אהבת חסד, חלק ראשון, דיני מצות הלואהAhavat Chesed, Part I, Laws of Loans
א׳בו יבאר דין מצות עשה דאם כסף תלוה ועוד ענינים ממדת החסד בפרטיהן ובו י"ד סעיפים.
א. מצות עשה מן התורה ללות לעניי אחינו, שנאמר (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך וגו'". ואיתא במכילתא (פרשת משפטים פרשה י"ט), דכל "אם" שבתורה רשות ושלשה מהן חובה, וזה אחד מהן. וראיה ממה שאמר הכתוב [בפרשת ראה] (דברים ט"ו ח'): "והעבט תעביטנו" דרך צווי, ומצוה זו גדולה יותר ממצות הצדקה, שאין העני בוש בדבר כל כך. גם שבזה תומך ידו ומחזיק אותו, שלא יתמוטט לגמרי, ומקים בזה מה שאמר הכתוב (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו'", דהינו שיחזיק בו, עד שלא יפל ויצטרך לבריות. ומצוה גם כן ללות לעשיר לפי שעה, בשעה שאין המעות מצוי לו, דגמילות חסד נוהג בין לעניים ובין לעשירים, אלא דהעני קודם לו בזה. ולכך פרט הכתוב לעני במצוה זו, ואי לא דהודיענו הכתוב, היה רצונו של אדם יותר להלות לעשיר, מפני שגם הוא ישיג פעמים רבות טובות ממנו, ועוד שהעשיר בטוח אצלו יותר.
א. מצות עשה מן התורה ללות לעניי אחינו, שנאמר (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך וגו'". ואיתא במכילתא (פרשת משפטים פרשה י"ט), דכל "אם" שבתורה רשות ושלשה מהן חובה, וזה אחד מהן. וראיה ממה שאמר הכתוב [בפרשת ראה] (דברים ט"ו ח'): "והעבט תעביטנו" דרך צווי, ומצוה זו גדולה יותר ממצות הצדקה, שאין העני בוש בדבר כל כך. גם שבזה תומך ידו ומחזיק אותו, שלא יתמוטט לגמרי, ומקים בזה מה שאמר הכתוב (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו'", דהינו שיחזיק בו, עד שלא יפל ויצטרך לבריות. ומצוה גם כן ללות לעשיר לפי שעה, בשעה שאין המעות מצוי לו, דגמילות חסד נוהג בין לעניים ובין לעשירים, אלא דהעני קודם לו בזה. ולכך פרט הכתוב לעני במצוה זו, ואי לא דהודיענו הכתוב, היה רצונו של אדם יותר להלות לעשיר, מפני שגם הוא ישיג פעמים רבות טובות ממנו, ועוד שהעשיר בטוח אצלו יותר.
1
ב׳ב. ודע עוד, דלאו דוקא הלואת מעות דהוא הדין, דמצוה להשאיל לו כליו ושאר חפציו כיוצא בזה, כי הכל ממדת החסד הוא, שהקדוש ברוך הוא חפץ בו, כדכתיב (מיכה ז' י"ח): "כי חפץ חסד הוא", ובחסד כלול כל ענין, שהאדם יכול להיטיב בזה לחברו. [וכאשר נבאר אם ירצה ה' בחלק השלישי מן הכתובים ומאמרי חז"ל]. אלא שהלואת מעות היא מצוה גדולה יותר מזה, שעליה יש מצות עשה מיחדת וכנ"ל. [ואמרו חז"ל (ערכין ט"ז.), שמי שהוא צר עין מלהנות לאחרים מנכסיו, וכשמפצירים בו שישאיל איזה כלי, הוא משקר ואומר שאין לו, ענשו הוא, שנגעים באים על ביתו, ומכרח לפנות הכלים אשר בבית, כדי שיתברר שקרו לעיני הכל].
2
ג׳ג. במה דברים אמורים? בעשיר, אבל בעני שבא לשאל ממנו איזה כלי ושאר חפץ הנחוץ לו, יש עליו חיוב גדול מצד הדין להשאיל לו, פן אין לו עתה במה לקנות. ועין לקמן בחלק ב' פרק כ"ב, שהארכנו בזה. והנה רצוננו להאריך קצת בעניני מדת החסד, איך להתנהג בזה. אך מפני שהלואת מעות, שהוא גם כן ממדת החסד, הוא מצוי יותר, וגם יש על זה מצות עשה מיחדת, לכך נאריך בפרט זה יותר, וממילא יבין המשכיל בשאר עניני החסד.
3
ד׳ד. וכמה יהיה השעור שחיבה התורה להלות איש לרעהו, לא מצאתי בעניי מפרש בדברי חז"ל שעור לזה. ואין ללמד לזה מן צדקה, דשם השעור לכל היותר הוא חומש מנכסיו, דהתם הוא נותן לחלוטין. אבל הכא בהלואה בא לו הממון בחזרה. ולהפך גם כן אין סברא לומר, שכל ממונו שהם לעת עתה בטלות אצלו יחיב התורה לחלק אותם לגמילות חסד, פן יזדמן לו איזה עסק לרוח ביתו, ולא יהיה לו ממונו בידו. [ועין בבא מציעא מ"ב ע"א ואר"י וכו' ורש"י שם דבור המתחיל, מצוי]. ומסתברא דתלוי המצוה לכל אחד כפי השגת ידו, וכל אשר בכחו לעשות לטובת חברו - יעשה. ומצאתי בעזרת ה' בספר החנוך (מצוה ס"ו), שכתב גם כן כן. ועין לקמן בחלק ב' פרק י"ח, שהארכנו בזה, איך להתנהג לצאת ידי שמים.
4
ה׳ה. עוד משמע שם בחנוך, דשעור ההלואה יהיה כפי מה שצריך לו להעני, אם ידו משגת. ובאמת כן מפרש במקרא במקום אחר [בפרשת ראה] (דברים ט"ו ח'): "והעבט תעביטנו". וכפי מה שפירשו חז"ל, דקאי על הלואה, ושם מסים המקרא: "די מחסרו אשר יחסר לו".
5
ו׳ו. על כמה זמן מחיב ללות לו? מסתברא דזה תלוי גם כן לכל אחד כפי השגת ידו. ואם אין יכול להלות, רק על זמן יום או יומים, אין מחיב יותר. ולהפך אם יבקש ללות ממנו על יותר משלשים יום, וידו משגת לזה, נראה דצריך ללות לו.
6
ז׳ז. אין שעור למצות גמילות חסד, אפילו עד מאה פעמים. [ולא ירע לבבו לחשב, כמה מטריח עלי האיש הזה תמיד בלקיחת המעות ובפרעון, כמו שאינו כועס על מי שהוא דופק תמיד על פתחי חנותו לתן לו רוח בעסקו. וידע כי בכל פעם הוא מקים מצות עשה דאוריתא, ויבוא אליו ברכה מאת ה'. וכמו שאמר הכתוב לענין צדקה (דברים ט"ו י'). "נתון תתן לו (הינו אפילו מאה פעמים כמו שפרש רש"י) ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך וגו'"]
7
ח׳ח. החיוב שחיבה התורה להלות איש לרעהו הוא בין על משכון בין בלי משכון, אם הוא בטוח בעיניו. אך אם מלוהו בלי משכון על כל פנים ילוהו לפני עדים או שיתן לו שטר חוב, או על כל פנים כתיבת ידו, דאף שהוא בטוח בעיניו, שמא ישכח, ויבוא לכפר לו.
8
ט׳ט. אם הוא מכיר בהלוה שהוא בעל מדה רעה, ואינו מקפיד על ממון אחרים, ומעותיו יהיו כלין אצלו, ולא ימצא ממה לגבות, מוטב שלא ילוהו [הינו בלי משכון], ממה שילוהו ויצטרך לנגשו, ויבוא לידי (דברים ט"ו ב'): "לא יגש". כן איתא בחשן משפט סימן צ"ז סעיף ד'. ועין שם עוד דהלוה העושה כן נקרא רשע, [ועין בחלק ב' פרק כ"ד מה שכתבנו בזה].
9
י׳י. אם בא שמעון אצל ראובן ואמר לו: הלויני מנה, אבל תדע שלא אוכל לפרע לך בבת אחת, כי אם מעט מעט, אינו מחיב ללות לו באפן זה מצד הדין, אבל מצד גדר האהבה והאחוה נכון להיטיב גם באפן זה.
10
י״איא. אם הבטיח לישראל להלותו סך מה, יזהר מלחזר בו, דהוא ככל קבלה לדבר מצוה דקימא לן ביורה דעה סימן רי"ג סעיף ב', דאסור לחזר בו. ועין בנתיב החסד, דלעשיר ולזמן מרבה, דאין על זה מצות עשה, אין שיך בזה שם נדר, ומכל מקום אם הוא יודע, שסמך דעתו עליו, נכון לזהר בזה, כדי שלא יהיה בכלל מחסרי אמנה. וכן אם הפריש, או נדר בפיו איזה סך מסים לעשות מזה גמילות חסד, אסור לחזר בו.
11
י״ביב. ודע דמצות עשה זו דהלואה אינו אלא אם כן יש בידו מעות מזמנים. אבל אם אין בידו מעות, אינו מחיב לילך וללות כדי להלות, אף שהוא בטוח בעיניו, או שנותן לו משכון, אם לא מצד מדת החסד בעלמא. ואם יש לו מעות בהלואה אצל אחר, והגיע זמן פרעון, יש אומרים דזה מקרי, כאלו יש לו מעות מזמנים, ועל כן צריך לטל מעותיו ממנו ולהלות לזה שמבקש ההלואה. וכל שכן אם יש לו מעות בפקדון אצל אחר, בודאי לכלי עלמא אין לו לפטר עצמו להלות, מחמת שאינם בביתו. דפקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמרה איתא, אלא צריך לילך ולטלו ולהלות. ואם מתעצל בזה, צריך מדינא ללות אצל אחר כדי להלות לזה. [וכל שכן בשיש לו מעות בביתו גופא, אך אין רוצה להלות מהם מפני קטטת ביתו, בודאי צריך ללות אצל אחר כדי להלות, אחרי דבאמת יש לו מעות, וחל עליו חיוב המצות עשה, ועין בפרק ב'].
12
י״גיג. אם יש בידו מעות של אחרים בפקדון, אפילו בזמננו שאנו חשובין כחנוני ושלחני, דמתר להשתמש לעצמו, אם לא הפקיד אצלו צרורין וחתומין, [כדאיתא בחשן משפט סימן רצ"ב סימן ז' עין שם באחרונים], אפילו הכי ללות המעות לאחרים אין לו רשות, אלא אם כן קיבל על עצמו, שכשיבקש המפקיד ממנו, ישלם לו תכף.
13
י״דיד. אם באו לפניו הרבה אנשים, ואחד מהן צריך ללות סך מרבה, ושארי האנשים לא יבקשו ממנו כל אחד, כי אם דבר מועט, ואם ילוה להאחד הסך המרבה, לא יהיה לו מה ללות לשארי האנשים, מוטב שילוה לכל אחד סך מועט, מלהלות לאחד סך מרבה, דעל כל אחד ואחד שהוא מלוהו, הוא מקים מצות עשה בפני עצמה. וכבר אמר התנא באבות (ג' ט"ו): והכל לפי רב המעשה, ועין שם בפרוש המשנה להרמב"ם. ואם האחד שרוצה להלות לו הסך המרבה, יועיל לו בהלואתו, שלא יתמוטט לגמרי, אפשר דהוא קודם, דבזה מקים גם כן מה שאמר הכתוב (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו'", ובדידהו ליכא רק מצות עשה דהלואה, ועין.
14
ט״ובפרק זה יבאר למי חיבה התורה במצות עשה זו ובו ה' סעיפים
א. כל ישראל חיבין במצוה זו של גמילות חסד: בין איש, בין אשה, בין עשיר, בין עני [עם מי שלמטה ממנו], כל אחד לפי כחו. דלא נתנה התורה שעור להלואה, והרי היא כמצות צדקה שכל ישראל חיבין בה, כדאיתא בגמרא (גיטין ז':) וביורה דעה סימן רמ"ח סעיף א'.
א. כל ישראל חיבין במצוה זו של גמילות חסד: בין איש, בין אשה, בין עשיר, בין עני [עם מי שלמטה ממנו], כל אחד לפי כחו. דלא נתנה התורה שעור להלואה, והרי היא כמצות צדקה שכל ישראל חיבין בה, כדאיתא בגמרא (גיטין ז':) וביורה דעה סימן רמ"ח סעיף א'.
15
ט״זב. במה דברים אמורים, שהאשה חיבת? בזמן שאין לה בעל. אבל אם יש לה בעל, אין לה רשות להלות ממונו שלא מדעתו, ואפילו אם היא נושאת ונותנת בתוך הבית, אלא אם כן הוא דבר מועט, שאין דרך האנשים להקפיד על זה, או שהיא יודעת את טבע בעלה, שאין מקפיד על זה. ודוקא מעות, אבל כלי בית, אותן שרגילין השכנים להשאיל איש לרעהו, היא מתרת להשאיל שלא מדעתו. ובעל, שאשתו מקפדת עליו ומריבה עמו על הלואותיו, אף דמדינא אין לו לחוש לזה כלל, כי המעות הם שלו ולא שלה, אפילו הכי יותר טוב שיעשה בהצנע, כדי שלא יבוא לידי קטטות ומריבות. ואשה שמוחה בבעלה לקים מצות גמילות חסד, וכהאי גונא בשאר כל המצות, עברה היא בידה, ועתידה לתן הדין על זה. ולהפך, אם תיעצהו לטוב, יש לה זכות גם כן בזה.
16
י״זג. גם האיש שעסקו ופרנסתו הוא מענין הלואה [לכנעני ברבית, ולישראל בהתר עסקא], מחיב להלות לעני בחנם כפי השגת ידו. ועין לקמן בפרק חמישי סעיף ג' ובפרק ששי סעיף ט', ובחלק שני פרק שמיני מה שכתבנו בזה.
17
י״חד. מי שהוא עוסק בתורה, ובא אחד ללות ממנו, ואי אפשר למצוה זו להעשות על ידי אחרים, צריך לבטל מלמודו בשביל מצוה זו. ואין חלוק בזה, בין אם אחרים אינם יכולים לעשות לו טובה, ובין שאינם רוצים לעשות לו טובה, [דמיא דמה שהביא ב'חכמת אדם' (כלל קמ"ז הלכה י') בשם הרדב"ז, בעני שיש לו קרובים עשירים, ואינם רוצים לפרנסו, דהחיוב חל על הכל, עין שם, והכי נמי בעניננו].
18
י״טה. והקפת החנות, נראה דאין בעל החנות מחיב בזה מכמה טעמים: אחד, דעקר פרנסתו הוא ממה שמוכר סחורה זו, ובהמעות שמקבל עבורם, קונה סחורה אחרת, ואם יקיף סחורתו, לא יהיה לו במה לקנות אחרים. ועוד, דהקפת חנות אינו בכלל מלוה, וכדמוכח בפרק י' דשביעית (משנה א') על כן אין הקפה בכלל מצות עשה זו. ומכל מקום נראה דאם עני בא אצל בעל החנות ורוצה שיקיף לו מעט סחורה וכיוצא בזה, איזה דבר להחיות נפשו, נראה דאין יכול לפטר עצמו מזה, אם ידו משגת לזה, דלו יהי דאין זה בכלל מצות עשה (שמות כ"ב כ"ד) ד"אם כסף תלוה", הלא לא נפיק זה על כל פנים מכלל מה שאחר כך (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו", ואמרו חז"ל (ספרא פרשת בהר פרשתא ה'): החזק בו, עד שלא יפל ויצטרך לבריות.
19
כ׳בפרק זה יבאר על מי חיבה התורה לגמל עמו חסד ובו ג' סעיפים.
א. מצות גמילות חסד נוהג עם כל אדם: לאיש או לאשה, לעשיר או לעני, לגדול או לקטן. [הינו על ידי אפוטרופוס שלו וכהאי גונא, כדי שלא יבוא לידי הפסד. וגמילות חסדים דגופו מחיב אפילו לעצמו]. דכתיב (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה את עמי", כל מי שהוא בכלל עמי, מחיבין לגמל עמו חסד. ודין הקדימה בזה יבאר לקמן בפרק רביעי וחמישי.
א. מצות גמילות חסד נוהג עם כל אדם: לאיש או לאשה, לעשיר או לעני, לגדול או לקטן. [הינו על ידי אפוטרופוס שלו וכהאי גונא, כדי שלא יבוא לידי הפסד. וגמילות חסדים דגופו מחיב אפילו לעצמו]. דכתיב (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה את עמי", כל מי שהוא בכלל עמי, מחיבין לגמל עמו חסד. ודין הקדימה בזה יבאר לקמן בפרק רביעי וחמישי.
20
כ״אב. ואפילו אם פקר באחת מכל המצות האמורות בתורה לתאבון, מכל מקום עדין בכלל ישראל הוא, כל שהוא מאמין בשלשה עשר עקרי הדת. [ולאפוקי אם הוא אפיקורס, וכמבאר בחשן משפט בסימן רס"ו סעיף ב']. ומצוה לרחם עליו ולגמל עמו חסד בעת דחקו. אך אם הוא יודע, שהוא צריך המעות לדבר איזה אסור, בודאי אסור לתן לו, ומקרי מסיע ידי עוברי עברה.
21
כ״בג. ודע עוד, דאם הוא מחלל שבת בפרהסיא, יצא מכלל ישראל, ודינו כעובד גלולים. וכן מי שהוא מלשין, יצא מכלל אחוה, ואין לגמל עמו חסד. וכל זה דוקא בשלא עשה תשובה, אבל אם עשה תשובה, אין לך דבר שעומד בפני התשובה. וגם כל זה דוקא בשנתברר שהוא כן, או שהוא מחזק בעיני הכל בענין הרע הזה, אבל משום חשדא בעלמא לא נפיק מכלל אחוה בזה. ועין בספר 'חפץ חיים' בהלכות אסורי לשון הרע כלל ו' סעיף י' בהג"ה.
22
כ״גבפרק זה יבאר, שצריך לגמל חסד אפילו לשונא, ודין איסור נקימה ונטירה ובו ה' סעיפים.
א. מצות חסד שהזהירה אותנו התורה, אין חלוק בין לאוהב בין לשונא, ואפילו עד מאה פעמים. [שכן בארה התורה בפרוש לענין מצות השבת אבדה, דכתיב (שמות כ"ג ד'): "כי תפגע שור איבך וכו'". וכן לענין מצות פריקה, דכתיב (שם ה'): "כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו, עזב תעזב עמו". ואמרינן בגמרא (ב"מ ל"ב.), דהחיוב הוא אפילו עד מאה פעמים].
א. מצות חסד שהזהירה אותנו התורה, אין חלוק בין לאוהב בין לשונא, ואפילו עד מאה פעמים. [שכן בארה התורה בפרוש לענין מצות השבת אבדה, דכתיב (שמות כ"ג ד'): "כי תפגע שור איבך וכו'". וכן לענין מצות פריקה, דכתיב (שם ה'): "כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו, עזב תעזב עמו". ואמרינן בגמרא (ב"מ ל"ב.), דהחיוב הוא אפילו עד מאה פעמים].
23
כ״דב. ולא מבעי אם הוא שונאו שלא כדין, כגון עבור שלא היטיב עמו באיזה טובה, דבזה בודאי אם הוא מונע אחר כך עבור זה מלהיטיב עמו, לבד שהוא מבטל מצות עשה דחסד, עוד הוא עובר על לאו דאוריתא של "לא תקם ולא תטר" וכדלקמה בסעיף ד'. אלא אפילו אם הוא שונאו בדבר שהוא מצוה לשנא אותו עבור זה, כגון: דחזא בה (שראה בו) שעבר על אסור עריות, וכיוצא בזה מהאסורין שמפרסם בישראל לאסור, אפילו הכי מצוה לגמל חסד עמו בעת דחקו, כיון שהוא מאמין בעקרי הדת. וכדלעיל בפרק ג' (סעיף ב') עין שם.
24
כ״הג. אך יש חלוק ביניהן לענין דינא. והוא, דלמי שהוא שונא שלא כדין, אם נזדמן שהשונא ההוא צריך לאיזה טובה, וגם אוהבו צריך לטובה, ואין ביכלתו להיטיב לשניהן, מצוה בשונאו כדי לכוף את יצרו, אבל אם מדינא צריך לשנא אותו וכנ"ל, אם נזדמן לו שניהן ביחד, מצוה יותר בהגון מבשאינו הגון.
25
כ״וד. ועל מה דכתוב בתורה (ויקרא י"ט י"ח): "לא תקם ולא תטר את בני עמך", תניא בבריתא: [יומא כ"ג.] איזו היא נקימה? אמר לו: השאילני מגלך. אמר לו: לאו. למחר אמר לו: השאילני קרדמך. אמר לו: איני משאילך, כדרך שלא השאלתני. זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה? אמר לו: השאילני מגלך. אמר לו: לאו. למחר אמר לו: השאילני קרדמך. אמר לו: הילך, איני כמותך שלא השאלתני. זו היא נטירה. וכונת הגמרא, דאפילו על דברים נקלים כאלה שיך גם כן אסור נקימה ונטירה, וכל שכן בדברים גדולים, כגון: למנע מלהיטיב עמו באיזה דבר, שהוא נוגע למחיתו. ולשון הספרא (פרשת קדשים פרק ד', י'): עד היכן כחה של נקימה? אמר לו: השאילני מגלך וכו'. עד היכן כחה של נטירה? אמר לו: השאילני מגלך, ולא השאילו וכו'. וכן כתב רבנו אליעזר ממיץ בספרו במצוה קצ"ז (ובדפוס ישן מצוה מ'), דלאו דוקא שאלת כלים, דהא לאו כלים כתיב בקרא, אלא אפילו שאר ממון, דלאו כלים נינהו. למדנו שמזהרין ישראל, שלא למנע לעשות צרקה וגמילות חסד בממון, בשביל שלא עשה הוא עמו כהויתו, שזהו היא נקימה. וגם מזהרין וכו', שזו היא נטירה, עד כאן לשונו.
26
כ״זה. ודע עוד, דמוכח מכל הראשונים, דאסור הנקימה הוא אפילו אם לא השיב לו, איני משאילך וכו', אלא משידע בנפשו, שמטעם זה הוא מונע מלהיטיב עמו, עובר בלאו זה. וכן לענין נטירה, אין האסור בזה דוקא על הדבור, אלא על נטירת הלב, אלא צריך שימחה הדבר מלבו. [ועין בספר 'חפץ חיים' בפתיחה לאוין באות ח' וט' שכתבתי שם הרבה בדין נקימה ונטירה]:
27
כ״חבפרק זה יבאר ענין הקדימה, דהינו כשאין בכחו להלות לכלם ובו ט' סעיפים.
א. אם באו ישראל וכנעני ללות מאצלו, ושניהם בשוה על משכונות, או בטחונות טובות, ילוה לישראל, דכתיב (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה את עמי וגו'". ואמרו חז"ל (ב"מ ע"א.) ד"עמי" קודם.
א. אם באו ישראל וכנעני ללות מאצלו, ושניהם בשוה על משכונות, או בטחונות טובות, ילוה לישראל, דכתיב (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה את עמי וגו'". ואמרו חז"ל (ב"מ ע"א.) ד"עמי" קודם.
28
כ״טב. ואפילו אם הכנעני רוצה לתן לו רבית, והישראל בחנם, גם כן ילוה לישראל. ואין חלוק בין אם הלוה עני או עשיר, הואיל והוא צריך לפרנסתו, דאם הישראל הלוה רוצה גם כן להלותם, חייו קודמין.
29
ל׳ג. ואם עקר פרנסתו הוא על ידי הלואת כנעני ברבית, חייו קודמין. ומיהו היכא דבא עני וצריך לחם, ורוצה ללות ולקנות לחם, ודאי הוא קודם, כן כתב בספר "אגדה" (בב"מ שם). ועין בפרק ו' סעיף ט' מה שכתבנו בדין עני ועשיר מענין זה.
30
ל״אד. הא דאמרינן דישראל קודם לכנעני, דוקא אם באו שניהן בבת אחת, אבל אם בא הכנעני לבדו מתחלה, מתר להלותו ברבית, [ובפרט לדעת הרמב"ם (פרק ה' מהלכות מלוה ולוה ה"א), דהוא מקים בזה מצות עשה וכו']. אם לא כשיודע בודאי, שהישראל יבוא אחר כך, דאז יש לו למנע את עצמו מזה.
31
ל״בה. ודע דבדין זה שאמרנו, דיקדים לישראל בחנם מלכנעני ברבית, נחלקו הגדולים בזה: יש אומרים, דאפילו אם ילוה לכנעני, יהיה הרוח מרבה, גם כן הצריכה התורה להלות לישראל בחנם, אם היה ההלואה בכדי שעור השגת ידו לזה, דהא אין לו הפסד בזה שילוה לישראל, כי המעות ישובו אליו בחזרה, ורק מניעת הרוח על עת ההיא, וגם אין פרנסתו בכך וכנ"ל. ויש אומרים, דדוקא היכא, שהרוח הוא מועט, אבל אם הרוח הוא מרבה, אינו מחיב בזה, וכן משמע קצת מתשובת רמ"א סימן י' עין שם.
32
ל״גו. ודע עוד, דהוא הדין לענין מכירה גם כן הצריכה התורה, כשיהיה לישראל דבר מה למכר, ונזדמן לפניו ישראל וכנעני, ימכר לישראל. וכן הוא הדין לענין אם צריך לקנות, דכתיב (ויקרא כ"ה י"ד): "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך", ואיתא בספרא (פרשת בהר פרשתא ג', א'): אם באת למכר - תמכר לישראל חברך, וכן אם באת לקנות - תקנה מישראל חברך. ופשוט דהוא הדין, אם צריך לשכר איזה דבר למלאכתו, מוטב שישכר מישראל, אם התועלת משניהן בשוה.
33
ל״דז. ואפילו אם הכנעני מוסיף מעט יותר על המקח, אפילו הכי מוטב למכר לישראל בפחות. וכן הוא הדין לענין קנין, מוטב יותר שיקנה מישראל, אפילו אם יצטרך להוסיף מעט יותר [רמ"א בתשובה הנ"ל (בסעיף ה')].
34
ל״הח. ואם בא ישראל לשאל כלי ממנו, וכנעני רוצה לשכר ממנו אותו הכלי, נראה לי, דאפילו הוא רוצה לתן לו עבור זה רק דבר מועט, אין צריך להשאיל לישראל. ולא דמי להלואה, דמחיב להלות לישראל בחנם, אף שיפסיד על ידי זה הרוח דרבית דכנעני. א. דעל הלואה יש מצות עשה מיחדת (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה וגו'". ואמרו חז"ל (מכילתא פרשת משפטים פרשה י"ט) דהאי "אם" חובה הוא ועוד, דהמעות יחזרו אליו בחזרה, מה שאין כן הכלי רגילה להפחת על ידי התשמיש. אם לא שהוא עני, ורוצה לשאל הכלי כדי להשתכר בו להשיב את נפשו, דאז צריך לעשות זה משום מצות (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך וגו' והחזקת בו וחי עמך", ועין ב'נתיב החסד'.
35
ל״וט. נראה לי, דאיש קודם לאשה להלות. במה דברים אמורים? בזמן ששניהם אינם עניים, וכל שכן אם האיש עני, והאשה איננה עניה. אבל בזמן ששניהם עניים - האשה קודמת לאיש, אם לא שהוא קרוב, מסתברא דהוא קודם, וכמו שכתבנו בסימן שאחרי זה. ואם ממניעת הלואה יוכל לבוא לידי סכנת נפשות, האיש קודם, דהוא חיב בכל המצות, מה שאין כן האשה, דהיא פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא.
36
ל״זבפרק זה יבאר עוד ענינים מדין קדימה ובו י"ד סעיפים.
א. אם באו עני ועשיר ללות מאצלו, והעני גם כן בטוח אצלו, או שנותן לו משכון, ואין יכול ללות לשניהן, העני הוא קודם, דכתיב (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך", ואמרו חז"ל (ב"מ ע"א.), עני ועשיר - עני קודם. ואפילו אם העשיר הוא מעירו והוא גם כן קרובו, והעני אינו קרובו והוא מעיר אחרת, גם כן העני הוא קודם. ואם שניהם עניים, ואחד מהם צריך המעות למזון ואחד לכסות, ילוה למי שהוא צריך למזון, דהוא דחוק יותר. [מיורה דעה סימן רנ"א סעיף ז' לענין צדקה, והוא הדין לעניננו].
א. אם באו עני ועשיר ללות מאצלו, והעני גם כן בטוח אצלו, או שנותן לו משכון, ואין יכול ללות לשניהן, העני הוא קודם, דכתיב (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך", ואמרו חז"ל (ב"מ ע"א.), עני ועשיר - עני קודם. ואפילו אם העשיר הוא מעירו והוא גם כן קרובו, והעני אינו קרובו והוא מעיר אחרת, גם כן העני הוא קודם. ואם שניהם עניים, ואחד מהם צריך המעות למזון ואחד לכסות, ילוה למי שהוא צריך למזון, דהוא דחוק יותר. [מיורה דעה סימן רנ"א סעיף ז' לענין צדקה, והוא הדין לעניננו].
37
ל״חב. ואם אחד משני העניים הוא קרובו או מעירו, הוא קודם, דכתיב (שמות כ"ב כ"ד): "את העני עמך", ומי שהוא קרובו או מעירו הוא נקרא "עמך", ומצוה להקדימו. ועין ביורה דעה סימן רנ"א סעיף ג' בהג"ה, דשכניו עדיפא מבני עירו, ומצוה להקדימם. ועניי עירו נקרא כל ששהה שם שנים עשר חדש. ואם קנה בה בית דירה, או שדעתו להשתקע שם, הרי הוא כאנשי העיר מיד.
38
ל״טג. היה אחד מהם קרובו והוא מעיר אחרת, והאחר שאיננו קרובו הוא מעירו, הקרוב קודם, דהוא נקרא "עמך" יותר. ואם הקרוב יכול להשיג בקל ללוות מאחרים, ושאינו קרוב אינו יכול, נראה לכאורה, דהוא קודם להקרוב.
39
מ׳ד. ומה נקרא קרוב לענין זה? פשוט דדינו כמו לענין צדקה ביורה דעה רנ"א סעיף ג' בהג"ה, וכן מוכח בסמ"ע, בחשן משפט סימן צ"ז (ס"ק א') ועל כן צריך להקדים הלואת אביו ואמו להלואת בניו. והלואת בניו קודם לאחיו, ואחיו מאביו קודם לאחיו מאמו, ושניהם קודמין לשאר קרובים.
40
מ״אה. ודע, דהוא הדין אם באו לפניו שני עשירים, ואחד מהם הוא קרובו, הוא קודם.
41
מ״בו. אם באו לפניו אנשים הרבה ללות, בין שהם עשירים או עניים, ואין יכול ללות לכלם, מקדים הכהן ללוי, והלוי לישראל, והישראל לממזר. במה דברים אמורים? בזמן שהם שוים בחכמה. אבל אם היה ממזר תלמיד חכם, הוא קודם לכלם. ואפילו חכם צריך המעות לכסות ועם הארץ למזון - החכם קודם. ואשת חבר הרי היא כחבר. וכל הגדול בחכמה, קודם לחברו.
42
מ״גז. ואם היה אחד מהם רבו מבהק, שרב חכמתו הימנו, או אביו הם קודמין לכל, ואפילו לתלמיד חכם. וכתב בחדושי ר' עקיבא איגר, דהוא הדין שאר קרובין קודמין גם כן לתלמיד חכם.
43
מ״דח. אם באו אביו ורבו ללות ממנו - רבו קודם לאביו, שרבו מביאו לחיי העולם הבא, ואביו רק לעולם הזה. ואם היה אביו שקול כרבו - אביו קודם. וכל זה כשרבו מלמדו בחנם, אבל אם אביו שוכר לו רב ומלמדו - אביו קודם.
44
מ״הט. ודע, דהא דאמרינן לעיל בסעיף א', דעני ועשיר - עני קודם, [וכן כל עניני הקדימות שנזכרות בסימן זה], הינו כששניהם בחנם, אבל אם העשיר רוצה לקח ממנו המעות בעסקא, ויהיה לו רוח מזה, וכשילוה לעני, יפסיד זה הרוח, ואין ידו משגת לזה, אינו מחיב להלות בחנם. [ועין לעיל בפרק א' (סעיף ד'), שכתבנו בשם החנוך, דמצות עשה של הלואה תלוי לכל אחד ואחד כפי השגת ידו]. ועל זה וכיוצא בזה אמרו חז"ל [בבא מציעא ל"ג.]: "אפס כי לא יהיה בך אביון" (דברים ט"ו ד'), שלך קודם לשל כל אדם. אך בכגון זה צריך האדם להתישב היטב בעצמו, אם באמת אין ידו משגת לזה, כי היצר לעולם יפתהו, שאין ידו משגת. ואם באמת ידו משגת, והוא קופץ ידו מלגמל חסד מיראה שלא יעשה אביון, סוף דבר יהיה, שמדה זו תביאהו שיהיה אביון חס ושלום. וכמו שאמרו חז"ל (שם): כל המקים בעצמו כך, [הינו שהוא זהיר בעצמו ביותר], סוף בא לידי כך. וכל זה הוא לאו דוקא לענין זה, דהוא הדין אם רוצה לתן מעותיו על איזה עסק, ובא עני אחד ללות ממנו המעות, תלוי גם כן אם ידו משגת לזה, ועין בחלק ב' פרק עשירי, מה שכתבנו בזה.
45
מ״וי. ודע עוד, דמה דאמרינן לעיל (בסעיף א'), דעני ועשיר - עני קודם, הוא לאו דוקא אם הוא עני גמור, דהוא הדין אפילו אם הוא גם כן איננו עני עדין, רק שהוא דחוק בעסקיו, ויכול להיות שיתמוטט לגמרי, אם לא ילוה לו, גם כן נראה דמצוה להקדימו, דבו יקים גם כן הקרא (ויקרא כ"ה ל"ה) ד"ומטה ידו עמך והחזקת בו".
46
מ״זיא. אם יודע בברור, שיבוא לו בקרוב קרובו עני ללות ממנו, יוכל להשמיט את עצמו מחמת זה לעת עתה, שלא ללות לעני אחר שאינו קרובו, אבל אם ספק לו, אינו יכול לפטר את עצמו מחמת זה, ועין ב'נתיב החסד'.
47
מ״חיב. אם באו לפניו שני אנשים, ואחד מהם יש לו קרובים עשירים שיכולים להלותו, ואחד אין לו, מוטב יותר שילוה למי שאין לו קרובים, אך אם הוא צועק ואומר, שהקרובים אינם רוצים להיטיב עמו שניהם שוים.
48
מ״טיג. אם אחד נתן בידו ממון להלות אותם לגמילות חסד, אין לקרובי הנותן שום יתרון על האחרים, [וכל שכן דקרובי זה הגבאי - אין להם יתרון], דהאיש הזה, כיון שנתן בידו המעות בשביל המצוה, הוא כגבאי העיר, שזוכה בשביל כל העיר בשוה.
49
נ׳יד. כל דיני הקדימה הנאמר למעלה, הוא לאו דוקא על הלואה ושאלת כלים, דהוא גם כן כעין הלואה, דהוא הדין על איזה שום טובה אחרת, דהינו לשכר אחד להרויח וכיוצא בזה.
50