אגרא דכלה, דבריםAgra DeKala, Devarim
א׳אלה הדברים וכו' (דברים א א). פסל את הראשונים, דלמעלה נאמר (במדבר לו ז) ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל, ממילא כל שבט הוא בפני עצמו (עיין מ"ש לעיל בפרשת מסעי), אבל אלו הדברים הם לכל ישראל, כי מישך שייכי להדדי דכולם ערבים זה בזה: וירצה עוד אלה פסל את הראשונים. היינו שלא פסל את הדברים, רק שהדברים שנאמרו להם עד היום, לא הבינו כל כך איכות הדברים על בוריין עד היום, שבאו כל ישראל לדעת רבם בארבעים שנה (עיין ע"ז ה' ע"ב). וז"ש אלה פסל את הראשונים, עיין מ"ש להלן בפסוק (דברים א ג) ויהי בארבעים שנה וכו': אשר דבר משה וכו' (דברים א א). תיבת אשר מיותר, והוה ליה למימר אלה הדברים דבר משה וכו'. אך הוא להורות דלא היה כוונת משה לקנתרם ח"ו, כי מאד גדלה ויקרה בעיניו כבוד עם י"י אלה, רק היתה כוונתו לעוררם בתשובה הנק' אש"ר תשובה עילאה. וז"ש אש"ר דיבר משה, היינו דבריו היו עבור אש"ר שיומשך אל כל ישראל. ובזה ידוקדק מה שדקדקו המפרשים אומרו אל כ"ל ישראל, ולא בנ"י ישראל. אך ידוע דבזולת תשובה עילאה, אין מוחין דגדלות לתפארת ישראל, ובמוחין דגדלות יושלם כל שיעור קומת ישרא"ל ויתגדלו המדות ברבו יתירה. וז"ש אש"ר (תשובה עילאה), דב"ר (המשיך והנהיג) מש"ה (סוד הדעת), אל כ"ל ישראל (היינו לכללות שיעור קומת ישראל), ומובן למשכילי מדע:
1
ב׳וירצה עוד אומרו אל כל ישראל (דברים א א), ולא אל בני ישראל. דהנה פירשנו הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (ויקרא יט יז). דהנה המוכיח כשמוכיח את חבירו, מחויב להוכיחו באופן שלא יעורר קטרוג על הנוכח בהזכירו עוונותיו, והנה הוא מחויב להוכיחו בהשכל, שאל הנוכח יהיה במובן דברי קנטורין על אשר לא טוב עשה, ובכדי שלא יתעורר קטרוג יהיו דבריו בהשכל, שיהיה במובן מדבריו ללמד עליו זכות לפניו ית', וכן שמעתי מצדיקי הדור וחכמי האמת, ושמעתי שהרב הק' המגיד המפורסים מוהרמ"מ מזלאטשוב זצוק"ל כשהיה דורש והיה מוכיח את העם, היה הופך פניו ואמר רבש"ע הנה עמך ה"ם שלמים הם וראויים הם, והנה הם חפצים מאוד לעשות רצונך, ומה שאני מקנטר אותם הוא בעבור כבוד שמך שיתאמצו מאד במצותיך וכיוצא בדברים. וזה פירש הפסוק לדעתי הוכח תוכיח את עמיתך, ותראה לעשות באופן שלא תשא עליו חט"א, שלא יתנשא החטא לחול עליו העונש ח"ו. והנה בזה יובן אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, היינו כפשוטו לישראל לא אמר להם שחטאו, רק רמז להם המקומות שחטאו וממילא יבינו, ובכדי שלא יתעורר קטרוג, כוונתו היה גם כן אל כ"ל ישרא"ל, למי שהוא כללותן ותשוקתן (מלשון כלת"ה נפשי (תהלים פד ג)) של ישראל היינו הש"י, ובו בלשון הזה המליץ בעדם להש"י, בעב"ר הירד"ן, זכר נא מה שעשו רצונך בעבר הירדן, שביטלו בקדושתם קליפת סיחון ועוג, כי אלו היה שמץ דבר נמצא בהם, לא יכלו להם כי ושב מאחריך כתיב (דברים כג טו). במדב"ר, הלכו אחריך במדבר ארץ לא זרועה (ירמיה ב ב), וגם צידה לא עשו להם (שמות יב לט). בערב"ה, שם מסר פנחס נפשו עבור כבוד שמו. מו"ל סו"ף, קידש נחשון בן עמינדב שמך הגדול בקופצו לתוך הים, וכן שבט בנימין (פסיקתא רבתי פ"ז ז'). (וגם אמרו לפניך שירה לשם), ובזה ידוקדק מו"ל סו"ף, שהיו לנגד הים סוף אשר יהמו גליו, ולא נתייראו רק בטחו בך. בי"ן פאר"ן, הנה פאר"ן רמז לישראל בדבר המרגלים, והוא אמר בלשון בי"ן פאר"ן, לזכור לפני הש"י לאותן האנשים שהיו בין אותן שנשתלחו מפארן דהיינו יהושע וכלב, שעמדו נגד כל המתקוממים וקדשו שמך הגדול. ובין תפ"ל ולב"ן, הנה דרשו רז"ל שתפלו על המן שהוא לבן, ואיני יודע מה בצע במה שרמז שהמן היה לבן. אך הוא דהנה דרשו רז"ל (שמו"ר פכ"ה ג') לא חסרת דבר (דברים ב ז), שהמן היה בו כל מיני טעמים שרצו, ואם כן לא היה מקום להתלונן עליו, רק תלונתם היה להיות סומא אינו שבע, כי מראות עיניו שרואה בגוון המאכל הוא משביע לאדם, והנה כשהאדם רואה בעיניו גוונים משונים זה מזה, כפי שינוי הגוונים תשבע נפשו מכל טוב, והמן לא היה בו אלא גוון אחד הגם שהטעמים היו משונים, התלוננו ואמרו בלתי אל המן עינינ"ו דייקא, ז"ש שתפלו על המן שהיה רק לבן בגוון אחד. והנה דרשו רז"ל (מכילתא בשלח) לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, כי המן היה מזכך את השכל לקבל בתוכו אור האותיות של התורה, על כן היה המן לבן דמיון התורה, אשר אש הלבנה הוא כלי קבול לאש השחורה. וז"ש משה נגד הש"י שיזכור לישראל איך תפלו בפטטייא דאורייתא, ונסתפקו במן להיות כלי קבול לתורה. וגם כפשוטו שיזכור הש"י החילוק מה שבין תפ"ל, ר"ל בין אותם הדבוקים ומחוברים בחומריות וגשמיות המאכלים, אשר תורתם אינה זכה כל כך להיותם משועבדים לחומר, ובין הדור דיעה אשר כל מאכלם היה רק המן הלבן, אשר עבור זה השיגו מאד באור התורה. וחצרו"ת, שיזכיר הש"י זכות בני קרח שעשו תשובה גמורה בחצרות. וד"י זה"ב, הנה לישראל רמז שעשו עגל של זהב, והיה די לשיאמר וזה"ב, אמר ודי זהב להמליץ להבורא עולם איך נתנו זהב די והותר למלאכת המשכן והמלאכה היתה דים (שמות לו ז), לאיש אשר אלה לו באמיתיית מתק לשונו, לו נאה להוכיח את ישראל ולהמליץ עבורם, זה מה שנ"ל:
2
ג׳בערבה מול סוף (דברים א א). מו"ל ב' במסרה. דין מלא. ואידך שוב מ"ל את בני ישראל (יהושע ה ב), מ"ל חסר. מילת הגוף היינו מילה ממש, הוא במעשה לחתוך את בשר הערלה במעשה ממש ויש מילת הלב, ומלתם את ערלת לבבכם (דברים י טז) על ידי התשובה. הנה העיקר הוא הרהור תשובה מעומקא דלבא, מה שאין כן אם מסגף את עצמו במעשה, ואינו חוזר בתשובה מעומקא דלבא, לא תחשב לו לתשובה עיקרית. וזה נרמז מו"ל סו"ף, למול סוף הגוף היינו מקום המילה, הוא בוא"ו המורה על המעשה, ושו"ב מ"ל היינו המילה שהוא על ידי התשובה, הוא בלא וא"ו המעשה:
3
ד׳עוד נרמז מקום המילה מו"ל את בני ישראל (יהושע ה ב), הוא מול סוף (דברים א א) היינו סוף הגוף. וזה שנכתב בכאן מו"ל בוא"ו אתוון דדכורא, היינו מקום הניכר בין זכר לנקבה: מול סו"ף (דברים א א). תרין יחודאין. דין. ואידך סו"ף חבוש לראשי (יונה ב ו), אצל יונה בן אמיתי הוא משיח בן יוסף. רמז בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת (דברים ד ל), וסוף הוא באחרית כאשר משיח בן יוסף יעלה לרקיע, ויקומן כולהו על ברתא דיעקב, ואז ישובו בתשובה שלימה. וזה מו"ל סוף, לסוף ימולו כולם את ערלת לבבם, ואימתי יהיה זה, ז"ש יונה הוא משיח בן יוסף זה יהיה בעת אשר סו"ף חבוש לראשי, אז ישובו אל י"י. ויש לבאר עוד, דהנה משיח בן יוסף על שם זקינו יוסף יקרא, והנה ראש התיבה הוא יו"ד אות החכמה והחכמה תחיה (קהלת ז יב). והנה בעת הזעם מו"ל סוף, היינו חיתוך הסו"ף מן אות היו"ד הוא הסתלקות החיות, ואחר כך כאשר הש"י יחייהו, יוחזר לו היו"ד זהו סוף חבוש לראש"י, ולא קבלתי זה והש"י יודע:
4
ה׳ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר וכו' ככל אשר צוה י"י אתו אליהם (דברים א ג). יש להתבונן. א', כל מקום שנאמר ויה"י וכו', ומה היה הוי בכאן. ב', צורך ההודעה שהיה בשבט. ג', ככל אשר צוה, כל אשר וכו' מיבעיא ליה, מאי ככ"ל בכף הדמיון. ד', תיבת אליהם מיותר. והנראה שאמר משה ולא נתן י"י לכם לב לדעת ועינים לראות וכו' עד היום הזה (דברים כט ג), ודרשו רז"ל (ע"ז ה' ע"ב) שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה. והנה עד ארבעים שנה חושב התלמיד שעמד על דעתו, אבל בהגיעו לארבעים אזי מתבונן שלא עמד על הדעת כלום. וז"ש ויה"י בארבעים וכו', היה ו"י כי התבוננו שלא עמדו עדיין על דעתו והשגתם אינה כלום עדיין. ואמר בעשתי עשר חודש, כי הנה אמר ועינים לראות, וידוע דהחדש הזה הוא בחינת עינים בשיעור קומת הזמן. ואמר ככ"ל אשר וכו', דידוע הפרש נבואת משה לשאר הנביאים, ששאר הנביאים ראו בחזיונות במשלים, מה שאין כן נביאת משה (עיין ברמב"ם מד"ע (פ"ז מהל' יסודי התורה ה"ו) כל ההפרש). והנה גם בני ישראל בקבלם ממשה עד שלא עמדו על דעתו, לא היו להם הדברים ברורים בפנימיותן היו צריכין למשלים, ואחר שעמדו על דעתו לא הוצרכו למשלים, רק הדברים בעצמם ששמעו היו להם מתוקים מדבש. וז"ש בארבעים שנה וכו' דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה י"י אותו אליהם, ככ"ל בכ"ף הדומה, ור"ל כמו שבאה אליו ציוי השם מבלי חידות ומשלים, כן דבר הוא להם כעת, כיון שכבר עמדו על דעתו לא היה להן כדברי הספר החתום:
5
ו׳אשר צוה י"י (דברים א ג). ח"י פעמים כתיב בתורה אשר צוה י"י. רמז הדבר הוא דהנה הפלסופים חקרו איך על ידי עשיית המצות בגשמיות, יהיה לאדם חיים נצחיים בהשארת הנפש, והלא המצוה היא גשמיות חולפת כרגע. אבל הוא שטות גדול כי אין להשגיח על גשמיות המצוה, רק על קדושת המצווה ב"ה, ובעשות רצונו ית"ש הנה דבוק ברצון העליון וח"י לעולם. וז"ש משה כל המצוה וכו' תשמרון לעשות דייקא למען תחיון וכו' (דברים ח א), על כן לרמז לזה אשר צוה י"י ח"י פעמים בתורה, הבן הדבר: בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה וכו' (דברים א ה). יש להתבונן צורך ההודעה שהיו (ענין)[עדיין] בארץ מואב, ובפרט שלא למואב יחשב הארץ, כי מסיחון נטלוה שבידו נטהרה והוכשרה לישראל, ועל כל פנים בערבות מואב הוה ליה למימר כמו בכל מקום. עוד יש להתבונן הואיל משה וכו', משמע דהתחיל לבאר במקום הזה והסיום היה במקום אחר, ולא כן היה דשם נמצאו ושם היו עד שעלה משה לשמים, והעד ויעל משה מערבות מואב וכו' (דברים לד א), וזה היה צודק על הזמן שהתחיל בא' לחודש הי"א, והסיום היה בז' באדר. גם מהו הלאמ"ר לזולת. והנראה דעשרה עממין שהבטיח הש"י לישראל, הז' שירשו הם נגד ז' מדות הבנין דסט"א חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות, וקנ"י וקניז"י וקדמונ"י הם עמו"ן ומואב אדו"ם, הם נגד ג' בסט"א כתר חכמה בינה, עתידין ישראל ליירשם במהרה בימינו. והנה כתב האר"י ז"ל אדו"ם הוא כתר דסט"א, (ולדעתי הוא הנקרא קדמונ"י, שהוא ראשיתי קומת בנין סט"א, והבן בפסחים (ה' ע"א) שאמרו שנקרא ראש וראשון, שירשוהו ישראל בשכר ביעור חמץ בראשון). מוא"ב הוא חכמה דסט"א, לשון א"ב כנודע (ולדעתי הוא קניז"י לשון זק"ן אשמאי שקנה חכמה החיצוניות, ונכתב ביו"ד להקטינה כנודע באומרו האמינון אחיך (שמואל ב' יג כ), וחילוף האותיות מבואר אצלינו במקום אחר). עמו"ן היא בינה דסט"א, (והוא לדעתי קנ"י כידוע בקדושה סוד ק"ן צפור, וזה לעומת זה וכו' והיו"ד להקטינה כנ"ל). והנה להיות ארץ מואב היינו ארציות מואב חכמה דסט"א, כאשר ישראל יורשים את ארצו, אז היא הכנה דרבה לחכמת התורה יתרון אור היוצא מתוך החושך, כי כשזה נופל זה קם, והבן. וכבר ידוע דסוד התור"ה היא ביסו"ד אבא, וממנו המשכה לזעיר אנפין הנקרא תור"ה, ומש"ה סוד הדעת המקשר ומחבר ומבאר כנודע. ובזה תתבונן שהתורה משמיענו שבארץ מואב דייקא שהכניעו ארציות חכמת הסט"א, אז היה מציאות רב לאור החכמה דקדושה לבוא לביאור התורה הזאת על ידי משה. וזה בארץ מואב דייקא הואיל משה באר וכו', לשלול הקודם כשלא הכניעו עדיין קליפת מוא"ב, וזהו לאמ"ר לדורות יתרון החכמה היוצאה מן הסכלות דייקא (קהלת ב יג), כמבואר בזוהר הק' (ח"ג מ"ז ע"ב), והוא עצה נפלאה למשכילים בחכמה, וזה תתבונן בהנהגת רבה (שבת ל' ע"ב), דמקודם השמעתתא אמר מילתא דבדיחותא (בחכמות העולם), להאיר החכמה מתוך הסכלות כיתרון האור מן החושך, והבן מאוד:
6
ז׳והנה יש מקום עוד לבאר תיבת הואי"ל (דברים א ה). וגם הלאמ"ר. דהנה אמרו רז"ל (סוטה ל"ב ע"א) בא"ר בע' לשון (וכמו שפירש רש"י). ופירשו בו דדייקו מתיבת היט"ב, האמור בפרשת תבא (דברים כז ח) באר היט"ב, כשיוחשב במספר הקדמי בגימטריא ע', ולפי פשוטו לא ידענו. והנראה דהוקשה להם תיבת בא"ר, משמע שהתורה היתה ערוכה לפניהם, רק הוצרכה לביאו"ר. גם התורה הזא"ת, כמורה באצבע שהיתה ערוכה בכל. גם מהו הלאמ"ר. על כן פירש דהכוונה שביאר התורה מלשון הקודש ללשון אחר, והנה מדלא פירש לאיזה לשון, על כרחך על כל הלשונות דהי מינייהו מפקת. ובזה יוצדק הלאמ"ר, היינו שכל אדם יהיה יכול לאומרה, כי בכל הלשונות של כל עם ועם ביארה, זה מה שנ"ל לכוונת פשוטן של דברים:
7
ח׳ולפי מה שפירשנו בפרשת יתרו בפסוק (שמות יט ו) אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל. הכוונה ספר (דברים א א) אל"ה הדברים אשר תדבר, יהיה במדריגת תורה לא במדריגת נבואה, כי הן הן דברי השכינה המדברת מתוך גרונו, וכבר ידעת כי השכינה נקראת זא"ת. וז"ש הואי"ל משה, משה התחיל רק התחלה לפתוח פיו, וזה באר את התורה רק התחיל להיות, כמו באר שהוא כלי קבול להמים הנובעין, הזא"ת לאמ"ר והשכינה תאמר אמריה מתוך גרונו, עיין בפרשת יתרו ותבין: רב לכם שב"ת בהר הזה כו' (דברים א ו). לא תהו בראה אלא לשב"ת יצרה (ישעיה מה יח), אם כן עסק פריה ורביה נקרא שב"ת, וכן הוא בדברי חז"ל (גיטין מ"א ע"א). והנה בהיותם נמצאים עדיין בחורב מקום קבלת התורה, לא היה באפשרי להם להוליד תולדות בטבע, מגודל ביטול הרגשת חוש המישוש בגשמיי, והיו תולדותם כעין התולדות שיהיו לעתיד. והנה תתבונן הדור דיעה שהיו בשעת קבלת התורה, נתעלה מעלתם לבחינה גבוה למעלה ממדריגת ארץ ישראל, הגם שנולדו עדיין במצרים מקום מכוער מבלי תורה, מכל שכן אותן התולדות שנולדו במקום הנכבד, שלא יהיו יכולים להתגשם לבוא לבחינת ארץ כי שגבה מעלתם מאד. וז"ש רב לכם שבת בהר הזה, ר"ל השב"ת שלכם בהר הזה הוא רב ברבו יתירה, על כן פנו וסעו לכם וכו' (דברים א ז):
8
ט׳במדרש (דב"ר פ"א א') אלה הדברים (דברים א א). הרי משה עד שלא זכה לתורה, כתיב ביה (שמות ד י) לא איש דברים אנכי, כיון שזכה לתורה התחיל לדבר דברים וכו'. כוונתו לבאר אלה הדברים לשון חוזק, כמו שדרשו חז"ל (יומא ס"ז ע"ב) מלשון ואת אילי הארץ וכו' (יחזקאל יז יג), לומר שנתחזקה לשונו: הואיל משה באר את התורה (דברים א ה). הואיל ג' במסרה מלאים. דין. ואידך הואיל י"י לעשות אתכם לו לעם (שמואל א' יב כב). ואידך הואיל הלך אחרי צו (הודע ה יא). כולם מלאים י' מורה מחשבה, דלכל אלה מחשבה מועלת לדברי תורה, מחשבתן של ישראל קדמה למעשה בראשית (ב"ר פ"א ד'), על כן בישראל מחשבה טובה מצטרפת למעשה, ולהבדיל בעבודה זרה יצורף גם כן מחשבה (קידושין ל"ט ע"ב): ואומר אלכם (דברים א ט). חסר י' חכמה. זה אמרתי אליכם, להיות כי חסרתם חכמה שהיה לכם להשיב כמו שפירש רש"י: ואמר אלכם בע"ת ההיא כו'. בע"ת ההי"א דייקא כשאמר הקב"ה לירש את הארץ, וידוע דבמשפט יעמיד ארץ, וכן הבטיחנו הש"י (ישעיה א כו) ואשיבה שופטיך כבראשונה וכו' אחרי כן יקרא לך עיר הצדק וכו', (ישעיה א כז) ציון במשפט תפדה: לאמר אינו צודק. והנראה דהנה אמר זה בתוכחות כדפירש רש"י, דכוונתו היה שישיבוהו אנו רוצים ללמוד ממך ושוב לא נהיה סרבנים כמקדם, והם לא עשו כן על כן הוכיחם. ובזה יצדק הלאמ"ר, שכוונתי היה שתשיבני דברים רכים בלחישה כתואר לאמר בכל מקום, אבל בכאן היה בהיפך ותענ"ו אותי ותאמר"ו וכו' (דברים א יד), דהנה הוא כפל לשון עניה ואמירה. אך הוא תענ"ו אותי בהרמת קול על מה שאני אומר לכם לא אוכל לבדי וכו', להיותכם סרבנים עניתם אותי בקול רם כמתקוטטים. ועל מה שאמרתי להושיב דיינים רבים, על זה ותאמר"ו בלחישה ובנחת טוב הדבר וכו', כי הוטב בעיניכם כמו שפירש רש"י: ואמר אלכם לא אוכל לבדי שא"ת אתכם (דברים א ט). להתבונן בלשון שא"ת, ולא אמר לסבו"ל וכיוצא. דהנה ביסוד דנוק' יש ג' מילואי אה"יה בגימטריא חות"ם, והיסוד עצמו דנוק' בו ג' אדנ"י ושם ב"ן הוא סוד מיין נוקבין, סך הכל בגימטריא אש"ת. וכל אותן הבחינות להיות בחינת אש"ת, הוא כשניתן מדכורא לנוק', וכן הוא הענין מרב לתלמיד. וז"ש לא אוכל לבדי שא"ת אתכם, הבן בענין כי קצרתי: י"י אלקי וכו' יוסף וכו' ויברך אתכם (דברים א יא). ידוע מה שאמרו רז"ל (דב"ר פ"א י"ג) שאמר משה זו משלי, אבל הוא יברך וכו'. והנה הקושיא מפורסמת מה צורך לברכתו ולהוספתו, כיון שברכת הש"י בלי קצבה, איך אפשר להוסיף על דבר הבלתי קצוב בריבוי ויתכן על פי מה ששמעתי בשם דודי הקדוש סבא קדישא מהרמ"ז זצוק"ל בפסוק (תהלים קטו יד) יוסף י"י עליכם עליכם ועל בניכם. דהקושיא גם כן מפורסמת הרי ההוספה היא שיתוסף להם בנים ובני בנים, ומהו שוב על בניכ"ם, והבן. ואמר הוא ז"ל שהפירוש הוא יוסף הויה עליכם, ר"ל שיתרבה אור קדושת הויה ית' עליכם בהופעת הנבואה ורוח הקודש וחכמת התורה, וככה יהיה גם כן על בניכם. ועל פי זה נראה לפרש גם בכאן, דהנה אבותינו כשעמדו אז לפני אדונינו משה, הנה כל אחד שאב כפי בחינתו וכפי שורש נשמתו שכל הדעת מאדונינו משה שהוא כללות הדעת של ישראל כנודע, והוא הנק' כח הויה לישראל, כי הדעת שבכל גוף הוא חלק הויה. וז"ש יוסף (השם) הו"יה עליכם, הוספת הדעת חלק הויה יתוסף עליכם, מכמו שאתם היום אלף פעמים, (מה שאמר דוקא אל"ף פעמים, כי הוא תכלית הנאצלים המשפיעים חיות לנבראים, בסוד החזרת אל"ף לאל"ף). ולפי זה יצדק שפיר שאבותינו בשמעם מאדונינו משה הלשון, הנה סברו כוונתו כפשוטו בריבוי הכמות, על כן צווחו מה אתה נותן קצבה לברכותינו. והשיב משה לא כך כוונתי, רק זו משל"י היא מבחינת הדעת שלי, שכוונתי על ריבוי האיכות והמהות, אבל הוא יברך אתכם בריבוי הכמות כאשר דבר לכם בלי קצבה, והבן. וזה רמיזת המסורה ויברך אתכם וכו'. ב' במסורה. דין. ואידך ויברך כל בשר שם וכו' (תהלים קמה כא). רמז להנ"ל ויברך אתכם כאשר דבר לכם, ואם כן אין מן הצורך לברכת בשר ודם כיון שברכתו ית"ש הוא בלי קצבה, אבל הוא ויברך כל בשר שם קדשו, היינו יוסף י"י עליכם, היינו שיתוסף השראת הויה עליכם: הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם (דברים א יג). יש להתבונן תיבת לכ"ם מיותר. גם בראשיכ"ם, הוה ליה למימר עליכם. אך מי שמבין במושכלות יתבונן שהרב המשפיע לתלמודו מה שהוא חסר, דהיינו שמבינו דבר שלא היה יודע, אם כן היה התלמיד מקודם בדבר הזה במוחין דקטנות, והרב שמבינו הענין נותן לו מוחין דגדלות, וכאשר גומר הרב דבריו נתפסים בשכל התלמיד, אם כן סוף השכל של הרב נעשים לתחלת המושכל להתלמיד. ויובן הענין למשכילי מדע בגבהי מרומים נצח הוד יסוד דתבונה, נעשים למוחין דזעיר אנפין, ואחר כך יתפשטו בהגדלה בכל שיעור קומה שלו, (ועיין בספר ליקוטי יקרים). וזהו הבו לכם לצרכיכם חכמים ונבונים וידועים, ר"ל אנשים כאלה שיהיה לכם לחכמים ונבונים וידועים, להשפיע לכם חכמה בינה דעת, ואשמם בראשיכם דייקא, מה שאתם בקטנות המוחין כמו בלא ראש, תתגדלו בהרמת רא"ש בגדלות המוחין, והבן. וזהו (דברים א יד) ותענו אתי ותאמרו טוב הדבר אש"ר דבר"ת לעשו"ת, ר"ל אנחנו מבינים מתוך דבריך שכוונתך שמדת אש"ר, היינו בחינת בינ"ה הנקרא אש"ר, יושפע לקצוות שבהם יצדק לשון עשייה, מה שאין כן המוחין הם מחשבה ושכל, והבן מאד מאד ויונעם לנפשך. ואמר זה בתוכחת הגם שהבנתם דברי, מהראוי היה לכם לומר ביותר טוב שיהיה הדבר הגדול הזה על ידך שורש הדעת, ואתם לא כן עשיתם: ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר שמוע (דברים א טז). להבין מהו בעת ההו"א וגם הלאמ"ר. ויש לפרש שצוה אותם שלא יהיו כעורכי הדיינין (אבות פ"א מ"ח), רק בע"ת ההי"א לאמ"ר, שתאמרו משפטיהם היינו הפסק רק בעת ההיא, היינו שמוע בין אחיכם כשיהיו ב' בעלי דינין עומדים לפניך: ועוד יש לפרש על פי מה שקבלתי שהדיין מחויב לכוין בעת המשפט, לקיים המצות עשה בצדק תשפוט וכו' (ויקרא יט טו), וקבלתי לומר בפה מלא לשם יחוד וכו' הנני מכוין לקיים המצות עשה בצדק תשפוט וכו' שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק וכו'. וז"ש ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר. רצ"ל בעת המשפט לומר שמוע בין אחיכם וכו', היינו לומר הפסוק ויכוין לקיים המצות עשה: לא תכירו פנים במשפט (דברים א יז). תיבת במשפט מיותר דודאי על המשפט קאי. ויש לרמז מ"ש הפוסקים שאסור להסתכל בפני הבעלי דינים בשעת הטענות, כי אז הם כרשעים ואסור להסתכל כו'. וז"ש לא תכירו פנים, לא תכירו פניהם במשפ"ט דייקא, מה שאין כן אחר כך כשכבר קיבלו עליהם את הדין, הם כצדיקים כמו שאמרו רז"ל (אבות פ"א מ"ח): י"י אלקי אבותכם יוסף עליכם (דברים א יא). בכל מקום כתיב אבותיכ"ם חסר ו' ומלא יו"ד, וכאן חסר יו"ד ומלא ו'. והנראה לרמז דהנה בדור המבול האריכו ימים, וכתב מרן האר"י ז"ל להיות שקבלו החיות מצד אריך דתמן אריכא דיומין, ואחר כך אינם מקבלים רק מצד זעיר אנפין סוד זעיר יומין, על כן נתקצרו השנים. והנה הוא"ו רומזת לזעיר, והיו"ד לאריך סוד יו"ד במילוי בגימטריא כ' כת"ר. והנה ברכם משה י"י אלקי אבותיכם יוסף עליכם, דהנה גם בימי האבות נתקצרו הימים, ובזמן האבות הראשונים ירד מתושלח היו יומין ארוכין. ואמר אבותכם חסר יו"ד רק מלא ו' סוד זעיר, ואמר יוסף עליכם מלא יו"ד דמתמן יומין ארוכין, ככם אלף פעמים דתמן סוד האל"ף פלא עליון. וזהו שאמרו (דב"ר פ"א י"ג) זו משלי, אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם, כי הנה גם בדורות הראשונים לא הגיעו לאלף שנה, והש"י הבטיח כי כימי העץ ימי עמי (ישעיה סה כב). ואפשר לומר כי אדונינו משה ברכם דקודם שיגיעו לזאת המדריגה שיהיו חיים וקיימים לעולם, תחול עליהם ברכת משה שיאריכו ימים כדור המבול על כל פנים, וגם שאמר כי הנער בן מאה שנים וכו' (ישעיה סה כ), ברכם משה שגם אותו שיגמור דינו יאריך ימים כדור המבול, ויש תועלת בברכתו הגם שיאריכו ימים עד עולם במהרה בימינו: י"י אלקי אבותכם (דברים א יא). עיין מ"ש לעיל דבכל מקום חסר ו' ומלא י', וכאן מלא ו' וחסר י'. ונ"ל כעת לרמז בדבר הזה, דהנה האבות עבדו את הבורא יתברך בתכלית האהבה, ומדרך העבד הנאמן האוהב את אדונו ועבודתו, מקיים את ציווי אדונו כל אשר יצונו מבלי התבונן בטעם הציווי, ועושה מאמרו כל אשר יצונו בדיבור ובמעשה אפילו לא יבין בחכמתו ומחשבתו טעם הציוו, ימסר חכמתו ומחשבתו לאדונו שבודאי הוא יודע הטוב והמבחר. והנה מצינו באברהם הש"י אמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב), ואחר כך צוהו להעלותו לעולה (בראשית כב ב), ואם כן איך יתקיים המאמר כי ביצחק. רק אברהם אבינו מגודל אהבתו לבוראו ית"ש, לא שאל ולא התחכם בשכלו האיך יתקיימו ב' המאמרים האלה, אבל היה עושה כאשר צוה הבורא ית' מבלי התחכם, ומסר מחשבתו לבוראו ית' שהוא היודע האיך יתקיים הענין, וכי המצוה הזאת היא לטובתו. ביצחק אמר לו הש"י כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות וכו' (בראשית כו ג), והפלשתים גרשוהו וסתמו בארותיו, ולא הרהר ולא שאל להבורא ית' הרי הבטחתני על כל הארצות. וביעקב ידוע גודל צערו אחר כל הבטחות שהבטיחו הש"י, הרי זה היה מעלת האבות שעשו כאשר צום הש"י בדיבור ובמעשה מבלי התבוננת במחשבתם האיך יקוים מאמרו ית', רק בטחו בו שבודאי הוא אמר ויעשה והוא יודע הטוב והמובחר. והנה זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל כשלחן הערוך, דהנה לא נכתב טעם למצות לבל יתחכם האדם בטעם כענין שאירע למלך החכם, רק זה תכלית האדם לעשות כאשר צוהו הש"י, ולמסור מחשבתו וחכמתו אליו אפילו אם אינו מבין, ואפילו משפטי התורה השכליות דטעמם ידוע על פי הנימוס גם כן, כגון ניאוף וגזל וגניבה אין רשאי לקיימם מטעם הנימוס, רק מטעם התורה היינו שכן צוהו הבורא, כי התורה הוא שכל אלקי, והנפש הקדושה לא יגיע לה מחקירות הפלסופיות, רק מהתבוננות התורה ומצותיה. וז"ש (דברים ד מד) וזאת התורה אשר שם משה כשלחן הערוך, לעשות ולקיים מבלי חקירה פלסופיות למה נצטוינו במצוה הזאת, הגם שיש טעם למצות ויתבונן האדם בטעם, עם כל זה לא זאת תהיה מגמתו כי המצות הם אלקיים ואין לבוא אל תכליתם. ואמר לפני בני ישרא"ל, כי החקירות הם מצד שנקרא האד"ם אד"ם יתרון על הבהמה, אבל נוסף עליהם שם ישרא"ל מיוחדים לעבודתו ית' מבלי התבוננות, כאשר כתבתי זה בהתחלת פרשת אמור בשם בעל חסד לאברהם, עיין שם ותבין. ועל פי זה תבין שאמר בכאן אבותכ"ם חסר י' ומלא ו', דהנה ו' מרמזת על המעשה, כי ו' מרמזת למדות כנודע שמהם הדיבור והמעשה כביכול, והיו"ד מרמזת למחשבה וחכמה כנודע. והנה כבר כתבתי שזאת היתה גודל אהבת האבות לבורא ית', שעיקר עשייתם ודיבורם לקיים כאשר הוא רצון הש"י, אפילו אם לא היו מבינים בחכמתם תכלית המצוה כענין עקידת יצחק. וז"ש י"י אלקי אבותכם חסר י' החכמה ומלא ו', הדיבור והמעשה יוסף עליכם וכו', שיתוסף עליכם גם כן אלקותו בדיבורי התורה ומצותיה מבלי התבונן בחכמת וחקירות, וזה תכלית שם ישראל ותומת ישרים תנחם:
9
י׳ובדרך קצר קצת באופן אחר י"ל, דהנה האבות קיימו כל התורה עד שלא ניתנה (יומא כ"ח ע"ב), דהתבוננו בחכמתם ודעתם בשורש עץ החיים, והבינו שמחוייבים לעשות בעולם הזה מצות מעשיות נגד כל מאור ממאורות העליונים, ואם כן השתמשו הם מקודם בחכמתם ואחר כך במעשיהם. ואנחנו בניהם לנו ניתנה התורה במורשה, ומחוייבים אנחנו לעשות המצות כאשר נצטוינו, ועל ידי מעשינו יאירו המאורות העליונים וישפע לנו שכליות ועריבות נעימות בטעמי המצות וביראה ואהבה כדת מה לעשות, ואנחנו בני אבותינו מיום נתינת התורה אין לנו שום עסק אחר, רק מחוייבים אנחנו מתחילה לעשות כל המצות כאשר נצטוינו ולשם בוראינו ית"ש, והוא ית' בודאי יאיר עינינו להבין בחכמתינו מתיקות טעמיהם כל אחד לפי שורש נשמתו, מה שאין כן האבות שלא ניתן להם התורה היה בהיפך וכנ"ל. ועל כן בכל מקום אבותכ"ם מלא י' (חכמה) וחסר ו' (מעשה), וכנ"ל והבן. מה שאין כן בכאן שאדונינו משה דבר לנו י"י אלקי אבותיכם יוסף עליכם (דברים א יא), הוא בהיפך מלא ו' מעשה וחסר י' חכמה, כי כן הוא עבודתינו, והבן מאד:
10
י״אכקטן כגדול תשמעון (דברים א יז). כלל בידינו כל מקום שנאמר באופן זה כפל הכפי"ן, כמו כעם ככהן (ישעיה כד ב) וכיוצא, הכוונה להקישן זה לזה וזה לזה. וכאן י"ל דהנה לפעמים ביותר ישמע למשפט גדול, להיותו עסק גדול והיזק רב, מה שאין כן בקטן, לזה הזהיר שיהיה הקטן חשוב בעיניו כגדול, ולפעמים בהיפך שביותר יתרצה לשמוע לעסק קטן שלא מטריד אותו כל כך, מה שאין כן בעסק גדול יתיירא מן הטירדא, לזה הזהיר כקטן כגדול, נ"ל:
11
י״בואצוה אתכם בעת ההוא את כל הדברים אשר תעשון (דברים א יח). לא פורש מהו עוד הציוו. והנראה דהנה אמר (דברים א יז) והדבר אשר יקשה מכ"ם ולא אמר לכ"ם. והוא על פי דברי חז"ל (ירושלמי פאה פ"א ה"א) בפסוק (דברים לב מז) כי לא דבר ריק הוא מכ"ם, שדרשו ואם ריק הוא מכ"ם הוא, שדרשו מתיבת מכ"ם שאתם הגורמים, כן יאמר בכאן באם יקשה עליכם איזה דבר, מכ"ם הוא מידכם היתה זאת, כי התורה מאורשה לכל ישראל, וכאשר כסיאת אנפהא מאיזה איש, על כרחך הוא עבור איזה חטא ועון ושמץ דבר אשר נמצא בו, על כן הסגולה לזה מפי חכמי האמת על כל דבר שאינו מבינו בתורה, ישוב בתשובה ויבכה בדמעות יעויין בדבריהם הלא בספרתם. והנה כבר כתבנו כמה פעמים בשם צדיקי דורותינו מקובל מפה אל פה, שכל מה שאדם רואה ושומע מראין לו דוגמתו, כגון אם רואה אדם עובר עבירה ח"ו, על כרחך יש בו גם כן דוגמת אותו העבירה, וזה הוכיח תוכיח את עמיתך (ויקרא יט יז), שגם אתה תוכיח את עצמך עם עמיתך, כי לולא שזה בך לא הראוך מן השמים כל אלה. והנה בבוא לפני הדיין איזה דין עסק גזל וחמס, ורואה שאינו מבין הפסק הלכה, על כרחך שמץ דבר נמצא בו כנ"ל, ובודאי ביותר יש לו לחוש שיש בו מדוגמת אותו הענין שהראוהו כעת, דהיינו עסק גזל וחמס וכיוצא שטוענין הבעלי דינים, על כן יפשפש במעשיו אם יש בו איזה עבירה, שיהיו בדוגמת אותו הדבר שהבעלי דינים נשפטין עליו, ויהיה בכלל התקוששו וקושו (צפניה ב א) שדרשו רז"ל (ב"מ ק"ז ע"ב), ואז כשישוב בתשובה לפני הש"י יאירו עיניו להוציא הדין לאמתו. וזהו ואצוה אתכם בעת ההו"א, ר"ל כשיגיע העת כזאת שלא תבינו איזה משפט (וקאי אדלעיל מיניה), את כל הדברים עם כל הדברים שדברו לפניך הבעלי דינים, אשר תעשו"ן, על דוגמת עבירה כזאת תעשון אש"ר, היינו תשובה הנקראת אש"ר מבינה המאשרינו ונותנת מוחין להבין, נ"ל. ולפי זה יצדק ואצוה אתכ"ם לכלול גם הבעלי דינים, שגם הבעלי דינים והעדים בראותם איזה גזל וחמס מצד שכנגדו, יעשו גם הם תשובה, שלא לחנם אירע זה לנגד עיניו, רק שגם בידו יש איזה שמץ דבר מזה, ויעוררוהו מן השמים לתשובה:
12
י״גויש לרמז עוד ואצוה אתכ"ם בע"ת ההיא (דברים א יח). לרמוז על העיטוף בשעת המשפט בציצית ותפילין. פרשיות שבתפילין הם ת"ג, ופרשת ציצית ס"ט, סך הכל בע"ת. צויתי אתכם אשר תעשון אז הפרשיות מנין בע"ת: ויש לרמז עוד על פי מה שפירשנו בפסוק (תהלים לד ב) אברכה את י"י בכל ע"ת, בגימטריא יה"י או"ר ויה"י או"ר (בראשית א ג), סוד חסד ודין צמצום והתפשטות. והנה אמרו רז"ל (סנהדרין ז' ע"א) האי מאן דשקליה ליה לגלימא בבי דינא, ליזמור וליזיל. הגם שהגיעו על פי התורה דין, ישמח כמו חבירו שהגיעו החסד, כנודע שראשית הצמצום שורש הדין, הוא לחסד גמור למציאות העולם להיטיב, וכשיתבונן זה האדם יבין שהדין הוא להתחסד עמו, ואזי במחשבתו זאת עושה מהדין חסד, בהביאהו לשורשו אשר שם נמתק בבחינת יה"י או"ר ויה"י או"ר, י' פעמים הויה וי' פעמים אהיה. וזהו ואצוה אתכם בע"ת ההוא את כל הדברים אשר תעשון בהמתקת הדין, והבן כי קצרתי:
13
י״דואצוה אתכם בעת ההיא א"ת כ"ל הדברי"ם (דברים א יח). י"ג חסר האל"ה. דהנה א"ת כ"ל הדברי"ם, היינו הריבוים שמתרבים בדיבור תורה שבעל פה, והם על ידי י"ג מדות שהתורה נדרשת, והכוונה בי"ג מדות האלה לעורר לי"ג מדות העליונים, על כן י"ג חסר האל"ה, כי לא על אלה הכוונה רק אל העליונים, כאשר תדרוש קל וחומר תעורר מדת א"ל (שמות לד ו), וכן באינך, הבן:
14
ט״ווייטב בעיני הדבר (דברים א כג). לפי פשוטו נראה דהכי קאמר, להיות שהם לא אמרו כמסתפקים, רק להורות להם הדרך אשר יעלו בה מתחלה ולאיזה מן הערים יבואו בתחלה לכבוש, והנה זה הוא הכנה באיתערותא דלתתא בטבע כנודע. וזהו וייטב בעיני הדב"ר, כפי הוראת דבריכם הוטב בעיני:
15
ט״זויאמר עוד. הנה ראו את המסבב סיבות המגיד מראשית אחרית, להיות שהיה גלוי לפניו שאתם עתידין לחטוא במרגלים, ויגזור עליכם שלא תבואו לארץ, ואם כן אצטרך גם אני להשאר בכאן עמכם, כנודע שמשה הוצרך להשאר עם הדור דיעה שלו לבוא עמהם לעתיד גם כן, ועל כן הוטב בעיני הדבר (דברים א כג), כאשר יתבאר הדבר לקמן בפסוק גם בי התאנף:
16
י״זגם בי התאנף וכו' (דברים א לז), יהושע בן נון וכו' הוא יבא שמה וכו' (דברים א לח). הנה זה הענין לא היה אז במרגלים, רק כיון שנגזר על הדור דיעה שישארו במדבר, הוצרך גם משה להשאר, והנורא עלילות סיבב סיבה שיהיה כן ומאד עמקו מחשבות הצור תם, על כן אמר יהושע בן נון וכו', וטפכם וכו' (דברים א לט), כי לדור באי הארץ שייך להם [מדריגת] יהושע, כל הטועם מעץ החיים יבין הענין: פנו וסעו לכ"ם ובואו וכו' (דברים א ז). תיבת לכם מיותר. רא"ה נתתי לפניכ"ם וכו' (דברים א ח), התחיל ביחיד רא"ה, ומסיים ברבים לפניכם. ונראה לתרץ דידוע כל אומה חיותה היא ניצוצי הקדושה הטמונים, ובבוא עתה כי מלאה צבאה, אזי לוקח ישראל מידם הנצוצי קדושה, כי כל הקדושה שייכת לישראל ונשארים האומות פגרים מבלי חיות, על כן נתפזרו ישראל בין כל האומות לאסוף את שלהם היינו ניצוצי הקדושה. וז"ש גם בכאן פנ"ו וסעו לכ"ם לעצמיכם, היינו לנצוצי קדושה השייכים לכם ותוציאו את בלעם מפיהם, ובואו הר האמרי וכו' בלי שום נודד כנף. והנה להיות הדבר הזה דבר נסתר, איך יצדק שיהיו ניצוצי קדושה מובלעים בתוך הקליפות, ולמה עשה השם ככה והאיך הוא הענין לעלות מעלות. אבל המשכילים במדע מבינים הענין בפלאי פלאות תמים דעים, איך עשה הש"י ככה לזכותינו בנה עולמות והחריבן, כדי שתהיה הבחירה בידינו להשתעשע במעשה ידינו, והמון עם מחוייבים להאמין בדרך אמונה, כי לא יעלה בידם להשגת הענין במושכל אנושי. על כן אמר רא"ה בלשון יחיד ליחידי סגולה, המה כרואים ממש הענין בראיה השכליות שלהם, אחר הקדמת הקבלה האמיתיית להם מענין סודות מעשה בראשית, ונתתי לפניכ"ם הוא לשון רבים, דבין למשכילים בחכמה ובין המאמינים באמונה יותן להם הארץ הטובה הזאת, נ"ל:
17
י״חאכל תשברו מאתם וכו' (דברים ב ו). הבנתי מרמיזת כבוד הרב הק' מהרד"ב זצוק"ל להבין רמיזות הכתוב הלז כפי קט שכלי. דהנה לפי פשוטו קשה דהוה ליה למימר מה"ם, מהו מאת"ם. וגם תיבת בכס"ף מיותר, כי למה דוקא בכסף, יהיה בעד זהב ונחשת וחלופין. וגם ואכלת"ם ושתית"ם מיותר. וגם הוה ליה למימר בחדא מחתא אכל ומים תשברו מאתם וכו'. וגם למה אמר תשבר"ו ולא אמר תקנ"ו. אך דהנה אמר שלא הגיע עדיין זמן ירושת ארץ אדום עד ביאת המשיח, והנה ידוע זה כל עבודת עם י"י אלה לברר מכל אומה חיות ניצוצי הקדושה אשר בתוכם, ואז כאשר יוגמר הבירור ינתנו האומות למרמס רגליהם, כי יתבטלו באין להם חיות. והנה הבירור הוא על ידי כל אוכל ומשקה אשר יאכל וישתה האדם בכוונתו לקיים רצון בוראו, והנה לשם יש מלובשים נצוצין, וכאשר יהיה הכוונה להש"י אז יתברר הניצוץ, מה שאין כן באכילתו ושתייתו למלאות תאותו. והנה כתבו חכמי האמת אכילה שהנאתך ממנה, משוך ידך ממנה באמצע האוכל (עיין גיטין ע' ע"א), וזה חשוב יותר מתענית לשבור התאוה באמצע האוכל, וזה יורה שכוונת האכילה הוא רק לשם שמים להעלאת נצוצין. והנה המגיד הזהיר להבית יוסף שאפילו מים לא ישתה רק במדה, הגם שהמים אין בו הנאה כל כך, עם כל זה גם זה יהיה במדה. וז"ש עדיין לא הגיע זמן ירושת ארץ אדום עד מדרך כף רגל (דברים ב ה), שאז יושלם הבירור מהם, וכעת אין לכם רק לעסוק בבירור. ובכן זאת עשו אכל תשברו מאתם בכסף ואכלתם, הכוונה אכל תשברו שבירה ממש בכסף בעת כוספיכם ותשוקתכם חזק, אז תשברו התאוה ובזה תשברו הניצוץ מאת"ם ממש, ואז ואכלתם. וגם מים שאין בו תאוה כל כך, עם כל זה תכר"ו מלשון כו"ר שהוא כלל המדות, היינו שתשתו במדה כמו שהזהיר המגיד, וגם כן מאת"ם כנ"ל, ואז ושתיתם. ואמר הטעם (דברים ב ז) כי י"י אלקיך ברכך בכל מעשה ידך, ברכ"ך מלשון המבריך את האילך (כלאים פ"ז מ"א), ור"ל בכל מעשה ידיך שאתה עושה באכילה ושתיה וכל עסקי העולם, הכוונה שיבריך בך הנצוצין הנדחים, ועל כן ידע לכתך את המדבר וכו', ר"ל על כן הוליכך מקודם במדבר הגדול, לשבור הניצוצין משר המדבר שהוא הקליפה הגדולה שבכל הקליפות כנודע. וזהו ידע לכתך וכו', שהמשיך הדעת להליכתך במדבר והבן, והמשכיל יתבונן דבר מתוך דבר ויאירו עיניו:
18
י״טי"י אלקיך עמך לא חסרת דב"ר (דברים ב ז). לא חסרת כ"ל הוה ליה למימר. והנראה דהנה שמעתי מכבוד אדמו"ר הרב הק' מהרמ"מ זצוק"ל בפרשת המן (שמות טז ד) ויצא העם ולקטו דב"ר יום ביומו. שתיבת דב"ר אין לו גיזרה. ואמר שליקטו דיבורים של כל יום ויום (עיין בפרשת בשלח). והנראה לפרש דבריו, דהנה המזון אשר אדם ניזון ממנו בגזירת הבורא ית', בו ספון ניצוצי הקדושה אשר הם אותיות התורה, ממנו יושפע לו כח הדיבור בכוונתו הטובה יושפע לו כח דיבור טוב. ובהיפך ח"ו ותהי להיפך, דברים בטלים ולשון הרע וכיוצא. והנה אין לך יום דומה לחבירו, בכל יום יצטרך אדם לדיבורים שונים בתורה ועבודה ותפלה. והנה המן שהיה לחם מן השמים, היה מסוגל שילקטו דבר יום ביומו בכל יום מעין ברכותיו. ועל פי זה תבין בטוב מה שאמר זה ארבעים שנה וכו' לא חסרת דב"ר, שום דיבור המצטרך בכל יום לתורה ועבודה, כי י"י היה עמך בכוונתך הטובה בלחם מן השמים, ועל ידי כך ניתוספו לך בכל יום אותיות לתורה ולעבודה, והבן כי קצרתי:
19
כ׳ובדבר הזה אינכם מאמינים בי"י אלקיכם (דברים א לב). אינו מובן הפירוש, והוה ליה למימר ואתם אינכם מאמינים וכו'. אך הוא לדעתי דעיקר עבודת הש"י הנרצה מאיש הישראלי הוא האמונה, והדבר הנראה לעין לא תקרא אמונה, רק דבר שאינו נראה ואף על פי כן מאמין שכך הוא. וז"ש מקודם (דברים א לא) ובמדבר אשר ראי"ת כו' ובדב"ר הזה וכו', כי דבר הנראה נקרא דבר הז"ה, נראה בחוש לעין אשר יאמר עליו כי הוא זה, מה שאין כן דבר שאינו נראה. וז"ש ובדבר הזה היינו הנראה בחוש, אינכם מאמינים וכו', לא יקרא לזה אמונה כיון שראיתם בעיניכם, והמבוקש היה מאתכם שתאמינו בו בלי ראיה, ותלכו לכבוש את הארץ מבלי ראיה, הבן הדבר:
20
כ״אובדבר הזה אינכ"ם מאמינים בי"י אלקיכם (דברים א לב). יש לפרש גם כן ברמז על דרך (תהלים קטז יג) כוס ישועות אשא כו', (תהלים קטז ג) צרה ויגון וכו', (תהלים קטז ד) ובשם וכו'. כי הנה המשכיל על דבר יכול לבטל כל הדינים, בהעלות אותן לשורשם לעולם המחשבה הנקרא אי"ן, ששם ישראל עלו במחשבה (ב"ר פ"א ד'), והחכמה מאין תמצא (איוב כח יב), כי שם אין קצוות, כי האי"ן לא יוגבל בקצוות, ואם כן לשם הויה הוא האלקים באחדות גמור והבן. ובזה תבין ובדב"ר הזה, בדב"ר ר"ת "במדת "דין "במדת "רחמים, הזה, ר"ל שהוא בעלמא דאיתגלייא, אינכ"ם, ר"ל האי"ן שלכם (כי ישראל עלו במחשבה), ר"ל כשתעלו על ידי הענוה למדת אי"ן, אזי מאמינים בי"י אלקיכם מלשון מאמ"ן את ידיו, אומ"ן את הדס"ה (אסתר ב ז). ור"ל תמשיכו ותגדלו את י"י אלקיכם, היינו הויה אלקים שיהיו באחדות ויתמתקו הדינים בשורשן, והבן מאוד ומאוד:
21
כ״בואמר אליכם באתם עד הר האמורי וכו' (דברים א כ), ראה נתן י"י אלקיך לפניך את הארץ עלה רש כאשר דבר י"י אלקי אבותיך לך (דברים א א). יש להתבונן אומרו רא"ה, דמשמע שכבר ראו בחוש שנתן להם י"י את הארץ, במה ראו. גם אמרו על"ה ר"ש, הוה ליה למימר ל"ך ור"ש. וגם סיימו כאשר דבר י"י אלקי אבותיך לך, הוא ללא צורך בכאן דכבר ידוע. והנראה דהנה ידוע דהז' עממין הם בחינת חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות שבקליפה, קנ"י קניז"י קדמונ"י הם כתר חכמה בינה שבקומת הקליפה. וכבר כתבנו סידורן בשם מרן ז"ל, כנענ"י חסד שבקליפה, חת"י גבורה, אמור"י תפארת וכו'. והנה ידוע בחינת התפארת שבקדושה, הוא הבריח התיכון עולה עד לראש ויורד עד וכו', וזה לעומת זה עשה אלקים. והנה אמר להם ראו בחוש שנתן י"י לכם את הארץ, כי למה באתם בראשית הכיבוש לאמר"י דוקא, וגם לה"ר דוקא, להורות על זה כי האמר"י הוא שורש הכל גובה ארזים גובהו, ובכיבוש הזה תדעו אשר גם אשר נשבע י"י לאבותיכם, היינו גם קנ"י קניז"י קדמונ"י הוא גם כן שלכם, דוק כי קצרתי:
22
כ״גונעבור מאת אחינו בני עשו וכו' (דברים ב ח). מה לנו לחשוב עמו ייחוס לקרוא אותו באחוה. וגם בדברי הש"י (דברים ב ד) אתם עוברים בגבול אחיכם בני וכו', ולמה כזאת. אך הוא לדעתי להיות שעתיד לטהר, כי רישא דעשו בעיטפי דיצחק. וכאשר תתבונן בשר שלו הוא הס"ם עתיד הש"י לשחטו ולהוציא ממנו דמו, וכל שריו יהיו מונחים כגדיים וכבשים של יוה"כ, כמבואר בפרקי היכלות וישארו הניצוצין דקדושה. לזה כינה אותו באחוה לא להקליפה ח"ו, אלא להקדושה הספונה אתם:
23
כ״דונעבור מאת אחינו וכו', ונפן ונעבור דרך מדבר מואב (דברים ב ח), ויאמר י"י אלי אל תצר את מואב וכו' (דברים ב ט), ואחר כך נאמר (דברים ב יז) וידבר וכו', (דברים ב יח) אתה עובר היום את גבול מואב וכו', (דברים ב יט) וקרבת מול בני עמון על תצורם וכו'. יש להתבונן. א), למה לו להשמיענו שתיכף לעברנו מעשו באנו למדבר מואב, ואז אמר הש"י אל תצר את מואב, ובבני עמון בהיותם עדיין במואב, נצטוו וקרבת מול בני עמון אל תצורם וכו'. כאשר תתבונן שאלו הג' אומות הם קני קניזי קדמוני, שהם כתר חכמה בינה דקליפה, אדום הוא כתר דקליפה. לזה משמיענו שתיכף לבני עשו שהוא כתר דקליפה, באנו אל מואב חכמה דקליפה להכניעה, ותתבונן כמו שבקדושה חכמה ובינה הם בסוד תרין ריעין דלא מתפרשין (עיין זוהר ח"ב י"א ע"ב), וזה לעומת זה עשה אלקים, על כן בהיותם עדיין במואב אמר הש"י וקרבת מול בני עמון הוא בינה דקליפה, ומואב הוא מול בני עמון, ואמר אל תצור"ם לשון רבים, כי על שניהם קאי עמון ומואב, והבן:
24
כ״התנחומא (דברים סי' א'). אלה הדברים (דברים א א). יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה יתברך ויתעלה זכרו, שכל הניסים שעשה לישראל במדבר, כך עתיד לעשות להם בציון. במדבר כתיב אלה הדברים, ובציון כתיב (ישעיה מב טז) אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור אלה הדברים עשיתים. יש להתבונן מה הוא הניסים באמור אלה הדברים. ונ"ל דהנה אור שברא הקב"ה בששת ימי בראשית, נגנז לצדיקים לעתיד לבוא והיכן נגנז בתורה, ועל ידי התורה מאיר בכל פעם מעט מאור הגנוז הזה למשכילים, עד אשר יבוא הזמן שיתגלה לעין כל וכולם ידעו את י"י, והעם ההולכים בחשך יראו אור גדול. והנה ה' פעמים או"ר הם בפרשה ראשונה בראשית, ידוע למשכילים עניינם אור הגנוז. והנה משה רבינו באמור משנה תורה לישראל, הטעימם מאור הגנוז הזה על ידי התורה. וזה שהתחיל אלה הדברים, היינו אל"ה (בהחזרת האלף לאלף), הוא אלף ל"ה ה' פעמים או"ר, והנה הנס הזה במהרה עתיד הש"י לעשות להם בציון, אשים מחשך לפניהם לאו"ר אל"ה הדברים וכו' וכנ"ל:
25
כ״ורב לכם סב את ההר הזה פנו לכ"ם צפנה (דברים ב ג). ללמד לאדם דעת בכל עת וזמן בסגולת נצחיות התורה נ"ל הרמז, ידוע דיצר הרע נקרא ה"ר, כמו שאמרו רז"ל (סוכה נ"ב ע"א) צדיקים נדמה להם כהר, וגם כן נקרא צפונ"י (סוכה נ"ב ע"א), כמ"ש (יואל ב כ) ואת הצפונ"י ארחיק מעליכם. ונ"ל דה"ר נקרא על שם אותם הפתויים שמפתה לעבור עבירות גדולות בפועל, אשר כל רואה ושומע רע ומר עליו המעשה הזה, וגם החוטא בעצמו יודע שחטא רק שאינו יכל לכבוש את יצרו. ובחינת צפונ"י הוא מה שמצפין את עצמו בעשיית המצוה ותורה ועבודה, לעשותן בפניות וגיאות ומחשבה זרה וכיוצא. והנה העבירות האלו הם רחוקים יותר מתשובה מהעבירות גדולות הנגלים, כי על הנגלות תיכף אחר התמלאות תאותו יודע שחטא ומתחרט, כמו שאמרו רז"ל רשעים מלאים חרטות. מה שאין כן על העבירות הצפונים הנ"ל, שבאמת הם עבודה זרה ממש והוא סובר שעשה מצות, אזי הוא רחוק מתשובה עד ישים אל לבו ויתבונן הענין לאמתו, הש"י יעזרנו על דבר כבוד שמו. וז"ש התורה ברמיזותיה רב לכם סב את הה"ר הזה, ר"ל די לכם מה שאתם מדקדקין דוקא לשוב על העבירות הנגלות דמיון ההר הנגלה בגדלות לעין כל, פנו לכם צפנה להתבונן על הפיתויים הצפונים שבמעשה המצות הנעשים שלא לשם שמים, ומיקרי כעובד עבודה זרה שעל שם זה נקרא היצר הרע צפונ"י, ועל זה תדקדקו לשוב אל הש"י מה שעשיתם עד היום, ומהיום והלאה לייחד מעשיכם לשמו. ומי שירצה להמציא מזור לנפשו מחולי הנפש הלזו, יעיין היטב בדברי הרופא המומחה לרפאות חליי הנפשות, הוא הרב בעל חובת הלבבות בשער יחוד המעשה, הפוך והפוך בדבריו ואל תט ימין ושמאל:
26
כ״זויאמר עוד ברמז רב לכם סב את ההר הזה פנו לכם צפונה (דברים ב ג). ר"ל על העבירות הנגלות שהם כה"ר כנ"ל, יועיל לזה רב ומורה דרך באמור לו זה אסור וזה מותר הכל על פי התורה. פנו לכם צפנ"ה, להעבירות הצפונים במעשה המצות לזה לא יועיל רב, דבודאי לא יאמר לו הרב למה נטלת לולב למה הנחת תפילין, כי הנה זה הוא אשר צוה י"י, ובאמת הוא באפשר ח"ו עובד לאלקים אחרים, דוק בחובת הלבבות שער הנ"ל ותראה שמדמה זה לעובד עבודה זרה ויותר גרוע ממנו, ולזה לא יועיל רב, רק אתם מעצמיכם פנו לכם צפנה, להתבונן על הדברים הצפונים אם מעשיכם מיוחדים לשמו ית': עוד יש לרמז ידוע דענייני הנאת עולם הזה נקרא בדברי רז"ל לכ"ם, כידוע מפלוגתת רבי אליעזר ורבי יהושע חציו לי"י וחציו לכ"ם, כולו לי"י או כולו לכ"ם (פסחים ס"ח ע"ב). וראיתי כתוב בכתבי קודש להחסיד האלקי מהר"ח פירוש הפסוק השמרו לכ"ם פן יפתה לבבכם (דברים יא טז). ר"ל שהנאת העולם אפילו בהיתר, צריכים לשמירה רבה כי פן יפתה לבבכם. והענין הוא דהנה על מה עשה י"י ככה שיהיה אדם צריך לאכילה ושתיה והנאות העולם כיוצא, ובלעדם אי אפשר לו לחיות על פני האדמה. וכתבו המקובלים כי בכל דבר יש ניצוצות וחיות אלקות, ויצטרך כל אדם להעלות הניצוצות הנוגעים לחלק נשמתו, על כן יש מאכל שיערב לאחד יותר מלזולתו כי מגיע לחלקו. והנה לזה צריך שימוש חכמים להבין הענין על בוריו, ואלו היינו רוצים להאריך ולפרש הדברים אפילו כפי שכלנו הדל, יארך הענין. ועל פי זה פירש הבעש"ט זצלה"ה דברי דוד אדונינו (תהלים קז ה) רעבים גם צמאים, ר"ל למה עשה הש"י ככה שיהיו בני אדם רעבים גם צמאים, הלא הוא על כי נפשם בהם תתעטף, דהיינו שבכל ענייני העולם מעוטפים ניצוצי קדושה השייכים לחלקי נפשותם, והבן. והנה לזה צריך האדם לכוין בתענוגיו באכילה ושתיה וכיוצא, להעלות ניצוצי הקדושה הצפונים במאכל ומשתה ההוא, ועל ידי זה יתוספו בנשמתו הניצוצות הללו, ויתרבה תוקפו בעבודת י"י וחמרא וריחני פקחין (יומא ע"ו ע"ב). מה שאין כן מי שעוסק בעניינים האלו למלאות תאותו, אזי יתדבק בו רק גשמיות המאכל אשר הוא מסט"א כמו שער בנפשו, ויתגבר עליו היצר הרע ביותר בתאוות. וזה יאמר ר"ב לכ"ם, ר"ל הלכ"ם היינו תענוג עולם הזה, הוא רב ברבו יתירא למלאות תאוותכם, סב את הה"ר הזה, ר"ל שהוא מסובב ונסמך אל הה"ר הזה דהיינו היצר הרע הנקרא ה"ר, שמתגבר עליכם על ידי הלכ"ם שאתם עוסקים, פנו לכ"ם צפנ"ה, ר"ל תפנו במחשבתיכם אל הצפונות שבלכ"ם, היינו אל הניצוצות הצפונים לשם ויערב לחככם בעבודתו ית"ש, והבן כי דבר עמוק הוא:
27
כ״חאתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו וייראו מכם ונשמרתם מאד (דברים ב ד). גם זה פירשנו בדרך רמז ללמד לאדם דעת בכל עת כסגולת נצחיות התורה, והוא בהקדים היראה הוא קיום כל העולם, וכל הנבראים שבעולם יש להם קיום על ידי בחינת היראה, והסוד הוא כי כל הנבראים שבעולם נבראו ברצונו ית', ששיער כביכול שאי אפשר לתארו בתאר מלך כי אין מלך בלא עם, וברצון זה כביכול נבראו כל הנמצאים, אם כן כביכול נבראו כל הנמצאים בבחינת תאר מלך, (וזה סוד סוף מעשה במחשבה תחילה). וידוע דתאר מלך הוא בחינת היראה, כמד"א (משלי כד כא) ירא את י"י בני ומל"ך, שום תשים עליך מל"ך (דברים יז טו), שתהא אימתו עליך (כתובות י"ז ע"א), אם כן קיום כל הנבראים הוא על ידי היראה, (וגם כן היראה באה מבחינת הצמצום, וכביכול על ידי הצמצום יש להנבראים קיום, כי זולת זה יתבטלו והבן מאד), ואפילו אומות העולם שאינם יראים מהש"י, היראה היא בהם בבחינת גלות והיינו גלות השכינה, והבן. והבן גם כן דקרין ליה אלקא דאלקייא. וזה מה י"י אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה (דברים י יב), כי היראה הוא הקיום לכל העניינים לבל יתבטלו, והוא מה שהזכירו רז"ל במשלם הנעים (שבת ל"א ע"א) משל לאחד שמדד סאה חיטין, וא"ל ערבת בו קב חומטין ואמר לאו, וא"ל הלואי שלא מדדת. והכוונה כי החומטין מעמידין התבואה שלא תרקב, כמו כן היראה מעמדת כל ענייני עולם. והנה גם הקליפות יש להם קיום על ידי היראה, והוא סוד הנצוצי קדושה הגנוזה בהם. והנה כל עניני עולם הזה אכילה ושתיה ומשגל הוא מקליפת נוגה, וכאשר האיש הישראלי מתעסק בעניינים אלו לתורה ולעבודה, אזי מעלה הניצוץ הקדוש מהס"א ונשארת הסט"א בלא יראה, אזי מתבטל החיות של הקליפה כי בהעדר יראתה אין לה חיות, ובהיפך ח"ו בעוסקו בעניינים אלו למלאות תאוותו, אזי נופלים ביותר ח"ו ניצוצי קדושה לתוך הקליפות, וניתוסף יראתם וניתוסף חיותם ורם לבבם להתגבר. ובזה נבין מ"ש כבוד אדמו"ר הרב הק' בו"ק כק"ש מו"ה יעי"צ מ"כ בק"ק לובלין זצוק"ל, בשם הרב הק' ב"ק כבוד דודי זקני מו"ה אלימלך מ"כ בק"ק ליזענסק זצוק"ל, שלפעמים אדם אוכל ונקרא חוטא ומחטיא את הרבים, בין והתבונן מאד. ולזה באה אזהרת התורה לאדם אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו, דהנה כל הנאות עולם הזה נקרא גבול בני עשו, דעשו בחר לחלקו עולם הזה ותאוותיו (תנחומא תרומה סי ט') , ואמר אתם על כרחכם עוברים בגבול בני עשו, שאתם צריכין להתעסק בהכרח באכילה ושתיה ומשגל, אך ענייני עסקיכם בזה מחויב להיות על פי התורה ובכוונה קדושה להוציא יקר מזולל הניצוצות הק' בחינת היראה שבקליפה לברר חיותם, לא להיפוך ח"ו שיפול ביותר ח"ו בהם בחינת היראה ויתוסף רוחם להתגאות. וז"ש התורה באזהרתה וייראו מכם, תדעו נאמנה היראה שלהם הנותנת להם כח הקיום, הוא מכ"ם על ידי הניצוצות השייכים לחלקיכם לברר אל הקדושה הניצוצין השייכים לחלק נשמותיכם, על כן ונשמרתם מאו"ד שלא תעסקו בעניינים האלו למלאות תאוותיכם, כי על ידי כך יפלו ביותר ח"ו הניצוצין לתוך הסט"א, ויתוסף בהם בחינת יראה שהוא הקיום, רק תעסקו בענינים אלו על דבר כבוד שמו, ועל ידי זה תבררו הניצוצין מתוך הקליפות וישארו בלא קיום, ואז ימלא כבוד י"י את כל הארץ אמן:
28
כ״טוגם יד י"י היתה בם להמ"ם (דברים ב טו). להמ"ם תרין במסרה. דין. ואידך והפיל פור הוא הגורל להמ"ם (אסתר ט כד). ונראה דמזה למדו רבותינו ששאלו מפני מה כו', כבר נדפס בספר בני יששכר מאמרי חדש אדר מאמר ד' אות ב': ואת יהושע צויתי בעת ההיא לאמר (דברים ג כא). ענין הלאמ"ר שאינו לזולת. יראה לפרש על פי מ"ש במגלה עמוקות אופן ד', שרמז בכאן שצוה ליהושע לבטל יצרא דעבודה זרה, כי הוא לא היה יכול שלא היה לו זכותא דארץ ישראל כמו שאמרו רז"ל (ערכין ל"ב ע"ב), על כן נכתב בעזרא (נחמיה ח יז) ישו"ע חסר ה', כי קצף הש"י עליו על שלא ביטלו. וזה שנכתב כאן יהושע מלא ו', לרמז שצוהו אותו הענין הנרמז במקרא, ששם נכתב ישו"ע חסר ה' ומלא ו', עד כאן דבריו עיין שם. ולכאורה קשה הדבר לומר כן שצוהו משה בפירוש לבטל היצר הרע והוא לא שמר מצותו, הרי הכתוב העיד עליו כ"פ שלא הפיל דבר אחד מצוואת משה. על כרחך צריכין אנו לומר שלא רצה משה אדונינו לצוות לו בפירוש כי הדבר הזה בלוי בבחירתו, רק רמז לו מכללא אתה עבר שמ"ה, ר"ל אתה דייקא עבר שמ"ה, ותוכל עשות מה שלא יכולתי שלא היה לי זכותא דארץ ישראל, (כמו שאמרו רז"ל (שם) שמשה לא היה יכול לבטלו כי לא היה לו זכותא דארץ ישראל), וממילא יבין להשתדל בדבר התלוי בזכות ארץ ישראל. ולזה יאמר בכאן תיבת לאמ"ר, שצויתיו בדבר הנסתר יובן מענין האמירה, נ"ל:
29
ל׳חדש ושבת קרא מקרא (ישעיה א יג). היינו שכח י"י בציון מועד ושב"ת (איכה ב ו), היינו הקרבת המוספין. אבל ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד ג), על כן חדש ושבת קרא מקרא וישולם בזה חובותינו:
30
ל״אדרושים לימי בין המצרים במהרה ינוחמו: וינאץ בזעם אפו מלך וכה"ן (איכה ב ו) א' ראש פסוק וא' סוף פסוק. וכהן כי יקנה נפ"ש (ויקרא כב יא) ראש פסוק, ודין סוף פסוק. נרמז לדעתי מה שאמרו בזהר (ח"ב קפ"ב ע"א) בפסוק (איוב יח ד) טורף נפשו באפו, אם כועס האדם נשמתו מסתלקת ממנו. הנה כה"ן נקרא האדם אם קונה כל חלקי הנפש היינו נפש רוח נשמה, כאשר כתבנו כבר אותיות כה"ן אתוון יחידאין באלפא ביתא דאטב"ח, סוד יחידית עשירית מאות כהן לוי ישראל כנודע. והנה האדם הכועס, אפילו פוסקין לו גדולה מן השמים להיות לראש ישפילוהו, כאשר הוכיחו (פסחים ס"ו ע"ב) מאליאב אחי דוד (שמואל א' טז ז, שם שמואל א' יז כח). הנה נרמז בראש וכה"ן כי יקנה נפש, היינו כאשר לא יכעוס הנה יקנה נפש, הנה הוא יהיה לראש. אבל וינאץ בזעם אפו מל"ך, (מאן מלכי רבנן כי חכמתו מסתלקת ממנו (פסחים ס"ו ע"ב)), וכה"ן היינו הנפש (היא הנשמה אשר מסתלקת ממנו בזעם אפו), והוא סוף פסוק כי ישפילוהו, והבן:
31
ל״באריה שאג מי לא יירא (עמוס ג ח). אריה הוא חודש אב שמזלו אריה, (וכן הט' ימים מראש חודש עד התענית יש בהן שעות מנין ארי"ה, עיין מ"ש במקום אחר). והוא שאג לטרוף טרף ח"ו, כי נפל לחלק עשו ופעמיים נגע עד נפש ובעיר הקודש והמחוזות, על כן החודש הלז מלומד ח"ו בכך, ובר ישראל דאית ליה דינא וכו' (תענית כ"ט ע"ב), אבל מ"י לא יירא, דהיינו המתנהג בתשובה הנקרא מ"י כנודע, לא יירא ואדרבא יתוסף מגבול הקדושה על ידו במהרה ויתהפך לששון ולשמחה. וגם כן מ"י לא יירא, היינו הנ' ימים שמתשעה באב עד ראש השנה שאז כבר אינם יראים מזה, כי כבר נטל יעקב בזרוע חודש אלול, ואגבן ך' ימים האחרונים של אב, סך הכל מנין מ"י שהוא התשובה, על כן צריך להתחיל בתשובה בחדש אב ולא להמתין עד אלול. וזה שרמזו רז"ל (ברכות ס"א ע"א) אחורי אר"י, היינו להתחיל בתשובה במזל אב שהוא אר"י, לא אחורי אשה דהיינו אלול שמזלו בתולה. וז"ש שלמה (קהלת יב א) וזכור את בוראך וכו', (קהלת יב ב) עד אשר לא תחשך השמש, דהיינו קודם ט"ו באב שתשש כחה של חמה (תענית כ"ז ע"א), והבן:
32
ל״גבאפטרתא דיומא כי תבאו לראות פני מ"י בקש זאת מידכם רמס חצרי (ישעיה א יב). לכאורה הכי הוה ליה למימר לא תבואו לראות פני כי מי ביקש כו'. וגם אומרו מ"י בקש זאת וכו', הלא הש"י מבקש זה, רק להיות שכעת היו חוטאים לפניו ית' לא היה מבקש, והיה צריך לומר מי בקש זאת עתה וכו'. והנראה לפרש על פי אשר כתבנו כמה פעמים בבחינת הימים הללו שהם ימי חס"ד, ע"ב ימים קודם ראש השנה שאז כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון (ר"ה י"ח ע"א). והנה הנ' ימים שאחר תשעה באב הם חסדים מגולים, ואז מתעוררים רחמים ורצון בעולם העליון לתשובת ישראל, רק הכ"ב ימים הראשונים הם בבחינת חסדים מכוסים, כמ"ש בפרשת מטות. והנה הנ' ימים בגימטריא מ"י, מוכנים לתשובה הנק' מ"י, ואלו הכ"ב ימים נקראים זא"ת, כמ"ש לעיל נוטריקון תיקונ"י ארי"ך זעי"ר, שיתגלו ברחמים במהרה בימינו סוד הדבור דכ"ב אותיות התורה, שכעת הוא סוד נאלמתי דומיה (תהלים לט ג) באין חזון נפרץ, על כן הם כסדר י"ג ימים דתמוז וט' ימים דאב, ותקבל השכינה הנקראת זאת במהרה בימינו כל התיקונים, (והשם הטוב הוא יודע כי לא קבלתי זה) כמ"ש לעיל, והנה מידינו יבוקש כל זה להאיר הכ"ב ימים הללו אל השכינה הנקרא זא"ת. וז"ש כי תבאו לראות פני בראש השנה כנ"ל, מ"י בקש זאת מידכם, (היינו מ"י הם הנ' ימים של תשובה, בקש זאת מידכם שתאירו גם בחינת זא"ת כנ"ל, ואז יושלם החסד כולו כמבואר לעיל, עיין שם כי קצרתי: גמרא (ויק"ר פ"ז ג') אין הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות, שנאמר (הושע ח י) גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. נ"ל דהנה אלו הכ"ב ימים שהם בבחינת חסדים מכוסים, ובהם נאלמתי דומיה (תהלים לט ג) באין דבור, יתוקן בתורה שבעל פה שהיא המשניות, ובהן תקכ"ח פרקים כמנין מפת"ח שפתי ישרים (משלי ח ו), על כן יש באלו הימים תקכ"ח שעות, מנין הפרקים הנ"ל. ותבין סוד המפת"ח הנוסף על רנ"ב איברים, (שהוא ר"ת רא"ה נ"א בעניינ"ו), לדעת רבי עקיבא בבכורות (מ"ה ע"א), שעם המפת"ח הוא סוד גר"ן (שמואל ב' כד כד), ששם נבנה הבית המקדש מקום דבור הנבואיי ורוח הקודש, והשם הטוב יכפר בעדינו ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
33
ל״דבמגילות קינות במהרה יתהפך לנחמות:
34
ל״הקלים היו רודפינו מנשרי שמים וכו' (איכה ד יט), ואחר כך אמר (איכה ד כא) שישי ושמחי בת אדום וכו' גם עליך תעביר כוס וכו'. הנה לא זכר כלום מה עשה אדום. ונ"ל דגלות אדום הוא הכולל כל הגליות, על כן היה משתתף עם כל אחד מהגליות. והנה שר אדום הוא הס"מ ק"ל מן שמיא נפל (דניאל ד כח) , הוא אשר הפילוהו מן השמים כנודע (שמו"ר פכ"א ה'), והוא אשר השתתף גם בגלות הכולל הראשון גלות מצרים, והק"ל נשמע בית פרעה באו אחי יוסף (בראשית מה טז), שמו בגימטריא קל"א אילן (ב"מ ס"א ע"ב). והנה האלף שבשמו הוא ניצוץ הקדושה המחיה, ומבלעדו הוא ק"ל. והנה אמרה כנסת ישראל גם בתמרורה הראשון בגלות בבל קלי"ם היו רודפינו, כל רודפנו בכל גלות הם מסטרא דהק"ל, מנשר"י שמי"ם מאותן שנשרו ונפלו מן השמים ס"ם, וגם מן הנפילים אשר נפלו בדור המבול נופל וגלוי עינים (במדבר כד ד), אשר מהם באים כל חכמות החיצוניות והדעת דסט"א, לייעץ עצות על שונאי ישראל כנודע מבלעם שיינק מהם, והיה הדעת דסט"א לקבל משה בקדושה, כמו שאמרו חז"ל (במ"ר פי"ד כ') בישראל לא קם (דברים לד י), אבל באומות העולם קם ומנו בלעם זה לעומת זה עשה אלקים כמ"ש בזוהר הק' (ח"ב כ"א ע"ב). וז"ש על ההרי"ם דלקונו, דהנה נאמר (עובדיה א כא) ועלו מושיעים וכו' לשפוט את ה"ר עשו, לשפוט את עשו מיבעיא ליה, כי הה"ר מה חטא. אבל להיות הוא הכולל בב"ל יו"ן מד"י אדו"ם בגימטריא ה"ר, ויהיה זה המשפט על עשו על שהשתתף עם כל אחד. והנה להיות שנקרא הוא ה"ר, כולם נקרא על שמו הרי"ם. וז"ש על ההרים דלקונו רדפו אותנו בכל המלכיות, במדב"ר ארבו לנו היינו במדבר תיכף אחר יציאת מצרים ויבוא עמלק וכו' (שמות יז ח), על כן סיים שישי וכו' עליך יעבור כוס א', תשכרי ב', ותתערי ג', פקד עונך בת אדום (איכה ד כב) ד', גלה על חטאתיך ה', במהרה ינקום ה' נקמת תורתו ונקמת עמו:
35
ל״ונחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת (איכה ג מב). [שמעתי מדברי כ"ק אדומו"ר הה"ק מו"ה יעקב יצחק מלובלין זצ"ל שפירש הפסוק נחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת. נחנ"ו היינו יום המנוח שלנו, פשענו ומרינו שלא שמרנו את יום המנוח, על כן אתה לא סלחת עד כאן דברי קדשו]. ויש לפרש עוד על פי מה שאנחנו אומרים את"ה הוא ד' אלקינו. אתה הוא נוכח, הו"א נסתר. דהנה הש"י מנהג את עולמו בשתי הנהגות, הנהגה ניסיית והנהגה טבעיית, הנה הנהגה הניסיית נראה עין בעין רוממת גדולתו, אומרי"ם להש"י את"ה לנוכח. והנהגה הטבעיית השגחתו ית' מסתתרת בה, ולזה אומרים להש"י הו"א. והנה בהיותנו בארצנו ובית קדשינו, היה הש"י מתנוסס עמנו ניסים נגלים על ידי נביאנו, והיה בלתי אפשר להכחיש על כן תוגדל האשמה, מה שאין כן כעת שאין חזון נפרץ, אין להאשימנו כל כך. וזה שאמר המקונן נחנו פשענו ומרינו את"ה, רצ"ל שמרינו בעת היות את"ה רוממותך והשגחותך בבחינת את"ה, על כן לא סלחת. מה שאין כן כעת הגם שהש"י נסתר ואין חזו נפרץ, ועם כל זה לא שכחנו שם אלקינו הלא אלקים יחקור זאת, ומהרה יגאלנו גאולת עולם:
36