אהבת חסד, חלק ראשון, דיני תשלומי שכר שכיר, פתיחהAhavat Chesed, Part I, Laws of Wages, Introduction
א׳עוד ראיתי לחבר אל ההלכות דין תשלומי שכר שכיר, מפני שהוא דבר העומד ברומו של עולם, שיש על זה כמה וכמה לאוין מפרשין בתורה, ויש בני אדם מזלזלין בהם, בעונותינו הרבים, ונקל להם לאחר את התשלומין בשביל איזה סבה קלה, כגון: שמתעצל לילך ולקח את ממונו, שהניח ביד אחרים, או לילך ולפרט את המטבע הגדולה שיש לו בשביל לשלם להשכיר בזמנו. ומן הדין מחיב בכל זה, אפילו אם הפועל עשיר, וכל שכן אם הפועל עני, כמה מחיב בעל הבית לראות לשלם לו בזמנו, כדי שיהיה לו במה לחיות הוא ואנשי ביתו.
1
ב׳וכמה דכתיב בקרא בפרשה תצא (דברים כ"ד ט"ו): "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא". לך נא ראה מה דאיתא בזהר הקדוש פרשת ק ים (ויקרא י"ט י"ג): "לא תלין פעלת שכיר". אמאי? אלא מקרא אחרא אשתמע (מפסוק אחר נשמע מובן), דכתיב: "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו". "לא תבוא עליו השמש" - אזדהר דלא תתכנש בגינוי לעלמא עד לא ימטי זמנך לאתכנשא, כמה דאת אמר (הזהר שלא תאסף בגללו לעולם, לפני שהגיע זמנך להאסף, כמו שאתה אומר) (קהלת י"ב ב'): "עד אשר לא תחשך השמש וגו'". מהכא אוליפנא מלה אחרא: מאן דאשלים לנפשא דמסכנא אפילו דמטו יומוי לאסתלקא מעלמא, דשא בריך הוא אשלם לנפשה ויהיב לה חיין יתיר (מכאן למדנו דבר אחר: מי שמשלים לנפש העני, אפילו הגיעו ימיו להסתלק מהעולם, הקדוש ברוך הוא משלים לנפשו, ונותן לו חיים יתרים.). "לא תלין פעלת שכיר". תא חזי: מאן דנטיל אגרא דמסכנא, כאלו נטיל נפשה ודאנשי ביתה. הוא אזער נפשיהו, דשא בריך הוא אזער יומוי ואזער נפשה מההוא עלמא. דהא כל אנון הבלים דנפקי מפמה כל ההוא יומא, כלהו סלקין קמה ד דשא בריך הוא וקימין קמה. לבתר סלקא נפשה ונפשיהו דאנשי ביתה וקימין באנון הבלים דפמה. וכדין אפילו אתגזר על ההוא בר נש כמה יומין וכמה טבן, כלהו מתעקרן מנה ומסתלקי מנה.
2
ג׳(בוא ראה, מי שלוקח שכר העני, כאלו לוקח נפשו. הוא הקטין נפש העני - הקדוש ברוך הוא מקטין (גורע) ימיו, שמקטין נפשו מהעולם ההוא. שהרי כל אותם הבלים, שיוצאים מפיו כל היום ההוא, כלם עולים לפני הקדוש ברוך הוא ועומדים לפניו. ואחר כך עולה נפשו ונפשותם של אנשי ביתו, ועומדים באותם הבלים של פיו, ואז אפילו נגזר על בן האדם ההוא כמה ימים וכמה טובות, כלם מתעקרים ממנו ומסתלקים ממנו).
3
ד׳ולא עוד, אלא דנפשא דילה לא סלקא לעילא. והינו דאמר רבי אבא: רחמנא לשיזבן מניהו ומעלבוניהו ואוקמוה: (ולא עוד אלא שנפשו אינה עולה למעלה. וזהו שאמר רבי אבא: ה' יצילנו מהם ומעלבוניהם. והעמידוה, כלומר, ופרשוה כבר:) אפילו עשיר הוא. "ואליו הוא נשא את נפשו" דיקא, אפילו מכל בר נש נמי וכל שכן מסכנא. והינו, דהוה רב המנונא עביד: כד הוה ההוא אגיר [אותו שכיר יום] מסתלק מעבידתה, הוה יהיב לה אגרה ואמר לה: טול נפשך דאפקידת בידי, טול פקדונך. ואפילו אמר יהא בידך, דאנא לא בעינא לסלקא אגרי, לא הוה בעי. אמר: פקדונא דגופך לא אתחזי לאתפקדא בידי, כל שכן פקדונא דנפשא. דהא פקדונא דנפשא לא אתיהיבת, אלא לקודשא בריך הוא,
4
ה׳שאפילו הפועל עשיר הוא [אסור להלין שכרו], ואליו הוא נושא את נפשו כמשמעו, אפילו מכל אדם וכל שכן עני, וזהו שרב המנונא עושה, כשהיה אותו שכיר מסתלק מעבודתו, היה נותן לו שכרו ואומר לו: קח פקדונך. ואפילו אומר השכיר: יהא בידך, שאינני רוצה לקבל שכרי, לא רצה, ואומר: פקדון גופך אינו ראוי להפקד בידי, כל שכן פקדון הנפש, שהרי פקדון הנפש אינו נתן רק לקדוש ברוך הוא, דכתיב (תהלים ל"א ו'): "בידך אפקיד רוחי וכו'", עין שם עוד.
5
ו׳והנה הפסוק הנ"ל שהבאנו הלא מזהיר, אפילו אם הוא משלם לו, אך שמאחר את תגמולו, ואינו משלם לו בזמנו. וכל שכן אם הוא עושק שכרו לגמרי, ואינו משלם לו, או שפוחת לו ממה שהשוה אתו בתחלה, אפילו פרוטה אחת, דהוא גזלן גמור, ועובר על (יקרא י"ט י"ג): "לא תעשק את רעך ולא תגזל וגו'", כדאיתא בגמרא (בבא מציעא ס"א. וקי"א:). וגם בידי הנביאים הזהיר השם יתברך על זה מאד ואמר (מלאכי ג' ה'): "וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעשקי שכר שכיר וגו'". ומה שאמר "וקרבתי וגו' עד ממהר", הינו שהקדוש ברוך הוא בעצמו הוא הדין והוא העד על זה למהר להנקם מהעושק שכר שכיר, וכדאיתא בסכה (כ"ט:): בשביל ארבעה דברים נכסי בעל הבית יורדין לטמיון: על כובשי שכר שכיר ועל עושקי שכר שכיר וכו'. [כובשי - שמדחהו בלך ושוב; עושקי לגמרי גוזל שכרו. רש"י]. ובעונותינו הרבים, יש אנשים שנקל להם לפחת להשכיר משכרו, ולא ידעו כי בנפשם הוא, שעוברים על לאוין דאוריתא. גם מצוי, בעונותינו הרבים, אצל איזה אנשים, שהשכיר דופק על פתחיהם לילה ויום, ואין שומע לו, ובפרט אם העסק הוא על איזה דבר קטן. ולא יתנו לב שבדיני התורה אין חלוק בין דין של פרוטה לדין של מאה מנה. והרבה מהם, שהם אנשים ישרים ובעלי מדות טובות ומקימים שארי מצות התורה כדת וכהלכה, והמצוה הזאת של תשלומי שכיר בזמנו רפויה בידם, בעונותינו הרבים, אפילו במקום שנוגע לטרחא בעלמא.
6
ז׳והתבוננתי שכל זה בא להם מצד מעוט וחסרון ידיעה בהלכה זו. שאלו ידעו מזה, בודאי היו מזרזים לשלם בזמנם כדי לקים בזה המצות עשה של "ביומו תתן שכרו". [וגם שלא לעבר על הלאוין שיש בענין זה]. כמו שכל אחד מישראל מזדרז לקים שארי מצות התורה התלויים בזמן, כשופר וסכה ולולב וכיוצא בזה. האם ראית לאחד מישראל, שיניח מלברך על השופר והלולב עד הלילה? ואדרבא, כל אחד מישראל מקדים את עצמו לקים המצוה בבקר ושמח על זה, על שזכה לקים מצות הבורא יתברך כדין. ואלו במצוה זו, שהיא גם כן מצות עשה דאוריתא, והוסיפה התורה גם כמה לאוין בענין זה, כמה מתגבר היצר בזה. בגלל כן נתתי אל לבי והתבוננתי בעזרת ה' יתברך, החונן לאדם דעת, וקבצתי את כל הפרטים המצויים בהלכה זו, כדי שיזדרז כל אחד לקים המצוה כדת וכהלכה. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי:
7