אגרא דכלה, קרחAgra DeKala, Korach

א׳ויקח קרח וכו' (במדבר טז א). הקושיא מפורסמת מה לקח. וי"ל על פי פשוטו שלקח מקח רע לעצמו (סנהדרין ק"ט ע"ב), בחושבו שהוא ייחסן גדול ויש לו זכות אבות, על כן מלאו לבו להתקומם נגד משה. וז"ש ויקח קרח, לעצמו ולדעתו שהוא בן יצהר וכו', ולא אמר בן יעקב, שאלו העלה בדעתו שהוא גם כן בן יעקב, אזי היה נזכר במדת אמ"ת שהוא מדת יעקב תתן אמת ליעקב (מיכה ז כ), וכשמתבונן האדם במדת אמ"ת הוא מבין שפלותו, ואז לא היה בא לידי מקח רע כזה. ובזה משמיעני התורה שלא יסמוך האדם על זכות אבותיו להתגאות ח"ו, רק יאמר אם אין אני לי מי לי, אברהם לא הציל את ישמעאל, יצחק לא הציל את עשו. אבל בהתייחסם על הדוכן לעבוד עבודתו ית"ש, אמר בן ישרא"ל, להורות שבבוא האדם לעבוד עבודתו ית"ש, הוא האמת להתייחס עם אבותיו, כמ"ש בזוהר שצריך לאמלכא באבהן, והבן:

ב׳או יאמר ויקח קרח בן יצהר וכו' בני ראובן (במדבר טז א). יש לפרש ענין הלקיחה הוא, דהנה היצר הרע זה דרכו כל היום לפתות האדם לעשות עבירות באומרו שזה מצוה, והמשכיל יתבונן על זה שהוא מתרמית היצר ותחבולותיו. והנה המחלוקת הזה היה כפי הנראה למצוה, שהיה מתאווה קרח ועדתו לעבוד עבודת כהונה בקרבנות, והנה הסימן על זה אם הוא באמת מצוה או אם הוא מתרמית היצר, הוא כשיבחין האדם בעצמו אם גדלה תשוקתו כל כך לשאר המצות גם כן, לאותן העניינים שהם בודאי מצוה כגון ציצית ותפילין ותורה, אזי הוא טוב. אך אם רואה שאינו משתוקק כל כך לשאר המצות, יבין לאשורו שהתשוקה הזאת שמדמה בדעתו לאותו ענין הנרצה לו למצוה, הוא מפיתוי היצר להפילו במכמורת, ותחתיה תעמוד הבהרת, כך קבלנו. וכשיבחין האדם זה באמת, האמת אהוב יותר ויתרחק (אפילו) מהמצוה שנדמית בדעתו, כיון שמבין באמת שהוא לשם איזה פניה. והנה אלו התייחס עצמו קרח ועדתו עם יעקב שמדתו אמ"ת כנ"ל, אז היה משים מדת האמת לנגד עצמו, היה מתבונן באמת שאין כוונתו למצוה רק לשם כבוד ופניה. וזהו ויקח קרח בן יצהר וכו', שלקח לעצמו רק היחוס עד לו"י (שהיה חסיד שבחסידים), מזה שפט שצריך לרדוף אחד המצות הגם על מה שלא נצטוה, ושכח עיקר היחוס שהוא יעקב שמדתו אמת וכנ"ל. וכן דתן ואבירם ואון בן פלת לא התייחסו רק עד ראובן, ושכחו גם כן שהם בני יעקב, ונדמה להם שעושים לשם שמים לעבוד עבודתו ית"ש בכהונה גדולה בקרבנות וקטורת:

ג׳או יאמר ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם וכו' בני ראובן (במדבר טז א). דהנה מה היה מקום לחלוק על הכהונה, הלא עמרם הבכור ראויים בניו לגדולה יותר מבני יצהר. אך שבא קרח ולקח לעצמו סברא זו שאי אפשר לומר שזה בעבור יחוס הבכורה, אם כן מאין יגיע זאת הגדולה לבני קהת כולו לישא משא קדשי קדשים, וכן שיהיו בניו כהנים, הלא גרשון בכור לוי, ומהראוי הגדולה הזאת יותר לגרשון. וכן ביותר תקשה מאין תבא כלל כהונה ולויה לבני לוי, הלא ראובן בכר ישראל, אם כן על כרחך צריכין אתם לומר שאין זה תלוי בבכורה, אם כן אני גם כן הגם שאני בן יצה"ר השני לקהת, יתנו לי הכהונה. וז"ש ויקח קרח בן יצהר, הגם שהוא בן יצהר השני, אזי אף על פי כן לקח לעצמו לסברא ענין יחוסו שהוא בן קה"ת, שהוא השני ללוי, ואף על פי כן זכו בניו לגדולה יתירה, וגם ענין יחוסינו שהוא בן לוי השלישי ליעקב, ואף על פי כן זכו בניו לגדולה יתירה מכל ישראל, ולהחזיק דבריו לקח עמו דתן ואבירם וכו' בני ראובן, לחזק קושייתו באם הגדולה ראויה להבכור, הלא הם בני ראובן בכור ישראל:

ד׳ויש לפרש שגזירת הכתוב ויקח קרח קאי על סוף הפסוק בנ"י ראוב"ן. ותבין הגיזרה ויקח קרח וכו' ודתן ואבירם וכו', הם אשר לקחו בדברים את בנ"י ראוב"ן, שרוב הנקהלים היו מבני ראובן שביניהם, וכמו שאמרו רז"ל (במ"ר פי"ח ג') וכמו שפירש רש"י:

ה׳או יאמר ויקח קרח וכו' (במדבר טז א). על פי מה ששמעתי דרך דרוש ע"פ שאמר דוד שמרה נפשי כי חסיד אני (תהלים פו א). הנה הקושיא מפורסמת ממא נפשך אם הוא ראוי לשמירה מצד חסידתו, בודאי הש"י לא יקפח שכרו, ובאם וכו'. ושמעתי שהוא על דרך מאמר רז"ל (סוכה נ"ב ע"ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, והנה למה אמר משכה"ו, ולא אמר כפשוטו למוד תורה. אך הוא דהיצר מסיתו לדבר עבירה באומרו לו בפיתוייו שהוא מצוה, ועל כן עצה היעוצה מרז"ל אם יפתה אותך באומרו שהוא מצוה, משכהו לבית המדרש ששם מרחיבין התורה, ותלמוד מפי סופרים ומפי ספרים אם הוא מכלל התרי"ג מצות וענפיהם, ותראה שזה פיתוי היצר, אזי לא יוכל לך. אך אם המתפתה הוא איש חסיד, אין תקנה במשיכה לבית המדרש, כי יאמר לו הגם שאין הענין הזה מבואר בתורה, הלא חסיד אתה מתנהג בחסידות לפנים משורת הדין, והענין שאני מצוך לעשות הוא מכלל החסידות דלפנים משורת הדין, הגם שאינו מבואר בתנ"ך ובדברי רז"ל. ולזה אמר דוד שמרה נפשי כי חסיד אני, ולא מהני נגד היצר המשיכה לבית המדרש, באמור לי הלא חסיד אתה עשה לפנים משורת הדין. והנה הגם שהוא דרך דרוש קצת, עם כל זה המשכיל יתבונן שענין כזה בפיתויי היצר יארע לאדם כמה וכמה. ועל פי זה י"ל גם בכאן ויקח קרח, לקח לעצמו סברא שהוא בן יצהר בן וכו', להיות שפיתהו היצר להתעסק במצוה (הגם שלא נצטוה עליה), וחשב לעשות נחת רוח דוקא בעבודת הקרבנות, ודימה בעיניו ענין המחלוקת הזה למצוה רבה, להיותו משתוקק לעבודת היוצר. והנה ידע בודאי שמצד הדין לא יאשם על לא הקריב את קרבן אלקיו בקרבנות וקטורת, כיון שהוא אנוס על פי הדבור והזר הקרב וכו' (במדבר ג י), ולו יהיה כסברתו שאמר משה זה מעצמו ח"ו, אף על פי כן אנוס הוא ואונס רחמנא פטריה, והיכן מצינו עונש בתורה על האונס, אדרבה לנערה לא תעשה דבר כתיב (דברים כב כו). על כן לקח לעצמו בעצת היצר שהוא בן יצהר בן קהת בן לו"י שהיו חסידים גדולים, עיין בתרגום יונתן קהת חסידא לוי חסידא, ומן ההכרח הוא לו לדעתו שילך בעקבותיהם להתנהג בחסידות, הגם שלא יתענש על ביטול העבודה וכנ"ל, עם כל זה מצד החסידות ראוי לו לרדוף בכל מאמצי כוחו לעשות נחת רוח בעבודת הקרבנות: ולדרך זה י"ל דקאי ויק"ח גם כן על דתן ואבירם, שהם גם כן לקחו זאת הסברא, להיותם בני ראובן שהיה בעל תשובה שפתח בתשובה תחילה (ב"ר פפ"ד י"ט), וידוע דבעל תשובה צריך להתנהג בחסידות ואין די לו בקו המיצוע, עיין ברמב"ם הלכות דיעות (פ"א ה"ד). על כן היה זה להם לסברא שרצונם לילך בעקבי אבותם, להתנהג בחסידות לרדוף אחר המצות:

ו׳ויקח קרח (במדבר טז א). בעמק המלך כתיב לקח מהעופרת של קין וכו', על כן התקומם לנגד משה שהוא הבל. וזה לדעתי שלא פירשה התורה מה לקח, כי ידוע מסוד הבירור הוא כשמעורב באיזה נשמה טוב ורע, אזי הוא מסוד הבירור שהש"י מברר הטוב וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, והרע ממילא נתבטל. וזה שלא פירשה התורה מה לקח, להורות שלקח דבר שאין לו מציאות. וזה שאמרו רז"ל בסנהדרין (ק"ט ע"ב) שלקח מקח ר"ע לעצמו, והוא דבר שאין לו מציאות והוא דבר שאינו, על כן לא פורש מה לקח, והבן. וזה שתרגם אונקלס ואתפל"ג קר"ח, היינו נחלק הר"ע מן הטוב, ולקח את הרע דבר שאין לו מציאות בזולת הטוב:

ז׳ויקח קרח. בילקוט הראובני בשם הזהר נסיב מנ"א בישא לגרמיה, (בזהר שלפנינו לא נמצא הגירסא הלזו, ואפשר שהיה טעות סופר בזהר שלפנינו, רק לפי גרסתו אפרש) הכוונה מנ"א הוא כלי, וכבר ידעת כלי מחזיק ברכה הוא השלום (עוקצין פ"ג מי"ב), ועל כן הוא טו"ב, וכבר ידעת כי שלו"ם וט"וב בחד דרגא סלקי. והנה אהרן היה רודף שלום (אבות פ"א מי"ב), והיה על ידי זה כלי מחזיק ברכה לברך את ישראל בשלום. והנה בהיפך מי שמחזיק במחלוקת, הוא היפך השלום אין לו כלי המחזיק, ואפילו אם יסגל כל טוב, כיון שאין לו כלי המחזיק, לא ישאר ח"ו מאומה, כאשר תראה כלי מנוקב אפילו אם יתן לתוכו כל טוב, יאבד הכל ולא ישאר רק הכלי מנוקב חסר וריק, וזה שתראה בענין קרח בכל עושרו גם כן נאבד. וז"ש רז"ל שלקח מקח ר"ע, הוא היפך הטו"ב שהוא השלו"ם. וז"ש תורה ויקח קרח ולא פירש מה, להורות שלקח דבר שאינו מחזיק כלל, כי אינו כלי להחזיק. וז"ש (לפי גרסתו) נסיב מנא בישא לגרמיה, היינו שלא נשאר רק המנא בישא, היינו הכלי רע המנוקב שאינו מחזיק, הגם שכפי הנראה אמר דברים מורים קדושה וברכה, באמרו כי כל העדה כולם קדושים וכו' קהל י"י (במדבר טז ג), לא החזיק הכלי ונאבד הכל, עד לעתיד במהרה בימינו שיבוא אליהו לעשות שלום בעולם (עדיות פ"ח מ"ז), אז צדי"ק כתמ"ר יפר"ח (תהלים צב יג), ס"ת קר"ח:

ח׳ויקח קרח. מבואר בליקוטי תורה שהיה בקרח ש"ח ניצוצין של הר"ע שבהב"ל. ואם כן יש לפרש ויקח קר"ח, קר"ח. רצ"ל לקח לעצמו מנין שמו שהוא ש"ח, וענין הש"ח ניצוצין, עיין נא בספר ברית כהונת עולם מאמר אילו של יצחק פרק ב':

ט׳ויקח קרח (במדבר טז א). הנה כיון שלא פורש בתורה מה לקח, על כרחך לקח דבר שאינו במציאות על פי התורה, על כן לא פורש בתורה. ובזה תבין מה שאמרו רז"ל (סנהדרין ק"ט ע"ב) לקח מקח ר"ע לעצמו, והענין תבין על פי מה שנודע מחכמי האמת שהר"ע אין לו מציאות בפני עצמו, רק כאשר נעשה כסא להטו"ב, והוא סוד נהירו דקיק המאיר להרע משורש הטוב, וכשמבררין הטוב מהר"ע, אזי נאבד הר"ע שאין לו מציאות בפני עצמו, על כן מי שלוקח הרע בזולת הטוב, נאבד מן העולם. וזהו תיסרך רעת"ך (ירמיה ב יט), וזהו אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו (ישעיה ג יא). והנה עצה היעוצה מאת תלמידי הבעש"ט שקיבלו מרבם הקדוש זצ"ל, שבכל ענין שיבוא על האדם וכל המאורעות המעיקים לו, ימצא בהם שורש הטוב, היינו שיחפש בזה המאורע ענין הטוב המתנוצץ בזה, ואז נעשה הרע כסא אל הטוב ויתהפך למציאות הטוב, מה שאין כן כשמתבונן רק בהרע, והרע הוא ענין אבדון ח"ו, אזי יומשך לאבדון על שונאי ישראל. והנה קרח לא הוטב בעיניו שנתקנא על נשיאתו של אליצפן (במ"ר פי"ח ב'), ולא הוטב בעיניו למה יארע כזאת שהוא לא יהיה נשיא או כהן. והנה אילו היה מיישב דעתו גודל הטובה, והיה מביט רוב הטובה שהוא במעלה משאר שבטי ישראל, אז היה מתהפך לטוב לו כל הימים, והנה הוא היה מתבונן רק בהר"ע, ונעשה לו לאבדון. וז"ש ויקח קרח דבר שאינו במציאות ודבר שאינו כלל, היינו שלקח מקח ר"ע לעצמו, רצ"ל הרע בפני עצמו בזולת הטו"ב, על כן לא פורש בתורה מה לקח, להורות שלקח דבר שאינו, מה שאין כן אילו היה מתבונן בהטובות, אז היה נעשה כסא אל הטו"ב, ומתהפך הכל לטו"ב להיות עזר"י מעם י"י (תהלים קכא ב), עזר"י הוא התכללות ר"ע בטו"ב, אשר הצדיק פז"ר נתן לאביונים (תהלים קיב ט), (בין והתבונן בליל הגאולה והחירות מסוד מוצי"א מצ"ה, ומסוד אפיקומן שאז נתהפ"ך העבדות והר"ע לחירות ולטו"ב). והנה פרע"ה היה פ"ה ר"ע, והיה הגאולה מידו לחירות עולם על ידי משה ותרא אותו כי טו"ב הוא (שמות ב ב), והנה קרח חלק על משה אשר כי טו"ב הוא, אזי לקח מקח ר"ע לעצמו. וזה שתרגם המתרגם ואתפליג קרח, שהפריד הר"ע מן הטו"ב להיות הרע ח"ו מציאות בפני עצמו, ונאבד מן העולם כיון שהרע אין לו מציאות. וזה שמשה אמר רב לכם בני לוי (במדבר טז ז), היינו היה לכם להתבונן בטוב שאתם על כל פנים במעלה משאר ישראל שאתם בני לוי, בין והתבונן העיקרים הגדולים הללו וינעמו לחיכך:

י׳וירצה עוד ויקח קרח (במדבר טז א). מעין הנ"ל והוא על פי שפירשנו הפסוק (תהלים ג ח) שיני רשעי"ם שברת. דהנה חיותו הוא מנהירו דקיק כנ"ל אשר הוא ממציאות הקדושה, והוא סוד תיבת רש"ע, אשר אות הש' בתוך הר"ע, והשין הוא אתווא דקשוט, כמבואר בזהר (ח"א ב' ע"ב) באות הש' שבתיבת שקר, וכאשר נתמלא סאת הרש"ע בחושבו רק ר"ע כל היום (בראשית ו ה), ומגרש ממנו כל ניצוצי הטוב, אזי נשאר ר"ע ונאבד לחרפות, כיון שהרע אין לו מציאות בפני עצמו. וזה סוד שינ"י רשעי"ם שברת, השיני"ן של רשעי"ם שברת, בחשבם רק רע כל היום. וזהו הפירוש ברוך י"י שלא נתננו טרף לשניה"ם (תהלים קכד ו), רצ"ל להשינין שלהם, כיון שיש בהם עוד כח מהשי"ן אזי יכולים להרע, מה שאין כן כשניטל מידם השי"ן. וזהו (ישעיה ג יא) אוי לרש"ע ר"ע, היינו כשנשאר רק ר"ע, שאז כי גמול ידיו יעשה לו, והבן. והנה קרח חלק על הטו"ב הגמור זה משה, ונשאר רק ר"ע ולא היה בו אפילו הנהירו דקיק במחלוקת הלזה, (אם אמנם ידוע גדולות מדריגת קרח, עם כל זה באותו ענין היינו המחלוקת אין מציאות הטוב נמצא בזה. והנה ביום ב' דמעשה בראשית מחלוקת שהוא למציאות העולם לא נאמר בו טו"ב). וז"ש ויקח קרח דבר שאינו במציאות רק ר"ע, וז"ש לקח מקח ר"ע לעצמו בזולת האות שי"ן, על כן נאבד מן העולם עד לעת קץ הימין צדיק כתמר יפרח (תהלים צב יג), קר"ח הוא טהור הוא:

י״אויקח קרח (במדבר טז א). במדרש (במ"ר פי"ח ד') כשאמר הקב"ה למשה (במדבר ח ו) ק"ח את הלוים וכו' (במדבר ח ז) והעבירו תער וכו', מיד עשה כן לקרח, התחיל לחזור על ישראל ולא היו מכירין אותו, א"ל מי עשה לך כן, א"ל משה עשה בי ולא עוד וכו'. יש לפרש דלמד זה ויקח קר"ח, ולא פירש מה לקח, על כרחך הכוונה שלקח קרחות"ו, היינו שנעשה קר"ח שגילחו אותו, ובזה הסית את ישראל. ויש להעמיק בדבר שענין גילוח הלוים, לפי שהם מסוד הדינים וצריכים להעברת שער סוד הדינים, והנה קרח כשראה שנשאר קרח מהשער סוד הדינים, אז חשב שכבר ראוי להיות כהן מסטרא דחסד. וזהו ויקח קר"ח, היינו קרחות"ו שנשאר קר"ח מהדינים, ובזה חשב להיות כהן:

י״בויקח קר"ח (במדבר טז א). לא פירש מה לקח. הנה במגלה עמוקות פירש תיבת קר"ח, ק"ר משק"ר, ח' מחט"א. דהנה שק"ר הוא תרגום של מעיל"ה, ומעלה בו מעל (במדבר ה יב), ותשקר בי' שק"ר, הנה בשק"ר ק"ר הוא מסטרא דקליפה, והש' יסודא דקשוט, וכן אותיות ח"ט שלא היה בשבטים הח' הוא חובה, מה שאין כן אות ט' הוא טוב, מה שאין כן כשאין בהשק"ר ובחט"א שום בחינה מסטרא דטוב, נשאר ק"ר ח', והוא אבדון כשאין ניצוץ להחיותו. וז"ש ויקח קר"ח, לקח ק"ר בלא ש', ח' בלא ט' רע לגמרי. וז"ש רז"ל (סנהדרין ק"ט ע"ב) לקח מקח רע לעצמו, כדמיון שמו קר"ח, על כן נאבד מן העולם עד לעת קץ, סברתו הוא סברא אמיתיית להיות הלוים בדרגא דכהנים, כמ"ש האר"י ז"ל בפסוק והכהנים הלוים בני צדוק (יחזקאל מד טו), אז צדיק כתמר יפרח (תהלים צב יג):

י״גויקח קרח (במדבר טז א). הנה רז"ל (במ"ר פי"ח ג') דברו בקדשם שלקח טלית שכולה תכלת וכו'. מאין שפטו זה, והנה לא פורש. והנראה ששפטו כיון שלא פורש מה לקח, על כרחך הכוונה שלקח דבר שאינו נלקח, היינו מצות ציצית הנרמז לאור מקיף, דבר שאינו נתפס בכלי הושם לאור מקיף נגבל בכלי, זה לקח לסברא דבר שאינו נקח, על כן לא פורש מה לקח, וממילא תבין. והנה תתבונן הענין בפסוק, דהנה התלמיד הוא במדריגה קטנה מהרב, שאי אפשר לתלמיד לבוא לתכלית ידיעת רבו, כי אי אפשר לעלול להשיג עילתו מכל וכל, והעילה המשפיע לעילתו מה שאי אפשר לעלול לקבלו, נעשה לו אור מקי"ף, כן הוא בתלמיד עם הרב, מה שאי אפשר לתלמיד להשיג מהרב נעשה לו אור מקיף. והנה קרח ועדתו שבאו בטענה למשה שאינו גדול מהם בבחינת רב, ואין הדבר הנדבר ממנו נעשה להם למקיף, כי הם יכולין לקבל הכל. וז"ש (במדבר טז ג) כי כל העדה כולם קדושים ובתוכ"ם י"י, בתוכ"ם דייקא בפנימיותם, שהם כלים מוכשרים לקבל, ומדוע תתנשאו על קהל י"י, על דייקא שאתה חושבים עצמיכם לגדולים כל כך עד שהדבר הנשפע מאתכם אין בישראל כלי מוכשר להכיל בפנימיות, ורק על קהל י"י לאור מקיף, והמשכילים יבינו דברנו מזה במקום אחר:

י״דויקח קרח (במדבר טז א). בזוהר שלפנינו (ח"ג קע"ו ע"א) מאי ויקח, נסיב עיטא בישא לגרמיה, כל דרדיף בתר דלאו דיליה איהו ערק מקמיה, ולא עוד אלא מאי דאית ביה איתאביד מיניה וכו'. הנה הקושיא במקומה למה לא פורש בכתוב. והכוונה לדעתי כיון שלא פורש מה לקח, על כרחך הפירוש הוא שלקח דבר שאינו נלקח בשום, דמאן דרדיף בתר דלאו דיליה איהו ערק מקמי, אם כן לקח דבר שאינו נלקח, על כן לא פורש, ור"ל שלקח דבר שאינו במציאות:

ט״וויקח קרח (במדבר טז א). אמרו רז"ל (במ"ר פי"ח ד') שלקח עצה מאשתו. והנה לא פורש. והנראה לפי זה דהנה האיש עם אשתו הוא בבחינת משפיע ומקבל, שהאיש נותן והאשה לוקחת ומקבלת, וכשהאיש שומע לעצת אשתו, אם כן הוא לוקח ומקבל. וז"ש הכתוב ויק"ח קרח, היינו שלקח דבר שאינו ראוי כי לקח מהמין המקבל, והוא לקח מהמין הזה, והוא היפך המציאות ודבר שאינו:

ט״זויקח קרח (במדבר טז א). בזהר (ח"ג קע"ו ע"א) קרח בעא לאחלפא שמאלא בימינא. והנה לפי זה יתפרש ויקח קרח, דהנה הימין מוכן ללקיחה, מה שאין כן שמאל יד כהה. והנה קר"ח היה בבחינת שמאל אינו מוכן ללקיחה, רק לסייע לימין. וזה ויק"ח קרח, עם היותו אינו מוכן ללקיחה, התגבר ליקח להיותו הוא העיקר ללקיחה, ושלא יהיה בבחינת מסייע בלבד, הבן הענין:

י״זויקח קרח (במדבר טז א). אמרו רז"ל (ברכות כ"א ע"ב) מנין לדבר שבקדושה שלא יהיה בפחות מי', אתיא תו"ך תו"ך, אתיא עד"ה עד"ה, כתיב (בקדושה) (ויקרא כב לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל, וכתיב (בעדת קרח) (במדבר טז כא) הבדלו מתוך העד"ה הזאת, וכתיב (במרגלים) (במדבר יד כז) עד מתי לעד"ה הרעה הזאת, יצאו יהושע וכלב. שמעתי סתם מכבוד אדמו"ר הרב מהרמ"מ זצוק"ל ראה עד היכן הדברים מגיעים, עד שכל הדברים שבקדושה שבישראל נשמעים ממרגלים ומעדת קרח, המ"י. והוא לדעתי גדול השבח שעולה מן הגיהנם יותר כו', והבן. וזהו תוכל להתבונן מה שאמרו רז"ל (סנהדרין ק"ט ע"ב) ויקח קרח, לקח מקח רע לעצמו דייקא, מה שאין כן לישראל זכה שנתקדש שם שמים על ידי מה שאמר כי כל העדה כולם קדושים ובתוכ"ם הויה (במדבר טז ג), הנה תראה שאמר תו"ך ועד"ה והוא קדושתם. וזהו שעינו הטעתו, ראה שמוכן לדבר גדול, שעל ידו יתגלה ענין קדושת הש"י בעשרה מישראל. ותעמיק בזה עוד ויק"ח קר"ח, מהו ויקח קרח. ראה שמוכן לקדושת הש"י בעשרה, על כן לקח עמו זכות עשרה מישראל, קרח יצהר קהת לוי דתן אבירם אליאב און פלת ראובן:

י״חעוד תתבונן הנה על מה עשה י"י ככה שתבוא אלינו בתורה מצות קדושת השם על ידי גזירה שוה כפולה. הנה גזירה שוה היא מדה השניה בי"ג מדות שהתורה נדרשת, והוא נגד מדה השניה שבי"ג מדות הרחמים שהוא רחו"ם (שמות לד ו). והנה באה אלינו מצות קידוש השם בגזירה שוה כפולה, סוד רח"ם ארחמנ"ו נאו"ם י"י (ירמיה לא יט), היינו רחו"ם כפול היא מצות מסירת הנפש, שמוסר רמ"ח איברי נשמתו לשורש נשמתו בקודש העליון, כי כאשר באת אלינו הנשמה ברמ"ח איברים בעולם הזה, אף על פי כן נשאר שורש רמ"ח איברים במקור העליון, כי רוחניות אינו נעתק ממקום למקום רק מתרבה. וז"ש בדברי הק' מהרד"ב שדרש בפסוק (במדבר י ב) עשה לך שתי חצוצרות כסף, שתי חצאי צורות. ואמרנו בזה שתי חצאי צורות, היינו החצי צורה אשר היא בשורש העליון, והחצי צורה שבגופך כסו"ף יכספו וישתוקקו זה לזה. וזה שדרשו במדרש (במ"ר פט"ו י"ד) על הפסוק הלזה עשה לך שתי חצוצרות כסף, הה"ד (משלי כד כא) ירא את י"י בני ומל"ך המליכהו עליך, כי בהכסף והתחברות ב' חצאי צורות רמ"ח רמ"ח, הוא סוד מלכו"ת שמים שלימה (ברכות י"ד ע"ב), (בגימטריא מלכו"ת הבן הענין). וז"ש המליכה"ו עליך, סוד רח"ם ארחמנ"ו. וזה שתמצא אחר העקידה שהוא ענין מסירות הנפש בתשוקה למקור מחצבתה, נאמר (בראשית כב יא) אברה"ם אברה"ם כפול רח"ם ארחמנ"ו, על כן ענין קידוש השם באת אלינו על ידי גזירה שוה כפולה, גזירה שוה בסוד רחו"ם, והוא סוד הכפל רח"ם ארחמנ"ו, שהוא מסירות הנפש העיקרי בקבלת עו"ל מלכו"ת שמי"ם. והנה תשכיל יותר מזה כאשר הנפש תשתוקק באמת להיכלל רמ"ח איברים ברמ"ח העליונים, הנה מתחברים ומתהווה מספר מלכו"ת. והנה הגם שהוא בסוד מטי ולא מטי, ותשאר הנפש בחיים בעולם הזה, עם כל זה כבר נשתלם במקורה בחינת מלכו"ת שמים, וגם בה בעולם הזה, כי הדרין לכללין שרוחניות אינו נעתק ממקום למקום רק מתרבה, וזה שתמצא עו"ל מלכו"ת שמים, בגימטריא ב' פעמים מלכו"ת. והנה ידידי תתבונן עוד כיון שאמרנו שמדת הגזירה שוה היא נגד מדת רחו"ם שבי"ג מדות, באת אלינו מצות קידוש השם על ידי גזירה שוה דייקא, מפני שמדת רחו"ם הוא סוד השערות שעל השפה, נרמז לנו שמצות קידוש השם הנאמרת בשפתינו והוא מסירות הנפש בכח, איתחשב כאלו היה בפועל. הדרן לנידון דידן מענין קר"ח, תתבונן עוד מה שאמרו רז"ל (סנהדרין ק"ט ע"ב) לקח מקח ר"ע לעצמו, דהנה בנשמה איתגליף כ"ז אתוון דאורייתא כנודע מזוהר הק', והאב המוליד את בנו גליף ביה מן כ"ז אתוון אחרנין. וזה סוד והאדם ידע א"ת חוה אשתו (בראשית ד א), השפיע בה כ"ז אתון מא' עד ת', ותהר ותלד א"ת קין. והנה לקח קרח לעצמו מה שהיה מוכן לדבר גדול שתתגלה על ידו סוד הקדושה בעשרה מישראל, עשרה פעמים כ"ז בגימטריא ר"ע, אנ"י ישינה ולבי ע"ר (שיר השירים ה ב), (הוא סוד ע"ר מצות הנהוגין גם בגלות בחוץ לארץ). וז"ש רז"ל לקח מקח ר"ע לעצמו, והבן:

י״טויקח קרח (במדבר טז א). על פי פשוטו י"ל שלא פורש בתורה מה לקח. דהנה חסידות הוא לפנים משורת הדין, דהדין מפורש בתורה לעשות כך וכך, והחסיד המתגעגע לעבודת השם בראותו שהעבודה הזו היא רצון הש"י, מדקדק בה יותר מן הדין המפורש בתורה. והנה מה טוב ומה נעים הדבר באם על ידי הדקדוק ומילי דחסידי הלזה אינו מבטל בזה איזה דבר עיקריי בתורה, מה שאין כן אם על ידי זה מבטל דבר עיקריי בתורה, אין לך טפשות גדול מזה וענוש יענש. הדמיון בזה למשל צונו הש"י שלא לאכול חמץ בפסח, הנה מן הדין שבתורה אם שהתה העיסה כדי חימוץ אסורה. והנה המתנהג בחסידות בראותו אשר זה חפץ הש"י, מדקדק שלא תשהה העיסה אפילו רגע כמימרא, ובאם תשהה אפילו כרגע לא יאכלנה. והנה באם יארע לחסיד הזה שבלילה הראשונה דפסח שמחויב לאכול כזית מצה מדאורייתא, ולא יהיה לו אלא מצה כזאת ששהתה העיסה כרגע, הנה אם יחמיר לעצמו כדרכי חסידתו ולא יאכלנה ויבטל מצות עשה דאורייתא, לא ייטב בעיני י"י, כל זאת בביטול מצות עשה. ומכל שכן אם על ידי חומרת חסידתו, יעבור על איזה מן האזהרות בלאוין אשר לא תעשינה, על חסידות כזה שקילי טיבותיה ושדייא אחיזרי. וזה יש לפרש בכאן, דהנה קרח ודאי לא היה סובר אשר ענש יענש אם לא יעבוד בכהונה עבודת הקרבנות, כיון שלא צוהו הש"י, ואפילו היה סובר אשר ח"ו מדעתו עושה זאת, הנה מה לו לעשות כיון שלא נצטווה, והוא דבר שאינו בידו. אך קר"ח עשה זה ממדת חסידות, באמרו כיון שהש"י חפץ בעבודת המשכן בקרבנות ובשיר, הגם שלא נצטויתי רק בעבודת השיר ומשא, עם כל זה ממדת חסידות להשתוקק לעבדו בכל העבודות שבמשכן. והנה הוא מדת חסידות, אבל נתפתה על ידי חסידותו לעבור את פי י"י לחלוק על משה, אשר העיד עליו בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב ז), ובלא זה המחלוקת עון פלילי הוא, ומכל שכן המחלוקת על משה נוגע לכל התורה, ורועה אפר לב הותל הטהו, שמצוה עושה בחסידות לפנים משורת הדין בחשקו לעבוד אפילו בדבר שלא נצטווה. וז"ש ויקח קרח, לא פורש בתורה מה לקח, הרמז הוא שלקח דבר שאינו מפורש בתורה, היינו לפנים משורת דיני התורה הנה הוא לפנים חסידות, אבל על ידי החסידות הזה ויקומו לפני משה כו' (במדבר טז ב) ויקהלו על משה כו' (במדבר טז ג), והנה לא ירצה הש"י בחסידות כזה:

כ׳ויקח קרח (במדבר טז א). לא פירש מה לקח. קיימא לן (עירובין י"ג ע"ב) כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו. וזה שלא פורש רק סתם ויקח קרח, שהיה מיוחס גדול בן יצהר בן קהת בן לוי, רצה ליקח הדבר השייך ליחוסו והוא כבוד, והוא דבר שאינו נלקח, כי כשרוצין ללקחו מסתלק ובורח, וזהו מחכמת התורה ויקח קרח ולא פורש מה לקח, להורות שלקח דבר שאינו נלקח בשום אופן היינו הכבוד. וזה שיש לרמז בכוונת רז"ל במדרשם ז"ל (במ"ר פי"ח א'), ויקח קרח בן יצהר בן קהת וכו', הה"ד (משלי יח יט) אח נפשע מקרית עוז, זה קרח שחלק כנגד משה ומרד, וירד מן כבו"ד שהיה בידו, עיין שם כתבנו מזה במקום אחר באריכות יותר:

כ״אויקח קרח. הנה י"י עוז לעמו יתן י"י יברך את עמו בשלו"ם (תהלים כט יא) , בגימטריא חשמ"ל (יחזקאל א ד), דרשו רז"ל (חגיגה י"ג ע"ב) ח"ש מ"ל, עתים חשות עתי"ם ממללות. הנה עבודת הכהנים הוא מבחינת ח"ש, שכל עבודתם בחשאי בבחינת שמ"ן שאינו נשמע קולו גם בהורק מכלי אל כלי. ועבודת הלוים בשיר הוא בהרמת קול, הוא בבחינת מ"ל, הוא בחינת יי"ן, והש"י בירך את ישראל בשלו"ם בשתי אלה העבודות ח"ש מ"ל. וזה סוד עבודתינו גם היום בביטול העבודה בבית המקדש בעוה"ר, ותפלה במקום עבודה, הנה תפלת לחש בחשאי בחינת כהנים ח"ש, ותפלה בחזרה בקול בחינת לוים סוד מ"ל. והנה קרח היה לוי בחינת מ"ל, אבל שמו היה מנין ח"ש, ורצה להיות כהן בחינת ח"ש. וזהו ויקח קר"ח, שלקח לעצמו בחינת שמו, דהיינו קר"ח בגימטריא ח"ש, וזהו בן יצהר, שגם שם אביו יצה"ר בחינת שמ"ן, ובשביל זה החזיק במחלוקת, כי אלו הב' בחינות הם בשלו"ם כמ"ש. והנה כאשר רצה לשנות הסדר, החזיק במחלוקת הבן הענין:

כ״בבקר ויודע י"י את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו (במדבר טז ה). הנה מלבד שהלשון כפול ומכופל, אף גם זאת אצל הקדו"ש נאמר והקרי"ב, ואצל אשר יבחר נאמר יקרי"ב. ונ"ל דהנה הר"ן איש שבאו לחלוק על הכהונה מה היה סברתם, דבשלמא קר"ח ידוע לנו מכתבי קדש להאר"י ז"ל, (והוא נרמז בזהר דבאמת לעתיד לבא יהיו הלוים במדריגה על הכהנים כמעלת הזהב על הכסף, (ועל כן לעתיד יהיה הלכה כבית שמאי כנודע), והנה קר"ח אכלה פגה, על כן לעתיד צדי"ק כתמ"ר יפר"ח (תהלים צב יג), ס"ת קר"ח, כי שגבה מעלתו והדין עמו רק שאכלה פגה, אבל הר"ן איש ישראלים מה היתה כונתם וסברתם שיהיה להם משפט הכהונה, דודאי לא באו כטפשים ומבוהלים בלי סברא, ובפרט כי גדולים היו בנשיאות. והנראה דבאו בסברא הלזו כמו קר"ח ששפט הדין דלעתיד, וכמו כן הם באו בסברא דעתיד שאמרו רז"ל דלעתיד גם תלמידי חכמים יעבדו עבודה ככהנים. ובזה יתורץ מ"ש (במדבר טז ו) קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו, למה פרט את קר"ח, וכן להלן אמר משה אתה וכל עדתך היו לפני י"י אתה ואהרן וכו' (במדבר טז טז), וקחו איש מחתתו וכו' חמשים ומאתים מחתות ואתה ואהרן איש מחתתו (במדבר טז יז), הנה בכל מקום פרט את קרח לבדו, בשגם כי שיוה אותו לאהרן שהוא יהיה עם אהרן, ומה הוא הכוונה. אך הוא דהנה סברת קר"ח שתהיה העבודה בלויים, רצה שתהיה הכהונה בירושה לו כמו לאהרן, מה שאין כן אלו הר"ן שבאו בסברת העבודה של תלמידי חכמים, וכתר תורה אינה ירושה (אבות פ"ב מי"ב), רק רצו שהם בעצמם יעבדו העבודה, על כן כלל את קרח עם אהרן ופרטו מעדתו. ובזה תבין מ"ש בקר ויודע י"י את אשר לו, בין בחינת קדושת דורות כסברות קרח, בין בבחינת קרבות ובחירה לפי שעה כבחירת תלמידי חכמים לעתיד. וזה שסיים ואת הקדוש, מי שהוא קדוש בתולדה כסברתך שאתה קדוש בתולדה לכהונה, והקריב אליו, הנה אמר בוא"ו הנוסף כיון שהוא כבר קדוש, לא יצטרך רק להודעת הקרבות לבאי עולם, ואת אשר יבחר בו מחדש לפי שעה מחמת תורתו, הנה יקריב אליו מחדש. וזה כוונת המדרש לדעתי ז"ל (במ"ר פי"ח ז') ואת הקדוש והקריב אליו, מתוקן הוא לכך, ואת אשר יבחר בו יקריב אליו, עכ"ל. ואין לו ביאור. ולפי מ"ש יונח בטוב טעם ודעת, הבן הדברים:

כ״גבקר ויודע י"י את אשר לו וכו' (במדבר טז ה). למה בק"ר, ודברי רז"ל (במ"ר פי"ח ז') ידועים. ונ"ל על פי דברי רז"ל (ברכות ט"ז ע"ב) בהאי תנא שהתפלל אחר תפלתו ונשכים ונמצא ייחול לבבינו ליראה את שמך. והכוונה הוא דהנה לפי מעשה האדם ביום, כך הוא ענייני הנשמה בעלותה למעלה בלילה, אם מחשבותיו ומעשיו בקודש, הנה הנשמה מידי עלותה בלילה תתדבק במקורה ותשכים בבוקר ביראת הש"י. ואם בהיפך מחשבותיו ומעשיו לא לי"י המה, הנה אין מניחין את הנשמה בלילה לעלות למקורה, ומוצאין אותה החבילי טהירין ויתעללו בה כל הלילה, ומודיעין לה מילין כדיבין כנודע מזוהר הק' (ח"א פ"ג ע"א), הנה באיתערותא דנשמה בבוקר אינה מוצאת ייחול הלב ליראה. וזה שביקש התנא ונשכים ונמצא ייחול לבבינו ליראה את שמך. והנה קרח ועדתו, היצר הסיתם שכונתם לשם שמים לעבוד עבודת הקודש בכהונה, ובאמת רוע אפר לב הותל של היצר הסיתם ויסך בקרבם רוח עועים, והנה מאן מפיס אמר משה בקר ויודע י"י את אשר לו, אם תשכימו ותמצאו ייחול לבבכם ביראת השם, תדעו שכוונתכם לשם שמים, ובאם לאו תדעו שזה מתרמית היצר, ונכון היא בעזה"י:

כ״דבקר ויודע י"י את אשר לו (במדבר טז ה). ויד"ע תרין במסורה. דין. ואידך ויד"ע בהם את אנשי סוכות (שופטים ח טז). אמרו רז"ל (ע"ז ג' ע"א) כי לעתיד לבא עתידין אמות העולם לומר תנה לנו את התורה מראש ונקיימנה, יאמר להם הקב"ה מצוה קטנה יש לי וסוכה שמה לכו וקיימוהו, מיד כל אחד עושה סוכתו בראש גגו, והקב"ה מקדיר עליהם חמה, מיד כל אחד מבעט בסוכתו ויוצא, ואז יהיה המבחן מה בין ישראל לאומות, כי ישראל נמי זמנין דמשכא תקופת תמוז ואף על פי כן מחבבין מצות סוכה, ואז יוריד הש"י את האומות לחרפות, וישראל ישמחו יעלצו לפני י"י, עיין שם בגמרא כל הענין. וזהו רמיזת המסורה בקר (בזריחת החמה), ויודע י"י את אשר לו, ויודע בהם את אנשי סוכות, מי הם המחבבים מצות סוכה, הבן כי קצרתי:

כ״הבתרגום יונתן וכנש עליהון קרח כו', ואתנטל בעותריה דאשכח תרין אוצרין מן אוצרי דיוסף וכו', ובעא למיטרד בהאי עותרא ית משה וית אהרן מן עלמא, אילולי דאיתגלי יקרא וכו'. הנה הגם דהוא מקובל, עם כל זה על כרחך מן הצורך למצוא בזה איזה רמז בפסוק. ונראה דהוקשה לו ויקהל עליהם קרח את כל העדה אל פתח וכו' (במדבר טז יט), וכי ס"ד שלדבר עבירה נתהווה נס שיהיה מועט מחזיק את המרובה ושיהיה אצל הפתח כל העדה, ולא עביד קוב"ה ניסא כו'. גם וירא כבוד י"י אל כל העדה, למה היתה זאת, אדרבא הנה אמר הש"י למשה ולאהרן הבדלו וכו' (במדבר טז כא). ע"כ נדרש הדבר גם ברמז אה"ל מוע"ד גימטריא יוס"ף, הנה פתח אה"ל מוע"ד, היינו שנפתח לו הטמון של יוסף, והנה הראה להם קרח אוצרותיו ונתפתו לעושרו ונמשכו לדעתו, ובכח ההוא שיירש מכח יוס"ף בעא למיטרידנון את משה ואהרן, באומרו יסוד גבוה למעלה מנצח הוד כנודע. וזהו ויקהל עליהם וכו' אל פת"ח אה"ל מוע"ד, שנתפתו לכבוד עושרו, ובאומרו שמדרגתו גבוה שיירש כח יוסף שהיא הפת"ח כנודע, על כן וירא כבוד י"י אל כל העדה, וכיון שנתגלה כבוד י"י נתבטל מכל העם תאוות הממון, כי כל התשוקות והחמדות בטלין לתשוקתו ית"ש:

כ״וובקשתם גם כהונה (במדבר טז י). ובקשת"ם ג' במסרה. דין. ואידך ובקשת"ם משם את י"י אלקיך (דברים ד כט). ובקשת"ם אותי משם בירמיה (כט יג). הנה קרח לוי שמאל רמז לדין שם אלקים, רצה להיות כהן חסד ימין רומז לשם הויה, הנה לעתיד לבוא במהרה בימינו יהיה מעלת הזהב על הכסף, אז יהיו הלוים בדרגא יתירה בבחינת כהנים. אבל קרח אכלה פגה, על כן כתב האר"י ז"ל צדי"ק כתמ"ר יפר"ח (תהלים צב יג), ס"ת קר"ח, (וכן יהיה לעתיד הלכה כבית שמאי המ"י). והנה זה רמיזת המסורה ובקשתם גם כהונ"ה, אין זמנה עתה רק ובקשתם משם את יי אלקי"ך, היינו שיהיה הויה אלקים ביחודא שלים אור הלבנה כאור החמה, ובקשתם אתי משם, הבן הדבר כי קצרתי:

כ״זויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל וכו' (במדבר טז ב). לכאורה ואנשי"ם מבני ישראל הוה ליה למימר בפסוק הקודם (במדבר טז א) ויקח קרח וכו' ודתן וכו' בני ראובן ואנשים מבני ישראל, ואחר כך יאמר ויקומו וכו'. אך הוא ששאר אנשים מבני ישראל, אף על פי כן היה הבושה על פניהם להתחיל לריב נגד משה, וגם חששו כשיתחילו הם בריב, אפשר יחזור בו קרח ולא יעיז פניו נגד משה להיותו שאר בשרו, על כן הבטיח להם קרח עם דתן ואבירם שהם יהיו המתחילים, ויעמדו בפניו ממש ואנשים מבני ישראל נמשכים אחריהם. וז"ש אחר כך (במדבר טז ג) ויקהלו על משה וכו', בראותם שכבר התחילו בריב קרח ודתן ואבירם להתקומם לפניו ממש. וירצה עוד ויקהלו על משה וכו', ר"ל הגם שלא התקומם לפני משה רק הנאמרים בפסוק הנ"ל, עם כל זה שאר הקהילה והאסיפה של כל הר"ן איש, לא היו לשמוע המאורע לבד, רק על משה ועל אהרן לריב, רק שלא התקוממו עד שהתקומם קרח:

כ״חויקהלו על משה ועל אהרן (במדבר טז ג). מלבד האמור לעיל י"ל עוד אומרו ע"ל בכל אחד בפני עצמו, והיה די לשיאמר ויקהלו על משה ואהרן. וגם כן היה די לשיאמר ויקהלו ובאו למשה ולאהר"ן. אך הוא להורות שאסיפתם היו על מי שהוא על משה ועל אהרן, דהיינו על השכינה למה יצאה זאת מאת הש"י שיהיה אהרן לבד בכהונה, וגם שמדבריהם היה נראה כמתרעמים על משה שמלבו עשה זאת, עם כל זה בלבם היה התרעומת על השכינה, וכיסו דבריהם במרמה וידברו, וזה הבין משה. וזה שאמר משה הנועדים על י"י (במדבר טז יא), ולכך קינא מאד להש"י וביקש להמיתם, הגם שתמיד היה מבקש רחמים על ישראל, זה היה כשהיה ניכר החטא בפרהסיא שהוא לנגד הש"י, אבל אלה החטאים בנפשות"ם דייקא, שבגופם הראו את עצמם כצדיקים מבקשים עבודתו ית', ואמרו כל העדה כולם קדושים, ובנפשותם עמדה הבהרת להתרעם על י"י, באם לא יתענשו יהיו אומרים שח"ו אינו גלוי לפניו תעלומות לבם. לזה ביקש משה שיתענשו ויתוודע הדבר שעל י"י המה חולקים, כי כן אמרו רז"ל (סוטה כ"ב ע"ב) לא תתיירא מן הפרושים ומן הצדוקים, רק מהעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס והוא עבודה זרה ממש, ואם תרצה להעמיק בזה דוק ותשכח מש"ה אהר"ן, בגימטריא שכינ"ה כזה שי"ן כ"ף יו"ד נו"ן ה"י, (הוא שרמז המתרגם על פסוק (יחזקאל ג יב) ברוך כבוד י"י כו', בריך יקריה די"י מאת"ר בי"ת שכינת"יה, היינו כשנעשה מאותיות שכינ"ה בתים, כי אות נקרא אב"ן ותיבה בי"ת כנודע מספר יצירה). וזהו הרמז בתורה ויקהלו על משה ועל אהרן, הרמז שקבצם וקיהלו ואספו יחד תיבת מש"ה אהר"ן שהוא תר"א, ועל זה היה המחלוקת, והבן כי אי אפשר לכוון הכל בכתב ומכתב, וילאה הקולמס להוציא הדברים הנעלמים אשר השכל מקיפם:

כ״טויאמר עוד ויקהלו על משה ועל אהרן (במדבר טז ג). להורות גם כן מה היה בכאן החרון אף של משה שביקש רחמים להמיתם, (מה שלא נהג כן בשארי העבירות). והוא שהבין שענין הזאת היה הפסד גדול לכלל התורה, כי הנה עשר"ת הדברים שמעו בסיני, ויתר תר"ג המצות לא שמעו רק משה אמרן. והנה אם הם מתרעמים על נבואת משה בכהונה, יש חשש זה ח"ו לכל המצות שח"ו משה מפי עצמו אמרן. והנה רמז הכתוב ענין זה אומרו ע"ל בכל אחד, דהיינו תדקדק מש"ה גימטריא שמ"ה, ועל משה היינו מספר יותר ממשה היינו שמ"ו, וכן על אהר"ן מספר אחד יותר הוא רנ"ז, סך הכל בגימטריא תר"ג. והוא לרמז האמור שענין הקיהול הזה היה נוגע להמספר, שהוא בעילוי יותר על משה ועל אהרן. והנה רמזו זה בדבריהם בהסתר, באמרם כי כל העדה כולה קדושים, ורמזו רז"ל (במ"ר פי"ח ו') כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה וכמו שפירש רש"י, (והנה תראה שרש"י ז"ל שינה מדברי רז"ל, שרז"ל אמרו בזה הלשון כולם שמעו בסיני אנכי וכו', ורש"י ז"ל פירש דבריהם על כל הדברים הנאמרים בסיני, והבן):

ל׳וירצה עוד באומרו על משה ועל אהרן ע"ל בכל אחד, להורות כוונתם שלא לשם שמים, דכתב בעמק המלך (וכן הוא במקובלים), דקרח לקח משורש קין (ועיין גם זה בפליאה), והיותר טוב שבנשמת קין לקח אהרן, (הגם שיש במקובלים שהטוב היה ביתרו, עם כל זה הכל אמת ליודעי בינה). וידוע דמשה היה מסוד הבל, והנה זה אין חידוש כל כך שהתקומם קרח נגד משה, שהוא הפכו מאז בהיותם על פני האדמה, אבל על אהרן מגדל התימה שהנה הוא עצם מעצמו ממש, על כרחך היה זה עצת היצר שלא בטבע. וז"ש על משה ועל אהרן, וכזה כתב הרב בעל עשרה מאמרות על ואהרן מה הוא וכו' (במדבר טז יא):

ל״אוישמע משה ויפול על פניו (במדבר טז ד). לכאורה כפשוטו הוה ליה למימר ויפול משה על פניו, מהו וישמ"ע. ולפי מ"ש לעיל תבין וישמ"ע פירושו הבנה, שמשה הבין שגם על י"י המה חולקים, וגם הבין שזה נוגע לכלל התורה וכמ"ש לעיל, על כן ויפול על פניו:

ל״בובדרך רמז יש לפרש הפסוק על פי רמיזת התורה לדרכי עבודה בכל דור כי נצחיות הוא, על פי מ"ש בעל החובות הלבבות סימן לאנשים ההולכים בדביקות הבורא ית', תראה פניהם שעלה עליהם האור וכו'. וזה מרומז בפסוק וישמע משה, שמיעה הוא לשון הבנה, מש"ה הוא סוד הדעת הדבוק בידיעת הבורא ית"ש, והכוונה כשמתבונן הדעת בתעלומות מוחו בדביקות הבורא ית"ש, ויפל (הדבר) על פניו כי הכרת פניו ענתה בו תראה שעלה עליו האור, בין והתבונן:

ל״גהמעט כי העליתנו וכו' (במדבר טז יג), אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו ותת"ן לנו נחלת שדה וכרם וכו' (במדבר טז יד). ותת"ן לנו אין לו גיזרה, (ובעלי הפשט פירשו דקאי על ל"א דרישא כנודע). ונ"ל דיתכן לפרשו כפשוטו, דהנה נגזרה גזירה על יוצאי מצרים שלא יכנסו לארץ, אבל אף על פי כן להם ניתנה הארץ למורשה להוריש לבניהם אחריהם, כנודע מרז"ל (ב"ב קי"ז ע"א) ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ובנות צלפחד יוכיחו. ולפי זה הבעלי מחלוקת הללו אמרו זה דרך חירוף כמשחקים ומהתלים על דברי משה, אמרו לא הביאותנו אל ארץ זבת חלב ודבש, ותתן לנו נחלת שדה וכרם, רצ"ל השדות וכרמים לא נתתה לנו כאשר הבטחתנו, רק נתת לנו נחל"ת שדה וכרם, רצ"ל הנחלה היא בידינו להנחיל ולהוריש שדות וכרמים כאילו שאינו בידינו והוא דרך היתול והגזמה כדרך בעלי המחלוקת:

ל״דהעיני האנשים הה"ם תנקר וכו' (במדבר טז יד). רמז לתמוז ואב בשיעור קומה הם בחינת עיני"ם, וכשעינים האלו הם יפות, אז ניסמת עיניהון דס"א, מה שאין כן בהיפך ח"ו, אז נאמר (איכה א טז) עינ"י עינ"י יורדה כו'. וז"ש העיני האנשים ההם תנקר, אין לך יכולת בזה, רק על ידי פינח"ס אליה"ו, בגימטריא ס"ר ב' פעמים עי"ן:

ל״הבמדרש (במ"ר פי"ח ד') אמר ר' ברכיה כמה קשה היא המחלוקת, שבית דין של מעלה וכו', ובמחלוקתו של קרח תינוקת בני יומן וכו', ולכך כתיב (במדבר טז א) ויקח קרח, עד כאן. אין לזה ביאור. ונראה דהנה ר' ברכיה בעל המאמר הוא שדרש בפרשת אחרי (ויק"ר פ"כ ו') גם ענוש לצדיק לא טוב וכו' (משלי יז כו), אף על פי שענשתי את אהרן וכו', אלא להכות נדיבים על יושר. וכתבנו שם פירושינו על פי מ"ש (משלי יב כה) דאגה בלב איש ישיחנה כו', עיין שם ותבין. וכאן במחלוקת שמחזיק אחד נענשין גם אחרים, ואם כן המחזיק במחלוקת לוקח אתו עמו גם כן את אחרים. לכך נאמר ויקח קרח, לקח אתו עמו לעונש גם כן את אחרים שאינם נלקחין במקום אחר, לכך לא נאמר מה לקח, ומובן שלקח אתו עמו דבר שאינו נלקח במקום אחר על פי דת התורה:

ל״וויקחו איש מחתתו וכו' ומש"ה ואהר"ן (במדבר טז יח). נמסר תרין, חד ריש פסוק, ומש"ה ואהר"ן עשו את כל המופתים (שמות יא י). ודין סוף פסוק. אפשר להורות צדקת מש"ה ואהר"ן, המופתים שעשו לטובת ישראל השתדלו הם לעמוד לפני העם, מה שאין כן הנסים שנעשו על ידו שלא לטובה עמדו לבסוף, ומש"ה ואהר"ן בגימטריא תרי"ג, הניסים שנעשו על ידו במצרים היה התחלה לקבלת המצות, כי על ידי הניסים תתאמת להם האמונה ויקבלון תרי"ג מצות, מה שאין כן בכאן היו לבסוף, בכדי שלא תפול האמונה ויבטלו המצות אשר כבר קיבלו:

ל״זהבדלו מתוך העדה וכו' את"ם כרג"ע (במדבר טז כא). ברג"ע הוה ליה למימר. אך הוא כי לא עינה מלבו ולא רצה הש"י לכלותם, ולכן להיות דבר אלקינו יקום לעולם, על כן אמר בו בלשון יסבל משמעות טוב, היינו ואכלה אותם כרג"ע, כמו הרגע שניכלת בבוא זמנה, דהיינו אחר כלות עיתה והגיע זמן רגע אחרת, אז מסתיימת רגע הקודמת. כמו כן יוכל להתקיים מאמר אלקינו שבהגיע זמן דור השני באי הארץ, אז יסתיימו הדור הזה:

ל״חויאבדו מתוך הקהל (במדבר טז לג). תרין במסורה. דין. ואידך ויאבד"ו כלי מלחמה (שמואל ב' א כז). הכהנים הם מסטרא דחסד, ופעולתם לעורר חסדים. והלוים מסטרא דגבורה, ופעולתם לעורר הגבורות, היינו הגבורות שהם לטובת ישראל, היינו לעורר הגבורות על שונאי ישראל הנלחמים בישראל. והנה נמסר במסורה ויאבדו מתוך הקהל, בעבור זה ויאבדו כלי מלחמה, כי הלוים הם כלי מלחמה, וגם שבט ראובן הם כלי מלחמה, דאמרו בזהר (ח"א רל"ה ע"ב) עתידין בנוי דראובן לאיתערא קרבין בכל עלמא:

ל״טוירם את המחתות (במדבר יז ב). ויר"ם תרין במסורה. דין. ואידך בתפלת חנה (שמואל א' ב י) ויתן עז למלכו ויר"ם קרן משיחו. הנה סיים בכאן (במדבר יז כה) ויהיו לאות לבני מר"י, כי יר"ם בהיפוך אתוון מר"י, הנה בכאן על הממר"ים על ברית הכהונה, וכן שם ויר"ם קרן משיחו, על הממרים על מלכות בית דוד שנמשח בקרן:

מ׳ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה וכו' והול"ך וכו' (במדבר יז יא). והול"ך מלא ו', לית מלא בתור"ה נמסר. נ"ל כי הנה בכל מקום דרשינן על שונאי ישראל, כמו ונערותיה הולכת על יד היאור (שמות ב ה), שדרשו רז"ל (סוטה י"ב ע"ב) בא גבריאל וחבטן, והוא על פי גזרה שוה דאשכחן בעשו (בראשית כה לב) והנה אנכי הולך למות, על כן בכל מקום הליכה חסר ו' שהוא אות חיים, כנודע מהסימן שנתן הש"י לקין לבלתי הכות וכו' (בראשית ד טו), הוא אות ו' (עיין תיקו"ז סט קי"ח ע"ב). והנה בכאן אדרבא ההליכה היתה לעצור המגפה ולהשפיע חיים, על כן הוא מלא ו' אות חיים. ועוד טעמא רבא אית ביה, הל"ך אותיות כל"ה בלא ו', הוא פירוד בין הדבקים ומתמן איתמשך מיתה לשונאי ישראל, שהוא סוד אשא תכלא דגמיר ושצי, מה שאין כן כשנהורא חיוורא שרי על נהורא תכלא, (נהורא חיוורא הוא ו' הנמשך אל הכל"ה, זה סוד ואתה הדבקים בי"י אלקיכם חיים כולכם היום (דברים ד ד), עיין בזהר (ח"א נ"א ע"ב) על זה הפסוק, על כן בכאן ההליכה לחיים הול"ך מלא ו' ו' כלה, הבן:

מ״אוהנחתם באהל מועד לפני העדו"ת (במדבר יז יט). עדו"ת מלא ו'. וכן אחר כך השב את מטה אהרן לפני העדו"ת (במדבר יז כה). הנה אמרו רז"ל במדרש (במ"ר פי"ח כ"ג) שאותו המטה היה ביד כל מלך ומלך עד החורבן. ומאין שפטו זה. נ"ל מפסוק לפני העדו"ת, היינו שהמטה יהיה מונח באהל מועד רק לפני העדו"ת, עדו"ת בגימטריא ת"פ, שאז נבנה בית המקדש ת"פ שנה ליציאת מצרים, ואחר כך יהיה ביד דוד. גם עדו"ת רמז למלכי בית דוד, נאמר בהם (מלכים ב' יא יב) ויתן עליו את הנזר זאת העדו"ת, שנאמר זה ביואש המלך שבא אחר כך להקטיר קטורת:

מ״בויעש משה כאשר צוה י"י אותו כן עשה (במדבר יז כו). הודיע הכתוב הגם שאמר הש"י שיעשה זאת למען יהיה למשמרת לאות לבל יערערו על כהונת אהרן אחיו, עם כל זה הוא יקרה מאד בעיניו לקיים ציווי הש"י מאהבת אהרן אחיו, ועשה רק כאשר צוה אות י"י. אך אף על פי כן מצוה שמפורש בה טעם צריך לכוין הטעם, והנה הש"י פירש בטעם למשמרת לאות, הנה כ"ן עש"ה וכיון הטעם, אך עיקר מגמתו לקיים ציווי הש"י:

מ״גואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם וכו' ולמבית לפרכת ועבדתם (במדבר יח ז). הנה בכאן סגול באתנ"ח, שלא כמשפט הדקדוק דצריך להיות קמץ. ונ"ל דהנה בכאן אמר אתה ובניך אתך תשמרו וכו', הנה מיירי מעבודת כהן הדיוט, שהוא בחינת חס"ד נקודתו סגול. מה שאין כן קמץ, הוא בחינת חכמה הנקרא כהן גדול, נ"ל. ועוד נ"ל דאמר בכאן תשמר"ו את כהנתכם, ומיירי משמירה בבית המקדש, בא בסגול בג' נקודות שלא כמשפטו, להורות דבג' מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש (תמיד פ"א מ"א):

מ״דכל תרומת הקדשים וכו' (במדבר יח יט). פירש רש"י מחיבתה של פרשה זו כללוה בראש וכללה בסוף ופרטה באמצע, והוא מדרש חז"ל (ספרי יח מג). אבינך לפע"ד כלל ופרט וכלל, הוא לפי החשבון נגד מדת ור"ב חס"ד (שמות לד ו), (לפי סדר בעל קרבן אהר"ן), ושמנה בגדי כהונה, הם מתחילין ממדת ורב חסד עד ונקה (שמות לד ז), נודע הדבר:

מ״הולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבודתם אשר הם עובדים בעבודת אהל מועד (במדבר יח כא). הנה על פי פשוטו יקשה הרי אה"ל מוע"ד לא היה רק במדבר, ושם לא נתחייבו עדיין במעשרות. ויש לפרש הפסוק בדרך רמז לדרכי עבודה, ולבני לו"י אותן האנשים הנלוים אל י"י ונדבקים בו, הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה, ר"ל אני נותן להם כח ויכולת בעת התגברות הדינים ח"ו בהעדר היחוד, והשכינה הקדושה היא רק בסוד נקודה ושוכבת מרגלותיו כביכול, אזי הם על ידי יחודיהם ותפילותיהם וכוונותיהם יפעלו לבנות קומתה בשלימות. (וזה כוונת רז"ל (ברכות י"ד ע"ב) לדעתי הרוצה לקבל עליו עול מלכו"ת שמים שלימ"ה דייקא), להתהוות היחוד השלם שני המאורות שוים בקומתם. וזה הנה נתתי כל מעשר בישראל, בעת אשר הכ"ל הוא רק מעש"ר (עשירי"ת היינו סוד נקודה), בישראל (זעיר אנפין), לנחל"ה (אני נותן להם כ"ח לנחל"ה, שיעשו נחל"ה, בגימטריא היחוד השלם הו"יה בהיכ"ל, אדו"ן יחי"ד, אח"ד וע"ד, תרין יחודין), ומפני מה יש להם הכח ויכולת הזה לפעול בעליונים, אזי אמר חלף עבודתם אשר הם עובדים בעבודת אהל מועד, ר"ל להיות שמחליפין עבודתם, היינו עבודת עסקי עולם הזה שאדם צריך להתעסק בהכרח, דהיינו אכילה ושתיה ומשגל ומשא ומתן, אינם מכוונים לצורך הנאתם לעבוד את עצמם להברות ולהנות את גופם, רק מחליפין כל זאת בעבודת אה"ל מוע"ד, הכל כוונתם לצורך גבוה לגרם יחודין עלאין לייחד הדודים על ידי יסוד צדיק הנקרא אה"ל מוע"ד, (אה"ל לשון בהלו נרו (איוב כט ג), מוע"ד הוא לשון אסיפה, ששם מתאספין השפעת כל האורות אסתכמותא דכל שייפין), על כן אה"ל מוע"ד גימטריא יוס"ף [או] ציו"ן ששה הויות, כי שם קיבוץ כל הו' קצוות. על כן להיות כל מעשיהם צורך גבוה, ומשליכים תענוגיהם אחר גיוום רק כוונתם לצורך גבוה, על כן הבוחן לבבות יקבל עבודתם ברצון, ויפעלו על ידי מעשיהם פעולות נוראות בעולמות עליונים, והבן):

מ״וונחשב לכ"ם תרומתכם כדג"ן מן הגר"ן וכמלאה מן היק"ב (במדבר יח כז). יש לפרש הפסוק הזה לדרכי עבודה בכל עת כי התורה נצחיות, והוא על פי הקדמות, ידוע שרז"ל (פסחים ס"ח ע"ב) כינו לתענוגי עולם הזה בתיבת לכ"ם, כידוע מפלוגתת ר' אליעזר ור' יהושע ביום טוב חציו לי"י וחציו לכ"ם, כולו לי"י או כולו לכ"ם. והנה הן אמת שגם עסקי עולם הזה אכילה ושתיה משגל ומשא ומתן, הם עבודות גדולות להצדיקים העוסקים ביחודים בעולמות עליונים כנודע. והנה רבת המון עם בראותם הצדיקים יושבים על שולחנם ואוכלים מטעמים כיד י"י הטובה עליהם, מורים לעצמם היתר לעשות כל ימיהם כחגים, וסוברים כי לא יאשמו כי זה גם כן דרך הנאות לצדיקים, ועינם הטעתם כי הצדיקים גורמים בתפילתם יחודים נוראים בעולמות, ואחר התפלה כאשר נפקתא מבי מלכא יתייהב, יושבים על שולחנם ליהנות מן נפקתא דבי מלכא, והכל לצורך גבוה והוא להם עבודה גדולה כאכילת קדשים דמשולחן גבוה קא זכו. מה שאין כן מי שתפלתו מן השפה ולחוץ דרך עראי, ואחר כך סעודתו (שהוא אוכל) מי יודע אם הוא נפקתא מבי מלכא, באפשר סיגל המאכל על ידי תחבולותיו במשא ומתן ברמיה ונדנוד גזל וחמס ושקר, הכזה יהיה עבודה לי"י. ולזה בא הרמז בתורתינו הק' ונחשב לכ"ם תרומתכם, היינו התרוממות שלכם על ידי עבודת לכ"ם, היינו עסקי עולם הזה הנקרא לכ"ם, יהיה נחשב לפני י"י בעת ובזמן כדג"ן מן הגר"ן, (יתפרש הכ"ף כדג"ן כ"ף הזמן, ופירשו כאשר הדגן וכו'), כאשר הדגן שלכם הוא מן הגר"ן, הכוונה דג"ן מרמז לג' תפלות שכל אחד י"ט ברכות בגימטריא דג"ן, (על כן באת הג' בפני עצמו, כי ג' ברכות של ג' תפילות תקנו אחר כך שהיא ברכת המינים), וגר"ן נקראת השכינה כביכול רנ"ג איברים דנוקבא, עם המפתח לדעת רבי עקיבא בבכורות (מ"ה ע"א), ועל כן נבנה בית המקדש במקום גר"ן, ורו"ת אמה של מלכו"ת באת אל הגור"ן לבועז (רות ג ו), לייסד יסוד המלכו"ת, (ועיין בספרי רגל ישרה, וצריך עיון ברמב"ם הלכות טומאת מת, עיין שם דסוף סוף פסק כרבי עקיבא ועיין בכסף משנה). ועל פי זה יאמר ונחשב לכם תרומתכם כנ"ל, כדג"ן מן הגרן, כאשר תפילתכם והנק' דג"ן, יהיה מן הגר"ן (מן השכינה הנקראת גר"ן, והיא תדבר מתוך גרונכ"ם) לתקן כל קומתה וכל איבריה, וכמלאה מן היק"ב כאשר השפע הבאה אחר התפלה במילוי הצינורות, הוא מן היק"ב היינו שפע היחוד השלם הנרמז בתיבת יק"ב אהיה הויה אדני, כלל עולם אצילות יחו"ד ברכה קדוש"ה, כאשר התפלה תהיה באופן זה, והשפע אחר כך באופן הנ"ל דתתיהב לכון על ידי תפילתכם נפקתא מבי מלכא, אזי יהיה נחשב תפילתכם לפני הבורא ית' כאכילת קדשים, העמק מאוד בדברים הללו, ותמצא בהם טעם להסמיך עבודה כזו אמקרא קודש הלזה:

מ״זוירא י"י כי סר לראות (שמות ג ד), ועוד מאמר א' כלה שעיניה יפות (תענית כ"ד ע"א), נדפס בספר בני יששכר חודש תמוז אות ד':

מ״חתנ"ו ע"ז לאלקים על ישראל גאותו (תהלים סח לה). יש לפרש תנ"ו, בגימטריא תמו"ז א"ב. (ויש לרמז וישמע משה ויפל על פניו (במדבר טז ד), ששמע שנתהווה מחלוקת בישראל, אז נתבהל כי כל זמן שהם באחדות ובשלום, אין אומה ולשון יכולה להם (תנחומא נצבים סי' א'), ולא היה נחרב בית המקדש בתמו"ז וא"ב, וכאשר שמע המחלוקת אז ויפל על (בעבור) פני"ו, היינו אותיות הפנים שהם בפני אותיות משה, נגד פני היינו אותיות שלאחריו הם תנ"ו, מנין תמו"ז א"ב, שהבין שעל ידי זה החטא יחרב בית המקדש), בהם הוא ע"ז לאלקי"ם, רצ"ל הגבורה והעו"ז למדת הדין. על ישראל גאותו, ר"ל אותו הגיאות וההתנשאות היה בשביל ישראל בכדי שיתקיימו הם, על כן שפך חמתו על עצים ואבנים באותן הב' חדשים:

מ״טאו יאמר על ישראל גאותו (תהלים סח לה). ר"ל שמדת הדין באה עבור זה שאותו שהוא על ישרא"ל, דהיינו ארי"ך כביכול נהג בגיאות והתנשאות, כי כשמסתכלין פני אריך בפני זעיר אנפין, אזי מתבטלין הדינים בסוד זק"ן מלא רחמים הסומך בזקנו, וכשאינו מסתכל ח"ו אזי מתגברים הדינים, כנודע מסוד פגם הגאוה שאומר הקב"ה אין אנ"י והו"א יכולין לדור (סוטה ה' ע"א), עיין בספר שערי גן עדן והמ"י:

נ׳בגמרא יומא (ל"ט ע"ב) אמר רבה בר בר חנה וכו' כל"ה שבירושלי"ם אינה צריכה להתבשם מריח הקטרת. וקשה דהנה רבה בר בר חנה היה כמה שנים אחר החורבן, ואם כן היה לו לומר בלשון עבר לא היתה צריכה וכו'. וגם הוה ליה למימר כלה בירושלי"ם, מהו שבירושלי"ם. ונראה דמרמז מאי דאמרו בזוהר הק' דאמירת פרשת הקטרת ממתקים גם כן הדינים, כמו שהיו ממתיקים בעובדא דקטורת ממש. והנה האמירה נקרא רק רי"ח קטרת, וריחא מלתא היא (פסחים ע"ו ע"ב) וז"ש כלה שבירושלי"ם, היינו הכלה העליונה שכינת עוזינו השוכנת עדיין בירושלים ומעולם לא זזה משם, אינה צריכה להתבש"ם ר"ל להמתיק דינים, מריח הקטרת בלבד מסתפק להמתיק דינים אפילו בלא עשיה:

נ״אי"י ברצונך העמדת להררי עז הסתרת פניך הייתי נבה"ל (תהלים ל ח). יש לפרש דהנה דוד אמר זה המזמור בסיפור טובתו ית' איך העלהו מדלותיו ועניו כמובן מתוכן המזמור, והנה אגב זה מספר איכיות היסורין מהיכן באים, הלא מדרך הטוב להטיב. אבל באמת הכל הוא לטובה, והנה באים מאיכות צמצום הראשון כביכול, שנתצמצם אור אין סוף ב"ה בכדי שיקנו העולמות קנין ולא יתבטלו ממציאותם באורו ית'. והנה מצמצום אור בא הדין כביכול, והגם שהצמצום הראשון הוא חסד גמור ורחמים בכדי שיתהוו העולמות, עם כל זה בהתפשטות ענין הצמצום מעולם ועד עולם עד גשמיות עולם הזה, בא ממנו הדין בעת הסתר פנים ח"ו, והוא דהנה הצמצום היה כדי שיתהוו הכלים של העולמות ולא יתבטלו, ואחר כך נתפשט אור אין סוף ב"ה כביכול בתוך כל עלמין כפי כח כל אחד מהעולמות, והתפשטות הזה הוא רחמים וחסדים גדולים. והנה מסר הש"י לנו תורתו עצות מרחוק תרי"ג עיטין, אשר על ידי זה יהיה יכולת בידינו להנות מאורו ית' כל אחד כפי כוחו, וכאשר האדם סר ח"ו מדרכי התורה, אזי אינו יכול ליהנות מההתפשטות רק מהצמצום, שמצד הצמצום הוא הדין בגשמיות העולם הזה, והבן מאד כי דברים עמוקים המה, וזה נקרא הסתר פנים כביכול. והנה ההתפשטות הוא השם הויה ב"ה המתפשט בכל הנבראים, והסתר פנים נקרא כביכול שהשם הויה מסתתר כביכול במלבושיו, והם אותיות שלפניו ואחריו, אבל ח"ו לא יצוייר הסתלקות הויה, דאם כן תיכף יעדרו כל העולמות, רק הסתר פנים כנ"ל. והנה הויה עם אותיות שלפניו שהם טדה"ד, ועם אותיות שלאחריו שהם כוז"ו, בגימטריא פ"ז, שהוא בגימטריא לבנ"ה, בכס"ה ליום חגינו (תהלים פא ד), בעת הדין לבאי עולם שעוברין לפניו כבני מרון לפקוד על איש כדרכו, ואז לבנ"ה מסתתרת במיעוט האור ממנה (ר"ה ח' ע"א) , ואז נבהלי"ם הנבראים ונפחדים מאימת הדין שהוא בגימטריא נבה"ל. ובזה תבין י"י ברצונך, ר"ל אתה הש"י ברצונך היינו ברצון הקדום בעת הבריאה, העמד"ת ר"ל צמצמ"ת מלשון עמד"ו במקומם, והיינו צמצום, וזה היה להרר"י ע"ז, בכדי לתת תוקף ועוז להררי, דהיינו הכלים שנקרא הרים המגבילים על התהום והמים בתוקפם וגשמיותם, ואם כן זה היה חסד גמור הצמצום הראשון, והיה כביכול בהכרח להיות לטובת העולמות, ואף על פי כן מצד זה נמשך כשהסתרת פניך, דהיינו התפשטות שם הויה ב"ה כשנסתר באותיות שלפניו ואחריו, הייתי נבה"ל, טדה"ד הוי"ה כוז"ו בגימטריא נבה"ל, והבן מאד ומאד ותראה פלאות: