עקידת יצחק ג׳:י״אAkeidat Yitzchak 3:11
א׳המאמר העשירי
1
ב׳ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל וכו'.
2
ג׳במאמר הזה השלים המאמרות כלן בהרשות את האדם על מה שראוי שיהנה ממנו למזונותיו למזונות הב"ח הנטפלים אליו ועוסקים במלאכתו ובכלל לכל בעלי החיים. ובזה הורה ג"כ הבדל מדרגותיהם כי לב"ח ייחס המין הא' מהג' שנזכרים במאמר תדשא הארץ דשא והוא כל ירק עשב הצומח מאליו ולאדם שני המינים האחרים והם מיני הזרעים הנזרעים במלאכה ופירות האילן והרי הוא לו מעלה יתירה. ובפרשת נח יתבאר למה לא התיר לו מיד הבשר. האמנה כי המזון המיוחד לאדם במה שהוא אדם יתבאר בפרשת המן עם מאמר (דברים ח׳:ג׳) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וכו' שער מ"א ב"ה אבל עכשיו הוא הלחם אשר נתן להם על הדרך הפרסום לאכלה והוא המכוון בזה המאמר. רק בעיניך תביט שלא חסר מכל המאמרות אשר הזכירום החוקרים כי אם מאמר הקנין. והנה השלימו בביאור במה שאמר הנה נתתי לכם וכו' כי בו הקנה לאדם את כל אשר תוציא האדמה דרך כלל גם הקנה לב"ח את כל ירק עשב והנה עם זה סיים במאמר הלו [שהוא כמאמר הקנין] כשיוקח בבחינה ששית שנזכרה בספר המאמרות. והוא היות הדבר נקנה לו כאמרך לו אשה ולו בית וכדומה. ואם שכבר נזכרו שם ענין או ענינים יותר מיוחדים מ"מ זאת היא הבחינה המפורסמת אשר נשתמשה בה התורה לפי רוב דעות בני אדם שיראה להם שהדבר שהם מושלים עליו הוא שלהם. ועל קיום זה המאמר ומעשה תקפו נאמר ויהי כן כמו בשאר המאמרות כלם רק אם יהיה על צלמו ודמותו כאשר אמרנו וכמו שיבא עוד. והנה בזה נשלמו העשרה מאמרות במספרם כמשפטן ובהסכמת מה שאמרו החוקרים האלהיים באלו העניינים כי לא ימשך ממנו רק טוב. והנה כל מפרשי התורה הסכימו כי מה שלא נאמר בבריאת האדם כי טוב הוא לפי שבהוייתו לא נשלם טובו כאחת הנמצאות אבל הוא נשלם ונגמר על ידו ועדיין לא נודע סופו עד יום מותו וכמ"ש חכמינו (ב"ר פ' צ"ד עיי"ש) אין הקב"ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהם משום שנאמר הן בקדושיו לא יאמין וכו' (איוב ט״ו:ט״ו) ולדעתם זה יתכן שלזה אמר ר' מאיר והנה טוב מות (שם פ' ט') לומר שטוב בריאת אדם ושלימותו לא יגמר עד יום מותו וכמו שאמר ויום המות מיום הולדו (קהלת ז׳:א׳) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו (תהלים קי"ו). אמנם אין הטעם הזה מספיק בעיני כי אחר שברא אלהים את האדם בצלמו כדמותו ועלה בידו בדעתו ובקומתו ובצביונו באותו שלימות שכיון שימצא אליו להשגת תכליתו למה לא יאמר עליו כי טוב שהרי נמצא אתו הטוב הראוי להמצא אז אליו ומשם ואילך אם לא זכה הוא מנע את הטוב מעצמו ואיך לא והלא כללו בע"ד במאמר והנה טוב מאד:
3
ד׳ואני הנה ראיתי כי בבריאת האדם לא נאמר כי טוב כשאר הבריאות אבל נאמר עליו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. (ט"ו) וזה כי אחר שאמר בבריאת הנפש החיה הנבראת בו ביום וירא אלהים כי טוב בעבור שלימות הצורה שהקנה לחומר ההוא ההארציי אשר היה חסר ממנו ראשונה כמו שעל הדרך הזה נתבארו כלם הנה כשסיים להזכיר בריאת האדם וכל מה שנעשה עמו כבוד וגדולה מכל זולתו ואם בברכו אותו והקנותו כל הנמצאות בידו אשר בזה היתה בריאתו הולכת מדרגת השלימות והצורה אצל צורות הב"ח הקודמים אמר עליו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד שכבר קבלה זאת היצירה אשר נבראת מהארץ ביום ההוא מהשלימות בזה אחר זה שיעור שאין ראוי לומר עליו שהוא טוב לבד כראשונה אבל טוב מאד. ולא היה כן ביום הג' כי ב' הענינים הנבראים בו לא היה השני הולך במדרגת שלימות הצורה לראשון כזה ולזה נאמר על כל אחד מהם שהוא טוב ולא נאמר על השני והנה טוב מאד. וזהו פירוש נאות ונמשך ביאורו לכל הפרשה כמו שכתבנו ראשונה. אמנם כל החכמים מסכימים כי מאמר זה רצוני והנה טוב מאד הוא נאמר על כל הנמצאים כלם לומר כי בהם ובכללותם נכלל ונגמר המציאות על צד היותר טוב והיותר שלם שאיפשר. וכבר ישיגם הספק ההוא ששאלה המטרונה לרבי יוסי (ב"ר פ' ד') שכתבנוהו במאמר השני ומן התימ' כשהשיב לה לפי שלא נגמרה מלאכת המים למה לא חזרה בפקיחות' לשאל מהאדם שלא נאמר בו כי טוב. ואם אבחר דרכם הייתי אומר כי מאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד יבא להבדיל המעשים ההם אשר נעשו בששת ימי הבריא' מכל המעשים אשר יעשו אחרי כן בהבדל נכבד מאד והוא שההויות האלה כלם שנבראו באלו הימים נתהוו מבלי העדר צורה קודמת משום נמצא שיהא שלם בהרכבתו ושלימות צורתו כמו שהיה אחרי כן בכל מה שברא אלהים לעשות ולזה ראוי לומר על מציאיות כאלו והנה טוב מאד כלומר טוב שלם מבלי שום עצב עמו מה שלא תפול גזירה זאת על שום הויה אחרי כן מצד הפסד הצור' הקודמת בהיולי כי הנה אם היה טוב מצד המציאות לא מאד מצד ההעדר ההוא. והרב המור' כתב פרק י' חלק ג' שלזה כוון רבי מאיר באומרו (ב"ר פ' ט' ע"ש) והנה טוב מאד והנה טוב מות כי אפילו זה ההעדר הנמשך מההוי' הוא טוב כיון שהוא מתנאי ההויה. והיה זה הפירוש נכון לפי מה שגדלנו עליו מדעות הראשונים. אבל מה שכתבתי ראשונ' הוא הנכון בעיני. ושם נאמרו ענינים אחרים על זה הפסוק ואולם מה שאמרו (שם) והנה טוב מאד זה יצר הרע יתבאר בשער ח' ב"ה:
4
ה׳(י"ח) ואולם מה שעוררנו עליו מהזכיר שם אלהים בכל פרשה זו ולא להזכיר בשם ההויה הוא גם כן מבואר מצד מה שאמרנו שכלל אלו המאמרות אינו רק ענין המנהג הטבעי וסדורו הנוהג תמיד כמשפטו וכמו שאמרו עולם כמנהגו נוהג (ע"ז נ"ד:) ולזה יוחס לשם אלהים ואין אלהים בכל מקום אלא דיין (מכילתא פ' יתרו) כי הוא המנהיג והמסדר אלו הנמצאות בשורת הדין הטבעי. ולזה מה שנשמר בכל סדר הבריאה ענין הקדימה והאיחור הטבעי כמו שפירשנו בכלם. (י"ז) וזאת הית' לסבה עצומה שלא נברא האדם ראשונ' כי אם נברא בעל הנפש המדברת קודם הדומם והצומח ושאר החי היה נמצא הפך הענין הטבעי בעקר הבריא' והיא קדימת המסובב בפעל לסבותיו ההיולאניות הפך מה שכוון. ולזה חוייב שיוקדם המוקדם ויתאחר המתאחר לפי הטבע. ומזה חוייב שיהי' האדם אחרון לכלם. ויספיק להכרתו חדוש העולם בשנמצא הוא לבדו ובן ואח שכן קרוב או רחוק לא היה לו וגם לא שום בנין ועבודה ולא דבר מצרכי האדם מה שהי' נמנע אם לא בשחודש אז העולם גם כי יראה הויית אשתו וחדושה עצם מעצמיו ובשר מבשרו כמו שהעיד עליה ווהי' זה אחד מהטעמים אשר נבראת על זה האופן והשאר יבאו בשער המיוחד לו ב"ה. מכל מקום למדנו כי הן כל אלה הם מפעלות אלהים המנהיג העולם במנהג אחד תמיד בלתי משתנה והוא חיוב המסובבים מסבותיהם המיוחדות כמו שקדם. אמנם בסוף הכל נאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וכו' *כלומר אלה, כוונת הרב כי הכ' מודיענו במאמר זה שעד עתה ספר רק הוית השמים והארץ בהבראם בדרך טבעי אשר בו הראה הי"ת רק אלוקיתו, ר"ל יכלתו וגבורתו וחכמתו לבלי תכלית, אבל ביום עשות (ה' אלקים) ארץ ושמים ר"ל כבוא העת הראוי לשנות הטבע לעשותו ולתקנו באופן היוצא ממנהג הטבע לטובת המושגחים מאתו בהשגח' פרטית, יראה עצמו לעיני כל, כה' אלקים המשדד ומהפך מערכות הטבע להטותם ברחמיו לטובת בחיריו כאילו כתוב ביום עשות ארץ ושמים הוא ה' אלקים וזש"א המדרש בתחל' עלה במחשב' וכו': כלומר אלה הם תולדות השמים והארץ מצד טבעם הפשוט אשר נתן בהם בהבראם לתועלות שכבר נכפל זכרם אבל כאשר יבא הצורך לשנות בהם דבר כפי אשר חוייב להנהגה ההשגחיית התקון הזה יעשה על פי ה' אלהים כי השם הגדול הזה ישנה וישדד הכח הטבעי הנברא בשם אלהים כאשר יבוא הצורך ויהי' אומרו ה' אלהים כענין גדול ה' מכל האלהים (שמות י״ח:י״א) כי ביום עשות זה התקון הראה גדולת זה השם על שם אלהים ויחוייב זה להיות כל אלו הנמצאות לתועלת האדם וצרכו כמו שיבא וכבר יהי' זה טבע שני מעולה וחכם מהראשון אשר ייוחד ענינו אל האומ' הישראלית להשכיר ולהעניש בו על פי התור' ומצותיה כי על כן קבע להם ראש חדש ניסן לסימנו כמו שהוקבע ראש חדש תשרי לתחלת מציאות הטבע ועקרו (ר"ה י"א) כמו שיבא במקומו:
5
ו׳ובמדרש בתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים בכך ושתף עמו מדת רחמים דכתיב בראשית ברא אלהים ואח"כ ביום עשות ה' אלהים (ל' רש"י מב"ר פי"ב) הרי שקיימו בדבריהם אלו כל מה שאמרנו וייחסו המנהג הטבעי הראשון אל מדת הדין היא האלהים כי אין משפטו אלא בו. וייחסו הטבע המעולה השני אל מדת רחמים והוא שם יהו"ה הגדול אשר הנהגתו היא לפי היכולת המוחלט. וזהו אצלי הרצון בכל מקום אשר יזכיר ה' הוא האלהים (מלכים א י״ח:כ׳) ירצה כי שידוד המערכות הטבעיות יעיד ויפרסם כי הוא ה' עשה לנו את הטבע הזה המכונה אל אלהים ושאין שם רשות אחרת חלילה. אמנם צריך שיובן זה שאמרו בתחלה עלה במחשבה כן ואחר כך עשה כך וכיוצא בזה על הדרך שכתבנו למעלה בפירוש בונה עולמות ומחריבן אצל ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. (י"ח) והנה אחר שהוחל לקרוא בשם ה' אלהים לצורך השתוף הנזכר כבר יגזור הדעת שימשוך זה השתוף בכל ספור ענין האדם מנטיעת הגן והכניסו בתוכו וזיווגו וצוותו והענישו עד שגורש מגן עדן כל אלו הם ענינים נמצאים ומסודרים לפי מה שיאות לדון את האדם על פי מעשיו כמו שיבא: (יח) אמנם אחרי כל זה רצוני שגורש מגן עדן וקבל ענשו אז הוחל לקרא בשם ה' לבדו כאומרו וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון (שמות ל״ג:י״ט) שכוון שקבל עליו את הדין ואין צריך לומר אם עשה תשובה ראוי הוא אל רחמים פשוטים. והנה נתישב הכל יפה ובאנו לכלל מה שרצינו אליו מביאור זאת הפרשם החמורה ונתישבו היטב כל הענינים והותרו יפה כל הספקות אשר העירונו עליהם בכתובים וברוך המלמד. הנה עלה בידינו בה פי' נאות מאד מכל מה שהורגלנו עליו בכל עניניה כלליה ופרטיה ולפי דרכנו הוצרכנו לבאר הרב' מאמרים לרז"ל יקרים מפנינים שהיו מתחלה חשודים בעיני חכמים ופתחנו פתח לכל כיוצא בהם הנמצאים להם ז"ל בזה הדרוש וזולתו ועליך לדרוש ולחקור מה שאמרוהו בכל אלו הענינים ואתה תבחר. וזהו כלל מה שבידינו לכתוב במעשים אשר נעשו באלו ימי המעש' עד סוף יום הששי שהוא עת גמר המלאכה כמו שיור' על זה ההודעה (פי' יום הששי בה"א הידיעה) כלומר היום האחרון מימי המלאכ'. ומעתה נבא אל השער הבא אחריו:
6