אגרא דכלה, נשאAgra DeKala, Nasso

א׳וידבר י"י אל משה לאמר וכו' (במדבר ד כא). בבני קהת היתה האמירה גם לאהרן (במדבר ד א), וכאן למשה לבדו. על פי פשוטו להורות בא מה שהיה הציווי לפקוד קודם את בני קהת, הוא לכבוד אהרן שהוא מילידי קהת, ואין בזה פחיתות כבוד לגרשון הבכור, נ"ל:

ב׳נשא את ראש בני גרשון וכו' (במדבר ד כב). יתפרש ברמז לאותן המתגרשין מבתיהם לעבוד עבודה לשם שמים, וכוונתם לטובה שלא יתבלבל מחשבתם בביתם מטרדות העולם, והנה הדרך ממעט את השם (ב"ר פל"ט י"א), שאני רבנן כאלה דפקיע שמייהו, והבטיח הכתוב כי שמן תורק שמם למשפחותם לבית אבותם, והבן:

ג׳זאת עבודת משפחות בני הגרשני וכו' (במדבר ד כד). נמסר אן דאית בתריה בני עבודת, וסימנך בני רבעים. הכוונה כל היכי דכתיב בני אחר עבדת משפחות, אזי הטעם עבוד"ת הוא רביעי, והסימן בני רבעים נראה לרמז, דהנה (שמות כ ה) פוקד עון אבות על בנים כו' על רבעים (שמות כ ו) ועושה חסד לאלפים, הנה בני רבעים הוא מצד הדין, דאם לא היה כן בדין, לא היה הש"י פוקד עליהם את עון אבותיהם, ויותר מזה מה שהש"י עושה במדה טובה לאלפים הוא מצד החסד. וז"ש (שמות לד ז) נוצר חס"ד דייקא לאלפים, וכן הוא בתפלה וזוכר חסד"י אבות (תפלת י"ח). אבל עבודת האבות שישולם מצד הדין לבניהם, הוא עד בני רבעים, על כן כל היכי דכתיב בני ישראל אחר עבודת, הטעם ברביעי:

ד׳והתודו את חטאתם וכו' (במדבר ה ז). הוא מצות עשה שס"ה. יש לרמז דהנה טעם הווידוי מבואר בזהר, דאם האדם בעצמו מתודה, הנה נסתם פיות המקטריגים, באמור להם מודה בקנס פטור ולית להו רשות לאסטוני. והנה אמרו רז"ל (יומא כ' ע"א) השטן המקטרג בגימטריא שס"ד, להורות דביום הכיפורים לית להו רשות לאסטוני. וזה הענין גם כן במצות וידוי, לית להו רשות לאסטוני:

ה׳ויפק"ד משה וכו' את בני הקהת"י (במדבר ד לד). יש להתבונן דרק בבני קהת נחתם השם י"ה להעיד, לא באינך. וי"ל דהנה בני קהת היו מעטים מאוד במספרם, אותן בני עבודה מאותן שהיו בני חודש, והיה באפשר לומר דהיה איזה חשש בהם, על כן [חתם עליהם שמו ית' להורות כי שלמים הם.]:

ו׳האשם המוש"ב (במדבר ה ח). תרין במסורה. דין. ואידך הכסף המושב (בראשית מג יב). הנה האשם המושב כו', דרשו רז"ל (ב"ק ק"י ע"א) הכוונה על הכסף היינו הקרן והחומש, ולמדו זה מהמסורה כמו התם כסף, אף הכא כסף:

ז׳צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכו' (במדבר ה ב). ראיתי לפרש כל הפרשה בדרך רמז, כי התורה היא נצחיית ואי אפשר לומר שבזמן הזה בטלה המצוה הזאת, וכבר שמעתי ברמז הפרשה הזאת מאת כבוד אדמו"ר הרב הק' מהרמ"מ מ"כ ברימנאב, ולא אעיר על הדקדוקים ויובנו מאליהם. ויש לי לפרש על מה שאמרו רז"ל (אבות פ"ד מכ"א) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, והנה נצטוינו בלשון צ"ו שהיא זירוז, כי ביותר צריך לזרז עצמו באלו ג' ראשי עבירות, ואמר צ"ו את בני ישראל שזה תואר לשלמים, כי היצר האורב מפתה גם את השלם, באמור לו כי הוא מקנא לי"י והוא מקנא את חבירו, וכן בתאוה לפעמים יפתהו שזה מן הצורך לעבודתו ית"ש להשביע עצמו מן ההיתר שלא יבוא לידי איסור, ובכבוד מפתהו שזהו מן הצורך כי הוא כבוד התורה, והמשכיל יתבונן הענין כי כן הוא. על כן אמר צ"ו בזירוז וישלחו מן המחנ"ה הם איברי הגוף, (וכן שמעתי מכבוד אדמו"ר הנ"ל), כל צרו"ע היינו קליפה הנקרא צרו"ע היא המפתה לקנאה, שעל ידי זה שמתקנא בחבירו מדבר לשון הרע עליו, ועל ידי זה בא הצרעת מהקליפה הנ"ל. וכל ז"ב, שהוא הבא על ידי תאוה כנודע. וכל טמא לנפש שהוא הכבוד, שעל ידי שהאדם מכובד בעיניו, בא לידי כעס ומטמא את נפשו כנודע טורף נפשו באפו (איוב יח ד), (ובזה יתורץ דברי המתרגם אומרו לטמ"י נפש"א דאינש"א עיין ברש"י). ואמר (במדבר ה ג) מזכ"ר עד נקיב"ה תשלחו, כבר ידעת זכר נקרא המשפיע ונקבה המקבלת, ורצ"ל הן מי שהוא בבחינת זכר שהוא משפיע לאחרים בתורתו, אל יסמוך על דעתו רק ישקול הכל במאזני צדק וכו' ואין מן הצורך להאריך. אל מחוץ למחנה תשלחום, זה יתפרש על פי מה ששמעתי מכבוד אדמו"ר הנ"ל, שבראות האדם איזה מדה גרועה אצלו ואי אפשר לו לפטור ממנה, אזי יראה לקבוע מקום לה אל אשר לא מבני עמינו. וז"ש אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם, הנראה על פי דברי כבוד אדמו"ר לקבוע מקום למדה הרעה לאותן שהם מחוץ למחנה ישראל. ולפי זה יתפרש ולא יטמאו את מחניהם, היינו שלא לקבוע מקום להמדה הרעה אצל אחד שנכנס עמנו בברית, הגם שהוא מתהלך באשמיו בלא זה, והטעם אשר אני שוכן בתוכם, כיון שהוא מבני ישראל יהיה איך שיהיה, אני שוכן בתוכ"ם בפנימיותם, כי נפשות בני ישראל הם חלק אלקי ממעל מאן דנפח וכו'. או יאמר אש"ר אנ"י שוכן בתוכם, אש"ר הוא תשובה עלאה, אנ"י הוא תשובה תתאה, ואמר שלא יטמאו וכו' כנ"ל, כי אש"ר אנ"י הם ב' תשובות הנ"ל שוכן בתוכם, על כן באחרית ישוב אל י"י וירחמהו. ובפרפראות לחכמה יש לרמז בגימטריא כ"ל הצרו"ע כ"ל הז"ב כ"ל הטמ"א לנפ"ש (בהוספת ה"א הידיעה בכל אחד), בגימטריא קנא"ה תאו"ה כבו"ד מוציאי"ן מ"ן העול"ם, דוק ותשכח. על כן נצטוינו מפיו יתברך להוציאם אל מחוץ למחנה (והיותר נמחק):

ח׳בפרשת סוטה (במדבר ה יב) דבר וכו' ואמר"ת, דיבור בלשון ע"ז וקש"ה, כמו שאמרו רז"ל (ברכות ס"ג ע"א) על הסמיכות שגם הבעל הוא גורם לזה על שעיכב מתנות כהונה, הש"י אינה לידו להביא את אשתו אל הכהן, ואמר"ת אליהם אמירה בחשאי ובחיבה להיותם בני ישראל זרע קודש בלי שום תערובת, על כן רוצה הש"י בתקנתם לבל יערב בהם שום סיג ממזרת, ובזה אל ירע בעיני הבעל להביא את אשתו האהובה לידי סכנה, כי לטובתו צוה הש"י כן שיהיו כולם זרע בירך י"י:

ט׳והקריב אותה הכהן והעמיד"ה לפני י"י (במדבר ה טז). והעמד"ה חסר יו"ד, ואחר כך והעמי"ד וכו' (במדבר ה יח) מלא י'. כבר קדם מאמרינו בכמה מקומות שהיו"ד מורה על החכמה והמחשבה כנודע (תיקו"ז יט מ"א ע"ב). והנה ענין העמדת האשה אמרו רז"ל (סוטה י"ד ע"א) שהיה מייגעין אותה כדי שתטרף דעתה ותודה, על כן והעמדה שמדבר בהנפעל היא האשה, כתב חסר י' להורות שענין העמדתה, כדי שיתבלבל מחשבתה ותוסר חכמתה ותודה. מה שאין כן בוהעמיד הכהן שמדבר בהכהן הפועל, ושם נאמר ופרע את ראש האשה מלא י' המחשבה, שמאוד צריך הכהן להחזיק חכמתו לבל יתפתה בהרהור במוחו בפריעת ראש האשה וכיוצא:

י׳זאת תורת הקנאות וכו' (במדבר ה כט) ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת (במדבר ה ל). הנך ז' תיבות מיותרין. וגם מהו מרבה הכ"ל. גם אומרו אחר כך (במדבר ה לא) ונקה האיש מעון וכו', על פי פשוטו איני יודע מהו (עיין במפרשים ובחז"ל). והנראה דהנה עקביא בן מהללאל אמר הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה, מאין באת מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר וכו', ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו' (אבות פ"ג מט"ז). ודרשו רז"ל (סוטה ג' ע"א) איש איש כי תשטה אשתו (במדבר ה יב), שנכנס בה רוח שטות, הוא השטות שלא הסתכלה בג' דברים האמיתיים אשר אינם נעלמים משום משכיל על דבר, ועיין בעשרה מאמרות שהן הן הג' דברים שמשקין להסוטה מים, רמז למי הטיפה סרוחה אשר משם באת, והעפר אשר ניתן בתוך המים, רמז שהולכת למקום עפר, והכתב הנמחק לרמז בא על כתב הפנקס אשר חותם יד כל אדם בו ליתן דין וחשבון. והנה ענין הסוטה לפי זה תוכחת מוסר לכל התורה, לרמז להסתכל בג' דברים המשקין להסוטה, ועל ידי זה לא יזוז מהתורה כולה ולא יבוא לידי חטא ועון. וז"ש ועשה לך הכהן את כל התורה הזאת, ר"ל שיעשה לה דברים הנרמזים בסגולה לקיים כל התורה, וזה ונקה האיש מעון, שגם האיש ינוקה מהיום מכל עון ופשע, בראותו ענין השקאת הסוטה על אשר לא הסתכלה בג' דברים הללו, והאשה ההיא תשא וכו' על דבר אשר לא הסתכלה, הבן:

י״אעוד ירצה ונקה האיש מעון והאשה כו' (במדבר ה לא). דהנה אמרו רז"ל (ברכות ס"ג ע"א) למה נסמכה פרשת סוטה למתנות כהונה, להורות כשמעכב מתנות כהונה לבסוף יצטרך להביא אשתו אל הכהן. והנה קשה טוביה חטא וכו', ובפרט כשטהורה היא, הנה עבור שעיכב הוא מתנות כהונה אירע לה הבזיון. אבל האמת בודאי צדקו משפטי הצור תם, שבודאי אילו לא היה גם לה איזה עון וחטא, לא הגיע לה הענין הזה, וכן הוא אילו לא עיכב המתנות לא אירע בביתו כך. וזה שסיים ונקה האיש מעון, רצ"ל עון עיכוב המתנות, ושמא תאמר מה חטאה האשה שאירע לה כך, לזה אמר והאשה ההיא תשא את עונה, שבודאי יש איזה עון בידה הגם שטהורה היא, עם כל זה צדקו משפטי הצור תם, הבן הענין:

י״באיש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וכו' ואשמה הנפש ההיא (במדבר ה ו). על פי פשוטו אינו מובן גזרת הכתוב. ויתפרש הענין דהנה צריך להבין למה השוגג צריך כפרה, הלא שגג בלא הודע ומה עשה. אך הוא הלא י"י ית' רגלי חסידיו ישמור ולא יאונה להם כל און כנודע מכמה מעשיות בגמרא, והנה כאשר בא דבר עבירה לאדם בשוגג והש"י לא שמרו, על כרחך הוא שכבר יש בידו חטא ועון כזה במזיד, ואפשר יהיה מעונות שאדם דש בעקביו ולא שם על לבו לשוב, אזי הש"י אינה לידו דבר עבירה כזאת מעין זה בשוגג, כדי שעל ידי זה ישים על לבו לפשפש גם על המזיד. וז"ש איש וכו' כי יעשו מכל חטאת האדם בשוגג, כי חט"א הוא שוגג, אזי תדע כי בודאי מקודם ואשמ"ה הנפ"ש ההיא במזיד. וז"ש נפש היינו רצון הנפש, על כן (במדבר ה ז) והתוודו את חטאתם אשר עשו, את ר"ל ע"ם חטאתם, ור"ל עם חטאתם בשוגג יתוודו את אשר עשו מקודם במזיד, נ"ל והשם הטוב יכפר לעמו:

י״גלא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר (תהלים כט יא) י"י עוז לעמו יתן י"י יברך את עמו בשלום (עוקצין פ"ג מי"ב). הנה מלשון לא מצא וכו', משמע כמי שמחפש איזה דבר ולא מצא עד הגיע למקום הזה. וגם הראיה מהפסוק י"י יברך וכו', הנה הרישא הוא י"י ע"ז לעמו יתן, היינו התורה שנקרא ע"ז (זבחים קט"ז ע"א), והאיך יקושר הפסוק. ונראה לפרש על פי חשבון הרמב"ם במנין המצות וכפי שסידר בעל הש"ך ז"ל, הנה מצות ברכת כהנים היא מצוה השע"ח מנין בשלו"ם. והנה י"ל בכוונת היוצר כל שסידר המצוה הזאת בכאן, ולא הוסדרה מקודם בעבודת בית המקדש וכיוצא, להורות על הענין הנרצה לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה וכו', על כן בהגיעו אל מספר בשלו"ם סידר הברכה. וזהו י"י ע"ז לעמו יתן היינו התורה, עם כל זה לא נמסרה הברכה בנתינת התורה וכיוצא רק בכאן, כי חפץ הש"י לברך את עמו בשלום:

י״דכה תברכו וכו' אמו"ר להם (במדבר ו כג). כבוד אדמו"ר הרב הקדוש מהריעי"צ מ"כ בק"ק לובלין זצוק"ל אמר, כי אמו"ר להם הוא מלשון אהבה, מלשון את י"י האמרת היום (דברים כו יז), (כמבואר בזהר (ח"ג קמ"ז ע"ב) שצריך לברך את ישראל באהבה), וזה נוסח הברכה כנודע. ולי הקטן נראה עוד אמו"ר מלשון אימר"א של חלוק, שהוא מגביל ומצמצם את החלוק ומחזיק אותו, וכבר ידעת (עוקצין פ"ג מי"ב) שלא מצא כלי מחזיק ברכה (שלא ישפך לחוץ) אלא השלו"ם, וכן הוא סוף הברכה בתיבת שלו"ם (במדבר ו כו) להחזיק הברכה. וזהו אמור להם, שיעשה הכהן אימרא וצמצום לברכה בהכלי המחזקת להם הברכ"ה, התבונן מאוד:

ט״וכה תברכו וכו' אמור להם (במדבר ו כג). נ"ל בהקדים הא דנאמר בכל מקום וידב"ר י"י וכו' לאמור, היינו דיבור הוא הנכתב בתורה שבכתב, והנדרש בזה בתורה שבעל פה על ידי יתורי אותיות ועל ידי המדות, זה נקרא אמירה. וז"ש בכל מקום וידב"ר כו' לאמ"ר, שידרוש את הנכתב בדיבור על ידי אמירה שבתורה שבעל פה. והנה גם בכאן דב"ר אל אהרן ואל בניו לאמ"ר, דבר להם האותיות הנכתבים ותבינם באמירה הדברים הנרמזים, ואמר אחר כך כה תברכו את בני ישראל, באופן זה תברכו גם כן את בני ישראל, לא סגי לכם אמירת התיבות הנכתבים, רק אמו"ר להם תדרשו בכל פעם מהו הנרצה בברכות הללו ומה מרומז בהם:

ט״זויש לפרש עוד אמו"ר להם (במדבר ו כג). דהנה בהברכה שמברכין הכהנים מהראוי להקדים שם שמים ולומר י"י יברכך וכו'. אך הש"י ב"ה לגודל חיבתו לישראל עם קרובו, צוה להקדים ברכתם לשמו ית' כביכול. וז"ש אמו"ר לה"ם יברכ"ך וכו' (במדבר ו כד), רצ"ל התחלת האמירה יהיה להם להקדים ברכתם יברכ"ך, ואחר כך מזכירין שמו ית', והוא גזירת מלך לגודל חיבת ישראל:

י״זויש לפרש עוד אמו"ר להם (במדבר ו כג). דהנה מהראוי לומר הברכה בלשון רבים יברככם וישמרכם. אך הוא דהנה כשיאמרו בלשון רבים, אזי יהיה המשמעות על כל העולם, ואם כן גם אומות העולם יהנו ח"ו מאותו הברכה, על כן צוה ית"ש לומר בלשון יחיד, ואינו נכנס בגדר הברכה רק עם המיוחד. וז"ש כה תברכו את בני ישראל אמו"ר (לשון צמצום כנ"ל) לה"ם דייקא, תצמצמו את הברכה לבל תלך רק לישראל עם קרובו:

י״חויש לפרש עוד אמו"ר להם (במדבר ו כג). דהנה מהראוי לומר הברכה יברכנ"ו וישמרנ"ו, כדי לכלול את עצמו עם ברכת ישראל, אבל באמת הש"י צוה לכהנים שלא יכללו את עצמם בברכה זו, דהנה המצוה מוטלת עליהם למצות עשה, ומצות לאו ליהנות ניתנו (עירובין ל"א ע"א), והבטיח להם הש"י שהוא יברכם לכהנים. וז"ש אמו"ר לה"ם לנוכח, רק לישראל יברכך וכו' (במדבר ו כד):

י״טויש לפרש עוד כה תברכו את בני ישראל אמו"ר לה"ם (במדבר ו כג). שלא יאמר הכהן מה תועיל ברכתי, כיון שאין אני יודע הכוונה האיך להמשיך הברכה ממקור העליון בכוונות ויחודים. וז"ש אין עליך אלא לומר במו פיך כאשר צוך הבורא:

כ׳ויש לפרש עוד כה תברכו את בני ישראל אמור להם (במדבר ו כג). דהנה כהני שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן נינהו (יומא י"ט ע"א), ועל ידי השפעת ברכתם כביכול מתברכת כנסת ישראל ובניה, עיין בזוהר שמיני (ח"ג דף ל"ח ע"א) תא חזי כנסת ישראל מתברכת ע"י דכהנא, וישראל מתברכן ע"י דכהנא וכו'. והנה בברכתם לא פורש רק ברכה לנוכח ישראל, רק הוא לגודל חיבת הבנים צוה לברך להבנים בפירוש, וממילא הוא ברכה לאם הבנים, והבן. וז"ש כ"ה (היא השכינה הנקראת כ"ה), תברכו א"ת ר"ל עם בני ישראל, (ר"ל ברכתכם הוא כביכול גם להשכינה שתתברך בברכת הבנים, ולגודל חיבתם) אמור (רק) להם, והבן:

כ״אויש לפרש עוד אמו"ר לה"ם (במדבר ו כג). דהנה כתבו תלמידי הבעש"ט מה שקיבלו מרבם הקדוש, שבהתפלל אדם על אחד מישראל על איזה חסרון שהגיע עדיו ח"ו, אזי ישים מגמת תפילתו לצורך גבוה, כי ביש ח"ו איזה חסרון לאיש הישראלי, אזי בודאי יש כביכול איזה פגם באם הבנים שכינה הקדושה, ושכינה מה אומרת וכו' (סנהדרין מ"ו ע"א). על כן ישים מגמת בקשתו להשלים חסרון וכו', וממילא יתוקן הכל בהבנים זרע בירך י"י, לא כן אם משים מגמתו רק בחסרון הגשמיי, אינו בטוח כל כך שתקובל תפלתו, (רק בחסדי הבורא ית"ש אשר לא בזה ולא שקץ ענות עני ואין כאן מקומו). וכאן בברכה שצוה הש"י להכהנים לברך את ישראל, הוא הגוזר לחיבת הבנים אמר אין מן הצורך להתאמץ דוקא בכוונה הנ"ל, רק אמו"ר לה"ם יברכ"ך (במדבר ו כד):

כ״בויש לפרש עוד כ"ה תברכ"ו כו' אמו"ר לה"ם (במדבר ו כג). דהנה סיפר רבי ישמעאל כהן גדול איך שנצטווה בבית קודש הקדשים מפיו ית' ישמעאל בני ברכני, ואמר יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך, ותכנס עם בניך לפנים משורת הדין (ברכות ז' ע"א). והנה כל זה הוא ברכה להבנים בני ישראל עם קרובו כי הוא ית' מקור הברכה, רק ברכת הבנים הוא ברכת האב, ואם כן למה לא בירך את הבנים בברכת יברכך כו'. אך הוא שנרמז בתורה הק' כ"ה תברכו (דייקא בזה הלשון) את בני ישראל אמו"ר להם, (רצ"ל בעת אשר האמירה יהיה להם, מה שאין כן כשיארע מעשה כמעשה דרבי ישמעאל כהן גדול, אזי יהיה הברכה באופן אחר ובלשון אחר, הגם שהוא גם כן ברכה להבנים). ובזה ידוקדק דברי המתרגם שתרגם על אמו"ר לה"ם, כ"ד תימרו"ן להו"ן. לכאורה אין לו ביאור. ולפי מ"ש יונח, רצ"ל בעת אשר יהיה האמירה להם, מה שאין כן כשיהיה האמירה להש"י. (והנה ראיתי כעת נוסחאות בתרגום כ"ך תימרון להון. ונ"ל שהוא טעות, כי תיבת כ"ך אינו לשון תרגום, רק לשון גמרא, ולשון תרגום הוא כדי"ן, כמו שתרגם על כ"ה תברכו, כדין, ולפי מ"ש אין לשבש הנוסחא הישינה. והנה ראיתי בספר יראים גרס כ"ד יימרו"ן להון, ורצ"ל בעת אשר יאמרו להם ישראל שיברכו מוכרחים לברך, ואין כן בשום נוסחא שבידינו. והנה ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא, נרמז ברכת רבי ישמעאל כהן גדול בתורה בר"ת "ישראל "אמו"ר "לה"ם "יברכ"ך, ר"ת "ברכת "רבי "ישמעאל "יכבשו "רחמיך "את "כעסך "ויגולו "רחמיך "את "מדותיך "כנוס "להם "לפנים "משורת "הדין. הנה כאשר תתבונן בהנך ארבעה תיבות, נרמז ענין ברכת רבי ישמעאל שבירך כביכול למקור הברכה הש"י ויתעלה, וברכתו הוא כאשר מברכין את הבנים, הנה בין והתבונן כה תברכו את בני הויה כביכול, ובין תיבת בנ"י להשם הנכבד נרמז הברכה, ואי אפשר לבאר:

כ״גבמדרש (במ"ר פי"א ב') לפיכך הכהנים פורשים את כפיהם לומר שהקב"ה עומד אחרינו. נראה לפרש פרישת כף, מורה לפרש אותיות כ"ף במילוי כ"ף פ"ה, בגימטריא א"ל במילואו. (ואל תתמה על מילוי הפ' בה"א, כי כן נמצא כמה פעמים בדברי המקובלים):

כ״דיברכך (במדבר ו כד). שמעתי מכבוד אדמו"ר הרב הק' מו"ה יעקב יצחק זצוק"ל מ"כ בלובלין יברכ"ך, מלשון בריכה, יעשה אותך כבריכה, (והכוונה כמו שמשקים מבריכה מים, כן על ידך יושפע כל הטובות בכל העולמות): ויש לפרש יברכ"ך, מלשון המבריך את האילן (כלאים פ"ז מ"א). שכל הנצוצי קדושה הצריכין להתברר, יהיו נברכים ונרכבים בך ואתה תעלה אותם:

כ״הוישמרך. מכבוד הרב הק' הנ"ל וישמר"ך מלשון שמרי"ם, ותתפרש הכוונה כמו השמרים המעלים את העיסה מעלה אחר (אחר) מעלה, כן יעלה אותך הש"י על ידי תורתך ועבודתך מעלה אחר מעלה בעולמות עליונים ובהשגה אחר השגה: ויש לפרש מלשון שמי"ר חזק. שיעשה אותך חזק כברזל וכשמיר המפוצץ סלעים בנגעו בם:

כ״וויחנך (במדבר ו כה). מכבוד הרב הק' הנ"ל ויחנך, מלשון חונ"י. שיעשה אותך כחוני המעגל, שתהיה מתחטא לפניו כבן המתחטא לפניו אביו ועושה לו רצונו כמ"ש בגמרא (תענית י"ט ע"א):

כ״זבמדרש (במ"ר פי"א ו') ויחנ"ך (במדבר ו כה). יחון אותך בבנים. יש לפרש דהנה מדת וחנו"ן (שמות לד ו), מדה השלישית בי"ג מדות, ובתורה שבעל פה מכוון נגדה מדת בנין אב, הבן הדבר. אם כן בברכת ויחנ"ך מברכין את האבות שיהיו להם בנים, והוא בנין אב שנבנו הבנים על ידי ברכת האבות:

כ״חשם (במ"ר פי"א ו') דבר אחר ויחנך (במדבר ו כה). יתן חנו עליך בכל מקום שאתה הולך. כבר ידעת מדת וחנו"ן (שמות לד ו), הוא ארחא פנוי וכו':

כ״טויהי המקריב וכו' למטה יהודה (במדבר ז יב). אמר בכאן למטה, מה שאין כן באינך. נ"ל כי הנה ביהודה כתיב (בראשית לח טז) ויט אליה אל הדרך, ודרשו רז"ל (ב"ר פפ"ה ח') בקש לעבור וזימן לו הקב"ה, א"ל יהודה היכן אתה הולך, מהיכן מלכים עומדים, מהיכן גדולים עומדים, ויט אליה אל הדרך בעל כרחו שלא בטובתו, עד כאן המדרש. אם כן הטיית יהודה היה להעמיד מלכים. וז"ש בכאן המקריב ביום הראשון נחשון וכו', למה הוא הראשון הלא ראובן הבכור, אמר למטה יהוד"ה בשביל הטיית יהודה שהוא להעמיד מלכים. והנה נחשון הוא הנצר משרשיו אשר ממנו יצא חוטר מגזע ישי, ועליו בפרטות הוא הכוונה:

ל׳או יאמר. דהנה וירד יהודה מאת אחיו ויט עד איש כו' (בראשית לח א). ודרשו רז"ל (תנחומא ויגש סי' א') שהיה מלך עליהם והורידוהו מגדולתו, ומאז ועד עתה לא מצינו גדולה ליהודה על אחיו, ורז"ל דרשו שבמצרים היה ראובן ושמעון ולוי נוהגים בנשיאות ולא יהודה, ובכאן הוא המקום הראשון שנתקרב יהודה מהטייתו שנטה עד איש עדולמי, ועלה לגדולה על אחיו. וז"ש (במדבר ז יב) המקריב ביום הראשון את קרבנו, (ר"ל עם קרבנו) נחשון בן עמינדב, (ר"ל עם פעולת הקרבן עשה פעולה שהקריב את הנתרחק, ומפרש מי הוא) למט"ה יהודה, ר"ל להטיית יהודה שנטה וירד מאת אחיו, הוא קירבו בכאן בפעולתו להיותו גובר באחיו. ובזה ידוקדק מה שדקדקו רז"ל (במ"ר פי"ג ח') למה אמר וקרבנ"ו בוא"ו, מה שאין כן באינך. ולדרכנו יונח שהוא"ו נוסף על ענין ראשון שקירב את יהודה, וקרבנו שהקריב לי"י הוא המפורש בענין:

ל״אומעין הנ"ל. דידוע (סוטה ז' ע"ב) שהיו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון על הנידוי שקיבל על עצמו, עד שביקש משה רחמים על הדבר. ואפשר שנחשון עשה לזה הכנה באותו יום לקרבו. וז"ש המקריב וכו' כנ"ל למטה יהודה, נטיית יהודה שהיה נע ונד, והגם שרז"ל דרשו זה בברכת משה קודם פטירתו, הנה דרשו כמה וכמה הדרגת עליית יהודה, אפשר התחילה הדרגה ראשונה ביום הנכבד ההוא:

ל״בהקריב את קרבנו ביששכר חסר יו"ד (במדבר ז יט). וביסודו של רבי משה הדרשן נתנאל בן צוער השיאן עצה זו הביאו רש"י ז"ל, ונרמז גם כן במדרש (במ"ר פי"ג ט"ו), ולא ידעתי האיך נרמז זה בהקר"ב חסר יו"ד. ונראה דהנה יו"ד מרמזת לחכמה, והנה השפיע מחכמתו הנעלמת לאחרים, וקרינן בי' חסר, להורות כאלו נתן היו"ד שלו דהיינו חכמתו לאחרים:

ל״גאו יאמר דהנה הפלסופים החוקרים חקרו איך אפשר שעל ידי עבודת מצוה גשמיות יהיה הצלחת האדם, ונתנו משפט הבכורה לחקירת השכל, ונתנו סיבה למצות התורה הם רק כרסן לבל ישוקע האדם בגשמיות העולם, ונתנו טעם בדוי מלבם לכל מצוה, ולפי דעתם הנכזבת אם יתבונן האדם במושכלות מבלעדי המצות, יפטור מן המצוה תפח רוחם, כי על כן לא ביארה התורה טעם למצות, כי המצות עצמם הם קירבות להבורא ית', ואין לאדם להתקרב עצמו אל הש"י רק על ידי המצות שהם נקראים י' כביכול איברין דמלכא, ומחויב האדם לעשות המצות מבלי התבונן בטעמם, הגם שבודאי יש טעם לכל מצוה, ובודאי מחויב האדם להתבונן בטעמים, אבל בודאי לא יגיע לתכליתה כי הן כביכול חכמת הבורא ית"ש, והוא וחכמתו אחד אין סוף ית"ש. וכבר ידעת מה שנתנו הפלסופים טעמים לקרבנות אשר אין רצוני להעלות על הכתב, ואלו היה ח"ו כדבריהם לא היה מקום להנשיאים הקדושים להקריב קרבנות. והנה נתנאל בן צוער אשר הוא משבט עמודי התורה, הוא השיאן עצה זו ואמר להם שהקרבנות הם ממצות התורה, ועל ידם יתקרב האדם אל הש"י, הגם שהוא פעולה גשמיות מבלי התבונן בחקירות השכל והחכמה האנושיות בזה. וז"ש (במדבר ו יט) הקר"ב חסר יו"ד החכמה, שהשיאן עצה להקריב קרבנות לי"י מבלי התבונן בחקירה האנושיית, והבן. ובזה יצדק נמי אומרו נשיא יששכר, ולא עשה כן באינך רק נשיא לבני כו', אך הוא יששכ"ר שמו מורה י"ש שכ"ר על מצוה הגשמיות, (והיותר מטושטש):