי דברי הרב ג"ת דס"ל דהתו' והרא"ש והראב"ד ז"ל אפי' לתירוץ הא' ס"ל דאין תנאי דמעכשיו בלחוד הוא עיקר ההיתר אלא הזמן שקצב המלוה ללוה הוא הגורם עיקר ההיתר דלאחר זמן הקצוב דהמלוה קונה בע"כ של לוה כדבר האמור ה"נ בנ"ד הרי זמן קצוב לפנינו שקצב לו זמן עד י"ב חדש ואחר י"ב חדש שמעון קונה אותו בע"כ של ראובן ודאי דאין כאן איסור רבית כלל דהרי יש כאן בנ"ד זמן קצוב ותנאי דמעכשיו דליכא אסמכתא ואין לו' דתנאי מעכשיו האמור בש"ס שמבטל האסמכתא אינו מועיל אלא דוקא במקרקעי ולא במטלטלי דהיכא דאיתמר איתמר. דלא היא דאדרבה נמצא בקדמונים דס"ל דבמטלטלי אפי' בסתם הו"ל כאו' מעכשיו וכמ"ש מרן ז"ל בח"מ סי' ר"ז בשם הרמב"ן ותלמידי הרשב"א ויהבי טעמא משום דאין אדם מקפיד למכור מטלטליו כדקפיד למכור קרקעותיו יע"ש. ומכ"ש אם במטלטלין פי' ואמר תנאי דמעכשיו דליכא מאן דפליג דודאי דליכא אסמכתא לכ"ע.
4
ה׳ואם לבך נוקפך באמור אלי ראה דבריך טובים ונכוחים ושומע אין לך דאכתי יש מקום לאיסור רבית בנ"ד והוא שאם ראו' שהוא המוכר היה מוכר חפץ זה לשמעון בסתם ושמעון הקונה מדעתו היה א"ל לראובן המוכר לכשיהיה לך מעות עד י"ב חדש אחזיר חפץ לך במעות שתחזירם לי בלי תוספת ומגרעת אז לא היה שום נידנוד איסור רבית כלל וכדאמרי' בש"ס פ' הרבית דף ע"ה וז"ל ת"ר מכר לו בית מכר לו שדה וא"ל לכשיהיו לי מעות תחזירם לי אסור לכשיהיו לך מעו' אחזיר' לך מותר ואמרי' מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומשני א"ר סיפא דא"ל מדעתי רישא דלא א"ל מדעתי ואסיקנא נעשה כמי שאמר ליה מדעתי איתמר ע"כ יע"ש. ובפי' שמועה זו יש שינוי בין כת הקודמים דלרש"י והראב"ד ובעל התרו' בשער מ"ו ח"ד סי' י"ט פי' דהכל תלוי בין התנה מוכר להתנה לוקח וכשהתנה לוקח א"צ לו' מדעתי אלא סתמו כפי' וכדאסיקנא נעשה כדא"ל מדעתי. אמנם הראב"ד כתב בשם הראשונים כמ"ש מרן הקדוש בב"י ח"מ סי' ר"ז בשם תלמידי הרשב"א ז"ל דס"ל בפי' השמועה דל"ש לן בין אתני מוכר לבין אתני לוקח. אלא בין התנה קודם גמר המכר להתנה אחר גמר המכר הוא דשני לן וכתב מרן הקדוש שדעת הרמב"ם נוטה לפי' הראשונים שכתב הראב"ד ז"ל. והרב בעל ג"ת שם דף מ"ב נשא ונתן ביד לישב דעת הרמב"ם ונתן תבלין כדי ליתן טעם בדברי הרמב"ם וז"ל ומה שנר' עיקר בכוונת הרמב"ם הוא נלמד ממ"ש הרב מה' מכירה דלהרמב"ם אין איסור אכילת הפירות או ההיתר תלוי בהיות התנאי קיים או בטל דאף אם התנאי קיים יש בו צד היתר אלא דהעיקר תלוי במה שנבין מכוונת המוכר אם הוא גומר למכור ולהקנות לגמרי או אם אין כוונתו למכירה גמורה רק לקבל המעות באותה שעה שהוא צ"ל ולהחזירם אחר זמן. והשתא אם המוכר שהוא המקנה מתנה ואומר אם יהיו לי מעות כו' גלי דעתיה דלא גמר ומקנה במכירה אלא דעתו לקבל המעו' בהלואה ולפיכך אסור הלוקח למכור הפירות דהויין רבית אבל כשהמוכר מוכר בסתם ואינו מטיל שום תנאי במכר אלא הלוקח מעצמו או' כשיהיו לך מעות כו' נמצא בזה שהמוכר גמר ומקני ובודאי שלא לשם הלואה לקח המעות וכשהלוקח הטיל התנאי מדעתו אמרו מבלי קדימת דברי המוכ' לפיכך הוי זה כמקח שנעשה בא' משאר התנאים שהמכר הוא מכר גמור לשיקבל הלוקח פירות ובהגיע זמן לקיים התנאי צריך לקיימו עכ"ל. ודברים אלו מתוקים מדבש ונופת צופים ולעד"ן כי מרים הם דכיון דראובן המוכר לא מכר בסתם אלא בתנאי שקדמו במאמרו דלוקח שע"ד כן מכר אותו מאן לימא לן שראו' המוכר גמר והקנה החפץ לשמעון בכל נפשו דילמא דזוזי אנסוה ולשם הלואה קבל המעות באותה שעה ולא לשם מכר וכיון שכן אכתי נידנוד איסור רבית יש.
5
ו׳ובטרם תחיל האר"ש נדעה ונרדפה לדעת וליישב תמיהא גדולה סתמה הרב מהרש"ך בח"ד הנדפס מחדש סי' פ' שתמה על הרשב"א והתשו' הביאה הריב"ש בתוך תשו' סי' של"ה שנשאל הרשב"א במי שהלוה מעות לחבירו וכתב בשטר אם לא נתתי לך לזמן פ' אתן לך כך וכך שלפי הדין אין בזה משום רבית שאין זה אלא קנס אמנם אמר שדעתו לעשות כן לכתחילה דלא גרע מרבית מאוחרת שאע"פ שאין כאן אגר נטר לי כיון שבאה לו ההנאה מחמת הלואתו אסור כו' ע"כ. ותמה עליו הרב הנז' וז"ל והך מילתא דהרשב"א הואיל ואתא לידן ראיתי אני בעוניי שיש לדון עליה דיש לתמו' דמה מקו' יש להתיר כה"ג שכתב הרב ז"ל דיראה דכה"ג דהלואה הוי צד א' ברבית דהיינו שאם יפרע לזמן הקצוב אין עליו שום חייוב לתה יותר ממה שלוה אמנם אם לא יפרע לזמן הקצוב יתן מה שנתחייב לתת יותר על סך ההלואה. והנה אפי' לר"י דס"ל דצד א' ברבית מותר אינו אלא דוקא במידי דמכר אבל בהלואה לא וכמ"ש רש"י וז"ל ור"י היא דאמר צד א' ברבית מותר רבית שאינה ע"י הלואה אלא ע"י מכר כו'. עוד תמה על הרשב"א במה שרצה לאסו' מטעם רבית מאוחרת דל"ד לרבית מאוחרת דהתם טעם האיסור הוא משום דאו' לו בשביל מעותיו שהיו בטילות אצלי וכדתנן במתני' שילהי פ' הרבית הא בסתם דלא א"ל בשביל מעותיך מותר. עוד תמה על הטור די"ד סי' ק"ס שהבין מדברי הרמב"ם שאוסר רבית מאוחרת אפילו בסתם דמלבד שאין זה במשמע בלשון הרמב"ם וכמ"ש הה"מ ז"ל עוד יש לתמוה על הטור דלעיל מזה כתב בשם הרמב"ם שאם הלוה נותן לו יותר בשעת הפרעון מדעתו כו' בסתם דשרי ואיך יתכן דגבי רבית מאוחרת הקל יאסור הרמב"ם בסתם וכשהוסיף בשעת הפירעון יתיר עכ"ל הן חסר הן יתר יע"ש לאינהו פרכי בתרייתי נוכל לתרצן בנקל והוא דמה שתמה על הרשב"א דאין רבית מאוחרת אסורה אלא במפרש ולא בסתם דלא היא דהרי הרמב"ם אוסר רבית מאוחרת אפילו בסתם ומ"ש שאין במשמע כן בלשון הרמב"ם. או' אני שיש במשמע כן בלשון הרמב"ם וכמ"ש מרן הקדוש שם בב"י דמדכתב הרמב"ם בלשונו בשביל שילוהו ובשביל מעותיו בלשון נסתר במקום מה ששינה בשביל שתלויני ובשביל מעותיך לנוכח ש"מ דאפי' בסתם קא' ובמ"ש הה"מ אינו שהרי הה"מ כת' וז"ל אסו' להקדים רבית או לאחר משנה דברי רשב"ג ומדברי רש"י נר' דדוקא בשמזכיר לאחר הפירעון בשביל מעותיו כו' אבל בנותן סתם לאחר הפירעון אין חוששין בו עכ"ל. ומדכתב ומדברי רש"י נר' כו' ולא כתב וכ"כ רש"י ש"מ דהרמב"ם ורש"י חלוקי' הן בעיסתן וזה פשוט. ומה שתמה על הטור ממ"ש לעי' לרבית מאוחרת במ"ש שחילקו תלמידי הרשב"א שהביא לשונו מרן הקדוש שם יתיישבו דברי הטור וז"ל ותלמידי הרשב"א כתבו דל"ד כו' דאפי' בסתם מתחזי כרבית דה"מ בלואה א"נ הכא דמכר הוא כל שלא הזכיר לו בשכר מעותיו שרי דאוזיל הוא דמוזיל גביה וכ"כ הנימקי בשם התוס' עכ"ל. והנה הרמב"ם מאי דשרי התוס' בשעת הפירעון הוא במכר שכ' בפ"ח מה"מ ולוה וז"ל הלוקח חיטים כו' וכשבא לגבות את החיטים לאחר זמן הוסיף לו במידה ונתן לו יתר ה"ז מותר שהרי ברצונו הוסיף לו כו' יע"ש. ובזה הוא דקאמ' הטור ז"ל דלדעת הרמב"ם אם הוסיף לו בשעת הפרעון בסתם דשרי... מכר הוא ושרי מהטעם שכתבו תלמידי הרשב"א כנז"ל ומה דאוסר הרמב"ם ברבי' מאוחרת אפי' בסתם התם הוא בהלואה וזה פשוט. והתימא על הרב הנז' ז"ל שהוא הביא ס' תלמידי הרשב"א ולא שת לבו ליישב דברי הטור במ"ש תלמידי הרשב"א גם יישובו שהשיב ליישב דברי הרשב"א אינו מובן אצלי יע"ש.
6
ז׳אמנם התמיהא קמייתא במקומה עומדת לעד ובעיני רבה היא וצריכה נגר ובר נגר. וע"צ הדוחק נר' לתרץ דברי הרשב"א והוא במה מצינו להרב בעל התרומה שכתב בשער מ"ו ח"ב ס' י"א וז"ל כללו של דבר כל הלואה שלא יהיה ע"ד מקח וממכר בתוספ' כ"ש ה"ז רבית של תורה ויוצא בדייני' ואף ע"ד מקח וממכר אחר שנתבטל המקח והמעות חוזרים הלואה הפירות הן רבית קצוצה עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם ברפ"ו מה' מ"ו וכן המוכר שדה או חצר באסמכתא הואיל ולא קנה הגוף כו' יע"ש ואפ"ה כתב הרב בעל התרומות שם ח"ד סי' י"ט וכן יש דרך שהמכר מתבטל והמעות חוזרים הלואה ואוכל פירות בנתים ואין בו משום רבית כיצד כגון שמכר ראו' בית או שדה לשמעון וא"ל שמעון הלוקח לראו' לכשיהיו לך מעות אחזיר לך הבית במעותי שתחזירם לי כו' אעפ"י כן הרי זה מותר הלוקח לאכול הפירות ואין כאן משום רבית וכדגרסינן כו' והעתיק הסוגייא הנז"ל ופי' כנז"ל יע"ש הרי שכתב הרב הנז' ז"ל דבאופן זה אף שהמכר מתבטל והמעות חוזרים להיות הלואה אפ"ה שרי כיון שהתנה לוקח מדעתו ומרצונו שרי כיון שלא היה עליו להתנות ה"נ יש לנו לפ' דעת הרשב"א דלהכי שרי בנ"ד משום דבנדון דידיה הלוה הוא שהתנה וא"ל למלוה אם לא נתתי לך לזמן פ' אתן לך כך וכך וכיון שהלוה הוא שהתנה תנאי זה מדעתו ומרצונו לכן כתב הרשב"א שלפי הדין אין בזה משום רבית אלא קנס. אבל ודאי דאם המלוה היה מתנה תנאי זה עם הלוה ודאי דהיה ר"ק אך כיון שהלוה הוא שהתנה תנאי זה מדעתו להכי כתב דמן הדין שרי דהרי זה דומה להך מילתא הנז"ל דכשהתנה תנאי זה הלוקח מדעתו אף שהמכר מתבטל וחוזרין המעות להיות הלואה דליכא איסור רבית ה"נ דכוותא כנ"ל ליישב דברי הרשב"א ז"ל ע"צ הדוחק. ומעתה נתיישבו כל התמיהות שתמה הרב מהרש"ך ז"ל. וחוזר אני להעלות ארוכה ומרפא למי שהיה לבו נוקפו בנ"ד מסוגי' זו הנז"ל דל"ד לנ"ד דאם אמרו שם בסוגיא שאם המוכר התנה וא' לכשיהיה לי מעות החזיר לי דאסור פי' אסור דקאמר הוא שר"ל שהלוקח אסור לאכול הפירות דמאי דביני ביני כיון דכבר המוכר גילה דעתו שלא גמר והקנה לו ללוקח מכירה זו. משא"כ בנ"ד שאין הקונה אוכל מפירות הקנייה כלל כלל לא משום דאין הדבר דנ"ד עושה פירות א"כ אף את"ל שהתנאי כולו היה של המוכר מאי נפקא לן מינה לענין רבית וכיון שכן אין לו ענין זה לזה דלא דמו אהדדי כלל. ויען וביען ספרי הקודש האחרונים אינן נמצאים לפני במקום אשר אני יושב בהחבה מפני סי' איני מאריך בענין ודי בזה. ואני בתומי הולך וסובב למאמרי הא' דנ"ד דמי לההיא דג' שנים הנז"ל וכי היכי דהתם אם א"ל המוכר מעכשיו קנויה לך וגם קצב לו זמן ג' שנים דקי"ל דזכה בה הלוקח בשדה זו ששוה מאתים במנה אחר ג' שנים בע"כ דמוכר ואין איסור רבית בדבר כלל ה"נ בנ"ד שא"ל שמעון הקונה שימכרנה לו ראו' בתנאי דמעכשיו וראו' הודה לדבריו ומכרה לו בתנאי דמעכשיו ועד י"ב חדש ונטל קניין ע"ז ודאי דאין כאן חשש רבית כלל ואם עבר י"ב חדש ולא החזיר לו הדמים זכה שמעון במקחו בלתי נידנוד איסור רבית כנ"ל לפי מה שראיתי בספרי הקדש שלפני.
7
ח׳ולענין מה ששאל השואל עוד בענין הלואת מעות של יתומים. לא מצאתי אופן ניאות לכשלא ילכד ברשת איסור רבית כי בא' משני פנים או קרוב לשכר ורחוק להפסד. א"נ בדרך קנס וחוץ משתי פנים הללו אי איפשר לילכד באיסור רבית כ"ד שהרי מצינו להרשב"א ז"ל שאוסר להלות מעות של יתומים בשאר רבית דרבנן ולא שרי כי אם דוקא בקרוב לשכר ורחוק להפסד. וכמ"ש מרן הקדוש בי"ד ה' רבית סי' ק"ס יע"ש אף שרבינו בעל הטורים וסיעת מרחמוהי כולם הסכימו דברבית דרבנן שרי. מ"מ הירא את דבר ה' יחוס על נפשו. ובדרך קנס אף שדבר זה אינו מפו' בדברי הרשב"א ז"ל מ"מ לבי או' לי דלגבי מעות של יתומים משרא שרי הרשב"א ז"ל דהא בשאר הלואות דעלמא כתב הרשב"א דמדינא שרי כיון דאינו אלא דרך קנס וכמש"ל ולא אסר בעלמא אלא משום דלא גרע מרבית מאוחרת. ובדרך קנס נמי לא שהמלוה יתנה על הלוה שאם לא יתן לו לזמן פ' שיתן בתור' קנס כ"כ אלא שהלוה הוא יקנוס על עצמו כך אם לא אפרע לך לזמן פ' אני מתחייב לך להוסיף על מעותיך כך וכך. הרי שני דרכים לפניך ואת אשר תבחר בו תקריב אליך כנ"ל להלכה ולמעשה וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות ולכל בהם חיי רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
8
ט׳אחרי כותבי ראה ראיתי להרב המאסף משיירי כנה"ג בת' י"ד בה' רבית סי' ק"ס בהגהת הב"י אות מ"ז כתב שם בסיום דבריו וז"ל ומנהגנו שלא להלותם ברבית דרבנן אבל בדרך קנס אנו לווים נכסי יתומים ומעות של הקדש עכ"ל. וכ"כ שם באות נו"ן וז"ל ובס' ג' סי' כ"ה כתב מהריב"ל ז"ל דאסור לערבם עם מעותיו וכל זה אינו אלא במקבלם עליו קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל כגון מה שאנו עושים עכשיו לתת נכסי יתומים קטנים בדרך הכשר או בדרך קנס אין חשש אם הלוה מערבן בנכסיו או פורע חובותיו וזה פשוט עכ"ל. הרי שהרב הנז' הסכים להתיר להלוות מעות של יתומים בדרך קנס כמש"ל ומי כמוהו מורה.
9