קדמות היהודים א׳Against Apion 1

א׳נגד אַפּיון

ב׳הנה אני חושב, אפרודיטוס בחיר האנשים, שבספרי על הקדמוניות גליתי כהוגן לעיני כל קוראיו את דבר עמנו, עם היהודים. כי הוא עתיק־ימים מאד, והוא הראשון שעשה לו מעמד לעצמו. גם סיפרתי על דבר ראשית שבתו בארץ אשר היא לנו לנחלה כיום הזה. הספר ההוא מכיל דברי ימי חמשת אלפים שנה, וחובר על ידי מתוך ספרינו הקדושים בלשון־יונית. אולם רואה אני, כי רבים שמים לבם לדברי החרפות היוצאים מפי חורשי־רעה מתי־מספר, ואינם רוצים להאמין לדברים אשר כתבתי על הקדמוניות, ומביאים ראיה לטענה, שעמנו הוא צעיר לימים, באמרם שלא בא זכרו בספרי כותבי דברי הימים היונים. על כן אמרתי בלבי, כי ראוי לי לכתוב על אלה בקצרה, למען גלות את רעת המחרפים ואת מחשבות אונם דברי כזביהם, ולמען רפא את סכלות אלה (המאמינים לדבריהם), גם ללמד את כל הרוצה להכיר את האמת, לדעת ולהבין את קדמות עמנו, ואעיד לי לעדים על ישר דברי אנשים נאמנים מאד בעיני היונים על כל דברי קדומים, ואת הסופרים אשר כתבו עלינו חרפות ושקרים אוכיח על פניהם מתוך דברי עצמם. וגם אנסה להראות את שורש הדבר, אשר לא רבים מן היוונים שמו אותנו לזכרון בספרי הימים (מעשי ידם). ואולם אגלה גם את (הסופרים היונים) אשר לא פסחו על דברי־ימינו לעיני כל אשר לא ידעו אותם, או שמו פניהם כאילו לא ידעוּם.

ג׳בראשונה אומר, כי מתמיהה מאוד דעת המאמינים, שבכל דברי קדומים יש לפנות רק אל סופרי היונים לבד, ולחקור את כל האמת מפיהם, ואין להאמין לנו ולשאר בני אדם. רואה אני שהפך הדבר יוצא לנו, אם לא נשעה ברעיונות רוח, רק נבקש לנו את האמת שבמעשים. כי הנה כל הדברים הם חדשים בקרב היונים – ואם תרצה לאמור: תמול־שלשום הגיעו לידם – לאמור: בנין הערים, כל דברי מלאכת מחשבת, וכן גם כתיבת החוקים. אך חדשה מכל אלה כמעט היא השקידה על כתיבת דברי הימים. כי בדבר המצרים והכשדים¹ביונית ״הכלדיים״ (ביונית וכן בספרות העברית המאוחרת) – לאמר: יושבי בבל. והכנענים‏² שם זה משמש כאן להוראת הצידונים (הפיניקים). – איני רוצה למנות אותנו בכלל – גם הם (היונים) מודים, שהיתה להם מסורת המעשים לזכרון מראשית ימי קדומים, והתקיימה בהם כל הזמנים. כי אלה העמים ישבו כולם בארצות בטוחות מהפגעים שמצאו את ארצות שכניהם, והקפידו מאוד שלא יסוף זכר אחד המעשים שקרו אותם, רק קדשו כולם‏³לאמר: יכתבו לזכר עולם (לזכר קדש) ואולי גם יונחו במקדש. גדולי חכמיהם בּספרי הצבּור.‏⁴או ספרי העם (של הדימוס). אולם את מקומות יון מצאו פגעים רבים ונוראים, ומחו את זכרונות הימים הראשונים, ותמיד היו היונים מחדשים את חייהם‏,⁵לאמר: הם מתחילים את דברי ימיהם מבראשית, אחרי שנמחה זכר הדורות הראשונים על ידי פורענות (רעש או מלחמת שמד). עד אשר חשב כל דור ודור, כי הוא תחילת כל הדורות.

ד׳רק באחרית הימים, ובקושי, למדו את תכונת האותיות. ואלה הרוצים להראות כי שימש להם הכתב מימים ראשונים, מתגאים באומרם שקיבלו אותו (היונים) מידי הכנענים ומידי קדֶם (קדמוס). אולם נבצר מאדם להראות כתב אחד שנשמר מן הימים ההם, במקדשים או בבתי גנזי הציבור. והן גם דבר (היונים) הנלחמים על טרויה מקץ שנים רבות (אחרי מות קדם) נמצא ספק גדול. ולא פורש אם ידעו את כתב האותיות, ואמנם קשט דברי אמת הוא, כי גם אלה לא ידעו את שימוש האותיות אשר בזמן הזה. והנה לא נמצא בקרב היונים ספר שהסכימו בו, כי הוא קודם בזמן לשירת הומרוס, וגלוי וידוע שחי האיש הזה אחרי מעשי טרויה, וגם עליו אומרים שלא השאיר את שירתו בכתב, רק נשארה בזכרון (בעל פה), וחוברה לקץ זמן מתוך שירים רבים, ועל כן נמצא בה הרבה כתובים המכחישים זה את זה. והאנשים אשר החלו בהם לכתוב ספרי דברי הימים, לאמר: קדמוס איש מילטוס, אקוסילאוס איש ארגוס, ואולי ירצה איש לקרוא בשמות עוד סופרים הבאים אחריהם – כולם חיו רק ימים מספר לפני עלות הפרסים על ארץ יון למלחמה. ואולם גם הראשונים מבין היונים שכתבו דברי חוכמה על השמים‏‏⁶על עניני השמים – חכמת הכוכבים. ועל האלהים,⁷עניני האלהים. הכונה לפילוסופיה הדנה על מעשה בראשית. כפרדיקס הסורי, או פיתגורס או תליס, הנה הכל מעידים עליהם פה אחד, כי היו תלמידי המצרים והכשדים, ומיעטו בכתיבתם, ודבריהם הם עתיקים מאוד בעיני היונים, וכמעט אינם רוצים להאמין כי נכתבו בידי אומריהם.

ה׳והן לאוולת תחשב לנו גאוות היוונים בהתאמרם, כי הם לבדם יודעים מעשי קדומים, ומסרו לנו מהם כל ישר דברי אמת, כי מי לא ילמד על נקלה מדברי סופריהם שלא כתבו מעולם את הדברים אשר ידעו לאשורם, רק כל אחד כתב על המעשים אשר דימה בנפשו. על כן הם מרבים להכחיש את דברי עצמם בספריהם, ואין הם יראים לספר דבר והפכו. למוזר יהיה לי ללמד את האנשים הבקיאים ממני בדבר הזה – כמה פעמים חלק הלניקוס על אבּוסילאוס בייחוסי משפחות, וכמה הירבה אקוסילאוס לתקן את דברי הסיודוס, ובאיזה דרך הראה אפורוס לדעת, כי שיקר הלניקוס ברוב דבריו, וטימיאוס פרסם אז שקרי אפורוס, ואת טימיאוס הכזיבו הסופרים הבאים אחריו, ואת הרודוטוס שמו הכל (כל האחרונים) לדובר שקרים. והנה בדבר מעשי הסקולים‏¹דברי העם היושב באי סיקיליה (סיציליה) או דברי ימי האי בכלל. לא רצה טימיאוס להודות לדברי אנטיוכיס ופיליסטס וקליס חבריהם, ובדברי ימי אתיקי לא השתוו יחד סופרי האתידות‏,²Atthides – הספרים המדברים על ארץ אתיקי ותולדותיה. ובדברי ימי ארגוס לא שמעו כותבי מעשי ארגוס איש לדברי רעהו. ולמה עוד להאריך על כותבי דברי ימי הערים והציבורים הקטנים מאלה? הן גם בספורי מלחמת הפרסים וכל פרטיה, הסופרים אנשי השם מכחישים האחד את משנהו. גם רבים חשבו עוון לתוקידידס, כי הרבה לדבר שקרים, אף כי נראה שדקדק מאד בכתבו את דברי ימי זמנו.

ו׳הרוצים לגלות את שורש הפרץ הזה ימצאו סיבות רבות בדבר, ואני אראה על שתיים מהן, שהן חמורות מאד בעיני; ולראשונה אדבר על האחת, כי רואה אני אותה נכבדה מחברתה: הנה לראשונה לא הקפידו היוונים לכתוב בספרי הציבור את כל המעשים אשר היו בכל דור ודור. והדבר הזה היה למוקש לבניהם אשר קמו אחריהם, ורצו לכתוב דברי ימי קדומים, ולימד אותם לדבר שקר. כל שבטי היוונים לא שמו לבם לכתוב את מעשי ימיהם, הן גם בין האתוניים המתימרים שהם יושבי הארץ מעולם,¹לאמור: יושבים בארץ מראשיתם, שלא באו שמה מארץ אחרת (אוטוחתונים). והם שוקדים על הלימודים מאד, לא נמצא דבר כזה, כי העתיקים מכל כתבי הציבור אשר להם, הם החוקים שכתב להם דרקון על משפטי הרציחה (דיני נפשות), והאיש הזה חי זמן מצער לפני שלטון פיסיסטרטוס העריץ. ולמה לי עוד לדבר על הארקדים המתגאים בקדמותם? הן גם אחרי זאת (אחרי ימי פיסיסטרטוס) למדו רק ברב עמל את כתב האותיות.

ז׳והנה יען אשר לא נמצאו כתבים ישנים ללמד את כל מבקש לקח ולענות כחש דוברי כזבים בפניהם, קמה מבוכה רבה בדברי הכותבים. ועוד סיבה שנית נוספה על זו: כי כל אוהבי עט סופרים לא קינאו לדבר האמת, אף כי נקל היה בעיניהם להתפאר בזה תמיד, רק ביקשו לגלות את כח מליצתם. ובמוצאם דרך אשר יעלה בידם להתכבד על פני חבריהם, נטו לדרך ההיא. אלה שמו את פניהם לספורי־בדים, אלה היללו את הערים והמלכים למצוא חן בעיניהם, ואלה יצאו לכתב שטנה על המעשים או על הסופרים בחשבם, כי בדבר הזה יצא שמם לתהילה. כל הדברים אשר כתבו היו הפך דברי הימים, כי רק זה הוא האות על דברי הימים לאמיתם, אם כל כותבי המעשה יספרו ויכתבו עליו שפה אחת ודברים אחדים. ואלה הסופרים אמרו בליבם, כי רק בשנותם בכתיבתם יחשבו לרודפי אמת בכל דבריהם. והנה במלאכת הדיבור ובכח המליצה ניתן את הבכורה לסופרי היונים עלינו, אולם לא בדברי ימי קדומים לאמיתם, ועוד יותר בדברי הקורות את כל עם ועם לבדו.

ח׳המצרים והבּבלים כבר שקדו מדורות ראשונים לתקן להם כתבים, כי המצרים מלאו בזה את ידי הכהנים יודעי החכמה הזאת, ובקרב הבבלים נצחו הכשדים‏¹המחבר קורא פה בשם ״כשדים״ לחכמי הבבלים, כמו שנקראו כל חוזי הכוכבים והאסטרולוגים לפנים בשם כלדיים, ובהוראה זו באה התיבה ״כשדים״ גם בספר דניאל (ב, ב) על הדבר. ומן העמים אשר התערבו בּיונים הרבו הכנענים לעסוק בכתב האותיות במשלח־ידם, וגם למסור בו את מעשי הכלל לזכרון. כל הדברים האלה ידועים לכל, ועל כן אני אומר לפסוח עליהם. אולם בדבר אבותינו, שגם הם הקפידו כמו אלה – אם לא אומר: עוד יותר מהם – לכתוב את המעשים לזכרון וצוו על המלאכה את הכהנים הגדולים ואת הנביאים – והכתבים נשמרו עד ימינו אלה בּדיוק רב, ואם מותר לי להעז בדברי – עוד ישׇׁמרו (לדורות) – את כל זה אנסה לבאר בקצרה.

ט׳עוד בראשית ימיהם הפקידו אבותינו על הדבר הזה את הטובים שבהם, שהחרו־החזיקו בעבודת האלהים, ולא זו בלבד, כי שמו את לבם מראש לבל יתערב זרע הכהונה (בזרים), רק ישָׁמר בטהרתו, כי לכל איש המשרת בכהונה מותר לקחת רק אישה מעמיו, ולהוליד עמה בנים, ואסור לו לתת עיניו בכסף או במעלות אחרות. רק עליו לבדוק בבית אביה, אם הוא מיחוסי משפחות עתיקות ולהביא עדים רבים לדבר. וככה אנו עושים לא בארץ יהודה בלבד, כי אם בכל מקום אשר נמצאים קהל מבני עמנו, כי גם שם דיני נשואי הכהנים נשמרים בכל חומר. אני מדבר על היהודים אשר במצרים ובבבל, וביתר מקומות העולם אשר נפוצו שם כהני עמנו, כי הם שולחים מכתבים אל ירושלים, ומודיעים את שמות שם הנשואה‏¹בהוצאה הישנה: את שמות ההורים ואבות אבותיהם וכו'. בהוצאת ניזה: את שם הנשואה ושמות אבות אבותיה וכו'. ואני חברתי את שתי הגרסאות. ואת שמות הוריה ואבות אבותיה לבית אב, וגם את שמות העדים. ובשעת מלחמה בארץ, כאשר היה מעשה כבר פעמים רבות, לעת שפרץ אנטיוכוס אפיפנס בארץ יהודה, (ואחריו) פומפיוס מגנוס, (ואחריו) קוינטיליוס וַרוס, ומה גם בעת המלחמה הגדולה אשר היתה בימינו, מחברים הכהנים הנשארים (בחיים) מחדש ספרים מתוך הכתבים הישנים, ובודקים את הנשים הנותרות לפליטה, ואת שמות הנשים השבויות במלחמה אינם שמים בספריהם, בחשדם בהן פן נטמאו על ידי נכרים, כדבר אשר יקרה כפעם בפעם‏.²אלה הם "כתבי המתיחשים" (עזרא ג, ס״ב, נחמיה ז׳, ס״ד) ובספרות התלמודית ״מגלות יוחסין״ (של הכהנים). ואמנם המופת הגדול על הזהירות הוא המעשה הזה: כל הכהנים הגדולים ששמשו אצלנו מאלפים שנה נקובים בספרים בשמותיהם איש לבית אביו. ולכל אשר לא מלא אחרי הדברים האלה אסור לגשת אל המזבּח ולשרת במשמרת הקדש. והנה הדבר נראה לעין – ועוד יותר מזה: הוא עומד על כרחו – כי לא לכל אדם היה מותר לכתוב (את השמות) בספר כטוב בעיניו, ולא נמצאו כתובים המכחישים זה את זה בספרי הכהונה, ורק הנביאים יודעים מה למעלה ומה לפנים, כי למדו את הספרים ברוח־אלהים (בּרוח הקודש), כתבו את מעשי זמנם באר היטב.

י׳כי לא רבבות ספרים נמצאו בידינו, ולא ספרים מכחישים זה את זה ונחלקים ביניהם, רק עשרים ושנים ספרים כוללים את כל כתיבת הזמן ההוא, ובצדק נאמנים הם (בעינינו) כספרי אלהים. חמשה מן הספרים הם למשה, ובהם נמצאו החוקים וגם מסורת (תולדות העולם) מבריאת האדם עד יום מותו (של משה) – וזה הוא כמעט זמן שלושת אלפים שנה. וממות משה עד ימי ארתחששתּא, מלך פרס, המולך אחרי אחשורוש, כתבו הנביאים הבאים אחרי משה את מעשי זמנם בשלושה עשר ספרים‏,¹אלה הם ארבעת הנביאים הראשונים, ארבעת הנביאים האחרונים, ירמיה יחד עם איכה (תרי עשר נחשב לספר אחד), איוב, אסתר, דניאל, עזרא־נחמיה ודברי־הימים. וארבעת הספרים הנשארים כוללים מזמורים לאלהים ולקח־חיים לבני האדם‏.²תהלים, משלי, שיר השירים וקהלת, כנראה. ומימי ארתחששתא עד זמננו זה, נכתבו כל מיני ספרים, אך לא זכו להאמן עלינו כספרים הקודמים להם, כי לא קמו עוד יורשים כשרים לנביאים‏,³ואולי: לא היתה עוד ירושה כשרה או קבלה מן הנביאים. והמעשים מוכיחים, עד כמה אנו שמים לב⁴בהוצאה הישנה: מאמינים. לספרינו. כי בדורות הרבים שעברו עליהם, לא ערב איש את לבו להוסיף על הספרים, ולא לגרוע מהם, וגם לא לשנות בהם דבר, כי בלב כל איש יהודי נטועה מראשית בריאתו האמונה בספרים האלה, כי הם דברי אלהים, והוא קיבל עליו להחזיק בהם, וגם למות עליהם בשמחה, בשעת הצורך. וכבר ראו רבים בעיניהם, לא פּעם ולא שתים, את השבוּיים בבתי החזיון, שעמדו בכל יסורים, וקבלו עליהם כל מיתה משונה, ולא הוציאו מפיהם דבר לחרף את התורה ואת הספרים אשר עמה יחד: ומי הוא האיש בּקרב היונים, אשר יחזיק ככה בחוקיו וישא אף נגע קל, ולו גם בּראותו כי כל ספרי היונים יאבדו? כי הם חושבים את ספריהם לדבר שפתים, אשר הרבּו בו הכותבים להג ככל אות נפשם, ובצדק הם מאמינים זאת גם בדבר סופריהם הקדמונים, בראותם רבים מבני הדור הזה מעזים פניהם לכתב על מעשים שלא ראו בעיניהם, ואף לא בקשו לשמע עליהם מפי עדי ראיה. הן גם על המלחמה שקמה עלינו בימים האלה מצאה יד רבים לכתּב ספרים, אף כי לא באו אל מקום המלחמה לראותו וגם את המקומות הסמוכים לא ראו עיניהם, רק למשמע אזניהם חברו דברים אחדים, ולא בושו לעשות מעשה נאצה, ולקרוא להם בשם ״דברי הימים״.

י״אאולם אני כתבתי על המלחמה כלה, ועל כל מאורעותיה בפני עצמם, ספר אמת, כי ראו עיני את כל המעשים בהיותי ראש צבא האנשים, הנקראים בקרבנו בשם הגלילים, כל הימים אשר יכולתי לעמוד על נפשי. ואחרי כן נתפשתי בידי הרומאים כשבוי מלחמה, ואספסינוס וטיטוס שמו עלי משמר, ואלצוני לשבת בקרבתם תמיד. ולראשונה הייתי אסור באזקים, ואחרי כן הוצאתי לחופשי, ונשלחתי יחד עם טיטוס, בעלותו לצור על ירושלים. ומכל הדברים אשר קרו אז לא נעלם אף אחד מידיעתי, כי כתבתי בשום לב את אשר ראו עיני במחנה הרומאים, ואת הדברים אשר בפי בורחי ירושלים הבינותי אני לבדי. ואחרי כן מצאתי מנוח בעיר רומא, ושם הכינותי את כל עבודתי והשלמתיה, ואחדים עזרו לי בלשון יונית. וככה עשיתי לי את ספור המעשים האלה, וכה הוספתי לי האמת אמץ, עד אשר מילאני לבי לקחת לי לעדים בתחילה את אספסינוס וטיטוס, הגיבורים המנצחים במלחמה הזאת, ולהם נתתי את ספרי לראשונה. ואחריהם מכרתי אותו לרבים מן הרומאים, אשר יצאו איתם יחד במלחמה, וגם לרבים מבני עמנו, והם אנשים משכילים בחכמה יונית, כמו יוליוס ארכלאוס, הורדוס הנאור, וגם המלך אגריפס, איש המופת בעצמו. וכולם העידו בי יחד, כי שמרתי על האמת מאד, והן לא שקטו האנשים האלה ולא החרישו, אלו שניתי דבר אחד מחוסר דעת או למען מצוא חן (בעיני זרים), או הפלתי דבר מכל אשר ידעתי.

י״בואנשים רעים אחדים נועזו לדבר סרה בספר דברי הימים אשר כתבתי, באמרם כי הוא כדמות ספר־חנוך לתינוקות של בית הספר – שטנה מוזרה ודבה רעה! הן זאת לדעת, כי על האיש אשר קבל עליו לכתב ישר דברי אמת לזכרון, חובה לדעת את המעשים לאשורם, אם למראה־עין – כי היה סמוך למעשה, או למשמע אזן – כי שמע אותו מפי יודעי דבר. וחושב אני כי עשיתי כן בשתי עבודותי, כי את הקדמוניות תרגמתי כאמור מספרי קודשינו, כי כהן בן כהנים הנני, וקיבלתי את החכמה¹המחבר כותב כאן "פילוסופיה" – שם נרדף אצלו ל״סופיה״ (חכמה סתם). אשר בספרים האלה: ואת דברי ימי המלחמה כתבתי אחרי אשר הרביתי בה את מפעלי, ואף אחד מכל הדברים האמורים והנעשים לא נעלם ממני, והאם לא בשם עזות יקרא למעשה האנשים המנסים לחלוק עלי בדבר האמת? ואם גם אמור יאמרו, כי קראו את ספרי זכרונות השליטים (הקיסרים), הנה לא הכירו את כל המעשים אשר מצאו אותנו, ואת הצד שכנגד בהלחמנו עמם.

י״געל כרחי נטיתי הצדה בדברים האלה, כי אמרתי לגלות את קלות־דעת הסופרים המקבלים עליהם לכתב דברי הימים. ואני חושב כי מצאה ידי להראות שכתיבת מעשי ימי קדם היא יותר נחלת הלועזים (ברברים) משהיא ירושה ליונים, ולראשונה אני רוצה להתוכח מעט עם הסופרים המנסים להביא ראיות, כי זה מקרוב היינו לעם, באמרם שלא דובר עלינו בכתבי הסופרים היונים, ואחרי כן אביא עדים על קדמות עמנו מספרי עמים זרים ובזה אראה לחורפי עמנו, כי כל גדופיהם הם אולת נצחת‏.¹בהוצאת ניזה: כי גדשו את הסאה בגדופיהם.

י״דהנה אנחנו (היהודים), לא שפת הים היא מושבנו, ולא המסחר נותן שמחה בלבנו, ובעבור זה אין אנו באים בקהל עמים זרים, כי ערינו בנויות מרחוק לים. ונחלתנו היא ארץ טובה ופורייה, ואת אדמתה אנחנו עובדים. ומכל חמדה, יקר בעינינו לגדל את בנינו (לתורה ולמצוות), ולעצם עבודת חיינו נחשב בעינינו לשמר את החוקים (התּורה), ואת יראת האלוהים אשר נמסרה לנו בהם למורשה. ונוסף על הדברים האלה, עמדו לנו הליכות חיינו המיוחדות, שלא התערבו היונים בנו, כאשר התערבו במצרים בעסקם אתם, במקח וממכר, וביושבי חוץ ארץ כנען, כי שקדו לרכול ולסחור אליהם מתאות הכסף. וגם לא נמשכו אבותינו אחרי המלחמה למען שלול שלל, או להרחיב את נחלתם כדרך יתר העמים, אף כי מלאה הארץ רבבות אנשים גיבורי חיל. על כן נודעו הכנענים ליונים, כי באו אליהם באניות לסחר אתם, ועל ידם הגיע אל היונים גם שמע המצרים ויתר העמים, אשר הביאו הכנענים אל היונים את סחר ארצותיהם מדי הפליגם בימים רחוקים. וגם המדיים והפרסים היו ידועים ליונים, כי משלו בכל ארצות אסיה, והפרסים עוד הוסיפו לצאת למלחמה על חלק הישוב השני (אירופה). ואת התרכים הכירו היונים, כי היו קרובים אל גבולות ארצם, ועל הסקיתים שמעו מפי יורדי ים פונטוס. ובכלל נודעו העמים היושבים לחוף הים, במזרח ובמערב, לכל הרוצים לכתוב ספרים (בין היונים), אך את רוב העמים הרחוקים מאלה, היושבים בארצות היבשה, לא ידעו ולא הכירו. והן גם כמקרה הזה מצא אותם בארץ אירופה, כי את עיר הרומאים, אשר מימים עשתה חיל והפליאה גבורות במלחמותיה, לא זכר הרודוטוס ולא תוקידידס, ואף לא אחד מבני זמנם, ורק באחרונה הגיע שמעם בקושי אל היונים. ודברי הגאלים והאיברים נעלמו מדעת הטובים בחכמי היונים, כמו אפורוס, עד אשר חשב כי מושב האיברים הוא עיר אחת, אף כי חלק גדול מארצות המערב הוא נחלתם. וגם ערבו היונים את לבם לספר על מנהגי עמים רחוקים דברים אשר לא היו ולא נשמעו מעולם. והנה שורש הדבר, אשר לא ידעו היונים (את העמים הרחוקים), הוא מה שלא הרבו לבוא בחברתם, וסיבת השקרים היא תשוקת כל אחד מן היונים להראות כי הוא מרבה לספר מחבריו. ולמה לנו לתמוה על הדבר, על שלא נודע גם עמנו להם, ולא עורר את סופריהם להביא את זכרו בכתביהם – הוא העם אשר כה רחק מושבו מן הים, וכה נפלא בהליכות חייו!

ט״ושער בנפשך, כי בחרנו להביא ראיה בדבר היונים, שאינם עם עתיק, באשר לא נמצא עליהם דבר בספרינו. האם לא מלאו צחוק פיהם? חושב אני, כי באו באותן הטענות אשר דברתי למעלה, והעידו על קדמות ימיהם את העמים הקרובים אליהם במקום. וגם אנכי אנסה לעשות ככה. ואקחה לי לעדים נאמנים את המצרים והכנענים – הן איש לא יוכל להוציא דבה על עדותם שהיא דבר שקר, כי גלוי הדבר אשר הם נוטרים לנו שנאה, המצרים כולם כאחד, ומן הכנענים – עוינים אותנו הצורים ביתר שאת. אמנם על הכשדים לא אוכל לומר כדברים האלה, כי הלא הם היו אבות עמנו לפנים, ובספריהם הם זוכרים את היהודים בזכרון אחים קרובים. ואחרי אשר יאמנו דברי על פי העדים האלה, אַראה גם על סופרי היונים, שהביאו את זכר היהודים, כדי שלא יהיה פתחון פה למוליכי רכיל לסתור את עדותנו גם בדבר הזה.

ט״זלראשונה אחל בכתבי המצרים, אמנם לא אוכל להעתיק אותם כמו שהם – אולם הנה ידוע הדבר, כי מַנֶתּוֹס‏¹Manethos, כן בהוצאת ניזה. בהוצאה הישנה: מנתּוֹן (Manethon). היה איש מצרי מלידה, ולמד חכמה־יונית, והוא כתב בלשון יון את דברי ימי אבותיו ותרגם אותם, לפי דבריו, מלוחות הקדש‏²כן אצל ניזה. בהוצאה הישנה: ב(כתבים הקדושים – לאמר בכתבי החרטומים (ההירוגליפים). והרבה להוכיח את הרודוטוס, כי ספר שקרים על המצרים מחסרון דעת. והנה מנתוס הלז כתב עלינו, בספר השני מ״דברי מצרים״,³ביונית (Aigyptiaka (Aegyptiaca לאמר: ״עניני (מעשי, דברי) מצרים״. כדברים האלה – אעתיק אותם פה ככתבם וכלשונם, כאלו הבאתי את כותבם הנה להעיד בפני: ״מלך היה לנו‏,⁴שלוש התיבות האלו חסרות בהוצאת ניזה. ושמו טימַיוס, ובימיו חרה בנו אף האלוהים – ואינני יודע את סבת הדבר – ופתאום באו מארצות המזרח אנשים בני־בלי־שם, וגברו חילים, ועלו על ארצנו למלחמה וכבשו אותה באפס יד ותפשו את נשיאי הארץ ואחרי זאת שרפו את הערים באכזריות חמה ואת מקדשי האלים החריבו עד היסוד, ובכל יושבי הארץ התעמרו בשנאה את אלה הכו נפש ואת אלה כבשו לעבדים עם טפם ונשיהם. ולאחרונה הקימו למלך איש אחד מאחיהם, ושמו סַליטיס‏,⁵בהוצאה הישנה סלטיס, ונראה שהיא המילה השמית שליט. והוא ישב בעיר נוף‏,⁶מנפי, מוף (Memphis). ושם מסים על הארץ העליונה ועל התחתונה‏,⁷מצרים התחתונה היא מקום היאור (הדלתה), העליונה – גליל נוא־אמון (תיבי) ודרומה לו. והפקיד חיל משמר במקומות אשר מצא בהם חפץ. ויותר מכל חזק את קצות המזרח, כי ירא את האשורים אשר גדלו ועצמו מאוד בימים ההם, פן יתאוו לעלות על מלכותו. הוא מצא בנפת סֶתרואיס‏⁸כן בהוצאת ניזה, וזה נכון יותר מהגירסה הישנה סאיס. עיר נאה למשגב במזרח נהר פיבסת‏⁹ביונית: Bubastis. אשר נקראה באחד כתבי אלהים‏¹⁰״בתיאולוגיה ישנה אחת״ במקור. הכונה, כנראה, לכתב עתיק (אפיפורין, פפירוס). העתיקים בשם אַוַריס, ובנה אותה והקים עליה חומה בצורה מאד והושיב בקרבה לשמור עליה המון חמושים, כעשרים וארבע ריבוא אנשי חיל, ובא אליה בתקופת הקיץ לתת לאנשי הצבא את לחם חוקם ואת משכורתם ולנצח עליהם בחגרם את נשקם ללמד ידיהם לקרב, למען תת את פחדו על כל מסביב. אחרי מלכו תשע עשרה שנה נאסף אל עמיו ותחתיו קם מלך חדש ושמו בּנון‏¹¹בהוצאה ישנה: בּאון. ומלך ארבעים וארבע שנה. ואחריו מלך אַפַּחִנס שלשים ושש שנה ושבעה חדשים, ואחריו אפופיס ששים ואחת שנה, ואחריו חַנא‏¹²Aunas אצל ניזה. בהוצאה ישנה יניס. חמשים שנה וחדש ימים, ואחרי כל אלה מלך אַסיס ארבעים ותשע שנה ושני חדשים, אלה היו ששת מלכיהם הראשונים, אשר נלחמו במצרים‏¹³על פי ההוצאה הישנה. בהוצאת ניזה ״אשר גדלה תאותם מיום ליום לעקר את המצרים משרש״. כל הימים ובקשו בכל לבם לעקרם משרשם. וכל עמם נקרא בשם הוּקסוס. לאמר: המלכים הרועים, כי ״הוק״ בלשון הקדש‏¹⁴לאמר: בכתב המצרים העתיק הקדוש (כתב החרטומים). הוא ״מלך״ – וסוס הוא ״רועה״, וככה נקראים הרועים גם בלשון העם, ובהתחבר שתי התבות יחדו יצא ״הוקסוס״; ויש אומרים, כי היו האנשים האלה ערבים”. אמנם בספר (בנוסח) שני (של ספר מנתוס) מצאתי כתוב, כי לא ״מלכים״ מכונים בשם ״הוק״, כי אם, להפך, פירוש השם (הוקסוס) הוא ״רועים־עבדים״, כי התיבה הוּק – כמו התיבה הַק בסימן הנשימה‏¹⁵היונים מבדילים בין שני סימנים, סימן האלף וסימן ההא (סימן הנשימה). מורה בפירוש על עבדים שבויי מלחמה, והפירוש הזה נאמן יותר בעיני ויש לו יסוד בדברי הימים. ואחרי כן מספר מנתוס, כי כל המלכים הנקובים בשם מלכי הרועים ובניהם משלו בארץ מצרים כחמש מאות ועשר שנה, ולקץ הימים התקוממו מלכי נוא־אמון‏¹⁶ביונית Thebais. ויתר ארצות מצרים על הרועים ומלחמה גדולה וארוכה היתה ביניהם. ובימי המלך הנקרא בשם מיספרַגמוּתוֹסיס¹⁷בהוצאה הישנה: אליפרגמוֹתוֹסיס. נגפו הרועים וגורשו מכל ארץ מצרים, ונסגרו במקום אשר היתה מדתו מסביב עשרת אלפים צמד‏,¹⁸ ביונית ״ארורה״, מדת־ארך ידועה. (תוספת התורמת בויקיטקסט: 100X100 אמה = 2.5 דונם בערך.) ושם המקום אַוַריס. מנתוס מספר, כי את כל המקום הזה הקיפו הרועים חומה בצורה מסביב, למען אשר ימַלטו שמה לבטח את כל רכושם ושללם. תומוסיס בן מיספרגומותוסיס נסה להביא את המקום במצור ולכבוש אותו בחזקת היד, וחָנה לפני החומה בארבעים ושמונה ריבוא אנשי צבא. ובראותו כי נכזבה תקוותו לתפוש את העיר במצור כרת ברית עם יושביה, למען יעזבו כּלם בשלום את ארץ מצרים וילכו אל כל אשר תאוה נפשם, והם יצאו מארץ מצרים על פי דברי הברית, כלם למשפּחותיהם עם כל רכושם במספר עשרים וארבע רבוא, ופנו ללכת דרך המדבר אל סוריה, אולם יראו את שלטון האשורים, המושלים בארצות אסיה בימים ההם, ועל כן בנוּ להם עיר בארץ הנקראה בזמננו בשם יהודה, למושב רבבות אנשיהם וקראו לה בשם ירושלים. ובספר שני מ״דברי מצרים״ אומר מניתוס, כי העם הזה, אלה הנקובים בשם רועים, נקרא בספריו הקדושים‏¹⁹הכונה בספרי הקדש של עם ישראל. ״עם עבדים״, וכנים דבריו, כי אבותינו הראשונים עסקו מדורות קדמונים במרעה צאן וחייהם היו חיי נדודים, ועל כן נקראו בשם רועים. וגם יש יסוד לדבר, שנקראו בספרי המצרים עבדים (שבויי מלחמה), כי יוסף אבינו קרא לעצמו בשם עבד, בעמדו לפני מלך מצרים, ואחרי כן שלח להביא את אחיו אל ארץ מצרים במצות המלך. אולם את הדברים האלה אחקר לאשורם במקום אחר.

י״זועתה אגיש את המצרים לתת עדיהם בדבר קדמות עמנו, ועוד פעם אקרא בשם מנתוס, אשר כתב על סדר הזמנים לאמור: ״אחרי צאת עם הרועים מארץ מצרים אל ירושלים מלך טֶתּמוסיס אשר גרש אותם מן הארץ עשרים וחמש שנה וארבעה חודשים וימת. ואת מלכותו ירש בנו חברון, ומלך שלש עשרה שנה. ואחריו מלך אַמנוֹפיס עשרים שנה ושבעה חדשים, ואחריו אחותו אַמֶסיס עשרים שנה ותשעה חדשים, ואחריה מלך מֵיפרֵיס שתים עשרה שנה ותשעה חדשים, ואחריו מֵיפרמותוסיס עשרים וחמש שנה ועשרה חדשים, ואחריו תמוֹסיס תשע שנים ושמונה חדשים, ואחריו אמנופיס שלושים שנה ועשרה חדשים, ואחריו חוֹר‏¹ביונית הוֹרוֹס (זה גם שם אחד אלהי המצרים). שלשים ושש שנים וחמשה חדשים, ואחריו מלכה בתו אַנקָחָרָס שתים עשרה שנה וחדש אחד, ואחריה מלך אחיה רַתּוֹטיס תשע שנים, ואחריו אַקֶנחָרֶס שתים עשרה שנה וחמשה חדשים, ואחריו אקנחרס השני שתים עשרה שנה ושלשה חדשים, ואחריו אַרמַיס ארבע שנים וחדש ימים, ואחריו רעמסס²ביונית כותב המחבר רַמֶסֶס. שנה וארבעה חדשים, ואחריו רעמסס מיאמון‏³ביונית כתוב כאן אַרְמֶסֶס, ובהוצאה ישנה: ״הנקרא מיאמוּס״. ומנתוס טעה כאן בהזכירו את רעמסס השני שתי פעמים, פעם בכנוי שם מיאמון ופעם בכנוי סתוס. ששים ואחת שנה ושני חדשים, ואחריו אמנופיס תשע עשרה שנה וששה חדשים, ואחריו סֵתוסיס הוא רעמסס, והוא אסף לו צבא רוכבים ואניות ושם את אחיו ארמאִיס לנגיד בכל ארץ מצרים ונתן בידו את כל משפט המלוכה, ורק צוה עליו לבלתי שאת את הכתר ולבלי עשות רעה למלכה הגבירה‏⁴ביונית: ״המלכה האם״ (כלומר אם הבנים הנזכרים אחרי כן) ותרגמתי ע״פ מלכים א' י״א י״ט, ועין שם גם ט״ו, י״ג. ולילדיה ולבלי געת גם ביתר פלגשי המלך. והוא (רעמסס) נסע להלחם בקפרוס ובארץ כנען, ואחרי כן עלה למלחמה על האשורים ועל המדיים והכניע את כל אויביו. את אלה כבש בחרבו ואת אלה באפס יד, כי נפל פחד חילו העצום עליהם, ולבו גבה מאד באשרו והוסיף אומץ לעלות גם על ערי המזרח ולהכניע את הארצות (הרחוקות), וכעבר זמן רב החל ארמאיס הנשאר במצרים לעשות בזדון את כל הדברים אשר צוה עליו אחיו לבלתי עשותם, כי התעמר במלכה בחוזק יד, ונהג עם יתר הפלגשים בלא בושת, וגם נפתה לדברי אוהביו ושם על ראשו את הכתר והרים יד באחיו. אולם הפָּקיד על מקדשי מצרים כתב ספר ושלח אותו אל סתוסיס והודיעהו את כל הדברים ואת אשר הרים בו אחיו ארמאיס יד. המלך מהר לשוב אל סין‏⁵פלוסיון ביונית (Pelusium), לא רחוק מהעיר סואז שבזמננו. וכבש את מלכותו. והארץ נקראה על שמו איגיפטוס, כי כה ספר שנקרא סתוסיס⁶כן הוא השם בהוצאה הישנה. בהוצאת ניזה בא השם סתוסיס (Sethosis) לסרוגין עם סתוס (Sethos). גם בשם איגיפטוס, וארמאיס אחיו בשם דנאוס.

י״חאלה דברי מנתוס. והנה אם נמנה יחד את שנות מלכות כל האנשים הנזכרים, יתברר לנו, כי הנקראים בשם רועים, הם אבות אבותינו, יצאו מארץ מצרים וירשו את הארץ הזאת (ארץ יהודה) שלש מאות ותשעים ושלש שנה טרם בא דנאוס אל ארץ ארגוס. אף כי אנשי ארגוס חושבים, כי האיש הזה היה הראשון (לכל מלכי יון). והנה שני דברים גדולים העיד בנו מנתוס מתוך כתבי המצרים: האחד, כי באו אבותינו אל מצרים מארץ נכריה, והשני, כי אחרי כן יצאו משם בימי־קדם. כמעט אלף שנים לפני מעשה איליון‏.¹איליון – טרויה, לאמר, לפני מלחמת טרויה. ואולם את יתר הדברים (אשר כתב עלינו), הוסיף מנתוס לא מכתבי המצרים (הישנים), כי־אם, כאשר הודה במו פיו, מתוך שיחות²ספורי בדים, עניני מיתולוגיה. אשר לא נודע מי אביהן, ואחרי כן אבאר את כחש דבריו לאחד־אחד, ואַראה, כי אין להאמין בדברי שקריו.

י״טמן הדברים האלה אני רוצה לעבור הפעם אל מה שכתבו הכנענים בדבר עמנו ולהביא את עדיהם. כי הנה לצוריים נמצאו, משנים רבות מאד ספרים הכתובים במצות הצבור ומונחים למשמרת על כל המעשים אשר נעשו בקרבם ובקרב עמים זרים וזכו לזכר עולם. ובספרים האלה כתוב, כי ההיכל אשר בירושלים נבנה בידי שלמה המלך מאה וארבעים ושלש שנה ושמונה חדשים טרם יסדו הצוריים את קרתחדשת‏¹ביונית Karchedon, ברומית Carthago וגם נכתבה שם (בהשכל)‏²תיבה זו חסרה בהוצאה הישנה. כל עבודת בית המקדש (וכליו); כי חירום‏³Eiromos. בקדמוניות כותב יוספוס: חירם (בקמץ). מלך הצוריים היה אוהב לשלמה מלכנו בזכרו לו אהבת אביו; ובנדבת לבו נצח יחד עם שלמה על עבודת הבנין להרבות תפארתו ונתן לו מאה ועשרים ככר זהב וכרת ממיטב עצי ההר הנקרא לבנון ושלח אליו לצפות את הבית. ושלמה השיב לו מנחות רבות וגם נתן לו ארץ בגליל, הנקראה בשם כבול‏.⁴בפנים Chabulon, ושם זה הזכר גם פעמים אחדות בספר ״מלחמת היהודים״. ותאות החכמה הוסיפה עוד לחזק אהבתם, כי שלחו איש אל אחיו חידות ודרשו לפתר אותן. ושלמה היטיב להבין חידות מחירום וגדל ממנו בכל חכמה. והנה בקרב הצוריים נשמרו עד היום הזה רבות מן האגרות ששלחו המלכים איש אל רעהו. ולמען הוכיח, כי לא מלבי בדיתי את הדברים על האגרות הנמצאות בידי הצוריים, אעידה לי את דיוס, הוא איש נאמן בכתיבת דברי ימי כנען, כי הסופר הזה כתב בספר דברי ימי הכנענים לאמר: ״אחרי מות אביבעל מלך בנו חירום. והוא שפך סוללה⁵לאמר עשה מלוא, סכר למים. בפאת מזרח אשר לעיר, והגדיל את הקריה, ואת מקדש זאוס האולימפי‏⁶כנראה קרא בספר היוני ככה לבעל־שמים. אשר עמד לבדד על האי חבּר לעיר בסתמו את כל הריווח בינו לבינה‏⁷לאמר את מפרץ הים בין העיר ובין האי. ופאר את המקדש בכלי זהב. אומרים, כי שלמה השליט בירושלים שלח אל חירום חידות ובקש להשיב לו חידות תמורתן, ודרש כי האחד אשר יבצר ממנו לפתור את החידות ישלם כסף רב לרעהו, וחירום הסכים לדבר ולא יכול לפתור את החידות ובזבז לשלמה הרבה כסף ענושים, ואחרי כן פתר עבדימון‏,⁸Abdemon בהוצאת ניזה Abdemunos. אחד מאנשי צור, את החידות השלוחות, ונסה אותו (את שלמה) בחידות אחרות, ושלמה לא יכול לפתרן, ושלם כסף רב לחירום״. בדבריו אלה העיד דיוס על כל אשר אמרנו למעלה.

כ׳ועל הסופר הזה אוסיף עוד את מֶנאַנדרוס איש אפסוס, שכתב את כל מעשי המלכים אשר קמו ליונים וללועזים ושקד ללמוד את דברי הימים מספרי עם ועם. הוא דבר גם על מלכי צור ואחרי כן הגיע לימי חירום וספר עליו כדברים האלה: ״אחרי מות אביבעל ישב חירום בנו על כסא מלכותו והוא חי חמשים ושלש שנה, וימי מלכותו היו שלשים וארבע שנה. הוא סתם את הככר הרחבה ונדב את עמוד הזהב למשכן זאוס, והלך לאסוף עצים מיער, וכרת עצי ארזים בהר הנקרא לבנון לעשות מהם קורות לבתי המקדשים, והרס את בתי המקדשים הישנים ובנה חדשים תמורתם, בהרימו תרומת קודש להרקלס‏¹בשם הרקלס קראו היונים ל״מלקרת״ אשר לכנענים הצידונים (אחד האלים). ולעשתרת‏.²הדברים ״בהרימו תרומת הקדש״ (בהגבילו להם נחלת קדש) חסרים בהוצאת ניזה. ולראשונה הקים את מקדש הרקלס בחדש פֶריטיוס (ואחרי כן את מקדש עשתרת)‏,³המאמר המוסגר חסר בהוצאת ניזה. כאשר⁴הקשר הזה (״כאשר״) נמצא בהוצאה הישנה, בהוצאת ניזה: (הוא) יצא למלחמה כו׳. יצא למלחמה על העתיקאים‏,⁵כך תקן ניזה (Ityakaioi), כנראה יושבי עתּיקה (Utica) בארץ לוב אשר באפריקה הצפונית, היא מושבה צורית עתיקה. בהוצאה הישנה: הטיטואים (Tityoi). אשר לא שלמו לו מס, ואחרי כן הכניע אותם ושב אל ארצו. ובימי המלך הזה היה בן צעיר לעבדימון, הוא נצח כפעם בפעם בחידות אשר שלח שלמה מלך ירושלים”. והזמן אשר עבר מימי המלך הזה עד בנין קרתחדשת עולה ככה (בחשבונו): אחרי מות חירום ירש את מלכותו בנו בעליעזר‏⁶כן בהוצאה הישנה (Baleazaros). בהוצאת ניזה: בעלבעזר, Balbazeros. וימי חייו היו ארבעים ושלש שנה, וימי מלכותו שבע עשרה שנה‏⁷בהוצאה הישנה: שבע שנים. ואחריו מלך בנו עבדעשתרת וימי חייו היו שלשים ותשע שנה‏⁸בהוצאה הישנה: עשרים ותשע שנה. וימי מלכותו תשע שנים, כי התקשרו עליו ארבעת בני מינקתו והמיתוהו, ובכורם מלך תחתיו (הוא מתושעשתרת בן לעשתרת, וימי חייו היו חמשים וארבע שנה)⁹המאמר המוסגר חסר בהוצאה הישנה. וימי מלכותו היו שתים עשרה שנה‏,¹⁰את כל הפרשה המוסגרת תרגמתי מהוצאת ניזה, בהוצאה הישנה: ״ואחריהם מלך עשתרת בן דליעשתרת וחי חמשים וארבע שנה וימי מלכותו היו שתים עשרה שנה. ואחריו מלך אחיו אשרים (Aserymos) וחי חמשים וארבע שנה ומלך שתים עשרה שנה (שוב); והומת בידי אחיו פלט אשר ישב על כסאו ומלך שמונה חדשים ואותו המית אתובעל כהן עשתרת ומלך שלשים ושתים שנה וחי חמשים ושמנה שנה, ואחריו בדעזור בנו וחי ארבעים וחמש שנה ומלך שש שנים ועל כסאו ישב מתנינגוס בנו וחי שלשים ושתים שנה ומלך תשע שנים ואחריו מלך פגמלין וחי חמשים ושש שנה ומלך ארבעים ושבע שנה״. וגלוי, כי הגרסה הזאת משובשת וגם אין חשבון השנים עולה. (ואחריו מלך אחיו עשתרום וימי חייו היו חמשים ושמנה שנה וימי מלכותו תשע שנים. והוא הומת בידי אחיו פלט אשר ירש את כסא מלכותו ומלך שמונה (חדשים, וימי חייו היו חמשים שנה. ואותו המית אתובעל‏¹¹הוא אתבעל שבמקרא (מלכים א' טז, לא). כהן עשתורת ומלך תחתיו), וימי חייו היו ארבעים ושמנה שנה וימי מלכותו שלשים ושתים שנה ועל כסאו ישב בעליעזור בנו וימי חייו היו ארבעים וחמש שנה וימי מלכותו שש שנים, ותחתיו ישב על כסאו מתּן¹²במקוֹר (ובהוצאת ניזה) Mettenos. בנו, וימי חייו היו שלשים ושתים שנה וימי מלכותו היו עשרים ותשע שנה, ואחריו ישב על כסאו פגמליון וימי חייו היו חמשים ושמונה שנה וימי מלכותו ארבעים ושבע שנה), ובשנה השביעית למלכותו‏¹³המחבר חושב: במלאת שבע שנים למלכו. ברחה אחותו ובנתה עיר בארץ לוב, היא קרתחדשת. כל הזמן מיום אשר ישב חירום על כסאו עד בנין קרתחדשת עולה בחשבון מאה וחמשים וחמש שנה ושמונה חדשים. והנה בית המקדש בירושלים נבנה בשתים עשרה שנה למלכותו (של חירום), ולכם עברו מזמן בנינו עד בנין קרתחדשת מאה וארבעים ושלש שנה ושמנה חודשים. הנשאר לי עוד דבר להוסיף על העדים הכנענים האלה? גלוי הדבר, כי הם מודים בכל תקף לדברי האמת. והנה כניסת אבותינו אל הארץ קדמה זמן רב לבנין בית המקדש, כי רק אחרי אשר כבשו את כולה במלחמה בנו להם את הבית. את הדברים האלה היטבתי לבאר מתוך ספרינו הקדושים ב״קדמוניות״ אשר כתבתי.

כ״אועתה אקרא את הדברים אשר נכתבו עלינו בספרי הכשדים ובדברי הימים אשר להם, כי הם מסכימים גם ליתר הדברים אשר נמצאו בספרינו. ועדי הזה יהיה בירוסוס איש כשדי לבית אביו ושמו ידוע לכל שוחרי מדע, כי המציא ליונים ספרים על דבר תורת הכוכבים ועל חכמת הכשדים. והנה בירוסוס העתיק מן הכתבים העתיקים דברים על המבול אשר בא לעולם והשמיד את בני האדם, כדברים אשר הודיע אותנו משה, וגם ספר על התבה אשר נצל בה נח אבי עמנו, כי הגיעה אל ראשי הרי ארמיניה¹הם הרי אררט הנזכרים במקרא. ובלשון אשור נקראה ארמיניה אוררטו. ואחרי העבירו את כל בני נח לדורותם הגיע עד נבופלאצר מלך בבל וכשדים וספר את מעשיו ואמר, כי שלח המלך הזה את נבוכדראצר²כן כתוב בהוצאת ניזה (Nabukodorossoros) וכן נקרא אצל הרודוטוס. וזה הוא נכון יותר על פי שמו הבבלי (נבו־כדרי־אצוּר). אולם בהוצאה הישנה מתוקן בכל מקום נבוכדנאצר (Nabuchodonosoros) על פי הגרסה השניה בכה״ק. בנו עם חיל כבד אל ארץ מצרים ואל ארצנו בשמעו, כי פשעו בו הארצות האלה, והוא (נבוכדראצר) כבש את כל הארצות ושרף את בית המקדש בירושלים ואת כל עמנו הוליך עמו בשביה והגלה אל בבל, ואחרי כן שממה העיר זמן שבעים שנה עד ימי כורש מלך פרס. הוא מספר על הבבלי הזה (נבוכדראצר), כי התגבר על מצרים ועל סוריה ועל ארץ כנען ועל ערב והגדיל לעשות מכל מלכי כשדים ומלכי בבל אשר היו לפניו. וגם למטה מזה שב בירוסוס לדבר עליו בכתבו את דברי ימי קדם, ואני אביא פה את דברי בירוסוס ואלה הם: ״כשמוע אביו נבופלאצר, כי מרד בו נציבו אשר הפקידו אותו על מצרים ועל מקומות חילת־סוריה וערי כנען, לא יכול לעצר בעד הרעה, ועל כן נתן בידי בנו נבוכדראצר הצעיר לימים את חלק צבאו ושלח אותו להלחם בו (בנציבו), ונבוכדראצר פגעו במורד וערך מערכה לקראתו ותפש אותו בכפו והוציא מידו את ארץ ממשלתו והכניעה תחת מלכותו. ובעת ההיא נפל נבופלאצר למשכב ונאסף אל עמיו אחרי מלכו עשרים ואחת שנה. וכשמוע נבוכדראצר לקץ זמן מצער על דבר מות אביו, השיב את המנוחה בארץ מצרים‏³במקור: ״סדר את המעשים (הענינים) בארץ מצרים וכו׳״. וביתר הארצות ונתן את השבויים אשר לקח מן היהודים והכנענים והארמים ועמי מצרים על ידי אחדים מאוהביו יחד עם חילו העצום ויתר הכבודה להוליכם אל ארץ בבל. והוא החיש את מסעו דרך המדבר במתי מעט והגיע אל בּבל. ושם לקח את השלטון מידי הכשדים ואת המלכות השמורה למענו מידי הטוב שבהם. ומשל לבדו בכל חבל נחלת אחיו, ובבוא השבויים צוה להושיבם במקומות הכושר בארץ בבל. הוא פאר בנדבות לבּו את מקדש בֵּל ואת יתר המקדשים משלל המלחמה, וגם הגדיל את תפארת קרית מלכותו הישנה ועוד התנדב להוסיף עליה עיר חדשה מחוץ, ולמען אשר לא יוכלו האויבים בעת מצור להטות את מי הנהר ולחנות על העיר, בנה חומה משולשת מסביב לעיר הפנימית וחומה משולשת מסביב לעיר החיצונה, חלקה עשה לבנים שרופות וחֵמר וחלקה לבנים פשוטות (אשר לא באו באש). ואחרי אשר הקיף את העיר חומה נהדרה ופאר את שעריה כדמות שערי מקדש, בּנה סמוך לארמון אביו ארמון חדש מסביב והגדיל את תפארתו ואת כבוד עשרו עד כי עצמו הדברים מספר. ואף כי נפלא הבנין בגדלו ונאדר בשיא גבהו, כלתה מלאכתו בחמשה עשר יום. ובארמון הזה בנה מדרגות אבן גבוהות ונתן להם דמות כתבנית הרים, בנטעו עליהם כל מיני עצים וכה עשה ובנה את ״הפרדס התלוי״ הנודע לשם, יען אשר חשקה נפש אשתו בנאות הרים, כי גדלה בארץ מדי״.

כ״באלה הדברים אשר ספר (בירוסוס) בדברי הימים על המלך הזה ובספר השלישי מ״דברי הכשדים״‏¹שם הספר ביונית: Chaldaika. הוסיף עליהם הרבה, ושם יסר את סופרי היונים, כי לחנם חשבו אשר סָמירַמיס האשורית יסדה את עיר בבל, ולשקר כתבו כי ידיה הקימו את הבנינים הנפלאים. ואמנם בזאת נאמנים עלינו כתבי הכשדים מדבריהם! והנה גם בבתי הגנזים (הארכיונים) אשר לכנענים נמצאו כתבים המקימים את דברי בירוסוס על מלך בבל (נבוכדראצר), כי הכניע את ארץ ארם (סוריה) ואת כל ארץ כנען. וכדברים האלה כתב פילוסטרטיס בספר דברי הימים בזכרו את מצור עיר צור, וכמוהו עשה מגסתניס בספר הרביעי מ״דברי הודו״‏²ביונית: Indika. אשר בו בקש להראות כי מלך בבל זה עלה בגבורתו ובגודל מפעליו על הרקליס, וספר עליו, כי כבש גם חלק גדול מארץ לוב ואת ארץ איבריה. – וגם הדברים אשר כתבתי למעלה על בית המקדש בירושלים, כי נשרף בידי הבבלים בעלותם עליו למלחמה, וכאשר כבש כורש את מלכות אסיה החלו לבנותו מחדש – מתבררים ומתלבנים מתוך הדברים אשר נתן לנו בירוסוס, כי הוא אומר בספר השלישי: ״ואחרי אשר החל נבוכדראצר לבנות את החומה הנזכרה נפל למשכב ונאסף אל אבותיו, וימי מלכותו היו ארבעים ושלש שנה ועל כסאו ישב בנו אויל־מרודך. הוא עשה ממשלה ברשעה ובזדון, ועל כן התנפל עליו נרגלאצר בעל אחותו והכהו נפש אחרי מלכו שנתים ימים, ומלך תחת המומת ארבע שנים, ואחריו היה למלך בנו לבּורושרדוך‏,³כן בהוצאת ניזה. בהוצאה ישנה: לבורושרחוד. הוא ילד בן תשעה חדשים‏,⁴אפשר להבין את דברי המקור באופן אחר: ״והוא ילד, ומלך תשעה חודשים״, וזה קרוב יותר. ויען אשר נראה בו שסורו רע, קמו עליו אוהביו והמיתוהו. ואחרי אשר נהרג, התאספו כל הקושרים עליו, והסכימו יחד לתת את המלוכה בידי נבוניד, אחד מאנשי בבל אשר היה לו חלק בזה. בימי המלך הזה נבנתה חומת בבל בקרבת הנהר לבנים שרופות וחֵמָר ברב פאר. ובשנת שבע עשרה למלכו בא כורש מארץ פרס עם צבא רב והכניע את כל ארצות אסיה⁵כן בהוצאה הישנה, בהוצאת ניזה: וכבש את המלוכה. ושם את פניו אל ארץ בבל. וכשמוע נבוניד כי הוא הולך וקרב, יצא לקראתו עם חילו ונלחם איתו במערכה ונגף לפניו וברח עם אנשים מתי מספר אל עיר בורסיף. וכורש לכד את עיר בבל וצוה להרוס את חומתה מחוץ, בראותו כי עבודה רבה וקשה היא לכבוש את העיר הנשגבה. ופנה משם אל בורסיף ושם מצור על נבוניד. אולם נבוניד לא חכה עד קץ המצור, רק הקדים להסגיר את נפשו בידי השונא. וכורש האיר פניו אליו ושלח אותו מארץ בבל ונתן לו את ארץ קרמן‏⁶ביונית: קרמניה, מדינה ממזרח למדינת פרס. למושב. בארץ הזאת כלה נובניד את שארית ימיו ושם מת”.

כ״גוהנה הדברים האלה מודים על האמת אשר בספרינו, כי בהם נמצא כתוב שהחריב נבוכדראצר את בית מקדשנו, בשנת שמונה עשרה למלכותו ואחרי כן שמם המקדש חמשים שנה. ובשנת שתים לכורש הוקמו יסודות הבית ובשנת שתים למלכות דריוש שלמה עבודתו. ועוד אוסיף דברים מכתבי הכנענים, כי אין לי להעלים עין גם מיתר הראיות. וזה הוא חשבון הזמנים על דעתם: בימי אתובעל המלך חָנה נבוכדנאצר‏¹בפרק הזה בא שתי פעמים השם נבוכדנאצר גם בהוצאת ניזה. במצור על צור שלש עשרה שנה, ואחריו מלך בעל עשר שנים. ואחרי מותו קמו שופטים: עכנבעל בן בשלך שפט שני חדשים, חלב בן עבדי עשרה חדשים, חבּר‏²במקור: Abbaros. הכהן הגדול שלשה חדשים, מטגון‏³כן בהוצאה הישנה. בהוצאת ניזה: Myttynos. וגרעשתרת בני עבדאלים שפטו שש שנים, ובימיהם מלך בעלעטור שנה אחת, ובמותו שלחו (בני צור) אל בבל אחרי מהרבעל והביאו אותו משם, והוא מלך ארבע שנים, ואחרי מותו קראו לאחיו חירום, והוא מלך עשרים שנה. ובימיו משל כורש בפרס. והנה חשבון כל העת עולה לדברי הכנענים חמשים וארבע שנה ושלשה חדשים, כי נבוכדנאצר החל את מצור צור בשנת שבע למלכותו‏,⁴הכוונה היא, בשנת שבע למלכות אתוּבעל, המוזכר למעלה. ובשנת ארבע עשרה לחירום כבש כורש הפרסי את הממשלה, והנה בדבר בית המקדש מודים כתבי הכשדים והצוריים לכל הכתוב בספרינו, ובכל הדברים האמורים נמצאה עדות מקובלה, שאין לה סתירה, על קדמות עמנו. וחושב אני, כי דברי אלה יספיקו לכל הקוראים אשר לא השתרשו באהבת המחלוקת.

כ״דואולם עלי עוד לצאת ידי חובת מחקר בפני האנשים אשר אינם מאמינים לכתבי הלועזים ורק דברי היונים בלבד נאמנו עליהם, ולהביא עדים רבים מאלה (מן היונים) אשר הכירו את עמנו ומסרו בספרים את זכרו לעת מצוא. והנה פיתאגורס איש סמוס היה מבני הדורות הראשונים, והכל מודים בו, כי עלה בחכמה וביראת אלהים על כל הפילוסופים, וגלוי הדבר, כי ידע האיש הזה את דרכי עמנו, ולא זו בלבד, כי עוד שקד הרבה ללכת בדרכים האלה. אמנם לא נשאר ממנו ספר מקובל, אך רבים כתבו ספרים על חייו, ואחד הטובים שבאלה היה הרמיפוס, והוא סופר נאמן בדברי הימים. ובראשון לספריו על דבר פיתאגורס מספר לנו האיש הזה, כי אמר פיתאגורס אחרי מות אחד מתלמידיו ושמו קליפון, והוא יליד קרוטון, שנשמתו (של המת) נמצאה בקרבתו לילה ויום והיא מצווה עליו, שלא יעבר במקום אשר רבץ שם חמור תחת משאו, ולא ישתה מי צמאון‏¹כנראה מים שאובים שנמצאו זמן רב בכלי, או מי אגמים. וישמר את פיו מכל דברי חרפות. ועל זה מוסיף הרמיפוס כדברים האלה: ״כל זאת עשה ודבר (פיתאגורס), כי חקה את דעות היהודים והתרכּים וקבל אותן לעצמו״. וכנים יהיו דברינו באמרנו, כי הגבר הזה העתיק הרבה מחוקי היהודים אל החכמה (הפילוסופיה) שלו. והנה גם בּערי (בערי הנכרים) היה עמנו ידוע מימי קדם ומנהגים רבים ממנו כבר עברו אל מקצתן וזכו להיות למופת לרבים. על זה מעיד תאופרסטוס בספריו על דבר החוקים. הוא אומר, כי חוקי הצורים אוסרים להשבע שבועות נכרים, ובכלל השבועות האלה הוא מונה גם את השבועה הנקראת ״קרבן״, ואולם השבועה הזאת לא נמצאה בקרב אחד העמים, בלתי בקרב היהודים לבדם. ופתרון המלה, אם נתרגם אותה מלשון העברים, הוא ״מתנה לאלהים״. גם מהרודוטוס איש הליקרנסוס לא נעלם דבר עמנו, והוא הראה זאת בהעלותו את זכרו בדרך זו: בספרו את דברי ימי הקולחים²עם שישב לפנים על גדות הים השחור (פונטוס) בארץ קוקז. בספרו השני הוא כותב לאמור: ״מכל גויי הארץ רק הקולחים והמצרים והכושים‏³ביונית: איתיופים. לבדם מלים את בשר ערלתם מימים ראשונים, והצורים והסורים היושבים בארץ פלשתים‏⁴Palaestina) Palaistine), השם שנקראה בו אחר כך כל ארץ ישראל (חילת־סוריה). מודים בעצמם, כי קבלו את המילה מהמצרים, והסורים היושבים על נהר לתרמודון ועל נהר פרתניוס והמקרונים היושבים בקרבתם מספרים, כי קבלו זאת מקרוב מהקולחים. מכל זרע האדם רק אלה העמים לבדם נמולים, ובדבר זה הלכו, כאשר יראה הרואה, בדרכי המצרים. אולם בדבר שני העמים, המצרים והכושים, אין אני יודע מי קבל את המילה ממשנהוּ״. והנה אומַר בזה, כי הסורים אשר בארץ פלשתים מלים את בשר ערלתם, ומכל יושבי ארץ פלשתים היהודים לבדם עושים זאתי והרודוטוס ידע את זאת וספר עליהם את הדבר. וגם חוירילוס המשורר אשר קדם עוד בזמן (להרודוטוס) זכר את עמנו לעת אשר יצא בצבא אחשורוש⁵בכתבי האפיפורין שמו חשיארש, ביונית Xerxes. המלך פרס למלחמה על ארץ יון, כי במנותו את כל העמים (אשר יצאו בחיל הפרסים) הביא בכללם לאחרונה גם את עמנו. ואלה דבריו:

כ״האַחֲרֵי תוֹם אֵלֶה לַעֲבוֹר נָסַע שֵבֶט – מַה נִפְלָא מַרְאֵהוּ;

כ״ולְשוֹן הַצִידוֹנִים מִפִּיו תִּשָמַע, כִּי יִפְתַּח אֶת שְפָתָיו;

כ״זהַרְרי שָלֵם עַל שְפַת הַיְאוֹר רְחַב הַיָדַיִים מוֹשָבוֹ.

כ״חסָמַר שְעַר נִזְרוֹ מְאוֹד, מֻקָפָת פְּאַת ראֹשוֹ, וְעָלָיו

כ״טעוֹרוֹת פְּנֵי סוּסִים כְּרוּתִים אֲשֶר בְּמוֹ עָשָן יֻבָּשוּ‏.⁶תרגמתי בהכסמטרים לפי המקור. מה שכותב המשורר, כי לבני העם הזה היתה ״תספרת־גלגל״ מתנגד בפירוש למצות התורה. עורות פני סוסים שמשו מעין קובע על הראש.

ל׳ואני חושב, כי גלוי הדבר לכל, אשר אותנו זכר המשורר בזאת, כי הררי שלם נמצאו בארץ מושבנו, וגם שם היאור נקרא ים המלח, כי הוא הגדול ורחב הידים בכל יאורות סוריה. כה העלה חוירילוס את זכרנו, ואמנם לא רק ידוע ידעו היונים את היהודים, כי אם השתוממו עליהם לעת פגשם אותם, ולא הרָעים אשר בקרב היונים (הוקירו אותם), כי־אם האנשים אשר נפלאו בחכמתם מאד; – ואת הדבר הזה קל להוכיח: כי קלארכוס, תלמיד אריסטוטליס, אשר לא עלה עליו בחכמה אף אחד מחכמי הפריפטוס‏⁷פריפטוס. האולמים ששמשו לטיול באתיני, ובהם היה אריסטוטליס מטיל בלמדו את תלמידיו, ועל כן נקראו בשם ״פילוסופי הפריפטוס״ או ״פריפטטיקים״ (בספרות ימי הביניםבמלה הערבית ״משאיים״ שהוראתה גם כן טילנים. כותב בספר הראשון על דבר על דבר השֵנה, כי אריסטוטליס רבו ספר לו על איש יהודי אחד ושם את הדברים בפי אריסטוטליס עצמו, וכה כתוב שם: (אמר ארסטוטליס): ״אלו באתי להרבות דברים, ארך ספורי מאד, אך לא למותר יהיה לדבר על נפלאות האיש הזה ועל חכמתו‏.⁸המחבר כותב ״פילוסופיה״, ואפשר לתרגם כאן: ״אהבת החכמה״ (של האיש). דע לך, היפרידס, כי אספר לך בזה דברים נפלאים הדומים לחלום”. והיפרידס הושיב בכבוד ובמורא: ״על כן אנחנו מתאוים כלנו להקשיב לדבריך״. ״לא – אמר אריסטוטליס – עלינו למלא את מצות בעלי המליצה ולברר לראשונה את מוצא השם הזה, למען אשר לא נכחש במלמדינו שקבלנו מהם את השמועות״. ״דבר – אמר היפרידס – ככל הטוב בעינך״. ועל זאת ענה (אריסטוטליס): ״האיש הזה היה יהודי מחילת־סוריה, ואלה (היהודים) הם צאצאי חכמי הודו‏,⁹פילוסופי הודו. כי החכמים הם, כמו שאומרים בפי ההודים ״קלנים״, ובפי הסורים: ״יהודים״, וככה נקראו על שם מקומם, כי הארץ אשר הם יושבים בה מכונה ״יהודה״, ושם עירם מוזר מאד, כי הם קוראים לה ״ירושלם״. והנה האיש הזה עבר בהרבה ארצות נכריות וירד במקומות היבשה אל חוף הים, והוא היה (נעשה) יוני, לא בשפתו בלבד, כי אם גם בנשמתו. ולעת מגורנו בארץ אסיה הגיע האיש אל מקומותינו ופגש אותנו, ואתנו אחדים מאנשי המדע, אשר ביקש לבחון את חכמתם, והתחבר עם רבים מן המשכילים, אך העניק להם יותר משקבל מהם”. אלה הדברים דבר אריסטוטליס בספר קלארכוס ועוד הרבה לספר על האיש היהודי הזה, על פרישותו בהליכות חייו ועל בינתו. וכל הרוצה להוסיף דעת בזה יוכל לקרוא בדברי הספר. כי אני נזהר מהרבות דברים יותר מדי הצרך, ואמנם קלארכוס דבר: את הדברים האלה בצאתו מגדרו‏,¹⁰לאמר בנטותו מן הנושא, דרך אגב. כי דבר אחר היה ענינו. – אולם הקטיוס איש אבדירה, אדם חכם (פילוסוף) וגדול בכשרון המעשה יחד, שעלה לגדולה בחיי אלכסנדרוס המלך (הגדול) ואחרי כן היה קרוב לתלמי בן לגוס (מלך מצרים) לא זכר אותנו כלאחר־יד, רק כתב ספר שלם על היהודים, ואני אומר למסור פה ראשי פרקים ממנו, ולראשונה אברר את זמנו (של הקטיוס): הוא מזכיר את מלחמת תלמי על יד עזה‏¹¹בשנת 311 לפני המנין הנהוג. והמלחמה הזאת היתה באחת עשרה שנה למות אלכסנדרוס, באולימפידה המאה ושבע עשרה‏,¹²האולימפידה הוא מחזור ארבע שנים שמנו היונים למן שנת 776 לפני המנין הנהוג. האולימפידה הקי״ז: 312 עד 309 לפני המנין הנהוג. כאשר כתב קסטור בדברי הימים שלו. כי בהגיעו אל האולימפידה הזאת אמר, שבה נצח תלמי בן לגוס את דימיטריוס המכונה פוליאורקיטיס על יד עזה ובדבר מות אלכסנדרוס הכל מודים, כי היה זה באולימפידה המאה וארבע־עשרה‏.¹³ משנת 324 עד 321. בדיוק בשנת 322 לפני המנין הנהוג. גלוי אפוא, כי בימיו (של הקטיאוס) ובימי אלכסנדרוס היה עמנו בשלותו, כי הקטיוס הוסיף לספר כדברים האלה: ״אחרי המלחמה על יד עזה הכניע תלמי את כל ארצות סוריה ואנשים רבים שמעו על ענות רוח תלמי ועל אהבתו לבריות ובקשו לרדת עמו אל ארץ מצרים ולנטול חלק בשלטון. ובכללם היה חזקיה הכהן הגדול ליהודים, איש כבן ששים ושש שנה וגדול המשרה בקרב אחיו בני עמו וגם בעל לשון למודים ואיש נבון דבר מאין כמוהו בכל הליכות המדינה״: ״והנה – מוסיף הקטיוס לדבר – מספר כהני היהודים שהם מקבלים את מעשר תבואת הארץ ומוציאים ומביאים את העם, הוא בקרוב אלף וחמש מאות״. ועוד פעם בנשאו את שם האיש הנזכר (חזקיה) הוא מספר: ״האיש הזה אשר היתה לו המשרה האמורה נעשה אוהב לנו. לעת מצאו אנשים מאחיו היה מכיר את כל האותות המבדילים ביניהם, כי היו לו ספרים אשר נכתבו בהם כל המקומות היהודים למושבותיהם וכל עניני מדינתם״. ואחרי־כן מספר הקטיוס, כי אנחנו מחזיקים בחוקינו ומקבלים עלינו לשאת כל צרה למען אשר לא נעבר עליהם והדבר הזה נחשב בעינינו לצדקה: ״ועל כן״ – הוא אומר – ״לא עלה הדבר להעביר אותם על אמונתם, אף כי שמעו אזניהם דברי חרפה וגדופים מפי שכניהם והנכרים הבאים אל ארצם, ולא פעם ולא שתים המירו מלכי פרס ואחשדרפניהם כבודם בקלון. כי מבלי לעמוד על נפשם הם נושאים כל יסורים ומיתות נוראות – יותר מכל באי עולם – ואינם מכחשים בחוקי אבותיהם״. והוא מביא ראיות רבות על חזוק אמונת היהודים בחוקיהם. הוא אומר: כאשר ישב אלכסנדרוס בבבל ורצה להרים את מקדש בל הנופל וצוה את כל אנשי חילו להביא עפר כולם יחד, מיאנו היהודים לבדם להביא עפר, ונתנו את בשרם למכים ושלמו עונש כסף רב, ועמדו במרדם עד שסלח להם המלך ופטר אותם מהעבודה. ואחרי כן כשוב האנשים אל ארצם מהרו לבנות את כל ההיכלות והבמות אשר נבנו שם ושלמו עונש כסף רב לאחשדרפנים, ואולם אחדים מהם נפטרו מעונש. והקטיוס מוסיף דבריו אלה, כי בצדק ראוי להשתומם לאנשים האלה על מעשיהם, ועוד הוא מספר, כי בני עמנו עצמו ורבו מאד מאד, באמרו כי ״הפרסים הגלו לפנים רבבות יהודים אל ארץ בבל, ועוד הרבה רבבות העתיקו את מושבם אחרי מות אלכסנדרוס אל ארץ מצרים ואל ארץ כנען‏¹⁴ארץ כנען (פינקיה) היא פה רצועת חוף ארץ ישראל שנמצאו בה ערי הכנענים הצידונים (בארות, צידון, צור וכו׳). לרגלי המלחמות אשר בסוריה״. והאיש הזה כתב גם על גודל הארץ אשר אנחנו יושבים בה ועל יופיה באמרו: ״נחלתם היא שלש מאות רבוא צמדי אדמה טובה ופוריה, כי זה הוא שטח ארץ יהודה״; וגם ספר, כי אנחנו יושבים מימי קדם בירושלים היא עיר גדולה מאד וכלילת יופי ודבר על מספר אנשיה הרב ועל תבנית היכלה, ואלה הם דבריו: ״הנה ליהודים הרבה מצודות וכפרים בארצם, אולם רק עיר בצורה אחת, ומדתה מסביב עולה על חמשים ריס. ומספר יושביה שנים עשר רבוא, והם קוראים לה ירושלים, ושם בטבור העיר נמצאה חומת אבנים, ארכה חמש ששיות‏¹⁵ביונית ״פלתראות״ (Plethra), כל פליתרון הוא ששית הריס (סטדיון). ורחבה מאה אמה, ולה שני שערים, ומבית לחומה נמצא מזבח רבוע שלא נבנה גזית רק מאבנים שלמות מחוברות, וזאת תבנית המזבח: אורך כל אחת מצלעותיו עשרים אמה וגבהו עשר אמות. ולפני המזבח נמצא בנין גדול, ובו מזבח ומנורה שניהם זהב, ככרים משקלם, ועל ידם נמצאה אש תמיד, שלא תכבה לילה ויום. ובבית לא נמצאה כל תמונה וגם אין בו כל כלי קודש ולא מטָעים כדמות עצי היער והדומים להם. ולילה ויומם שוכנים בו הכהנים העוסקים בטהרות רבות, ואין הם שותים יין במקדש לעולם”. מלבד זאת ספר הקטיוס, כי יצא במלחמות אלכסנדרוס (הגדול), ואחרי כן גם במלחמות יורשיו¹⁶יורשי אלכסנדר הגדול שנלחמו על דבר המלוכה, ושמם בפי הסוחרים היונים ״יורשים״ סתם (דיאדוכים). ואני אעתיק פה הדברים אשר ספר על מעשי אחד היהודים במסע המלחמה, שראה בעיניו, ואלה הם: כאשר ירדתי אל הים האדום (ים סוף) יצאו אתנו רוכבים לשלחנו, וביניהם נמצא גם איש יהודי ושמו משולם. והוא אמיץ לב וכביר־כח, וכל היונים והלועזים אשר איתנו הודו, כי הוא הטוב שבכל רובי הקשת, ולעת אשר נמצאו האנשים הרבים האלה במסע, הביט מנחש אחד‏¹⁷ מנחש, או קוסם (עין יחזקאל כ"א, כו, כח) – הוא חוזה הרואה את הנולד על פי אותות הטבע. ביונית Mantis. המנחש במעוף הציפורים נקרא ברומית augur; והוא עבר לפני המחנה, ונתן לו אות לנוסע או לנוח. במעוף הצפרים, וציוה את כל הנוסעים לעמוד על מקומם, והאיש הזה (משולם), שאל אותם למה הם מתמהמהים. וכאשר הראה לו המנחש את הצפור ואמר כי הכל חיבים לעמוד כל העת אשר לא תמוש ממקומה, ואם תפרח הצפור ותעוף אל עבר פניה, עליהם ללכת לפנים, ואולם אם תעוף לאחור – גם עליהם לשוב לאחור, לא ענה האיש (משולם) דבר, רק הוציא את קשתו ודרך אותה וקלע אל הצפור והמיתה. המנחש ועוד אנשים רבים קצפו עליו מאד וקללוהו, אך הוא קרא אליהם: למה תָהלוּ, אמללים?! ואחרי זאת לקח את הצפור בידו ואמר: ״הן הצפור הזאת‏¹⁸תרגמתי ע״פ הוצאת ניזה בהוצאה הישנה. הפסוק המוסגר הוא: למה זה תתהוללו, בקחתכם את הצפור האמללה בידיכם (ואולי המובן: בקחתכם את הצפור האמללה להיות לכם ליד, להורותכם את הדרך). הן הצפור הזאת כו׳. לא ידעה כי עליה להציל את נפשה, ואיך תעוץ לנו עצה נכונה בדבר מסענו? הן אלו יכלה לדעת עתידות לא באה אל המקום הזה ביראתה את משולם היהודי פן יורה בה חץ וימיתנה!״ והנה די לי בתעודות הקטיוס אלה. ואם ירצה איש להוסיף דעת יוכל לקרא את ספריו על נקלה. ואולם לא אכלא גם את שפתי מקרוא בשם אגתרכידס אשר זכר אותנו בלעגו לתום לבנו – כי כה חשב בלבבו! הוא מספר על דבר סטרטוניקי, שהלכה ממקדון אל ארץ סוריה, ועזבה את בעלה דימיטריוס, וסלוקוס מאן לקחתה לו לאשה, כדבר אשר היה עם לבבה, ועל כן הקימה מרד בעיר אנטיוכיה בעת אשר יצא (סיליקוס) למלחמה מארץ בבל. ואחרי כן הכניע המלך (סלוקוס) את העיר (אנטיוכיה), והיא ברחה אל עיר סילוקיה ותחת אשר היה עליה להפליג משם באניה ולמלט את נפשה, האמינה בדבר החלום אשר מנע אותה מעשות את זאת ונתפשה והומתה. אגתרכידס ספר את הדברים האלה ולעג לסטרטוניקי וליראתה את האלים והביא משל ממעשה שהיה אצלנו וכתב כדברים האלה: ״אלה הנקראים בשם יהודים היושבים בעיר חזקה ובצורה מכל הערים, אשר קראו לה בני המקום בשם ירושלים רגילים לנוח ביום השביעי ואינם חוגרים חרב ביום הזה ואינם עובדים את אדמתם ואינם עושים בו כל מלאכה, רק פורשים את ידיהם בבתי מקדשיהם ומתפללים (כל היום) עד בוא הערב. וכאשר בא בשערי העיר הזאת תלמי בן לגוס עם חילו, ויושביה שמרו את חוקי ההבל אשר להם תחת לשמור על עירם נפלה נחלת אבותיהם בידי אדון קשה, וככה נגלתה ערות חוקיהם, כי נמצא בהם מנהג רע. והנה המעשה הזה למד את הכל – מלבד אותם עצמם – לעזוב דברי חלומות כאלה, ואת אמונת ההבל בחוקי מורשה, לעת אשר ישפט שכל האדם כי אין בהם כדי להחזיק מעמד בשעת פרענות״, והנה הדבר הזה היה בעיני אגתרכידס לצחוק, אולם האנשים אשר יבחנו אותו בלא מחשבה רעה יגלו כי טוב ומהולל מאד הוא מעשה בני האדם, אשר יקרים בעיניהם תמיד חוקיהם ויראת אלוהיהם גם מפדות נפשם ומחרות ארצם.

ל״אומעיני סופרים אחדים לא נעלם דבר עמנו, רק מקנאה (משנאת חנם) או מסבות אחרות אשר אינן טהורות, לא הזכירו אותו בספריהם, ואני חושב כי יש לי ראיה לדבר הזה: כי הנה הירונימוס אשר כתב ספר על היורשים (הדיאדוכים) בעצם זמן הקטיוס והוא היה אוהב לאנטיגנוס‏¹אנטיגנוס הגדול אבי דימיטריוס פוליורקיטיס, הראשון מיורשי אלכסנדרוס ששם על ראשו נזר מלכות. ונציב בארץ סוריה. אולם בעוד אשר הקטיוס כתב עלינו ספר שלם, לא הביא הירונימוס את זכרנו אף במקום אחד מספריו, אף כי כמעט גדל בארץ נחלתנו! כה נבדלו דעות שני האנשים האלה. בעיני האחד נחשבנו עד כדי לכתוב עלינו ספר זכרון ברב ענין, ואת עיני השני הכתה השנאה השפלה בסנורים וכסתה את אהבת־האמת. אך באמת די בדברי הסופרים המצרים והכשדים והכנענים להראות את קדמותנו, ואחריהם מלאו עוד סופרים רבים מן היונים. כי מלבד הסופרים הנזכרים הביאו את זכרנו – ולא כלאחר יד – גם תאופילוס ותאודוטוס ומנסיאס ואריסטופניס והרמוגניס ואוֵימֶרוס וקונין וזופיריון ואולי עוד רבים, הן לא קראתי את כל הספרים (הנמצאים בעולם). אמנם רבים מהאנשים הנזכרים תעו מדרך האמת בסַפּרם על הקורות אותנו לפנים, יען אשר לא קראו בדברי ספרינו הקדושים. אולם כלם כאחד מעידים בדבר קדמותנו, אשר עליה באתי לדבר בספר הזה. וגם דימיטריוס איש פֵלירון ופילון הזקן ואָוְפולֵמוס נטו מעט מאורח האמת, אולם ראוי לסלוח להם בדבר הזה, כי לא היה לאל ידם לדקדק מאד בכל דברי ספרינו.

ל״בועוד נשאר לי לכתוב פרק אחד מן המאמר הזה כדי למלא אחרי הדברים אשר אמרתי בראשיתו ולהראות כי דברי הדבה והחרפות אשר הוציאו סופרים אחרים על עמנו הם שקר וכזב, ולהעיד הכותבים עצמם למען יכחישו את דבריהם. והנה כמקרה הזה קרה גם עמים רבים אחרים מתוך שנאת אחדים, ואני חושב כי הדבר הזה ידוע לכל מי שהרבה לקרוא בדברי ימי העמים כי הנה נמצאו אנשים אשר השליכו שקוצים על עמים ועל ערים מהוללות והמירו את כבוד סדרי ממשלתם בקלון. תאופומפוס דבר סרה על משפטי האתיניים ופוליקרטס על משפטי הלקדימונים וכותב ״דברי שלש הערים״‏¹ביונית Tripolitika. ספר חרפות ידוע על אתיני, ספרטה ותיבי. – האיש הזה לא היה תאופומפוס, כמו שחשבו אחדים – הוסיף לדבר סרה גם על עיר התיבאיים. וגם טימיוּס הרבה חרפות וגדופים על הערים האלה ועל ערים אחרות ב״דברי הימים״ אשר כתב. ועל הרוב עשו זאת לשפוך בוז על נדיבי עמים, כי אלה קנאו בהם מיצר לבם הרע, ואלה חשבו כי בספורי הבדים יזכו לזכרון עולם. ואמנם לא בושו מתקותם זאת בקרב האנשים הרחוקים משכל, אולם כל מי שדעתו צלולה חותם עליהם את הדין.

ל״גוהנה המצרים החלו לשפוך עלינו חרפות, וסופרים אחדים בקשו למצוא חן בעיניהם ולמדו גם הם לעַות את האמת ולא יכחשו במעשה ירידת אבותינו למצרים כהויתו, וגם לא ספרו דבר אמת על יציאתם משם. טעמים רבים היו להם לשנוא אותנו ולקנא בנו, הראש והראשון, כי משלו לפנים אבותינו בארצם ובשובם משם אל ארץ נחלתם עשו חיל והצליחו עוד הפעם. וסלע המחלוקת ביניהם (בדבר קדשיהם)¹חסר בהוצאת ניזה. הביאוּ לידי שנאה עזה. כי יתרון לעבודת אלהינו על העבודה (הזרה) הנקראה בפיהם עבודת אלהים כיתרון עצם האלהים מן החיות הנבערות, אשר קבלו כלם מאבותיהם לתת להן כבוד אף כי שונים הם איש ממשנהו בהליכות הכבוד הזה. והנה כלם אנשים קלי דעת וחסרי שכל אשר למדו מימי קדם לחשוב תהפוכות על האלים ולא עצרו כח ללכת בדרכי דעת־האלהים‏²או תורת האלהים. ביונית תאולוגיה. הקדושה אשר לנו וקנאו בנו בראותם כי היינו למופת לרבים. וכה גדלה משובת אחדים מהם וגדלה סכלותם, עד אשר לא בושו להכחיש את דברי כתביהם הישנים ולא התקררה דעתם בזה, מעצם עורונם ומגודל שנאתם טחו עיניהם מראות, כי הם סותרים גם את דברי עצמם.

ל״דאעמוד פה על דברי הסופר האחד אשר זה מקרוב שמתי אותו לעד קדמותנו. מנתּוס הבטיח לתרגם את דברי ימי מצרים מן הכתבים הקדושים, וספר בתחלה כי ירדו אבותינו למצרים לרבבותיהם והכניעו את יושבי הארץ ואחרי זאת הודה כי מקץ ימים רבים גורשו אבותינו ממצרים וכבשו את הארץ הנקראה עתה יהודה ובנו את עיר ירושלים והקימו שם את ההיכל. עד כה העתיק את דברי הכתבים. ואחרי כן הלך שובב בדרך לבו באמרו שרצונו לכתוב את השיחות¹ספורים על פה (דברים מיתולוגיים). ואת האגדות‏²בענינים המדוברים, לאמר שיחות הבריות. בדבר היהודים, והוסיף דברים אשר אין להם שחר בכונה לערב בנו המון מצרים מצורעים ומוכּים בתחלואים רבים, אשר יצא משפטם לפי דברו להגרש מארץ מצרים, הוא הוסיף על אלה את שם אמנופיס המלך, הוא שם כזב, ועל כן לא ערב את לבו לקבוע את זמן ממשלת המלך הזה, אף כי דקדק להוסיף על שם כל מלך את שנות מלכותו. במלך הזה הוא תולה דברי־בדים בשכחו כמעט, כי לפני זה כתב אשר קדמה יציאת הרועים אל ירושלים לזמן הזה חמש מאות ושמונה עשרה שנה. כי בעת צאתם ממצרים מלך טתמוסיס ואחריו מלכו מלכים שלש מאות ותשעים ושלש שנה עד מלכות שני האחים סתוס והרמיוס‏,³למעלה קרא את שמו ארמיס, ופה קבל השם צורה יונית. הם סתוס אשר הסב לפי דבריו את שמו איגיפטוס והרמיוס אשר קרא לו דנאוס, וסתוס גרש אותו (את דנאוס), ומלך חמשים ותשע שנה, ואחריו מלך רעמסס בכור בניו ששים ושש שנה‏.⁴ פה הביא מניתוס – לפי דברי יוסיפוס – את רעמסס הגדול פעם שלישית (רעמסס מיאמון, סתוס הוא רעמסס הוא איגיפטוס, ורעמסס זה) וקבע לו שוב זמן מלכותו ששים ושש שנה, ומכאן אנו רואים את כל הערבוביה שבכתיבתו. ואחרי אשר הודה בפיו, כי עוד לפני כל המלכים האלה יצאו אבותינו ממצרים בדה לו את שם המלך אמנופיס והטילו ביניהם, לאמר כי חשקה נפש המלך הזה לראות את האלים כראות אותם חור אחד המלכים אשר היו לפניו. וגלה את תשוקתו זאת לאיש הנקרא כשמו אמנופיס, והוא בן פפיאס, אשר נחשב לבָא בסוד אלהים על חכמתו ועל כחו לדעת עתידות. והאיש הזה אשר שמו כשם המלך, אמר לו (לאמנופיס) כי יוכל לראות את האלים אם יטהר את כל ארץ מצרים מן המצורעים ומיתר האנשים הטמאים. והמלך שמח לדבר הזה וצוה לאסוף את כל האנשים אשר נגע בבשרם לארץ מצרים, ומספר הנאספים היה שמונים אלף. והמלך צוה להדיח את אלה אל מחצבות האבנים אשר ממזרח ליאור (נילוס) למען יעבדו שמה ויבדלו מיתר המצרים. מניתון מספר כי בקרב האנשים האלה נמצאו גם כהנים יודעי ספר אשר דבקה בהם הצרעת. ואמנופיס השני, האיש החכם והנביא ירא פן תצא עליו ועל המלך חמת האלים כאשר יראו את יסורי האנשים האלה, והוסיף להנבא כי אנשים רבים יבואו לעזרת הטמאים וימשלו בארץ מצרים ארבע עשרה שנה אולם לא ערב את לבו לגלות את הדברים למלך, רק כתב את כלם בספר וטרף את נפשו בכפו. והמלך התעצב אל לבו. ואחרי זאת כתב מנתוס את הדברים האלה, ככתבם וכלשונם: ״וכעבור זמן רב לסבלות האנשים במחצבות האבנים, חלו את פני המלך לתת להם למנוחה ולמגן את עיר הרועים אוַריס החרבה בימים ההם והמלך נעתר להם ונתן להם את שאלתם״. והעיר הזאת היא נחלת צפון‏⁵ביונית Typhon, אלהי החושך והרע למצרים. מימים קדמונים על פי תורת־אלהים.⁶״תאולוגיה״. – לאמר מסורת המצרים הקדושה. והם באו אל העיר ובטחו במשגב המקום ומרדו (במלך) והקימו עליהם לראש אחד מכהני בית שמש‏⁷Heliopolis (ירמיה מ״ג, י״ג). ושמו אסרסיף ובאו בברית השבועה לשמוע לקולו. והוא נתן להם לראשונה תורה (חדשה) וצוה עליהם לבלתי־עבוד את האלים ולבלתי הזהר בחיות אשר נחשבו לקדושות בארץ מצרים, רק לזבוח את כלן ולאכלן ולבלי התחבר עם אנשים מלבד הבאים אתם בברית. אחרי תתו להם את החוקים האלה ועוד חוקים רבים הצוררים את מנהגי המצרים, צוה עליהם לבנות את חומת עירם כלם כאחד ולהכון לקראת המלחמה עם אמנופיס. והוא לקח עמו את יתר הכהנים וחבריהם הטמאים ושלח מלאכים אל הרועים, אשר גורשו בימי טתמוסיס המלך, לעירם הנקראה ירושלים והודיעם את כל הקלון אשר מצא אותו עם חבריו יחד ובקש מהם להתחבר עמו יחד ולהלחם במצרים, וגם הבטיחם להובילם אל עיר אוריס, נחלת אבותיהם ולתת לכל המוניהם לחם לשובע, ולהלחם להם בשעת הצורך ולהכניע תחתיהם את הארץ על נקלה. הרועים שמחו מאד ומהרו כלם בנפש חפצה ומספרם עשרים רבוא אנשי חיל וכעבור ימים מספר הגיעו אל אוריס. וכאשר שמע המלך אמנופיס על דבר בואם, נבהל לנפשו מאד וזכר את נבואת אמנופיס בן פפיאס ולראשונה אסף את עם מצרים ונועץ את ראשי העם וצוה להביא אליו את החיות הקדושות הנכבדות מאד מכל מקדשי מצרים ופקד על הכהנים בכל מקומותיהם להסתיר את פסלי האלים במקומות מבטחים, ואת בנוֹ סתוס הנקרא גם רעמסס על שם רעמסס אביו, והוא נער בן חמש שנים, נתן על ידי אחד מאוהביו. והוא יצא בראש יתר המצרים, כשלשים רבוא אנשים גבורי חיל לקראת השונאים, אך לא התגרה בהם מלחמה, כי חשב אשר תהיה לו מלחמה באלים (היוצאים במחנה צריו), רק מהר לברוח אל נוף ולקח עמו את אפיאס ואת יתר חיות הקודש אשר נשלחו שמה ונסע חיש אל ארץ כוש עם כל הצי ועם צבא המצרים. כי מלך כוש היה לו אסיר תודה⁸תרגום מדויק מן הפסוק היוני, כלומר היה מחזיק טובה לו בעד חסדים ישנים. וקבל אותו עם אנשיו ונתן להם מכל מאכל אדם, אשר נמצא בארצו, גם ערים וכפרים לספק להם צרכיהם בשלש עשרה שנות גלותם אשר נגזרו עליהם וגם צוה על צבא כוש לשמור על אמנופיס המלך ואנשיו מצד גבולות מצרים. אלה הדברים היו בארץ כוש. ובני־שלם ירדו יחד עם הטמאים אשר בקרב המצרים ועשו תועבות גדולות (לחיות) לבני האדם עד אשר נדמתה ממשלת אלה הנזכרים לתכלית־הרעה בעיני כל רואי נאצותיהם‏.⁹כן הוא בהוצאה הישנה, והכונה במלת הנזכרים, לרועים ולמצורעים. – אולם בהוצאת ניזה: ״עד שנדמתה ממשלת הנזכרים (למעלה, כלומר הרועים הראשונים שגורשו ע״י טתמוסיס) לזהב (כלומר לתור הזהב, לתקופה מאושרה) בעיני כל רואי נאצותיהם״ (של הרועים החדשים והמצורעים). ונקל היה להם לשלח ערים וכפרים באש ולבוז את המקדשים ולטמא את פסלי האלים, כי עוד לקחו אותם‏¹⁰בדיוק ״השתמשו בהם״, וכן בהוצאה הישנה. בהוצאת ניזה: ״לקחו את קדשי־הקדשים (או הדביר Adyta, והכונה כנראה על הכלים שנמצאו שם או על שערי דבירי הקדש) לצלות עליהם״ וכו׳. לצלות עליהם את החיות הקדושות והנכבדות ואלצו את הכהנים והנביאים¹¹ביונית Prophetai. לאמר החוזים והמנחשים אשר במקדשים. לזבוח אותן ולשחטן ואחרי כן גרשו אותם מעל פניהם בעירום ועריה. אומרים כי האיש אשר נתן להם את המשפטים והחוקים האלה הוא כהן מילידי בית־שמש הנקרא אסרסיף על שם אסיר‏¹²ביונית Osiris. אלהי בית־שמש, שִנה את שמו בעברו אל העם הזה (הרועים) וקרא לו משה.

ל״האמנם המצרים הוסיפו עוד לספר על היהודים כהנה וכהנה, אך אפסח על כל אלה כדי לקצר את הדברים. והנה מנתוס אומר כי אחרי הדברים האלה יצא אמנופיס מארץ כוש בצבא רב ובנו רעמסס בא גם הוא בחיל גדול, ושניהם נלחמו ברועים ובטמאים ונצחום, והמיתו רבים מהם ורדפו אחריהם עד הרי סוריה. את הדברים האלה והדומים להם כתב מנתוס. אך בטרם אראה כי דבריו הם שיחות הבל ושקרים אברר אחד מהם, למען אוכל אחרי כן לדבר על הנשארים, כי הנה הודה לנו והסכים לדברינו שלא היינו ילידי מצרים לכתחלה, רק באנו שמה מארץ נכריה, ומָשלנו במצרים ואחרי כן יצאנו מן הארץ. אולם, כי לא התערבו בנו אחרי כן בעלי המומים מקרב המצרים, וכי לא מאלה יצא משה רועה עמנו, רק חי דורות רבים לפני המעשה הזה – את כל זאת אנסה להוכיח מתוך דברי מנתוס עצמו.

ל״וצחוק עשה לנו מניתוס בטעם הראשון אשר נתן לדברי בדיו. הוא אומר כי המלך אמנופיס התאוה לראות את האלים, מי הם האלים האלה? האם האלים אשר צִוו על עבודתם מחוקקי המצרים, – השור והתיש והתנים‏¹חית היאור הידועה (Krokodilos). וראש הכלב?² Kynocephalos מין קוף. הן היו אלה לנגד עיניו תמיד! ואם אלהי השמים – איך יכול לראותם? ולמה התאוה תאוה כזאת? – יען אשר ראה אותם, חי זאוס, אחד המלכים אשר היו לפניו! – ובכן היה עליו ללמוד מהמלך הזה מה משפט האלים האלה ובמה יוכל לראות את פניהם, למען אשר לא יזקק לבקש תחבולה חדשה. והנה חכם גדול היה רואה העתידות הזה, אשר בעזרתו קוה המלך להשלים את חפצו! ומדוע לא צפה מראש, כי יבצר מהמלך למלא את תאותו? הן לא קם הדבר! ובמה יצדק המעשה, שהסתירו האלים את פניהם בגלל כרותי אברים ומצורעים? הן דרך האלים לקצוף על מעשי רֶשע ולא על מומי הבשר. ואיך נאספו שמונים אלף מצורעים וחולים כמעט ביום אחד? והנה האחד (הקוסם) צוה לגרש את בעלי המומים מארץ מצרים, והשני (המלך) השליך אותם אל מחצבות האבנים, כאלו מחוסר עובדי פרך עשה זאת ולא עלה על לבו לטהר את הארץ. ועוד הוא מספר כי טרף הרואה את נפשו בכפו, יען אשר צפה את חמת האלים ואת עתידות ארץ מצרים, ועזב אחריו בידי המלך את נבואתו הכתובה ומדוע לא צפה הרואה את מותו למבראשונה? מדוע לא מהר להשיב את פני המלך ברצותו לראות את האלים? והאם יש טעם ליראתו את הרעה אשר לא תהיה בימיו? ומה היא הרעה אשר יכלה למצאו, לולא מהר לשום קץ לחייו? אך עוד סכלות גדולה מזו אנחנו רואים: המלך שמע את הדברים האלה וירא את העתידות ובכל זאת לא מהר לגרש את בעלי המומים האלה, אשר צֻוה לטהר את הארץ מהם, ונהפוך מזה, כי נעתר לבקשתם ונתן להם עיר – הן כה אמר מנתוס – אשר ישבו בה הרועים לפנים, היא הנקראה אַוריס; ואחרי זאת הוא מספר, כי נאספו (המצורעים) אל העיר הזאת ושמו להם לראש איש אחד אשר היה מכהני בית־שמש לפנים והוא צוה עליהם שלא יעבדו את האלים ולא יזהרו בחיות הקדושות למצרים, רק יזבחו את כולם ויאכלון, וגם לא יתחברו לאיש מלבד הבאים אתם בברית, והביא את כולם במסורת ברית ושבועה להחזיק בכל החוקים האלה, ואחרי זאת הקים חומה על אוריס ויצא להלחם במלך. ואחרי כן – מוסיף מנתוס – שלח (הראש) אל ירושלים וקרא ליושביה לכרות עמו ברית, והבטיח לתת בידם את אוריס כי העיר הזאת היתה נחלת אבות האנשים הבאים מירושלים, ומשם יכלו לצאת ולכבוש את כל ארץ מצרים. ואחרי הדברים האלה – הוא מספר – מהרו האנשים, בעשרים רבוא אנשי צבא, לרדת אל הארץ, ואמנופיס מלך מצרים חשב, כי לא יוכל להלחם באלהים וברח מיד אל ארץ כוש ואת אַפּיס, ורבות מחיות הקודש נתן בידי הכהנים, וצום לשמור על אלה. ואחרי הדברים האלה באו בני ירושלים והרסו את הערים ושרפו את המקדשים וזבחו את הרוכבים³כן נמצא בכל ההוצאות, ונראה כי יש כאן טעות, והכונה בלי־ספק לחיות הקדושות. ולא השיבו ידם מכל דבר רשעה ומכל מעשה אכזרי. והוא אומר, כי הכהן אשר נתן להם את המשפטים ואת החוקים היה יליד בית־שמש ונקרא אסרסיף על שם אסיר אלהי בית־שמש, ואחרי כן שנה את שמו וכנה לעצמו ״משה״, ועוד הוא מספר כי בשלש עשרה שנה למלכות אמנופיס – כי זה הוא מספר השנים אשר נגזרה עליו גלות – בא המלך מארץ כוש בחיל גדול ונלחם ברועים ובטמאים ונצח אותם במלחמה והמית רבים מהם בחרב, ורדף אחריהם עד הרי סוריה.

ל״זגם בדברים האלה לא הכיר מנתוס, כי לא יֵאָמנו כזביו. כי אף אם כעסו המצורעים וההמון אשר אתם על המלך בגלל הדברים אשר עשה להם בעצת החוזה, הנה אחרי אשר יצאו לחפשי ממחצבות האבנים, וקבלו ממנו עיר ונחלה, היה עליהם להשיב אפם ממנו. ואם גם רבה שנאתם אותו, היו מתנכלים עליו לבדו ולא יצאו למלחמה על כל העם, כי גלוי הדבר אשר נמצאו להם קרובים, רבים, הן המונם היה רב ועצום! וגם אם גמרו לעשות מלחמה עם כל העם, לא ערבו את לבם להלחם באלהים ולא תקנו להם חוקים חדשים הצוררים לחוקי אבותיהם אשר גדלו עליהם. ואמנם עלינו להחזיק טובה למנתוס, על אשר לא אמר כי האשמה הגדולה הזאת יצאה מאת אנשי ירושלים, ורק אנשים מצרים ובראשם כהנים חבלו את המזמה הזאת והביאו את ההמון בשבועה. והאם לא מוזר הדבר, שאף איש מקרובי האנשים הטמאים האלה ומאוהביהם לא הרים יד אתם יחד ולא רצה לשאת את סבל המלחמה, עד אשר שלחו אל ירושלים להחיש להם עזרה משם? ומה היא הברית או האהבה אשר היתה ביניהם (בין הטמאים ובין בני ירושלים) מתמול שלשום? הן נהפוך הדבר: הלא אלה היו שונאיהם ונבדלו מהם בחוקיהם מאד! הוא אומר כי הטו האנשים חיש מהר את אזנם לדברי המבטיחים אותם להמשילם בארץ מצרים, כאלו הם בעצמם לא ידעו את הארץ הזאת, אשר ממנה גורשו ביד חזקה. אלו נמצאו האנשים האלה במחסור ובמצוק כי אז השליכו את נפשם מנגד, אך הם ישבו בעיר מלאה טוב ואכלו את פרי האדמה הטובה הרבה מאדמת מצרים, ואיזה רוח עבר עליהם לחרף את נפשותיהם בעד שונאיהם מתמול שלשום, אנשים אשר אין מתום בבשרם, שגם כל קרוביהם רחקו מהם, ולתת להם את עזרתם? הן לא יכלו לנחש מראש, כי המלך ינוס מפניהם. כי בעצמו ספר לנו מנתוס את הפך הדבר, באמרו כי בן אמנופיס לקח עמו שלשים רבוא איש ויצא לקראתם אל סין. ומעיני האנשים לא נעלם מעשהו זה, ואיך שערו בנפשם, כי ינָחם ממחשבתו וימלט? ואחרי זאת‏¹כן בהוצאת ניזה. בישנה: האנשים הבאים מירושלים כבשו (תפשו) את הלחם (תבואת הארץ) ובארץ מצרים עשו רעות רבות וכו׳. – הוא אומר – כבשו האנשים הבאים מירושלים את ארץ מצרים ועשו רעות רבות ונוראות – והוא מחרף אותם כאלו לא הביאם להלחם בארץ וכאלו הוטל עליו לתלות באויבים הנקראים לבוא מארץ נכריה את כל מעשי האשם אשר עשו ילידי מצרים עוד לפני בואם ואת כל הדברים אשר נשבעו לעשות. והנה לקץ הימים שב אמנופיס ונצח אותם במלחמה ורדף אחרי אויביו בחרב־רצח עד ארץ סוריה. כה נקל הוא לאויבים לכבוש את ארץ מצרים מכל עבריה! ואלה אשר כבשו אותה במלחמה ושמעו כי עוד אמנופיס חי לא שמו את לבם לבצר את מעברות ארץ כוש, אף כי נמצא להם חיל עצום לעשות את הדבר, וגם לא הכינו להם כל צבא. ועוד אומר מנתוס: כי הוא (אמנופיס) הכה אותם לפי חרב ורדף אחריהם עד ארץ סוריה דרך חול הישימון, אשר קשה למחנה לעבר בו גם בלא מלחמה.

ל״חוהנה על פי דברי מניתון לא מקרב המצרים מוצא עמנו, ולא התערבו בו ילידי הארץ ההיא. כי יש לחשב אשר רבים מן המצורעים והחולים ספו במחצבות האבנים אחרי אשר ישבו והתענו שם זמן רב, ורבים נפלו חולים במלחמות אשר קמו אחרי כן, ועוד רבים מהם מתו לאחרונה בעת מנוסתם.

ל״טועוד נשאר לי לדבר על משה, אשר גם המצרים חושבים אותו לגבר נפלא ולאיש אלהים, ואולם ברצותם ליחס אותו עליהם הוסיפו דברי חרפות מתמיהים, ואמרו כי הוא יליד בית־שמש וגם אחד מכהני המקום ההוא אשר גורשו משם בדבר נגע הצרעת. אולם הכתבים (המצרים הישנים) מוכיחים כי חי משה חמש מאות ושמונה עשרה שנה קודם והוציא את אבותינו ממצרים אל הארץ אשר אנחנו יושבים בה כיום הזה. והנה כי לאיש הזה לא היה כל נגע כזה בבשרו, יוצא מפורש מתוך הדברים אשר דבר. כי אסר על המצורעים לשבת בעיר או לשכון בכפר, וצוה עליהם ללכת בחוץ בבגדים פרומים, וגם גזר דין טומאה על כל הנוגע בבשרם ועל כל הנמצא באהל אחד עמם, וגם בהרפא הנגע והמנוגע ישוב לאיתנו גזר עליו לעשות טהרות רבות וטבילות ולרחוץ במי מעינות ולגלח את כל שערו, ועוד צוה עליו להביא קרבנות רבים, רק אחרי כל אלה התיר לו לבוא בשערי עיר הקודש. ואלו דבקה במחוקק המחלה הזאת, הן ראוי היה לו לשאת את פני האנשים אשר מצא אותם מכאוב כמכאובו ולגלגל עליהם את מדת הרחמים והוא לא גזר כן על המצורעים בלבד, כי אם אסר על כל איש אשר מום קל בבשרו לשרת בקודש, ואת האיש המשמש בעבודה צוה לעזוב את משמרתו בנפל בו מום כזה. ואיך ישר בעיניו להוציא חוקים כאלה על האנשים אשר מצא אסון כזה‏,¹כן בהוצאת ניזה. בהוצאה הישנה: ואיך יכון הדבר, כי הוציא חוקים כאלה נגד עצמו, לבשתו ולנזק עצמו. לבשתו ולנזק עצמו? וגם מוזר מאד הדבר כי שנה את שמו. הן מנתוס אומר כי נקרא אסרסיף ואין השם הזה הולם את שמו אשר קרא לו באחרונה, כי באמת פתרון השם (משה) הוא ״המשוי מן המים״ כי מו (Môü) נקראו המים בלשון המצרים. ואני חושב כי הדברים האלה מספיקים להוכיח, אשר לא שגה מנתוס מן האמת הרבה כל העת אשר נמשך אחרי הכתבים (הישנים), אך כאשר פנה להביא ספורים מן ההפקר חבר אותם לא־לאמונה או שם מבטחו באנשי־שקר אשר ספרו עלינו דברים בשנאה.

מ׳ואחרי מנתוס אני רוצה לבקר את חַירימון, כי גם הוא כתב – לפי דבריו – דברי ימי מצרים והוסיף בספרו את שם המלך הזה אמנופיס, כשם אשר קרא לו מנתוס, וגם את רעמסס בנו, אולם הוא מספר, כי איסי‏¹ביונית איסית, אשת אסיר (אוסיריס), מלכת אלי המצרים. נראתה לאמנופיס בחלום הלילה ויסרה אותו על אשר נהרס מקדשה במלחמה. ואחרי כן הוא אומר כי פריטיבַוטס‏²בהוצאה הישנה: פריטיפנטס. אחד החרטומים³״יודעי כתבי הקודש״, או ״סופרי הקודש״ במקור. הגיד למלך, כי בטהרו את ארץ מצרים מכל האנשים אשר נמצאה טומאה בשרם יסור ממנו חזון האימה הזה. והמלך צוה לאסוף עשרים וחמשה רבוא אנשים ידועי חולי ולגרשם מן הארץ. ובראשם עמדו שני יודעי־ספר,⁴כמו סופרים, בקיאים בכתב, מלומדים־חרטומים. משה ויוסף, כי גם הוא (יוסף) היה מן החרטומים. ואולם בלשון מצרים נקרא משה בשם טיסיתן ויוסף בשם פטסיף. וכאשר באו אלה אל סין מצאו שם שלשים ושמונה רבוא איש, אשר הותיר שם אמנופיס כי לא נתן להם לרדת אל מצרים. אלה ואלה כרתו ברית ויצאו למלחמה על מצרים. אבל אמנופיס לא חכה עד עת בואם, כי מהר לברוח אל ארץ כוש והשאיר את אשתו ההרה, והיא הסתתרה באחת המערות וילדה שם את בנה אשר קראה לו בשם רעמסס, וכאשר גדל הילד גרש את היהודים אל ארץ סוריה, ומספרם היה עשרים רבוא, ואת אביו אמנופיס השיב מארץ כוש.

מ״אאלה דברי חירימון. ואני חושב כי מדבריו מתגלים לעין כל רואה כי כתבו שניהם (הוא ומנתוס) יחדיו דברי שקר. כי אלו היה יסוד אמת לדברי שניהם, הן לא יכלו להכחיש האחד את רעהו בדברים רבים כאלה ורק טופלי שקר אינם מכַונים את דבריהם יחד, כי כל אחד בודה שקרים כטוב בעיניו. כי הנה האחד (מנתוס) אומר כי סבת שורש דבר גלות הטמאים היה רצון המלך להביט אל פני האלים, אך חירימון נוח ממנו, כי חבר לו חלום על דבר איסי. והאחד אומר כי אמנופיס שם האיש אשר יעץ למלך לטהר את הארץ והשני קרא לו בשם פריטובוטיס. ואמנם מה קרובים הם מִסְפְּרֵי ההמון (בדברי שני הסופרים), האחד מספר לנו על שמונים אלף, השני על עשרים וחמש רבוא. ומלבד זאת הגלה מנתוס את הטמאים לראשונה אל מחצבות האבנים ואחרי כן נתן להם את אוריס לנחלה והושיבם בה ושלח אותם למלחמה על יתר המצרים, ואז ספר עליהם כי קראו לעזרת בני ירושלים. אולם חירימון (ספר), כי המגורשים מארץ מצרים נמצאו על יד סין שלשים ושמונה רבוא אנשים אשר הותירם אמנופיס שם, ויחד אתם שבו והתנפּלו על מצרים. ואמנופיס ברח אל ארץ כוש. ומה נכבד הוא מעשה האיש הזה, אשר בדה את ספור המצורעים ואת דבר חלום־איסי, כי לא הודיע אותנו מי הם אנשי הצבא האלה לרבבותיהם, אם היו ילידי מצרים או באו מארץ נכריה, וגם לא פרש לנו את שורש הדבר מדוע לא רצה המלך לתת להם לבוא אל ארץ מצרים. ואל משה חבר חירימון גם את יוסף, כאלו היו שניהם בזמן אחד, אף כי מת יוסף ארבעה דורות, מאה ושבעים וחמש שנה לפני זמן משה. וגם רעמסס בן אמנופיס היה לפי דברי מנתוס בחור חיל אשר יצא במלחמות אביו ויצא עמו בגולה אל ארץ כוש, אולם חירימון עשה אותו (לעובר במעי אמו אשר) נולד אחרי מות אביו באחת המערות ואחרי כן נצח במלחמה את היהודים וגרשם אל ארץ סוריה, ומספר המגורשים היה עשרים רבוא! מה גדלה תבונת כפיו! כי בראשונה לא ספר לנו מאין באו במספר שלשים ושמונה רבוא, ואחרי זאת לא באר לנו, איך אבדו ארבעים ושלש רבוא‏,¹כן הוא בהוצאה הישנה, והכונה היא: העומדים בסין היו ל״ח רבוא והמצורעים והחולים כ״ה רבוא, ביחד ס״ג רבוא, ומכיון שהגיעו אל ארץ סוריה רק עשרים רבוא, מה נעשה למ״ג רבוא הנשארים? אך בהוצאת ניזה נמצא: איך אבדו עשרים ושלש רבוא. והמספר הזה קשה להלמו. אם ספו במלחמה, או נפלו אל רעמסס. אך נפלא מכל הדברים האלה, כי לא נוכל ללמוד ממנו מי הם האנשים אשר קרא להם יהודים, או למי כון בשם הזה: לעשרים וחמש רבבות המצורעים אם לשלשים ושמונה רבבות היושבים בקרבת סין. אך לא לחכמה יחשב לנו, אם אוסיף עוד ראיות נגד דברי הסופרים האלה המכחישים את עצמם. הן משפט איש זר יהיה נוח להם ממשפט עצמם!

מ״בואני עוד אוסיף על אלה את לוסימכוס, אשר קבל מאלה השנים את יסוד שקריהם [על דבר המצורעים ובעלי המומים],¹המאמר המוסגר לא נמצא בהוצאה הישנה. ועוד הביש בדברי בדיו את כזביהם, וגלוי כי חבר את הדברים בשנאה עזה. הוא מספר כי בימי בוכחוריס מלך מצרים ברחו בני עם היהודים, אנשים מצורעים ובעלי נגעים וחולים בכל מיני מחלות, אל המקדשים ובקשו אוכל להשיב את נפשם. בקרב אנשים רבים ועצומים פשו תחלואים, ושנת שדפון היתה בארץ מצרים. ובוכחוריס מלך מצרים שלח לדרוש את אמון אלהיו בדבר הבצורת, והאל צוה אותו לטהר את המקדשים מכל האנשים המזוהמים והחטאים ולהדיח את אלה מן המקדשים אל מקומות שממה, ולהטביע את המצורעים והמנוגעים, כי חייהם למורת רוח לשמש, ולחדש את טהרת המקדשים, כי בגלל הדבר הזה תוסיף הארץ לתת את פריה. וכשמוע בוכחוריס את דברי האל קרא אליו את הכהנים ואת משרתי המזבחות, וצוה עליהם להקהיל את כל האנשים אשר אינם טהורים ולתתם על ידי אנשי הצבא להוליכם אל ארץ שממה, ולקשור אל המצורעים לוחות עופרת למען הטביע אותם בים. וכאשר טבעו המצורעים והנגועים בים נאספו כל הנשארים במקומות שממה והיו מזומנים לכליון. הם התלקטו יחד ובקשו עצה להציל את נפשם, ובבוא הלילה העלו אש והדליקו נרות לשמור עליהם [מרעה], ובלילה השני קדשו צום ובקשו את האלים להשיב אפם מהם ולגאלם. וביום המחרת יעץ להם איש אחד ושמו משה להשליך את נפשם מנגד וללכת יומם ולילה עד בואם אל ארץ נושבה. והוא צוה עליהם לבלתי דבר שלום לשום בן אדם, ולבלי ליעץ עליו טובה רק עצת־רשע, ולהרוס את כל מקדשי האלים והמזבחות אשר ימצאו בדרכם. וחבריו הסכימו לדעתו ומלאו אחרי עצתו והלכו דרך המדבר, ואחרי אשר מצאום צרות רבות באו אל ארץ נושבה ועשו רעות ליושביה ונצלו את המקדשים ושלחו אותם באש, והגיעו אל הארץ הנקראה בימינו יהודה, ושם יסדו עיר וישבו בקרבה. ואת שם העיר הזאת קראו הירוסולה‏²Hierosyla, ביונית שוד המקדש. זהו לשון נופל על לשון, נגזר מהשם Hierosolyma, שקראו היונים לירושלים (שלם הקדושה) כי הפכו את ההברה ״ירו״ למלה יונית דומה (Hiero). (שוד המקדש) על הליכותיהם‏³תכונת נפשם, מחשבות לבם. וכאשר גדלו ועצמו מקץ ימים רבים בושו בשם הזה וקראו את שם העיר ״ירושלים״ ונקראו בשם ״בני ירושלים״.

מ״גוהנה הסופר הזה לא ידע אף לקרא את המלך בשם אשר נתנו לו הסופרים הנזכרים, רק בדה מלבו שם חדש ועזב את החלום ואת הנביא המצרי והלך לו אל אמון לבקש חזון ממנו בדבר המצורעים והנגועים. הוא מספר כי המון היהודים התקבץ אל המקדשים. והאם את השם הזה נתן לכל המצורעים או רק לחולים אשר מקרב היהודים? הוא אומר: עם היהודים: (ועלינו לשאל:) מי הוא העם? עם זר או יליד הארץ? – ואם היו אלה מצרים למה קראת להם בשם יהודים? ואם היו נכרים – מדוע לא ספרת מאין באו? והנה המלך הטביע רבים מהם בים ואת יתרם הגלה אל מקומות שממה, – ואיך נשאר המון גדול אשר כזה לפלטה? ואיך מצאה ידם לעבור את המדבר ולכבוש את הארץ אשר אנו יושבים בה כיום הזה ולבנות שם עיר ולהקים בית־מקדש אשר יצא שמו בכל הגויים? וגם בדבר המחוקק לא יצא ידי חובתו בגלותו את השם בלבד, כי היה עליו להגיד את עמו ואת מולדתו ולהודיע איזה רוח עבר עליו לתת חוקים כאלה לכל חבריו כי יעשו בדרכם רעה לבני האדם ולאלים, והנה אם היו האנשים האלה ילידי מצרים, הן לא שנו על נקלה את מנהגי אבותיהם, ואם גם היו בני ארץ נכריה, הן היו להם חוקים למשמרת, אשר הלכו בהם ימים רבים בשבתם יחדו. אלו נוסדו יחד על מציקיהם ומדיחיהם לבלתי דרש טובתם, היה טעם למעשיהם. אך הוא אומר כי האנשים האלה שלחו ברעה ידיהם לצאת למלחמה על כל זרע האדם בטרם באו אתם בדברים, וזה הוא דבר הבל מאין כמוהו, ולא על עושי הדבר עלינו לבקש כל זכות, כי אם לכותב השקרים האלה אשר ערב את לבו לאמר כי גם שם העיר נקרא על שם המקדשים, ורק אחרי כן הוסב השם הזה. גלוי מדבריו כי השם הזה, אשר היה לחרפה לבני הדורות הבאים והמיט עליהם שנאה, נחשב בעיני בוני העיר לכבוד ולתפארת עד אשר קראו בו את עירם. ואולם האיש הנכבד הזה שכח בפערו את פיו לחרף ולגדף לבלי חוק, כי לא יקראו היהודים לשוד המקדש בשמו אשר בלשון היונים. אך למה לי עוד להרבות דברים על האיש הזה אשר הרבה שקרים ולא ידע הכלם. והנה כבר גדל הספר הזה עד כדי מדתו. ועל כן אחל לכתוב ספר שני ובו אנסה לבאר את שארית הדברים אשר הואלתי בזה.