אגדת בראשית מ״אAggadat Bereshit 41
א׳פרק מ"א נביאים.
[א] ועלי זקן מאוד. [ושמע את כל אשר יעשון בניו וגו'] (ש"א ב כב). זש"ה אשרי אדם שומע לי וגו' כי מוצאי וגו'. וחוטאי חומס נפשו וגו' (משלי ח לד לה לו). מי גרם לעלי שיאריך ימים ויזקין הרבה, שהי' עוסק בתורה, שנאמר ועלי הכהן יושב על הכסא [על מזוזת היכל ה'] (ש"א א ט), היינו דכתיב אשרי אדם וגו' (משלי שם). למה כי מוצאי וגו' וחוטאי וגו', כל משנאי אהבו מות (שם שם), אלו בני עלי [דכתיב בהו] בני בליעל לא ידעו את ה' (ש"א ב יב), הרי צדיק גמור שנקרא רשע בעד בניו, שנאמר בני בליעל (שם), כאילו אמר בנים של בליעל, ובליעל בכל התור' רשע הוא, וכל ישראל היה שונאים אותו על בניו. שנאמר ומשפט הכהנים וגו', גם בטרם וגו' ותהי חטאת הנערים וגומר (ש"א ב יג טו יז), והיו ישראל רואין אותן ואומרים זה לזה ראה אלו כהניו של הקב"ה איך הם משתמשין, ובת קול משיבן, לעצמן הם עושין, שנאמר וחוטאי חומס נפשו כל משנאי אהבו מות (משלי ח לו), וכתיב ביום אחד ימותו שניהם (ש"א ב לד), שנאו החיים ואהבו את המות, ומתוך הצרה הזאת קפצה זקנה על עלי. ועלי זקן מאד.
[א] ועלי זקן מאוד. [ושמע את כל אשר יעשון בניו וגו'] (ש"א ב כב). זש"ה אשרי אדם שומע לי וגו' כי מוצאי וגו'. וחוטאי חומס נפשו וגו' (משלי ח לד לה לו). מי גרם לעלי שיאריך ימים ויזקין הרבה, שהי' עוסק בתורה, שנאמר ועלי הכהן יושב על הכסא [על מזוזת היכל ה'] (ש"א א ט), היינו דכתיב אשרי אדם וגו' (משלי שם). למה כי מוצאי וגו' וחוטאי וגו', כל משנאי אהבו מות (שם שם), אלו בני עלי [דכתיב בהו] בני בליעל לא ידעו את ה' (ש"א ב יב), הרי צדיק גמור שנקרא רשע בעד בניו, שנאמר בני בליעל (שם), כאילו אמר בנים של בליעל, ובליעל בכל התור' רשע הוא, וכל ישראל היה שונאים אותו על בניו. שנאמר ומשפט הכהנים וגו', גם בטרם וגו' ותהי חטאת הנערים וגומר (ש"א ב יג טו יז), והיו ישראל רואין אותן ואומרים זה לזה ראה אלו כהניו של הקב"ה איך הם משתמשין, ובת קול משיבן, לעצמן הם עושין, שנאמר וחוטאי חומס נפשו כל משנאי אהבו מות (משלי ח לו), וכתיב ביום אחד ימותו שניהם (ש"א ב לד), שנאו החיים ואהבו את המות, ומתוך הצרה הזאת קפצה זקנה על עלי. ועלי זקן מאד.
1
ב׳[ב] ד"א ועלי זקן מאוד. אתה מוצא בכל מי שכתוב זקנה, אין שם מאוד אלא כאן, ועלי זקן מאוד, והוא בן תשעים ושמונה שנה היה. זש"ה אשר לא נשא פני שרים וגו' (איוב לד יט). משל לבריון (פי' פריץ) שנטל אבן וזרק באקונין של מלך, אמר המלך טלו את האבן ושברו בה צווארו, כך עשו בני עלי, הכעיסו להקב"ה יותר מדאי, שנאמר ותהי חטאת (נערים) [הנערים] גדולה מאוד. אמר הקב"ה אף עלי יזקין מאוד, שנאמר ועלי זקן מאוד (ש"א ב' כ"ב).
2
ג׳[ג] ד"א ועלי זקן מאוד. שלשה כתרים היו בידו, כהן גדול, מלך, ואב בית דין. כהן גדול, שנאמר ועלי הכהן (ש"א א ט), שהיה כהן גדול, יושב על הכסא (שם שם). שהיה מלך. על (מזוזות) [מזוזת] היכל ה' (שם שם ג ב), שהיה אב בית דין, ובעונות בניו ירד משלשתן, שנאמר ועלי שוכב (שם ג ב), סתם שלא היה כהן גדול. במקומו (שם שם). שלא היה מלך. ועיניו החלו כהות (שם שם). שלא היה אב בית דין, שנאמר עיניך ברכות בחשבון (שה"ש ז ה). ראה מה הבנים גורמים לאביהם, ועלי זקן מאוד.
3
ד׳[ד] ד"א ועלי זקן מאוד. שלשה הזקינו במהרה מפני רעת בניהם. יצחק תחילה מפני צרותיו של עשו בנו, שהיה משתחוה לע"א, והיה מקטיר לה, והעשן עולה, ומתוך כך כהו עיניו של יצחק, לכן כתיב ויהי כי זקן יצחק [ותכהין עיניו מראות] (בראשית כז א). אף עלי הזקין מפני צרת בניו, [דכתיב] ועלי זקן מאוד. מפני מה, ושמע את [כל] אשר יעשון בניו (ש"א ב כ"ב). אף שמואל הזקין מפני צרת בניו, שנאמר ויהי כאשר זקן שמואל, [ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט] (ש"א ח א ג) והלא כל ימיו היו נ"ב שנים, אלא מפני צרת בניו קפצה עליו זקנה, שנאמר ולא הלכו בניו בדרכיו (שם שם). א"ר סימון נקיים היו בני עלי מן הדבר הזה, דכתיב (את) [ואת] אשר ישכבון את הנשים (שם ב כב), אלא כך היו עושים, לא היו מקריבין את הקרבנות בשעתן, והיו בנות ישראל מביאות תור או בני יונה אצלן בשביל טהרתן, כשם שכתיב ובמלאת ימי טהרה וגו' (ויקרא יב ו). ותמן כתיב הצובאות (אל) פתח אהל מועד (ש"א ב כב). והיו נוטלין ומעבירין השעות, ולא היו מקריבין בשעתן, והיו בנות ישראל סבורות שנטהרו, והולכות ומשמשות לבתיהן, שנאמר זאת אשר ישכבון את הנשים. את העם לא נאמר, אלא את הנשים, משכיבין את הנשים עם בעליהן טמאות, מי גרם להן, שהיו מניחין את הקרבנות ולא היו מקריבין אותן בשעתן, שנאמר [מעבירים עם ה'] (ש"א ב כד) מחטיאים עם ה' אין כתיב כאן, אלא מעבירים, מעבירים השעות, התחיל אומר להן אל בני (שם שם), אמר לו הקב"ה אתה מתרשל בבניך ואומר להם אל בני, ושלמה צווח אל תמנע מנער מוסר וגו' (משלי כג יג) אתה בשבט וגו' (שם שם יד), משיבין ואומרים לו ישראל אם כן רעה עמך בשבטך (מיכה ז יד).
4
