אהבת חסד, חלק ראשון, דין ענייני העבוטAhavat Chesed, Part I, Laws of Pledges
א׳בו יבאר הלאו ד"לא תבא אל ביתו לעבט עבטו" ובו ט' סעיפים.
א. אם אחד לוה לחברו מעות, על מנת שיפרע לו לזמן פלוני ובלי משכון, ואחר כך הגיע הזמן ולא פרעו, אסור למלוה לכנס לבית הלוה לטל ממנו משכון. ועל זה הזהירה התורה (דברים כ"ד י'): "כי תשה ברעך משאת מאומה, לא תבא אל ביתו לעבט עבטו". ובין אם חטף ממנו שם המשכון בחזקה, או ששותק הלוה, ואינו מוחה בידו, או שלא היה בביתו בעת שנטל המשכון - עובר בלאו, אחרי שהוא נוטל בעצמו. ואפילו להרבות עליו שם בדברים, עד שיתן לו הלוה בעצמו את המשכון, גם כן אסור, אלא יעמד בחוץ, והלה מוציא לו את המשכון, שנאמר (שם י"א): "בחוץ תעמד והאיש אשר אתה נשה בו יוציא אליך את העבוט החוצה". ולאו דוקא לכנס לבית, דהוא הדין לפגע אותו בשוק ולחטף ממנו שם בזרוע, אסור, אלא אם כן נותן לו הלוה מדעתו את המשכון.
א. אם אחד לוה לחברו מעות, על מנת שיפרע לו לזמן פלוני ובלי משכון, ואחר כך הגיע הזמן ולא פרעו, אסור למלוה לכנס לבית הלוה לטל ממנו משכון. ועל זה הזהירה התורה (דברים כ"ד י'): "כי תשה ברעך משאת מאומה, לא תבא אל ביתו לעבט עבטו". ובין אם חטף ממנו שם המשכון בחזקה, או ששותק הלוה, ואינו מוחה בידו, או שלא היה בביתו בעת שנטל המשכון - עובר בלאו, אחרי שהוא נוטל בעצמו. ואפילו להרבות עליו שם בדברים, עד שיתן לו הלוה בעצמו את המשכון, גם כן אסור, אלא יעמד בחוץ, והלה מוציא לו את המשכון, שנאמר (שם י"א): "בחוץ תעמד והאיש אשר אתה נשה בו יוציא אליך את העבוט החוצה". ולאו דוקא לכנס לבית, דהוא הדין לפגע אותו בשוק ולחטף ממנו שם בזרוע, אסור, אלא אם כן נותן לו הלוה מדעתו את המשכון.
1
ב׳ב. וכן שליח בית דין גם כן מזהר, שלא יכנס לבית הלוה לטל ממנו משכון, שנאמר (שם): "בחוץ תעמד והאיש וגו'". ודרשו חז"ל (ב"מ קי"ג.), דתבת "והאיש" לרבות שליח בית דין, ואלפניו קאי, לומר שגם הוא יעמד בחוץ. אבל בשוק מתר השליח בית דין לחטף ממנו בזרוע, ונותנו למלוה. וכל זה דוקא כשהחוב בא על ידי הלואה שהלוהו, אבל אם מגיע לו עבור שכר פעלתו, או שכר בהמתו, או כליו, או שכר ביתו, או על ידי שהיה ערב בעד איזה חוב, בכל זה מתר למשכן בזרוע, שלא על פי בית דין, ולכנס לביתו למשכנו, דהפרשה לא אירי (אינה עוסקת) רק בחוב שבא על ידי הלואה. ואם זקף עליו השכר בהלואה, אסור - דתו שם הלואה עליה. ועין בחשן משפט סימן ס"ז (סעיף י"ד בהגה), דזקיפה מקרי משעה שקבע לו זמן לפרעון, ויש אומרים דמקרי זקיפה משעה שכתב בפנקסו כל החשבון ביחד. וכל זה לענין הלאו ד"לא תבא אל ביתו", אבל למשכן אלמנה, או כלי אכל נפש, יש אומרים דאסור גם בכל אלו [שם סימן צ"ז סעיף י"ד].
2
ג׳ג. אם רוצה לשלח שלוחו לבית הלוה למשכנו, גם כן אסור. ואם משלחו לבית הלוה לבקש שיתן לו משכון על ידו, יש לעין בזה ועין ב'נתיב החסד'. ואם אמר לשלוחו: לך לביתו ואמר לו, שיביא לי משכון על החוב, מתר לכנס לביתו ולאמר לו דבר זה, שלא עשהו שליח לקח ממנו המשכון, רק שליח דברים בעלמא. ונראה דאז אפילו אם הלוה נותן לו המשכון להוליכו להמלוה, גם כן מתר לקח ממנו, דשלוחו של הלוה הוא ולא של המלוה.
3
ד׳ד. וכל זה שכתבנו בסעיף א' וב' הוא בסתם עבוט, שאינם כלי אכל נפש, אבל בכלים שעושין בהם אכל נפש, אסור השליח בית דין. וכל שכן המלוה גופא, אפילו בחוץ, למשכנו, דכתיב (דברים כ"ד ו'): "לא יחבל רחים ורכב כי נפש הוא חבל". ולאו דוקא רחים ורכב. דהוא הדין כל כלים שעושין בהם אכל נפש, כגון: הערבות שלשין בהם, והיורות שמבשלין בהם, וסכין של שחיטה, וכיוצא בהם, שכל זה הוא בכלל "כי נפש הוא חבל". וכל שכן אם נכנס השליח בית דין או המלוה בפנים, ומשכנו בכל זה, דבודאי עובר בלאו זה, מלבד הלאו ד"לא תבא אל ביתו לעבט עבטו".
4
ה׳ה. היו לו חמשה כלים שעושין בהם אכל נפש, אינו רשאי למשכן אפילו אחד מהם. ואם משכנן, חיב על כל כלי וכלי בפני עצמו. ואם אינו עושה מלאכה, אלא באחד מהן, מתר למשכן השאר, והינו דוקא השליח בית דין ובחוץ לבית, וכנ"ל בסעיף א' וב'.
5
ו׳ו. אלמנה, בין שהיא עניה, בין שהיא עשירה, אין ממשכנין אותה, אפילו בכלים שאין עושין בהן אכל נפש, דכתיב (שם י"ז): "ולא תחבל בגד אלמנה". ולאו דוקא בגד, דהוא הדין כל דבר. והאסור אפילו על ידי שליח בית דין ובחוץ לביתה. ואם משכנה בביתה, עובר בשני לאוין, משום (שם י') "לא תבא אל ביתו לעבט עבטו", ומשום (שם י"ז) "ולא תחבל בגד אלמנה".
6
ז׳ז. כל אפני האסור הנזכרים לעיל, הוא דוקא למשכן שלא בשעת הלואה, אבל בשעת הלואה מתר לטל ממנו המשכון בביתו, ואפילו כלי אכל נפש, והיא אלמנה, כיון שהלוה בעצמו מתרצה ללות באפן זה. והוא הדין שלא בשעת הלואה, כל שנותן לו המשכון לרצונו בחוץ - מתר, אפילו באלמנה ובכלי אכל נפש. ועין מה שכתבנו בנתיב החסד בסעיף קטן ד', דהוא הדין כשהלוה קורא למלוה, ומבקש ממנו שיכנס לביתו, ויתן לו שם משכון, גם כן מתר בכל מקום, אך שלא יברר לו שם משכון בעצמו, כי אם מה שיתן לו הלוה, יקבל. ואסור המלוה להשתמש בהמשכון, אפילו אם נתן לו המשכון מדעתו.
7
ח׳ח. ודע, דאין חלוק בעניננו, בין מעות של יחיד ובין מעות של רבים. כגון: גבאי של צדקה או גמילות חסד, שהלוה מהמעות לאחד בלי משכון, ואחר כך הגיע הזמן, ולא פרע, אסור גם כן להגבאי או לשלוחו לכנס לביתו למשכנו, וכן שיך בזה כל הדינים הנ"ל.
8
ט׳ט. יש מי שאומר, שאין שליח בית דין אסור לכנס לביתו למשכנו, אלא בממשכנו להיות בטוח במעותיו, ולא הגיע זמן הפרעון. או אפילו כשהגיע זמן הפרעון, ואינו רוצה לגבות חובו מהמשכון מאיזה טעם, רק שרוצה למשכנו כדי להיות בטוח במעותיו על ידו. אבל כשהגיע זמן הפרעון, ובא לגבות חובו, וזה אינו רוצה לפרעו, והוא בחזקה שיש לו מטלטלין ומבריח, שליח בית דין נכנס לביתו למשכנו, ויפרע לזה חובו, שפריעת בעל חוב מצוה, ודינו כדין סכה ולולב ותפלין, שבית דין מכין אותו, עד שתצא נפשו, כדי לקימה. אבל אם אין לו נכסים, אין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרע, דכתיב (ויקרא כ"ה נ"ה): "כי לי בני ישראל עבדים", שטרו של השם יתברך הוא קודם. ועין בספר 'שער המשפט' (סימן צ"ז ס"ק ג'), שכתב, שיש פוסקים שסוברין, דדוקא בית דין אין יכולין לכופו להשכיר עצמו, אבל הוא בעצמו חיב להשכיר את עצמו כדי לפרע חובו.
9
י׳בו יבאר המצות עשה דהשבת העבוט ובו ז' סעיפים.
א. ועתה נבאר דין מצות עשה של השבת העבוט. כתיב בתורה (דברים כ"ד י"ב-י"ג): "ואם איש עני הוא לא תשכב בעבטו; השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשלמתו וגו'". ואמרו חז"ל [בבא מציעא קי"ד:], דהכונה: לא תשכב, ועבוטו עדין בידך, אלא שישיבנו כבוא השמש, כדי שיהיה לו על מה לשכב, והינו בכסות לילה, שמחזירו לו לכל לילה, ובבקר חוזר ונוטלו מביתו. וכתיב קרא אחרינא (שמות כ"ב כ"ה): "עד בא השמש תשיבנו לו", והינו בכסות יום שמחזירו לו, ויהיה בידו כל היום עד בא השמש, ואחר כך חוזר ונוטלו מביתו. וכן הוא עושה תמיד בכל יום ולילה. ואם תשאל, אם כן, מה מועיל לו המשכון? כדי שיתביש, שבכל יום ויום מחזירין לו המשכון, וימהר לבקש מעות ולפרע חובו. גם כדי שלא ישמיט החוב בשביעית, כי חוב שיש עליו משכון, אינו משמט. וגם כדי שלא יעשה מטלטלין אצל בני הלוה, אם ימות, דמטלטלי דיתמי (חפצים המטלטלים של היתומים שירשו מאביהם) אינן משעבדין לבעל חוב. מה שאין כן, כשיש עליו משכון, יפרע מהמשכון. וכשמחזיר לו את המשכון, מצוה שיברכנו עבור זה, כדכתיב (דברים כ"ד י"ג): "ושכב בשלמתו וברכ וגו'" [ספרי (פרשת כי תצא פסקה רע"ז)]. ואם לא השיב לו את העבוט בעת שצריך לו, עובר בלאו ועשה זו, מלבד מה שעובר בלאו ד"לא תבא אל ביתו לעבט עבטו" אם היה ממשכנו שלא ברשות בית דין. ולאו דוקא עני, דהוא הדין אם משכן לאיש עשיר בנכסים הרבה, דבר הצריך לו, כגון: כר וכסת, ואין לו אלא זה שמשכנו, עובר בלאו ועשה זו. והתורה דבר ההוה נקט בעני, שמצוי שאין לו דבר אחר לשכב עליו, [וצריך להחזיר לו החפץ בזמנו, אפילו לא תבעו. ואינו דומה לשכיר המבאר לקמן בפרק ט' סעיף י"א, דאינו עובר, אם לא תבעו, דהתם גלי קרא, כדאיתא בגמרא (בבא מציעא קי"א.)].
א. ועתה נבאר דין מצות עשה של השבת העבוט. כתיב בתורה (דברים כ"ד י"ב-י"ג): "ואם איש עני הוא לא תשכב בעבטו; השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשלמתו וגו'". ואמרו חז"ל [בבא מציעא קי"ד:], דהכונה: לא תשכב, ועבוטו עדין בידך, אלא שישיבנו כבוא השמש, כדי שיהיה לו על מה לשכב, והינו בכסות לילה, שמחזירו לו לכל לילה, ובבקר חוזר ונוטלו מביתו. וכתיב קרא אחרינא (שמות כ"ב כ"ה): "עד בא השמש תשיבנו לו", והינו בכסות יום שמחזירו לו, ויהיה בידו כל היום עד בא השמש, ואחר כך חוזר ונוטלו מביתו. וכן הוא עושה תמיד בכל יום ולילה. ואם תשאל, אם כן, מה מועיל לו המשכון? כדי שיתביש, שבכל יום ויום מחזירין לו המשכון, וימהר לבקש מעות ולפרע חובו. גם כדי שלא ישמיט החוב בשביעית, כי חוב שיש עליו משכון, אינו משמט. וגם כדי שלא יעשה מטלטלין אצל בני הלוה, אם ימות, דמטלטלי דיתמי (חפצים המטלטלים של היתומים שירשו מאביהם) אינן משעבדין לבעל חוב. מה שאין כן, כשיש עליו משכון, יפרע מהמשכון. וכשמחזיר לו את המשכון, מצוה שיברכנו עבור זה, כדכתיב (דברים כ"ד י"ג): "ושכב בשלמתו וברכ וגו'" [ספרי (פרשת כי תצא פסקה רע"ז)]. ואם לא השיב לו את העבוט בעת שצריך לו, עובר בלאו ועשה זו, מלבד מה שעובר בלאו ד"לא תבא אל ביתו לעבט עבטו" אם היה ממשכנו שלא ברשות בית דין. ולאו דוקא עני, דהוא הדין אם משכן לאיש עשיר בנכסים הרבה, דבר הצריך לו, כגון: כר וכסת, ואין לו אלא זה שמשכנו, עובר בלאו ועשה זו. והתורה דבר ההוה נקט בעני, שמצוי שאין לו דבר אחר לשכב עליו, [וצריך להחזיר לו החפץ בזמנו, אפילו לא תבעו. ואינו דומה לשכיר המבאר לקמן בפרק ט' סעיף י"א, דאינו עובר, אם לא תבעו, דהתם גלי קרא, כדאיתא בגמרא (בבא מציעא קי"א.)].
10
י״אב. אם הוא רוצה לתן לו כסות אחרת תחת כסותו, כדי שיהיה לו על מה לשכב, נראה דלא קים בזה המצות עשה דהשבת העבוט, דכתיב (שם י', ג): "ושכב בשלמתו וברכ וגו'". והוא הדין בכסות יום. וכן כתב בבאור הגר"א בחשן משפט סימן ע"ב סעיף קטן י"א, דאם נתן לו דבר אחר תחת משכונו, לא עשה כלום, עין שם. ומשמע דאפילו בכלי אמנות דקימא לן (שם סימן צ"ז סעיף י"ז), דמחזיר לו כלי אמנות ביום, אסור להחליף לו בכלי אמנות אחרת.
11
י״בג. אם לא נתן לו תכף כבוא השמש, מכל מקום יש עליו חיוב השבה עד הבקר. ונראה דבעניננו הוא עד זמן שדרכן של רב בני אדם לקום משנתם, דתו לא קרינן בה (ששוב אין אנו קוראים בו) "ושכב בשלמתו", ועין ב'נתיב החסד'. וכן בכסות יום, אם לא נתן לו תכף בבקר, בעת שדרכן של בני אדם לקום משנתם, מכל מקום יש עליו חיוב השבה עד סוף היום, דכתיב (שמות כ"ב כ"ה): "עד בא השמש תשיבנו לו". וביאת השמש בעניננו הוא זמן צאת הכוכבים, שאז הוא זמן שכיבת לילה, ואין צריך לכסותו.
12
י״גד. דין השבת העבוט הוא בין אם משכן את חברו על ידי שליח בית דין, או שעבר ומשכנו בידו בזרוע, או שהלוה בעצמו הוציא לו את המשכון. בכל אלו, מכיון שאיש עני הוא וצריך להחפץ, הרי זה מצוה להחזיר לו העבוט בעת שהוא צריך לו וכנ"ל, דהינו: כסות יום ביום, וכסות לילה או כר וכסת בלילה. וכן מחזיר לו כלי אמנות ביום כדי לעשות מלאכתו, וחוזר ונוטלו בלילה, דהיינו, אחר צאת הכוכבים. וכלי אכל נפש, או בגד אלמנה, אם עבר ומשכנם, או שנתנו מדעת, גם כן החיוב להחזירם בעת שצריך להשתמש בהם. ויש אומרים דבכלי אכל נפש ובגד אלמנה - צריך להחזירם מיד, אם עבר ומשכנו. וכל זה כשמשכן שלא בשעת הלואתו, אבל אם לקח המשכון בשעת הלואה, אינו חיב להחזיר לו, אפילו בכלי אכל נפש ובגד אלמנה, כיון שמדעתו נתן לו המשכון. והוא הדין אם נתן לו משכון מדעתו שלא בשעת הלואה, ונתרצה בפרוש שלא להחזיר לו בעת שצריך לו, אינו חיב להחזיר. וכיצד יתנהג עם משכונות, כשמגיע הזמן, ואינו פורע לו, ודיני סדור לבעל חוב עין בחשן משפט סימן ע"ג מסעיף י"ב והלאה, ובסימן צ"ז סעיף כ"ג.
13
י״דה. יש אומרים דדין השבת העבוט נוהג, אפילו כשמשכן לערב, או עבור שכירתו, או שכר בהמתו ודירתו, אף דלאו ד"לא תבא אל ביתו" לא קאי על ערב וכיוצא בזה, וכנ"ל בפרק ז' סעיף ב'. מכל מקום עשה דהשבת העבוט נוהג גם בהם. ויש אומרים דגם אין דין השבת העבוט נוהג בם.
14
ט״וו. התנדב אחד ממון לעניים, ומשכן אותו הגזבר כדי שיקים דברו, אין הגזבר צריך להשיב לו העבוט, ואפילו בכלי אכל נפש ובגד אלמנה, אם עבר ומשכנם. דהעניים זוכין הממון משלחן גבוה, והרי הם כהקדש דליתה בכלל השבת העבוט, כדאמרינן בגמרא (ב"מ קיד.). ולדעת היש אומרים הנ"ל בסעיף ה', גם בכאן צריך להחזיר מיד בכלי אכל נפש ובגד אלמנה.
15
ט״זז. ודוקא בענין זה, שלא בא עדין המעות ליד הגזבר, ולא זכה עבור העניים; אבל מעות צדקה, שבא ליד הגזבר, ועבר והלוה אותם, וכן במעות גמילות חסד, כשהלוה אותן הגזבר לאחד ומשכן אותם בעד הלואה, כשהגיע הזמן ולא פרע, נוהג בם כל דיני השבת העבוט.
16