אהבת חסד, חלק שלישיAhavat Chesed, Part III

א׳בו יבאר גדל מצות הכנסת אורחים
אמרו חז"ל (סכה מ"ט:): בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה: שהצדקה בממונו; גמילות חסדים - בין בגופו, בין בממונו. צדקה לעניים; גמילות חסדים - בין לעניים, בין לעשירים. צדקה לחיים; גמילות חסדים - בין לחיים, בין למתים. והנה בשני חלקים הראשונים דברנו מענין גמילות חסדים שבממונו, ועתה בחלק הזה נדבר בעזרת ה' מענין גמילות חסדים שבגופו. דע דגמילות חסדים שבגופו כולל כל הדברים שאדם מיטיב לחברו, על ידי שהוא מטריח גופו לזה. והוא - הכנסת אורחים [שמצותו הוא ההשתדלות אודותם לקבלם בפנים יפות, אפילו אם אינם צריכים לטובתו, וכדלקמן] ובקור חולים; משמח חתן וכלה והלוית המת וקבורתו והספדו ונשיאת מטתו, ועוד כמה וכמה ענינים, אשר נבארם אם ירצה ה' לקמן. ומתחלה נבאר גדל מצות הכנסת אורחים וגדל שכרו עבור זה, ואחר כך נבאר את אפן ההנהגה, שצריך להתנהג בזה עמהם.

ב׳כמה חביבה מצות הכנסת אורחים לפני השם יתברך, שנכתבה פרשה שלמה בתורה (בראשית י"ח א') המדברת מענין זה, והיא לאות לנו, שנתחזק בזה גם כן כל ימי חיינו. וכמו שמצינו, שתכף אחר מעשה זו, שבח אותו הכתוב (שם י"ט), עבור שיצוה את בניו גם כן לילך בדרך צדקותיו. איתא בגמרא (שבת קכ"ז.): אמר ר' יוחנן: גדולה הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש. ורב דימי מנהרדעא אמר: יותר מהשכמת בית המדרש, עין שם ^*הג"ה. והנה לפי זה, אם השכים לילך לבית המדרש, ונזדמן לו אורחים - מוטב יותר שיתעסק במצוה זו. ונראה דהני מלי, כשאין לו בביתו מי שיקבלם כהגן. [ולפעמים אם האורחים הם נכבדים ביותר, נכון שהוא בעצמו ישמש לפניהם לכבודם]. דאי לאו הכי, הלא קימא לן ביורה דעה סימן רמ"ו (סעיף י"ח), דאם נזדמן לפניו מצוה כשהוא עוסק בתלמוד תורה, ותוכל המצוה להעשות על ידי אחרים, אין מבטלין מתלמוד תורה. ובודאי דאפילו כשעדין לא התחיל ללמד, גם כן דינא הכי דאין מבטלין מתלמוד תורה, דהא ידוע דתלמוד תורה נגד כלם. וגם דהא בגמרא פרק קמא דמועד קטן (ט':) יליף זה מקרא, ד"וכל חפצים לא ישוו בה" (משלי ח' י"א); והינו, חפצי שמים. ואם כן בודאי תלמוד תורה עדיף ממצוה בכל גוני, אם אפשר לה להעשות על ידי אחרים; דאי לאו הכי, הלא שוה לתורה. ומדלא חלקו הפוסקים בין מצוה למצוה, שמע מנה, דאפילו בהכנסת אורחים גם כן דינא הכי. וגם הקרא כולל כל החפצים בענין אחד, ואמר דכלם לא שוו בה. ואף על גב דאיתא בכתבות י"ז; דמבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, והינו, אפילו ביש לו מתעסקין לקבורה ועוד הרבה יותר, כדאיתא שם בגמרא. התם הינו טעמא, כיון דהוא קרי ותני, כבוד התורה הוא שיהיה נטילתו כנתינתו, עין שם בגמרא. וכן למאן דמתני, דאין לו שעור כבוד התורה הוא בכך. ולמאן דלא קרי ותני, באמת דינא הוא, דאם יש לו מתעסקין כדי קבורה, שוב אין לבטל עבורו, כמו שכתבו הפוסקים. ואף על גב דקבורה הוא מצות עשה דאוריתא, וההתעסקות בענין זה הוא גדול מאד, והוא גמילות חסד של אמת, אפילו הכי, כיון שהמצוה תוכל להעשות על ידי אחרים, ויש לו אנשים כל צרכו לענין זה - אין מבטלין; והכי נמי בעניננו. וכן מה דאמר שם, דמבטלין להכנסת כלה, הלא מסים שם הבריתא במה דברים אמורים וכו', אבל יש עמו כל צרכו - אין מבטלין; והכי נמי בעניננו.. עוד איתא בגמרא (שם): גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה, שנאמר (בראשית י"ח ג'): "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך" [הינו, שהניחו והלך לקבל אורחים, ואמר לשכינה שימתין, ולא יעבר עד שיחזר]. גם היא אחד מהדברים, שאדם אוכל פרותיהן בעולם הזה, והקרן קימת לו לעולם הבא (שם). וכן יתר המעלות הטובות, שאדם זוכה על ידי דבקותו במדת החסד, זוכה גם על ידי זה, כי הוא גם כן בכלל גמילות חסדים, כדאיתא בגמרא (שם קכ"ז:). ונשואי רבקה ליצחק זמן ה', אשר הוא גדול העצה ורב העליליה, שיבוא הסבה על ידי שקרבה את עצמה לאורח, כמו שכתוב (בראשית כ"ד י"ד): "והיה הנערה אשר אמר אליה וגו', אתה הכחת לעבדך ליצחק". וכפרוש רש"י שם: ראויה היא לו, שהיא גומלת -חסדים וכו'. מכל זה אנו למדין, לכמה מעלות יכול האדם לבוא על ידי קיום מצוה זו בלב טוב כראוי, וכמה שהיה במעשה דרבקה, שהיא הוסיפה בכמה דברים על בקשתו, עין שם בקרא. גם זוכה עבור מצוה זו, אם הוא מחזק בה, לבנים, כדאיתא בתנחומא פרשת תצא (סימן ב'). וזהו מה שרמזה התורה במעשה דאברהם אבינו, שלאחר שאכלו, אמר המלאך (בראשית י"ח י'): "שוב אשוב וגו' והנה בן לשרה אשתך".

ג׳ומסתברא, דהאי, 'במה דברים אמורים' דבריתא אכלהו קאי. [ואחר כך מצאתי ב'שיטה מקובצת' שם, דיש דעות בזה אי קאי ה'במה דברים אמורים' אזה גם כן, עין שם הטעם, והוא לא שיך בעניננו]. ואף על גב דמשמע בגמרא (בבא מציעא פ"ו:), דמה שהשתמש אברהם אבינו בשלוחו לקח -מים, שאמר (בראשית י"ח ד'): "יקח נא מ-עט -מים" פחת בזה את המצוה. ושלם לו הקב"ה גם כן על ידי שליח. התם, כיון דבלאו הכי היה מכרח לבטל מן התורה בשביל האורחים [כי אצל אברהם אבינו היה שיך כל עניני התורה, כי נתגלה לו הכל בנבואה, כדכתיב (בראשית כ"ו ה'): "עקב אשר שמע אברהם בקלי וגו' חקותי ותורתי", וכמו שפרש רש"י שם], טוב יותר שהכל יעשה בעצמו, כי מצוה בו יותר מבשלוחו, כדאיתא בקדושין (מ"א.). אי נמי, כיון שהאורחים היו נכבדים ביותר, כי היו מלאכים, ונתלבשו בדמות אנשים, נכון שהוא בעצמו ישמש הכל לפניהם לכבודם. ואף על גב דהוא לא ידע מזה, מכל מקום לקיחת המים שהיה על ידי שליח, לא היה לפי כבודם, ועל כן לא היה עבור זה שכרו כל כך גדול. גם הכנסת אורחים דאברהם אבינו שאני, שהקריא על ידי זה שמו של הקדוש ברוך הוא בפי כל בריה, כמו שדרשו חז"ל (סוטה י'.) על הפסוק (בראשית כ"א ל"ג): "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם אברם בשם ד' אל עולם". על כן כל פעלותיו בזה הוא בכלל תורה, שהודיעם על ידי זה יחודו של הקב"ה והשגחתו על העולם. ומכל מקום בכמה דברים אנו למדים מהכנסת אורחים דאברהם אבינו, מדשבח אותו הכתוב לבסוף עבור מדת הצדקה שלו כדכתיב (בראשית י"ח י"ז): "וד' אמר המכסה אני מאברהם וגו'; (שם י"ט): "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' לעשות צדקה ומשפט". משמע דטובת הצדקה שהיטיב עם האורחים הוא גם כן ענין גדול ונורא. ועין לעיל בפתיחה בהג"ה (ד"ה ולכאורה), במה שבארנו את הפסוק הזה.

ד׳ודע עוד, דמצות הכנסת אורחים נוהג אף בעשירים, כמו שכתב בספר 'יש נוחלין' בשם המהרי"ל. ואף שאין צריכין לטובתו, אפילו הכי, הקבלה שמקבל אותם בפנים יפות, ומשתדל לשמשם ולכבדם לפי כבודם - היא מצוה, וכל שכן אם האורחים הם עניים, היא מצוה כפולה, שמקים בזה גם מצות צדקה, וכמו שכתב בספר הנ"ל בהג"ה עין שם. [ובעונותינו הרבים, נהפוך הוא; דכשבא רעהו עשיר אצלו - יכבדנו בכל הכבודים ובשמחה ולב טוב; וכשבא אצלו איש עלוב ונכה רוח, שמקים בזה (ישעיה נ"ח י'): "ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך וגו'" - אין שמח בו כל כך, ולפעמים גם בלב עצב]. ואיתא (ביורה דעה סימן רנ"ו סעיף קטן א') בש"ך בשם המרדכי, דכופים בני העיר זה את זה להכניס אורחים ולחלק להם צדקה. ומה שמאכיל אדם לעני על שלחנו, נחשב כקרבן במזבח, כדאיתא בחגיגה כ"ז.: ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו: בזמן שבית המקדש קים, בית המקדש מכפר עליו [על ידי הקרבנות], ועכשו שלחנו של אדם מכפר עליו. ואיתא במסכת דרך ארץ רבה פרק ב': הרחמנים ומאכילי רעבים ומשקי צמאים ומלבישי ערמים ומחלקי צדקות עליהן הכתוב אומר (ישעיה ג' י'): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו". ובפרט אם הוא מארח תלמיד חכם בתוך ביתו שכרו הרבה מאד יותר על זה, כדאיתא בברכות (י':): אמר ר' יוסי בר' חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב: כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו, ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו - מעלה עליו הכתוב, כאלו מקריב תמידין. כתיב הכא: "תמיד", וכתיב התם [בשונמית, שהיא היתה מהנית לאלישע] (מלכים ב', ד' ט'): "עבר עלינו תמיד". ומי שאינו רוצה להנותו מנכסיו חס ושלום - ענשו גדול, כדאיתא בחלק (סנהדדין צ"ב.): אמר ר' אלעזר: כל מי שאינו מהנה תלמיד חכם מנכסיו - אין לו ברכה, שנאמר וגו', עין שם.

ה׳אמרו חז"ל (סנהדרין ק"ג:): גדולה לגימה [אכילה שמאכילין לאורחים], שמרחקת את הקרובים, ומקרבת את הרחוקים, ומעלמת עינים מן הרשעים, ומשרה שכינה על נביאי הבעל, ושגגתה עולה זדון. מרחקת את הקרובים - מעמון ומואב [שקרובים לישראל, שבאו מלוט בן אחי אברהם, ורחקן המקום, שלא יבואו בקהל, משום שלא קדמו אותם בלחם ובמים, כדכתיב בקרא (דברים כ"ג ה')]. ומקרבת את הרחוקים - מיתרו, דאמר ר' יוחנן: בשכר (שמות ב' כ'): "קראן לו ויאכל לחם", זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית, שנאמר וגו'. ומעלמת עינים מן הרשעים [שלא להביט ברשעו לשלם לו כדרכו הרעה] ממיכה [שעשה את הפסל, וכדכתיב בשופטים (י"ז ד')], דאמר רבה בר מרי: שמעתי, מפני מה לא מנו את מיכה [בהדי ארבעה הדיוטות, שאין להם חלק לעולם הבא].? מפני שפתו מצויה לעוברי דרכים, שנאמר וגו'. ומשרה שכינה על נביאי הבעל וכו', דכתיב (מלכים א', י"ג כ'): "ויהי הם בים וגו'" [דעדו הנביא נתנבא על המזבח בית אל שיחרב, מפני שהעמיד בו ירבעם העגלים. ובא נביא השקר והטעהו לעדו, והשיבו לבית אל, והעבירו על מצות הקדוש ברוך הוא, שאמר לו, "לא תשוב לבית אל", והאכילו. ובזכות שהאכילו, שרתה עליו שכינה, שנאמר (שם): "ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו", להאכילו אצלו]. ושגגתה עולה זדון - דאמר רב יהודה אמר רב: אלמלי הלוהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם [לשון לויה, כלומר, כשהיה מדבק בדוד שתי ככרות לחם, לא היה צריך דוד לשאל לחם מכ -הני נב, ולא היה דואג מלשין עליהם לפני שאול], לא נהרגה עיר הכהנים, ולא נטרד דואג האדומי, ולא נהרג שאול ושלשת בניו. מכל זה אנו למדין גודל הזהירות שיש לו לאדם להיות בזה, שלא להעלים עין ממצות הכנסת אורחים; ובשכר זה יציל אותו הקב"ה וכל זרעו מתלאות העולם.

ו׳בו יבאר איך להתנהג עם האורחים
הנה ראה ראינו, שהתורה הרחיבה לספר בענין הכנסת אורחים של אברהם אבינו, איך היתה בכל פרטיו; מה שלא מצינו כן בכל חלקי התורה, שקים אברהם אבינו, שספרה רק בדרך כלל שקים כל התורה, ואמרה (בראשית כ"ו ה'): "עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקו-תי ותורתי". ואלו הכנסת אורחים, שהיא גם כן בכלל מצות (דברים כ"ח ט'): "והלכת בדרכיו" - שהוא לגמל חסד ולהיטיב לזולתו - בארה התורה ברחבה. שמע מנה (מובן מזה), שכונת התורה להורות לנו ללמד מאבינו הזקן, איך להתנהג עם האורחים. ועל כן נראה ללקט מענין הפרשה קצת דברים שיהיה שיך גם לנו. הנה בתחלת הפרשה ספרה לנו התורה, איך שהוא היה עדין חולה ממצות מילה שלו, ואף על פי כן היה יושב פתח האהל בעת החם, אולי יראה מרחוק איזה עובר ושב ויכניסו בביתו. וכאשר ראם, רץ לקראתם, ונשתטח לפניהם, וידבר להם דברים רכים, אולי יוכל להכניסם בביתו. [ואף על פי שאין מדרגתנו לקים באפן זה, על כל פנים נלמד מזה, שצריך לתור אחריהם ול-קבלם בחבה יתרה, כמו שהיה בא לפניו עשיר גדול, שיכול להרויח ממנו הרבה]. אחר כך ספר לנו הכתוב, איך שאברהם אבינו צוה אחר מים, כדי שירחצו רגליהם. ובפשוטו, כי פעמים על ידי הדרך הרגלים מלכלכים בטיט ובאבק, לכך הושיט להם מים ל-נקותם, וכן כל כהאי גונא (כיוצא בזה). [מזה נלמד גם אנחנו, שלבד אכילה ושתיה צריך להכין מים עבור אורחים]. אחר כך בקש אברהם אבינו להאורחים, שבתוך כך שיכין להם איזה דבר לאכל, ישענו תחת האילנות, כי שם טוב להיות בצל, וינפשו שם מטרח הדרך. [מזה נלמד, שטרם שיכינו להאורח לאכל, יבקשו לו להשען ולנפש מטרח הדרך]. גם התבונן אברהם אבינו, שאין רצונם להתאחר אצלו ולהטריח אותו, על כן אמר: ^*ואגב נבאר מה שאמרו חז"ל (בבא מציעא פ"ו:): כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכים בעצמו, עשה הקב"ה לבניו בעצמו; וכל מה שעשה להם על ידי שליח, עשה הקב"ה לבניו על ידי שליח. (בראשית י"ח ז'): "ואל הבקר רץ אברהם" - (במדבר י"א ל"א): "ורוח נסע מאת ד' ויגז שלוים מן הים". "ויקח חמאה וחלב" - (שמות ט"ז ד'): "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". "והוא עמד עליהם" - (שמות י"ז ו'): "הנני עמד לפניך על הצור וגו"'. "יקח נא מעט מים" - "והכית בצור וגו"'. ולכאורה קשה, וכי בשביל שאמר פעם אחת "יקח נא מעט מים", צריך לתת מים לששים רבוא אנשים משך ארבעים שנה וכן בשביל שנתן חמאה וחלב, נצרך לתת לחם ומזון לששים רבוא אנשים משך ארבעים שנה וכן לשאר דברים. ועל כרחך שהוא רק בחסדו של הקב"ה, ואם כן למה צריך לתלות בזכות אבינו הזקן אבל באמת ניחא, דאברהם אבינו לא פעם אחת התנהג כך, כי אם כל ימי חייו התנהג כך לחזר אחר אורחים, ופתח פנדק לכל (כמו שאמרו בסוטה דף י'.). ואיתא באבות דרבי נתן פרק ז', דאברהם יושב ומהדר בעולם [רוצה לומר, מחזר אחר אורחים], וכשימצא אורחין, מכניסן בתוך ביתו: את שאין דרכו לאכל פת חטין - האכילו פת חטין; את שאין דרכו לאכל בשר - האכילו בשר; ואת שאין דרכו לשתות יין - השקהו יין. ולא עוד אלא עמד ובנה פלטרין גדולים על הדרכים, והניח מאכל ומשקה, וכל הבא ונכנס - אכל ושתה וברך לשמים. לפיכך נעשית לו נחת רוח, וכל שהפה שואל, מצוי בתוך ביתו של אברהם וכו', עין שם. אלא דמכל מקום היה יכול מדת הדין לטען, שאין לשלם עבור כל זה שכר טוב; כי אף שהמחשבה שלו טובה למאד, מכל מקום פעלתו איננה פעלה שלמה, כי כל סביביו היו אז עובדי גלולים; ומה גם מתחלה שהיה דירתו לא רחוק מסדום ועמורה אדמה וצבים, וכל האורחים היו מאותן העירות. [וכמו שפרש רש"י על הפסוק (בראשית כ' א'): "ויסע משם אברהם ארצה הנגב", שהוא משום שראה שחרבו הכרכים, ופסקו העוברים ושבים]. ואף דמה היה יכול אברהם אבינו לעשות ! כי לא היו עדין עניים מהגנים בעולם לגמל עמהם חסד, כי עם אשר בחר ד', עדין לא נבראו, מכל מקום עבור מה לשלם שכר טוב גם כן אין. כי אף שאחר האכילה ברכו לשמים, מכל מקום האנשים שנשארו דבוקים לד' כרצון אברהם, מועטים היו. מה עשה הקדוש ברוך הוא הזמין לו בתוך הכנסת אורחים שלו יקירי כל הנבראים שבעולם, והם מלאכים קדושים, ולעיניו נדמו לו כשאר אורחים שהרגל בהם תמיד, והוא כערביים; ורץ לפניהם, והכין להם מים ומזון, וקרב אותם למאד כדרכו הטוב תמיד. ואם כן בזה יש מחשבה וגם מעשה לטובה. ולנבראים חשובים כאלו חשב הקדוש ברוך הוא כל טרחה וטרחה שלו, ושלם עבורם לדורותיו הבאים אחריו. היוצא מדברינו, דמי שהרגל לעשות טוב וחסד בעולם, הקדוש ברוך הוא -מזמין לו בתוך פעלותיו ענינים נשגבים, אשר על ידם יזכה לכל טוב בעולם הזה ובעולם הבא. וכל זה נכלל במה שאמר הכתוב (משלי כ"א כ"א): "רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד"; הינו, שעל ידה יזכה למדת הצדקה בשלמות, כי השם יתברך יזמין לו עניים מהוגנין שיזכה בהן, כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט':), ועל ידי זה יהיה לו חיים וכבוד. (בראשית י"ח ה'): "ואקחה פת לחם וגו' אחר תעברו". הינו, שתקחו רק לסעד הלב לבד, ותכף תלכו לדרככם. ולבסוף עשה סעודה שלמה לכבודם, כדרך הצדיקים האומרים מעט ועושים הרבה. ואפן עשית הסעודה היה באפן היותר נעלה וגם בזריזות יתרה, וקמא קמא שתקן אמטי ואיתי קמיהו (ראשון ראשון שהכין הגיש לפניהם), ובעצמו עמד ושרת לפניהם כל עת האכילה; ואחר האכילה לוה אותם. וכל זה ילמד האדם מאברהם אבינו להתנהג כן עם האורחים. ואם אין יכול בכל הדברים, על כל פנים במקצתם יעשה כן. גם נוכל ללמד משם, דיחנך אדם גם בניו למצוה זו, כמו שכתוב (בראשית י"ח ז'): "ויתן אל הנער", וכפרוש רש"י, שזה קאי על ישמעאל לחנכו במצות.

ז׳כתבו הספרים הקדושים: כשיבואו אורחים לביתו של אדם, יקבלם בסבר פנים יפות, וישים מיד לפניהם לאכל, כי אולי העני רעב ומתביש לשאל. ויתן להם בפנים צהבות, ולא בפנים זועפות, ואף אם יש בלבו דבר דאגה, יכסנה בפניהם. ויראה את עצמו להם שהוא עשיר - ואפילו הוא עני - וינחמם בדברים, ובזה יהיה להם למשיב נפש. ואל יספר לפניהם תלאותיו, כי ישבר את רוחם, בחשבם שבשבילם אומרו, וכמעט שמאבד שכרו עבור זה. ובשעת האכל יראה עצמו כמצטער, על שאינו יכול להשיג לתן יותר, שנאמר (ישעיה נ"ח י'): "ותפק לרעב נפשך". רוצה לומר, רצון טוב, על דרך (בראשית כ"ג ח'): "אם יש את נפשכם".

ח׳איתא בזהר ויקהל (דף קצ"ח ע"א) על הפסוק (ישעיה נ"ח ז,): "הלוא פרס לרעב לחמך", שצריך בעל הבית לחתך חתיכות לחם לפני האורח, כדי שלא יבוש ולא יכלם. וכל שכן שלא יביט בפניו כשהוא אוכל, כדי שלא יתביש. ואם ילינם אצלו, ישכיבם במיטב מטותיו, כפי הראוי להם, כי גדולה מנוחת עיף בהיותו שוכב בטוב; ולפעמים יותר עושה לו טובה המשכיבו היטב מן המאכילו והמשקהו. ויאמר בלבו: אלו הייתי מתארח אצל זה, בודאי הייתי רוצה שיכבדני ושיאכילני וישקני, ויתן לי לינה טובה; אעשה לו כן גם אני, וגלגל הוא שחוזר בעולם, כדאמר לה ר' חיא לדביתהו (לאשתו) (שבת קנ"א:).

ט׳והנה פעמים רבות יקרה, שאדם אינו רוצה לקח אורח על שלחנו, מפני שחושב בנפשו שאין לו במה לכבדו כראוי. ובאמת אין טענה זו טובה, כי אם כשיש אחר שיקחנו להאורח ויכבדנו כראוי; מה שאין כן, כשהוא רואה שאחר לא יקחנו, מוטב להאורח שהוא יקחנו ויכבדנו במה שיש לו, ממה שישאר בלי מזון כלל.

י׳ואחר שאכל האורח ושתה ויוצא לדרך, יזהר ללוותו. וחז"ל (בסוטה מ"ו:) הפליגו מאד במצוה זו, ואמרו, ששכר לויה - אין לו שעור. גם דרשו על הפסוק (דברים כ"א ז'): "וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". וכי תעלה על דעתך שזקני בית דין שופכי דמים הן? אלא לא ראינוהו, ופטרנוהו בלי מזון, ולא הנחנוהו בלי לויה. עוד אמרו (שם): כל המלוה חברו אפילו ד' אמות בעיר, שוב אינו נזוק [אותו היוצא לדרך]; וכל שאינו מלוה, כאלו שופך דמים. וכופין על הלויה, כמו שכופין על הצדקה ^*הג"ה. ועוד כמה מאמרים שם בענין חיוב לויה עד היכן. וזה לשון הרמב"ם (פרק י"ד מהלכות אבל), דבתחלת הפרק חשיב שם כמה מצות, הינו: הכנסת אורחים ובקור חולים ונחום אבלים. ואחר כך כתב (בהלכה ב'), וזה לשונו: שכר הלויה מרבה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו, ודרך החסד שנהג בה: מאכיל עוברי דרכים, ומשקה אותן, ומלוה אותן. וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, שנאמר (בראשית י"ח ב'), "וירא והנה שלשה אנשים וגו"'. ולווים יותר מהכנסתם. אמרו חכמים (סוטה מ"ו:): כל שאינו מלוה, כאלו שופך דמים. כופין ללויה, כדרך שכופין על הצדקה. ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום; ואם נתעצלו בדבר זה, מעלה עליהם כאלו שפכו דמים. אפילו המלוה את חברו ארבע אמות - יש לו שכר הרבה. וכמה שעור לויה שאדם חיב בה הרב לתלמיד - עד עבורה של עיר [הינו, שבעים אמה ושירים מבית החיצון של עיר]; והאיש לחברו - עד תחום שבת; והתלמיד לרב - עד פרסה; ואם היה רבו מבהק - - עד שלשה פרסאות, עד כאן לשון הרמב"ם. ולפלא על העולם שמקלין בזה. וחפשתי ומצאתי כי בחשן משפט סימן תכ"ז בסמ"ע (ס"ק י"א) הביא בשם ה'דרכי משה', דהאדנא אין נוהגין אפילו תלמיד לרב עד פרסה, משום דמוחלין על כבודם; ויש לילך עמו או אפילו עם חברו עד השער, או לפחות ארבע אמות, עד כאן לשונו. והנה מגמרא משמע שם, דאסור להאורח למחל על מצות לויה, דאמר שם: כל שאינו מלוה ומתלוה, כאלו שופך דמים.. ובפרט אם האורח אינו יודע היטב הדרך, והדרך מתפרש לכמה נתיבות, מצוה רבה היא לילך אתו ולהראות לו, או על כל פנים לברר לו היטב, כדי שלא יכשל בה. וזכותו של האיש ההוא, שמלוה את -חברו, ומורה לו הדרך שלא יכשל, גדול מאד מאד, כי זהו עקר מצות לויה, וילף התם הגמרא גדל מצות לויה, מדכתיב (שופטים א' כ"ד-כ"ו): "ויראו השמרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד; ויראם את מבוא העיר ויכו את העיר לפי חרב ואת האיש ואת כל משפחתו שלחו"; ונאמר (שם): "וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז". תנא וכו' היא לוז, שבא סנחריב ולא בלבלה; בא נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות, אין לו רשות לעבר בה, אלא זקנים שבה, בזמן שדעתן קצה עליהן, יוצאין חוץ לחומה והן מתין. והלא דברים קל וחמר: ומה כנעני זה, שלא דבר בפיו, ולא הלך ברגליו [אלא באצבע הראה להם], גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, מי שעושה לויה ברגליו, על אחת כמה וכמה.

י״אאך יש לומר, דשם קאי על עקר לויה, דהינו, שלא ילוו אותו כלל, מה שאין כן לשעורין הללו. וסמך לדבר זה ממה דאיתא שם בגמרא, דרבינא אלויה לרבא בר יצחק ארבע אמות בעיר, ועל כרחך משום דמחל לו על היתר. ועוד היה נראה לי לומר, דמה שכתב הרמב"ם דבית דין היו מתקנין שלוחין וכו'. הינו, דוקא בזמן שהדרכים אינם מסמנים, ואם יטעה בהן, יש סכנה מפני חיות ולסטים; אבל במקומותינו, שהדרכים מישבים וגם הם מסמנים, אין בכלל זה. ועקר סברא זו למדתי מספר 'עיון יעקב', עין שם. אבל כל זה הוא רק ללמד זכות על העולם, במה שאינם זהירים לילך עד פרסה או עד תחום שבת; אבל חלילה לפטר עצמו ממצות לויה לגמרי, כי מגמרא משמע, שהוא דבר סגלה להמתלוה, שלא יארע לו אסון בדרך. וגם על ידי הלויה נגמר המצוה בשלמות, כי אש"ל ראשי תבות: א'כילה, ש'תיה, ל'ויה. [ושמעתי, שהיה מעשה במכניס אורח אחד, ששלט אש בנכסיו. ותמהו העולם עליו, על מה לא הגנה עליו זכות מצותו ואמר גדול הדור אחד, מפני שמנהגו היה רק לקבל את האורחים באכילה ושתיה, ולא ללוותם כלל; ואכילה ושתיה ראשי תבות 'אש'. ורצה לומר, שעל כן לא היה כח בהמצוה להגן עליו, כי שם 'אשל' אינו מנח, אלא אם כן השלימה כראוי]. ובפרט אם הלויה היא לתועלת, להורות לו את הדרך, יש חיוב גדול בזה. וכמו שכתב במהרש"א (בסוטה שם), דאף דמצוה ללוותו בכל גוני, מכל מקום עקר לויה היא להראות להמתלוה את הדרך, שלא יכשל בה, עין שם. וזהו מה שסימתי בפנים.

י״בכתיב בתורה (בראשית כ"א ל"ג): "ויטע אשל בבאר שבע וגו'". ואיתא באבות דרבי נתן פרק ז', שבנה פלטרין גדולים על הדרכים בשביל האורחים, והניח שם מאכל ומשקה, עין שם; וכן איתא בסוטה (י.). ומה טוב הוא לאדם, אם יכול ללמד המדה מאברהם אבינו להיות לו חדר מיחד בשביל האורחים, על כל פנים ללינתם, וממילא יקים בעת צאתם בבקר מצות לויה. כי אשל נוטריקון אכילה (ו)שתיה לויה; ויש אומרים, לינה, כמו שאמרו חז"ל (סוטה שם). וכי בשביל שאין אנו יכולין לקים אכילה ושתיה כראוי, לא יקים גם כן לויה ולינה? ויתבונן האדם בעצמו, שהוא בונה לפעמים בחצרו כמה בתים, שאינו צריך לדירתו, ואך לאיזה השתמשות בעלמא. ומסדר בדעתו שכלם צריכים לו: זה צריך לענין זה, וזה לענין זה, ואיך לא יצמצם מתוך כלם גם בית קטן לנפשו? ועל כל פנים, אם היחיד אין בכחו לבנות בית מלון בשביל האורחים, על הרבים בודאי יש חיוב בזה, שיהיה להם מקום מיחד ללינת האורחים, שלא יצטרכו ללון בחוץ. וגם יחושו למזונותיהם, ולא יפטרו אותם מהעיר בלי מזונות חס ושלום. וכמו שאמרו חז"ל (סוטה מ"ו:) על הכתוב (דברים כ"א ז'): "ידינו לא שפכו את הדם הזה", דהינו, שלא בא לידינו, ופטרנוהו בלי מזונות. וגם אמרו (סנהדרין ק', ד.): אלמלא הלוהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם וכו', וכנ"ל בפרק א'. וכבר נהגו בכל ישראל לעשות חברה "הכנסת אורחים" המתחזקים במצוה זו, ואשרי חלקם.

י״גבו יבאר מצות בקור חולים
ועתה נבאר ענין מצות בקור חולים, שהיא גם כן בכלל גמילות חסדים; ואוכל אדם פרותיה בעולם הזה, והקרן קימת לו לעולם הבא, כדאיתא בשבת (קכ"ז.).

י״דהנה מצות בקור חולים, הזהירו עליה חז"ל מאד, ואמרו בפרק קמא דסוטה (דף י"ד.): מאי דכתיב (דברים י"ג ה'): "אחרי ה' אלקיכם תלכו"; וכי אפשר לו לאדם להלך אחר השכינה; והלא כתיב (שם ד' כ"ד): "כי ה' אלקיך אש אכלה הוא אל קנא"? אלא הלך אחר מדותיו של הקב"ה, הקב"ה מלביש ערמים, דכתיב (בראשית ג' כ"א): "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם"; אף אתה הוי מלביש ערמים. הקב"ה מבקר ^*הג"ה. איתא בנדרים דף ל"ט; דבקור חולים הוא אפילו גדול אצל קטן, ועין ברש"י. ולולי דבריו היה נראה לי, לאו דוקא קטן ממש, דאטו אם קטן הוא איננו בכלל ישראל ! אלא קטן במעלתו אצל זה, ואינו לפי כבודו של המבקר לילך אצלו; ואפילו הכי צריך למיזל גבה (ללכת אצלו). וכענין שאמרו בערובין דף י"ח: על הפסוק (בראשית ב' כ"ב): "ויבאה אל האדם": מלמד שעשה הקדוש ברוך הוא שושבינות לאדם הראשון. למדה תורה דרך ארץ, שיעשה הגדול שושבינות לקטן, ואל ירע לו, דהתם ודאי לאו קטן ממש, אלא במעלה, והכי נמי כן. ואפשר דגם כונת רש"י כן. ונראה לי, דגמרא מפיק זה לדינא, מעניננו, דהקדוש ברוך הוא בעצמו בקר חולים, ואף אנו כן. וכענין שאמרו שם, דהשושבינות שעשה הקדוש ברוך הוא הוא הוראה לכלי עלמא, דאפילו גדול אצל קטן. ועוד נוכל לאמר, דהגמרא מפיק זה ממה דאיתא בבבא מציעא (ל':): "אשר ילכו" - זה בקור חולים; "בה" - זו קבורה. וקפריך בגמרא בקור חולים - הינו גמילות חסדים ומשני: לא נצרכה אלא לבן גילו. "בה" - זו קבורה, הינו גמילות חסדים לא נצרכה, אלא לזקן ואינו לפי כבודו. דלפי המסקנא ילפינן בקור חולים מקבורה, גם לזקן ואינו לפי כבודו. אבל הוא דחק, דקבורה שאני, דהוא מצות עשה דאוריתא, ועל כן נראה כמו שכתבנו מתחלה. ואין להקשות: אם כן, למה לן קרא לקבורה, דאפילו זקן ואינו לפי כבודו, נילף גם כן ממה שהקדוש ברוך הוא קברו למשה יש לומר, דאין הכי נמי, והקרא אסמכתא בעלמא. אך קצת קשה לפי זה: מנא לן לחיב בקור חולים בבן גילו ואפשר דקים להו לחז"ל, דזכות המצוה תגן עליו, שלא יזיק אותו, זה החלק המועט. חולים, שנאמר (שם י"ח א'): "וירא אליו ה' באלני ממרא וגו'"; אף אתה בקר חולים. הקב"ה מנחם אבלים, דכתיב (שם כ"ה י"א): "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו"; אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קובר מתים, דכתיב (דברים ל"ד ו'): "ויקבר אתו בגי"; אף אתה קבר מתים. ואמרו חז"ל (בבא מציעא ל':) על הפסוק (שמות י"ח כ'): "והודעת להם את הדרך ילכו בה": "את הדרך" - זו גמילות חסדים. [כולל בזה כל עניני החסד, שיוכל האדם להיטיב לחברו בגופו או בממונו, לענין השאלת כלים וכיוצא בזה. דעל הלואת ממון יש מצות עשה מפרשת (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה", ולא צריך האי קרא לזה]; "אשר ילכו" - זה בקור חולים ^*לכאורה אין לו באור, איך מרמז בתבת "בה". אבל כאשר נתבונן, נראה כמה נעים רמז זה בקרא. והוא דידוע, מה דאיתא במדרש (במדבר רבה פרשה ט"ז כ"ד), דקדם מתן תורה קרא השם יתברך למלאך המות ואמר לו: אף על פי שמניתיך על כל באי עולם, אבל על אמה זו לא תשלט. אבל אחר כך שחטאו בעגל, אף שסלח השם יתברך על עקר החטא, וכמו שכתוב (שמות ל"ב י"ד): "וינחם ה' וגו"', מכל מקום נתבטל הטובה הזו; וכמו שכתוב (תהלים פ"ב ו'-ז'): "אני אמרתי אלקים אתם וגו'; אכן כאדם תמותון וגו". ועתה ראה, איך כל זה מרמז במקרא שלפנינו: דהנה מתחלה כתיב (שמות י"ח י"ג): "ויהי ממחרת וישב משה וגו"'; ואמרו חז"ל (מכילתא פרשת יתרו פרשה ב'), דהוא ממחרת יום הכפורים. והנה ידוע דביום הכפורים ירד משה רבנו עליו השלום מהר סיני בבשורה מאת השם יתברך, שנמחל להם החטא, כדאיתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק מ"ו) ואף על פי כן ראה ראינו, דלא נמחל החטא לגמרי, שיתבטל מיתה מבני ישראל. וזהו שאמר יתרו למשה רבנו (שמות י"ח כ'): "והודעת להם את הדרך וגו"', הינו, אף שבעת שקבלו התורה, לא היו צריכין לאמר להם מצות קבורה ובקור חולים [וגם לגמילות חסדים לא היו צריכין, כי לא היו בהם אביונים, וכמו שפרש רש"י בראה ששי (דברים ט"ו ד')], כי נעשו חרות מכל, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה פרשה מ"א ז'). ועתה שנמחל להם חטא העגל, לא יחשבו כי נמחל לגמרי, אלא תודיע להם את הדרך ילכו בה; והוא מרמז על ענין פטירה וקבורה, כמו שכתוב (מלכים א', ב' ב'): "אנכי הלך בדרך כל הארץ וגו"'. ואיתא באבות (ג' א'): הסתכל בשלשה דברים וכו' ולאן אתה הולך, למקום עפר וכו'. והכונה, שהדרך הידוע, אשר כל אדם ילכו בה - והוא הקבורה תזרזם על זה ותודיעם בענין זה, והינו, ההתעסקות בדבר זה. ומה דמשני הגמרא (בב', מ שם), לא נצרכה אלא לזקן ואינו לפי כבודו, גם כן מרמז בקרא זה. דהא מה שכתוב: "והודעת להם וגו"' קאי על מאי דקאמר משה רבנו עליו השלום, מתחלה (שמות י"ח ט"ו-ט"ז): "כי יבא אלי העם לדרש אלקים וגו', והודעתי את חקי האלקים ואת תורתיו"; ואותן האנשים בודאי הם תלמידי חכמים. ועם כל זה השיב לו יתרו: "והודעת להם וגו"'. הרי דגם תלמידי חכמים מצוין להתעסק בדבר הזה. והובא המימרא זו דגמרא ברי"ף וברא"ש פרק ב' דמציעא סימן ז', עין שם. ותמה לי: אמאי לא העתיקו המסקנא דגמרא, דאפילו זקן ואינו לפי כבודו חיב בזה; וכל שכן לשיטת הרא"ש דסובר, דבעלמא לענין אבדה יש אסור בזקן ואינו לפי כבודו, היה לו להשמיענו דבזה שאני. ובשלמא לענין בקור חולים, דבן גילו חיב, סמך על מה שכתב בפסקיו בפרק אין בין המדר, אבל הא דזקן ואינו לפי כבודו לכאורה קשה עליו ועל הרי"ף אמאי השמיטו. ואולי דסמכו על מה שהעתיקו בכתבות דף י"ז.: אמרו עליו על ר' יהודא ברבי אלעאי, שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת וכו', והינו ללויה; וכל שכן לקבורה גופא, דהוא עצם מצות עשה, ור' יהודא הלא מזקני הדור היה, ואינו לפי כבודו לילך וללוות לכל מי שקרא ושנה.; "בה" - זו קבורה וקפריך הגמרא (ומקשה הגמרא): בקור חולים - הינו גמילות חסדים? ומשני לא צריכא בבן גילו (ומתרצת, אינו צריך להשמיענו, דק בבן גילו) [הינו, שנולד במזלו], דאמר מר: בן גילו נוטל אחד מששים בחליו; ואפילו הכי מבעי לה למיזל גבה (ואף על פי כן צריך ללכת אצלו).

ט״וומצות בקור חולים, אין לו שעור. דהינו, אפילו גדול אצל קטן, ואפילו כמה פעמים ביום, ובלבד שלא יטריח עליו (יורה דעה סימן של"ה). הקרובים והחברים נכנסין מיד שנחלה, והרחוקים אחר שלשה ימים, כי היכי דלא לתרע מזלה (בכדי שלא יורע מזלו). ואם קפץ עליו החלי - אלו ואלו נכנסין מיד [שם]. כשהחולה שוכב על הארץ, לא ישב המבקר על גבי ספסל שגבוה ממנו, שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה. אבל כשהחולה מטל במטה מתר [שם]. עוד איתא בשלחן ערוך (שם): אין מבקרין, לא לחולי מעים משום כסופא (בושה), ולא לחולי עין, ולא - לחולי ראש, שהדבור קשה להם. והוא הדין לכל חולה שהדבור קשה לו - אין מבקרין אותו בפניו, אלא נכנסין בבית החיצון, ושואלין ודורשין בו, אם צריכין לכבד ולרבץ לפניו וכיוצא בו, ושומעין צערו, ומבקשין עליו רחמים. וכן לכל חולה, כשמבקרו, יזהר לבקש עליו רחמים אחר כך. ואם בקר, ולא בקש - לא קים המצוה כדין. ולכן אין מבקרין החולה בשלש שעות ראשונות של יום, מפני שכל חולה מקל עליו חליו בבקר, ולא יחוש לבקש עליו רחמים. ולא בשלש שעות אחרונות של יום, שאז מכביד עליו חליו ויתיאש מלבקש. [ונראה שהם שעות זמניות, דאי לאו הכי, יום שהוא קצר מששה שעות, יבטל לגמרי מצוה זו]. ואם הוא אץ לדרכו, וכשלא יבקר באלו הזמנים, לא יבקר כלל, נראה שטוב יותר שיבקר על כל פנים באלו הזמנים, משיבטל מצוה זו לגמרי. כי אולי יועיל לו בבקורו לאיזה דבר לרפואה, לכבד ולרבץ לפניו, וכדאיתא בגמרא (נדרים מ'.) אצל ר' עקיבא וכדלקמה.

ט״זוכשמבקש רחמים, אם מבקש לפניו, יכול לבקש בכל לשון שירצה, שהרי מבקש כביכול לפני השכינה, שהיא אצל החולה. אבל כשמתפלל שלא בפניו, דאז מלאכי השרת נזקקין לה -עלות תפלתו, ואינם מכירין בשאר לשונות, ולכן מתפלל דוקא בלשון הקדש. ויכלל אותו בתוך חולי ישראל, שמתוך כך נשמעת תפלתו יותר, ויאמר: 'המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל'. ובשבת יאמר: 'שבת היא מלזעק, ורפואה קרובה לבוא, ורחמיו מרבין, ושבתו בשלום'.

י״זואיתא בגמרא (נדרים מ'.): כל המבקר את החולה, נצול מדינה של גיהנם, שנאמר (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'"; ואין דל אלא חולה, שנאמר וגו'; ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר (משלי ט"ז ד'): "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה". ויש לו שכר גם כן בעולם הזה, והוא מה דכתב בסיפא דקרא (תהלים מ"א ג,): "ה' ישמרהו ויחיהו ואשר בארץ וגו'" ^*ישמרהו וכו'. יפה פרש בעל 'קרן אורה' (בנדרים שם), שאלו השלשה דברים המה מדה כנגד מדה. דהנה המבקר את החולה, ראוי לו שיפקח בצרכי החולה בגוף ונפש. בגוף - בצרכי רפואתו; ובנפש - לעורר אותו לתשובה, שיפשפש במעשיו, וכמו שכתוב (תהלים ק"ג ג'): "הסלח לכל עונכי הרפא לכל תחלואיכי". וזה שאמר: בעבור שהביא את החולה שישוב בתשובה, ישמרהו - ה' מיצר הרע; ובעבור שהביאו לבריאות הגוף, יחיהו מן היסורין; ובעבור שהקל עליו בכבודו, ואף שהיה גדול, הלך אל החולה שקטן ממנו, וכפי שאמרו לעיל, אפילו גדול אצל קטן - יהיה מאשר בארץ, שהכל מתכבדין בו. "ישמרהו" - מיצר הרע; "ויחיהו" - מן היסורין; "ואשר בארץ" - שיהיו הכל מתכבדים בו וכו', עין שם.

י״חולהפך, כמה גדול העון מי שמתעצל ממצוה זו, דאיתא בגמרא (שם): מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה, ולא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס ר' עקיבא לבקרו. ובשביל שכבד ורבץ לפניו - חיה. אמר לו: רבי, החייתני. יצא ר' עקיבא ודרש: כל מי שאינו מבקר חולים, כאלו שופך דמים. [מפני שבני אדם שנכנסין לבקרו, עושין לחולה כל צרכיו, ושמא יודע לו רפואה, או שיכול להשיג לחולה דבר שיועיל לו, שעל ידי זה ישיב את נפשו].

י״טובעונותינו הרבים, העולם מקלין במצוה זו של בקור חולים, ובפרט אם החולה הוא עני, ולא ידעתי טעמם. אי משום חיובא - הלא בודאי החיוב הוא אפילו בעשיר; וכל שכן בעני. דכשעני חולה, ואין אדם בא לבקרו, יוכל להיות שיהיה דבר זה נוגע לו לפקוח נפש ממש. כי על פי הרב אין לאיש כזה מזון הראוי לו לפי מחלתו, וגם אין לו שום עצה איך לכלכל מחלתו. כי במה לקרות רופא, פעמים שאין לו, ואין לו במה לקנות סמי הרפואות, ובפרט בימי החרף שהקר החזק מגיע לנפשו הנדכאת. וגם דאגותיו העצומות המצטרפות לזה, בראותו שהוא שוכב על ערש דוי זה כמה ימים, ואין מי שיפתח את דלתיו לפקח עליו להחיותו כל אלו הדברים מחלישים את כחות נפשו, ומחזקים את מחלתו, ויוכל להיות זה סבה למיתתו. ומה נעריך את הענין הנורא הזה, כי על זה צריכים להתודות אחר כך ולומר: ידינו לא שפכו את הדם הזה. שפרשו חז"ל (סוטה מ"ו:), דהכונה לא פטרנוהו בלי מזונות, דזה נקרא כאלו שופך דמים, מפני שיוכל להיות זה סבה שיהיה נשפך דמו על ידי זה; וכל שכן בזה שהוא כבר חולה, ומעלימים עין ממנו, ודבר זה מקרב מיתתו, בודאי גדול העון מנשוא. ועל זה נוכל לאמר מאמר הגמרא (כתבות ס"ח.): כל המעלים עין מן הצדקה, כאלו עובד עבודה זרה, שנאמר וכו'. כי היצר מפתהו לאדם, שיעלים עין מן העני החולה הזה, ולא יכנס כלל לביתו, ולא ידע ממנו. כי אם יהיה נכנס לביתו, יהיה מכרח להשגיח עליו בדבר מה; אבל אינו יודע האדם, כי בנפשו הוא ההעלמה הזו. [ועין לעיל מה שכתבתי בחלק ב' פרק י"ז בהג"ה]. ולהפך, מי שנכנס אצל העני בעת שהוא חולה, ומיעצהו איך להת-נהג בזה, ומחזקו בדבריו שלא יפל לבו עליו - כמה גדול שכרו עבור זה מאת השם יתברך. כי אפילו עבור מצות בקור לבד, ראה מה שאמרו חז"ל (בנדרים שם) בגדל שכרו וכנ"ל; וכל שכן בזה, שמקים גם כן מצות צדקה ופקוח נפש, ומפיסו ומחזקו בדברים בכמה וכמה ענינים גדולים, יתברך עבור זה מאת השם יתברך. וכמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט':): המפיס לעני, מתברך באחת עשרה ברכות, עין שם. ובאמת כבר נהגו כן בכמה קהלות קדושות, שיש להם חברה 'בקור חולים', והיא מיסדת על ענין זה לפקח על העלובים בעת חלים אודות רפואתם ואודות מזונותם וכל עניניהם. אבל מה טוב ויפה היה, אם היה נמצא כן בכל העירות, כי לפעמים נוגע דבר זה לפקוח נפש ממש. והמעלים אז עין מזה, עובר על (ויקרא י"ט ט"ז): "לא תעמד על דם רעך". ואשרי מי שמשים ^*ואגב אחוה לכל, מה שראיתי עוד חברה קדושה, שנתיסדה מקרוב באיזה קהלות; ודבר נחמד הוא מאד, ובשם 'לינת הצדק' נקראת. והוא, שיש אנשים נבררים [על פי הגורל] מחברתם על כל לילה ולילה ללון אצל החולה לפקח על ענינו, אם הוא צריו להושיט לו איזה רפואה, או שאר דבר הצריך לו, והוא תועלת גדול לכמה ענינים: א. עושים בזה חסד עם החולה גופא. כי אנשי הבית כבר עמלו כמה ימים עבורו, והתנומה מנח על עפעפיהם, ואין להם כח להיות נעורים כל הלילה עבורו. ב. עושים בזה רב חסד עם אנשי ביתו הבריאים שלא יחלו, כי לפעמים מרב הדאגה ורב העבודה יום ולילה גם אנשי ביתו נעשים חולים על ידי זה. והנה מה יקר הוא החסד הגדול, שנעשה על ידי חברה קדושה הזו, וכלול בה כל המדות טובות הנמצאים בצדקה ובחסד, כי עושה בזה צדקה וחסד עם החולה וכל ביתו, וגורם להצלות נפשות רבות, וכמו שכתבתי. כי אפילו אם החולה הוא בעל הבית, גם כן הוא טובה גדולה, כי לפעמים לא ימצא לשכר איש לשרתו; ואפילו אם ימצא אחד, גם הוא מתיגע לעמד על משמרת יום ולילה. גם כשהחולה רואה, שהכל דואגים עבור בריאותו ומשתדלים ברפואתו, הוא לו למשיב נפש ממש. ואשרי להעיר שנמצא בה בעלי חסד כאלו. לבו ודעתו לחולים הנדכאים האלו. ועל זה אמר הכתוב (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'". ודל הוא חולה, כמו שאמרו חז"ל (נדרים מ'.); וכל שכן אלו שהם דלים ונדכאים בכפלים.

כ׳עוד איתא בשלחן ערוך (יורה דעה סימן של"ה סעיף ז'), דהמבקרים אומרים להחולה, שיתן דעתו על עניניו: אם לוה או הפקיד אצל אחרים, או אחרים אצלו, ואל יפחד מפני זה מהמות. וזהו דוקא לאחר שלשה ימים, אם לא שתקף עליו החלי מאד. כתב ב'חכמת אדם' (כלל קנ"א סעיף י"א): המנהג בקהלות קדושות, ובפרט בקהלת קדש 'ברלין', כשאדם חולה, ביום שלישי לחליו הולכין אליו גבאי בקור חולים או שאר אנשים, ואומרים לו: אתה ידעת שכן הוא התקון והמנהג אצל כל החולים, ולכן אין לך לדאג מזה כלום. ולכן תעשה צואה מה שתרצה, ומה שאתה חיב, או אחרים חיבים לך. ועוד אומרים לו: התודה, כי כל המתודה על חטאיו, מוחלין לו. וכיון שבאותן הקהלות המנהג כן, אין החולה דואג מזה כלום. וכן ראוי לתקן בכל עיר ועיר. אך במקום שאין מנהג זה, אין אומרים כן לחולה, שמא ידאג על מיתתו. שכן דרך ההמון לדאג, כשאומרים לו התודה. ומכל מקום, כשרואין המבקרין שנטה למות [או שמשערים את ענין מחלתו שימות], מסבבים עמו בדברים ואומרים לו: התודה ואל תדאג מזה, כי הרבה התודו ולא מתו, והרבה שלא התודו ומתו. ובשכר שאתה מתודה - אתה חי. וכל המתודה - יש לו חלק לעולם הבא. ואם אינו יכול להתודות בפיו, יתודה בלבו. ואם אינו יוד-ע להתודות, אומרים לו: אמר יהי רצון, שתהא מיתתי כפרה על כל עונותי. ואין אומרים כל אלו הדברים בפני עם הארץ ולא בפני נשים וקטנים, שמא יבכו וישברו לב החולה, אלא מוציאין אותן לחוץ. וגם יאמרו לו, שיבקש מחילה מכל מי שחטא נגדו, בין בממון, בין בדברים, עד כאן. והטעם, כי על אלו הדברים, אפילו יום המיתה אין מכפר ויצטרך חס ושלום לבוא עוד הפעם אל זה העולם להשיב הגזלה לבעליו, כמו שכתב הגר"א במשלי על הפסוק (י"ד כ"ה): "מציל נפשות עד אמת", עין שם.

כ״אוהנה בספר 'יש נוחלין' בהגהותיו הביא בשם הזהר פרשת פקודי: מי שמשגיח על חולה, ומשתדל שישוב בתשובה, הנה זה הוא מלאך המליץ טוב, והוא גורם לו שינצל ממדת הדין הקשה; וגואלו ממות, ופודהו משחת, וגורם לו החיות, ועליו נאמר (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל". עד כאן. ושפתי צדיק ידעו רצון לרצות ולפיס החולה על זה ולעורר אותו בדברי פיוס, וידבר דברי תנחומין על לבו, ודברים שתתישב בהם דעתו של חולה. ויאמר לו: בזכות שאתה שב בתשובה ומתודה - אתה חי; ואם תמות אז תהיה נקי מכל חטאותיך, לפני ה' תטהר, ויהיה לך חלק לעולם הבא, ותזכה לגן עדן בין הצדיקים. ועין שם שמאריך בענין החסד הזה, שעושה המבקר עם החולה, כשעושה תשובה על ידו, מה רב זכותו, עין שם. ועין בזהר חדש פרשת לך לך: אמר ר' אבהו: בא וראה, כמה שכרו של אדם העושה לאחר לחזר בתשובה וכו', עין שם. ואם איש אמיד הוא, ולא עשה צדקה וחסד כראוי עד עתה, יזכירוהו שיתקן דבר זה, או על כל פנים לקבל עליו בלי נדר לתקן כשיקום מחליו, כי מצינו כמה פעמים בדברי חז"ל (ב"ב י'.), שזכות הצדקה מצלת לאדם ממות, וגם להנצל מן הגיהנם.

כ״בבו יבאר, שהאדם יראה לתקן הכל בעצמו בעודו בכחותיו, ועוד שארי ענינים
כתיב בקרא (קהלת ט' ט'): "ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש כל ימי הבלך כי הוא חלקך בחיים וגו'". ובתרה כתיב (שם י'): "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הלך שמה". ולבאר המשך הכתובים על מכונם, נראה לי על פי דמיון, לאחד שהיה עשיר גדול, והיה גם כן נבון דבר בכל מלאכת מחשבת ובכל חכמה ומדע. ויהי היום, שנתדלדל ממצבו, וירד מטה מטה, עד שלא היה לו לחם חקו, ויאמר לנפשו: אלך ואשוט בארץ, אולי יזדמן לי אצל העשירים הגבוהים איזה משמרת הנאות לי לפי מצב ידיעתי בכל חכמה ומדע, ובודאי אקח עשרים רובל כסף לשבוע. וכאשר בא שמה, וידרש במקומות הגבוהים איזה משמרת, אם הם צריכים לאיש כזה. ויענו אותו: לא. וכן עשה כמה ימים, עד שהוזיל כל המעות מכיסו. וירא כי נוגע זה לנפשו, ויתיעץ בדעתו, כי לא טוב הדרך הזה לפני לבקש גדולות בעת דחק כזה; אלך ואחפש אחר איזה משמרת שיזדמן לי. וימצא משמרת קטנה של ארבעה וחמשה רובלי כסף לשבוע, וישמח מאד על הדבר הזה. ויפגע בו אחד ממידעיו, ויאמר לו: אהובי, ספר לי מה נשמע בעניניך. ויספר לו איך שנזדמן לו משמרת פלוני ופלוני. ויאמר לו רעהו: לא לפי חכמתך ומדעך המשמרת הזאת; אתה ראוי לקחת עשרים רובל כסף לשבוע. ויען ויאמר לו: הוי אחי, גם אני רוצה בכך, וחפשתי כמה ימים, עד שנגע לי זה ממש לנפשי. ואם אחזר לביתי, הלא ידוע לי מצבי הדל, שאפילו רוח כזה אין לי, ובמקום הדחק כזה גם משמרת הקטנה, אשר הזמין ה' לפני, טובה היא, ותחי נפשי בה. כן הדבר בעניננו. כי יש שלשה ענינים יקרים ונכבדים, אשר האדם צריך לתור ולד אחריהן תמיד בעודו בעולם הזה, וכל אחד זה למטה מזה.

כ״גא. למוד התורה, והוא הגדול שבכלם, ששכר למודה גדול מכל המצות, וענש בטולה גדול מכל העונות, כידוע.

כ״דב. ענין התשובה, שגם דבר זה הוא חביב ונחמד מאד לפני המקום יתברך.

כ״הג. לחפש ולרדף אחר מצות ומעשים טובים, וגם זה ענין נכבד. וכמו שכתוב (משלי כ"א כ"א): "רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד". ועוד הקדמה אחת קטנה, שצריך לידע מה שכתבו הספרים הקדושים, כי "חכמה ודעת" הכתוב במקרא הזה, הוא רמוז על התורה, שהיא מקור החכמה והדעת. "וחשבון" הוא מרמז על תשובה, שהיא באה על ידי חשבון הנפש. [וכמו שאמרו חז"ל בבא בתרא ע"ח: על הקרא (במדבר כ"א כ"ז): "על כן יאמרו המשלים באו חשבון", עין שם].

כ״וועתה יבואו הכתובים כמין חמר. שמתחלה אמר: "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" [והיא מרמזת על התורה, שנקראת בשם אשה, כמו שאמרו חז"ל (קדושין ל':). ומה שאמר הכתוב: "אשר אהבת", כי האדם צריך ללמד במקום שלבו חפץ, כמו שאמרו בעבודה זרה י"ט.]. ^*ואגב אבאר הפסוק, דהוא לכאורה מקשה מאד, דהוא כופל ענין אחד שתי פעמים. דמתחלה אמר (קהלת ט' ט'): "כל ימי חיי הבלך", ואחר כך חוזר עוד ואומר: "כל ימי הבלך", וגם הוא בשנוי, שחסר בזה תבת "חיי". אבל הענין הוא על פי מה שאמרו ביומא (ל"ה:): תנו רבנן: עני ועשיר ורשע באו לדין. לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה אם אמר, עני היה וטרוד במזונותיו היה, אומרים לו: כלום אתה עני יותר מהלל אמרו עליו על הלל הזקן, שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק; חציו נתן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש לכנס. עלה ונתלה וישב על פני ארבה [הוא חלון בגג], כדי שישמע דברי אלקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היה, וירד עליו שלג מן השמים וכסהו וכו', עין שם. לעשיר אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה אם אמר, עשיר היה וטרוד בממון היה, אומרים לו: כלום היה עשיר יותר מרבי אלעזר בן חרסום, שהניח לו אביו אלף עירות ביבשה, וכנגדן אלף ספינות בים. וכל יום ויום היה נוטל משאוי [פרוש: מזון לדרך] ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמד תורה וכו', עין שם. נמצא לפי זה דכלן מחיבין ללמד בין עני בין עשיר. וכן נפסק בשלחן ערוך יורה דעה סימן רמ"ו סעיף א', דכל איש ישראל חיב בתלמוד תורה - בין עני, בין עשיר - וכו', אפילו עני המחזיר על הפתחים וכו', חיב לקבע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר (יהושע א' ח'): "והגית בו יומם ולילה". ואיתא ביומא ע"א. על הפסוק (משלי ג' ב'): "כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך". וכי יש שנים של חיים, ויש שנים שאינם של חיים אמר ר' אלעזר: אלו שנותיו של אדם, שמתהפכין לו מרעה לטובה. נמצא לפי זה דאדם שהוא חי חיי צער ועני, לא מקרי חיים. ועתה יבאר הכתוב על נכון, דמתחלה קאמר: "כל ימי חיי הבלך", והיה יכול העני לאמר: ימים שאני מתגורר על הארץ, מלבד שהוא הבל, הם ימים בעלמא בלא חיים וכנ"ל. לכך מסים הכתוב תכף: "כל ימי הבלך", להורות דאף מי שהוא על הארץ בימים בעלמא. והינו, העני. אף הוא מחיב ללמד מעט כל יום. ומסים הפסוק על זה: "כי הוא חלקך בחיים וגו"'; הינו, שלא יתמה העני, על מה ולמה העשיר חי ימים של חיים, והוא חי ימים בעלמא. לזה קאמר: "כי הוא חלקך" - כך עלה לחלק העני אלו הימים. כי לא כאשר אנו מדמין עתה בעולם הזה, שלעני נברר חלק רע, ולעשיר חלק טוב, שזהו רק לפי שעה בעולם הזה; אבל בעולם הבא ידוע הוא, שעליונים למטה, ותחתונים למעלה, והעני ובעל היסורין יודה בעצמו לבסוף להקדוש ברוך הוא על היסורין שהיה לו בעולם הזה, וכדאיתא (במדרש שוחר טוב) באגדת תהלים על הפסוק (תהלים י"ב ט'): "סביב רשעים יתהלכון", עין שם. "כל ימי חיי הבלך וגו'", הינו, שלא יחסר לו אפילו יום אחד מלמוד התורה, - כי זהו העקר שבכלם, שיתחזק עצמו בלמוד התורה. ועל ידי זה בא האדם אחר כך ממילא לתשובה ומעשים טובים. דהרי בברכת התשובה תקנו לנו מתחלה לבקש על תורה, ואחר כך "וקרבנו מלכנו לעבודתך"; כי הרחוק מן התורה, מילא רחוק מעבודת ה'. ואחר כך הזהיר שלמה ואמר (קהלת ט' י'): "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה". הינו, שלפעמים האדם הוא טרוד גדול, ואי אפשר לו בשום אפן לישב דעתו ללמוד התורה, וגם לחשב עם נפשו בהתבוננות לתשובה. ואולי יחשב בדעתו ויאמר: כי מעתה אין לי שוב לתור אחר מעשה המצות, אחרי שהעקר והוא התורה - ואחריו תשובה, אין לי. על כן הזהיר ואמר: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה". והטעם, כי במקום שאתה הולך - והוא השאול - לא תמצא שם מאומה: לא חכמה ודעת - שהיא התורה, ולא חשבון - שהיא התשובה, לחשב ולהתבונן במעשיו, ולא מעשה - שהיא מעשה המצות. על כן, כל מה שאתה יכול לחטף בעודך בעולם הזה - חטף.

כ״זועתה נבאר מה שאמר הכתוב: "בכחך עשה". דלכאורה יתר היא תבת "בכחך"; אבל באמת, כון לזה ענין גדול. והוא, דכל אדם יראה לתקן בעצמו ובכחותיו בכל אשר תמצא ידו - בין בעניני למוד התורה, ובין במעשים טובים ולא יסמך שבניו ישלימו אחריו במעשיהם, ויעלו את מדרגתו, כי בודאי גם בניו יהיו טרודים בעסקיהם, ולא יהיה להם שהות לתקן מעשיהם; ויסמכו על בניהם אחריהם, והם גם כן על זרעם, ולשוא תשאר תקותו. [ומי לנו גדול מהלל שבדורות הראשונים, שבניו היו בודאי קדושי עליון, ואף על פי כן איתא באבות (א' י"ד), שהוא היה אומר: "אם אין אני לי, מי לי". ואם כן, מה נאמר אנחנו אזובי הקיר, שאנו רואין, בעונותינו הרבים, שהדורות הולכין ומתדלדלין, ומי יודע הדור שאחריו החכם יהיה או סכל]. על כן יעץ אותנו שלמה המלך עליו השלום: "כל אשר וגו' בכחך עשה". הינו, שיראה להשלים הכל בעצמו בעוד כחותיו בו.

כ״חוכון בזה עוד ענין נחמד, והוא, דלפעמים האדם סומך בנפשו, שכאשר יהיה סמוך לפטירתו, אז יעשה צואה, ויצוה לבניו אחריו, שהם יתנו עבורו לתלמוד תורה ולשאר חבורות קדושות וכדומה. ויש בזה - כמה קלקולים: א. דמי יודע אם יהיה אז בדעת צלולה, שגם לזה צריך זכות, שיהיה יוכל לצוות בניו, וכמה אנשים מתים רחמנא לצלן במיתות משנות וחטופות; וגם מי יודע, אם בניו יקימו צואתו, דגם זה מצוי, בעונותינו הרבים, שחמדת הממון מעביר את האדם מדעת קונו ודעת אביו. על כן הזהיר שלמה המלך עליו השלום ואמר: "כל וגו' בכחך עשה". הינו, שטוב יותר ^*ואעתיק בכאן בקצרה מה שכתב בעל השל"ה בספר 'יש נוחלין' בהגהותיו: באתי להזהירכם בני יצ"ו, על מעשה הצדקה, שלום לכם בחייכון. וגם תראו שתהיה כן גם אחרי כן, כשמתמלא ימיכם בטוב, ושנותיכם בנעימים, שממון צדקתכם תעמד לעד. דהינו, שתתנדבו סך מה בענין שהקרן יהיה קים לעד דוקא. ותצוו לחלקו לשלשה חלקים, דהינו, להחזיק על ידו השלשה עמודים והיסודות, שהעולם עומד עליהם, שהם: תורה ועבודה וגמילות חסדים; דהינו, שני חלקים מהמעות יעלו רוח [אך בהתר גמור, שלא יהא מצוה הבאה בעברה בשום חשש רבית, כי הקדוש ברוך הוא שונא גזל בעולה. אוי להם ולנפשם, לאותן שאין נזהרין מהאסור הגדול והעצום הזה, עין שם, שמאריך בגדל ענשם, רחמנא לצלן. ויותר טוב שיקנה ממעותיו לקרן קימת איזה בית וחנות, שיעלה רוח לזה; דעל התר עסקא הוא דבר שאין מתקים, ובסוף המעות כלה], ובחצי הרוח מזה יסמכו ויחזיקו בעמוד אש דת, ולסיע לעניים לומדי תורת אמת ולשם שמים, הנצרכין לקבל; ובפרט שיזהרו בבני עמי הארץ עניים, להיות להם עץ חיים להחזיקם ולהספיקם ולנהלם לכל כושל. כי ראינו הרבה בני עניים, שלאביהם אין לאל ידם לגדלם לתורה וללמדם מוסר והשכל ויראת שמים ובהכרח מנהג אבותיהם בידיהם, על כן אותם חזקו ואמצו ביותר. ובחצי השני של הרוח תחזקו את עמוד השני - הוא עמוד העבודה. דהינו, לתן חלק מה לכל הצדקות ולכל חבורות הקדושות שבעיר, בכל פעם שנותנין, כי הם עבודת השם יתברך. כדי שיהא לכם חלק בכל עבודתו יתברך, כאלו הייתם בחיי חייכם; ולעשות גם כן נר של תפלה. והחלק השלישי מהקרן יהא מנח מוכן ומזמן להחזיק בו את עמוד אור העולם - העמוד השלישי - הוא גמילות חסד. דהינו, להלות לעניים על משכונות טובים דוקא, ותזהרו ותשמרו מאד, שלא יהא כליא קרנא אפילו קצת ומעט. הנה אתם בני ותלמידי, זאת העצה היא עצת ה' לעולם תעמד, ושומע לעצה - חכם, ואשריו וטוב לו בעולם הבא המקים אותה. כי בכל יום מחדשים זכיות חדשות, כי הוא עושה צדקה בכל עת וחבילות חבילות של מצות וגמילות חסד בכל שעה לדורות עולם לזכרון לפני ה' תמיד. וכאלו היה בחיים, ועוסק ומטריח עצמו בזה. ואין שיך לומר על זה: היום לעשותם, ולא למחר לעשותם, כי זה לא נאמר, אלא ברשעים שרוצים לעשות תשובה לאחר מותם, כדאיתא בגמרא (ערובין כ, 'ב.); אבל בנדון דידן, שהאדם עצמו מכין הכל בחייו, כדי שיעשו לו בניו כן כאשר צוה, או מצוה שיעשו כן מממונו לאחר מותו - אשריו ואשרי חלקו בעולם הבא. וכל אדם יעשה כן, אף אם אינו אמיד כל כך. ואחד המרבה, ואחד הממעיט, ובלבד שיכון לשמים, אך באפן שאותן המעות לא יהיה חס ושלום מגזל לזולתו. ולעולם יהא אדם ערום ביראה להכין עצמו מקדם, ולקבץ על יד אחת לאחת. ויצמצם לפעמים לגופו, אשר הוא בפתע פתאם כלה ורד שחת, לצרך רוחו ונשמתו לעשות להם נחת, עין שם, שמאריך עוד. ויכון בכל זה לעבד את ה', אשר מאריך אפו עליו, ומחיה אותו בחסדו, ונותן לו עצה ותבונה, איך להמלט מבאר שחת, ולזכות לעמד בסוד קדושים. ואפילו קדם מותו, אם עושה איזה דבר שיהיה תקון לנפשו, גם כן יתחזק עצמו לעשות לכבוד השם יתברך, אשר היטיב עמו כמה אלפים טובות בימי חייו, ואשר עתיד להיטיב לכל אחד מישראל בתחית המתים ובעולם הבא [וכמו שפרש רש"י בהאזינו על הפסוק (דברים ל"ב ז'): "זכר ימות עולם וגו"']. ועל כל פנים יכון סתם בשביל תקון נשמתו, שאם לא יתחזק עצמו לכון, יוכל להיות שגם קדם פטירתו, בעת שהוא גוסס וקרוב למות, יכניס היצר הרע בלבו כונה לשם גאוה. וכמו שאמרו חז"ל (ברכות ח'.): "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא" (תהלים ל"ב ו'), דזו היא מיתה. וידעתי על איש נכבד אחד, שהתישב לפני מותו בעניניו, והסכם אצלו שיתן הש"ס שלו נדבה על בית המדרש. [וגם כי האדם שהוא בעל עסק, אי אפשר לו להנצל כל ימיו מאסור גזל. וכשאינו יודע למי, ונותן ספרים עבור רבים ללמד בהם, אולי יזמין ה', שילמד בו מי שנגע בו]. ורצה שהמצוה יהיה נעשה בחייו. וגם יוכל להיות, שאחר כך לא יתרצו הבנים לזה, צוה לחברה קדישא שישבו לפניו, שיוליכו תכף את הספרים לבית המדרש. ואמר לפני כלם: אוי ואבוי, שגם עתה שהוא סמוך לפטירתי, היצר הרע מתגבר בלבי, שאעשה רק להתפאר לפני היושבים לפני. ואף על פי כן צריך האדם לידע, שאם לא יכול להתגבר על יצרו לעשות כדין, אף על פי כן לא ימנע חס ושלום מחמת זה המצוה או הפעלה הטובה, כי זה גופא הוא מעצת היצר להכניס המחשבות הפסולות בלבו, כדי שלא יעשה המצוה. ועל זה אמר הכתוב (קהלת י' ד'): "אם רוח המושל תעלה עליך, מקומך אל תנח". שיעשה סדר הנהגה בנכסיו, מה שרצונו לשיר קצת חלק עבור נשמתו בעוד כחותיו בו, שאז בודאי יתחכם בעצמו לעשות באפן שלא ישנה רצונו. וטוב שיוציא המעות מרשותו בחייו, כגון: לקנות איזה דבר, שיעלה רוח בשביל תלמוד תורה או גמילות חסד. ויקים בעצמו מה שברכו חכמינו לאוהביהם ואמרו (ברכות י"ז.): עולמך תראה בחייך. ויברר בעיר איזה בטוחים ונאמנים, שימסר הענין על ידם.

כ״טוכל זה שכתבנו, מרמז ב'ספר חסידים' במלות קצרות בסימן תשי"ז, וזה לשונו (משלי י"ט כ'): "שמע עצה" - בחיים, "וקבל מוסר" - מאחרים, שהרבה ראיתי שצוו בחלים, ובני ביתם לא עשו מצותם. וזהו שנאמר: "למען תחכם באחריתך". ואם לא עשה צואה בעוד כחותיו בו, רק סמוך למיתתו, על כל פנים יראה לצוות זה בפני עדים. וזה לשונו שם (סימן תשי"ח): כשקרבו ימי אדם למות, יצוה לפני עדים, ואפילו לאביו לא יאמין, וכל שכן לבניו ולאשתו, עד כאן לשונו. והטעם בכל זה, כי הבנים חושבים על אביהם, מכיון שכבר מת, למה צריך הוא עכשו לנכסיו? ובאמת לא כן הוא; דעכשו נחוצים המה לו יותר מהם, כי על ידיהם יוכל עתה להנצל מכח הדין.

ל׳ומשלו במדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק ל"ד בקצת שנוי), משל לאדם שהיה לו שלשה חברים: האחד אוהבו מאד, השני אוהבו ולא כל כך, השלישי לא היה אוהבו, ולא חשבו למאומה. פעם אחת שלח המלך לקרא לאותו אדם, וסריסי המלך הבהילוהו להביאו לפני המלך. והיה זה האדם מתפחד ומתירא ואומר: שמא הלשינוני לפני המלך ויהרגני; אין לי טוב כי אם לקרות לחברי אוהבי, אשר בטחה נפשי בו, ואוליכנו עמי לפני המלך, כדי שיליץ עלי טובה לפני המלך. הלך וקרא אוהבו הראשון, שהיה אוהבו יותר מהשני, וספר לו הענין. ולא אבה ללכת עמו, ולא השגיח עליו. עזבו, והלך בפחי נפש. אמר: אלך אל החבר השני, ואבקש ממנו ללכת עמי לפני המלך. הלך ובקשו. אמר לו: לפני המלך לא אכנס עמך, אבל אלך עמך לשמרך בדרך מפגעים רעים, וכשאגיע לחצר המלך, אעזבך ואלך לדרכי. הלך אצל שלישי, שלא היה חושבו לכלום, ובקש ממנו לילך עמו לפני המלך, וספר לו כל מה שארע לו עם שני חבריו. אמר לו: אל תירא, אני אלך עמך ואכנס לפני המלך ואליץ בעדך עד שתנצל מיד המלך. הלך עמו לפני המלך ולמד עליו זכות, והצילו מיד המלך. החבר הראשון, שהיה אוהבו ביותר - הוא הממון, שהיה חביב לו מכל דבר שבעולם, הוא שעוזבו ביום פטירתו, ולא יוליך בידו מאומה, שנאמר (תהלים מ"ט י"ח): "לא ירד אחריו כבודו". החבר השני - הם הבנים והקרובים, שמלוין לאדם עד הקבר, ולאחר שנקבר, נפרדו מעליו ועזבוהו. החבר השלישי, שהליץ בעדו טובה - הם התשובה ומעשים טובים, שהולכין עמו בפטירתו להליץ בעדו, שנאמר (ישעיה נ"ח ח'): "והלך לפניך צדקך". והמלך ששלח אחריו הוא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שאין לפניו משוא פנים, ולא מקח שחד, ולא ינצל אדם מדינו, כי אם בתורה ובמעשים טובים, עד כאן לשון המדרש.

ל״אואמרתי שכל זה רמזה לנו התורה הקדושה בפרשת נשא, דכתיב (במדבר ה' י'): "ואיש את קדשיו לו יהיו, איש אשר יתן לכהן לו יהיה". והינו, שכל איש ואיש מפעלותיו שעושה, לא ישאר לו לבסוף מאומה, ורק עניני הקדשה שקים בגופו בעודו בחייו, כגון ציצית ותפלין, וכן כל המצות שקים בגופו, ובודאי נברא מכל מצוה מלאך קדוש, שהוא לו לפרקליט - המה יהיו לו לנצח, אתו בחבורתו. ולא כהיצר הרע וכל כחותיו, שהמה נראים לו לאדם לאוהבים, ומתחברים עמו לפי שעה, ובעת דחקו המה נפרדים מעליו; וביותר מזה, שבאמת הם שונאיו, והם עולים ומקטרגים עליו לטל חייו ממנו. ואפילו בני ביתו, שהם אוהביו באמת, גם כן לא ישארו אתו בתמידות, כי יפרדו איש איש למקומו לבסוף, אחר שילווהו לבית עולמו, ולא יראה אותם נצח עד עת התחיה. ומי יהיה אתו בחברתו תמיד? קדשיו שלו; המה יהיו אתו בתמידות, המה רעיו ואוהביו ופרקליטיו להליץ עליו לטובה לפני אדון הכל. וזהו שאמר: "ואיש את קדשיו לו יהיו". ועל כן צריך האדם להרבות אוהבים כאלו בחייו, ולהתרועע אתם בתמידות, אחרי שהם אוהביו נצח. וסים עוד הכתוב ואמר: "איש אשר יתן לכהן לו יהיה". גם בזה מוסר השכל. והוא, כי מכל הממון שהאדם עמל בעודו בחייו, לא ישאר לו מאומה, ולא לו יהיה לבסוף; ורק אותן הממון אשר פזר לצדקה וחסד, הם אותם שהוא שלו בעצם. וכמאמר חז"ל (בבא בתרא י', א.): אבותי גנזו אוצרות למטה, ואני גנזתי אוצרות למעלה, עין שם. וזהו שאמר: "איש אשר יתן לכהן לו יהיה"; הינו, שאותן המעות - הם שלו בעצם. ומה שתפס הכתוב "כהן", כי בימים הראשונים כל עניני צדקה וחסד היה העקר עם הכהנים והלוים, וכדכתיב (דברים י"ב י"ט): "השמר לך פן תעזב את הלוי כל ימיך וגו'". ומטעם, כי כל ישראל היה להם קרקע; מה שאין כן השבט הזה.

ל״בבו יבאר ענין החסד שעושין עם המתים, וענין נחום אבלים
הנה ענין קבורת מתים, מלבד שהיא מצות עשה דאוריתא, כמו שנאמר (דברים כ"א כ"ג): "כי קבור תקברנו", גם הוא בכלל גמילות חסדים ויפה ממנה. ונקראת חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול ממנו. וכן הוצאתו לקבורה ונשיאת מטתו והלויתו והספדו ושאר צרכי המת - כלם בכלל גמילות חסדים למתים הן, ומפרש ענינן בתורה בפרשת חיי שרה ובפרשת ויחי. וראה את גדל הענין שיש בזה, שאמרו חז"ל (מועד קטן כ"ז:): מת בעיר - כל בני העיר אסורין במלאכה. אף שיש לו קרובים, ועקר חיוב הקבורה מטל על הקרובים, מכל מקום מצוה על כל בני העיר להשתדל בזה. ולפיכך אסרום במלאכה, כדי שישתדלו כל בני העיר להכין כל צרכי הקבורה [אם לא שיש חבורות בעיר, שכל אחת מתעסקת ביומה, בענין זה מותרים השאר במלאכה. ובמקום שאצל החברה קדישא אין מתחלק זה לימים, וכל החברה נקראים לעסק אודות מת, יש להם לזהר מלעשות מלאכה; והוא הדין כל שום עסק עד שיגמרו פעלתם וימסרו לכתפים]. ואפילו אם המת לא קרי ותני (לא למד מקרא ומשנה), גם כן דינא הכי, דאסורים במלאכה; אבל מתלמוד תורה אין צריך לבטל, כל זמן שאין מוציאין אותו לקבורה, אפילו למאן דקרי ותני. אבל בשעה שמוציאין אותו לקבורה, צריך לבטל מתלמוד תורה ללוותו למאן דקרי ותני, אפילו יש הרבה אנשים בלתו עד ששים רבוא, דנטילת התורה [דהינו בשעה שמת האדם, שהתורה שוב מתבטל ממנו], צריך להיות כנתינת התורה שהיה ששים רבוא. ואפילו היה זקן מחכמי הדור, אין נפטר ממצות לויה, כדאיתא בגמרא (כתבות י"ז.) ^*הג"ה. לכאורה נראה, דטעם ר' יהודא ברבי אלעאי, אף שהיה זקן ואינו לפי כבודו, משום מה דאיתא בבבא מציעא דף (ל':): "בה" - זו קבורה, דהינו, אפילו בזקן ואינו לפי כבודו, כדאיתא שם. וקסבר ר' יהודא ברבי אלעאי, דהלויה בשעת הוצאה הוא גם כן בכלל קבורה, דרבתה התורה. ולפי זה מסתבר, דצריך לבטל למאן דקרי ותני עד אחר הקבורה. ומה שאמר בגמרא (בכתבות י"ז.), שהיה מבטל להוצאת המת - רבותא הוא, דהיה מבטל מתחלת ההוצאה מן הבית ללוותו לקבורה, מטעם דכל זה הוא בכלל קבורה; וכל שכן שהיה מתעסק וממתין שם עד אחר הקבורה, ואפשר שהיה מתעסק גם בענין הקבורה גופא. ואף דיש מתעסקין אחרים בלתו - לכבוד הוא לו, כל שיש משתדלים יותר בענין זה, כמו לענין לויה. ואפשר עוד לאמר, דמה שרבתה התורה, זקן ואינו לפי כבודו, לענין קבורה, מירי בשאין מתעסקין בלתו דוקא, ואפילו למאן דקרי ותני. ומה דאמר שם, דמבטלין תלמוד תורה להוצאת המת למאן דקרי ותני, אפילו ביש הרבה אנשים, הינו דוקא ללויה לחוד, ומשום דכבוד התורה מתרבה על ידי זה; מה שאין כן בקבורה, אפשר דאין הכבוד מתרבה על ידי זה, ודי במעוט אנשים כמו למאן דלא קרי ותני. ואפשר דמשום זה נוהגין איזה אנשים, שאין נזהרין ללוות עד הקבורה, אפילו למאן דקרי ותני, וצריך עיון לדינא. שוב מצאתי בספר 'אור זרוע' בהלכות אבלות סימן תי"ט, שכתב על הא דאיתא במועד קטן (כ"ד:): אם היה נכר לרבים - רבים מתעסקין עמו. הינו, אם היה נכר לרבים לצאת ולבוא בבית הכנסת [והינו, שהיה קרי ותני], רבים מתעסקין עמו לקברו ולנחמו. והינו, אפילו יותר מעשרה, דעשרה בלאו הכי צריך אפילו למאן דלא קרי ותני. ומשמע דסבירא לה כמו שכתבנו מתחלה. אולם רש"י ושאר פוסקים לא פרשו לבריתא זו הכי, אם כן אזדא (מסתלקת) הראיה לדידהו. ועל כל פנים יזהרו, שילווהו עשרה אנשים עד הקבר, וימתינו עד שיקברוהו. ואפילו מתלמוד תורה צריך לבטל בשביל זה, כדמשמע בשלחן ערוך (סימן שס"א סעיף א'), דאפילו למאן דלא קרי ותני דינא הכי; וכל שכן למאן דקרי ותני חיוב גדול יש בזה. על ר' יהודא ברבי אלעאי, שהיה מבטל מתלמוד תורה להוצאת המת, והוא למאן דקרי ותני, וכל שכן למאן דמתני (למי שמלמד) לאחרים; אבל למאן דלא קרי ותני, אין מחיב לבטל תלמודו בשביל זה, אם יש מתעסקין אחרים שילווהו ויקברוהו; והוא שיש עשרה, כדי שיוכלו לאמר קדיש וברכת אבלים [שלחן ערוך בסימן שס"א סעיף א']. ותמיהני על איזה מקומות שאינם זהירין בזה, שתכף כשמקימין מעט מצות לויה, חוזר כל אחד לביתו, והולך המת לבית עולמו גלמוד באיזה יחידים, ולא יוכלו לאמר קדיש וברכת אבלים; הלא בודאי מטל על כל אנשי העיר לראות שיהיה מנין בלויתו עד אחר הקבורה, ואף שלפעמים הוא טרחה רבה, כגון, בימות החרף ובית הקברות רחוק מן העיר, צריך שיהיה זה לפי הגורל. וכל זה אפילו אי ידעינן דלא קרי ותני; וכל שכן בימינו, שכמעט אין לך אדם מישראל, שאין לו ידיעה במקרא או במשנה, כמבאר בשלחן ערוך (שם), בודאי יש לאדם להדר אחרי זה מאד, ועין בהג"ה. גם יש לחברה קדישא תמיד להיות זריזים בדבר, שלא יבוא לבסוף [אחר הרשיון מהממשלה לקברו (מחמת הצנזורה)] לידי הלנת המת, כי הוא צער גדול למת, כמו שכתוב בזהר הקדוש; ובפרט שיש על זה לאו בתורה, אם מלין אותו בחנם; אם לא בדבר שעל פי דין מתר להלין אותו עבור זה, כמבאר הכל בשלחן ערוך (סימן שנ"ז סעיף א'). וכבר ראינו פעמים רבות, שמפני איזה סבה קלה ונקלה, או מפני עצלות השמשים, בא לידי -הלנת -המת, ויש לזהר בזה מאד.

ל״גועתה נדבר אודות הספד על המת, שזה הוא גם כן בכלל חסד עם המתים, דיקרא דשכבי (דכבוד המתים) הוא, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין מ"ו:) [וכן פרש רש"י בסכה מ"ט:, עין שם]. מצוה גדולה להספיד על המת כראוי, ומצותו שירים קולו עליו לאמר דברים המשברים את הלב כדי לעורר בכי, כי מצוה לבכות ולהצטער על אדם כשר שמת. וכבר אמרו חז"ל (שבת ק"ה:): כל הבוכה על אדם כשר שמת - מוחלין לו על כל עונותיו. עוד אמרו (שם): כל המוריד דמעות על אדם כשר שמת, הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו. וענינו, כי כל זה הוא מורה על הבוכה שהוא אדם כשר, ומתאונן על שנחסר עבודת ה' מן העולם, לכך חשוב בעיני השם יתברך כל דמע ודמע. והמתעצל בהספדו של חכם, יש לו ענש חס ושלום, כמו שאמרו חז"ל (שם), שאינו מאריך ימים, וראוי לקברו בחייו; על כן יש לזהר בזה מאד.

ל״דועתה נדבר אודות נחום אבלים, שכל זה הוא בכלל חסד, כמו שכתב הרמב"ם פרק י"ד מהלכות אבל (הלכה ז'), ואחר כך מצאתי כן בהדיא בפרקי דרבי אליעזר פרק י"ז, שנחום אבלים הוא גמילות חסדים. גם מרמז עקרו בתורה, במה שכתוב (דברים י"ג ה'): "אחרי ה' אלקיכם תלכו", וכמו שאמרו חז"ל (סוטה י"ד.), והעתקנו לעיל בפרק ג' עין שם.

ל״הגם מצינו זו המדה כמה פעמים בתורה ובנביאים אצל יעקב ואצל דוד וכיוצא בהם. גם הוא נכנס בכלל (ויקרא י"ח י"ט): "ואהבת לרעך כמוך", הינו כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים [בין שי-סיעו אותם לך בעניניך בכל מה שאתה צריך, או כשאתה בדאגה וברב צער, שיפיגו אותך מדאגתך], כן תעשה אותם גם אתה לאחיך. על כן יש לזהר בזה, אם ארע איזה אבל רחמנא לצלן.

ל״ו[ובעונותינו הרבים הרבה מקלין במצוה זו; ובפרט כשארע אצל עניים, מצוי הוא שאין איש פותח דלתו. ובאמת נהפוך הוא, שאבלותו וצערו של עני הוא יותר מהעשיר, שאין לו בדבר אחר לשמח כי אם בבניו, כדאיתא סברא זו בגמרא (מועד קטן כ"ד: לענין הספד, עין שם). והתבוננתי שסבת הדבר, מפני שהעני אין לו רעים ואהובים בעולם הזה, וכמו שאמר הכתוב (משלי י"ט ד'): "הון יסיף רעים רבים ודל מרעהו יפרד". אבל באמת רק מרעהו יפרד, ואצל השם יתברך הוא קרוב יותר מאחרים. וכמו שכתוב (תהלים ל"ד י"ט): "קרוב ה' לנשברי לב וגו'". על כן, מה גדול שכר המנחם אותם ומדבר על לבם].

ל״זוהנה יסוד ענין נחום אבלים הוא כדי לנחמו מצערו. והמנהג הוא אצל העולם, שאומרים: המקום ינחם וכו'. ואם שבזה יוצא מצות נחום אבלים, מכל מקום יותר טוב אם יכול לדבר על לבו ולהפיגו מצערו באיזה דבורים, שזהו עקר הנחום. ועין לקמן בפרק ז' מה שכתבנו בענין כיוצא בזה.

ל״חבו יבאר מה שאמרו חז"ל, שמצוה לשמח חתן וכלה, ובאיזה מקומות אין חיוב בזה
והנה לשמח חתן וכלה גם זה ענין גדול, כמו שאמרו חז"ל בכמה מקומות, וגם זה נכלל בכלל גמילות חסדים, כדאיתא בפרקי דרבי אליעזר פרק ט"ז הנ"ל, עין שם. ומצינו באיזבל אשת אחאב המרשעת, שהסיתה אותו לעבודה זרה, וגם לשפך דם נבות היזרעאלי. וענש אותה הכתוב שיאכלוה -הכלבים, וכתיב בקרא, שהלכו לקברה, ולא מצאו בה כי אם הגלגלת והרגלים (מלכים ב' ט' ל"ה) וכפות הידים. ואמרו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק י"ז), שהיה זה עבור שהיתה מרקדת ברגליה ומקשקשת בראשה לפני הכלות, לכן נשארו אלו האיברים, ולא אכלום הכלבים. מכל זה יש להתבונן גדל המצוה שיש בזה. אך יש לזהר שלא יהא הקלקול יתר על התקון, כגון: במקומות שהבחורים פורעי מוסר ובני בלי תרבות, מרקדים עם הבתולות, שהוא עון פלילי, ועוברים בזה ^*וכבר צוחו ככרוכיא על זה בכמה ספרים קדושים. ומי זוטר הוא (האם הוא קטן - בעיניך) מאי דאמרו חז"ל (ברכות ס"א.): המסתכל באשה, אפילו באצבע קטנה של אשה, כיון שמסתכל בה להנות, אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים - לא ינקה מדינה של גיהנם. וזהו אפילו בהסתכלות בעלמא, וכל שכן בזה שהוא מרקד עמה, ועובר על זה בלאו (במדבר ט"ו ל"ט) ד"לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם", לפי מה שפרשו חז"ל (שם י"ב:), עין בספר החנוך (מצוה שפ"ז). וגם על מה דכתיב (דברים כ"ג י'): "ונשמרת מכל דבר רע"; ואמרו חז"ל (עבודה זרה כ':), שהוא אזהרה, שלא יהרהר אדם ביום, ויבוא לידי טמאה בלילה. הרי דאפילו הרהור בעלמא בלבו, שהוא שלא כהגן, אסרה התורה, כדי שלא יבוא לידי טמאה; כל שכן בזה, שהוא עושה מעשה בפרהסיא להביא עצמו לידי הרהור ולידי הסתכלות, וגם בודאי לידי טמאה גם כן בסוף. [ועל כלם מצוי, שעובר על ידי הרקוד גם על הלאו ד"לא תקרבו לגלות ערוה" (ויקרא י"ח ו'). כי לפי מה שידוע, שכתבו הפוסקים, דבתולות דידן בכלל נדות הם, משיגיעו לזמן וסת, ובכלל עריות הם; ולפעמים מחבקין ומנשקין איש את רעהו בעת הרקוד, וכמו שכתב הרמב"ם פרק כ"א הלכה א' מהלכות אסורי ביאה, דהמחבק ומנשק אחת מכל העריות דרך תאוה, ואפילו בלא ביאה - עובר בלאו ד"לא תקרבו לגלות ערוה", ולוקה על זה. ובודאי מצוי חבוק כזה בעת שהיצר הרע בוער בקרבו. ועון פלילי הוא מאד, ופסול מן הדין עבור זה לעדות ולשבועה [דהא להרמב"ם (שם) והפוסקים (אבן העזר סימן כ' סעיף א') דסוברין כותה, הוא לאו גמור שלוקין עליו, וכבר מבאר בחשן משפט סימן ל"ד סעיף ב', דבזה הוא פסול מן התורה, ולא מכשרינן שם בסעיף כ"ה בהג"ה, כי אם בחשוד בעלמא, דמלקין אותו רק משום לא טובה השמועה, וכמבאר ברא"ש (סנהדרין פרק שלישי סימן י"ג) ובטור (סימן ל"ד אות ד'), וכן הסכים בבית יוסף (שם) לשיטת הרא"ש, עין שם. ודחק גדול לומר שהם טועין וסוברין דאפילו קריבה כזו מתר. ואפילו זה אינו מועיל רק שלא להפסל לעדות ולשבועה, אבל על כל פנים עוון פלילי הוא מאד], והוא מאביזריהו דעריות, שצריך להרג, ולא לעבר עליהן. אוי ואבוי יהיה להעושים כן בשאט נפש. ודע עוד, דאפילו אם היא עתידה להיות אשתו, כגון שהוא אחר כתיבת התנאים, גם כן אסור בכל הדברים הנ"ל, וכן באסור יחוד עמה, כמו עם כל הנשים. ואין שום התר בזה מחמת שנתקשר עמה, אפילו אם היתה טהורה; וכל שכן שהיא בודאי נדה כל זמן שלא טבלה. על כן אסור להתיחד עמה, וכל שכן בחבוק ונשוק מן התורה. ויש מההמון שמקלין באסור יחוד בזה. והוא באמת עון פלילי, ובא לפעמים על ידי זה לידי קלקול גדול, ועתידין לתן את הדין על זה בעולם הבא, וגם לסבל יסורין עבור זה בעולם הזה]. ועוד בא מענין הרע הזה של התקרבות אהדדי לכמה אסורים גדולים של עון כרת, רחמנא לצלן. וכבר אמרו חז"ל (שבת י"ג.) המליצה: לך אמרין נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב (לך אומרים לנזיר, סביב סביב, לכרם לא תתקרב). דהינו, שלא יעבר על הגדר, פן יבוא לידי עצם האסור; וכל שכן בעניננו, שההתקרבות גופא גם כן אסור. ואשרי להבורח ממסבות כאלו, אם דבריו אינם נשמעין להם, כי השעירים ירקדו שם. וכן כתב ב'ספר חסידים' סימן שצ"ג, וזה לשונו: כל מצוה הבאה עברה על ידה - מוטב שלא יעשה המצוה, כמו מצוה לשמח החתן. ואם יש פריצים, ויודע שבלא פריצות לא יהיה, או אינו יכול להיות בלא הרהור, או אינו יכול להיות מלראות בנשים, אל יהיה שם, עד כאן לשונו. ובעיני יפלא: הלא אמרו חז"ל (ב"מ ה':): חזקה, אין אדם חוטא ולא לו, ואלו בענין זה כמה פעמים מצוי, שהאדם מתנדב ומוציא מעות לכלי זמר, בשביל שאחרים ירקדו רקוד מאוס כזה, אין זאת כי אם שהיצר הרע מעור את עיני האדם, ומזרזו להוציא ממנו מעותיו בעולם הזה, וגם להביא עליו מכות ושפטים רבים בעולם הבא, כי הוא מסיע ידי עוברי עברה, ועובר על (ויקרא י"ט י"ד): "ולפני עור לא תתן מכשול". על כמה וכמה אסורים או שאר פריצות, כאשר מצוי, בעונותינו הרבים, באיזה מקומות. מחתנות כאלו, שמתנהגות שלא כדרך התורה, צריך לברח מאד, כי השטן מרקד ביניהם; ואין שום מצוה לשמח אנשים כאלו, שהפקר אצלם דברי השם בפרהסיא. כי אלו היה חתן וכלה מצטערים בזה, בודאי לא היה בא לידי זה; ואם ישהא אצל מסבות כאלו, יבוא לקלקול לכמה ענינים ^*הג"ה. ובאמת אתפלא על המחתנים, איך מניחים דבר פריצות על שמחת בניהם ! הלא ידוע, שעקר הענין תלוי בכל הפעלה שאדם עושה, אם השם יתברך מתדבק עמו עם הפעלה ההיא, אז בודאי יצליח בה; ואם חס ושלום הקדוש ברוך הוא מתרחק אז ממנו - לשוא יהיה כל עמלו. ואם כן בעניננו, בעת שהחתנה מתנהג בדרך הפריצות, בודאי אין השכינה שורה שם, ושעירים ירקדו שם; ובודאי אין תכלית זווג בניהם יעלה יפה, ויהיה קטטות ומריבות ביניהם, וכן זרעם לא יהיה נכון לפני ד' - ואיך יניחו דבר כזה ! וראה מה שכתב הב"ח (ב'אבן העזר' סוף סימן ס"ב) משם מנהגים: כאשר יש בחפה אנשים ונשים בחדר אחד, אין לומר שהשמחה במעונו, דאין שמחה כשהיצר הרע שולט שם, וכן כתב ה'בית שמואל' שם. וכתב הבעל 'ברכי יוסף', שכבר קדמם בזה ב'ספר חסידים' סימן שצ"ג, וזה לשונו שם: אם נשים יושבות בין האנשים, שהרהורים שם, לא יתכן לברך שהשמחה במעונו; וכן כתב בסימן קס"ח, וזה לשונו: אל תערב בנים ובנות, פן יחטיאו, וכדכתיב (ירמיה ל"א י"ב): "אז תשמח בתולה במחול", והינו, לבדה. אבל: "בחורים וזקנים יחדו". וכן בסוף תהלים (קמ"ח י"ב): "בחורים וגם בתולות", ולא אמר "בחורים עם בתולות", כמו שאמר "זקנים עם נערים". מעשה באדם שהיה רוכב יחידי בלילה, והלבנה זורחת באותו לילה. והיה רוכב במדבר, והיה רואה חיל גדול ועגלות גדולות, ועל העגלות יושבים בני אדם, והמושכים העגלות בני אדם. ותמה, מה היו עושים. כשנתקרב אצלם, הכיר מקצתם שכבר מתו. אמר להם: מה זה, שאתם מושכים כל הלילה העגלות ומקצתכם על העגלות אמרו לו: בשביל עונינו; כשהיינו חיים באותו עולם, היינו משחקים עם נשים ובתולות. ועתה אנו מושכים העגלה, עד שכך אנו עיפים ויגעים, שלא נוכל לנהג יותר. ואז יורדים אותם שעל העגלה, ואנו עולים ונחים, ונוהגים אותנו עד שיגעים ועיפים, ואחר כך הם עולים ונחים. וזהו שנאמר (עמוס ב' י"ג): "הנה אנכי מעיק תחתיכם, כאשר תעיק העגלה". וכתיב (ישעיה ה' י"ח): "הוי משכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה". [הינו, שמכל עון נברא משחית, והוא נעשה כבד מאד כעגלה טעונה שצריך למשכו בעבותות גדולות, ובעל כרחו צריך האדם למשכו מפני אימתו. והענין הזה הוא הכל מדה במדה, כמו שהיה פה מרקד כל אחד לפני חברו, עד שהיה מתיגע ושובת, וחוזר השני ומרקד לפניו, עד שהוא מתיגע וחוזר חלילה; וכן נעשה אחר כך הענש]. והישרים מכים את המוליכים [קורא ישרים לשלוחי הדין, שהולכים עמהם בצותא חדא, ומפני הרמז שמביא על זה מהכתוב, שנאמר שם "ישרים"] כמנהיג את הבהמה והעגלה, שנאמר (תהלים מ"ט י"ג): "נמשל כבהמות נדמו", וכתיב בתרה (שם ט"ו): "וירדו בם ישרים לבקר" [רוצה לומר, שמע מנה, שהישרים רודים בהמוליכים כמנהיג את הבהמה] ומי שעשה מעשה בהמה בחייו, יש לו לעבד באותו עולם כבהמה, עד כאן לשון הספר חסידים (בסימן קס"ט). ויסתמר שערות האדם ממעשה הנורא הזו.. אך אם הוא משער, שכאשר יהיה על החתנה, אפשר שיקבלו תוכחתו, וימנעם מזה, בודאי מצוה רבה להיות שם ולמנעם, וזכות הרבים יהיה תלוי בו.

ל״טועקר מצוה של שמחת חתן וכלה מצוי יותר במקום שאין איש, דהינו בבני עניים, או בעלי בתים היורדים, ששם אין מצוי כל כך מי שילך לשמחם, ושם אין מצוי דבר שהוא נגד ה'. ואם יזדמן לפעמים גם שם דבר שלא כהגן, אם יאמר להם שהוא שלא כהגן - יקבלו דבריו, שם המצוה גדולה עד מאד לילך ולשמח אותם. ואמרו חז"ל (בברכות ו':), דהמשמח חתן זוכה עבור זה לתורה, וכאלו הקריב תודה בבית המקדש, וכאלו בנה אחת מחרבות ירושלים, עין שם. וגם מצינו בגדולי החכמים (כתבות י"ז.), שהיו מטפלין בענין זה, עין שם בגמרא.

מ׳והנה עד עתה דברנו מענין חסד בגופו, שעושה על ידי מצוה זו כשבא לשמחם, ועתה נדבר מענין צדקה וחסד בממונו, שמצוי גם כן על ידי מצוה זו. וכגון שחסר להם הוצאות החתנה, וכדומה שאר ענינים הכרחים, והוא נותן לזה, או שמלוה לזה. ואם אין בכחו לתן בעצמו, יראה לקבץ מאחרים לסיע לזה, וכמה גדול שכרו -עבור זה. לך נא ראה, מה דאיתא ביורה דעה סימן רמ"ט סעיף ט"ו: גבאי צדקה, שיש בידם מעות צדקה, ישיאו בהם בתולות עניות, שאין צדקה גדולה מזו. ואיתא גם כן ב'חכמת אדם' כלל קמ"ה (סעיף ב'), דלהשיא בתולות עניות וכל שכן יתומות עדיף טפי מלתן לעניים.

מ״א[ א. דהוא בכלל צדקה, ועוד, דבשתה של אשה מרבה, כדמשמע הכל בגמרא (כתבות ס"ז.). ועוד (ישעיה מ"ה י"ח) ד"לא תהו בראה, לשבת יצרה", ולפעמים יכולה לבוא גם לידי קלקול חס ושלום].

מ״בונהגו בכמה עירות לעשות חברה לענין זה, ונקראת 'הכנסת כלה', דהינו, להיות סיוע להשיא יתומה, או אפילו יש לה אב ואם, והם עניים. והנה מלבד ענין הגדול שיש בזה, שמכניסים בנות ישראל לחפה, ומשגיחין עליהן שלא יצאו לתקלה, עוד עושים בזה חסד גדול עם אביהן ואמן, שהם בוכים ומצטערים יום וליל בהגיע בנותן לפרק הנשואין, ואין לאל ידם להושיען. ובעל הגמולות ישלם שכר על כל טוב אשר נסבב מאת הפעלה, כאשר בארנו לעיל בחלק ב' פרק ששי, עין שם.

מ״גבו יבאר הקרא ד"אשרי משכיל אל דל וגו'"
הנה בעבור שהחבור הזה מיסד על פרטי אפני מדת החסד, וחד ענינא הוא עם הקרא ד"אשרי משכיל אל דל" אמרתי לבארו בעזרת ה' כיד ה' הטובה עלי. כתיב בקרא (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'". הנה ההשכלה אל הדל יש בכמה פנים, דהנה שם דל הוא שיך בכמה דברים: אחד בממון, ועל ידי זה שהוא דל בממון, מצוי שחסר לו מכל הדברים העקריים ששיך להאדם, והוא: אכילה, בגד, בית; ועל זה צריך להשכיל ולהתבונן אודותיו בכל השלשה, הינו, שלא יחסר לו אכילתו. והוא מה שכתוב (ישעיה נ"ח י'): "ותפק לרעב נפשך וגו'". וגם לכסות ^*וגם זה הוא ענין גדול מאד, וממדותיו של הקדוש ברוך הוא, כמו שאמרו חז"ל (בסוטה י"ד.) על הפסוק (דברים י"ג ה'): "אחרי ה' אלקיכם תלכו וגו"'. וכי אפשר לו לאדם להלך אחרי השכינה וכו' אלא אחר מדותיו: מה הוא מלביש ערמים, דכתיב (בראשית ג' כ"א): "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם" - אף אתה הוי מלביש ערמים. מה הוא מבקר חולים וכו'. ולכאורה, למה צריך להסמיך הלבשת ערמים על הפסוק הזה, הלא הוא בכלל מצות עשה (דברים ט"ו ח') ד"פתח תפתח את ידך וגו' די מחסרו וגו"' ונראה דכונת הגמרא, אפילו הוא עשיר, ויש לו מעות, אך הוא בדרך, ואינו יודע באיזה מקום לקנות, ואין לו משרת שישרתנו בזה וכיוצא בזה. ובא הכתוב להורות, דהטרחה בענין זה הוא בכלל המצוה, ונוהג אף לעשירים. [ודמיא דמה שאמר אחר כך, מה הוא מבקר חולים - אף אתה וכו'. ומצות בקור חולים הלא נוהג אף בעשירים]. וראיה מאדם הראשון, דהיה אז עדין יחיד בעולמו, והיה הכל שלו, אך לא עשה לעצמו בגד מפני איזה טעם. [ואולי מפני שהיה ירא, שיהיה זה נגד רצון השם יתברך, מפני שהוא גרם לעצמו שיכנס בו יצר הרע, ויצטרך ללבוש, כידוע]. והטריח הקדוש ברוך הוא בכבודו לעשות לו בגד. ומה שאמר "וילבשם", לכאורה יתר הוא. ואפשר דהכונה לפי מה שאמרו חז"ל (בחגיגה י"ב.), דאדם הראשון אחר החטא, נתמעט קומתו הרבה, ולזה בא הכתוב לומר, דעתה אחר החטא נעשה לו הכתנות עור לפי מדתו עתה, כדי שיהיה ראוי ללבישה. היוצא מזה, שלעניים המצוה הוא בכפלים, מצות צדקה וגם הלבשת ערמים, ולפעמים נוגע דבר זה גם לפקוח נפש, בימות החרף שהקר חזק. ובאיזה עירות נהגו להתחזק במצוה זו מאד להכין מעות בכל חרף מנדיבי העיר לזה, ואשרי חלקם. ואיתא במסכת דרך ארץ פרק ב': הרחמנים וכו' ומלבישי ערמים - עליהן הכתוב אומר (ישעיה ג' י'): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", הינו, אף בעולם הזה יעזרם השם יתברך, שלא יחסר להם מלבוש כל ימי חייהם, ובעולם הבא ילבישם השם יתברך מלבושי הוד והדר, וכדכתיב (בזכריה ג' ד'): "ראה העברתי מעליך עונך והלבש אתך מחלצות". הערם, והוא מה שכתוב (שם ז'): "כי תראה ערם וכסיתו". וגם לשכר לו בית דירה, וכמו שנפסק ביורה דעה בהלכות צדקה (סימן ר"נ סעיף א'). ואם הוא אורח - לתן לו מלון ללינת לילה, וכענין שכתוב (איוב ל"א ל"ב): "בחוץ לא ילין גר וגו'". ואמרו בגמרא (בבא בתרא ט'.): לן - נותנין לו פרנסת לינה, דהינו, פוריא ובי סדיא (מטה ומצעות). זהו השלשה שרשים שצריך להתבונן אודות עני הדל בממון. וכל דבר ודבר מאלו השלשה, יש בו השכלה רבה, איך להגיע אותו לו, באפן שיקבל הדל מזה רב תועלת ובטרחה מעוטה. הינו, אם הוא מלוה לו מעות, או שנותנם לו במתנה, הוא מתבונן שיהיה מזה רב תועלת להדל ^*והנה בגדרי השכלה אל הדל, יש כמה וכמה דברים שצריך לזה, רק שיתן דעתו ושכלו לטובת העני, וייטיב לו בזה הרבה, וגם לעצמו לא יחסר בזה מאומה, ויקבל על זה רב ברכות מאת ה'. ואזכיר פרט אחד, וממנו נוכל להקיש לכמה דברים כיוצא בזה. והוא, דהנה ידוע בעת החרף, כשמתגבר הקר, והדרך נתקלקל, אין מצוי על השוק עצים לקנות; וגם כשמביא אחד, לפעמים הם לחים וביקר גדול, ואין בכח הבעלי הבתים היורדים וכל שכן הדלים לקנות אז, וממש הם וגם בניהם הקטנים בחשש סכנת נפשות על ידי הקר החזק; מה שאין כן העשירים. הם מכינים לעצמם עצים בעת הקיץ, והם יבשים ובזול. ועל כן אם היה העשיר משכיל אל אלו האנשים הנעלבים להתבונן בטובתם, היה קונה בקיץ בעת שהמקח בזול מאה עגלות עצים או יותר, כל אחד לפי ערכו, ומחזיקם בחצרו עבור הנדכאים הנ"ל, כמו שהוא מכין עבור עצמו. וכשיגיע ימות החרף, בעת שהדרך מקולקל, יפתח את אוצרו, וימכר להדלים, וכן לבעלי הבתים היורדים - על קרן. וזהו ענין נכבד מאד, וזכותו הרבה יותר ממדת הצדקה, שבזה הוא מיטיב לכל אחד מאד ובלא שום בושה. וכל זה כתבנו הטובה אודות הדל, שיכול לתן דמי הקרן של העצים. ועתה נדבר אודות מי שהוא דל גמור, שאין לו במה לקנות עצים, וכשנתחזק הקר, הרי הוא נוגע לו לסכנת נפשות ממש, אם נתעלם עין ממנו. על כן מצוה רבה, לכל מי שנגע יראת ה' בלבו, להתבונן בתקנת הדלים האלו ולעשות חסד בגופו עמהם; דהינו, לעורר אנשי העיר אודות זה, ולקבץ נדבות מהם על קנית עצים עבורם כדי להחיות נפשם. [וברוכים לה' אנשי עיר שקלאוו (שקלוב), שבכל שנה בהגיע ימות החרף, יושבים בכל בית המדרש ממנים העוסקים ומעינים בענין חלוקת עצים לעניים. כן שמעתי מפי נאמן, ובודאי יש בענין הזה כמה עירות כמותם]. והנה ידוע (מתענית פרק ד' משנה ה'), שבזמן הבית שני היו הכהנים והעם מתנדבים בתשעה זמנים להביא עצים למערכה, והיו מקריבין קרבן באותו יום, עין שם. וספרה לנו הגמרא, שאפילו בעת הגזרה החזיקו במצוה זו ולא בטלוה, וכדאיתא (בתענית דף כ"ח.), תנו רבנן: מה הם בני סלמאי הנתוצתי אמרו, פעם אחת גזרה המלכות גזרה על ישראל, שלא יביאו עצים למערכה; והושיבו פרוזדאות (שומרים) על הדרכים, כדרך שהושיב ירבעם בן נבט, שלא יעלו ישראל לרגל. מה עשו יראי חטא וכשרים שבאותו הדור הביאו גזירי עצים, ועשו כמו סלמות, והניחו על כתפם והלכו להם. וכיון שהגיעו אצלם, אמרו להם: להיכן אתם הולכים אמרו: להביא שתי גוזלות משובך שלפנינו בסלם שעל כתפינו. כיון שעברו מהם פרקום והביאום לירושלים. עליהם ועל כיוצא בהם נאמר (משלי י' ז'): "זכר צדיק לברכה". ועל ירבעם בן נבט וחבריו נאמר (שם): "ושם רשעים ירקב". עד כאן הגמרא. ויתבונן האדם, אלו היה בזמננו מקדש, בודאי היה כל אחד מישראל מתנדב עצים על המזבח, שהוא מקום כפרת עונותינו, וגם טורח בעצמו להביאם לבית המקדש ברב שמחה, וכמו שעשו מאז. ובלי ספק, שהאיש המתחסד עם הדלים והאביונים, ועושה ככה לענין עצים, כמו שכתבנו בתחלת דברינו, וכן ההולך ומכתת רגליו לקבץ נדבות עבורם לענין זה - זכותו כל כך גדול ומועלת לכפר עונותיו, כמו המביא עצים לבית המקדש. ומי לא ירצה להביא עצים לבית המקדש ולא תאמר, שמפליג אני לך חלילה, כי כן מצינו (אבות דרבי נתן פרק ד' ה'), שהשיב רבן יוחנן בן זכאי לר' יהושע בן חנניה, שהיה דואג ואומר: אוי לנו, שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך; יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה. ואיזה זה גמילות חסדים, שנאמר (הושע ו' ו'): "כי חסד חפצתי ולא זבח". וזה העושה כן לענין עצים, חסד ממש הוא, שמתחסד את בעלי בתים היורדים והדלים למכר להם על קרן [ואינו מותר משלו, רק מה שמעותיו עומדין בלי רוח עד זמן המכירה], ולהדלים גמורים, מתחסד להם בגופו לקבץ נדבות עבורם., שנותנם לו בשעה שהפרות בזול, או כשנותן לו איזה דבר מתנה, הוא מצמצם שיהיה מקרבא הניתא (ההנאה קרובה, כלומר, שיתן לו דבר שיוכל להנות בו מיד, לא שיצטרך ללכת לקנות וכיוצא בו), כגון שנותן לו איזה בגד ללבש או פת אפויה, וגם טורח בעצמו להוליך לביתו.

מ״דוהנה כל דברינו נובעים ממאמר הגמרא (סכה מ"ט:): אין צדקה משתלמת, אלא לפי חסד שבה, שנאמר (הושע י' י"ב): "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד". ופרש רש"י, וזה לשונו: לפי גמילות חסד שבה. הנתינה היא הצדקה, והטרח הוא החסד, שנותן דעתו ולבו לטובתו של עני, שלא ילך המעות לאבוד. כגון שנותן לו בעת שהתבואה מצויה, וטורח עצמו להוליך לביתו, ולתן לו פת אפויה ובגד ללבש, עד כאן לשון רש"י. ואם יכול להשכיל לתן לו באפן שלא ידע מי הנותנו לו, כאשר מצינו במעשה דמר עוקבא - אשרי חלקו. ועל כל פנים יזהר לתן לו בצנעא, כדי שלא יבישנו.

מ״הויש בעניני השכלה אודותיו אפן היותר גדול מכל, והוא, שמתבונן באיזה אפן להיטיבו להקים אותו בזה מדלותו. וכגון שנותן לו מתנה או הלואה, או ממציא לו איזה מלאכה להשתכר, וכהאי גונא איזה ענין, שבזה תומך ידו ומחזקו, ומקים בזה המצוה (ויקרא כ"ה ל"ה) ד' "ומטה ידו עמך והחזקת בו". וכזה כתוב גם כן ב'ספר חסידים' (סימן תתרל"ה): יש צדקה שאינה נראית כצדקה, והיא נראית לפני השם יתברך צדקה מעלה. כגון: עני שיש לו חפץ למכר, או ספר שאין רוצין לקנותו, ואדם קונה אותה מידו; וכן עני שחפץ לעשות איזה פעלה, ואינם רוצים לשכרו, והוא שוכרו - אין צדקה למעלה ממנו, עד כאן. ומכלל זה ידעתי עשירים נכבדים, שלוקחים בכוון עסקים תחת רשותם כדי להמציא מלאכה לעניי ישראל, שישתכרו להחיות נפשם, וכל זה וכיוצא בזה הוא בכלל צדקה ומעלה ממנה, ואשרי חלקם. ועין לעיל בפרק כ"א, שהארכנו במצות "והחזקת בו".

מ״וועוד מצינו שם דל על מי שהוא דל בכח, דהינו, שהוא חולה. וכמו שכתוב (שמואל ב', י"ג ד'): "מדוע אתה ככה דל בן המלך". וההשכלה אודותיו הוא כמו שפרשו חז"ל (נדרים מ'.), דהינו: לבקרו ולהתבונן אולי יוכל להועיל לו באיזה דבר להקימו מדלותו זה, וכבר בארנו כל הצרך - בעזרת ה' לעיל בפרק ג' וד' עין שם. ומכלל זה, מי שהוא מצר מצרת המציקים אותו, להשכיל ולהתבונן בעניו, ולהציל אותו באיזה עצה מצרותיו.

מ״זויש עוד דל אחד, והוא העני בדעת, והוא דל יותר מן הכל. וכמו שאמרו חז"ל (נדרים מ"א.): אין עני אלא בדעה וכו'. וגם בזה יש כמה סוגים:

מ״חא. שהוא כסיל בעניני הדעות, ועל ידי כסלתו תעה מן הדרך, ונעשה רשע; בכגון זה צריך להשכיל, איך להשיבו בתשובה, ולהעמידו על דרך האמת, וזכותו גדול מאד עבור זה, כמבאר בזהר חדש פרשת לך לך: אמר ר' אבהו: כמה שכרו של אדם העושה לאחר לחזר בתשובה וכו', עין שם.

מ״טב. ויש שהוא בן לא חכם בעניני דרך ארץ, ועל ידי זה הוא מקלקל עסקו, וגם לפעמים נתבזה בעיני הכל בשביל זה; וגם בזה מצוה להשכילו וללמדו דעת, כדי שלא יקלקל עניניו, וגם כדי שלא יתבזה. ויתבונן בעצמו, אלו היה לו בן בעיר אחרת באפן זה, כמה היה רוצה שימצא שם אדם ישר וטוב, שילמד לבנו דעת ותבונה איך להתנהג - ככה יעשה הוא לחברו. וכל זה הוא בכלל מצות עשה של (ויקרא י"ט י"ח): "ואהבת לרעך כמוך", וכמו שכתב הרמב"ם (פרק ו' מהלכות דעות הלכה ג') בבאור מצוה זו, דהינו, שיחוס על ממונו כמו שהוא חס על ממון עצמו, ורוצה בכבודו כמו שהוא רוצה בכבוד עצמו, עין שם.

נ׳ג. ויש עני בדעת כפשוטו, שהוא עני בתורה, וצריך להשכיל ולהתבונן איך להמשיך לבו לתורה. והוא דבר גדול מאד, כדאמרינן (בבא מציעא פ"ה.): אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל המלמד את בן חברו תורה, זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר וכו'. עוד אמרו (סנהדרין צ"ט:): אמר ריש לקיש: כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו, שנאמר וכו'. ואיתא באבות דרבי נתן פרק י"ב על המשנה, דהוי (אבות א' י"ב) אוהב את הבריות ומקרבן לתורה מלמד שיהא אדם מקפח את הבריות, ומכניסן תחת כנפי השכינה, כדרך שהיה אברהם אבינו מקפח את הבריות, ומכניסן תחת כנפי השכינה, שנאמר (בראשית י"ב ה'): "ואת הנפש אשר עשו בחרן". וצריך האדם להתעורר בנפשו על אנשים כאלו ולרחם עליהם, כמו אם היה רואה איש עני ערם, שאין לו לבוש, כי במה יכסה נפשו שם בעולם העליון, אחרי שהוא ערם מתורה ומצות. וכידוע, שעל ידי קיום התורה נברא תכשיטין לנפשו, שבהם הוא זוכה לישב לפני ה' בהיכל קדשו. וכדכתיב אצל יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול (זכריה ג' ד'): "הסירו הבגדים הצאים וגו', והלבש אתך מחלצות; וילבשהו בגדים וגו'". וכדאיתא בתנא דבי אליהו רבה פרק כ"ז: (ישעיה נ"ח ז') "כי תראה ערם וכסיתו" כיצד? אלא אם ראית אדם שאין בו דברי תורה, הכניסהו לביתך, ולמדהו קריאת שמע ותפלה, ולמדהו פסוק אחד בכל יום או הלכה אחת, וזרזהו במצות, לפי שאין לך ערם בישראל, אלא מי שאין בו תורה ומצות, והוא דומה למי שהוא ערם, עד כאן. עוד מקים בזה מה שאמר הכתוב (דברים ו' ה'): "ואהבת את ה' אלקיך", דהכונה לאהב אותו על בריותיו, כמו שאמרו חז"ל (ספרי פרשת ואתחנן פסקה ל"ב).

נ״אויש עוד ענין שצריך להשכיל אודות הדל, והוא דבר גדול מאד. כי ידוע, מי שהוא דל, אין לו כח להחזיק בניו לתורה, ובעצמו אין יכול ללמד עמהם. ובניו הולכים ומתדלדלים, ונשארים עמי הארץ גמורים; ויש מהם שיוצאים על ידי זה לתרבות רעה גם כן. על כן מצוה רבה להשכיל אודותם, ולתנם לבית הספר. ומצוי הוא באלו הנערים, שהם מצליחים בתורה בזכות אביהם המדכאים; וכמו שאמרו חז"ל (נדרים פ"א.): הזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה. וזכות המתעסק בענין הזה גדול מאד, כדאמרינן (בבא מציעא פ"ה.): כל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקב"ה גוזר גזרה מבטלה בשבילו, שנאמר וגו'. ועוד יש הרבה ענינים כיוצא בזה, שצריך להשכיל אודותיו אך אנכי לקצר באתי, כי מכל אלו הדברים שכתבנו, יוכל המשכיל להקיש ליתר הפרטים. ובזכות זה ימלטהו השם יתברך ביום רעה, וכמו שאמר הכתוב (תהלים מ"א ב').

נ״בבו יבאר ענין חסד שתלוי בדבור, ומצוה לפקח את חברו מצערו
אמרו חז"ל (סכה מ"ט:), דחסד הוא בין בגופו, בין בממונו. והנה חסד שבגופו נחלק לשלשה מעלות: למעשה, דבור ומחשבה. ועד כה דברנו בפרקים שעברו, כמה פרטים מענין חסד, שעקרו תלוי במעשה ומחשבה, הינו, לעזר לחברינו בשום דבר של טרחה, או להתבונן במחשבה, ולהשכיל באיזה ענין ועצה נוכל לתקן מצבו, שלא יתמוטט חלילה לגמרי. וזהו הכל בכלל מה שאמר הכתוב (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל". ועתה נדבר מענין חסד שתלוי בדבור, כי האדם יכול להמשיך מדת החסד בכל דבריו:

נ״גא. בעניני תורה, הינו, תורה שהיא ללמד לאחריני ~(*) הוא בכלל חסד, ותורה שאדם לומד לעצמו אינו בכלל חסד. וכדאיתא (בסכה מ"ט:): מאי דכתיב (משלי ל"א כ"ו): "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה". וכי יש תורה שהיא של חסד, ותורה שאינה של חסד? אלא תורה שהיא ללמד - היא תורה של חסד, ותורה שאינה ללמד זו היא תורה שאינה של חסד.

נ״דב. אם יש על חברו כעס מאיזה אדם, ויכול בדבורו להסירו מעליו, הוא בכלל חסד. וכדכתיב אצל יוסף (בראשית מ' י"ד): "כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני וגו'". וכן אם בדבורו יכול לסבב, שלא יבוא רעה על חברו, גם זה הוא בכלל חסד. הדמיון אם באיזה מקרה נזדמן בין האנשים החשודים על הגנבה, והם חשודים בעיניו, שילכו ויגנבו לאיש אחד, ושומע שמספרים אודות מצבו, מצוה שיכחד להם, ויאמר כי הוא עני, אף שהוא יודע בעצמו שאינו כן. וכל זה הוא בכלל חסד. וכמו שמצינו שאמר אברהם לשרה (בראשית כ' י"ג): "זה חסדך אשר תעשי עמדי אל כל המקום וגו' אמרי לי אחי הוא". וכל שכן אם יכול להודיעו באיזה עצה שישמר מהם, בודאי מחיב בדבר מצד הדין, כדאיתא בסוף חשן משפט (סימן תכ"ו סעיף א'). וכן אם מסבב בדבורו, שאיש אחד ייטיב לחברו באיזה טובה, כל זה הוא בכלל חסד, ומקבל עבור זה ברכה מאת ה'. וכדאיתא בתוספתא (דפאה פרק ד' הלכה י"ז), דאפילו אם רק אמר לאחרים, תנו, נותנין לו שכר על זה, שנאמר (דברים ט"ו י'): "כי בגלל הדבר הזה [הינו, דבור] יברכך ה' אלקיך וגו'". ועין לעיל בפרק ט"ז בחלק ב' בענ-ין גדל שכר המעשה לדבר מצוה, עין שם.

נ״הג. ליעץ לחברו עצה ההוגנת לו בעניניו. וכדאיתא בחשן משפט (סימן צ"ז סעיף א'), עין שם, שדבר זה נוהג אף לעשירים.

נ״וד. אם הוא רואה בחברו שהוא עצב מפני דלותו, או איזה צרה חס ושלום, ואינו יכול לעזר לו, על כל פנים מצוה לדבר על לבו ולהפיגו מדאגתו, וזהו הכל בכלל גמילות חסדים. וכמו שכתב רבנו יונה באגרת התשובה שלו (אות ט"ז), שאפילו אם דל הוא, ואין ידו משגת לעסק בגמילות חסדים ממש, מכל מקום יוכל להשיג המדה טובה ההיא בלא כסף ובלא מחיר. וזה מעשה גמילות חסדים: ידבר על לב העני, ויהיו דבריו נחת רוח לאביון, וינחמנו ממעשיו ומעצבון ידיו, ויכבדהו. אמרו רז"ל (בבא בתרא ט':): הנותן פרוטה לעני, מתברך בשש ברכות; והמפיסו בדברים, מתברך באחת עשרה ברכות, שנאמר (ישעיה נ"ח י'): "ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים; ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך וגו'". והוא ענין פיוס דברים והראות לו רצון טוב בלב שלם ובנפש חפצה. הלא תראה מה שכתוב באר היטב, כי שכרו הרבה מאד מן עושה צדקות, וברכות רבות וכבדות ממנו, עד כאן לשונו.

נ״זוכמה גדולה היא המדה הזו, שמזמן עבורה לחיי עולם הבא, כדאיתא בתענית (כ"ב.) גבי מעשה דרב ברוקא, עין שם. עוד כתב שם רבנו יונה: ישית עצות לפני רבים לעשות צדקה וחסד, ויקבל שכר על הרבים אשר הצדיק, ועל הנפשות אשר יעשה; ויוכח בשכר הצדקה אשר תעשה על ידו, שנאמר (ישעיה ל"ב ח'): "ונדיב נדיבות יעץ". ואמרו רז"ל (בבא בתרא ט'.): גדול המעשה יותר מן העושה, וזהו אהבת חסד, עד כאן לשונו.

נ״חעוד יש בעניני החסד שתלוי בדבור, כמה דברים, הינו, להתפלל על החולה שירפאהו ה', שזהו הכל בכלל בקור חולים דהוא גמילות חסדים. וכדאיתא בגמרא (נדרים מ'.) וביורה דעה סימן של"ה סעיף ד' וכבר העתקנו זה לעיל בפרק ג', עין שם. והוא הדין צער אחר שיש לאדם, שהוא בתוך צרה ומצוקה, ואפילו אם אותו פלוני בעצמו אינו יודע מזה, וכענין שמצינו, שאברהם התפלל על אנשי סדום שלא יהפכו, וכל שכן על ישראל.

נ״טוהבה המתבונן בשמונה פרקים הראשונים ובשלשים ושנים פרקים אלו, יראה שמדת החסד פרוסה על כל עניני הטובה שבעולם, וכל איש ואיש יוכל לקים מדת החסד בעניניו, ולפעמים גם בדברים נקלים וקלים, עד שכמעט זה נהנה וזה אינו חסר, ובני אדם מזלזלים בהם, בעונותינו הרבים.

ס׳ואמרתי דבעניננו שיך מה שהביא בספר 'לב דוד' (פרק כ"ב) בשם מדרש אגדה (אוצר מדרשים עמוד רי"א), כי אליהו זכור לטוב היה הולך עם ר' יהושע בן לוי, ובלכתם ילכו. הראה לו אליהו זכור לטוב רחוב אחד גדול, ושם קבוץ גדול יצאו נצבים על המקח בחנות אחת, ודוחקים זה את זה. והלכו שם ר' יהושע בן לוי עם אליהו זכור לטוב, ואגב דחקא המה ראו, שבחנות ההיא מוכרים בשר כלב סרוח, וכל ליטרא בדינר, ועם כל זה דוחפים אותו לקונה, כי כל אחד טורח להקדים לחברו. והלכו לדרכם, והמה ראו רחוב אחר ריקם, ושם חנות אחת מוכרת בשר עגל בריא ושמן, ומוכרת ליטרא בפרוטה, ואין קונה. ותמה על זה ר' יהושע בן לוי מאד, ואמר לו אליהו זכור לטוב: אל תתמה על החפץ, כי חנות שמוכרים בשר סרוח, משל להמון העם רבים, שרודפים בכל כחם אחר העברה בטרחה רבה וממון הרבה, והעברה ככלב מת סרוח; והתורה והמצוה כבשר בריא ושמן ובזול, ואין קונה. כן אמרתי בזה: לפעמים נקל להאדם ומתוק לו להוציא על עניני ההבלים אשר היצר הרע מסרסר לו, כגון, להתגבר במדת הנצחון וכבוד המדמה כמה וכמה רובלי כסף, ולפעמים גם למאות ולאלפים, וגם בעמל מרבה, אשר לא תוסיף שום טובה לאדם - לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, ולא יהיה מסחר זה טוב מהקונה בשר כלב נבלה הנ"ל. ואלו על עניני החסד, אשר היצר הטוב מסרסר וצועק ואומר: פנו אלי וקנו מסחרי, מסחר כשר, אשר בוראנו אוחז גם כן במסחר הזה [וכדכתיב (מיכה ז' י"ח): "כי חפץ חסד הוא"], והוא אשורו של אדם והצלחתו בעולם הזה ובעולם הבא, וקנו אותו בדמים מועטים ובטרחה קלה, ואין פונה, בעונותינו הרבים, לפי ערך המסחר הטוב הזה.

ס״אוהסבה לכל זה, שהיצר אינו מניח לאדם להתבונן בגדל מדת החסד ורב טובו. ועל כן העצה היעוצה לזה, שיתבונן תמיד בהכתובים ומאמרי חז"ל המספרים לנו בגדל שבח המדה הקדושה הזו, ויתברר ויתאמת אצלו שזו היא רצון השם יתברך, שנרגיל עצמנו להתנהג ברחמים ובחסד עם זולתנו. וכדכתיב (דברים י"א כ"ב): "ללכת בכל דרכיו", ופרשו בספרי (פרשת עקב פסקה מ', ט): אלו הן דרכי השם יתברך, שנאמר (שמות ל', ד ו'): "ה' ה' אל רחום וחנון". ועל ידי זה ישיג אהבה למדת החסד; וכדכתיב (מיכה ו' ח'): "ואהבת חסד". ובזכות זה יתחסד עמו השם יתברך גם כן בכל עניניו בזה ובבא.

ס״בומכל מקום אל יטעה האדם בנפשו, לומר שבמדת החסד לבד די, אפילו אין בו יראת שמים כלל חס ושלום. לא כן הדבר, אלא צריך שילך בדרכי התורה ובקבלת על מלכות שמים, ויתחזק גם כן בדרכי החסד. וכדאיתא בספרי האזינו (פסקה שכ"ג) על הפסוק (דברים ל"ב כ"ט): "לו חכמו ישכילו זאת וכו'": אלו נסתכלו ישראל בדברי תורה, לא שלטה בהם שום רעה. ומה אמרתי להם? קבלו עליכם על מלכות שמים, והכריעו זה את זה ביראת שמים, והתנהגו זה את זה בגמילות חסדים, עד כאן. ואז אשריו וטוב לו.