אגרא דכלה, בלקAgra DeKala, Balak
א׳וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי (במדבר כב ב). כבר תמהו המפרשים דההיא ראייה על כרחך הוא ראיה שכליות, שהתבונן מה שלא התבוננו אחרים, דאי כפשוטו שראה המעשה אשר נעשה, מה משמיענו בזה הוה ליה להתחיל ויהי כראות מואב את אשר וכו'. גם יש להתבונן למה כינה בלשון יחיד עש"ה ישראל, ולא עשו וכו'. על כן נראה לפרש כמו שדרשו בזהר (ח"ג קפ"ד ע"ב) דבלק חכם גדול היה בסטרא דיליה, והתבונן מה שלא התבוננו אחרים, דידוע ז' עממין היו נגד ז' מדות דקליפה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות, וסידורם קבלנו מאת כבוד אדמו"ר הרב הק' מוהרייע"ץ זצוק"ל מ"כ בק"ק לובלין, כנעני חס"ד דקליפה, חת"י גבורה, אמר"י תפארת וכו'. הנה ידוע דתפארת עיקר הגוף, וכאשר עיקר הגוף מנוצח, בודאי שאר הקצוות מנוצחין שהם רק ענפי הגוף. (והנה תראה שהנביא אומר (עמוס ב ט) ואנכי השמדתי את האמר"י מפניהם אשר כגובה ארזים גובהו, עשה עיקר מהאמר"י והבן). והנה ישראל דקדושה הוא כינוי לתפארת ישראל, והנה סיחון ועוג היו אמוריים מסטרא דתפארת דקליפה, וזהו שתמצא בשליחות לא נאמר וישלח משה מלאכים אל סיחון וכו', רק וישלח ישרא"ל וכו' (במדבר כא כא) זה לעומת זה. וזהו וירא בלק בן צפור שגדלה מדריגתו בקליפה בידיעת החכמה, הוא לבדו ראה והתבונן את כל אשר עשה תפארת ישראל לאמר"י תפארת דקליפה, ואז התבונן כאשר הגוף מנוצח שוב בוודאי הקצוות לא יעמדו, והבן:
1
ב׳וירא בלק בן צפור וכו' ויגר מואב וכו' (במדבר כב ג). בלק ראה ומואב מתיירא, ונראה גם כן שבלק לבדו ראה איזה דבר שאינו מובן לכל. ונראה על פי מה שמבואר בזהר (זוהר קפ"ד ע"א) גודל עסק בלק בענייני כשפים וכיוצא, הנה נראה בל"ק ב"ן צפו"ר בגימטריא תק"ס, בגימטריא כפל מנצפ"ך, אפשר הוא היה מקבל מסטרא דיליה מסוד שיעור קומת הדינים מסוד הגבורות. והנה הנביא אומר לישראל (עמוס ב ט) ואנכי השמדתי את האמר"י מפניהם אשר כגובה ארזים גובהו. למה משתבח דוקא באמר"י, להיות האמר"י הוא בסוד התפארת דשיעור קומת הס"א, וידוע דסוד התפארת כולל כל הגוף, כמו בקדושה הוא הבריח התיכון וכו', וז"ש אשר כגובה ארזים גבהו, והנה להיות בל"ק ב"ן צפו"ר יונק מכל שיעור קומת הס"א, הוא לבדו ראה והבין עד היכן הדברים מגיעים, אשר בשליטתם על האמרי כבר שולטים על כל מרכבת הס"א, על כן ויגר מוא"ב הגם שמוא"ב הוא סוד החכמ"ה דמרכבת הס"א, והם לא נצטוו להשמיד כעת רק הז' עממין, שהוא סוד ז' תחתונות דמרכבת הס"א, עם כל זה כיון שראה ראשית הצלחתם באמר"י דייקא, הנה הבין הדבר, על כן ויגר מוא"ב גם כן:
2
ג׳במדרש (במ"ר פ"ך א') וירא בלק וכו' (במדבר כב ב). זה שאמר הכתוב (דברים לב ד) הצור תמים פעלו וכו', לכך נכתב פרשת בלעם להודיע למה סילק הקב"ה רוח הקודש מאומות העולם, שזה עמד מהם וראה מה שעשה, עכ"ל. נ"ל כוונת הדרוש לתרץ פסוק ויר"א הוא מיותר לגמרי, והוה ליה להתחיל ויגר מואב וכו'. וגם אי אפשר לומר דהקדים סיבת המורא שלהם היות שראה מה שעשו לאמרי, הרי נאמר בפסוק (במדבר כב ג) ויגר מואב וכו' כ"י ר"ב הו"א, הרי מבואר סיבת המורא הוא מחמת ריבויים. על כן דרש בדרך דרוש ויר"א בלק וכו', הוא פועל יוצא לאחרים בלק גרם הראייה שהכל רואים, כי הצור תמים פעלו מה שהסיר רוח הקודש מן האומות, שבלעם עמד מהם ורא"ה מה עשה. ושיעור הכתוב לפי זה ויר"א בלק בן צפור (גרם לראות ולהכיר) את כל אשר עשה ישראל (בתת להם רוח הקודש ונבואה) לאמרי, (מה חילוק יש בין ישראל לאמרי, כל האומות העצומות נקראים כן על שם ואנכי השמדתי את האמר"י אשר כגובה ארזים כו' (עמוס ב ט), והלמ"ד לאמרי הוא לחלק, כענין בין צדיק לרש"ע (מלאכי ג יח), הבן הדבר:
3
ד׳ויגר (במדבר כב ג). בגימטריא סיחו"ן ועו"ג. רמז למה שאמרו רז"ל (תנחומא בלק סי' ב') אמרו אלו ב' מלכים שהיינו בטוחים כו', ולכך לא נאמר ויירא רק ויג"ר, לרמז הנ"ל. וירמוז עוד וירא בלק ראיה שכליות בסטרון דיליה, והתבונן את כל אשר עשה ישראל לאמרי, דהיינו כבר כתבנו כמה פעמים אש"ר, רמז להיחוד השלם איברין דנוק' עם הדכורא, (עיין בפרשת יתרו ובפרשת תרומה). והנה התבונן איך שמלחמתם הוא שלא כטבע, רק שמייחדין יחודין עלאין לתקן עולם במלכות שד"י, ועל ידי זה האלילים ממילא כרות יכרתון, אזי היה ירא לנפשו:
4
ה׳וירמוז עוד לפי זה א"ת כ"ל אש"ר ישראל (במדבר כב ב), ר"ל מדת א"ת מלכו"ת, עם כ"ל יסוד צדיק, אש"ר עם הארת המוחין מתשובה עילאה ליחוד הנוק' אש"ר בינה המאשרינו, עש"ה ישראל עש"ה לשון תיקון, שתיקנו ישראל כל הנ"ל לאמר"י, בשביל מלחמות האמרי שהוא עיקר הגוף דס"א כנ"ל, אזי ויגר וכו' (במדבר כב ג):
5
ו׳ויגר מואב מפני העם מאד כי ר"ב הוא (במדבר כב ג). יש להתבונן הרי מבואר בפסוק דלעיל שהמורא הוא בעבור גבורתם שעשו לאמרי, לו יהיה שלא מחמת ריבויים יש להתיירא, ולמה אמר כאן שהמורא מחמת ריבוי. (הן אמת דלפי פשוטו גם כן י"ל להיות שנצטוו ישראל שלא להתגר בם מלחמה (דברים ב ט), אך חששו מחמת ריבויים מי יתן לב לגדוד אשר בקצה המחנה בלי ידיעת השרים יבואו לשלול שלל). וגם להתבונן למה אמר לשון ויג"ר ולא וייר"א, (הגם שכבר רמזנו למעלה כפלים לתושיה). והנ"ל דהנה ידוע חיות כל אומה הוא מחמת איזה ניצוצות מהקדושה השקועים בתוכם, וכשישראל מבררים הניצוצת אזי נשארים האומות פגרים ותתבטל אותה האומה, כאשר כתבנו כמה פעמים מענייני מצרים. והנה הקליפה אשר יש בתוכה ניצוץ קדוש גדול בערך, ומתייראת הקליפה פן יבוא איזה צדיק בקדושתו ויוצא בלעם מפיהם, אזי הקליפה ההוא מיראתה פן יולקח חיותה, משקעת הניצוץ ההוא מאד מאד בתוך עמקי טומאת הקליפות, כמו שאדם מטמין אוצר נחמד במחבואות לבל ישלטו בו זרים, עיין כל זה בגלגולים להאר"י ז"ל מענין נשמת אברהם אבינו. והנה עיקר החיות האומה במואב היה מניצוץ הקדוש של דוד וזרעו אשר היה ספון וטמון בקליפת מואב, ולכך נצטוו ישראל שלא להתגר בם מלחמה, עד יגיע הזמן להתגלות הניצוץ הקדוש ואז מתבטל ממלכתם. והנה תתבונן להיות הניצוץ ההוא היה ניצוץ ממלכות ישראל, בודאי ביותר היה שקועה במי שהיה מלך למואב בכל זמן ועידן, כי זה לעומת זה הוא מלכותא דס"א. ואחר שהקדמנו לך כל זה, נקדים עוד לדקדק פתח בבלק ומסיים במואב. אך הוא שהקדים וגילה לנו מעלת בלק וגדולתו בסט"א, שראה בנסתרות מה שלא ראו אחרים, זה בודאי מורה שהיה מקושר מאוד בכל סטרין דסט"א, והוא הקדמה מעולה למה שיתבאר אחר כך. והנה אין מקרא יוצא מידי פשוטו אמר ויגר מואב מפני העם מאד, שהיה מתיירא מאד שלא יקחו מידם הניצוצי קדושה השייך למלכותם, ושפטו זה להיות כי ר"ב הוא, שראו שלקחו ממצרים ר"ב ניצוצין כנודע, אזי שפטו במכל שכן שיש לאל ידם ליקח מידם גם כן הניצוץ הק'. אך למה שהוציאה התורה לשון מורא בלשון ויג"ר, וגם אומרה מפנ"י הע"ם, ולא מפניהם דעליהם קאי. הוא מחכמת התורה כדי לפרש גם כן לשון יג"ר לשון אסיפ"ה, מלשון אוג"ר בקיץ וכו' (משלי י ה). וזהו ויג"ר מואב, (ר"ל קליפת מואב האסיף מאד פנימה בקליפה את הניצוץ הק', וזהו) מפנ"י הע"ם (ר"ל מאותן הניצוצין אשר בתוכו, מפנ"י הע"ם דהיינו מהמלכות הנקרא פני העם, כי המושל יקרא פנ"י הדור, כענין שאמרו (ב"ר פצ"א ה') והרעב היה על כל פנ"י הארץ (בראשית מא נו), היינו העשירים והמושלים. ועוד דברים בגו שהמלך יקרא פנ"י הע"ם, אין כאן מקומו. ושיעור הכתוב שמואב האסיף מאד פנימה בקליפה אותן הניצוצין אשר בתוכו מ"ן פנ"י העם, דהיינו מלכות ישראל. ויתפרש מפנ"י, מ"ן פנ"י, והבן). כי ר"ב הוא (הנה הוא כפשוטו גם כן, כי רב וגדול הוא הניצוץ הזה וזה הוא כל חיותם, על כן חששו להטמינו כמו שאדם טומן חפץ יקר הערך בשמירה יתירה משאר חפציו, וגם כן כי ר"ב הוא כנ"ל). ויקץ מואב מפני בני ישראל, (נ"ל לפרש ויקץ מלשון קוצים וסייג שעושין גדר לכרם, היינו שעשו קוצים וסייג מטומאת קליפת מואב סביב להניצוץ) מפני בני ישראל, לבל יוכלו בני ישראל ליגע בהניצוץ המגיע להם לקדושה, על כן אמ"ר בנ"י ישרא"ל דייקא, הם הצדיקים החשובים שבודאי לא יבואו לטמאות עצמם בקליפה כי ירחיקו כמטחוי קשת. ובענין הזה תבין היטב שהקדים מעלת בלק בקליפה וטומאתו שהיה שקוע מאד בטומאה, על כן עשו אותו למלך, וכאשר הוא יעצור בהם להיות עליהם מלך, הנה יהיו הניצוצין הללו דמלכות נשקעים בתוכו זה לעומת זה, ואז לא יוכל בני ישראל לנגוע בקצה הגבול כי הטומאה סביבו מכל וכל, והבן מאד איך הפליגו לעשות. ואל תתמה על זה, כי הנה הנביא (מיכה ו ה) קצווח עמי זכר נא מה יעץ בלק וכו' למען דעת צדקות י"י, לו יהיה שהמון עם שבכל עם אינם יודעים מנסתרות, עם כל זה השר של כל אומה מכניס בלב אומתו עצה הנכונה לדעתו וכוונתו בנסתרות, והש"י עוזר לישראל ברוב רחמיו:
6
ז׳ויאמר מואב אל זקני מדין (במדבר כב ד). להיות הם זקנים וזוכרים מה עלתה בהם שניטל מהם חיותם, כי היה שקוע בהם הניצוץ הטוב של קין שהיה ביתרו, והתאומה יתירה שהיא צפורה, וניטל מהם על ידי משה ונשארו אומה שפילה:
7
ח׳עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור כו' ובלק וכו' בעת ההיא (במדבר כב ד). הספיקות הנופלים בזה הפסוק הם. א', אומרם עת"ה לשלול הקודם. ב', אומרם הקה"ל, ולא הע"ם ולא ישרא"ל. ג', אומרם סביבותינ"ו דייקא, ולא אתנ"ו ולא כולנ"ו, רק דייקא הסביבות. ד', למה המשילו הענין ללחיכת השור, ומה צורך למשל משלים. ה', האיך יקושר לזה הסיום ובלק וכו' מלך למואב, זה הוה ליה למימר בתחילה וירא בלק בן צפור מלך מואב כו'. ו', אומרו בעת ההוא לשלול הקודם, (ודברי רז"ל ידועים (עיין תנחומא בלק סי' ד') והתורה כפטיש כו'). ולפי מ"ש לעיל יונח הכל, דהנה אומרו אל זקני מדין ראו מה עלתה בכם שלוקח מאתכם הניצוצין, ולזה אנחנו התחכמנו לעשות גדר הטומאה הגדולה סביב הניצוצי הקדושה לבלתי יוכלו לנגוע בקצה הקדושה, אך אצליכם היה איש אחד לבדו, ואלו עשיתם מאז כמוני אזי היה טוב לכם, אבל עת"ה כעת שהם רבים כאשר יראו שאי אפשר ליקח בעצה ובתחבולות הנניצוצות הק' מחמת גדר הטומאה, ילחכו הקהל שהם רבים וכח רב להם, ילחמו אתנו ויהרגו אותנו. וז"ש את כל סביבותינ"ו, היינו הסביבות שלנו הגדרים שעשינו בטומאה סביב להקדושה, ואמרו כלחו"ך השו"ר וכו', כי הנה ידעו בטוב שנצטוו לא תצר את מואב (דברים ב ט), ואין מקום לחשש זה לבוא עליהם במלחמה בחוזק, לזה אמרו שיש מקום לחשוש כלחוך השור וכו', שאין כוונת השור בלחיכתו את ירק השדה כי הוא שונאם ורוצה לכלותם מעל פני השדה, כי באמת לא שונא הוא להם, רק כוונתו לטובתו שישובו לבשר כבשרו, וכאשר ימלא בטנו שוב לא יזיקם, וכוונתו רק למלאות חסרונו בפרנסתו המיועדת ומיוחסת לו. כן גם כן חששו הגם שנצטוו שלא לצורם, היינו דוקא מחמת שנאה לכלותם מעל פני האדמה, אבל למלאות חסרונם ליקח מידם מה שנוגע להם לקדושה, זה לא יהיו בכלל הציוו, ושפטו זה ממה שנגלו אליהם בכלי זיין כמו שאמרו רז"ל (במ"ר פ"כ ג'), ושיעור מאמרם שאמרו שלא יועיל תחבולת הגדר אשר עשינו, כי יעמדו עלינו בחזקה. וזה שסיים הכתוב להודיע לנו מה הוא הגדר והסביבות אשר עשו, אמר ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא, שהיתה השעה צריכה לכך בחושבם שהוא קליפה גדולה וטומאתו גדלה, ולא יוכלו לפרץ גדרו לנגוע בקצה הקדושה כמ"ש לעיל, ועתה לכו חזו מפעלות י"י החושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, שממנו יצא עגלון אביה של רות, שממנה יצא חוטר מגזע ישי, כי י"י הפר עצתם ועצת י"י לעולם תעמוד:
8
ט׳ונרמז גם כן ובלק וכו' מלך למואב בע"ת ההוא (במדבר כב ד). כבר ידעת ע"ת נקרא בחינת מלכות שמים, המקבל עשרה הויה ועשרה אהיה בגימטריא ע"ת, (עיין בזהר בפסוק (תהלים קיט קכו) ע"ת לעשות לי"י). וכבר ידעת שכל בחינת מלך אפילו מאומות, על כרחך חיות ממלכתו בקבלתו איזה ניצוץ ממלכות דקדושה הנשפע בשר שלו, ועל ידי זה הוא מולך. והנה על פי דברינו הנ"ל שהיה בו ניצוץ שורש כללות ממלכות ישראל, על כן אמר ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההו"א, ר"ל עם העת ההוא, ר"ל על ידי זה היה מולך שהיה תקוע ניצוץ מלוכה ממלכות הנקרא ע"ת ההוא, ועל כן כינה בכינוי ע"ת, שהוא כללות עשרה הויה ועשרה אהיה, והבן:
9
י׳וישלח מלאכים (במדבר כב ה). ידוע בכל מקום שנאמר מלאכי"ם, הגם שמפרשים שלוחים, עם כל זה לא לחנם נכתב מלאכי"ם, רק לפרש גם כן מלאכים ממש. והנה גם כאן יתפרש בשתיים, כי כן דרך מפלאות התורה ברמזיה. והנה תתבונן שכל אלו השלוחים אשר שלח הטמא הזה, היו מכשפים גדולים ושורשם גדול בטומאה, כמבואר בפסוק (במדבר כב ז) וקסמים בידם, והיו מכוונין בטומאתם בדבריהם לקטרג ולהרע לישראל על ידי קטרוגם, ובפרט בהיותם אצל הטמא העכור בלעם הרשע היודע לסייע בטומאה. והש"י השומר עמו ישראל שלח עמהם מלאכים ממש, להפוך דבריהם לטובה כאשר נבאר אחר כך, והש"י סיבב שלשון השליחות היה משתמע לתרי אפי. והנה אמר וישלח מלאכים ולא נאמר מי המשלח, על כרחך סמך על הפסוק הנ"ל (במדבר כב ד) שאמר ובלק וכו' בע"ת ההו"א, והנה תתבונן כי בלק שלח שלוחיו, והע"ת ההי"א שהיא השכינה שלחה מלאכים ממש, להפוך דברי הרשעים בקטרוגם למליצה וזכות, ותבין אחר כך רמיזת התורה כאשר נבאר אי"ה: לקרא לו לאמ"ר. כפל הלשון, וגם אינו מדוקדק. ולפי מ"ש ידוקדק שפיר, דהנה כל השלוחים הללו היו קליפות גדולות וחזקות וכוונתם להזיק בדיבורם, וכל דבריהם היה אופן שיהיה מקום שיוכל לחול מדת הדין. והשכינה הקדושה אם הבנים שלחה שלוחים מלאכים להמליץ בעד בניה להבורא ית', ונמשך בגזירות היוצר שדברי השליחות היה לתרי אפי, ומהמכה ממש היה המרפא. ובזה תבין שלוחי בלק אמרו דברים הללו לקרוא לו, ולהבדיל בין קודש לחול שלוחי השכינה כוונו רק לאמ"ר הדברים הללו למליצה, שלא תחול מדת הדין בקטרוג הרשעים ומעשיהם בטומאה, ויסכר פי דוברי שקר כאשר יתבאר אי"ה:
10
י״אהנה עם יצא ממצרים וכו' כסה את עין כו' והוא יושב וכו', (במדבר כב ו) ועתה לכה וגומר כל הפסוק. מה שיש לדקדק במקראי קודש הללו, דהנה ודאי דבריהם היו בדקדוק רב וקליפות גדולות היו, כאשר התורה מתפארת בזה איך הש"י הציל את עמו ישראל, והנביא (מיכה ו ה) קא מצווח עמי זכר נא וכו', והוא דיש לדקדק. א', הנה ע"ם וכו', ולא פירש מי הם. ב', יצא וכו', וכי מעצמו יצא, הלא שמעו עמים ירגון (שמות טו יד). ג', ממצרים, ולא אמר מארץ מצרים כמו בכל מקום. ד', הנה כסה את עין וכו', מהו הנרצה בזה. ה', והוא ישב ממל"י, למה לא אמר נגדי. ו', ועת"ה לשלול הקודם והמאוחר למה. ז', ארה לי, למה לא אמר בפירוש קלל. ח', ל"י, תיבת ל"י לא יצדק. ט', את העם הזה, את"ו הוה ליה למימר דעליו קאי. יו"ד, כי את אשר תברך כו', למה לו להזכיר הברכה, הלא לא חפץ בברכה ותרחק ממנו ויאהב קללה ותבואהו. ועוד שאר דקדוקים אשר יתבארו אי"ה מתוך דברינו. אך הוא לפי מ"ש דהנה כל דבר השלוחים היה לקטרג ולהרע, והש"י סיבב שדברו בלשון דמשתמע לתרי אפי, והיה במאמר שלוחי השכינה כל הדברים הללו ממש הכל לטובה ולהצלחת ישראל, והוא אמרו הנה ע"ם יצא ממצרים, (עם סתם וגם יצא ממצרים כאשר דקדקנו, והוא כמו שאמרו רז"ל (פסיקתא דר"כ פי"א ו')) שהיו האומות אומרים מה אלו מתייחסים אחר אבותיהם, אם המצריים בגופם שלטו בנשותיהם לא כל שכן, עד שהש"י העיד עליהם. וזה גם כן מאמרם הנה ע"ם סתם בלי שם יצא ממצרים, (ר"ל יצאו ונתיילדו מהמצריים שהם שלטו בנשותיהם), הנה כסה את עין הארץ, (ר"ל עם היות שאינם מיוחסים להתייחס אחר אבותיהם, עם כל זה הנה כסה את עין הארץ, עי"ן הוא גוון שהוא הצורה, וצורת כל חומר הוא הניצוץ הק' אשר בתוכו, ור"ל הנה הוא מכסה את צורת כל חומר שלוקח ובורר פנימיות הצורה מכל ארציות, והבן ועוד ית'), והוא ישב ממלי (וכעת יושב וממתין לנגדי ליקח ממנו גם כן הצורה הפנימיות, וזה שלא אמר כנגדי, רק ממל"י שהוא מלשון היה אתה לעם מו"ל האלקים (שמות יח יט), שהכוונה ליקח מהש"י שפע וליתן להם, והבן. וגם כן יש לפרש והו"א על השכינה כביכול, יושב ומתעכב בכאן ממל"י, ליקח ממני הניצוצין וליתן להם). וירצה עוד על פי מה שהתחילו לומר שבאמת הם יצאו ונתיילדו ממצרים, סיימו הנה כסה את עין הארץ, ר"ל שהם מכסים את גוון הארץ שיצאו ממנה, דהיינו שאינם מתייחסים אחר המצריים רק אחר אבותיהם, הגם שהוא דבר ידוע שהמצריים שלטו בהם, ואמרו והוא ישב ממל"י, על פי מה שאמרו רז"ל (נזיר כ"ג ע"ב) להיות בצעירה קראה שם בנה בצניעות ב"ן עמ"י (בראשית יט לח), על כן נצטוו ישראל אל תצורם ואל תתגר בם כלל (דברים ב יט), אבל הבכירה שקראה שלא בצניעות מוא"ב (בראשית יט לז), על כן הותר להם לשלול שלל ולבוז בז מהם. וז"ש הנה הם כיסו פסוליהם הגם שהוא דבר ידוע, והוא יושב ומתעכב אצלי לשללני ממל"י, בסבת המלה והדבור שלי על שנקראתי מוא"ב, וזה דבר ידוע שגם הם יצאו ממצרים), ועת"ה (ר"ל כעת דייקא שהזמן גרמא לי לפי שעשינו הגדר החזק לבל יוכלו לנגוע בקצה הקדושה, וגם ועת"ה שנודע עדיין פסולם לכל, מה שאין כן אחר כך הדין הוא (קידושין ע"א ע"א) משפחה שנטמעה נטמעה, ושפיר יתייחסו אחר כך לקדושה כשיושכח פסולם. ואל תתמה על זה מה לו לדת ודין תורתינו הק', כי כל קליפה יודעת מאד שכל הנהגת העולם מתנהגת אחר דרכי התורה, והבן). לכה נא (מוכרח אתה ללכת לכאן, ולא סגי לקללם במקומך, כי אינך יודע שמם כי אין להם יחוס אבותיהם, רק מוכרח אתה לראותם ולומר בקללה את העם הזה כאשר נבאר), אר"ה (הגם שארה הוא לשון קללה כפשוטו שצוה לו לקללם, עם כל זה הנה לא אמר קלל, רק אמר לשון אר"ה דלישתמע גם כן לשון ליקו"ט, מלשון אור"ה בתאנים (שביעית פ"א מ"ב), ור"ל שעל ידי שתקללם לא יהיה להם כח כל כך, ותלק"ט ל"י (דייקא הניצוצין השייכים) את העם הזה (ניצוצי הקדושה כמבואר, והעם הזה דייקא עם בלי שם), כי עצום הוא ממני (רואה אני באיצטגנינות שלי כי כל גבורתו ותעצומו הוא ממני, מניצוצי מלכותי התקועים בי), אולי אוכל נכה בו (להיות כעת הניצוצין הם אצלי, אפשר אוכל אדרבא על ידי זה הכח להכות בו, ורצ"ל עם כח של ניצוצי הקדושה. ובזה יצדק שלא אמר אותו רק ב"ו), ואגרשנו מן הארץ, (כי מלכות בית דוד וירושת הארץ זה תלוי בזה כנודע, וכיון שאעשה אדרבא שניצוצי המלוכה יהיו בעזרי, בודאי אגרשנו מן הארץ הקדושה, דכיון שנתבטל מהם ניצוצי המלוכה מלך מושל בארץ, גם הארץ אין להם, והבן כי כן אנו סומכין בברכת שמונה עשרה (תפלת י"ח) ברכת ירושלים עם ברכת את צמח דוד וכו'), כי ידעתי את אשר תברך מבורך, (הגם שלא חפץ בברכה, אך לפי מ"ש יצדק שרצה שיפעול לו הברכות ניצוצין שיבריכם אליו, מלשון המבריך את האילן (כלאים פ"ז מ"א) שיתאחזו בו ויהיו לבשר אחד), ואשר תאר וכו', יובן מאליו. הנה כל זה מאמר שלוחי בלק, ומאת הש"י היתה נסבה שאמרו לשון דמשתמע לתרי אפי, שיסבול הלשון גם כן מאמר שלוחי השכינה שיהיה מובן הענין להצלחת ישראל. ועתה נתחיל לפרש על דרך זה מאמר שלוחי השכינה, שהיא ממלצת טוב בעד בניה ואומרת להש"י חזי במאי ברא אתינא לקמך (זוהר ח"ג י"ג ע"א), ודברו השלוחים מליצות בעד השכינה להשם הנכבד ב"ה עבור ישראל, לבל יהיה מקום לכוחות הדין לשלוט בהם, והוא הנה עם יצא ממצרים (הנה יצאו ממצרים עצמם, דהיינו שהיו נתונים בהם ומשוקעים בטומאת מצרים כעובר הנתון ברחם אמו, כמ"ש (דברים ד לד) גוי מקר"ב גוי, והנה היו שקועים גם כן בטומאת מצרים, שהם כלל כל התאוות הארציות שבעולם, על כן נקרא ערות הארץ כנודע, ואף על פי כן) הנה כסה את עין הארץ, (כמו שצוה אחד מן החסידים לבנו כמבואר בחובת הלבבות שביאר לו סימני אוהבי השם, ואמר לו שאותן השלימים שחק עליהם העולם ויגערו בו, לבש להם בגדי חמודותיו ויחשבוהו שולל, שהכוונה שהעולם מראה להם עינים וגוונים להתיפות לפניהם, כדי שייטבו תענוגיו בעיניהם, והם גוערים בו ומכסים את הגוונים הללו. וז"ש הנה יצא ממצרים מקום כלל כל התאוות שבעולם, ואף על פי כן הנה כסה את עין הארץ, הגוונים היפים שבארציות ואינו פונה להם), והוא ישב ממלי (כל ישיבותיו הוא רק למולי, לעשות לי קשוטין ולעשות היחוד העליון פנים בפנים זה מול זה), ועת"ה (שהם בתכלית וכשרות כל כך) לכה נא (אדון הכל, לך ראוי והגון לעשות בזאת) ארה לי (לקוט לי לצרכי) את העם הזה, (את ניצוצי המלוכה אשר הם שקועים בתוך העם הזה, היינו קליפת מואב) כי עצום הוא ממנו, (היא כעת עצום ותקיף במלכות דס"א, והכל ממני שיש בו ניצוצי קדושה וזה חיותו), אולי אוכל נכה בו (באפשר יבוא בקרב הזמן להכות את מואב, שהוא מן הקני וקנזי וקדמוני שלא יגיע קצם עד לעתיד), ואגרשנו מן הארץ (לגמרי שיתבטל כולו לעת קץ), כי ידעתי את אשר תברך מבורך, (יודע אני שאתה תברך ותרכיב את כל הניצוצין למדת א"ת מלכות שמים), ואשר תאר יואר (ואשר תלקט ממנו הניצוצין, ישאר מבלי חיות, והבן):
11
י״ברש"י גדר מזה וגדר מזה (במדר כב כד). סתם גדר של אבנים הוא, עכ"ל. הנה הוא נלמד מן הפסוק (משלי כד לא) וגד"ר אבני"ו נהרסה. אבל צריך להבין מה בעי רש"י בזה. ונראה להלן כתיב (במדבר כב כה) ותלחץ אל הקי"ר שהוא של אבנים, וכאן גד"ר הוא של הוצים, ואם כן הוא ענין אחר, ולמאי נפקא מינה משמיענו מזה. על כן פירש דסתם גד"ר הוא גם כן של אבנים, רק אצל הכרם נקרא גדר, ואצל השביל נקרא קיר, והבן:
12
י״גוילכו וכו' וידברו אליו דברי בלק (במדבר כב ז). אליו לבלעם דברו רק דברי בלק, שכוונתו לקטרג בדיבורו כאמור לעיל, אבל היה עוד דברים כאלה שלא נדברו לבלעם, והן מאמר שלוחי השכינה להש"י כביכול כמ"ש לעיל:
13
י״דויבא אלקים אל בלעם ויאמר מי האנשים האלה עמך (במדבר כב ט). יש לדקדק אומרו ויב"א, הוה ליה למימר סתם ויאמר כו'. ב', מי האנשים וכו' בדרך שאלה, הגם שחז"ל דרשו (במ"ר פ"כ ט') להטעותו בא, עם כל זה כבר דברנו כמה פעמים שלא יצדק במאמר השם דבר שאינו, ועל כרחך צריך לומר שהש"י אמר בלשון שיש לו איזה מציאות, ובו בלשון הטעה הרשע את עצמו כי פושעים יכשלו בם (הושע יד י). והנראה דהנה אמרו רז"ל (במ"ר פי"ד כ') על ולא קם נביא עוד בישראל כמשה כו' (דברים לד י), אבל באומות העולם קם ומנו בלעם. ואמרו בזהר (ח"ב כ"א ע"ב) הכוונה דהיה בקליפה בחינת הדעת דקליפה, כמו להבדיל בין קודש לחול משה אדונינו בקדושה בחינת הדע"ת. והנה הדע"ת כולל כל המוחין, והנה זאת הכוונה שנתקבצו תמיד כל אומות העולם לשאול מבלעם כי היה הדעת שלהם, והנה ידוע (עיין זוהר ח"א רכ"ח ע"א) דהקצוות נקראים אל"ה כנודע בקדושה, כן הוא בסט"א על אל"ה אני בוכיה (איכה א טז), היינו ס"מ ובת זוגיה. והנה אלו השלוחים היו סטרין בישין בחינת אל"ה קצוות דקליפה בלי מוחין שלהם, והמוחין שכללותם הוא הדע"ת נקרא מ"י כנודע, והנה בהצטרף מ"י לאל"ה, ישתלם שם אלקי"ם הן בקדושה, הן להבדיל בסט"א אלקים אחרים שיונק גם כן מבחינה אחרונה דק"ך צירופי אלקים דקדושה. וזהו ויבא אלקים וכו' ויאמר מ"י האנשים האל"ה, האנשים הם אל"ה ועמך, שאתה הדעת דקליפה אתה המצרף מ"י לאל"ה בקליפה, ועמך יצורף אלקי"ם אחרים, ורוצה אתה להשלים קומת הסט"א, שהם צריכים להיות בפירודא יתפרדו כל פועלי און. והנה הוא הטעה את עצמו בחושבו*שהוא דרך שאלה כמאמר ז"ל, והבן:
14
ט״וויבא וכו' ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעש"ה (במדבר כב כ). לא יצדק בדבר עשיה, רק כשאדם מדבר בעל כרחך שכופין אותו לכך, מיקרי עשיה שמעשין וכופין אותו. וזהו אותו תעש"ה, בעל כרחך שלא בטובתך. וגם יצדק אותו תעש"ה, כי הנה כתיב (דברים כג ו) ויהפוך י"י אלקיך וכו'. שהכונה שכל אותן המחשבות שחשב בלעם לקללם, אותם האותיות והצירופים הפכם הש"י לברכה. וזהו אותו תעשה, מהאותיות שבמחשבתך, תעשה בדיבורך צירופים אחרים, והבן:
15
ט״זויאמר בלעם וכו' בלק בן צפ"ר וכו' חסר ו' (במדבר כב י). וכן האזינה עדי בנו צפ"ר (במדבר כג יח). והנראה דהנה בעסק מעשה הכשפים היה בלק יותר מבלעם (במ"ר פ"כ ז'), כי בלעם היה כוחו בדיבור ובלק במעשה, ובלעם לגודל גבהות לבו רצה להראות שצריך לו מכל וכל, כי אין כח בלק גם במעשה זולתו. על כן אמר חסר ו', כבר ידעת כי ו' מורה על המעשה, וכן האזינה עדי בנו צפ"ר, אמר לו לעגמת נפש שמעשיו אינם חשובים כלום למעשה:
16
י״זויקץ מואב מפני בני ישראל (במדבר כב ג). נ"ל לפרש דהנה מואב בחינת חכמה דמרכבה טמאה כמ"ש, ומתמן יניקת החכמות החיצוניות הדבר המושג במושכל. והנה בחינת ישראל סוד אחיזתם בתורה ומצותיה הוא למעלה מן החכמה, רק בבחינת אמונת אומן שהוא סוד בחינת כת"ר שהוא למעלה מן החכמה, (וכמ"ש כמה פעמים מ"ש (תפלת מוסף) כתר יתנו לך י"י אלקינו מלאכים וכו', עיין בספרינו דרך פקודיך). והנה סוד עשייתנו המצות שהם מעשיות, אינו מובן בשכל וחכמה האיך יהיה לנפש הצלחה על עשייתם, אבל הוא שכל אלקיי למעלה מן החכמה, (והוא סוד מספ"ר בנ"י ישרא"ל בגימטריא תר"ג, היינו התר"ג מצות זולת העשרת הדברות אשר יקבלם השכל גם כן). והנה חכמה הוא בחינת (ז')[י'] כנודע, ודבר שהוא למעלה מן החכמה הוא בחינת קוצו של יו"ד. והנה קליפת מואב בראותם הצלחת ישראל מאד, הבינו שעבודתם בקדשי התורה ומצותיה, הוא למעלה מן החכמה דבר שאינו מושג בשכל רק בחינת קוצו של יו"ד, והבינו שבחינת מואב במרכבתם הטמא הוא רק בחינת חכמ"ה, על כן רצו להשתדל להתעלות למעלה במרכבתם נגד אחיזת ישראל בקדושה, והשתדלו ליקח איש שיקללם בכישופים ויעשו פעולת כשפניות שהוא דבר שאינו מושג בשכל, וכיון שהוא דבר שאינו מושג בשכל, הוא הנקרא קו"ץ כמ"ש לעיל. וז"ש ויקץ מואב השתדלו לעלות למדריגות קו"ץ, מפני בנ"י ישרא"ל שמדריגתם בהשתדלותם בעבודתם למעלה מן השכל בבחינת קוצו של יו"ד, והוא סוד מספרם בנ"י ישרא"ל, וכמ"ש לעיל:
17
י״חבפרשת בשלח (שמות טו טו) אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רע"ד. למה נתייחס רע"ד למואב ולא בהל"ה. דהנה בקדושה יש בחינת לאה ובחינת רחל, יובל ושמיטה, עלמא דאיתכסיא ועלמא דאיתגלייא. ומזה ב' עבודת ישראל, בבחינת המעשה ובבחינת המחשבה הנשפע על ידי הדבור. וב' בחינות אלו הם, בחינה א' יפוצו מעינותיך חוצה (משלי ה טז), ובחינה ב' הצנע לכת עם י"י אלקיך (מיכה ו ח). והנה מואב בא ללחום עם ישראל, בסטרא שלהם איתכסיא ואיתגלייא דס"א. והנה בל"ק היו מעשיו בסט"א על ידי בחינת המעשה בחינת איתגלייא בחינת רח"ל דסט"א, ובלעם במחשבה ודבור איתכסיא בחינת לא"ה דסט"א, והנה מואב צירפו בל"ק ובלע"ם לעמוד נגד ישראל העובדים בקדושה בבחינת לא"ה רח"ל בגימטריא עד"ר, והמה באו עליהם ללחום עם בל"ק בלע"ם בגימטריא עד"ר זה לעומת זה, על כן זה עונשם יאחזמו רע"ד, והמ"י:
18
י״טויבאו אל בלעם וידברו אלי"ו דבר"י בל"ק (במדבר כב ז). לכאורה זה מיותר, ומסתמא השלוחים עשו שליחותן, הרי בשליחות ישראל למלך אדום ולסיחון לא נאמר שבאו המלאכים ודברו דברי משה וישראל, כי אין מן הצורך להזכיר זה. אבל תתבונן דהנה בלעם שינה כמה דברים, בלק אמר אר"ה (במדבר כב ו) והוא אמר קב"ה (במדבר כב יא), בלק אמר ואגרשנו מן הארץ והוא אמר וגרשתי"ו, כאשר התעוררו חז"ל על זה (במ"ר פ"כ ט') שבלעם היה שונאם יותר מבלק ושינה מדעתו. והנה היה בזה מקום לטעות, דלמא השלוחים שינו ודיברו בזה הלשון. משמיענו התורה שהשלוחים לא שינו, רק בלעם בגודל רשעתו שינה:
19
כ׳ויתיצב מלאך י"י בדרך לשטן ל"ו (במדבר כב כב). ל"ו דייקא היה לשטן, כי מלאך י"י של רחמים היה, והרשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין:
20
כ״אאנכי אתנך אשר רכבת עלי מעוד"ך עד היום הזה ההסכן וכו' (במדבר כב ל). אמרו רז"ל (במ"ר פ"כ י"ד) שבא על אתונו. וליכא מידי דלא רמיזי באורייתא, והנה כבר כתבנו כמה פעמים עו"ד נקרא אבר התשמיש, שהוא עוד מצורף חוץ לגוף. וגם הוא נגד היסו"ד, שהוא בגימטריא עו"ד. וכן באומות העולם הוא נגד יסוד דסט"א. ואמרה האתון אשר רכבת עלי איזה רכיבה, היינו מעוד"ך וכו', והבן:
21
כ״בוילך בלעם עם בלק ויבואו קרית חוצות (במדבר כב לט). לדעתי שהביא אותו אל אותו הקריה, שעשה לחיצוניות לגבול אל הקדושה אשר בתוכו מוטמן, כמ"ש לעיל כמה פעמים:
22
כ״גבמדרש (במ"ר פ"כ ז') וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה וכו' (במדבר כב ה). שולחני היה, שהיו מלכי גוים נמלכין בו כשולחני שהכל מריצין לו, עכ"ל. נראה לפרש על פי דברי הזהר דבקדושה סטרא דדכורא הוא העיקר, ובסט"א העיקר היא הנוק'. וזה פתור"ה (היינו יסוד נוק' שנקרא שלח"ן, כמו שלח"ן ערכתי לפניו וכו' (עיין נדרים כ' ע"ב), ושלח"ן מתורגם פתור"ה, וכן פתור"ה הוא אותיות התור"ף והוא בית התורפה), אשר על הנהר (נהר יסוד דדכורא כנודע). והנה אמר שבלעם היה ממרכבה טמאה, אשר לשם הפתור"ה הוא על הנה"ר, מה שאין כן בקדושה הנהר הוא על הפתורה. וזה יתבאר ויתפרש גם כן בדברי המדרש שולחנ"י היה, שהיו מלכי גוים נמלכין בו כשולחנ"י (היינו יסוד דנוק'), שהכל מריצין לו, והבן:
23
כ״דבזהר תרומה (ח"ב דף קע"ב ע"א) חלונא חדא איקרי חלון זהר"א, וביה נפקא כוכבא חדא דאיקרי לחכימי י"ד, ודא איהו היתוכא דקא מהתך לתתא בשולטנותא דיהודה לאו דאית ליה חולקא ביה, דהא לית לשבטין דישראל חולקא ואחסנא בהו, אלא שבטא דיהודה שלטא על האי ולא איהו עליה, וכד אסטו בני יהודה אורחייהו מבתר קוב"ה, אזלו למנדע בתר חלונא דא והאי כוכבא, ואמרו דהאי ידא דקא מנצח לשאר עמין, דכתיב ביה (בראשית מט ח) יד"ך בעורף אויביך וכו', האי כוכבא כד נפיק פשיט חד י"ד בחמש אצבעין נהיר ונציץ בהאי חלון מאריהון דקוסמין וחרשין דחלי מהאי אתר, בגין דבשעתא דהאי שלטא, כולהו קוסמין וחרשין מתבלבלי ולא אצלח בידייהון, ואי תימא הואיל ואיהי האי רקיעא טמירא האיך ידעי ליה, אלא סימנא אית לון לבר ידעי דהא שלטא כוכבא דא ודחלי תדיר מיניה ולא אצלח בידיהון אינון קסמין וחרשין, ועל דא אית זמנין דאצלחו ביה בני נשא, ואית זמנין דלא אצלחו ביה, ובגין דא אינון מארי קוסמין וחרשין מתמעטי מעלמא, בגין דלא ידעין עיקרא כד חמאן דלא אצלח בידייהו, ועל דא אינון קדמאי הוו ידעי ומסתכלין לבר בהאי סימנא דקא ידעי, עכ"ל. ובזה יתפרש וירא בלק בן צפור (במדבר כב ב), (הוא דוקא בגודל חכמתו בטומאה ראה) את כל אשר עשה ישראל לאמרי, (עם היות האמוריי"ם גם כן מארי מכשפין וקוסמין, כנודע מדברי רז"ל בכמה עניינים שאמרו שזהו דרכי האמור"י שהם ענייני כשופים, עם כל זה לא יכלו להם בכישופם ואדרבא נעקרו מן העולם, ראה בלק דוקא מהיכן היתה זאת, כי הוא ראה הסימן וידע דשליט כוכבא דא בחלונא דא, על כן) (במדבר כב ג) ויג"ר מואב וכו' נתיירא מאד, (ואפקיה בלשון ויג"ר, כי יג"ר בגימטריא זהר"א היינו החלון הנ"ל), כי רב הוא (ברבו יתירא לבטל כל מיני כשופים), וזהו (במדבר כב ז) וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים ביד"ם, לקחו הקסמים דוקא ביד"ם, שרצו לבטל כוכב הנקרא י"ד, וגם לקחו הקסמים ביד"ם, להורות שבידם הוא הניצוץ הנאמר ביה ידך בערף אויביך, והוא השליט על כוכבא דא, והבן. וזה יש לרמז במסורה ויגל י"י את עיני בלעם (במדבר כב לא), ויג"ל ב' במסורה. דין. ואידך (ישעיה כב ח) ויג"ל את מסך יהודה. היינו הש"י גילה את מסך יהודה היינו החלון זהרא, ונתבטל כל קסמים דבלעם. וזהו ויג"ל י"י את עיני בלעם, ראה הסימן שיש להם בהתגלות החלון, והבן:
24
כ״הבספר הקנה בזמן שהאב והאם עם הבנים, אין עי"ן הר"ע שולטת בהם. הנה הגם שהוא דבר בגבהי מרומים, נלמוד דעת גם בעולם הזה. ונלמד לדעתי דעת זה מאבינו הראשון ישראל סבא (בראשית לג א) וישא את עיניו וירא והנה עשו בא ועמו ארבע מאות איש, (מנין ר"ע עי"ן, שרצה להכניס עי"ן ר"ע ח"ו בזרע יעקב), ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות וכו', והוא עבר לפניהם (בראשית לג ג). ואם כן היו כל הילדים עם אביהם ואמותם, ולא היה שולט בהם עין הרע. וכן בבלעם וישא בלעם את עיניו (במדבר כד ב), שרצה להכניס בהם עי"ן ר"ע, וירא את ישראל (סבא הוא אבינו) שכן לשבטיו, א"ת ישראל את לרבות האמהות שהיו גם כן חופפת עליהם ולא היה יכול עי"ן ר"ע לשלוט בהם, (ידעתי שבזוהר הק' (ח"ג ר"ב ע"ב) פירשו בענין אחר היינו ותהי על ישראל רוח אלקים, שהשכינה היתה חופפת עליהם, אף על פי כן יש לפרש גם כן כנ"ל):
25
כ״ובמדרש (במ"ר פ"כ ו') וכן בלעם הרשע בשעה ששלח בלק אצלו, א"ל הקב"ה מי האנשים האלה עמ"ך (במדבר כב ט), היה צריך לומר רבש"ע הכל גלוי לפניך ואין כל דבר נעלם ממך ולי אתה שואל, אלא אמר לו בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי (במדבר כב י), אמר הקב"ה הואיל וכך אתה מדבר לא תאר את העם (במדבר כב יב), עכ"ל. המדרש הזה תמוה, וכי ס"ד אם היה בלעם משיב רבש"ע הכל גלוי וכו', היה מסכים הש"י לקלל. וגם מהו הואיל וכך אתה מדבר לא תאר וכו', משמע דמישך שייכים העניינים. ונראה דהנה אמרו רז"ל (ברכות ז' ע"א) דבלעם הרשע היה יודע לכוין הרגע שהקב"ה כועס (והרגע הוא כמימרא), והקשו התוס' (ד"ה שאלמלי) מה היה יכול לומר באותו הרגע, ותירצו התוס' ב' תירוצים, תירוץ א' דהיה יכול לומר כלם, ותירוץ הב' כיון שמתחיל הקללה באותו הרגע, שוב מצליח בדבריו גם אחר כך. והנה לכאורה אי אפשר לומר כתירוץ הא', דהאיך היה יכול ר' יהושע בן לוי לקלל את הצדוקי, ומה היה אומר בעת הזעם. וכתירוץ הב' גם כן אי אפשר לומר, דהרי כתיב (תהלים ל ו) כי רגע באפו חיים ברצונו, הרי משמע דתיכף אחר הרגע חיים ברצונו, ואם מצליח ח"ו גם אחר כך, לא מיקרי חיים ברצונו. על כרחך צריך לחלק דישראל המה ברוכי י"י, אין מקום שתחול ח"ו הקללה על שונאיהם רק באותה הרגע, אבל אחר כך מאין יוסר ברכתם העצמיית. מה שאין כן אומות העולם כשמתחיל באותה הרגע, הקללה תחול עליהם גם אחר כך. והנה לפי זה נבין דברי המדרש, דהנה לא היה יכול בלעם לעשות כתירוץ ב', דהרי ישראל המה ברוכי י"י, ועל כרחך צריך לעשות כתירוץ הא' רק באותו הרגע לומר כלם, הנה אינו מובן מזה התיבה הכוונה על מי, הא ניחא להיודע מחשבות, אבל לסברת בלעם שלא אמר הכל גלוי לפניך, אם כן חשב שאין הקב"ה כביכול יודע מחשבות, אם כן אין כאן שום סברא לקלל, כי כל"ם לא יוכל לומר כי לסברתו לא נודע למי, ואם תרצה להתחיל באותה הרגע ולגמור אחר כך, זה לא יתכן בישראל כי ברוכי י"י המה. ז"ש במדרש אמר הקב"ה הואיל וכך אתה מדבר, לא תאר את העם כמו שסיים בפסוק כי ברוך הוא:
26
כ״זהדבר אשר ישי"ם אלקים בפי וכו' (במדבר כב לח). ישי"ם ב' במסרה. דין. ואידך הנה הגבר לא ישי"ם אלקים מעוזו (תהלים נב ט). הנה לכאורה נראה כאיש אשר אינו מדבר שום דבר ואינו עושה כלום רק חפץ הבורא, אבל הרשע הזה הוא הגבר אשר לא ישים אלקים מעוזו, רק בעל כרחך הוכרח בכאן לומר כזאת:
27
כ״חמן ארם ינחני (במדבר כג ז). ב' במסורה. דין. ואידך נפשי ישובב ינחנ"י (תהלים כג ג). הוא הרמז שהיה גלגול לבן הארמי שנתגלגל נפשו בבלעם. וז"ש מן ארם ינחנ"י, כי נפשי ישובב ינחנ"י, שהשיב נפשי אשר היתה בארם:
28
כ״טכי מראש צורים וכו' הן עם לבדד ישכון וכו' (במדבר כג ט). אין להאריך בדקדוקים כי כל אלו הפסוקים לא יתפרשו על פי פשוטו, רק על פי דרוש כנודע. והנראה דהנה בלק היה קוסם יותר מבלעם כמו שאמרו רז"ל (במ"ר פ"כ ז') ומבואר בזהר (ח"ג קי"ב ע"ב), רק בלק היה רואה במחשבה, ובלעם פעל בעקימת שפתיו דהוה מעשה (סנהדרין ס"ה ע"א). והנה השתתפו הסטרין הללו במחשבתם ודיבורם ומעשיהם להרע, והנה היו רוצים למצוא איזה סיבה וחסרון במחשבותיהם של ישראל ובמעשיהם, כדי שיהיה מקום לחול ח"ו וכו'. והנה ב' השמות יעק"ב וישרא"ל, יעקב הוא בחינת מעשה, וישרא"ל בחשיבות המחשבה. והנה נבוא בקיצור לבאר כל הענין בדרך זה, מן אר"ם ינחנו בלק וכו' לכה אר"ה לי, (אר"ה בפירוש בדיבור) יעק"ב (בחינת יעק"ב, דהיינו למצוא איזה עלילה וסיבה במעשיהם, אשר בחינת המעשה יכונה ליעקב, ואז תחול הקללה על ראש הרשע המקלל), ולכה זעמה (זע"ם הוא במחשבה בלא פרשת הדיבור), ישרא"ל בחינת מחשבותיהם, כשימצא בהם ח"ו איזה עלילה במחשבותיהם דהיינו הרהורי עבירה, לזה אמר (במדבר כג ח) מה אק"ב (בפירוש בדיבור) לא קבה וכו', ומה אזעם (במחשבה) לא זעם וכו'. והנה פירש דבריו דעל המחשבה אין מקום הקללה לנוח, דהנה אמרו רז"ל (קידושין ל"ט ע"ב) דמחשבה רעה בישראל אין הקב"ה מצרפה למעשה רק באומות העולם, והנה צריך להתבונן ממא נפשך אם המשפט הקדוש נותן לחשוב ולצרף המחשבה, קשה וכי משא פנים יש בדבר לישראל בני פלטין דיליה, ואם אין מהראוי לצרף המחשבה, למה יצורף ויתחשב אצל אומות העולם. והנראה לי כי כל דרכיו ית' משפט אמת וצדק, דהנה מחשבתן של ישראל קדמה למעשה בראשית, דישראל עלו במחשבה הקדומה כביכול (ב"ר פ"א ד'), ובשביל ישראל שנקראים ראשית (ויק"ר פל"ו ד') היה התעוררות לבריאת העולמות, וכיון שישראל היו סיבה לבריאת העולם שעלו במחשבה הקדומה כביכול, ממילא היה במחשבה כביכול מה שישראל יעשו מצות להמליך את אלקי עולם ב"ה ולא ההיפך ח"ו, אם כן מהראוי שיצורף רק מחשבותיהם הטובות למעשה אבל לא ההיפך. מה שאין כן אומות העולם שלא היו במחשבה הקדומה התעוררות לבריאה, והדברים עמוקים המשכיל יתבונן. ועתה נבוא אל הביאור שפירש הרשע דבריו שאי אפשר למצוא עלילה במחשבותיהם של ישראל, כי מראש צורים אראנו ומגבעות וכו', רצ"ל בטרם הרים גבעות עם יחידי לבדד ישכון לבטח במחשבה הקדומה, ולא היה בצירוף עמהם שום עם ולשון רק ישראל לבדו, על כן להם לא יצורף למעשה מחשבות עבירה, מה שאין כן בגוים לא יתחשב, (רצ"ל הל"א היינו הלאוין יתחש"ב, היינו אפילו מחשבת הלאוין אשר לא תעשינה), ואם כן אין מקום להתבונן במחשבותיהם איזה שמץ לשתחול הקללה על שונאיהם, ועל בחינת מעשיהם אמר (במדבר כג י) מי מנה עפר יעקב וכו', הרי הם מלאים מצות וכמו שפירשו רז"ל (במ"ר פ"כ י"ט), והבן:
29
ל׳יזל מים מדלי"ו (במדבר כד ז). יש לפרש שהתנבא אשר יזלו חסדים המכונים בשם מים, מהחדשים הדלי"ם היינו תמוז אב שנקראים דלים, דהנה י"ב אותיות יש בשם אדנ"י במילואו, עיין במגלה עמוקות. ובכל חודש מאיר אות אחד, דהיינו בחודש ניסן א', ובאייר ל', סיון ף', תמוז ד', אב ל', וכו'. ממילא אלו הב' חדשים תמוז אב הם ד"ל, והם בבחינת דין וגבורה לשונאיהם של ישראל, ובמהרה העוזר דלי"ם יהפכם לששון ולשמחה בחסד עולם ירחמם וינהלם כעל מבוע מים. וזה שאמר יזל מי"ם מדלי"ו, רצ"ל מהד"ל שלו יזל מימי החסדים אשר כעת עיני עיני יורדה מים בעוה"ר (איכה א טז), הן הן בחינת קומת הזמן תרין עיינין תמוז עין ימין אב עין שמאל, ואותן המים הם הדמעות מים מלוחים סוד הגבורות, ובמהרה יזל מים מתוקים מימי החסד. וזה שאמר יז"ל ולא יר"ד, כמו לשם שאמר עיני יורדה, כי יז"ל הוא סוד השפעה ברב חסד:
30
ל״אהן עם לבדד ישכן וכו' (במדבר כג ט). יתפרש על פי מ"ש רז"ל במדרש בפסוק (תהלים מד כג) כי עליך הורגנו כל היום, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע אתה גרמת לי ועליך הורגנו, שאלמלי היה רשות לנו להתחתן עמהם ולאכול ולשתות עמהם כשונאי (כשהיו שונאי) ישראל נופלין בידיהם, היו מרחמין על בני בניהם ובנותיהם, אבל כעת שאין רשות להתחתן עמהם אין מרחם עלינו וגם אין לנו שום התחברות עמהם באכילה ושתיה. וז"ש הן עם לבדד ישכון, על כן בגוים לא יתחשב, אין להם שום חשיבות בגוים להיותם בדודים בלי התחברות לשום אומה:
31
ל״בלא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל י"י אלקיו עמו ותרועת מלך בו (במדבר כג כא). יתפרש על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ז' ע"א) שהיה בלעם יודע לכוין אותו רגע שהקב"ה כועס, רק שלא כעס הש"י באותו הזמן. והנה רג"ע פירשו רז"ל רג"ע כמימריה, והקשו בתוס' (ד"ה שאלמלי) מה היה יכול לומר באותו רגע, ותירצו שהיה יכול לומר כלם, ועוד תירצו שכיון שהיה מתחיל קללתו באותו רגע, שוב היה פועל גם אחר כך ח"ו. והנה לא היה די בתירוץ הא', דהנה קשה שאמר שם שר' יהושע בן לוי היה רוצה לקלל לצדוקי באותו רגע ומה היה יכול לומר, ואי אפשר לפרש כלם דלא היו בנמצא אצלו, על כרחך צריך לומר כתירוץ הב', ולתירוץ הב' גם כן קשה מהו דכתיב (תהלים ל ו) כי רגע באפו חיים ברצונו, משמע תיכף אחר הרגע חיים, דאי מהני הקללה גם לאחר כך, האיך מיקרי חיים, וצריכין אנו לומר כתירוץ הא', והאיך יצדק זה. וצריכין אנו לומר דחילוק יש דלגוי שאין הש"י עמו, מכיון שמתחלת הקללה להחל באותו הרגע מי יסירנה אחר כך, על כן מהני הסיום גם כן אחר הרגע. ועל כן ביקש ר' יהושע בן לוי לעשות כזאת לצדוקי, מה שאין כן לישראל שהש"י עמהם תיכף אחר זעם הרגע, הש"י מסיר הקללה. וז"ש לא הביט און ביעקב וכו', על כרחך י"י אלקיו עמו, ואם כן אפילו אם היה כועס ח"ו, לא היה באפשר להתחיל בקללה ולסיימה אחר כך, רק היה בהכרח רק באותו הרגע, ומה היה אפשר לומר כלם, והנה הש"י לא זעם והש"י היפך מחשבותיו לצירופים אחרים. וז"ש ותרועת מל"ך בו, ותרוע"ת לשון חיבור וריעות, ור"ל שהש"י מחבר בו תיבת מל"ך שיתגדל מלכותם, מה שאני רציתי לומר כל"ם, חיבר הש"י האותיות לצירוף מל"ך, והבן נ"ל:
32
ל״גוישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו (במדבר כד ב). אפשר לומר שב"ט נקרא היסוד, בסוד וק"ם שב"ט מישראל (במדבר כד יז), לא יסור שב"ט מיהוד"א (בראשית מט י) יסו"ד ממלכו"ת. והנה אמרו ז"ל (נדה ל"א ע"א) שנסמית עינו על שאמר אפשר מי שהוא קדוש יסתכל בדבר כזה, והנה ראה את ישראל שכן לשבטיו, היינו איבריהם הקדושים החתומים בקיימא קדישא, שוכנים ולא מתקיימים להנות מעולם הזה, רק כאשר ותהי עליו רוח אלקים, בעת אשר הוא רצון אלקים, מתלבשים באשא קדישא להוליד בדומה להרבות הדמות והצלם לגרום יחודין עלאין, והבן מאד:
33
ל״דבמדרש (במ"ר פ"כ ג') דבר אחר ויג"ר (במדבר כב ג). שהיו רואין לעצמן גרים בעולם, (רצ"ל שהיו רואין שיצאו מהם גרים לישראל דהיינו מלכות בית דוד, והבינו שמה שנצטוו ישראל שלא להתגרות בהם מלחמה (דברים ב ט), על שם הגרים שעתידים לעמוד מהם. מה שאין כן כשיצאו מהם הגרים), אמרו ירדו למצרים לגור ואחזו אותה, (כשלקחו מהם הניצוצי קדושה נעשו המצריים טפלים להם), והיו משכירים להם (בני ישראל) בתים, שנאמר (שמות ג כב) ושאלה וכו' ומגר"ת ביתה, משמע שהיו המצריים דרים בשכירות אצל ישראל:
34
ל״השם (במ"ר פ"כ ד') כלחוך השור (במדבר כב ד). מה שור מנגח בקרניו, כך אילו מנגחין בתפילתן, שנאמר (דברים לג יז) וקרני ראם קרניו, עכ"ל. לא ידעתי רמיזת התפלה בכאן, לולי שנאמר על פי מ"ש שמט"ט הוא המעלה את התפלות של ישראל, הוא הנרמז בפסוק (תהלים קמח יד) וירם קר"ן לעמו, קר"ן בגימטריא חנו"ך ב"ן יר"ד:
35
ל״ולכה איעצך אשר יעשה וכו' (במדבר כד יד). הנה ידוע מרז"ל (סנהדרין ק"ו ע"א) העצה רעה שיעץ הרשע, אבל אינה מפורשת בכתוב. ונ"ל שיש לפרשה בכתוב, ידוע אחרי"ת הימי"ם נקרא מדת המלכו"ת, בסוד הויה באחרי"ת הימי"ם נכון יהיה הר וכו' (ישעיה ב ב), כי היא אחרית הימים שעליונים נוקבא דקדושה מקבלת מכל האורות העליונים, וזה לעומת זה אחרית הימי"ם דסט"א. והנה בתעות בני ישראל ח"ו לזנות אחר בת אל נכר, משתעבדין לאחרית הימים דסט"א, והבן. ומעתה התבונן שאמר איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך, ר"ל שיעשה העם הזה להיות עמך משועבדין וכפופים ח"ו לך, באחרי"ת הימי"ם על ידי שתראה להטותם לאחרית הימים של הסט"א, דהיינו שיטעו אחר הנוק' דסט"א, ואז תוכל להם יסכר פי דוברי שקר, וכל העדה כולם קדושים ובתוכם י"י:
36
ל״זויתכן עוד לפרש לכה איעצך (במדבר כד יד). האיך ירומז העצה בפסוק. והוא אחר שנדקדק אחר כך בפסוק (במדבר כה א) וישב ישראל בשטים ויח"ל העם לזנות אל בנות מואב, מהו ויח"ל משמע שהתחילו לזנות, ולבסוף לא היה כך, ומי לא ידע בכל אלה אשר קודש ישראל לי"י, והגם שלפי שעה הרוח שטות גובר, כרגע ישובו אל י"י וירחמם, והוה ליה למימר כפשוטו ויזנו העם. גם יש לדקדק אומרו אל בנות מואב, עם בנות וכו' הוה ליה למימר. עוד יש להתבונן הנה כפי הנראה היה הזנות גם עם בנות מדין, כאומרו אחר כך (במדבר כה ו) והנה איש וכו' ויקרב וכו' את המדינית, וכן אמר אחר כך במלחמות מדין (במדבר לא טז) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם, והנה לא זכר רק בנות מואב. והנראה דהנה זה דרכו של היצר הרע שאינו מתחיל לפתות את האדם לעבור את פי י"י בעבירה, כי בודאי לא יוכל לו, רק מייפה בעיניו העבירה ומפילו במכמורת, באמור אליו שכמות זה הענין למצוה יחשב, וזהו בהתחלה, אבל כאשר האדם הולך ונתפתה אחריו וטועם טעמא דאיסורא, אז מזמין לפניו עבירות חמורות אשר אין בהם שום טענה למצוא בהן איזה צד היתר, והוא מטמא את עצמו בהן כיון שכבר פרץ הגדר. והנה זה היה עצת בלעם הרשע, להיות שהיה יודע שיש בקבלה אצל כל ישראל הניצוץ הק' המשוקע אצל בנות מואב אשר משם יתנוצץ מושיען של ישראל, והאשה הזאת אשר הניצוץ טמון בקרבה, תרדוף אחר המון ישראל להביא הניצוץ הקדוש ההוא לתוך הקדושה, כמו שהיה המעשה ברות הצדקית אשר באת בלט ושכבה מרגלות בועז לבקש ממנו על נפשה הטמון בקרבה, באמרה ופרשת כנפיך וכו' כי גואל אתה (רות ג ט). והנה זאת היתה עצת הרשע שיהיה התחלת הפיתוי לישראל והרדיפה אחריהם מן בנות מואב, וזה יהיה בקל שירדפו אחריהם בתושבם הנה זה ודאי הניצוץ הטמון אשר שואף רוח הקדושה, אבל בטענה זו הנה לא יהיה האשם כל כך גדול עליהם ולא תגדל החרון, כיון שיש להם טענה אשר זאת היתה כוונתם, הגם שאין זה טענה להיתר, כי הרי משה ובית דינו קיים, שאול ישאלו את פיו, (וגם בכל דור אין זה טענה לפטור בפיתויי היצר הגם שמחשב כעת למצוה, עם כל זה הרי התורה השלימה הלזו בידינו, ויוכל לשקול במאזני צדק על פי התורה אשר זה הוא מתרמית היצר, וזה אמרם (סוכה נ"ב ע"ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, ותשאל את פי התורה מפי סופרים ומפי ספרים אם זה למצוה יחשב או לעבירה), עם כל זה כיון שיש איזה טענה לא תגדל החרון. וז"ש לכה איעצך מהו העצה, הנה הוא אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, שישאבו מעמך באחרית את הניצוץ הק' על ידי רדיפת האשה מעמך אחר איש מבני ישראל, בזה הענין תפילו ח"ו עתה במכמורת וכאמור לעיל. וז"ש ויחל העם לזנות אל בנות מואב, היינו שהתחלה היתה לזנות אל בנות מואב, ועל כן אמר א"ל, רצ"ל סיבת הניצוץ השקוע בבנות מואב ובטענה הלזו, אבל אחר כך והנה איש מבני ישראל וכו' ויקרב וכו' המדינית, שכבר טעמו טעמא דאיסורא ולא הוצרך היצר לפתותם בטענת מצוה, רק למלאות תאוותם כפשוטו, הנה זאת שמענו ממליצות דברי התורה להזהר מתרמית היצר ולשקול בפלס ומאזני צדק איזה ענין הנרצה על פי התורה, והבן. ועיין עוד מה שאכתוב בזה בפרשת מטות:
37
ל״חמאמר רז"ל בסנהדרין (פ"ב ע"א) שאמר משה לפנחס קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא. והנה בודאי לא דיבר דבריו הקדושים במשל הדיוט ח"ו. ונ"ל שיש לכוין בדבריו הקדושים הללו, כי הנה הזנות שעשה זמרי, התעוררה על ידי זה קליפת איגרת בת מחלת הממונה על הדבר הרע הזה כנודע מזוהר הק' (זוהר ח"ג קי"ג ע"ב). והנה פנחס בקנאותו להש"י, קרע וסילק את כח הקליפה הלזו, וידוע דרגא דברית איקרי שלו"ם, מה שאין כן בהעדר השלום ח"ו על ידי הזנות, אנדרלמוסיא באה לעולם כנודע (ב"ר פכ"ו ה'). והנה פנחס בקנאותו על קנאת הברית, ניתן לו ברית שלום (במדבר כה יב), והוא היה אליהו השליח המבשר במהרה בימינו, ואין אליהו בא לא לטמא וכו' רק לעשות לשום בעולם (עדיות פ"ח מ"ז), כמד"א (מלאכי ג כג) הנה אנכי שלח לכם את אליהו הנביא וכו' (מלאכי ג כד) והשיב לב אבות וכו'. וזה יש לרמז בדברי קודש הללו קריינא דאיגרתא, מי שהוא קורע ומסלק כעת את קליפת איגרת, שהוא העדר השלום המעכב את היחוס השלם בברית שלום, ועל ידי זה עיכוב משיח צדקינו בעוה"ר, איהו להוי פרוונקא, ר"ל איהו יהיה השליח לעתיד לעשות שלום בעולם במהרה בימינו, והש"י יאר עינינו בתורתו:
38
ל״טלהיות דברינו בסיום הפרשה בקנאת הברית, אציגה נא עמך מה שדברנו בברכת קריאת שמע דרוש טוב ושלו"ם:
39
מ׳המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית כאמור (תהלים קלו ז) לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו. להבין הראיה מהפסוק אינה שייכה לגוף הענין, כי אינו מבואר בפסוק שהש"י מחדש בכל יום מעשה בראשית. ונ"ל לפרש דידוע מסוד השבירה שנשארו ניצוצין דקדושה מובלעים בקליפה מכל מדה ומדה משבעה מדות, בכדי להיות שעשועי המלך בכל עת שאנחנו מעלין איזה ניצוץ הקדוש מתוך עמקי הקליפות על ידי מסירות נפש בתורה ועבודה ובפרט במסירות נפש בקריאת שמע ותפלה, אזי מעלים ניצוצות הקדושות מתוך הקליפה להחזירם אל הקדושה, וזה נקרא מעשה בראשית שנתחדש בכל יום, ונעשה על ידי זה היחוד השלם במדת טוב"ו ית' הוא הטו"ב הגנוז לצדיקים. וכבר ידעת שכל היחודים על ידי מדת הטו"ב, אמרו צדיק (יסוד עולם) כי טוב (ישעיה ג י), והמ"י ענין עולם התיקון על ידי שורש הטו"ב, (ובפרט על פי קבלת מהרי"ס ז"ל בעולם המלבוש במרכז ש"י וי"ש שהוא בחינת יסו"ד), בין והתבונן ידיד נפשי כמקרה הזה יקרה לאיש הישראלי הנברא בצלם ודמות, נברא בכח נפשו ז' מדות הבנין, הלא הם אהבה יראה התפארות נצוח הודיה התקשרות ממשלה, והנה להיות המדות הם בשבירה, הם משוקעים בעמקי הקליפה ואוהב האדם במדת אהבה דברים שאסרתן התורה וחיותם הם מצד הקליפה, וכן מתיירא מדברים שהם נגד התורה, וכן מתגאה ומתפאר וכו', וכן שאר המדות אתה ידיד הנעים תתבונן מעצמך, ומסר לנו הש"י התורה הקדושה שהוא הטוב הגנוז אין טו"ב אלא תורה, ועל ידי עסק האדם בתורה ובמצותיה, מוציאים יקר מזולל ניצוצות הק' מתוך הקליפה. והנה מה שהאדם מחדש בכל יום חידושי תורה ושכליות בעבודה, הוא העיקר להעלאת ניצוצין, כי הוא דמיון מ"ה החדש אשר הוא התיקון כנודע. (וזה נ"ל פירוש הפסוק (תהלים קיט צז) מ"ה אהבתי תורת"ך, אהבתי להיות מ"ה על ידי תורתיך, דהיינו לחדש חידושין דאורייתא בכל יום תמיד ובכל עת, בכדי לעשות תיקונים חדשים בכל עת ובכל יום בסוד מעשה בראשית, ועל כן כל היום היא שיחתי בלי הפסק, כי כל זמן שממשמש האדם בדברי תורה מוצא בה טעם חדש (עיין עירובין נ"ד ע"ב)). והנה ידוע סוד השבירה הוא שהכלים לא היו יכולים לסבול את האור ונשברו, ובדמיון זה הוא האדם צלם אלקים, להיות הגוף שבעולם עשיה קטן מהכיל, כי כן עשה אלקים שיוציא פעולותיו ומדותיו מן הכח אל הפועל, זה דמיון עולם התיקון על ידי קוין כנודע, בינו נא אחיי ידידיי. ובכל אלה תבין לפרש דברי אנשי כנסת הגדולה ברוח קדשם המחד"ש בטובו, (על ידי הטו"ב צדיק יסוד עולם, ואיש הישראלי כדמיון זה על ידי טוב התורה שמחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, הוא העלאת ניצוצין מהחורבה לתיקון), כאמור לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו, (ר"ל שהש"י עשה את האורים גדולים שהכלים לא יוכלו לסבלם ועל ידי זה נשברו, כי לעולם חסדו שרצה להיות לו שעשועים לעולם, ולזכות על ידי זה האיש הישראלי כאשר יפעל בתורתו ובמסירות נפשו מעשה בראשית, וזהו חסד שאין כמוהו. והנה תבין הגם שהשבירה מצד הדין, הוא החסד הגמור, וזה שתבין שאנו אומרים זה בהיכל הזכות. ובדמיון הזה האדם בתחלת הוולדו, כלי גופו קטנים מהכיל את אור המדות, והם בסוד השבירה לאהוב דברים זרים ולירא מדברים פחותים, עד יתקן מעשהו בתיקון גמור, והבן), אור חדש על ציון תאיר, (הוא מ"ה החדש אשר בדמיון זה מתפלל איש הישראלי שיתגלו לו בכל עת חידושין דאורייתא ויתוקנו מדותיו, שהם רק בסוד הציון והרישום סוד נקודות, ואחר כך יתוקנו בתיקון גמור בפרצוף שלם, והמשכילים יבינו וירחיבו הענין לפי דעתם ועומק חכמתם. והנה בהבינך כל זה תבין איך שייך זה לברכת קריאת שמע, דהיינו קודם שאנו מוסרים את נפשינו בקריאת שמע, בכדי לגרום על ידי זה העלאת ניצוצין מתוך הקליפה אל הקדושה, ואחר כך אחר התפלה הזאת אנו אומרים ברכת אהבה ויראה, שיוצאים המדות מתוך הקליפה לאהוב את הש"י דוקא ולירא ממנו דוקא, תן לחכם ויחכם עוד:
40
מ״אשפ"ת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשו"ן שק"ר (משלי יב יט). יש לדקדק למה שינה הלשון בין סיפא לרישא, דהוה ליה לסיים בסיפא ועד ארגיעה שפת שקר, או הוה ליה להתחיל ברישא לשו"ן אמת תכון לעד. והנראה דבא להפליג מאוד במעלת האמת ובשפלות השקר, דהנה בה' מוצאות הפה, המבטא הנקל הוא מבטא השפתיים, והמבטא הכבד שבכל המבטאות הוא מבטא הלשון. ובא להפליג מאוד ואמר שדיבור של אמת אפילו הוא בלא טורח ודיבר קל במבטא השפתיים שהוא המבטא הנקל שבכל המבטאות, עם כל זה תכון לעד. ולשון שקר, היינו דבור של שקר אפילו מטריח את עצמו במבטא הכבד, עם כל זה הוא רק כרגע התעיף עיניך בו ואיננו, הש"י ידריכנו בדרך האמת: (בכאן היה כתוב על הגליון מצדו ברית הלשון וברית המעור כחדא אינון):
41