אגרא דכלה, עקבAgra DeKala, Eikev

א׳והיה עקב תשמעון וכו' ושמרתם וכו' ושמר וכו' אשר נשבע לאבותיך (דברים ז יב). חוץ כל הדקדוקים יש להתבונן וכי ס"ד שלא יקיים הש"י השבועה שנשבע לאבות, ומה הוא השמירה שצריך הש"י לשמור ההבטחה. והנראה דהנה לעיל נאמר (דברים ז יא) ושמר"ת את המצוה וכו' אשר אנכי מצוך היום לעשותם. ודרשו בו (עירובין כ"ב ע"א) היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. הנה לפי זה יש לנו דין שומר שכר שמתחייב באונס קל כגון גניבה ואבידה, מכל שכן שמתחייב בפשיעה (ב"מ צ"ג ע"א). והנה ענין השמירה לכל דבר הוא כפי המצטרך, כגון כספים אין להם שמירה אלא בקרקע (ב"מ מ"ב ע"א), וכל ענין לפי חשיבותו כידוע. והנה בדברי תורה כתיב (משלי כג ה) התעיף עיניך בו ואיננו, והאיך אפשר לילוד אשה לבל יחטא ויפשע, ועל זה יפול לב אדם הלא ח"ו אייגע לריק בשמירתי, ואם כן חלילה יאמר טוב יותר שלא אקבל השמירה. לזה אמר ושמר"ת וכו', אתה מחוייב לקבל עליך השמירה, ואל יפול לבך עליך הלא לדברים חשובים כאילו צריכים שמירה יתירה, ובאם לא אשמור כפי חשיבותם הנה אקרא פושע ואתחייב. לזה אמר והיה עקב תשמעון וכו' ושמר י"י אלקיך לך את הברית וכו' אשר נשבע לאבותיך, היינו על פי דת ודין תורתינו הק' (ב"מ פ' ע"א) שמור לי ואשמור לך הוה שומר שכר, ודוקא שמור לי היום ואשמור לך למחר, אבל שמור לי ואשמור לך תיכף, פטור אפילו מפשיעה דמיקרי בעליו עמו (שמות כב יד), כיון שהבעלים עמו במלאכתו, ודוקא שהבעלים שאולים אצלו בשעה שקנה הפקדון לשמירה, אבל קנה הפקדון היום ואחר כך שאל או שכר את הבעלים, לא מיקרי בעליו עמו, כן הוא הפסק הלכה על פי דת ודין תורתינו הק' עיין בטוש"ע (חו"מ רצ"א). לזה אמר אל יפול לבך עליך כנ"ל, כי הנה ושמ"ר י"י אלקיך לך את וכו' אשר נשבע לאבותיך מאז, ומקרי בעליו עמו ותהיה פטור כנ"ל, רק עלה והצלח בקבלת השמירה, ואם עיני שכל לך תשכיל ממוצא הדברים מה שדרשו רז"ל (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז) הלואי אותי עזבי ותורתי שמרו, כי אלו היה שומרים התורה, הנה הבטחתי ושמר י"י אלקיך וכו' והוה שמירה בבעלים, ופטיטייא דאורייתא טבין:

ב׳א) והיה עקב אם תשמעון (דברים ז יב). להבין והיה בכל מקום הוא לשון שמחה (ב"ר פמ"ב ג'). גם תיבת עקב. ונ"ל על פי מ"ש (דברים ד ל) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד י"י אלקיך, דהכוונה אם לא ייטיבו מעשיהם לשמוע בקולו ית' מרוב כל, אזי בעל כרחך ישובו אל הש"י וישמעו בקולו על ידי היסורין בארצות אויביהם באחרית הימים. וזהו והי"ה לשון שמחה, ר"ל שמחה תהיה לפניו ית' עקב תשמעון את המשפטים האלה, ר"ל את מה שבסוף תצטרכו על כרחך לשמוע עם המשפטים, דהיינו יסורין של האומות והקליפות הנקראים אל"ה כנודע מזוהר הק' (ח"א רכ"ח ע"א), אזי ושמרתם ועשיתם אותם תיכף, זה תהיה שמחה לפניו ית' שלא תצטרך לשמוע מתוך היסורין, רק מרוב כל כי הוא חפץ בטובתכם כל הימים:

ג׳ב) וירמוז עוד והיה עק"ב (דברים ז יב). כבר נודע כי בעשרת הדברות כלולה כל התורה ומצותיה. והנה עשרת הדברות הם חמורים מאוד לכל העולם כי הם מושכלות, ושאר המצות יקרה להמון לעבור עליהם ח"ו. אבל המשכיל כשיתבונן שכל המצות כלולים בעשרת הדברות, וכשיעבור ח"ו הרי כאלו עבר על איזה מצוה מי' הדברות, אז בודאי יפריש מהעבירה, והנני כותב לדוגמא מה ששמעתי מפה קדוש כבוד אדמו"ר הרב הק' מהרמ"מ מ"כ בק"ק רימנאב זצלה"ה שעון דברים בטלים, הוא נכלל בל"א תרצח (שמות כ יג), כי כל דיבור הוא קומה שלימה כנודע למשכילים, ובעבור הדיבור אל הקליפות ח"ו מקום המיתה, הוה כאלו רצח קומה, והמשכיל כשיתבונן בכל אלה יירא ויפחד. וזהו והי"ה שמחה תהיה לפניו ית', בעת עק"ב תשמעון את המשפטים האלה, ר"ל כאשר תשמעון ותבינו כללות משפטי התורה מעק"ב תיבות שבעשרת הדברות, אזי בודאי ושמרתם ועשיתם אותם, כי לא נחשדו ישראל לעבור על איזה מצוה מהדברות, נ"ל:

ד׳ג) וירמוז עוד והיה עק"ב (דברים ז יב). כי כל איש ישראלי מחוייב לתקן שיעור קומתו לקיים כל התרי"ג פקודין, אך יש ויש מצות שאי אפשר לו לאדם לקיימן, אזי בלימוד המצוה הזאת ושומר ומצפה האדם ומקבל על עצמו מתי תבוא לידי ואקיימנה, אזי נחשב לפניו ית' כאלו קיימן, ובאם לא יעשה כן אזי יצטרך לבסוף להתגלגל כמה פעמים עד יושלם תיקונו. וזהו והי"ה שמחה תהיה לפניו ית' בעת אשר עק"ב תשמעון את המשפטים האלה, את אשר בסוף על ידי גלגולים תצטרכו לשמוע את כל המשפטים, אזי כעת תיכף אפילו אי אפשר לכם לקיימן ושמרתם ועשיתם אותם, ר"ל תצפו אימתי יבוא לידכם:

ה׳ד) וירמוז עוד והי"ה עק"ב (דברים ז יב). כי הנה מהתחלת יום יציאת מצרים, שאז הוא קבלה חדשה לעבוד את הש"י לאיש הישראלי בכל שנה ושנה כנודע, יש קע"ב ימים עד יום כיפורים. והנה מה שהאדם חוטא מתכפר לו ביום הכיפורים, באופן שיקבל עליו שלא ישוב עוד לכסלה, כי באם אומר אחטא ויום הכיפורים מכפר אין יום הכיפורים מכפר (יומא פ"ה ע"ב), וכן באם אינו מקבל עליו שלא ישוב עוד כדבר הזה, רק סובר שאחר יום הכיפורים יחזור לסורו. וזהו וה"יה עק"ב, שמחה תהיה לפניו ית' בהגיע זמן העק"ב דהיינו יום הכיפורים, תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ולא תחזרו לסורכם, כענין שאמרו רז"ל (תנדב"א רבה פ"א ה') שאומר הש"י בואו ושמחו עמי שמחה גדולה שאני מכפר לעוונותיהם של ישראל.

ו׳ה) וירמוז עוד וה"יה עק"ב (דברים ז יב). עק"ב נקרא חודש אלול שהוא סוף השנה דמיון העק"ב לפרצוף האדם, והיה ירמוז לחודש תשר"י שבו צירוף והי"ה מי"ב צירופי הויה, והנה אלו הב' חדשים הם ימי תשובה לישראל. וזהו וה"יה עק"ב תשמעון את המשפטים האלה, דהיינו שני החדשים האלה דהיינו שני החדשים הנ"ל שתקבלו עליכם לשוב להש"י, אזי ושמרתם ועשיתם אותם ולא תסורו לסורכם כנ"ל. וזה ירמוז א"ת המשפטים, א"ת ר"ת אלול תשר"י:

ז׳ו) וירמוז עוד וה"יה עק"ב (דברים ז יב). כי קע"ב שנה קודם האלף החמישי חרב הבית, הוא סוד ואתה תשופנו עק"ב (בראשית ג טו), ובאותן הקע"ב היו ישראל מעונים מאוד וגזירות שמד, וכמה קדושים עמודי עולם נהרגו על קדושת שמו ית'. והנה הגם שאין הש"י שמח כביכול בצרת ישראל, עם כל זה היא לשמחה לפניו כי על ידי זה שמסרו נפשם על קדושת שמו יתברך נתקיים העולם, וגם נחקקו על פורפירא דיליה אלו הקדושים וינקום נקמתן מהרה. וזהו וה"יה, שמחה תהיה כאשר תהיה עק"ב, דהיינו אותן קע"ב שנה תשמעון את המשפטים האלה היסורין של האומות והקליפות, אזי הזהרו מאוד ושמרתם את משמרת הקדושה ועשית"ם את"ם, ועשית"ם מלשון כפיה, ר"ל על ידי זה תכופו ותכניעו את האומות והקליפות במסירות נפש על דבר כבוד שמו, כנודע מסוד הרוגי מלכות להוציא בלעם חיל בלע ויקיאנו (איוב כ טו):

ח׳ז) וירמוז עוד נודע סוד עקבות משיחא כד מטו רגלין ברגלין, דהיינו אין משיח בן דוד בא עד שיכלו הנשמות שבגוף (יבמות ס"ב ע"א), ובתחלה היו הנשמות בסוד הראשים והיו גדולים מאוד, ואחר כך בסוד הידים ולא היו כל כך במעלה, וכדומה תבין בכל סוד הקומה, וכהיום הוא סוד עקבות משיחא נשמות קטני הערך מאד, והשכל והדעת שלהם קטן מהכיל מושכלות התורה והמצות, עם כל זה שמחה לפניו ית' כאשר מקיימים המצוה ככתבם אפילו בלא הודע הסוד. וזהו והי"ה, שמחה תהיה לפניו ית' כאשר יהיה עקב, דהיינו עקבות משיחא תשמעון את המשפטים האלה, דברים ככתבן אפילו בלא הודע הסוד והבן:

ט׳ח) והיה עקב תשמעון (דברים ז יב). כבר תלוי בזה כל שלטי הגבורים מלאכי אלקים עולים בו כל אחד לפי מדרגתו וכפי שורש נשמתו, ואענה אף אני חלקי בעזר הצור החונן לאדם דעת. כבר נודע שהדורות האחרונים קודם ביאת המשיח כמו אנחנו כהיום הזה, נקרא עקבו"ת משיחא, להיות הנשמות שבדורות האחרונים הם בסוד עקביים בשיעור קומת אדם הראשון, כי הנשמות התחילו לצאת משיעור קומת אדם הראשון אל התיקון, תחילה מבחינת הראש וידים וגוף כנודע, עד הגיען לנשמות הקטנים אשר הם מבחינת עקבים משיעור קומת אדם הראשון. והנה בכל דור ודור היינו הדורות ראשונים שהשלימו תיקון הראש, אזי נגד זה נברר הקדושה מהראש דקליפה דסט"א, וכן בכל שאר הדורות עד בוא הזמן עקבות משיחא, כאשר יתוקנו הנשמות הללו שהם מבחינת עק"ב, אז יתברר מהעק"ב דסט"א הניצוצין ולא ישאר בהם שום חיות, אזי יתגלה כבוד מלכותו ית"ש אין עוד מלבדו והאלילים כליל יחלוף, ואז ישמח י"י במעשיו (תהלים קד לא), שמח לא נאמר וכו'. וזה סוד כד מטי רגלין ברגלין, היינו לעת תמוט רגל זדים על ידי רגלי עניים פעמי דלים, היינו הנשמות דדורות אחרונים מבחינת עקביים. והנה להיות בסוף יומייא האילין הנשמות הם קטני הערך, צריכים מאד [להסתייע] זה מזה, כי לא יספיק כח אחד בפני עצמו להשלים תיקונו, על כן מה מאד צריכים להזהר בדורות הללו באהבת חברים מקשיבים ללמוד התורה ושמירת המצות בכנופיא, ובפרט להיות ידוע שגם בדורות הקטנים הללו שולח הש"י לפנינו למחיה איזה נשמות להיות לראש לדורות, והנשמות הללו הם נשמות גדולות מדורות ראשונים, וישלחם אלקים לפנינו לשום לנו שארית בארץ להודיענו הדרך אשר נלך בה, והנשמה הגדולה הזאת צריכה להתאחד את הנשמות הקטנים להיותם בשלום ובאחוה ומה שיחסר זה ישלים זה, ויוחשב לפני הקב"ה כאלו כל אחד קיים המוטל עליו בשיעור קומתו. וז"ש וה"יה עק"ב, היינו כשיהיה בחינת עק"ב עקבות משיחא שאז יהיו נשמות קטני הערך ושכלם קצר להשיג הכל על בוריו, אזי תשמעון לשון רבים כאחד ביחד חבירים תשמעון מראשי הדורות את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם הכל בלשון רבים, ויוחשב לפני הקב"ה כאלו כל אחד השלים הכל, אז ושמר י"י אלקיך לך לכל אחד בפני עצמו, כי יעלה לרצון לפניו כאלו כל אחד השלים חקו. ולזה יצדק התחילו בתיבת וה"יה שהוא לשון שמחה (ב"ר פמ"ב ג'), כי כאשר יושלם התיקון רגלין ברגלין, אז ישמח י"י במעשיו, והבן כי קצרתי:

י׳ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו (דברים ז כו), נראה לפרש ברמז הפסוק שהתורה מלמדת לאדם דעת האיך להתנהג באותיות ותיבות התורה ועבודה, דהנה ידוע כל דבור הוא שיעור קומה שההבל יוצא מרמ"ח איברים, על כן מדבור הטוב נברא מלאך בשיעור קומה, ובהיפוך להיפך ח"ו, והוא אשר דבר בקדשו הרב הק' כבוד אדמו"ר מהרמ"מ מ"כ בק"ק רימנאב זצוק"ל שבכלל אזהרת לא תרצח (שמות כ יג), שלא לדבר דברים בטלים, ושהוא מרצח שיעור קומת הדבור שהיה בו בקדושה, והבן. והנה בהיות האדם מדבר דברי תורה ותפלה במחשבה זרה חס ושלום, ובפניות אשר לא לי"י המה, אזי עושה שיעור קומה מס"א גם כן כלול מרמ"ח, ונקרא בהיפוך אתוון חר"ם, (רק שהוא רק לפי שעה, כי באמת מבואר בזהר שתפלה אחת בכוונה, מעלה אחר כך כמה תפלות עיין בזהר פקודי (ח"ב רמ"ה ע"ב) בהיכלות), וכשמדבר דבריו לפני י"י דייקא, עליו נאמר (ירמיה לא יט) רח"ם ארחמנו נאום י"י, על ידי הנאו"ם דהיינו הדבור שהוא לי"י רח"ם ארחמנו, כי השלים קומת הקדושה ברמ"ח. וז"ש ולא תביא תועבה אל ביתך היא מחשבה זרה אל בית"ך, הוא התיבה שכל אות נקרא אב"ן וכל תיבה בי"ת כנודע (ספר יצירה), כי באם תעשה כזאת ח"ו, והיית חר"ם כמהו ח"ו בהשתלם קומת הסט"א ח"ו. וזה אל תאמר אשלמה רע (משלי כ כב), שלא תגרום ח"ו על ידי אמירתך להשלים הרע הוא הסט"א, כמ"ש בזוהר (ח"א ר"א ע"א) דלא אשתלם מנוולא דא אלא בגין חובא דבני נשא, הש"י יזכינו לשוב אליו באמת ולהשלים שיעור קומת הקדושה במהרה בימינו אמן:

י״אממרים הייתם עם י"י מיום דעתי אתכם (דברים ט כד). נ"ל רמז הפסוק ידוע דבג' ימי הגבלה הוסיף משה יום אחד מדעתו, ואמרו בגמרא (שבת פ"ז ע"א) מה דרש וקדשתם היום ומחר (שמות יט י), מה היום לילו עמו וכו'. והקשו בתוס' (ד"ה היום) דאם כן לא מיקרי מדעתו, כיון שהוציא זה מפשט דברי הש"י, עיין שם. והנה נ"ל בזה דאותן ג' ימי הגבלה היו להכנת המוחין חכמה בינה דעת אל התורה, והנה הב' ימים שהם נגד חכמה ובינה צוה הש"י בפירוש, ורמז בדבריו שידרוש משה יום הג' שהוא נגד הדעת, כי למשה היה למנה מדת הדע"ת אשר ידעו הש"ם וכו' (דברים לד י). ובלא זה ידוע למשכילים שסוד הדעת אין לו כלי בפני עצמו, רק הוא אמצעית דחכמה ובינה והוא קיום כל המדות, שעל ידי הדעת שהוא הדביקות בענין המושכל, מוציא מן הכח אל הפועל הענין אשר הועלה בחכמה ובינה. על כן נדרש מהיו"ם ומח"ר שהוא נגד מוח חכמה ובינה, נדרש ענין דעת יום הג', ודוקא על ידי משה הוא ראוי לכך לדרשו לטובה. והנה אפרש ביותר, הדעת הוא קיום כל המדות, שעל ידי הדעת שהוא הדבקות בדבר המושכל, מתעורר האדם למדת הבנין דהיינו יראה ואהבה והתפארת, הבאה לאדם מהשכלת חכמה ובינה שהוא המושכל הראשון והשני, ודביקות הדעת ממוצע בין השכל והמדות, ובשביל זה נקרא חכמה ובינה אב ואם המולידים התולדות, דהיינו יראה ואהבה וענפיהן על ידי הדע"ת שהוא התקשרות, והבן. והנה זה לעומת זה עשה ד' אית יראה ואית יראה, אית אהבה ואית אהבה (זוהר ח"א י"א ע"ב), דהיינו כמו שיש יראה ואהבה בקדושה, כמו כן יש יראות רעות ואהבות רעות מעסקי העולם ותענוגיו, ובאים מס"מ ונוק' דיליה לילי' שהם כלל הז' מדות דס"א, כמו להבדיל בקדושה זעיר ונוקב' הם כלל המדות דקדושה, וביטול היראות ואהבות רעות הללו הם על ידי התורה, כמו שאמרו רז"ל (קידושין ל' ע"ב) בראתי יצר הרע בראתי תבלין זו תורה, על כן תורה בגימטריא ס"מ לילי', לרמז שעל ידי התורה בדחילו ורחימו, מבטלים היראה ואהבה רעה הבאים מקליפות הנ"ל. וזכור תזכור ותבין את אשר כתבנו דעיקר היראה ואהבה, בא על ידי דביקות הדעת שהיא עטרא דחסדים וגבורות כנודע למשכילים בחכמה. והנה הדעת הכין להם משה על ידי יום אחד שהוסיף מדעת"ו דוקא ברצון הש"י וכנ"ל, והבן מאוד. ובזה נבוא לפרש הפסוק ברמז נכון ממרי"ם, הם הס"ם ונוק' שהמרו במקום בעת בריאת האדם כנודע שעל כן הפילו הש"י, היית"ם לשון שבירה כמ"ש בדניאל (ח כז) נהייתי ונחלאתי, ור"ל אותן הממרים שברתם עם י"י, הוא התורה שהוא כולה שמותיו ית' וכולם סובבים על השם הנכבד הויה. וזהו תורת י"י תמימה (תהלים יט ח), ר"ל כל התורה כולה היא רק שם הויה, עיין בשל"ה. מיום דעת"י אתכ"ם, י"ל הסגולה הלז באת לכם על ידי היום שלי, הדעת שלי שהשפעתי לכם בהוספת היום, כדי לכלול בכם הדעת שהוא עיטרא דחסד וגבורה יראה ואהבה דקדושה, ועל ידי זה יבוטלו הממרי"ם הנ"ל שמהם בא היראה ואהבה דס"א, יבוטלו מכח הדעת דקדושה, והבן:

י״בובתבערה ובמסה ובקברות התאוה מקציפים הייתם את י"י (דברים ט כב). יש לרמז כי הנה יש אנשים אשר רוצים להתנהג בדרכי החסידות, ורואים הנהגת הצדיקים אשר אש אהבת הבורא בוער בקרבם, ועל ידי זה מתראה על איבריהם תנועות משונות והתנשאות האיברים לזה בביטול הרגשותיהם, וכל תאוות עולם הזה כלה גרש יגרשון, כי אין להם התייחסות עם העולם באכילה ושתיה ותאוות הגופניות. והנה אנשים פחותי הדעת כשרואים תנועת הצדיקים, סבורים שעיקר החסידות הוא התנועות הללו ופרישה ממאכל ומשתה, ובאמת עינים להם ולא יראו כי לבם חסר וריק מאהבת הבורא ית"ש, ועושין כמו הצדיקים כל תנועותיהם והם דמיונות שוא. וז"ש ובתבער"ה לשון התלהבות, דהיינו מה שאתה עשיתם תנועות כמו התלהבות. ובמס"ה לשון התנשאות האיברים, (ואל תתמה מה שלשון מש"א ראוי להיות בשין שמאלית, כי לפעמים תתחלף בכתבי קודש כנודע לבקיאים, וזהו מס"ה מנשאים את עצמם). וגם י"ל ובמס"ה לשון נסיון, כי לפעמים הש"י מראה לאדם בדרך נסיון איזה מדריגה, וצריך להסתירו בסוד העיבור, דאם לא כן יהיה כמו נפל הנולד שלא בזמנו, כמ"ש הצדיקים בספריהם עיין עליהם. ובקברות התאוה, ר"ל גם בזה מתנהגים את עצמם כמו הצדיקים קוברין תאותם ואוכלים מעט כמו הצדיקים, על כל אלה מקציפים הייתם את יי, כי אין זה רק אל הצדיקים אשר עושים כל אלה מאהבת הש"י, מה שאין כן הרוצים להיות כמו הצדיקים ועושים כמעשיהם וכתנועותיהם הוא דמיון עבודה זרה. וי"ל עוד מקציפים הייתם את י"י לרבות תלמידי חכמים (פסחים כ"ב ע"ב), דהיינו בזה מקציפים את הצדיקים שעושים תנועותיהם במשאות שוא ומדוחים, ועל ידי זה יבואו המון עם לדבר סרה על הצדיקים באומר כי כולם בחדא מחתא מחתינהו, והבן:

י״גוירמוז עוד ובתבערה (דברים ט כב). על ידי התלהבות להבורא ית"ש, ובמס"ה על ידי שעומד בנסיונת מהבורא ית"ש, ובקברו"ת התאוה דהיינו שקוברים את התאוה ופורשים מהבלי עולם, אזי מקציפים היית"ם, ר"ל שברתם את המקציפים, דהיינו האומות והקליפות והסט"א, (ויתפרש היית"ם מלשון נהייתי "נחליתי (דניאל ח כז), שהוא לשון שבירה), את י"י, ר"ל הכל הוא מהש"י ובעזרתו, כי לולא הקב"ה עוזרו אינו יכול כמו שאמרו רז"ל (סוכה נ"ב ע"ב):

י״דויש לפרש עוד על פי מה שפירשנו הפסוק דתהילים (קיט לג) הורני י"י דרך חוקיך ואצרנה עק"ב. הוא דידוע כל מצות התורה יש להם כוונות בנסתרות לי"י אלקינו עד אין חקר, וכל מצוה היא שיעור קומה שלימה, והכוונה היותר קטנה דהיינו אדם שאין לו חלק בנסתרות יכוין בסתם לקיים מצות בוראו, והנה הוא כמו העקב שהוא סוף הגוף. והנה גם מי שחלק לו הש"י בבינה, אף על פי כן בודאי כח הבשריי קצר מהשיג תכלית כוונת היוצר, יתכן גם כן לכוין גם הכוונה הכוללת על דרך רחמנא אמר תקעו (ר"ה ט"ז ע"א). ועל זה התפלל דוד הורני י"י דרך חקיך, היינו דרך של חקיך רמיזתם וסודם האיך דרכם והילוכם בקודש, ואף על פי כן ואצרנה עק"ב בכוונה הקטנה הנ"ל, כי מבלעדה לא אצא ידי חובתי. וז"ש בכאן והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה (דברים ז יב), אפילו אם לא תדע מקומם אי"ה במקום עליון ונורא, ותשמעון רק בבחינת עקב כנ"ל, ושמרתם ועשיתם את"ם, ר"ל רק אותם היינו עשיית המצות לבדהן, כי אותן שיש להם עסק בנסתרות, עשייתן אינה עשית המצוה לבדה, כי כוונתם לעשיית אחרות ביחודין עילאין, אבל אותם שאינם יודעים בנסתרות עושים רק העשיה הנראית בפעולה גשמיות בעולם הזה, אף על פי כן ושמר י"י אלקיך לך וכו' אשר נשבע לאבותיך שהם האבות, אדרבא עיקר עשייתם בקודש כי לא נצטוו בגשמיות המצות, ואף על פי כן היו מקיימים כל התורה כי השיגו על ידו הרוחניות, והבן מאד:

ט״וויש לרמז עוד והיה עק"ב וכו' (דברים ז יב). דהנה לעיל (דברים ז יא) אמר ושמרת את המצוה וכו' אשר אנכי מצוך היום לעשותם. הנה ושמר"ת הוא לא תעשה, לעשות"ם הוא לעשי"ן. אך הנה מבואר בכתבי האר"י ז"ל בשער היחודים יחוד לשמירה שלא יתאחזו החיצונים ביחודים (ובמצות). והנה אמר ושמרת את המצוה וכו' אשר אנכי מצוך היום לעשות"ם, רצ"ל תעשה להם שמירה מעולה שלא יתאחזו החיצונים, ומהו השמירה והיה עק"ב תשמעון את המשפטים האלה, (אזי) ושמרתם ועשיתם אותם, דהיחוד לשמירה שלא יתאחזו החיצונים, הוא שם אלקים ב' פעמים בשילוב, אשר הוא בגימטריא עק"ב: ויתפרש והיה עק"ב תשמעון (תאספון, מלשון וישמע שאול את העם (שמואל א' טו ד), ר"ל תאספון ותשלבין מנין עק"ב), את המשפטים האלה (רצ"ל עם המשפטים בעשותכם אותם). או משפטים ירמוז לחיצונים, דהם המשפטים היינו רצועה לאלקאה. ויאמר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, כאשר תשמיעו אותם יחוד עק"ב, אזי ושמרת"ם שמירה מעולה, ועשיתם אותם אחר כך בלי מונע:

ט״זויש לרמז עוד והיה עק"ב תשמעון וכו' (דברים ז יב). דהנה אותם הנשמות קטני הערך, ובפרט בעקבות משיחא והנשמות הקטנות מבחינת עקביים, אשר לא ירגישו מתיקות עריבות בעבודת מעשה המצוה ותורה ותפילה והעבודה עליהם עול גדול, ויערב לחיכם עשות התועבות ח"ו אשר שנא י"י והזהיר לעמו לבלתי עשות, ואין להם כח לעמוד נגד טבע היצר התקוע בלבם. הנה זאת העצה היעוצה מחכמי האמת, להזכיר לנפשו האהבה המסותרת אשר תקוע בלב כל אחד מישראל בהגיע אליו מכריח להכריחו לכפירה ח"ו, אזי ימסור נפשו וגופו באהבת י"י לבל ינוע ראשו לפסל ומסכה, וזה הוא דבר טבעי לכל אחד מישראל אפילו להמון המשוקעים בתאוות עולם הזה, כי זה הוא ירושה לנו מאבותינו באמור הש"י לאברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וכו' (בראשית יח יט). והנה בהתבונן האדם את זאת, איך הוא מוכן לקבלת יסורי מיתה באהבתו ית', איך לא יחסום תאוותו הקטנה אחת מתענוגי עולם הזה באהבתו ית"ש, או איך יתעצל במעשה המצות אשר צוהו הבורא ית', אשר אהבתו על כל פנים אהבה מסותרת תקועה בלבבינו, ובהעלות על לב כל זה אזי יקל לו לחסימת תאוותה, ולעשות מצות י"י בזריזות בגוף ונפש ומאד. ולזה נצטוינו לקרות קריאת שמ"ע ב' פעמים בכל יום, שזה קבלת המסירות נפש על עצמינו בעבור אהבתו, ועל ידי זה נזכור ענין הזה בכל ענייני מעשינו בכל המצות, על כן המצוה הראשונה הוא עלינו בראשית היום ובראשית הלילה קריאת שמ"ע, לקבוע ענין הזה בכל מעשינו כי התחלה הוא יסוד ושורש הכל. וז"ש והיה עק"ב, כשיהיה הדור נשמות קטנות בעקבות משיחא, ובפרט הנשמות הקטנות מבחינת עקביים, תשמעו"ן את המשפטי"ם האלה, ר"ל בכל ענייני המשפטי"ם שום תשימו עליהם ענייני שמ"ע היינו קריאת שמע, ותשמעו"ן יתפרש פועל יוצא לאחרים, ועל כן אמר משפטי"ם (ולא חוקים ומצות), כי משפטי"ם מלשון יסורי"ן כנודע, שליסורין יחשב על האדם חסימת התאוה וזריזות העבודה וקשה הדבר עליו מאד, ועל כן אמר האלה מלשון חוזק, כמו שדרשו רז"ל (בפסוק (ויקרא יח כז) כי כל התועבות האל"ה), ור"ל כי ליסורין יחשב מאוד על האדם קצר השכל ואור הנפש בעקבות משיחא לחסום תאוותו, כי חזקה מאוד עליו עריבות התאוה למראה עיני בשר, אבל כאשר תשמעון אתם, היינו תטביע בהם ענייני שמ"ע, אזי ושמרת"ם (את הלאווין), ועשיתם (את העשין) אתם, אזי ושמר י"י אלקיך לך וכו' אשר נשבע לאבותי"ך, כי ענייני העבודה הזאת מסירות נפש לי"י הוא ירושה לנו מאבותינו, ובשמרינו את הירושה אזי גם הש"י ישמור לנו את הברית והחסד אשר נשבע לאבותינו, והבן:

י״זושמרת את מצות י"י אלקיך ללכת בדרכיו וליראה אותו (דברים ח ו). הנה היראה היא גם כן בכלל התרי"ג מצות, וכיון שאמר ושמרת את מצות י"י אלקיך, גם היראה בכלל ולמה פרטה אחר כך. והנראה שאמר ושמרת את מצות י"י אלקיך, (היינו תדע שהמצות שצוה הש"י, הוא בעצמו ית' כביכול מקיימם בגבהי מרומים, ועל כן הם נקראים מצות י"י אלקי"ך שהוא ית' מקיימם, ואם כן אתה תשמרם) ללכת בדרכיו. (והנה השכל אנושי אינו משיג האיך יצדק בהש"י קיום המצות, אף על פי כן אין השכל מכריח כל כך לבטל הענין במושכל, אבל בהגיענו למצות היראה הנה השכל יכריח כביכול הענין כי איך יצדק מצות היראה בבורא כל ית"ש. לזה פרט מצות היראה) וליראה אותו, ואין לנו עסק לדבר מזה מילין לצד עילאה, והמ"י כי היראה היא בחינת צמצו"ם, מה שאין כן אהבה הוא התפשטות. וז"ש חבקוק (ג ב) ו"י שמעתי שמע"ך יראתי, שמעך יתפרש מלשון וישמ"ע שאול את העם (שמואל א' טו ד), שהוא בחינת אסיפה וצמצום. והכוונה לפי זה התבוננתי ענין הצמצו"ם כביכול לבריאת עולם ויראת"י, ושוב לא היה השכל מכריח כנ"ל, והשם הטוב יכפר בעדינו ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

י״חועתה שמ"ך י"י אלקיך ככוכבי וכו' (דברים י כב). שמ"ך ב' במסורה. דין. ואידך מי שמ"ך וכו' (שמות יד). להורות שנתקיים במשה ככוכבי השמים לרוב, כי בני רחביה רבו למעלה ראש (דברי הימים א' כג יז):

י״טויאמר עוד ושמרת את מצות י"י אלקיך ללכת בדרכיו וליראה אותו (דברים ח ו). דהנה כתב הרב הקדוש בספר תולדות יעקב יוסף בשם הבעש"ט, שגם בענוה מן הצורך למדה בינונית, שרוב ענותנותו של אדם גורם שיתרחק מעבודת הש"י, שמצד שפלותו אינו מאמין כי האדם גורם על ידי תפילתו ותורתו שפע אל כל העולמות, וגם המלאכים ניזונין על ידי תורתו ותפילתו, שאלו היה מאמין זה, כמה היה עובד ה' בשמחה וביראה מרוב כל, והיה נזהר בכל אות ותנועה ומלה לאומרה כדקא יאות וכו', כי האדם על ידי מעשיו הטובים הוא דבוק בו ית' ממש, וכמ"ש (דברים כח ט) והלכת בדרכיו עכ"ל. ומזה תבין ותדע שהענין כן הוא בכל המצות, כשלא יאמין שהמצות הן הליכה בדרכיו ית' מחמת רוב שפלותו בעיניו, לא יאמין שהוא יגרום איזה דבר בגבהי מרומים, הנה לא יעשה המצות כתיקונן בשמחה ובטוב לבב. והנה יש חשש בהתבונן האדם כל זה, יבא מזה לגיאות ח"ו בחושבו שמעשיו הם גדולים בערך מאוד בכמות ואיכות, וסגולה לזה היראה הוא הבושה להתבושש מגדולתו ית"ש, ויחשוב שהוא מצד עצמו אינו ראוי לזה כי הוא יתוש שפל מלא עון ומרמה, אך הש"י ברוב רחמיו נתן בידו זה הכח והממשלה, ונמצא בשתים יתחתן במלך הכבוד בעת עשיית מצותיו, בהתבונן בהליכה בדרכיו וביראתו ית"ש. ומעתה תבין רוח י"י אשר דבר ברעיא מהימנא ושמרת את מצות י"י אלקיך ללכת בדבריו וליראה אותו, דתרווייהו מיצריך צריכי לעשות מצותיו ית"ש, והבין:

כ׳ויאמר עוד ושמרת את מצות י"י אלקיך וכו' (דברים ח ו). דהנה האדם צריך להיות בבחינת רצוא ושוב (יחזקאל א יד), כי כאשר הנפש מתבוננת בגדולתו ית"ש, אזי כוספה חזק לידבק בשורשה ורצונה לצאת מנרתיקה. והנה הש"י עוצר רוח האדם בקרבו בכל עת, עד אשר יגיע הזמן להשיב הפקדון לבעליה, על כן צונו הבורא ית' לעבדו באהבה וביראה, כי הנה האהבה הוא הקורבה להשורש, והיראה היא המרחקת והמקבלת ומצמצמת את הנפש בתוך הכלי. והנה על דרך זה צריכין אנחנו לקיים מצותיו ית' בבחינת רצוא ושוב, הן הן יראה אהבה, על כן נקרא המצות מצות י"י אלקיך, כי הו"יה מורה על האהב"ה מצד החסד התפשטות, ואלקי"ם מורה על צמצום היראה. וז"ש ושמרת מצות י"י אלקי"ך, דייקא בשני בחינות כדי ללכת בדרכיו וגם ליראה אותו, צמצום והתפשטות רצוא ושוב, והבין:

כ״אברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך (דברים ז יד). יש להתבונן האיך יש שייכות הברכה מכל העמים להבטחת מניעת העקרות. הנראה דדרשו רז"ל (ברכות ו' ע"ב) כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, הנה לא אמרו שומעי"ן לדברי"ו, או דבריו מקובלי"ן, רק דבריו נשמעין. היינו אפילו לעצמו, כי הנה יארע אדם מתפלל ואומר התיבות, ואיברי גופו אינם מתפעלים לשיאורו בהם האותיות. מה שאין כן מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין לאחרים, וגם לו לעצמו שתפול התבוננות הדעת בהאיברים לשיתפעלו ויאירו על ידי האותיות הנאמרים מהירא שמים ויפעלו כשאור בעיסה. והנה אותן אשר אינם מאירים ומפעילים האיברים רק תפלתם בדבר שפתים, יכונה להם בשם עמי"ם מלשון גחלים עוממות בלי הארה והתלהבות. והנה הוא המתפלל ואינו מתפעל בעצמו, נקרא עקר שאינו מוליד, ואחרים השומעים שאינם מתפעלים נקראים בשם עקר"ה, הם המקבלים ואינם מתפעלים. והנה הבטיח הש"י להולך בתום יראתו ברוך תהיה מכל העמים, יהיה הברכה מסורים בידך יותר מכל המתפללים בלי התלהבות, לא יהיה ב"ך (היינו בכ"ב אותיות היוצאים מפיך) עק"ר (שלא תתפעל ח"ו, רק יתלהב לבך). ועקרה (היינו המקבלים השומעים, גם הם יתיילדו ויתפעלו). ובבהמת"ך, היינו אפילו בהיותך מדבר בעסקי בהמיות היינו ענייני העולם, ירגשו האותיות להוליד התלהבות לעבודה שלימה, והבין כי קצרתי:

כ״באשר עשה לחיל מצרים וכו' אשר הציף את מי ים סוף על פניהם וכו' ויאבד"ם (דברים יא ד). ב' במסורה. דין. ואידך משגיא לגוים ויאבד"ם (איוב יב כג). הנה בקריעת ים סוף קשה מה היה דעת המצריים שנסו לתוך הים, וכי סלקא דעתך שגם להם יהיה הנס הזה. ואמר הרב הקדוש מה"ו לוי יצחק זצוק"ל דהנה אמרו רז"ל (שמו"ר פט"ו ט"ו) והנה מצרים נוסע אחריהם (שמות יד י), שר של מצרים שהיה מקטרג אז הללו עובדי עבודה זרה וכו', והיו ישראל נתונים בדין, עד כי ויושע י"י ביום ההוא את ישראל מיד מצרים (שמות יד לא). וקשה למה נתן הש"י אז כח להשר לקטרג יותר משארי הזמנים במצרים. אך שרצה הש"י להשליכם בים, ובעת שהשר של אדם יש לו איזה פתחון פה למעלה והוא בגדלות, אז העם של מטה ירום לבבם עשות אפילו שלא בהשכל כי מזלם רואה הגדלות, על כן להיות השר היה בקטרוגו בגדלות, אזי רם לבבם ונסו לתוך הים והציף י"י עליהם את מי הים. וזה רמיזת המסורה הציף מי ים סוף על פניהם ויאבד"ם, והאיך היה כזאת כי משגיא לגוים ויאבדם, הבן:

כ״גרק באבותיך חש"ק י"י וכו' (דברים י טו). חש"ק ב' במסורה. דין. ואידך לא מרבכם מכל העמים חש"ק וכו' כי אתם המע"ט וכו' (דברים ז ז). ודרשו חז"ל (חולין פ"ט ע"א) בשביל שאתם ממעטים עצמיכם לפני נתתי גדולה, לאברהם אמר ואנכי עפר ואפר (בראשית יח כז). יצא להם זה מהמסורה רק באבותיך חש"ק, ר"ק מיעוט, אבותיך היו ממעטין עצמם, הבן כי קצרתי:

כ״דכי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם (דברים ז יז) , לא תירא מהם זכור תזכור וכו' (דברים ז יח). יש לדקדק למה ליה למימר הלשון בתלייה בסיבה, דהיינו כי יארע שתאמר בלבבך אז לא תירא מהם, דיש לטעות דבאם לא יאמר כן בלבבו יירא מהם ח"ו, וזה אינו צודק, והיה לו לומר בקיצור לא תירא מהגוים הרבים האלה זכור תזכור וכו'. והנראה דהכא קאמר בשורה טובה לישראל שתיכף בהעלות על לבבם הרהור תשובה ויצדיקו דין שמים, תיכף ירחמם הש"י ויפלו אויביהם לפניהם אפילו קודם שיסגלו הם מצות ומעשים טובים. והכי פירושו כי תאמר בלבבך (צדיק הוא השם) רבים הגוים האלה, (ר"ל מה שהגוים האלה הם רבים בכמות ובאיכות רבו יתורא, הסיבה הוא) ממנ"י (שאני גרמתי לזה שנתתי להם כח מחמת שעברתי על מצות ה', ועל כן) איכה אוכל להורישם. (ותיכף שיצדיקו דין שמים בישר הכתוב) לא תירא מהם, (כי יעלה לרצון לפני הש"י הרהורי תשובתכם. ושמא תאמר אף על פי כן האיך אפשר להורישם כיון שאין בידי זכות תורה ומצות), זכור תזכור את אשר עשה י"י אלקיך לפרעה ולכל מצרים, (שאז הייתם עדיין עירום ועריה בלא תורה ומצות), ואף על פי כן הגיע עתך עת דודים ונפלו אויביכם לפניכם. וגם כן יאמר בציוו בסגולה זכור תזכור וכו', דהנה כתבו רבותינו הקדושים צדיקי דורותינו בקבלה מבעלי רוח הקודש, כאשר יצטרך אדם לאיזה ישועה כגון לרפואה ולהצלחה ולעבור במצולות ים מבלי מכשול, אזי יזכור במו פיו מעין אותן הניסים בכיוצא בזה שנעשו לצדיקי הדורות לרבים או ליחיד. וז"ש גם בכאן בסגולה הגם שלא יהיה בידך זכות כל כך, זכור תזכור את אשר עשה י"י אלקיך לפרעה ולכל מצרים, ובהתעוררות סיפורי הניסים כביכול יתגבר כח חסד עליון עליך, כמלכא דאיתגבר חיליה כד מספרין גבורתין דעביד, עיין בזהר ברעיא מהימנא בא (ח"ב מ' ע"ב). ועל פי הדברים האלה יונח לנו מ"ש רז"ל במדרש (אס"ר פ"ט ב'), שייעצו יועצי המן לו שיעשה עץ לתלות את מרדכי, כי חזרו על כל הצדדים, במים כבר נעשה להם נס ביציאתם ממצרים, באש נעשה נס לאברהם וחנניא מישאל ועזריה, וכן על כל (שער)[שאר] העניינים, עיין שם. דקשה על זה וכי טפשים היו, הלא כל מי שיש לו מוח בקדקדו יבין וישכיל מי שיכולת בידו להציל ממים ואש וחרב וחנית, הוא יכול להציל מתליה. אך לפי מ"ש יונח דהנה הם היו קליפות גדולות, והיו יודעים שנתחייבו אותו הדור והיה בידם מעט זכיות, רק ידעו שעל ידי סיפורי הניסים בכיוצא בענין יושעו לעין כל אפילו בזולת זכיות, ועל כן ביררו דבר כזה שאי אפשר להם לספר מעין המאורע. והתורה הקדושה המייעצת לישראל בחכמה צותה אותנו בכאן לספר ולזכור ביציאת מצרים, שהוא כלל כל הניסים ואפילו יארע ח"ו דבר חדש, הכל היה נס דוגמתו ביציאת מצרים, ועל ידי זה יפלו אויביהם בהשמד וכלה לאין מרפא, אמן כן יאמר השם:

כ״הויתפרש עוד על פי מ"ש בזהר ששאל ההוא מינא כתיב בתורתכם אחרי רבים להטות (שמות כג ב), והא אנן נפישי מינייכו ואתם המעט מכל העמים (דברים ז ז), עיין שם התירוץ. והנה על פי זה יש לפרש הפסוקים (דברים ז יז) כי תאמר בלבבך (הרי מצוה הזאת ואכלת את כל העמים, אינה על פי משפטי התורה שהרי כתיב בה אחרי רבים להטות, והנה) רבים הגוים האלה ממני איכה אוכ"ל (מלשון לא תוכל לאכול בשעריך (דברים יב יז), ור"ל איך אני רשאי על פי משפטי התורה) להורישם, (לזה בא כמתרץ ולומר) (דברים ז יח) לא תירא מהם, (דהנה כל משפטי התורה כביכול מקיימם הש"י בעצמו כנודע מברכתינו אשר קדשנו במצותי"ו, היינו מצותי"ו נקראים שעושה אותן בעצמו כביכול, והוא קדשנו במצותיו שנלך בדרכיו ונעשה כמצותיו, ואם כן חל עלינו חובת עיון לעיין באיזה אופן מקיים הש"י המצות. והנה) זכור תזכור את אשר עשה י"י אלקיך לפרעה ולכ"ל מצרים (הגם שהיו רבים מכם, (ובזה יצדק תיבת ולכ"ל), שמע מינה שבזה הענין אין שייכות למצות אחרי רבי"ם להטות, כי קשר של רשעים אינו מן המנין, והמצווה המצוה אחרי רבים להטות, הוא המצוה שבכאן הוא להיפך, ומצאנו ראינו שכמו כן פעל ועשה הוא בעצמו ית' לפרעה ולכל מצרים, הרי זה דומה למצות שבת שצוה הש"י שלא לחללו, והוא אשר צוה לעשות מלאכה בהקרבת קדשים ובעסק פקוח נפש, על כן אין לך להרהר בזה כי משפטי י"י אמת צדקו יחדיו:

כ״ווירצה עוד לפרש הדקדוק שכתבנו לעיל למה לא כתיב כפשוטו (דברים ז יח) לא תירא מהגוים הרבים וכו'. ובזה ישלל היראה מתחילתה, מה שאין כן כעת נראה שלא אסר היראה מתחילתה, רק (דברים ז יז) כי תאמר בלבבך וכו' ותבא לידי יראה, אזי אני אומר לך לא תירא מהם. וגם לא תירא מה"ם, תיבת מה"ם מיותר. וגם כן בפסוק שאחריו (דברים ז יט) כן יעשה י"י אלקיך לכל העמים אש"ר את"ה ירא מפניה"ם, דמשמע אבל אם לא תירא מהם, לא יעשה להם כזאת. והנראה דהנה לא אסר היראה מתחילתה, כי הנה זה כל האדם בנפול עליו יראה, יעלנה לשורשה ליראת הבורא ב"ה שורש היראה. והנה בחינת היראה סגולתה לעורר גבורה ודין, והנה כאשר מעלה היראה לשורשה, אזי נמתקת ומתהפכת לחסדים על הירא השם, ובחינת הגבורה שפעלה היראה בסגולתה נשפעת לשונאו המאיים אותו. והנה במלחמה עם שונאי ישראל לא אסרה התורה היראה מתחילתה כי בסגולתה לעורר גבורות, והנה הם נצרכים לפעול גבורות בשונאי השם, רק שלא ישאר האדם משוקע ביראה החיצוניות, רק יעלנה להש"י לירא מפניו ית'. וז"ש לא תירא מה"ם, רק מהש"י שתעלה את היראה למקור מחצבתה, וזה שסיים כן יעשה י"י אלקיך לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם, לא אמר מה"ם רק מפניה"ם, ורצ"ל שעל ידם הגעת למלכות יראת שמים פנימיות היראה, היינו בהתעוררך ליראה החיצוניות באת על ידי זה ליראה הפנימיית, ויתהפך הדין עליך לחסד ורחמים, ונפעל מרירות ותוקף הדין על שונאיך, ועליך יזרח י"י:

כ״זהמאכילך מן במדבר וכו' למען ענת"ך ולמען נסת"ך להיטיבך באחריתך (דברים ח טז). צריך להתבונן מהו הוא העינוי במן, ומהו ההטבה באחרית על ידו. הנה אמרו רז"ל (מכילתא בשלח) לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, הכוונה דמקבלי התורה צריכין לידע אשר כל השתדלותם בעסקי העולם לא יגרעו ולא יוסיפו, רק נפקתא מביה מלכא יתייהב, ואמרו בזהר (ח"א קצ"ט ע"ב) כשאפילו היו מקריבין תכא למיכל, היו מתפללין על מזונם ואחר כך אכלו, ואמרו השת"א נפקתא מביה מלכא איתייהב. והנה בבואם לארץ יחשבו כי רב השתדלם בעבודת שדה וכרם, יתרבה פרנסתם ויתבטלו מן התורה, ועל ידי זה יגורשו מן הארץ ח"ו, על כן נתן להם השי"ת מעודם את המן, להורות להם שכל יום ויום הוא ניסיי רק בהשגחתו ית', ויכירו וידעו הדבר הזה גם בארץ. וז"ש המאכילך מן וכו' למען ענת"ך שתהיה עני בלילה שאין לך מזון סעודה אחת למחר, ולמען נסת"ך יעשה לך ניסים בבקר, ועל ידי זה יטיבך באחריתך בארץ:

כ״חוהסיר י"י ממך כל חל"י וכו' לא ישימם בך (דברים ז טו). הנה לא אמר מקודם וברכך י"י ולא יתן י"י בך עקר, כי ממילא מובן שהכל מאת י"י, ובכאן אמר והסיר י"י וכו', לא היה לו לומר לא יהיה בך כל חל"י. והנראה דהשם הויה ב"ה יש לו י"ב צירופים המה מ"ח אתוון, והשכינה אם הבנים מקבלת כל הי"ב צירופים למספר בני ישראל, והיא הנקראת אשת חיל (משלי לא י) (גימטריא מ"ח), ועל ידי זה יוסר ממך כל חל"י, נ"ל. וזהו והסיר י"י דייקא ממך כל חל"י:

כ״טוירצה עוד הזכירו השם הנכבד דייקא. דאמרו בזוהר הק' (זו"ח בלק צ' ע"א) על פסוק (ירמיה יז יד) רפאני י"י וארפא, דהרפואה הנעשית על ידי רפאל המלאך אינה בטוחה להתמיד, כי זה עבודתו כל הימים ותשוקתו תמיד לעסוק בעבודה זו. מה שאין כן הרפואה מהש"י בעצמו הוא רפואה בטוחה. וז"ש (דברים ז טו) והסיר י"י דייקא ממך כל חלי וכל וכו' לא ישימם בך:

ל׳והסיר י"י ממך וכו' וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שונאך (דברים ז טו). הנה כבר דקדקנו מה שהזכיר בכאן את השם הקדוש. ועוד יש לדקדק אומרו והסיר, נראה הגם שיהיה ח"ו בנמצא הש"י יסירם, ואחר כך אמר לא ישימם בך. וגם התחיל בכל חלי, ואחר כך אמר מדוי מצרים, (והנה הגם שי"ל דחדא מותרצת באידך, דכל חלי יסיר ומדוי מצרים לא ישימם כלל, וטעמא בעי מהו החילוק, ולמה יהיו ח"ו חולאים עד שיצטרך להסירם). ועוד יש להתבונן אומרו מדוי ביו"ד, ובמקום אחר כתיב בה"א. גם אומרו מדוי מצרים הרעי"ם, אם הכוונה מצרים הרעי"ם, מי לא ידע כי המצריים היו רעים וחטאים, ואם הכוונה על המדוים הרעים, יקשה ביותר איזה מדוים הם טובים. גם אומרו אש"ר ידע"ת מיותר. וגם הנה זאת התורה לכל הדורות נאמרה, ואשר ידעת לא יתכן רק לדור יוצאי מצרים. גם אומרו ונתנם בכל שונאיך, הוא דבר שאין לו שייכות בכאן, דשוב משמע שהם במציאות בהכרח, ויסירם הש"י מישראל וישימם בשונאיהם. ונ"ל דהנה יש חולאים על שונאי ישראל אשר מסוכנים לקפוץ על המדבר וחושב בהן, כגון נגעים שקישור החכמה והדעת בהן מזיק לשונאי ישראל, כך הוא הענין בטבע, (מזה תתבונן מצורע חשוב וכו' [נדרים ס"ד ע"ב] והחכמה תחיה [קהלת ז יב]), וכמו שאמרו רז"ל (גיטין נ"ז ע"ב) שלא יראה האדם על עצמו דבר אחר. והנה דיני נגעים תורה שלימה הוא והן המה גופי הלכות, יצטרך האדם להעמיק בהן ולפלפל בהם. והנה הבטיח הש"י הגם שתצטרך לעסוק בזאת התורה וסגולה הוא בטבע לקפוץ על וכו', עם כל זה לא יזיק לך, כי העוסק בתורה שכינה כנגדו (מעילה ל"ב ע"ב) ומתדבק בהשם הויה. וז"ש והסיר הויה ממך כל חלי וכל מדוי מצרים הרעים, (אשר המדוים הללו הם רעים לקפוץ על המתבונן, על כן נקרא רעי"ם לשון ריעות והתחברות), על כן כתיב מדוי ביוד מורה על המחשבה כנודע, אשר ידע"ת (שהכרח הוא שתתבונן אותם בדעת שלך וללמוד התורה שבהם, ובטבע מתהוים על ידי התבוננות הדעת בהם), לא ישימם בך (והגם שיתהוו במציאות על ידי הדעת, לא ישימם בך) ונתנם בכל שונאיך. וזה גם כן (שמות טו כו) ויאמר אם שמע תשמע וכו' והאזנת למצותיו, (הנה יש בהם עיון כזה אשר הדעת בהם מסוגל כנ"ל, עם כל זה) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, (הגם שיתהוו במציאות על ידי התבוננות), כי אני הויה רפאיך כי באמת יצטרך לרפואה, הבן הענין והש"י יציל את עמו ישראל מכל דבר רע:

ל״אואמרת בלבבך כח"י ועוצם יד"י עשה לי את וכו' (דברים ח יז). להבין הכפל כח"י ועוצם יד"י. דהנה אמר שלמה בקהלת (ג ב) כ"ח עיתים, אשר בהם נכלל כל עיתות בני האדם כל ימי חלדם, והנה הם י"ד לטובה וי"ד בהיפך. והנה י"ד לטובה הם י"ד ימין, ואינך הם י"ד שמאל. והנה באדם ב' חללות בלב, הימיני הוא משכן היצר טוב, ובחלל השמאלי הוא משכן היצר הרע, ובנטות האדם אחר הימיני, מגביר היד ימין ובהיפך מובן. וזה הוא רק (בכם)[בכח] תגבורת, מה שאין כן אם האדם מהפך מר למתוק ומהפך גם היצר הרע ליצר טוב, אז אינו בבחינת תגבורת לבד, רק מתבטל הרע לגמרי ונעשה לו כל הכ"ח טוב. והנה היד ימין הוא כביכול י"ד י"י, ובהיפך הוא יד אויב. והנה דוד שאל ביד"ך עתותי הצילני מי"ד אויבי (תהלים לא טז), והנה הש"י כ"ח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קיא ו). ומעתה תבין אשר אמר הכתוב ואמרת בלבב"ך (הם תרין חללי דלבא), כח"י ועוצם יד"י עשה וכו', שתאמר שנתעצם כל כך בחינת הי"ד ימין עד שנתהפך הכל לכ"ח כי הפכת מר למתוק, וגם היצר הרע הפכת לטוב לך כל הימים, וזכרת את י"י אלקיך כי הוא הנותן לך כ"ח וכו' (דברים ח יח), דאלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו (סוכה נ"ב ע"ב):

ל״בשמע ישראל אתה עובר היום את הירדן (דברים ט א). הנה לא ביום ההוא עברו, רק לאחר זמן בימי יהושע. וגם התורה נצחיות ונכתב לפנינו בכל זמן אתה עובר היום את הירד"ן. והנראה אתה עובר את הירדן, היינו עובר לצד השני של הירד"ן, היינו האותיות שמצד השני של אותיות ירד"ן, שהם בגימטריא ש"ך אדנ"י, דהיינו אחר י' ך', אחר ר' ש', אחר ד' ה', אחר נ' ס', סך הכל בגימטריא כנ"ל, והם סוד הדינים. ור"ל אתה עובר בכל יום וממתיק את הדינים, לבא לרשת וכו', כי כל זמן שאינם נמתקים הדינים אי אפשר לשלוט על הגוים, כי יש להם כח על ידי הדינים דהם רצועה לאלקאה. וגם האותיות הנ"ל בגימטריא שכינ"ה, כשממתיקין הדינים כביכול נותנים כח להשכינה, (בסוד תנו עוז לאלקים (תהלים סח לה)) ללחום מלחמתם:

ל״גלבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממ"ך (דברים ט א). הנה משמע ממ"ך המה עצומי"ם, אבל לא משארי הגוים, ומהו רבותייהו כל כך, ביותר הוה רבותא אי הוה אמר גדולים ועצומים סתם. ולפי הנ"ל יצדק, רצ"ל כשאתה ממתיק הדינים אתה בא לרשת וכו', כי מה שהם גדולים ועצומים הוא ממ"ך, מידך היתה זאת להם, כי כשח"ו גורמים לשלוט הדינים אזי נותנים עוצם להם ח"ו:

ל״דערים גדולות ובצורות בשמי"ם (דברים ט א). הגם שאמרו רז"ל (מעילה כ"ט ע"ב) דברה תורה לשון הבאי, עם כל זה טעמא בעי לפרש. וכוונת רז"ל יש לפרש דדברה תורה לשון הבאי כפי הנראה, אבל עם כל זה בודאי הכל לכוונה מופלגת ולא תהא תורה שלימה וכו'. והנראה לפי הנ"ל דמה שהם עצומים הוא ממ"ך, כי מה שאתה רואה ערים גדולות לפי ראות העין, אבל הם בצורו"ת בשמי"ם (בצורו"ת מלשון בצר ליה חדא (חולין מ"ב ע"ב)), ר"ל קטנים הם בשמים שאין להם שום כח בקדושה בשמים, רק כשח"ו אתם נותנים להם כח. (או בצורות מלשון בצי"ר, שפירושו כריתה וקטיעה לפירות משורשם). ואמר בצורות בשמים, כבר ספו תמו נכרתו מן השמים, ומוטל עליכם שלא ליתן להם כח, אז תבואו ותירשו את ארצם בלי מוחה:

ל״הואנכי עמדתי וכו' וישמע י"י אלי גם בפעם ההוא לא אבה י"י השחית"ך (דברים י י). לכאורה לשון ל"א אב"ה אינו מובן, דזה הלשון משמע שלא רצה כאילו היו מבקשים ממנו חלילה שיעשה כזאת והוא "לא "אבה, ולפי משפט הלשון בכאן היה לו לומר וישמע י"י אלי וכו' ולא השחיתך. ועוד גם בפעם ההוא מיותר ואינו מובן. והנראה על פי דברי הזוהר הק' בפרשת תשא (ח"ב ק"צ ע"ב), דבכל עת כביכול תרווייהו בעיטא חדא, איהו דאגזים וארים רצועה לאלקאה, ואם הבנים דאחידת ברצועה דמלכא, רק שבאותו העון אימא לא הות תמן (שפגמו בה כנודע עיין שם), ואנקיד הש"י למשה שהוא יאחוז ברצועה, ומשה לא ידע עדיין אורחא דמלכא ומטרנותא, וכיון דמלכא אגזים וארים רצועה היה סובר שאז זה הוא הרצון, ואנקיד ליה הש"י להורות שאין זה רצונו, רק הכוונה להטיל אימה על הבנים והוא יאחז ברצועה כדרך המטרנותא. וז"ש בכאן וישמע י"י אלי ג"ם בפעם ההו"א, דאימא לא הות תמן לאחוז ברצועה, על ידי זה שמע י"י אלי והבנתי אשר לא אבה י"י השחיתך, גם מאז נדברו הרף ממני וכו' (דברים ט יד) לא עינה מלבו כביכול. ואפשר לפרש גם בפעם ההוא, קאי לפניו ולאחריו כמשפט לשון האמצעי, (עיין בספר ווי העמודים להגאון מהר"ש הלוי זצוק"ל), ואמר וישמע י"י אלי גם בפעם ההוא כנ"ל, וגם בפע"ם ההו"א לא אבה י"י וכו', רצ"ל גם בפעם הכעס שאמר הרף וכו', לא אבה מעולם לעשות כזאת. ואם תדקדק בטעמי המקרא, הטעם מסייעני לפירוש הזה, כי תיבות ג"ם בפעם ההו"א המה עומדין בטעם בפני עצמו, ואפשר לנטותם לפניהם ולאחריהם, עיין ברש"י ריש פרשת ראה (דברים יא ל) אחרי דרך מבוא השמש, ותבין ויונעם לך:

ל״ולא תערץ מפניהם כי י"י אלקיך בקרבך אל גדול ונורא (דברים ז כא). השמיט הגבו"ר שהוא מדת הדין. דהנה כשיש גם מדת הדין, פן יזכר גם עונם ח"ו, ובפרט שאמר לא בצדקתך וכו' כי עם קשה עורף אתה (דברים ט ו), הבטיח הש"י שלא יעורר להם רק מדת החסד והרחמים שהם הגדול והנורא, ולא יעורר כלל אפילו לצירוף מדת פחד יצחק, ואפשר לומר דמשום הכי לעתיד לבא שכבר יהיה המתקת הדינים ויהיה הדינים למעלה מן החסדים, בסוד מעלת הזהב על הכסף, תהיה הגאולה במדת יצחק, כמו שאמרו רז"ל (שבת פ"ט ע"ב) בפסוק כי אתה אבינו וכו' (ישעיה סג טז):

ל״זאפטרתא דיומא

ל״ח[ותאמר ציון עזבני הו"יה ואדני שכחני (ישעיה מט יד). הנה להבין הכפל הויה ואדני. גם אומרו בהו"יה לשון עזובה ובאדני שכחה. הנה יש לפרש הו"יה הוא שם הנכתב ואינו נזכר רק במקדש (פסחים נ' ע"א), ואדני הוא שם הנקרא זה שמי וזה זכרי (שמות ג טו). הנה יש לפרש ותאמר ציון עזבני הו"יה לגמרי ח"ו, כי אין אני מזכיר אותו כלל בגלות, אבל שם אדני שאני מזכירו הנה הוא שכחני:

ל״טויתפרש עוד למשכילים ציו"ן רמז ליסו"ד דמלכו"ת. כנסת ישראל אומרת עזבני הו"יה בהעדר הייחוד זה כמה, ואדני הוא כל שיעור קומת המלכות שכחני, כי בעוה"ר כבר נשכח ממנה תענוג הייחוד שהיה לה בנקודת ציון הוא יסוד"ה. ובהפלגת תמרורים דיברה בהפלגה כאשה אלמנה שמתייאשת זה כמה שנים מלהינשא לבעל, ואינה מעלת על לבה התענוג שיש לאשה בהתחבר עמה הבעל, ואי אפשר להרחיב הדברים:

מ׳הן על כפים חקותיך (ישעיה מט טז). יש לפרש על פי מה דאמרו רז"ל במדרש (במ"ר פי"ח כ"א, פרקי דר"א פמ"ח) חמשה כפולות דמנצפ"ך רמיזות הגאולות, כפולות הכפי"ן בהם נגאל אברהם אבינו מאור כשדים, נאמר לו ל"ך ל"ך מארצך וכו' (בראשית יב א). וכפולת המימי"ן נגאל יצחק מפלשתים, כמ"ש (בראשית כו טז) לך מעמנו כי עצמת ממנ"ו מא"ד. וכפולת הנוני"ן נגאל יעקב מעשו ולבן, הצילנ"י נ"א מיד וכו' (בראשית לב יב). וכפולת הפאי"ן נגאלו ישראל ממצרים, פק"ד פקדת"י אתכם (שמות ג טז). וכפולת הצדי"ן נשמר לגאולה האחרונה במהרה בימינו צמ"ח צדי"ק (ירמיה כג ה). והנה תיכף בגאולה בראשונה דאברהם גאולת הכפי"ן, היתה החקוקה בשביל ישראל שאמר לו הש"י לך לך וכו', ואעשך לגוי גדול (בראשית יב ב), כאן אי אתה זוכה לבנים וכו' (עיין ר"ה ט"ז ע"ב). והנה אי אפשר לומר עיקר הבטחה על ישמעאל, דהרי נאמר (בראשית כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, ואי אפשר לומר על עש"ו זרע יצחק, דהנה כתיב ואעשך לגוי גדול, ובעשו כתיב (ירמיה מט טו) הנה קטן נתתיך בגוים וכו', ואם כן על כרחך הכוונה על ישראל בלבד, ואיך תאמר ציון עזבני ושכחני. ולפי זה זה פירוש הכתוב ה"ן על כפי"ם חקותיך (בלשון יוני קורין לאח"ד ה"ן (שבת ל"א ע"ב), והדברים עתיקין בסוד היו"ד במספר הקדמ' בגימטריא ה"ן, הוא סוד חקיקת המחשב"ה הקדומ"ה בסוד היו"ד (תיקו"ז יט מ"א ע"ב) והבן), ואמר ה"ן אותך בלבד ביחידי על כפי"ם חקותיך, היינו עוד בגאולת הכפי"ן חקותיך, ואיך תאמר ציון עזבני ושכחני:

מ״אחומתיך נגדי תמי"ד (ישעיה מט טז). אמר עוד לראיה שבודאי אין שכחה, דהנה רוב תיבות חומ"ה חומ"ת במקרא הם חסירים ו', מה שאין כן חומ"ת ירושלים מלא ו'. ולרמז בא חומ"ת בגימטריא תמי"ד, להורות כי מעולם לא פסקו חומ"ת ירושלים, והגוים נדמה להם שמהרסים אבל באמת נגנזו מן העין, ואמרו בזהר (ח"ב ר"מ ע"ב) אשר הן גם היום כאשר ימלא האדם עיניו בפו"ך, (פו"ך נכתב אצלינו פו"ך בך' דאי"ק, מנין ירושלם בלא יו"ד. ומילוי פו"ך, היינו ירושלים ביו"ד), יראה כל חומ"ת ירושלי"ם. וז"ש לראיה שלא שכחתי, כי הנה חומתי"ך דייקא הם לנגדי תמי"ד, מה שאין כן חומת אחרים במקרא:

מ״בואמרת בלבבך מ"י ילד לי את אלה (ישעיה מט כא). כבר ידעת (תיקו"ז מט פ"ה ע"ב) מ"י נקרא עולם התשוב"ה, אל"ה הם הו' קצוות. מ"י עולם התשוב"ה בינ"ה, מילד את אל"ה היינו הקצוות. וככה תתבונן באדם הגשמיי שעל ידי התשובה נולדים בו המדות, היינו יראה ואהבה וענפיהן. ואמר עוד ואני שכולה וגלמודה בהעדר המוחין ח"ו, ואלה מי גד"ל, סוד מוחין דגדלות הנשפעין על ידי מ"י, כידוע מסוד היניקה ועיבור ב', וכל הבחינות הללו המשכיל יתבונן בתשובת האדם להש"י. הבן:

מ״גשאי סביב עיני"ך וכו' ח"י אני וכו' ותקשרים ככל"ה (ישעיה מט יח). בפסוק הזה יש ח"י תיבות, ז"ש ח"י אני נאום י"י. תתבונן מאמר החתן להכלה הסבי עיני"ך מנגדי שהם הרהיבוני וכו' (שיר השירים ו ה), ורצ"ל דמיון החתן המשתוקק מאד אל הכלה, ואי אפשר לו למלאות המבוקש שעדיין לא הגיע זמן החיבור והייחוד, הנה מבקש ממנה הסבי עיני"ך מנגדי וכו' שלא תתראה בפני ביופי עינים, שהם הרהיבוני ואי אפשר לי למלאות המבוקש להיות יחודא שלים עד זמן הגאולה האחרונה. ואמר הנביא הן היום בזמן הגאולה כה מאמרו שאי סביב עיני"ך וכו' ח"י אני וכו', כבר אני בסוד ח"י, הוא סוד רב טו"ב הגנוז, כשהטו"ב הוא ר"ב היינו שנתגדל הוא סוד ח"י. והנה מן תיבת ח"י עד סוף הפסוק תיבת ככל"ה, הם עשרה תיבות, הנה י' פעמים כל"ה בתנ"ך, השלמת שיעור קומתה אור הלבנה כאור החמה, אז הוא סוד ח"י בצדיק יסוד עולם, ועתה יגדל נא כ"ח אדני (במדבר יד יז), דהיינו בהשלמת קומתה בעש"ר וחיבור ח"י אליה, הרי כ"ח יגדל נא כ"ח, והבן יגדל ביו"ד רבת"י:

מ״דמהרו בניך כו' (ישעיה מט יז). יש לפרש הניצוצין המפוזרים עוד מז' מלכין קדמאין אשר הם מסוד ב"ן, והם מסוד עולם החורבן וההריסה, ובשביל זה ישראל מפוזרים בד' כנפות הארץ, להעלותם מן החורבן להאיר עליהם מסוד מ"ה החדש. וזהו מהר"ו בני"ך, רצ"ל הב"ן שלך השייך לשורש נשמתך להעלות, תתן להם מה"ר ומתן מסוד מ"ה. ובהעמיק עוד כאשר תדקדק התחיל בלשון רבים מהר"ו, ומסיים ביחיד בני"ך. אך הניצוץ המשוקע דב"ן, בהיותו עדיין בתוך הקליפות בחורבה, אינה בסוד הציור הוא כלי. וכאשר יושפע סוד התיקון דמ"ה, יעלה בסוד המחשבה בציור הוא סוד אות י' הוא דמיון ציור הכלי, (עיין בספר שערי גן עדן, והבן סוד הכתוב (דברים א כא) עלה ר"ש, ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו). וז"ש מהר"ו בני"ך, רצ"ל הב"ן שלך השפיע להם על ידי מעש"ך להעלותם בסוד מ"ה, ויתהוו לציור סוד אות ר', וזה מהר"ו יתהוו מ"ה ר'. ובזה תבין מה שקרא שלמה בעת הילוכן למקום החורבן דהרי חשך, י"י רמ"ה ידך בל יחזיון (ישעיה כו יא) (זוהר ח"ב קי"ב ע"ב). ויש להתבונן לפי זה הגם שכל נשמה מישראל יש לה סגולה מיוחדת לניצוצין מיוחדים, עם כל זה כאשר ישראל הם באחדות ועושה המצות בשם כל ישראל, יוכל להעלות גם הניצוצין השייכים לשורש נשמתו. וזהו מהר"ו לשון רבים, על כי מוטל הדבר למהר להעלות בני"ך אפילו ניצוצין המיוחדין ליחיד פרטיי, כשתעשה כזאת אזי מהרסיך ומחריביך ממך יצאו, כי יתבטל החורבן וההריסה וישמח י"י במעשיו:

מ״הקרוב מצדיקי מי יריב אתי נעמדה יחד וכו' (ישעיה נ ח). עיין מה שפירשתי פירוש הפסוק במאמר בתולה במחול אות ד', אין מן הצורך לכפול:

מ״וכה אמר י"י איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי וכו' (ישעיה נ א). מהראוי להתבונן הנה דבר הנבואה הזאת באו לדבר על לב כנסת ישראל, שלא יעלה על לבם שכבר נשכחו מן לב דודם, כדרך אשה גרושה מאישה אשר שוב אין לה חלק ונחלה בבית אישה, וכדרך העבד שמכרו רבו לאחרים אשר אין לו שוב שייכות לרבו ראשון. הנה באת הנבואה לדבר על לב כנסת ישראל שאין כאן גירושין ואין כאן מכירה, ולפי זה היה לו לומר איזה ספר כריתות אמכם אם שלחתיה, היינו אם כסברתכם ששלחתיה, איה הספר כריתות, מה שאין כן כעת באומרו אש"ר שלחת"יה, משמע דבאמת היו שילוחין וגירושין, רק ששואל הש"י איזה ספר כריתות, וזה אינו שאלה, דלענין הדין האשה כיון שקיבלה גיטה, אפילו נשרף ונאבד הגט אחר כך היא מגורשת. וכן קשה בסיפא דקרא או מי מנושי אשר מכרתי וכו', הוה ליה למימר אם מכרתי וכו', הבן. ונ"ל דהנה דברי הנבואה קשיין אהדדי, דבכאן נאמר איזה ספר כריתות אמכם וכו', הנה משמע שלא היה גירושין. ובירמיה (ג א) נאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד, ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאום ד', משמע שהיה באמת גירושין, וכן דרשו חז"ל (יומא פ"ו ע"ב) גדולה תשובה שדוחה לא תעשה שבתורה, שנאמר הן ישלח וכו'. וכן אמרו רז"ל במדרש כשחרב בית המקדש, השליך הקב"ה גט פטורין לכנסת ישראל (לא ראיתי המדרש הזה אבל מצאתיו בספרי המחברים). ויש לפרש כל הענין הזה על פי מה שהקשו הראשונים דהרי נשאלו חז"ל (ב"ר פי"א ה') האיך הש"י מוריד גשמים בשבת ומוציא מרשות לרשות, ותירצו חז"ל כל העולם רשותו של הקב"ה והוא כמטלטל בחצירו ממקום למקום. והנה הקשו המחברים הראשונים לפי זה איך מהני השלכת הגט (שאמרו במדרש הנ"ל), הוה כמשליך גט לאשה בחצרו דלא הוה גט. ותירצו דצ"ל דהקנה להם הש"י מקום בחצרו, והיא דוחק לומר כן והוא רק דרך פלפול, וגם על פי הדין אי אפשר לומר כן וכי יש קנין בעל כרחך, הלא בודאי לא ניחא להו קניה כזאת. ומה שנ"ל הוא, דבלא זה קראי קשיין אהדדי כמ"ש לעיל, דהרי ישעיה אמר איזה ספר כריתות, וירמיה אמר הן ישלח וכו', אלא על כרחך צריך לומר דהגירושין כביכול לא היה אלא לפנים בכדי שיהיו מתייראים ממדת הדין, ובאמת אין כאן גירושין כיון דלא שלחם מביתו, דהשליך את הגט בחצרו כביכול ולא קנתה כנסת ישראל את הגט, דהרי כתיב ושלחה מבית"ו דייקא. וז"ש ישעיה איזה ספר כריתות אמכם אש"ר שלחת"יה מבית"י, דכל העולם ביתי וחצרי ואין כאן שילוחין מביתו, ומעולם לא הקניתי להם מקום בחצרי, (עיין מ"ש במאמרי השבתות בפסוק (תהלים קד כד) מה רבו מעשיך ד' וכו' מלאה הארץ קניני"ך ותבן). ואמר עוד הנביא א"ו מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו, הנה זולת מה שדקדקנו לעיל, הנה עוד יקשה מה שייכות נושה למכירה, היה לו לומר מי מלוקחי"ם או מקוני"ם אשר מכרתי וכו'. ונ"ל לדרוש על פי מה שאמרו רז"ל במשנה ערוכה (גיטין מ"ג ע"ב) המוכר עבדו לגוים או לחוץ לארץ יצא לחירות, והנה הש"י מקיים תורתו וכמ"ש לעיל, והנה מכרנו לגוים ולחוץ לארץ, בודאי כביכול מחויב לפדות אותנו אפילו אין בידינו זכות, כענין דמתני בברייתא (שם) אפילו עד עשרה בדמיו אפילו עד מאה בדמיו, הנה בטוחים אנחנו בד' אלקים אמת ותורתו אמת שיפדה אותנו בודאי, אבל הדין הזה הוא דוקא בקנה ומכר, אבל גבאו הבעל חוב בחובו אינו מחויב הרב לפדותו. והנה לפי זה ז"ש הש"י אל נביאיו (ישעיה מד ח) אל תפחדו ואל תרהו, כי כביכול מחוייב אני על פי התורה לפדות אתכם, כי מכרתי אתכם לגוים ולחוץ לארץ, ושמא תאמרו אפשר גבה אתכם הבעל חוב בחובו, זה שאמר הש"י או מי מנוש"י אשר מכרתי אתכם לו, למי הייתי חייב שיגבה אתכם בחובו, ואם כן אין כאן רק מכירה פשוטה, על כן כביכול מחוייב אני לגאול אתכם במהרה בימינו. ואם כן לפי כל הנ"ל זה מאמר הנביא מפי הש"י מה שחשבתם ענין שלוחין כדרך איש ואשתו, אין כאן שילוחין שהגט אינו גט כי כל העולם חצרי. ושוב מה שחשבתם ענין מכירה כדרך האדון לעבדו, אדרבא כביכול מחוייב אני לפדות אתכם, כן יעשה הש"י אמן:

מ״זוהביאו בניך בחצ"ן (ישעיה מט כב). (פירוש)[פירשו] בו זרו"ע או כנף הבגד. ולכל הפירושים מהראוי להתבונן למה אמר לשון חצ"ן. ונראה דהוא לרמז מ"ש האר"י ז"ל כל הגאולת הקודמות היתה הארת הגאולה על ידי מדת הו"ד, על כן כל הגאולות היה סיבת הגאולה על ידי אשה, (כי איהו בנצ"ח ואיהי בהו"ד). גאולת מצרים, הסיבה הראשונה להתגאל על ידי בתיה בת פרעה. (בבל, בעת אשר פתר דניאל לבלטשצר שיופסק מלכותו וקרא לו הכתב של המלאך, הנה כתיב שם (דניאל ה י) מלכתא לקבל מילי מלכא ורברבנוהי לבית משתייא עללת ענת מלכתא ואמרת וכו', (דניאל ה יא) אותי גבר במלכותך וכו' (דניאל ה יב) כען דניאל יתקרי ופשרה יהחווה, הנה היתה הסיבה על ידי אשה, וביה בלילא קטיל בלטשצר (דניאל ה ל) ונפסק מלכות בבל נ"ל). מדי, על ידי אסתר. יון, על ידי יהודית מבני החשמונאים. ולעתיד לבא במהרה בימינו (תהיה הגאולה נצחיי"ת במהרה בימינו), תהיה הארת הגאולה על ידי מדת נצ"ח, (ותהיה הגאולה בבחינת דכורא. על כן כל השירות היו בלשון נקבה, ולעתיד לבא בעת ההוא יושר השי"ר הזה (ישעיה כו א), לשון זכר, נ"ל) ותהיה גאולת נצחיית במהרה בימינו, זה תוכן דברי האר"י ז"ל בקצת תוספת ביאור שכתבתי לך. לרמז זה נאמרה הנבואה והביאו בני"ך (זכרים), בחצן (לרמז על נצ"ח), אבל ובנותיך על כתף תנשאנה מצורפים אל הזכרים, ושוב לא יהיה התחלת הגאולה על ידי נוקבא כמאז למקדם, רק הנקבות יהיו מצורפים לגאולה ושמחת ישראל. לרמז זה תמצא ההפטרות שאנו נוהגים לקרותם בצבור, הם מן כל ספרי הנבואה, רק נחו"ם צפנ"יה חג"י אין בהם הפטרה, ר"ת הג' נביאים הנ"ל נצ"ח, השמור לעתיד לצורך הגאולה הנצחיית במהרה בימינו אמן: