עקידת יצחק ג׳:ב׳Akeidat Yitzchak 3:2
א׳המאמר הראשון
1
ב׳ויאמר אלהים יהי אור וכו'
2
ג׳[היתר ספק א'] אחר שיצאו מהאפס המוחלט אל המציאות שתי קצות הבריא' אשר נקראו שמים וארץ לפי פירושנו. מה שלא היו ממין שיקרא שום אחד מאמר ממאמרות היציר' אם השמים להיותם בלתי מוחשים כי אם בלבות הנביאים והארץ לחסרונותי' שזכרן בפסוק השני. וכל שכן שאין שום צד שיוכללו שני הענינים יחד במאמר א' כמו שאמרנו. החל רוח ה' לפעם ולרחף על פני הנמצאות ההם החסרות. להוציאן אל הפועל השלם הטבעי אשר יכלול העשר' מאמרות והתחיל בהשלמת חסרון החשך שזכר. ואמר יהי אור כי אז נתן לנבדלים כח ואצילות שיהא אורם וזיום מתפשט על הנמצאות גם להשפיע ולהמציא גופי המאורות לקבל אורם אע"פ שלא נתלו עד יום רביעי [התר ספק ב'] ואמר ויהי אור כנגד מה שאמר ראשונ' שהיה חשך על פני תהום להורות כי בזה המאמר נשלם מציאותם והיה אורם שלם כי על כן אמר וירא אלהים את האור כי טוב כלומר שכבר הגיע מציאות שלם למי שהיה חסר ממנו. אשונ' כמו שיתבאר בכלן שיבוא על זאת הכוונ'. אמנם אמר את האור כי טוב ולא דבר סתם לומר וירא אלהים כי טוב כשאר המאמרות לומר כי את האור לבד ראה כי טוב אמנם המאורות המקבלין אותו עדיין היו חסרים מתלייתם ומתנועותיהם.
3
ד׳א *ואולם. כוונת הרב כי אחרי ברוא הי"ת הבריא' הראשונה ר"ל הד' יסודות שחסרו עוד השלימות ע"י הרכבתם זה עם זה (מה שנעש' רק אח"כ בימים הבאים), הניח לעבוד זמן מה כמדת לילה בחסרון האור והיה אז חושך עוד על פני הבריא' כלה, ואח"כ צוה ויהי אור ויאר משך זמן כשיעור הלילה שקדם, ועל שני אלה זמנים שוים אשר חלפו מהתחלת הבריא' נאמר ויהי ערב ויהי בקר יום א', להורות כי חיבור שני זמנים אלה מכ"ד שעות יקרא תמיד יום אחד, וע"כ לא אמר הכתוב יום ראשון. וסחר בזה גם דעת האומרים כי מושג הזמן נתחדש אחרי בריאת הגלגלים, והמאורות, כי באמת אינו כן, ורק חשבון זמן היום והליל' ע"פ תנועת גלגל היומי נתתדש כבריאתו, אפס מושג הזמן ומדידתו ע"פ שאר התנועות, והויות הנבראים בקדימ' ואיחור וזה אחר זה נתחדש כבר בהתחלת הבריא' לפני בריאת הגלגלים כמו שישיג האסור במקום לא יראה אור בכל זאת מושג הזמן על ידי תנועותיו ופעולותיו:- ואולם היתה הוית האור המאמר הראשון לשתי סבות עצומות. האחת כי הוא מה שיור' בעצם וראשונ' על מציאות מוחש ונתהוה שנתחדש אחר ההעדר. כמו שהאור הוא הפך החשך. מצד שהאור הוא קנין והחשך הוא ההעדר. וכמו שאמר החכם וראיתי אני כי יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך (קהלת ב׳:י״ג) והוא מה שראוי שירא' ענינו ראשונ'. והשני מפני שמצורך הבריא' שימצאו הימים אשר בהם נתיחדו המלאכות ליעשות על הסדר דבר יום ביומו. והיה היום בלתי נודע ענינו כי אם שיאמר על חלק היומם שבו. כמו (בראשית ל״א:מ׳) הייתי ביום אכלני חורב. או על מה שיכלול לילו עמו ויהי ערב ויהי בקר יום א'. או על המשך רב מאלו הימים והיה ביום ההוא. הנה שאי אפשר לקריאת יום אם לא מצד החלק המאיר שבו. ד' ולזה היה מחכמתו הנפלא' כי אחר עבור מהתחלת הבריא' החסר' שבנמצאות השפלות שעור מההמשך מה שנזר' חכמתו שיהיה זמן הלילה. אמר יהי אור ויהי אור. כדי שימשך שיעור ממנו כשיעור הראשון. ושני השיעורים יחד יהיו יום אחד. שהוא צורך גדול להגבלת מלאכת יום ראשון והשערת הבאים אחריו כמו שיבא. ג' והנה במציאות האור הזה נמצא מעצמו שהבדיל הבורא בין האור ובין החשך כמו שחויב מכדוריות כללות הארץ ותולדותי' המעורבים יחד. שעליהם אמר וחשך על פני תהום. לפי שמחציתם והם הפנים הפונים אל האור יהיו מאירים. ומחציתם והוא הפנים הנסתרים מהאור תשאר בחשכת'. והנה טבע הענין ומהותו הבדיל ביניהם הבדלה מקומית להיותם מקבילים:
4
ה׳ובמדרש (ב"ר פ' ג') כך דרשו שני גדולי הדור רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש ויבדל הבדלה ממש (משל) למלך שהיו לו ב' סטרטיגין (פי' מושלים) א' שליט ביום וא' שליט בלילה והיו שניהם מדיינין זה עם זה זה אומר ביום אני שולט וזה אומר ביום אני שולט קרא המלך לראשון ואמר פלוני יום יהא תחומך וקרא לשני ואמר ליה פלוני לילה תהא תחומך. והכוונה להם כי לפי שאם יובן מאמר ויבדל הבדלה ממש. ולומר כי כמו שהאדם מבדיל ומפריד דבר מתוך דבר שהיה מעורב בו כדי שיהיה כל דבר בפני עצמו. כן הבדיל הש"י את האופל וגרשו מתוך האור והשאירו זך ונקי. אם כן היה לו להקדים מאמר ויבדל למאמר וירא אלהים את האור כי טוב. כי אחר ההבדלה ודאי יראה טובו ויופיו. ולזה אמרו קצת הבדילו לצדיקים לעתיד לבא (שם) אמרו שאינה הבדלת דבר מדבר ולא מתוך דבר רק שמירת הדבר וגניזתו לזמן נועד. לזה אמרו אלה שני גדולי הדור כי לעולם היא הבדלה ממש. אבל שהיא הבדלה והרחקה של דבר מדבר. כמבדיל ומרחיק המתקוטטים זה מזה. ומעמידן על משמרותיהן לגזור ולומר לזה יום יהא תחומך ולזה לילה תהא תחומך. אמנם ענין ההתקוטטות הוא מה שנודע מטבע ענינם שהוא להתגלגל תמיד האור סביב הכדור ויעשה כאלו רודף אחרי החשך לגרשו מחלקיו באשר הוא שם לשבת תחתיו. כמו שאמר גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור. ודומה כאלו כל אחד מהעברים רוצה לשלוט באור. והיתה ההבדלה ביניהם שאף על פי כן לא ישיגו זה לזה ולא יקרב זה אל זה. אבל לעולם יהיו כל אחד בתחומו על תכלית ההרחק. כי זה תמיד מהצד האחד וזה מהצד האחר שכנגדו. והוא עצמו מה שאמרנוהו שטבע המציאות הבדיל ביניהם הבדל מקומי בתכלית ההרחק. במה שהגביל לאור העבר שהוא בו ולחשך העבר שהוא נכחו. והוא מבואר מהתבוננו' הענין ונעימות המשל. כי הוא פירוש נפלא למאמר ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. וכבר נתבאר מזה גם כן כי בהבדלה הזאת נתן מהות היום והלילה והורה על צורתן. אחר שהיום הוא המשמש בעבור ההוא שבו ישכון אור כמו שהלילה משמש בעבר אשר הוא החשך. ולזה סמך הודעת השמות המיחדים כל אחד מהחלקים. ויאמר ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה. אמר כי קרא לאותו שיעור שגזרה חכמתו ממה ששמש אז האור יום. ולשיעור ששמש החשך קודם לכן כמו שאמרנו קרא לילה. ועם זה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. ומה טוב טעם קדימת הערב לבקר בהסכימו אל מה שהיה במציאות כמו שנתבאר. ו' ומה נעים טעם יום אחד ולא ראשון. שהכוונה לומר כי במה שנמשך מזמן החשך שקדם ובמה שנמשך האור שנברא אחריו נברא ונגמר יום אחד שלם. והוא פירוש נפלא. ומה שכתב הרמב"ן ז"ל שאמר אחד לפי שלא היה עדין שם השני היה טעם יפה אם היינו צריכים אליו ה' ואמנם מה ששוערה מדת ימים בראשון ובשני ובשלישי. אף על פי שלא נמצא עדין התנועה הגלגלית אשר בה נתחדש הזמן לפי דעת הטבעיים. זה יתכן משני פנים. האחד כשתוכחש סברתם זאת במה שאמרו שאין מציאות לזמן כלל בלתי זאת התנועה. וזה בשנודע שהזמן ימצא על שני פנים. אם הזמן השלם והוא מה שישוער בסבוב השלם מהתנועה היומית כמו שכתב החוקר בסוף המאמר הרביעי מהשמע. אמר אין הזמן שלם בלחי היום והלילה. ואם הזמן בלתי שלם והוא הלקוח בהנחה משאר התנועות. וכמו שאמר שם שהאנשי' האסורים במערה מילדותם. עם שלא הרגישו הזמן הטבעי מצד שלא הרגישו בתנועות הגרם השמימיי. הנה היה מורגש אצלם בתנועותיהם על דרך ההנחה. והנה עם זה כאשר היתה הבריאה אחר ההעדר המוחלט אם שלא נתחדש עדין הזמן השלם הטבעי הלקוח מבחינת תנועת השמש בגלגל היומי עד יום רביעי. הנה נתחדש ונתהוה הזמן אשר תשערהו הנפש בכל דבר שימצא שאיפשר שישוערו ברשומיו הקודם והמתאחר. והוא הלקוח משאר התנועות בדרך הנחה. כי במה שהיה אחר הבריאה מה שלא היה קודם הנה כבר נתחדש עמה מספר הקודם והמתאחר ממנה. והוא הוא אמתת הזמן. ואם כן התחלת הבריאה והתחלת הזמן נמצאים כאחד. ויצדק על זה בראשית ברא אלהים בתחלה. כמו שכתב הרב המורה שם (ח"ב פ"ל). ולזה כבר נמצא הזמן במה שישוער המשך הערב והבקר של אלו הימים הראשונים אע"פ שלא התנועעו הכדורים. וכבר הודה הרב ן' חסדאי ז"ל מציאות הזמן קודם הבריאה בהשערת ההמשך לבד כמ"ש בהקדמה הט"ו מהקדמות המורה ז"ל. וכל שכן שנודה מציאותו אחר הבריאה כמו שכתבנו:
5
ו׳וזה יראה מה שכוונוהו חז"ל בזה במה שאמרו הן מאורות שנבראו ביום ראשון ולא תלאן עד יום ד' (חגיגה י"ב.) לומר שאע"פ שלא נתלו בגלגליהם שיתנועעו בהם עד יום רביעי. הנה מה שיספיקו לשנשער במציאותם בדרך הנחה מה שישוער בסבובם אחרי כן בטבע. ולזה נשער בהם הימים הראשונים כי לא נגרע דבר מהכרתם כי הנה בהיות הראשון ערב ובקר בזה אחר זה. גם שכבר היה ההמשך הראוי לכל אחד מהם. הנה שוער היום ההוא יפה. ומעתה אחר שבשני ובשלישי נמצאים גם כן ערב ובקר. אע"פ שנמצאו תמיד זה מצד אחד וזה מהצד השני ולא נתגלגלו סביב הכדור. בהמרת המקומות כמשפט הימים. מכל מקום כבר צוייר ענין היום ומהותו שהוא ערב ובקר גם השערת המשכו. ולמה נגרע מקרוא אותם ימים שלמים אף על פי שלא נתלו המאורות. כמו שיהיה הענין אחר תלייתן. ויסבול שכוונו לזה במאמר אחר שאמרו שם. אורה שברא הקב"ה ביום הראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו. לומר שאף על פי שלא נמצאו עדין הגלגלים ולא תנועותיהם. הנה במציאות ההוא לבד ישער המשער זמן שאין לו סוף כמו שאמרנו. והנה הענין הזה בהזכרת אלו הימים נאות מאד. והשני שאע"פי שנודע שלא יצוייר הזמן בלא תנועה גלגלית כלל. הנה לא מפני זה ימנע הכתוב מלשערו על שם העתיד. כי האלהים ידבר ומשה כותב. כדרכו בהרבה מהשמות הנזכרים בתורה טרם היותם. כי למה שהזמן השלם הוא מצוי בחכמתו יתברך ומצוייר אצלו בכלל כל הנמצאות הזכירו הכתוב ושיערו טרם המצאו כמות שיהא שיעורו אחרי מציאותו השלם ומה המונע. ולדעתי שתי אלו הדעות בעצמם זכרום בעלי המדרש על הענין הזה בעינו:
6
ז׳*הרב מבאר מאמר ר' אבהו מכאן שהיה בונה עולמות ומחריבם וכו' שר"ל שהשקיף הי"ת בחכמתו על שאר הצורות האפשריות והאופנים האחרים מבריאת העולם השונים ומתחלפים מתכונתו הנוכחית, ורק בעבור היות כלן בלתי מסכימות ונאותות לתכלית הנרצה לפניו פנה מהן, ובראו באופן היותר טוב ונאות אל התכלית מכלן כמו שבאלנת הוא עתה לפנינו, (ודעת חז"ל הישרה הזאת מסכמת לדעת הפילוסופים האחרונים הנקראים בל"א , ר"ל החושבים גם כן כי העולם הזה הנברא הוא היותר טוב באפשרות כי לולא זאת הלא בראו הי"ת המטיב לברואיו באופן האחר היותר טוב). אמר ר' יהודה בר' סימן יהי ערב אין כתיב כאן אלא ויהי ערב מכאן שהיה סדר זמנים קודם. אמר רבי אבהו מכאן שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן עד שברא את אלו ואמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי (ב"ר פרשה ג'). הנה שרבי יהודה גזר מהכתוב הזה אמות המשפט הראשון. והוא שאין מן ההכרח שתמצא התנועה הגלגלית למציאות הזמן עד שנאמר שיהיה זמן הערב והבקר בלתי נמצאים עד שתמצא התנועה הגלגלית. אבל האמת שכבר יצוייר הזמן זולתה. כי במה שהתחילה הבריאה והמצאו ברשימה הקודם והמתאחר. ודאי ישוער זמן ומדת ערב ובקר. מזולת שיהיו בפועל על ידי התנועה היומית. ובאמרו קודם לכן יכוין אל הענין שישערו בו הטבעיי' כלומר קודם מציאות זאת התנועה היומית. ואמר כי מאמר ויהי ערב שמשמע שכבר היה הערב מלמד שכבר היה סדר זמנים קודם שנחשב מציאותו בתחלת המחשבה והוא ממש קודם שנמצאת זאת התנועה אשר בה ישוער הזמן לפי הפרסום. והוא ע"ד שאמרנו מהיות הזמן לקוח בהנחה מהשערת הקודם והמתאחר מהתחלת הבריאה. והיא כונה נאותה מאד במאמרו. לא כמו שחשב הרב ן' חסדאי שייחס אל זה המאמר מציאות הזמן קודם הבריאה כמ"ש במקום הנזכר. כי בפירוש זה לא יצא לגמרי מענין הקדמות כמו שכתב הרב המורה על כיוצא בו פי"ג ח"ב. וגם שלא נתיישב לו מאמר רבי אבהו שהוא היותר זר בזה ולא דבר בו כלל. ולפי דרכנו רבי אבהו אמנם תפש הדעת השני ואמר כי אף על פי שנודה שאין מציאות לזמן בזולת התנועה הגלגלית. לא מפני זה ימנע משער הזמן השלם ההוא בחכמתו ית' אשר הכל מצוי אצלו ומצוייר בדעתו כמו שהוא נאות אצל כל אומן חכם. כל שכן לחכם חרשים הבורא האל ית' כי לא אשר יצא אל הפועל לבד הוא מצוייר אצלו כי אף כל הצדדים שאיפשר שימצאו עליו. אלא שבחר בטוב לפי צורך הנמצא ותועלתו. כמ"ש החכם בתאר הרצון בטענה השביעית מהמאמר השלישי מאלהיות. ז"ל שהמציאות איפשר על חלקים. ושהיותר תמים והיותר שלם מכלם הוא אחד. ומה שזולתו חסר בהצטרף אליו. והאריך בזה במשל כף היד. והמשיך דבריו ואמר אך יחס ידיעתו אל שאר ההנחות אחד. אבל השגיח בזאת ההנחה והבדילה משאר ההנחות לפי שהטוב והשלמות בו וכו'. הנה שביאר שצריך שנדע שלא היוצא אל המציאות בלבד הוא ידוע אצלו. אבל שהיוצא והבלתי יוצא מכל הצדדים שאיפשר שימצא הם ידועים אצלו בשוה. אלא שהכריע המציאות היותר נאות לפי תועלת הנמצא. וזה אצלי דעת חז"ל (כתובות ח'.) בכל מקום שאמרו בתחלה עלה במחשבה כך ואחר כך עשה כך כמו שיבא בשער הזה ב"ה. וזה עצמו מה שאמר ר' אבהו שהקב"ה היה בונה עולמות ומחריבן. כי ידיעתו בכל הצדדים ההיא יקרא בנייה. והכרעתו אל הצד שעלה במציאות המשובח היא הריסת שאר הצדדים. ותכלית הביאור ביארו במ"ש דין הניין לי יתהון לא הניין לי. כי האותות והבלתי האותות הוא הוא ישובן וחורבנן. לא זולת. ואם כן מה המונע מלכתוב בתורה האלהית ויהי ערב ויהי בקר יום א' ויום ב' וג'. ואם שלא נמצאו בפועל. אחר שעניינם וזמנם הוא נמצא ומצוייר אצלו ית' בכל אופניהן וצדדיהן אין חסרון דבר. והנה בזה נתבאר זה הענין יפה ונמצא טוב טעם ודעת באלו המאמרים אשר חשבם הרב המורה גם הה לזרים. וגזר עליהם גזר דין של שבועה היות החכמים האלה ממאמיני הקדמות חלילה להם מה'. ולשרי ליה מריה למר. ועלה בידנו ידיעת הצורך הנפלא בקדימת האור ראשית המלאכות כלם. כי הוא אינו רק תת מציאות הזמן והגבלת ערב ובקר שהוא מדת היום השלם. כי היא מלאכת היום הראשון אשר בה ישער ויגביל המלאכות כלן בשאר הימים. והנה הרב המורה ז"ל נתן הסיבה לקריאת הימים הראשונים במה שפירש מאמר החכמים ז"ל שאמרו כל מעשה בראשית בקומתן נבראו וכו' (חולין ס'.). שירצו שהכל נברא בשעה ראשונ' של בריאה על תכלית שלימותו. ושלא נזכרו סדרי הנמצאות על סדר הימים. רק להבדילן במדרגותיהן ולהודיע סדרן הטבעי. והיה זה אצלו סוד גדול מסודות מעשה בראשית. כמו שיבין המבין ממנו בפרק ההוא (פ"ל ח"ב) שייחד אל הספור הנפלא הזה אמנם הרלב"ג פרסמו והאריך בו ועשה ממנו הצעה כפי הפרשה כמו שכתב שם ובמאמר החדוש שלו. וה' יודע מה בלבם מצדדים אחרים. אמנם אם לא כוונו בזה רק להתיר זה הספק. רצוני מזכרון מספר הימים הראשונים. הנה באמת יצא שכרו בהפסדו מפני כמה דברים. האחד שהוא ביאור בפרשה שאין הכתובים סובלים אותו. לפי שסדר הקדימה הטבעית כבר איפשר שתבא הוראתו במה שיסדר פרשיותיה בזו אחר זו אחר שכללה בפסוק ראשון. ולמה יאמר ששה פעמים ויהי ערב ויהי בקר ויום כך וכך. במקום שלא היה בקר וערב כלל ולא מספר יום או ימים. חלילה לו משוא ודבר כזב. והשנית כי הרב המור' ז"ל כבר הגביל בפרק ההוא מדרגות הנמצאות בשהם ששה כמספר ששת ימי המעש'. הראשון האור והחשך. השני הויית המטר. השלישי הויית המחצבים. הרביעי הויית הצמחים. החמישי הויית הבעלי חיים. והששי האדם. והוא מבואר כי הסדר הזה ומספרו הוא בלתי מסכים לסדר ששת הימים ומספרה כמעט כלל שהרי המחצבים והצמחים נזכרו בכתוב ביום אחד והוא חלקן לשתי מדרגות. וכן הענין עצמו בבעלי חיים והאדם. שהכתוב חברן ביום אחד והוא חלקן כל אחד לעצמו וההפך בבעלי חיים אשר במים ובבעלי חיים אשר בארץ. כי הכתוב חלקן לשתי מדרגות והוא חשבן לאחת. ובלבול גדול מזה שבריאת המאורות או תלייתן לא באה לו לפי סדר כלל. גם הרב השמיטו מסדרו כמו שכתבנו בספקות הנה הוא מבואר כי נמצא בסדר הזה הפך מה שגזר שם בסיום דבריו על זה. וזה לשונו. וכן בא הכתוב במעשה בראשית על זה הסדר בשוה לא חסר דבר מזה עד כאן. והנה ודאי יש שם יתר וחסר ובלתי סדר מה שנתבאר: והשלישי הענין הזה מצד עצמו אי איפשר להלמו. שהרי הקדימה הטבעית תחייב גם כן הקדימה הזמנית בהרבה מהנמצאות. כי היסודות הפשוטים אי איפשר שלא יוקדמו במציאות אל המורכבים מהם. כי אם נאמר שנברא העולם בכללו כאיש אחד שנמצא רגע אחד כאשר הוא בדעתו בצביונו ובקומתו. הנה אי איפשר שנאמר שחלקיו בפשיטות והרכבה נמצאו כאחת. וכן שנאמר שהיסודות בפני עצמן והמורכבים מהם נמצאו יחד ושנמצא לכל אחד מציאות בפני עצמו. הנה זה בטל כי הוא קרוב לאומר שהביצה והאפרוח הטיפה הזרעיית והנוצר ממנה או שהאב ובנו ימצאו יחד. כי על זה האופן ודאי אין שום קדימה לאחד על השני לא זמנית ולא טבעית כלל. ומזה שהמים קדמו בזמן לשירוצם. והארץ לצמיחותיה. ואין צריך לומר להוצאת הבעלי חיים וכל שכן לאדם. ואיך לא. והנה הרב המור' ז"ל הוצרך שם לתקון והשלמת סדרו לומר דבר זה לשונו. וממה שצריך שתדעהו שהחכמים כבר ביארו שהעשבים והאילנות אשר הצמיחם השם מן הארץ אמנם הצמיחם אחר אשר המטיר עליה. ושאומרו ואד יעלה מן הארץ אמנם הוא ספור הענין הראשון אשר היה קודם תדשא הארץ דשא עשב וכו'. ולזה תרגם אנקלוס ועננא הוה סליק מן ארעא. ומבואר זה מן הכתוב האומר וכל שיח השד' טרם יהי' בארץ וכל עשב וכו' הנה נתבאר זה עד כאן לשונו. הנה שכבר הוצרך להניח שהית' למדרגת הויית המטר שהיא מעשה יום שני לדעתו קדימה זמנית על מדרגת הצמיחה שהוא מעשה יום שלישי. וביארו על פי הדבר והוא מה שלא יסופק בו כלל. והתימה שהוא קבל עדות כתוב אחד האומר וכל שיח השדה טרם יהי' בארץ. עם היותו בלתי מוכרח כמו שיבא במקומו ב"ה. ואומר שלא נקבל עדות כמה כתובים שמכריזים ואומרים ששה פעמים בסדר הנמצאות וזמנם ויהי ערב ויהי בקר יום כך עד תומם. זה לא יתכן בשום פנים: אמנם הענין הברור הוא מה שכתבנו. ומראה הערב והבקר אשר נאמר אמת הוא בכל מה שיור' על הקדימה הזמנית כמו שאמרנו כי בזה הורה על בריאת הזמן וחדושי בשני מיניי כמו שנתבאר. מלבד מה שלא סייע על ידו המשל ההוא שהביא מדבריהם ז"ל לזורע זרעים רבים כאחת ואחר כך צמחו כל אחד ליומו. כי המשל ההוא באמת יסתור דעתו ויאמת היות ראשונ' נמצאים החמרים הראשונים אשר בהם היו בכח כל הנמצאות. והיא הזריעה בבת אחת. ואחר כך יצאו אל המציאות כל אחד ביומו המפורש לו. אמנם אמרו שכל מעשה בראשית נבראו בצביונן ובקומתן לומר שלא היה ענינם בתחלת בריאתם אופן הזריע' והצמיחה והגדול אשר היו בהרגלו אחרי כן. אבל שנבראו שלמים לגמרי. והיה זה להם לבטל שאלת אם היה הזרע קודם הפרי או הפרי קודם הזרע. או האפרוח קודם הביצה או אחריה וכל כיוצא בזה *הרב דוחה דעת התושבים שמאמר חז"ל כל מעשה בראשית בצביונם ובקומתם נבראו מורה כי הכל נעשה ברגע אחד, ורק להורות על קדימת הטבע, אשר לקצת הנבראים על זולתם, כי קדימת הדומם הטבעית עד"מ לצומח, והצומח לחי, והחי למדבר, חלק הכ' ספור הבריא' לששה ימים, כי זה אינו, ואף שהי' זה ביכולת הי"ת כמאמרם ז"ל והלא במאמר אחד יכול להבראות בכל זאת לא היה כן, ואין המקרא יוצא מידי פשוטו, כי הנמצאים כולם נבראו בששת ימי הבריא' בקדימ' ואיחור זמני, להראות בזה כי כן ינהג העולם תמיד כמנהגו להקדים הסבה אל המסובב בזמן, ולא ישנו את תפקידם למען תהי' אפשרות הבחיר' החפשית ביד כל אדם להטיב ולהרע מבלי הכרח השכר והעונש הכרוך בעקב מעשהו כמו שכתב למעל'. וכבר כתבנו ראשונ' כי דעתם זה אשר יאמרוהו מהיות העולם בצביונו ובקומתו רגע ראשון של בריאה הנה סתרו אותו החכמים ז"ל בשתי ידים. כי עליו ולא על זולתו אמרו (אבות פ"ה) והלא במאמר א' יכול להבראות ומה תלמוד לומר אלא וכו'. וזה שהם הודו ואמרו שכבר היה היכולת האלהי עליו רצוני לעשותו על האופן ההוא. כלומר שימצא כלו בצביונו ובקומתו בעתה. אבל שאם היה על האופן ההוא לא ימצא טבע קדימה ואיחור לנמצאות. וכבר יהי' כל דבר שיזדמן מאי זה דבר שיזדמן. ויפול שבוש וטעות בלבות האנשים במציאות הסבה הראשונ'. ויהרס טבע הבחירה ויפול השכר והעונש. כמו שכתבנו בשער המאמרות האלו. והיא ענין נכבד מאד תדחה בו המצאתם זו אשר המציאו לתת טעם למאמר יום א'. יום ב', יום ג'. כמו שפרסמו מדבריהם. ואם באולי כוונו לתת טעם למספר ששת ימי המעש' להתיר מה שעוררנו עליו מן הספק הששה עשר היות זה לבלתי צורך למי שלא ייגע ולא ייעף הנה באמת תהי' הכוונה יותר נאותה. (ט"ז) אלא שתשובה זו עומדת בצדה. כי אחר שהנחנו שרצה האל יתברך לברא העולם בעשרה מאמרות אלו לתת טבע קיים אל הסדר הטבעי בנמצאות. והית' כל הויה לפי טבעה המשך אל שינוי. וכל שינוי הוא תנועה מהענין שהי' בו אל הענין שיעתק אליו. וכל תנועה תמשך אל הזמן. כי הוא הגבלת הקדימ' והאיחור אשר בתנועות ההן היה מהמחרב שתעש' הוראה מפורסמת גלויה. תורה קדימת הסיבות למסובבים בכללות הבריאה ופרטיה שאם לא כן יראו הדברים על ענין הפכי ממה שכוון. והוא השמירה ממחשבת ההזדמן. והנה אין דרך נכונה בזה כי אם לחדש מעשה בראשית יום אחר יום כדרך שספר אותו הכתוב. כי כן יהי' ענין בריאות הששת ימים הוראת הקדימה הטבעית שיש לכל מה שנברא ביום זה על כל מה שנברא למחרתו. ואיחור מה שנברא ביום זה ממה שנמצא באתמולו. ושהיה נמנע כפי המנהג הטבעי אם לא בקדימתו ואיחורו כמו שסודר בעשרה מאמרות בזה אחר זה. כי כל הקודם בזמן הוא קודם בטבע ובצורך כמו שיתבאר בענינם ובפרט בה' ובח' מהם. והנה היה עם זה מציאות הזמן המפורסם בפועל: כי כמו שהית' התחלת מציאותו בתחלת הבריאה כן היה תשלום מציאותו נגמר והולך בכל המשך המעש'. ומהתימה מאלו הרבנים ז"ל. כי מאחר שהם הודו ואמרו שחלוק הבריאות במספר הימים היה להראות זה הענין מקדימת טבעי הנמצאות קצתן לקצתן. מה הרויחו באמרם שכל העולם כלו בכלליו ופרטיו בצביונן ובקומתן נברא במאמר האחד. כי ידוע נדע שאם רצה הבורא יתברך יכול לעשות כן וכמ"ש והלא במאמר אחד יכול להבראות. אבל התור' זכרה איך רצה ואמרה שברא כל דבר ודבר ביומו. ולמה נשבש הכתובים. ועוד שהקדימ' הטבעית כבר תחייב הזמנים בהרבה מהנמצאות כמו שכתבנו. וקדימה כזו עקר הראותה הוא בפועל לא במאמר. ואם לא נמצאת על התואר ההוא בשעת המעש'. אבל כל הדברים סבות ומסובבים מוקדמים ומאוחרים היו בעתה. איך תספר התור' אחרי כן. מה שלא היה אלא אם נאמר שאחר הבריאה שם בהם הטבע ההוא והוא בטל מלבד הבטולים האחרים שזכרנו סוף דבר שהפליגו בעוצם היכולת האלהי בפלאי הבריאה בדבר גדול ונפלא שאין אנו צריכין אליו. וה' יראה ללבב:
7
ח׳ואחר שנתישב כל זה על אופנו. הנה מצאנו ראינו שכבר יצא אל המציאות המאמר הא' והעקר אשר חשבוהו האלהיים בענין המציאות. והוא מאמר העצם. כי אחר שיצא. אל המציאה הראשונה הדברים אשר לא היה ראוי לעשות מהם מאמר מיוחד מאלו העשרה לסבות שכתבנו. התחיל המציאה השלימה ממציאות האור שבו נמצא עצם היום הזה הא' ומהותו. והנה היה המאמר ההוא מורה הוראה אמתית על מאמר העצם וכמו שאמרנו אם נבראו אז המאורו' עצמן כי בכמה מקומות בתורה ובמאמרי חז"ל תארו ההיות ועצמות המציאות או המציאו' העצמי אל האור כמו שתארו העדרו ואפיסתו אל החשך. אמר הנביא שמים חשך לאור כו' (ישעיהו ה׳:כ׳) יוצר אור ובורא חשך וכו'. (שם מ"ה): ומאחר שהחשך אינו זולת ההעדר מהידוע שמה שהוא מקביל ההעדר הוא המציאות. ויהיה מאמר יהי אור ויהי אור כאומרו יהי מציאות ויהי מציאות. כי ידיעת ההפכים אחת. והוא מה שראוי שיוקדם במציאות. כי העצם קודם המציאות קדימה טבעית לכל המקרים. ו' ובבחינה זאת יתכן שיאמר עליו יום אחד ולא יום ראשון להיותו המיוחד שבמאמרות ואין שני לו. כי כלם הם מקרים נשואים עליו ויש להם מספר בפני עצמן. אמנם יהיה אמרו אחר כן שני ושלישי וכו' בבחינת המספר לא בבחינת עצמן. ב' וג"כ יצדק עליו אומרו וירא אלהים את האור כי טוב ולא בסתם כי ראה השם יתברך את המציאות כי הוא טוב מצד שהוא מציאות. והבדיל בין המציאות אשר היה אחר הבריאה ובין ההעדר אשר היה קודם לה כהבדל הטוב מן הרע:
8
ט׳ויתכן שלזה עצמו כוונו באותו מאמר שזכרנו למעלה. אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו. כי ענין המציאות הוא על זה התואר שכולל אל קצוי העולמות. ואמרו שגנזו לצדיקים לעתיד לבא על דרך להנחיל אוהבי יש (משלי ח׳:כ״א). כי היש אינו רק עצם המציאות המשובח שגנוז להם. ומה נמלצו דברי האומר מזה הכתוב שהמלאכים נבראו ביום ראשון גם האומרים נשמותיהן של צדיקים כי מן הידוע כי האור ההוא השכלי מדרכו שיצפה ויביט אדם בו מסוף העולם ועד סופו. גם כי הנמצאים הנכבדים האלו הם עצמים רוחניים מופשטים מכל סוגי סוגי המקרים התשעה ומיניהם ומהנמשך להם הרחק מאד. ואולם רבי יהודה בר רבי סימון שדקדק והיה אור לא נאמר אלא ויהי אור מלמד שכבר היה כמו שכתבנוהו למעלה. הפליג להורות כי בשעה שנאמר ויהי אור בכתוב כבר היה האור ההוא קודם לכן. והאור ההוא לדעתם הם הנבדלים כמו שביארנו בשער הקודם. ואימתי היו אלא במה שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ והוא אמתת מה שכתבנוהו בזה. סוף דבר כי הוא מבואר שהמאמר הראשון ממאמרות הבריאה הוא ממש מאמר העצם אשר זכרוהו האלהיים:
9