אהבת ישראל א׳Ahavat Yisrael 1
א׳מאת רבינו רבי ישראל מאיר בן רבי אריה זאב הכהן זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא מעיר ראדין בעל המחבר ספר חפץ חיים ומשנה ברורה
1
ב׳בו יבואר גודל העון של שנאת חנם
2
ג׳כתבו הפוסקים על לאו דלא תשנא את אחיך בלבבך וז"ל ספר מצות השם, לאוין קמ״ב: מצות לא תעשה, שלא לשנוא אדם כשר מישראל, שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך. ולא הזהירה תורה בלאו זה אלא על שנאה שבלב, אבל המכה את חבירו, ומחרפו, אינו עובר בלאו זה וכו׳. וכשיחטא איש לאיש, לא ישטמנו בלב וישתוק, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו (בלשון רכה) למה עשית לי כך וכך, וימחה הדבר מליבו. ונוהג בכל מקום ובכל זמן עד כאן לשונו.
3
ד׳והנה בכלל אחיך, הוא כל אדם מישראל, וכדאיתא (אבות דרבי נתן פרק ט״ז) אאל תאמר לזה ישראל אני אוהב ולזה אני שונא, לאהוב את החכמים ולשנא את עמי הארץ, אלא אהוב את כולם ושנא את המינים, וכן דוד הוא אומר (תהלים קל"ט) הלוא משנאיך ה׳ אשנא וגו׳. ומין נקרא, הכופר בתורת ה׳ ובהשגחתו.
4
ה׳וכאשר נתבונן היטב ונעמיק לחקור תוצאות העון הזה, נראה שהאדם ממשיך על ידי עון זה רוח טומאה על עצמו. דהנה ידוע דכל אבר ואבר שנעשה על ידו איזה מצוה, שורה עליו רוח קדושה, וממילא על ידי קיום כל המצות נתקדש כל גופו של אדם, כדכתיב (במדבר ט״ו:מ׳) למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלקיכם. ולהפך, על ידי עשיית העבירות נמשכת רוח הטומאה על אותו אבר, וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה (כתובות ה.) אל ישמיע אדם לאזנו דברים בטלים מפני שהם נכוים תחלה לאיברים, שכונתם, על ידי שמיעתו דברים האסורים ממשיך על אזניו רוח טומאה ועתידים להיות נכוים תחלה לאיברים, וכן כל אבר ואבר שנעשה על ידו איזה עבירה נמשכת רוח טומאה על אותו האבר, ואין כאן מקום להאריך לבאר שמצינו ענין זה על כל אברי האדם.
5
ו׳והנה כל זה באברים שאין הנשמה תלויה בהם, אף שחסרונם גדול מאד לאדם זולתם. אך מה גדול החסרון בעת שנמשכת רוח טומאה על אבר כזה שהנשמה תלויה בו, כגון הלב, שכל חיי האדם תלויים בלב, ואם יחסר חס ושלום לאדם הלב, אז כמת נחשב הוא. ואם כן על ידי העון המר הזה של שנאת חנם שעיקרה תלוי בלב, הלא ממשיך על לבו רוח טומאה, ובאשר שהוא העיקר בחיי האדם, ממילא נמשכת על ידו רוח טומאה על כל איברי האדם.
6
ז׳והנה חוץ מזה שהוא עונש רוחני על האדם, עוד מעותד האדם לבוא חס ושלום על ידי עון זה לעונשים גדולים בעולם הזה, כדאיתא בגמרא (שבת ל״ב): בעון שנאת חנם, מריבה רבה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, ובניו ובנותיו מתים כשהם קטנים, הרי רואים אנו כמה רעות גורם האדם לעצמו על ידי העון המר הזה.
7
ח׳והנה אילו יפגע אדם אחד בבנו הקטן להכותו, הלא יתקוטט ויריב עמו וישנאהו שנאת מות, ואילו הוא עצמו שגורם להם סיבת מות אינו חושש לזה כלל, ואינו מתבונן עד היכן עונו מגיע. אוי לו ואוי לנפשו, איה שכלו ואיה דעתו שבעצמו גורם לכל זה.
8
ט׳ועל כן מאד מאד צריך האדם להזהיר מעון זה, ובכל רוחו ונפשו יתרחק מעון זה, ויהיה לו טוב בזה ובבא.
9