עקידת יצחק ג׳:ז׳Akeidat Yitzchak 3:7
א׳המאמר הששי
1
ב׳ויאמר אלהים ישרצו המים וכו'.
2
ג׳הנה אחר שהדליק את הנרות להאיר על פני כל הארץ לצורך כל בעל נפש חיה. צוה הבורא יתברך אל המים שישרצו שרץ נפש חיה ועוף יעופף וכו' כי אלה הבעלי חיים הם בלתי שלמי היצירה אשר היה מהכרח סדר הבריאה הטבעית להקדים לשאר הב"ח ההולכים במהלך הצורה והשלמיות כמו שיבא. והנה בזה גלתה התור' האלהית סוד עצים מסודות המציאות. והוא כי ממלאכת התנועות הגלגליות היה הנעת היסודות וערובם והכנת החמרים בהוית גיפי הב"ח לבד. אמנם תת בהם הרוח החיוני וזרוק נשמות לפגרים היה דבר מיוחד לאלהי הרוחות לבדו ולו נתכנו ולא זולתו. (יב) ולזה אחר שנאמר שצוה שישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף וכו' נאמר ויברא אלהים את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם ואת כל עוף כנף למינהו. יאמר בבירור כי לא הית כח במים להמציא הנמצא בשלמות חיותו ואם הוא היסוד העקרי שבו ואשר אליו יוחסו מזולתו. אלא המים המציאו חומרי אלו המינים בלבד והוא יתברך גמר על ידם כמו שהי' הענין מכאן ואילך בכל בעלי הנפש. נאמר תוצא הארץ נפש חיה למינה וכו' אחר נאמר ויעש אלהים את חית הארץ למינה ואת כל רמש וכו'. וכן נאמר ויפח באפיו נשמת חיים כמו שיבא. והנביא אמר נותן נשמה לעם עליה וכו' (ישעיהו מ״ב:ה׳) ונאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות וכו' (שם נ"ז) יורו כ' הוא המיוחד לו יתברך:
3
ד׳ואמות זה הדבר נתברר מהמרא' הגדולה אשר ראה יחזקאל (ל"ז) במתי הבקעה נאמר שם כה אמר יי' אל העצמות האלה הנה אני מביא בכם רוח וחייתם ונתתי עליכם גידים והעלתי עליכם בשר וקרמתי עליכם עור ונתתי בכם רוח וכו' הורה בכתוב הזה תחלה וסוף שהתחייה על זה אופן היא מיוחדת לו ית' ומה שבין הכל היה צורך הכנתם לקבלה: וזהו מה שנתברר באומרו ויהי קול בהנבאי והנה רעש ותקרבו עצמות עצם אל עצמו וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה ויקרם עליהם וכו' (שם). הורה כי מה שהיה בכח נבואתו לא הספיק רק להניע היסודות או מניעיהם להכן החמרים לקבל הרוח החיוני כי הוא הרעש הנזכר על ידי הנביא עצמו במעש' מרכבה ואשמע אחרי קול רעש גדול (שם ג'). אמנם אל צורך הרוח החיוני אמר ויאמר אלי הנבא אל הרוח הנבא בן אדם כה אמר יי' מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו. ונאמר והנבאתי כאשר צוני ותבא בהם הרוח כו' (שם ל"ז.) וההפרש מבואר בין אמרו למעלה כאשר צוויתי ובין אמרו עכשיו כאשר צוני כי הראשון יורה על כח נבואיי קודם אליו וזה על דבר פרטי אז לצורך השעה ההיא. הלא תראה כי אלישע הנביא כשבא לעשות את כל הגדולות אשר עשה בהשפעת השמן אשר באסוך וריפוי הנזיד אשר בסיר וריפוי המים והצפת הברזל וכיוצא לא נזכר בהם שהוצרך אל התפל' והתחנ' אבל עשה בכח נבואתו מה שרצה והצליח. אמנם כאשר בא להחיות בן השונמית נאמר ויסגור הדלת בעד שניהם ויתפלל (מלכים ב ד׳:ל״ג) כי הוא המיוחד אליו ית'. ואחשוב כי אל זה הענין הנפלא כשייעד אלישע לשונמית למועד הזה כעת חיה את חובקת בן (שם י"ד). עם היות שאין זה ענין נתינת הרוח לכתחל' אלא מפני שהוא דבר שימשך אליו אמרה אל אדוני איש האלהים אל תכזב בשפחתך ואחר כך השאלתי בן מאת אדוני הלא אמרתי לא תשלה אותי (שם). וכאלו אמרה שידעה שאין בידו כח לעשות כי מפתח חיה ותחיה הם בידו ית' ולא נמסרו לשליח (תענית ב'.) עם היות שיצורף אליה ספק אחר בדבר יבא בפרש' וירא אליו שער י"ט ב"ה. והוא ג"כ מה שלא נתקרר' דעתה במה שילך גחזי ומשענתו בידו. אמנם הוא חשב שהיה עלוף מה ושיספיק זה. והכתוב העיד וישם את המשענת על פני הנער ואין קול ואין עונה עד שנאמר ויבא אלישע הביתה והנה הנער מת מושכב וכו'. ומעש' אליהו רבו ז"ל קיים כל זה תכלית הקיום כי הנה כאשר אמרה לו האשה הצרפית חי יי' אם יש לי מעוג כי אם מלא כף וכו' (מלכים א י״ז:י״ב) היתה תשובתו אך עשי לי משם עוגה קטנה וכו' כי כה אמר יי' כד הקמח לא תכלה וכו' ולא הוצרך לשום תחנה ותפלה. אמנם בבואו להחיות את בנה נצטער מאד על מיתתו כמ"ש הגם על האלמנ' אשר אני מתגורר עמה וכו' ולא יכול להחזיר נשמתו אליו עד שהרב' והפציר זעקה ותפלה נאמר ויתמודד על הילד שלש פעמים ויקרא אל יי' וכו' ונאמר וישמע אלהים בקול אליהו ותשב נפש הילד וכו'. הודה בבירור שנתינת החיות אינה ביד זולתו. ועתה ראה נפלאות מדברי האשה ההיא החכמ' שאמר' לו עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה ודבר יי' בפיך אמת (שם). כי יש לדקדק בדבריה אלה שני ענינים האחד שכבר ראתה פליאת כד הקמח וצפחת השמן הכתוב למעלה מזה בסמוך ובו יודע לה כי איש אלהים הוא. והשני דמאי קא אמרה ודבר יי' בפיך אמת הרי לא ייעד לה על הדבר ההוא כלל אלא לקח את הילד מחיק' והעלהו על מטתו והתפלל עליו ויחי. אמנם דבריה הנעימים חוזרים אל הענין הראשון וזה כי לפי שהרבות הקמח בכד והשמן בצפחת היה מחלק מלאכת הצמיח' ומהויות היסודות והתהפכן זה לזה או לדבר מורכב וממוזג מכלם ואפשר שיעש' בפתע באחת מתחבולות הטבע ועבודת האדמ' הנכריות אשר לא תיעשנ' רק על המעט. לפי זה הענין ההוא רופף בידה אם מהש"י היה הדבר ההוא כמ"ש כה אמר ה' כד הקמח לא תכלה וכו'. או אם היה מפליאות הטבע ותחבולותיו והוא תלה הדבר בו ית' לגדלו. ולהוציא' מידי זה החשד והשיבוש מנביאי האל סבב יתברך פני הדבר כדי שישאר איש האלהים בחזקתו והאשה ההיא תשא את עונה בצער'. כי כשראת' שהחי' את בנה שהוא הדבר המיוחד לו יתברך. ואין שום תחבול' וכח זולתו מספקת, אמרה עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה וכו' ירצה בזה הענין האחרון ידעתי נאמנ' כי איש אלהים אתה ודבר יי' אשר אמרת בפיך כה אמר יי' כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר היה אמת כאשר דברת. ועתה ראה כי היא האשה אשר הוכיח יי' על ידה הוכח' גמור' על זה הענין הנפלא. וכדי היא לזה לפי שכלה וטוב טעמה הנראים אליה בתחל' עם אליהו ז"ל עת בואו אליה. אך יובן ענינם באופן שאנו עתידין לפרשם בפרשת אליעזר ב"ה. מ"מ למדנו סוד הסבה האמיתית שעליה נאמר בשני אלו המאמרים אחר שנאמר ישרצו המים וכו' תוצא הארץ וכו' חזר ואמר ויברא אלהים וכו' ויעש אלהים וכו' כי לו לבדו יאתה מלאכ' זו בתחל'. ועליה אמר וירא אלהים כי טוב כי במעשהו נאמר שהיה טוב ושלם ולא בראשונ' על ידי הטבע לבדו. ואחשוב כי לחסרון החמר הזה אשר לא נשלם בו התמזגות הד' יסודות כמו שנשלם בחמרים אשר בארץ ולחולשת מציאותו או להמנעו כי אם תחת המים. (יב) לא נאמר בו ויהי כן כמו בשאר ההויות שכמעט הם כלא היו. וכאשר הית' הבריא' הזאת על זה האופן רצוני כי המים לא פעלו אלו הפעולים זולתי אלהינו יתברך. לזה הוא שלא יהיה מאמר זה שיפעל אבל יראה בבירור שחודש בו מאמר הכמה כאומר את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת להורות על חדוש הדברים אשר ינשא עליהם הכמה בשני סוגיו. על המתדבק אמר התנינים הגדולים כי הוא אשר יתואר בגודל וקוטן. ועל המתפרק אמר ואת כל נפש החיה וכו'. גם הוא עצמו ענין השווי והבלתי שווי שהוא סגולה לו כי מאמר התנינים הגדולים יורה על השווי בכמה כמו שאמרו ז"ל על המאורות הגדולים קודם הקיטרוג לא זה גדול מזה. ומאמר כל נפש החיה הרומשת כלל הבלתי שווי כמו שנאמר שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות (תהילים ק״ד:כ״ה). גם אמר ויברך אותם אלהים ויאמר פרו ורבו והוא שנתן בהם כח ההולדה לפרות ולרבות להשאיר מינם והותר לספק מהם מזון לכל והוא מה שאמרנו שהוא עצם הכמות הרביי והרי הוא מבואר בזה מאמר הכמה בשני סיגיו ובסגולותיו אשר זכרום החוקרים. (י"ב) ואפשר כי לייחוד זה המאמר לזה הענין לבד לא נזכר בו ויהי כן. ויהיו ב' טעמים בדבר: ואמר ויהי ערב ויהי בקר יום חמישי שכבר היתה שם מלאכ' נתיחד' לערב והוא בריאת שני המינים האלו ומלאכ' לבקר והיא הברכה אשר ברך אותם לפרות ולרבות כמו שנזכר. כי היא היתה אחר שאמר כי טוב:
4