קדמות היהודים ב׳:ב׳Against Apion 2:2
א׳כבר הבאתי ראיות, כי לא היו אבותינו ילידי מצרים ולא גורשו משם על מומי בשרם או על מגרעות אחרות כמו אלה, ואני חושב, כי יצאתי חובתי בזאת וגם גדשתי את הסאה. ועתה אזכיר בקצרה את הדברים אשר הוסיף אפיון, הוא אומר בספר השלישי ל״דברי מצרים״:1ביונית ״Aigyptiaka״. ״שמעתי מפי זקני מצרים, כי משה היה בן עיר־שמש, ונדר למלא את כל חוקי אבותיו, ואחרי כן [חלל את נדרו], העביר את התפלות2הכונה: את מקומות התפלה, את אספות המתפללים. מן השדה אל תוך חומות העיר וצוה לפנות בכל התפלות לעבר השמש (לצד מזרח), כי שמה פונה עיר בית־שמש; ובמקום השפודים3האובליסקים הנמצאים במקדשי מצרים, עמודים בצורת פירמידה קטועה. ובמקומם הקים משה – לפי דברי אפיון – עמודים ישרים. הקים עמודים ולרגליהם שם [קערות] כדמות ספינות, אשר נפל עליהן צל האדם (בעת תפלתו) ונטה תמיד לדרך השמש בשמים״. אלה הם נפלאות אמרי המבאר הזה. ואמנם אין צרך בדברים לגלות את שקריו, כי המעשים מוכיחים עליהם. הן בהקים משה את האהל הראשון לאלהים (אהל־מועד) לא שם בקרבו כל תמונה וגם לא צוה את הדורות הבאים לעשות להם כל תמונה, ואחרי כן בבנות שלמה את ההיכל בירושלים נשמר מכל מעשה חושב, מכל הדברים אשר בדה אפיון מלבו. הוא אומר, כי שמע מפי הזקנים שהיה משה יליד בית־שמש. גלוי הדבר, כי הוא צעיר לשנים מהזקנים האלה והאמין לכל דבריהם, יען אשר הכירו הזקנים את האיש (את משה) ונמצאו עמו יחדו. והנה בדבר הומרוס הפיָט, לא מצא האיש הזה המבאר את דבריו (אפיון), עז בנפשו להגיד את מולדתו, וגם לא ערב את לבו לדבר כזאת על פיתאגורס אשר כמעט תמול־שלשום עוד היה בארצות החיים ורק את מולדת משה, אשר קדם לשני אלה שנים רבות לאין חקר, הכיר האיש הזה על נקלה, בהאמינו לשמועת הזקנים. גלוי אפוא, כי דבר שקרים! וגם בדבר הזמן, אשר בו הוציא משה – כמו שהוא אומר – את המצורעים ואת העורים ואת הצולעים על ירכיהם מארץ מצרים – כִּון המבאר המדקדק הזה מאד מאד לדברי הסופרים הקודמים, כאשר אחשב לאמונה, כי מנתוס אמר, אשר יצאו היהודים ממצרים בימי המלך טתמוסית שלש מאות ותשעים ושלש שנה לפני מנוסת דנאוס אל ארגוס, ולוסימכוס אמר, כי היה הדבר בימי בוכחוריס, לאמר לפני אלף ושבע מאות שנה, ומולון ויתר הסופרים נתנו מספרים אחרים כטוב בעיניהם. אולם אפיון הרודף אמת יותר מכלם קבע את יציאת מצרים בדיוק באולימפידה השביעית – ובשנה הראשונה לה,4זו היא שנת 752 למנין הרגיל, שנה אחת אחרי בנין רומי – לפי הקבלה. ועוד אמר, כי בשנה ההיא יסדו הכנענים את קרתחדשת, ואמנם הוסיף על זאת את העיר קרתחדשת, בחשבו שזאת תהיה לו למופת חזק על אמון דבריו, ולא ראה כי בזה הביא ראיה לסתר את כל אשר אמר. הן אם נאמין לספרי הכנענים בדבר המושבה5בדבר ישוב קרתחדשת. כן הוא בהוצאה הישנה. בהוצאת ניזה: בדבר הכחש הזה (של אפיון). הזאת, הנה כתוב שם, כי המלך חירום חי כמאה וחמשים שנה ויותר לפני יסוד קרתחדשת, כאשר הראיתי למעלה בעדי אמונה מתוך כתבי הכנענים. וחירום היה אוהב לשלמה אשר בנה את המקדש בירושלים וגם הרבה לעזר לו בבנין הבית, ושלמה בנה את ההיכל שש מאות שנה ושתים עשרה שנה אחר יציאת היהודים ממצרים, ואת מספר המגורשים מנה אפיון כמעט כדעת לוסימכוס; הוא אומר, כי היו אלה אחד עשר רבוא. אולם טעם נפלא ונאמן מאד לַשם שבת. הוא אומר: ״הם (היהודים) הלכו דרך ששה ימים, והנה צבו מעוריהם, ומפני הסבה הזאת נחו ביום השביעי, בהגיעם בשלום אל הארץ הנקראה יהודה בזמננו, וקראו לו בשם שבת, בשמרם את לשון מצרים, כי המצרים קוראים בשם סבתוסיס לכאב הירכים״. היש לנו לצחוק לדברי התעתּועים האלה או לעשות את ההפך ולהתרגז על הנבלה אשר בכתיבה הזאת? הן גלוי מדבריו, כי האנשים האלה – ומספרם אחד עשר רבוא – לקו כלם בכאב המעורים. ואולם אם היו עורים ופסחים ומנוגעים בכל מחלה, כאשר העיד עליהם אפיון, הן לא עצרו כח ללכת אף דרך יום אחד, ואם יכול יכלו כלם ללכת דרך המדבר הגדול וגם לנצח במלחמה את כל היוצאים לשטן לקראתם – איך לקו כולם במעוריהם אחרי עבור ששה ימים? כי אין המחלה הזאת מנת כל עוברי דרכים, כי רבבות מחנות צבא עברו בכל הדורות דרכים כמו אלה והלכו ימים רבים (ולא ניזוקו), וגם לא יעלה על הדעת, כי היה הדבר הזה לפתע פתאם. הן נבער המעשה מכל! ואחרי אשר הודיע אותנו אפיון, איש הפלאות הזה, כי הגיעו (אבותינו) לקץ שבעה ימים אל ארץ יהודה, ספר עוד פעם, כי עלה משה אל ההר אשר בין ארץ מצרים ובין ערב, הוא הנקרא סיני ונסתר שם ארבעים יום, ואחרי זאת ירד מן ההר ונתן ליהודים את התורה. ואיך יכלו היהודים להתמהמה ארבעים יום במדבר, במקום ציה וצמאון, ולהגיע בעצם בעת ההיא אל ארץ יהודה לקץ ששה ימים? ואמנם בפתרונו אשר נתן לשם השבת הראה המבאר, כי לא ידע בושה או לא היה לו חלק בבינה, כי התיבות ״שבו״ (סבּוֹ)6Sabbo. ו״שבת״ רחוקות מאד אשה מרעותה, כי שבת בלשון היהודים פתרונה מרגעה, מנוחה מכל מלאכה, ושבו – כאשר אומר הוא – מורה בלשון מצרים על כאב המעורים.
1