אגרא דכלה, בחוקתיAgra DeKala, Bechukotai

א׳ונתתי גשמיכם בעתם (ויקרא כו ד). לא אמר סתם ונתתי גשם, רק קאמר גשמיכ"ם כאלו הגשם הוא שלנו. י"ל על פי מה שאמרו רז"ל (ר"ה י"ז ע"ב) הרי שהיו חייבים בראש השנה, ופסקו להם גשמים מועטים ואחר כך עשו תשובה, להוסיף עליהם אי אפשר, מה עושה הש"י מורידן בזמנן שלא תפסד שום טיפה, וכן בהיפך. וז"ש ונתתי גשמיכם שכבר היא שלכם, אתן בעתם:

ב׳ונתתי שלום בארץ (ויקרא כו ו). היינו היחוד השלם מדת השלום יסוד צדיק ברית שלום, אתן אותו בארץ החיים לבל יפרד, ועל ידי זה ושכבתם ואין מחריד כי והשבתי חיה רעה הידועה המשכלת במקרה לילה ח"ו, והשבתי לבל תראה בארץ ישראל כי כשזה קם, והבן מאוד:

ג׳ופניתי אליכם (ויקרא כו ט). יובן בסוד מטי ולא מטי (זוהר ח"א ט"ז ע"ב) כשהאור מסתלק למעלה בשורשו, אז הוא אינו משפיע לתחתונים כי חפצו לקבל, ואז הוא פונה אל עילתו, וכשגומר קבלתו אז הוא פונה להעלולים ממנו להשפיע אליהם. וזהו ופניתי אליכם, והבן:

ד׳ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם (ויקרא כו יא). צ"ל כיון שהבטיח הש"י שיתן משכנו בנו, מכל שכן שלא יגעל וימאס אותנו ח"ו. והוא לדעתי על פי מה דידוע שהאדם צריך להיות בבחינת רצוא ושוב (יחזקאל א יד), הגם שנפשו יודעת מאוד מגדולת היוצר ב"ה ונפשו משתוקקת לשרשה, כי כן הוא בטבע כל דבר להשתוקק ליסודו הגם שיתבטל ממציאותו ביסודו, והוא נקרא כלות הנפש ותגעל הנפש את הבשר מגודל חשקה להדבק בשורשו, ורצונה בטבע לצאת מן הגוף להידבק במקורה. וכן הוא בפטירת הצדיקים בנשיקה, שמראים להם נועם זיו השכינה ומתדבק הנפש במקורה, והש"י הגם שרצונו שתדע הנפש מנעימות ידידות היוצר, עם כל זה רצונו שלא תצא מנרתיקה כל ימי צבאה ותהיה בבחינת רצוא ושוב, והדברים ארוכים יתבונן המשכיל, ועיין באור החיים פרשת אחרי מענין פטירת נדב ואביהוא וינעם לנפשך. וזה שהבטיחנו יוצרנו ונתתי משכני בתוככם בפנימיותיכם, ותבינו ענין גדולתי באהבה רבה ותשוקה נכבדת, ועם כל זה ולא תגעל נפשי אתכם, היינו הנפש שלי שנתתי בכם לא תגעל את הבשר כל ימי צבאה, ואתן לה כח הקיום בגוף שלא בטבע, והבן מאד:

ה׳או יאמר ונתתי משכני וכו' (ויקרא כו יא). דאיתא בזהר דמשכן נקרא לפי שעה, מה שאין כן מקדש הוא קביעות בית עולמים. וזה אפשר לומר מה שהש"י נתן משכנו בתוך ישראל רק לפי שעה, שהוא מחמת שכביכול מואס בשונאי ישראל ואינו רוצה לקבוע עמם קביעות. לזה אמר ונתתי משכני בתוככם, ואף על פי כן לא תגעל נפשי אתכם רק והתהלכתי בתוככם (ויקרא כו יב), שרצוני להעלותכם מדרגא לדרגא, הוכרח להיות בחינת משכן בלי קביעות, עד שתבואו למעלה הנכבדת בלי שיעור, ואז והייתי לכם לאלקים, והבן:

ו׳אני י"י כו' ואשבור מוטת עלכ"ם (ויקרא כו יג). יש לפרש עלכ"ם, ר"ת "עין "לב "כלי "מעשה, את אשר נטו מאחרי י"י אלו האיברים, ובעבור זה נוטה שכם האדם לסבול עול עולם הזה בשעבוד. וזהו ואשבור מוטת עלכ"ם, והבן:

ז׳ואולך אתכם קוממיו"ת (ויקרא כו יג). במדרש (ב"ר פי"ב ו') קוממיות ב' קומות. ורש"י ז"ל פירש בקומה זקופה. נ"ל לפרש על פי מה שכתבו המקובלים הראשונים, דקודם חטא אדם הראשון היתה האלף בקומה זקופה מצויירת בשוה כזה י' ו' י', ואחר החטא נתעקמו ב' קומת ממנה, היינו הו' והיו"ד אחרונה, ואינם בקומה זקופה עד עת קץ שיתוקן החטא, ואילו זכינו כבר היה נגמר התיקון הזה בנתינת התורה בהתחלתה בא' אנכ"י, רק שבעוה"ר חזר הדבר לקלקולו בא' דאל"ה אלקיך וכו' (שמות לב ח). וז"ש ואולך אתכם קוממיות, כמו שאמרו רז"ל ב' קומות של האלף שנתעקמו, שהיו בקומה זקופה כמו שפירש רש"י, ובא זה ולמד על זה, נ"ל והדברים ארוכים אין עת האסף פה:

ח׳או אז יכנע לבכם הערל ואז וכו' (ויקרא כו מא). לפי פשוטו אין לו ביאור. ונראה לפרש ברמז א"ו מרמז למלכו"ת שמים, (כנודע מזהר (ח"ג כ"ג ע"ב) בסוד א"ו הוד"ע אליו וכו' (ויקרא ד כג)), תשובה תתאה היא תשובה מיראה, א"ז מרמז לתשובה עילאה בינה, (א' על ז' בסוד אז ישיר (שמות טו א)) והוא תשובה מאהבה. והנה להכנעת הלב מועילים ב' התשובות, אך החילוק בין התשובות הוא לענין זה, שעל ידי תשובה מיראה נעשים זדונות כשגגות (יומא פ"ו ע"ב), מה שאין כן בתשובה עילאה מאהבה אז זדונות נעשים כזכיות, ולרצון יהיה כמו מצוות וקרבנות שהם לרצונו ית"ש. וז"ש א"ו א"ז יכנע וכו', בין א"ו בין א"ז מועילים להכנעת לבבם הערל, רק וא"ז לבדו היינו תשובה עילאה ירצו את עונם, יעשו רצון מעונם שיהיה לרצון כמו מצות וקרבנות, והבן:

ט׳אף אני אעשה זא"ת לכם (ויקרא כו טז). להבין מהו א"ף ומהו זא"ת, הוה ליה למימר בקיצור והפקדתי עליכם, (הגם שידעתי כי בנסתרות לי"י אלקינו יפורש הדבר, על פי פשוטו לא נדע). ועל פי מ"ש לעיל דהעון מתחיל מעט מעט, שמדמה שאינו עון כל כך, והיצר אורב לו מעט מעט להפר כל התורה בפסיקות עד שנוגע להפרת הברית, על כן אמר אף אני אעשה זאת לכם, ר"ל גם כן כזאת שהחולי הוא חולי קל, ויבוא הדבר לשונאי ישראל למדיבת נפש, והש"י ישמור עמו ישראל לעד:

י׳ונתתי פני בכם (ויקרא כו יז). בעלי הפשט דברו בזה לפי פשוטו, אבל אין הדבר מתיישב כל כך בלב. ויצדק לדעתי דהתורה משמיענו כי הפורעניות והעונש ממנו ית' אינו דרך נקמה, כמו מלך הנוקם מעמו כשאינם מקיימין מצותיו, רק הוא דרך רפואה שירפאו ממחלתם, דהיינו להיות שעל ידי עונם ח"ו נפרדו משורשם, ורוצה הש"י שישובו בתשובה שלימה ואז יתרפאו, כמד"א (ישעיה ו י) ושב ורפא לו, ולכך מביא עליהם ח"ו פורעניות, כדי שיתנו אל לבם שישובו אל י"י בצר להם. וזהו ונתתי פני בכ"ם, היינו הב' תהיה פעולה, ואותיות כ"ם שרשיים. היינו שאתן דעתי ופנ"י כביכול, שמן הצורך הוא לעורר מקומות התשובה, דהיינו תשובה תתאה ועילאה. והנה כ' כפופה יכונה לרחל תשובה תתאה, ם' סתומה לאמא תשובה עילאה (עיין במאורי אור). וז"ש ונתתי פני דהיינו דעתי ורצוני, (כמד"א (בראשית לא כא) וישם את פני"ו הר הגלעד), בכ"ם היינו לעורר אתכם לתשובה תתאה ועילאה שמרומזין באתוון כ"ם, ואז ונגפתם וכו' שונאי ישראל, כדי שיתנו אל לבם לעורר עולמות התשובה, וישוב אליהם ברחמים רבים ויחוננם כימי עולם:

י״אונגפתם לפני אויביכם ורדו בכם שונאיכם ונסתם ואין רודף אתכם (ויקרא כו יז). י"ל למה לא אמר על שונאי ישראל ונגפתם מאויביכם, מהו לפני. ועוד למה אמר הנוגף תחילה ואחר כך הרדיה. ועוד למה שינה מאוי"ב לשונ"א. והנראה שזה מורה הכל על רחמנותו ית' האיך מרחם על עמו וקשה בעיניו כביכול פורענותם, ואמר ונגפתם לפנ"י אויביכם היינו קודם אויביכם, אבל אויביכם גם הם ינגפו תיכף, והוא על דרך שאמרו רז"ל (במ"ר פי"ז ג') וירדפו אתכם כאשר תעשנה הדבורים (דברים א מד), מה הדבורה הזו כאשר עוקצת היא מתה אחר כך, כן הם כל מי שנגע אתכם מיד מת. וזהו לפני אויביכם קודם להם, אבל תיכף ינגף כל הקמים עליכם, וירגישו זה הרשעים כי בסיבתכם הוא. וזהו ורדו בכם שונאיכם, רצ"ל הם יתייסרו בסבתכם תיכף, ושינה מאויבי"ם לשונאי"ם, כי האויב נקרא הנוקם ועושה רעה, כמד"א (בראשית ג טו) ואיב"ה אשית בינך וכו' הוא ישופך ראש כו', ממילא משתמע דאיבה מקרי כשעושה רעה. ושונא מיקרי שנאה כבושה בלב, אבל משתומם מחריש אינו עושה רעה בפועל, כמד"א (ויקרא יט יז) לא תשנ"א את אחיך בלבב"ך. וזהו כי יראו האויבים שעשו מעשה ופרצה, ויראו שהגיע אליהם הרעה היסורים והרדייה, אזי יתייראו מנגוע בכם וישתנו מאוי"ב לשונא, שיהיה להם שנאה בלב ולא יוכלו לנגוע בכם כי יפול פחדכם עליהם. וזהו ונסתם ואין רודף וכו', כי יתייראו לרדוף אתכם. הנה תראה איך חסדו ית' גברה עלינו גם בעת גלותינו, וידו נטויה עלינו לרחמינו עד ישיבנו למרום הר קדשו בהגלות כבודו לעיני כל העמים יחדיו ויבושו:

י״בויש לפרש עוד ורדו בכם שונאיכם. למה הזכיר הרדיה אחר כך. גם למה שינה מאויב לשונא. והנה מפירוש רש"י נראה דאויב נקרא איבת הזר ובן נכר אשר לא מבני עמינו, ושונא נקרא המוסרים והאפיקורסים אשר נתגדלו בינינו מתערובת נשמתייהו דערב רב. ולפי הפשט הזה יש לפרש ורד"ו בכם שונאיכם, הוא סוד הבירור דטוב והרע ישאר בתוך עם טמא, כאשר אפרש על פי מ"ש לעיל ונתתי פנ"י בכ"ם, היינו שאתן דעתי להשיבכם אלי בתשובה שלימה, ובשביל זה אשלח הפורעניות על שונאי ישראל ונגפתם שונאי ישראל לפני אוביכם הזרים, וכשיראו כן הרשעים שבתוככם מערב רב, ואמרו לית דין ולית דיין ח"ו ויכפרו בעיקר. וזהו ורד"ו על פי מש"כ דשני אתוון רברבין בתורה ד' דאח"ד (דברים ו ד), ר' דאל אח"ר (שמות לד יד), להורות ליזהר שלא לטעות בין אח"ד לאח"ר, כמו שכותבין לתינוק אותיות גדולים שלא יבוא לידי טעות. וזהו ורד"ו, שאותן השונאים מנשמות הערב רב יבואו לידי טעות ולידי כפירה, ויטעו בין ד' לר'. הנה היסורים יפעלו הבירור הגמור שנשמות ישראל יבואו לידי תקון ותשובה, ונשמות ערב רב יתפרדו כל פועלי און. וזהו בשורה טובה הגם שלא יוגמר עדיין הבירור הגמור ולא יבוא עדיין סוף וקץ, עם כל זה מיד שמתפרדין כל פועלי און, ונסתם ואין רודף אתכם, כי עיקר הרדיפה הוא (והסיום מטושטש הוא מאוד ולא יכולתי להעתיקו):

י״גויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם (ויקרא כו יח). יש לרמז הוספת תיבת שבע על תיבת חטאתיכם, הוא מספר תת"ס עשרה פעמים אלקים, היינו ח"ו כל שיעור קומת הדין על שונאי ישראל, והוא סוד פלשתי"ם אשר גר שם אברהם ויצחק, והם היו רצועה מרדות לישראל עד אשר נתכונן כסא דוד בממלכתו כנודע, וכן נאמר במלך המשיח ועפו בכתף פלשתים (ישעיה יא יד):

י״דושברתי את גאו"ן עוזכם (ויקרא כו יט). גאו"ן יכונה למוחין (עיין במאורי אור), על כן הם ס"א (ס') מסכתות מנין גאו"ן, שבהם התעסקות המוחין בשכל. והנה אמר שיהיה בגלות שבירת המוחין שיהיו המוחין קטנים, והוא גם כן בשורה טובה ורחמנות, כענין מ"ש בחובות הלבבות שער הבחינה שטובה גדולה הוא לתינוק שאין לו דעת ומוחין גדולים, כי אלו היה לו דעת שלם ויבין מה בינו לבין אדם גדול, ויראה את עצמו מלוכלך מחוסר הנקיות, לא היה יכול לחיות על פני תבל מגודל העיגום, אבל כשאין לו דעת שלם הוא טובה לו, וכן החולה כשהוא מבולבל בדעתו. וכמו כן אנחנו בגלות החל הזה, אילו היה לנו דעת ומוחין גדולים להבין איך נוטל כבוד מבית חיינו, ולהתבונן בגלות השכינה ובניה שפלים ונבזים דוויים וסחופים ישמע אלקינו כי היינו חרפה, לא היה באפשרי כמעט לחיות אפילו וכו', אבל להיות דעתינו קצרה היא ישועה לנו, להיות לנו עמידה וקיום בגוף, עד אשר יאור הש"י לנו ברוב רחמיו:

ט״וונתתי שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה (ויקרא כו יט). היינו שכליכם מכח הנשמה שהיא מן השמים, יהיה כברזל מלהבין מושכלות. ואת ארצכם היינו ארציותיכם כחות הגוף שהיא מן הארץ, יהיה [כנחושה מלהתפעל] במדותיו ביראה ואהבה וכיוצא, מחמת קטנות שכל המוליד. ובזה יצדק אומרו שמיכ"ם ארצכ"ם, ולא אמר שמים וארץ כמ"ש בפרשת והיה אם שמוע ועצר את השמים וכו' (דברים יא יז), ולפי מ"ש יונח:

ט״זותם לרי"ק כחכם (ויקרא כו כ). כל השפעות הם על ידי צינור היסוד, ונקרא י"ש בקבלתו ההשפעה מסוד המוח, סוד יק"ר חכמ"ה. וזה לעומת זה יסוד דקליפה רי"ק. כ"ח, נקרא השפעה. והנה הוא טובה לישראל בגלותם החל הזה אשר לא יעזבם י"י אלקיהם, רק מתלבשת השפעתם לצורך קיומם בתוך השרים החיצונים, הנה אמת שהאומות בעוה"ר מקבלים העיקר וישראל בגלות' התמצית, אבל אף על פי כן הכל הוא עבור ישראל כי לא יטוש י"י את עמו:

י״זולא תתן ארצכ"ם את יבולה ועץ הארץ לא יתן פריו (ויקרא כו כ). הנה אמר ארצכ"ם, מה שאין כן בע"ץ אמר סתם ועץ האר"ץ. הנראה דקאי על הארץ העליונה מלכות שמים המעלת מיין נוקבין ממעשיהם של ישראל, ועל ידי כך יורד מיין דוכרין מעל הארץ הוא יסוד צדיק, כמד"א (במדבר יג כ) הי"ש בה ע"ץ, אם יש צדיק שמגין עליהם (ב"ב ט"ו ע"א). על כן אמר ארצכ"ם, שהוא תלוי במעשינו העלאת מיין נוקבין, והוא הבטחה לישראל שכביכול לא יכנוס בירושלים של מעלה בהעדר היחוד בעוה"ר, ממילא מובטחים אנחנו כאשר בודאי מהרה יקנא לארצ"ו (סוד הקנאה ידוע), אזי יחמול על עמו להיות אם הבנים שמחה במהרה בימינו:

י״חוהנשארים וכו' בעונ"ם בארצות אויביכ"ם ואף בעונות אבותם אתם וכו' (ויקרא כו לט) והתוודו את עונם ואת עון אבותם וכו' (ויקרא כו מ). יש להתבונן א', אומרו בעונ"ם בנסתר, ואמר בארצות אוביכ"ם בנוכח, (ועי' במס' דמטעי' ביה אויביה', וטעמא בעי). ב', איביכ"ם חסר ו'. ג', ואף בעונות אבתם אתם אין לו ביאור, ובלא זה קשה האיך יצדק אבות אכלו בסר וכו'. והנה שמעתי מכבוד אדמו"ר הרב הק' מהרמ"מ זצוק"ל והתודו את עונם ואת עון אבותם, דמן הצורך הוא להתודות עון אבותינו כמו שאנו אומרים אבל אנחנו ואבותינו חטאנו, כיון שאנחנו חוטאים בפועל, אם כן כשהיינו בכח האבות היינו גורמים להם לחטוא, שהיה אז אצלם בכח מוחם הנפש החוטאת שלנו. (ובזה יונח מה שאדם הראשון חטא, ושתו כל הדורות הכוס, כי היו אתו עמו בכחו. ובזה יונח גם כן מה שאברהם ויצחק לא נקרא בתאר ת"ם, כי היה עדיין בכוחו ישמעאל ועשו, מה שאין כן יעקב איש ת"ם (בראשית כה כז), כי לא היה בכחו פסולת רק מטה שלימה), על כן מוכרחים אנו להתוודות עון אבותינו, כיון שאנחנו גרמנו זה לאבותינו שהיינו אז בכח מוחם, גרמנו להם לחטוא במעשיהם בפועל, עד כאן דברי מרן זצוק"ל. ובזה יצדק לנו כל הקושיות שאמר הנשארים בכם, היינו בניכם שאתם האבות, והם היו אצליכם בכח וגרמו לכם לחטוא בפועל, על כן העונש הוא בארצות אוביכ"ם, לנוכח אותן האויבים ממש שהם שלכם הן שלהם. ועוד משום הכי נתחלף הה' בכ' ויש תוספת י"ה, שמורה על מחשבה בכח, להורות שהיו אצליכם בכח מחשבות המוחין, ונחסר הו' להורות שגרמו לכם חסרון במעשיכם, כי הו' מורה על מעשה המדות כנודע ששת ימי המעשה. ולזה אמר ואף בעונות אבותם את"ם, רצ"ל שגם עונות אבותם את"ם הם, כי הם גרמו, והשם הטוב יכפר ויסלח לעמו ויאמר די לצרותינו:

י״טואף גם זאת בהיותם וכו' ולא געלתים לכלת"ם וכו' (ויקרא כו מד). וא"ף ג"ם זא"ת אינו מובן לכאורה. והנה מבואר בזהר (ח"ג קט"ו ע"ב) לכלת"ם חסר, לשון כל"ה. ורצ"ל לא מאסתים משום דהכלה עמהם, משל מי שנכנסה כלתו לשוק וכו', ע"כ נכנס לשם הגם שהיא שוק בזוי, להיות הכלה שם מוכרח לילך ולהשתדל להוציאה, עיין שם. ובזה יתפרש הכתוב כולו וא"ף ג"ם זא"ת, אף לשון קצף, רצ"ל שאקצף גם על זא"ת שהיא השכינה שתהיה כביכול גם היא אתכם בגלות. בהיותם, מלשון שבירה כמו ואני דניאל נהיית"י ונחליתי (דניאל ח כז), ורצ"ל בעת שיהיה לשונאי ישראל שבר בארצות אויביהם, אף אקצוף גם על זאת, וכיון דמשכונא דידי' גבן, על כן לא מאסתים וכו' לכלת"ם, להיות הכלה אתם כאמור בזהר, ומי שיקח משם את הכלה, הוא יקח את בניה אתה עמה אל מכון הר ציון ויחננם כימי עולם:

כ׳וזכרתי וכו' להיו"ת לה"ם לאלקי"ם (ויקרא כו מה). להם דייקא, ולא יחליפם באומה אחרת לעולם. וז"ש אני הויה, כמו שאני הויה לא שניתי (מלאכי ג ו) שאין לו שינוי ותמורה כביכול, כן אתם בני יעקב לא כליתם אל יעזבנו ואל יטשנו:

כ״אבמדרש רבה (ויק"ר פל"ו ה') למה נאמר ביעקב ובאברהם זכירה, וביצחק לא נאמרה (ויקרא כו מב), ר' ברכיה אמר על ידי שהיה בן של יסורין, עד כאן. אינו מובן על פי פשוטו. והנראה לפרש על פי דרך הקודש, כי בחינת זכ"ר הוא כביכול כדמיון האדם אשר נשכח ממנו איזה דבר, ומתיישב בלבו לזכור הדבר ועולה התעוררת מהל"ב אל המוחי"ן, והמוחין מעוררים הכח שלהם הטמון להשפיע אל הלב לזכור הדבר השכוח, בין והתבונן. כן כביכול בהעדר אור הפנים דאבא ואמא (סוד עולם המחשבה להמוחין) מזעיר אנפין, הוא בחינת שכחה. מה שאין כן כשעולה ההתעוררות מזעיר אנפין לאבא ואמא, ויאירו אור פני אבא ואמא אליו (זכור בגימטריא ע"ב קס"א), נמשך כביכול הזכירה מהמוחין. והנה יצחק היה בן של יסורין, ויסורין הם מאבא ואמא, כמד"א (תהלים צד יב) אשרי הגבר אשר תיסרנו י"ה, או יסר יסרני י"ה, הם אבא ואמא עלמא דאיתכסיא חסדים מכוסים, על כן בחינת יצחק תמיד בסוד הזכירה ולא הוצרך להתעוררות הזכירה, בין והתבונן והשם הטוב יכפר בעדנו ולא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

כ״בשם (ויק"ר פל"ו ה') למה נאמר באברהם ויצחק א"ף, ולא נאמר ביעקב א"ף (ויקרא כו מב), על ידי שהיתה מטתו שלימה לפניו, אברהם יצא ממנו ישמעאל וכל בני קטורה, יצחק יצא ממנו עשו וכל אלופי אדום, אבל יעקב מטתו שלימה כל בניו צדיקים, עד כאן. להבין הדבר, א"ף הוא בגימטריא ה' גבורות, היינו ה' פעמים גבורה בהחזרת האלף לאלף, יהיה מספר תתר"ף חלקי שעה ה' פעמים גבורה. והנה מאברהם ויצחק יצאו סוד הא"ף, היינו השמרים רצועה לאלקאה מסוד הגבורות, מה שאין כן מיעקב לא יצאה רצועה לאלקאה, כי היתה מטתו שלימה, והבן:

כ״גוזכרתי להם ברית וכו' "אשר "הוצאתי "אותם "מארץ "מצרים (ויקרא כו מה) , ס"ת מצרי"ם. לרמז שגם לבסוף יוציאם ממצרים, היינו אותן שמתו בג' ימי אפילה, בגמר הבירור בקץ האחרון גם הם יתברר"ו, ובאו הנדחים בארץ מצרים (ישעיה כז יג):

כ״דגם זה מן התוכחות ואכלה אתכם ארץ אויביכם (ויקרא כו לח). כל הרואה יעמוד מרעיד. אבל המשכיל על דבר יראה מדלא קאמר וכלת"ה ח"ו, רק ואכל"ה. להורות הבטחה טובה, דהנה באכילה האוכל מכלה את המאכל, עד שישוב לפסולת בגופו וידחהו הגוף. והנה נראה לעין שהמאכל מקיים הנשמה בתוך הגוף, ומהיכן יהיה זה, על כרחך שיש רוחניות בתוך כל מאכל, ובאכילה יתברר הרוחניות וישוב לדם ובשר, והמותרות שאין בו שום לחלוחית יופסד לגמרי וידחהו הגוף. ולפי זה המאכל יתעלה אדרבא בעילוי רב, שמקודם לכן היה דומם או צומח או חי, וכהיום אחר האכילה ישוב להיות מדבר. כמו כן הוא הענין בגלותנו, שהוא לברר סיגנו מהערב רב המעורבין בישראל, והוא דמיון אכילה ממש, שהרוחניות היינו נשמות ישראל יתעלו בעילוי רב על ידי הגלות, והסיגים המותרות יהיו מן הנדחים, הבן הדבר:

כ״הואם בחקותי תלכו וכו' (ויקרא כו ג). יש לפרש הכוונה, ידוע ח"ק בגימטריא ס"ג מ"ה, ידוע הדבר למשכילים ענין השבירה בס"ג, כולו ס"ג יחדיו (תהלים נג ד), ותיקון המתקלא על ידי מ"ה החדש. והנה ידוע על מה עשה י"י ככה, כדי שיהיה לנו בחירה ורצון, וזה כל פרי מעשינו בכל ענייני מעשינו בעולם הזה להעלות הניצוצין דס"ג על ידי מ"ה, וזה הוא הנקרא ח"ק כנ"ל. והיודע זה יודע שכל המעשים הנעשים תחת השמש, הם אינם רק ציווי ואזהרה, ודי בזה למשכיל. וז"ש אם בחקותי תלכו, אם תלכו בכל ענייניכם בחוקים, דהיינו להתעלות משבירות ס"ג על ידי מ"ה, אזי על ידי זה ואת משפטי תשמרו (בשמירת הלאוין), ועשיתם אתם (היינו העשין), ודי בזה הערה למשכיל:

כ״ותורת כהנים (כו ב) אם בחקותי תלכו (ויקרא כו ג). מלמד שהמקום מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה, עד כאן. להבין מהיכן למד זה מתיבת אם בחקתי תלכו. וגם מהו הדבר החדש שהש"י מתאוה שישראל יהיו עוסקים בתורה, הלא כל התורה מלאה מזה. וגם מהו הפירוש עמלים, לא עוסקים או לומדים. ונראה דדייק אומרו אם בחקתי תלכו, מהו כוונת הליכה בחוקים, כי על פי הרוב לא תמצא אצל החוקים רק שמירה ועשיה, כענין שנאמר (בראשית כו ה) וישמר משמרתי מצותי חקתי כו', את חקתי תעשו (ויקרא יח ד). (והנה גם לשם נכתב אחר כך ללכ"ת בה"ם, ודרשו בו חז"ל כי לא תצדק בזה לשון הליכה, רק במקום שנזכר דר"ך נזכר הליכה, כגון בכל הדרך אשר צוה י"י אלקיכם אתכם תלכ"ו (דברים ה ל), היינו המדות הישרות שהם הליכה בדרכי הש"י). על כן דרש מלמד שהמקום מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה, והוא כי הנה זאת התורה השלימה רחבה מני ים, אבל כל הלכותיה ופרטיה ודקדוקיה ודיניה אינם מבוארים בפירוש לעין כל, רק שצריכין להמציא הלכותיה על ידי המדות שהתורה נדרשת בהם, ועל ידי יתורי האותיות והתיבות אותיות עקומות לפופות וכיוצא, אפילו כעת שכבר נכתבה תורה שבעל פה, הנה נכתבה דרך משא ומתן וצריכין להמציא ההלכות על ידי פלפולים שונים. והנה בימינו כבר המציאו הפוסקים הראשונים והאחרונים הלכות פסוקות, והנה אפילו יחיה האדם ק"ך שנים, יהיה לו די והותר ללמוד כל ימי חייו ההלכות פסוקות, וירצה לומר הנה אוכל לקיים בזה המצות עשה דלימוד התורה, ולמה לי להתעמל להמציא דינים והלכות מעניינים דקים שבתורה שבכתב, וכן מענייני משא ומתן ורמזים שבתורה שבעל פה, חלילה חלילה לומר כן רק כוונת הש"י דוקא להתעמל בתורה, ואחר היגיעה והעמל בה ימצא עניינים נפלאים בכל פעם, הן בפשטי ההלכות הן ברמזים ודרושים וסודות, כל אחד כפי שורש נשמתו וחלקו, ונקרא בשביל זה כללות התורה חקת"י, היינו לשון חקיקה שיש בה עניינים דקים רק כעין חקיקה, אשר על ידי החקיקה הזאת מובן עניינים נפלאים גדולי הערך, אשר יצטרך לבנין הזה כמה אלפים פרסאות. וזה שנקראים הדינים הלכ"ה, מלשון הליכ"ה ממקום למקום, שהאדם מוציא דבר מדבר, ודין אחד מחבירו, ורמיזה מחבירתה וכיוצא. וזה הוא אשר הודיענו אליהו ז"ל במשנתו (מגילה כ"ח ע"ב) כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, והוא כי עולם הבא הוא זה שנהנין מזיו השכינה, והנה זיו השכינה הוא דבר המבהיק ונולד כביכול מן אור השכינה, הוא מדה כנגד מדה כמו שהוא מיילד ומבהיק מן אור התורה הלכה מהלכה ואור מאור, כן יזכה לחזות בנועם י"י. וז"ש אם בחקתי תלכו שתעשו הלכות מהחקיקות והרמזים שבתורה, כי בזה חפץ הש"י שתהיו עמלים בתורה בעמל ויגיעה להוליד בכל פעם דברים חדשים, כי הגם שהאדם לומד הלכות פסוקות בכל זמן ואינו עושה פרי להוליד, עדיין לא הגיע לתכלית המקווה. וזהו נשאת ונתת באמונה (שבת ל"א ע"א), ענין משא ומתן בענייני התורה וקבעת עתים לתורה, כי המשא ומתן הוא לפי המקום והזמן, ועסקת בפריה ורביה להוליד בכל פעם תורה חדשה. ומה מאוד נחמד הדבר להשכיל גם בכאן מדה כנגד מדה, אם בחקתי תלכו להוליד תולדות בתורה, ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו (ויקרא כו ד):

כ״זנשלם פרשת בחקותי וספר ויקרא