אדמת קודש, יורה דעה ח׳Admat Kodesh, Yoreh De'ah 8
א׳שאלה ראובן לומד תורה מעוני ומרוב דוחקו הוצרך ללות ברבית מן הגויים סך מה והתנה ראובן עם הגוי שיתפרע בסדר הזה דהיינו שיקח הגוי בכל שבוע ושבוע ט"ו חתי' מהחנות של מוכרי הבשר הקבועי' בחנות והוא הפרס הקבוע לו מהק"ק על השחיטה עד תשלום פרעון סך חובו. אך הגוי המלוה ביודעו ומכירו את ראובן דדחיקא ליה שעתא טובא שאל מאת ראו' שיעמידנו אצל מוכר הבשר ויקבל עליו בעל החנות שעכ"פ יתן לו ט"ו חתיכו' מידי שבת בשבתו בלתי מגרעת. וכן עשה ראובן הלך ופייס את בעל החנות שיקבל עליו שיתן להגוי ב"ח ט"ו חתי' בכל שבוע ונתפייס בעל החנות וקבל עליו ככל אשר שאל ממנו לפני הגוי וקבל ראו' הנז' המעות מהגוי והלך לו. אחר הדברים האלה ויך לב ראובן אליו ונרתעו כל אבריו בחושבי מחשבות דאולי יש איסור רבית ישר' בדבר מאחר שהגוי לא נתרצה להלוות לו מעות כי אם דוקא ע"פ דיבורו של הישראל מוכר הבשר והוי כמו ערב להגוי וע"כ ראו' הנז' נפשו לשאול הגיעה אם יש איסו' רבית על ישראל מוכר הבשר דהוי כמו ערב אם לאו ע"כ יורינו המורה לצדקה דין אמת לאמיתו ושכמ"ה.
1
ב׳תשובה גרסי' פ' איזהו נשך ת"ר אל תקח מאתו נשך ותרבי' אבל אתה נעשה לו ערב ופרכי' ערב דמאן אילימ' ערב דישראל והתנן אלו עוברין בל"ת המלוה והלוה הערב והעדים אלא לגוי וכיון דדיניה דגוי דאזלי בתר ערבא איהו ניהו דקשקיל מיניה רבית א"ר ששת כגון שקבל עליו לדון בדיני ישראל. והרמב"ם בפ"ה מה' מלוה פסק וז"ל וכותי שהלוה את ישראל ברבית אסור לישר' אחר להיות ערב שכיון שדיניהם שתובע את הערב תחילה נמצא הערב תובע את ישראל ברבית שהערב חייב לגוי לפיכך אם קבל עליו הכותי שלא יתבע את הערב תחילה תרי זה מותר עכ"ל והרב המגיד כתב וז"ל ופי' רש"י ושאר המפרשים שכל שיכול לתבוע הערב תחילה אסור עד שיקבל עליו שלא יתבע הערב עד שיתבע הלוה ולא ימצא לגבות ממנו. אבל הרשב"א ז"ל כתב שהערב שלהם הוא ערב דשלוף דוץ כלו' כו' אבל אם קבל עליו לתבוע איזה מהם שירצה ויהיה דינו כערב קבלן שלנו הרי זה מותר כו' ומדברי רבי' אין להכרע כלו' עכ"ל. והרב ל"מ כתב על דברי הה"מ וז"ל ונר' דיש להכריע קצת ממ"ש רבינו אם קבל עליו שלא יתבע את הערב תחילה משמע דלא כרש"י שכתב שצריך שיקבל שלא יתבע את הערב אם לא יתבע ללוה עכ"ל. ולי הדיוט נר' דאין שום הכרע בדברי הרמב"ם דלא ס"ל כרש"י דאדרבא ממ"ש הרמב"ם שלא יתבע את הערב תחילה הסברא נוטה לו' דס"ל כפי' רש"י שכתב בדיני ישראל יתבע מן הלוה תחילה וכשלא ימצא אצלו יגבה מהערב. משמע דבעי לקבולי עליה שלא יתבע מהערב תחילה. ודבריו אלו הם קרובים ממש לדברי הרמב"ם וכיון שכן ק' על הרב הנז' מה עלה על דעתו לעקם לנו הדרך היותר צלולה לרבים. ומרן הקדוש בב"י סי' ק"ע כתב שדברי הרא"ש והטור גם הם כדברי הספר החתום והכריע הדבר ממקום אחר דהטור ס"ל כס' הרשב"א. ועל הכרעת מרן הקדוש הק' הרב בעל דרכי משה הביא דבריו הרב ט"ז וז"ל והק' בד"מ דהא מדכתב ברישא שלא לתבוע הערב תחילה משמע דכרש"י ס"ל דעיקר ההיתר הוא שלא יתבענו אלא אחר שלא ימצא נכסים ללוה אבל אם יש לו רשות לתבוע שניהם אסור והשאיר הדבר בצ"ע. ויש ליישב דגם ברישא ס"ל כהרשב"א וה"ק שקיבל עליו שלא לעשות כדיני הגויים שדוחהו הלוה אצל הערב תחילה אלא יתבע ממי שירצה עכ"ל. הרי דהרב ד"מ נטה דעתו לו' דכיון שכתב הטור שלא לתבוע הערב תחילה משמע כפי' רש"י וכמש"ל והרב ט"ז ס"ל לפ' דברי הטור כפי' הרשב"א ז"ל. ודברי הרמב"ם הן כדברי הטור ממש. וזה או' בכה וזה או' בכה הא אין עליך לו' כמ"ש מאור הגולה הה"מ דאין מלשון רבי' הכרע לפ' כמאן ס"ל אי כפי' רש"י אי כפי' הרשב"א והדבר שקול. וראיתי בס' עדות ביהוסף ז"ל סי' ט"ו שייחס ס' הרמב"ם לס' רש"י שכ"כ וז"ל בסו' התשו' הנז' ובטור סי' ק"ע הובאו סברות שתים שהן ג' שרש"י והרמב"ם והה"מ בשם שאר מפרשים הם אמרו דישראל שנעשה ערב לגוי כיון שהגוי יכול לתבוע לערב תחילה קודם הלוה רבית הוי משום דאיהו ניהו קשקיל רביתא. ואיכא דאמרי והיא הרמב"ן והרשב"א וראבי"ה ובעל העיטור והר"ן והנ"י ז"ל ס"ל דדוקא בערב דשלוף דוץ אסור כיון שאין דין המלוה עם הלוה כלל אבל בשאר ערב לגוי כו' יע"ש ואין ספק אצלי שהרב הנז' כשכתב דברים הללו כתבן בע"פ שלא מן הכתב שהרי לא הוזכר בדברי הטור ולא בדברי מרן ז"ל שהרמב"ם ס"ל כס' רש"י ז"ל. ואם ידיעתו מכרעת לו' שהרמב"ם ס"ל כס' רש"י ממ"ש שלא יתבע את הערב תחילה וכמש"ל וגם הד"מ בס' הטור ומס' דנפשיה קא' מ"מ אכתי קשה דאם מפני דקדוק זה שדקדק בדברי הרמב"ם הכריעו לפ' כן א"כ הול"ל שהטור נמי ס"ל כס' רש"י דשקולים הם בלשונם ולחבר ולשתף ס' הטור עם ס' הרמב"ם ורש"י ז"ל. ועוד זאת יתירה שנעלם ממנו דברי הה"מ ואין זו אלא תורה שבע"פ. ובין הכי והכי נתתי אל לבי לפ' דברי הרמב"ן בתשו' סי' רכ"ג שאחר שהכרח לפרש סוגיית הש"ס דפ' איזהו נשך הנז"ל דמיירי דערב דגוי הוא ערב דשלוף דוץ. אח"כ כתב בא"ד וז"ל וא"ת אם כפי' מאי קא' כגון שקבל עליו לדון בדיני ישר' שמשמע שמותר על דינו הא טוב ליה שלא ידחנו הלוה וכגון שקבל עליו הלוה הול"ל. לא היא דמ"מ כיון דעיקר דינם לאחר הערב ואין הערב יכול לדחות אצל הלוה המלוה הוא שצריך הנאת דינו. אבל הערב בדידיה תליא מילתא ועדיין יש ללכת אחר הערב אלא מפני שיכול ללכת אחר הלוה עכ"ל יע"ש. ודבריו אלו הן כדברי ספר החתום וצריכין ביאור ולדעתי הכי הוי פי' של דברים והוא שהוק' להרמב"ן דכפי מה שפי' למעלה דמ"ש בש"ס הגוי בתר ערבא אזיל ולא בתר לוה כלל ואי אזיל לגבי לוה מצי למידחי ליה אצל הערב דערב דידהו כקבלן דנשא ונתן ביד דידן הוי והוי ערב דשלוף דוץ ועליו הוא עיקר חמדתו. וא"כ כפי פי' זה מק' ואזיל וא"ת אם כפי פי' מאי האי דא' בש"ס כגון שקבל עליו לדון בדיני ישר' שמשמע שמוותר על דינו ומגבה מזכותו אדרבה הא טוב ליה פי' דאדרבא הוא מתרבה זכותו כשמקבל עליו לדון בדיננו שלא ידחנו הלוה אצל הערב דבדינם אין דין המלוה עם הלוה כלל אלא עם הערב דוקא וניחא ליה לידון בדיננו שיתבע את הלוה תחילה וכשלא ימצא אצל הלוה כלום אז יחזור על הערב. וא"כ אמאי נקטי האי לישנא בש"ס שקבל עליו לדון בדיני ישרא' דמשמע שמוותר על הכח וזכות שהיה לו אם היה דן אותו בדינו וזה אינו דאדרב' יותר זכות יש לו כשהוא דן בדיני ישראל ממה שאם היה דן אותו בדיניהם של גוים. וא"כ לא הול"ל הש"ס האי לישנא כשקבל עליו כו'. אלא הול"ל הכי וכגון שקבל עליו הלוה ותו לא דבלשון הזה אינו במשמע שמוותר על דינו אלא שאדרבה מוסיף לו זכות ויפוי כח כשקבל עליו לתבוע את הלוה תחילה זהו מה שנר' שהיא כונת קושית הרמב"ן. והשיב וא' לא היא דמ"מ כיון דעיקר דינם לאחר הערב ואין הערב יכול לדחותו אצל הלוה המלוה הוא שצריך הנאת דינו. ר"ל דיותר ניחא ליה לגוי לדון בדיניהם לתבוע מן הערב דוקא ולא לדון בדיני ישראל לתבוע מהלוה תחילה אף שיש לו ייפוי כח בדיני ישראל מדיניהם לפי שהמלוה הוא שצריך הנאת דינו וניחא ליה יותר שידין בגויים אף שיהיה לו זכות מועט ונגרע מערכו ממה שיתוסף כוחו וזכותו כשיהיה נדון בדיני ישראל שהוא שפלות לו שיתדיין בדיני ישראל. וחזר וא' אבל הערב בדידיה תליא מילתא ועדיין יש ללכת אחר הערב אלא מפני שיכול ללכת אחר הלוה. ור"ל דא"ת ומה שפלות יש לו בזה דהא בדיני ישראל נמי הא קי"ל דאם לא נמצא אצל הלוה כלום חוזר וגובה מן הערב כדין הגוי דנפרע מן הערב. לכן כתב וא' דאה"נ שאין בענין שפלות דינו כ"כ כיון שאם לא ימצא מיד לגבות מהלוה שגובה מן הערב. אלא דהשפלות הנר' לו בעיניו הוא במה שיצטרך ללכת תחילה ללוה לתבוע ממונו שהוא היפך דינו לכן כשמקבל עליו דין שמים לתבוע מהלוה תחילה נקרא שמוותר על דינו משום דניחא ליה לדון בדיני הגויים אף כי מגרעות נתן לו ולא להתדיין בדיני ישר' אף שתוסף רוחם לפי שהגוי הנאת דינו הוא מבקש ונ"ל שעכ"פ תיבת אבל היא ט"ס וצריך למוחקה ולגרוס הכי ואף דהערב בדידיה תליא מילתא כו' כנ"ל יישוב דברי הרמב"ן לע"ד.
2
ג׳אמנם מדברי התייר הגדול תנא דבי אליהו כמהרנ"ח ז"ל בשניות סי' ו' נר' שהרב הנז' פי' דברי הרמב"ן באופן אחר. עיניך הרואות שהרב הנז' חלק עם הרב המגיד וז"ל והרב המגיד כתב שפי' רש"י כפי' זה האחרון ואולי שפי' כן ממ"ש לדון בדיני ישראל יתבע מן הלוה תחילה וכשלא ימצא אצלו יתבע מן הערב והשתא אין הערב לוה מתחילה כו' נר' מדבריו דדוקא בכה"ג דמתנה לתבוע מן הלוה תחילה וכשלא ימצא אצלו יתבע מן הערב הוא דשרי אבל אם לא התנה לתבוע ללוה תחילה אלא ממי שירצה אסור ואם היה דעתו כן לא היה צריך לפ' גבי דיניה דגוי דבתר ערבא אזיל ואינו תובע אלא את הערב דהיינו ערב דשלוף דוץ. אבל נר' שדעת רש"י דערב דידהו שלוף דוץ הוא ולפי זה בכה"ג דוקא הוא דפריך כן. ומה שפי' גבי שקבל עליו לדון בדיני ישראל שלא יתבע אלא מן הלוה תחילה. היינו משום דלישנא שקבל עליו משמע שהוא פוחת מזכותו ואם היה התנאי שיהיה ערב קבלן אדרבה הרבה בזכותו שמתחילה לא היה יכול לתבוע אלא מן הערב ועתה התנה לתבוע ממי שירצה ועדיין מה שהיה בידו לתבוע מן הערב תחילה ברשותו הוא. אבל תנאי זה ביד הלוה תלוי להתנות שלא ידחה המלוה אצל הערב כו' עד ולפיכך פי' רש"י שקבל עליו לדון בדיני ישר' שלא יתבע את הערב אלא מן הלוה תחילה ולאו למימרא דכה"ג דוקא הוא דשרי אבל בקבלן לא אלא הוא הדין קבלן כו' עד וא"ת וגמ' גופיה מי הכריחו לו' כן לימא כגון שקבל עליו הלוה שלא ידחנו אצל הערב. איפשר לו' דרצו להשמיענו דאפי' כשהתנו ע"א אשר פיהם דבר שוא מהני כו' א"נ כיון דהגוי דינו דבתר ערבא לחודיה הוא דאזיל אפי' התנה הלוה שלא ידחה המלוה אצל הערב אין דעת הגוי זזה מעיקר דינו ועדיין אין דעתו אלא על הערב כדינו וכאילו לא התנה הלוה ואע"פ שיש ברשותו ללכת אצל הלוה ג"כ וא"כ י"ל שדעת רש"י ז"ל כדעת הרשב"א עכ"ל יע"ש. ומכלל דבריו אלו נר' לפ' כונת דברי הרמב"ן הנז' במ"ש וכגון שקבל עליו הלוה הול"ל שר"ל דתנאי זה הוא ביד הלוה להתנות שלא ידחה המלוה אצל הערב וכמ"ש הרב הנז' הכי על דברי רש"י כנז"ל. ונמצא החילוק שביני לבין הרב הנז' הוא בפי' אלו הדברים כמש"ל. עוד כתב הרמב"ן וז"ל ומה שהוקשה לך א"כ לוקמה בערב גוי כלו' כשלוה גוי מישראל וישר' אחר נעשה לו ערב ושוב לא יצטרך לדחוק ולהעמיד כשקיבל עליו לדון בדיני ישראל גלה לנו דכל שהחייוב כו' יע"ש. ועל דבריו אלו הק' הרב משפט צדק ח"ב סי' ע"ט וז"ל והנה ק' לע"ד ע"מ שהק' המקשה ההוא דאמאי לא אוקמה בערב גוי כו' דכונתו ע"מ דאמרי' בפ' איזהו נשך ת"ר אל תקח נשך ותרבית אבל אתה נעשה לו ערב ופרכי' ערב למאן כו' דא"כ מצי לאוקומיה בריית' בלוה גוי וישר' נכנס ערב בשבילו לישראל אחר. דהברייתא דריש ע"מ שכתו' אל תקח מאתו דמיירי על הלוה ישר' דאסור ליקח ממנו המלוה רבית משא"כ בכותי דכתיב לנכרי תשיך וגו' וממה שכתוב אל תקח דריש אבל אתה נעשה לו ערב א"כ צ"ל שהוא ערב ללוה ישר' אשר בו אזהרת אל תקח וכדייק אבל אתה נעשה לו ערב וא"כ מאי מק'. ועוד על הרשב"א קשה דלמה לא תרץ לו כן דבשלמא כו' אבל מאחר שהקו' היא על הש"ס דלוקמא הכי לההיא דת"ר הנה לאו קו' היא דהרי לא מצי לאוקומא הכי מאחר שדרשו בברייתא מן הכתו' באופן אשר דרשו וכמ"ש עכ"ל יע"ש בדבריו באורך.
3
ד׳ובאמת דלכאורה נר' דקו' הרב ז"ל הן קו' עצומות כאשר יתבונן המעיין. ברם כד דייקי' שפיר נר' לע"ד דלא ק' כלל. משום דכל חיליה דהרב הנז' להקשות הוא מכח לשון הברייתא דת"ר אל תקח מאתו נשך וגו' ועיקר קרא הוא משתעי עם המלוה שלא יקח נשך ותרבית מהלוה. משא"כ אם הלוה הוא גוי א"כ היכי הוה מפרשינן ליה לקרא דאל תקח שהוא אזהרה למלוה שלא יקח נשך מהלוה שהוא גוי והא מקרא מלא דבר הכתוב לנכרי תשיך. וא"כ הוה מצינן לאוקו' האי ת"ר בגוי שלוה מישראל זהו תורף קו' הרב הנז' ז"ל. וכמדומה לי שהרב הנז' לא שלטה עינו בתשו' הרשב"א שהביאה מרן ז"ל בריש סי' קס"ט וז"ל אם ישר' הלוה ברבית לגוי בעדים ובשטר והגוי מלוה אותן לישר' ברבית וחוזר ישראל הראשון ונוטל רבית מן הגוי כתב הרשב"א בתשו' רואה אני להחמיר ולאסור לפי שזה נעשה בכונה לתלו' מעותיו ביד גוי בהערמה כדי להלוותם לישר' ולא דמי לאותה ששנינו גוי שהלוה כו' דהתם לא נעשית בו הערמה אלא שהגוי לוה אותם מישראל בברור לצורך עצמו ומלוה אותם עכשיו לישר' אחר אבל כל שנעשי' בו הערמה אסור כו' ופסקו מרן בשולחנו יע"ש. הרי מצינו דאף רבית דגוי אסור ליקח בנדון כזה. וכיון שכן שפיר הוה מצינן לאוקומיה דהברייתא מיירי בלוה גוי והכי הוה מפר' לה להאי ברייתא ת"ר אל תקח מאתו נשך דקא אזהר לן קרא שלא יקח המלוה ישר' נשך אף מגוי כנדון דהרשב"א אבל אתה נעשה לו ערב פי' דאתה רשאי להעשות לו ערב ללוה הזה שהוא הגוי כשהגוי לוה לצורכו ותו לא הוה אצטריך לן לדחוקי ולאוקומיה כשקבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל וזהו היתה ס' המק' שהק' ולזה הק' בעצם ולהכי ג"כ הרמב"ן פנה לסובב ותירץ לו מה שתי' יע"ש.
4
ה׳יצא מהמחובר לנ"ד דאין איסור על הישראל המוכר בשר כלל אף אם במונח דהמוכר בשר היה ערב גמור דל"מ לס' הרשב"א ודעימיה דס"ל דאינו אסור אלא בערב דשלוף דוץ דוקא דהכא בנ"ד מודו דאין עליו שום איסור דהא המוכר בשר לא נכנס בערבות דשלוף דוץ כלל. אלא אפי' לס' רש"י וסיעת מרחמוהי דס"ל דאפי' אם קבל עליו הגוי לתבוע ממי שירצה או מן הערב או מן הלוה דאסור ולא שרי אלא דוקא כשקיבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל שלא לתבוע תחילה אלא מן הלוה וכשלא ימצא אצל הלוה אז יחזור על הערב. אפ"ה בנ"ד מודו ואזלי דשרי ואין איסור רבית על מוכר הבשר כלל אף שלא פי' הגוי את דבריו שקבל עליו לדון בדיני ישראל. שהרי כתב הטור בי"ד סי' ק"ע וז"ל ואם כתב לו לדון בדיננו שלא לתבוע הערב תחיל' שרי והאידנא אפי' סתמא נמי ככתוב דמי שהרי הן דנין כדיננו עכ"ל. הרי דסתמא נמי ככתוב דמי וכן הסכימו האחרונים ז"ל.
5
ו׳אמנם מהר"ם אלשקאר בתשו' סי' פ"ז נרא' שנעלם ממנו דברי הטור הנז' שכ"כ בסוף דבריו וז"ל ובר מדין ומדין הנה הדבר אסור מטעם ערב שהרי שמעון נשאר ערב בעד המעות קרן ורבית כדאמרן וכדאי' נמי התם פ' הנשך אל תקח מאתו נשך כו' והיא הסוגיא הנז"ל וכבר השיגו בזה הרב הגדול כנה"ג בהגהת הטור אות ד' וז"ל והאידנא כו' נכתב בצדו אמר המאסף מתוך דברי הר"ם אלשקאר סי' פ"ז נר' שלא ראה זה עכ"ל יע"ש. ולי הדיוט נר' אחר המחילה רבה דודאי שלא נעלם ממנו דברי הטור ז"ל. אלא דאיהו ס"ל דע"כ לא אמרה הטור דאפי' בסתם נמי ככתוב דמי אלא דוקא כשהערב הוא איש נכרי ואין לו שייכות במלוה כלל וכיון שהן היום דנים בדיננו שתובעין את הלוה תחילה להכי שרי אפילו בסתמא. משא"כ בנ"ד דמהר"ם אלשקאר דמיירי ששמעון עצמו הוא היה הלוה ואח"כ נעשה ערב לגוי בעל חובו בעד ראובן על הקרן והרבית דנמצא דשמעון מעיקרא היה לוה ועכשיו ערב ודאי הסברא נותנת שהגוי תחילת דינו הוא עם שמעון משני צדדים אם מפני שהוא עצמו היה הלוה אם מפני הערבות שניתוסף לו אח"כ וכיון שכן כ"ז שלא קבל עליו הגוי שלא לתבוע מן הערב תחילה דהיינו שמעון אלא אחר שילך אצל ראובן ב"ח של שמעון וכשלא ימצא לגבו' ממנו חובו אז יחזור על שמעון הערב היום לא שרי כיון שלא התנה כן בפי' עם הגוי אמנם בערב דעלמא שאינו הוא עצמו הלוה מודה הרב הנז' לס' הטור דאפי' בסתמא נמי שלא קבל הגוי עליו לדון בדיני ישראל לתבוע את הלוה תחילה אפ"ה שרי כיון שהגויים עצמן דנים היום כדיננו ובהכי סלקי לתו דברי הר"ם אלשקאר נכונים וברורים וטעמו ונימוקו עמו כנ"ל. וכל מ"ש עד עתה הוא באם הונח שהמוכר הבשר היה ערב לגוי דאפ"ה שרי אמנם לפום קושטא דמילתא דנ"ד לא היה המוכר ערב כלל. אלא שמה שהוצרך ראובן הנז' להעמיד לגוי אצל המוכר הוא מפני שהגוי היה מכיר בענייות ראו' וחשש להפסד מעותיו ולכן ראובן הנז' הבטיחו על נכסיו שממקום בטוח יתפרע מעותיו ומראה מקום הוא לו ראיה לדבריו שלא נזכר בשטר שהמוכר היה ערב ולא נזכר שום ערבות בשטר ואין לו לגוי עליו אפי' בדיניהם של גוים דין ודברים וטענה עמו כלל וכיון שכן הוא אין על המוכר שום נידנוד איסור רבית אליבא דכ"ע וזה פשוט וברור לע"ד ומרוב פשיטותו קצר קצרה ידי מלכתוב עוד בזה זאת ועוד אחרת כי נגעה בי יד ה' שבע"ה נפטר בני מחמד עיני הבן הגדול ידיד ה' מבן כ"ג שנה בכ"ה לאייר מ"ש התפ"ט ונמס כל לב ויחנו ברפידים יה"ר שחיי לרבנן ולאחיו הנותרים ולכל ישראל יאריך ימיהם בטוב ושנותיהם בנעימים ויזכו לכתרה של תורה ועיני רואות ובלע המות לנצח ולא אראה עוד במיתת בנים כל ימי צבאי על הארץ ואף כי אחרי מותי ובחסד אל בטחתי כה דברי עבד אל נעצב על בנו לב נשבר אף רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי.
6