אגרא דכלה, וישבAgra DeKala, Vayeshev
א׳אלה תולדות יעקב יוסף (בראשית לז ב). יעקב הוא מדת אמת בסוד תתן אמת ליעקב (מיכה ז כ), והמילוי של האותיות נקרא תולדות שמתיילדים מגוף האותיות, והמילוי של אמ"ת כזה ל"ף מ' ו' [בגמטריא יוס"ף], ובמילוי הת' בא' גם כן, יעלה המילוי לחשבון זקן, והוא סוד כי בן זקונים הוא לו (בראשית לז ג) , והמשכיל יפרש ענינים הללו בגבהי מרומים, שתולדותיו והשפעותיו של יעקב הם על יוסף, ועל ידי מדת יוסף הוא הדרת פנים זקן, כנודע הבחינה מדברי רז"ל (יבמות פ' ע"ב) כשנתמלא זקנו הוא סימן שאינו סריס. והתבונן הענין שלצורך הזיווג להעמיד תולדות צריך מוחין דגדלות, ואז נתמלא זקנו מזקן העליון בסוד הזקן הסומך בזקנו, ומה שהיו רק ט' תיקונים, מתהוים י"ג תיקוני והבן:
1
ב׳והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה (בראשית לז ב). כבר נודע כי יוסף נקרא נע"ר, ובהצטרף יוס"ף עם תיבות בלה"ה זלפ"ה, הוא בגימטריא נע"ר, והמשכיל יבין הענין מדריגת יוסף עם מדריגת בני בלהה וזלפה, שעל ידי בחינות הללו הוא מנער ומשפיע נשמות הצדיקים והמלאכים, השם הטוב יכפר בעדינו:
2
ג׳ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וכו' דברו לשלום (בראשית לז ד). יש לדקדק בכתוב. א', למה אמר כי אותו אהב, היה לו לומר כי אהבו אביהם וכו'. ב', מכל אחיו, היה לו לומר מכולם, כיון שכבר התחיל ויראו אותו וידוע שעליהם קאי. ג', וישנאו אותו, וישנאוה"ו היה לו לומר. ד', ולא יכלו דברו, הנה כפי הפשט נצרך לומר דברו, כמו לדב"ר עמ"ו, ולא ידעתי למה שינה הלשון וקיצר במקום שהיה לו להאריך. ה', לשלום, בשלום היה לו לומר. ונ"ל דהנה הם הבינו דאביו מחזיקו שהוא במדריגת צדיק אות ברית קודש, שכל השבטים היו בחינת שיעור קומה שלימה, זה בחינת יד ימין, וזה בחינת יד שמאל, ויוסף הוא סוד אות ברית קודש, שסוד "האהבה תלויה בו מכל האיברים, וכולם באסתכמותא חדא מריקים שפע על ידי הצנור הקדוש הלזה, והם סברו שהוא אינו במדריגה זו הואיל והוא מביא את דבתם רעה, והוא אדרבה מחוייב להביא טובתם והשפעתם. וזהו ויראו אחיו כי אותו, ר"ל האות שלו אהב אביהם "מכל "אחיו, ר"ל שהבינו שאביהם חושב שהוא מדריגת האות, ובו סוד האהבה מכל אחיו דהיינו מכל השייפין, וישנאו "אותו שהם שנאו שיהיה הוא האות כיון שמביא דבתם. ולא יכלו דברו לשלום, יתפרש דברו מלשון הנהגה ולשון דבר אחד לדור (סנהדרין ח' ע"א), ורצ"ל שלא יכלו להנהיגו למדת שלום, דהיינו שראו הנהגתו ולא יכלו לערוך הנהגתו שיהיה מכוון למדריגת השלום, שהוא המשים שלום בבית (עיין שבת קנ"ב ע"א), והבן:
3
ד׳ויאמרו לו אחיו המלך תמלך עלינו אם משל תמשל בנו (בראשית לז ח). לפי משפט הלשון היה לו לומר המשל תמשל בנו בתמיהה, כמו המלך וכו'. ונ"ל דהנה יוסף ראה בחלום איך אלומותיהם משתחוים לאלומתו (בראשית לז ז), וכאשר סיפר הענין להם, היה יכול לספר להם בקיצור שראה בחלום איך אלומותיהם משתחוים לאלומתו, ולמה לו לומר בלשון והנה קמה אלומתי. אך דהנה ידוע דתיבת "קמה, הוא שם מע"ב שמות והוא מסוגל למלוכה, כמ"ש שאול לדוד ידעתי כי מלוך תמלך "וקמה בידך ממלכות ישראל (שמואל א' כד כ), וכן בדניאל (ב כא) "מהקם מלכין. והנה ענין מראה החלום שראה שאלומותיהם משתחוים לאלומתו, יש לפותרו שולטנות סתם לא מלוכה, והנה הוא פתרהו למלוכה, על כן בעת ספרו החלום הזכיר "קמה אלומתי, להיות זה השם מצליח למלוכה, על כן חרה אפם. וז"ש המלך תמלך עלינו אם משל וכו', ר"ל לו יהא כדבריך שראית מראה החלום בענין האלומות, ויהיה אמת שתמשול בנו, אך מי הגיד לך שתמלך עלינו שאתה מספר בלשון "קמה, וזה תבין וישנאו אותו על חלומותיו בענין האלומות, ועל דבריו שמדבר בלשון הזה המורה מלוכה, והבן כי נכון הוא בעזהש"י. ולשון התרגום יונתן מסייעני, וז"ל הלממלך אנת מדמי עלנא אין למשלט אנת סבר עלנא, הנה כתב בתחילה מדמ"י, ואחר כך סביר, ותבין תיבת אי"ן, דוק ותשכח כדברי וגם תרגם אונקלוס יש לכוין כן:
4
ה׳ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך וכו' ויאמר לו הנני (בראשית לז יג). לפי פשוטו צריך לדקדק דסיבת הנני רק כשהקורא עדיין אינו מספר הענין הנרצה, רק קורא להנרצה אליו בשמו שיבא ויאזין אליו, והנקרא משיבו הנני לשמוע ולהאזין מה שתאמר לי, כדאשכחן באברהם בעקידה (בראשית כב א) ויאמר אליו אברהם, (קרא רק בשמו ולא אמר לו הנרצה עדיין, אז) ויאמר הנני (לשמוע מה שתאמר), אבל בכאן כפי הנראה יוסף היה בסמוך אצלו, שמובן מהתחלת הפסוק דאמר ויאמר ישראל אל יוסף, ולא סגיא ליה לומר ויאמר ישראל "אליו, כיון דעליה קאי עד כאן דבפסוק הקודם (בראשית לז יב) אמר וילכו אחיו, והבן. אך בא להורות דהיה בסמוך אליו ולא הוצרך לקראו בשם, ועל כן סיפר לו ענין הנרצה שילך לשכם אל אחיו, ואם כן לא יתכן להשיב הנני. וביותר תיבת "לו מיותר, היה לו לומר סתם הנני כדאשכחן באברהם. אך הוא לפי הפשט משמיענו איך המסבב סיבות פועל כרצונו, ומשיב חכמים אחור לפעול בעולמו כרצונו, ומשמיענו גם כן צדקת יוסף, דהנה יוסף ידע ושיער בדעתו שהוא סכנה, ולא רצה לסרב על דעת אביו, וגם כן לא רצה להודיע לו בפירוש איך שחושד את אחיו בדבר לא טוב, אך השמיע לו הענין ברמז כדי שיבין ממילא, ועם כל זה להיות הענין סיבה מאת הש"י, לא הרגיש יעקב בדבר הגם שחכמת אלקים בקרבו, כי הגוזר ומקיים הוצרך לקיים את גזירתו ואין להשיב. וזה שמשמיענו הכתוב ויאמר ישראל אל יוסף, ולא קאמר אליו, להורות שהיה בסמוך אליו ולא הוצרך לקראו בשמו, רק אמר לו ענין הנרצה לכה ואשלחך וכו', והנה יוסף בהיות שידע שהענין הציווי הלזו היא סכנה מופלגת, לא רצה לסרב על דעת אביו ולא רצה לצערו, ושיאמר לו שאחיו חשודים על דבר לא טוב, רק אמר לו הנני. ורצה בתיבת "לו, שרצה לרמוז לו שהלא חכם הוא יבין וישכיל על פי תשובתו את אשר בלבבו, ואמר "לו הנני, ור"ל הנני מוכרח שלא להשיב על דבריך רק לשמוע בקולך, והיתה סברתו שממילא יבין יעקב שהדבר הוא בהכרח גדול אליו, רק שאין להשיב על גזירת אביו, וממילא ישאל את פיו מה זה ועל מה זה, או יחזור בו בעצמו. והמסבב סיבות פעל ועשה שלא הרגיש יעקב, רק חזר ואמר לו לך נא ראה וכו' (בראשית לז יד), ומשמיענו התורה שאין חכמה ואין תבונה וכו', ואין מנוס מגזירתו דום לי"י והתחולל לו:
5
ו׳ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר (בראשית לז יד). כבר אמרנו שזה אי אפשר שדבורו של צדיק לא יתקיים, ואפילו הדבר שיוצא ממנו כשגגה שיוצא מלפני השליט מוכרח שיתקיים, כי שכינה מדברת מתוך גרונו דברים אמיתיים, מחמת ששמר את עצמו מדברים בטלים ואסורים, כנודע הדבר להבאים בסוד ה' ובפרט יעקב האמיתי, וכי סלקא דעתך שיהיה ח"ו דיבורו לריק בעל כרחך הוא שיתקיים, והנה בכאן תיוהא קא חזינא, שצוהו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן, והנה לא ראה כי תיכף כאשר בא אל אחיו ויפשיטו את יוסף וכו' (בראשית לז כג), והיאך היה יכול לדרוש שלומם וטובתם. וביותר יקשה "והשיבני "דבר ולא נתקיים, כי תיכף שנכסה ממנו שוב לא חזר אליו. אך הוא כי באמת שכינה דברה מתוך גרונו דברים אמיתיים לאשורן, אך הנה ידוע ענין גליות ישראל, הוא עבור לברר מהקליפות ניצוצים הנדחים שנפלו בקליפות בעת השבירה, והניצוצין שנפלו בקליפות על ידי הדורות שחטאו ועברו את פי י"י, כגון דור המבול ודור הפלגה ודור אנוש ואנשי סדום, וכן הניצוצות שנופלים בכל דור על ידי מעשה הרשעים, כי על ידי מה שישראל נתונים תחת יד איזה אומה שמענים אותם בעינוים, והם מחזיקים באמונתם ותורתם, על ידי זה מוציאים בלעם מפיהם היינו הניצוצות שבהם, וכאשר משתלמים הניצוצים אז יוצאין לחירות מתחת ידי האומה, והאומה נשארת שפילה ובזויה מחמת שהוציאו חיותה, וכאשר ישתלמו הניצוצין מכל העולם, אז יתעלה משיח צדקנו ויהיה החירות העליון המופלג לעולמי עד כנודע. והנה מצרים היה המקום העכור שבכל העולם שהיה נקרא ערות הארץ, ונודע כל מה שיש באדם ישנו בארץ, ומצרים היא מקום הערוה ושם היו משוקעין לרוב הניצוצין הנדחים, על דרך שאמרו רז"ל שמרפ"ח ניצוצין שנפלו בשבירה, היו במצרים ר"ב ניצוצין, בסוד ויצבר יוסף "בר (בראשית מא מט). לזה הוצרך ראשית הבירור להיות במצרים, כי הך הכפתור וירעשו הספים (עמוס ט א), ממילא על כן היו המצרים שטופים בזמה ובעלי כשפים, כי המקום של הקליפה גורם ערות הארץ. והנה הוצרך יוסף הצדיק לירד בתחילה למצרים, מפני שהוא היה בקדושה מדריגת אות ברית קודש, והקליפה ערות הארץ רצתה להחטיאו בדבר ערוה, ואז היו ח"ו נשארים ישראל משוקעים בערות הארץ. אך להיות שיוסף הצדיק שמר מדריגתו ועמד בנסיון וגדר עצמו ממנה, עשה הכנה לכל ישראל שיגדרו עצמם מן הערוה, ונשארו נקיים ואחת היה ופרסמה הכתוב. ועל כן יוסף הצדיק מבית האסורים יצא למלוך, כי עמד בתקפו נגד הקליפה של הארץ ומשל עליה, והתחיל תיכף לברר הניצוצין בסוד ויצבר יוסף בר, והתיש כח ערות הארץ מה שצוה להם לגזור בשר ערלתם כנודע (ב"ר פ"צ ו'), וכבר ידעת שמדת יוסף הוא יסוד עולם המברר ניצוצין ומשים שלום בבית (עיין שבת קנ"ב ע"א), בסוד את ברית שלום (במדבר כה יב). ונקדים עוד מה שכתבו המקובלים שהניצוצין הנדחים מארבעה דורות החטאים הנ"ל, היו משוקעים בצאנו של לבן, וזה היה כל מגמת יעקב שהביאם אל הקדושה לצאנו צאן קדשים, על כן היו השבטים נקראו רעי צאן (בראשית מו לב), ובאו עמהם למצרים ונגמר בירורם ממדריגת חי למדריגת מדבר, ועל ידי זה ובני ישראל פרו וישרצו (שמות א ז). ובזה תבין כי רוח י"י דבר בו ביעקב ואמר ליוסף לך "נא (כעת שכבר הגיע הזמן, כי מיום הזה עד שיצאו ממצרים היה רל"ב שנה, מנין ד' מילואי שם הויה הנשפעים ליוסף סוד הברית, והבן). ראה את שלום אחיך, (מוכרח אתה מקודם לכולם לראות ולתקן את מדת השלום, דרגא דברית שלום של כל אחיך, במה שאתה תגדור עצמך מן ערות הארץ תעשה הכנה לבירור, ואחריך כל אדם יטו, וגם) את שלום הצאן (אשר עדיין הם מגולגלין בצאן, ויזכו אחר כך במצרים לעלות למדריגות מדבר, גם יהיו במדריגות השלום שיהיו גדורים מן הערוה), והשיבני דבר ר"ל שישיבהו לסימן אותו הדבר שמצוהו, ור"ל בעת שיתגלה לאחיו במצרים ויגיע העת שירד יעקב עם בניו למצרים, ישלח לו סימן אותו הדיבור בעצמו שמצוהו שילך לראות את שלום אחיו, דהיינו שישמור בריתו לשם ויהיה במדריגת השלום לאחיו. והנה תראה בפרשת ויגש (בראשית מה ט) שאמר לאחיו עלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני אלקים לאדון לכל מצרים. דלפי פשוטו קשה מאוד למה צוה להם שיאמרו כן בשמו, ולא צוה להם כפשוטו עלו אל אבי ואמרתם אליו כי שמני וכו'. ולפי מ"ש יומתק הדבר מדבש ונופת צופים, דהנה בעת שאמר יעקב הלשון הזה היה מתנבא ואינו יודע מה מתנבא, ואחר כך בבוא הענין הנרצה הבין יוסף שרוח ה' דיבר באביו אז, והבין שמה שצוהו והשיבני דבר, הוא שישלח לו לסימן הענין הנרצה, בכדי שיהיה לבו בטוח בירידתו למצרים שלא ישתקעו בניו ח"ו שם בערות הארץ, על כן קיים הדבר וצוה לאחיו לאמר כה אמר בנך יוסף, שהיה כעת מקיים דיבורך מה שצוית אותו והשבני דבר, והוא הסימן שמני אלקים לאדון לכל מצרים, וממילא תבין שהנני רואה את שלום אחי ואת שלום הצאן, כי לא נשתעבדתי לכח ערות הארץ, ואדרבה נתגברתי עליו, על כן זכיתי לממשלה ולאדנות עליהם, כי לולא נתפתיתי לערות הארץ ח"ו, לא הייתי זוכה לממשלה והבן, ובזה הבין תיכף יעקב למפרע מה שרוח י"י דבר בו מאז. ובזה תבין מ"ש אחר כך (בראשית מה כז) וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם. דלכאורה הוא יתור דברים, דהיה לו לומר בקיצור וידברו את אשר דבר אליהם יוסף, מהו "כל "דברי "יוסף. אך הוא לרבות שאמרו הדברים ככתבו, היינו "כה "אמר "יוסף, ואז הבין יעקב הענין הנרצה. וזהו "ותחי "רוח "יעקב "אביהם, שרוח ה' אשר דיבר בו מאז לא היה במדריגת חי, כי לא נתוודע עניינו לו, וכאשר התבונן הדבר אז ותחי רוח יעקב, שידע הדברים על בוריים כי דבריו חיים וקיימים. ובזה תבין כי מתחילה במאמר הא' לא אמר לו יעקב רק סתם לכה ואשלחך אליהם (בראשית לז יג), ולמה לא סיים המאמר כולו לומר וראה את שלום וכו' והשבני דבר, כיון שאצלו בסמוך היה כמ"ש לעיל. אך הוא כי מתחילה נאמר ויאמר ישראל אל יוסף, שזה מאמר ישראל בלבד ולא הוצרכה השכינה לדבר עמו מתוך גרונו, כי היה יכול הדבר להתקיים, אך בסיום המאמר לא הניחו הש"י לומר בעצמו, כי לא היה באפשרי להתקיים, ונאמר מאמר בפני עצמו ונכתב אצלו ויאמר לו סתם, ולא נכתב יעקב או ישראל, כי השכינה דיברה מתוך גרונו הלשון הנרצה להתקיים לאחר זמן, והבן מאד ומאד כי הדברים עמוקים ומתוקים מדבש. והנה תראה עוד איך דיבורו של יעקב הוכרח להתקיים והתורה משמיענו זה בלשונה, כי הנה תראה בדיבורו של יעקב שאמר לו הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם. דלכאורה הלא אחיך רועים בשכם מיותר, דיורה כאילו הוא הודעה מחדש היכן הם רועים, דכפי הנראה היה הדבר ידוע לכל בני הבית, כי נאמר מקודם (בראשית לז יב) וילכו אחיו לרעות צאן אביהם בשכם, דהיינו שהודיעו הדבר לבני הבית שילכו לשכם, ובודאי גם יוסף ידע, ואם כן לא הוצרך יעקב לומר לו רק בקיצור לכה ואשלחך אל אחיך, או אפילו לא ידע, היה לו לומר לכה ואשלחך לאחיך לשכם. אך הוא שדיבורו של יעקב הוכרח להתקיים, ושם הש"י דברים שאפשר להתקיים, כי גלוי וידוע לפני ית' שהם ילכו לדתן, ועל כן אמר יעקב דברים אמיתיים הלא כעת אחיך רועים בשכם, לכה ואשלחך אליהם יהיה במקום שיהיה, מה שאין כן אילו אמר לו שילך לשכם ששם הם רועים לא היה מתקיים הדבר, וגם כן לא היה יוסף מוכרח לילך רק עד לשכם, מה שאין כן כעת נאמר ויבא "שכמה ולא מצאם, ואז דרש מאמר אביו שמוכרח לילך באשר ימצאם, ותראה איך המסבב סיבות פעל ועשה כדי שיתקיימו גזירותיו. ובזה תבין אחר כך כל הענין שאמר (בראשית לז טו) וימצאהו איש והנה תעה בשדה, למה לנו להשמיענו שהיה תעה, וגם הלא הכל בהשגחה למה היתה כזאת שהיה תועה. וישאלהו האיש לאמר, מהו הלאמר. (בראשית לז טז) ויאמר את אחי אנכי מבקש הגידה נא וכו', היה לו לומר בקיצור הגידה לי איפה אחי רועים. (בראשית לז יז) ויאמר האיש נסעו מזה, מה צורך להודעתו שנסעו מזה, הלא בעיניו ראה שאינם בכאן, לא היה לו לומר שמעתי אומרים נלכה וכו'. אך לפי הדברים הנ"ל יובן הענין, כי הנה יוסף כשראה שאינם בשכם, דרש מאמר אביו שילך באשר ימצאם, אך דהוקשה לו מה שאמר הלא אחיך רועים בשכם, והנה אינם רועים בכאן, על כן שפט באפשר הם רועים בשדות ובגבולים השייכים לשכם, ויקויים בזה מאמר אביו. ובזה יוצדק אומרו "ויבא "שכמה ולא אמר לשכם, להורות שבא בתוך העיר, וכשראה שאינם הלך בגבולים ובשדות, וכשלא מצאם בשדה גם כן היה תעה, ר"ל נבוך בחקירתו בעת היותו בשדה, לומר הנה סוף המאמר יורה לילך באשר ימצאם, והתחלת המאמר יורה שהם רועים בשכם, ואפשר היה לתרץ שהם בגבולי שכם, וכהיום שאינם גם בגבולים ובשדה, אז היה תעה ונבוך בחקירתו מאמרי אביו שבודאי הם אמתיים. וזהו וימצאהו איש והנה תעה בשדה, ר"ל שהיה תועה ומחשב בעת היותו בשדה, וישאלהו האיש "לאמר "מה "תבקש, ר"ל מה תבקש עוד לאמירת אביך, הלא כבר קיימת המאמר שבאת לשכם, ויאמר את אחי אנכי מבקש, כי על כל פנים סיים המאמר כפשוטו לכה ואשלחך אליהם דייקא ולא אמר לשכם, על כרחך בשיעור המאמר יהיה איך שיהיה, והנה אף על פי כן התחיל מאמרו שרועים בשכם ואינם, על כן הגידה נא לי איפה הם רועים, שאפשר יש עוד גבול השייך לשכם ושם הם רועים. ויאמר האיש אל תקשה לך, כי בעת שאמר לך אביך מאמרו היו עדיין בשכם ואמת אמר, רק כעת נסעו מזה, וכיון ששמע כזאת הוצרך לקיים סוף המאמר לילך באשר ימצאם. וזהו וילך יוסף אחר "אחיו, שתיבות אחר אחיו מיותרין, אך הוא להורות שהוצרך לקיים המאמר לילך אחר אחיו, והבן. ובאלו הדברים יתיישב מה שתמהו העולם איך יוסף לא הודיעו לאביו עניינו כל ימי היותו בבית פוטיפר מושל ושליט בביתו, ובודאי היה פודהו מיד פוטיפר בכסף מלא, ובפרט באותן הט' שנים שהיה מלך במצרים קודם ביאת אביו למה לא הודיעו, (והנה הגם שלפי האמת אין זה קושיא, כי הוא גם כן ידע ברוח הקודש מהחרם שהחרימו (תנחומא וישב סי' ב'), ולא הותר לו להתוודע עד שהתירו אחיו את החרם, על כן לא עמד איש אתו בהתוודע (בראשית מה א) רק הם, כדי שלא יעבור על החרם, אבל לפי פשוטו טעמא בעי). ועל פי הדברים הנ"ל היה במוכרח לקיים ציווי אביו שאמר ברוח הקודש והשבני דבר, שישיבוהו לסימן דבר שיראה ממנו שבודאי דרש שלום אחיו ושלום הצאן, והוא הדבר אשר שלח לסימן שמני אלקים לאדון לכל מצרים, שמשל על ערות הארץ בכח מדתו ששמר בריתו, ועל כן התיש כח ערות הארץ במה שמל ערותם ונעשה אדון להם, וזהו היה בשנה השנית לשני הרעב, ועל כן לא היה לו באפשר להתוודע מקודם, והבן:
6
ז׳וישמע ראובן ויצילהו מידם ויאמר וכו' (בראשית לז כא). הנה עדיין לא הצילו ואמר ויצילהו מידם, היה לו לומר בקיצור וישמע ראובן ויאמר אליהם אל תשפכו דם (בראשית לז כב), ובפרט שסיים הפסוק למען הציל וכו'. וביותר יקשה שעשה מזה ב' מאמרים, מאמר א' לא נכנו נפש, וחזר הכתוב לומר ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם וכו'. אך הוא דהכתוב בא לבאר איך עשה ראובן בחכמה עבור הצלת נפש יוסף, דאילו היה בא בטענות עמהם בעת כעסם, לא היו פונים כלל להשיבו והיו הורגים אותו כרגע ח"ו, על כן עשה בחכמה והתחיל לומר להם לא נכנו נפש, ויוכלו להבין במשמעות הזה שלא יכו אותו עד לכלה להרגו כרגע, רק אדרבא לייסרו ביסורין ולא שימות מיד רק אחרי קבלות היסורין, והנה על ידי זה שתקו כיון שהמשמעות בדבריו שכמוני כמוהם להמיתו, ואדרבא חמתו גדולה יותר ויותר, ועל ידי זה הצילו מידם תיכף שלא ימיתו אותו כרגע. וענין זה הוא כמו ויהס כלב (במדבר יג ל), שאמר וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם וכו' כנודע (סוטה ל"ה ע"א), ואחר כך כשראה שהאזינו לדברו ופנו אליו לשמוע בקולו, אז ויאמר אליהם ראובן שכוונתו במה שאמר לא נכנו נפש, דהיינו שהם לא ימיתו אותו רק השליכו אותו וכו'. אך היה קשה כיון שראובן עסק בהצלתו, למה צוה להשליכו אל הבור, וזה שסיים למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו, בכדי שהוא בעצמו יכול להשיבו אל אביו ויהיה לו כפרה על חטאיו כנ"ל:
7
ח׳"לא "נכנו "נפש, עם הג' תיבות בגימטריא "הוא "רבי "אליעזר "הגדול, שכבר ידוע שעשרה הרוגי מלכות היה עבור חטא מכירת יוסף, וקיבל כל אחד ענשו שהיו השבטים מגולגלין בהם, ורבי אליעזר הגדול היה גלגול ראובן הבכור, על כן נקרא הגדול, ולהיות שהוא הצילו רק שצוה להשליכו לבור, כן גם הוא נתפס למינות והשליכוהו לבית האסורין וניצל (ע"ז ט"ז ע"ב). וז"ש "לא "נכנו "נפש, שבאם יסכים להכות נרמז בו גם כן הכאת נפש רבי אליעזר הגדול כנ"ל:
8
ט׳"אל "תשפכו "דם, עם הג' תיבות בגימטריא "עשר "הרוגי "מלך, מרומז לא תגרמו לשפיכת דם של עשרה הרוגי מלכות שנהרגו עבור זה החטא:
9
י׳השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר (בראשית לז כב). הנה אמר הזה יורה באצבע שלפניו ממש היה הבור, ואם כן למה סיימו אשר במדבר. אבל רמז למה שאמרו רז"ל (שבת כ"ב ע"א) שהיו בו "נחשים "ועקרבים, ומאין יצא להם לרז"ל, ואי נפקא להו מיתור הלשון והבור ריק "אין "בו "מים (בראשית לז כד), כיון דאמר והבור ריק אני יודע שאין בו מים, על כרחך להורות שדברים אחרים היו בו, אכתי קשה דילמא היה בו טיט או קוצים, מאין יצא להם נחשים ועקרבים. על כן נראה דנשמע מיתור הלשון אשר במדבר שכיחי נחשים ועקרבים, ונשמע גם כן ברמז בור הזה אשר במדבר, ר"ל בור בהברת הדיבור, דהיינו מילוי האותיות בו"ר הנדגשים במבטא דהיינו י"ת י"ו י"ש, בגימטריא "נחש "ועקרב, וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא במפלאות התורה. ובספר חרדים כתב דרמז חז"ל הוא מתיבות "אין "בו "מים, אין בו ר"ת "אבל "נחשים "ועקרבים "יש "בו, ודפח"ח. וכוונת ראובן שרמז להם שיש בו נחשים ועקרבים, כבר כתבנו במקום אחר על פי דרך חכמי האמת. אבל על פי פשוטו אמר להם אל תשלחו בו יד, רק תבחנו בבור הזה שיש בו נחשים ועקרבים שאין בטבע להינצל, ואם אף על פי כן ינצל, הנה תדעו שבוראו משמרו, נ"ל:
10
י״אוישבו לאכל לחם (בראשית לז כה). הנה לזר יחשב לצדיקים עמודי עולם כמוהם, הגם שכל המעשה הלזו לזר יחשב בשכל האנושי רק מאת הש"י היתה נסיבה, עם כל זה אף על פי כן צריך למצוא בסברתם על פי פשוטו איזה טעם. וי"ל הטעם להיות שראו שהוציא את דבתם רעה, סברו שגם הוא דמיון עשו וישמעאל, ועדיין לא פסקה זוהמא מאביהם מחטאו של אדם כמו באברהם ויצחק כנודע, אבל הדבר היא לזר מאוד, לו יהיה כדבריהם איך יערב להם לאכול בעת אשר הבן יקיר מתמרמר וצועק ובוכה מתוך הבור, ואפילו הרוגי בית דין שהבית דין המיתוהו בדין תורה, נצטוו שלא לאכול על הדם (מו"ק י"ד ע"ב). ונ"ל דהכתוב מספר בה רוב צדקתם, להיות דהם בעצמם תמהו על הדבר איך יש להם אבירות לב עליו כל כך, ולא נתפעלו מצעקתו ותחנוניו ואינם חוששים לצרת אביהם והכל כמישור לפניהם, וחשבו דלמא הם בכעס מחחת הרעבון, כנודע הדבר כשהאדם רעב הוא בכעס, וכשמסעד לבו, לבו שמח ומרחם ביותר ואינו מתאכזר כל כך, כמד"א (ירמיה מד יז) ונשבע לחם ונהיה טובים, וכמד"א (רות ג ז) ויאכל בעז וישת וייטב לבו, וכן קבלנו ממרן הקדוש מהרמ"מ ז"ל מ"כ ברימנאב שבבוא האדם מהדרך, יראה שלא לבא לביתו ברעבונו, בכדי שלא יתכעס על אנשי ביתו. כל זה גם הם חשבו למשפט דלמא אכזריותם וכעסם הוא מחמת שאינם בטוב לב מחמת הרעבון, על כן וישבו לאכל לחם לנסיון דילמא אחר שייטיבו לבם תשכך כעסם מעליו. והנה מאת ה' היתה נסיבה ותהי להיפך, והנה ארחת ישמעאלים וכו', שכבר כתבנו שסברתם היה שהוא זוהמת אביהם דמיון "עשו "וישמעאל, וכאשר ראו שהנה ארחת ישמעאלים וכו', המה ראו כן תמהו מה זאת עשה אלקים לנו, אך הוא להורות להזכירנו שסברותינו אמת, על כן חשבו ימצא מין את מינו, נ"ל:
11
י״בוישבו לאכל לחם (בראשית לז סה). תרגם אונקלוס ואסחרו למיכל לחמא. צריך להתבונן למה לא תירגם ויתיבו. וכן יש לתמוה על יונתן דתירגם וחזרו. והנה על פי פשוטו י"ל שניהם לדבר אחד נתכוונו, דקשה למה נאמר וישבו, היה לו לומר ויאכלו לחם וישאו וכו'. אך הוא לומר דישבו כדרך העולם סביב סביב, והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד, והנה אותן אשר ישבו פניהם לנגד השיירא היו להם לראות, מה שאין כן אותן אשר ישבו בהיפך, עם כל זה וישאו עיניהם ויראו כולם, מכל זה שפטו כי יד ד' עשתה זאת. אבל אחשבה עוד בכוונת אונקלוס, דהנה מדרך חז"ל לכנות פשר"ה בשם ביצוע, ולא נודע שורש הדבר. והנה יש להתבונן יהודה אמר אל אחיו מה בצע וכו' (בראשית לז כו), ומתרגמינן מה ממון נתהני לנא וכו'. ויש להתבונן לפי זה למה לא אמר מה נשכור וכו'. אבל הנרצה דמשום הכי אמר וישבו לאכל וכו', היינו בדרך קביעות סעודה בהסיבה, דקיימא לן (ברכות מ"ב ע"א) הסבו אחד מברך לכולם, והנה המברך בוודאי היה יהודה שהוא מלך עליהם, על כן תירגם ואסחרו היינו הסיבה, על כן אמר יהודה הבוצע מה בצע, הגם שכוונתו בפשוטו מה ממון נתהני, עם כל זה רמז גם לדבר אחר, היינו מה בצע וכו' מה שאנחנו בוצעין כעת הוה בוצע בירך וכו', וכיון שהפשרן הראשון הנמצא בתורה אמר מה בצע, על כן כינו לפשרה בשם ביצוע. והנה תמצא בגמרא (סנהדרין ו' ע"ב) הפסוק (תהלים י ג) בוצע ברך וכו', דרש רבי מאיר על יהודא, מה שאין כן רבי אליעזר לא דרש כן, דס"ל דאדרבא יהודא אמר זה לאחיו שבאם יהרגו את יוסף יהיו נקראים בוצע ברך וכו', ואין זה מברך אלא מנאץ. וכבר נודע דאונקלוס תרגום מפי ר"א ור"י רבותיו שעל כן תירגם כנ"ל אליבא דרבי אליעזר:
12
י״גלעיל בפסוק (בראשית לז ג) וישראל אהב וכו' כי בן זקוני"ם הוא לו. תרגום אונקלוס ב"ר חכי"ם. דאי אפשר לומר כפשוטו שנולד לעת זקנותו, הרי בנימין נולד אחר כך, על כרחך לומר זקני"ם כתיב חסר, בכדי שיהיה אותיות זקן ביחד, לרמוז על מ"ש חז"ל בכל מקום זקן זה שקנה חכמה (קידושין ל"ב ע"ב), וכבר דברנו בזה במקום אחר בשלמא זה קנה נרמז בתיבת זק"ן, אבל חכמה האיך נרמז. אבל הוא על דרך שאמרו (ויק"ר פ"א ו') דעה קנית מה חסרת, דעה חסרת מה קנית, אם כן אין לך סתם קנין בעולם רק חכמה, על כן תיבת זקן הנרמז בו "זה "קנה, על כרחך הכוונה חכמה, וזה שתירגם בר חכים. ורש"י ז"ל הוסיף כל מה שלמד משם ועבר מסר לו, והוא מהמדרש (ב"ר פפ"ד ח'). הנה תתבונן ש"ם ועב"ר בגימטריא ברי"ת, סוד יוסף אלה תולדות יעקב יוסף (בראשית לז ב), ונפרש בכאן בן זקני"ם הוא לו, כל מה שלמד משני (זקונים)[זקנים] מסר לו:
13
י״דוישלחהו מעמ"ק חברון (בראשית לז יד). מתרגם ממישו"ר חברון. הוקשה לו קושיות רש"י הלא חברון בהר, ופירש רש"י על פי המדרש (ב"ר פפ"ד י"ג). ואונקלוס ז"ל פירש באמת חברון הוא בהר, אבל יעקב ליווהו עד מקום המישור של חברון, ומשמיענו התורה שזה שיעור לוויית הרב לתלמיד, כמו שיש מן שיפוע ההר של חברון עד המישור:
14
ט״וויראו אתו מרחוק ובטר"ם וכו' (בראשית לז יח), מתרגם "עד "לא "קריב וכו'. ולפי משמעות המקרא הוה ליה לתרגם וע"ד, וכן הוא בתרגום יונתן, ואפשר טעות סופר הוא. ואם הוא בכוונה י"ל דסבירא ליה דהוא"ו ובטרם, היא תוספת והוא פירוש על מרחוק, לא רחוק יותר מדאי, רק בטרם יקרב אליהם, וידובר אי"ה:
15
ט״זותתעלף (בראשית לח יד). מתרגם ואיתקני"ת. לא נודע מהיכן שמע זה מהמקרא. ונ"ל דמפרש עילוף לשון חלשות, כמו שאמרו בשוחט פן יתעלף (חולין ג' ע"ב) , והוא לשון חלישות ורכות לבב. והנה הזונה המכנת את עצמה להזנות עם כל עובר, הנה היא מונחת בדרך התעלפות, להראות שלא תתחזק נגד הבא אליה, רק תניח לעשות עמה כרצונה, וזה הוא הכנת ותקנת הזונה שרצונה בכך. וזאת הצדיקת מחמת שרצונה היה שימהר יהודה לבא עליה, עשתה בדרך הזה. ואגב אודיעך בתרגום יונתן פירש ואעטפ"ה, וכן פירש רש"י. על כרחך לומר דהט' נתחלפה באות למ"ד על ידי אותיות דטלנ"ת, וטעמא בעי. ונראה דהנה בלמ"ד ניתוסף מספר א"ך על מספר ט', להורות (דאותיות)[אולי צ"ל להורות דאותו יום כיונה לשם אהיה, שהוא בגמטריא א"ך] כיוונה לשם אהיה זמן אנא לאולדא, וכן ידוע ביסוד דנוק' ג' פעמים אהיה במילואם מספר חות"ם, דעדיין היתה בתולה. וי"ל עוד נתחלפה הט' בלמ"ד, למ"ד מורה על המלכות הניקנית בל' מעלות (אבות פ"ו מ"ו). ונתעלמה הט', כי עד עבור ט' דורות מתולדותיו לא הצליחו עדיין למלוכה, עד בא דוד דור העשירי מפרץ:
16
י״זזונ"ה. תרגום נפק"ת ברא. למדונו רז"ל (עירובין ס"ד ע"א) בפסוק (משלי כט ג) ורועה זונות יאבד הון, האומר שמועה "זו "נאה וכו', אם כן נשמע מדבריהם שתיבת זונה, היא מלה מורכבת "זו "נאה. והנה כל כבודה בת מלך פנימה שלא להראות יפיה, והרוצה להראות יפיה לומר ראה זו נאה, על כן יוצאת לחוץ:
17
י״חלעיל בפסוק (בראשית לז כ) ונראה מה יהיו חלומותיו. תרגום מה יהיה בסוף חלמוהי. פירש כן דקשה קושיית רש"י דמכיון שיהרגוהו וכו', על כן הוכרח רש"י לפרש על פי המדרש (ב"ר פפ"ד י"ד) רוח הקודש אומרת כן, על כן פירש הכוונה דהכי קאמר דבזה שנהרגהו, נראה את אשר חלם לו בסו"ף דהיינו השמש והירח, שזה ודאי בטל כמ"ש אביו הבוא נבוא אני ואמך וכו' (בראשית לז י), כן כל השאר הוא בטל:
18
י״טבפסוק (בראשית לח כב) ויאמר לא היתה בזה קדשה. תירגם לית הכא מקדשתא. והוא שלא כמשמעות הפסוק, דבפסוק נאמר ל"א היתה וכו' מקודם, והוא תירגם לית הכא וכו' אין כאן, והוא תמוה והוה ליה לתרגם לא הות הכא, וכמו שתירגם יונתן. ונ"ל דדקדק לשון המאמר לא היתה בזה קדשה, דהיה לו לומר לא היתה פה וכו', ותיבת בז"ה משמע בזה המעשה לא נעשית קדשה, אך התורה דקדקה להשמיענו איך שם י"י בפיהם דבר אמת כי ממנו ית' יצאו כבושים, ואם כן זה קיום דבריו ית'. והנה האדם צריך לדקדק בכל ענינים הנאמרים לו הכל הוא בהשגחת הש"י, הנה שם י"י ית' בפיהם באמרם לא היתה בז"ה קדשה, היינו בזאת המעשה שעשתה אין זה קדשה, כי חוק וגזירת המלך הוא, וזה שסיפר גם כן חירה גם כן ליהודה אותו הלשון ממש. וזה שתירגם לית הכא מקדשתא, ר"ל אין כאן זונה בפועל הזה, ודבר י"י בפיהם אמת:
19
כ׳ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע וכו' (בראשית לז כו). לכאורה הדבר קשה מאוד וכי סלקא דעתך שכוונתם היה להרויח ממון, שבודאי אין לחשוד שבטי ישורון בזה. ולפי דברי יהודה נראה שאמר הלא כשנהרוג אותו לא נרויח ממון, לכו ונמכרנו (בראשית לז כז) ויהיה לנו על כל פנים ממון. והנראה דהנה אמרו רז"ל (ב"ר פע"ו ב') ביעקב ויירא ויצר (בראשית לב ח), ויירא שלא יהרג, ויצר לו שלא יהרוג הוא את אחרים. וקשה ומהו היא הצער כשיהרוג אחרים, ודינא קעביד כי הבא להורגך וכו' וניתן להצילו בנפשו (ברכות נ"ח ע"א). אך הוא דהנה ידוע דעל ידי חטא אדם הראשון נתהווה הזוהמא ונתערבו "טוב "ורע, וכאשר בא אברהם הבירור הראשון, היה עדיין בתוכו זוהמא ויצא ממנו ישמעאל, וביצחק היו עדיין איזה סיגים ויצא ממנו עשו, ויעקב כבר לא היה בו פסולת והיתה מטתו שלימה. והנה החילוק הוא בין אותם הסיגים שיצאו מקודם ביאת אברהם לעולם, ובין אותם הסיגים שיצאו מהאבות הוא, דאותם הסיגים שיצאו מהאבות, להיות שיצאו אף על פי כן מהקדושה, מוכרחים על כל פנים להתגלגל בגלגולים וסיבות משונים, עד שיעמדו על עמדם להתהוות מהם ציור בקדושה. והנה ישמעאל כבר אמרו רז"ל (ב"ב ט"ז ע"ב) שעשה תשובה ונכנס בקדושה, ועשו גם כן היה מצפה יעקב אבינו להיות שיצא מיצחק אביו, היה מצפה שיעשה תשובה ויכנס בקדושה, על כן היה מצער את עצמו שמא יצטרך להרוג אותו, וזה איננו שוה לו כי רצה שיתכלל בקדושה בחיים חיותו, ולא הועיל בזה לגודל רשעות עשו, עד שאף על פי כן הרגוהו בניו ביומא דהילולא דיעקב (סוטה י"ג ע"א), והוצרך להתגלגל באנטונינוס בן אסוירוס, וז"ש המגלה עמוקות בר"ת פסוק (בראשית לג יד) עד אשר אב"א, "אנטונינוס "בן "אסוירוס, דהיינו כשראהו ברשעתו וזה ידע דלא סגי בלאו הכי, רק שיצטרך לבא הבירור אל הקדושה, והנה כבר כתבנו שהשבטים חשבו בראותם שיוסף מביא דבתם רעה, שהוא גם כן בבחינה כזו שעדיין לא נפסקה הזוהמא גם מיעקב. וז"ש יהודא מה בצע וכו', ר"ל מה ריוח יגיע לנו אם נהרגנו, הלא לא יגיע שום ריוח אל הקדושה, ועל כל פנים בהכרח הוא הדבר שיצא מקדושת אבינו יעקב, הגם שהוא מהזוהמא שיתכלל בקדושה, ואם יהיה לנו ריוח שיתוסף בקדושה בירור הזוהמא, מה שאין כן אם נהרגהו והוא עדיין לא עשה תשובה ולא ניתקן, מה בצע וכו' ר"ל מה נרויח בזה אל הקדושה, על כן נמכרנו לישמעאלים. וכבר כתבנו על פי רז"ל שישמעאל עשה תשובה, ועל כרחך הוא על ידי יסוריו בעבדות, וביותר שהיה ביד הישמעאלים המוכנים לכך, להיות שישמעאל אביהם עשה תשובה, גם הוא יעשה כמוהו ואז יהיה הרוחה בקדושה, נ"ל. ועל כן אמר כי נהרוג את אחינו, וכן מ"ש כי אחינו בשרנו הוא ומוכרח שיבא בקדושה. וז"ש וישמעו אחיו, ולא אמר ל"ו אחיו, דהיה מורה על אחיו של יהודא, אבל לפי מ"ש אין הכוונה כן, רק וישמעו אחיו של יוסף, דהיינו להיות שהיו אחיו של יוסף, חשבו למשפט צדק טענות יהודא שדיבר בצדקה, נ"ל:
20
כ״אוימשכו ויעלו את יוסף וכו' (בראשית לז כח). לפי משפט הלשון היה לו לומר וימשכו את יוסף ויעלוהו וכו'. והנראה להודיע צדקת יוסף, דבא להורות כי בעת העלותו עדיין הוא יוסף הצדיק כבתחילה, שלא הרהר אחר מדותיו ית', ולא הרהר אחר אביו שגילגלו לידי סיבה זו, וחשבו לזכות כי מגלגלין זכות וכו' (שבת ל"ב ע"א):
21
כ״בוימכרו את יוסף וכו' (בראשית לז כח). הנה בכאן בודאי היה די לשיאמר וימכרוהו כיון דעליו קאי. אך לפי הנ"ל גם בכאן יורה אפילו ראה שכבר נמכר לעבד, הוא יוסף בצדקו וכנ"ל:
22
כ״גויכירה "ויאמר "כתונת "בני חיה רעה אכלתהו (בראשית לז לד). כבר כתבנו שדיבורו של יעקב הוכרח להתקיים, וכן בכאן כבר דרשו רז"ל (ב"ר פפ"ט י"ט) שהכוונה על אשת פוטיפר, ואמרו אכלתה"ו ובאמת אשת פוטיפר לא הרגה אותו. והנראה שגרמה לו איבוד הטיפין, ועל ידי זה הוכרח הוא גם כן להיות מעשרה הרוגי מלכות, יצדק שפיר אכלתה"ו, ואומרו טרף טורף ב' טריפות, י"ל האחת כעת, והב' בימי מלכות הרשעה:
23
כ״דוימאן להתנחם ויאמר כי וכו' (בראשית לז לה). ר"ל שהיה מתרץ עניינו לבניו שלא ילמדו ממנו הענין, ולא יקבלו ח"ו גזירת המקום באהבה, באמת אסור להתקשות וכו' (עיין מו"ק כ"ז ע"ב), על כן סיפר עניינו לבניו שטעמו הוא שאין עיקר האבל שלו על הענין אשר נעשה, רק כי ארד וכו', כי סימן זה היה מסור בידו כו' (תנחומא ויגש סי' ט'), ממילא שפט שמעשיו אינם רצויים לפני הבורא ית', ועל ענין כזה דרשו רז"ל (מדרש זוטא קהלת פ"ז ט"ו) יש צדיק אובד בצדקו (קהלת ז טו), ר"ל אפילו בשעת צרתו ואיבודו הוא בצדקו, ומלמד לדעת לבניו כענין שדרשו שם על צדיק אחד שחתכו את רגלו, ולמד אז לבנו דעת עד כמה הוא מחייב לטפל באבר הנחתך, ומהיכן יפרוש מלטמאות, עיין שם בדבריהם. ועל עיקר הדיבור שאמר כי ארד וכו', וכבר כתבנו שדיבורו הוכרח להתקיים, והיאך יתכן. נראה לומר שרוח ה' דיבר בו, והכוונה על גלות מצרים שהיא המקום היותר עמוק שבכל הקליפות כשאול העמוקה מכל חדרי גיהנם, על כן אמר כי ארד אל בני ולא אמר על בני, והכוונה ברוח הקודש אליו ממש ארד למצרים עמוקה כשאול, ואמרו אב"ל, כי בוודאי היה מתאבל ונאנח בעת ירידתו למצרים כאשר נגלה אליו הענין, עד שהוצרך הש"י אז לדבר על לבו אל תירא מרדה מצרים (בראשית מו ג) כנודע:
24
כ״הותהר ותלד בן ויקרא וכו' (בראשית לח ג). בזה הבן נאמר ויקרא, ובאינך ותקרא. להיות שהוא הבכור ולו יאתה המלוכה קרא יהודא את שמו, כי כבר ידעת כי קריאת השם הוא ענין המהות הנשפע בנשמה, וזה השם "ער אפשר היה רצונו מלשון ניעור משנתו, שננערה מידת המלכות, ובאינך שוב לא חשש לקראות את שמם, ואמם קראתם בשמם:
25
כ״ובפסוק (בראשית לח ט) וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע. מתרגמינן לא על שמיה מיתקרא זרעא. הן אמת שפשט הכתוב אינו מובן, למה לא יהיה הזרע לו, אבל לא ידעתי לכאורה מה הועיל המתרגם בפירושו שהזרע לא תקרא על שמו, הרי יהיה הוא בודאי האב, ובאם יתגלגל בבן נשמת האח המת, מה איכפת ליה בנשמה תהיה מי שתהיה, הרי כל הנשמות ברוב מגולגלות מדורות הקודמין, ואף על פי כן האב יקרא אב להנולד ממנו. וחשבתי על פי פשוטו לבאר שידע אונן שהזרע לא יקרא על שמו, דהיינו שיתגלגל בהזרע נשמת בן אביו היינו ע"ר, ולא יהיה לו בת זוג הנגזרת לו מששת ימי בראשית, כי בת זוגו היא אמו, וכיון שלא יהיה לו בת זוג, הנה לא יעמיד תולדות אותו הבן הנולד וילך בלא בנים ושוב יצטרך להתגלגל, ונמצא לא לו יהיה הזרע. ועוד נראה לפרש בכוונת המתרגם, דהנה בכל נשמה גליפו בה כ"ז אתוון דאורייתא, וכשמוליד בדומה שוב מגליף בהנולד כ"ז אתוון, והנה כל אות יתפשט בהוולד הנשמה לשיעור קומת עשר כנודע, אם כן הם י' פעמים כ"ז, הרי בכל נשמה סוד ע"ר, על כן קרא יהודא את שם בנו הבכור שהיה בו נשמת משיח בשם ע"ר, היינו היא הנשמה העיקריות הנראית, הגם שבכל נשמה הוא סוד ע"ר, אבל להיות היא הנשמה המיוחדת שעלתה במחשבה שקדמה לעולם, קראה בשם השייך לנשמה, הנה ידע אונן כי לא על שמו מתיקרי זרעא, כי בעל כרחך יקראוהו ע"ר, דדבר זה שייך לכל נשמה, ובכאן בודאי יקרא לו השם הזה, ואם כן לא תתייחס אחר כך הזרע של משיח רק על שם ער הראשון, וזה לא רצה:
26
כ״זויקח יהודה אשה לער בכורו (בראשית לח ו). אומרו בכורו יובן אחר כך ויהי ער בכור יהודה (בראשית לח ז), ומי לא ידע כי הוא הבכור. ולפי מ"ש יצדק שמשמיענו איך כל השתדלות יהודא היה על הבכור שאליו יאתה המלוכה, כענין שנאמר בדוד (תהלים פט כח) אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ:
27
כ״חושמה תמר (בראשית לח ו). פרסם שמה ולא עשה כן באשת יהודה. על כרחך להשמיענו דשמא גרים, וכבר אמרנו בפסוק (תהלים צב יג) צדיק כתמר יפרח, תדע כי אות פתוחה מקומה באמצע התיבה וסתומה בסוף התיבה, ונמצא ב' פעמים בכתבי הקדוש שינוי, כי "לםרבה המשרה" בישעיה (ט ו) יש מ"ם סתומה באמצע, ובנחמיה (ב יג) חומת ירושלים המ פרוצים יש פתוחה בסוף התיבה. וכבר נודע כי מ"ם הוא בחינת המלכות, (פתוחה אחר הזיווג וסתומה קודם לכן, כן הוא במאורי אור). והנה בהיות המלכות קרן ישראל בתוקפו, מחויב להיות ענין הממשלה והשררה בבחינת מ"ם פתוחה, דמיון פתיחת הפה אחר הלידה, שנפתח הסתום דהיינו הפה, וכן הוא המושל שעל פיו יצאו וכו' וכל אשר יצוה באמרי פיו כאשר דבר מלך שלטון (קהלת ח ד). וחומת ירושלים מחוייבים להיות בבחינת מ"ם סתומה, בסוד הטבור שנסתם אחר הלידה, בסוד שררך אגן הסהר (שיר השירים ז ג), מה שאין כן בעת הגלות שהוא סוד העיבור הוא להיפך, שבימים ההמה אין מלך בישראל לצוות באמרי פיו, ואז נסתם הפתוח דהיינו הפה, אז השררה והממשלה בחינת מ"ם סתומה, ונפתח הסתום דהיינו חומת ירושלים, שהוא סוד הטבור שררך אגן הסהר, המה פרוצים כענין הטבור בעת העיבור. ובזה תבין למה המ"ם של למרבה המשרה מ"ם סתומה באמצע, וחומת ירושלים הם פרוצים פתוחה בסוף התיבה שלא כמנהגם, דמיירי הכל בסוד הגלות והעיבור, ובעת הלידה אי"ה דהיינו לזמן הגאולה במהרה, אזי יפתח הסתום ויהיה מ"ם פתוחה בלמרב"ה המשרה, וחומת ירושלים הם וכו' יהיה המ"ם סתומה כמנהגה, והבן הדברים הגדולים הללו. וזה סוד צדיק כתמר יפרח, בענין מ"ם פתוחה וסתומה, כי וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם (קהלת א ה), וכשנסתם מכאן בעולם הזה, יתפתח בעולם העליון, והדברים עמוקים צריכין ביאור רחב אין כאן מקומו. אך נחזור לענינינו שענין מדת המלכות וקרן ישראל מתנהג בענין מ"ם סתומה ופתוחה, על כן תמר דייקא היתה מסוגלת למלכיות, ושמא גרים וממנו ית' יצאו כבושים (סוטה י' ע"ב), והבן. וזהו שתמצא בכל הסיפור נזכר שמה בפירוש, והנה תמצא ה' פעמים תמר בפרשה, להורות שינויים חמשה פעמים בממי"ן, כי בעת אשר נברא אדם על הארץ קודם הקלקול, היתה המ"ם פתוחה פתוחה והסתומה סתומה, הרי תמר אחד. ואחר הקלקול נפתח הסתום ונסתם הפתוח, הרי תמר ב'. ואחר כך בעת מלכות דוד ושלמה, נפתח הסתום וכו' הרי תמר ג'. ואחר כך איתחשכת סיהרא בימי צדקיה ונפתח וכו'. ומאז לא היה קרן להרמת מלכות דוד עד שיתגלה משיח צדקינו במהרה בימינו, ואז נפתח הסתום מלמרבה המשרה והפתוח מחומת ירושלים, הרי תמר ה' נ"ל:
28
כ״טוימאן ויאמר וכו' (בראשית לט ח). למה ליה למימר וימאן, בויאמר לבד סגי שיובן ממאמרו המיאון. אך הוא דבא להורות דנהג בדרך שאמר שלמה (משלי א י) בני אם יפתוך חטאים אל תאבה אם יאמרו נצפנה וכו', הנה בתחילה סתם הפיתוי בסתם והמיאון בסתם, ואחר כך מפרש מהו הפיתוי ובשביל איזה טענה ימאן, ופירש בו האלשיך ז"ל דאם יפתוהו חטאים באיזה פיתוי שיהיה, אזי קודם סידור טענות המיאון, על כל פנים זה יהיה להקדמה שאינו רוצה בשום אופן אפילו ידחה המפתה טענותיו, כי באם יתחיל בטענות, דילמא המפתה יראה פנים לדחות הטענה ויפול ברשתו, וכה עשה יוסף הצדיק "וימאן בתחילה בשום אופן באין טענה, ואחר כך ויאמר הטענה, וליכא מידי בנביאי וכתיבי דלא רמיזי באורייתא:
29
ל׳ויהי כהיום הזה (בראשית לט יא), מתרגמינן והוה ביומא הדין. ויבא הביתה לעשות מלאכתו, מתרגמינן למיבדק בכתבי חושבנא. הנה פלוגתת רז"ל ידוע (סוטה ל"ו ע"ב), ואונקלוס ז"ל תירגם לשבח דקאמר מלאכתו, דהנה מאן דאמר לעשות צרכיו מהיכן שפט זה, על כרחך מדקאמר "מלאכתו, ואיזה מלאכה היתה לו, הרי הפקיד אותו לאשר על ביתו ויפקידהו רק לשרת אותו לבדו, והנה לא היה אדוניו בביתו, על כרחך מלאכתו היינו לעשות צרכיו. ואונקלוס תירגם למיבדק בכתבי חושבנא, שזה מלאכת הפקודים לכתוב הוצאות והכנסות וכיוצא. ומשמיענו הכתוב שעשה מלאכת אדוניו באמונה, הגם שידע שאין איש מאנשי הבית בבית, ובאותו היום עצמו דברה אליו לאמר שכבה עמי (בראשית לט יב), עם [כל] זה נכנס לבית לעשות מלאכת אדוניו, על כן תירגם המתרגם והוה ביומא ההוא, היינו באותו היום שדברה אליו, והכ"ף כהיום הוא כף הזמן, היינו סמוך תיכף להדיבור, ומשמיענו הכתוב בזה דהנה כתבו הפוסקים כשיפול לאדם הרהורי עבירה במקום שאי אפשר להרהר בדברי תורה דהיינו בבית הכסא, אזי יחשוב חשבונותיו ועל ידי זה יפנה את לבו מדברים אחרים. והנה לא היה אז באפשר ליוסף להרהר בדברי תורה, שאפשר היה המקום מלא גילולים, ועל כן נכנס תיכף לחשוב חשבונות, בכדי שיפנה מחשבתו מהרהור:
30
ל״א"ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה (בראשית לט כב). תרגומו על מימריה הוה מתעביד. דאי כפשוטו אי אפשר לומר כן דמה שהיו צריכין לעשות עושה הוא, ומהו הוא זה החן והחסד, אדרבא נוסף יגון על יגונו ועבודה על עבודתו. על כרחך הכוונה הוא היה עושה, נחשב הדבר כאילו הוא העושה, כיון דעל מימריה הוה מתעביד. ומשמיענו הכתוב בזה הלשון, הגם שנגזר על יוסף עשייה בשיעבוד בבית הסוהר עבור עשרה טיפין דאיזדרקו למגנא, הנה נחשב לו ברחמיו ית"ש לעשייה, מה שצוה והפקיד לעשות:
31
ל״בתרגום יונתן בפסוק (בראשית לז א) וישב יעקב. ויתיב יעקב בשלוותא וכו'. הוא דברי רז"ל גם כן במדרש (ב"ר פפ"ד ג'). אבל היכן שמע לה מהפסוק, ומאי קשה לו. אבל הוקשה לו למה נאמר כלל הפסוק הזה. אבל ידוע "שלום דרגא דדכורא, "שלוה נוק' ונקראת השכינה "שלוה. וידוע מ"ש בזהר (ח"א קנ"ח ע"ב) דשכינתא נטלא ביתא. וידוע (זוהר ח"ג צ"ז ע"ב) מילין דדכורא בעמידה, ומילין דאתתא בישיבה סוד [תפילין של יד] מיושב, באשה קראה מושב (פסחים ג' ע"א), לכן אמר הש"י ליעקב עלה בית אל ושב שם דייקא (בראשית לה א). והנה קאמרה התורה וישב יעקב, תירגם בשלוה שהיתה אצלו מדת השלוה שכינה הקדושה, על כן ישב כי מילין דאתתא בישיבה, והבן. ובזה ידוקדק בארץ מגורי אביו היינו יצחק, כי שמאלא איתער בקדמיתא, סוד שמאלו תחת לראשי וכו' (שיר השירים ב ו), והמ"י:
32
ל״גוישראל אהב וכו' כי בן זקנים (בראשית לז ג). ותרגם ארום איקונין דיוסף וכו'. קשה ליה גם כן דאי כפשוטו, הלא בנימין נולד אחר כך, על כן פירש זקונים לשון זיו איקונין:
33
ל״דבפסוק (בראשית לז יג) ויאמר ישראל הלא אחיך רעים בשכם וכו'. כתב ודחיל דילמא ייתון חיוואי וכו'. דאם לא כן למה הקדים לו הלא אחיך רעים בשכם, ואם מראה מקום הוא לו, אף על פי כן תיבת "הלא מיותר. אלא על כרחך הכי קאמר הלוא תתבונן כי אחיך רועים במקום שיש לדאג עליהם:
34
ל״הבפסוק (בראשית לז יד) וישלחהו "מעמק "חברון. ושדריה על עיטא עמיקתא וכו', וכן דרשו חז"ל במדרש (ב"ר פפ"ד י"ג). דלמאי נפקא מיניה מה שביאר מאיזה מקום שלחו. וגם חברון הוא בהר לא בעמק, ונקרא עצה עמוקה שזאת העצה של אברהם שבירר לו המלכיות בכדי שינצלו בניו מגיהנם שהוא "עמק (ב"ר פמ"ד כ"א) , על כן נקרא "עצה "עמוקה, עצה להינצל "מהעמק:
35
ל״ושם ובההוא יומא שרוי גלותא דמצרים. נ"ל דשמע לה מן המסורה מעמק ב'. דין. ואידך ביהושע (טו ז) ועלה הגבול דברה מעמק עכור. עמק עכור נקראים הגליות, כמד"א בהושע (ב יז) ואת "עמק עכור לפתח תקוה. ומרמזת המסורה שבכאן התחיל הגבול אשר דיבר לאברהם בעסק "העמק "עכור, ותבין ביותר מצרים דייקא נקרא עמק עכור בפרטות ערות הארץ. והנה מזמן ההוא היה רל"ב שנה עד יום צאתם מארץ מצרים, לתקן ד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, להעלות הניצוצות מן התוהו אל התיקון, על כן נרמז במסורה אחר כך "וצפונה, תיבת "צפונה הוא רל"ב עם הכולל, עיין בכוונות הפסוק (ויקרא א יא) ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני י"י. ותתבונן הענין ברבי מאיר שאמר לר' ישמעאל לבל"ר אני, א"ל בני הזהר במלאכתך שמלאכתך מלאכת שמים הוא (עירובין י"ג ע"א):
36
ל״זוימצאהו איש (בראשית לז טו). ואשכחיה גבריאל. זה למדו רז"ל (תנחומא וישב סי' ב') בגזירה שוה מפסוק (דניאל ט כא) והאיש גבריאל. הנה נלמד הדבר בגזירה שוה, כי הגליות הם לכפר עון כמו שאמרו רז"ל (ברכות נ"ו ע"א) גלות מכפרת עון. והנה כפרת עון הוא ממדת "רחום (שמות לד ו), מדה הב' מן הי"ג מדות כמד"א (תהלים עח לח) והוא רחום יכפר עון, על כן למעלה בי"ג מדות עליונים דמיכה (ז יח) כנגדה הוא נושא עון. והנה גזירה שוה בתורה שבעל פה, היא מדה שניה מהי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, ומעוררים על ידה בתורה מדה השניה "רחום, על כן נמסר היום הזה התחלות הגלות גזירה שוה, לעורר "רחום ולכפר עון:
37
ל״חויאמר האיש נסעו מזה כי שמעתי אומרים וכו' (בראשית לז יז). מתרגם ארום שמעית מבתר פרגודא דהא אישתרי מן יומא דין שיעבוד מצראי ואיתאמר להום בנבואה דחיוואי בען למסדרא עמהון סדרי קרבא, בגין כן הוו אמרין נזיל לדת"ן. הנה כל אלה הדברים הם דברי נבואה, ומהיכן דרש לזה מהמקרא. ונ"ל דהנה לא יצדק להבין פשט המקרא. א', אומרו נסעו מזה אין צריך להשמיענו, דהרי לפנינו שאינם בכאן. ב', נסעו מזה כי שמעתי וכו', הנה כי מורה על נתינת טעם, והיאך יצדק טעם נסיעתם על שהוא שמע, ואם הוא הנתינת טעם מהיכן ידעתי שנסעו מזה כי שמעתי וכו', על זה אין צורך לטעם כיון שעינינו רואות שאינם בכאן. על זה פירש כי שמעתי בפני עצמו, רצ"ל בעבור זה נסעו מזה, הוא סיבה מאת השי"ת שילכו היום לדת"ן, הוא בגימטריא ג' מילואי שמות אהיה, שעל ידם נגאלו אבותינו ממצרים, והנה שמעתי מאחורי פרגודא שביום זה מתחיל גלות מצרים, על כן היתה נסיבה מאת השי"ת שילכו לדת"ן, להקדים רפואה למכה להתעורר הג' שמות הנ"ל אהיה זמין אנא לאולדא. וגם הג' שמות הנ"ל הם סוד דחותם, לבל ישלטו הזרים במעיין חתו"ם, וכבר ידעת כי אלו הג' שמות הם ביסוד דנוק' חותם מלא, הבן הדבר. והנה אמר כי שמעתי, ולא ביארה התורה מה ששמע. להורות דבודאי לא אמר לו בביאור מה ששמע רק ברמז, דבאם היה מבאר לו בפירוש אין כאן נסיון וגלות, הבן הדבר. ומה שאמר ששמע מאחורי הפרגוד נרמז בטעם, דהנה פרגוד היא הפשט בין מקום שכינה להמלאכים, ואם כן הוא הפשט במקום הפנימי, ובמקום המלאכים הנה הפשיטה בהיפך, על כן כי שמעתי. בתיבת "כי, הטעם "מהפך. "שמעתי, הטעם ב' פשטין. והנה "כי "שמעתי, "מהפך "פשטא. רצ"ל שמעתי במקום השפיטה שהוא בהיפך, דהיינו מאחורי הפרגוד. ואחר כך "אמרים נלכה "דתנה, בתיבת "אמרים געיא באות א', והוא מפסיק בפני עצמו, וגם געיא רמז לקול והוא תחת ה"א, לרמז שבא אליהם קול מאת י"י אלופו של עולם. והנה לא יצדק לומר שבא אליהם קול "נלכה "דתינה, כי הקול היה צריך לומר לכ"ו לדת"ן, על כרחך רצ"ל שבא אליהם קול, ועל ידי אותו הקול אמרו הם נלכה וכו', על כרחך לומר שהקול היה אליהם בנבואה שבני החוי רוצים ללחום עמהם, על כן שפטו שילכו לדת"ן והשם של המקום הזה יהיה להם לעזר, דמה שעשו בשכם הוא על סיבת קנאת מעיין חתו"ם שטמאו את דינה אחותם וכן לא יעשה, ועל ידי התעוררת זה לא יוכלו להם בהזכרת הזכות הזה. על כן אמרו דתינ"ה הוספת שם י"ה, שהוא עדות לישראל לאנשים ונשים שלא יתערב זר ביניהם. עד כה הגיע דברינו לפרש דברי הקדוש, והוא ז"ל ברוח קדשו אמרם ובודאי יש להם מקום בתורה:
38
ל״טל"א נכנו נפש (בראשית לז כא). תירגם לא נקטליניה דלא נתחייב באדמיה. דאי כפשוטו הנה לא נכנו נפש, היינו לא נכהו עד למיתת הנפש, וכי סלקא דעתך דראובן הסכים להכות בהכאות ויסורין, וגם לפירוש הזה היה לו לומר עד נפש. על כן פירש דהכי קאמר לא נכנו, כי תתחייב הנפש בהכות אותו תתחייב הנפש ליתן דין וחשבון:
39
מ׳והבור רק וכו' (בראשית לז כד). וגובא סריק לית ביה מיא, ברם חיוון ועקרבין וכו'. בספר חרדים למד לה מתיבת אי"ן ב"ו, ר"ת "אבל "נחשים "ועקרבים "יש "בו, והדין עמו דהיה לו לומר "רק "בלא "מים, על כרחך לדרוש כנ"ל. ונ"ל דנלמד מלעיל השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר (בראשית לז כב), הנה מדקאמר הזה, על כרחך לפניהם היה, ולמה ליה למימר אשר במדבר. להורות אשר בכח הדיבור, היינו כשמבטין תיבת בו"ר באותיות, יהיו אותיות המבטא של בו"ר י"ת י"ו י"ש, בגימטריא נח"ש ועקר"ב. והנה מדקאמר אין בו מים, משמע דבר אחר היה בו, ולא נודע לנו מהו הדבר האחר, והנה נלמד מדלעיל:
40
מ״אוימכרו את יוסף וכו' (בראשית לז כח). וזבינו ית יוסף לערבא"י וכו' וזבנ"י מנהו"ן סנדלי"ן וכו'. הנה נלמד זה מדברי הנביא (עמוס ב ו) על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלי"ם. אבל מהו הצורך לפרש זה בכתוב בכאן. ונראה דהוקשה לו למה נאמר לישמעאלים, הרי כבר נאמר והנה ארחת ישמעאלים, והוא ז"ל לא ס"ל שהיו כמה שיירות (ב"ר פפ"ד כ"ב), רק הן הן הישמעאלים והן הן המדינים. על כן הביא דברי הנביא להורות שהתורה רמזה דברי הנביא שמכרוהו לישמעאלים שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם, להורות שהם קנו מהכסף הזה הדבר המונע האבק שברגל והם מנעלים. ועוד יש לפרש באופן אחר ועת לקצר:
41
מ״בוישב ראובן אל הבור וכו' (בראשית לז כט). מתרגם ותב ראובן ארום לא הוה עמהון למסעוד דהוה יתיב בצומא וכו'. דייקא וישב ראובן וכו', משמע שלא היה בשעת מעשה, והכתוב לא פירש היכן הלך, על כרחך נשמע הדבר מן מה דכתיב (בראשית לז כה) וישבו לאכול לחם, ומהו הצורך להשמיענו שישבו לאכול וכו', על כן משמיענו שזאת היתה הסיבה שלא היה שם, כי הלך מאתם כשישבו לאכול, כי היה מתענה והוא מהלכות דרך ארץ שלא יהיה המתענה יושב בין האוכלים:
42
מ״גשם ואזיל ואתיב בין טוורייא וכו'. מדכתיב וישב ראובן אל הבור, ולא כתיב וישב ראובן אליהם, משמע דאליהם לא שב, כי ישב בהחבא בין ההרים, והוא רוצה ליקח אותו מן הבור בלא ראות להשיבו אל אביו:
43
מ״דשם מאים יסב ליה אפין. מהיכן שפט זה הטעם. נראה מדמשמיענו הכתוב שהיה אז עוסק בתענית על החטא, נראה שגם מה שרצה להשיבו אל אביו היה גם כן לכפרת החטא, והיה צם ומתענה על החטא שחטא נגד שמים, ומה שחטא לאביו הנה על ידי זה ימחול לו ותוגמר לו הכפרה, כי חטא שבין אדם לחבירו אינו מכופר עד שיפייס את חבירו וימחול לו (יומא פ"ה ע"ב). וזה שתירגם אחר כך ואני אנה אני בא (בראשית לז ל), ואנא להן אנא אתי והכדין נחמי סבר אפוי דאבא. דקדק ואנ"י משמע דאליהם אינו נוגע הדבר כל כך, אבל לפי הנ"ל יצדק, דאמר דמן הצורך לו לפייס את אבא, ובזולת זה לא יתכפר לו העון ח"ו:
44
מ״הוישלחו את כתנת וכו' (בראשית לז לב). ושדרו ביד בני בלהה וכו'. דהנה נאמר וישלחו, משמע דשלחו ביד אחרים, ואחר כך ויביאו וכו', משמע דמהם ובהם היו המשלחים והמביאים, וקצתם מהם משלחין וקצתם מביאין, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש. על כן שלחו ביד בני בלה"ה וכו', בכדי שיצדיק יעקב שהם לא עשו שום דבר רע, כי יוסף היה נער את בני בלהה וכו' (בראשית לז ב):
45
מ״וויכירה ויאמר וכו' (בראשית לז לג). פרגוד דברי הוא לא חיוות ברא אכלתיה ולא על ידי בני נשא איתקטיל, אלא חמי אנא ברוח קדשא דאיתתא בישא קיימיה לקבליה. הדבר קשה מאוד להלום שהוא היפך המקרא. גם אם ידע כזאת למה התאבל. אך בא לתרץ דהנה הצדיקים השי"ת אינו משים בפיהם רק דבר אמת, ובפרט יעקב תתן אמת ליעקב (מיכה ז כ), והיאך אמר יעקב דבר כזה אינו אמת, ובפרט יש לתמוה הלא דבר הצדיק בהכרח שיתקיים, וגדולה מזה תראה בספר חסידים אפילו מה שהאדם מדבר לפעמים בדרך גוזמא בהכרח שיתקיים. על כן דקדק הקדוש ז"ל מאמר יעקב כתנת בני חיה רעה כו', ולא הזכיר את שמו לומר כתנת יוסף בני, ואחר כך סיים טרוף טורף יוסף, הנה דרש שהזמין י"י ית' בפיו לומר לשון כזה שהוא אמת, והוא שאמר כתנת בני חיה רעה אכלתהו, הכתנת של בני הוא אשר תאכלהו החיה רעה היא אשת פוטיפר אשר תקח ממנו בגדו, ועל ידי זה טרף טורף יוסף, היינו נטרף ונחטף יוסף שיצאו ממנו עשרה מרגליטין טיפין דאיזדריק למגנא, ונחטפו ונעשקו בידי זרים, על כן הוצרך גם יוסף להיות מעשרה הרוגי מלכות ונתגלגל ברשב"ג, וזהו גם כן טרוף טורף יוסף. והנה אמר לא חיוות ברא וכו' ולא על יד בני נשא וכו', הנה אמר ב' פעמים טרוף טורף, ונמסר עוד אך טרוף טורף (בראשית מד כח), למעט הטריפה לא נתהווה לו כעת טריפה, לא על ידי חיה ולא על ידי בן אדם. והנה יעקב אמר כפשוטו, והש"י שם בפיהו דברי תורה דבר אמת ברוח הקודש, ועיין מ"ש בפסוק (בראשית לז לה) כי ארד אל בני וכו', שגם זה דבר אמת היה בפיו:
46
מ״זוירד יהודה מאת אחיו (בראשית לח א). מתרגם ונחת יהודה מנכסוי ואתפרש מן אחוי. דרש וירד ירידה מנכסים, אבל לא ידעתי מה הצורך לנו לידע שירד מנכסיו. ויצדק לנו על פי האמור בספר חסידים שאחים לא ידורו ביחד, כי ברוב הוא קשה לעניות או ח"ו וכו'. והנה משמיענו זה בתורה שירד יהודא מנכסיו, ותלה בזה על שהוא דר על האחים ביחד, על כן איתפריש מן אחוי. ועוד דברים בגו ידוע דרגא דיהודא מלכות סיהרא לית לה מגרמא כלום, רק מה שמאיר לה השמש בעלה על ידי הצינור היסוד, וכאשר הצדיק אבד אז סיהרא איתחשכת נהורא. והנה השבטים היו מסופקים בזה, ולא היו סוברים שיהיה יוסף בדרגא דיסוד תולדת יעקב יוסף. והנה כאשר השי"ת עשה את שלו להשלים את העצה העמוקה, אז גילה להם דרגא דיוסף, על כן ירד יהודא דרגא דסיהרא מנכסיו, כי אין יוסף צינור המשפיע. וזהו גלתה יהודה מעוני וכו' היא ישבה בגוים וכו' (איכה א ג). וזהו גם כן בכאן וירד יהודא מאת אחיו ויט עד וכו', והבן:
47
מ״חויחשבה לזונה כי כסתה פניה (בראשית לח טו). מתרגם והווה מדמה באנפוי כנפקת ברא, ארום כעיסת אנפין הות בביתיה דיהודא ולא הוה יהודא רחים יתה. הוקשה לו היאך סלקא דעתך דמשום הכי חשבה לזונה על שכסתה פניה, אדרבא מדרך הזונות לגלות פניהם, כמד"א (ירמיה ג ג) ומצח אשה זונה וכו'. על כן דרש כסת"ה פניה לשון כעס, ומפרש הקרא הכי ויחשבה לזונה, הנה פעל הש"י שלא הכירה שהיתה כלתו, כמד"א (בראשית לח טז) כי לא ידע כי כלתו היא, הא אפילו היה יודע הרי בני נח אינו מצווה על כלתו, אפילו היה משמר את התורה, הרי במקום מצוה זמנית לפי שעה לא היו משמרין, וכמו שיעקב נשא ב' אחיות. לזה אמרה התורה אילו הכיר אותה, לא היה בדרך הטבע שיתאוה לה, כי היה שונאה על שהיה לה פנים כועסת (מכל)[בכל] עת:
48
מ״טויאמר אל אשת אדוניו (בראשית לט ח). אליה היה לו לומר כיון דעלה קאי. אך הוא משמיענו צדקת יוסף ותחבולותיו נגד היצר, דהנה העבד בודאי מורא אדונו ואדנותו עליו, בעת דברו אליהם ידבר עמהם בלשון קבלת אדנות במורא כנודע, מה שאין כן כשרואה מאדנותו קירוב דעת כל כך, עד הגיעה לגדר לומר אליו שכבה עמי (בראשית לט ז), על כל פנים לו יהא שאינו שומע אליה, אך אף על פי כן תתבטל המורא אדנות, ולא ידבר עמה כל כך בקבלת מורא אדנות, כיון שרואה קירוב דעת כל כך, וזה הטבע מחייב. ויוסף הצדיק נשמר מכל זה, כי היה מתיירא שלא ילכד ח"ו ברשתה מחמת התקרבות הדעת, דיבר אליה דרך אדנות ומורא כמאז, למען לא יהא לו שום קירוב דעת ואהבה עמה, כי היראה ואהבה ב' הפכיים יראה רחקות ואהבה קריבות. וזהו ויאמר אל אשת אדוניו, שהאמירה עמה היה באופן ובגדר מורא אדנות כמאז, והבן:
49
נ׳ויבא אליהם יוסף בבקר וירא אותם והנם זועפים (בראשית לו ו). יש לדקדק כאשר שאל אותם אמר להם מדוע פניכם רעים (בראשית מ ז), ואם כן גם בכאן היה לו לומר וירא והנה פניהם רעים. אך הוא דמשמיענו דיוסף בודאי נזהר שלא להסתכל בפני אדם רשע (עיין מגילה כ"ח ע"א), אך וירא אותם היינו את כל תנועתם והנה זעפים, שהבין כן מתנועתם כידוע איך שמכירין בתנועת האדם איך הוא סר וזעף, אבל כששאל אותם אמר מדוע פניכם רעים, כי הבין שבודאי פניהם גם כן רעים והם יסברו שראה בפניהם:
50
נ״אוישאל את סריסי פרעה אשר אתו במשמר בית אדניו לאמר מדוע וכו' (בראשית מ ז). להבין האריכות לשון, וכי עד השתא לא ידענו שהם סריסי פרעה ואתו במשמר בית אדוניו, היה לו לומר בקיצור וישאל אותם מדוע וכו'. גם להבין הלאמ"ר שאינו לזולת. ונ"ל דהתורה הקדושה מתרצת לנו בדבריה הנעימים מה שקשה על קדוש עליון יוסף הצדיק, מה זה ועל מה זה דרש לפניהם הרעים כן יאבדו כל אויבי ד', ומה לנו לשלומם וטובתם. ומשמיענו התורה שיוסף הצדיק עשה זה ברוח קדשו ונסיבה מאת השי"ת היתה, כדי שעל ידי זה תהי גאולתו. וז"ש וישאל את סריסי פרעה, להיות שהיה סריסי פרעה אשר אתו במשמר, שראה שהם אתו במשמר, והבין ברוח קדשו שודאי לא לחנם הוא, בית אדוניו לאמר, וכיון ברוח קדשו שאחד מהם יאמר הדבר בית אדוניו דהיינו בבית פרעה, על כן שאלם ומאת הש"י היתה זאת:
51
נ״במדוע פניכם רעים היו"ם. תיבת היום מיותר. שמעתי מאחד קדוש מדבר שלא רצה לדרוש שלומם, ודיבר בחכמה מדוע רק היום רעים פניכם, והלואי שיהיה כן בכל עת ובכל יום. ולדעתי משמיענו התורה דשרי לצדיקי לסגויי ברמאותא בענינים כאלה, ולשנות למען השלום דקדושה:
52
נ״גולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו (בראשית מ כג). דרשו רז"ל (ב"ר פפ"ח ז') וישכחה"ו לאחר מכאן. נראה להיות שלא זכרו ולא עלה ברעיונו עד שנעקר מלבו שם יוסף, עד שאפילו לאחר מכאן הוצרך להזכירו לפני פרעה בנידון החלום, לא הזכיר שמו כי לא זכרו בשמו רק נזכר הענין. ומשמיענו התורה בזה איך שנשכח לגמרי שם יוסף, כי אם היה השם ההוא עדיין בזכרון כשמלך יוסף על מצרים, ונתפרסם שמו בעולם בנידון החלומות, וגם יעקב שמע בארץ כנען איך פתר החלומות כמבואר בספר הישר, ואם היה השם עדיין מפורסם, רבים היו קוראין אותו עדיין בשם יוסף, והיה מתפרסם הדבר ליעקב ובניו, ובפרט כשבאו למצרים לשבור שבר. אבל מאת השי"ת היתה נסיבה לבל יתוודע הדבר עד כלות כ"ב שנים, לקבל יעקב עונשו שלא שימש את אביו כ"ב שנה, על כן נשכח זה השם לגמרי, רק פרעה קרא את שמו צפנת פענח (בראשית מא מה), ובזה השם לבד היו קוראין אותו כנ"ל:
53
נ״דויהי בעת ההוא וירד יהודה וכו' ויט עד איש עדלמי כו' (בראשית לח א). לא ידעתי הצורך בזה להודיענו שנטה עד איש עדלמ"י. והנראה דהנה ודאי כל מעשיהם בכוונת רוח קדשם, והנה כאשר הורידוהו אחיו מגדלותו נטה עד איש עדלמ"י, כי צפה ברוח קדשו שגם דוד אשר יצא ממנו כאשר ברח מפני שאול וימלט אל מערת עדל"ם (שמואל א' כב א), ושם הצמיח ראשית ממשלתו כי שם נקבצו אליו כארבע מאות איש ויהי עליהם לשר (שמואל א' כב ב). וזה שמשמיענו גם כן ושמו חירה לשון חירות, אשרך ארץ שמלכך בן חורין (קהלת י יז), איזהו נשיא כל שאין על גביו אלא י"י אלקיו (הוריות י' ע"א), התבונן מ"ש דוד בתהלים (קמ"ב א) משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה, רצ"ל השכיל לדוד בהיותו במערת עדל"ם, מה שנעשה לזקנו יהודה כשהורידוהו מגדולתו בא עד עדל"ם, ושם הצמיח חוטר מלכות, על כן התפלל אז (תהלים קמב ב) קולי אל י"י אזעק וכו', איזהו נשיא כל שאין וכו', (תהלים קמב ג) אשפוך לפניו וכו' דייקא (תהלים קמב ד) בהתעטף עלי רוחי, רצ"ל אזכרה ימים מקדם בעת היות נשמתי בסוד העיטוף, בעת השתדל זקני יהודה להעמידני בקרן מלכות, כמד"א (ישעיה נז טז) כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי, הנה היה במקום הזה עדל"ם, ואתה ידעתה נתיבתי, רצ"ל אמר להש"י אתה ידעת נתיבתי, למה הלכתי בנתיב הזה דייקא למקום הזה, להיות המקום הזה מלומד בניסים לזקני יהודא, על כן באורח זו אהלך, הבן הדבר:
54
נ״הוירבו הימים ותמת בת שוע וכו' (בראשית לח יב). הנה לא נדע מה משמיענו בתיבת וירבו הימים. והנראה דהנה בשמואל נאמר (שמואל א' ז ב) וירבו הימים ויהיו עשרים שנה, הנה נדע ריבוי ימים הם עשרים שנה. והנה נודע סוד המלכות ויוסף סוד הברית קדש, ויוסף בן י"ז שנה היה כשנמכר, ובהגיע יוסף לזמן בן עשרים, אז התנוצץ אורו בגבהי מרומים להשפיע למלכות שמים להוליד נשמות המלוכה. ומכאן יצא לך רמז לדברי חז"ל (קידושין כ"ט ע"ב) עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה וכו', והנה "עשרים בגימטריא "כתר, להורות על "כתר "ומלכות, ונתהפך כחומר חותם "אין "אני, והמ"י:
55
נ״ובמדרש (ב"ר פפ"ד א') וישב יעקב (בראשית לז א). כתיב (ישעיה נז יג) בזעקך יצילוך קבוציך, תניא כנוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו וכו'. בא לבאר דכל הפסוק וישב יעקב מיותר. ומבאר דמשמיענו מ"ש הנביא בזעקך יצילוך קבוציך, היינו שהתפלה נשמעת בקיבוץ הרבים ומבטל עצת השונאים, ומה שנאמר למעלה (בראשית לו ו) ויקח עשו וכו' וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, ומה עשה לו יעקב אמר הכתוב כאן וישב יעקב בארץ מגורי אביו, "מגורי לשון אסיפה "אוגר בקיץ וכו' (משלי י ה), רצ"ל שנתאסף עם אביו, ואחר כך אמר אלה תולדות יעקב יוסף וכו' (בראשית לז ב), היינו כנוסו וכינוס בניו, נ"ל:
56
נ״זוי"ל עוד דדרש למה נאמר וישב יעקב כנ"ל, דכתיב בזעקך יצילוך קבוציך וכו', כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו, רצ"ל דכתיב בעשו וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, ומה עשה לו אמר הכתוב "וישב "יעקב, "ישב הם י"ב צירופי הויה הנרמזים בי"ב שבטי ישורון כל אחד צירוף אחר, ממילא יעקב הכולל את כולם כשישב עם בניו, על ידי זה ניצול מיד עשו בתפילתו, שאמרו רז"ל (מדרש שוח"ט מזמור צ"א י"ד) מפני מה מתפללים ואינם נענים, מפני שאין יודעין להתפלל בשם, (היינו שאינם יודעים לכוין הצירוף של השם השייך לזה הזמן לזאת התפלה), שנאמר (תהלים צא יד) אשגבהו כי ידע שמי (תהלים צא טו) יקראני ואענהו וכו'. וזהו בזעקך כשזעקת בתפילה יצילוך קבוציך, מה שנתקבצת עם כל הבנים י"ב שבטים מרמזים לי"ב צירופים, על ידי זה ניצל מעשו וכו'. וזה שמסיים והחוסה "בי ינחל ארץ, "בי דייקא י"ב צירופים, ינחל ארץ נחלת י"ב שבטים, והבן:
57
נ״חוישב יעקב (בראשית לז א). נסו ואין רודף רשע וצדיקים ככפיר יבטח (משלי כח א) וכו' (ב"ר פפ"ד ב'). רצ"ל כנ"ל דמשמיענו שעשו הלך לו מפני השטר חוב, ולא בטח לבו על הגאולה והגדולה שאחר השיעבוד, וישב יעקב ויעקב נשאר בישיבה לקבל הגירות כמו אביו, שמיום לידת יצחק נחשב הגירות, כן יעקב בטח לבו כי יעזרהו י"י ויגאלהו ויירש את הארץ, וזהו בארץ מגורי אביו בארץ כנען. ולדעת רז"ל (שם) מפני הבושה, יתפרש כך יעקב הלך בדרכי אביו, ואם כן לא היה לו בושה לשבת שם, מה שאין כן עשו. וז"ש נסו ואין רודף רשע לשון יחיד, רשע אחד נוסע נסיעות הרבה מהכשרים, וצדיקים (רבים ביחד) ככפיר יבטח כל אחד, כי זה אינו בוש ממעשיו של זה, וזה וישב יעקב בארץ מגורי אביו:
58
נ״טשם וישב יעקב (בראשית לז א). אם שוט וכו', אנטונינוס שאל וכו' אמר דיגזור וכו' (ב"ר פפ"ד ג'). רצ"ל איוב ביסוריו אמר שאין לו עון, רק שהקב"ה בוחן אותו אם יוכל לסבול ולקבל כך וכך יסורין, מה שאין כן אם באמצע היסורין מבעט, כל היסורין שקיבל עד השתא הם בחנם. וז"ש אם שוט, אם הגיע שוט לאיזה אדם צדיק, הנה באמצע רואה אשר לא יוכל לסבול וימית אותו השוט פתאום, או מורא עולה על ראשו שיהיה כזה ומבעט, הנה אין לו שכר על זה שהיה מקודם, הנה למסת נקיים ילעג, הנה הוא כעין לעג וקלס שהכוהו על לא חמס בכפו. וזהו הנרצה דמשמיענו בפסוק וישב יעקב, איך הצדיק מחוייב להיות מוכן לקבל הכל מאהבה. וזהו וישב יעקב ביקש לישב בשלוה קפץ עליו וכו', כי השטן מקטרג כשסובר הצדיק שכבר ראוי לישיבה במנוחה:
59
ס׳בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה בעולם הזה, השטן בא ומקטרג וכו' (ב"ר פפ"ד ג'), מה יכול לקטרג הרי אין בידם עון. אלא שיש בידם עון מה שמבקשים לישב בשלוה, יראה שעושה עיקר מעולם הזה, על זה אמר השטן לא דיין וכו', על כרחך שאין זה עיקר בעיניהם. ובזה יש ליישב גם פירוש רש"י אמר הקב"ה לא דיין וכו'. וכי מה איכפת ליה לקב"ה דלירתו צדיקים תרין עלמין, הלא הוא טוב ומטיב לכל. אלא כיון שהוא מבקש על זה, נראה שמחשיב העולם הזה ליש:
60
ס״אוישב יעקב (בראשית לז א). לא שלותי וכו' ויבא רגז (איוב ג כו), רוגזו של יוסף (ב"ר פפ"ד ג'). בא גם כן לתרץ ייתור הפסוק, ואמר דמשמיענו דהנה כל היסורין שבאו על הצדיק בהיותו בדרך, י"ל שהדרך גורם לזה, כי כל הדרכים בחזקת וכו' (ירושלמי ברכות פ"ד ה"ד), אבל אלו היסורין של יעקב שהיה הכל לקבל הגירות והשיעבוד, הנה בא לביתו ובאו היסורין לביתו, זהו ויבא רוגז כי אין מקום לנוס בדבר הנגזר:
61
ס״בא"ר חוניא אברהם מגייר וכו', ושרה מגיירת את הנשים (ב"ר פפ"ד ד'). כי בודאי לא היתה מגיירת את האנשים. ומה תלמוד לומר (בראשית יב ה) אשר "עשו, רצ"ל משמע דאין חילוק ביניהם וביחד עשו הכל, דהוה ליה למיכתב את הנפש אשר עשה אברהם ושרה. אלא מלמד שהיה אברהם מכניסן לתוך ביתו וכו', הגם ששרה היתה מגיירת אותן, עם כל זה הכניסן אברהם לתוך ביתו ומאכילן וכו', אם כן הכל ממנו גם הנשים:
62
ס״גגץ אחד משלך וגץ אחד משל בנך וכו' (ב"ר פפ"ד ה'). בנמשל כך יש לפרש ג"ץ, היינו יחודא שלים הויה בהיכל, הויה באדני, (נגד זה היה צ"ג כלים בבית המקדש (תמיד ל' ע"א). והנה היחוד נעשה על ידי התורה ועל ידי המצות, והנה מדת יעקב תפארת ישראל הוא התורה, ומדת יוסף הצדיק יסוד עולם היא המצות. וזה הוא הנמשל ג"ץ אחד משלך, היינו יחוד אחד משלך, וייחוד אחד משל בנך. וזהו אלה תולדות יעקב יוסף (בראשית לז ב), שהוא כלול בו כי תרין ייחודין בגימטריא "יעקב, ב' פעמים הוי"ה אד"ני:
63
ס״דכיון שנולד שטנו של אותו הרשע, ויאמר יעקב אל לבן שלחני (בראשית ל כה). לשון שליחות למה. יעקב ז' הויות יוסף ו' הויות, סך הכל י"ג הויות בגימטריא של"ח, ובהכרח י"ג הויות לעורר י"ג מדות הרחמים תיקוני דיקנא לובן העליון, לבטל קליפת "לבן הארמי ועשו הרשע, והבן. וזה גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה (תהלים עז טז), הגאולה הזאת היא תמיד בלי הפסק, כי ברית כרותה לי"ג מדות (ר"ה י"ז ע"ב):
64
ס״הוישב יעקב וכו' (בראשית לז א). יש לפרש דמשמיענו התורה כי הת' שנה אשר נגזרו לגירות, היו נחשבים מיום שנולד יצחק, כי לא אמר השי"ת במצרים דייקא רק בארץ לא להם (בראשית טו יג). והנה קשה על זה הרי יצחק לא הלך בשום פעם מארץ ישראל, היאך יוחשבו לגירות בארץ לא להם הרי ארץ ישראל שלו הוא. אך להיות שהכנעני אז בארץ (בראשית יב ו) יוחשב לגירות בארץ לא להם, ע"ז זאת התורה קודם שמתחלת לספר סיבות הגלגול איך באו לגירות במצרים, שמן הצורך היה להיות שם ת' שנה, הקדימה מקודם וישב יעקב בארץ מגורי אביו, ישב יעקב בארץ שנחשב לאביו לגירות מיום הוולדו, והטעם בארץ כנען עדיין נקרא על שם כנען ומיקרי ארץ לא להם, והוא נכון בפשט. ויאמרו לפי זה וישב יעקב בארץ וכו', דכיון שנגזרה הגזירה מאת הש"י כי גר יהיה זרעך וכו', אם כן הוא מצוה ומצות צריכות כוונה, ובזולת זה אין יוצאים ידי חובתה. ואמר הכתוב וישב יעקב בארץ מגורי אביו וכו', יעקב כיוון לצאת ידי חובת הגירות, דידוע היה לו שגם אביו קיבל זה לגירות, וכאשר אמר לו הש"י גו"ר בארץ הזאת וכו' (בראשית כו ג):
65
ס״ווישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען (בראשית לז א). יש לפרש ברמז כי התורה נצחיות ומלמדת לאדם דעת בכל עת, דהנה שאלו להרב הקדוש מהרד"ב זצוק"ל מפני מה בעלי התורה והמצות אינם עשירים. והשיב דהנה הרוצה להחכים ידרים והרוצה להעשיר יצפין (ב"ב כ"ה ע"ב), ממילא כיון שבוחרים בקצה הדרום, רחוקים המה מצפון זהב יאתה (איוב לז כב), ואמר אילו יבואו למדת "אין, להיותם כאין בטלים ממציאותם להבורא כל ית', אז היו משיגים את שניהם, כי באי"ן אין קצות ניכרים, זה שמעתי בשם הקדוש הנ"ל והדברים עמוקים מאד בחכמה. והנה ידוע דאברהם ממדת הדרום, ויצחק מדת הצפון, ויעקב כלול משניהם. והנה מטה כלפי חסד לדרום כנודע, והנה הוא רחוק ממדת הצפון, ואף על פי כן התיישב גם במדת יצחק מדת הצפון, להיותו במדת "אין. וז"ש וישב יעקב בארץ מגורי אביו פחד יצחק, הגם שהיה מטה כלפי חסד, להיותו יושב בארץ כנען לשון הכנעה שהגיע למדת אין, ושם אין קצוות ניכרת והימין והשמאל כאחד, והבן. ועל פי פשוטו י"ל על פי מה שאמרו רז"ל (מגילה י"א ע"ב) בפסוק (אסתר א ד) כשבת המלך אחשורוש, שהפירוש הוא יישוב הדעת. הכי נמי י"ל וישב יעקב מלשון יישוב הדעת, דהנה היה בחוץ לארץ והיה נחסר ממנו מצות ישיבת ארץ ישראל ומצות כיבוד אב, ואחר כך כשבא לארץ ישראל עדיין לא נתיישב דעתו, שהיה חסר ממנו מצות כיבוד אב, עד שבא לארץ מגורי אביו והוא בארץ כנען, אז נתיישבה דעתו כי נשלם מאוויו וחפצו, שהיה משתוקק במחשבתו אימתי אבא לשמש את אבי בארץ כנען דייקא:
66
ס״זויאמרו לו אחיו המלך תמלוך עלינו אם משל וכו' (בראשית לז ח). עיין מ"ש לעיל בענין תיבת "אם, דהיה לו לומר "או משל וכו'. אך מובן הוא על פי מ"ש לעיל דאמר יוסף קמ"ה (בראשית לז ז) הוא השם המצליח למלוכה, ואמרו לו המלך תמלוך עלינו אם משל תמשול בנו, רצ"ל אנחנו מבינים פתרון חלומך רק לממשלה, והוא משיח בן יוסף שאינו רק מושל, והמלוכה יאתה לבן דוד, ומהיכן אתה שפט פתרון חלומך למלוכה:
67
ס״חוישב אל אחיו ויאמר הילד אינני ואני אנה אני בא (בראשית לז ל). יש להתבונן למה אמר בכאן "הילד. וגם דקדק לומר "אני דייקא, משמע שעיקר החשש הוא רק עליו. וגם אינו מובן אמירתו אנה אני בא (עיין ברש"י). אבל תבין "ראובן סוד "החסד (לפי מ"ש הרח"ו בפרשת "ויצא), (ויוסף סוד היסוד המוליד), והנה טפת החסד מתגלה בפומא דאמא, כנודע מסוד השם "אל "שדי, שהוא מסוגל להולדה. ומעתה דוק בדברי ראובן אמר הילד איננו היינו המוליד, ואנה אני בא להיכן תלך השפעות החסד המתגלה ממנו על ידי הצינור הקדוש הזה, והשם הטוב יכפר בעדי. ומעתה תבין בכורת ראובן הניתנה ליוסף:
68
ס״טויהי בעת ההוא וירד יהודא וכו' (בראשית לח א). רמז בכאן סמיכות שר הטבחים (בראשית לז לו). קיימא לן (חולין כ"ז ע"א) שיעור השחיטה ב' סימנים קנה ושט, ר' יהודא אומר עד שישחוט את הוורידין. הנה הוא נרמז שר הטבחים היינו השוחט, ויהי בעת ההיא (תיבת "עת בגימטריא "קנה "ושט), וירד יהודא היינו לדעת ר' יהודא, גם הורי"ד אותיות "וירד, מאת אחיו היינו "קנה "ושט. כאשר תתבונן עוד בדברי מרן האר"י ז"ל סוד ג' שרים של מצרים, שר המשקים קנה, שר האופים ושט, שר הטבחים וורידין, תנשק ידי החכמים. והנה "קנה "ושט "וורידין בגימטריא "שנות, אזי תתבונן מה שצוה רבי יהושע בן לוי לבניו אשלימו פרשיותיכו עם הצבור, (דכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו), והזהרו "בוורידין כר' יהודא (ברכות ח' ע"ב):
69
ע׳וירא שם יהודה בת איש כנעני ושמה "שוע (בראשית לח ב). מהו הצורך לידע שם האיש כנעני. משמיענו שכל מאווייו של יהודה להוליד מלך המשיח ניגוד "עשו, וראה בת איש אשר שמו "שוע אותיות "עשו, והיה סובר כי שמא גרים וזה לעומת זה עשה אלקים, והגם שלא נתקיים הדבר כי מלך המשיח נולד מתמר, עם כל זה נתקיים הדבר בסוד הגלגול, כי פרץ וזרח גלגולי ער ואונן כנודע. ואומרו וירא "שם יהודה, שם דייקא משמיענו כי כן דרך הצדיקים לדקדק בכל דבר שהכל בהשגחה, כי הנה נתגלגל הדבר שנטה עד איש אשר שמו "חירה (בראשית לח א) , לשון חירות שיהיה עיקר החירות לעולמי עד על ידי מלך המשיח, ועל כן היה איש עדלמי מעיר עדל"ם, תיבה מורכבת "עד "עולם, הנה שם האיש חירה ומעיר "עדלם, בזה יורה שבכאן יהיה נולד הגואל שעל ידו יהיה החירות "עד "עולם, וירא "שם באותו המקום בת איש כנעני ושמו שוע כנ"ל, בזה בטח לבו ליקח אותה, כי בודאי ממנה יצא חוטר מגזע ישי, הבן הענין:
70
ע״אוידע אונן כי לא לו יהיה הזרע וכו' ושחת ארצה לבלתי וכו' (בראשית לח ט). להבין הדבר מה היה איכפת ליה אם יתקרי הבן על שם אחיו המת. והנראה דהנה כתב האר"י ז"ל ענין כיבוד אב ואם לעתיד לבא לא יהיה על פי סדר התולדות בעולם הזה, רק הנשמה שהוא ענף מאיזה שורש באילן הקדוש, בזה תתחייב בכבוד (עיין מ"ש בפסוק (בראשית כז מג) ועתה בני שמע בקולי וכו' ותבין). והנה יהודא אמר לאונן "והקם זרע לאחיך (בראשית לח ח), היינו אחיו היה שורש המלכות אשר הוא מהשם "הקם, קמה בידך ממלכות ישראל (שמואל א' כד כ). והנה א"ל יהודא שהוא יחזור אותו הזרע השייך למלוכה, והנה ידע כי לעתיד לא יתקרי אותו הזרע על שמו, כי אינו משורשו, רק מבכור יהודא, הבן הדבר:
71
ע״באם תתן ערבון וכו' (בראשית לח יז). עיין בקרנים "ערב עבדך לטוב וכו' שאמר דוד (תהלים קיט קכב), הוא סוד דוד בחשבון אכפלתא דאכפלתא מנין "ערב, והוא מבטל קליפת "ערב הידוע שהלך אצל הזרזיר, על כן אמרה בהשתדלותה להוליד את בן דוד אם תתן "ערבון וכו':
72
ע״גותקרא לאנשי ביתה ותאמר להם "לאמר (בראשית לט יד). הלאמר אינו מובן. אך הכוונה אנשי ביתה הם הנקבות שבביתה, והסיתה אותם שגם הם יאמרו כדברים האלה, וזהו לצחק בנו:
73
ע״דויהי י"י את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי (בראשית לט ב), וירא אדוניו כי י"י אתו וכו' (בראשית לט ג). הנה אומרו "ויהי "בבית אדוניו "המצרי, ובפרט אומרו המצרי מי לא ידע עד כאן כי סריס פרעה מצרי הוא, וכבר אמר לעיל שר הטבחים איש מצרי. והנראה על פי מאמר חז"ל (ב"ר פפ"ו ה') שהיה אומר לו מזוג פושרין והיו פושרין וכו', והיו אומרים לו מה זה יוסף תבן אתה מכניס לעפריים, כשפים למצרים שכולם כשפים "עד היכן, ר"ל עד היכן היה סובר כי כשפים עושה, א"ר חייא עד שראה שכינה עומדת על גבו, הה"ד וירא אדוניו כי י"י אתו. ולפי זה יצדק ויהי איש מצליח, רק שויהי בבית אדוניו המצרי, ולהיותו מצרי לא הבין שיש בנמצא הצלחה אלקית, רק הצלחה כשפנית כדרך כל המצריים, עד וירא אדוניו כי י"י אתו:
74
ע״הבחלום שר המשקים ישא פרעה את ראשך (בראשית מ יג). תרגום ידכרינך פרעה, ובשר האופים יעדי פרעה וכו' (בראשית מ יט). נלמד מהטעם, בשר המשקים הטעם הוא במהפך בתיבת "ישא, ובשר האופים בפשטא, להורות שהדבר כפשוטו שיקח ממנו את ראשו, ובשר המשקים "במהפך להורות ההיפוך, היינו הכוונה בהיפוך, דהיינו שיהיה ראשך אצל הנשיא היינו המלך, שתעלה בזכרונו מה שהיית שכוח עד עתה, ועוד צריך עיון:
75
ע״וכי טוב פתר (בראשית מ טז). מתרגם ארי יאות וכו'. הוה ליה לתרגם ארי טב וכו'. והוא על פי רז"ל (ברכות נ"ה ע"ב) דהיאך היה יודע שר האופים שנכון הפתרון הזה, אבל הוא ראה פתרון חבירו בחלומו, על כן פירש כי טוב "יאות, היינו נכון ואמת הדבר:
76