עקידת יצחק ק״דAkeidat Yitzchak 104
א׳יבאר כי ברבות הטובה על השלמים כן ירבה וכן יפרוץ על זולתה ושעת המיתה היא מסוגלת.
1
ב׳בספרי וזאת הברכה זאת מוסף על הברכה ראשונה שברכן יעקב אביהם (בראשית מ״ט:כ״ח) וזאת אשר דבר להם יעקב אביהם ויברך אותם מצינו למדים שממקום שסיים יעקב אבינו לברך את ישראל משם התחיל משה וברכן שנאמר וזאת הברכה.
2
ג׳*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, הנה ידוע, כי כאשר ירביון קניני האדם הזמניים, או שלימותו המוסרית יותר מדי מחסורו והמצטרך לו לבדו, יוכל אז להשפיע מהם גם לזולתו מבני אדם רב או מעט, לפי גודל שלימותו ההיא או רוב קניניו ההם, ד"מ איש עשיר אשר יש לו עושר ונכסים יותר מדי מחסורו, יוכל לתת מהונו זה גם לאיש אחר, ואם יש לו הון רב ועושר גדול, יוכל גם להעשיר את זולתו, ואם עוד כביר מזה מצאה ידו, יוכל להעשיר כמה אנשים מאוהביו ומיודעיו, כמו שהוא גם בבאר מים, כי מדי ימלא חללו מהמעיין הנובע בתוכו, יפוצו מימיו גם החוצה וכאשר יגברו עוד, ילכו על כל גדותיו ויהיו לנחל או לנהר רחב ידים, וכן הוא גם במעלת החכמ' אשר היא שלימות מוסרית כי יש אדם אשר תועיל חכמתו ותבונתו אשר קנה רק לעצמו, ואין לזרים חלק עמו, ויש אשר תרבה חכמתו יותר עד אשר יפוצו מעינותיה החוצה ללמד ולהורות גם את זולתו מבני אדם, כי הרגש נפשו והתפעליות לבו תכריחנה אותו לבלתי סגור חכמתו ותורתו בתוך מעיו, כיאם לבשר אותן בקהל רב, לתועלת אחרים, וכן הענין גם בנביאים ואנשי הרוח, כי יש נביא אשר יושפע עליו שפע נבואתו ממרומים, רק להועיל לו להנחותו בדרך הישר' והנכוחה, ויש אשר כנוח עליו הרוח יאלצהו גם כן לקרוא לבני אדם, ולהורות גם אותם את הדרך הישרה אשר ילכו בה, (עיין מכל זה במ"נ חלק שני פרק ל"ז) וכן הוא גם בבחינת השכלים העליונים כי כפי גודל מעלת כל אחד ואחד מהם, כן יגדל גם כמות השפע אשר יושפע מהם על התחתונים ממנו במדרגת ההשכלה. והנה ידוע ג"כ כי כאשר יקרבו ימי השלימים למות, ויתמעט לאט לאט כח גופם החמרי, כן יגדל גם כח נפשם המשכלת ומעלתם המוסרית, עד אשר יפתחו להם אז שערי החכמה לראות ולהבין צפונות ותעלומות אשר לא ידעו מלפנים, כאשר יורה ע"ז לדעת הרב ז"ל מאה"כ מנשמת השלימים האלה הטהורה מכל סיג וחלאה מוסרית, בבוא עתה להפרד מבית חומר, ולשוב אל בית אביה כנעוריה השמימה, "ותשחק ליום אחרון, פיה פתחה בחכמה וכו' צפיה הליכות ביתה וכו'" ר"ל כי ביומה האחרון לחייה הארציים, תשמח ותשחק, יען כי אז תפתח פיה בחכמה, ועיניה צופות כבר הליכות ביתה ומעונה האמיתי בעולם הנצחי, ולחם עצלות לא תאכל עוד בבחינה רוחנית ומוסרית, כאשר אכלה אותו פה עלי ארץ, יען כי רק בעצלתים ובכבדות יכלה רק לפעמים להתהלך בהלך נפש להתענג בעיונים רוחנים, כי שם תשבע לה שובע שמחות ומעדנים רוחניים את פני האדון ה' צבאות, ונעימות בימינו נצח, וע"כ נראה ג"כ כי רק בקרוב ימי ישראל למות ברך את בני יוסף, ואח"כ אסף לפני מותו את כל בניו להגיד להם את אשר יקרא אותם באחרית הימים, גם אליהו אמר לאלישע כי רק אם יהיה קרוב אליו ויראהו בעת הלקחו ממנו שהוא הרגע האחרון לחייו הארציים, יהיה פי שנים ברוחו אליו, כי רק אז בעת הפרדו מעניני החמר לצמיתות, תרבה גם שלימותו המוסרית עד מאוד, עד שיוכל להשפיע עליו שפע כפלים מאשר השפיע עליו לפנים, ואלישע גם הוא כאשר ישתדל להשאר אצלו עד רגע האחרון, ויראהו כי לקל ממנו ר"ל שירגיש בנפשו גודל ההעדר והמחסר המוסרי המסובב לו מלקיחת מורהו זה מעל ראשו, אשר כל זה יעיד גם על שלימותו והכנתו לקבל שפע נבואתו, יהיה גם כן ראוי ומוכשר לקבל פי שנים ברוח נבואתו, וכן היה הענין גם במשה כי רק אחרי שפשט בגדי גויתו ומעיל החומר מעליו וגדלה מעלת שלימותו ורוחניותו עד מאוד בבוא עתו למות, עד כי נדמה אז לעצם אלקי, היה יכול להשפיע שפע ברכתו על ישראל, והם גם הם אחרי שקבלו חקי אלקם ותורותיו, ועלו במדרגת שלימותם תמיד למעלה למעלה, עד שהיו ראוים להקרא על שם אביהם בחיר שבאבות בשם "בני ישראל," בבחינה אמיתית, היו גם ראוים ומוכשרים לקבל שפע ברכתו זאת וע"ז רומז גם מאה"כ "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים, את בני ישראל לפני מותו," ר"ל כי רק בהיותו לפני מותו "איש האלקים" בבחינה אמיתית, היה יכול לברך את העם אשר בצדק ובמשפט נקראו בשם "בני ישראל" וע"ז רומז גם מחז"ל שהחל בו הרב ז"ל "זאת מוסף" וכו' ר"ל זאת הברכה אשר ברכם עתה משה אחרי שהיו כבר יותר שלימים מבראשונה, בעבור שקבלו את התורה והחלו ללכת בדרכיה, היתה ג"כ יותר שלימה ותמימה ונוספה על הברכה הראשונה אשר ברכם יעקב, בעת השתדל רק להביאם לחסות בצל כנפי השכינה, ולעשותם מוכשרים לבוא במסורת הברית והאמונה האמיתית, ולרמוז על זה סיים גם הכ' סיפור ברכת יעקב במלת "וזאת" אשר בה בעצמה החל סיפור ברכת משה, להורות בזה כי שתי אלה הברכות חוברות ומתאימות יחד אשה אל אחותה, והשניה משלמת את הראשונה,
ברבות הטובה ובפרוץ השפע על השלמים בעצמם כן ירבה וכן יפרוץ מהם על זולתם זה הדבר אשר יחייבהו טבע הענין ואשר נתבאר מציאותו תחלה בנמצאים העליונים באופן ההשפעה מהם על המקבלים. וכבר כתב אותו הרב המורה פי"א ח"ב אמר כי הדבר השלם בצד אחד מן השלמות אפשר שיהיה השלימות ההוא בגבול שישלים עצמו ולא יעבור ממנו שלמות לזולתו ואפשר שיהיה שלמותו בענין שיותר ממנו שלמות לזולתו כאלו תאמר על דרך משל שיהיה איש יש לו מן הממון מה שיספיק בצרכיו לבד ולא יותר ממנו מה שיועיל לזולתו ואחד יש לו ממון יותר לו ממנו מה שיעשיר אנשים רבים עד שיתן לאיש אחד שיעור שיהיה גם כן האיש ההוא עשיר ויותר בו מה שיעשיר בו איש שלישי כן הענין במציאות שהשפע המגיע ממנו יתב' להמציא שכלים נפרדים ישפע מן השכלים ההם להמציא קצתם את קצתם עד השכל הפועל וכו'. וזה הענין הוא מה שימשך ג"כ בשלמים שבאנשים גם בחכמים גם בנביאים כי כאשר מלא אותם המשפיע העליון שפע שבע שכל וחכמה יתירה ויתן ויחזור ויתן חוייב שיוררק מהם על הכלים אשר יוכנו ויוזמנו לפניהם בפירוש נאמר ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם (במדבר י״א:י״ז) וכן ביהושע ונתת מהודך עליו (שם כ"ז) הוא הדבר אשר דברו גם כן הרב שם פרק ל"ז אמר אפשר שיהיה השפע על כח האיש מהם השכלי בשיעור שישמהו בעל חקירה והבנה וידע ויכיר ולא יתנועע ללמד לזולתו ולא לחבר ולא תמצא לו תשוקה לזה ואין עליו יכלת. ואפשר שיהיה השפע עליו כשיעור שיניעהו בהכרח לחבר וללמד. כן הענין בכת הב' אפשר שתבואהו מן הנבואה מה שישלים הנביא לא זולת זה ואפשר שיבואהו ממנה מה שחייב לו שיקרא האנשים וילמדם וישפיע עליהם משלמותו וכו'. והנה להיות זאת הרבייה ותוספת השפע בשלמים כל זמן שמזקינין כמו שהסכימו בזה כתות החכמים הפלוסופים והתורניים האלהיים כי לעת ערב הכחות הגופיות וחולשתן יהיה השכל הולך ואור בתוספת נפלא כי על כן אמר החכם על הנשמה הטהורה עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון פיה פתחה בחכמה וגו' צופיה הליכות ביתה וגו' (משלי ל״א:כ״ה-כ״ו). כמו שכתבנו זה בשלמות בפרשת חיי שרה שער כ"ב. לזה היה מה שנמצאו תמיד השלמים לעת סלוקם מזה העולם כי מן הטוב ההוא הנוסף אשר הם מרגישים עצמם מלאים כל טוב וגדושים הנה הם משתוקקים להריק ממנו על זולתם ולהטיב להם כיד אלהיהם הטובה עליהם הלא נראה ביעקב אבינו עת החלש כחותיו מחליו אשר מת בו נאמר ויתחזק ישראל וישב על המטה ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי נראה אלי בלוז וגו' ועתה שני בניך וגו' (בראשית מ״ח:ג׳). כי הנה אז הושפע מאתו שפע ברכת הבנים ההם באופן נאות מאד כמוזכר שם מה שלא עשה כן ראשונה גם ניתוספה בו ידיעה בענינים שנעלמו ממנו עד הנה כמו שאמר ידעתי בני ידעתי (שם) כמ"ש ז"ל ידעתי מה שעשו לך אחיך וגו' (ב"ר פ' נ"ז) כמו שכתבנו שם גם נראה כי בעת ההיא עצמה שקרב קצו נפתחו לו שערי החכמה ונגלו אליו תעלומות והמון נסתרות ומסורות אשר כסן עתיק יומין ואז נדבה אותו רוחו לגלותם לבניו כמ"ש האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים ואין ספק שגלה אותם ומסר להם ענינים נפלאים ומה שנסתם ונחתם היה ענין שחוייב כן לטובתן כמו שביארנו שם במקומו. ואחרי כן ראינו שהיה ביכלתו להאריך נפשו עד שברך את בניו כלם איש אשר כברכתו כאלו היה הכל ברצון נפשו וחפצו כמ"ש ויכל יעקב לצוות את בניו ויאסף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו (בראשית מ״ט:ל״ג). וכן נראה זה הענין מפורסם אצל אליהו ז"ל כי בהגיע קץ הלקחו ומצא עצמו מלא שפע אלהי נכספה וגם כלתה נפשו להריק ולהשפיע על זולתו המוכן אליו הנמצא אתו עד שנאמר ויהי כעברם ואליהו אמר אל אלישע שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך (מלכים ב ב׳:ט׳) וידוע הוא כי המעשה ההוא אשר יעשה לו מעשה אלהים הוא בלי ספק ולהכשר השעה ההיא להריק שפע האצילות הוא מה שהשיב אלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי כי הוא שיער שבשעת לקיחתו כבר נתוספה בו השגה כפלים לתושיה הנמצאת בו ראשונה ולזה אמר שישפיע עליו פי שנים ממה שהיה לו עד הנה. והיתה התשובה הקשית לשאול אם תראה אותי לוקח מאתך יהיה לך כן ואם אין לא יהיה (שם). אמר שהקשה לשאול כי עדיין בעת ההיא לא נמצא אתו השיעור ההוא מהתוספת אבל אם יראה אותו לוקח מאתו שאז תהיה עת הבדלתו והפשט היולאניותו יותר כי ודאי יהיה לו כן במה שיושפע עליו אז ממנו. *ואם לא יראה אותו לוקח למונע מה, אי אפשר וכו' ר"ל אם בעבור שום מונע לא יראהו בעת אשר ילקח ממנו, לא יהיה פי שנים, כי לפני העת ההיא לא יהיה גם הוא בעצמו עוד באותה מדרגת השלימות המצטרכת לו, אם ישפיע עליו שפע כפלים מרוח נבואתו.
ואם לא יראה אותו לוקח למונע מה. שאי אפשר להיות כן לפי שאין כח במשפיע להשפיע יותר מכדי כחו והכתוב העיד ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי וגו' (שם). ולזה השיגתהו ברכתו ומתנתו כמו שזכרו חז"ל שנעשו על ידי אלישע פי שנים מהנסים שנעשו ע"י אליהו ז"ל (סנהדרין מ"ז.) ומשם בעברו את הירדן התחיל הענין כמו שכתבנו בפרשת שירת הים שער מ' וזה הפירוש הוא נכון מאד בזה הענין. אמנם עדין יש לדקדק מה טעם שיאמר לו ואם און לא יהיה כי ודאי מכלל הן אתה שומע לאו. והב' כי מה טעם שיזכיר ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי וגו'. כי די לו בעדות הראיה. אלא שנראה מזה ענין נכבד מאד והוא מה שיורה על צורך הכנת המקבל עצמי לשפע ההוא גם כן. כי המשפיע ישפיע כפי כחו אבל המקבל לא יוכל לקבל כי אם לפי הכנתו משל לעין המים הנובע בשפע תמיד והכלי המוכן שם לקבל יתמלא ואשר אינו מוכן לא יתמלא וכבר דבר מזה הרב בפרק י"ב חלק ב'. ולזה כאשר הקשה לשאול כמי שאמרנו תלה דברו בשני ענינים האחד בעת לקיחתו כנזכר והב' בשיראהו ליקח מאתו וזה במה שיחרד וידאג מהרגישו קירוב הסתלקות אדוניו ומלמדו להועיל מעליו ויתבונן בשכלו שאם לא עכשיו אימתי ויחרץ אז להפליג הכנת עצמו אל קבלת השפע והשלמות מכל הזמנים אשר לפניו ובאמת יפה שעה אחת של קורת רוח אז מכל שאר ימי חייו וכיוצא בזה אמרו יש קונה עולמו בשעה אחת (ע"ז י':) וכל שכן שיצדק זה בשלמיות האלהיות המושגים בזולת זמן כי עת לכל חפץ על כל המעשה שם. ולזה אמר אם תראה אותי לוקח מאתך עד שתחרד ותתלהב בתכלית התשוקה לזרז עצמך לקבל שפע השלמות ההוא ששאלת כמו שיאות לעשות לנפטר מרבו ומלמדו פטירה עולמית ודאי יהיה לך כן כי אין מעצור למשפיע להשפיע ברב או במעט מהזמן ואם אין לא יהיה כי המשפיע לא ימלא רק הכלי המוכן לפניו והכתוב העיד שבקיום התנאי נשלם המעשה ולא באופן אחר והוא מה שאמר ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי כי הוא ראה והתבונן ויחרד עליו ונתלהב לבו לעשות עצמו כאפרכסת לקבל את השאלה אשר שאל:
3
ד׳והנה זה הענין כלו נתבאר במשה אדונינו רבן של נביאים ממה שנאמר וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו שזאת הברכה הוא הענין תוספת טובה ושפע מושפע מאת משה בעת שכבר היה מתפשט מההיולאניות עד שנקרא איש האלהים מה שלא נקרא כן ראשונה ואם נקראו כן אנשים למטה ממדרגתו מכל מקום יורה השם על מעלת השעה ההיא בו ועל שלמות המקבלים אמר את בני ישראל לפני מותו שהם שלמים מצד היותם בני ישראל סבא וגם להיותם אז לפניו סמוך למיתתו כי כשידעו כי קרוב יום הלקח מעל ראשם המשפיע האור האלהי עליהם סלוק עולמי התעורר לבם אל תכלית הזירוז וההכנה לקבל את הטוב מאתו וצלחה עליהם רוח אלהים ויוכלון שאת מה שהיה נמנע להם בענין אחר. ובספרי לפני מותו וכי תעלה על דעתך שלאחר מיתה היה משה מברך את ישראל מה ת"ל לפני מותו סמוך למיתה כיוצא בו אתה אומר הנה שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום יי' הגדול והנורא (מלאכי ג׳:כ״ג) אם עלה על דעתינו שלאחר ביאה היה אליהו מתנבא לישראל מה תלמוד לומר לפני בוא יום יי' סמוך לביאה. והכוונה להם לסמוך הדבורים הללו ולעשותם תכופים מאד אל הגבולים האחרונים ההם אם למיתה ואם ליום יי' הגדול ובענין אשר לפי התכיפות ההוא מועיל מאד אם בבחינת המברך ואם בבחינת המבורכים כאשר כתבנו. ודי בזה לביאור ההקדמה שהנחנו ראשונה כשתובן על הזמן הזה המיוחד אשר עמד בו משה איש האלהים לזאת הברכה. ואולם מאמר וזאת הברכה בוא"ו העטף יראה שהוא מוסב לסדור דבריו הראשונים כי הנה בתחלת ספר משנה התורה הזה אמר בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה אלא שהפסיק אז בדברי תוכחות ואחר גמר התוכחות חזר לענין ראשון ואמר וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל ואחר ספור העשרת הדברים אמר וזאת המצוה החקים והמשפטים אשר צוה יי' וגו'. והנה עכשיו אחר שהשלים את כל דברי התורה סמך אליה הברכה ואמר וזאת הברכה אשר ברך משה וגו'. והכוונה שזאת הברכה היתה מכוונת ממנו שתצורף אל התורה ותתיחס אליה כלומר זאת התורה וזאת המצוה וזאת ברכתה המיוחדת והראוי לעם שומר מצותיה לא לזולת מהנמצאים כלם:
4
ה׳*אמנם היותם וכו' תוכן דעתו בקוצר הוא, כי אף שהתורה כוללת עיונים רוחניים ואמיתיות נצחיות (כמו שאחז"ל דרך משל להורות על זה, "שקדמה התורה תשע מאות וע"ד דורות, לבריאת העולם") באופן שהיה נראה בהשקפה ראשונה כי היתה ראויה רק להיות נודעת אל השכלים הנבדלים מכל גוף גשמיי, לא לבני אדם קרוצי חומר אשר בעפר יסודם, ומשתוקקים תמיד רק אל הנאות גופניות, (כמשאחז"ל להלביש רעיון זה במעטה משל ומליצה ומאמר דיופי בין הי"ת והמלאכים, ששאלו מלאכי השרת בבוא משה אליהם למרום, "מה לילוד אשה (הדבוק בחומר ארציי) ביננו?" וכאשר השיב "לקבל תורה" שאלו "חמדה טובה וכו' אתה מבקש ליתנה לבני אדם") בכל זאת אחרי שהיא כוללת הרבה ענינים מהנהגת הי"ת את העולם התחתון והשגחתו עליו, אשר כל זה נקרא בשם "כסא הכבוד היתה מחויבת להנתן לבני אדם המתהלכים בארץ ומתנהגים עפ"י ענינים אלה, וזשאחז"ל תחילה דרך כלל שרמז לו הי"ת "שיאחוז בכסא הכבוד ויחזיר להם תשובה" ואח"כ אמרו בביאור כי יש ה' דברים הכללים בה הנאותים רק לבני אדם שוכני בתי חומר לבד, ולא אל השכלים הנבדלים אשר בעבור זאת ראויה היא שתנתן רק להם, הא' השרשת האמונה במציאות הי"ת הבורא והמנהיג את כל, וכי כל עניני התבל ומקריה מונהגים ומסודרים מאתו בכונה מיוחדת ובאופן הראוי להשגת התכלית הנרצה מהם, והשרשה זאת היא מוכרחת רק לבני אדם לבד, כי בעבור שיראו לפעמים עלי ארץ צדיק נעזב ונתן ביד רשע עריץ המתערה כאזרח רענן ופועלי און השגו חיל, ותמימי דרך יהיו לבז ולמשיסה למו יוכלו לתעות על נקלה וליפול ברשת המכחישים במציאות הי"ת ואומרים כי הכל נהיה ומונהג רק על פי מקרה והזדמנות, וע"כ למען הוציאם מטעות זה אה"כ "אנוכי וכו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים" וכו' ר"ל אף שאתם ואבותיכם הייתם זמן רב עבדים לפרעה ולמצרים אשר עבדו אתכם בפרך על לא חמס בכפכם, עד שהיה לכם יד ומקום להכחיש חלילה במציאות מנהיג עליון מושל באדם צדיק, הלוא בכל זאת ראיתם באחרונה בעיניכם, כי יש אלקים שופטים בארץ המציל נקי כפים מיד החזק ממנו, בהוציאו אתכם משם ביד חזקה ובשפטים גדולים אשר עשיתי בהם, למען השיב גמול רעתם אל חיקם אבל השכלים הנבדלים הקרובים אל הי"ת ולא יכחישו לעולם במציאותו, לא יצטרכו להשרשה זאת, וזש"א המדרש "מה כתוב בה אנוכי וכו' למצרים ירדתם וכו' סורה למה לכם"? הב' הא להשריש בקרבם האמונה באחדות הבורא, שלא יחשבו כקצת התועים מבני אדם, אשר בראותם רעות וטובות הרבה אשר תעשינה עלי ארץ, טפש כחלב לבם להבין כי כולן ממקור אחד טוב יצאו, (יען כי באמת גם הרע הפרטי מסבב באחרונה תכלית טובה, עיין מזה בהקדמה למגלת איכה) ותשבו בעבור זה כי יש ב' אלוהות הא' פועל הטוב והב' פועל הרע, ולמען הרחיקם מדעה נפסדה זאת אה"כ "לא יהיה לך" וכו', אפס המלאכים אשר הם שלימי הדעת לא יסתפקו לעולם באמונת האחדות, וזש"א "שוב מה כתוב בה לא יהיה לך וכו' בין בני אדם שרוים שעובדין ע"ז וכו' תורה למה לכם" ? השלישי הוא להשריש בקרבם אמונת השגחת הי"ת, כי ישגיח לא לבד על כל מעשי ופעולות בני אדם, כי אם גם על כל מוצא פיהם ודבר שפתותם, למען לא יזידון לעשות עול איש לרעהו ולכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד ולהשבע עליו לשקר, כמאה"כ "לא תשא וכו' כי לא ינקה וכו"' או כי יהיה להם ריב ונגשו אל המשפט, שתהיה שבועת ה' אמתית ביניהם, וכל זה אינו מן הצורך אצל השכלים הנבדלים, אשר דבר אין להם יחד, וריב ומצה אין בתוכם, וזש"א "שוב מה כתוב בה לא תשא וכו' משא ומתן יש ביניכם תורה למה לכם" ? הרביעי הוא להשריש בקרבם האמונה בעונג הנצחיי אשר יהיה להם למנה לשכר עמלם עלי ארץ לעשות הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, אשר עליו רומזת השביתה ביום השביעי אחרי מלאכת ועבודת ששת הימים, וגם זה אינו מהצורך להבטיח אל המלאכים המתלוננים תמיד בצל שדי ומתענגים מזיו כבודו. וע"ז רומז מאמרו "שוב מה כתוב בה זכור וכו' מלאכה אתם עושים וכו' תורה למה לכם" ? והחמישי הוא לישר ולתקן מעשיהם האנושיים, ולשמרם מכל פול ואון אשר ממקור המידות הרעות הקנאה, התאוה הבשריית, והחמדה יצאו כמאה"כ "לא תרצח" וכו' אפס השכלים הנבדלים מכל תשוקה חמרית ותאוה גופנית אינם מצטרכים לכל זה, וזש"א "שוב מה כתוב בה לא תרצח וכו' קנאה יש בכם וכו' תורה למה לכם?" וכעין זה אמר גם החוקר. כי אין ליחס לשכלים נבדלים מדת הצדק אחרי שאין מחליפים ונותנים פקדונות זה לזה, גם לא מדת הגבורה, אחרי שלא יצטרכו לעולם לחרף נפשם למות כאנשי חיל בבני אדם, גם לא מדת הנדיבות, כי לא יתנו דבר זה לזה, ומה יתנו? גם לא מדת ההסתפקות אחרי כי הם חסרי כל תאוה ותשוקה חמרית, ורק העיון השכלי וההתבונן הרוחני אנו יכולים ליחס להם.
אמנם היותם הם המתיחדי' בטבעם על קבלת זאת התורה מכל זולתם ביארוהו חז"ל משלם באותו מאמר שזכרו במס' שבת (פ"ח:) בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רב"שע מה ילוד אשה בינינו אמר להם לקבל תורה הוא בא אמרו ליה רב"שע חמדה טובה גנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם מה אנוש כי תזכרנו וגו'. מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים. אמר הקב"ה למשה משה החזר להם תשובה אמר לו רבונו של עולם מתירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם אמר לו אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה שנאמר מאחז פני כסא פרשז עליו עננו אמר רבי תנחום מלמד שפירש רחום שדי מזיו שכינתו עליו ועננו. אמר לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתוב בה אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו'. אמר להם למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם תורה למה תהא לכם. שוב מה כתיב בה לא יהיה לך אלהים אחרים וגו'. בין ערלים אתם שרויים שעובדין עבוד' אלילים תורה למה לכם. שוב מה כתיב בה לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא משא ומתן יש ביניכם תורה למה לכם. שוב מה כתיב בה זכור את יום השבת מלאכה אתם עושין שאתם צריכים שביתה תורה למה לכם. שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנוב קנאה יש ביניכ' יצר הרע יש ביניכ' גילוי עריות יש ביניכם תורה למה לכם: חזרו והודו להקדוש ברוך הוא שנאמר ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ ואלו אשר תנה הודך על השמים לא כתיב ביה.
5
ו׳והראוי שיעויינו בזה המאמר שלשה ענינים. האחד טעם הויכוח הזה אשר למלאכי השרת ונצחום שיראה שעמדו עליו מצד קנאה והוא דבר רחוק מהם. והשני למה זכרו חכמים ז"ל בזה הויכוח אלו חמשה ענינים ולא זולתם. והשלישי שיראה מדברי רבי תנחום עירוב דברים אם רחום למה שדי ואם זיו שכינה למה ענן. אמנם יראה שחכמים ז"ל כיוונו להודיע לפרסם מעלת התור' האלהית בעלוי דרושיה ופלאי רוממותם באמת הנמצאות ובסדורם ובהשתלשלם וענין השתמעם לדברים ושמותיה הקדושים ליודעים אותם עד שמצד זה היא יותר נאותה למלאכים המשרתים את פני האדון ה'. והיה ראוי שיקנאו לישתף עמם בה האנשים הבלתי נכנסין במחיצתם. והוא מה שאמרו מה ילוד אשה בינינו שהחמר הוא נתלה באשה וכשאמר להם לקבל תורה הוא בא כלומר לשלמות צורתו המה קטרגו לומר שהתורה שקדמה תשע מאות ושבעים וארבע דורות *וזה כי הכ' וכו' ר"ל כי סמכו מאמרם זה על הכ' "דבר צוה" וכו' שהכונה כי דבר תורתו אשר צוה כבר לפני אלף דור העמיד אח"כ ליעקב לחוק לישראל ברית עולם, ואחרי כי מאדה"ר עד משה שקבל את התורה היו כ"ו דורות, לפי מספר שמות האנשים אשר חיו זה אחר זה בזמן אלפים שנה ויותר שעברו מיום ברוא אלקים ארץ ושמים עד נתינת התורה, אחז"ל ד"מ "שקדמה התורה לבריאת עולם תתקקע"ד דורות" (ר"ל זמן שהיו יכולים לחיות בו כל כך דורות, שהם כמענו שבעים וששה אלף שנים):
וזה כי הכתוב אמר דבר צוה לאלף דור ומהידוע כי משנברא העולם עד שנתנה התורה עברו עשרים וששה דורות אם כן קדמה תשע מאות ושבעים וארבעה דורות והכל מליצה נאה להורות על קדימתה לעולם כי הנה העשרים וששה דורות הם הזמן שהיה העולם תוהו קודם נתינתה שעליו אמרו אלפים שנה קדמה תורה וכו'. כמו שכתבתי בשער החמישי. והנה התשע מאות ושבעים וארבע' דורות שהם כמעט ששה ושבעים אלף מהשנים לפי זה החשבון כלם קדמה לעולם. וזה חידה נפלאה לומר שיש בה עניני' עליונים הקודמים במעלתם לעולם כקדימת האלהים בכל מיני הקדימות וכקדימת הנבדלים במעלה ושמזה הצד מה אנוש כי תזכרנו אבל שיתן הודו בה על השמים ולהיות טענתם חזקה אמר משה ירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם כי הטענה החזקה שורפת המנגד. אמנם רמז לו האל יתעלה שיאחוז בכסא כבודו ויחזיר להם תשובה וזה על דרך שנאמר השמים כסאי (ישעיהו ס״ו:א׳) כלומר שיאחוז בענינים אשר הם למטה מהמלאכים והם העניני' הנמצאים בתורה להישר אותם השכלים המחוברים אל החמר כמו שהוא ענין הגשמי' הגלגליים אשר אליהם יתדמו אנשי זאת האומה כמו שאמר והנכם היום ככוכבי השמים (דברים א׳:י׳) ונאמר כי כאשר השמים החדשים וגו' כן יעמד זרעכם ושמכם (ישעיהו ס״ו:כ״ב) כמו שנתבאר זה הענין יפה בפרשת הכהנים שער ס"ו והוא הלבוש התוריי שאמר רבי שמעון בן יוחאי (זוהר פ' בהעלתך) כמו שאמרתי בשער הז' והוא שאמר רבי תנחום שפירש עליו רחום שדי מזיו שכינתו כלומר שרמז אליו משני הענינים יחד מצד הזיו האלהי ומצד הענן הקשור על ראשי הנמצאים השפלים:
6
ז׳והנה הוא השכיל והשיב כמשפט וסדר ויכוחו עמהם מפאת מספר הכללים שהתורה תכוין אל תועלת השכלים המחוברים אל החומר אשר תחתם יכנסו כל שאר הישרותיה אליהם ואם הם רבים מאד. האחד להודיע מציאות האל יתעלה אל אנשי זה העולם השפל להוציא מדעת אפיקורוס האומר שהכל נפל במקרה והזדמן אין שום מנהיג לעולם בדעת ובכוונה ושלזה נמצא מה שבא בו מרוע הסדר וכמו שעליו אמר אמר נבל בלבו אין אלהים וגומר (תהילים י״ד:א׳). והשני להודיע כי זה הנמצא אשר אליו יוחס האלהות הוא אחד ואין אלהים עמו להוציא מלב האפיקורוסים האומרים שיש אל אחד פועל הטובות ואחד פועל הרעות אשר על זה אמר איוב (ב) גם את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל כמו שביארנו בהקדמת ביאור איכה. השלישי לפרסם אמתת ההשגחה האלהית על דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וגו'. להוציא מדעת הפילוסופים האומרים עזב את ה' את הארץ ורבי' אשר אתנו מהם כמו שכתבנו כבר בשער הקודם וזולתו. והרביעי להגיד השכר הרוחני המיוחד לנפשות אשר הוא תכלית האדם ועיקר הצלחותיו כמו שיתבאר אחר זה השעה להוציא מן הרשעים האומרים שהדבור בזה הוא מהבלי התפלות. והחמישי לתקן המעשים האנושיים וליישר אותם אל השגתו ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' כל אותה פרשה. והנה הנם חמשה ראשים אשר כל התועלות האינושיות נכנסין תחתיהם לזה אמר שנצחם משה למלאכים מצדם עד שסיימו ואמרו מה אדיר שמך בכל הארץ ואין עוד. והנה על הענין הראשון שהוא הודעת מציאות השם אמר מה כתוב בה אנכי ה' אלהיך וגו'. לפי שהדעת הנפסד הזה לא לוקח כי אם במה שירצה משבוש הסדר בכתות האדם עת שרואים שימשול האדם באדם לרע לו מבלי שמירת הצדק והסדר ביניהם לזה אמר למצרים ירדתם לפרעה נשתעבדתם כמונו שנשתבשנו בזה להכחיש ולומר אין אלהים הלא מציאותכם תעיד לכם על אמתת מציאותו בלי שום למוד אחר:
7
ח׳אמנם על העדר זולתו אמר וכי בין ערלים אתם שוכנים וכו'. והכוונה וכי טפשים אתם או טפשות מצויה ביניכם לבלי דעת שהאל ית' חוייב להיות מחוייב המציאות וכי המחויב המציאות א"א להיות אלא אחד והוא מושכל ראשון אצלכם. אמנם רוב האנשים לא ישכילוהו ולזה הוצרך הזרוז בזה לאמר לא יהי' לך אלהי' אחרים וגו'. להודיעם שהמודה בשני אלהו' הוא כופר באלוהו' בהחלט. ועל קיום ההשגחה אמר משא ומתן יש ביניכ' וכו'. כי באמת בעלי המשא ומתן הוצרך להודיעם כי האל יתע' קנא הוא ולא ינקה את אשר ישא את שמו לישבע לשקר למען אשר לא ישלחו ידיהם איש במלאכת רעהו ואלה ישמע ולא יגיד אמנם לכם אין צורך להכריז ההשגחה ולאיים בעונשים בשום ענין. ועל העונג הרוחני אשר לנפשות אמר מלאכה אתם עושים וכו'. ירצה למי שימצא אתם היגיעה הגופיית ולא יציירו כי אם אותה והמנוחה ממנה צריך לתת להם את יום השבת לרמוז ולזהיר להם את יום השבת הגדול והנורא אשר בו ינוחו הנפשות כלם כמו שאמרנו בענין השבת שער נ"ה ראיות עצומות שזהו עקר תועלת המצוה היקרה הזאת. אמנם אתם שהמנוחה הזאת הנפשיי' המקווה אלינו היא נמצאת לכם בטבעיכם בעצם ותמיד מה המצוה הזאת לכם. והנה על תקון המעשים בכללם אמר וכי קנאה יש ביניכם יצר הרע יש ביניכם לומר שההישרה הזאת אינה באה רק למי שיש לו באיפשרותו לקלקל דרכיו בתאוות מקולקלות או מדות נשחתות אשר היא תתקנם תשערם באופן שישתמש אדם מהם כהוגן וכתיקון עד שישתמש בקנאה להרבות חכמה ושלמות על דרך שאמר קנאת סופרים תרבה חכמה (ב"ב כ"א.) לא שיקנא בחוטאים ועושים רשעה ולא בדבר שימשך ממנו נזק לשום אדם וכ"ש ברציחה וכן בתאוה הבשריית לקיים מצות פרי' ורביה ועונה הכתובה בתורה ויתר התועלות לא למרק עצמו אל דברי הנותר במה שיש בו נדנוד עבירה כ"ש אל הניאוף. וכן החמדה לחמוד את הטוב ואת הדברים המותרים המביאות אליה לא באופן אחר כ"ש שלא לגנוב את אשר לרעהו והקש על שאר המידות כמו הנדיבות והגבורה וכיוצא והנה אחר שאין לכם יצר הרע המפיל התשוקות על הרע כי על כן אן באשפרותכם לפעול בבחירתכם רק טוב כמו שכתבנו אצל לא טוב היות האדם שער ח' כל שכן שהנושאים אשר בהם ישתמשו במדות האלה לא ימצאו ביניהם אם כן לא תרצח לא תנאף לא תגנוב וכיוצא למה להם. והם עצמם דברו הפלוסיף בפרק י"ב מהמאמר העשירי מספר המדות אמר *אמנם, צריך להיות כן אמנם מה הם הפעולות אשר ניחס אליהם כפי הראוי, האם הצדקות ראו דברי התולים.
אמנם מה הם הפעולות אשר נייחס אליהם כפי הראוי האם הצדקות יראו דברי התולים כי אינם מחליפים ולא נותנים פקדנות ושאר הדברים הדומות להם ואינם גבורים סובלי הדברים המבהילים והסכנות אשר הוא טוב ואם נדיבים למי יתנו כי אמנם זה בלתי ראוי היש להם מטבע או דבר כזה ואם אמנם הם מסתפקים זה השבח הוא כבד כי אין להם תאוות רעות וכו'. הנה שמאלה הטענות עצמם הוכיח החכם שאין לייחס לנבדלים רק פעולות השכל בלבד והוא העיון לא דבר מדברי המדיניות אלא שהוסיפו חז"ל מה שהוסיפו ג"כ מצד האמונות כנזכר שהכל בכלל מה שרמזו האל יתעלה במה שאמר שיאחז בכסא כבודו כמו שכתבנו. האמנה כי כמו שנתברר שאין שום טעם לתורה מאלו הצדדים כי אם לאותן שיש בהן יצר הרע לענין עללות המדות ואם לשבוש הדעות כן *ועפ"י העיון וכו' ר"ל אחרי שבאר עד הנה כי נתינת התורה היתה מוכרחת רק לבני אדם ולא לשכלים הנבדלים יאמר עתה כי לא כל בני אדם גם יחד היו מוכשרים לפי טבעם ומהותם לקבל אותה, ורק בני ישראל אשר כבר מלידה ומבטן היו קדושים לאלהיהם ודומים לאבותיהם התמימים והישרים בטהור מידותם ותכונת נפשם, היו ראוים לזה לא שאר העמים אשר כל אחד ואחד מהם. נוטה לפי טבעו הרע, למדה גרועה ופחותה אחרת כמו שהולך הרב ז"ל ומבאר בזה דברי חז"ל (עיין בפנים).
ועל פי העיון הזה עצמו יתברר שאין טעם תורה ומצות כי אם אל הבני חורין אשר הם בידם ורשותם למשול על עצמם ולכבוש את יצרם אמנם העבדים הנמכרים המסורים תחתיו אין שום תועלת בם כמו שאמר החכם עצמו בראשון מהספר המדות אמר עוד זאת הרודף אחר התאוות לריק ישמע ולבלתי הועיל כי אין התכלית כי אם המעשה אין הפרש בין נער כפי שניו או כפי מדות הנערות כי אין החסרון לפי השנים כי אם לפי חיותן בתאוות ורדפן אחריהם כי לאלה לא תועיל הידיעה כמו שהוא בחטאים אמנם העושים ופועלים תאוותם בדעת יועילם הרבה מאד דעת אלהי. וזה עצמו מה שאמר שלמה בחכמהו בדברים לא יוסר עבד כי יבין ואין מענה (משלי כ״ט:י״ט) וזה כי האיש המושל ברוחו כשיחטא ויאמרו לו מה עשית יש לו תשובה כי לא התבונן במה שעשה ולא הכיר דעתו אמנם עכשיו שיכיר לא יוסיף עוד ולזה יועיל מאד המוסר לאיש כזה אמנם למי שהוא עבד נמכר לת וותי?ו לא יועיל ולא יוסר בדברים כלל כי הוא כבר הבין רוע הענין ולא נמנע ממנו ואין לו מענה לומר לא ידעתי כי הוא ידע ואשם ואם כן מה תועיל הדעת אצלו ואצל הדומים לו והוא האמת הברור והנה מזה הטעם חוייב שלא תנתן התורה לידועים אשר הם משולחי התאוות מסורים ביד המדות הרעות והמקולקלות אשר המוסר והלמוד בהם לבטלה גמורה. וזה מה שכוונו חז"ל יפה באומרם בספרי (פ' וזאת הברכה) בתחלה הלך אצל עשו אמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתיב בה אמר להם לא תרצח אמרו לפניו רבונו של עולם כל עצמן של אותם אנשים אביהם רוצח הוא שנאמר והידים ידי עשו (בראשית כ״ז:כ״ב) ועל כן הבטיחו אביו ועל חרבך תחיה (שם) הלך אצל בני עמון ומואב אמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתיב בה אמר להם לא תנאף אמר לפניו רבונו של עולם כל עצמה של ערוה שלהם היא שנאמר ותהרינה שתי בנות לוט מאביהם (שם י"ט) הלך אצל בני ישמעאל אמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתיב בה אמר להם לא תגנוב אמרו לו כל עצמו של אביהם ליסטים היה שנאמר והוא יהיה פרא אדם (שם י"ו) לא היתה אומה באומות שלא דפק על פתחה וכו'. וכן הוא אמר יודוך יי' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך וגו'. והוא מבואר שכוונת המאמר הזה כלו היא להצדיק דין שמים שלא יאמרו משוא פנים יש בדבר ולמה נתן תורה לישראל ולא נתן לשאר האומות אלא שגלוי וידוע לפניו כי כמו שלא נתנה תורה למלאכי השרת מפני היות בה אנכי יי' ולא יהיה לך לא תרצח לא תנאף לא תגנוב וכדומה לפי שאין ליצר הרע מעמד במשכיותם כן אי אפשר להנתן אל שאר האומות מפני אלו המאמרים עצמם לפי שהם מלאכי חבלה ומשחית אצל יצרם והם מוטבעים בעבירות עד שלא יועיל להם הלמוד כלל. ולזה אמר המשורר מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום וגומר (תהילים קמ״ז:י״ט-כ׳). כי ידע שהן אינם בעלי משא וקיבול כלל וכמו שאמרו שם (ספרי פ' הברכה) שאפילו שבע מצות בני נח לא יכלו לעמוד בהם עד שפירקום ונתנם לישראל משל לאחד ששלח את חמורו וכלבו לגורן והטעין לחמור לתך ולכלבו שלשה סאין והיה החמור מהלך והכלב מרתת ופורק ממנו סאה ונתנו על החמור וכן שני וכן שלישי וכו'. וכן אמרו זה במקום אחר (ע"ז ב':) על ראה ויתר גוים. ולהיות הענין כן מטבעם היתה התחבולות מי שבקש להכניסם תחת דתו גדולה מאד במה שהתיר להם הכל והיה החטא אצלם מי שיקיים דבר מדברי התורה כלל והנה אלו הענינים כלם לא שכחם משה אדוננו ע"ה מהזכירם קודם שיפתח בברכתו המתייחסת אליהם מצד קבלתם התור' כמו שאמרנו:
8
ט׳ויאמר ה' מסיני בא וגו'. ירצה הברכה הזאת ראוייה לעם הקדש ונתייחדו בה מכל שאר האומות כמו שנתייחדו בקבלת זאת התור' אשר שמתי לפניהם מכל זולתם וזה כי אפי' שתי האומות היותר קרובות אליהן שהם אומת שעיר בן יצחק אבינו ואומת ישמעאל שהוא בן אברהם אבינו זקננו לא נכונו בקבלתה ולא ישרו בעיניו ולזה פנה לבו מכלם ומסרה לישראל והוא אומרו ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ויהי שלשה ממי"ם מסני משעיר מהר פארן סימני התחלת הענין וקצה גבולו כמו וירם מאגג מלכו (במדבר כ״ד:ז׳) כאשר כתבנו שם והוא טעם משה קבל תורה מסיני (אבות פ"א) ויאמר ה'. מעת הגלותו בסיני בא לקבוע שכינתו ולמוד מוסרו ותורתו בתוך העם הזה אמנם משעה שנדחה עשו מעל יעקב אחיו ונתן לו הר שעיר למורשה כמו שנאמר וישב עשו בהר שעיר עשו הוא אדום (בראשית ל״ו:ח׳) ונאמר כי ירושה לעשיו נתתי את הר שעיר זרח שמשו לבא אליו כי היא היתה התחלה קודמת לבחירת העם הזה לביאה הנזכרת וכמו שאמר הלא אח עשו ליעקב נאם ה' ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי וגומר (מלאכי א׳:ב׳-ג׳) שכבר ראה שאין באומה זו נחת רוח לקבל תורה ומצוה אמנם כבר הופיע תחלת אורם מהתחלה ראשונה קודמת לזה והוא משנתגרש ישמעאל מעל יצחק ע"פ הדבור שנאמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק וגומר (בראשית כ״א:כ״א). וסוף הגירוש נאמר וישב במדבר פארן ותקח לו אמו אשה וגו' (שם). משם ואילך נתייחד ההר ההוא אליו. הנה שהופיע עמוד שחרם של ישראל לעלות מהר פארן כי מאז נבחר יצחק אביהם מבין בני האדם. ואמנם היתה שם הופעה אחרת קודמת לשלשתן אשר עליה אמר ואתא מרבבות קדש כמא דאתמר אתא בקר וגם לילה (ישעיהו כ״א:י״ב). והכוונה שכבר קדמה בחירתו יתע' לאומה זו ואהבתו אותה קודם שעלה עמוד השחר לבריאת העולם ועל דרך שאמרו מחשבתן של ישראל קדמה לכל (ב"ר פ"א) שנאמר בראשית ברא אלהים בעבור ישראל שנקראת ראשית ויותר נאות מה שאמרו במדרש אמר להם הקב"ה לישראל קודם שבראתי העולם היו מלאכי השרת מקלסים אותי ומקדישין שמי בכם ואומרים ברוך ה' אלהי ישראל וגו' עד ישראל אשר בך אתפאר (תנחומא פ' קדושים) כמו שהוא כתוב ומבואר בתחלת שער ס"ה כי על זה יצדק יפה ואתא מרבבות קדש וגו': ומקלוסן וקדושתן אליו ית' הרי שהיו להם ארבעה זמנים זה קודם זה מורים מאד על עוצם התשוקה וההשתדלות להקריב האומה הזאת אליו מכל המוני מעלה ומטה לתת להם תורה ומצות כמו שזכרנו ולא סר מחבבם ממה שנתחבבה אליהם התור' אחרי קבלתם אותה ואמר אף חובב עמים כל קדושיו בידך וגו' תורה צוה לנו משה וגו'. ירצה נוסף על החבה הראשונה ונמשך אליה הנה נמצאה להם סגולה נפלאה אצל זאת התור' והיא קבלתם עולה ומסרם את נפשם עליה מה שלא נמצא ליותר שלם שבאומות והסב דבריו כלפי האל יתעלה ואמר. אף כשתהיה חובב קצת מאישי העמים זולתה הנה נמצא שכל קדושי עם ועם מהם ואם הם מעטים אשר נתקדשו להתגייר נרות של צדק כמו שהיה הענין בקצת שנתפרסמו בישראל הנה היו בידך כלומר שנתת להם יד וסייעת אותם לעשות חיל ולקנות שם בישראל כענין אנקלוס שמעי' ואבטליון וחביריהם עליהם השלום אבל הם רצוני כלל אישי האומה הזאת הנבחרת תכו לרגלך כלומר בעטת בם ורמסת אותם ברגלך ועם כל זה הוא סובל וישא מדברותיך ולא יסור מאומרו תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב וגו' כלומר יהודי או שרוף או צלוב וזה נתבאר ענינו מאד מדורו של שמד.
9
י׳ובספרי (פ' וזאת הברכה) צווי זה אימ אלא לנו צווי זה אינו אלא בעבורנו וכן הוא אומר ואבנה הבית לשם ה' אלהי ישראל (מלכים א ח׳:כ׳) בית זה למה ואשים שם מקום לארון. ופי' הכתוב הזה כתבנו בפרשת שמיני שער ס'. והנה הנם טוענים על עצמם להחזיק בתורה ושלא להרפות ממנה ואומרים ויהי בישורון מלך וגומר. וזה בשכבר קבלוה בהסכמת מלכם וראשי העם ובהסכמת העם כלו וכל דבר שנתקבל על שום עם באלו התנאים הרי נתחזק בכל תקף ואין להשיב והנה מכל הפנים האלה תאות להם הברכה המתייחסת אל התורה רצוני בספוק הענינים הזמניים על ירושת הארץ ובהצלחת תוספת הקנינים הנפשיים אשר היה רוח הנרצה והנשקף מכל דבריה כמו שיבא וכמו שחתם בה אשריך ישראל מי כמוך עם נושע ביי' כי על תשועת עולמים אומר כן כמו שיתבאר מה שהיתה כוונת כל האומות ותשוקתם כלם אל ההפך וזה מה שיורה עליו שווי המאמרים. וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים וגו'. עד שיהי' הכתוב ההוא כולל מעלת הברכה ומעלת המברך והכשר הרועה הכל כמו שכתבנו:
10
י״אוהוא טעם המאמר שזכרנו ראשונ' שאמרו זאת מוסף על הברכה הראשונ' שבירך אותם יעקב אביהם כי ברכה זאת תהיה שלימה ונוספת כפי מה שהושלמו המקבלים אותם בקבלת התורה ובתקון מצותיה יותר ממה שהושלמו המבורכים מפי יעקב שלא קבלוה עדין ולזה אמר נמצינו למדים שממקום שסיים יעקב אבינו משם התחיל משה וכו'. וזה כי כל עצמו של יעקב אבינו היה להביאם תחת כנפי שכינה ולהכשירם לבא במסורת ברית התור' והמצוה ולזה סיים במלה הזאת הרומזת אל התורה שנאמר וזאת התורה וגו'. וכמו שאמר אין זאת אלא תורה שנאמר וגומר (ע"ז ב':). ומזה הענין התחיל משה אחר שקבלוה והושלמו עמה והוסיף להם ברכה ותוספת טובה כפי שיעור שלימותם כי לזה אמר וזאת הברכה בוא"ו הע?טף וזאת התורה כמו שנתבאר. אמנם כונת זה המאמר משלם כמה שתמצא שהשלימו עליו עוד במדרש שוח"ט יבא עוד ביאורו בנעילת השערים בעזרת האל. ודי בזה למה שרצינו להקדימו אל ביאור דברי זאת הפרשה החשוב' וברכותיה ולא אטפל להזכיר ספקות שאינו מטבע הענין בדברים השיריים כמו שכן עשינו אצל השירות ודומיהן והתחיל יחי ראובן ואל ימות וגומר. הנה למה שנתבזה ראובן בעיני אחיו מצד חללו יצועי אביו ומצד שנעלה הבכורה ממנו לסבה ההיא ונתנה ליוסף אשר דבר אתו קשות יעקב אבינו בברכו את אחיו לזה ראה להתחיל בו ולייחד ברכתו בשיהיו אנשים חשובים ונכבדים וזהו מה שכוונו באומרו ויהי מתיו מספר. אמנם לפי שלשון זה יאמר *אם על החשיבות וכו', ר"ל יען כי מאמר "ויהי מתיו מספר" נוכל להבין על ב' פנים. הא' שיהיו אנשי שבטו רק מעמים עד שיוכל כל איש לספור אותם על נקלה, והב' שיהיו חשובים במעלתם ראוים להמנות בעבור זאת (עיין ביאורי למעלה שער ע"ב במדבר דף ח' ע"ב) ע"כ הקדים מאמר "יחי ראובן" וכו' ר"ל שיולדו ממנו תמיד בנים ובני בנים כמו משאר השבטים, גם לא ימותו מהם לפי ערך מספרם יותר מאשר ימותו משאר השבטים, ובכל זאת יהי מתיו מספר בעבור חשיבותם ומעלתם.
אם על החשיבות כמו שאמרנו או על המעטיות כמו שאמר ואני מתי מספר (בראשית ל״ד:ל׳) לזה הקדים לומר יחי ראובן ואל ימות כלומר יהיו מתיו מספר ולא מהיותם מועטים ויתכן כי באומרו יחי ראובן ואל ימות כוון אל ראובן עצמו שלא ימות בעון ההוא מיתה נפשיית בעולם הבא וזה אחד מהמקומות שביאר ענין זה מאלו הברכות: וזאת ליהודה וגו'. אחר שהקדים הבכור לסבה שנזכרה ראה להקדים לכל אחיו את יהודה כי הוא גבר באחיו ולו נתנה המלוכה והנה לפי שהברכה אשר ברכו אינה נראית מושפעת ההצלחות כמו שתאות לשבט המלוכה כמנהג שאר האומות ותשוקתם בהרבות סוסים ונשים וכסף וזהב וכיוצא לזה הקדים לומר וזאת ליהודה כלומר זאת כאשר היא היא אשר תאות לו לפי הכונה וצירוף הברכות אל התורה כמו שאמרנו כי למה שהוא האריה ההולך בראשי הגייסות אל המלחמות ואנשיו מסתכנים מאד לנפשותם כמו שקרה לדוד עם יושבי נוב אשר בילידי הרפה ולחזקיהו וליהושפט מלך יהודה ברמות גלעד כי אז לא יצטרך רק שיצעק אל ה' והיא יענהו להחזירו אל עמו שלם בנפשו שלם בגופו כמו שנתברר שם שנאמר ויסורו עליו להלחם ויזעק יהושפט ויהי כראות שרי הרכב כי לא מלך ישראל הוא וישובו מאחוריו (מלכים א כ״ב:ל״ב-ל״ג) הרי שהועילה לו זעקתו לשוב אל עמו שקט ושליו. ידיו רב לו וגו'. ירצה אף על פי שהוא גבור כארי וכח ידיו תעמוד לו עם כל זה עזר מצריו תהיה עד שידעו מלכיו כי מאתך הישועה תמיד ויתכן כי במאמרים הללו האחרונים כלל כל מה שאמרנו. ובאומרו שמע ה' קול יהודה ואל עמו וגומר כוון גם כן אל יהודה עצמו דבעי צלותא להביאו אל עמו ולאסוף נפשו אל אבותיו הקדושים על דרך ויאסף אל עמיו (בראשית כ״ה:ח׳) וזה שהיה בתכלתו נטרד מפני הנדוי כמו שאמרו חז"ל וזה מקום שני שנזכר הענין שכר הנפשיי באלו הברכות: וללוי אמר וגומר. לפי שחברת מלך וכהן תשלים ההנהגה כמו שאמר ביהושע המולך תחתיו ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו וגו' על פיו יצאו ועל פיו יבאו וגו' (במדבר כ״ז:כ״א) לזה סמך ליהודה ענינו של לוי ואמר הנה תומיך ואוריך אשר על פיהם יצאו ועל פיהם יבאו המלך והעם הפקדתם לאיש חסידך הנבחר לך לחסיד מכל יתר השבטים כמו שנתבאר היטב בזכרון היחסים אשר זכר בפרשת וארא כמו שביארנו שם שער ל"ה. והנה להיות משה מכללו אמר כמתנצל ממה שגרע מהחסידות בחטא מי מריבה ואמר על שם כללו אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה כלומר מה ששמתו בעל נסיון בהכאת הצור במסה היה סבה למה שרבת עמו במי מריבה *למה שנמשך וכו' ר"ל יען כי בפעם הראשון נצטוה להכות בצור ע"כ טעה והכה גם בפעם השני את הסלע במי מריבה וחטא בזה כי היה רצון הי"ת להרבות מופת הנס השני הזה יותר מהראשון בהוציאו המים לעיני העם רק ע"י אמירה לבד, (עיין מזה למעלה שער שמונים וביאורי שם ד"ה ואני הנה וכו'),
למה שנמשך בהכאה אל מה שנסהו ראשונ' להוציא מים ע"י כן כמו שנאמר והכית בצור ויצאו מים רבים (שמות י״ז:ו׳). והנה לפי זה אין ראוי להוציא השבט מחזקת חסידותו כל שכן שכבר נמשכו אחריו תמיד בכל מעשיהם עד שנפרדו מאהבת וקורבת האבות והבנים והאחים לקנאתך בשלשה פנים אשר יבארם. ועל הענין האחד אמר האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו'. וזה כאשר בא צורך המשפט במעשה העגל גם פנחס בשטים השליך נפשו מנגד להמית נשיא מישראל בקרב שבטו וכמעט שלא ישוב עוד לביתו ולאחוזת אבותיו לולי ה' שהיה לו כמו שכתבנו שם ועל זה אמר כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו כי לשמור תורה וברית עשו זה. ועל הענין השני אמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל שכבר הוצרכו לצורך הלימוד להתרחק מבתיהם ולהתאכזר על בניהם ואחיהם וקרוביהם כדי ללמוד כדי שיספיקו ללמוד תורה בישראל כי עליהם הוטל שנאמר ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע (דברים כ״א:ה׳) והענין השלישי אשר אליו צריך פרישות דרך ארץ וכל עניני הבית הוא הדבר המיוחד אל הכהנים והיא נקיותם וטהרתם לבא לפני ה' תמיד להקטיר קטרת ולהקריב הקרבנות שעל זה אמר ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך ולזה סמך ואמר ברך ה' חילו וגו'. ירצ' אחר שהם נוהגים הפרישות וההתנכרות חל בתיהם וקרוביהם וזה ממה שימעט התרבות ברך ה' תילו ופועל ידיו תרצ' במה שישתדלו בדבר המשפט לשמור מצותיך ולקיים בריתך. אמנם על השנאה המתקוממות להם. לסבה זו אמר מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון ירצה כשתמחץ אשר קמו כבר ישמרו המשנאים הנשארים מן יקומון עוד וכמו שאמר הכתוב זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן וגו' ולא יהי' כקרח וכעדתו וגו' (במדבר י״ז:ה׳). ואחשוב כי להיות אז שבט שמעון עליו מרעים לסבת הריגת נשיאם אשר הוכה על דבר פעור על ידי פנחס ורבים אשר אתו שמתו במגפה והם אשר היו מבזים לפנחס ואל קרוביו כמו שאמרו חכמינו ז"ל (סנהדרין פ"ב:) לזה לא הזכירו משה בברכותיו אלה די לו שלא יחרפהו ויוכיחנו:
11
י״בובספרי (פ' וזאת הברכה) וללוי אמר למה נאמר לפי ששמעון ולוי שתו כוס אחד שנאמר ארור אפם כי עז (בראשית מ״ט:ז׳) משל לשנים שלוו מן המלך אחד פרע למלך וחזר והלוה את המלך ואחד לא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה כך שמעון ולוי שניהם לוו בשכם וכו'. לוי פרע במדבר במעש' העגל והלוה עוד בשטים. ושמעון לא די שלא פרע אלא שחזר ולוה שנאמר ושם איש ישראל המוכה וגומר (במדבר כ״ה:י״ד). לכך נאמר וללוי אמר יראה שלא הוזקקו לבקש טעם אלא על מה שזכר את לוי כי מברכת אביהם היה ראוי שיצאו שניהם ואשר כתבנו הוא הגון וקרוב אליו. גם שם אמר שנזכר ברמז עם יהודה למה שנכלל חלקו בחלק בארץ כמו שאמר מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון ובזה נתפייס הרמב"ן ז"ל. וזאת הברכה כלה היא מבוארת שהיא המתיחסת אל התורה לא זולת אמנם טעם וללוי אמר ודאי יהי' כחביריו כלם שאי אפשר לפרשם רק על דרך שפירשו הראשוני' כטעם ועל והנה לא נמצא מי שיסבול לפרשו כפשטו רק זבולן שנאמר שמח זבולן וגומר. ומה שאמר הרמב"ן ז"ל כי בעבור שהזכיר משה בברכתו שם ראובן ויהודה יחי ראובן קול יהוד' ולא יזכיר שם שאר השבטים בברכתו יזכיר הכתוב וללוי אמר ולבנימין אמר יגיד כי היו השבטים לפניו ויקרא ללוי וישים עליו עיניו ויאמר תומיך ואוריך וכן לכל שבט ושבט פנים בפנים יברך אותם כמו שהוא בפירושיו הנה לא נמצא מי שבא לסוף דעתו שהרי אין שום שבט שלא נזכר שמו בברכתו זולתי לוי ובנימין תבאתה לראש יוסף שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך ברוך מרחיב גד דן גור אריה נפתלי שבע רצון ברוך מבנים אשר *ואם מפני שלא אמר שמח זבולון בצאתך כצ"ל ור"ל כי אז הי' מוסב אל ה', כעין תפלה שישמח את זבולן כמו "יחי ראובן" וכו' "שמע ה'" וכו' שהם ג"כ רק תפלות אל הי"ת.
ואם מפני שלא אמר שמח זבולן בצאתך שוה למאמר יחי ראובן או שמח נפש זבולן כמו שאמר שמע יי' קול יהוד' זהו דקדוק דק מחוספס שלא תסבול הדעת שאתו ויותר יתכן שנפל טעות בכתיבה לכתוב במקום וכן יזכיר שם שאר השבטים ולא יזכיר ואם אינו כן אע"ג דמיסתפינא אמינא דאגב עיוניה דמר לא חש אל הכתובים רק בלוי ובנימין. וכן קרה להרלב"ג שכתב בפירוש הכתוב הזה פעמים ושלש שענין מסה ומריבה היה כתוב בפרשת יתרו (כתב בגליון הג"הה לא מצאנו כן בספרינו) ואולם לישב מאמר אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה בפנים אחרים יותר חשובים הוא שנוכל להסב פני נכחיות כל הכפי"ן הבאים במאמר תומיך ואוריך לאיש חסידך וזולתם כלם אל כלל ישראל *אלא כי יגורתי וכו' ר"ל שרוצה הוא לפרש שכל כינוי הנוכח שבכתובים אלה מוסבים על ישראל ולא על הי"ת, ור"ל אתה ישראל נסית את שבט לוי ר"ל את משה ואהרן שהם משבט לוי במסה ומריב' וכן תמיך ואוריך וכו' ורק הכ' "ישימו קטורה באפך" קשה לו לפ"ז אחרי כי רק לה' ולא לישראל יקטרו הכהנים ? וע"ז השיב כי אולי פי' באפך כמו לפניך, כמו שנמצא "וישתחו לאפיו" כמו לפניו,
אלא כי יגורתי מפני האף רצוני ישימו קטורה באפך אבל גם לזה מצאנו פנים רבים בלשון זה וישתחו לאפיו (בראשית מ״ח:י״ב) וישתחו למלך על אפיו (מלכים א א׳:כ״ג) ויפול לאפיו (שמואל א כ׳:מ״א) לאפי דוד (שמואל א כ״ה:כ״ג) וזולת זה לרוב וכן ת"א ויקומו לפני משה (במדבר ע"ז) באפי משה. והכוונה כי שבע לוי הוא איש חסידו של ישראל בכלל כמו שכתבנו. אשר נסיתו במסה כי כלם נסו את זה השבט במה שנסו את הגדול או הגדולים שבו כמו שהיה הענין במסה ומריבה עד שאמר משה מה תריבון עמדי מה תנסון את יי' ושם אמר עוד מעט וסקלוני (שמות י״ז:ב׳) וכן להלן וירב העם עם משה וגו'. ולמה הבאתם את קהל יי' (במדבר כ׳:ד׳). ועם כל זה הוא האומר אל אביו ולאמו לא ראיתיו וגומר. להנזר לשמור משמרתך בלמוד התור' והמצוה המועלים עליהם ובריתך ינצורו כי הם השומרים את ספר הברית אשר בינם לבין אלהיהם כמו שנאמר ויצו משה את הלוים נושאי ארון ברית ה' לאמר לקוח את ספר התור' הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלהיכם והיה שם בך לעד והם אשר יורו משפטיך אשר נתן יי' אלהיך ליעקב וכן ותורתך לישראל וכן ישימו קטורה לפניך להקטיר אשה ליי' וכליל על מזבחך הרי לפניך ב' פירושים ואתה תבחר או תפרש מעצמך: לבנימין אמר וגו'. אחר שדבר בשבטי המלכות והכהונה כמו שנזכר סמך אליהם השבט אשר בו יבנ' הבית הגדול והקדוש בירושלם עיר הקדש ראש ממלכת יהודה כי על כן לא סרו איש מעל אחיו לעולם ואמר כי בנימין הוא ידיד יי' אשר תוכר ידידותו במה שהוא יתברך בחר לשכנו בו מכל השבעים והוא שוכן לבטח עליו כאדם המתאכסן אצל אהובו ידיד נפשו שסמך לבו שיקבלנו בשמחות וגיל ולא עוד אלא שהוא חופף עליו תמיד שהיא הוראה יותר עצומה. והנה כאשר סמך עליו כן מצא את לבו נאמן לפניו שקבל אותו באהב' רבה ובין כתפיו שכן כלומר שקבלו בטוב לו וביותר נכבד ממעונתו כאומרו (איוב ל״א:ל״ו) על שכמי אשאנו אענדנו עטרות לי: ואחר שזכר עניני השבט המולך והחונים עליו סמך ואמר וליוסף אמר וגו'. לפי שהוא היה העקר למלכות ישראל רצוני לעשרת השבטי' אשר נחלקו מעצמם והראשון ממלכיהם היה מאפרים ולפי רוב השבעים האלה המתחברים אליו אז ולפי התחלפות ארצותם וגבוליהם הרבה ברכות ושבחות בארצו בענינים מתחלפים אמר מבורכת יי' ארצו ממגד שמים מעל ומתהום רובצת תחת וממגד תבואות שמש וממגד וגומר. ומראש הררי וגו'. וממגד ארץ ומלואה וגו'. אמר שכל אלו העניני' יתחברו יחדיו ויקראו על שם יוסף והוא מה שביאר באומרו תבאתה לראש יוסף ולקדקוד נזיר אחיו ירצה שכל אלו הברכות תבאתה לראש יוסף ולקדקדו מצד מה שינזר מאחיו הנזכרים למעלה יהוד' לוי ובנימן אשר היו אחים גם יחד תמיד בבתי מלוכה וכהונ' ויעשו אגודה בפני עצמם להמליך עליהם מלך אמנם סיים ביוסף בעצמו ואמר בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו וגו'. ירצה אע"פ שילוו אליו השבעים מ"מ בכור שורו של זה החבור הוא ההדר לו אשר קרני ראם קרניו בהם עמים ינגח וגומר. והנה דמה נעילת פי שנים אשר לפי הבכורה לב' הקרנים שהן בגלגלת אחת ולזה אמר והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה כמו שאמר אביהם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מ״ח:ה׳). והכלל שתלה בהם עצם השבע ההוא ועקר הקבוץ אשר אמרנו. *ואולם טעם וכו' עיין בשער ל' ור"ל כי דיבור האנשים השלמים חסרי המדות והתשוקות הרעות המסתפקים רק במלאות צרכיהם ומחסוריהם ההכרחים, ולא יתאוו להנאות ותאוות המותריות כמו שהיה יוסף כובש את יצרו ועומד חזק כראוי מוצק ננד הסתת ופתויי אשת אדוניו נדמה לדיבור השור אשר הוא בן תרבות אשר לא יגעה על בלילו ולא ישמיע קולו בהיות לו רק מספוא באבוס בעליו, תחת כי דבור האנשים הפראים בבני אדם אשר בכח ידם ועוצם עוזם ממגברים על זולתם, נדמה לשאגת ארי טורף טרף (ועפי"ז צריך לתקן דברי ביאורי שם בראשית דף רל"ח ע"א שורה ו' מלמטה כי בטעות נכתבו שם הדברים בהפך מזה).
ואולם טעם יחס זה התואר של שור ליוסף כתבנו אצל מה שאז"ל אמרו מלאכי השרת בואו ונרא' לארי ושור מתוכחין זה עם זה בשער ל': ואחר שזכר ליוסף על זה האופן זכר יששכר וזבולן שנשארו מבני הגבירות וגם שבהם יושלם דגל יהודה אשר זכר ראשונה אמנם הסכימו להקדים את זבולן לפי שהוא לקח וקבל עליו פרנסת אחיו יששכר אשר היו לומדי תור' ולפי שמדרך הפרנסות הזה הוא בשיהיו רבני הישיבות ותלמידיהם אצל זבולן ושהם ספקו להם מזון וכל צרכי פרנסתם בהיותם בבתיהם כי רחוק הוא שיעשה באופן אחר ולפי שכבר יקרה בזה מהעצב והפחד לבעלי הבית מצאת אל עסקיהם וסחורותיהם ולהשאיר התלמידים אשר משבט יששכר בתוך בתיהם. לזה אמר שמח זבולן בצאתך לפרקמטיא שלך ויששכר נשאר באהלך לומד תורה כי כל בניו למודי יי' ולא תירא ולא תחת משישיגך שום נגע וקלון ועל דרך שנאמר לא תאנה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך (תהלים צ"ח) כי יהיה נשמר מבית ומבחוץ. עמים הר יקראו וגומר. יאמר כי אע"פ שהם בעלי סחורות וארצם לחוף אניות ומזה הטעם לא תהיה הארץ רבת העבוד' וצריכין להסתפק מארצות אחרות כמשפט צידונים וכל המדינות אשר יושביה סוחרים עם כל זה אמר שיגיע מרוב הצלחתם בענין שימצא שם כל צרכם בשפע נמרץ עד כי עמים רבים יקראו למשתה ושמתה בהרים ושם יזבחו לפניהם זבחי צדק כלומר שלא יחסר להם מכל אשר יצטרכו דבר כי לא יחשבו כסף והם יענו את הדגן ואת התירוש והיצהר וכל מיני פירות מגדים לשובע. ונתן הטעם ואמר כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול יאמר כן על הצלחת הסחורות הבאות בדרך הים *ועל הדגה הרבה אשר בקרבו שהם מצפונים טמונים בחול וכו' כצ"ל, ור"ל שרומז הכ' באמר ושפונ' טמוני חול" על הדגים הרבים אשר מחירם רב מאוד הנמצאים בלב ים אשר החול הושם לגבול מסביב לו.
על הגדה הרבה אשר בקרבו שהם מצפונים טמונים בחול למה שהחול גבול לים אשר בתוכו. *ואולי היה וכו', הרב רומז פה על החול הדק הנעתק ממקום למקום ע"י הרוח ונקרא בל"א אשר יכסה לפעמים כל ארחות הסוחרים אשר ילכו במדבר ערב עם כל רכושם והונם עד שלא ידע איש מקומם איה, ורק זמן מה אח"כ ישב לפעמים הרוח את החול הזה למקום אחר, וימצאו שם כסף וזהב ואבן יקרה לרוב, גם פגרי האנשים המומתים באופן זה ימכרו במחיר רב, ועל כל זה אפשר שרומז הכ' פה באמרו "ושפוני טמוני חול"
ואולי היה בארצם קצת הרי החול שאמרו שיעתק ממקום למקום ע"י הרוח החזק יכסה הסוחרים הבאים לארץ ההיא אשר לא ידעו משפטם עם רוב כספם וזהבם וכל אבן יקרה אשר עמהם ואחר ישוב הרוח ויגלה החול מעליהם וימצאום יושבי הארץ והיו להם לשלל שפוני האנשים ההם שהיו טמוני חול גם בשרם ימכר ביוקר לתרופה. ולגד אמר וגו'. מהטעם שכתבנו על קריאת שם גד וכי על הודאתו נאמר נתן אלהים שכרי כי נתתי שפחתי לאישי ויקרא שמו יששכר (בראשית ל׳:י״ח) כמו שתראהו משם אם תרצה שער כ"ה ח"ב יש טעם גדול לסמיכתו ליששכר גם הוצרך לזכור אותו הנה להשלים בו דגל ראובן עם שמעון שלא נזכר או שנזכר ברמז כמו שנשלם דגל יהודה עם יששכר וזבולון ואמר ברוך מרחיב גד וגו'. לפי שהוא היה הראש לשאול את ארץ סיחון ועוג אשר הראה עצמו בזה קצר רוח כי לא בטחו שתהיה להם נחלה בארץ ומהרו לקחת מאשר ימצאו ולזה אמר ברוך שהרחיב גבולו והוציאו ממגורות אשר פחד שיצר לו המקום והנה כבר קרה לו כלביא אשר ישקוט שקט ושאנן כדי שלא יברחו ממנו שאר החיות ואחר בשבתם בטח וטרף זרוע אף קדקד כללו של ענין ששאל תחלה כעני כי יעטוף ואח"כ נתחזק והרחיב גבולו על ידי מלחמות עצומות כנזכר בדברי הימים. וירא ראשית לו וגו'. אמר כי ראה לקחת לעצמו ראשית הארץ ההיא לפי ששם חלקת מחוקק צפון הוא קבר איש האלהים וסמך בדעתו כי בפקוד יי' להביא ראשי עם והם משה ואהרן ומרים אשר שם יפקדו כל הנמצאים שם עמהם. ואמר צדקת יי' עשה על מה שהצדיק עצמו בזה ולא כאשר חשבו עליהם בני ישראל בבנותם המזבח וגם משפטיו עשה עם ישראל במה ששמרו להם תנאם והלכו בראשי גייסות כל י"ד שנה של כבוש וחלוק. ובמדרש (ספרי פ' הברכה) הוא בא בראש תחלה הוא יבא בראש לעולם הבא: ולדן אמר וגו' הנה הוא ראש הדגל ושני ואחיו הנזכרים אחריו הם הנלוים עליו ואמר דן גור אריה יזנק וגו' *כי הזנוק וכו' ר"ל כי המים המזנקים והמקלחים ממקום גבוה אל הנמוך, כל עוד יתרחק ממקורו על ההר מלמעלה, ויתקרב יותר על הארץ מתחת, יגדל חזקו ומרוצתו. כנודע ע"פי חקי הטבע, כי כל דבר הנופל ממקום גבוה למטה, יוכפל וירבה תמיד גדול כמות כח מרוצתו לפי התרחקו ממקום נפילתו והתקרבו אל הארץ, כי כח המושך בארץ הולך תמיד הלוך וגדול בקרבת הארץ, יותר ויותר. וע"ז ירמוז גם הכ' פה כי כמו שחוזק הקלוח מתגבר כל עוד יתרחקו המים ממקום מוצאם, כן יתחזקו גם כחות הגור כל עוד יתרחק יותר מעת הולדו וצאתו מרחם אמו ויגדל להיות כאריה.
כי הזנוק והקלוח החזק כל עוד שיתרחק קצת ממקום מוצאו יראה חזקו ותקפו כן הגור כל עוד שמתקרב להיות אריה יוכר אומץ גבורתו ואמר זה שיהיו פעולותיו בגבורה עצומה. ואחשוב כי מפני שעל הרוב כל דבר המקלח על זה האופן לא נתמד ירמוז בזה אל ענין שמשון שפתח בגבורה לפי שעתו ומיד נפסק: ולנפתלי אמר וגו'. הקדים נפתלי לאשר מפני שהוא גדול ממנו כמו שכתב הרבי אברהם ן' עזרא ז"ל ולפי שלא שמר זה הסדר אל השאר אחשוב שעשה כן לסיים באשר ולסמוך אליו אין כאל ישורון שהוא נופל על הלשון דכגון דא יש דקדוק בשמות ואמר נפתלי שבע רצון ומלא ברכת יי' וגו'. כי להיות ירושתו חלק בחוף הים כמו זבולון וחלק ביבשה כשאר השבטים ימצא אתם ברכת יי' מהעושר והם שבעי רצון התבואות והפירות ושאין עיניהם תלויין להם כמו המצפים לארץ אחרת: ולאשר אמר ברוך מבנים אשר וגו'. לפי שעל הרוב כהצליח האח בין האחים תרבה קנאתם עליו וישנאוהו לזה אמר שעם היותו מוצלח בנכסים ובשפע ארצו עד שכבר יטבול בשמן רגלו מרוב כל יהי רצוי אחיו ומבורך מפיהם תמיד כי יהיה לו פת ערבה ושלוה בה. ברזל ונחשת מנעליך וגו' יאמר שתהיה ארצו טובת האויר ושוות המזג עד שהדברים המתהוים בה יהיו קשי הבלייה וההפסד כענין שנ' לא בלו שלמתיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך (דברים כ״ט:ד׳) ועל זה האופן אמר ברזל ונחשת מנעליך וכן שאר השמושי'. ואמר וכימיך דבאיך לומר *שלא יהיה זובו וכו' ר"ל כי התמעטות וחולשת כחות האדם והפסד גופו וחייתו, לעת זקנתו קורא הרב ז"ל בשם התכה וזיבה ובלשון הכ' פה בשם דבא, כי הזין משורש זאב מתחלף בדלית כדרכו לפעמים וידוע ג"כ כי ההתכה והזיבה הזאת תהיה בקצת ב"א לפעמים כבר בעמדם עוד בחצי ימיהם בעבור סיבות שונות נגעים וחלאים או מדוים שונים עד שימותו באפם כח חיותם כבר בהיותם בני חמשים או ארבעים שנה, וע"כ יאמר פה הכ' ההפך מזה וכימיך דבאך ר"ל שהדבא וההתכה יבואו לך רק בעת הראוי לפי ערך ימיך ושנותיך ולא תמהר הוקנה לבוא אליך בלא עתך.
שלא יהיה זובו והתכתו רק לפי ימיו כמו שאמר תבא בכלח אלי קבר (איוב ה׳:כ״ו) והוא דרך צחות שלא נאמר שלא בלו נעליו על רגלו מקוצר שנים כי ההוא דאחיך עליה אשמדאי דחזייאה דשאיל מסאני לשבע שנים (גיטין ס"ח.) והיה הפסוק הזה מפורש כעין יחי ראובן והיו ראש וסוף דבריו נדברים בסגנון אחד. עד כאן מה שדבר להם דרך פרט ואחר כך חזר וכללם כבתחלה ואמר. אין כאל ישורון רוכב שמים וגו'. אחר שייעד להם הטובות המיומנות אליהם מאתו יתע' איש ואיש כפי נחלתו אמר אחר שידעת זה ישורון תודה שאין כאל שייטב לקויו על זה האופן ואמר רוכב שמים בעזרך לבשר להם כי לא לעתים רחוקים הוא נבא כענין בלעם שאמר אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב (במדבר כ״ד:י״ז) כי הנה יי' רוכב על השמים היותר קלים במרוצות' לעזרך ולא יאחר רכבו לבא בארץ ההיא ולכבשה לפניך ובגאותו שחקים כי הם השמים העליונים מהירי התנועה מכלם ואפשר שירצה כאשר ירכב שמים ראוי הוא שיהיה בעזרך שאתה תכין מעשיך אליו ויהיה נעזר מאתך ועל דרך שאמר (שבת פ"ט.) מכל מקום היה לך לעזרני והוא הוספת כח של מעלה הנזכר בכל מקום ואם תעשה כן יועיל עזרך וירכב הוא בגאותו השחקים העליונים ויכריחם לעבודתך והרב המורה פרק ס"ט ח"א פי' שחקים על הכדורים אשר בתוך העליון החלק שמתנועעים בכח העליון החלק בכל ובזה נראית יותר גאותו יתעלה ומזה אמר האומר על ברוב עזך יכחשו לך אויביך (תהילים ס״ו:ג׳) כי להיות תנועות המתנועעים מכחך בעוז וגאוה עצומה והוא בהיותם *בזולת פגישת וכו', ר"ל יען כי הי"ת יניע כל גרמי השמים מבלי שיגיע בהם, ע"כ יכחישו קצת בני אדם ולא ירצו להאמין כלל כי הוא י"ת המניע אותם.
בזולת פגישת המניע במתנועע אבל ע"ד הכוסף והתשוקה לזה יכחשו האויבים היותו הוא יתעלה סבה להם מה שלא יעשו זה אם היה על דרך הפגישה החושיית מעונה אלהי קדם ומתחת זרועות עולם אמר שיעזרם ויפלטם עד שיכבשו הארץ אשר בה יהיה המעון הקדוש לאלהים אשר נאמר עליו מכון לשבתך פעלת יי' מקדש יי' כוננו ידיך (שמות ט״ו:י״ז) ולפי שהמעון הוא במדרגת הראש וכל השאר הוא במדרגת שאר האיברים אמר ומתחת זרועות עולם כי היתה ארץ ישראל זרועות עולם אצל ירושלם וכל הארצות במדרגת שאר האיברים השפלים ואמר ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד ועל דרך שאמר אחלצהו ואכבדה (תהילים צ״א:ט״ו) כי הוא המגרש האויב מפניך בכלי זעמי אשר שלח בהם לא בחרבך ולא בקשתך ויאמר לך קום השמד אותם כדי שתטול את השם לכבוד ולתפארת ומכאן למדה מלכות כמו ששלח יואב אל דוד אחר שנלחם על רבה שיבא לכבשה פן יקרא שמו עליה. וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב וגו' המפרשים ז"ל נתחלפו בפירוש עין יעקב יש אומרים מעין יעקב ויש אומרים כעין יעקב ואני מפרש אותו כפשוטו עין ממש וזה כי אמר יצחק לעשו הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומעל השמים מעל (בראשית כ״ז:ל״ט-מ׳) שמע יעקב וירע בעיניו שמא נטלה ממנו ברכת ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ וגו' (שם) ונתנה לעשו ומהיום ההוא היה עויין בעינו ולבו הדבר ולזה אמר כי כאשר יתקיים זה כבר ישכון ישראל בטח בדד מבלי ערעור במה שהיתה עין יעקב עויינת עליו והוא אל ארץ דגן ותירוש גם שמיו יערפו על כמו שנאמר ויתן לך האלהים מעל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ומעתה אין שטן ואין פגע רע. אשריך ישראל מי כמוך וגו'. לפי שהנצחון השלם יושלם בארבעה עניינים. האחד במה שלא יקבל נזק מהאויב. והשני בשיקבל האויב נזק ממנו. השלישי שיהיה הנזק ההוא דבר נכר ומפורסם שלא יוכל להכחישו. הרביעי בשיהיה הנצחון בדבר טוב ומועיל לא בענין מדומה לבד. ולארבעתם אמר אשריך ישראל מי כמוך מצד שאתה עם נושע ביי' שיושלמו עמך כל אלו הענינים. על האחד אמר מגן עזרך. ועל השני אמר ואשר חרב גאותך ירצה והוא יתעלה אשר חרבו גאותך לא לבד להגין עליך כי גם להכות באויביך. ועל השלישי אמר ויכחשו אויביך לך והוא תכלית ההכנעה והשתעבד כי אין להם פה להכחיש נצחונך עליהם. ועל הרביעי אמר ואתה על במותימו תדרך כי לא היה שם נצחון של כבוד לבד או דמיון אחר רק כלוחם על עיר גדולה ויבקיענה אליו והוא כובש אותה ודורך בארמנותיה. אמנם מה שיכוון ממנו לעקר בזה המאמר אל האושר הקיים אשר בו נושע ביי' תשועת עולמים יתבאר אחרי כל בענין בפני עצמו בעזרת האל אשר מכל מה שנזכר בברכותיו מתחלה ועד סוף נתבאר מה שאמרנו ראשונה שכוון ממנו בקשר וא"ו וזאת הברכה שהברכה אשר יברכם תהיה כעין התורה ונמשכת אליה ומתיחסת אל כוונותיה כי עם זה היתה התחלתו של משה ממלת וזאת אשר בה סיים יעקב אבינו עליו השלום כמו שאמרנו. ודי בזה למה שהיתה כוונתינו אליו בזה החלק:
12