אהבת חסד, חתימת הספרAhavat Chesed, Epilogue
א׳הנה ידעתי גם ידעתי, כי הרבה אנשים יחשבו ויאמרו: היום בזמננו, בלאו הכי מאד נתחזק מדת הצדקה וחסד בעולם. ומה יש עוד לדבר בזה? אף אני אשיב ואמר להם:
1
ב׳א. דידוע דחיוב צדקה וחסד תלוי לפי המקבל ולפי הנותן, הינו לפי המקבל - לפי גדל צרך ההכרח שיש לו בזה. כי התורה אמרה (דברים ט"ו ח'): "פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו". ובימים הראשונים היה "די מחסרו" בדבר מועט, והיום המלבושים והמנעלים והדירה ושאר צרכי הגוף הכל ביקר. ויתבונן האדם בעצמו בעניני הוצאותיו, ויראה שהיום עלו כפלי כפלים מבראשונה בכל דבר, וממילא החיוב "כדי מחסורו" הוא גם כן הרבה יותר. וכן לענין חסד, שנצטוינו גם כן במצות עשה להלות לעני, כמו שאמר הכתוב (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך"; ונאמר (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו", שהוא כולל גם כן הענין הזה, כמו שנתבאר לעיל (בחלק ראשון) בפרק א' (סעיף א'), הוא גם כן ככה: שבימים הראשונים שהיה האדם צריך למחיתו דבר מועט, היה די כשהיה מלוה אותו דבר מועט, שבזה המעט שהלוהו היה די לו להשתכר כדי להחיות נפשו ונפש ביתו, והיה מקים בעל הבית בזה מה שאמרה התורה: "והחזקת בו"; מה שאין כן כהיום, שההכרחיות הוא הרבה יותר, וגם הרוח כהיום הוא קטן מאד מכל עסק, ממילא צריך האדם כסף יותר לפרנסתו כדי להחיות נפשו. וגם תלוי לפי הנותן, דידוע דחיוב הצדקה תלוי בכל אחד לפי מה שהוא - על בעל הבית החיוב הרבה יותר מעל העני [דאף העני הוא מחיב בצדקה, כדאמרינן בגטין ז':], ועל העשיר החיוב יותר מעל בעל הבית, ועל מי שהוא עשיר מפלג החיוב הרבה יותר. ויציר ששניהם עושין פעלה אחת מפעלות הטוב זה משתבח בזה ומקבל שכר, וזה נגזר עליו שיכלה ממונו עבור זה. והוא, מפני שאצל זה היתה הנתינה קטנה מאד לפי ברכתו שהשפיע לו השם יתברך. וכהא דאיתא בכתבות ס"ו: אצל נקדימון בן גוריון, אף שהיה אדם גדול מאד, שהוא אחד מהשלשה שהיו בעולם שנקדרה החמה בעבורן, כדאמרינן בתענית כ'. והיה עושה הרבה צדקה וחסד עם ישראל [עין שם בכתבות ובתענית]. אפילו הכי נגזר על ממונו שיכלה, מפני שלא עשה לפי ערך עשרו, כדאמרינן שם בגמרא. ואם כן לפי זה פשוט, שלא נוכל לדמות לענין ערך החיוב זמננו זה להזמן שמלפנים. כי מלפנים לא היה מצוי עשירות בעולם כמו בזמננו, שמצוי ברוך השם עשירים גדולים ובעלי בתים חשובים הרבה יותר מהדורות הקודמים. [וכל אחד יוכל להבחין זה בעירו, כי כמי שהיה מלפנים במדרגת בעל הבית, הוא עתה נחשב בין אנשים לעני גמור; ומי שהיה אז עשיר, אינו עתה אפילו במדרגת בעל הבית, בכל עיר ועיר לפי ערכה. ואף שיש עתה גם כן עניים הרבה יותר נגד זה, הלא זה גופא מוסיף יותר חיוב על העשירים לעזרם בעת דחקם]. ואם כן איך נוכל לאמר שחיוב הצדקה שוה עתה כמו מלפנים?
2
ג׳ב. בימים הראשונים שהאדם היה מצמצם הנהגת מחיתו מאד, ולא היה מוציא שום דבר על איזה ענין יתר, כי אם על הכרחיות, היה די במעט המעות שהכין לצדקה וחסד לצאת ידי המצוה על פי הדחק; מה שאין כן כהיום, שמצוי, בעונותינו הרבים, שהרבה והרבה מהמעות הולכין על יתרונות מתענוגי בני האדם במלבושים יקרים ודירות יקרות ורבוי המשרתים וכהאי גונא, לא תהא מדת צדקה וחסד, שהיא חיי האדם והצלתו בעולם הזה ובעולם הבא, קל בעיניו מאחד מיתרונותיו. ודברינו מרמז במה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ויגש פרשה צ"ג י'), שלעתיד לבוא יוכיח הקב"ה את כל אחד ואחד לפי מה שהוא. ובאמת כאשר נשאל לכל אחד ואחד על הנהגתו בהוצאת ביתו, שהוא מתנהג כעשיר, ורב הוא יתר מכפי ערכו, תרוצו נכון לפניו, שאי אפשר לגרע מהנהגת הבית מאומה, והוא בוטח בה' שיעזרנו על זה. ואלו כשבא לפניו ענין צדקה וחסד, הוא מאמץ לבו וקופץ ידו, ועושה את עצמו לעני ודל, ואינו נותן אף לפי ערכו. ועל ענין כזה אמר הכתוב (משלי י"ג ז'): "יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב". [הינו: יש שהוא עושה את -עצמו כעשיר, ובאמת אין כל, ויש שהוא מתרושש, הינו שלענין צדקה וחסד הוא עושה עצמו כמתרושש ויורד מנכסיו, ועדין הון רב תחת ידו].
3
ד׳ג. ידוע שכח הצדקה והחסד מגביר מדת הרחמים, וכמו שאמרו חז"ל (שבת קנ"א:) על הפסוק (דברים י"ג י"ח): "ונתן לך רחמים ורחמך" - כל המרחם על -הבריות, מרחמין עליו מן השמים. וכהיום שאנו רואין בעינינו, שמ-דת -. הדין גוברת מאד בעולם מדי יום ויום בכמה מחלות ומיתות משנות וחסרון השפעה בעולם, עד שאין לך יום שאין קללתו מרבה מחברו, כמה צריך להרבות בצדקה וחסד, אולי על ידי זה נזכה לכפות את כח הדין, ויתמלא ר -חמים בעולם וכמו שנתבאר בחלק ב' בפרק ג', עין שם.
4