אגרא דכלה, בהעלותךAgra DeKala, Beha'alotcha
א׳דבר אל אהרן וכו' בהעלותך וכו' (במדבר ח ב). יתפרש ברמז בכל דור ודור הצדיקים המשפיעים חסדים, מכונים בשם אהרן איש החסד כנודע. ואמר בהעלותך את הנרות, כשתרצה להעלות נשמות ישראל שהם נרות לפני האבוק"ה היא השכינה נר י"י נשמת אדם (משלי כ כז), אזי זאת תעשה להם אל מול פני המנורה העליונה יאירו שבעת הנרות, הם הז' מדות אשר בנפש אהבה יראה התפארות ניצוח הודיה התקשרות ממשלה, והצדיק הרוצה להעלות את הנשמה, מוכרח ללמד האדם דעת כפי התעוררת המדות בהמנורה העליונה היא השכינה, אם ביראה ביראה, אם באהבה באהבה, בין והתבונן כי קצרתי, ובזה תבין (במדבר ח ג) ויעש כן אהרן להגיד שבחו שלא שינה (ספרי), והבן:
1
ב׳קח את הלוים מתוך בני ישראל (במדבר ח ו). בכל מקום אמר מתו"ך בני ישראל, רמז שהם פנימיות בני ישראל, כמו הלב הנתון באמצע הגוף ומשפיע חיות לכל האברים, על כן הם אמצע אותיות ישרא"ל במילוי כזה יו"ד שי"ן רי"ש אל"ף למ"ד, אותיות האמצעיים הם לויי"ם. וזהו מתוך בני ישראל ממש, (ואל תתמה על החפץ כי לוי"ם נכתב בכל מקום ביו"ד אחת, כי כבר ידעת כי דגשת היו"ד מורה על יו"ד נוספת, ובא בקיצור להקל על הלשון כנודע):
2
ג׳זאת אשר ללוים (במדבר ח כד). יתפרש ברמז זאת הוא תשובה תתאה, בזא"ת יבוא אהרן (ויקרא טז ג) תשובה מיראה מורא מלכות, אש"ר הוא תשובה עלאה מאהבה בינה המאשרינ"ו, ושתיהן נצרכות ללוי"ם היינו לאותן הדבקים בקונם, כדי שיהיה הדביקות בצמצום והתפשטות רצוא ושוב, והבן כי קצרתי:
3
ד׳ומבן חמשים שנה ישוב מצב"א העבודה ולא יעבוד עוד (במדבר ח כה). יתפרש ברמז צב"א, בגימטריא אח"ד וע"ד. ואותן המייחדים יחודי קריאת שמע שהם אח"ד וע"ד, נקראים אנשי הצב"א, וכנגד זה היה צ"ג כלים בבית המקדש (תמיד ל' ע"א), מנין הוי"ה בהיכ"ל. וכבר ידעת (עיין זוהר ח"ב קל"ד ע"א) לעתיד לבוא במהרה בימינו יהיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל כו), ויהיה הוי"ה אח"ד ושמו אח"ד (זכריה יד ט), שגם יחודא תתאה ברו"ך ש"ם וכו' יסתיים באח"ד, ולא בחילוף אתוון וע"ד, ואז יהיה יחודא תתאה גם כן בכ"ה אתוון כמו יחודא עילאה, ויהיו ב' היחודים נ' אתוון (שכעת הם רק מ"ט), בסוד ויפן כ"ה וכ"ה (שמות ב יב). וזה שרמז ומבן חמשים שנה (שנה, יתפרש על שינויי האותיות שכל אות נשתנה מחבירתה), ור"ל כשיהיה היחוד חמשים אותיות, אזי ישוב מצב"א העבודה ישוב האדם מלעבוד את העבודה בבחינת צב"א, היינו אח"ד וע"ד, כי יהיה י"י אח"ד ושמו אח"ד, שגם יחודא תתאה יסתיים באח"ד, וזהו ולא יעבוד עו"ד (אתוון ועד), שכעת הם בחילופי אתוון, רק יהיה י"י אחד ושמו אחד במהרה בימינו אמן, והבן. והמשכיל יתבונן לפרש כל הפרשה ברמז הלז:
4
ה׳בהעלותך את הנרות וכו' אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות (במדבר ח ב) ויעש כן אהרן וכו' כאשר צוה וכו' (במדבר ח ג), וזה מעשה המנורה מקשה זהב (במדבר ח ד). מה שיש לדקדק במקראי קודש הללו. א), לשון בהעלותך, ודברי רז"ל ידועים (שבת כ"א ע"א, ספרי ח ה). ב), עיקר הציווי היינו להדליק מול הנר האמצעי, זה לא שייך בציווי לאהרן, רק להעושה המנורה שיעשה הפיות נוטין לנר האמצעי. ג), יאירו שבעת הנרות, ששת הנרות מיבעיא. ד), ויעש כן אהרן, למה לי. גם היתור לשון כפול בפסוק, ורש"י ז"ל פירש להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, ומה שבח הוא וכי דבר גדול הוא מקושי העשיה שיהיה באפשרי לכח העצלות שבאדם יפעל עשות שינוי בדבר כזה. ה), וזה מעשה המנורה מקשה זה"ב אינו ענין לכאן. והנראה דהנה מנור"ה רמז לשכינה הקדושה בחינת רח"ל, (עיין בספר מאורי אור מערכת המ"ם, וז"ל מנורה נקראת רח"ל ולכן מנורה בימין, כי רח"ל מקבלת הארה מהחסדים המגולים הנקרא ימין, ויש בה ז' נרות שיעור קומתה נגד חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות דזעיר אנפין, וגימטריא אלקי"ם דיודין עם הכולל כינוי המלכות, מנורת זהב כולה כתיב (זכריה ד ב) כי בניינה מהגבורות שם אלקים עכ"ל, ועיין בעץ חיים שער דרוש תיקון הנוקבא). ובזה נבוא אל הביאור, דהנה גם אנחנו בני ישראל העמוסים מני בטן, יש בנו כל המדות הללו ז' המדות אהבה יראה וכו', רק בהיותם בקטנות הם עדיין בסוד הגבורות, ויאהב אדם באהבתו התקועה בכחו את אשר לא ירצה הש"י, וכן ביראתו ותפארתו. אך בהביט אל התכלית בכל ענין להאיר אור השכל בכל מדה ומדה ממדותיו, להתבונן בתכלית המדות אשר כונן בו היוצר, כדי שימליך הש"י מלכות שלימה על כל פרטי מדותיו, ויאהוב באהבתו הנרצה לבוראו, ויירא מגדולתו, ויתפאר בתפארתו וכדומה, זה הוא התכלית וזה נקרא גדלות המדות, והבן מאד והשם הטוב יכפר בעדינו. והנה אהרן קדוש י"י שושבינא דמטרוניתא (זוהר ח"ג נ"ג ע"ב), לו ניתנה למנה המצוה הלזו שיפעול יחודים עילאין בהמצוה הלזו לייחד הנרות דזעיר אנפין בהמנורה הטהורה, ויתמתקו הגבורות דמנורה בחסדים עליונים דהנרות, ועל ידי כך נמשך רבו יתירא ושפע רב לנשמות ישראל העמוסים מני בטן, שגם הם יוציאו ז' נרותיהם אל התכלית הוא קבלת מלכותו ית', והבן. והנה כבר מלתינו אמורה כמה פעמים במי אשר אין כח שכלו חזק להתבונן במושכלות מעשה המצות, אזי יעשה על דעת הצדיקים המבינים בטוב המצוה ועל כוונתם. וזה הוא הנרצה לדעתי במקראי קדש בהעלותך את הנרות (עלייה דוקא נקרא ההדלקה, כי על ידי זה יתמתקו הגבורות, והבן השם הטוב יכפר), אזי אל מול פני המנורה (מלכות שמים) יאירו שבעת הנרות, (שבעת דייקא חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות דזעיר אנפין). ויעש כן אהרן (להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, שהיה בכוחו ושכלו הקדוש לייחד היחודים הנוראים, ואף על פי כן לא סמך על שכלו, ועשה בכוונה כללית) כאשר צוה י"י את משה (על דעתו ועל כוונתו). וזה מעשה המנורה (בעצמה מקשה זה"ב כי בניינה מהגבורות, על כן תוגדל מעלת המצוה בעליית ההדלקה יפעל למתק הגבורות בחסדים, ומזה יומשך רב טוב לבית ישראל וכאמור, והבן:
5
ו׳במדרש (במ"ר פט"ו ו') בהעלותך את הנרות וכו' (במדבר ח ב). מה כתיב למעלה מן הענין, שנאמר (במדבר ז א) ויהי ביום כלות משה (במדבר ז ב) ויקריבו נשיאי ישראל, ואחר כך וכו' בהעלותך וכו', ואהרן לא הקריב עם הנשיאים, והיה אומר אוי לי וכו', לגדולה מזו אתה מתוקן וכו', הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם וכו', וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם. הנה הנרות גם כן בטלו בעוה"ר. וי"ל דאף על פי כן מצות נרות לא בטלו, כגון נר שבת ונר חנוכה, וניתן לאהרן מצוה כזאת בבית המקדש שיש דוגמתה לעולם בגבולין, אבל הברכות האיך נרמזים בכאן. וצ"ל שיש בפסוק הזה ט"ו תיבין, מנין התיבין דברכת כהנים:
6
ז׳ויעש כן אהרן אל מול פני וכו' כאשר צוה וכו' (במדבר ח ב). דרשו רז"ל (ספרי) הובא ברש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. והנה הוקשה להם למה לנו להשמיענו שעשה כן, וכל הפסוק מיותר, על כן דרשו כנ"ל, אבל אף על פי כן טעמא בעי מהו השבח הגדול לאהרן קדוש י"י שלא שינה, וכי סלקא דעתך אפילו לפחותי ערך לשנות ממאמר הש"י. ונראה לפרש דהנה איתא בס"ח שהיה צדיק אחד דבוק מאוד בדביקות נפלא להש"י, והבריות לא היו יודעים ערכו הנפלא, ועשאוהו לשמש בבית הכנסת והיה ממלא הנרות של בית הכנסת שמן, ומחשבתו היה משוטט באהבת יוצרו, והיה שופך השמן אצל הכלים מבלי הודע עד שחשבוהו למשוגע, עד שחכם העיר הרגיש שזה מגודל דביקתו, ואמר להם שאותו השמש יהיה לחכם במקומו, והוא יהיה לשמש תחתיו. והנה תתבונן מזה כי יש צדיקים אשר לגודל דביקותם בקונם, מתבטל הרגש גופם ואינם יודעים לאמן ידם במעשה מורגש בעשיה, יתר מרעהו צדיק אחר לגודל קדושת גופו, הגם שהוא דבוק בקונו, עם כל זה יפעול בגופו במעשה מורגש מבלי שינוי, והבן. והנה כוונת הדלקת המנורה בבית המקדש הוא כוונת עצומות לייחד כל המאורות, והנה אהרן קדוש י"י כיוון כל הכוונות האלה בדביקות נפלא, ואף על פי כן לא נתבטלו הרגשותיו ונתן השמן בהמנורה ולא נשפך לחוץ. וזה שאמרו רז"ל להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, היינו שלא עשה כמעשה דאותו חסיד, הגם שהדליק עם כל הכוונות הנוראות בדביקות נפלאות. ומה יונעם לזה פירוש הפסוק ויעש כן אהרן, (היינו שלא שינה כלל הן במעשה הגופני הן ברוחניי, ומפרש מה עשה) אל מול פני המנורה העלה נרותיה (ולא שפך לחוץ, וגם במעשה הרוחניי לא החסיר הכוונה בדביקות) כאשר צוה י"י את משה (מבלי מגרעת), והבן:
7
ח׳וידבר י"י אל וכו' בחדש הראשון לאמר (במדבר ט א), ויעשו בני ישראל וכו' (במדבר ט ב). ויעש"ו וא"ו הנוסף. הנראה דיש לפרש כך בחדש הראשון לאמר, היינו שצוהו לאמר קידוש החדש הראשון, דהיינו שיאמר מקודש החדש, ונוסף על זה צוהו ויעשו בני ישראל וכו':
8
ט׳ויהי אנשים וכו' (במדבר ט ו). ויהיו מיבעי ליה. אך כל מקום שנאמר ויה"י אינו אלא וכו' (מגילה י' ע"ב), לרמז שמאוד היו מצטערים האנשים החשובים הללו על לא יכלו להקריב, והנה הם היו מישאל ואלצפן שנתעסקו בנדב ואביהוא (סוכה כ"ה ע"ב), ועיין בפרשת שמיני מ"ש שם:
9
י׳ולא יכלו לעשות הפסח ביו"ם ההו"א (במדבר ט ו). הנה דרשו רז"ל (פסחים צ' ע"ב) אבל לערב נגמרה טומאתם ונטהרו, אבל עדיין לא נדע מה נפרש בתיבת ביו"ם ההו"א דסוף פסוק מה בא למעט. והנראה לדעת החכמים (פסחים ו' ע"א) דלמדו מכאן שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, שהרי משה עומד בראשון ומזהיר על פסח שני. והנה לא היינו יודעים אם זאת השאלה היתה בי"ד בניסן, דלמא היה קודם. לזה דייק בפסוק ויקרבו וכו' ביו"ם ההוא דייקא, אבל לדעת רבן שמעון בן גמליאל דס"ל שתי שבתות, לא נדע. ואפשר לומר לדעת רבן שמעון בן גמליאל, דהנה בגמרא פריך לרבן שמעון בן גמליאל (למה ליה למשה להזהיר בראשון על השני), ומתרץ רבן שמעון בן גמליאל איידי דאיירי בפסחא, מסיק לכל מילי דפסחא. ר"ל כיון דהיה צריך להשיב על שאלתם שלא יקריבו היום, אזי מסיק כל הדין. ובזה ידויק גם כן ביו"ם ההו"א, לומר אדרבא דלא תידוק מכאן דצריך לדרוש שלשים יום קודם, דמכאן אין ראיה להיות שהיה ביום ההוא, דאיירי במילי דפסחא אזי היה מסיק לכולהו מילי, אבל באמת אין החיוב רק ב' שבתות:
10
י״אאו יאמר ביו"ם ההו"א דייקא (במדבר ט ו). דהנה ראויה היתה הפרשה ליאמר על ידי משה, אלא שזכו אלו לאמר על ידיהם שמגלגלין זכות על ידי זכאי (ספרי ט כב). והנה הקדושים הללו לא החזיקו את עצמן לגדולים שתאמר חלק מהתורה על ידיהם. והנה הגם שהיו בספק הזה כל ימי טומאתם לא באו לשאול, כי אמרו אפשר יפרש עוד משה הדין, אך כיון שהגיע היו"ם ההוא, אז מחמת אין ברירה הוכרחו לשאול:
11
י״בויאמר אליהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה י"י לכם (במדבר ט ח). להבין לשון עמד"ו, הוה ליה למימר אשמעה מה כו'. והנ"ל כי הנה כאשר תבין מסוד מטי ולא מטי, כאשר רוצה איזה אור לינק מעילתו, מוכרח כביכול להפוך פניו מהעלול ממנו, כי אז הוא בערך מקבל ולא בערך משפיע. וככה תתבונן בערך הרב עם התלמיד, [עיין מ"ש בפרשת פנחס בפסוק (במדבר כז יז) אשר יצא לפניהם]. והנה אדוננו משה בעת היותו מדבר לקהל עדת ישורון להשפיע להם טוב התורה, היו עמו בבחינת פנים בפנים, והיה משפיע להם מבלי הפסק, והיו מתעלים בכל רגע ממדריגה למדריגה, והיו נקראים אז הולכי"ם. מה שאין כן כשנפסק השפע דפנים בפנים היו נקראים עומדי"ם. והנה כעת שרצה משה אדוננו לקבל שפעו ית', אזי היה בהכרח אז שתפסוק מדריגת פנים בפנים מישראל, בכדי שיהיה הוא בבחינת מקבל ולא בבחינת משפיע, ונשארו אז תלמידיו עם י"י אלה בבחינת עומדים. וז"ש עמד"ו במדריגה אחת, עד שאשמעה מה וכו', ואז אחזור להשפיע לכם כל טוב, והמ"י לאשורו בסוד מטי ולא מטי, ויוכל להתבונן בזה שכליות גדולות בהנהגת הצדיקים עם תלמידיהם, פעם בסבר פנים יפות ופעם בהיפך, כי הוא לפי הזמן והכל לטובת ישראל:
12
י״גויאמר אליהם משה עמדו וכו' (במדבר ט ח). לכאורה תיבת אליה"ם מיותר לגמרי. אך הוא זהו בבנות צלפחד לא השיב להם דבר עד שהקריב את משפטן (במדבר כז ה), ולהם לא השיב כלום, ובכאן השיב עמדו ואשמעה וכו'. כי קיים בעצמו מה שאמרו רז"ל (אבות פ"א מ"ה) אל תרבה שיחה וכו', בדבר שאינו מן ההכרח לא השיבן. וז"ש בכאן ויאמר אליהם דייק עמד"ו וכו', כי בכאן אין איסור אל תרבה, מה שאין כן בבנות צלפחד:
13
י״דויאמרו האנשי"ם ההמ"ה אליו (במדבר ט ז). האנשי"ם ההמ"ה מיותר. גם תיבת אלי"ו בלשון יחיד, והלא נאמר שקרבו לפני מש"ה ואהרן, אליה"ם מיבעיא ליה. ויש לפרש דמשמיענו צדקתם להיות שהיו האנשי"ם ההמ"ה שלא יכלו לעשות הפסח ביו"ם ההו"א, אבל בלילה נטהרו כי נטמאו בח' למילואים בהתעסקם בנדב ואביהוא (סוכה כ"ה ע"ב), על כן הגם שעמדו לפני אהרן, ייחדו הדבור למשה בכדי שאהרן לא יזכור בצערו: או ירצה באומרם אלי"ו. שבאו בטענה אל משה דייקא, שהוא היה הגורם להם שצוום שאו את אחיכם (ויקרא י ד), בכן עליו מוטל לתקנם: ונ"ל עוד האנשי"ם ההמ"ה. הגם שהיו טמאים ואיך ערבו אל לבם לגשת לפני משה, עם כל זה לא שלחו משולחם רק הם בעצמם נתקרבו אליו, כי לא רצו לסמוך על השליח מגודל חביבות המצוה עליהם. וירצה עוד להיות הדבר ביו"ם ההו"א, הגם שהם קרבו לפני משה ואהרן, אך להיות הדבר ביו"ם ההוא זמן הקרבן, נסתלק אהרן למחנה השכינה, והם לא היו רשאין לכנוס למחנה שכינה, לא אמרו רק אליו היינו למשה לבדו, כי למחנה לויה רשאין לכנוס:
14
ט״ווידבר כו' בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחד"ש הראשון לאמר (במדבר ט א), ויעשו בני ישראל את הפסח וכו' (במדבר ט ב). דקדק הרב הק' באור החיים למה הקדים כלל הזמן לפרט, ועל ידי זה הוצרך להפסיק בתיבות לצאתם מארץ מצרים, מה שאין כן אלו הקדים הפרט להכלל. גם מה הוא הוספת הוא"ו ויעש"ו בהתחלת הדבור, עיין שם בדברי קדשו. עוד אני מדבר מהו הלאמ"ר, ולא אמר דבר אל בני ישראל. והנראה דהנה אמרו רז"ל במסכת ר"ה (ב' ע"ב) וליציאת מצרים מנא לן דמניסן מנינן, וגומר עיין שם. והנה נראה דממקומו הוא מוכרע, ושיעור הכתוב לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון לאמר, ר"ל שאמירת יציאת מצרים מנין השנים ימנו מחודש הראשון, אם כן הוא ציווי ואחר כך ויעשו בוא"ו, כי היא ציווי הנוספת ציווי אחר ציווי:
15
ט״זאנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע וכו' (במדבר ט ז). הקדוש בעל אור החיים דקדק מה זה שאמרו למ"ה נגרע בלשון מתמיה, הלא הם במו פיהם אמרו על מה ולמה להיותם טמאים, עיין שם בדברי קדשו תירוציו היקרים. ונ"ל הקטן עוד בהעיר עוד למה אמרו לנפ"ש אד"ם, ולא סגי בנפש בלבד, וגם הקדוש הנ"ל דקדק זה, עיין שם. והנראה דעיקר תואר אדם הוא להצדיק אתם קרויין אד"ם (יבמות ס"א ע"א), בגימטריא מ"ה כמספר השם הקדוש. והנה אמרו רז"ל (כתובות ק"ג ע"ב) משמת רבי בטלה כהונה, עיין שם בתוספות כתובות (ד"ה אותו) וביבמות (ד"ה) דהצדיקים אין מטמאין, הגם שיש דיעות בזה שם בתוספות, עם כל זה יש סמך לזה מירושלמי (ברכות פ"ג ה"א) כשמת רבי הוה מכרזי אין כהונה היום, וכן במדרש שוחר טוב (שוח"ט משלי פ"ט ג') שאליהו ז"ל נתעסק בקבורת ר' עקיבא, ואמר לתלמידיו שהצדיקים אינן מטמאין, וכן נוהגין בארעא קדישא עד היום שהכהנים הולכים על קברי הקדושים. והנה לפי זה אותן האנשים היו נושאי ארונו של יוסף לחד מאן דאמר (סוכה כ"ה ע"ב), או שטימאו את עצמם לנדב ואביהוא קדושי עליונין לחד מאן דאמר שהיו מישאל ואלצפן, וחשבו בקל וחומר הלא טומאת הכהנים הוא בלאו ונדחה אצל הצדיקים, והכהנים קדושה יתירה נוהגת בהם, מכל שכן שלא יטמאו את האדם להיות נדחה מקרבן פסח. וז"ש אנחנו טמאים (רק) לנפש אדם (דקדושה, שלא שלטה בבשרם זוהמת הנחש ואין בהם טומאה, אם כן) למה נגרע כו', נ"ל. ואחשבה באפשר משום הכי לא נאמר להם שום תשובה רק לישראל בכלל, והאמת הם עשו את הפסח במועדו. והנה בבנות צלפחד נאמר להם תשובה, מה שאין כן בכאן אי אפשר לבאר זה, כי כל אחד יאמר כן, והבן כי עמוק הוא:
16
י״זאו יאמר למ"ה נגרע (במדבר ט ז). דהנה יש לדקדק עוד למה לא ציוה י"י דין הטמא בקרבן פסח, כמו שביאר במצרים דין הערל ובן הנכר ועבד. והנראה דהנה הבחירה חפשית, והש"י היה רוצה ליתן להם התורה שיהיו חירות ממלאך המו' (עיין עירובין נ"ד ע"א) אני אמרתי אלקים אתם (תהלים פב ו), ואם כן לא היו טמא לנפש, אך אחר מעשה העגל שב הדבר לקדמותו. ובזה ידוקדק אומרו (במדבר ט ו) ויה"י אנשים (במקום ויהי"ו), אך ויה"י הוא לשון צער כנודע (מגילה י' ע"ב), וי היה אשר היו אנשים טמאים לנפש אדם והוצרך להתחדש הלכה, (ועל כן חסר וא"ו אות חיים כנודע, והעד על זה אות הוא"ו שניתן לקין לבלתי הכות וכו' (בראשית ד טו, עיין תיקו"ז ס"ט קי"ח ע"ב)). וכיון שלא ביאר משה דין הטמא במצרים, באו בטענה אנחנו טמאים לנפש אדם, כי אלולי היינו טמאים מחמת דבר אחר כגון זב ומצורע ושרץ ונבילה, הגם שלא ביארת לנו הדין, עם כל זה יש לנו לדון בעצמינו מדין כל הקדשים שאסור להקריבם בטומאה, הגם שאין ראיה משאר קדשי יחיד שאפשר להקריבם לאחר זמן, עם כל זה עבירה גוררת עבירה כיון שלא נשמרנו מטומאה, וגם זב ומצורע הם היסבו את כל אלה בחטאם, ועבירתם גוררת עבירה ביטול הקרבן במועדו, מה שאין כן אנחנו טמאים לנפש אדם ומצות גמילות חסד עשינו, ולמה נגרע וכו', ואין ללמוד משאר קדשי יחיד, כי הוא דוקא קרב במועד"ו, מה שאין כן שאר קדשי יחיד:
17
י״חאחשבה לדעת בהעלת"ך את הנר"ת חסר ו' (במדבר ח ב), ואחר כך יאירו שבעת הנרו"ת מלא ו'. והנראה על פי כוונת האר"י ז"ל מנורה הוא סוד רחל, והז' נרות הם סוד ה' גבורות הנכללים ביסודה ובמלכותה, והז' אורות הניתלים בנרות, הם סוד הה' חסדים שבדכורא הנכללים ביסודו ובמלכותו, וניתנין לרחל למתק גבורותיה שהוא סוד הנרו"ת. על כן אמר תחלה בהעלתך את הנר"ת, הם הגבורת דנוקבא, ועדיין חסרים ו' הדכורא, תעשה באופן שיאירו סוד או"ר החסדים דדכורא, וימשך הוא"ו לנרות סוד הדכורא, ויהיו נרו"ת מלא ו', והבן. ובזה תבין גם כן אל מול פני המנור"ה מלא ו', וכן אחר כך (במדבר ח ג) ויעש וכו' פני המנור"ה העלה וכו', ואחר כך (במדבר ח ד) וזה מעשה המנר"ה וכו', כן עשה את המנר"ה חסרים ו'. וניחא שפיר כי בעשיית המנורה היא עדיין חסירה ו' הדכורא, אבל על ידי הדלקת ותליית האור בה, נתמלאת בברכת הדכורא. ובזה גם כן תבין למה אמר בכאן מעשה המנורה. אך על פי האמור יונח, כיון שהזכיר מצות הדלקתה להמשיך החסדים, אמר כי מעשה המנרה קודם הדלקתה הוא סוד הגבורה, מקש"ה זה"ב סוד קישוי הגבורות והדינין, נ"ל. על כן ימתיקנה אהרן איש החסד באור החסד, ועל כן נקרא בתורה ענין המצוה בלשון הטב"ה, בהטיב"ו את הנרות (שמות ל ז), כי החסדים נמשכין אל הנרות על ידי יסוד צדיק אמרו לצדי"ק כי טו"ב (ישעיה ג י). ובזה יובן ויעש כן אהרן להגיד שבחו שלא שינה, רק היה מכוון כנ"ל, והיה ממתיק הדינים בחסדים. והנה ה' פעמים חס"ד וה' פעמים גבורה בגימטריא אמ"ת, (בהחשב האלף לאלף בסוד הקטן יהיה לאלף (ישעיה ס כב)). וזה שהיה הנביא (מלאכי ב ו) משבח לאהרן תורת אמ"ת היתה בפיהו. ובזה פירשנו הפסוק (תהלים קיז א) הללו את י"י כל גוים כו', (כי בהמתקת הדינים גם הם נהנים מהשפעות החסדים), (תהלים קיז ב) כי גב"ר עלינו חסד"ו, כי עלינו מוטל להמתיק ולבסם הגבורות בחסדים (ותיבת חסד"ו חסד ו'), ועל ידי כך ואמ"ת י"י לעולם, יהיה סך הכל בהעול"ם סוד רחל מלכו"ת, מנין אמ"ת כנ"ל:
18
י״טאחשבה לדעת וידבר וכו' בחדש הראשון וכו' (במדבר ט א), ויעשו בני ישראל את הפסח וכו' (במדבר ט ב). הנה ניקוד קמץ באמצע הפסוק, אשר משפטו הוא רק באס"ף. ואחשבה לדעת חז"ל (פסחים ו' ע"א) שלמדו שואלין ודורשין בהלכות פסח קודם לפסח ל' יום, שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני, ורבן שמעון בן גמליאל סבר ב' שבתות, שהרי משה עומד בראש חודש ומזהיר על הפסח. והנה קשה לדעת חכמים למה לא היה כזה באמת בפסח ראשון שיזהיר מיום הפורים. וצריך לומר דחכמים סבירא להו להיות דלא היה באפשר, שעדיין לא הוקם המשכן עד אחד בניסן. והנה לפי זה ירמוז בכאן שמשפט הניקוד הוא בסגול אשר מספרו שלשים, ובא בקמ"ץ להורות שבכאן נתקמץ ונחסר המספר הנצרך, וקמ"ץ מספרו י"ו, להורות שנתקמ"ץ ונחסר י"ו ימים מחמת אין ברירה, וכנ"ל:
19
כ׳ומבן חמשים שנה ישוב מצבא וכו' (במדבר ח כה). ומב"ן תרין במסורה. דין. ואידך מי את ותיראי מאנוש ימות ומב"ן אדם חציר ינתן (ישעיה נא יב). רמיזת המסורה הוא טעם מפני מה ישוב בן חמשים מעבודת משא בכתף, כי סוף אדם להיות נתון לחציר, על כן בהיותו בן חמשים, הן מקריבת הימים נתחלש הגוף ותתחזק הנשמה, על כן (במדבר ח כו) ושרת את אחיו וכו', היינו שיתן להם עצה כי בן חמשים לעצה (אבות פ"ה מכ"א), מסטרא דאמא מתפשטת עד הוד, שם כליות יועצות:
20
כ״אושרת את אחיו (במדבר ח כו). תרין. דין. ואידך ושר"ת בשם י"י (דברים יח ז). רמיזת המסורה להורות דמבן חמשים עיקר עבודתו להיות משרת ועובד בשם, היינו ביחודים ותפילות בדיבור ושרת את אחיו, כי בן חמשים לעצה (אבות פ"ה מכ"א) ונהנין ממנו אחיו עצה ותושיה, בתנאי אשר יהיה ושרת בשם י"י, מה שאין כן זקני עמי הארץ כל זמן שמזקינין וכו' (קנים פ"ג מ"ו):
21
כ״בעל דרך הדרש נמסר במסורת התורה ב' פעמים וחד"ל. וחד"ל לעשות הפסח ונכרת (במדבר ט יג). וחד"ל לעולם (בתהלים מט ט). ופירשנו פירוש המסורה על פי מה שפירשנו פירוש הפסוקים בפרשת קרבן פס"ח, כתיב (שמות יב כד) ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם, (שמות יב כה) והיה כי תבואו אל הארץ אשר יתן י"י לכם כאשר דבר ושמרתם את העבודה הזאת. והנה הדבר קשה להלום, מעיקרא קאמר ושמרתם וכו' לחק לך ולבניך עד עולם, משמע מהיום ההיא והלאה בלי הפסק שום שנה, ואחר כך אמר וכי תבואו אל הארץ וכו', אבל קודם ביאת הארץ לא. וגם מה ענין אומרו לחק לך. וגם אומרו עד עול"ם מורה בלי הפסק, והנה בעוה"ר זה כמה מאות שנים נוטל כבוד מבית חיינו ולא הקרבנו קרבן י"י במועדו. ופירשנו הדבר בהקדים להתבונן עוד מה דידוע ל"ו כריתות הם בתורה, וכולם הם על עבירות לא תעשין, חוץ פס"ח ומיל"ה יש כרת בביטול העשה, (והנה עם היות שאין מבואר לשכל אנושי לחקור משפטי י"י ית"ש, עם כל זה מצוה על כל אחד להתבונן כפי אשר חננו הש"י בבינה:
22
כ״גוהנה נאמר על פי מה דקיימא לן להלכה בגמרא (יבמות מ"ה ע"ב) ונפסק כן בטור שו"ע יו"ד (סי' רס"ז ס"ט), הלוקח עבד מן הגוי, אין הגוף קנוי לו עד שיטבילנו לשם עבדות, הלכך אם קדם טבל לשם בן חורין הרי הוא בן חורין, לפיכך צריך להטיל עליו שום עבודה בעודו במים, שיהא נראה כעבד שלא יקדים ויאמר אני טובל לשם בן חורין, עד כאן. והנה כביכול הש"י מקיים תורתו, והנה אנחנו עבדים היינו לפרעה במצרים מגזירת כי גר יהיה זרעך וכו' ועבדום וכו' (בראשית טו יג), יהיה להם שעבוד עבדות עלינו, (עד שאמרו רז"ל ויהי בשלח פרעה (שמות יג יז), שהוצרך ליתן שטר שחרור), והנה בו בלילה יצאנו לחירות מעבדות פרעה ונעשינו עבדים לו ית"ש, ואם כן היה מקום על פי התורה לטבול לשם חירות, וח"ו היינו יוצאים מעבדות הש"י גם כן, שהוא כביכול הרב שקנה אותנו מיד פרעה, על כן הש"י העמיס עלינו עבודתו בחצי לילה הראשון במצות פס"ח ומיל"ה, ועל ידי כך נעשינו עבדים לו ית"ש לעבדו בכל מצותיו וחוקותיו כל ימות עולם אנו ובנינו עד עולם, אם כן אלו הב' מצות הן המה לסיבה לקיום כל מצותיו ית"ש, כי על ידי זה נתחייבנו לו ית"ש בעבודה. וז"ש הכתוב ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם, על ידי המצוה הזאת ימשך לך התחייבות החוקים לך ולבניך עד עולם, הבן. ואם כן מי שעובר על ב' מצות הללו ח"ו, הנה הוא רוצה להעביר מעליו כל חוקי התורה, כי רע בעיניו העול שקבלנו על עצמינו בשעת היציאה להיות לו לעבדים ית"ש, על כן ב' מצות עשין הללו הם בעונש כר"ת, תחת אשר הוטב בעיניו להכרית ולהפריד את עצמו מעבודתו ית"ש, ונכרתה הנפש ההיא ח"ו לא תהא כזאת בישראל. וזו רמיזת המסורה וחד"ל לעשות הפס"ח ונכרתה, ולמה כזאת הלא הוא רק ביטול מצות עשה בשב ואל תעשה, לזה בא הפסוק השני ורמז הדבר וחד"ל לעולם, כיון שהוא מונע את עצמו מלעשות הפס"ח, הנה בדעתו לחדול לעולם מעבודתו ית"ש. והנה לפי זה מצאנו טוב טעם לפלוגתת רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא (ברכות ט' ע"א), רבי אלעזר בן עזריה סבר ליה פס"ח שהיה אבותינו אוכלים במצרים היה בחצו"ת לילה הראשון, כדי להעמיס עלינו עול מצותיו להיות לעבדים לו ית"ש כל ימי חיינו, וזה הוא עיקר הטובה אשרי העם שככה לו עבד מלך מלך, על כן גם אנחנו כל ימות עולם אין לנו לאכול את הפס"ח אחר חצות, דזה מורה שאנחנו עושים עיקר מן הטובה שהוציאנו ממצרים מתחת יד פרעה, שזה היה אחר חצות שצעק פרעה קומו צאו מתוך עמי (שמות יב לא), אבל מחוייבים אנחנו לעשות עיקר מן הטובה שקירבנו המקום לעבודתו שזה היה בחצי הלילה הראשונה, ורבי עקיבא סבר ליה מצותו כל הלילה, דגזירת הכתוב הוא ואמרתם זבח פסח הוא לי"י אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים (שמות יב כז), וזה נעשה בחצות לילה האחרונה, ואז נגמר הענין בשלימות שהש"י העמיס עלינו עבודתו, ואחר כך נגמר שחרור פרעה בשעת חפזון, ואז למפרע היינו קנויים לו ית"ש בעבודתו אשר העמיס עלינו אשרי העם שככה לו אשרי העם שי"י אלהיו:
23
כ״דולפי העלו"ת הענן (במדבר ט יז). ב' במסורה. דין. ואידך העלו"ת הגולה (עזרא א יא). רמז את אשר (נמחק תיבה אחת) נכתב הכל בלשון עתיד, כן יהיה תמיד יסע"ו בני ישראל יחנ"ו, היינו שיהיה כן גם לעתיד בעליות הגולה. וזה שנרמז העלו"ת הענן, העלו"ת הגולה במהרה בימינו:
24
כ״הובמקום אשר ישכן שם הענן (במדבר ט יז). ב' במסורה. דין. ואידך ובמקו"ם גדולים אל תעמוד (משלי כה ו). נרמז מ"ש (קידושין ל"ג ע"ב) שאין צריך לעמוד בפני חכם רק ערבית ושחרית, שלא יהא כבודו חמור מכבוד השכינה. והנה אמר מקודם (במדבר ט טז) כן יהיה תמיד הענן יכסנו (ביום) ומראה אש לילה, אמר כן יהיה תמיד (גם בקימת חכם), ולפי העלות הענן וכו' ובמקום אשר ישכון שם הענן הוא ערב ובוקר, כן ובמקו"ם גדולים אל תעמוד, רק ערב ובוקר שלא יהיה כבודו חמור וכו':
25
כ״ווהיו לכם לזכרון לפני אלקיכם אני י"י אלקיכם (במדבר י י). בתרגום יונתן ברם סטנא מתערבב לקל יבבותכון אנא י"י כו'. נראה דרצה לפרש מהו בעי בכאן אני י"י אלקיכם, (ורז"ל (ר"ה ל"ב ע"א) דרשו בכאן מלכיות). ומפרש והיה לכם לזכרון ולא יהיה שולטנא אחרת בכולהו עלמין, כי יתערב השטן ולא ישאר שום שולטנא, רק אני י"י אלקיכם ואין עוד שום שלטנא אחרא, זה מה שנ"ל:
26
כ״זוהורד המשכן (במדבר י יז). ב' במסורה. דין. ואידך והור"ד גאון אשור (זכריה י יא). היינו כאשר הורד המשכ"ן היינו מקדש, הורד גם כן אשור, היינו העם המאשרים בדרך הישרה, כי נתמעטו הלבבות:
27
כ״חכי י"י דב"ר טו"ב על ישראל (במדבר י כט). דב"ר טו"ב ע"ל, ב' במסורה. דין. ואידך למרדכי אשר דב"ר טו"ב ע"ל המלך (אסתר ז ט). הוא לרמז כל מי שמדבר טוב על ישראל, כאלו מדבר טוב על המלך מלכי המלכים. ומרמז עוד טו"ב הוא יסוד כנודע, וכשהטו"ב העליון מאבא ואמא מדבר על ישראל היינו זעיר אנפין, אזי טו"ב של ישראל מדבר על המלך מלכותא קדישא, והשם הטוב יכפר:
28
כ״טבנסעם מן המחנה (במדבר י לד), ב' במסורה. דין. ואידך ויהי בנסע"ם מקדם (בראשית יא ב). הנה בתרגום יונתן אמר תלתין ושית מילין היה הארון מהלך לפני מחנה ישראל. הנה ביהושע (ג ד) נאמר אך רחוק יהיה ביניכם ובינו כאלפים אמה, ודרשו חז"ל (ב"ר פ"ב ט') כדי שיהיו יכולין לילך להתפלל לפניו בשבת. והנה אלפים הוא תחום שבת, וכאן היה הארון רחוק יותר כי לא היו נוסעים בשבת. וזהו ויהי בנסעם מקד"ם, היינו בימי החול קד"ם שעות ימי החול:
29
ל׳ויהי בנסע הארן (במדבר י לה). ב' במסורה. דין. ואידך ביהושע (ג יד) ויהי בנסע העם מאהליהם. היינו כשנסעו העם מאהליהם היינו גלות ישראל, גם כן נסע ארון השכינה עמהם בגלות (עיין מגילה כ"ט ע"א):
30
ל״אותנח עליהם הרוח (במדבר יא כו). ב' במסורה. דין. ואידך ותנ"ח התבה בחודש הז' בי"ז לחודש (בראשית ח ד). עיין מ"ש ויעבר אלקים רו"ח על הארץ (בראשית ח א), ותבין רמיזת המסורה. ועוד יש לרמז בחדש הז', הוא שמחת בית השואבה שמשם שואבין רוח הקודש (ירושלמי סוכה פ"ה ה"א). וזהו ותנח התב"ה בחדש הז', אז ותנח עליהם הרוח:
31
ל״במה יצוה י"י לכ"ם (במדבר ט ח). תיבת לכם מיותר. אך לכם בשבילכם, כיון שלא אמר לו הש"י עד היום, על כן אתם ראויין לכך שתאמר על ידכם:
32
ל״גובערב יהיה על המשכן וכו' (במדבר ט טז) כן יהיה תמי"ד הענן יכסנ"ו וכו' (במדבר ט יז) על פי י"י יסעו בני ישראל ועל פי י"י יחנו וכו' (במדבר ט יח). כל הפרשה בלשון עתיד, ולא לחנם הוא. אך הוא דיהיה כן לעתיד לבא שיתגלה המשכן של משה, וכתיב (הושע ב טז) הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר, ויסעו שם כל המסעות, ועיין מ"ש בפרשת מסעי:
33
ל״דוכי תבאו מלחמ"ה בארצכם (במדבר י ט), חסר למ"ד. דבאמת איך אפשר שיהיה מלחמה בארצנו, והרי הבטיח הש"י אפילו חרב של שלום לא תעבור בארצנו (תענית כ"ב ע"א). אך זה יהיה אם יתבטלו ח"ו מלימוד התורה. וזה רמז חסרון הלמ"ד, שהמלחמה תהיה בארצכם אם יחסר מכם לימוד התורה, ובאם יהיה ביניכם לימוד התורה, אין שטן ואין פגע רע:
34
ל״הויסע דגל מחנה בני יהודה (במדבר י יד). בכולם כתיב ונס"ע, וביהודה ויסע (עיין בפירוש הטור). אפשר להיותו מלך המשפיע לכולם, והי' הוא סוד השפעה, והנו"ן סוד הקבלה, כאשר תבין בזהר (ח"א ב' ע"ב) מסוד ציור הצד"י י' על גבי נ':
35
ל״וונסע דגל מחנה ראובן (במדבר י יח). בכולם כתיב בני, ולא בראובן. אפשר להיות שהוא פתח בתשובה תחלה (ב"ר פפ"ד י"ט), ונאמר (יחזקאל לג יט) ובשוב כו' מדרכו חיה יחיה, על כן נרמז בכאן כאלו היה עדיין ראובן בעצמו בחיים, ולא נאמר בני ראובן, רק דגל מחנה ראובן, כאלו היה ראובן בחיים לראש דגלו. וזה שתמצא גם משה בברכתו (דברים לג ו) אמר יחי ראוב"ן ואל ימות ויהי מתיו מספר:
36
ל״זאו יאמר. דהנה למאן דאמר ביוסף (בראשית לט יא) ויבוא הביתה לעשות מלאכתו ממש, רק שנראה לו דמות דיוקנו של אביו. ואמרו רז"ל (סוטה ל"ו ע"ב) שאמר לו הדיוקן עתידין אתם להיות קבועים באבני אפוד, רצונך שלא תהיה אתם במנין. והנה מראה כל דגל כמראה האבן, והראה לנו הכתוב כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה (שבת נ"ה ע"ב), דאם כן לא היה לו גוון מיוחד בחשן, [וממילא לא] יהיה לו קביעות דגל בגוון מיוחד. וז"ש דגל מחנה ראוב"ן, ראובן ממש דגלו המיוחד לו [לאות שלא חטא]:
37
ל״חבמדרש (במ"ר פט"ו ח') בהעלותך (במדבר ח ב). זה שאמר הכתוב (תהלים קלט יב) גם חשך לא יחשיך וכו', ולנו אומר בהעלותך, למה הדבר דומה למלך שהיה לו אוהב, א"ל המלך תדע שאצלך אני סועד, אלא לך ותקן לי, הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט מנורה של הדיוט, כיון שבא המלך באו עמו שמשין סיבבו מכאן ומכאן מנורות של זהב לפניו, כיון שראה אוהבו את כל הכבוד התבייש והטמין וכו', א"ל המלך לא אמרתי לך שאצלך אני סועד וכו', א"ל אוהבו ראיתי את כל הכבוד וכו' והטמנתי וכו', א"ל המלך חייך שאני פוסל את כל הכלים שהבאתי, ובשביל אהבתך איני משתמש אלא בשלך וכו'. רוצה לפרש לשון בהעלות"ך, והוא לפי זה לשון הסתלקות, לשון ובהעלו"ת הענן (שמות מ לו), ורצ"ל בהעלות"ך את הנרות כשאבוא להשרות שכינתי במשכן, ותרצה לסלק את הנרות מפני אור השכינה, אזי אני אומר אל מול פני המנורה יאירו וכו', כי אני רוצה להשתמש בשלך:
38
ל״טחק"ה אחת לכם הנאמר בפסח שני (במדבר ט יד). ואידך הקהל חק"ה אחת לכם ולגר הגר אתכם בפרשת נסכים (במדבר טו טו). נ"ל רמיזת המסורה, כמו התם בנסכים הוא רק אם הגר כבר היה בשעת הבאת הקרבן נתחייב בנסכים, מה שאין כן כשלא היה גר בשעת הקרבן, כי הנסכים מישך שייכי לקרבן ואינה מצוה בפני עצמה. כן כאן כשלא היה גר בפסח הראשון, אינו צריך לעשות פסח שני, קצרתי כי יש עוד לדבר בזה:
39
מ׳וכה תעשה להם (במדבר ח ז). (נמחק פירוש כל המסורה בעוה"ר, וציינתי אולי אמצא אותו במקום אחר):
40
מ״אעשה לך שתי חצוצרות כסף וכו' (במדבר י ב). הרב הקדוש מהרד"ב זצוק"ל פירש חצוצרות, מלשון חצא"י צורו"ת, עיין שם דבריו כי מאוד עמקו מחשבותיו. ועל פי דבריו הקדושים נ"ל לפרש, דהנה הנפש היורדת לגוף האדם היא מהשכינה אם הבנים, וכבר ידעת כי הרוחניות לא יעתק ממקום למקום רק יתרבה, ואפילו שיורד ממקומו אף על פי כן ישאר במקום הראשון. והנה הנשמה גם כן הגם שיורדת לגוף האדם, עם כל זה תשאר בצורתה במלכות שמים אם הבנים, על כן תקרא הנשמה שתי חצאי צורות חציה למעלה וחציה למטה. והנה כבר ידעת שהנשמה כלולה מרמ"ח איברים רוחניים דמיון הגוף, והנה נתן הש"י לעמו רמ"ח מצות עשין להאיר על ידם רמ"ח איברי הנשמה, היינו שיאירו בה רמ"ח איברין דמלכא, היינו רמ"ח עליונים שבחלק הנשמה אשר היא ספונה למעלה בשכינה, ואז מתדבקין רמ"ח ברמ"ח, בסוד הבן יקיר לי וכו' רח"ם ארחמנ"ו וכו' (ירמיה לא יט). וזה סוד אברה"ם אברה"ם (בראשית כב יא) ב' פעמים רמ"ח, (כתוב אצלינו במקום אחר). ובהיפך יובן הדבר בהיפך, בשומו מסך המבדיל ח"ו כשלא ישתוקק לדבק בחלק הנשמה העליונה על ידי המצות, אזי כמים הפנים לפנים, והבן. וזה סוד מלכו"ת שמים שלימה (ברכות י"ד ע"ב), כי ב' פעמים רמ"ח בגימטריא מלכו"ת, והבן. וזה עשה לך שתי חצוצרות (היינו השתי חצאי צורות), כסף שיהיו משתוקקים זה לזה זה לקבל וזה להשפיע, ויהיה מלכו"ת שמים שלימה, והכל על ידי קיום המצות, וגם שאר הפסוק יש לפרש על דרך זה, ולא הארכנו כעת:
41
מ״באלה מסעי בני ישראל לצבאותם ויסעו (במדבר י כח). הפסוק לפי פשוטו אין לו פירוש כל כך, והוא מיותר לכאורה. ויש לרמזו בכל עת ובכל שעה, שכל נסיעות בני ישראל בגלותם בד' כנפות הארץ, הוא לתקן ולהעלות המדות הנפולים ניצוצות הק' המפוזרים ממלכין קדמאין, ובכל עת שמעלין איזה ניצוץ, מתהווה היחוד למעלה חזי במאי ברא אתינא לקמ"ך דייקא. וכשיוגמר כל הבירורים, אזי יוגמר היחוד מכל וכל הריעים כמו הדודים בלי הפסק, ואז יצאו מהגלות כנודע. והנה הנצוצין המפוזרים מנפילת הקצוות נקראים אל"ה, כנודע בסוד על אל"ה אני בוכיה (איכה א טז), צב"א נקרא היחוד השלם הוי"ה באדנ"י, או הויה בהיכל, בגימטריא צב"א, והם צ"ג כלים שבמקדש (תמיד ל' ע"א). וזה שמרמז אל"ה מסעי בני ישראל, כל מסעות בני ישראל הוא להעלות אל"ה סוד המדות, לצבאות"ם להתהוות יחודא שלים, ואז ויסע"ו מהגלות לחרות עולם במהרה בימינו:
42
מ״גאציגה נא עמך את אשר אמרנו בפסוק (תהלים לד כ) רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו י"י. דהנה כתב האור החיים הק' בפסוק (בראשית ב יא) כי ששת ימים עשה י"י, ולא בששת. דהש"י ברא רק ששת ימים, ועל ידי שמירת השבת ששומרים השומרי שבת, נברא עוד ששת ימים, וזה כל ימי עולם מוכרח להיות שומרי שבת בעולם, ולו יצוייר ח"ו העולם בזולת שומרי שבת, יתבטל העולם. והנה לפי זה כל המאורעות שיארע ח"ו אל האדם את אשר איננו טוב לו, יוכל בשבת לתקן, כיון שבשבת הוא הויה חדשה ויתהפך הדבר מרע לטוב. והנה תמצא תיבות רעו"ת, כשיצרף האדם אל זה מספר הויה להתהוות הויה חדשה לטוב, הנה הוא בגימטריא שב"ת, להורות שבשבת מתהווים כל הרעו"ת להויה חדשה לטוב, והבן, וזהו רבות רעו"ת צדיק ומכולם יצילנו הויה, בין והתבונן:
43
מ״דלמה הרעת כו' ולמה מצת"י חן (במדבר יא יא). מצת"י כו' חסר א'. דהנה ודאי אין דבר רע יורד מן השמים והכל לטובת האדם, האיך יאמר אדונינו משה למה הרע"ת כו'. עוד יקשה שמתחלה התרעם למה הרעת דמשמע שהעמיס עליו יותר מהראוי לו במשפט, ואחר כך התרעם למה לא מצאתי חן, דמשמע דבאמת יחויב עליו העבדות הנ"ל, רק היה לו להש"י לחננו במתנת חנם להקל מעליו. אך לדעתי דכך אמר בתפלתו למה הרעות כו', כפי הנראה לדעתי אין טוב לי בזה, אבל יודע אני שבודאי הוא לחנני בטובה, אבל אני עדיין לא מצאתי בשכלי מה הוא הטובה לי, על כן נחסר הא' המורה על חכמה ובינה, שלא מצאה חכמתי מה הוא הטובה, וביקש שיודיעו לו מן השמים מה הוא הטובה:
44
מ״האל נא תשת עלינו חטאת כו' (במדבר יב יא). להבין ענין אומרו שלא ישים החטאת עליהם, שמובן מזה רק על אחר ישימנו, ומה פשע אחרים בזה. גם אומרו חטא"ת שהוא שוגג, ובמזיד היה. גם אומרו נ"א כעת, לשלול הקודם. ונ"ל על פי מה ששמעתי מקשים הלא בטבע מצות להשפיע טובות לעולם, ובטבע העבירות לפעול רעות, כי שכר מצוה מצוה ושכר וכו' (אבות פ"ד מ"ב), ומאתו ית' לא תצא וכו' (איכה ג לח). והנה כשיצטרך האדם להשפיע רעות לשונאי ישראל המעיקים לישראל, מאין תבא זאת ההשפעה, אם בעשות המצוה הרי פעולתה טוב, ואם בעשיית העבירה מי התירה. ושמעתי שהוא בפועל עבירה לשמה (עיין נזיר כ"ג ע"ב), ואין כאן מקומו. ולי הקטן נראה שהוא על ידי עשיית תשובה מאהבה שזדונות נעשים כזכיות (יומא פ"ו ע"ב), היינו שתפעול העבירה טובה לישראל כמו הזכיות שיבא על ידם טובות לישראל, כן על ידי תשובה כזו כי העבירות שעשו הבעלי תשובה אשר טבע העבירות ישפיעו רעות, הנה הרעות יחולו על ראש שונאי ישראל, ונשא השעיר עליו את כל עוונתם, (ולא ישאר שום רישום עבירה ניכר על העושה העבירה, מה שאין כן כשעושה תשובה רק מיראה, שאז זדונות נעשים רק כשגגות, גם השוגג צריך כפרה ועדיין רישום העבירה ניכר על העושה), והש"י יודע האמת. וז"ש אהרן אל נ"א (שכבר עשינו תשובה), תשת עלינו חטא"ת (בשוגג שמקודם עשו תשובה מיראה, כמ"ש להם הקב"ה ומדוע לא יראתם כו' (במדבר יב ח). והנה בתשובה מיראה עדיין נשאר חטאת בשוגג, ועדיין רישום העבירה ניכר, רק אחר כך הקדושים הללו ודאי עשו תשובה מאהבה, ולא נשאר שום רושם חטא, רק פעולת העבירה היינו התעוררות רע תחול על ראש שונאי ישראל כמ"ש לעיל. וז"ש אל נ"א כעת שכבר עשינו תשובה מאהבה, לא תשית עלינו חטאת בשוגג, אפילו לאפוקי על זולתינו תשימם). וז"ש אשר נואלנו בקודם במזיד, ואשר חטאנ"ו אחר כך אחר עשיית תשובה מיראה נשאר חט"א, מה שאין כן כעת לא נשאר שום רישום, ופעולת הרע תחול על ראש שונאי ציון וירושלים, והבן:
45