עקידת יצחק ל״ה:א׳Akeidat Yitzchak 35:1
א׳בבאור דעת תורני בנבואה. והמעלות המחוייבות שיוקדמו אליה אשר לפיהן אי אפשר שיטעה הנביא לפעמים לדבר דבר שלא כהוגן:
1
ב׳ומשה היה רועה וגו'
2
ג׳במדרש (ש"ר פרשה ב') מאי דכתיב (משלי ל') כל אמרת אלוה צרופה אין הב"ה נותן גדולה לאדם עד שבדקו בדבר קטון. ואחר מעלהו לגדולה. והרי לך שני גדולי עולם שבדקם ומצאן נאמנין והביאן לגדולה. בדק לדוד בצאן ולא נהגן אלא במדבר כדי להתרחק מן הגזל שכן א"ל אליאב (ש"א י"ז) ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר א"ל הב"ה אתה נאמן בצאן בא ורעה את צאני שנאמר (תהילים ע״ח:ע״א) מאחר עלות הביאו. וכן במשה הוא אומר וינהג את הצאן אחר המדבר להוציא מן הגזל ולקחו ב"ה לרעות את עמו שנאמר (שם ע"ז) נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן.
3
ד׳*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי ג' דעות יש בבחינת אופן הוית העולם ומלואו, האחת, לדעת ארסטו והנמשכים אחריו שהאמינו בקדמות העולם, והיות מציאותו נמשך ומחויב בהכרח ממציאות הי"ת, השנית, דעת פלאטון וסיעתו שחשבו כי בראו הי"ת מחומר זך ודק שהיה קדמון, והשלישית היא דעת התורה האמיתית, והיא, כי הי"ת ברא הכל מהאפס ואין המוחלט, ולפי השתנות דעותם אלה באופן הוית העולם. כן יתחלקו ג"כ בענין ואופן חול הנבואה האלקית על האדם, כי לפי דעת ארסטו ופלאטון, יצטרכו להיות באיש תחילה הכנות נפשיות מעלות ומדות יקרות ידועות, ואז נמשך ומחויב בהכרח שיחול עליו השפע האלקי המסבב הנבואה, אבל לדעת התורה תלוי גם זה רק ברצון הבורא ית', אם ירצה להשפיע שפע נבואתו על איש אשר הוכן לה לפי תכונות נפשו ובחירתו במעשים הטובים הנרצים בעיניו ית', וע"כ יתמה הרב ז"ל על הרמב"ם ז"ל, כי אחרי אשר דחה גם הוא דעת הפילוסופים באופן הוית העולם, והאמין רק בדעת התורה האמיתית, כי בראו הו"ת מהאין המוחלט. (עיין מ"נ ח"ב פי"ג), איך נראה אח"כ כמסכים עמהם באופן חול הנבואה באמרו שם פ' ל"ב "שלא תחול הנבואה רק על מי שיש לו המעלות והמדות והכנות נפשיות המצטרכות לה. ומי שיש לו כל אלה מחויב בהכרח שתחול עליו הנבואה, ואם בכל זאת היא נעדרת ממנו, הוא דבר פלא הדומה להעדר תנועת היד מירבעם, אף שהיה לו הכח החיוני אשר יש לכל אדם להניע ידו ככל אשר ירצה, וכהעדר כשרון הראות למחנה מלך ארם המסובב על יד אלישע בבואם להרע לו, אף שהיו עיניהם בריאות וטובות, כי בכל זה הראה הרב שמסכים לדעת הפילוסופים, החושבים הדבר למחויב בהכרח שתחול הנבואה על איש שנשלמו כחותיו הנפשיות המצטרכות, בעבור האמינם בקדמות העולם או לפחות בקדמות חמרו הדק, וזה מה שכבר דחה בעצמו בפ"יג שם ? והרב ז"ל חלק על דבריו אלה, ואומר שכמו שכתב הרמב"ם שם, פל"ב, שלא נוכל לחשוב שתחול רוח הנבואה על איש כסיל ובער אשר יחסרו לו כל התכונות הנפשיות והמעלות והמדות הטובות המצטרכות לה, כי החושב ככה דומה למי שיחשוב שיוכל חמור או צפרדע להנבא; כן צריכים אנו להרחיק מגבול דעתנו, גם מה שחושב ארסטו, שטוב המזג ותכונות הנפש היקרות המסבבות השפע הנבואיי באים לאדם רק בדרך מקרה, וסבתם רק מולדו הטוב, ר"ל שנולד במזל ידוע לו כל אלה, וכי בהכרח ינבא בעל התכונות היקרות האלה, כי כל זה סותר דעת תורתינו, כי אם נאמין שהי"ת אשר ברא עולמו מאפס ואין ינהיגהו בשני אופני הנהגה, האחת טבעית אשר בה ינהיג רוב ברואיו, והאחת נסיית, אשר בו ינהיג עם בחירו, והנבואה היא ג"כ ענין נסיי, ר"ל שפע רוחני ואלקי המושפע מהי"ת בדרך אשר למעלה מהטבע, על מי שיש לו התכונות הנפשיות הראויות, ויחבר אליהן גם החפץ והתשוקה להפרד כפי יכלתו ואפשרות האנושית, מעניני החומר והגוף, למען התהלך עם אלקים בהלך נפש, ולקרבה אליו ע"י עשותו תמיד המעשים התוריים המצווים מאתו ית', כמא"הכ "אמת מארץ תצמח" וכו' ר"ל כי רק בהתהלך האדם עלי ארץ באמת ובתמים את האלקים לשמור חקיו ומצותיו, אז "צדק משמים נשקף" עליו, כי משם יושפע עליו רוח נבואיי ושפע אלקי, וע"כ לא זכו אדם, נח, ואברהם שתחול עליהם הנבואה רק אחרי אשר נצטוו מה"ית בשמירת כמה מצות ושמעו בקולו, כי השכר היותר גדול אשר יוכל לבוא אל האדם עקב אשר שמע בקול ד', הוא חול רוח הנבואה עליו, וע"כ נמצאת הנבואה רק בישראל ולא בשאר העמים הקדמונים, אשר לא עליהם נגה אור התורה האלקית, אף שהתחכמו קצת מיחידיהם מאוד בידיעת החכמה והפילוסופיאה ולהורות ע"ז אמרו גם חז"ל "אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר" כי תואר חכם אמיתי יאמר רק על האיש המשתדל מצד שכלו לעשות רצון בוראו, בהתבוננו רק בדעות אמיתיות ועיונים שכליים הבנוים על אדניהתורה והאמונה, ותואר גבור יורה, לא לבד, כי הוא שלם בגופו ומשתמש כראוי בכל חושיו אשר הם כלי ההשכלה, (כי רק מהמוחשים המושגים בחושים, יקח השכל הקדמותיו להוסיף בהן השכלתו, אשר ע"כ מי שנחסר לו אחד מחושיו יחסרו לו גם קצת מושכלים וידיעות הבנויות על אדני מושגי החוש ההוא), כי אם גם שגופו חזק ובריא לסבול העיון והחקירה התוריית, אשר יכבדו לרוב לאיש חלוש המזג ורפה כח כנודע, ותואר עשיר מורה, שאין לו מונעים חוצה לו, כריש ועוני וחוסר כל, המטרידים לרוב דעת החוקר והמשכיל לעיין כאות נפשו בעיוניו השכליים, כי רק במלאת ספק המחסורים הטבעיים, יהיה שכל האדם בריא וחזק להתעסק מבלי דאגה בחקורותיו העיוניות, תחת כי המחסור לא יתנהו להשכיל ולהבין, מלבד שמחליש גם כח גופו וחושיו, אשר יובילו לו ההקדמות לעיוניו השכליים מהדברים אשר חוצה לו, ועל היות שלש אלה, ר"ל החכמה הגבור' והעושר, נבחרות רק מצד היותן אמצעות להשגת ידיעת ד' האמיתית, לא בעבור עצמותן, יורה מא"הכ "אל יתהלל חכם וכו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" וכו' ר"ל רק בהיותן אמצעות לבעליהן לקנות על ידן שתי אלה המעלות היותר נכבדות, השכל וידוע את ד', אז ראוי להתהלל בהן, ולא באופן אחר, גם מעלת הענוה היקרה מאוד צריכה להיות באיש אשר עליו יחול רוח הנבואה, ועכ"פ היא מועלת מאוד לסבב השגת השפע האלקי הזה, כמאח"זל "ענוה מביאה לידי רוח הקודש". והנה המעלות האלה המכשירות את האדם לקבלת שפע הנבואה, אינן מחוייבות להיות טבעיות במי שינבא, מלידה ומבטן, עד שנקרא ענין נבואתו שלמות טבעית, ונאמר כי מי שחסרו לו בטבעו אין אפשרות עוד שתחול עליו רוח הנבואה, כמו שחשבו כל זה הפילוסופים המאמינים בקדמות העולם, או לפחות בקדמות החומר הדק, בעבור שלא יאמינו ביכולת הי"ת להוציא דבר מאין המוחלט ומלא דבר אל היש, כ"א הכל נמשך לדעתם בהכרח רק מהסבה הראויה הקודמת לו, אשר ע"כ יאמינו, כי גם למעלת הנבואה צריך שתקדים הסבה הראויה לה, שהיא שלמות הנביא הטבעית לו, כי אנו בני האומה הקדוש' המאמינים בחידוש העולם מהאפס המוחלט, מאמינים ג"כ כי אף שבהנהגת העולם הטבעית ע"פי השתלשלות הסבות והמסובבים, נמשך כל דבר רק מסבתו הראוי לו, בכל זאת בהנהג' אלקית הנסיית היוצאת מגבול הטבע, אשר בה ינהיג עם בחירו המשתדלים להתקרב אליו ולקנות להם בהתעסקם במעשים התוריים השלמות הנזכרות למעל' בבחירתם החפשית, אף שלא היה להם קנין השלמיות האלה למנה בטבעם ותולדתם, יוכל להשפיע שפע נבואתו אשר הוא עניין נסיי ופועל אלקי, לא ענין טבעיי, גם על מי שאין המעלות האלה לו למנה מלידה ומבטן, (ולדעתי הורו גם חז"ל על זה, כי לא אמרו "אין הנבואה שורה אלא על מי שיש בו חכמה גבורה ועושר" שמשמעות מאמר זה היה שכל אלה המעלות צריכים להיות בו כבר מני רחם כדעת הפילוסופים, כ"א אמרו רק "על חכם גבור ועשיר" ור"ל בזה רק על מי שמשתדל לקנות לעצמו כל אלה בבחירתו החפשית, כפי יכלתו ואפשרותו), וע"פי דבריו אלה דחה הרב ז"ל דברי המ"נ שקרא גם הוא שם ענין הנבואה בשם שלמות טבעית, אחר שהוא באמת רק שלמות נסיית, גם מה שאמר שם ח"ב פל"ב וז"ל "ואפשר וכו' שהנבוא' בחיק (ברוך בן נריה) גדולות" שר"ל שבעבור שחסרו לו השלמיות הטבעיות המצטרכות לנבואה, או שהאבר המיוחד אל הכח המדמ' לא היה בו בתחילת יצירתו באופן המצטרך אם תחול הנבואה על בעליו, היה זה כמעוות שלא יוכל, לתקון בשום תקון והנהגה, מתנגד לדמת הרב ז"ל אל האמת, אחרי כי ענין הנבוא' הוא דבר נסיי התלוי רק ברצון הי"ת אין מעצור לו ואין מכלים בידו להשפיעו על מי שירצה, אח"כ אמר הרב ז"ל, כי בעבור היות המעלות והמדות היקרות האלה המועילות לקבלת שפע הנבואה במרע"ה, על צד היותר שלם, זכה גם הוא לעלות במדרגת הנבואה למעלה יותר מכל שאר הנביאים זולתו, וע"ז מורה גם מאמר המדרש על הכ' ומשה היה רועה באמרו כל אמרת אלוה צרופה "אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבדקו בדבר קטן וכו'" שר"ל שהנבואה שהיא אמרת אלוה, וגדולת המעל' להנהיג את ישראל בהנהג' הנבואית, לא נתן הק"בה לאיש עד שצרף ובחן אותו בבחינת הנהגתו בשאר המתנות שנתן לו כבר, והן החכמ' בידיעת הטבע הגבור' והעושר, שהם כולם רק כדבר קטן יחשבו לעומת מעלת הנבוא' שהיא החכמ' העליונ' והאלקית, ואין דבר גדול יותר ממנה בכל קניני האדם הגופניים והשכליים עלי ארץ והנה הרב המורה בפרק ל"ב ח"ב החל ואמר זה לשונו: דעות בני האדם בנבואה כדעותם בקדמות העולם אני רוצה בזה כי כמו מי שיתבאר אצלם מציאות האל יש להם ג' דעות בקדמות העולם וחדושו כמו שביארנו כן הדעות גם בנבואה ג' וגו'. כמו שנמשכו דבריו בספור הדעות ההם אחת לאחת בפר' ההוא. אמנם יראה שהכוונה לו לומר כי יחס גדול ושאיכות עצום יש בין הדעות בקדמות ובחדוש שזכר בפרק י"ג ובין הדעות ההנה שיזכור שם בענין הנבואה. ואמר שהוא ענין שנמשך לפי רצונו ודעתו. וזה כי כאשר יאמינו חיוב הקדמות יאמינו ג"כ חיוב הנבואה במוכנים לה כי היא אצלם ככל המון הנמצאות הטבעיות המחוייבות מסבותיהם אם לא ימנעו מצד מונע טבעי מחוץ. וכבר ביאר בפרק ל"ו תארי הסבות המחוייבות ומהותם אשר מכללם היום עצם מוח האיש הנביא בעקר בריאתו על תכלי' שוויו בכללו וחלקיו ובשיעורו והנחתו ושלא מנעוהו מונעים מזגיים מפני אבר אחר: אמנם אשר יאמינו חדוש העולם מהאפס המוחלט אחר שלא היה כלל לפי מה שעלה ברצונו ית' יאמינו שהנבואה ג"כ היא תלויה ברצון האלהי ישפיענה על מי שירצה מהאנשים בין שיקדימוהו הסבו' ההנה המחוייבות או לא כי היתה הנבואה אצלם בכלל הנמצאות או בכל אחת מהם שימצאו איך שירצה ומתי שירצה בין במציאות הסבות הטבעיות או זולתם עד שאפשר שיתנבא כל אדם אחד חכם ואחד שאינו יודע כפי אשר יעלה ברצון. וכבר ייחס זה הדעת לפתאים מהאנשים ולקצת המון בני תורתנו: אמנם הדעת השלישי שזכר אצל הקדמות והם אשר יאמינו בחדוש העולם אך מדבר כמושהיה דעת אפלטון והנמשכים אחריו שגזרו בחדוש העולם אחר שלא היה אבל לא מהאפס המוחלט אלא מחומר דק קדמון שלא סר מהיות לפי שא"א שיתהווה דבר מלא דבר ולא שיפסד אל לא דבר. והם אשר חשבו כמו כן בנבואה שהיא מושפעת ברצון ית' אך לא בלא דבר כי אם בהקדים הסבות ההנה הטבעיות: והנה הרב עם שיראה מדבריו שהוא משוה זה הדעת האחרון בענין הויות העולם אל הראשון מהם עד שאומר שחוייב כל בעל דעת תורני לשקצו ולתעבו להיות חכם כמוהו כמו שכתב שם פרק י"ג. הנה באמת יראה שלענין הנבואה הוא מחזיק בענינו ומיחס אותו לעצמו. ולא עוד אלא שכבר נראה שסמכו אל הראשון כמ"ש כי המוכן אל הנבואה לפי הסבות ההנה ולא יתנבא הוא אצלו פלא גדול כעורון מחנה מלך ארם ע"י אלישע (מלכים ב ו׳:י״א) ויבושת ידו של ירבעם וכדומה (שם א' י"ג) *ופלא הוא וכו' ר"ל שפלא הוא בעיני כל משכיל שיחשוב הרמב"ם ז"ל דבר זה לפלא, שתעדר מעלת וכשרון הנבוא' באיש שנשלמו תכונותיו הנפשיות, כי אחרי שלפי דעת התור' תלוי ענין הנבוא' שהוא רק דבר נסיי, רק ברצון הי"ת להשפיעו על מי שירצ', מי זה יתפלא עליו אם ימנע הכבוד האלקי ממי שאינו רוצה לתתו לו ? ופלא הוא שיפלא מזה היפלא מבעל הרצון כשלא ירצה הדבר שהוא רצונו עליו אלא אם תאמר שחוייב הרוצה לרצות בדבר אחר שהושלמו סבותיו. והנה א"כ חזר הדין לשהוא מחוייב והוא הדעת הראשון כמו שנראה שחזר הוא מדינו אצל המניעה ממנה כמ"ש שאפשר שהיתה הנבואה אצל ברוך בן נריה (מכלתא ר"פ בא) בקשת גדולות וזה הי' לחסרון אחד מתנאיו מהתלואים בו או ביצירתו שכבר אמר שאף כי יחסר המזג באבר ההוא המיוחד אל הכח המדמה שהוא עוות שלא יוכל לתקן בשום תקון והנהגה. וכן נראה ממנו בכל מה שיזכור ענין הנבואה שיקראהו שלמות טבעיי *וכל זה מה שיותש בו וכו' ר"ל מה שיקרא הרמב"ם ז"ל ענין הנבוא' בשם שלמות טבעית, לא יישר בעיני הרב ז"ל, כי הלא בזה יוחלש ויותש כח רצון הי"ת, אם נאמר שתחול הנבוא' באדם מצד חקי הטבע לבד, תחת כי באמת הוא רק באופן נסיי ע"פ רצון הי"ת. וכל זה מה שיותש בו כח הרצון האלהי שפרסם אצל הנבואה כשיושקף בטוב ההתבוננות. גם דבר בליעל יצוק בו שיאמר שהדבר הגדול והנבחר יבא מהצלחה מקרית כמ"ש זה ארסטוס פ"ז מהא' מהמדות כי באמת טוב המזג ותקון הטבע סבתו המולד הטו' התלוי במזל כמ"ש פרק י' מאמר ג' וע"כ באמ' שלם מאד ואמתי יהיה המולד הטוב ואף גם זאת שהוא קורא לזה פי"ד מאמר י' סבה אלהית אמר אשר הוא בטבע גלוי הוא כי אין היכולת בנו כי אם לאיזו סבה אלהית וזהו כאשר הם טובי המזל'. הנה כבר הודה שאין היכולת בנו ומ"מ לא יתכן דעת בזה כזה לפי דעת תורתנו האלהית השמ' נפשנו בכפנו ושלימותנו בבחירתנו. והנה בעיני הוא מבואר כי כל ג' הדעות הללו בנבואה הם פסולות לכל בעל תורת משה רבינו עליו השלום. אם הדעת האמצעי למה שיחויב בו מהגנו' אצל הנבוא' לנבואת במחנה הנביאים יחד כסיל ובער כי הוא שוה להנבא' חמור או צפרדע כמו שאמר וכבר היה ראוי ליחס זה הדעת לכת מכתו' הישמעאלים שהגיד עליהם שהם סובלים בכמו אלו הגנאי' ממה שיוחס להמון אנשי תורתנו. ואם הב' דעות הנשארו' למה שנמשכו מדעת בטל שהוא דעת הקדמו' שתמאנהו התורה האלהית בכל אחד משני האופנים שזכרנו. ואולם בני ברית ה' החפשים מממשלת אלו הדעות הנכריות הפילוסופיות נקיים אנחנו מאלו הסברות כלם אך אמנה נמשך אחר אמונתנו בענין החדוש המוחלט ברצונו יתברך אחר שלא היה כלל עם מה שנמשך ממנו משומו ית' פרנס' העולם על שתי הנהגות. האחת הטבעית הנמצאת אצל כל הפילוסופים. והשנית אשר היא למעלה ממנה אשר המה לא הודו בה ולא ראו את כבודה. וכבר זכרנו ענין שתיהם באמת מציאותן וסדר מנהגן בשערים ג' ד' ה' י"ג ע"ו ל"ג. ועוד יזכר בפרשת הברית שער ע' בע"ה. ונקבל באמנה שהנבואה היא מן הענינים היותר מיוחדים אל הפלאים הנעשי' למעלה ממה שיחייבהו הטבע האנושי ושהיא מושפעת מרצונו ית' על הראוי לה ומוכן אליה לא לפי ההכנות הטבעיות אשר זכרום לבד כי אם במה שילוה אליהם טוב הכוונה ועוצם הכוסף והתשוקה להתהלך אל האלהים ולקרבה אליו להפיק רצונו ואהבתו לפי הדעות והמעשים האלהיים התוריים כי בהצמיח האיש השלם בטוב בחירתו ורוב השתדלותו אלו הזכיות והשלמיות משפל ארצו ומצבו הנה באמת אז צדק משמים נשקף עליו בתורת גמול כמו שיתבאר זה בייחוד בשער צ"ד בע"ה. והנה הנבואה הוא השכר היותר גדול שאפשר לו לקבל מאת האלהים חלף עבודותיו. ולזה היה הצורך גדול במציאות מצוות אלהיות לאדם הראשון בתחלת ענינו. וכבר נתחזק זה הענין בהתרבות והתחזק כח המצות במספרם ואיכותם כמו שהיה הענין בנח ויותר בשלמות אצל אברהם כמו שנתבאר בו באומרו (בראשית י"ח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו' יאמר שידעו השם בענין הנבואה למען אשר יצוה וגו'. לא למען זכות מוחו ומה שהתחכם בכח פילוסופיתו לבד וכן אמר (שם כ"ו) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי וגו'. ולזה נמצאה זאת המעלה אצל ישראל ולא בזולתם מהאומות כי היא לבדה אשר קבלה דת אלהית אשר בה ידעון רצון לא עשה כן לכל גוי וגו' (תהילים קמ״ז:כ׳): *וא"א מבלי שיהי' לזה סיוע וכו' ר"ל שלמות העם אשר הנביא יושב בקרבו, תוסיף גם שלמותו המוסרית, וכשרונו לקבל שפע הנבוא', כי תורה שהוא השתדל להישירם ולהנחותם הדרך המוסרי עד עתה, ואף כי שיעשה זאת, כנוח עליו רוח השם, וכן אה"כ "כי ידעתיו למען אשר יצוה" וכו' ואמר ג"כ, "אם תוציא יקר מזולל כפי תהי'", תחת כי פחיתות בני דורו בבחינ' מוסרית לא לבד כי תורה, כי מנע וחדל ללמדם ולהודיעם דרך ד', אשר כל זה יחשב גם לו להעדר שלמות ופחיתות מעל', מסבב ג"כ שלא יהיו ראוים וזכאים שישתלח נביא להם. ובעבור זאת תמנע הנבוא' לחול על מי שהי' ראוי לה בלעדי זאת, כמאחז"ל על תלמידי הלל "ראוי הי' שתשר' עליהם שכינה כמרע"ה, אלא שאין הדור ראוי לכך". גם שלמות המקום אשר הוא שוכן בקרבו תועיל מאוד להשפע' נבואית כדחז"ל שארץ ישראל הקדוש' היא יותר מוכנת מכל שאר ארצות שיחול השפע האלקי על יושביה, וכ"כ גם הכוזרי מאמר ב' סי' י"ד "כל מי שהתנבא לא נתנבא בה או בעבורה", וא"א מבלי שיהיה לזה סיוע או מניעה משלימות העם אשר הוא יושב בקרבו או חסרונו כמו שאמרו ז"ל (סוכה כ"ח.) על תלמידי הלל הזקן ראוי שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו אלא שאין הדור ראוי לכך לפי שאינן ראויין וזכאין להשתלח אליהם נביא כמו שהיה הענין במשה וזולתו מהנביאים. וכאשר תהיה השתדלו' הנביא בעם ויצליח להישיר' ולהנחות' בדרך טובה אין ספק שתרבה מעלתו ושלמותו בהם כמו שאמר הש"י לירמיהו אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה וגו' (ירמיה ט"ו). יאמר שלא ירע בעיניו על שליחיותיו אל העם ההוא ולא יתעצל בהם: ואם יראה לו שהם לבטלה לפי רשעתם כי אם הוא ישוב משליחותו ויחזור האל ית' להשיבו להם. וזה יהיה בתמידות. כבר הגיע אליו שלמות העמידה לפניו שהוא הדבר היותר מעולה שאפשר בחק האדם: ואם תוציא יקר מזולל כפי זה הערך תהיה במה שתגיע אליו מהמעלה. והרי אתה קרוב אל השכר הגדול ורחוק מאוד מההפסד כי לא תירא משתהפך אליהם ואל רשעת'. כי ישובו המה אליך ואם הוא רחוק ואתה לא תשוב אליהם כלל. וזה מה שחוייב ממה שאין הקב"ה משרה שכינתו על מי שידוע לפניו שעתיד לקלקל. הנה שנתבאר' הסבה העצמית והיותר מיוחדת אל זאת המעלה הנפלא' אשר בה יתקשר הרצון האלהי ולא יפרד ממנה בשום ענין. *ובזאת הסבה וכו' ר"ל אחרי שמדרגת הנבוא' אשר תחול על האדם ברצון אלקי תשתנ' לפי מעלת ומדרגת שלמות הנביא ושלמות העם שיושב בקרבו, ע"כ יבדלו הנביאים אלה מאלה במדרגות ומעלות כשרון נבואתם. ובזאת הסבה יבדלו הנביאים ג"כ זה מזה ובה יתחלפו עניני זמניהם רצוני בהמצא להם חוזק או חולשה בזה הענין. וא"א ג"כ מבלי שיהיה לזה סיוע או מניעה ממציאות הסבות הטבעיות או מאופן מציאותם כי המוסיף בטוב הוא יותר טוב ודלא מוסיף גורע. אמנם הוא מבואר אצלנו כי התוספת בשלמיות הנפשיות אשר זכרנו מעוצם הכוונה והפלגת התשוקה באהבת האלהית והחריצות המופלג להפיק רצון ממנו ית' ימלא הרבה מהחסרונות אשר יפלו בכחות האדם מטבע היצירה או בעניני מולדו כמו שהוא הענין ביתר ההצלחות ועל הדרך אשר כתבנו בשער כ"ב וכו' והוא מבואר מאוד ממעמד הר סיני הנכבד והנורא אשר א"א לפקפק בו כמו שיתבאר במקומו ב"ה. והוא הטעם ולא זולתו אשר אמרו ז"ל (נדרים ל"ח.) אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר לפי שהוא מבואר שהרצון האלהי לא יסכים להשרות השפע הנבואיי כי אם על הזריז ומהיר וחרד על דבריו להוציא אל הפועל. אם מצד שכלו. ואם מצד כחותיו הגופיות. ואם מצד הענינים החיצוניים כל מה שבאפשרותו להוציא מהשלמות כי הנה כי כן יבורך גבר ברכות שמים מעל וזה טעם חכם גבור ועשיר כי החכמה היא הנותנת שלימות צורתו בדברים העיונים והדעות האמתיות האלהיות. וכמו שאמר החכם (קהלת ז') החכמה תחיה את בעליה כי זולתה כל הנמצאות כלם הם פגרים מתים ולא המתים יהללו יה וכל שכן שאינן מתנבאין. אמנם כשהאדם משלים עצמו בזה השלמות יוכל לעלות משם במדרגות השלמות והצורה. וישפע עליו שכר פעולותיו וגמול מעלליו השפע הנבואיי והוא מה שאמרו דניאל בפירוש באומרו (דניאל ח׳:ט״ו) ויהי בראותי אני דניאל את החזון ואבקשה בינה והנה עומד לנגדי כמראה גבר אמר כי סבת ראותו המראה ההיא והדומות לה היה היותו מתעורר מעצמו לבקש בינה כי בזה זכה לראות לנגדו כמראה גבר והוא האיש גבריאל שזכר ראשונה המלאך השלוח אליו להשפע עליו רוח קדשו וכמו שאמרו ז"ל (ברכות נ"ה.) על יהב חכמתא לחכימין ומנדעה לידעי בינה והוא טעם המשל שהשיב למטרונה על זה (מ"ר קהלת א') משל לסוחר עשיר שאינו מקיף סחורותיו אלא אצל העשירים לא אצל המאבדי' ממונם. וכן הק"בה אינו משפיע השפע הנבואיי על ריקים ופוחזי' אשר אצלם תאבד כל חכמה וכל בינה תסתתר ולזה אמר (שמות ל"א) ובלב כל חכם לב נתתי חכמה כי החכמה העליונה הנבואיית מצטרפת אל החכמה האנושית ומשלימה. ואמרו גבור כי מלבד מה שיתכן שיהיה בריא היצירה וחזק ההרכבה ושלם במזגו וטבע כחותיו לסבול תושית התורה והעיון. ואין צריך לומר בריאות החושים וכחותיהם *לפי שהמוחשות וכו' ר"ל שהמושגים, אשר יובילו לנו החושים הם תחילת ומקור רוב משפטי האדם השכליים וידיעותיו, אשר ע"כ כשיחסר לו חוש אחד תפקד ממנו ג"כ אותה הידיע' הבנויה על מושגיו, ד"מ חכמת הראות, מאיש אשר נולד עור, וחכמת המוזיקא מחרש מני בטן. לפי שהמוחשות הם התחלת המושכלות ומתבארות במופת. ולזה היה מהכרח כי מי שנפקד ממנו חוש מן החושים תפקד ממנו ידיעה מן הידיעות כמי שכתב החכם בא' מספר המופת אשר לפי זה אמרו (מכלתא יתרו פ' מ"ת פ' ט') שלא היה במעמד הר סיני לא סומא ולא חרש כי היה נמנע לאנשים כאלה לעלות בהר ה'. וזה ג"כ יתבאר ממראת דניאל אמרו (דניאל י׳:ז׳) וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא. כי הנה הרלב"ג ז"ל כתב כי זה נתדמה אליו במראה ההוא לא שהיו שם אנשים. אמנם לא כתב טעם הדמיון ההוא ותועלת ספורו. ואני אומר כי גלה לנו בזה אופן הגעת שלמות ההשגחה אצל המשיגים על הענין ההוא. וזה שמתחלה קבל השכל לבדו שפע ההשגה. אמנם לא עבר השפע אל שאר כחותיו. אבל נתבלבלו כלם ונפסדו כמו שאמר (שם) ולא נשאר בי כח והנה עם זה היה נמנע אצלו להשיג השגה שלמה נבואיית עד ששבו כחותיו אליו לגמרי. ואמר כי בתחלה עמד על ברכיו וכפות ידיו. ואח"כ עמד על עמדו אבל עומד מרעיד. ובשלישית נתקיים על עמדו אבל נאלם דומיה. וברביעית אמר לו חזק וחזק וגו', ואז ענה ואמר דבר כי חזקתני יורה ששלמות השפע ההוא בלתי מושג כי אם ע"י התחזקות הכחות הגופיות אשר יחסם אל השכל יחס *האנשים אשר היו שם עמו וכו' ר"ל לדעת הרב ז"ל, הכחות הגופניות שלו כי הם לא יכלו בתחיל' עמוד ולהשאר על מתכונתן, בהשיגו השגה הנבואית בשכלו, ועזבו אותו עד שאמר לו המלאך הדובר אליו חזק ויתחזק גם בגופו ורק אז היתה השגתו שלימה. האנשים אשר היו שם עמו ועשיר הוא גם כן הכנה ושלמות מהדברים אשר מחוץ ההכרחיים לו מצד החמר להכין אותו ולסעדו במעשה שלחנו מאכלו ומשתיו ומלבושיו ויתר צרכיו אשר בהם יעזר אל השתדלות העיון והלמוד כי על כן אמר (דברים כ״ט:ד׳) ואולך אתכם מ' שנה במדבר לא בלו שמלותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגליך לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי אני ה' אלהיכם. יראה שספוק הצרכים הוא הכרחי לרדוף לדעת את ה' כי היא ההשגה היותר שלמה מכל ההשגות. והנה שלשה הדברים האלה תמצאם מכוונים בפי מלך בבל כשצוה להביא מבני ישראל ומזרע המלוכה ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך וללמדם ספר ולשון כשדים וימן להם המלך דבר יום וכו' (דניאל א') כי אחר שתארם דרך כלל בענינם החצוני בשני התארים הראשונים זכר הזריזות בהשגת החכמה בג' הסמוכים להם. ובאומרו ואשר כח בהם וגו' ביאר על שלימות יצירתם מצד כחותם הגופיות. אמנם על הספוק אמר וימן להם המלך והנה רושם הענין בעצמו כפי מה שאמרוהו ז"ל מצאנוהו בעינו על סדרו ומשפטו בענינו של שאול רצוני באותות שנתן לו שמואל בלכתו מעמו כי שם נאמר (שמואל א' י') בלכתך היום מעמדי ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בצלצח ואמרו אליך נמצאו האתונות אשר הלכת לבקש וגו' וחלפת משם והלאה ובאת וגו' עד ונתנו לך שתי לחם ולקחת מידם. אח"כ תבא אל גבעת האלהים וגו' ולפניהם נבל ותוף וחליל וכנור. והמה מתנבאים ונאמר וצלחה עליך רוח ה' וגו'. הנה האות הראשון הוא סימן מבואר לעושר כמה שאמר (בראשית ל"ב) ויהי לי שור וחמור וגו'. והשני צורך בריאותו וספוק חיותו ולזה אמר ונתנו לך שתי לחם ולקחת מידם כדי שתאכל ותתחזק ויכלת עמוד. והג' סימן להכנת הנפש והתעוררות אל השלמות על ידי כלי הנגון כמו שאמר (מ"ב ג') והיה כנגן המנגן וגו'. ועל מה שתמשך מאלו הג' הכנות השגת הנבואה אמר וצלחה עליך רוח י"י והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר. והנה דבר גדול ונפלא הנביא דבר אליו באומרו (שמואל שם) והיה כי תבאינה האותות האלה לך עשה לך אשר תמצא ידך כי האלהים עמך למדו וזרזו כי כאשר יוקדמו שלשת האותות האלו לכל בעל שכל שלא ירצה לעצמם להסתפק במה שיושג לו מהם לא זולת אלא שיחשבן כמשרתות ולהגיע ע"י שמושן אל ההצלחה האלהית הקרובה אליהם כמ"ש ירמיהו עליו השלום (ירמיה ט') אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע וגו'. ירצה שלא יחשב המעלות ההן לתכליות בפני עצמן אבל להכנות ומדרגות לעלות אל הר ה' להשכיל וידוע אותו יתברך במדרגות הנביאים כי הוא העושה חסד משפט וצדקה בארץ ואמר כי באלה חפצתי נאם ה'. ירצה כי באלו ההשגות העליונות חפצתי בהמצאת אלו המעלות לא בהן עצמן. או שירצה כי באלו הפעולות העליונות רצוני חסד ומשפט וצדק' חפצתי בתורת חפץ ורצון ולא בדרך חיוב כמו שחשבו כתות הפילוסופים והוא עקר גדול בפנת ההשגחה, ושני הפירושים נכונים לפני ענינינו ואמנם לפי' הראשון יהיה המאמר הזה שוה למאמר (מלכים א כ׳:י״א) אל יתהלל חוגר כמפתח. כי המעלות הללו הם אמצעיים להגיע בעליהן אל סוף השלמות במדרגות החוגר וכשישכיל וידע את י"י כבר הוא מפתח. ורושם זה הדבר השני הנפל' מצאנו אותו ג"כ בחנוכו של אלישע עם אליהו רבו זצ"ל באותן ג' מסעות אשר זכר. ה' שלחני בית אל. ה' שלחני יריחו. ה' שלחני הירדנה. (מלכים ב ב׳:ו׳) כי צריך שנשים לכ אל זכר המסעות האלו ואל סדרן בהיותן מארץ ישראל לחוצה לארץ ומהראוי בתחלת המחשבה שיהיו בהפך כי הארץ הקדושה יותר מוכנת לכל שפע שלמות אלדי. אמנם יראה שנרמז שם שאליהו ז"ל היה משתוקק להשגות של משה רבן של נביאים. ולזה שלחהו ה' אל הארץ ההיא מעבר הירדן מזרחה כי שם חלקת מחוקק ספון. ושליחותו לבית אל יורה על כי הכח הגופיי אשר בו הגבורה והחוזק אין ראוי ליהנות ממנו בהתהלכו בארץ לארכה ולרחבה למראה עיניו ומחמד לבו. כי אם להביאו בית אל להתישו שם בתושיה של תורה ועבודה כמו שמתישין כח הנערות והבחרות בהביאם אל בית הספר. ועל דרך שאמר המשורר (תהלים פ"ד) בחרתי הסתופף בבית אלדי מדור באהלי רשע. וזהו עצמו מה שרמז אל תלמידו באומרו י"י שלחני בית אל כלומר ראה גם ראה כי לא שלחני אלדים הנה רק להתהלך לפני י"י ולהסתופף בביתו. ועתה אמוד נפשך אם תוכל לעמוד על זה כמוני והיתה תשובתו הנכונה חי י"י וחי נפשך אם אעזבך אם לא באשר תלך אלך ובזה נדר פרישות כל תענוגי הגוף וחמדותיו. ואח"כ אמר לו ה' שלחני יריחו. ומהידוע כי שלל יריחו כלו היה חרם לה' רק מה שהביאו אל אוצרו שנאמר (יהושע ו׳:כ״ד) והעיר שרפו באש וכל אשר בה רק הכסף והזהב וכלי הנחשת והברזל נתנו אוצר בית י"י והנה עם זה רמז אליו רמז מבואר שאין לדורך מהלך השלמות להשתמש בעניני העושר רק באשר יהיה פריו קדש לי"י והיותר יחרים. וגם בזה אמר חי י"י וחי נפשך אם אעזבך כמו שביארנו. ואחר כך אמר י"י שלחני הירדנה והוא ודאי רמז אל תשוקת החכמה כי אין מים אלא תורה כענין (משלי ה') שתה מים מבורך וגו' (שם) יפוצו מעינותיך חוצה וגומר. (ישעיהו י״ב:ג׳) ושאבתם מים בששון וגו' אמנם רמז במי הנהר העצומים והרבים לרמוז על החכמה האלדית וכמו שאמר (תהילים צ״ג:ד׳) מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום י"י. ואמר כי הראוי לו להדבק בחכמה בהפלגה עצומה ולא יאמר די בשום צד כי כן עשה הוא עצמו כששלחו י"י הירדנה ושיתבונן בעצמו אם יוכל ללכת לרגלו וגם בזה אמר חי ה' וחי נפשך אם אעזבך כי בכל אלו המעלות נמצאת לו ההשערה השלמה בשמשם יותר מכל בני הנביאים אשר בדורו כי קצתם לא באו בית אל וקצתם לא הגיעו לירחו ואיש מהם לא עבר הירדנה כשיעורו. ולזה זכה ונחה רוח אליהו על אלישע ולא על זולתו מתלמידיו. ויושלם ענינו אצל פטירת מר"עה שער ק"ד בע"ה. ומה גם עתה בהשתמש בקנינים אלו בדרך זר ורע כי יוסיף רעה על רעה ובלעם יוכיח כי לפי מה שספרו עלינו חכמינו ז"ל (סנהדרין ק"ה.) מפחיתיותיו. אם בגופו ואם בממונו ואם בחכמתו. שחת לו להפוך דברי אלהים חיים לולי ה' שהיה לנו וחסם את פיו להפוך דבריו מקללה לברכה כמו שיתבאר במקומו שער פ"ה בע"ה. הנה שההבדל בין השמושים האלה מבואר: והנה אין ספק כי לפי שהיו לו למשה אדוננו ע"ה אלו המעלות באופן היותר שלם שאפשר כמו שהורו מהכתובים ושהיה שמושו בהם על צד היותר נאות מכל האדם אשר על פני האדמה זכה לעלות במדרגה העליונה מן הנבואה אשר לא עלה אליה זולתו מהנביאים כמו שהעיד עליו קונו בפרשת מרים (במדבר י"ז) ועל הדרך שיתבאר שער ע"ו בע"ה. אמנם זה הענין כוונו אליו חכמינו ז"ל באמרם במדרש (ויקרא רבה פ"א) א"ר שמואל בר נחמן י"ח צוויים שבהקמת המשכן כנגד י"ח חוליות שבשדרה וכנגד י"ח ברכות שבתפלה וכנגד י"ח אזכרות שבפרשת שמע וכנגד י"ח אזכרות שבמזמור הבו לי"י בני אלים כו' כי יש להתבונן מה ענין לנושאי המספרים האלו זה אצל זה וכלן אצל צוויי מעשה המשכן. אמנם יראה שכוונו אל כל מה שאמרנו מהשתמשו במעלות הנזכרות בתכלית השלמות ושלא נהנה מהן רק ככל אשר צוה מאת הש"י. ואל מעלות הגבורה הנתלית בטוב מזגו ויופי בנינו והתיצבות קומתו אמרו שהוא כנגד י"ח חוליות שבשדרה כי השדרה וחוליותיה הם ודאי עקר בנין ומנין גוף האדם ובהם תלוי היותו נאה וחזק ובעל קומה בלי ספק. ואמר שהצוויין היו כנגד החוליות והחוליות כנגד הצוויין כלומר שהוא עובד בכל כחו את אלדיו: ועל השתמשו על זה הדרך בקניני העושר ויתר הדברים המדיחים את רוב האנשים אמרו שהיו הצוויין. כנגד י"ח ברכות שבתפלה כי הדברים הללו מהעושר והצלחת הקנינים הם המבוקשים על הרוב בתפלה. וכמו שאמר על זה (שבת י'.) מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. והנה המליצה הראשונה נאה וקרובה: ועל מעלת הדעות ושלמות המושכלות אשר תכללם החכמה אמרו כנגד י"ח אזכרות שבפרשת שמע. כי מהמבואר שאין בשלשת פרשיותיה רק עניני אמונה ודעת ויראת ה' אשר בהם תתפאר כל חכמה ועל השלמות האחרון התכליתיי הוא ההגשה אל ה' אמר כנגד י"ח אזכרות שבמזמור הבו לה' בני אלים. כי הוא שיר נאה ומשובח ענינו במעשה מרכבה ובמעשה בראשית כמו שנתבאר ענינו בשער שקדם אינו יכול לשבחו בשלמות רק השלם הקרב אל ה' במה שיעלה בגובה שכלו ושפע נבואתו על גרם המעלות ההם וידע ענינם וישבח את בוראם. וסוף דבר בכל אלו הארבעה ענינים הוא חי חיים אלדיים ואינו יוצא מכל אשר יצוה מפי הש"י. ולזה נקרא אל על כמו שאמר (רבו' שם) ויקרא אל משה מה כתיב למעלה כאשר צוה י"י את משה למלך שצוה את עבדו ואמר לו בנה לי פלטין ועל כל דבר ודבר שהיה מביט היה מוצא שמו עליו וכו' כן אמר הקב ה כל הכבוד הזה עשה לי משה. ואני בפנים והוא בחוץ אקראנו כדי שיכנס לפנים לכך נאמר ויקרא אל משה. והנה לזה לוקח ראיה חזקה לכל הנביאים שאין הנבואה שורה עליהם רק בהגיעם אל אלו המעלות וההשתמש בהם על האופן הנזכר כל אחד כפי כחו כמו שאמרנו ראשונה. ולזה אמר וכלן במשה כי הוא קל וחומר נכון ללמוד קל מחמור *וזה כי החכם וכו' ר"ל כי אריסטו אמר שכמו שהגלגל היומיי מסבב בתנועתו בכל יום גם כל הגלגלים עם הכוכבים אשר בתוכם ממזרח למערב בעבור היותו העליון והנכבד מכולן אשר על כן יפעל פעולתו ביגיע' יותר קלה ויותר במהירות, כן תצא גם פעולת כל האישים הנכבדים יותר בקלות אל הפועל, מפעולות פחותי המעל', ונמשך מזה כי מרע"ה בחיר בני אדם כולם, הי' בכל זאת מצטרך לקנין המעלות הנזכרות, למען היות ראוי לקבל שפע הנבוא', אף כי זולתו מבני אדם הנקלים והפחותים ממנו בערך מעלתם ושלמותם. והסב' בכל זאת היא כי גם מרע"ה בכל יקרת מעלתו, לא חדל להיות אנוש קצר יד, אשר ידבקו בו בעבור זה חסרונות אנושויות, הן במה שישיג בעיוניו השכליים, והן במה שישיג בנבואתו, מסבת קוצר כחותיו האנושיות להשיג או מצד צרכי גופו ההכרחיים ותשוקותיו הארציות, אשר מכל אלה לא יוכל האדם להפרד לצמיתות כל עוד שבחיים חייתו, ובמעט' הגויה הנהו, וכל אלה יעכירו לפעמים מושגיו הרוחניים, עד שלא יהיו ברורים ואמיתיים כראוי מבלי תערובות סיגי הדעות, ולהורות ע"ז אמרו חז"ל ד"מ כי גם בהיותו בהר סיני הי' אצלו ההבדל בין יום ולילה, כי בהשיגו מושגיו לפעמים דרך כלל כמשפט השכל המוחלט, מבלי הצטרכות להשיג תחילה הפרטים ולעלות מהם אח"כ מעלה מעלה מהמתאחר אל הקודם (עיין למעל' שער י') הי' אצלו יום, וכאשר השיג רק הפרטים והוצרך לביאור והפרד', ר"ל להפריד ולהפשיט המושג הרוחני והכלליי, מהאישים הפרטים הגשמיים, ד"מ מושג החיות הרוחני הנפשט מגופי בעלי חיים השונים למיניהם כמשפט כל אדם שהוא רק משיג חמרי ואנושי, הי' אצלו בבחינת השגתו שאינה בהיר' כל כך, לילה, ויען כי יחס המקרא אל המשנ' המבארת אותו, כיחס הכלל כל הפרטים, אז"ל להורות ע"ז הענין "בשעה שמלמדו מקרא יום בשעה שמלמדו משנה יודע שהוא לילה" גם בהשיגו אמיתת מהות הי"ת לפי אפשרות אנושתו יודע שהוא יום, ובהשיגו הי"ת רק עפ"י פעולותיו, איך ישפיע מטובו על כל ברואיו ויברך אותם, בהאציל עליהם השפעתו ממרומים להתמיד קיומם כל ימי צבאם עצי ארץ יודע שהוא לילה, כי השגת הי"ת ע"י פעולותיו, אינה ברור' כהשגת הנביא את מהות הי"ת, ולהורות ע"ז אז"ל בשעה שמלאכים מקלסין אותו בקדוש וכו' יודע שהוא יום, ובשע' שמקלסין אותו בברוך יודע שהוא לילה" כי תואר "קדוש" יורה על השגת אמיתת מהותו ית'. ותואר "ברוך" יורה על השגתו מצד פעולותיו, (ועפ"ז נבין גם כוונת הפיוט "אמיצי שחקים" למוסף יוה"כ; אשר בו הציג הפייטן תמיד את ברואי מעלה המשיגים יותר מהות הי"ת האומרים קדוש, לעומת ברואי מטה האומרים ברוך) וכן בעת היותו במדרגת מלאכי מעל' אשר ע"י הנעתם את הטבע כולה, מסבבים אותה להצמיח מזון לבני אדם מבלי שיצטרכו הם בעצמם אל המזון, הי' אצלו יום. ובהיותו במדרגת בני אדם הצריכים למזון אשר יוכן למו דבר יום ביומו, הי' לילה, ולהורות ע"ז ארז"ל ד"מ "בשעה שרואה המלאכים טוחנין המן וכו' יודע שהוא יום, וכשהוא יורד להם יודע שהוא לילה". גם בראותו כח שכלו המשיג הנעל' מכל כחות גופו, ודומה בזה לגלגל חמה הנעל' במעלתו מכל שאר הגלגלים נלאה להשיג כראוי את מושגיו, יודע שהוא לילה ובראותו כחות גופו המשולים ללבנה ולשאר הכוכבים משתדלים להכנע תחת יד השכל ולהתקרב אל האלקים, יודע שהוא יום ולהורות ע"ז ארז"ל כשרוא' גלגל חמה בא וכורע יודע שהוא לילה, וכשרוא' לבנה וכוכבים משתחוים להקב"ה יודע שהוא יום" ובעבור היות הק"ש כוללת עקרי האמונ' ויסודותיהם, שהם רק ענינים רוחניים, והתפל' כוללת שאלת מחסורי הגוף וצרכי החומר, אמרו ד"מ כשהיה שומע ק"ש קודם התפל' (ר"ל בהקדימו הרוחני אל הגופני) יודע שהוא יום ובשמעו התפל' קודם הק"ש (המורה בהיפך על הקדמת הגשמי לרוחני) יודע שהוא לילה. - וזה כי החכם ביאר בספר השמים והעולם שהנמצא הנכבד מוצא פעולותיו יותר בנקלה מהנמצא הפחות כי על כן הגלגל העליון מניע גלגלים רבים בכדור אחד. והשפלים עושים תנועה אחת גלגלים רבים. והנה משה לפי גודלו היה לו להגיע אל שלמותו בלי צורך אלו הענינים אבל כשנצרכו לו מכ"ש לכל זולתו אשר תחתיו. אמנם היה הענין בו למה שחויב מהיות היותר שלם שבאנשים גשם וכח בו כי על כל פנים ישיגיהו משיגיו וידביקוהו חסרונותיו בכל חלקי פעולותיו. אם מצד הדברים המושגים בעיוניו. ואם מצד המושגים בנבואה. ועם מצד הכחות המשיגות. אם מצד צורך הגופות ואם מצד התשוקות החצונות: כמו שכוונו בזה חז"ל במה שאמרו במדרש שוחר טוב מזמור י"ט כתיב (שמות ל״ד:כ״ח) ויהי שם עם י"י ארבעים יום וארבעים לילה והלא כתיב (חבקוק ג׳:ד׳) ונוגה כאור תהיה וכתיב (דניאל ב׳:כ״ב) ונהורא עמיה שרא וכתיב (תהילים קל״ט:י״ב) גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר וגומר מנין היה יודע משה אימתי יום ואימתי לילה אלא בשעה שהי' הקב"ה מלמדו מקרא יודע שהוא יום ובשעה שמלמדו משנה יודע שהוא לילה, ד"א כל זמן שהמלאכים מקלסין להב"ה בקדוש קדוש קדוש יודע שהוא יום ובשעה שמקלסין אותו בברוך יודע שהוא לילה. ד"א בשעה שרואה את המלאכים טוחנין את המן להוריד להם לישראל יודע שהוא יום וכשהוא יורד להם יודע שהוא לילה. ד"א כשרואה גלגל חמה בא וכורע יודע שהוא לילה וכשרואה לבנה וככבים ומזלות משתחוים להקב"ה יודע שהוא יום שנאמר (נחמיה ט׳:ו׳) וצבא השמים לך משתחוים ד"א כשהיה שומע ק"ש קודם תפלה יודע שהוא יום וכשהיה שומע תפלה קודם לשמע יודע שהוא לילה. ויש לדקדק בשאלתם ולהשיב מי אמר להם שהיה יודע שם משה להבדיל בין היום ובין הלילה מי לא כתיב ביונה (יונה ב׳:א׳) ויהי שם במעי הדגה וגו' ולא היה מההכרח שידע אימתי יום ואימתי לילה. אלא שהם דרשו יתור המקרא כי מאחר שהיה שם ארבעים יום בידוע שהיו לילותיהם עמהם ולמה יזכיר ארבעים לילה אלא ללמד שאף במחיצתו הקדוש' והמאירה נמצא רושם הלילה שהוא כנוי אל החסרון ההיולאני כמו שהיום הוא רושם אל שלמות השכלי: והם המשלים המורגלים על הרוב זכרו הענינים הללו אשר בבחינתם יודע לו ויוכר בו בין היום ובין הלילה. הראשון מצד העניינים המושגים בעיון. ואמרו כי בהשיגו אלו הענינים המושכלים על דרך כללותם מבלי שיצטרך לירד אל חלקי פרטיותיהם הנה הוא יודע שהוא מפאת החלק השכלי המוחלט. אמנם היותו צריך אל הפרדה וביאור יודע שהוא מפאת החומר. וזהו טעם ההבדל שבין המקרא והמשנה כי המשנה פירוש המקרא והפרדת כוונותיה: השני מצד הענינים הנבואיים כי מה שיושג אליו שמץ דבר ממהותו ית' הוא ודאי מהחלק השכלי. אמנם כשלא היה משיג אלא מצד פעולותיו יודע שזה גרם לו החלק החמרי וזה טעם הקלוס הנשמע מפי המלאכים אשר הם אמצעיים בנבואה כי הקדושה תיוחס אל עצמותו ית'. אמנם הברכה אל היותו משפיע כטעם כל ברכות הנהנין זהו מבואר: השלישי מצד צורך הגופות כי במה שהיה רואה שהמלאכים מכינים צרכי האנשים בהנעתן גופי הגלגלים תמיד הנה בזה תשוער מעלת השכלים האנושיים הנשואים בהם. אמנם בהצטרכם אל פעולותיהם לקיומם ולתמורת התכתם ואפילו ליותר שלמים שבהם יודע שהם חומריים: הרביעי מצד לאות הכח המשיג כי במה שמרגיש שהשכל שהוא באדם כגלגל חמה בין שאר גרמי השמים לפעמים הוא כורע ומשתחוה ורובץ תחת משאו יודע ודאי שליל היולניותו גובר עליו כמו שנודע. כי כשיחלשו שאר הכחות הגופיות הנמשלות ליתר הכוכבים זורח הוא שם ועומד על עמדו ושלמותו: החמישי מצד התשוקות החיצונות כי כשהאדם מקדים בקשת הענינים השכליים אל הזמניים הנה הוא גובר בכח שכלו על רצונו. אמנם כשיקדים הענינים הזמניים יודע שהוא לו מכח החומר והוא מה שימליצוהו בקדימת ק"ש לתפלה או תפלה לק"ש כי קריאת שמע קבלת מלכות שמים שלמה היא. אמנם התפלה היא על צורך חיי שעה כמו שאמרנו למעלה:
4
ה׳והנה אחר שנתבארה בידינו כונתם ז"ל במה שאמרו (נדרים נ"ח.) אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר. שא עיניך וראה שכבר צרפו עמהם התנאי העקרי בנבואה במה שאמרו ועניו כי הוא התואר המיוחד והמשלים הגעתה על הדרך שאמרנו בלי ספק וכמו שהזכירו בפירוש בגרם המעלות. (ע"א כ':) טהרה מביאה לידי זריזות זריזות לידי נקיות נקיות לידי חסידות. חסידות לידי ענוה. ענוה מביאה לרוח הקדש. וכבר עלה בידינו בזה מה שכוונו אליו מתחלה מענין הנבואה. ונתבאר כי הוא שפע רצון אלדי למעלה מהטבע האנושי בתורת שכר וגמול. אם מהפרט או בצירוף הכלל. שופע על האיש החסיד הענו תחלה באמצעות החכמה הגבורה והעושר כמו שנז' אני רוצה ג"כ בזה כדי שיוסכם נדר הנבואה אל גדר הנפש האנושית שהיא נושאה כמו שכתבנו במקומו שער ששי *ועתה ראה וכו' ר"ל שמקנין המעלות הנ"ל ואף כי ממעלת החכמ' תצא תועלת גדולה לנביא כי מלבד שהחכמות הטבעיות הן ההתחל' לדעת את היי"ת מצד פעולותיו, כי מדי יוסיף להעמיק בידיעת חקי הטבע והבריא', כן ישוב יתפלא יותר על גבורת וחכמת הבורא ית', אשר את הכל עשה יפה ובחכמ' נפלא', יכיר עי"ז גם המופתים הנסיים אשר יעשה ה' על ידו, כי איש בער אשר לא ידע ד"מ הכרחיות שריפת גופי בני אדם בקרבתם אל האש הארציי לא יתפלא בשמעו כי הי"ת הציל חנניה מישאל ועזרי' מתוך כבשן האש, גם לא הי' מתמיה, בראותו סנה בוער באש ואיננו אוכל, לשאול מדוע לא יבער הסנה"? גם יש הרבה מקרים רעים וטובים אשר עפ"י חקי הטבע הם מחויבים לפעמי' לבוא בהכרת מסיבתם הקדומ', ובכל זאת ימנע הי"ת ביאתם בעבור השגחתו הנסיית היטב ע"י מניעת בואם לטובים, או לגמול עי"ז לרשעים גמול ידיהם הרע, והן הן נסים נסתרים הידועים רק למי שיבין בעצמו חקי הטבע, וידע מה שמחויב על פיהם לבוא בהכרח לולא יגזור רצון הי"ת שלא יבוא, אבל איש בער לא ידעם, וכסיל לא יבין למו. ועתה ראה גם ראה שכבר נמשך מקדימת קצת אלו המעלות ובפרט במעלת החכמה תועלת נפלא הכרחי אליו מצד מה שהוא נביא. וזה כי מלבד שהחכמות האנושיות הם התחלת הדעת את ה' כמו שכתבנו בשער המאמרות שבהם נברא העולם הנה הוא מבואר שעקר מה שנתיחד בו הנביא הוא לחדש האותות והמופתים האלדיים בשעת צרכן והוא הענין הנפלא שנתפארה בו תורתנו האלדית בכל ייעודיה שכלם באין כנגד המנהג הטבעי וסדרי מערכותיו. ואיך יתכן הכרת זה הענין הנפלא למי שלא פקח עיניו לדעת משפט הטבע ומעשהו ועד היכן ידו מגעת כי מי שיסכל הכרחיות האבן מטבעה לרדת למרכז איך יפלא בעיניו כי תעמדנה אבני אלגביש באויר ולא תפולנה ארצה (ברכות נ"ד:) ומי שיסכל הכרחיות השרפה מהאש איך ישתומם ממעשה חנניה מישאל ועזריה או איך יאמר אסורה נא ואראה המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה כמו שיבא. והקש על זה על כל המעשים התוריים האלדיים כי כל עוד יוסיפו חכמה ודעת בהכרת הנמצאות מצד טבעם יוסיפו הכרה וידיעה את מעשה ה' כי נורא הוא בכל מה שנמשך אל השכר והעונש. כי המון העם לא ירגישו בהם רק כשיהיו מפורסמים מאד כבקיעת הים והארץ ונסי מצרים וכיוצא. ואין ספק שיחשב להם לפלא ונס הפיכת המטה לנחש מהפיכת המים לדם וכ"ש מהשיב היד מצורעת וכבר נראה מהכתוב שהענין בהפך באומרו והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון והיה אם לא יאמינו לשני האותות האלה ולקחת ממימי היאור וגו'. אמנם הזקנים ההם והחכמים המכירים טבעי הדברים וסדר ההויות ומנהגם יכירו וידעו בכל אלה הענינים מה פעל אל כי הנס אינו תלוי לא בפרסומו ולא בהמשך זמנו ולא בגודל שעורו כי שוה הוא בעיני החכם שיעמוד השמש שעה אחת או שתים כאלו יעמוד שנה או שנתים או שירפא נגע הצרעת מהאיש הרמוז כאלו רפא את כל העולם כלו. וכן בהחיות איש אחד וכיוצא וכמו שאמר הנביא (ש"א י"ד) כי אין לי"י מעצור להושיע ברב או במעט כי הכל ענין שוה לפניו. וכמה דברים טבעיים חייבם הכרח סבותיהם וההשגחה האלהית מנעה מציאותם על דרך השכר או החמלה אשר קראום החכמים נסים נסתרים ומי ידע בכל אלה זולתי החכם הטבעי המשגיח בהם והנוזר מציאות קצתם או מניעות קצתם. ואחר תעוף עינו בהם ואינם. ואז יודע ומכיר גבוה מעל גבוה ומנהיג וכמו שאמר הנביא בפירוש מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו אומר עצתי תקום וכל חפצי אעשה (ישעיה מ"ו) ירצה שהאיש החכם היודע בסדרי העולם ומערכותיו הטבעיות אשר לפיהן מגיד מראשית שנה את אשר יהיה עד באחריתה ומקדם מיעד דברים וענינים אשר בסוף לא נעשו ולא יצאו אל המציאות כמו שגזר עליהם אם מהמציאות או המניעה הוא האומר והמכיר כי עצתי העולה היא על הטבע תקים וכל חפצי אעשה מבלי שיעכב הטבע ההוא על ידי כלל. והוא העד כי הוא יתברך לבדו המניע והמונע אין עוד:
5
ו׳וכל זה מה שכוונוהו חכמים ז"ל במאמר ההוא שזכרנו תחלה מאי דכתיב כל אמרת אלוה צרופה אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבדקו בדבר קטון וכו'. כי הם פירשו מלת אמרת אלוה מלשון (דברים כ"ו) את ה' האמרת וה' האמירך כלומר מעלת אלוה ויאמרו שאין הק"בה נותן גדולת מעלה ושררה לענין פרנסות הדור בדרך ההנהגה הנבואיית עד שבדקו איך הוא אצל הדבר הקטון והוא קדימת המעלות שזכרו במאמר שביארנו והיותו בקי בכל מה שימשך לכל אחת מהן. אם מהמדות הנאותות התלויות בגבורה ובעושר, ואם מענין החכמות הטבעיות אשר הם דבר קטון בערך הדברים האלהיים. וכמו שאמרו (סוכה כ"ח.) דבר גדול מעשה מרכבה ובלי ספק דבר קטון הוא בערכו מעשה בראשית. וכ"ש אם הוא חכמת הטבע כמו שחשבו קצת (הרמב"ם ה' יסה"ת פ"ה) כי בהשתדלם עצמן בהם יכירו וידעו בין קודש לחול. והרי לנו שני גדולי עולם שבדקן במלאכת הרעיה ומצאן נאמנים והביאן לגדולה. ומהידוע כי המלאכה ההיא תכלול שני הענינים יחד אם מה שיצטרך להשגיח בעניני הצאן ולפקח ברוב החריצות בכל חלקי צרכיהם והנהגתם כפי הראוי לכל אחד מהם הקטנים עם הגדולים החזקים עם החלשים כי הוא דבר מתיחס מאד אל פקוח הנהגת העם וההשגח' בכל צרכיהם ומדיניותם כמ"ש הנביא (ישעיהו מ׳:י״א) כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל וגם מה שתקיף זאת המלאכה מסודות המציאות וטבע היצירה שיעור רב כמו שנודע מספורי יעקב אביר הרועים אשר זה מה שיועיל להכיר כל מה שיוצא מההקש הטבעי מעט או הרבה. וכמ"ש (בראשית ל״א:י׳) ואשא עיני וארא והנה העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים כי ראיתי את כל אשר וגו' שכבר ראה והכיר ברוח הקדש שעליו שלא הספיק' תחבולת המקלות כפי טבעה לכמו זה השיעור מההצלחה ואופן מגעתה עד שיראה שהושגה מפאת ההשגחה העליונה אשר למעלה מהטבע. וזה דבר שיאות מאד לגדולים המנהיגים האומה הקדושה הזאת אשר כל ענינה בזה האופן. ולזה מה שאמר בדוד (תהילים ע״ח:ע״א) מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו. להראות על ההעתק המחוייב ממלאכה אל מלאכה יקרה ושלמה ממנה לא אל חלוף כבוד המעלה לבד: וכן במשה נאמר ומשה היה רועה את צאן יתרו חתנו וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלהים חרב'. וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וגו' יורה שכבר עלה ממעלת הרעיה אל שנהג את הכחות החיוניות אחר הדבריות עד עלותו הר האלהים. ומשם וירא אליו ה' והוא דומה למה שנאמר (שמות י"ט) ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' מן ההר וגו' שקדמה עליה אל הקריאה וכמו שיתבאר שם בע"ה ובפירוש הסיפור יתבאר עוד על נכון:
6
ז׳ואולם טרם נבא אל הביאור אעיר על ענין יועיל זכרונו לביאור קצת דברי הספור הזה שאנחנו עליו. וזה כי הוא מבואר כי הרגל הנביא מתחלתו בדבר הקטן ההוא שאמרו חכמינו ז"ל רצוני מקדימת הידיעה בענינים הטבעיים וחוקיהם ומשפטם. יקרה ג"כ שימשך לפעמים אחר הדעות וההקדמות הטבעיות הקבועות בלבו. ויטה בהן מהדרך העליון אשר הוא דורך בו וימצא בו לזה עון אשר חטא ראוי לגערה ותוכחה עליו כמו שקרה לאברהם ושרה במה שצחקו על דבר ה' זה אמרו (בראשית י״ז:י״ז) הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד. והיא גם היא אמרה (שם י"ח) אחרי בלותי היתה לי עדנה וגו' עד שהיתה התשובה לשניהם לדעתי היפלא מה' דבר כמו שפירש שם שער י"ט: וכבר השיב כיוצא בזה לירמיהו (ירמיה ל"ב) אני ה' אלהי כל בשר הממני יפלא כל דבר לפי שנתפלא עליו מהסכימו יתברך עם דעת חנמאל בן שלום דודו. ונסתפק אם מאתו הי' הדבר לפי מה שראה מהסבות הטבעיות כנגדו כנזכר שם שער ס"ט: וכן היה הענין במשה בתחלת שליחותו כשראה קושי לב פרעה בקבלת דבריו וכובד עולו אשר הוסיף עליהם בדבר התבן אמר למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני *והנה היה ענין וכו', ר"ל אחרי שהיה נודע לו מחכמת הטבע כי להוית הענינים הטבעיים והמלאכותים, גם לכל שאר עסקי בני אדם ופעולתיהם יצטרך תמיד להקדים סבה הראויה להם, כי מבלעדי סבה הראויה לא יתהוה דבר, ואף כי מהפכו, כי מי יתן טוב מרע או טהור מטמא ? ע"כ תמה מרע"ה בראותו כי ביאתו אל פרעה ובקשתו ממנו, בשם ד' לשלח את ישראל לא לבד שלא הקלו, כ"א גם הכבידו את עולם הקשה, ושאל למה הרעות לעם הזה, ר"ל איך יהיה באפשרות, שמהרעה הזאת תצא תשועת ישראל, אשר אתה חפץ בה ? וע"ז השיבו ית' "עתה תראה וכו'" ר"ל דע לך כי בענינים האלקיים לא כן הדבר כמו שהוא בדברים טבעיים, כי בהן יוכל לצאת ולהולד דבר, גם מסבה ההפכית לו, באופן נסיי ולמעלה מגבול הטבע, והנה היה ענין מאמרו סמוך על הקדמה מפורסמת מקויימת ביד החכמים הטבעיים האומרים שלא כל דבר שיזדמן יתהוה מאי זה דבר שיזדמן. וזה אם בהוויות הטבעיות ואם במלאכותיות. ואם בעסקים האנושיים כפי תכן כל אחד מהענינים ההם. ולפי שנשאר רושם הקדמה זה בלבו הנה הוא עדין לא גזר על בטולה לגמרי וכ"ש שיעשו ויתהוו הענינים ע"י הסבות וההתחלות ההפכיות ההם לגמרי שאם אמרו (ילקוט איוב רמז תתק"ד) כל התחלת קשות סימן יפה לדבר ירצו שהדברים אשר יעשו ע"י התחלות קשות הקושי ההוא יהי' סימן להם שסופן להתקיים מפני שיורה על חוזק הסבה ותקפה שהספיקה לדחות הקושי ההוא אבל שיהיו ההתחלו' הקשו' סבו' הדבר לא אמרו בשום ענין ולזה כשרא' קושי ההתחלו' הנמשך משליחותו הקשה לדבר ולומר למה הרעות לעם הזה כי אחר שדברת להטיב להם איככה אוכל וראיתי שימצא להם רעה בשליחותי. כי מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה כהפך מה שנראה מכוונתך שאמרת ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו עד שהיתה התשובה בקצת גערה ותוכחה עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וגו' כלומר עתה תראה כי לא כהתחלת הטבעיות האלהיות כי ביד חזקה ועליונה על כל המעשים ישלחם ובזרוע רמה על כל מערכות השמים יגרשם מארצו. וכבר ייחסו חז"ל קושי התשובה הזאת וגערתה במאמרו (שמות ו׳:ב׳) וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' וגו'. כמו שאמרו (ש"ר פ"ו) חבל על דאבדין ולא משתכחין ויש שם ר"מ אומר משל למלך בשר ודם שהיה משיא בתו קרא לעירוני אחד להיות סרסור ביניהם התחיל לדבר גסות כנגדו אמר המלך מי הגיס את דעתך אלא אני שעשיתיך סרסור בינינו. כך אמר לו הק"בה למשה מי גרם לך שתדבר דברים הללו אני ה' ודי בזה גערה למבין.
7
ח׳ובמדרש (שם) אמר רבי יהודה ברבי סימון מאי דכתיב (קהלת ז׳:ז׳) כי העושק יהולל חכם זה משה ויאבד את לב מתנה. וכי תעלה על דעתך שהיה מתאבד אלא שבשעה שעשקו אותו דתן ואבירם והקניטוהו ואמרו ירא ה' עליכם וישפוט. אף הוא הקפיד ואמר ומאז באתי אל פרעה כו' א"ל הק"בה אני כתבתי עליך שאתה ענו ואינך אלא מקפיד חייך היה לך לידע (שם) טוב אחרית דבר מראשיתו. טוב אחריתן של ישראל מראשיתן אשר נתתי להם במצרים. באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע בו שנאמר וידבר אלדים אל משה אמר לה הק"בה וכי מדת בשר ודם יש לי והלא מרחם אני שנאמר אני ה'. הנה שביארו היטב שכבר יצא משה מהשטה הראוי לו לא ח"ו שאבד שכלו שהרי אין הנבואה שורה על ההוללים רק שנעשק מההקדמות הטבעיות הקודמות בענינו הם דתן ואבירם אשר הצו על האלהים והמה אשר הקניטוהו ודחקוהו בראותו צרת עמו לדבר כן ולזה סדרו התשובה נפלאה מאד אני כתבתי עליך שאתה ענו ושכבר ציערת עצמך בדברים הללו וידעת עד היכן ידם מגעת כמו שהודעתיך בהנה. והנה עדין אתה מבחוץ. חייך הי' לך לידע כי המקום אשר אתה עומד עליו הוא עליון משימשך אחרית הדבר אל התחלותיו אם טוב ואם רע בדרך הענין הטבעי אבל כבר יהי' וימשך אחרית דבר טוב מהתחלו' קשות ורעות בלי ספק. תדע כי טוב אחריתן של ישראל ממה שיחייב אותו טבע ההתחלות שעשיתי להם במצרים כי הנה מהעוני והשעבוד ההוא ימשך להם טוב גדול ותשועת עולמים. וכבר הודיע ישעיהו עליו השלום הענין הזה עצמו בפ' האזינו ושמעו קולי וגו' הכל היום יחרוש החורש וכו' עד אומרו גם זאת מעם י"י צבאות יצאה וגו': (ישעיהו כ״ח:כ״ט) ירצה שעם היות שלא ימצא תכן המעשים האנושיים ושלמותן על ידי איזה פעולות שיזדמנו חמורות או קלות מאותן אשר זכר כמו שחשבו הסכלים רק בהתיחסם אל תכליותיהן קלות תהיינה או כבדות. אמר כי גם זאת ההשערה והכרחיותה מעם י"י צבאות יצאה ולא התמידה להיות עמו במחיצתו כי הוא הפליא עצה הגדיל תושיה במדרגה עצומה על אלו המנהגים הטבעיים וכל זה היה לו לידע למשה ועל נטותו ממנו הי' ראוי לפגוע בו כתלמיד השוכח תלמודו אלא שהגינה עליו מדת רחמים כי ראתה העושק אשר עשק אותו. והנה משה סבר וקביל הוא מה שאמרו חכמים ז"ל (ש"ר פ' כ"ג). נפת תטפנה שפתותיך כלה וגו' (שיר השירים ד׳:י״א). אמר משה לפני הק"בה בדבר שחטאתי אני מקלסך אני חטאתי באז שנאמר ומאז באתי אל פרעה וגו' ובאז אני משבחך אז ישיר משה וגומר (שמות ט״ו:א׳) והדברים נחמדים מאד שעקר השירה לשבח ולרומם אותו יתברך כי גאה גאה על כל המערכות הטבעיות עליות ותחתיות כמו שיתבאר שם בעזרת האל ואפשר שרמזו במלת אז היותו מורה על הזמן העבר. כי הוא מה שחטא משה בהמשכו אחר מה שנתקיים אצלו מאלו הענינים מאז בואו אל ההתחלות העיוניות במלאכ' הקטנה ההיא שאמרנו ואפשר שלזה אמרו חכמינו זכרונם לברכה (ב"ב י"ב.) חכם עדיף מנביא כי בשעה שהנביא מושפע מהנבואה הנה הוא יותר מחכם. אמנם בשעה שאינו מושפע ממנה אף חכמתו לא עמדה לו בשלמות כשאר החכמים כי העושק שנעשקה החכמה הטבעית בידו פעמים רבות ומה שלומד שלא לנהוג על פיה יהולל אותו בה ולא תתקיים בידו וטעם אחר נכתוב בפרה אדומה שער ע"ט ב"ה. והנה עם זה נשלם מה שרצינו אליו בזה השער הנכבד אשר בו נבא לבאר הספור בתחלת ענין נבואתו של משה אדוננו רבן של כל הנביאים והוא תחלת מקראי קודש זכר ליציאת מצרים אשר הוא היה הענין המיוחד אליו לפי גדלו ותעצומו כמו שאמר (דברים ל״ד:י״ב) לכל האותות והמופתים וגו' ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל. ומעתה נבא אל הביאור בזכרון הספקות ראשונה:
8
ט׳א אומרו ומשה היה רועה וגו' וינהג את הצאן וגו' וירא מלאך ה' וגו' כי למה יזכור דברים הללו שיורה כאלו היה הענין ממקרה להיותו נמצא שם ומה טעם אומרו הר האלהים חרבה מהיכן נתיחס ההר ההוא אליו יתברך עדין וכבר נתבאר קצת זה: ב באומרו מדוע לא יבער הסנה עם מה שקדם הפכו באומרו וירא והנה הסנה בוער באש. עם שכבר תקן אונקלוס בו מה שנודע: ג טעם של נעליך מעל רגליך וגו' וכן ביהושע. אלא שביהושע נזכר של נעלך בלשון יחיד: ד אומרו ראה ראיתי את עני עמי ואת צעקת' שמעתי וגו' ואח"כ חוזר ואומר ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ והרי הוא דבר מותר: ה למה היה משמיט משה עצמו משליחות זה באומרו מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא וגו'. והלא מראש שבטי ישראל הוא ולא נודעו שם אנשים גדולים ממנו כי כלם היו בעבודת פרך. כל שכן שכבר גדול בבית המלך ומי יודע אם לעת כזאת הגיע למלכות. מכל מקום לא היה לו לדחות תשועת ישראל: ו מאמר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם וגו' כי האות ראוי שיקדם אל המעשה. וכבר הופלגו בהתר ספק זה דברי הראשונים והאחרונים ז אומרו הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי אליהם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו וגו'. יראה באמת כי לא מחכמה ומוסר שאל על זה כי היה לו להמתין עד שישמע מה ידבר בו ואת הדברים אשר ישים בפיו על שליחותו. כי עדין לא אמר רק ועתה לכה ואשלחך אל פרעה וכו'. ואחר כשיאמר לו כה תאמר אל בני ישראל י"י אלהי אבותיכם אלהי אברהם ואלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם לא ישאר אצלו שאלה כלל. ולמה לא השיבו האל ית' כן שאמר לו אהיה אשר אהיה ומה טעם אומרו אח"כ כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם היה לו לומר מתחלה כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם. ולא עוד אלא שחזר לומר ויאמר עוד אלהים למשה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם אלדי אברהם וגו' שלחני אליכם זה שמי לעולם וגו': ח כי אחר שאמר לו כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם וגו' איך אמר לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה' אלהי אבותיכם נראה אלי וגו' היה לו לצוות לאוספם תחלה: ט בדבר השליחות שאמר נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר וגו' כי ודאי אינו דרך כבוד למעלה לעשות כן רק להוציאם ביד רמה מתחלה ועד סוף. וקשה עוד מזה אומרו ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב וכו'. והגנאי מפורסם כי מי כמוהו מורה דרך גנבות או קביוסטות. ועוד שאין עתה עת מעשה זה עד סוף כל המכות במקום אשר נאמר (שמות י״א:ב׳) דבר נא באזני העם וישאלו וגו'. גם מאמר ונצלתם את מצרים הוא לשון בלתי מבואר: יוד אומרו ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך שלא היה עדיין עת בשורה זו שהיתה עת ראשונה לשליחותו די במה שיאמר אח"כ בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים כו' ואני אחזק וגו' ומה טעם אומרו ולא ביד חזקה: יא אומרו והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי אחר שהודיעו השם יתברך ושמעו לקולך ובאת אתה וגו': יב אומרו והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון. והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה ולקחת וגו'. והלא לפי הנראה הראשונה נפלאת מהנשארות והוא ספק שנאמרו עליו ג"כ דברים הרבה. ועוד שכבר נאמר בראשונה למען יאמינו כי נראה אליך ה' ואם כן תו לא צריך: יג אומרו לא איש דברים אנכי וגו' כי אחר שכבר קבל עליו השליחות במה שאמר הנה אנכי בא אל בני ישראל וגו' מה אומר אליהם והוא השיב אותו דבר ושם האותות בידו על פי שאלותיו. הנה באמת יראה צד סרבנות. ואיבעית אימא עזות. וכל שכן במה שאמר בסוף שלח נא ביד תשלח: יד תשובת השם יתברך אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם וגומר כי היא עצמה עקר התלונה שידוע שיש בידו לעשות כרצונו ואינו עושה ומה חרי האף ההוא במשה אחר שלא דבר אתו אלא פיוסין: טו אומרו ויפגשהו ה' ויבקש המיתו על מה ועל מה והלא שלוחי מצוה אין נזוקין. ואם על עסקי מילת בנו עדין לא חלה עליו מצותו כיון שעודנו בדרך ומה רצה רבי יוסי באומרו (נדרים ל"א:) על שנתעסק במלון תחלה שהרי לא יתכן שימול אותו במלון ויצא לדרך קל וחומר מביתו ומה רצתה צפורה בשני מאמריה. ועוד למה נכנס מאמר בלכתך לשוב מצרימה וגו' בין המעשה הזה: טז מה רצה פרעה באומרו לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח אחר שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו הרי הם דברי מותר: וקשה עוד מזה מה שחזרו לומר לו אלהי העברים נקרא עלינו נלכה נא וגו' והרי אמר שלא ידעו ולא ישמע בקולו. ולא עוד אלא שאמרו פן יפגענו בדבר או בחרב. שאם כפשוטו מאי איכפת ליה. ואם לתקון רש"י ז"ל איננו ירא מפני אלהים: יז אומרו הן רבים עתה עם הארץ וגו' כי מפני היותם רבים סובלים הבטלה יותר כי ימהרו לעשות את אשר בטלוהו. ואם כדברי רש"י ז"ל שאומר שהפסד גדול הוא. עדיין יש לדקדק במלת עתה שתראה יתירה: יח למה לא הרבה אליהם פרעה את מתכונת הלבנים בפירוש כי ירד היום עמהם לדקדוקי עניות אם ינתן להם תבן מבית המלך או לא ואיך אמרו נוגשיו עתה לכו קחו לכם תבן מאשר תמצאו כי אין נגרע מעבודתכם דבר היא הנותנת שלא היה להם ללכת לקושש אחר שהסכום עליהם בשוה: יט בחלוף הנמצא בזכרון השוטרים בענין הזה פעם יזכרם בלשון שוטרים סתם ופעם שוטרי בני ישראל. ולא עוד אלא שאמר ויכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נוגשי פרעה וגו' כי היה ראוי שיזכור כן בפעם ראשונה שזכרם להודיע מי הם הנזכרים בכל הספור: כ באומרו נרפים הם על כן הם צועקים לאמר נלכה וגו' אדרבא מי שהוא יושב בשלוה והשקט אינו מתאוה לצאת משם ומה טעם ואל ישעו בדברי שקר דהכא שוא ושקר לאו כחדא נינהו. עוד איך קבלו זה הענין עליהם תחלה בסבר פנים ומי עור עיניהם שלא הביטו את אשר יהיה באחרונה מקוצר רוח ומעבודה קשה שיראה שהקיצו משנתם אחר שהוכו שוטריהם. ואחר שאמר להם המלך ועתה לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם ותוכן לבנים תתנו: כא צעקת משה ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך וגו' והלא נאמר לו מתחלה ואני ידעתי כי לא יתן אתכם וגו': כב מה טעם וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' ועוד איך אמר ושמי ה' לא נודעתי להם אם פרסום ההפך באומרו בין הבתרים אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים כי פירוש הראשונים גם פירוש רש"י ז"ל לא יצאו ידי חובת יישוב הכתובים וקשרן בזה אחר זה כמו שהוא נראה מתוכן. ובפי' תוכן כוונת רש"י ז"ל במה שהקשה להם ומה רצה באומרו ואם תאמר לא הודיעו שכך שמו וגו': כג באומרו לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי וכו' והצלתי וכו' וגאלתי וכו' ולקחתי וכו' כי איך נמשכו כל אלו העניינים מהקודם כמו שיתחייב ממלת לכן: כד שאחר שנאמר ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה איך אמר משה הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה הרי יש עליו תשובה שכן פרעה אין לו קוצר רוח וגו': כה למה יזכור יחס שלשת השבטים הראשונים לכאן שאם לכבוד משה יספיק בשיזכור יחס לוי לבד גם הזכירו שני חיי לוי קהת ועמרם ולא זולתם. ודברי המדרש ידועים (פסיקת' גדולה הובא ברש"י ישן פ' זה). כו אומרו הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' וגו' הם המדברים וגו' הוא משה ואהרן כי לפי הפשט הם דברי מותר וחז"ל אמרו (ב"ר פ' א') להשוותן במעלתן. אלו הן הספקות אשר ראינו לזכרם בזה החלק מהספור ומעתה נבוא אל הביאור:
9
י׳ומשה היה רועה וגו'. (א) כבר כתבנו טעם רעיה זו ושענין הנהגת הצאן אחר המדבר הוא מליצה שלימה להנהגת הכחות הטבעיות החיוניות אחר הכח הדברי אשר כל זה הוא הדרכה ישרה לעלות אל הר האלהים בנקיון כפים ובר לבב המעלה לרוח הקדש ואל הנבואה כמו שנסמך וירא מלאך ה' אליו וגו'. אמנם על היות תחלה הראותו בלבת אש מתוך הסנה כבר נאמרו דברים רבים במדרש חז"ל (ש"ר פ' ב') ויש אומרים רמז לעמו אנכי בצרה. ויש (שם) להבטיח למשה שלא ינזק בשליחות ההוא כמו שהסנה איננו אכל בלב אש הנאחזת בו. ויש אומרים דברים אחרים ואלו ואלו דברים צודקים. והקרוב לדרך הפשט כפי הענין הוא כי בא להגיע אל המדרגה העליונה האלהית שהוא העליה אל הגדולה שאמרו רז"ל במאמר אשר ביארנוהו. ולזה נתראה אליו ענין מבהיל שיפלא מאד עליו כמ"ש אסורה נא ואראה המראה הגדול הזה וגו'. ויודע לו ע"י כן כי יש הנה הנהגה עליונה נפלאה על אותה שגדל עליה מנעוריו כי זה מה שחוייבה לו ידיעתו מצד שהוא נביא כי הנבואה עצמה היא מהמין ההוא כמו שאמרנו. ויותר יתכן מצד השליחות ההוא המוכן לפניו כמו שבא ויבא עוד ביאורו. ולזה אמר וירא והנה הסנה בוער באש וגו' כי נראה לו בזה שבהנהגה ההיא העליונה אין שום כח אל ההקדמה המונחת מחכמת הטבע המחייבת הנמשך מאמות הקודם ותבטל הקודם מסתירת הנמשך לפי שכבר ראה הסנה בוער באש ולא נמשך אליו האכול המחוייב בדרך הטבע: והנה אז נכנס בלבו ספק גדול שלא ידע אם נתאמת מציאות הקודם והוא היות שם אש ממש טבעי. ויהיה הפלא מה שלא נמשך ההתאכלות: או אם היה הבלתי התאכלות טבעי והיה הפלא במהות הקוד'. רצונו שהיה נראה שהוא בוער באש ואינו כן על דרך האמת כי חקירה זו מחוייבת אליו לעמוד על אמתת המעמד שהיה בו: (ב) והנה על העיון הראשון אמר ויר' והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל. אמנם על הספק השני אמר אסורה נא ואראה המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה ירצה אם הנמשך איננו כנגד הטבע ודאי המראה הזאת הוא ענין גדול ממה שחשבתי וראוי להשתדל לדעת מדוע לא יבער הסנה כלומר מה הוא זה שנראה אש בוער ואיננו כן רק מראה גדולה ממנו: והנה לפי שהחלוק וההפרדה על זה האופן בחקירה הוא מה שמגיע החוקר אל אמיתת עיוניו ולמעט יתקרב אל האמת מזולתו אמר וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה להודיע לו ענין המראה ההוא. והנכון כי לפי שכבר הגיעה לו זאת הידיעה רצוני מהכזבת אלו ההשגות הטבעיות כאשר הוא שם אלא שהוא משתדל להתקרב עוד לדעת מהות המראה הגדול ההוא כמו שאמר אסורה נא ואראה המראה הגדול הזה והעיון או ההשגה ההיא היתה נמנעת לו אז. לזה נאמר וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים והיא מידת הדין המשערת הדין והמשפט הראוי לכל אדם. ויאמר משה משה כלומר כי משה צריך שישאר משה בחוקו ושעת' אין עת ליקרב הלום לראות ושאז אין הכונה רק להודיע שצריך שישלוף נעליו מעל רגליו (ג) והוא משל נמרץ למה שרצהו שם לפי מה שאמרנו. וזה כי המנהג הטבעי הוא לעשות המנעל כפי מדת הרגל לא הרגל לפי המנעל ומשל הוא בפי התלמוד (קידושין מ"ט.) מסאנה דרב מכרעה לא בעינן והוא כנוי נכבד לכל הענינים הטבעיים שמנהגם שימשכו המסובבים אחר טבע הסבות ומדתן לא שימצאו הסבות לפי טבע המסובבים. ולפי שבזאת ההנהגה העליונ' על הרוב יתהוו ויתחדשו הסבות הקרובות לצורך המסובבים ולא יקווה בה אל שימשכו המסובבים מהסבות הטבעיות הקדומות כמו שיבא קצת זה בדבר האותות. לזה אמר לו של נעליך מעל רגליך כי המקום וגו' כלומר צא מאצטגנינותיך והעתק מדעותך במה שתחשוב שחוייב להיות המנעלים שהם המסובבים למדת הרגלים שהם הסבות כי המקום והמדרגה אשר אתה עומד שם עכשו אדמת קדש הוא משידרכו שם בנעלים אבל שם יעשו ויתחדשו הסבות בעבור המסובבים כמו שאמרנו: והנה להיות הדברים האלו ביד משה תמיד לשני עניינים. אם לצורך נצחון האויבים כמו שהיה לו בפרעה ובמצרים ובמלחמו' סיחון ועוג וזולתם. ואם בפרנסת העם אשר ברגליו שכל ימי היותם לפניו נתפרנסו שלא על המנהג הטבעי כמו שזכר שני העניינים האלה בסוף פרשת הברית השני. אמר (דברים כ״ט:א׳) אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים וגו' המסות הגדולות וגו' וסמיך ליה ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שלמותיכם מעליכם וגו' לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם וגו' לזה אמר לו שישלוף שני הנעלים מעל שתי רגליו לרמוז אל שני מיני עניינים אלו. (ג) אמנם ביהושע שלא נשתמש בזה הענין רק בענין נצחון המלחמות נאמר לו (יהושע ה׳:ט״ו) של נעלך מעל רגליך לשון יחיד. וזה מה שנרמז אליו ברמז מבואר בענין הסנה כי האש השמיימי ההוא עם היותו חזק מן האש היסודי כמו שנר' מענין הקרבנות וממעשה גדעון ואליהו ז"ל הנה לא נאכל בו הסנה כמו שחוייב מטבעו וכ"ש בזולתו והוא ענין נכבד מאד: ואם לענין הבטחתו שלא ינזק בשליחותו היה המאמר הזה ג"כ נכון מאד וזה שנעילת המנעלי' בכלל כל המלבושים והתקונים הנה הם עניינים הכרחיים עשאום האנשים להגין עליהם מהנזקים המזומנים להם פן תגוף באבן רגלם או פן יקבלו נזק הקור או החום המחויבים להם מצד חמרם. אמנם השרידים הנגשים אל ה' אינן צריכין לדבר מזה כי תורתם ושלמות צורתם משמרתם כמו שאמרו עליו (תהילים צ״א:י״א-י״ב) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. על כפים ישאונך פן תגוף באבן רגליך על שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין. שאין ערוד ממית וגו'. (ברכות ל"ג.) ולזה רמז אליו על תורת השמירה הכוללת במשל הנכבד הזה לומר של נעליך מעל רגליך כי המקו' אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. והקדושי' אשר בארץ אינ' נזוקים בה רגליהם ואינם צריכים שמור וכן בכל הנזקים כי הם כמלאכי עליון. ולזה הרמז אמרו ז"ל (פר"א פ' מ"ו) שישראל הם יחפי רגל ביום הכפורים כמלאכי השרת: ויאמר אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. הודיעו כי הוא יתברך אשר נתפרסמה ידיעתו לו מפי אביו וזולתו המזכירים אותו בשם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב הוא הנראה אליו שם בתכונת המראה ההיא. והוא טעם מה שאמר לו אל תקרב הלום. ולזה ויסתר משה פניו מראות במראה הגדול ההוא כאשר אמר כי ירא מהביט אל האלהים. וכן ביעקב נאמר (בראשית כ״ח:ט״ז-י״ז) אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי ויירא וגו': ויאמר ראה ראיתי וגו' וארד להצילו וגו' ועתה הנה צעקת וגו'. הודיעו מעלת ההשגה ההיא הנפלאה כי לא לבד היתה הגעת שלמות בעצמותו כי אם שג"כ ישפע משם חסד ורב טוב לבית ישראל אשר הם בכור הגלות העצום הצריכים אל נביא כמוהו להצלתם: (ד) ואמר כי עד עתה ראה ראה את עני עמו אשר במצרים אשר לא לכבוד היה לו מעמדם לשם מצד מה שהם עמו. וגם שכבר שמע את צעקתם אשר הם צועקים מפני נוגשיהם מצד שהוא יודע את מכאובם כי אין כל דבר נעלם ממנו לא מצד מה שהיו נותנין לב לצעוק אליו להצילם מידם. ומטעם זה כבר נתתי את לבי וארד בדעתי להצילו מיד מצרים ולהעלותו לעתיד מהשעבוד הצר והמצוק ההוא אל ארץ טובה וכו'. אמנם עתה מקרוב עלתה צעקתם לפני לאמר קומה והושיענו כמו שאמר ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה כמו שפירשנו שם וגם ראיתי את הלחץ אשר עתה מחדש לוחצים אותם כמו שאמרת ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם וגו' לזה ועתה מיד אשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים כי מה אוחיל עוד. אמנם מהעליה אל ארצם שזכר לא אמר לו דבר כי ידוע וגלוי לפניו את אשר יהיה באחרונה: (ה) מי אנכי כי אלך אל פרעה וגו' לפי שכבר יצא משה ברוח לפני פרעה אשר בקש להרגו ועתה הוא שולחו אליו היתה תשובתו נכונה לשאל לו מי אנכי כי אלך אל פרעה על דרך מה זה בידך כלומר כמדומה שאתה מתנכר בי ואינך יודע שאנכי מוכתב למלכות. והרי זה דוגמת מאמר שמואל (ש"א כ"ז) ואיך אלך ושמע שאול והרגני: ובמדרש (ש"ר פרש' ג') אמר לפניו רבון העולמים היאך אני יכול ליכנס מי יכנס למקום לסטים למקום הורגי נפשות הוי מי אנכי כי אלך וגו' וכי אוציא וגו'. ירצה ועוד מה טעם יש בהוצאה ממצרים לבד אחר שאין אתה מזכיר לי העליה אל ארצם הנה שחשש השלם אל מה שהיה. ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כו' השיבו על ראשון ראשון. ואמר לא תירא ולא תחת מן פרעה ומהמבקשים את נפשך מקרובי המת ומגואלי דמו כי אתך אנכי להצילך מהם: (ו) וזאת ההצלה שתראה בעיניך טרם בואך שם תהיה לך לאות כי אנכי שלחתיך ותצליח את דרכיך והוא הדבר אשר אמר לו במדין בדרך בשורה לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך שכבר נגפם ה' ומתו כל קרובי המת ומיודעיו ואין דורש ואין מבקש והמלך הראשון כבר מת. וכבר כתבנו בשער הקודם כי בשורה זו היתה סבת קראו הבן השני אליעזר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה מה שלא יכול לומר כך על בן הראשון. אמנם על מה שאמרת כי מה צורך ההוצאה מבלי זכרון העליה תדע כי בהוציאך את העם הזה ממצרים אתה והם תעבדון את האלהים על ההר הזה ואמר כן על קבלת התורה ומעש' המשכן וסדר הדגלים ויתר העניינים אשר על כלם אמר לסוף (דברים א׳:ו׳) רב לכם שבת בהר הזה לפי מדרש חכמינו ז"ל. (ספרי דברים שם) והפי' הזה הוא נכון מאד בעיני. ובעל הטעמים הכריחו בשהטעים שלחתוך באתנח. אמנם מה שתהיה זאת תשובה אל היותם בלתי הגונים אל ההוצאה כדרך הראשונים ז"ל כבר כתבנוהו בתחלת פירש פרשת ואלה שמות עיין עליו כי הוא נכון מאד ותרוייהו איתנהו: (ו) ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא וגו'. כמדומה לי שכשראה משה שקיים לו האל יתברך בתשובתו מה שחשש מענין העליה ולפחות שלא הבטיחו עליה נתחזק אצלו החשש ההוא מאד. וחשב כי הוא יוציאם ממצרים ותכף ומיד יבא אחר ויעלם אל ארצם וכבר יגיע לו מזה חסרון גדול. ולזה היה מעורר שאלות וטענות רבות כננד השליחות הזה ושישלח מיד אותו שעתיד לשלח לצורך העליה והיה הכל דרך פיוס והרצאה שיודה הוא יתברך על השליחות כלו והוא ענין זריזות וחריצות אל המעלות האלהיות כמו שכתבנו אצל הבכורה שער כ"ד. אמנם הוא יתברך נהגו על פי דרכו כמו שיבא עד דסבר וקביל: (ז) הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי וגו' לפי שכשנגלה עליו אמר לו אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק וגו' ולא הזכיר לו שם המיוחד מצא מקום לטעון ולשאל שמא לא הרשהו להשתמש בו בענין השליחות והוא אומרו אנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי אליהם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם ולא אזכר המשלח בשמו המיוחך המסור להם ואמרו לי מה שמו הידוע להם והשגור בפיהם מה אומר אליהם הרי מכאן מודעא רבא לשליחות. ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה הרב המורה כתב בפ' ס"ב חלק א' כי משה כששמע ששלחו אל בני ישראל אמר שיתכן שישאלוהו תחלה הוא שיאמת להם מציאות האל תחלה ואח"כ יהיה להם אפשר להאמין בשליחותו. ולזה הודיע לו סוד אמתת מציאותו במאמר הקצר הזה אשר הוא כולל התואר והמתואר במלה אחת בעצמה עם אות הקשר אהיה אשר אהיה המתואר שהוא התואר בעצמו. והכונה הנמצא אשר הוא נמצא כלומר שהוא נמצא ולא במציאות והוא תכלית מה שנתבאר מאמתת מציאותו ית' על ידי כל החקירות כלן. ולזה אמר שיאמר כן לזקנים שקנו חכמה ביניהם והם אשר ישמעו לקולו ויאמינו שליחותו והשיב משה כי אף על פי שיקבלו ממנו אמתת מציאותו עדין צריך אמות שהוא שלוחו כו' כמו שנתבאר שם: ואני לא ראיתי טעם על זה הענין במקום הזה כי איך יתכן שהיו זקני ישראל וחכמיהם משוללים מהידיעה הזאת ואף כי יהיו משוללים ממנה מה יוסף ומה יתן יופי המליצה הזאת וקצורה אמות בענין זולת המאמר לבד אלא אם נאמר שהיה לו ללמדם כל המופתים הפילוסופיים ההם אשר מכלם יתבאר זה הכלל הנפלא. ולכן אני אומר שהנכון הוא מה שימשך ביאורו לפי דרכנו והוא כי לפי שמשה היה מבקש שישנה השם דבורו במה שלא היה מצוהו על העליה אל הארץ בעלת שאלת שמו כמו שאמרנו היתה תשובתו כי כמו הוא אהיה אשר אהיה ירצה הקיים בעצמותו ונאמן במאמרו ובלתי משתנה בדבורו כלומר אל תוסף דבר על זה ושכה יאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם כלומר שלא יוסיף על דבריו הראשונים כי בהויתו יהיה אצלם: (י) ויאמר עוד אלהים אל משה הוסיף עוד על תשובת שאלת שמו ואמר אני לא מנעתיך מהזכיר השם כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם. אמנם יפה דקדקת שצריך שתדע שיש בהזכרת השם דבר סתרי שאין כח לשום בריה לעמוד עליו. והוא מה שיורה זה השם על אמתת המהות בענין הגדרים כנגדרים או התוארים כמתוארים כי זו היא הוראת השם המפורש על פי עומק סודו המופלא אשר עליו דקדקו חכמינו ז"ל (פסחים נ'.) זה שמי לעולם לעלם כתיב אמנם מה שנתן להשתמש בזה השם הוא בענין השמות הנפרדים המורים על המציאות לבד כלומר כראובן ושמעון יהיו לי. ועליו אמר וזה זכרי לדור דור: והנה אחר שנשלם ענין זאת השאלה הראשונ' נעתק לדבר אליו מעצם השליחות. ואמר לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם יי' אלהי אבותיכם נראה אלי וכו' ועתה ראה כי הקפיד האל יתברך להישירו בעצה נכונה מאד והוא במה שבדברים הראשונים אמר שיאמר להם שלחני אליכם כמו שיצא מפיו. הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם וגו' שלחני אליכם וגו' לפי שהמאמר הזה הוא לשון משותף יסבול שיאמר על דרך הנעת הסבות וגלגולם כמו (בראשית מ"ד) וישלחני אלהים לפניכם (שם) למחיה שלחני אלהים (ש"ח כ"ה) ברוך יי' אלהי ישראל אשר שלחך היום וגו' והדומים כמו שכתב הרב המורה פרק מ"ח חלק ב' ועם זה לא יפקפקו המוניהם על שליחותו כמו שיפקפקו אם יאמר להם יי' אלהיכם נראה אלי כי ענין הראות האל יתברך אל האנשים לדבר עמהם היה זר וקשה או נמנע בעיניהם ומעמד הר סיני יוכיח שנאמר בו (שמות י״ט:ט׳) הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם והם אמרו בסוף הענין (דברים כ"ה) היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. ולפי זה אם יראו שיכנה עצמו לנביא בלשון מבואר יאמרו אעקרא דדינא פירכא וסדר בפיו הלשון ההוא המשותף שיובן ממנו שמהשם יתברך היתה נסבה בואו הנה ויקבלו ממנו ולא ירחיקו מאמרו: (ח) אמנם שיאסף הזקנים אשר בשער שקנו חכמה ויראה ודעת אלהים וקבלו מאבותיהם הקדושים אמתת מציאות זה השפע הנפלא על האיש ההגון. ובעבור הענין הראוי ושיאמר להם בפירוש יי' אלהי אבותיכם נראה אלי אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב לאמר פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים ואומר אעלה אתכם מארץ מצרים אל ארץ הכנעני וגומר ושמעו לקולך בי הם לא ירחיקו אפשרות זה אבל יגזרו על אמתתו. וכבר ידמה זה למה שדקדק עליו במעמד הר סיני באומרו (שמות שם) כה תאמר אל בית יעקב ותגד לבני ישראל כמו שאבאר שם בעזרת השם: (יא) ולזה היתה סוף תשובתו והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי כי יאמרו לא נראה אליך יי' שהרי הזקנים ידעו שהנבואה היא אפשרית בראויים לה אבל במה יודע להם שאני ראוי אליה. ולזה מלא בידו האותות כמו שיבא והוא פירוש מפואר: ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו וגומר. לפי שחזר בשליחות לומר ואומר אעלה אתכם מארץ מצרים אל ארץ הכנעני וגו'. אמר אמנם ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו יי' אלהי העברים נקרא עלינו נלכה נא דרך שלשת ימים וכו' כלומר כי על זה הפקדתיך שליח לשעה ולא זולת: (ט) ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים וגו' ואני ידעתי וגו' ושלחתי את ידי וגו' ונתתי את חן העם וגו' זאת היתה עצה עמוקה אלהית להראות לכל חוזק לבו וקושי ערפו של פרעה הידוע אליו אשר עליו יצדקו משפטי השם יתב' ומכותיו הנאמנים אשר ישלח בו ובעמו והוא כאשר צוה שלא יבקשו ממנו רק שירפה מהם כעשרה ימים ללכת שלשת ימים במדבר לזבוח לאלהיהם ומסתמא יובן מדבריהם שאחר ישובו ועם כל זה לא ישמע וכ"ש אם יאמרו לו לשלחם כלה: (י) וזה אומרו ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך כי ידעתי את מריו ואת ערפו הקשה: (י) ולא ביד חזקה. ירצה וכ"ש שלא יתן אתכם להלוך אם תשאלו ממנו ביד חזקה ובזרוע רמה לשלוח אתכם קוממיות. וכבר יהיה האשם המושב אליו על סירובו על זה האופן מהשאלה גדול מאוד ממה שיהיה על האופן השני. אמנם ושלחתי ידי והכתי את מצרים בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו. ואחרי כן ישלח אתכם שלוח ופטור גמור. וכל זה להודיע כי לא לחולשת השליחות ולא לחסרון כח המשלח אמר זה רק להראות כחו וגבורתו עם יושר משפטו כי האיש הקשה והעריץ אשר מתחלה ישאלו ממנו רפיון ימים אחדים ולא יאבה שמוע לסוף ישלחם כלה גרש יגרש ולא שוה לו: ויתד תהיה לך על אזניך לבלתי שמוע דבר ממה שכתב הרלב"ג ז"ל בזה ובכל כיוצא בזה אם בספורי השליחות הזה ואם בזולתם בכל מה שיקיים כי בחירת האנשים בכל מעשהם והעניינים הנמשכים להם על צד בחירתם איפשר שיהיו זולת מה שידע האל ית' חלילה ממנו. ולפי שכבר ביארנו סותרו אצל ארדה נא ואראה וגו' שער י"ט גם דברנו בענין הידיעה האלהית הכוללת והפרטית מה שבידינו בשער כ"א אצל העקידה שהם מקומות מיוחדים לזה לא אחוש לדבר בו בכל מקום ומקום ויספיק זכרון זה: (ט) ונתתי את חן העם וגו'. למה שהוא מבואר כי על דרך השאלה הזאת שראתה חכמתו לסבה החזקה שקדמה ימשך להם הפסד גדול מפורסם. והוא כי כשילכו מעמהם על מנת לחזור עד עשרה ימים איך יוציאו עמהם את ממונם ונכסיהם וכלי בתיהם הרי הם מוכרחים לעזוב את כל רכושיהם ואהליהם כאשר המה. לזה אמר שלתקון זה יתן את חן העם בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם ושאלה אשה וגו' כי הכלים היקרים ההם אשר לכסף לכסף ואשר לזהב לזהב והשמלות החשובות אשר ישאלום להתקשט בהם לפני אלהיהם שיהיו קלי המשא יהיו לכם שכר חלף כלי בתיכם הכבדים אשר תעזבו לאותם השכנים או שאתם גרי בתיהם לזה אמר ונצלתם את מצרים שכבר יהיה לכם זה התנצלות גדולה לפני כל מי שיגנה מעשה זה לפי שכבר עזבתם אצלם כל נכסיכם, או שירצה כיון שישאילום לכם בלב טוב ועין יפה לא תחושו על חיוב החזרה כי לא ימשכו הענינים ביניכם באופן שתתביישו עליהם כי כאשר ראיתם את מצרים עכשיו לא תוסיפו וגו'. ואין התנצלות גדולה מזה: (ט) והנה עתה לא עת המעשה היא אך יודיעם הענין כדי שלא יקשה עליהם אופן השאלה שאמר ולזה בשעת מעשה אמר דבר נא באזני העם וישאלו וגו' כי הגיעה שעה. ותכלול עצה זו כוונה אחרת והוא שכבר יתעוררו לצאת אחריהם בשביל ממונם ויבאו למקום דינם כמו שיבא עוד. ויען משה ויאמר והן לא יאמינו וגו'. כבר פירשתיו: ויאמר אליו ה' מזה בידך וגו' והיה אם לא יאמינו וגו' לפי שכבר שם ענין הכרתו עם הזקנים שאמר שאף על פי שהם יודו במציאות הנבואה הנה יספקו בנבואתו כמו שאמרנו. לזה נתן בידו שלשת המופתים האלו והיו לאותות נאמנות לעיני בחינת' היודעים והמכירים באות, ענין המנהג הטבעי ומשיגים עד היכן ידו מגעת ולא יתפשו ברשת ההמוניים המשתוממים לעצירת המים בעציץ הנקוב וכדומה מהעניינים המחויבים אצל הטבע ולא יפלא בעיניהם שדודו המוחלט אם לא יהיה בענין זר ונפלא מאד כמו שהקדמנו בדברים אשר בשער. (יב) ולזה כבר היו להם אלו האותות בטוב הבחינה, זו נפלאה מזו כמו שיתבאר. וזה שהדבר אשר יאמר עליו שהוא נסיי הוא באחד מג' פנים. אם שיהיה נמנע אצל הטבע בשום צד כמו שיהיה ההפך הברזל גזת צמר או אפרוח וכיוצא. או שיהיה נמנע אצל הטבע בזמן מה אבל אינו נמנע בהחלט. דרך משל ההפך קב חטים אל אפרוח שהוא נמנע אצלו בעתה אבל הוא אפשר שיהיו החטים מאכל לעוף השמים ותתהוה מהם הטפה הזרעית ויוליד ביצה וממנה אפרוח. או שיהיה הנס מורכב משני העניינים יחד כהתהוות מביצת תרנגול חצי תרנגול חצי צפרדע שהוא נמנע מצד כללותו שכבר נתבאר בחכמה הטבעית שלא כל דבר שיזדמן יתהוה מאי זה דבר שיזדמן. אמנם כבר יפול בזה צד אפשרות מצד קצתו: והנה הוא מבואר כי אות המטה שנהפך לנחש הוא מהמין השני כי המטה כשיותך אל העפר ונחש עפר לחמו כבר איפשר שיהפך זה לזה באורך הזמן, ויהיה הנס בו ההפך לו בזולת זה הזמן: והמופת השני הוא מבואר שהוא מהמין הג' והוא שימצא האדם בריא וחולה בזמן אחד כי בדרך הטבע אי אפשר להיות יד האדם מצורעת רק שיהיה הוא עצמו מצורע והוא ההמצא בו הפסד הכח המשנה בכלל. ואם שיוכר זה בקצת חלקיו וראשי איבריו לא יאמר לפי זה שידו או רגלו או חוטמו מצורעת והוא בריא כי היות כחו בריא ושלם בכל פעולותיו ואבר אחד מצורע זה יהיה כמו חצי תרנגול חצי צפרדע ויהיה נמנע אצל הטבע יותר מהראשון אצל חכמים המתבוננים בסודות הטבעים אמנם לפי שכבר אפשר שתפיל הצרעת ביד בצד מהצדדים כמו שאמרנו. בא האות הג' אשר הוא מהמין האחד שהוא נמנע ליעשות בשום צד ובשום זמן כי ההפך היסוד הפשוט לדם הוא כמו ההפך הברזל אפרוח או חתיכת בגד או ספר וכיוצא שאף בגוף האדם לא יוקחו המים למזון כי אם להעביר המאכל במעברים הצרים כי היסוד הפשוט א"א ליהפך אל מזון וכ"ש שיהיה מיטב הליחות שבניזון וכ"ש חוצה לו שהוא שוה לשיעשה מהאבן לב הב"ח או כבד או מוח וכיוצא נפרדים מכלל הגוף שהוא בתכלית הנמנעות. וכבר יצדקו מאד בעיני היודעים. דברי השם שאמר והיה אם לא יאמינו וגו' והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות וכו': ואפשר שכבר יוקחו האותות האלה לפי פרסומם אצל ההמון אלא שתבוא הוראתם על שלשה ענינים נפרדים אשר כללם מאמר שליחותו באומרו ה' אלהי אבותיכם נראה אלי לאמר פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים שהרי יש לו לאמת שלשה ענינים. הא' שהש"י הוא הנראה אליו. והב' שהעם ההוא נמסר לפקידה. והג' שירצה הש"י לפקוד על המצריים על העול והחמס העשוי להם שם. והנה עם שהוא ע"ה לא ספק אלא בעצמו באומרו והן לא יאמינו לי וגו' כי יאמרו לא נראה אליך ה' הנה הוא ית' נתן לו האותות על שלשת הענינים. וכבר קרה לו כמו זה הענין במאמר (שם) הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם וגו' כמו שיתבאר שם ב"ה. והנה על זה האופן אין מן הצורך שיוקחו זאת נפלאה מזו אבל איך שיהיו מענין יוצא מהקש הטבעי תהיה כל אחת הוראה על ענינה. וזה שמעשה הנחש יהיה ראיה אצלם שהוא נביא ה' הנראה אליו כי מי אלוה מבלעדיו בורא נפשות בפגרים מתים כמו רגע. אמנם האות הב' יורה כי פקד ה' עמו ומחץ מכתו ירפא כמו שירפא היד המצורעת. וכמ"ש (דברים ל״ב:ל״ט) ראו עתה כי אני אני הוא אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא. אמנם האות הג' מה שיורה שיפקוד ה' על המצריים ועל אלהיהם אשר הם בוטחים בו להשחית מימיהם ומעתה יתנו הדין על העשוי להם שם בלי ספק: ותהיה הכוונה באומרו והיה אם לא יאמינו וגו' לומר אם לא יאמינו אליך לקול האות הראשון בכל עסקי השליחות כי יערערו ויאמרו הרי שנתברר לנו כי נראה אליך ה' אבל לא יאמינו שהם יהיו ראויין ומזומנים לגאולה כמו שיחוייב מאומרך פקד פקדתי אתכם. ולזה כשתעשה השניה יאמינו זה: והיה אם לא יגמרו האמונה גם בשני האותות האלה שיפקפקו ויאמרו כבר איפשר שאתה נביא הש"י ושאנו ראויין לגאולה אבל עדין לא נדע אמות מה שאמרת שיקח הש"י נקמתנו ממנו כי הוא מלך עצום וחזק מאד לזה ולקחת ממימי היאור שהוא אות ומופת שקשתה יד האל ת' עליו ועל אלהיו. ועם זה תאמת כל חלקי המאמרים האלה והוא נכון בעיני בדרך הפרסום: ואיפשר שכבר יהיו בלב המוניהם ספקות אחרים אם מצד עצמם. ואם מצד עוצם מלכם ועמו ועבדיו שכבר יועילו למו בבחינתם בשיהיו שוות. ולא עוד אלא שתהיה הכוונה להראות להם קלות הענין ההוא וקירובו מצד היכולת האלהי עד שיהיה האות השני קל מהראשון. והשלישי קל משניהם כמו שיראה מהפרסום ואין להאריך באלו הענינים כי הם דברים נמסרים אל לב כל מעיין. ואשר כתבתי הוא מה שיספיק בזה לפי הכוונה: והיה כל זה מהחסד האלהי לזכותם לישועה בזכות האמונה והבטתין על דרך שאמר יהושפט (ד"ה ב' כ') שמעוני יהודה ויושבי ירושלם האמינו בה' אלהיכם ותאמנו האמינו בנביאיו והצליחו וכמו שאמר אח"כ ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו. הנה שפירש הכתוב הנז' העניינים שאמרנו ועל כלם הודו והמליכו: (יג) ויאמר משה בי אדני לא איש דברים אנכי וגו', אחר שהודיע לו האל ית' את כל זאת כמ"ש לו ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וגומר ושלחתי את ידי וגומר נראה כי המלאכה לא ליום אחד היא ולא לשנים אבל שתמשך לזמן הרבה בוא יבוא לפני פרעה וגדולי שריו חכמיו ויועציו פעמים רבות בדרך הנצוח. ולא עוד אלא שאפילו לבני ישראל אשר בא להושיע אותם הוצרך להרבות אותות ומופתים למען יאמינו בצירוף התלונה הראשונה שאמרנו שהיתה בלבו מצא עלה מצד כובד לשונו להשמט. ואמר בי אדוני לא איש דברים אנכי לעשות את כל המעשים האלה על האופן הנפלא הזה. ואמר גם מתמול משלשום לומר שלא חדש עכשו טענת ששתק ממנה מתחלה עם היותו יכול לטעון אותה שזה יהיה עזות גדולה אבל שהוא כבר ידע בכובד לשונו למן היום הראשון אלא שהוא לא יחשב עד הנה שהיה זה מזיק לו בשליחותו: (יד) ויאמר אליו ה' מי שם פה לאדם או מי ישום וגו' ירצה אם תשער שישים פה לאדם זולתי הוא אשר מנע ממך צחות הלשון ולא ידעתי או שיהיה זולתי המשים האלמות והחרשות והוא אשר האלים אותך ולא ממני. היה לך להודיעני ולבקש ממני אתקן את אשר עותו שום אחד מהם כדי שלא יתקלקל השליחות. אמנם אם שמת לבך כי אני אני הוא השם פה לאדם ושמתיו לך על זה האופן וגם אני הוא השם אלם או חרש ורציתי שיהיה בך זה החלק מהאלמות ועם כל זה אני בוחר בך לעשות שליחותי. היה לך לסמוך עלי כי ידעתי אשר אני עושה. ואם יתקלקל עסק השליחות ע"י זה לא עליך תלונתי כי אם עלי: ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך וגו' ירצה אין אני מתקן כובד פיך ומילול לשונך כדי שיודע לכל כי אנכי תמיד עם פיך ומורה אותך את אשר תדבר בכל עת הצורך כי לא על יופי דבורך וצחות לשונך אתה בוטח: ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח לפי שאין במשמעות אומרו אנכי אהיה עם פיך שילך עמו שם כאשר ילך איש עם רעהו. רק שישלח עמו מי שימלא את חסרונו כמו שהיה הענין באומרו וארד להצילו מיד מצרים כי אמר לו ועתה לך ואשלחך אל פרעה והוציא וגו' וכבר יהיה זה ע"י אחד הנביאים השלמים בכלי הדבור. ולכאורה ירצה שלא לכבוד יהיה לו להיותו טפל אצל זולתו. אמר בי אדני שלח נא ביד תשלח ירצה שלח נא השליחות כלו ביד אותו שתשלח להלין בעדי ולמה אהיה עליו למשא ויש במשמ' דבריו ג"כ שישלח נא ביד אותו השליח שעתיד להעלות' לארץ הנרמז מתוך דבריהם כמו שאמרנו. ולזה הענין לדעתי הי' עקר מה שיוסב אליו מה שנ' ויחר אף ה' במשה כי הקפיד עליו על דקדוקו יותר על זה הענין. מצורף למה שכלל בדבריו מהתפיסה על דבריו יתב'. אמנם לענין השליחות אמר לו הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגו' ודברת אליו וגו' ודבר הוא לך וגו'. ירצה עם שכבר היטבת לראות שכוונתי לשלוח עמך איש יודע דבר ונבון לחש מ"מ היה לך להתערב עלי שלא נקל בכבודך בדבר השליחות. ובאמת אין עיני ולבי לזה רק על אהרן אחיך הלוי כי ידעתי דבר ידבר הוא. וגם הנה הוא יוצא לקראתך ואפילו בביאה ראשונה לא תהי' אתה לבדך וראך ושמח בלבו שלא ירע בעיניו גדולתך וגם אותו לא אשימנו לנביא כמוך ושוה אליך כי אתה תהיה המדב' אליו בשמי והמשים את הדברים בפיו. ומה שאמרתי לך ואנכי אהיה עם פיך והורתיך וגו' דבר גדול מזה אכלול בו אשר תצטרכו אותו גם שניכ' כי אנכי אהיה עם פיך ועם פיהו והוריתיך את אשר תעשון סוף דבר עקר השליחות כלו תלוי עליך כי הוא אשר ידבר לך אל העם כלומר בשליחותיך והיה אם הוא יהיה לך לפה אתה תהיה לאלהים המשלח נביאו או שלוחו למי שירצה: ואת המטה הזה וגו' ירצה ובהיות מטה האלהים בידך אשר תעשה בו את האותות הנה הדבר נכר שאתה הוא עקר השליחות בלי ספק:
10
י״אובמדרש (ש"ר פ' ז') הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר (איוב ל"ג). ג' פעמים ממתין הב"ה את האדם שאם עשה תשובה מוטב. ואם לאו הוא מגלגל עליו את הראשונות וכן אתה מוצא במשה כשאמר לי הק"בה לכה ואשלחך אל פרעה אמר תחלה והן לא יאמינו לי וכו'. ואח"כ בי אדני לא איש דברים וכו' אח"כ שלח נא ביד תשלח הרי ג' פעמים וכיון שלא חזר ואמר הן בני ישראל לא שמעו אלי וכו' נתיחד הדבור על אהרן שנא' וידבר ה' אל משה ואל אהרן. יראה שעשו הרושם מצירופו של אהרן אלא שבתחלה היה לו דרך כבוד יותר מבאחרונה ששתף עמו הדבור ואשר כתבנו הוא נכון: (טו) וילך משה וישב אל יתר חתנו יראה שמתחלה רצה משה להסתיר ענין השליחות מחותנו. ולזה אמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים והוא אמר לו לך לשלום משמע שפוטר אותו לבד אבל לא להוליך אשתו ובניו אבל אח"כ כשנאמר לו שם במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך והוא מה שהבטיחו תחלה כשאמר לו כי אהיה עמך וזה לך האות וגו' כאשר פירשנו, הנה אז גלה הדבר אל יתרו ואז הרשהו להוליך אשתו ובניו עמו: (טו) ויקח משה את אשתו וגו' לדעתי זה הי' עון אשר חטא ביד משה, עליו נאמ' ויפגשהו ה' ויבקש המיתו כי באמת היה לו למול את בנו בזמנו ולהניח אשתו ובניו אצל חתנו כי מה חפצו בביתו אחריו ושתצא אשתו עמו הנה נראה שהיתה חביבה עליו בראשיתו יותר מבאחריתו. ואחשוב שזהו דעת מי שאמר (נדרים ל"ב.) על שנתעסק במלון תחלה שהלשון הזה הוא כנוי לעסק אהבת הבית הכוללת חברת האשה והבני' כי לפי שהיה העסק ההוא בעצם וראשונה במחשבתו נסתתמ' ממנו חלוקת חלופיו כי הוא אמר (שם ל"א.) אם אמול ואצא הרי סכנה לילד אם אמול ואמתין עד שיבריא הרי עכוב בשליחות. והצד היותר נאות הינו נסתר מעיניו והוא למולו ולהניחו שם עם אמו. ואם היה הטוב והישר אחר כך להחזירם שם בדבר אהרן כ"ש שהיה לו להניח' מתחלה והוא מה שיורמז באומרו ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו שלא היה הפגע רק למה שהיה בדרך במלון הנז' אשר היה לו להניחו במדין ולא לעכב המצוה: ותקח צפורה צר ותכרת וכו'. כי היא מעצמה הבינה שעכוב המילה היה חטא בידו וכ"ש אם ראת' סימנים ע"י מלאך שרף או נחש כמ"ש ז"ל (שם ל"ב.): (טו) ותאמ' כי חתן דמי' אתה לי כשראתה בסכנת בעלה אמרה על בנה כבר נולדת לסימן דמים בביתי ולרעתי. אמנם כשראתה שרפתה ממנו הסכנה והצער אמרה חתן דמים למולות ירצה שנהפכו הדמים האלו לדמי ברית מילה ושמחה. וכל זה להודיע כי מתחלה ועד סוף לא ייחסה הדבר רק בדבר בנה: והנה הבן הזה הנולד לו אחר שנאמר לו כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך קרא אליעזר (שמות י״ח:ד׳) כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה כי מאותה שעה סמך לבו בה' ואין שטן ואין פגע רע ולא עוד אלא שהוא אות על הצלחת השליחות כמו שפירשנו ואין צורך שיבא תחלה למצרים כמו שכת' הרמב"ן ז"ל כי שם שם לו זה השם: ויאמר ה' אל אהרן וכו' גלה את אזנו שילך לקראתו כאשר ייעד לו. וכבר הסכי' בזה למה שכת' החוקר בפ' י"ג מהט' מהמדות שראוי למהר לקרו' האוהב ביום הטוב' כדי שימהר לשמוח עמו וכמו שאמר ראשונה וראך ושמח בלבו וספר כי באו משה ואהרן תחלה אצל זקני ישראל ודברו להם את כל דברי ה' ויעשו האותות לעיניהם ויאמן העם בדבר ה' כאשר אמרנו. ואחר באו משה ואהרן וכו'. ויאמר פרעה וכו' והוא דבר ה' אשר דבר כי גם כי ישאלו ממנו דבר קטון יענ' עזות. ועתה יגדל נא כח מדת הדין כנגדו: (טז) מי ה' אשר אשמע בקולו. ירצה מי ה' אשר אשמע בקולו מצד אלהותו וכ"ש לשלח את ישראל שהוא דבר גדול לעשותו בצווי שום אלוה אם הונח שימצא. ולזה לא ידעתי את ה' לשום צווי כלל וגם את ישראל לא אשלח במאמר שום אלוה. והנה בזה דבר ה' אם מצד המצוה ואם מצד הדבר אשר עליו באה המצו'. ובשער הבא אצל צורך עשר המכות ותועלתם תתבאר עוד כוונת זה הרשע במאמריו אלו. (טז) ויאמרו אלהי העברים וגו' הודיעו לו כי זה אשר נקרא עליהם הוא אלהי העברים אשר פרסם אותו אברהם העברי אבי יחסם. ושהן חייבים להזדקק אליו לעבוד עבודתו שמא יחרה אפו עלינו ויפגענו בדבר או בחרב. וכבר יגיעך בזה נזק והפסד העבדים יותר ממה שתפסיד בעבודת ימים מועטים. והם דברו דברים של טעם אבל לא נכנסו באזניו כי ראה רשע רע נגד פניו לאמר היום ישאל עבודת דרך שלשת ימים ומחר ישאל חדש ופעם אחר ישאלם לגמרי ולזה סגר עליהם וגם כי לא יאמין שיפגעם במיאונם שום פגע כלל: ויאמר אליהם וגו'. הנה בראות העם אתכם שאתם בטלים יפנו לבם גם הם אל הבטלה לכן אם אין אתם נושאים סבלות מצרים לכו לסבלותיכם אשר בבתיכם שבטלתכם מביאה אותם לידי שעמום: (יז) ויאמר פרעה הן רבים עתה וגו' אמר הרשע בלבו כמדבר עמהם הנה כשלא היו העם רבים על זה השיעור אמרנו הבה נתחכמה לו פן ירבה ושמנו עליהם שרי מסים למען ענותו בסבלותם. ועתה שכבר הם רבים והשבתם אותם מסבלותם. זה לא יתכן ובאמת מהיום ומעכשיו אכביד עליהם יותר ולזה (כ) ויצו ביום ההוא וגומר לא ראה הרשע ההוא להוסיף עליהם מתכונת הלבנים בפירוש כי ידע שלא יקבלו ויכרעו ויפולו תחת משאם אבל כיון להתעולל עליהם ברשע ובדברי אונאה כדי שיקבלו עליהם באין מבין. ואחר עבור זמן מה יבקשו מהם במקל ורצועה מה שקבלו על עצמם. ולזה אמר שצוה פרעה את הנוגשים בעם (כ) ואת שוטריו כלם משרתיו רשעים אשר מנה עליהם. לא תוסיפון לתת תבן וגו' ואת מתכונת הלבנים וגו' כי נרפים הם ונוחי נפש על כן הם צועקים נלכה נזבחה לאלהינו אשר נתן לנו מנוחה. ובאופן זה תכבד העבודה על האנשים מבלי שיעזבו ממנה והוא אמרו ויעשו בה ואל יפנו אל דברי השקר לאמר אלהים עזרם. אמנם היה מרוע עצתם שלא יאמרו להם זה בפירוש כי אם בלשון שיהי' בו שתי משמעיות וזה שיובן ממנו שהיה להם דבר המלך למנוחה ואחריתה שמחה תוגה. והוא מה שנאמר ויצאו נגשי העם ושטריו ויאמרו אל העם לאמר כה אמר פרעה אינני נותן לכם תבן אתם לכו קחו לכם תבן מאשר תמצאו כי אין נגרע מעבודתכם דבר שמשמעות דבריו לכאורה שהמלך יכוין להמציא להם מרגוע במה שילכו לשוטט הנה והנה לקושש קש מאשר ימצאו: וכבר יהיה זה להם צד טיול ורפיון מה ליגיעתם, יותר משיהיו תמיד על עבודת החמר בהיות התבן מזומן כי על כן לא ירימו ראש. ומקום העלילה והרשע הוא אמרם כי אין נגרע מעבודתכם דבר שנראה שהוא נתינת טעם לעקר הליכתם וא"א שיובן רק שירצה כי אין המלך נגרע בהליכה זו מעבודתכם דבר שמה שיחסר מתכונת הלבנים ירויח במה שלא ינתן התבן מביתו: ויפץ העם וגו' יאמר כי תמת ישרים תנחם ולא הבינו רשע כוונתם. ולזה נפוצו כל העם להניח מעצבם ומעבודה הקשה קצת היום ולשוב קצתו למלאכתם כסבורים שלא יבקשו מהם מתכנת הלבנים כבתחילה: (כ) והנוגשים אצים לאמר וגו' ויוכו שוטרי וגו' מדוע לא כליתם חקכם ללבון כתמול שלשם גם תמול גם היום יראה באמת שהעלימו עיניהם מהם ביום הראשון כדי שלא ירגישו ברשעתם. וביום השני תבעו מהם מלאכת יומים. אז הבינו רשעתם אבל לא חשבו כי המלך היה בעצה הרעה הזאת ולזה נאמר ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעשה כה לעבדיך תבן אין נתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו והנה עבדיך מוכים בחמס וחטאת עמך אלה המכים אותנו שלא מדעתך. ויאמר נרפים וגו' כבר שמעו מטה ומי ייעדה כי הנה גלה להם שמרשעתו יצא רשע להכביד להם העבודה. ובאר להם הדבר ואמר ועתה לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם ותכן לבנים תתנו והוא הדבר שאמרו להם הנוגשים כי אין נגרע מעבודתכם דבר והכונה שתלכו במהירות וזריזות כי אין נגרע ממתכונת עבודתכם דבר. וכבר שמעתם וקבלתם ויצאתם ופשטתם ומה תצעקו עוד על זה. והוא אומרו ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע לאמר לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו כי אז הכירו כי כוונתם באומרם כי אין נגרע מעבודתכם דבר היא לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו והרי היא רעה חולה שאינן יכולין לעמוד עליה. ועם זה הודיע כמה עמקו מחשבות רשע זה להרשיע ולהתריס כנגדם לפרסם צדקת י"י ומשפטיו בכל מה שיעשה עמו: ויפגעו את משה ואת אהרן וגו' שהיו נצבים שם סמוך לבית המלך כשיצאו ממנו בזעף ובמר רוחם התריסו כנגדם. ויתכן שדברו נכונה לאמר אם אין אנו ראויים לשידרוש השם יתברך עלבונו מיד אויבנו זה, ירא י"י בשבילכם וישפוט איתו לתבוע עלבונם שאתם חשבתם להיטיב אותנו. וכבר הבאשתם את ריחנו ?ונומר ועל דרך העקר העלבון והצער הוא לכם: (כא) וישב משה אל י"י ויאמר למה הרעותה לעם הזה וגומר ומאז באתי וגומר כבר פירשנו טעם מאמרו אליו ותשובת האל יתברך עליו בסוף דברי השער:
11
י״בפרשת וארא
12
י״גוידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני י"י וארא וכו'
13
י״דכבר התפרסם דעת חז"ל שאמרו במדרש (סנהדרין קי"א.) שדבר אתו קשות על שהקשה לומר למה הרעותה וגו' וא"ל חבל על דאבדין ולא משתכחין וגו' ומה שהשיב רש"י ז"ל עליהם מפני כמה טעמים ואמר אי אפשר שלא נאמר ושמי י"י לא שאלו לי ואם תאמר לא הודיעם שכך שמו הרי מתחלה וגו'. (כב) והכונה לכאורה שאם היה שלא הודיעם כלל כבר יסבול מאמר ושמי י"י לא נודעתי להם כוונת ושמי י"י לא שאלו לי כלומר לא שאלו לי שאודיעם כמו שהודעתי לך על פי שאלתך השתא שכבר הודיעם מזולת שישאלו ממנו לא היה לו שום מקום לומר רק ושמי ה' לא שאלו לי או ושמי ה' לא נודעתי להם על פי שאלתם ומזה חייב הרב ז"ל שעל דבר שלא הודיעם הכתוב מדבר וזהו קיום הבטחתו כפי מה שפי' הוא ז"ל. וזאת הקושיא היא כל כך חזקה שאי אפשר להם לסובלה וכי נטלם מהם הכתוב האומר לו לאברהם בין הבתרים (בראשית ט״ו:ז׳) אני ה' אשר הוצאתיך וגו' ועוד שאף לפי דרכם לא היה לו לומר אלא וארא אל אברהם לבד ושמי י"י לא שאל לי כי לא היה לו להחזיק טובה על זה כי אם לו לבד שהודיעו מבלי שישאלנו אבל אחר שהודיעו והוא הודיע לשאר האבות למה ישאלו עוד ואם כן מהנחתם שלא הודיעם שמו לא הותר הספק אבל הוכפלו להם ספקות (כב) ולזה יראה שהכוונה להם ז"ל שלא בקריאת השם לבד ידברו רק בהודעת סודו. ולזה מה שהקשה שהיה לו לומר ושמי י"י לא שאלו לי כלומר סוד אמתת שמי. וזה שהאומר לא גליתי סודי לזולתי לא יובן ממאמרו שלא שאלו ממנו כמו אם יאמר שלא הודיע שמו. ולזה אם ירצה לשבחו שלא שאל סודו יש לו לבאר ולומד לא שאל ממנו. ואם תאמר לא הודיעם שכך שמו ואל הודעת השם לבד יכוונו אשר עליו יהיה מאמר לא נודעתי שוה לשיאמר לא שאלו לי זה א"א שהרי הכתוב לא נעלם מהם שנאמר אני י"י אשר הוצאתיך וגו' וא"כ הדרן קושיא לדוכתא שהיה לו לומר ושמי ה' לא שאלו לי. ועוד יקשה מיישוב הכתובים כמו שמפורש בפירושיו. והנה הרב ז"ל החל לאחוז במדת הדין ואחר כך השיב הדברים למה שאמר לא נכרתי להם במדה אמתית שלי שעליה נקרא שמי י"י שהרי נדרתי להם ולא קיימתי והשתדל להביא ראיה על מדה זו. והנה באמת גם הוא ז"ל טרח מאד לישב הכתובים האומרים וגם הקימותי וגומר וגם אני שמעתי וגומר ועלו בידו בדוחק כמו שהוא מבואר בדבריו. ואשר יאות שיתבאר בזה לפי דרכם הוא מה שאומר וזה כי מהידוע כי שם ידוד הנכבד והנורא הוא שם העצם המורה על עצמיותו יתברך אשר בו יוכללו כל שאר שמות התוארים אשר נקרא עליהם. כי אתה כשתקרא ראובן כבר תכללהו מצד מה שהוא רופא או סוחר או נגר אמנם כשתקראהו נגר או רופא לא תכלול רק אותו התואר לבד. וכן כשנקרא בשם ידוד כבר כללנו כל תואריו יתברך ובפרט העקרים הראשיים אשר זכרם משה אדון הנביאים כשאמר (דברים י׳:י״ז) כי יהוה אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא. כי הגדול אינו ענין אחר רק היותו נמצא מחוייב המציאות כי הוא היותו גדול מכל האלהים וסבה ראשונה לכלהם. והגבור הוא ענין היותו משגיח ומנהיג בכח גבורתו העולם. והנורא הוא היותו יראוי ומאויים ונורא על כל סביביו להעניש ולישר כל עושי רשעה: והנה לזה אמר לו בדרך תוכחה אני כשנגלתי אל האבות. אמנם נגלתי להם ראשונה באחד מהתוארים האלה. והוא באל שדי מצד מה שיורה על חיוב מציאותו. ושאני די בעצמי להספיק המציאות לכל זולתי ועם זה שמי י"י לא נודעתי להם מצד כללותו. וגם אח"כ נמשכו העניינים אל שכבר הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען וגו' והוא ענין התואר השני כי מצד כח גבורת השגחתי והנהגתי העולם עשיתי זאת ועדין לא הגיעו עד סוף כללות זה השם למה שלא הספיק הזמן להתנהג בתואר המורא הגדול הראוי לבא על עוברי רצוני. ועתה מכח זאת גם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי להראות שלמות השם בכללו וללבוש בגדי נקם לתת לאיש כדרכיו כי רוב שנים יודיעו זה ואתה חשבת כשהגדתי לך שמי שכבר באת לתכלית הידיעה ולכן הקשית לשאול כסבור שאין לי לעשות רק מה שעלה על דעתך מעלות העם הזה ממצרים ואינו כן כי צריך אני להודיע כל ענייני שמי הגדול הזה בעולם. וכבר גליתי אזנך כי זה שמי לעולם לעלם כתיב. לכן עתה אמור לבני ישראל אני י"י כי הוא שמי הכולל כל העניינים האלה הנכללים באל הגדול הנבור והנורא כמו שאמרנו. ומצד גדולתי אסבב סבות לתועלתם וטובתם. והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם ואמר כן על שתי כתותם על הנאותים לשבת ביניהם כי שמה מיעכו שדיהן וגו' (יחזקאל כ״ג:ג׳) ועל המתאוים לצאת מקרבם. ומצד המורא הגדול וגאלתי אתכם בזרוע נטוי' ובשפטים גדולים. ומצד כח הנהגת גבורתי ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים. ועם זה וידעתם כי אני י"י אלהיכם שם שלם הכולל כל העניינים הללו המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים והמביא אתכם אל הארץ אשר נשאתי את וגו' והמעמיד אתכם בה לירושת נחלה אני י"י כי כל זה הוא מה שחוייב שידעו אותו והנה זה הוא סדר נכון לפי כוונתם:
14
ט״ווהנכון בעיני בדרך הפשט שהיתה הכוונה במאמרים הללו להודיעו ג' סבות המחייבות במדת הדין להמשיך העניינים על האופן ההוא. האחד מצד הטוב והישר והוא מה שיאות שתגיע הכרתו וחבתו עם האבות לבניהם אחריהם. והב' למה שהיתה ביניהם שבועת י"י לקיים דבר. והג' מצד חיוב המשפט למה שנתחדש שם מהעול והחומס אשר יחוייב שם התעוררות הצדק האלהי משני פנים אם בבחינת העושה ואם בבחינת הסובל: (כב) והנה על הסבה הראשונה אמר אני י"י וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי י"י לא נודעתי להם ומלת להם חוזרת אל בני ישראל המוזכרי' בכנוייהם בפסוקים הסמוכים למעל' כשאמר ביד חזקה ישלחם וביד חזק' יגרשם. והכוונה שכבר נראה אל האבות והתודע אליהם לא הודעת שמו המורה על מציאותו לבד אבל שכבר השיגו מענין תאריו עד שידעו כי הוא אל שדי שהוא העקרי משמות התארים. ומדרך התארים שיודיעו דבר נוסף על מה שיודיע שם העצם מצד מה שירשם בו עצם הנקרא להורות מציאותו לבד. כי מי שיודע שראובן חכם או רופא או נגר כבר הוסיף בו הכרה וידיעה ממי שידע שהוא ראובן. ולזה אמר הנה אל אבות נראתי עד שהשיגו וידעו בענייני תארי. ואפי' שמי שהוא מורה על מציאותי לא הודעתי להם לבנים בשלא נמצאתי להם ולא הורגלתי עמהם בשום ענין מצויין והנה יחוייב מצד הטוב והראוי שאודע להם. ויהיה ושמי ה' לא נודעתי להם, וידעתם כי אני ה' הנזכרים בכאן כשאר כל הדומים להם שנאמר וידעו מצרים כי אני ה' (שמות י״ד:ד׳) למען תדע כי אני ה' (שם ח') וזולתם רבי' שיאמרו על אמתת המציאות ופרסומו לא על עומק הסודות הנכללות בשם הנכבד והנורא או על קיום הבטחות בייחוד: ועל הסבה השנית אמר וגם הקימותי את בריתי אתם רצוני עם האבות לתת להם לבנים את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. ודבר הנדר והמושבע חוייב לקיימו כמו שאמר משה אפילו בשעת הכעס (שם ל"ב) אשר נשבעת להם בך וגו' ותשובתו (שם ל"ג) לך עלה מזה וגו' אל הארץ אשר נשבעתי וגו': ועל הג' אמר וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל כי משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' (תהילים י״ב:ו׳): ועל הד' אמר אשר מצרים מעבידים אותם כי בדבר אשר זדו עליהם אשפוט אותם. ואמר ואזכור את בריתי כי אין שעת הכשר כזאת לכך כי בה אודיעם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי ה' בהקימם מעפר הדלות ומאשפות העבדות להושיבו עם נדיבי עולם והם על במותמו ידרוכו: (כג) והנה על פי ד' דברים הללו אמר לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי וגו'. על הודעת השם על הדרך שאמרנו אמר אמור להם אני ה' והכוונה שתגלה ותראה מציאותו עליהם מן הוא והלאה להיות עמהם כאשר היה עם אבותיהם ולהקים להם את הברית ואת השבועה אשר נשבע להם כמו שחוייב מהסבה השנית אלא כי לפי שקיום זה לא יתכן רק בשיעשה תחלה מה שחויב מהשתי סבות האחרונות הקדימן ואמר והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם כי זהו המחייב להציל עשוק מיד עושק. וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים כמו שיתחייב לעשות נקמה ושפטים רעים לעושה הרעה כרעתו. והנה השני ענינים אלו יהיו המביאין אל התכלית שהוא קיום הברית אשר לאבות כי עם זה ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים להביא אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני י"י. והכלל שיחזיק לבם ויודיעם כי קושי לב פרעה. וחוזק מריו הם הכלים הנאותים אשר על ידם יגיעו אלו הענינים הנפלאים בצדק ובמשפט כמו שבא ויבא עוד בשער הבא בע"ה וברוך אל דעות אשר לו נתכנו עלילות: (כד) וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו וכו'. עם שהאמינו לא יכלו לתת לב ולהתנחם בבשורות טובות. כל כך היה עליהם עול העבודה קשה ולא הונח להם. וכן פירש"י ז"ל כדי שיהא מאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ק"ו שאין עליו תשובה. שלפי פירוש זה לא ע"ז המאמר נתיחד הקל וחומר שהרי האמינו. אלא שלא יוכלו להתאפק רק על קצת אנשים שהיו בהם בלתי מאמינים ואם לא הזכירם הכתוב זולתי בזה וכבר אמרו חכמים ז"ל (נדרים ס"ד:) שדתן ואבירם אמרו יראה ה' אליכם וישפוט ואין ספק שרבו כמותן בישראל: וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל וגו'. אחר שחזר משה להתרעם מערלת שפתיו באומרו ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים תקן האל ית' ענינו משני פנים. האחד במה שכלל הדבור אל משה ואל אהרן כי ידע דבר ידבר הוא. והשני במה שצוה אליהם אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים כלומר שנתן חנם וכבודם ומוראם בעיניהם באופל שיקובלו להם דבריהם בכל מה שיצטרך להוציא את בני ישראל ממצרים. ויהי אומרו ויצום כאומרו (תהילים ל״ג:ט׳) הוא צוה ויעמוד (ישעיהו י״ג:ג׳) אני צויתי למקודשי (מלכים א י״ז:ט׳) ואת העורבי' צויתי לכלכלך. (שם) הנה צויתי שם אשה אלמנה וגו'. כי כל מה שיקבע השם בלב כל פועל מדבר ובלתי מדבר או בטבע כל נמצא הוא ציוויו ומאמרו באמת והעד הנאמן לזה הפי' מה שאמר ליה להלן כשחזר על זאת השאלה ראה נתתיך אלהים לפרעה ירצה שכבר נתתי יראתך ואימתך וכבודך עליו ואתה תראה ותשמח: (כה) אלה ראשי בית אבותם וגו'. נכתב זה היחס על זה האופן להורות איך הודיע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקרוב אליו מבלי שיהיה שום משוא פנים בדבר רק מתוך מה שנבדק ונמצא אתו משלמות וזכות מזולתו. ולזה לקוח החפוש מראשן והתחיל מראובן וזכר ראשי בית אבותם חנוך ופלוא חצרון וכרמי ועבר מהם כי לא נמצא בהם איש כלבבו ולסבה זו לא מנה שני חיי שום אחד מהם כמו שהוא המנהג בספורי התורה בכל השלמים כמה שאמר (תהילים ל״ז:י״ח) יודע ה' ימי תמימים ואח"כ הזכיר ראשי בית אבות שמעון ימואל וימין וגו' ועבר מהם ג"כ אמנם כשבא אל השלישי אמר ואלה שמות בני לוי לתולדותם גרשון וקהת ומררי. ולפי שראה ללוי ראש היחס צדיק לפניו לענין המבוקש אמר ושני חיי לוי וגו'. כלומר כבר מצאתי איש כלבבי ראוי שימצא לי בבניו מלך ונביא. ואמר בני גרשון לבני ושמעי למשפחותם וגו'. ולא הזכיר מנין שני חייהן ולא משום אחד מהם אמנם אמר ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל ושני חיי קהת כלומר זהו הנמשך אחר אביו והרי הוא סימן שימצא בבניו בחיר ה' רצתה נפשו. והנה אחר שהזכיר גרשון וקהת ומררי הוצרך לומר ובני מררי מחלי ומושי. אם מפני הכבוד ואם להורות שגם בהם לא היה איש ראוי לבא בפקודים לענין הזה. ולזה חזר ואמר ויקח עמרם את יוכבד דודתו ותלד לו את אהרן ואת משה כי הם האנשים השלמים אשר בחר ה' בהמה ולחשיבותו גם הוא כאבותיו אמר ושני חיי עמרם וגו'. ואמר ובני יצהר קרח ונפג וגו' ובני עוזיאל מישאל ואלצפן וגו' לסבה שנזכרה. ולזה לא חשב שנותם כמ"ש. ואח"כ אמר ויקח אהרן את אלישבע וגו'. מפני כבוד הכהונה ואגבן השלים זכרון ראשי הלוים מפני הכבוד. סוף דבר כי מבני יעקב בגדול החל ולא נבחר איש עד לוי ומבני לוי לא נבחר רק קהת וגם לא מבני קהת רק עמרם וכל בני עמרם בחר ה' לנביאים. דומה ממש למה שנעשה במשיחת דוד המלך ע"ה ע"י שמואל כי בראותו את אליאב נאמר לו (שמואל א ט״ז:ז׳) אל תבט אל מראהו וגו'. וכן בשני ובשלישי ובכל בניו לא בחר ה' עד שבא דוד והוא הקטן ויאמר קום משחהו כי זה הוא. וכן אמר דוד (ד"ה א' כ"ח) כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי ובבני אבי בי רצה להמליך על כל ישראל ומכל בני רבים בנים נתן לי ה' ויבחר בשלמה בני לשבת על כסא מלכות ה' על ישראל. וכן אמר משה (דברים י׳:ט״ו) רק באבותיך חשק ה' ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים וגו' ואחר שהשלים ספור היחס על זה האופן חזר למה שהיתה סבה ראשונה לספורו ואמר: (כו) הוא אהרן ומשה אשר דבר ה' להם הזכיר ג' מעלות נפלאות עליהן זכו את כל הכבוד הזה. האחד שלמות ההכנ' אל הנבואה כפי מה שביררנו תואר' בדברים אשר בשער ועליה אמר הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו וגו'. ולפי שקדם אהרן לנבוא' אל משה כמו שנודע מדברי חז"ל (ש"ר פ' ג') ע"פ יחזקאל הנביא (יחזקאל כ') הקדימו בה: והב' ההתאמצות וגבורת הלב הצריכה לכל שליח כמו שנתבאר מירמיהו (ירמ' א') ויחזקאל (יחזקאל ב') ועל זה אמר הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא וגו'. כי לפני מלכים יתיצבו ידברו ויוכלו עמוד: והג' שלמות התכונות והמעלות המדותיות ולפי שסופר ממשה שהיה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה שהוא תכלית השלמות בזה מכל זולתו ממינו ואמר הוא משה ואהרן: ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים. לפי שהשוה אותם כשאמר הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו וגו' חזר ופירש שהיה זה ביום אשר דבר ה' בארץ מצרים כי הדבור שהיה לו במצרים על זה נחשב כאלו נאמר לשניהם אמנם עקר הדבור לא הי' רק למשה וכן למדו חכמים ז"ל (תו"כ ויקרא פ' ב') שכל הדבורים לא היו אלא על ידו ואמנם היה השתוף הזה למה שדבר ה' אל משה לאמר אני ה' דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך וחזר משה לומר לפני ה' הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה אשר לזה השיב לו ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך. אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה וגו'. והנה עם זה נתבארה הסבה אשר בה שתף לאהרן כמ"ש אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל וגו'. והוא הלוך ישר ונאות אל הכתובים האלו: והנה עם שחשב משה ענין זה אצלו לקצת חסרון שיצטרך לזולתו שימלא חסרונו אלהים חשבה לטובה להוציאו מכלל הנביאים שדרכם להיות רגילין בין כתות האנשים יומם ולילה לא יחשו מהודיעם והזהירם וזו היא סבה עצומה שימעט כבודם בעיניהם ויקלו בם עד שכבר הוחזקו קצתם למשוגעים בעיני קצת כמ"ש (הושע ט׳:ז׳) אויל הנביא משוגע איש הרוח וכן ביהוא (מלכים ב ט׳:י״א) מדוע בא המשוגע הזה אליך ותשובתו אתם ידעתם את האיש ואת שיחו. ולהרחיקו מכל זה ראה הוא ית' לסלקו מן אלו הדבורים התמידיים עד שיהא הוא במדרגת האלהים המשלח את הנביא והנביא הוא דבר ידבר את אשר יצוה כמ"שא בפי' ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך והכתוב מעיד כי יצאה כוונה זו אל הפועל כמש"א (שמות י״א:ג׳) גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם. וחתם ושלח את בני ישראל מארצו להודיעו כי לא ישוב ריקם כי אם עשה את אשר חפץ ויצליח את אשר שלחו: ע"כ מה שרצינו ביאורו בזה החלק מהספור הנפלא אשר יכלול תחלת נבואתו של משה רבן של נביאים וראשית שליחותו המפורסם עם מה שנמשכו מהדברים החוברים בינו יתברך ובינינו וחברנו אליו מאמר וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגו' עם הכתובים הנמשכים שהם קשי הבאור וביארנום על שני פנים והנה לפניך מה שפירשו הראשונים. תראה תבחר ותקרב וכבר נמשך הענין עד ספור היחס ותואר ענינם כמו שנתבאר. ומעתה יבוא העיון במשפטי הש"י ויושר דרכיו עם הגוי אשר לא ידעוהו בשער הבא ב"ה:
15