אגרא דכלה, פנחסAgra DeKala, Pinchas

א׳וידבר וכו' לאמר (במדבר כה י). אינו לאמר לזולת, כי אחר כך אמר (במדבר כה יב) לכן אמו"ר. והנראה דהלאמר הוא לישראל, שיאמר להם (במדבר כה יא) פנחס שהיה בן אלעזר, נעשה בן אהרן הכהן שהרויח נשמת נדב ואביהו (עיין זוהר ח"ג רי"ז ע"א), ושוב לא יהיו מבזים אותו, כי כבר היה נודע להם מעלת נדב ואביהו שאמר משה עליהם הוא אשר דיבר י"י בקרובי אקדש (ויקרא י ג). וזה שרמזו רז"ל (במ"ר פכ"א ג') בא הכתוב ויחסו אחר אהרן:

ב׳במדרש (במ"ר פכ"א א') פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו. המדרש הזה אומר דרשוני וחיו. והנראה דבא לתרץ דהנה פינחס זה הקדוש נכתב בכל מקום מלא יו"ד, מה שאין כן שאר אנשים ששמם פנחס, כגון פנחס בן עלי וכיוצא. ובא לתרץ גם כן למה מייחסו אחר אהרן הכהן. ונראה דאתיא למאן דאמר (זבחים ק"א ע"ב) לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי, והנה קשה למה לא צוה הש"י למשחו בהתחלת משיחות הכהונה. אך הוא לדעתי כי הוא היה מסוגל לגאולה העתידה במהרה בימינו, כי הוא יהיה המבשר לעתיד לעשות שלום בעולם דרגא דברית שלום. והנה היה מוכרח לעשות הכנה לזה לקנאות קנאת הברית שלום, והיה גלוי וידוע לפני הבורא עולם שעתידה המעשה הזאת שתבוא לידו לקנאות קנאות הברית להרוג נשיא שבט מישראל ולהשים נפשו בכפו עבור זה, והנה לזה צריך להיות מסטרא דגבורה לעשות נקמה ודין כנודע, ומדת הכהן מדרגא דחסד ולוי מדרגא דגבורה, על כן לא נתכהן ונשאר לוי מסטרא דגבורה, כי היה מוכן לעשות נקמה ודין בקנאותו קנאת הברית שלום, כדי שיטול שכרו לבא לעתיד לעשות שלום ולבשר שלום, על כן נקרא שמו פינח"ס מלא יו"ד, בגימטריא יצח"ק מדת הדין, וכשקיים המצוה המוטלת עליו, אז נתלבשו בו נשמת נדב ואביהוא בני אהרן הכהנים המשוחים מסטרא דחסד ונתבשר לכהונת עולם. וזה יש לפרש בכוונת המדרש פינח"ס בן אלעזר בן אהרן הכהן, הוקשה פינח"ס ביו"ד. גם יחוסו אחר אהרן. גם באמת למה לא נתכהן עד היום. ז"ש אמר הקב"ה בדי"ן הוא, ר"ל הנה שמו בגימטריא יצח"ק מעיד עליו שהוא מסוגל עשות נקמה ודין, על כן נשאר ללוי מסטרא דגבורה, כדי שיעשה המוטל עליו לקנאות קנאת הברית שלום, ועל ידי זה יבוא ויטול שכרו משלם ויבוא לבשר בשלום במהרה בימינו, יזכנו הש"י לראות פניו הצהובות במהרה בימינו. ועוד יתבאר לפנינו בעזה"י בפנים אחרים:

ג׳פנחס (במדבר כה יא) ריש פסוק לית. הנה דין ריש פסוק לרמז הוא יהיה ראש להפסק הגליות, כי הוא יהיה המבשר הראשון בשלום. וזה הנני נותן לו את בריתי שלום (במדבר כה יב). וכן כתב התרגום יונתן למבשרא גאולתא בסוף יומיא:

ד׳פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (במדבר כה יא). על פי פשוטו יש לפרש ענין התייחסות הלזה. דהנה אמרו רז"ל (ברכות ה' ע"א) לעולם ירגיז אדם יצר טוב וכו'. פירוש ההרגזה הוא, דהנה אין תימה בעשותו מצוה שהוא אינה נגד טבעו, אבל בעשותו האדם דבר שהיא מתנגדת לטבעו בעבור אהבת הבורא, לזה יקרא עובד. וזה הפירוש שאמרו רז"ל (חגיגה ט' ע"ב) ושבתם וראיתם בין צדיק וכו' בין עובד וכו' (מלאכי ג יח), שאינו דומה שונה פרקו ק' פעמים לק' ואחד. ופירש בו בעל התניא להיות שכל לימודם היה ללמוד כל פרק ק' פעמים, על כן שב הענין להם להרגל טבעיי ולא מיקרי עדיין עובד אלקים בזה, מה שאין כן האחת היתירה שלא כטבע, לזה יקרא עובד אלקים. והנה פינחס הוא בן אלעזר בן אהרן הכהן, שהם כולם אנשי חסד רודפי שלום כמדתם מדת החסד, והנה בודאי היה טבעו בתולדתו שלא להתכעס ולא להתקצף ולהיות מרודפי שלום, והנה שינה את טבעו המורגל עשות נקם כזה בהרגש מופלג בעבור אהבת הש"י, בודאי מהראוי שיטול שכרו מדה כנגד מדה ברי"ת שלו"ם, להיות שהפך את טבעו המורגל לרדוף שלום, לחרחר בריב עם כל ישראל, על כן השיב את החימה ונטל שכרו בשלו"ם. וזה שרמזו רז"ל במדרש (במ"ר פכ"א א') פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו, והבן:

ה׳או יאמר אחר שנדקדק בפסוק (במדבר כה יא) אומרו השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא אמר בתוך בני ישראל. כי לכאורה אין צריך לזה כי עלייהו קאי, אם כן למה חזר שוב ואמר ולא כליתי את בני ישראל, הוה ליה למימר אותם, והוא דקדוק עצום. על כן נ"ל על פי מה שפרשו מפרשי הש"ע (או"ח סי' א' ס"י) בשם מהרש"ל ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו, ובטור זה לשונו על כן הזהיר שתעוז מצחך נגד המלעיגים ולא תבו"ש, ופירשו בו (עיין בב"ח) כפל הלשון, דיש בוש"ה בלא לעג"ה, ולעגה בלא בוש"ה. דהנה לפעמים יהיה אדם בין אנשים המלעיגים עליו בעבודת הש"י, יראה להעיז מצחו ולא יתבטל, ולפעמים בושה בלא לעג"ה, דהיינו שהוא עומד בין אנשים גדולים צדיקים וחסידים מיוחסים, והוא מתבייש עשות מילי דחסידותא בפניהם להיות קטנם עבה ממתניו, לזה הזהיר ולא תבו"ש כי אין חכמה ואין וכו'. לזה אמר הש"י ששתים הנה היה בכאן אצל פינחס, שהוא פנחס בן אלעזר שאלעזר הוא אביו גדול ממנו ומחויב בכבודו, וגם אלעזר הוא מיוחס שהוא בן אהרן וגם הוא כהן, ומהראוי לפי הטבע להתבייש ממנו עשות דבר גדול כזה, ואמר השיב את חמתי מעל בני ישראל, הנה הזכיר בנ"י ישרא"ל והנה אצליכם ולנו כח הוא הענין השני לעגה בלא בושה, שהם בני ישראל מיוחסים ועליו אמרו הראיתם בן פוטי וכו', ואף על פי כן בקנאו את קנאתי בתוכ"ם, קאי בתוכ"ם לאו דוקא על בני ישראל דלעיל, רק על כל האמור דהיינו שהיה שם אלעזר בן אהרן הכהן ובני ישראל, ובתוך כל אלה עמד לקנאות, ולהיות תיבת בתוכ"ם לא קאי על בני ישראל לבד, על כן כשחזר שוב לומר ולא כליתי וכו', פירש בפירוש בני ישראל, להורות הכוונה רק על בנ"י ישרא"ל, מה שאין כן אלעזר לא נתחייב, והבן מאד: והנה בזה גם כן יתפרש דברי רז"ל (במ"ר פכ"א א') פנחס בן אלעזר וכו'. אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו, להיות שהגדיל עשות ולא חש לכבוד אביו בעבור אהבת הבורא ולא חש ללעג ישראל. והנה יש לדקדק לפי פירוש זה למה הפליג רש"י בשבחו מה שלא התבייש מאלעזר, יותר יש להפליג שלא התבייש ממשה אדון הנביאים. י"ל דכך הוא הדין (ב"מ ל"ג ע"א) הגם דכבוד רבו קודם לכבוד אביו, אם אביו תלמיד חכם, כבוד אביו קודם, ובפרט שהוא המצוה להקדימו לכל דבר שבקדושה. והנה תתבונן בש"ע (יור"ד) סי' קס"ז סי"ד פסק מרן מהרמ"א אם הכהן תלמיד חכם, טוב להקדימו (הגם שיש תלמיד חכם גדול ממנו), וכתב המג"א (ס"ק) ומאריך ימים בכך, והנה סוד י"י ליראיו כי אורך ימים בימינה כתיב (משלי ג טז), דהיינו בהתכבד לכהן שהוא ימין כנודע. ומעתה הבן דהנה פנחס לא חש לחוש לאריכת ימים להמתין במצוה הלזו משום כבוד אביו הכהן, ועשה כן בקנאתו לי"י, הנה שילם לו הש"י מדה כנגד מדה שיאריך ימים עד עולם, שהוא אליהו שעלה בסערה השמים ויבא ויבשרנו במהרה בימינו. וז"ש הש"י (במדבר כה יג) והיתה לו וכו' ברית כהונת עולם תחת אשר קינא וכו', ומעתה מתקו מנופת צופים דברי רז"ל בדין הוא שיטול שכרו, כיון שלא חש לאריכות ימים, יאריך ימים עד עולם מדה כנגד מדה, והבן:

ו׳פינחס בן וכו' השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו וכו' בתוכ"ם ולא כלית"י את בנ"י ישראל (במדבר כה יב). על פי פשוטו יש לפרש מה שדקדקנו אומרו ברישא ובסיפא בנ"י, ובמצעיתא אמר בתוכ"ם. כי ברישא ובסיפא שהוא מדבר בהצלת ישראל הזכיר שמם, מה שאין כן במצעיתא שהוא מדבר בעונשם שקינא פנחס לענוש העובר, לא רצה להזכיר את שמם כי אין הש"י רוצה בפורענותם, ולא ייחס שמם על העונש רק על הצלה, וזה מורה אהבת הבורא ית"ש לישראל. עוד תתבונן בפסוק אהבת הבורא ית' לישראל, הגם שפנחס קינא קנאת הש"י, לא עשה הש"י מזה עיקר, רק להיות שנמשך עבור קנאתו הצלת ישראל, זה הוחשב לו לעיקר הזכות, וזה יורה באומרו השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו וכו' ולא כליתי וכו' לכן אמור וכו' (במדבר כה יב), כי זה הוא העיקר אשר מצא חן בעיני, וחש הבורא ית' על כבוד בניו יותר מכבודו (עיין תנחומא תולדות סי' י"ב):

ז׳ויתפרש עוד המדרש הנ"ל (במ"ר פכ"א א'). דהנה נאמר (תהלים סב יג) ולך י"י החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. דקשה ומהו החסד. אך הפירוש הוא, אם עושה האדם המצוה על ידי סייעתא דשמיא, אף על פי כן ישולם לו שכרו כאילו היה מעשיהו בלי סיוע של מעלה. והנה בכאן בפנחס נתלבש בו נשמת נדב ואביהו, על כן נתכהן ונקרא בן אהרן הכהן, אבל בעטותו קנאה בלובשו היה עדיין בן אלעזר. וז"ש הש"י (במדבר כה יא) פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי וכו', רצ"ל אותו הפנחס שהוא עתה בן אהרן הכהן, היה עדיין רק בן אלעזר כשהשיב את החימה, אם כן אינו כשאר בני אדם שישולם שכרם מצד החסד, רק בדין הוא שיטול שכרו:

ח׳פינחס בן וכו', השיב את חמת"י מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכ"ם ולא כליתי את בני ישראל בקנאת"י (במדבר כה יא). צריך להתבונן. א', מהו ענין השבת החמה, והוה ליה למימר שכ"ך החמה, כענין כש"ך חמת המלך (אסתר ב א). ב', בתוכ"ם, ביניה"ם הוה ליה למימר. ג', ולא כליתי את בני ישראל, היה מספיק לשיאמר ולא כליתי אותם, דעלייהו קאי כמ"ש מקודם בתוכ"ם. והנראה דהנה ידוע חמה נקרא הנוק' דקליפה, בגימטריא ב"ן עם הכולל (כל המוסיף גורע, וגם הוא גימטריא ג"ן, ויסוד דנוק' דקדושה גם כן בגימטריא ג"ן שמתעדן בו הצדיק יסוד עולם, ומשום הכי הם ג"ן סדרים דאורייתא אשר הם עד"ן להצדיק, וזה לעומת זה הנוקבא דקליפה חמ"ה בגימטריא ג"ן), קנא"ה בסוד היסוד צדיק דרגיה דברית, על כן הוא בגימטריא יוסף, (עיין כל זה בספר מאורי אור). והנה בפגמם בברית לעיילו ברשו נוכראה, אזי נתעוררה הנוק' בקליפה בעוה"ר, וידוע הוא דהוא סוד קנאי"ם פוגעים בו (סנהדרין פ"א ע"ב), אותם הצדיקים שהם מצד הקנא"ה דרגא דברית. והנה כתוב בספר הנ"ל דשתי חמות הם, (הנוק' דקליפה כנגד לאה ורחל דקדושה) ושתיהן נתעוררו בעוה"ר. וידוע מדין הקנאים (עיין שם סנהדרין פ"ב ע"א) שאסור להרוג את הבועל רק בשעת הבעילה שעדיין הברית קודש בתוך היסוד דקליפה, מה שאין כן אם לא פגעו קנאים בשעת מעשה, משפטו חרוץ על פי קבלה יכרת וכו' ולא יהיה לו ער ועונה וכו' (מלאכי ב יב). (והנראה בטעם, דבשעת מעשה הנה רוחניות הנוק' דקליפה מתלבשת בהנוק' הגשמיות שבעולם הזה, על כן משפטו חרוץ על ידי בן אדם בעשיה גשמיות, מה שאין כן אחר כך הנה רק הרוחניות דקליפה קשורה בו ככלב, על כן לא ניתן משפטו לעשיה גשמיות). ובזה יתבארו דברי קודש הללו פינחס וכו' השיב את חמתי וכו', (הוא השיב את החמ"ה הנוק' דקליפ"ה שנתעוררה ובאת לשלוט ח"ו על שהכניסו וכו' בבנות א"ל נכר, והוא החזירה והשיבה למקומה לנוקבא דתהומא רבה), בקנאו את קנאתי בתוכ"ם, (רצ"ל שקינא בהיות עדיין קנאת"י, היינו סוד הברית דרגיה דיוס"ף בגימטריא קנא"ה, בתוכ"ם בתוך הקליפה שלא פירש זמרי ממנה, ואמר בתוכ"ם לשון רבים, דהיינו בהיות עדיין רוחניות הנוק' דקליפה משותפת עם הנוק' גשמיות והוא היה אחוז בטומאת שניהם, או להיות דתרין חמו"ת נינהו וכמ"ש לעיל, ואז ניתן הבועל לפגיעת הקנאים, ועל כן) ולא כליתי את בני ישראל וכו', מה שאין כן אילו לא קינא בהיות עדיין הקנא"ה (סוד הברית) בתוכ"ם, אז היה המשפט החרוץ על פי הקבלה וכנ"ל, על כן אמר ולא כליתי את בני ישראל, ולא היה מספיק לשיאמר אות"ם כמו שאמר בתוכ"ם, כי בתוכ"ם לא קאי על ישראל, וכנ"ל:

ט׳בענין הו' קטיעא (במדבר כה יב, עיין קידושין ס"ו ע"ב). צריך להבין דממה נפשך אי המסרה היא ביו"ד, למה לא נכתב קר"י וכתי"ב, ואי צריך להיות ו' זעירא, הוה ליה למימר ו' זעירא. והנראה דהנה ניתן לו הברית שלו"ם דרגא דיסוד צדיק המייחד הויה ואדני, וכתבו המקובלים שהיחוד השלם הוא סוד ש"פ צינורות, דהיינו כפל אותיות הויה על אותיות אד"ני, דהיינו י' פעמים א', ה' פעמים ד', ו' פעמים נ', ה' פעמים י', סך הכל בגימטריא ש"פ צנורות מנין שלו"ם עם הד' אותיות, שהוא הוא המייחד משים שלו"ם בבית המלך (עיין שבת קנ"ב ע"א). והנה ישל"ם י"י פעלך (הנאמר ברות (ב יב) אמה של מלכות) הוא ש"פ ממש (עיין בקרנים ובפירוש דן ידין). והנה בכדי לרמז הש"פ ממש, צריך להיות נכתב ביו"ד אתוון ישל"ם, אך אף על פי כן לא נכתבה יו"ד רק ו', כי דרגא דברית הוא ו' כנודע, כי גוף וברית חשבינן חד אלה תולדת יעקב יוסף (בראשית לז ב), ע"כ לרמז על שניהם היינו דרגא דברית היא ו', וגם צ"ל ביו"ד לרמז על היחוד ש"פ, נכתב ו' קטיעא שהוא ו' וי' כזה ו, נ"ל:

י׳עוד אני מדבר בענין ו' קטיעא (במדבר כה יב). דהנה פנחס זה אליהו (זוהר ח"ב ק"צ ע"א), שלקח ממנו יעקב למשכון הו' שבשמו ויבשר לבניו, כמו שאמרו רז"ל שעל כן יעקוב ה' פעמים מלא, ואלי"ה ה' פעמים חסר ו'. וצריך להבין למה לקח ממנו דוקא הוא"ו למשכון. והנראה דהנה כתב המגלה עמוקות דיעקב לקח מעשו היו"ד, דהנה עש"ו קראוהו (בראשית כה כה) על שם שהיה נגמר בשערות (עיין ב"ר פס"ג ח'), ואם כן הוה ליה עשו"י, ויעק"ב נקרא על שם שנאחז בעקב עשו (בראשית כה כו) הוה ליה לקרותו עק"ב. אך הסיבה הוא דניסן אייר סיון, נפלו לחלק יעקב ובהן הצלחת ישראל, ותמוז אב אלול לחלקו של עשו, ויעקב נטל ממנו בחזקה חודש אלול שיהיה הכנה לישראל לתשובה שלימה קודם יום הדין. והנה באל"ף בי"ת י"ב פשוטות, הם נגד י"ב חדשי השנה כמבואר בספר יצירה, והם הו"ז חט"י לנ"ס עצ"ק, דוק ותשכח שהיו"ד הוא נגד אלול, וזה שלקח ממנו יעקב היו"ד דהיינו חודש אלול. (וזה מה שנ"ל פירוש הפסוק (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, כי הו"ז נפל לחלק יעקב, וכאשר לקחו מעשו היו"ד גם כן, (וזה מה שאנו קוראין בפ' בסימן הזי"ו ל"ך והבן), אם כן הוז"י בגימטריא כ"ח. וזה כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, הגיד היינו המשיך לעמו כדי לתת להם נחלת גוים, כי אלול היה מהראוי להיות נחלת גוים נ"ל), על כן נקרא יעקוב ביו"ד שלקח מעקב עשו, שהיה מהראוי להיות נקרא עשו"י, זהו ויד"ו (דהיינו היו"ד שלו), אחזת בעקב עשו והבן, ולעתיד במהרה בימינו יוקח ממנו גם הוא"ו, כי הנה הוא עש"ו בגימטריא שלו"ם זה לעומת זה כי הוא שונא שלו"ם, ורבת שכנה לה נפשו עם שונא שלו"ם (תהלים קכ ו). ולדעתי הוא סוד תבירת הק' דקנה גער חית קנה (תהלים סח לא), שתשבר הו' שבק', וישאר ראשון לציון הנ"ה הנם (ישעיה מא כז), הנ"ה מלכך יבוא לך (זכריה ט ט, זוהר ח"ג רנ"א ע"ב), ושלו"ם הוא סוד הואו דרגא דברית דגוף וברית חשבינן חד, ואם כן כשיקח יעקב מעשו הו', יהיה יעקו"ב מלא בוא"ו, חושבן פק"ח עיניך (דניאל ט יח) פקיחא דעיינין, ובני עש"ו ע"ש יאכלם (ישעיה נ ט), על כן לקח יעקב מאליהו המבשר שלום הוא"ו דייקא למשכון וקבעה בשמו, לרמז שעתיד להיות כך כשיקח הוא"ו מהשונא שלום. והנה פנחס אליהו בקנאותו קנאת הברית, ניתן לו השלום נרמז בו ו' קטיעא, לרמז שיקח ממנו יעקב הוא"ו למשכון, והנה ו' קטיעא כזה ו' הוא יו"ד וא"ו, שאלו הב' אותיות יהיו חסרים מהשונא שלו"ם, שהיה ראוי מעת הוולדו להקרא עשו"י, ולקח יעקב מתחילה היו"ד, ולעתיד יקח הו' במהרה בימינו אמן, והבן:

י״אוהיתה לו ולזרעו וכו' תחת אשר קינא לאלהיו ויכפר על בני ישראל (במדבר כה יג). הנה כבר קדם לומר בתחילה איזה מצוה עשה, ואמר (במדבר כה יב) לכן אמור וכו' והיתה וכו', למה חזר לומר תחת אשר וכו'. אך הוא לנתינת טעם למה יגיע השכר לו ולזרעו, אמר בטעם שהוא גם כן קינא לאלקיו הוא אבינו שבשמים ויכפר על הבנים הם בני ישראל, על כן גם כן יקחו הוא וזרעו השכר משלם:

י״בוהיתה לו ולזרעו אחרי"ו (במדבר כה יג). למאן דס"ל פינחס הוא אליה"ו (זוהר ח"ב ק"צ ע"א), לא יצדק אחרי"ו. י"ל דקא משמע לן מאי דאיבעייא להו להפוסקים מי שנלקח ח"י לגן עדן כגון רבי יהושע בן לוי (כתובות ע"ז ע"ב) , אם אשתו מותרת, והנה נשמע מהתורה דמיקרי אחריו, כיון שנסתלק מזה העולם:

י״גבמדרש (במ"ר פכ"א א') לכן אמור הנני וכו' (במדבר כה יב). גדול השלום שניתן לפנחס, שאין העולם מתנהג אלא בשלום וכו', ואם בא מן הדרך כו' וכן שחרית כו' ובאמש וכו' שמע ישראל כו' התפלה כו' ובברכת כהנים כו', עכ"ל. בא לתרץ לשון לכן אמור. על כן קאמר דהכוונה הוא שתאמר לו דבר כזה אשר הוא (מוזכר) בכל מקום, דהיינו השלו"ם נאמר לתורה ולתפלה ולברכת כהנים ובין אדם לחבירו בשחרית וערבית, והוא מדה כנגד מדה פינחס וכו' השיב את חמתי וכו' ולא כליתי וכו' (במדבר כה יא) וגרם קיום העולם, לכן אמור וכו', דהיינו אתן לו דבר המקיים כל העולם, והבן:

י״דשם (במ"ר פכ"א א') אמר רבי שמעון בן חלפתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום וכו'. בא גם כן לתרץ לכן אמו"ר (במדבר כה יב), לשון אימרא המצמצם שפת הבגד, היינו אתן לו דבר כזה המצמצם ומחזיק הברכה לבל ישפך לחוץ הוא השלום, והיא מדה כנגד מדה הוא השיב את חמתי (וצמצמו) מעל בני ישראל וכו' (במדבר כה יא), לכן אמור אתן לו דבר המצמצם הברכה לישראל, לבל יושפע הברכה לזרים רק לישראל, והבן:

ט״ושם (במ"ר פכ"א ד') צרור את המדינים (במדבר כה יז). למה כי צוררים הם לכם, מכאן אמרו חכמים הבא להורגך השכם להורגו. בא לתרץ למה לא נאמר רשעתם תחילה, כמו בעמלק נאמר לשמואל (שמואל א' טו ב) פקדתי אשר עשה עמלק לישראל וכו', (שמואל א' טו ג) ועתה לך והכית וכו'. ובכאן נאמר קודם הנקמה, ואחר כך החטא באומרו צרור וכו' כי צוררים וכו'. לזה אמרו דמכאן אמרו חז"ל הבא וכו' השכם להרגו, הנה להוכיח זה נאמר צרור, קודם כי צוררים וכו':

ט״זשם (במ"ר פכ"א ה') צרור את המדינים (במדבר כה יז). אף על פי שכתבתי (דברים כ י) כי תקרב אל עיר וכו', לאלו לא תעשה כן לא תדרש שלמם וכו'. בא לדייק תיבת צרור שאין לו ביאור, וגם הוא מיותר דלא הוה ליה למימר רק הכה את המדינים, או לך והכית וכו'. אך בא להורות להתנהג עמהם כדרך הצורר אשר אינו מבקש שלום שונאו בשום אופן, רק מבקש לנקום. והנה אף על פי שהפסוק (דברים כג ז) לא תדרש שלומם וכו' במואבים נאמר, זיל בתר טעמא ואשר שכר עליך את בלעם וכו' (דברים כג ה), הנה גם המדינים מישך שייכי בזה. רק דלשם במשנה תורה כשאמר משה, כבר נעשה נקמה במדין ונשכח זכרם:

י״זדבר אחר (במ"ר פכ"א ו') צרור את המדינים (במדבר כה יז). לפי שכתבתי (דברים כ יט) כי תצור וכו' לא תשחית את עצה וכו'. בא גם כן לדייק צרו"ר, להתנהג בנקמה כדרך הצורר העושה כליה לגמרי מבלי חמלה:

י״חשם (במ"ר פכ"א י') ותקרבנה בנות צלפחד (במדבר כז א). אותו הדור היו הנשים גודרות וכו'. בא לתרץ ותקרבנ"ה, דלא הוה ליה למימר רק ויאמר"ו בנות צלפחד ואמר ותקרבנ"ה. רצ"ל הנשים הקריבו מה שהאנשים ריחקו, היינו ארץ ישראל שהאנשים ריחקו והנשים חיבבו אותה והקריבו: נחסר כאן התחלת המאמר:

י״טפינחס (במדבר כה יא). הוא בגימטריא יצח"ק סוד הדין. אבל נמסר בכאן י' זעירא, והנה י' זעיר"א בגימטריא רחמי"ם, והנה הש"י הוסיף לו י' זעירא, להורות שניתן לו הרחמים ועל ידי זה יעלה מנין שמו מנין יצח"ק סוד הדין, להורות שהשיב את החימה והדין, ועל ידי זה יטול שכרו ברחמים:

כ׳ראובן בכור ישראל (במדבר כו ה). אומרו שהוא בכור ישראל, וכן בפרשת במדבר (א כ), ומי לא ידע בכל אלה. ואחשוב דהנה ידוע מי שעושה כזאת מה שאירע ליעקב, דהיינו שותה בכוס זה וכו', הלא בני תמורה יקראו הבנים הנולדים ואין להם חלק בקדושה (נדרים כ' ע"ב). והנה גם בכאן קרה כענין הזה שניתנה בכורה ליוסף בכור רחל, כי עליו היתה המחשבה כמבואר בזהר, אבל על כל פנים לא נפגם ראובן מהקדושה, ולמה תהיה כזאת. והנה בודאי הוא שיעקב אנוס היה, אך קשה למה קרה כזאת ליעקב אבינו הלא רגלי חסידיו (ישמור) (שמואל א' ב ט, עיין יומא ל"ח ע"ב), ולמה הזמין הש"י לפניו דבר אשר לא יוכשר בעיני השם. ואחשבה להתבונן במקרא קודש בפרשת ויצא (בראשית כט כג) באומרו ויהי בערב ויקח את לאה וכו' ויבוא אליה. הנה ויבו"א אלי"ה מיותר לגמרי וכן בכל האמהות, כי הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה. והנראה לי דמשמיענו צדקת יעקב שחשש מאוד לרמאות לבן, כמובן באמרו ברחל בתך הקטנה (בראשית כט יח). והנה הגם שהתנה עמו, אף על פי כן לא האמין וחשש לרמאות פן החליפה ויהיה ח"ו שותה בכוס זה וכו', על כן לתקן את זאת מה דאפשר, היה יעקב בסתם מכוין לגוף זאת האשה תהיה מי שתהיה. וז"ש ויבוא אליה דייקא, שלא נתכוין דוקא לרחל רק אליה היינו לגוף הלזה, ואם כן היה ראובן בכור ישראל גם כן ולא רק בכור לאה, רק אף על פי כן להיותו רוצה במחשבתו דוקא ברחל, החזיר השם ית' האבידה לבעליה, אבל לא נדחה ראובן מקדושתו ח"ו כי היה בכור ישראל. וז"ש לו יעקב ראובן בכרי אתה (בראשית מט ג), ולא דוקא בכור לאה. וזה שמשמיענו זאת התורה בכאן בהתייחס ישראל, ובפרט בפרשה הלזו שהש"י חתם שמו על משפחותיהם והעיד עליהם שהם כולם זרע אמת (עיין פסיקתא דר"כ פי"א ו'), ועיין לקמן:

כ״אחנוך משפחת החנוכי (במדבר כו ה). הנה אמרו רז"ל (פסיקתא דר"כ פי"א ו') שהש"י העיד עליהם שלא שלטו המצריים בנשותיהם. ולמה דוקא במנין ובמספר הלזה. אך הוא לפי מ"ש לעיל במאמר בלק הנה עם יצא ממצרים (במדבר כב ה) , עם בלי שם ממצרים יצא, היינו מהמצריים ששלטו בנשותיהם, וכעת ביותר כאשר ראו האומות שהחלו לזנות אל בנות מואב, תתחזק ח"ו סברתם כאמור כי בני זנונים המה וטבע המוליד הוא בנולד, על כן העיד בכאן הש"י עליהם ויתפרכון וישתתקון הדוברים על צדיק עתק. ומה שהש"י העיד עליהם בשם י"ה דוקא, הוא שזה השם נחתם י' באיש וה"א באשה (סוטה י"ז ע"א), להורות שהאנשים והנשים לא נתנו חילם לזרים. וגם י"ה הוא עולם המחשבה, דלא מיבעיא במעשה שהיו כולם טהורים, אלא אפילו במחשבה בבחינת בני תמורה ח"ו לא פגמו, ומעשה אבותיהם הקדושים בידיהם, עיין מ"ש לעיל בפסוק ראובן בכר ישראל ויונעם לך:

כ״בבמנין ומספר בני ראובן ושבע מאות ושלשים ושב"ע בוא"ו (במדבר כו ז). ובמנין כללות ישראל שבע מאות ושלשים בלא וא"ו (במדבר כו נא), כן נמסר. נ"ל דכתיב בבלעם (במדבר כד א) וירא בלעם כי טוב בעיני י"י לברך את ישראל וכו', (במדבר כד ב) וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו וכו'. ולא אאריך. ואומר לך הנ"ל כללות ישראל המה מבורכים מאבותיהם, הברכה נמסרה להם והתברכ"ו ב"ך ובזרעך אחריך וכו'. והנה ידוע הברכה העליונה אינה פחותה מאלף, ומעתה תתבונן בלעם ראה כי טוב בעיני י"י לברך את ישראל, וראה כי בכללותם אי אפשר לקללם, ועשה תחבולה וראה כל שבט ושבט לבדו ואפשר שתתקיים הברכה בשאר, ועל כל שבט יחול ח"ו הקללה על שונאיהם, ותהי עליו רוח אלקים שלא היה יכול לקללם אפילו שבט שבט. והנה מספר אלף הוא ברכה עליונה, על כן בשבט אחד כשמזכיר מספר הפחות מאלף, מחברו בוא"ו החיבור עם האלפים, כי בשבט אחד אין כל כך סגולה לברכה, מה שאין כן בכללות ישראל שהברכה בודאי אצלם, הנה האלפים בפני עצמם והפחותים בפני עצמם, להורות שבודאי על כללותם ישנם הברכה:

כ״גויהיו לנס (במדבר כו י). יש לפרש על פי מ"ש האר"י ז"ל עתידים קרח ועדתו לעלות, בסוד צדי"ק כתמ"ר יפר"ח (תהלים צב יג) ס"ת קר"ח. וזהו שמרמז ויהי"ו לנ"ס, שאמרו רז"ל (ברכות ד' ע"ב) מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי, מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל נפלה ולא תוסיף וכו' (עמוס ה ב), ואפילו הכי חזר דוד וסמכה ברוח הקודש (באות הסמ"ך) סומך י"י לכל הנופלים (תהלים קמה יד). והנה הדברים עתיקין מה שהסמ"ך סומכת להנו"ן, זה יהיה לעתיד לבא במהרה בימינו הכל בשלימות, שאז לא תוסיף קום מעצמה, רק שהסומך לכל הנופלים יבוא ויקימנה (עיין זוהר ח"ג ו' ע"א), ואז גם כל הנופלים שבעדת קרח יקומו. וזהו ויהי"ו לנ"ס, יהיה להם הויה חדשה בעת אשר הסמ"ך תסמו"ך את הנו"ן, והבן כי קצרתי:

כ״דובני קרח לא מתו (במדבר כו יא). שמעתי מאת כבוד אדמו"ר הרב הק' מהרמ"ח זצוק"ל רמז הפסוק ובני קרח לא מתו. הגם כי קרח בעל המחלוקת מת, עם כל זה בני קרח תלמידיו בעלי המחלוקת לא מתו, כי בכל דור ודור יש ניגוד מבעלי המחלוקת על הצדיקים וההולכים בתום, ונ"ל דנפקא מינה למיבעי רחמי:

כ״הלאזני וכו' (במדבר כו טז). כתב רש"י ז"ל שהוא אצבו"ן, ולא ידעתי מפני מה נשתנה שמו, עד כאן דבריו. ונ"ל שהתורה מרמזת מה שאמרו רז"ל (כתובות ה' ע"ב) למה אצבעותיו של אדם משופין כיתידות שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יתן אצבעו באזנו. ועל כן מרמזת התורה במשפחת אצבו"ן שהוא לשון אצב"ע, לקרותו אזנ"י שהוא נברא עבור האז"ן, נ"ל:

כ״ולצפון משפחת הצפונ"י (במדבר כו טו). ב' במסורה. דין. ואידך ואת הצפונ"י ארחיק מעליכם (יואל ב כ). רמיזת המסורה לפי מה שאמרו רז"ל בזהר (ח"ב קמ"ט ע"ב) להיות בעת העמדת התולדות והמשפחות הם על ידי היצר הרע, על כן מוכרחים למות להתיך הזוהמא ואין להם קיום בגוף, מה שאין כן לעתיד תהיה העמדת התולדות על ידי אש הגבורות הקדושות ויתקיימו לעד, כי יהיה ביטל היצר הרע. וזה רמיזת המסורה לצפו"ן משפחת הצפונ"י, משפחות הנולדים מצד הצפונ"י היינו היצר הרע, אותן המשפחות צריך לצפנם ולהטמינם בעפר, מה שאין כן לעתיד ולא אתן אתכם עוד חרפה בגוים (יואל ב יט) לומר הנה ככל הגוים בני ישראל שאין להם קיום בגוף, ולעתיד לא יהיה כן כי ואת הצפונ"י ארחיק מעליכם וכו'. וז"ש אחר כך (יואל ב כא) אל תיראי אדמה וכו', נ"ל:

כ״זיש להתבונן שבמנין כל השבטים לא נאמר אלה בהתחלת המפקד, רק באפרי"ם (במדבר כו לה) וד"ן (במדבר כו מב). ואחשבה להיות תיבת אל"ה, (בהחשב האלף לאלף בסוד הקטן יהיה לאלף (ישעיה ס כב), ואיכה ירדף אחד אלף (דברים לב ל)), הוא בגימטריא ה' פעמים או"ר הנזכר במעשה בראשית, שהוא סוד ה' חסדים. וידוע שאחר החטא עשה י"י אלקים לאדם ולאשתו כתנות עו"ר (בעי"ן) (בראשית ג כא), ובתורתו של ר' מאיר (ששמו הוא מאיר לשון או"ר), היה כתוב כתנות או"ר (ב"ר פ"כ י"ב). והנה בסיבת החטא שנגנז האו"ר ונתחלף עו"ר (בעי"ן (זוהר ח"א ל"ו ע"ב)), מזה נמשך שיש שליטה לעי"ן הר"ע, וכאשר יושפע על האדם בחינת או"ר בבחינת ה' פעמים או"ר ה' חסדים, אזי נמתקים הה' גבורות ואין שליטה לעין (והבן, ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו). והנה מנשה נתברך ממפקד הראשון שבחומש הפקודים עד המפקד הלז בעשרים אלף וחמש מאות, כמו שאמרו רז"ל (ילקו"ש יהושע רמז י"ז) בפסוק (יהושע יז יד) אשר עד כ"ה ברכני ד', מה שאין כן מאפרים אדרבא נחסרו, (ואפשר מזה הטעם הקדים בכאן מנשה לאפרים (במדבר כו כח) להקדים הברכה). וזה שהוסיף בכאן תיבת אל"ה באפרים להעניקו מברכת או"ר. להאכילו נחלת אביו שלא תשלוט בו עין. ובדן הוא להיפך שלא ישלוט בו עין, להיות מפקדו דבר חידוש שלא היה רק משפחה אחת, ועם כל זה לא תמצא כמספרו בכל השבטים זולת יהודה שהוא מלך, ולהצילו מעי"ן נכתב בו תיבת אל"ה, כנ"ל:

כ״חכן וכו' אחי אביה"ם (במדבר כז ז). במ"ם שלא כמשפט הלשון לנקיבה. אך לפי מה שאמרו רז"ל (ב"ב קט"ז ע"ב) שהוא שחלקו עם אחי צלפחד בנכסי חפר, וגם חלק בכורה נטלו, אם כן נטלו כזכרים. וצלפחד הוא היורש לחפר, והם נטלו נחלת צלפחד, על כן נאמר בהם משפט לשון הזכר, כי צלפחד הזכר הוא היורש, מה שאין כן אחר כך והעברת את נחלת אביה"ן הם נכסי צלפחד, הן היורשים והן נקבות נאמר אביה"ן:

כ״טיש להתבונן שלא החתים השם י"ה בשמות השבטים רק במשפחות, רק בראובן שמעון זבולון אמר הראובנ"י (במדבר כו ז) השמעונ"י (במדבר כו יד) הזבולונ"י (במדבר כו כז). והנראה דיובן גם כן ע"ד חז"ל (פסיקתא דר"כ פי"א ו') שהחתים הש"י שמו עליהם, להיות להם לעדות שלא שלטו בנשותיהם. וכתבנו לעיל שעל כן דוקא זה השם נחתם, להורות דאפילו כח החושב והדמיון לפועל רע ומגונה לא היה בהם. וכתבנו דדוקא במפקד הזה נחתם, כי היה אחר המעשה דעון השיטים בזנות, והיה מקום לטענת האומות באמרם כי זנתה אמם במעשה או במחשבה וטבע המוליד בנולד, על כן החתים הש"י שמו עליהם. והנה בשבטים לא היה צריך לחתום שמו, כי לא היה יעקב בשעבוד מצרים, אך באלו הג' שבטים מצאנו ראינו שאמרה אמם בעת הוולדם בקראה שמותם דברים שיורו להמון עם כדברי חשק ח"ו, בראובן אמרה כי עתה יאהבני אישי (בראשית כט לב), ובשמעון כי שמע י"י כי שנואה אנכי (שם בראשית כט לג), (ובודאי לא היתה שנואה לגמרי ח"ו, רק שאהב את רחל ממנה כמ"ש הכתוב (בראשית כט ל)), ובזבולון הפעם יזבלני אישי (שם בראשית ל כ), והחסר תבונה השומע זה דברים כאלו שיצאו מפי הצדיקית, יחשוב שהם כדברי חשק שרצתה שבעלה ירבה תשמישו עמה, וזה פועל מגונה לצדיקים, ע"כ טבע המוליד בנולד, ובפרט בשמעון שעיקר המעשה דשיטים היה בשבטו, ובאמת לא כן כוונת הצדיקית רק כוונתה להעמיד תולדות קדושים ולרבות ענפי הקדושה, ולא לבם הלך ברבות תאוותם, על כן באלו הג' שבטים החתים הש"י שמו שם המחשבה, להורות כי שגבה מחשבות אמם בקדושה, והבן:

ל׳יש להתבונן השינוי לטובה אשר במקראי קדש הללו, בכולם כתיב אלה משפחות פלוני, חוץ גד ואשר אפרים כתיב משפחות בני פלוני, ובבנימין כתיב (במדבר כו מא) אלה בני בנימין למשפחות. והנראה דהנה כתב הטור שעשו להם המנהג הזה במצרים להיקראות כל אחד בייחוס המשפחה, בכדי שלא יתערבו בגוים, ושמו להם לראש כל אחד את ראש היחוס ממשפחתו. והנראה לפי זה כי יש מהם שלא נחלקו למשפחות, כל זמן שהיה ראש השבט בעצמו קיים, לא היו מתייחסים רק אחר ראש השבט, ויש מהם שבעוד ראש השבט קיים, עם כל זה כבר התחילו להתייחס אחר ראש משפחתם. והנה כל אילו שנחלקו למשפחות בעוד ראש השבט קיים, נאמר בהם אלה משפחות פלוני, שבעודו בחיים כבר נחלקו למשפחות, אבל גד אפרים אשר לא נחלקו למשפחות בעוד ראש השבט קיים, רק היו מתייחסים אחר ראש השבט, רק אחר פטירת השבט נתייחסו ונחלקו למשפחות, על כן נאמר בהם משפחות בני פלוני ולא משפחות פלוני, כי לא היה קיים אז בחילוק המשפחות, ונראה שלא רצו באילו הג' שבטים להיקראות על שם יחוס המשפחה, רק על שם ראש השבט בעוד השבט קיים, כי אלו הג' ברכם יעקב ומשה בריבוי, אפרים אמר יעקב וזרעו יהיה מלא הגוים (בראשית מח יט), ומשה אמר והם רבבות אפרים וכו' (דברים לג יז). גד אמר יעקב גד גדוד יגודנו (בראשית מט יט), לשון גדודים רבים, ומשה אמר ברוך מרחיב גד (דברים לג כ). אשר אמר משה ברוך מבנים אשר (דברים לג כד). ועל כן להיות אלו הג' נתברכו בריבוי, לא רצו להתחלק למשפחות, כי יותר יוכר הריבוי בהתייחס כולם אחר שם אחד, נ"ל. ובבנימין שאמר בו אלה בני בנימין למשפחותם, הנראה כי הגם שנתחלקו למשפחות, עם כל זה נתייחסו גם אחר בנימין, והיו מתייחסים למשל שופמי בנימיני חופמי בנימיני, והנראה שעשו כזאת שלא לבטל שם העיקר, להיות יעקב בעצמו קראו זה השם (בראשית לה יח), מה שאין כן אינך האמהות קראו להן שמות, ולכבוד יעקב עשו זה, וגם כי אמו קראתו בן אוני ויעקב רצה לתקן וקראו בנימין, על כן רצו גם בניו לתקן וייחסו לעצמם השם בנימין. וז"ש אלה בני בנימין למשפחותם, רצ"ל אל שם המשפחות נתייחס גם כן בני בנימין, כתבתי כל זה מדעתי והש"י יודע האמת:

ל״אוראיתה אותה ונאספת אל עמך גם אתה כאשר וכו' (במדבר כז יג). ג"ם את"ה מיותר. ויובן על פי מה דקיימא לן דפטירת משה היה בשבת במנחה, ועל זה הקשה הרא"ש כמה קושיות, והעלה בחשבונו דנפטר בערב שבת. ותירץ הרב בעל עשרה מאמרות דבאמת נסתלק ממנו פנימיות נשמתו בערב שבת, ועיין שם אריכות דבריו הנעימים. ואם כן שני עניינים היו, אסיפת נשמתו וגניזת גופו. וז"ש ונאספת אל עמיך, ואחר כך ג"ם את"ה, היינו גופך הטהור, והבן כי קצרתי:

ל״בליצר משפחת היצרי לשלם משפחת השלמי (במדבר כו מט). נאמר לי רמיזת הפסוק בשם הרב הק' מהרז"ב זצוק"ל שאמר בשם אביו הרב הק' מהרי"מ זצוק"ל, שהפסוק מרמז ליצר, כשהאדם חפץ לילך אחר עצת היצר באיזה דבר, משפחת היצרי הרבה משפחות וסייעתות יהיו לו לילך אחר היצר. לשל"ם כשרוצה להלוך בשלימות העבודה, משפחת השלמי כנ"ל. והשלים הוא ז"ל ואמר גם כן על דרך זה לתתן משפחת התחני (במדבר כו לה), כשאדם רוצה להתפלל ולהתחנן, אזי משפחתת התחני, וכנ"ל:

ל״גויקרב משה את משפט"ן לפני י"י (במדבר כז ה). ענין אומרו ויקר"ב, ולא אמר כן במקושש ובטמאים לנפש אדם. וגם משפט"ן בנו"ן רבתי. כאשר תעיין בליקוטי תורה סוד הירושה, ותבין סוד הנו"ן רבתי היא בינ"ה, וסוד משפט הוא זעיר אנפין, ולפני י"י סוד מלכות, תבין סוד הקירוב של כל הבחינות להבין סוד הירושה והנחלה שאין לה הפסק, ויראתי להרחיב הדיבור עד אשר יורנו הש"י האמת. והנה לא אמר להם משה עמדו ואשמעה וכו' כמו בהטמאים לנפש אדם (במדבר ט ח), כי אל תרבה שיחה עם האשה (אבות פ"א מ"ה):

ל״דויקרב משה את משפטן וכו' (במדבר כז ה) לא נאמר כן במקום אחר. ונרמז לדעתי דהנה נאמר (ירמיה לא כא) נקבה תסובב גבר. ודרשו חז"ל (שהש"ר פ"א) דבעולם הזה לקחו כעין נקבה עשור נכסי, דהיינו ז' עממין מן הע' אומות, ולעתיד במהרה בימינו יקחו כולם. והנה כשישראל מקרבין את עצמם באיתערותם בלבד לתורה ולעבודה, הם בבחינת בנים משפיעים. מה שאין כן על ידי איתערותא דלעילא, הם בבחינת בנות מקבלים. והנה במהרה בימינו הגם שח"ו ישראל לא יהיו ראוים ויהיו רק במדריגות בנות, הש"י יאמר למעני למעני אעשה (ישעיה מח יא), ואף על פי כן ירשו כל העולם כי אם אין בן, הבנות יורשת הכל. וז"ש ויקרב משה את משפטן לפני י"י, שהמשפט שלהם ראוי גם לפני י"י, שהש"י יקיים מצות תורתו. וזה לדעתי יש לפרש המסורה כן בנות צלפחד דבר"ת. ואידך ואני אשימם דבר"ת בים (מלכים א' ה כג). ולפי הנ"ל רצ"ל כן בנות צלפחד דברת, שבאם אין בן תירש הבת, ואני אשימם דברת בים, רצ"ל הדיבור הזה גם כן אשים בי"ם, המלכיות שנמשלו לים, והיה זה לטענה בגלות:

ל״הוידבר משה אל י"י לאמר (במדבר כז טו). ענין הלאמ"ר נ"ל פירושו לדורות, שתאמר התפלה הזאת בכל דור ודור יפקוד י"י וכו' (במדבר כז טז), כי משה אדונינו לא בעד בני דורו בלבד התפלל, רק בעד כל דור ודור עד מלך המשיח, והוא בסגולה לומר התפלה הזאת בכל דור ודור כשרואין שהדור שמם ח"ו מבלי מורה ומנהיג. וכיון שתפילתו היתה על כל הדורות, ידוקדק אומרו ית' קח ל"ך דייקא (במדבר כז יח), ר"ל לדורך קח את יהושע, ולדורות עולם הנה אני אני המתנשא לכל לראש. וגם כן קח לך את יהושע בן נון וכו' וסמכת וכו' ונתת מהודך עליו למען ישמעו כל עדת וכו' (במדבר כז כ), היינו ישמעו בכל דור ודור, שהסמיכה תהיה נוהגת בכל דור מדור לדור, כיון שאתה תסמוך אותו הוא יסמוך לדור שאחריו. ובזה ידוקדק גם כן אומרו ית' וצויתה אותו לעיניהם (במדבר כז יט), דלא פירש מהו הציווי. וגם לעיניה"ם לא ידוקדק, בפניה"ם הוה ליה למימר. ולפי מ"ש יונח דהכי קאמר וצויתה אותו לעיניה"ם, דרצ"ל שתצוה אותו על עיני העדה, שימנה הוא עינים לעדה לדור אחריו ומהם לדור אחריהם. והנה לא נצטווה משה שיסמיך עוד רבים מבני ישראל, דוק נא בדברי מרן האר"י ז"ל על משנת משה קבל וכו' (אבות פ"א מ"א), אומרו ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים, דיהושע היה בוחן גדול והיה בו כח לקבל כל התורה במסירה ממשה, מה שאין כן אחר כך לא היה בכח איש פרטי לקבל כל התורה רק לרבים, עיין שם. וזה שציוה הש"י למשה שהוא אינו צריך לסמוך רק את יהושע, שבזה יראו כל ישראל שכוחו גדול, וצויתה אותו לעיניהם שיסמוך עינים רבים, שלא יעצרו עוד כח לקבל כל התורה בפרטיית האיש:

ל״ויפקוד י"י וכו' (במדבר כז טז). במדרש (במ"ר פכ"א י"ד) אמרו רז"ל על זה הפסוק כל שהוא מבקש צרכי צבור, כאלו בא בזרוע. ונ"ל דדיוקם הוא מדלא קאמר משה בדרך תפלה פקוד נא י"י וכו', וכמ"ש בתפלתו על מרים רפא נא לה (במדבר יב יג), וכמ"ש סלח נא וכו' (במדבר יד יט), ואמר יפקוד כמצוה בציווי. על כרחך הוא להיות שהוא צרכי צבור, בא כביכול בזרוע. ולפי זה ידוקדק הלאמ"ר, שאמר שבודאי הש"י כביכול ברב טוב הנהגתו ברחמים לצבור, כביכול בהכרח יחזיר לו תשובה טובה, (וח"ו שיהיה הש"י מוכרח, רק כן הנהגתו ברחמים לזרע ישורון), ויהיה גם כן פירושו לאמ"ר לדורות, כל מי שמבקש איזה בקשה יכללנה בצרכי צבור, ובטוח שלא תשוב תפילתו ריקם, ואתה הבן:

ל״זאלקי הרוחות לכל בשר (במדבר כז טז). כבר דקדקו רז"ל (במ"ר פכ"א ט"ו) למה אמר בכאן דוקא אלקי הרוחות, ואמרו שיבקש שימנה פרנס כזה שיהיה יכול להלוך נגד רוחו ודעתו של כל אחד, ועדיין לא ידענו למה בחר ברוחו"ת, ולא בנשמו"ת ונפשו"ת, ובפרט אם הכוונה על הדעת השכל והמחשבה הלא זה פעולת הנשמה, כי מהרוח הוא רק פעולת הדבור, כמו שתירגם אונקלס לרוח ממללא. וגם למה אמר לכ"ל בש"ר, ולא לכל אד"ם או לכל אי"ש. ואחשבה לדעת דהנה הפרנס והמנהיג והרב עם תלמידיו, הם בדמיון איש ואשה משפיע ומקבל כנודע, וכמקרה איש ואשתו יקרה להם, דהנה כשבעל האשה מסתלק ח"ו, הגם שתנשא לאחר וישפיע לה, עם כל זה לא קא מיתדר לה עמו, משום ההוא רוחא דשדא קמאה בגווה דמקשקש במעהא, כנודע מזוהר הק' (ח"ג רפ"א ע"א) בסוד היבום, וההוא רוחא אינו מתאחד עם הב', אם לא שהוא גואלו הקרוב אליו משורש אחד מענפי הקדושה, על כן סוד היבום הוא דוקא לאחיו כנודע, וההוא רוחא הושלך בגווה על ידי הצנור הקדוש הנקרא כל בש"ר. והנה כמקרה הזה קרה להרב עם תלמידיו, כשמסתלק הרב לעולם העליון הגם שישאבו התלמידים שפע תורה ועבודה מרב אחר, לא תנוח דעתם משום ההוא רוחא דשדא בגווייהו הראשון דמקשקש במיעיהם, לו יהיה השני גדול בערך הראשון, (ובאלה הדברים תנוח דעתינו שלא יהיו דברי רז"ל סותרים אהדדי (עיין בזהר הרקיע), שאמרו (הוריות י"ג ע"א) מלך שמת כל ישראל ראויים להיות מלכים, תלמיד חכם שמת אין לו תמורה, ובמקום אחר דרשו (יומא ל"ח ע"ב) וזרח השמש ובא השמש (קהלת א ה), עד שלא שקעה שמשו של פלוני זרחה שמשו של פלוני, ואמרו אין צדיק נפטר מן העולם עד שיהיה צדיק כמותו בעולם, והנה היא סתירה מופלגת. ובמה שכתבנו דבריהם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, כי הגם שיהיה צדיק כמוהו בעולם, לתלמידיו לא נקרא תמורה) והבן, זולת אם הצדיק הב' הוא גם כן מאותו שורש הקדושה של הראשון וממקור אחד יצאו, תנוח במעט דעת התלמידים בו כדמיון האשה ביבום האח, (אבל בודאי אינו כמו הראשון), דוק ותשכח בתלמידי רבי מאיר אצל ר' יהודא, הגם שהלכה כרבי יהודא לגבי רבי מאיר, והבן. והנה לפי זה שהצדיק המשפיע לעם דרכי י"י, הוא בחינת צדיק יסוד עול"ם הנקרא כ"ל בש"ר (תהלים קמה כא), והוא המשליך הרוח במיעיהם, והבן מאד. ועתה אחיי וריעיי התבוננו נא דברי הרועה הנאמן שביקש מהש"י, להיות הוא שדא בגווייהו בכל ישראל רוחא קדישא מדרגיה דיליה דרגא דדעת, והיה מתיירא הגם שיעמוד צדיק אחר אחריו להשפיע, עם כל זה לא תנוח דעת הצאן קדשים מחמת ההוא רוחא דשדא בגווייהו הרעיא מהימנא, ויהיו התלמידים נפרדים בדעתם מן הרב ולא תתיישב דעתם, ויהיו נפרדים זה מזה התלמידים גם כן ולא יוכלו לקבל ההשפעה. על כן ביקש יפקוד י"י שאתה הוא אלקי הרוחות לכל בשר, דהיינו שאתה הוא האלקים לכל הרוחות דשביק צדיק יסוד עולם הנקרא כ"ל בש"ר, תפקוד איש על העדה שיהיה מבחינתי ושורשי שתניח דעת בניך בו, ולא יהיו הרבה דיעות במטתו שלשלמה המלך שהשלום שלו. וזה שרמזו רז"ל בדברי קדשם שיהיה יכול להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד, נגד דעתו של כל אחד, להיות הרוח שבהם שהניח הרועה הנאמן היה מדרגא דדע"ת, ועיין בדברי רש"י ותראה פלאות. והשיב לו הש"י (במדבר כז יח) קח ל"ך דייקא, שיהיה ראוי' לך לבחינתך לדעת"ך, את יהושע בן נון איש אשר רוח בו, שאתה בעצמך השפעת בו תמיד רוח הדעת שבך, וכעת גם כן בהיותך בגדלות המדריגה סמוך לפטירתך, וסמכת את ידך עליו ונתת מהודך עליו למען ישמעו (אליו) כל בני ישראל, ותנוח דעתם בו כיון שהוא מבחינתך מושפע ממך, הגם שיהיה מהודך ולא כל הודך, עם כל זה מחמת שיהיה משורשך ישמעו אליו. בינו נא אחיי וריעיי בדברים הללו המסולאים בפז ותראו האמת, כי אלו נתנו אל לבם זה אנשי דורינו, היו משתוממים על מה שגרמו עוונותינו פירוד לבבות החרדים אל י"י ולתורתו ונעשית התורה כאלפי אלפים תורות, הש"י ירחם עלינו וישיב שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה ויסיר ממנו יגון ואנחה:

ל״חאשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם וכו' (במדבר כז יז). הלשון כפול שהיה די לשיאמר רק אשר יוציאם וכו', ודברי רז"ל (ספרי כג) ידועים, עם כל זה כפלים לתושיה. אך הוא לדעתי דהנה הצדיק המתפלל והמשפיע לבני דורו, צריך ליתן אל לבו כל הצטרכותם בעסקי העולם הזה ולהתבונן בתקנתם כדי לידע מה להתפלל עבורם, והתבונן בדברי רז"ל במסכת תענית (כ"ד ע"ב) שעשו תחבולה שילך רבי יהודא [לשוק] שיראה שהעולם הוא ברעבון, ותיכף התפלל וענהו הש"י. והנה אז כשמעיין הצדיק בעסקי דורו להתפלל עבורם ולהשפיע להם, אז נקרא בבחינת פנים בפנים עם בני דורו, אך זה אי אפשר כל הימים להצדיק, כי מאין יהיה לו כח ויכולת להשפיע, אם לא ידבק את עצמו ויקשר נשמתו בחיי החיים אשר לו הכח והמשלה ובידו לגדל ולחזק לכל והבן, על כן בהכרח הוא להצדיק שימנע את עצמו לפעמים מלעיין בעסקי העולם, ויתבודד את עצמו עם קונו ואז תוגדל מעלתו, ואצל בני העולם הוא חסרון בעת הזאת שהוא עמם אז בבחינת אחור בפנים, אבל אף על פי כן טובה גדולה הוא להם לאחר כך, כי על ידי זה ישוב עליהם אחר כך ויאר פניו אליהם ברב טוב גנזי ברכה וישועה ורחמים על ידי הארתו שקיבל מהאור העליון, (אחיי וריעיי כאשר תרצו ותתאוה נפשיכם להבין דברינו בטוב טעם, אזי טעמו נא מעץ החיים שער מטי ולא מטי בעולם העקודים ויאירו עיניכם ויגל לבבכם). וז"ש אדונינו משה בבקשתו אשר יצא לפניה"ם, (כשיצא מאתם מלעיין בענייניהם, יהיה הכוונה לפניה"ם היינו לטובתם להביא להם גנזי ברכה), ואשר יבוא (אחר כך מלא ודשן ברב טוב) גם כן לפניה"ם. או בהיפך אשר יצא לפניהם מדביקותו להתבונן בענייניהם, ואשר יבא לפניהם לדביקות העליון, והבן מאד ואין דברינו עם אותן שאינם מבינים דברי חכמים וחדותם:

ל״טקח לך את יהושע בן נון איש אשר רו"ח בו. (במדבר כז יח) עיין מ"ש לעיל, ולדקדק עוד תיבת אי"ש דמיותר. והנ"ל דנרמז בו דרגא דאי"ש בחינת יוסף זקינו, ובו בשמו של יהושע נרמז, דהיינו במילואו כזה ו"ד י' י"ו י"ן י"ן בגימטריא יוסף, (שהוא בחינת כ"ל בש"ר) המלקט את הכסף (בראשית מז יד) כוספין דאורייתא ומכלכל את כל אחיו, (בראשית לז ב) ועל כן נקרא נע"ר (ויהושע בן נון נע"ר וכו' (שמות לג יא)), הוא הזריז בעבודתו כנער, והבן בסוד נע"ר ונער"ה, וצדיק יסוד עולם זה שמו אשר יקראו לו נער (עיין בספר מאורי אור), על כן יוסף בן טו"ב שנה היה כשנקרא נע"ר, שאז בהתחלת שנת י"ח (כהרמב"ם) לחופה בן איש ח"י (שמואל ב' כג כ), בין והתבונן מאוד. וז"ש הש"י על פי"ו יצאו וכו' הוא וכל בני ישראל אתו (במדבר כז כא), באסתכמותא דכל שייפי גופא, ועל פי זה נ"ל שזהו סוד סמיכת הי"ד, להסמיך להצדיק בחינת י"ד דהיינו המלכות, (עיין בספר מאורי אור וז"ל, י"ד נקרא יסו"ד דמלכו"ת, כי נעשו מב' ידות שירדו ועשו כלי ביסוד, עכ"ל). ואמר יד"ך, כי הוא בעלה דמטרוניתא ואליו יאתה, תן לחכם ויחכם עוד, זה משה שסמכו בשתי ידים הזוכות, (כמבואר הענין בספר הנ"ל. ומאמר הש"י יד"ך להסמיך רק הי"ד, יש לרמז הענין הנרצה בסיום הפרשה (במדבר כז כג) כאשר דבר י"י בי"ד משה, ולא אמר א"ל משה, הוא כאשר תצרף שם המצוה ית"ש, דהיינו הויה עם י"ד מש"ה, בגימטריא שכינה. וכאשר תצרף י"ד מש"ה (להחליש כח השט"ן הוא עמלק המנגד לברית קודש שזרק מילות כלפי מעלה (תנחומא תצא סי' ט'), ונחלש בהרמת י"ד מש"ה (שמות יז יא) כמבואר במקומו, ויהוש"ע הנע"ר היה המחליש כמבואר שם) (שמות יז יג), עם יהוש"ע, אזי בכללותם יחד יהיה בגימטריא שלו"ם שלמ"ה מלך שהשלום שלו (שבועות ל"ה ע"ב) והבן מאד: ובזה תבין המקרא קודש בפרשת ברכ"ה (דברים לד ט) ויהושע בן נון מלא רו"ח חכמ"ה, (ר"ל מילואו כנ"ל שהוא בגימטריא יוס"ף ציו"ן, שהוא הרצון והרו"ח מבחינת חכמ"ה ראשית המחשבה, בסוד שאמר יעקב מה נורא המקום הזה אי"ן זה וכו' (בראשית כח יז), היינו המשכת חכמה עליונה מהמוח בחינת אי"ן, עיין בזוהר הק' ויצא (ח"א ק"נ ע"ב) בדברי בני בנוי דר' צדוק, ותבין גם כן רו"ח חכמ"ה, בגימטריא זר"ע י', והוא סוד מאי"ן יבא עזר"י) (תהלים קכא א) , כי סמך משה את ידיו עליו, שהסמיך וקירב את ידיו עליו כנ"ל, ועל ידי כך וישמעו אליו כל בני ישראל ויעשו כאשר צוה י"י את משה, דלא היה מקטרג נגדו רוחא דשביק משה בגווייהו דישראל, ועיין מ"ש לעיל ותבין היטב ותמצא טוב טעם:

מ׳בכל מועדי י"י נאמר מקרא קדש יהי"ה לכ"ם, חוץ מיום א' דחג המצות נאמר (במדבר כח יח) ביום הראשון מקרא קדש, ולא נאמר יהי"ה לכ"ם. מובן הדבר למשכילים בחכמה, דזה הוא החילוק שבין יום טוב לשבת, דבשבת באין המוחין שלא על ידי מעשינו, מה שאין כן יום טוב על ידי מעשינו דייקא. אך ביום הראשון דחג המצות ידוע הוא ענין מעשה הנס כל המוחין ביחד שלא על ידי מעשינו, ונעשה גדלות קודם קטנות, על כן נקרא שב"ת, כד"א (ויקרא כג טו) וספרתם לכם ממחרת השב"ת, קראו הכתוב שב"ת הוא לטעם הספירה, להורות דמשום הכי בעינן לספור מחדש יום אחר יום, עד השלמת כל קומת המוחין בהגדלה יום אחר יום הגם שנשלמו ביום הראשון, עם כל זה אין לזה קיום כיון שהיא שלא על ידי מעשינו רק כמו בשבת, על כן בעינן למיעבד עובדא על ידי מעשינו. ועתה הרי שלך לפניך בכל המועדים נאמר מקרא קדש יהי"ה לכ"ם, הקדש הנעשה בו היא לכ"ם נעשה על ידי מעשיכם ונשאר לכם לקיום, מה שאין כן ביום א' דמצות, נאמר סתם מקר"א קד"ש, הבן הדבר ויונעם לך: