עקידת יצחק ל״חAkeidat Yitzchak 38
א׳יבאר כי כמו שמציאות הטבע יעיד על אמתת מציאותו ית' כן ענין סדורו והריסתו יעיד על היותו פועל ברצון. והסימנים הנמסרים בזה האומר:
1
ב׳ראשון הוא לכם לחדשי וגו' אשרי הגוי אשר וגו' (תהילים ל״ג:י״ב):
2
ג׳במדרש (ש"ר פרשה ט"ו) אשרי הגוי אשר ה' אלהיו וגו' משבחר הקב"ה בעולם קבע בו ראשי חדשים ושנים. וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו בר"ח של גאולה שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין ליגאל שנאמר (מיכה ז') כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות בו נולד יצחק בו נעקד על גבי המזבח ובו קבל יעקב את הברכות ובו רמז להם לישראל שהוא ראש לתשועה שנאמר ראשון הוא לכם לחדשי השנה. משל למלך שהוציא את בנו מבית האסורין אמר עשו אותו יום טוב כל השנים. שבני יצא בו מחשך לאור מעבדות לחירות ומשיעבוד לגאולה:
3
ד׳*תוכן דעתו, הנה ידוע, כי הי"ת לא הצטרך לבריאת העולם, למען הוסיף על ידה שלמותו ית', כי אף בהיות כל הנמצאים נעדרים ושוכנים עוד בגדר האין, היה הוא ית' ג"כ שלם לבלי תכלית מאז ומקדם, (כמו שיסד המשורר "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא" ר"ל שהי' בכבודו ובמעלתו ית' כמלך, אף לפני בראו התבל ומלואו) ואף אם יעדרו עתה כל הנמצאים והיו כלא היו, ישאר הוא בשלמותו ית' (ובעבור זה נקרא מחויב המציאות כמ"ש הרמב"ם ריש הלכות יסודי התור') ונמשך מזה כי כל הבריא' כולה הית' רק לטובת היצורים בלבד, כמאה"כ "כל פעל ד' למענהו" ר"ל למען היצור הנברא והנפעל ממנו, והשכלים הנבדלים ובני אדם המשכילים נוצרו, למען יכירו וידעו בוראם ית' אשר היא טובתם והצלחתם המוסרית, (ובזה יסתר הרב ז"ל דעת הפילוסופים הנקראים מדברים, החושבים שיחס הבורא אל ברואיו כיחס הנפש או השכל אל הגוף, וכמו שהשכל והנפש יתחזק כל עוד התחברם עמו עלי ארץ ע"י הגוף והנאותיו, כן יצטרך הי"ת בבחינ' מה מצד עצמו למציאות הנמצאים), וע"ז רומז גם מאחז"ל "למה נקרא שמו מלך הכבוד שחולק כבוד ליריאיו" שר"ל שכל תכלית פעולתו יתב' אינה להשיג כבוד לעצמו כמשפט מלכי האדמ', כ"א לתת יקר וגדול' לברואיו בהשתלמם בשלמות מוסרית ואמיתית, והנה העולם כלו נחלק לג' מחלקות ברואים, המחלק' העליונ' כוללת המלאכים שהם השכלים הנבדלים, והמחלק' התחתונה כוללת ברואי הארץ מתחת אשר הנכבד מכולם הוא האדם, בעל שכל ותבונה הדומה בנפשו המשכלת והרוחנית, בלכתו בדרך הנרצ' בעיני ד', לאחד מצבא מרום במרום, והמחלק' התיכונה, כוללת הגלגלים והכוכבים עם הד' יסודות, ר"ל כל התבל כולה, והיא מתנהגת מהי"ת על ב' אופנים, באופן טבעיי הנהוג לרוב ובתמידות, ובאופן נסיי היוצא מגבול הטבע, כ"א לפי גמול מעשי בני אדם הטובים והרעים, (כמו שהארכנו בזה כבר בשערים הקודמים), ואופן נסיי זה נוהג רק לפעמים רחוקים), ורק בימי המלך המשיח ישוב על ידו ובזכותו אופן הנהגה הנסיית הזאת, להיות מתמיד וטבעי הנוהג בכל עת ולמען לא יעלה על דעת בני אדם בראותם לפעמים כי הדברים הטבעיים ישתנו מתכונתם ומדרכם הנהוג לחשוב חליל' כי חקי הטבע יפעלו בלי סדרים, ורק יד המקר' וההזדמנות תנהיגם ותנהלם פעם בכה ופעם בכה, ולא ד' נתן חוק וגבול למו, למען ישמרו תמיד את פקודתם, ע"כ לא יתן הי"ת לעשות מעשים כאלה היוצאים מגדר המנהג הטבעי, ר"ל האותות והמופתים, כ"א ע"י נביא ואיש שלם אשר רוח אלקים נוחה עליו, ונוססה בקרבו למען ידעו הכל ויבינו כי גם המנהג והסדר הטבעי גם הפעולה הנסיית רק מאתו לבדו תצא, ויד המקר' וההזדמנות לא תשלוט בהם ונמשך מזה, כי כבוד ד' יתרא' לעיני כל משכיל, גם בהתנהג העולם לפי מנהגו הטבעי, גם כאשר יעשו בתוכו מעשים ופעולות המתנגדות לחקי הטבע ומשדדות, מערכת הכובבים, ועל רעיון זה העירו חז"ל באמרם שהשמש אמרה ליהושע "ואם אני שותק" ר"ל אם אינני הולך ומתנועע כפי מנהגי הטבעי "מי יאמר קלוסו של מקום" המסובב רק ע"י ראית בני אדם את ההנהגה הטבעית התמידית, "אמר לו דום אתה ואני אומר שירה" ר"ל גם ע"י שינוי המנהג הטבעי הנעש' עתה על ידי, יסובב שישירו כל בני אדם המשכילים את כבוד הי"ת ותהלתו בארץ, ולמען השרש הרעיון היקר הזה בלב ישראל, צוה הי"ת אותם לקבוע ר"ח ניסן שבו נעשו להם האותות והמופתים האלה, לראש חדשי השנה כול', למען ידעו בכל עת, כי בלכתם בדרך הישר' והנכוח' בארץ מצרים בעת הגאול', יתנהגו תמיד מאתו ית' באופן נסיי כזה וע"ז רומז גם המדרש שהחל בו "משבחר הקב"ה בעולם קבע בו ראשי חדשים ושנים" ר"ל שבתחיל' בהנהיגו העולם רק בדרך טבעיי הי' תחלת השנה מראש חדש תשרי כפי הראוי על פי חוק הטבעיי כי אז כבר כלתה כל מלאכת עבודת השדה בשנה שעבר', ואז עת האסיף כל תבואת' ופרי עציה, ותחל עבודת השנה שאחריה, וראוי אם כן שבאחד לחדש תשרי תכלה השנה שעבר', ותחל השנה שאחריה, "וכשבחר ביעקב ובניו, קבע בו בראש חודש של גאולה", ר"ל כשבחר בזרע יעקב להנהיגם בהנהגה נסיית היוצאת מגדר הטבע, קבע ראש חודש ניסן להיות ראשית השנה, יען כי בו החל להראותם הנהגתו הנסיית ע"י גאולתם ביד חזקה ובזרוע נטויה מתחת סבלות מצרים.
כמו שסדר המציאות לפי הטבע הנהוג יעיד על אמיתת מציאותו ית'. כן ענין שדודו והריסת טבעו לפעמים. יגיד גודל שם כבוד מלכותו. הנה טעם המשפט הזה וצרכו יתבאר כפי מה שאומר *כי הנה וכו' ר"ל כי הפילוסופים שנמשכו אחר ארסטו הודו שהי"ת הוא סבה לכל הנמצאים, אך אמרו כי הם נמשכים ממנו בחיוב והכרח מאז ומקדם, אשר ע"כ האמינו בקדמות העולם (עיין מזה למעל' שער א') ולהורות על רעיון זה לא רצו לומר כי יחס הנמצאים אל הי"ת כיחס החום אל האש, וכיחס האור אל השמש, הדבוקים ואחוזים תמיד כסבה עם מסובבה ההכרחי, כי לא רצו להשפיל במשל זה כבוד הי"ת שהוא הסבה, וכבוד כל הנמצאים אשר בתוכם גם השכלים הנבדלים וב"א בעלי נפש המשכלת, שהם המסובבים מאתו ית' בהשוותם אותם לאש אור וחום, שהם דברים שאינם בני ידיע' כ"א גופים מתים, ע"כ להגדיל מעלת הענין לקחו למשל את השכל והמושכל, שיחסם זה אל זה הוא ג"כ כיחס הסבה אל מסובבה, והם מחוברים ג"כ יחד במציאותם, כי כמו שבלעדי השכל המשכיל לא יצויר מושכל, כי במה יראה השכל פעולתו, והמדברים, והם הפילוסופים אשר באו אחריהם עלו באמונתם במדריג' יותר למעל', כי האמינו בחידוש העולם, וע"כ קראו הי"ת בשם פועל המציאות לא בשם "בת המציאות, למען הרחק ע"ז מלשונם, כל רעיון קדמות העולם, כי לפי אמונת הקדמות יוכל הי"ת להקרא רק בשם סבת המציאות, ולא בשם פועלה, (והרמב"ם ז"ל אף שהאמין בחידוש העולם וקראו בכל זאת בשם סבה, התנצל באמת (עיין מ"נ ח"א פ' ס"ט) בעבור זה ואמר, כי קראו ע"כ בשם סבה בעבור שייכללו במלה זאת ג' סבות (מהארבע' הנצרכות להוית כל דבר, עיין שער א') ר"ל הפועל הצורה והתכלית, כי הי"ת הוא פועל העולם, והוא צורתו שע"י צורתו ית' העליונ' יתקיימו תמיד גם צורות כל הויות, והוא ג"כ תכלית העולם, ר"ל שתכלית היות כל הנבראים הוא רק רצונו ית' שחפץ בם שיהיו, ויהיו, הוא צוה ויעמדו), אפס גם המדברים האלו טעו בזה, שחשבו כי הי"ת יצטרך בבחינה מה למציאות יצוריו, מה שאין כן לדעת בני ישראל המאמינים האמיתיים, כמו שכתבנו כבר למעל'.
כי הנה הפילוסופים אשר מעולם בעוצם חקירתם הנה הם הודו והמליכו האל יתב' בשאמרו שהוא יתב' סבת כל הסבות ועלת כל העלות והעלולים כלם ושאם ישוער סלוקו לא ישוער להם שום מציאות כללי ואמנם אם ישוער סלוקם והעדרם לא מפני זה יבטל מציאותו בשום צד. אך אמנם הנה הם לא שמו לו יתב' שום מציאות בפועל זולתי כי שמו כל הנמצאות כלן מחוייבות ממציאותו ושוות אליו לא כמו החום מהאש או האור מהשמש שאינם בני ידיעה אך כמו השכל והמושכל. והנה באמת על פי הדברים האלה כבר שתפו הסבה והמסובב בענין המציאות במה שנתחייב להמצא יחד המסובב עם הסבה כמו שחוייב להמצא המושכל עם השכל. ואי אפשר להפרד כי הם דבר אחד בעצמו. וכבר ברחו המדברים מזה השם רצוני סבה כדי שלא יובן ממנו זה הענין מהקדמות והיו קוראים אותו יתב' פועל כמו שכתב הרב המורה פרק ס"ח (ח"א) ושם ביאר כי טעם קראם אותו סבה ולא פועל אינו להורות על הקדמות רק כדי שיכללו בשם ההוא הג' סבות כלם כמ"ש בשער ה'. אבל אנחנו לא מפני דקדוק השם לבד נכנס לזה כ"א מפני עצמות העניינים כי הנה הם באמת גזרו בזה השתמש המלך המרומם והנמצאי' בכתר אחד רצוני שיהיה האל יתב' מצד עצמו צריך למציאות הנמצאות כל כדי שיהא הוא אלוה מצוי כמו שהיו הם צריכים למציאותו כדי שיהיו נמצאים כמו שיהי' זה הענין כן לפי המשל אשר יחשב שיחסו יתברך אצל העולם הוא כנפש או כשכל הנהנה אצל הגוף כשיעויין היטב. ואולם אנחנו עם תורת ה' בלבנו היונקים משוד למודיה ומתענגים מזיו כבודה יודעים נאמנה שהלא ית' הי' קודם שנמצא העולם המשך אין לו גבול וקצבה והיה נמצא על השלמות מסתפק בעצמו ובמציאותו מבלי שום צורך אל שום נמצא כלל וכשעלה ברצונו המוחלט לברוא את העולם ולהמציא המצואים כלם לא היה זה לשום צורך אליו חלילה כי הוא שלם ומספיק בעצמו. אמנם נדבה חכמתו אותו לתת מציאות אל האפס לצורך הנמצאים ההם ותועלתם לא זולת זה כמ"ש החכם כל פעל ה' למענהו (משלי ט"ז) ירצה שלא פעל שום דבר רק בשביל לתת מציאות אל הנפעל ההוא כי הוא טובו ושלמותו ואם תאמר והרע איך פעלו למען הרע בעצמו. יאמר וגם רשע ליום רעה כי הרשע הוא נכון ונאות ליום רעה וראוי שיברא היום הרע למענו. סוף דבר שלא נברא שום דבר לצרכו כי אם לצורך הנברא עצמו כדי שימצא על צד היותר נאות שאיפשר בו ויתישר להכיר את בוראו ועל זה האופן אפשר שישוב מלת למענהו אל הפועל עצמו. והנה הוא יתב' בחכמתו העצומה ראה לחלק בריותיו לג' ממשלו'. הממשלה הראשונה היא קצה המעלה והוא עולם השכלים הנבדלים אשר הם שכל בפועל עומדים לפניו ראשונה. הממשלה השלישית היא הקצה האחר, והוא זה העולם השפל אשר הנמצא היותר נכבד והמורם ממנו הוא החי מדבר אשר שופע עליו ראשונה השכל בכחו אחר בעזר האלהי ובהישרתו התוריה שב שכל בפועל וכמעט משותף אל אותו הקצה העליון. אמנם הממשלה השנית הוא העולם האמצעי עולם הגלגלים עם הארבעה יסודות הנטפלים אליהם והמתנועעים לרגלם נתנה בין שתי הממשלות השכליות הנזכרות כדי שתמשך בפעולותיה אליהם ושימצאו לה לפי זה שני מנהגים. האחד המנהג הרביי הנוהג ע"י השפע המושפע מהשכלים העליונים והוא הטבע הקיים המפורסם כמו שהמשפיעים עליו הם קיימים בלתי משתנים. אמנם המנהג השני יהיה להם כפי אלו השכלים האנושיים השלמים המחיייב להתחלף ולהשתנות כמו שהם נמצאים משתנים והוא סדר מציאות האותות והמופתים אשר ספרה אותו התורה האלהית ואשר שמהו לעונש ושכר מצותיה והוא אשר יסודר ויהיה מנהגו ע"י שלמי האנשים הדבקים אליו יתברך כמו שביארנו בשער ט"ו ול"א כי האלהים במדת חסדו עשה אותם ראשים ושרים על כל הנמצאות כולן לרדות בהם בכבוד אלהות ואדנות כפי מה שיאות לצורך הנהגתם ותועלתם. לא שיהיה דבר מכל זה לצרכו ולצורך מציאותו כלל:
4
ה׳ובמדרש (ש"ר פרש' ח') מי זה מלך הכבוד (תהילים כ״ד:ח׳) למה נקרא שמו של הק"בה מלך הכבוד שהוא חולק כבוד ליריאיו כיצד מלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו ואין משתמשין בשרביטו ואין יושבין על כסאו ואין לובשין עטרה שלו אבל הק"בה הרכיב את אליהו על סוסו דכתיב (נחום א׳:ג׳) אשר בסופה וסערה דרכו ונאמר (מ"ב ב') ויעל אליהו בסערה השמים ומסר שרביטו למשה שנא' ויקח משה את מטה האלהים בידו והושיב לשלמה על כסאו שנא' (ד"ה א' כ"ט) וישב שלמה על כסא ה' למלך ומלך המשיח עתיד ללבוש עטרה שלו שנאמר תשית לראשו עטרת פז (תהילים כ״א:ד׳) ונאמר ראשו כתם פז (שיר השירים ה׳:י״א). והנה מפרש ההגדות פירש זה המאמר בענין רוממותו ית' שאינו מתקנא בזולתו לפי שכל התוארי' האלו מההנהגה הם לו ית' בעצם וראשונה ולא יאמרו בזולתו כי אם בשתוף השם לבד ומה קנאה יש בהם. והוא דבר הגון בפני עצמו רצוהו חכמינו ז"ל במאמר אחר שאמרו (תנחומא פ' קדושים) אמר להם הק"בה לישראל אני איני כמלך בשר ודם. מלך בשר ודם אין רשות להדיוט להקרא בשמו אבל הק"בה כל שם חביב שהיה לו לישראל נקראים בו. הוא נקרא אלהים וקרא אותם אלהים שנאמר (תהלים פ"ב) אני אמרתי אלהים אתם. הוא נקרא דוד שנאמר (שיר שם) דודי צח ואדום וקרא אותם דודים דכתיב (שם) אכלו רעים וגו'. הוא נקרא חסיד שנאמר (ירמיהו ג׳:י״ב) כי חסיד אני נאם ה' וקרא אותם חסידים שנאמר (תהילים נ׳:ה׳) אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח. הוא נקרא קדוש וקרא אותם קדושים שנאמר (ויקרא י״ט:ב׳) קדושים תהיו כי קדוש אני. הוא נקרא חכם דכתיב (איוב ט׳:ד׳) חכם לבב ואמיץ כח וקרא אותם חכמים דכתיב (דברים ד׳:ו׳) ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה: אמנם אם ירצו בזה כזה המאמר הי' להם לומר מלך בשר ודם אין רשות להדיוט לרכוב על סוסו וכן כלם או אינו מרכיב ואינו מושיב ואינו מלביש וגו'. אמנם מה שיראה שכוונוהו הוא הענין הנכבד שעמדנו עליו מהיות הנהגת אלו הנמצאות אשר על זה האופן לצורך המונהגים לא לצורך מציאותו כלל כמו שאמרנו ראשונה ושהוא יתעלה נבדל בזה ממלכי האדמה כי מלך בשר ודם כל הכבוד אשר יעשה לזולתו אינו עושה אלא לצורכו ולהשלים בו חסרונותיו בענייני מלכותו. כיצד הוא צריך לעשות מלחמה יפקיד אחד מעבדיו ויעשהו שר צבא על כל חילו. צריך לעשות צדקה ומשפט יושיב אחד מחכמיו על כסא המשפט. צריך להכות ולרדות המורדים והפושעים יעמיד שוטר אחד ושבט מושלים בידו. צריך לצאת מהמלכות יעמיד סגן ממלא מקומו. והנה כאשר יפקיד כל אחד מאלו איש על מלאכתו הממונה ההוא ודאי אינו משתמש בגדולת המלך אדרבא המלך משתמש בו ועושה בו צרכי עצמו אשר לא יכון הוא ומלכותו זולתו ואין הממונה ההוא רק כגרזן ביד החוצב בו תדע שכאשר לא תכון מלכותו בידו הנה הוא יסיר את ראשו והרבה ראיות יש. אמנם בתת האל ית' ממשלת ההנהגה לכל אחד מהשלמים על אחד הפנים אשר זכר אינה לצורך עצמו ומציאותו כלל כי אם לתועליותם ושלמותם וכבודם. ולזה כשכל אחד מהם משתמש ממנו הרי הוא משתמש בתכסיסי מלכו' של מעלה כאלו הוא מלך בפני עצמו כביכול שותפו של הק"בה שמשתמשין בכתרו כי אליהו ז"ל להיותו שלם בעצמו לקנאתו קנאת האמת ועושה מלחמותיה זכה שהרכיבו הב"ה על סוסו להדמות לעליון אשר בסופה ושערה דרכו ולא על העליה לבד אמרו זה כי אם על מה שהי' רודה בנמצאות בעצירת המטר כל השנים ההם ובפקוד על הארץ כאשר רצה ובהוריד אש מן השמים ובהחיו' בן הצרפית ובכל אשר עשה בכח המרכב ההוא אשר הרכיבו בתכסיסי מלכות. וכבר הורגל בפי כל החכמים שאח"כ היה במדרגת מלאך ה' הנראה אליהם במראה או בהקיץ כמראה כבוד ה'. וכבר קראנו אותו בתפלותינו מהרה יבא אלינו כענין שאמר הכתוב (תהילים נ׳:ג׳) יבא אלהינו ואל יחרש. גם האיש משה איש האלהים אשר העלנו מארץ מצרים באותות ובמופתים באמת עשאו האל יתברך שוטר לרדות ולהכות לפרעה ונתן שרביטו בידו לתת עליו הוד כבוד אלהות כמו שאמר (שמות ד׳:כ׳) ומטה האלהים בידו ונאמר (שם ז') ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך כמו שכתבנו במקומו ומה נפלא מאד טעם מה תצעק אלי וגו' (שם י"ד) לענין זה. כלומר מה לך ולבקש ממני אתה הרם את מטך ונטה את ידך מעצמך ובקעהו כי הרשות נתונה כמו שיושלם ביאורו במקומו. והנה שלמה בבחינתו הטובה אשר היטיב לשאול מאת ה' זכה לישב על כסא המשפט ונתחכם בענין ההוא כחכמת מלאך האלהים כמו שנאמר (ד"ה ב' ט') וכל מלכי הארץ מבקשים את פני שלמה לשמוע את חכמתו אשר נתן האלהים בלבו. וכבר אמר (שבת י'.) כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להק"בה במעשה בראשית שותפין ממש שמשתמש בכתרו כמו שנאמר בביאור וישב שלמה על כסא ה' למלך:
5
ו׳אמנם מלך המשיח הוא עתיד להיות משנה או סגן למלכו של עולם להנהיג ההנהגה הזאת שאמרנו בתמידות כמו שנתבאר מהנבואות ובפרט בסוף נבואות של ישעיהו כי על כן אמרו שילבש עטרה שלו וכמו שאמר (תנחומ' פ' תולדות) על הענין הזה עצמו (ישעיהו נ״ב:י״ג) ונשא וגבה מאד ממלאכי השרת כמו שביארנו שער כ"ח. הנה שכל אלו השלמים והדומים להם כלם תורה ממשלתם על היותה בידם לצורך עצמם ולכבוד מעלתם לפי ששלמותם בחותמם זכין להם שלא כמנהג מלכי בשר ודם. אמנם כשהיתה הממשלה והרדיה בענין עבדות ושירות בעניינם מה נאמר (שם י') הוי אשור שבט אפי וגו' בגוי חנף וגו' והוא לא כן ידמה וגו' עד סוף הפרשה שנא' והי' כי יבצע וגו' היתפאר הגרזן על החוצב בו היתגדל המשור על מניפו כהניף שבט את מרימיו כהרים מטה לא עץ. הנה הכלי ביד הפועל בו ישנו על שני פנים. או הוא כלי מת יניעהו הפועל כגרזן וזולתו מכלי האומנות או הוא כלי חי יניע עצמו ואת מניעו כשבט המלך ומטה השררה אשר ביד אחד מעבדיו. ולזה אמר היתפאר האיש אשר הוא כגרזן ביד החוצב בו או כמשור ביד מניפו שהם כלי' מתים כשיאמר שהוא מניף עצמו כהניף שבט שהוא הכלי החי שלא לבד הוא מניף את עצמו כי גם את מרימיו. ולהשלים הבאור אמר כהרים מטה לא עץ כי המטה מצד שהוא מטה הוא מרים את מרימיו לא מצד שהוא עץ והי' לו לידע כי הוא בידי כעץ והיכולת אשר בידו הוא המטה ואין לו להתפאר על המטה הזה אבל המטה יתפאר עליו. מ"מ הנה נתבאר זה המאמר על נכון לפי כוונתנו ואיך שיהיה מכוונתם ז"ל בו הנה הוא מבואר בכל העניינים האלו כי האל יתברך נתן סדרי המערכות כלן מדרך תחת כפות רגלי האנשים השלמים לרדות בהם כפי מה שיאות אל הנהגתם השלמה הנוהגת לפי כשרון המעשים וחלופו. ואולם לפי שכבר יתעורר ממציאות אלו האותות בלב האנשים דבר בליעל יצוק בו לאמר שכיון שאלו הנמצאות בין זה ובין זה נמצאו מתחלפים ומשתני' בענינם פעם יתנהגו על ענין אחד פעם בחלופו או הפכו והנה א"כ תועלת קיום טבע המציאות המורה על אמתת המציאות המנהיג העליון כבר חלף הלך לו והנה שבה דעת אפיקורוס האומר בהזדמן, במקומ' ונחלשה בידנו אמתת מציאות האלהי והיה ההפסד באלו האותות יותר על השבח. הנה לזה היה מאתו יתברך שלא יהיו אלו העניינים היוצאים מההקש הטבעי כי אם על פי נביא המפורסם המייעד הדבר ההוא והמגלה צרכו ותכליתו הגדול לפי שעתו. כמו שנתפרסם הענין מהאותות והמופתים אשר נעשו ע"י רבן של נביאים ומשם ואילך בכל זולתו מה? כי זה מה שירחיק מאד טבע ההזדמן כמו שכתבנו בשער ההוא הראשון. כי אז בהיות הענין על זה האופן כבר ימצאו שני סדורים נכונים ונאותים לפי שני העניינים הנמצאים במציאות. האחד הטבע הפשוט הנברא במדת הדין שנוהג בתמידות על טבעו מדה אחת לכל האנשים והזמנים והשני אשר נמצא במדת החסד והוא טבע חכם המבחין בין צדיק לרשע ובין עובד אלהים לאשר לא עבדו כי על שניהם נאמר (תהילים ק״ח:ה׳) כי גדול מעל שמים חסדך ועד שחקים אמתך כמו שכתבנו אמתת זה הענין ושלמותו בשער ט"ו הנזכר. והנה הוא מבואר שאין שום מעמד באלו הענינים להפקד ההזדמנות בשום מקום. אבל כמו שהסדר הראשון הוא מורה על אמיתת מציאותו יתברך כפי מה שאמרנו כן הסדר השני המעולה על שם כבוד מלכותו רצוני היות כל מה שנעשה מהמניאות כלו ומהענינים המתחדשים מהם תמיד לא על דרך חיוב כמו שאמרו האומרים בקדמות עד שכבר יהיה לו ולמציאותו בהם צורך או קצת צורך כפי מה שאמרנו אלא שהכל בראו לפי רצונו ונדבה חכמתו לפי תועלת הנמצאים לבד. וכבר יהיה זה השבח השני כולל הענין הראשון וגדול ממנו להפליא:
6
ז׳ובמדרש (ילקוט יהושע רמ"ז כ"ב) כשאמר יהושע (יהושע ג') שמש בגבעון דום אמר לו השמש ולי אתה אומר שאדום אמר לו הן אמר ליה ואם אני שותק מי יאמר קילוסו של הקב"ה אמר לו דום אתה ואני אומר שירה דכתיב (שם) אז ידבר יהושע ואין אז אלא שירה שנאמר (שמות ט"ו) אז ישיר משה. ואתה רואה יופי מאמרם זה בכוונם לכל מה שאמרנו כי הנה השמש יאמר שקילוסו של מלך המורה על אמתת מציאותו ית' יתפרסם מהיות אלו הנמצאות נוהגות תמיד על סדר אחד קיים מבלי שום חלוף ושנוי כלל עד כי החלוף והשנוי בו יטע' האומרים בהזדמן ומכחישין מציאות הסבה הראשונ'. אמנם יהושע נתחזק עליו מהענין השני המעולה ממנו והוא היות החלוף והשנוי ההוא נעשה על ידו באותו פומבי ולצורך נפלא כמוהו ושלזה ראוי שידום השמש מקילוסו והוא יאמר שירה שתכלול קילוסו של מלך ועוד שם כבוד מלכותו להיות כל אלו הנמצאות ברואות ממנו יתעל' לנהוג במנהגם הסדר הראוי והנאות לפי המנהיגים השלמים. והענין הזה הוא מבואר מכוונת השיר' אשר הביא ממנה ראי' ובנוסחאות כתיב (ילקוט שם) וכי יש קטון שיאמר לגדול דום והלא אני נבראתי ברביעי ואתה בששי. אמר לי' וכי בן חורין שיש לו עבד זקן אינו אומר לו דום והלא לא נבראת אלא בשביל אברהם זקני דכתיב (בראשית י״ד:י״ט) ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ ולא עוד אלא שהשתחוית ליוסף דכתיב (שם ל"ז) והנה השמש והירח משתחוים לי. אמר לי' ואם אני שותק מי יאמר וכו'. הנה הם דברים נפלאים וכוונה נכבדת מאד כוונוה חז"ל ג"כ באותו ויכוח שאמרו (חולין ז'.) שהי' בין רבי פנחס בן יאיר ובין גינאי נהרא כי הוא אמר ליה אתה ספק עושה ואני ודאי עושה והוא אמר ליה חלוק ואם לא גוזרני עליך וכו'. ויבא שער מ' ב"ה:
7
ח׳*ועתה וכו' הנה כבר בארנו למעל' בשער ג' כי עשר' מושגים (הנקראים בפי הפילוסופים עשר' מאמרות) ישיג המשכיל בהתבוננו בדברים הטבעיים, מושג עצמותם, כמותם, איכותם. מקומם זמנם ומצבם הצטרפותם לזולתם, פעולתם וקבלתם פעולות אחרים, וקנינם, והרמב"ם ז"ל קרא אותם במלת הגיון שער י' בשם "העצם, הכמה, האיך, האנה, המתי, המצב, המצטרף, מאמר שיפעל, ושיתפעל לו" עי"ש, ולפי זה יאמר הרב ז"ל פה, שבתחילת הבריא' וחידוש העולם הטבעיי (אשר מאז החל' הנהגת הי"ת הטבעית) נזכרו כל אלה, להורות כי כולם נמצאים בדברים הטבעיים שנבראו אז, כי במאמר "בראשית ברא" וכו' נכלל מאמר העצם, כי אז נבראו כל העצמים, ובמאמר "נעשה אדם" וכו' אשר הוא מבחר היצורים ורב האיכיות היקרות יותר מכולם, נכלל מאמר האיך, ובמאמר "ויברא אלקים את התנינים הגדולים" נכלל מאמר הכמות, כי הם הגדולים בכמותם הגופניות מכל ברואי העולם השפל ובמאמר "ויבדל וכו' בין המים אשר מתחת לרקיע" יוכלל מאמר האלה, ויעוד המקום המיוחד למשכן המים הנבראים, כמו שנכלל מאמר ההצטרפות והיחס שבין האדון לעבדו במאמר "וירדו בדגת הים" וכו' ומאמר שיפעל נכלל באמרו "תדשא הארץ דשא" וקבלת הברואים פעול' מזולתם שהוא מאמר שיתפעל נכלל במאמר "ויברך אותם אלקים" ומאמר המתי ומושג הזמן יוכלל במאמר והיו לאותות וכו' לימים ושנים" כמו שמאמר המצב נכלל במאמר יקוו המים אל מקום אחד, ומאמר "לו" ר"ל מושג הקנין במאמר, הנה נתתי לכם את כל" וחז"ל רצו להורות, כי גם בחידוש העולם המוסרי, שהחל ביום הוקם המשכן בראשון לחודש ניסן, וכבוד ד' נגלה עליו, ונתקרב' עדת ישראל לעבודתו ית' חוברו כל אלה עשרה המושגים יחד, כי נבחר לזה יום א' בניסן יום ברוא אלקים ארץ ושמים, וכל העצמים יצאו בו מאפס אל היש, (לדעת האומר בניסן נברא העולם) וזש"א "ראשון למעש' בראשית" המורה על מאמר העצם. והוא ראשון לנשיאים ר"ל שיתכבד בזה שהי' הנשיא הראשון היותר נכבד באיכות מעלתו מקריב בו. והוא ממאמר האיכות. ובבחינת הכמות נאסרו בו הבמות ונתמעטו בו מספר וכמות המקומות אשר הותר בם להקריב לד', ובבחינת המקום והאנה נתכבד ג"כ, כי בו החלה השכינ' לצמצם עצמות' ולשכון באוהל מועד בתוך בני ישראל, ובבחינת מושג ההצטרפות נתכבד כי בו החלו הכהנים לשרת בקודש; (כי מושג הכהן המשרת הוא מושג מצטרף אל הי"ת אדון כל אשר ישרת אותו) ובמושג הפעול' נתכבד, כי בו החלה עבודת המשכן, ובבחינת קבלת הפעולה, כי בו קבלו ישראל ברכת הי"ת מפי אהרן ובניו, כמו שנתכבד בבחינת מושג הזמן, כי הוא ראשון לחדשי השנ', ובבחינת המצב, כי בו נצטווה השחיט' להיות רק בצפון העזר' ושם היו מסמרות קבועים להכניס בתוכם צוארי הנשחטים, למען יהיו בעת השחיט' במצב הראוי להשחט, ובבחינת הקנין, כי בו נתנו החטאת והאשם למתנ' לבני אהרן לאכלם, והשלמים לבעליהם. ובאמרם ז"ל "ראשון לירידת האש" הוא ג"כ ממאמר העצם, כי בו נתחדש עצם שמימי זה, שהוא האש האלקי. והכוונה בכל זה להורות, כי כמו שבהנהג' הטבעיית יש עשרה מושגים אלה, כן ישנם גם בעניני המצות התוריות, שנתן אז לישראל בהחילו להנהיגם בהנהג' הנסיית ובהשגח' הפרטית.
ועתה כדי לגדל ולחזק זה הענין הנפלא הנה הוא יתעלה ראה לקבוע לו מסמרות במה שנתן לאומה הזאת זמן קבוע ומיוחד להתחלת הסדר המעולה הלזה באומרו החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה כי הכונה כלה בשיהיה להם סימן קבוע שיהיה תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים שהוא ראש לכל האותות והמופתים הנעשים בסדר ההוא המופלא והוא הסדר הנתן להם לבדם להתנהל בכל מעשיהם במקום סדרי בראשית אשר בהם יתפרסם העולם בכללו בענין ההנהגה הכוללת. וכמה נפלאו בזה דברי חז"ל במסכת שבת פרק ר' עקיבא (פ"ז): ובסדר עולם במה שאמרו שיום זה הנזכר בכאן נטל י' עטרות כנגד י' מאמרות שבהן נברא העולם. אמרו יום שמיני למלואים אחד בשבת היה ואחד בניסן היה ובו ביום מעמד אהרן ובניו ורחצו ידיהם ורגליהם במי הכיור ומנו העבורי' וסדרום על הסדר בו ביום התחילו הנשיאים להקריב את קרבנם דכתיב ויהי המקריב ביום הראשון. ראשון למעשה בראשית ראשון לנשיאים. ראשון לאסור במות. ראשון לשכון שכינה בישראל. ראשון לכהונה. ראשון לעבודה. ראשון לברכה. ראשון לחדש. ראשון לשחיטת צפון. ראשון לאכיל' קדשים. ראשון לירידת האש שנאמר (ויקרא ט׳:כ״ד) ותצא אש מלפני י"י וגו'. בו ביום הקריבו ישראל תמידין ומוספין. ועל אותו היום נאמר (שיר ד' ה') עורי צפון עד אכלו רעים זה משה ואהרן שתו ושכרו דודים זו כנסת ישראל:
8
ט׳ועתה ראה איך כוונו לסדר ביום הזה הנכבד לפי הסדר המעול' המסומן בו עשרה עניינים נפרדים במספר העשרה מאמרות שכתבום הפלוסופים שכוללים כל טבעי הנמצאות הטבעיות אשר אנחנו ביארנו זכרונם במאמרות הבריא' בשער השלישי מבלי ספק ואמר שהיום הזה הוא כמוהו בענין ההנהג' אשר לפי המעשים ראשון למעש' בראשית ושכבר נתחדשו להם בו חדושים תורניים יעמדו במקום עשרה מאמרות הטבע בהיותן על מספרם ומשפטם: ובאומרו ראשון לנשיאים יורה על חדוש ענין ממאמר האיך כי הגדולה והשררה ואי זה תואר שיהיה הוא מבואר שהוא ממאמר האיך. כמו שהמאמר הזה נתרשם לשם במאמר (בראשית א׳:כ״ו) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו: ואיסור הבמות הוא חדוש ממאמר הכמה במה שאסר להם להעלות עולותיהם וזבחיהם בכל מקום ולא התיר להם כי אם מקום מיוחד והנה המעיט את המרובה והענין מיוחד למאמר הכמה כמו שבמאמרות היצירה יוחד זה למאמר (שם) ויברא אלהים את התנינים הגדולים ואת כל נפש וגו'. כמו שנתבאר שם חיובו *והפלא וכו' ר"ל שעל כן חברו חז"ל פה מאמרי האיך והכמ' אל מאמר העצם, יען כי אלה ימצאו בגוף העצם בעצמו שהוא בעל האיכות והכמות הידוע' מבלי שנצריך להשקיף אל יצור עצם אחר זולתו, משא"כ ז' המושגים האחרים, כי לצייר ד"מ ברעיוננו, מושג המקום, הזמן והמצב, צריכים אנו לצייר בדעתנו מלבד העצם המתקומם, גם המקום, הזמן והמצב אשר בו יתקומם, וכן האחרים.
והפלא ששמו בכאן השנים האלה ראשונה על הדרך שסדרום החוקרים להיותם לחלק אחד והם מין שלא יצטרך אחד מהם בציור עצמותו אל ציור חוץ ממנו. ואחרי כן המשיכו השבעה אשר הם לחלק אחד הצריך השקפה על ענין חוץ מהם כמו שנתבאר להם: ושכון השכינה הוא ממאמ' האנה כי זה אינו לפי הפרסום רק העתק השכינה מהמעלה אל המטה והוא ההעתק היותר מפורסם אשר במקום הנרמז במעשה בראשית בהבדל הרקיע בין המים אשר מעל לרקיע ובין המים אשר מתחת. והכהונה הוא ממאמר המצטרף שהוא ענין שירות ולא נמצא משרת כי אם בהמצא מקבל השרות והוא הנזכר במעשה בראשית באומרו (שם) וירדו בדגת הים וכו'. והעבודה הוא עצמו מאמר שיפעל הנזכר במאמר (שם) תדשא הארץ דשא וגו'. והברכה אינו אלא מאמר שיתפעל כי המתברך יתברך וזה הענין מההפעלו' נרמז במאמר (שם) ויעש אלהים את חית הארץ. כמו שנתבאר שם. ואמרם ראשון לחדש הוא חדוש מפורסם ממאמר המתי הנזכר באומרו והיו לאותות וגו'. שחיטת הצפון הוא מבואר מענין המצב כהאי דאמרינן בסוף סוכה (נ"ו:) בלגה לפי ששוהה משמרתה קנסוה בחלוק' ובחלונה ובטבעת' וענין הטבעת שהיו לכל המשמרות טבעות של ברזל קבועות שם בבית שחיטתן פתוחות מצד אחד שמכניסין בתוכן צוארי הנשחטין כדי שיהיו באותו מצב הנאות לישחט בלי טורח וקנסו למשמרת בלגה שסתמו טבעתה כדי שלא יהנו ממנו והנה א"כ שחיטת צפון היה ענין מיוחד למאמר המצב המוזכר במאמר יקוו המים (בראשית שם). אכילת קדשים הוא ממש מאמר הלו כי הם קנינים שהקנ' להם השם יתעל' דכתיב (במדבר ה׳:י׳) ואיש את קדשיו לו יהיו והוא הנזכר באומרו (בראשית שם) הנה נתתי לכם את כל ירק עשב וגו' כי היא הבחינ' היותר מפורסמת מזה המאמר כמו שכתבנו שם. אמנם ירידת האש הוא עצמו מאמר העצם כי הוא אש רוחני אינם מרגישים בו דבר מהמקרי' הגשמיים החמריים רק חדוש עצמיותי לבד והוא המוזכר שם במאמר יהי אור וגו'. והכוונ' בכל זה לומר כי די באלו העשרה המאמרות התוריות להנהיג העולם באותה הנהג' המיוחדת לבעלי התור' ושומרי משמרת' כמו שעשר' מאמרות הבריא' נהגוה לפי הענין הטבעי. ולכל זה הענין הנפלא הוקבעה (מגיל' כ"ט.) פרש' זו בכל שנה לקרות אותה בצבור בספר בפני עצמו בזמנ' בכלל פרשיות כיוצא בה במנהגה ואם לא בתועלת' כי הוא עקר שההבדל אשר בין ישראל להעכ"ום תלוי בה. ומהפלא שלא עשה כן לפרסם ולקבוע יום מיוחד לסימן הטבע הראשון רצוני שיהא ראש השנה לבריאת עולם אבל כסתה אותו וכבשה זכרונו באומרו (ויקרא כ״ג:כ״ד) בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש וגו'. והיה זה לפי שהסימן הזה כולל הענין הראשון הטבעי ועוד המעולה המיוחד לפי שיטת התורה האלהית והנוהג מנהגה כמו שאמרנו. וזאת ההנהג' המיוחדת היא אשר יחסה התורה האלהית לו יתברך בייחוד בכל ספוריה למען ספר שמו והראות את כל כחו על כל מעשיו בכל מה שזכרה מהנסים והייעודים עד הנה ובכל מה שתזכור מכאן ולהבא בביטול הכח ההוא הטבעי וכל הענינים המחוייבים אליו והנמשכים ממנו ועל זה הענין בא מאמר הכתוב הזה אשר עמדנו עליו וכל הפרשה כלה. אמר החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה וגו' לפי שכבר נתפרסם להם שהמצריים היו מכוונין עבודתם למזל טלה שהוא ראש המזלות ובכחו זה חשבו להשתרר גם השתרר על זולתם ואין צריך לומר על ישראל שהיו נמסרים ונכנעים תחת ידם. כי מעתה יהפוך להם ענינם וכח מבטם במה שהחדש הזה הוא חדש ניסן שמזל טלה הוא המצוה והמולך לפי המנהג הטבעי יהיה להם תחלה וראש לישועתם ולפדות נפשם ויהפך לאויב וצר לעבדיו המצריים העובדי' אותו עד הנה והוא אומרו החדש הזה לכם לטובתכם ולהנאתכם וכן ראשון הוא לכם ולעזרכם כי עזרכם אלהיכם: ועוד אמרו דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו'. לפי שכבר נתפרסם להם שהמזל ההוא אשר בחרו להם היה שופע עליהם מעלה וכבוד וחוזק יד באמצעות הכבוד והעלוי שהיו נוהגים הם במקנ' ההוא אשר נקרא שמו עליו והוא על דמותו. וטעם עבודות כאלה וזולתם ידובר בו במעש' העגל שער נ"ד. ואיך שיהיה כבר היה מפורסם בין המוניהם כי הנוגע באחד אחוז מן הכשבים או מן העזים כנוגע בבבת עינו של אלהיהם אחת דתו להמית. שיראו ויכירו שיתהפך הדבר כמו רגע עד שהיהודים האמללים ישלחו ידיהם במקנה המשובח והנעבד מאדוניהם והקרוב לאלהיהם. ועם בזוי ושסוי תחת עבודת עבדיהם ירימו יד בעדר אשר בחרו להם לאלהים ולוקח איש שיו ובכרעי מטתו יאסור אותו לעיניהם (כלים פי"ט מ"ב) ויניחוהו במשמר שלשת ימים ואין לאל ידם להציל, יומו יבוא ושחט אותו לפניו בעוד השמש בצהרים וקול דמיו צועקים על כל דלת ועל כל מזוזה ואין מושיע, ויען כל רואיו יכירו יבוא אינו נאכל אלא צלי פן יבולע ונתח אותו לנתחיו לא יבושל במים כי אם גלוי לכל העמים כדמותו וצלמו ראשו על כרעיו ועל קרבו ובדרך עראי ובזיון יכרו עליו לאכול את כל בשרו ועצמותיו ייגרם עד בלתי השאיר מן הבשר מאומה עד אור הבקר והנותר שרוף ישרף והכלבים עזי נפש לא יוכלו לנבוח וכדי בזיון וקצף בעיני כתות ההמון המורגלים בענינים ההם. ואף כי חכמי חוזיהם המעמיקים בחכמתם הרואים בככבים את צורת טלה למזל למו החושבים אותו היותו ראשונה למלכות לכל דבר שבגדול' וכבוד ושהוא הנותן להם כח לעשות את החיל ההוא עד הנה הם המכירים בעצם וראשונה ומרגישים את כל מפלתו בעשור לחדש הזה ראשית ממלכתו עודנו בבחרותו ושליש זמנו גם כי שחיטתו ואכילתו ביום י"ד שהוא תכלית גבורתו על ידי המאור הגדול העומד עמו במחיצתו: ואף גם זאת בהיותו זכר תמים בן שנה ולא נמצא אתו כל מום להסתיר פניו ממנו אל ידרשהו אלוה ממעל להציל אותו מרעתו כי אלו העניינים והדומים להם ממינם היו מכוונים בכתובים הנאותים לשתי הכתות האלה עד אומרו ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה': ואחר זה אמר ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה לומר כי האלוהות והבכורות מכה אחת להם רגע אחד ובחצות לילה להראות לעיני חוזיהם ויודעי עתיהם כי לא היתה שעה אשר שגבה ממנו יתברך לעשות כרצונו כי חצי הלילה ההוא היה תקפו וגבורתו של מזל טלה לפי מדת ימי חדשו כפי השנים המצריות ולהיות אז השמש שוקע בטבור הים וסר כחו ממנו שלא יאמרו שלהיות המאור הגדול שם בביתו נוסף גם הוא על אכסניא שלו להלחם בו נצחו שהרי השמש אינו מושל רק ביום כמו שאמר בפי' (בראשית א׳:ט״ז) את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטון לממשלת הליל' ואת הככבים וכן בדברי המשורר ע"ה (תהלים קל"ו) הכוונה שהשמש לבדו הוא המושל ביום בעודו על הארץ אמנם הירח והככבים נתנה ממשלתם אף בלילה וכמו שאמרו ז"ל (חולין ס'.) לכי ומשול ביום ובלילה ואמרו (ב"ר פ"ו) לפי שהמעיט' הרבה צבאיה והוא מה שדקדק במשנה תורה באומרו (דברים י"ד) כי בחדש האביב הוציאך ה' ממצרים לילה וכמו שביאר (שם) אנקלוס דעבד לך נסין בליליא זמן היות המזל בתכלית חזקו ושלא נחלש שום חולשא מכח השמש אשר עמד עמו ולא משום זולתו. וזה הדבר אשר בו נתפאר דניאל על מלכו כשאמר (דניאל ו׳:כ״ג) אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני. כי לפי שיובן מדבריו שאמר אליו (שם) אלהך די אנת פלח לי' היכיל לשיזבותך וגו' שהיה מסופק אם יכול להצילו אם לא אמר לי' אין צורך לו יתברך לשיתירו בכבודו ובעצמו בדברים כאלה אבל אלהי שלח מלאכיה ובעודם בתקפם וגבורתם סגר פיהם ולא חבלוני שהיא גבור' עצומה יותר משאם הרגם בשום תחבולה ומזה הצד יחשב לגבור המציל את עצמו או את חברו מיד רודפו בחוזק ידו עליו או באחד מאיבריו ממה שימיתהו בלי ספק. ולזה הטעם אמר מלך ארם לגדודיו ולא תלחמו את קטון ואת גדול כי אם את מלך ישראל לבדו (מלכים א כ״ב:ל״א). כי בגובה לבו ראה שהיא גבורה גדול' להמית המלך מבלי הפיל שום אחד מאנשי חייליו. ולב מלך ביד ה' לאשר חפץ הטהו בזכות יהושפט שהיה שם: והנה חז"ל ייחדו אלו הפעולות כלן אליו יתעלה בתכלית ההתיחסות באמרם (מכילתא בא פ"ז) אני ולא מלאך אני ולא שרף וגו'. ואין הכוונה להם שלא תהיה מכה זו ע"י שום שליח ומלאך ממית שהרי נאמר, ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף אלא כאמרך שהמלך בכבודו ובעצמו ילך למדינה פלוני' לעשות משפט מה ושלא ישלח לשם שר ושופט גזבר ופרנס שאין הכונה בזה בשילך המלך לבדו ושהוא בעצמו יהרוג את הנשפט אלא שילך הוא וגדוליו שריו ושופטיו אשר בבית המלכות. ואיפשר שכוונו חז"ל בד' שלילות אלו לומר שלא היתה מכה זו ע"י שום סבה טבעית מהארבע המיוחדות שבהם ינגף האדם מאחת אחת מארבעה רבעיו. וזה שנפש כל בשר תעמד בו כלהבה הנאחזת בפתילה ע"י השמן והכלי המעמידן ועל דרך שאמר החכם (משלי כ׳:כ״ז) נר ה' נשמת אדם כי החום הטבעי אשר הוא מיסוד האש הוא הלהבת והרוח הנושא איתו הוא הפתילה והלחות השרשי שהוא מיסוד המים הוא השמן והיסוד העפרי שהוא רוב בניינו הוא הכלי הנושא את הכל. וכמו שכבר יכבה הנר בבוא פגע בשום אחד מהם כמו שהוא מבואר. כן מות האדם כשיגע ההפסד בשום אחד מאלו אם בהפסד הרוח או הכבות החום או יבושת הלחות או בפרוק חבור יקרה בבשר או שום הפסד. ובאומרו אני ולא מלאך ירמוז אל הפסד הרוח כמה דאת אמר (תהילים ק״ד:ד׳) עושה מלאכיו רוחות. אני ולא שרף ירמוז אל יסוד האש. אני ולא השליח אל יסוד המים כמה דאת אמר (איוב ה׳:י׳) ושולח מים על פני חוצות (תהילים קמ״ז:ט״ו). השולח אמרתו ארץ וגו' וסמיך ליה הנותן שלג כצמר. והנה לא נשאר רק אחד ועליו נאמר אני ה' אני ולא אחר וכמה דאת אמר (ויקרא י"ד) ועפר אחר יקח וכל זה להפליג פלאי מעשי ה' הגדול אשר עשה כנגד כל הסבות הטבעיות. ואם כוונו לזה מוטב ואם לא יהיה דרך הלצה: והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם וגו'. חלילה שיהא הדם הזה לו יתברך כתקות השני אל בית רחב (יהושע ב') אלא כמו שאז"ל (מכילתא שם) לכם לאות ולא לאחרים לאות אמר שיהיה לכם הדם הזה לאות ברית בלבכם ביני וביניכם וראיתי אותו בבתי מושבותיכם אלה כי אעבר עליכם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף בהכותי את מצרים כי הפרש הדעות והאמונות יהיה פדות ביניכם לבינם. ולפי צורך הענין הזה הנפלא כמו שביארנו אמר והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' וגו'. וצוה על עשות ימי הפסח בשמירת המצות מכל מיני הפסד שאור וחמץ ומחמצת והם הוראה גדולה למה שיאות לאדם בעצמו כי הלשונות הללו כבר גלו חז"ל הוראתם עליו באומרם (ברכות י"ז.) שאור שבעיס' מעכב גם הכתוב אומר (ישעיהו א׳:י״ז) אשרו חמוץ (תהילים ע״א:ד׳) מעול וחומץ ירמוז להרחיק שאור התכונות הרעות אשר בנפש הזנה וחמוץ הדעות אשר בנפש הדברית מחמצת המעשים אשר בחיונית ונגדם גזר עליהם שלשה כריתות שני' בפסח ראשון (שמות י"ב) ואחד בפסח שני (במדבר ט') כי על כן ראוי לבדוק בחורין ובסדקין, בנר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן וכמו שאמר' (פסחים ב'.) אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר כי הוא הזמן אשר יחל רוח ה' לפעמו לפי המנהג. וחיוב המצות יוכיח. וסוף דבר אמר ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חקת עולם בראשון וגו':
9
י׳והוא הענין הראשון שכוונו אליו בזכרון המדרש שזכרנו בפתח השער. משבחר הק"בה בעולם קבע בו ראשי חדשים ושנים והוא ענין הטבע הראשון אשר לפי נוהג שבעולם שהרי תשרי הוא ראש השנה אצלו וכל חדש וחדש הוא נמנה ממנו. אמנם, כשראה שאין העולם מתקיים ע"י מדת הדין זו והיה רצונו לבחור ביעקב ובניו כלומר שבחר בצדיקים ובמעשיהם ונדבה חכמתו לשלם להם שכר טוב שתף מדת החסד לעולם וקבע להם הנהגה חדשה מעולה ממנה וקבע אליה סימני ראש חדש ושנה שהוא רושם הטבע החכם והיותר מעולה אשר בו נתגלה ידו הגדולה עליהם כי גדולים מעשי ה' הנעשים ונזכרים בחדש הזה ועל כן יקראו (תוס' שבת פ"ז:) יום לקיחה הפסח, יום ה' הגדול לא להיותו גדול מימים ולא להתיחד ליטול כתרו של אלהינו, האל הגדול הגבור וכו' (דברים י׳:י״ז). אלא שהוא גדול בעניינו וכמו שאמר (מלכים ב ד׳:ח׳) ושם אשה גדולה גדולה במעשים וכבר היה גדול היום ההוא שבמצוה לשלוח יד להבזות אלהיהם לעיניהם כעין מה שאמרו ז"ל (ילקוט יואל ב׳:י״א) כי גדול יום ה' ונורא מאד (יואל שם) זה יום הכפורים שבו צוה האל יתעלה לקחת את השעיר החי ולהוליכו אל ארץ גזירה ולהפילו על אחד ההרים בחרפה ובזיון תחת עבודתו אשר היו זובחים את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם כמו שיזכר שם שער ס"ג ב"ה. ויתכן שיקרא יום הגדול לפי שהוא יום לה' הגדול כמ"ש הנביא (ירמיה י') גדול אתה ה' וגדול שמך לומר כי כשמו כן הוא. לא כמלכים והשרים שמקלסין אותם קילוסין גדולים ואחרי כאשר ישפטו על פניהם נמצאים חסרים מהם אמנם הוא יתעלה כל עוד שתחפש בקילוסו תמצא שאתה מקצר. ובמדרש (תנחומא פ' משפטים) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' (ד"ה א' כ"ט). אין מדת הב"ה כמדת בשר ודם מדת בשר ודם כל זמן שהוא בעל זרוע אינו אוהב משפט אלא סומך בזרועו ומעביר את הדרך אבל הב"ה אינו כן לו זרוע עם גבורה ועם כל זה הוא אוהב משפט דכתיב (תהלים צ"ט) ועוז מלך משפט אהב, הנה מפרש ההגדו' ז"ל פי' מאמר זה על חפצו בקיום חקות ומשפטי המערכת כסד' הטבעי בכל מה שאיפשר אפי' בהרבות כחו וגבורתו עליו. ואם שהדרוש הזה הוא אמתי אני הנה ראיתי שכוונתם למה שהיינו בו. וזה כי השלמים והמעולים שבנבראים לא ימצא שלמותם בהחלט ולזה אינם חפצים ליכנס במאזני המשפט פן ימצאו חסרים. אמנם האל יתברך שהוא בתכלית השלימות הנה הוא אוהב משפט ושיביאו כל החכמים הגדולה והגבורה והתפארת אשר לו ית' בכור הבחינה ויכירו וידעו כי לו יתעלה לבדו יאתה כמ"ש הנביא ע"ה (ירמיה שם). ועל כחו ועוצם ידו אנו סומכין לעתיד כמו שאמרו (ש"ר שם) ובו עתידין ליגאל שנאמר (מיכה ז׳:ט״ו-ט״ז) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. והמשל גם הוא יכוין לעשות יום טוב אל הזמן אשר בו יצאו מחשך לאור מעבדות לחירות ומשיעבוד לגאולה. והם שלשה לשונות כנגד השלשה עניינים שנזכרו למעלה אצל שמירת המצות שבכלן קבלו שם התקון הראוי מלבד מה שיצאו משיעבוד הגופים והכנעת' מתחת סבלות מצרים אל החירות והחפשיות מהם: הנה אחר שביארנו בשער הזה טעם המצוה הזאת הנפלאה שנצטוו בה ישראל ראשונה ותועלותיה הנפלאים אם לקיים במציאות האותות והמופתים אמתת האלהות כפי טבעה ואם לסלק בקביעות זמנן וסדרן עם סדור המצות המיוחדות אל הפסח אשר כללנו זכרונם הפסד הדעת בשלוח ההזדמן. ולהודיע כי יש סדר נכון וישר אל ענין ההנהגה הזאת היוצאה מההקש הטבעי וסבות מחייבות וממשיכות אותה והם המצות האלהיות התוריות כי על כן נתיחדה זאת ההנהגה אליה התיחדות עצומה. עתה בוא ואראך איך נמשכו אחרי כן בחלק הזה אשר עמדנו בביאורו ארבע פרשיות מסודרות אצל הפסח וחוקיו ומשפטיו אשר בהן יכוין לסלק שלוח ההזדמן מכתות האנשים כי הוא דבר שרבים מתפקרים בו לומר בכל דבר אולי מקרה הוא ולקבוע תשובות ושאלות לכל כת וכת מהם לפי כחו בהראות לו הסבה המחייבת הפלא והנה הוא לפי הסבה הנכונה לפי טבעו והקרובה אליו כי זהו מה שידחה ויסלק שבוש ההזדמן כפי מה שאפשר ויתבאר על נכון טעם מאמרם ז"ל (מכילתא בא פ' י"ח) כנגד ארבעה בנים דברה תורה וכו'. וקודם שנבוא אל באור זה נזכור הספיקות אשר ראוי לזכור אותם תחלה:
10
י״אא כי בכל פרשה ופרשה מהג' נזכר צורך הגדה או אמירה לבנים. בפרשת משכו והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה וכו'. ובפרשה קדש לי וגו' והגדת לבנך ביום ההוא וגו'. ובפרשת והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר. הנה בפרשה זאת חקת הפסח שבאמצע עם שיראה שההיא היותר צריכה לפירוש מכולם במה שתכלול החוקים הבלתי נודע טעמם ועניינם לא נזכר בה לא הגדה ולא שאלה כלל: ב כי כלם באו בתורת שאלה והגדה גם בלשון יחיד והגדת לבנך והיה כי ישאלך בנך וגו'. ובפרשת משכו אמרה בלשון רבים ואמירה והיה כי יאמרו אליכם בניכם: ג שכבר בא דבר ה' אל משה ואהרן בפרשת החודש הזה לכם בדיני הפסח כלם גם במצות החגיגה ומצות מצה ואיסור חמץ לא נפל דבר כמו שנתבאר והנה משה כאשר ספר לישראל בפרשה משכו לא אמר להם רק ושחטו הפסח ולקחתם אגודת אזוב וגו' ועבר ה' לנגוף את מצרים וגו' ושמרתם את הדבר הזה וגו' והיה כי תבואו אל הארץ וגו' והיה כי יאמרו אליכם בניכם וגו' ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקוד העם וישתחוו וילכו ויעשו וגו'. ואלו מענין החגיגה והמצות וכל הדברים הנלוים אליהם לא נזכר דבר. גם בסדר ההגדה יש לדעת למה ייחסו חז"ל שאלת מה העבדה הזאת לכם אל הרשע ואמר שהוציא עצמו מן הכלל והלא החכם אמר (דברים ו') מה העדות וגו' אשר צוה ה' אלהינו אתכם. ומאמר אלהינו אינה תשובה גמורה שכבר איפשר שהוא מודה באלהות ולא במצות. ועוד מה ראו שהחליפו התשובות ולא השיבו לכל אחד התשובה אשר בצידו כי תשובת החכם היא (שם) עבדים היינו לפרעה ותשובת הרשע ואמרתם זבח פסח וגו', ולא עוד אלא שנשתמשו בו בתשובת שאינו יודע לשאל. ועוד שהתורה לא שמה בענין הפסח וחג רק שני שאלות והם שאלת הרשע ושאינו יודע כי שאלת החכם אינה רק במשנה תורה אצל התורה בכללה כמו שאמר (שם) שמור תשמרון את מצות ה' אלהיכם ועדותיו וחקיו אשר צוך וסמיך ליה כי ישאלך בנך מחר לאמר וגו' ואמרת לבנך עבדים וגו'. וגם שאלו התם אינה אלא לגבי פדיון בכורות אמר והעברת כל פטר רחם וגו' והיה כי ישאלך וגו'. והנה הם ז"ל מנו ארבעתן לענין הפסח והלכותיו כמו שנראה מסדר ההגדה. ואולם טעם הקשירות אשר באו בארבעה פרשיות של תפילין יתבאר יפה אצל תפילי דמארי עלמא בשער צ"ח ב"ה. ואחר זכרון אלו הספקות נבוא אל הביאור:
11
י״בויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו לכם איש שה לבית אבות שה לבית. עם היות שידיעת הדבר והכרתו מכל צדדיו בשלמות תהיה בכל ארבע סבותיו החומרית והצורית והפועלת והתכליתית כמו שנודע אצל החוקרים. הנה להיות כל אחד מהן תשובת שאלה מיוחדת לצד מצדדי הענין ההוא הנודע מארבעה רבעיו כבר יקרה שתספיק אחת ממנה או שתים או שלש להשיב אל כתות השואלים כפי שלימות דעתו או קיצורו מהצד אשר תעוררהו השגחתו בו. המשל אם יושאל לך מאיש שוגה ומפתי למה היה זה הדביר ואתה השיבותה לו לפי שהיו עציו ואבניו כבר יתפייס דעתו הגס ויחשוב איפשרות מציאותו למציאות חומרו בחיוב. אמנם אם יחסר קצת פתיותו לא ימנע בזה מלשאול שכמה פעמים הוא רואה עצים ואבנים מבלי שיהיה מהם דביר עם כל זה אם תשיבהו אז בסבה הפועלת ותאמר לו לפי שהיה פלוני החרש שבנאו כבר יספיקו לו שתי הסבות האלה לחיוב מציאותו. אבל אם היה יותר פקח גם בזה לא תתישב דעתו עד שיודיעוהו הצורך המביא אל הפועל לבנותו וכשיאמרו לו שתכליתו הוא למחסה ולמסתור כבר ישתוק משאלתו. אמנם האיש הלבוב לא ישקוט ולא ינוח עד יעמוד על צורת הבית ותכונתו בכללו וחלקיו עד שמתוכן ידע שאין התכלית להיות סתר לו לבד כי אם שיהיה בית זבול ומקום מקדש מלך והיא תכלית הידיעה ושלמותה: והנה לפי שהיו כתות האנשים על זה המספר החכימה תורת האל יתעלה לדבר מהענין אשר אמרנו מסבות הפלאים וסדרן עם ארבע מדרגות בני האדם אשר עליהם אז"ל כנגד ארבעה בנים דברה תורה אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. כי אל החכם נתייחדה חקירת הסבה הצוריית עם כלל שאר הסבות. ואל הרשע נתיחדה התכליתית עם שלא ימלט מהחומרית והפועלת. ואל התם הפועלת עם החומרית. ואל שאינו יודע לשאול נתיחדה החמרית לבדה. והוא ענין נכבד יתבאר אמותו בהמשך אל הארבע פרשיות אשר ידבר בארבעתן. אולי כפי מה שאומר. וזה כי הוא מהמבואר כי מכת בכורות הנזכרת בפרשת החדש להיותה גמר וסיום האותות והמופתים ההם המציא בה האל יתעלה כל סגולות שלשת הסימנים שקדמו שנתבארה בהם אמתת מציאותו יתעלה והשגחתו ויכלתו על הצד היותר שלם שאיפשר כמו שביארנו היטיב בשער ל"ו והנה לפי זה היה זכרון זאת המכה הנפלאה עם לקיחת הפסח הנעשית על ידה עם מצות החגיגה ושמירת המצות וכל אשר יעשה בה ענין מספיק להגעת שלמות האמונה בפנות ההם האלהייות וגם בקבלת עבודתו והפקת רצונו בכל מעשיו כי על כן כלל שני העניינים הללו בפרשת החדש הנזכר. הענין הראשון עד והיה הדם לאות וגו'. והענין השני מוהיה היום הזה לכם לזכרון כמו שהוא מבואר מענינם כלומר בשתים אלו תתחתנו בי היום. (ג) והנה אחר שנצטווה משה על זה הענין כלו בפרשה ההיא הנה הוא יתברך בחכמתו האלהית חלק הלמוד לעם באופן יגיע תועלתם למתלמדים על הד' פנים שאמרנו על הצד היותר נאות שאיפשר. וזה כי מה שיגיע ממנו תועלת באמונות האלהיות שהוא העקר קבע בה מסמרות תחלה בפרשת משכו ויחד אותו לזקנים שנאמר ויקרא משה לכל זקני ישראל ולזה לא זכר שם רק שחיטת הפסח והזאת דמו על המשקוף ועל המזוזות ועבר יי' ופסח ה' שזה מה שיכלול אמיתת מציאותו ויכלתו והשגחתו ועשאו ראיה מופתית כנגד הרשעים עזי נפש המערערים על אלו הפנות: (ב) והוא מה שאמר שם והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם כי לא כיון בכאן אל השואלין בדרך שאלה וחקירה ליסודות רק אל הגוזרים אומר בתורת ערעור ופקפוק כי רבים הם. דוגמת מה שנאמר ואם לא מדאגה מדבר עשינו את זאת לאמר מחר יאמרו בניכם לבנינו לאמר מה לכם ולה' אלהי ישראל וגבול נתן ה' וגו' (יהושע כ"ב.) כי הוא ודאי לשון ערעור ופקפוק. ומכאן אחז"ל רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם וגו'. כי ראו שהכתוב ייחדו מכל הבנים בלשון עירעור וקנטור ולזה הוא מבואר כי אומרו מה העבודה הזאת לכם וגו' הוא כאומרו מה לכם ולעבודה הזאת וגו' כלומר מה בצע כי נעבוד אלהים והוא ערעור על התכלית ולזה ייחד הכתיב תשובתו ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח וגו'. כי בזה נתבררו אצלנו תכלית האמות מציאותו ויכלתו והשגחתו. ולזה ראוי לכוין אליו העבודות כדי שתשאר האמונה הזאת תמיד בלב האנשים והיא סבה תכליתית נכבדת מאד אמנם הם ז"ל ראו להקהות את שניו בהחליף הכתוב הזה ושום תשובתו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים וגו'. לאמר שאין צריך לומר שלמדנו שם בענין ההשגחה שהוא ית' מבדיל ומבחין בין עם לעם כמ"ש הכתוב בנוגפו את מצרים ואת בתינו הציל אלא שהוא מבדיל ומבחין בין איש לאיש מהאומה לתת לאיש כדרכיו עד שמזה יתברר שאלו היה הוא ורעיו שם לא היה נגאל שום אחד מהם אבל נגפים עמהם והרי היא תשובת הכתוב אלא שחדדו אותה בחריפות זה הדקדוק שבכתוב השני מכל מקום כל זה הוא מענין התכלית. והנה אחר שנאמר וילכו ויעשו וגו' ונזכר ענין המעשה באומרו ויהי בחצי הלילה כמו שנתבאר בשער המכות נאמרה פרשה אחרת וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. זאת חקת הפסח ומהכרח בעניינה שעם שלא זכר בתחלתה רק חקת הפסח כי בו נכללו עדותיו חקיו ומשפטיו. כמ"ש במקום אחר (במדבר ט׳:י״ד) כחקת הפסח וכמשפטו כן יעשה והפסח בכללו הוא עדות כאמרם (פסחים קט"ז:) פסח זו שאנו אוכלין על שום מה וכו' גם פרש' זו יראה שתכללם כלם כי איסור העבדים והערלים יורה ויעיד כי הנס ההוא וכל כיוצא לא נעשה אלא לבני בריתו של אברהם אבינו והבנים בניו כי זה מה שראוי שיקובל בזה בלי ספק וענין אומרו בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבשר חוצה וגו'. ועצם לא תשברו בו הוא מכלל החקים אשר לא ידע טעמם יפה. ואומרו כל עדת ישראל יעשו אותו וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' וגו' תורה אחת יהיה לכם וגו'. הוא מכלל משפטי התורה האלהית המוטלות עליהם וראוי היה לפי זה שיסמוך לכאן, והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם. (א) אלא שעקר השאלה הזאת ותשובתה היא יותר ראויה בעצם וראשונה בתורה בכללה שהוכללה בשלשה מינים אלו וכל חכם לב ראוי שיעיין לדעת מה טיבן של חלקים אלו אצל התורה בכללה ומה תועלתן ויחקור אם יפול בהם ההכפל או המותר או לא. וזה כי לפי מה שיראה בתחלת המחשבה כי העדות והחקים ענין אחד להם במה שהתועלת המגיע משני המינים הוא הכנעת העושה וההשתעבד אל עשייתם בבחינת שהוא מצווה ועושה מאל עליון שאי אפשר לו להפטר מעשו' רצונו וכאלו שני העניינים מכוונים להעיד על מציאותו. וזה יהיה מגונה מצד בא הכפל בדבר שאינו צריך. וקשה עוד מזה כי החלק המשפטי בכל שיכלול הדינים אשר בין איש ובין אחיו ובין גרו הנה הוא מותר גמור כי זה וכל מה שיצטרך לחיות חיים מדיניים היה איפשר אל השכל האנושי להמציאו ולסדרו כמו שכן נמצאו עליהם מעולם בנימוסי הגוים עם ועם ככתבו וכלשונו. ומתנאי השלם כי לא יגרע גם לא יוסיף. והרי הם שאלות עצומות מפאת צורת המצות ומהותן ראויות אל כל איש נבון וחכם כמו שאמר חכם מה הוא אומר מה העדות וגו'. ובאה שם התשובה נכונה מאד, ואמרת לבנך עבדים היינו וגו'. ויתן ה' אותות וגו' ואותנו הוציא משם וגו'. ויצונו ה' וגו'. וצדקה תהיה וגו'. והענין שלמדהו דעת תועלתן והפרדתן שאין הדבר כמו שחשב אמנם חלק העדות הוא סימן לאשר גמלנו כל חסד ורב טוב כי זה מה שיכריח האדם להיות לעבודתו יתברך בתכלית החיוב והוא מה שהודיעו באומרו עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ה' אלהינו וגו'. כי אז קנה אותנו לעבדים נמכרים לפניו כי נתן פדיון נפשנו ומחירנו אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו כלומר לא נוכל לכפור מה שראינו בפרעון מחירנו ואותנו הוציא וגו'. הרי שיש לו עלינו טענה חזקה להכריחנו אל כל מצותיו ולעבוד עבודתו וכמו שאמר בכל מקום (דברים ה׳:ט״ו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו'. ועל הדרך הזה אמר המשורר אנא ה' כי אני עבדך וגו' פתחת למוסרי (תהלים קט"ז). ירצה במה שפתחת מוסרי מאויבי הרודים עלי קנית אותי לעבד עולם בן האמה שאין עבדו' חזק ממנו. סוף דבר הודיעו שזהו ענין העדות: ואחר נעתק אל טעם החקים ואמר (דברים ו') ויצוונו ה' לעשות את החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו וגו'. וזה שהודיעו כי מלבד התועלת ההוא הנודע לו בהם יש תועלת נפלא והוא שיש בכל המצות תוחלת שכר רוחני ונצחי נוסף על מה שיועילו לחיות חיי שעה כי מזה הטעם כל המצות כלן נקראות חוקי' מצד שנעו מעגלותיהם ולא נדע איך יושג בהם זה התועלת הנצחי כי מה שלא נדע עניינו מהו איך נשכיל אופן השגתו ולעורר על זה בא החלק המיוחד מהחוקי' אשר לא יורגש מהם תועלת לחיי האדם כלל כמו שהוא באיסור חזיר ושאר המאכלות ולבישת כלאים והדומים כדי שנדע בהם שמזה המין יש בכל המצות כלן וזה יתבאר עוד בפרה אדומה שער ע"ט ב"ה. והוא מה שביאר יפה באומרו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה כפי מה שפיר' אותו המורה פ' נ"ז ח"ג. עם שיש לנו פירוש אחר יבא בפרש' אם בחוקתי שער ע' ב"ה. והנה על חלק המשפ' יצוה שיודיעוהו ענין נכבד ראוי שידע אותו כל בעל תורת משה רבינו עליו השלום והוא כי נוסף על מה שיכללו המשפטים האלהיי' מהצדק והאמות יותר מכל הנמוסי' האנושיים יש בהם תועלת נמרץ והוא מה שיקרה אל המתעסקי' בהם ההשארו' הנפשי וההצלחה האחרונה לחיי העולם כמשפט כל שאר המצות שמחזיקים בהם ודורשים אותם ומקבלים עליהם שכר והוא מה שביארו דוד המלך באומרו (תהילים י״ט:י׳-י״א) משפטי ה' אמת צדקו יחדיו הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב וגו'. והוא מבוא' ובפרש' ואלה המשפטים יתבאר הדרוש הזה על השלימות הזה ב"ה. והוא עצמו מה שכללו באומרו (דברים שם) וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר צונו והטעם מבואר. וראוי שתדע כי לחלק שקראו החכם בשאלתו משפטים הוא מה שקרא עכשו מצות כמו שקראו כן בתחלה כשאמר (שם) שמור תשמרון את מצות ה' אלהיכם ועדותיו וחקיו אשר באה השאלה עליו מה העדות והחקים והמשפטים הרי כאן שאלת החכם בכל חלקי התורה בכללה ותוכן תשובתו בכל חלקיה וראויה היתה שתיעשה בפרש' זאת חקת הפסח אשר היינו עליה כפי מה שביארנו מענינה אלא שהניח ענין המצוה החלקית שיובן וידר' מתוך הענין הכללי שהוא דרך נכון בכמו זה: ולפי שראו חז"ל זה הענין הנכבד זווגו השתי פרשיות יחד ושמו הפרטי תשובת הכולל להורות שגם השאלה תצדק עליו וכאלו אין בכלל אלא מה שבפרט ולזה אמר (במכלתא שם) אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין וגו'. כלומר שיאמר לו טעמי הפסח בעדותיו חקיו ומשפטיו כאשר הם בתוך הפרשה הזאת כמו שביארנו כ"א יתבונן בהם ובטעמ' הנכון ולא יבטל אותם בטעמי' חצוניים הכל ימצא בתוכם עד שיגיע לו מזאת המצו' הפרטית מה שרצה מכלן כי הוא דבר ראוי שיובא לכאן לתועלת ענייני הפסח ופרסומו והנה הוא מבואר שהשאלה והתשובה הזאת הכל הי' מפאת הסבה הצוריית אשר למצות:
12
י״גוהנה אחרי זה נזכר פרשה שלישית והוא קדש לי כל בכור אשר נאמר בה זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וגו'. היום אתם יוצאים בחדש האביב והיה כי יביאך י"י אל ארץ וגו'. ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה שבעת ימים תאכל מצות וגומר. מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך וגו'. הנה הוא ראה לחדש מצוה אחרת תהי' לזכרון למכת בכורות ולהמשיך ממנה תועלת הפסח לענין האמונה האלהית על הדרך שאמרנו ויגיע תועלתה יותר לרוב מציאותה בבניו וקרוביו ושכיניו גם לכל אחד העם דהיא מצוה דעבידא לאיגלויי כל שכן בכל בכור שור או כשב או עז כי יולד ופטר חמור גם הוא והנה מזה הענין ומשאר מצות החג והמצות אשר השאיר אצלו שלא זכרם תחלה בפרשת משכו כמו שאמרנו עשה שני למודים אחרים כפי צורך המתלמדים. והנה שם תחלה הלמוד כנגד האיש החסר אשר אין ראוי לדבר עמו רק בעניינים המעשיים לבד ובתועלות המגיעים מהם בעוד בחיים האלה חייתם והוא מה שאמר לזה והיה כי יביאך וגו' ועבדת את העבוד' הזאת וגו'. עד כל אותם המצות שנזכרו ואמר אחרי כן והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים יאמר שיספיק שיודיעוהו כי בעבור המעשים האלו והדומים להם שיקבל אדם על עצמו עשייתן עשה לנו נסים ונפלאות בצאתנו ממצרים וכן יעשה תמיד ואמר והיו לאות וגו'. למען תהי' תורת ה' בפיך לרמוז לזה שלא יוכל לבא עליה בעומק הלב ולזה אמרו ז"ל (במכלתא שם) על זה הכתוב ושאינו יודע לשאול את פתח לו שנאמר והגדת לבנך וגו' והכוונה שאינו יודע לשאל כמו הבן החכם הנזכר בשיורגש בו צורך הלמוד בין שלא ישאל בין שישאל ולא ידע לכוין שאלתן היטב את פתח לו והכונה שדי לו כשיודיענו פתח הדברים והתחלתם בהודעת הענין הראשון עד ישכיל ויעלה אל מדרגה שידע לשאל היטב ויודיעוהו הדברים בשלמות וכמה הפליגו להורות על אמתת זה הענין במה שדקדקו (שם פ' י"ז) בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך הקפידו כי אין להזכיר לזה זולתי עניינים ממשיים חומריים לאמר לו כי בעבור קיום מצות מצה ומרור כמו שהם מונחים לפניו אז בעת הלמוד עשה לי בצאתי וגו'. מבלי השתדלות בטעמם ועניינם והוא הלמוד הראוי לזה כאלו אמרו עליו שסבת הדבר הוא חומרו כאשר אמרנו ראשונה וכבר נשלמו עם זה שני מיני הלימוד אשר מצד החלק המעשי לשני כתות האנשים החכם היודע לשאל ואשר כנגדו שאינו יודע לשאל אח"כ עשה פרש' רביעית מענין הבכורות שזכר לפי פרסומה ועשה ממנה למוד מיוחד אל האיש הבא במחקרו בענין האמונה בכוונה הפכית מהרשע אלא שהוא בא בתמימות ויושר השכל לא לקנטר כי מהידוע שדרך הלמוד להם מתחלפת ואמר כי יביאך וגו'. והעברת כל פטר רחם וגו' וכל פטר חמור וגו' עד וכל בכור אדם בבניך תפדה ונו'. יאמר שינהגו בזה הענין מקדוש הבכורות ופדיונן לפי שיזכר בם מכת הבכורות שבמצרים שבשבילה הית' מצות הפסח כדי שיגיע מהזכרון הזה תועלת אמתת מציאותו יתברך וכי יש אלהים לברי לבב והוא מה שסמך והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים ויהי כי הקשה פרעה וגו'. והוא במה שהודיע אליו כי טעם הכל להודיע כי יש אלהים פועל ישועות בקרב הארץ ומאמר חז"ל (שם פ' י"ח) תם מהו אומר מה זאת קיים זה הפירוש בלי ספק כי התם אינו כנגד החכם כמו שחשבו קצת אבל הוא הפך הרשע כמו שהורגלו לקרוא (במס' ב"ק) שור תם לשאינו מזיק וע"ד ויעקב איש תם (בראשית כ״ה:כ״ז) ואמר החכם (משלי י״א:ג׳) תומת ישרים תנחם וסלף בוגדים ישדם. והוא ייחדו תשובתו מצד הסבה הפועלת כמו שאמרנו וכבר יושלמו בזה שני למודים בענין האמונה אל הרשע והתם שזה לעומת זה נסדרו אלו שתי כתות באלו הלמודים. וכבר נתבארו הפרשיות האלה בתת טעם נכון וישר לסדורם והכל סובב על מה שאמרנו ראשונה לחזק בלבנו אמונת אמיתות מציאות אלהי אמת שפעולותיו באמת על פי רצונו יתברך ולדחות טעות ושלוח ההזדמן מכל פעלותיו מכל כתות האנשים כפי כחו בשיכירו וידעו כמה כחה של תורה בסדור העניינים ההם יותר מכח הסבות הפועלות אשר לפי הטבע הקודם המפורסם. וזהו שיעור מה שרצינו אליו מהביאור בזה החלק:
13