אגרא דכלה, ויקראAgra DeKala, Vayikra
א׳ויקרא אל משה וידבר וכו' (ויקרא א א). הנה יש לפרש על הקושיא המפורסמת שבקריאה לא פורש מי הקורא, ואחר כך אמר וידבר י"י וכו'. הגם שכבר תלוי בזה כל שלטי הגבורים עדת קדושים בעלי קבלה, עם כל זה רשות לחקור על פי פשוטו. וי"ל על פי דברי רז"ל (ויק"ר פ"א י"ב) שאמרו שלא נפסקה הנבואה מאומות העולם, (הגם שביקש משה רחמים על הדבר) עד שהוקם המשכן. ולפי זה הכתוב מדבר דרך כללי אחר שסיפר הקמת המשכן, אמר מאז והלאה ויקרא אל משה, רק למשה לבדו ולא לנביאי אומות העולם מן היום ולמעלה, ואחר כך סיפר מדיבור הראשון וידבר וכו':
1
ב׳ויאמר עוד על פי מאמר רז"ל (ויק"ר פ"א י"א) שאמרו אילו היו אומות העולם יודעין כמה אהל מועד יפה להם, אזי היו מקיפין אותו בכלי זיין לבל ישלטו בו ידי אחרים ח"ו, כי קודם שהוקם המשכן היו הקול יוצא והיו אומות העולם נתרזין מתוך פניקטיהם, אחר כך משהוקם המשכן היה הקול יוצא רק להנדבר דרך אוהל מועד. וז"ש משהוקם המשכן ויקרא אל משה (ויקרא א א) לבדו בצמצום הקול במשכן כביכול, אחר כך מתחיל הדיבור הראשון וידבר י"י וכו': והנה בתרגום יונתן נראה שכוונתו גם כן לתרץ הקושיא הנ"ל. ופירש שהיה משה דן קל וחומר בעצמו, מה סיני שקדושתו קדושת שעה לא הרשיתי לעלות אלא בקריאה, מכל שכן משכן שקדושתו קדושת עולם, ועל כן קרא אותו הש"י קודם הדיבור. והנה לפי זה עדיין לא הונח לנו למה לא פורש השם בקריאה. והנראה לדעתי דמשום הכי לא נאמר השם בקריאה, להורות דסיבת הקריאה לא היה מאיתערותא דלעילא, רק מאיתערותא דמשה שהיה דן קל וחומר כנ"ל, והש"י רצון יראיו יעשה, והבן. ובזה יהיה קישור הפסוק עם הספר הקודם (שמות מ לח) המסיים כי ענן י"י על המשכן וכו' בכל מסעיה"ם. ר"ל לא כסיני שהיה רק לשעה, ועל ידי כך ויקרא אל משה כנ"ל. ויש להתבונן למוד קל וחומר שהוא נגד מדת אל (שמות לד ו) שבי"ג מדות, על כן נאמר ויקרא אל וכו', ולא אמר ויקרא י"י רק ויקרא א"ל, לרמז על מדת א"ל שהתעורר על ידי הקל וחומר שלמד: והנה על פי האמור בזוהר הק' שבעת שהוקם המשכן היה היחוד התחתון, היינו ברוך שם וכו' כ"ה אתוון, כמו היחוד העליון שמע (דברים ו ד), בבחינת אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל כו), כמו שיהיה לעתיד במהרה בימינו ביתר שאת, (אבל כעת יחודא תתאה הוא רק כ"ד אתוון), על כן וידבר הויה אליו [מאהל] מועד לאמר, הוא כ"ה אתוון. לפי הנ"ל יקושר גם כן עם הספר הקודם כי ענן הויה על המשכן יומם ואש תהיה לילה כו'. וכבר ידעת שבחינת יו"ם וליל"ה הוא נגד תרין יחודין הנ"ל, וזה שסיים בכ"ל מסעיהם, ר"ל שמסעיהם היה אז בנ' אתוון, מנין כ"ל המייחד יום ולילה ואחיד בשמיא וארעא, על כן ויקרא אל משה דייקא, שהוא עשה ופעל איתערותא דלתתא לזה הענין מאז היותו במצרים בראשית צמיחתו וישועתו, בסוד הכתוב (שמות ב יב) ויפן כ"ה וכ"ה, וידבר הויה וכו' בבחינת כ"ה אתוון כנ"ל, והבן:
2
ג׳והנה רש"י ז"ל על פי המדרש כוונתו גם כן לתרץ הנ"ל. ופירש שמה שאמר ויקרא אל משה, הוא כלל על כל הדברות שקדמה אליהם קריאה, והוא לשון חיבה לשון שמלאכי השרת משתמשין בו וקרא זה אל זה (ישעיה ו ג). והנה עדיין לא נדע למה לא פורש השם בקריאה. ונ"ל לפי זה אחר שנתבונן למה יהיה קריאה לשון חיבה, הוא כי קריאה הוא לשון השפעה ממשפיע למקבל, כמו שתרגם יונתן וקרא זה אל זה ומקבלין דין מן דין, והנה מה שהאחד מקבל התעוררת מחבירו נקרא שקורא לו, והבן. ועיין ברמב"ם פ"ז מהלכות יסודי התורה (הלכה ב') החילוק שבין נבואת משה לשאר הנביאים, שכל הנביאים כשהיו רוצים לנבאות, היו צריכין להכין עצמם באיתערותא דלתתא בהתבודדות והתפשטות הגשמיות, ועם כל זה לא בכל עת בא להם הנבואה בעת התעוררותם, כי לפעמים לא נתקבלה הכנתם. מה שאין כן אדונינו משה היה מוכן ומזומן, ובכל עת שהיה רוצה לנבאות היה מנבא, ותיכף נתקבלה התעוררת רצונו. והנה על פי האמור תוכל להתבונן בטוב, כי קריאה הוא לשון חיבה ודי בזה למשכיל, ואמר בכאן הכתוב דרגא דמשה ויקרא אל משה, קודם לכל הדברות והציווים היה קריאה, היינו קבלה שנתקבלה כביכול התעוררת רצונו תמיד, ולזה נעלם בכאן השם כי כבוד אלקים הסתר דבר (משלי כה ב), והבן:
3
ד׳במדרש (ויק"ר פ"א ד') ר' אבין וכו' פתח (תהלים פט כ) אז דברת בחזון לחסידך וכו' מדבר במשה שנדבר עמו בדבור ובחזון וכו', עיין שם כל הענין. נ"ל שבא לבאר גם כן ויקרא אל משה (ויקרא א א), קאי אדלעיל (שמות מ לח) כי ענן י"י וכו' לעיני כו', הנה היה להם חזיון שראו הכבוד, אבל למשה קראו הש"י גם כן והיה לו דיבור וחזיון:
4
ה׳ר' יהושע וכו' פתר קרא (משלי כה ז) כי טוב אמר לך עלה הנה וכו'. באהל מועד עמד לו מן הצד, א"ל הקב"ה עד מתי אתה משפיל עצמך, אין השעה מצפה אלא לך, עד כאן (ויק"ר פ"א ה'). בא גם כן לבאר ויקר"א קאי אדלעיל כי ענן י"י וכו', כיון שראה משה שכן ישראל רואים הכבוד, עמד מן הצד כי חשב פן יהיו שארי אנשים גם כן ראוים אל הדיבור, ויקרא אל משה דייקא:
5
ו׳עוד במדרש (ויק"ר פ"א ג') ויקרא אל משה (ויקרא א א). חשיב שם כל השמות שנקראו למשה יו"ד שמות, אמר הקב"ה מכל השמות שלך לא אקרא לך אלא בשם שקראת אותך בתיה בת פרעה. בא לפרש גם כן למה לא נאמר ויקרא י"י אל משה, אלא הוא הקדמה קודם לדברות אמר הש"י איני קורא אותך אלא משה, על כן א' זעירא, כי א' הוא צורת יו"ד, להורות כל הי' שמות זעירין אינון לגבי שם משה:
6
ז׳במדרש (ויק"ר פ"א ד') י"ג מלחמות עשה דוד לצורך ישראל, שנאמר (תהלים פט כ) הרימותי בחו"ר מעם, עכ"ל. נ"ל דדייק תיבת בחו"ר, היינו כמו בחו"ר שנקרא כשנעשה בן י"ג שנה, כן הם מלחמות שעשה:
7
ח׳ויקרא אל משה (ויקרא א א). יש לפרש עוד למה אמר ויקר"א ולא פירש מי, ואחר כך וידב"ר י"י. הבנתי מדברי הזהר הק' (ח"ג ג' ע"א) שנצטרפו האותיות המתנוצצים בעולמות העליונים, ונתהווה בצירופיהם צירוף ויקר"א, ואחר כך נצטרפו בצירוף אחר אוקי"ר אנוש מפז (ישעיה יג יב), והצירוף הזה לא נתגלה למשה, כי אין אומרים שבחו של אדם בפניו (עירובין י"ח ע"ב), רק הצירוף ויקרא נתגלה לו. ועל פי זה יצדק מאוד ויקר"א, רצ"ל הצירוף ויקר"א הוא שנתגלה א"ל מש"ה, מה שאין כן צירוף אוקי"ר. ואחר כך מתחיל וידבר י"י, הוא התחלת הדיבור בפ"א:
8
ט׳ויקר"א א"ל מש"ה. תרין במסורה. דין. ואידך ויקר"א א"ל מש"ה ביום השביעי (במשפטים) (שמות כד טז). הוא על פי האמור בתרגום יונתן בן עוזיאל דמשה למד קל וחומר מסיני שקדושתו קדושת שעה לא עלה בלא קריאה, מכל שכן משכן קדושת עולם:
9
י׳המזבח"ה (ויקרא א טו). נמסר ל"ב פעמים כתיב המזבח"ה. רמז למזבח בית עולמים שיהיה ל"ב אמות על ל"ב אמות (מדות פ"ג מ"א):
10
י״אמדרש (ויק"ר פ"א א') ר' תנחום בר חנילאי פתח (תהלים קג כ) ברכו י"י מלאכיו וכו' אם בעליונים הכתוב מדבר, והלא כבר נאמר (תהלים קג כא) ברכו י"י כל צבאיו, הא אינו מדבר אלא בתחתונים, עכ"ל. יש להתבונן מאי חזית הרי ברכו י"י כל צבאיו נאמר אחר כך בפסוק, אם כן יש לומר מלאכיו, מלאכי"ו ממש וכל צבאיו בתחתונים. וי"ל דדייק שפיר דעל כרחך תצטרך לאוקמי חדא אמלאכים וחדא אתחתונים, ואם תאמר מלאכים ממש, קשה למה לא אמר כ"ל מלאכי"ו, וכי סלקא דעתך שיש מלאכים שאינם מברכין, וכי לריק נבראו ח"ו, על כרחך לומר דמלאכיו קאי אתחתונים, כיון שהבחירה חפשיית להם, ישנם הרבה שאינם ראויים לברכה. והנה כינה המשורר לעובד התחתון בשם מלאך, ולהעליון צב"א, והקדים התחתון להעליון. דעיקר היחוד גורמים ישראל כנודע, על כן אין רשות למלאכים לברך עד אשר יברכו ישראל, כמד"א (איוב לח ז) ברן יחד כוכבי בוקר, (והדר) ויריעו כל בני אלקי"ם (חולין צ"א ע"ב), (ודוק גם כן שלא אמר כ"ל כוכבי בוקר, ואמר כ"ל בני אלקי"ם). והנה מלאך בגימטריא יחודא שלים הוי"ה אדנ"י, וכיון שכבר גרמו ישראל היחוד, הנה נקראים עליונים בשם צב"א, בגימטריא הוי"ה בהיכ"ל, רצ"ל הם מברכים צבא המלך להיכלו על ידי ישראל. והתבונן שבבית המקדש היו צ"ג כלי שרת שבהם משרתים ישראל (תמיד ל' ע"א), ואם כן הכלי שרת הם המעלים קרבנות ישראל, וכן המלאכים הם המעלים ישראל אשר ישרתו בם בקודש, הבן הדבר:
11
י״בדבר אחר נקראו הנביאים מלאכים, הה"ד (במדבר כ טז) וישלח מלאך וכו', והלא משה היה ולמה קורא אותו מלאך כו'. ובידי משה הקשה למה כפל וסיים ולמ"ה קור"א אותו מלא"ך. אבל אשר תדקדק הנה לא אמר וכי מלא"ך היה, רק אמר וכי מלאך י"י היה. והכוונה לדעתי דהנה גם השכינה הקדושה כשנעשה מופתים על ידה נקראת מלאך י"י, כמד"א (בראשית מח טז) המלא"ך הגואל וכו', ויסע מלא"ך האלקים ההולך וכו' (שמות יד יט). אבל באמת הנה משה סירב בשליחות והש"י הכריחו, וא"ל אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם (ויק"ר פ"א ה'), כי נשמת משה היה נשמה מן הדעת, והוא סוד בעלה דמטרוניתא. והנה כאן היתה השכינה בגלות, והגאולה היתה מבחינה יותר עליונה, על כן הוכרח דוקא שיהיה משה השליח בדבר, כי היה מבחינת הדעת כנודע. וזה שדייק המדרש שהנביאים נקראים מלאכים, כמד"א וישלח מלא"ך ויוציאנו וכו', ואם תאמר שהכוונה בכאן על מלאך י"י כינוי לשכינה, לזה אמר שאי אפשר לומר כן וכי מלאך י"י היה, והלא משה היה דוקא מוכן לגאולה הזאת, והיאך אפשר לומר שההוצאה היתה מבחינת מלא"ך י"י, אלא על כרחך שהנביאים נקראים מלאכים. ואם תאמר מנלן שהנביאים נקראים כן, דילמא דוקא משה דשגבה מעלתו. אך הוא דהנה קשה למה לא אמר משה בשלחו אל מלך אדום וישלחנ"י, דזה היה דבר ידוע לכל העולם שמשה היה השליח, הנה אף על פי כן לגודל ענוותנותו לא דיבר בנוכח בעדו. והנה אם נאמר דכל הנביאים אינם קרויים מלאכים רק משה, הנה איה ענוותנותו קורא לעצמו מלאך, ויותר טוב היה לו לומר וישלחני, אלא על כרחך דכל הנביאים נקראים מלאכים. נ"ל: ודכוותיה ויעל מלאך י"י מן הגלגל כו' (שופטים ב א), וכי מלאך היה והלא פנחס היה, ולמה קורא אותו מלאך וכו'. הנה גם כאן קשה כפל הלשון. אך דהוקשה קושיא אחרת למה קורא אותו מלאך יותר משאר הנביאים, ואי לאשמועינן דהנביאים נקראים מלאכים, זה כבר נשמע ממשה. לזה אמר דפנחס מעלה יתירה היתה בו, שהיו פניו בוערת כלפידים:
12
י״גאמר ר' תנחום בר חנילאי בנוהג שבעולם משוי שקשה לאחד וכו', ומשה שומע קול הדבור עצמו וחיה, תדע לך שהוא כן שמכולן לא קרא אלא למשה, לכך נאמר (ויקרא א א) ויקרא אל משה, עכ"ל. הנה בעל המאמר שהתחיל ראשית הפתיחה וכוונתו על הסיום, דבעי לתרץ מהו הכוונה ויקרא אל משה, הוה ליה להתחיל וידב"ר כמו בכל מקום. וגם לא נאמר ויקרא י"י אל משה, אם כן אינו מבואר מי הוא הקורא. על כן פירש דהכוונה דהכתוב משמיענו כחו של משה, שהיה יכול לסבול קול הקריאה שאין יכולת לס' רבוא לשמוע. ותבין מה שאמרו רז"ל (יבמות מ"ט ע"ב) כל הנביאים נבאו מאספקלריא שאינה מאירה, הכוונה על ידי התגלות הנבואה בשכינה הוא שם אדני, הוא השם שמותר לזכרו והוא הנקרא דבור. והשם הויה יכונה אספקלריא המאירה, והוא אינו נקרא בדיבור רק בהעלם, על כן נקרא קו"ל. והנה ישרא"ל ס' רבוא לא היו יכולים לסבול הקול, באמרם אם יוספים אנחנו לשמוע את קול י"י וכו' (דברים ה כב), ומשה בעצמו היה סובל הקול. וז"ש ויקרא אל משה לשלול הזולת, ולא פירש מי הקורא, להורות שקרא אותו מי שאינו נזכר בדיבור, הבן הדבר:
13
י״דאדם כי יקריב מכם קרבן לי"י (ויקרא א ב). קמץ בזולת אס"ף שלא כמשפט. רמז בהתחלת פרשת הקרבנות שהמקריב יכוין לייחד כל. הדרגין, עד הקוץ של הויה ב"ה וב"ש סוד הקמ"ץ:
14
ט״ווהיה כי יאשם לאחת וכו' (ויקרא ה ה). להבין מאי לאח"ת מאל"ה. על פי פשט הכתוב ידוע אל"ה נקראים קצוות דזעיר אנפין, ואח"ת הוא מלכו"ת שמים, והחטא גורם להפריד בין הדביקים. והנה בהתוודותו לפני הש"י צריך להתמרמר העיקר אשר גרם פגם באורות עליונים, וזהו והיה כי יאשם לאח"ת מאל"ה, שגרם להפריד אח"ת מאל"ה והתודה אשר חטא עליה דייקא על האח"ת:
15
ט״זבמדרש (ויק"ר פ"א ב') נקרא בית המקדש לבנו"ן, על שם שכל לבבות שמחים בו. נ"ל דהנה הנו"ן הפשוטה היא ת"ש, ואם כן לבנו"ן בגימטריא ל"ב ב"ו ישמ"ח (נ"ל דצריך לומר תשמ"ח), נ"ל:
16
י״זשם (ויק"ר פ"א י"ג) אמר ר' אילעאי בר מנחם כתיב (משלי טו כט) רחוק י"י מרשעים, וכתיב (שם) תפלת צדיקים ישמע. רחוק מרשעים אלו נביאי אומות העולם, ותפילת צדיקים ישמע אלו נביאי ישראל, אתה מוצא אין הקב"ה נגלה על אומות העולם אלא כאדם שבא מארץ רחוקה, כמה דתימא (ישעיה לט ג) מארץ רחוקה באו אלי, עכ"ל. עיין בידי משה כתב שהרבה להתייגע את עצמו בפירוש המדרש, וכתב שיש חסרון והגיה בדוחק. ולי נראה כפשוטו דבבלעם כתיב (במדבר כב ט) ויבא אלקים אל בלעם, וכן באבימלך (בראשית כ ג). והנה ויב"א משמע כביכול כאיש הבא ממקום רחוק שלא היה בכאן עד זמן בואו, ומביא לראיה דכך הוא משמעות לשון ביאה, מפסוק מארץ רחוקה בא"ו אלי, והוא נכון בעזהי"ת:
17
י״חשם (ויק"ר פ"א י"ד) משה ראה מתוך אספקלריא מצוחצחת וכו'. קבלתי להבין הענין דכל הנביאים מתוך אספקלריא שאינה מאירה, ומי שרואה באספקלריא שאינה מאירה מעבר לעבר הנה רואה את עצמו, מה שאין כן משה לא ראה את עצמו כי אמר ואנחנו מה (שמות טז ז), כי היה בטל לגמרי ממציאותו נגד גדולת הש"י:
18
י״טפרשה ד' (ויק"ר פ"ד א'). נפש כי תחטא בשגגה וכו'. זה שאמר הכתוב (קהלת ג טז) ועוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שמה הרשע. (הנה דרש שם המדרש דרשות שונות כדרך המדרש בכל מקום, עד בואו אל המכוון לדרוש גם הדרשה השייכת להפסוק הנדרש עליו, והוא זה) ר' לוי ור' יצחק אמרו ב' דברים בימין, וב' דברים ביד (היינו שמאל), ב' דברים בימין תורה וצדקה, תורה מנין מימינו אש דת למו (דברים לג ב), צדקה מנין דכתיב (תהלים מח יא) צדק מלאה ימינך. ב' דברים ביד נפש ומשפט, נפש שנאמר (איוב יב י) אשר בידו נפש כל חי, משפט דכתיב (דברים לב מא) ותאחז במשפט ידי, הנפש נתונה במקום המשפט, ונפש יוצאה ממקום המשפט וחוטאת, אמר ר' יצחק אמר לה הקב"ה לנפש אני כתבתי עליך (דברים יב כג) רק חזק לבלתי אכל הדם וכו', ואת יוצאת וחוטאת, נפש כי תחטא בשגגה, עכ"ל. נ"ל לבאר כוונת המדרש דהוקשה לו אומרו נפש כי תחטא, ולא אמר אדם או איש. וגם כן לא אמר כי תחטא נפש, להקדים העשיה להעושה כדרך המקראות בכל מקום. על כן מפרשו בלשון תמיה שהכתוב מתמיה על הנפש, למה תהיה כזאת שתחטא אפילו בשגגה, ומביא הפסוק ועוד ראיתי תחת השמש, (דהנה שלמה דיבר דברי חידוש מה שראה דבר מתמיה, והוא) מקום המשפט שמה הרשע, להיות המשפט היא משמאל גבורה מדת שמאל פחד יצחק, והנפש יוצאה גם כן ממדת השמאל מהשכינה אשר נבנית מהייחוד, וגם כן הייחוד להולדת הנשמה משמאלא איתער, בסוד שמאלו תחת לראשי (שיר השירים ב ו), וכיון שהוא יוצאה ממקום המשפט, הנה מחויבת בטבע לירא מן המשפט כיון שהוא מקור מחצבה, ומחוייבת להיות עיניה פקוחות לבל יבוא לידה אפילו חטא שוגג. וזה שסיפר שלמה דבר חידוש שראה מקום המשפט שמה הרשע. וזה גם כן שהכתוב מתמיה נפש כי תחטא, ובא ר' יצחק וחיזק עוד ביותר ביתר שאת ענין התמיה על הנפש, א"ל הקב"ה לנפש אני כתבתי עליך רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא בנפש יכפר, (דהנה הנפש הקדושה משכנה בחלל הלב הימיני אשר הוא מלא רו"ח, ושם משכן היצר טוב לב חכם לימינו (קהלת י ב). והנפש הבהמיות מקליפת נוגה משכנה בחלל השמאלי בלב, והוא מלא דם ושם משכן היצר הרע. והנה המגביר צד ימין בתורה ועבודה, מגרש הדם מחלל השמאלי ומתפשט לתוכה הרוח הימיני. וז"ש דוד ולבי חלל בקרבי (תהלים קט כב), (הנה נתהווה ב' פעמים רו"ח בגימטריא חת"ך, החותך חיים לכל חי (מוסף לימים נוראים), והש"י הוא אלקי הרוחות לכל בשר (במדבר כז טז)). ובהיפוך ח"ו כשמגביר על ידי התאוות והעונות הנפש השמאלי, נתפשט הדם גם בחלל הימיני ומגרש ח"ו הרוח, וזה שהרשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות י"ח ע"ב), כי נגרש מתוכם הרוח חיים, (והנה נתהווה ב' פעמים ד"ם והוא פ"ח יוקשים, נפשינו כצפור נמלטה מפ"ח יוקשים הפ"ח נשבר (תהלים קכד ז)). והנה צונו הש"י רק חזק לבלתי אכול הדם, הגם שהמצוה היא כפשוטה, אבל המצוה הזאת בעצמה לכאורה אין צריך חיזוק כל כך, כי נפשו של אדם קצה בזה, אבל היא צריכה חיזוק לרמיזתה כי צונו הש"י לבלתי אכל מהדם, היינו מנפש הבהמות היינו הדם שבחלל השמאלי, ולזה צריך חיזוק רב לבל נגוע בקצה מקום היצר הרע וזה כל עבודת האדם. ואמר הטעם כי הדם הוא בנפש יכפר, ר"ל בעבור זה הזהרתיך שלא לאכול הדם, כי הנה צויתי להיות הדם כפרה על הנפש בהביאו קרבן זורקין את הדם לי"י, להורות דהנה חטא על הנפש במה שהגביר עליו כח התאווני שבדם מנפש הבהמיית, והנה בשובו לי"י יקריב הדם הבהמיי לי"י, והנה לרמז הזה תהיה זהיר וזריז שלא לאכול הדם הבהמיי, הבן הדבר שעל ידי זה יזכור האדם בחוזק רב שלא ליהנות מהדם שבנפש הבהמיי אשר בו בחלל השמאלי. וז"ש הקב"ה לנפש אני כתבתי עליך (דייקא, רצ"ל בשבילך כתבתי רק חזק וכו'), כי בשביל מצות הדם כפשוטו לא הייתי צריך לומר רק חזק שאין צריך חיזוק, רק עליך כתבתי הדבר להיות שיש בך דם בחלל השמאלי, ממילא היה לך לשום עינא פקיחא על הדבר לבל יארע לך אפילו מקרה שוגג, ואת יצאת מגבולך להתפשט ח"ו גם בחלל הימיני וחוטאת אתמהה, וזה שמתמיה הכתוב נפש כי תחטא. ובהעמיק בדבר עוד גם בדברי המדרש הנ"ל הנפש נתונה במקום המשפט, כי הנה בעשות האדם גם מהדם רוח, אם כן יהיה ב' פעמים רו"ח בגימטריא חת"ך, ומספר משפ"ט בגימטריא תכ"ט, הוא מספר הסמוך לב' פעמים רו"ח, ומספר נפ"ש הוא בגימטריא ת"ל, הוא המספר הסמוך למשפ"ט, אם כן הנפש נתונה במקום המשפ"ט היינו במספר הסמוך, בכדי שעל ידי זה תזכור את המשפט (נמחק ג' תיבות), סמיכת המספר שהיא למעלה מן המשפט, היינו ב' פעמים רו"ח שהנפש כזאת שמגרשת הדם, ממלא גם ב' חללים רו"ח הוא על המשפט, שהמשפט (חסר איזה תיבות), הבן הדבר להתפשט באורך ורוחב ויונעם לך:
19
כ׳אדם כי יקריב מכם קרבן לי"י מן הבהמה וכו' (ויקרא א ב). להבין תיבת מכ"ם קרוב לפשוטו, דהנה אם חטא אדם מהראוי להקריב את עצמו לפני הש"י, והיה מחסד הבורא שצוה להקריב בהמה וסומך ידו עליה בכל כוחו, להראות שהיה מהראוי למסור כל כוחות נפשו אליו ית', ועל ידי זה שב ומתחרט בתשובה שלימה לפניו ית', ואם כן הוא מקריב נפשו גם כן בכח לפניו ית', כי זבחי אלקים רוח נשברה (תהלים נא יט), מה שאין כן כשאינו זובח את יצרו בהקרבת הקרבן ואינו שב ומתחרט, מה בצע בהקרבת הבהמה. על זה נאמר (תהלים נ יב) אם ארעב לא אומר לך כו', (תהלים נ יג) האוכל בשר אבירים כו', כי עיקר ציווי הקרבן הוא רק שיתבונן שכל זה היה מהראוי לעשות לגופו ונפשו עבור חטאו. וז"ש אדם כי יקריב מכ"ם מעצמיכם קרבן לי"י, אזי מן הבהמה כו'. ובאם לאו ח"ו, לא ירצה קרבן הבהמה בלבד:
20
כ״אאם כשב הוא מקריב את קרבנו והקריב אותו לפני י"י (ויקרא ג ז). כבר ידעת שכל פסוק שבתורה מרמז לנו בכל עת דרך לעבודתו ית"ש. ויש לרמז בפסוק הזה כש"ב, השכינה נקנית בג' דרכים כס"ף שט"ר ביא"ה (קידושין ב' ע"א), ר"ת כש"ב. (כבר אנחנו מוזהרים מחז"ל חכמי האמת לפשוט דמיון הגשמיות ממחשבותינו בעסקינו בדברים כאלו, רק להתבונן הענין ברוחניות על פי הקדמת שלמדנו מחכמי האמת שאין אלו הדברים כפשטם ח"ו ואתה דע לך), הנה אדם הנושא אשה לשם שמים, הוא עבור צורכי גבוה ולעשות יחודין בעולמות עליונים שיהיה היחוד העליון פנים בפנים. ולזה יש לרמז לאדם אם כש"ב הוא מקריב את קרבנו, היינו שנושא בג' דרכים הנרמזים בכש"ב עבור הג' קניות הנ"ל, וכל המצות נקרא קרבן לי"י שמקרב על ידו אותיות הויה ב"ה, ואמר אם כשב הוא מקריב את קרבנו, אם רוצה לעשות קירוב אותיות הויה על ידי המצוה הזאת, אזי והקריבו לפני הויה, יהיה עיקר כונתו להקריב הכש"ב היינו השכינה, לפנ"י הויה אל מול פני י"י, שיהיה היחוד העליון פנים בפנים ויעשה ויצליח, והשם הטוב יכפר בעדינו:
21
כ״בואם כב"ש יביא קרבנו לחטאת נקיבה תמימה יביאנה (ויקרא ד לב). יש גם כן לפרש על דרך שכתבתי, והוא לפעמים יש בני אדם שאין כוונתם לישא אשה לצורך גבוה כנ"ל, שאינו בר הכי לידע בנסתרות, רק אף על פי כן כוונתו כפשוטו לשם שמים שלא יבוא לידי חטא, הנה זה צריך שיראה לישא אשה הגונה תמימה, כיון שהוא עלול לקבל חטא ומחשבתו בגשמיות, יוכל ח"ו אדרבה לבוא כ"פ לידי מכשול, והש"י ישמרנו מכל דבר רע. וירמוז אם כבש יביא קרבנו לחטאת, היינו שכוונתו בג' דרכים הנ"ל הוא רק לחטאת, היינו בשביל החטאת שלא יגיע עדיו, אזי נקיבה תמימה יביאנה ויהיה לו לשמירה מעולה:
22
כ״גויש לומר עוד נקבה תמימה (ויקרא ד לב). שיראה לעשות בכל כוחו שיהיה הנקבה תמימה בבחינתה, כי הנה בחינת נקבה שתהיה מקבלת והזכר להשפיע, ואם האדם מכוין במצוה עבור תענוג גשמיי, אם כן הוא מקבל ממנה תענוג, ואם כן בבחינה זו נקראת הנקבה משפעת לו תענוג והוא מקבל, והוא היפך סדר הבריאה, והבן:
23
כ״דר"ת כל הפסוק שמ"ה התאו"ה. לפי הנ"ל ירמוז שצריך שמירה רבה למצוה הלזו, כי שמה התאווה הבהמיית וצריך שמירה מעולה, עיין בקרנים ופירוש דן ידין מסוד כש"ב כשב"ה, ותראה פלאות מתורתינו ואין כאן מקומו הש"י יהיה בעזרינו:
24
כ״הבמדרש (ויק"ר פ"א ט"ו) ויקרא אל משה וידבר י"י (ויקרא א א). מכאן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבילה טובה הימנו, תדע לך שכן צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים שהוציא ישראל ממצרים, ועל ידו נעשו כמה ניסים במצרים ונוראות על ים סוף, ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן, ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו, שנאמר ויקרא אל משה, עכ"ל. המדרש הזה קמצווח דרשוני וחיו, וכבר דברו בו שלטי הגבורים. ומה שיש בידי לפרש על פי פשוטו נ"ל, דהנה למה לא נכנס משה בלא רשות אל אוהל מועד, הרי בכל פעם שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה, והרי תחלת נבואתו נאמר (שמות ה כב) וישב משה אל י"י ויאמר וכו', והרי נכנס בתוך הענן אל ההר שלא ברשות, כענין שנאמר (שמות לב ל) ועתה אעלה אל י"י אולי וכו'. אך הוא דעד היום לא היה כביכול השראת הכבוד באהל, וכהיום שהיה השראת הכבוד באהל, חשש משה פן אין דעתו שלימה כל כך שיהיה ראוי שיהיה באהל, והנה משה הוא סוד הדעת ואף על פי כן חשש לזה, מזה יש ללמוד בתלמיד חכם שאין בו דעת חלילה מטמא באהל, ואם כן נבילה טובה ממנו שאינו מטמא רק במשא ובמגע אבל לא באהל, הגם שהדברים הללו אין שייכים בהשראת הכבוד הטהור, על כן משה חשש פן אינו כל כך בשלימות הדעת, ואדם שאינו בו דעת יכול ליטמא באהל, אין מהראוי לו ליכנס באוהל הקודש. וז"ש ויקרא אל משה ולא אמר י"י, להורות דגם אל משה הוא סוד הדעת לא ערב אל לבו לבוא אל האהל בלא רשות, ומזה תמצא טוב טעם לרז"ל (שבת ל"א ע"א) ודע"ת (ישעיה לג ו), זה ספר טהרות, ותמצא להרמב"ם (פי"א מהלכות מקואות הי"ב) עיקר הטבילה הוא במימי הדעת, הב"ן הדבר ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
25
כ״ו[נפש כי תחטא (ויקרא ה א). זה שאמר הכתוב (קהלת ו ז) כל עמל אדם לפיהו וכו', אמר ר"ש בר יצחק כל מה שסיגל האדם מצות ומעשים טובים, לפיו ולא לפי בנו ולא לפי בתו, ורבנן אמרו לפיהו ולא לריח רע, לפי שהנפש הזו יודעת כל שיגיעה לעצמה יגיעה, לפיכך אינה שביעה למצות ומעשים טובים, עכ"ל (ויק"ר פ"ד ב')]:
26