עקידת יצחק מ״דAkeidat Yitzchak 44
א׳והוא נחלק לג' חלקים.
1
ב׳החלק הראשון
2
ג׳יבאר הכרחיות השתוף בין עליונים ותחתונים להצלחת האדם.
3
ד׳בחודש השלישי לצאת בני ישראל וגו'.
4
ה׳במדרש (שיר פרשה י"ב) מאי דכתיב (תהלים קל"ה) כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ. משל למלך שגזר על מלכותו בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי. לימים בקש המלך לישא אשה מסוריא עמד ובטל הגזירה ואמר מכאן ואילך ירדו בני רומי לסוריא ויעלו בני סוריא לרומי. ואני אתחיל. כך כשברא הקב"ה את עולמו בתחילה אמר (שם קט"ו) השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם וכשבקש ליתן תורה לעמו ישראל אמר מכאן ואילך יעלו תחתונים אל עליונים וירדו העליונים אל התחתונים ואני ארד תחלה דכתיב וירד ה' על הר סיני ואח"כ (שמות כ״ד:א׳) ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים איש מזקני ישראל. הוי כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ.
5
ו׳*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי קצת אנשים מהמון העם בראותם את האדם שוה לבהמה בהכרח לקיחתו המאכל והמשת' ומלאות שאר מחסוריו הגופנים, אם ירצה להשאיר חייתו עלי ארץ, ובשאר פעולות אחרות אשר בהם דומה לשאר בע"ח, ישפטו למרא' עיניהם זה, כי מקרה האדם ומקרה הבהמ' שוים ג"כ יחד, וכמות זה כן מות זה, כמאה"כ "אמרתו אני על דברת בני האדם וכו', ר"ל אף שבאמת ברר ה' את האדם מכל החי אשר על פני האדמ', לתתו בתור המעלה, ולשומו דגול מכולם, ראיתי בכל זאת שהם, ר"ל ההמון בהמה המה להם (מחזיקים עצמם כבהמ') יען כי מקרה אחד להם, ובעבור זאת יכחישו גם בתמונת השארת הנפש, ויחשבו כי כמות זה כן מות זה, הכל הי' מן העפר, והכל שב אל העפר. ויען כי החקיר' העיונית תנוח ליסוד מוסד, שכל דבר ישאר תמיד על גדרו וגבול מציאותו ועצמותו, והאדם בהיות גדרו גשם חי מדבר, אינו מסוג אחד עם הרוחני הנבדל מחומר, כ"א כמו שיבדל מהבהמ' בעבור יתרון כשרון דבורו ושכלו, כן יבדל גם מהשכל הנבדל בעבור הגשמיות טבעו, ע"כ הכחישו גם קצת המעיינים אשר לא עליהם נגה אור האמונ' האמיתית, בהשארת נפש האדם אחרי מות גויתו, להיות אח"כ כשכל נבדל מהחומר, וע"ז רומז מאה"כ אשר אמר החכם בשם המעיינים האלה, "וראיתי אני שיש יתרון" וכו', ר"ל ראיתי בהשקפ' הראשונ' ובעיון שכל אנושי לבד, שכל היתרון שיש לאדם על הבהמ', ולחכם על הכסיל בכח שכלו ובינתו אינו מספיק עוד להעלותו למדרגת שכל נבדל, באופן ששתי כתות מתחלפות אלה משתתפות בהכחשת עיקר זה, אפס התורה האלקית אשר אמרה "בצלם אלקים ברא את האדם", הודיעה לנו כי האדם האמיתי ר"ל השלם ההולך בתום לבו, אינו רק מה שגדרוהו הפילוסופים, כ"א זיו עליון ושפע אלקי דבק בו בעודנו בחיים חיותו, ואף כי לאחר מותו בהפרדו מהגויה, אשר על ידו ישאר לנצח (כמו שכבר האריך הרב בזה בשער ששי ול"ב), ורק בבחינ' הרשע המשחית דרכו עלי ארץ הסכים מאה"כ לחקיר' העיונית, באמרו "ועוד מעט ואין רשע" ר"ל בזמן קצר ילך לאבדון, כי לא הקנה לו ע"י מעשיו כשרון השארת נפשו לנצח, "והתבוננת על מקומו ואיננו", ר"ל אם גם תתבונן על מקומו במדרגות המציאות, לא תחייב לו ג"כ ההשאר' הנצחית, אחרי שגדרו רק שם חי מדבר ומקומו א"כ רק מדריג' אחת יותר למעל' ממדרגת שאר בע"ח, אבל דוד המע"ה התפלל שיהי' חלקו עם השלמים הנשארים לחיים נצחיים, באמרו "דבקה לעפר נפשי", ר"ל אף שממהות טבעי ומחסורי גויתי, ומצד גדרי כפי החקיר' העיונית נראה כאילו דבקה נפשי לעפר דיבוק תמידי עד שתמות גם היא במות הגויה, בכל זאת "חייני כדבריך" שאמרת "נעשה אדם בצלמנו וכו' "המורה כי נפש האדם האמיתי היא עצם אלקי ונצחיי, אפס השלמים האלה לא יקנו ההשאר' הנצחיית הזאת, רק ע"י התורה האלקיית המלמדת אותם הכרת האמת, ועשיית הטוב והישר הנרצה בעיני הי"ת, ודמה הרב ז"ל במשלו זיו אלקי העליון הזה שהיא נשמת שדי ממרומים לפתילה קיימת ומתמדת והתור' האלקית המישרת עיוני שכל האדם ומעשיו המוסריים להקנות לו ההשאר' הנצחית הזאת לשמן אשר רק על ידו הפתיל' דולקת והולכת והגוף הנושא אותה לנר חרס משתבר, אך אח"כ יאמר הרב ז"ל, כי ממשלו זה נמשך, שכמו שאם נניח שלא הי' שמן נמצא לנו כ"א במקום חושך ואופל עד שלא יוכל איש לראותו ולמצאו, כ"א ע"י אור שמן הלא יודה כל משכיל כי באופן זה לא הי' באפשרות להדליק אור שמן כלל, כי אחרי שלא נוכל למצוא השמן להדלקת האור רק ע"י אור שמן הנמצא כבר, הלא ידמה זה למי שאמר כי הצל הנעשה ע"י האילן אחרי היותו כבר הי' בתחיל' סבת צאתו מן האין לגבול ההויה, כן הדבר גם בענינו, אם נאמר שזיו האלקי אינו שוכן באדם כ"א ע"י התורה האלקית, שהיא כמו השמן לפתיל' והתור' האלקית לא תושפע כ"א למי שיש לו כבר זיו אלקי העליון הזה ? ע"כ לבאר זאת יאמר הרב ז"ל, כי רק בכלל האומה הנבחרת הזאת אמר, כי זיו אלקי שוכן עליה רק ע"י התורה האלקית, אפס יחידי הסגול' הנביאים ואנשי הרוח, ובראשם מרע"ה אדון כולם הם בעצמם בעלי זיו אלקי הזה מלידה ומבטן, אף בטרם שקבלו התורה האלקית, וע"כ היו ראוים לקבלת', והם א"כ כעין המנורה הטהור' העליונ' המאיר' את כל העולם, כי על ידם הושפע האור האלקי על זולתם.
והנה ע"י התורה האלקית זכו מקבליה להיות במדרגת מלאכי עליון, אשר יש להם מעלה כפולה, מעלה מעשיית בעשותם כל אשר יצום בוראם אלקים עליון ית', ומעלה עיונית בהכרת האמת וידיעת הנהגת הי"ת את עולמו כמאה"כ "גבורי כח עושי דברו לשמוע (ר"ל להבין ולהשיג) בקול דברו" וע"כ אמר המלאך ליושע הכהן הגדול "אם בדרכי תלך" ר"ל שתשיג המעלה המעשיית והמוסרית "וגם אתה תדין את ביתי" וכו' ר"ל שתשיג המעלה העיונית להשיג ולהבין אופן הנהגתו העולם השפל והעליון, אז תהי' ג"כ במדריגת המלאכים ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה ובשתי אלה נבדלו ישראל בקבלתם התורה משאר העמים כמאה"כ "ועתה אם שמוע תשמעו" וכו' שהיא המעל' העיונית "ושמרתם את בריתי" שהיא המעל' המעשיית, אז תתנשאו במעלתכם על כל זולתכם "והייתם לי סגולה מכל העמים" והנה אבותינו הבינו כוונת הי"ת, כי מצותו לשמוע בקולו אינה רק שמיעת האוזן הקודמת תמיד אל המעש' כי אם העיון השכלי וההשגה, שאף שקודמים במעל' אל המעש' הגופנית אשר ע"כ קדמו ג"כ במאמר הי"ת "ועתה אם שמוע" וכו' בכל זאת באים ומושגים לאדם, רק אחרי הרגילו את עצמו לעשות הטוב והישר המצוה מהי"ת, תחת כי העושים הרע בעיני ה' מושכים לרוב גם את שכלם להכחיש במציאות הי"ת, ובהשגחתו על בני אדם, למען לא יכאב לבם מפחד העונש האלקי (כמו שכתבתי בביאורי לשער הראשון על הכתוב אמר נבל וכו') וכן אחז"ל "הרשעים מושכים שכלם אחר מדתם", ע"כ הקדימו אבותינו גם מאמר נעשה לנשמע, ורצו להדמות בזה למלאכי עליון המחברים ג"כ שתי המעלות האלה ומקדימים המעל' המעשיית אל העיוניית כמאה"כ "עושה דברו לשמוע בקול דברו", וזשחז"ל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמר' מי גלה רזי לבני אדם לשון שמלאכי השרת משתמשין בו" וכו'. ותחת כי היו בתחיל' רק במדרגת חי מדבר דבור אנושי כשאר כל העמים, זכו עתה בדבר אלקים עמהם להיות במדרגת חי מדבר דיבור אלקי כמאה"כ "היום ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי, ר"ל היום הכרנו כי נעלתה מדרגתינו ממדרגת שאר בר אדם המדברים, להיות עתה בגדר חי אשר האלקים מדבר עמו דיבור אלקי ועפ"ז ביאר הרב ז"ל וויכוח האפיקורס עם רבה (בשבת פ"ח) כי הוא בחשבו שמועה זאת רק לשמיעת אוזן לעג על ישראל, שקדמו נעשה לנשמע הפך כל אדם ששומע תחילה המצוה ואח"כ מקבל עשייתה על נפשו, ורבה השיבו כי אומתנו המשתדלת תמיד לקנות השלמות הנפשיית שהוא בעיון וההשג' הנקנת רק על ידי מעשה הטוב והישר הוכרחה בעבור זה גם להקדים קבלת המעש' לשמיע' מה שלא יבינו הרשעים אשר רק בעניני החומר והגוף כל השתדלותם, כי בזה תקדם תמיד שמיעת העבד מצות אדוניו לעשייתו אותה. - וע"ז רומז המדרש שהחל בו הרב ז"ל, כי מתחיל' כאשר ברא הי"ת את עולמו היתה כוונתו שישתלמו בני אדם שהם מבחר ברואיו, בשלמות מעשיית ועיונית עד שיהיו ראוים שיהי' זיו אלקי העליון שוכן עליהם תמיד, ויהי' עי"ז שיתוף בין העליונים והתחתונים ר"ל בין השכלים הנבדלים שוכני מעלה, ובין בני אדם ברואי ארץ מתחת אפס כאשר החלו בני אדם להשחית דרכם מהר אחר הבריא', נפרד הקשר ונחלק השיתוף הזה, כי בבחינת הכלל ורוב בני אדם, עזב ה' את הארץ להשכין שכינתו בתוכם, כ"א אמר "השמים שמים לד'" וכו' ונדמו בזה למלך שגזר על בני סוריא שלא יעלו לרומי וכו' בעבור חטאם ומרים, ורק על קצת יחידי סגולה כנח שם ועבר אברהם ובניו נחה רוח אלקיו וזיו עליון עד שבא משה רבינו ע"ה אשר היה עומד כמליץ בין אלקים ואדם, אז נתחדש הברית והשיתוף כמקדם ומכאן ואילך אמר הי"ת "יעלו התחתונים אל העליונים וכו: - אחר שהאושר האלהי והטוב העליון הוא זר ורחוק אל המין האנושי לפי טבעו ומזגו. באמת צריך היה לתחבולה גדולה אלהית לתקנו ולהכשירו עד שיהא כדאי להשיגו. הנה הקודם יסכים עליו מאד פרסום הדעת ההמוני גם תחייבהו החקירה העיונית. אמנם הפרסום ההמוני הוא אשר ספרו המלך שלמה בשמם כשאמר (קהלת ג') אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לברם האלהים ולראות שהם בהמה המה להם כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה מקרה אחד להם כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל וגו', ירצה כי אמר בלבו על דברי בני האדם כלומר ההמון ודעתם המפורסם בזה הענין והוא לראות שהם בהמה המה להם רצוני שהם מחזיקים עצמם בכך עם שבררם האלהים והבדילם מהב"ח הבדל גדול וזה נתקיים להם בראותם כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמ' בענין חייהם אחד הוא, רצוני בענין המאכל והמשקה וקצת הצרכים. גם כי מקרה אחד להם כמות זה כן מות זה כלומר ובמותם לא נפרדו. לזה גזרו כי רוח אחד להם ומותר האדם מסוגו שהוא הבעל חי בכלל אין, כי הכל הבל וזה כי כלם שבו אל סוגם הראשון והוא הגשם העפריי לבד והוא אומרו (שם) הכל הולך אל מקום אחד הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר. אמנם החקירה העיונית הפילוסופית למה שיודע ממנה שאין דבר יותר רחוק לפי הנחותיה כהכנס אחד מהנמצאים במקום חברו רצוני בגבולו וגדרו וזה יודע אמתתו מגדר הגדר והשואתו לנגדר עד שיתהפכו זה על זה והנה אחר שהגדר האנושי וההבדל אשר יתקיים את מינו הוא חי מדבר והנה הדיבור הבדיל אותו מכל הבעלי חיים אשר תחת סוגו וכל שכן שהוא נבדל בזה ההבדל עצמו מהנמצאים הרוחניים שאינם מסוגו וזה כי החי הנאמר בהבדל הוא הנכנס תחת הגשם שהוא סוגו העליון ואם כן הרי הוא כאומרו גשם חי מדבר וזה לא יצדק על הגשם השכלי הנבדל גם לא במלת מדבר כיון שמובנה בהבדל הוא מדבר בכח בלי ספק: והנה אחר שהאדם והנמצא הרוחני אינם מסוג אחד גם אין מאמר שיכללם כי המציאות יאמר עליהם אך בספוק א"כ איך אפשר שיהפכו זה לזה ויכנס זה בגבול זה בגדרו כמו שיחוייב מאומרנו שהאדם יאושר אושר אלהי ויוצלח בהצלחה רוחנית נצחית זה לא יתכן. והוא עצמו מה שביארו שלמה גם כן וייחסו לעצמו בשם וטענת המעיינים באומרו (שם ב') וראיתי אני שיש יתרון לחכמה וגו' החכם עיניו בראשו וגו' ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני וגו' כי אין זכרון לחכם וגו' יורה כי בכל מה שחקר לדרש בכח העיון מיתרון החכמה על הסכלות אשר הוא מותר האדם מן הבהמה בלי ספק איננו מספיק להעלותו אל מדרגת הנבדל אחר שהוא כח מעורב בגשם שיחוייב שיפסד בהפסדו כאשר אמרנו. וא"כ כבר הסכימו שתי הכתות וקיימו וקבלו על נפשם האבדן וההפסד הכרוך בעקבות גדרם והבדלם כמו שהונח ולכאורה יראה כי דינם דין שאם טבעם המיוחד והבדלם המקיים הוא מתקומם עליהם לאויב ומאומה לא ימצא בידם משום דרך או תחבולה לשום להם שארית ופליטה מי יצילם מידי. כי על זה אמר המשורר ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו (תהלים ל"ז). ירצה כי הרשע חוייב אבדון במעט רגע בבחינת פעולותיו ואם תתבונן במקומו והוא גבולו המיוחד לו לפי גדרו וטבעו המיניי כמו שאמרנו ודאי איננו כי הכל הולך אל מקום אחד ועל מי יבטח והנה לפי זה אם כל העם הזה על מקומו יבא אין שלום אמר י"י כי אחר שאחריתו עדי אובד ותקותו מפח נפש מה לו ולשלום. אמנם לזה היה מתפלל דוד ע"ה באומרו דבקה לעפר נפשי חייני כדבריך (שם קי"ט). ירצה אחר שמטבעו וגדרו לפי הסכמת הפרסום והחקיר' העיונית דבקה לעפר נפשי באומרו הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר חייני כדברך הטוב שאמרת נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כי הוא הדבר אשר בו יפרד מזה הדבוק העפריי ויעלה אל הדבוק הרוחניי אשר בו יהיה בצלם אלהים חיים. והנה באמת זה לא יהיה ולא יתכן להיות כי אם במציאות העצה האלהית החכמה שאמרנו אשר הודיעתנו התורה האלהית אמתת מציאותה להיותה נעלמת ממנו מדרך החקירה. והוא היות האדם הלזה בלתי נכנס ומוקף תחת הגדר ההוא הנזכר אבל יגדרהו גדר אחר מיוחד מן המיוחד בו ישתתף הזיו העליון על השלמים ממינו במקומות' במושבותם ואף כי אחרי מותם והיה זה במה שהקדים להמציא תכונת האדם על צורת מנורה או אבוקה העשויה להעתיק האור אל המקומות האפלים על ידי הדלקת הפתילה שהיא מוכנת לקבל האור וע"י השמן והשעוה וכדומה. וזה הענין רצהו המליץ (בחינ' עולם פרק ט"ז) בצורתו כשאמר לבי לבי התורה והאדם חבורם הוא נר אלהים בארץ התורה היא להב מתפרד משביב היושבי בשמים והאדם בשני חלקיו אבוקה שואבת אורו גיו פתילה נפתלת ונשמתו שמן זית זך בהסכמתם והצמדם יתמלא הבית כולו אורה וכו', אמנם עם שהוא ז"ל שם המשל בפינו וחן חן לו יראה באמת שהמשל הוא הפך הנמשל כי הנה במשל הפתילה היא קיימת אמנם השמן הוא הכלה והנפסד ובנמשל הוא ההפך. וגם באור התורה עיקר התאחזו הוא בנפש שהוא השמן ולזה אני אומר שיותר נאות הוא להמשיל הגוף הנושא אל כלי חרש או הזכוכית שהנר עומד בתוכו כי כמוהו היה מן העפר וכמוהו בנקל חשב להשבר ונשמתו לפתילה הדולקת כי היא באמת חוט החסד הנמשך אליו ממרום הוא המעמיד הנר על עמדו וקיומו והוא המקבל האור השופע ממעלה כמו שהפתילה מקבלת אור הניצוץ המתארה בה כמו שכתבנו אצל ויפח באפיו נשמת חיים עיין עליו (שער ח') והשמן אשר ישאר ממנו להתמיד ולהעלות חוזק אורה הוא למוד התורה והמצוה כי הוא ודאי שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. אלא שיש בזה עיון מה. וזה שאם הנחנו שאי אפשר שיתמיד אור בפתילה כ"א ע"י השמן אם יתברר לנו שהשמן אי אפשר מציאותו כי אם ע"י מציאות האור כגון שהוא במקום חשך צלמות או שהאבוקה הכרחית למלאכתו הנה יהיה הנר תלוי בעצמו ויחויב מציאותו קודם מציאותו עד שיחויב בלתי מציאותו כלל. וכן הוא מבואר שהשמן הזך והטהור ההוא שנמשלה התורה האלהית בו אי אפשר שימצא אלינו ולהעתק אצלנו כי אם על ידי האור הלזה העליון המושפע ממנו יתברך. הנה אם כן ילך הדבר בסבוב ויהיה הענין תלוי בעצמו וימנע מציאותו. אלא שצריך שיובן כל מה שאמרנוהו מזה המשל בכללות האומה הנבחרת אנשי התורה והמצוה אמנם יחידיה ואנשי סגולותיה כתות החוזים והנביאים והמדברים ברוח הקדש אשר על יד רבן של כלם עליהם השלום נתנה התורה האלהית ועל ידי כללם נתפשטה אור ההנהגה הנה הנם כעין מנורה העליונה וטהורה השואבת האור הזך והמצוחצח מה מקור העליון האלהי שהתורה עצמה מושפעת ממנו וכמוה מעתיקים משם אור ההנהגה והשפע ומאירים ומזהירים אל פני העולם בהישרותיהם והנהגותיהם האלהיות. ומה מאד נרמז זה במנורות (זכריה ד') אשר היה בה דבר ה' אל זרובבל בן שאלתיאל לאמר שהיתה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרותיה עליה וגו' ושנים זתים עליה וגו' כל זה להורות כי השפע המושפע על המנורה הטהורה ההיא שנמשל בה האיש השלם ההוא הנה הוא משבעת הנרות העליונות וגם שהם שואבות משנים זתים שעליה והכל מושפע מדבר ה' ורצונו המוחלט כמו שאמר (שם) זה דבר ה' זרובבל בן שאלתיאל לאמור לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' והנה עם זה כבר היו השלמים האלה במדרגת השמן הזך לנר לשידבק על ידם בהם הזמן האלהי לאורם יראו אור. והנה עם זה נתקיים מה שאמרנו מאמתת המשל אשר אנו צריכין אליו למה שיבא מכוונתינו. האמנה כי לא נפל דבר מדבריו הטוב אשר דבר המליץ באומרו בהצמדם והסכמתם יחד ימלא כל הבית אורה יגלו לעיניך אוצרות ההנהגה הכוללת ונבעו לך מצפוני המעשים אשר בם תתפאר. כי בזולת השמן הטהור הזה אי אפשר בשום פנים כמו שיבא אבל במציאות זה הנר על זה האופן בשני עניינים אלו שזכר נתחתן לעולם המלאכים ונאותה להם להיות לעם אחד בהשלים לנו נפשותינו בהם כאשר הם נשלמים ועומדים כמו שתארם המשור' באומרו ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו' (תהלים ק"ג) שהרצון שהם שלמים במה שהם עושים דברו הכל מה שהפקיד בוראם בידם בתיקון המעשים בעולמים הכוללים אין בהם נפתל ועקש כנגד מה שאמר ונבעו לך מצפוני המעשים אשר בם תתפא. אמנם הם עושים זה לשמוע בקול דברו והוא הענין השני המעולה ממנו והוא היותם מעתיקים השפע וההנהגה ממאמרו יתעלה שהוא הסבה הראשונה אל הנמצאים הכוללים אשר למטה בהם במדרגה. וזה אינו אלא ההשכלה בהנהגה הכוללת וידיעת אופני הגעתה במדרגות הנמצאים תכלית מה שאפשר להשכיל בה נבדלים כמותם. ולהיות שני אלה העניינים מיוחדים ראשונה אל אלו הנבדלים והמשלים עצמו בהם מהשלמים אשר בארץ כפי טבעם קדוש יאמר לו כאחד מהם לזה היה ?דברי המלאך אל יהושע הכהן הגדול (זכריה ג') כה אמר י"י אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור את חצרי ונתתי לך מהלכים בין העומדים החלה כי באומרו בדרכי תלך ומשמרתי תשמור כלל כל המעלות אשר בם יתבאר בסור מרע ועשה טוב. ועל השגתו תכלית מה שאפשר לו בהנהגה הכוללת והקשר הנמצאות והשתלשלם אמר וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור מת חצרי. כי הידיעה העליונה הזאת היא גוזרת ושופטת בבית קדשו ותפארתו יתברך שהוא העולם העליון. ושמירת החצרות הוא העיון בשני העולמות אמצעי ותחתון שהאחד חצר לבית והשני חצר לחצר ועם זה אמר ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה כי ההשגות האלו משימים ביניכם צד צירוף ושווי. ואין ספק שאל הקנאת שני העניינים האלה כוונה התורה האלהית בכל דבריה והישרותיה כי יהיו כל העם המתיישרים בה ונמשכים אחריה הנם כמלאכי השרת גבורי כח עושי דברו לחיות בהם הטוב באלו החיים הזמניים לשמוע בקול דברו בכוין בהם ענינים שכליים רוחניים בסודות האלהו. ונוהגת המציאות בהשגה זו מפיקים רצון מאתו להצליחם לעד בין העומדים ההם הקיימים כמו שאמר (דברים ו') לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה כמו שפירשו הרב המורה ז"ל. ולפי שבענין זה יתחלפו קצת האדם מקצתם להיותם לקצת הבדל וסגלה על קצת כמו שנמצא כן לכללם על שאר הב"ח תמצא מבואר בתורה האלהית נאמר ועתם אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ. ביאר השני עניינים בעצמם כי באומרו אם שמוע תשמעו בקולי יכוין למאמר לשמוע בקול דברו ובאומרו ושמרתם את בריתי כיון למה שיכללו חלק המעשים אשר הם בהם עושי דברו. ואמר כי בשני העניינים האלו תתוחד סגולתם מכל שאר העניינים וכמו שאמר במקום אחר (דברים כ"ו) וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה. וכבר נודע כי קבול החכמה והשלמות יקרא סגלה בם כי זה הכח האלהי ימצא לעם הקדוש הזה לבדו ולכלו כמ"ש ואתם תהיה לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כעיר שכלה כהנים. הנה ביאר שהם מיוחדים בסגלה מכל העמים. אמנם על ההבדל המיוחד נאמר במקום אחר (ויקרא כ') ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי וזה כי היותם לו יתעלה וההקרא בשמו ע"י למוד זאת התורה האלהי' וקיום מצותיה הוא הבדל מיוחד מן המיחד המפריד ומחלק אתכם ממהות כל העמים עד שכבר יהיה ההבדל המיניי הנאמר על כללותם אצלכם במדרגת הסוג לבד. ועתה ראה כי למה שכוונו אבותינו אל שני העניינים האלה המעולים אשר בהם נפרדו מכללות המין כאשר ירדו לסוף הכוונה האלהית כשאמרו (שמות כ"ד) נעשה ונשמע שכוונו בנשמע אל מה שאמר אם שמוע תשמעו בקולי ובנעשה אל מה שאמר ושמרתם את בריתי להיותם עושי דברו לשמוע בקול דברו כנזכר אמרו חכמינו ז"ל במסכת (שבת פ"ח.) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצאה בת קול ואמר מי גלה רזי לבני אדם לשון שמלאכי השרת משתמשים בו שנאמר (תהלים ק"נ) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו עושים ברישא והדר לשמוע. והכוונה שאם היה דעתם במאמר נשמע לשמיעת האוזון לבד הנה באמת היה להם לומר נשמע ונעשה שקדימות האוזן היא הכרחית למעשה והמעשה הוא מעולה ממנה והוא תכליתה. אמנם כשהקדימו נעשה לנשמע על כרחנו היה כוונתם אל שמיעת הלב וההשכל הבא אחר המעשה והנמשך ממנו כמו שהוא הענין ג"כ בקניני המעלות האנושיות. וכמו שאמרו (קידושין מ':) שהתלמוד מביא לידי מעשה כאשר יתבאר יפה על זה הכתוב עצמו שער מ"ו ב"ה. ולזה יצאת בת קול ואמר מי גלה רזי לבני אדם לשון שמלאכי השרת משתמשין בו וזה שבהם לא נאמר לשון שמיעה רק על ההשכל דכתיב עושי דברו לשמוע בקול דברו. והראי' ההכרחית כי נאמר עושי ברישא והדר לשמוע ואם על שמיעת האוזן היה אומר לשמוע ברישא והדר עושים כמו שאמרנו הנה ששמעו והשכילו מענין העלות מעלותם מכלל האנשים ולשומם בהבדל וסגולה במעלת מלאכי השרת והם סברו וקבלו עליהם מלה במלה. והוא הדבר המעולה אשר הרגישו הם באמותו היום ההוא הנכבד והנורא אשר הגיע אליהם כשאמרו (דברים ה') היום הזה ראינו כי ידבר האלהים את האדם וחי ירצה שכבר היו נבדלים מכלל החי המדבר במהותם עד שלא יתכן שישולח עליהם זה הגדר המיניי כמו שישולח על המין האנושי בכלל. אבל שהדבור אשר ינשא על החיות בהם הוא דבור אלהי כי הוא אשר יצורף אל החי בגדר', רצוני כי האדם הוא מדבר דבור אלהי וחי כלומר חי בדבר דבור אלהי וזהו האדם שנאמר עליו (בראשית א') נעשה אדם בצלמנו כדמותינו, ורדו בדגת הים ובעוף וגו' וכמו שאז"ל (ב"מ קי"ד:) אדם אתם ואין העכ"ום קרויין אדם וכמו שאמר שלא יאמר עליו חי מדבר מת רק מדבר דבור אלהי וחי והוא ענין מעולה אלהי מאד יורה על גודל שלימותם שכבר הכירו שהשיגו אותו הענין שקבלו עליהם בהקדימת נעשה לנשמע אשר בו נעשה השתוף בעליונים וההפרדה מהתחתונים וזאת הכוונה הנפלאה לא ישימו אליה לב הטפשים וזה היו תופסין עליהם כדאיתא (שבת פ"א) ההוא אפיקורס דחזייה לרבה דעיין בשמעתא ויתבא אצבעותיה דידה תותי כרעיה וקא מייץ בהו וקמבען אצבעתי דמא אמר ליה עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזיתיכו קיימיתו אבעי לכן למשמע ברישא או מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו. אמר לו אנן דסגינן בשלמותא כתיב בן (משלי י"א) תומת ישרים תנחם הנך אינשי דסגיין בעלילותא כתיב בהו (שם) וסלף בוגדים ישדם. הנך רואה שהמין הזה נשתבש בפתיותו כשחשב שעל שמיעת האזן אמר והיה תופס עליהם בחיוב קדימתה. אמנם רבה סתם דבריו אצלו ואמר בלשון הכתוב כי עומק מחשבותיהם לא יבינו כל רשעים ופתיותם תשדדם ותגזול מהם טוב כוונתם והמשכילים יבינו ושלימותם תצילם מתפיסתם כי היא תנחם אל סוף כוונתם להעלותם במדרג' מכללות האנשים אל מעלת המלאכים הנצולים מכל פגעי ההיולאניות ומכל תלאותיו:
והנה ע"י התורה האלקית זכו מקבליה להיות במדרגת מלאכי עליון, אשר יש להם מעלה כפולה, מעלה מעשיית בעשותם כל אשר יצום בוראם אלקים עליון ית', ומעלה עיונית בהכרת האמת וידיעת הנהגת הי"ת את עולמו כמאה"כ "גבורי כח עושי דברו לשמוע (ר"ל להבין ולהשיג) בקול דברו" וע"כ אמר המלאך ליושע הכהן הגדול "אם בדרכי תלך" ר"ל שתשיג המעלה המעשיית והמוסרית "וגם אתה תדין את ביתי" וכו' ר"ל שתשיג המעלה העיונית להשיג ולהבין אופן הנהגתו העולם השפל והעליון, אז תהי' ג"כ במדריגת המלאכים ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה ובשתי אלה נבדלו ישראל בקבלתם התורה משאר העמים כמאה"כ "ועתה אם שמוע תשמעו" וכו' שהיא המעל' העיונית "ושמרתם את בריתי" שהיא המעל' המעשיית, אז תתנשאו במעלתכם על כל זולתכם "והייתם לי סגולה מכל העמים" והנה אבותינו הבינו כוונת הי"ת, כי מצותו לשמוע בקולו אינה רק שמיעת האוזן הקודמת תמיד אל המעש' כי אם העיון השכלי וההשגה, שאף שקודמים במעל' אל המעש' הגופנית אשר ע"כ קדמו ג"כ במאמר הי"ת "ועתה אם שמוע" וכו' בכל זאת באים ומושגים לאדם, רק אחרי הרגילו את עצמו לעשות הטוב והישר המצוה מהי"ת, תחת כי העושים הרע בעיני ה' מושכים לרוב גם את שכלם להכחיש במציאות הי"ת, ובהשגחתו על בני אדם, למען לא יכאב לבם מפחד העונש האלקי (כמו שכתבתי בביאורי לשער הראשון על הכתוב אמר נבל וכו') וכן אחז"ל "הרשעים מושכים שכלם אחר מדתם", ע"כ הקדימו אבותינו גם מאמר נעשה לנשמע, ורצו להדמות בזה למלאכי עליון המחברים ג"כ שתי המעלות האלה ומקדימים המעל' המעשיית אל העיוניית כמאה"כ "עושה דברו לשמוע בקול דברו", וזשחז"ל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמר' מי גלה רזי לבני אדם לשון שמלאכי השרת משתמשין בו" וכו'. ותחת כי היו בתחיל' רק במדרגת חי מדבר דבור אנושי כשאר כל העמים, זכו עתה בדבר אלקים עמהם להיות במדרגת חי מדבר דיבור אלקי כמאה"כ "היום ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי, ר"ל היום הכרנו כי נעלתה מדרגתינו ממדרגת שאר בר אדם המדברים, להיות עתה בגדר חי אשר האלקים מדבר עמו דיבור אלקי ועפ"ז ביאר הרב ז"ל וויכוח האפיקורס עם רבה (בשבת פ"ח) כי הוא בחשבו שמועה זאת רק לשמיעת אוזן לעג על ישראל, שקדמו נעשה לנשמע הפך כל אדם ששומע תחילה המצוה ואח"כ מקבל עשייתה על נפשו, ורבה השיבו כי אומתנו המשתדלת תמיד לקנות השלמות הנפשיית שהוא בעיון וההשג' הנקנת רק על ידי מעשה הטוב והישר הוכרחה בעבור זה גם להקדים קבלת המעש' לשמיע' מה שלא יבינו הרשעים אשר רק בעניני החומר והגוף כל השתדלותם, כי בזה תקדם תמיד שמיעת העבד מצות אדוניו לעשייתו אותה. - וע"ז רומז המדרש שהחל בו הרב ז"ל, כי מתחיל' כאשר ברא הי"ת את עולמו היתה כוונתו שישתלמו בני אדם שהם מבחר ברואיו, בשלמות מעשיית ועיונית עד שיהיו ראוים שיהי' זיו אלקי העליון שוכן עליהם תמיד, ויהי' עי"ז שיתוף בין העליונים והתחתונים ר"ל בין השכלים הנבדלים שוכני מעלה, ובין בני אדם ברואי ארץ מתחת אפס כאשר החלו בני אדם להשחית דרכם מהר אחר הבריא', נפרד הקשר ונחלק השיתוף הזה, כי בבחינת הכלל ורוב בני אדם, עזב ה' את הארץ להשכין שכינתו בתוכם, כ"א אמר "השמים שמים לד'" וכו' ונדמו בזה למלך שגזר על בני סוריא שלא יעלו לרומי וכו' בעבור חטאם ומרים, ורק על קצת יחידי סגולה כנח שם ועבר אברהם ובניו נחה רוח אלקיו וזיו עליון עד שבא משה רבינו ע"ה אשר היה עומד כמליץ בין אלקים ואדם, אז נתחדש הברית והשיתוף כמקדם ומכאן ואילך אמר הי"ת "יעלו התחתונים אל העליונים וכו: - אחר שהאושר האלהי והטוב העליון הוא זר ורחוק אל המין האנושי לפי טבעו ומזגו. באמת צריך היה לתחבולה גדולה אלהית לתקנו ולהכשירו עד שיהא כדאי להשיגו. הנה הקודם יסכים עליו מאד פרסום הדעת ההמוני גם תחייבהו החקירה העיונית. אמנם הפרסום ההמוני הוא אשר ספרו המלך שלמה בשמם כשאמר (קהלת ג') אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לברם האלהים ולראות שהם בהמה המה להם כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה מקרה אחד להם כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל וגו', ירצה כי אמר בלבו על דברי בני האדם כלומר ההמון ודעתם המפורסם בזה הענין והוא לראות שהם בהמה המה להם רצוני שהם מחזיקים עצמם בכך עם שבררם האלהים והבדילם מהב"ח הבדל גדול וזה נתקיים להם בראותם כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמ' בענין חייהם אחד הוא, רצוני בענין המאכל והמשקה וקצת הצרכים. גם כי מקרה אחד להם כמות זה כן מות זה כלומר ובמותם לא נפרדו. לזה גזרו כי רוח אחד להם ומותר האדם מסוגו שהוא הבעל חי בכלל אין, כי הכל הבל וזה כי כלם שבו אל סוגם הראשון והוא הגשם העפריי לבד והוא אומרו (שם) הכל הולך אל מקום אחד הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר. אמנם החקירה העיונית הפילוסופית למה שיודע ממנה שאין דבר יותר רחוק לפי הנחותיה כהכנס אחד מהנמצאים במקום חברו רצוני בגבולו וגדרו וזה יודע אמתתו מגדר הגדר והשואתו לנגדר עד שיתהפכו זה על זה והנה אחר שהגדר האנושי וההבדל אשר יתקיים את מינו הוא חי מדבר והנה הדיבור הבדיל אותו מכל הבעלי חיים אשר תחת סוגו וכל שכן שהוא נבדל בזה ההבדל עצמו מהנמצאים הרוחניים שאינם מסוגו וזה כי החי הנאמר בהבדל הוא הנכנס תחת הגשם שהוא סוגו העליון ואם כן הרי הוא כאומרו גשם חי מדבר וזה לא יצדק על הגשם השכלי הנבדל גם לא במלת מדבר כיון שמובנה בהבדל הוא מדבר בכח בלי ספק: והנה אחר שהאדם והנמצא הרוחני אינם מסוג אחד גם אין מאמר שיכללם כי המציאות יאמר עליהם אך בספוק א"כ איך אפשר שיהפכו זה לזה ויכנס זה בגבול זה בגדרו כמו שיחוייב מאומרנו שהאדם יאושר אושר אלהי ויוצלח בהצלחה רוחנית נצחית זה לא יתכן. והוא עצמו מה שביארו שלמה גם כן וייחסו לעצמו בשם וטענת המעיינים באומרו (שם ב') וראיתי אני שיש יתרון לחכמה וגו' החכם עיניו בראשו וגו' ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני וגו' כי אין זכרון לחכם וגו' יורה כי בכל מה שחקר לדרש בכח העיון מיתרון החכמה על הסכלות אשר הוא מותר האדם מן הבהמה בלי ספק איננו מספיק להעלותו אל מדרגת הנבדל אחר שהוא כח מעורב בגשם שיחוייב שיפסד בהפסדו כאשר אמרנו. וא"כ כבר הסכימו שתי הכתות וקיימו וקבלו על נפשם האבדן וההפסד הכרוך בעקבות גדרם והבדלם כמו שהונח ולכאורה יראה כי דינם דין שאם טבעם המיוחד והבדלם המקיים הוא מתקומם עליהם לאויב ומאומה לא ימצא בידם משום דרך או תחבולה לשום להם שארית ופליטה מי יצילם מידי. כי על זה אמר המשורר ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו (תהלים ל"ז). ירצה כי הרשע חוייב אבדון במעט רגע בבחינת פעולותיו ואם תתבונן במקומו והוא גבולו המיוחד לו לפי גדרו וטבעו המיניי כמו שאמרנו ודאי איננו כי הכל הולך אל מקום אחד ועל מי יבטח והנה לפי זה אם כל העם הזה על מקומו יבא אין שלום אמר י"י כי אחר שאחריתו עדי אובד ותקותו מפח נפש מה לו ולשלום. אמנם לזה היה מתפלל דוד ע"ה באומרו דבקה לעפר נפשי חייני כדבריך (שם קי"ט). ירצה אחר שמטבעו וגדרו לפי הסכמת הפרסום והחקיר' העיונית דבקה לעפר נפשי באומרו הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר חייני כדברך הטוב שאמרת נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כי הוא הדבר אשר בו יפרד מזה הדבוק העפריי ויעלה אל הדבוק הרוחניי אשר בו יהיה בצלם אלהים חיים. והנה באמת זה לא יהיה ולא יתכן להיות כי אם במציאות העצה האלהית החכמה שאמרנו אשר הודיעתנו התורה האלהית אמתת מציאותה להיותה נעלמת ממנו מדרך החקירה. והוא היות האדם הלזה בלתי נכנס ומוקף תחת הגדר ההוא הנזכר אבל יגדרהו גדר אחר מיוחד מן המיוחד בו ישתתף הזיו העליון על השלמים ממינו במקומות' במושבותם ואף כי אחרי מותם והיה זה במה שהקדים להמציא תכונת האדם על צורת מנורה או אבוקה העשויה להעתיק האור אל המקומות האפלים על ידי הדלקת הפתילה שהיא מוכנת לקבל האור וע"י השמן והשעוה וכדומה. וזה הענין רצהו המליץ (בחינ' עולם פרק ט"ז) בצורתו כשאמר לבי לבי התורה והאדם חבורם הוא נר אלהים בארץ התורה היא להב מתפרד משביב היושבי בשמים והאדם בשני חלקיו אבוקה שואבת אורו גיו פתילה נפתלת ונשמתו שמן זית זך בהסכמתם והצמדם יתמלא הבית כולו אורה וכו', אמנם עם שהוא ז"ל שם המשל בפינו וחן חן לו יראה באמת שהמשל הוא הפך הנמשל כי הנה במשל הפתילה היא קיימת אמנם השמן הוא הכלה והנפסד ובנמשל הוא ההפך. וגם באור התורה עיקר התאחזו הוא בנפש שהוא השמן ולזה אני אומר שיותר נאות הוא להמשיל הגוף הנושא אל כלי חרש או הזכוכית שהנר עומד בתוכו כי כמוהו היה מן העפר וכמוהו בנקל חשב להשבר ונשמתו לפתילה הדולקת כי היא באמת חוט החסד הנמשך אליו ממרום הוא המעמיד הנר על עמדו וקיומו והוא המקבל האור השופע ממעלה כמו שהפתילה מקבלת אור הניצוץ המתארה בה כמו שכתבנו אצל ויפח באפיו נשמת חיים עיין עליו (שער ח') והשמן אשר ישאר ממנו להתמיד ולהעלות חוזק אורה הוא למוד התורה והמצוה כי הוא ודאי שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. אלא שיש בזה עיון מה. וזה שאם הנחנו שאי אפשר שיתמיד אור בפתילה כ"א ע"י השמן אם יתברר לנו שהשמן אי אפשר מציאותו כי אם ע"י מציאות האור כגון שהוא במקום חשך צלמות או שהאבוקה הכרחית למלאכתו הנה יהיה הנר תלוי בעצמו ויחויב מציאותו קודם מציאותו עד שיחויב בלתי מציאותו כלל. וכן הוא מבואר שהשמן הזך והטהור ההוא שנמשלה התורה האלהית בו אי אפשר שימצא אלינו ולהעתק אצלנו כי אם על ידי האור הלזה העליון המושפע ממנו יתברך. הנה אם כן ילך הדבר בסבוב ויהיה הענין תלוי בעצמו וימנע מציאותו. אלא שצריך שיובן כל מה שאמרנוהו מזה המשל בכללות האומה הנבחרת אנשי התורה והמצוה אמנם יחידיה ואנשי סגולותיה כתות החוזים והנביאים והמדברים ברוח הקדש אשר על יד רבן של כלם עליהם השלום נתנה התורה האלהית ועל ידי כללם נתפשטה אור ההנהגה הנה הנם כעין מנורה העליונה וטהורה השואבת האור הזך והמצוחצח מה מקור העליון האלהי שהתורה עצמה מושפעת ממנו וכמוה מעתיקים משם אור ההנהגה והשפע ומאירים ומזהירים אל פני העולם בהישרותיהם והנהגותיהם האלהיות. ומה מאד נרמז זה במנורות (זכריה ד') אשר היה בה דבר ה' אל זרובבל בן שאלתיאל לאמר שהיתה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרותיה עליה וגו' ושנים זתים עליה וגו' כל זה להורות כי השפע המושפע על המנורה הטהורה ההיא שנמשל בה האיש השלם ההוא הנה הוא משבעת הנרות העליונות וגם שהם שואבות משנים זתים שעליה והכל מושפע מדבר ה' ורצונו המוחלט כמו שאמר (שם) זה דבר ה' זרובבל בן שאלתיאל לאמור לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' והנה עם זה כבר היו השלמים האלה במדרגת השמן הזך לנר לשידבק על ידם בהם הזמן האלהי לאורם יראו אור. והנה עם זה נתקיים מה שאמרנו מאמתת המשל אשר אנו צריכין אליו למה שיבא מכוונתינו. האמנה כי לא נפל דבר מדבריו הטוב אשר דבר המליץ באומרו בהצמדם והסכמתם יחד ימלא כל הבית אורה יגלו לעיניך אוצרות ההנהגה הכוללת ונבעו לך מצפוני המעשים אשר בם תתפאר. כי בזולת השמן הטהור הזה אי אפשר בשום פנים כמו שיבא אבל במציאות זה הנר על זה האופן בשני עניינים אלו שזכר נתחתן לעולם המלאכים ונאותה להם להיות לעם אחד בהשלים לנו נפשותינו בהם כאשר הם נשלמים ועומדים כמו שתארם המשור' באומרו ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו' (תהלים ק"ג) שהרצון שהם שלמים במה שהם עושים דברו הכל מה שהפקיד בוראם בידם בתיקון המעשים בעולמים הכוללים אין בהם נפתל ועקש כנגד מה שאמר ונבעו לך מצפוני המעשים אשר בם תתפא. אמנם הם עושים זה לשמוע בקול דברו והוא הענין השני המעולה ממנו והוא היותם מעתיקים השפע וההנהגה ממאמרו יתעלה שהוא הסבה הראשונה אל הנמצאים הכוללים אשר למטה בהם במדרגה. וזה אינו אלא ההשכלה בהנהגה הכוללת וידיעת אופני הגעתה במדרגות הנמצאים תכלית מה שאפשר להשכיל בה נבדלים כמותם. ולהיות שני אלה העניינים מיוחדים ראשונה אל אלו הנבדלים והמשלים עצמו בהם מהשלמים אשר בארץ כפי טבעם קדוש יאמר לו כאחד מהם לזה היה ?דברי המלאך אל יהושע הכהן הגדול (זכריה ג') כה אמר י"י אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור את חצרי ונתתי לך מהלכים בין העומדים החלה כי באומרו בדרכי תלך ומשמרתי תשמור כלל כל המעלות אשר בם יתבאר בסור מרע ועשה טוב. ועל השגתו תכלית מה שאפשר לו בהנהגה הכוללת והקשר הנמצאות והשתלשלם אמר וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור מת חצרי. כי הידיעה העליונה הזאת היא גוזרת ושופטת בבית קדשו ותפארתו יתברך שהוא העולם העליון. ושמירת החצרות הוא העיון בשני העולמות אמצעי ותחתון שהאחד חצר לבית והשני חצר לחצר ועם זה אמר ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה כי ההשגות האלו משימים ביניכם צד צירוף ושווי. ואין ספק שאל הקנאת שני העניינים האלה כוונה התורה האלהית בכל דבריה והישרותיה כי יהיו כל העם המתיישרים בה ונמשכים אחריה הנם כמלאכי השרת גבורי כח עושי דברו לחיות בהם הטוב באלו החיים הזמניים לשמוע בקול דברו בכוין בהם ענינים שכליים רוחניים בסודות האלהו. ונוהגת המציאות בהשגה זו מפיקים רצון מאתו להצליחם לעד בין העומדים ההם הקיימים כמו שאמר (דברים ו') לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה כמו שפירשו הרב המורה ז"ל. ולפי שבענין זה יתחלפו קצת האדם מקצתם להיותם לקצת הבדל וסגלה על קצת כמו שנמצא כן לכללם על שאר הב"ח תמצא מבואר בתורה האלהית נאמר ועתם אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ. ביאר השני עניינים בעצמם כי באומרו אם שמוע תשמעו בקולי יכוין למאמר לשמוע בקול דברו ובאומרו ושמרתם את בריתי כיון למה שיכללו חלק המעשים אשר הם בהם עושי דברו. ואמר כי בשני העניינים האלו תתוחד סגולתם מכל שאר העניינים וכמו שאמר במקום אחר (דברים כ"ו) וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה. וכבר נודע כי קבול החכמה והשלמות יקרא סגלה בם כי זה הכח האלהי ימצא לעם הקדוש הזה לבדו ולכלו כמ"ש ואתם תהיה לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כעיר שכלה כהנים. הנה ביאר שהם מיוחדים בסגלה מכל העמים. אמנם על ההבדל המיוחד נאמר במקום אחר (ויקרא כ') ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי וזה כי היותם לו יתעלה וההקרא בשמו ע"י למוד זאת התורה האלהי' וקיום מצותיה הוא הבדל מיוחד מן המיחד המפריד ומחלק אתכם ממהות כל העמים עד שכבר יהיה ההבדל המיניי הנאמר על כללותם אצלכם במדרגת הסוג לבד. ועתה ראה כי למה שכוונו אבותינו אל שני העניינים האלה המעולים אשר בהם נפרדו מכללות המין כאשר ירדו לסוף הכוונה האלהית כשאמרו (שמות כ"ד) נעשה ונשמע שכוונו בנשמע אל מה שאמר אם שמוע תשמעו בקולי ובנעשה אל מה שאמר ושמרתם את בריתי להיותם עושי דברו לשמוע בקול דברו כנזכר אמרו חכמינו ז"ל במסכת (שבת פ"ח.) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצאה בת קול ואמר מי גלה רזי לבני אדם לשון שמלאכי השרת משתמשים בו שנאמר (תהלים ק"נ) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו עושים ברישא והדר לשמוע. והכוונה שאם היה דעתם במאמר נשמע לשמיעת האוזון לבד הנה באמת היה להם לומר נשמע ונעשה שקדימות האוזן היא הכרחית למעשה והמעשה הוא מעולה ממנה והוא תכליתה. אמנם כשהקדימו נעשה לנשמע על כרחנו היה כוונתם אל שמיעת הלב וההשכל הבא אחר המעשה והנמשך ממנו כמו שהוא הענין ג"כ בקניני המעלות האנושיות. וכמו שאמרו (קידושין מ':) שהתלמוד מביא לידי מעשה כאשר יתבאר יפה על זה הכתוב עצמו שער מ"ו ב"ה. ולזה יצאת בת קול ואמר מי גלה רזי לבני אדם לשון שמלאכי השרת משתמשין בו וזה שבהם לא נאמר לשון שמיעה רק על ההשכל דכתיב עושי דברו לשמוע בקול דברו. והראי' ההכרחית כי נאמר עושי ברישא והדר לשמוע ואם על שמיעת האוזן היה אומר לשמוע ברישא והדר עושים כמו שאמרנו הנה ששמעו והשכילו מענין העלות מעלותם מכלל האנשים ולשומם בהבדל וסגולה במעלת מלאכי השרת והם סברו וקבלו עליהם מלה במלה. והוא הדבר המעולה אשר הרגישו הם באמותו היום ההוא הנכבד והנורא אשר הגיע אליהם כשאמרו (דברים ה') היום הזה ראינו כי ידבר האלהים את האדם וחי ירצה שכבר היו נבדלים מכלל החי המדבר במהותם עד שלא יתכן שישולח עליהם זה הגדר המיניי כמו שישולח על המין האנושי בכלל. אבל שהדבור אשר ינשא על החיות בהם הוא דבור אלהי כי הוא אשר יצורף אל החי בגדר', רצוני כי האדם הוא מדבר דבור אלהי וחי כלומר חי בדבר דבור אלהי וזהו האדם שנאמר עליו (בראשית א') נעשה אדם בצלמנו כדמותינו, ורדו בדגת הים ובעוף וגו' וכמו שאז"ל (ב"מ קי"ד:) אדם אתם ואין העכ"ום קרויין אדם וכמו שאמר שלא יאמר עליו חי מדבר מת רק מדבר דבור אלהי וחי והוא ענין מעולה אלהי מאד יורה על גודל שלימותם שכבר הכירו שהשיגו אותו הענין שקבלו עליהם בהקדימת נעשה לנשמע אשר בו נעשה השתוף בעליונים וההפרדה מהתחתונים וזאת הכוונה הנפלאה לא ישימו אליה לב הטפשים וזה היו תופסין עליהם כדאיתא (שבת פ"א) ההוא אפיקורס דחזייה לרבה דעיין בשמעתא ויתבא אצבעותיה דידה תותי כרעיה וקא מייץ בהו וקמבען אצבעתי דמא אמר ליה עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזיתיכו קיימיתו אבעי לכן למשמע ברישא או מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו. אמר לו אנן דסגינן בשלמותא כתיב בן (משלי י"א) תומת ישרים תנחם הנך אינשי דסגיין בעלילותא כתיב בהו (שם) וסלף בוגדים ישדם. הנך רואה שהמין הזה נשתבש בפתיותו כשחשב שעל שמיעת האזן אמר והיה תופס עליהם בחיוב קדימתה. אמנם רבה סתם דבריו אצלו ואמר בלשון הכתוב כי עומק מחשבותיהם לא יבינו כל רשעים ופתיותם תשדדם ותגזול מהם טוב כוונתם והמשכילים יבינו ושלימותם תצילם מתפיסתם כי היא תנחם אל סוף כוונתם להעלותם במדרג' מכללות האנשים אל מעלת המלאכים הנצולים מכל פגעי ההיולאניות ומכל תלאותיו:
6
ז׳ובמדרש (במדבר רבות פ' ט"ז) בוא וראה כי כשאמרו בני ישראל נעשה ונשמע הביא הק"בה מלאך המות ואמר לו כל העולם ברשותך חוץ מן האומה הזאת שבחרתי וכו' עד חירות ממלאך המות חירות מן המלכיות חירות מן הייסורין כשחטאו במרגלים אמר ותפרעו כל עצתי (משלי א') אני אמרתי אלהים אתם וגו' אכן כאדם תמותון וגו' (תהלים פ"ב). הנך רואה בעיניך שאמר כי במאמר נעשה ונשמע זכו להיות כאלהים והוא השתוף עצמו שאמרנו. אמנם איך נפרעה עצה זו בעצת מרגלים יתבאר במקומו שער ע"ז בע"ה. הנך רואה בעיניך כי ברא י"י חדשה בארץ אשר לא ידעת ולא ידעון שתי הכתות הנזכרות ראשונה ע"י השמן הטוב היורד על פי מדות התורה האלהית וטוב הישרותיה על נפשות השלמים המחזיקים בה אשר בו נגמר השתוף האלהי המציל אותם מן המות המוחלט עליהם לפי דעתם. וזה הענין בעצמו ירצה שנזכר במזמור הנכבד המיוחד לספור נפלאות יום מתן תורה כמו שאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן וגו' עלית למרום שבית שבי וגו' ברוך י"י יום יום יעמס לנו האל לנו אל למושעות ולאלהים ה' למות תוצאות (תהלים ס"ח) הנה כי כשהזכיר יום בוא השם הגדול והנורא על עמו ברבבות קדש כמדבר עם המליץ הנאמן אשר על ידו היה הכל אמר עלית למרום וגו' ואמר כי השבי ההוא אשר שבה מהעולם העליון הוא מתנות גדולות באדם כי בהן אף סוררים ירצה הסרים מן הדרך והרחוקים מישיבת עליונים יוכלו לשכן יה אלהים ולכן יש לברך ה' יום יום ולבקש מלפניו יעמוס לנו מאלו המתנות יטיל עלינו מאלו המעשים לרוב מאחר שהם ישועתנו סלה. והשלים הביאור כמו שאמר האל לנו אל למושעות וגו' ירצה כי האל היה לנו אילות וכח למצוא לנו מושעות וזה הענין הנפלא היה לאלהים י"י למצוא תוצאות ועלות נכוחות להדיח המות הטבעי מעלינו ולשום נפשנו בחיים והוא מבואר. וענין זה הויכוח נקרא בדמיונו שרמז אותו רוח הקדש ע"י מעשה שהיה לדוד כמוהו רצוני שהיו גוזרים עליו היחידים מהמעיינים גם ההמון ההפסד המוחלט מבלי שום ישועה אח"כ היה עין י"י עליו וחשב מחשבות לבלתי ידח והוא נושע בי"י וזה (שם ג') במזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו ועל זה האופן מזמור דוקא ושיר מיבעי ליה. והכתובים אשר ירמזו על זה אצלי הם ג' האחד אומרו רבים אומרים לנפשי אין ישועתה וגו' נפשי ממש. והשני קולי אל י"י אקרא ויענני מהר קדשו סלה כי הנה הר הקדש זה סיני אשר שם נאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול. והשלישי מה שסיים לי"י הישועה על עמך ברכתך סלה כי הוא מאמר שלא יאות שם לפי פשוטו אמנם יאות מאד על התורה על הדרך עצמו שאמר על זה (שם כ"ט) י"י עוז לעמו יתן י"י יברך את עמו בשלום. ועל פי שלשה עדים יקום דבר לישב שאר הדברים על הענין כי קרוב הוא. והנה מצד זה השתוף הנזכר הי' כל מה שנמצאו האנשים האלהיים משתתפים עם העליונים במדרגות נבואתם אשר היא למעלה מהגדר האנושי המפורסם ושם יהיו להם מהלכים זה למעלה מזה כל אחד כפי מה שהוא כמו שעל זה נאמר (זכרי' ג') ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה:
7
ח׳ועתה ראה כי כל זה הענין בדמותו בצביונו ובקומתו הוא שכוונוהו חז"ל במאמר ההוא שזכרנו בתחלה כאשר נשים אליו לב מג' דיוקים. האחד אומרו בתחלה כשברא הק"בה את עולמו אמר השמים שמים לי"י וגו' והלא הפך זה אמרו ודאי במקום אחר (תנחומא פ' נשא) בשעה שברא הק"בה את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כשם שיש לו בעליונים וכו' וכבר פירשנוהו בתחלת הספר שער ל"ד. והשני מאומרו ואני ארד תחלה דכתיב וירד ה' על הר סיני ואח"כ ואל משה אמר עלה אל ה' והלא תחלה נאמר בפרש' ומשה עלה אל האלהים ואח"כ וירד ה' על הר סיני. והשלישי כבד משניהם שהרי אמרו חכמינו בגמרא (סוכה ה') תניא רבי יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה ומעולם לא עלו משה ואליהו למרום שנא' השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. ולא ירדה שכינה למטה והא כתיב וירד ה' על סיני למעלה מעשרה. והכתוב (זכרי' י"ד) ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזתים למעלה מעשרה. משה ואליהו לא עלו למרום והכתיב ומשה עלה אל האלהים למטה מעשרה. והכתיב (מ"ב ב') ויעל אליהו בסערה השמים למטה מעשרה. והכתיב (איוב כ"ו) מאחז פני כסא פרשז עליו עננו ואמר ר' תנחום שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו אישתרביב ליה כסא ונקיט ליה:
8
ט׳והנה מכל זה המאמר יראה שהגזירה עצמה במקומה עומדת ועדין השמים שמים לה' ולא בטלה לגבי גדול וקטן להיות להם מהלכים רק למטה מעשרה שהוא גבול העליונים בלי ספק. אמנם כשיובן ענין השתוף התוריי הכלל שאמרנו עם מה שראוי שיצורף אליו ממנו בהכרח יתבאר הכל יפה. והוא כי ממאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותינו נתבאר שער מ' כי בשתוף הזה נברא העול' בלי ספק והוא מה שאמרו שאז נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים שכבר ביארנו שגדר האדם ההוא היה חי מדבר דבור אלהי אלא שקפץ עליו חטאו של אדם והפרידו והבדילו ונמשך ההבדל וההפרדה כל הדורות ההם שסלקו השכינה אל הז' רקיעים. ועל אלו הדורות כולן נאמר בזה המאמר בתחלה כשברא הק"בה את עולמו אמר השמים שמים לה' וגו' כלומר סמוך לבריאת עולמו כי מיד חטא אדם הראשון וכן ממש פירוש בראשית ברא אלהים וגו' והארץ היתה תהו ובהו וגו' כפי המפרשים שפירשו (רש"י שם) בתחלת בריאת שמים וארץ. והארץ היתה תהו וגו'. ומשלם יעיד על זה עדות ברורה שהרי בני רומי ובני סוריא מצד עצמם איפשר היה להם עלות ורדת אלו לאלו אלא מפני הגזרה שגזרה עליהם וכן אלו הנמצאים היה בטבעם זה השתוף מתחלת בריאתם רק שנסתלק מפני הגזרה עד שבא אברהם אבינו והתחיל לבטל אותה והוחל השתוף והמשיכוהו שבעה האבות להיות מקבילים אל הדורות שסלקו אותו בעיניהם כמו שפרשנו הענין יפה בשער ל"ד הנזכר. אמנם לא נתפשט השתוף ההוא דרך כלל בזרעם עד שבא משה רבן של נביאים והמשיכו המשך כללי לא היחידים לבד כי גם כל העם הזה יעלו בשתוף ההוא ולזה לא למדו ממאמר ומשה עלה אל האלהים כי אל השתוף הכולל הם מכוונים לא אל הפרטי שהפרטי כבר התחילוהו האבות הראשונים אבל אמר שבזכות משה שעלה אל האלהים להמשיך זה השתוף היה מה שהיה שנעשה כמין שושבין אל זה הזווג הנכבד שהיא נתינת התורה שעליו אמרו במשל כשרצה המלך לישא אשה מן סוריא כי כן קבלו ישראל עליהם היום ההוא לאהבה את ה' וללכת בכל דרכיו ולדבקה בו כמו שהכלה מקבלת עליה עבודת החתן ואהבתו וייחודו ולזה אמר ואני ארד תחלה כי אי אפשר בענין אחר. וזה כי אחר שנתינת התורה מחויבת להמציא השתוף הזה שהיא במדרג' השמן הטהור הנזכר חוייב שתקדם ירידתו להר ואח"כ המה יעלו אליו ולזה אמר ואל משה אמר עלה אל י"י אתה ואהרן נדב ואביהו וע' איש מזקני ישראל כלומר רבים עתה עם י"י אלה שיוכלו לעלו' איש איש לפי מעלתו ומדרגתו להיות להם מהלכי' בין העומדים הקיימים כנזכר לפי שכבר נתבטלה הגזרה והדת נתנה לחזור הדבר אל הכוונה הראשונה לעלות תחתונים ולרדת עליונים באותו סולם שראה יעקב אבינו במראה נבואתו שאמר (בראשית כ"ח) והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו ומה נפלא מאמרם ז"ל שם (ב"ר פ' ס"ח) והנה סלם זה סיני בגמטרי' וכבר זכרנו שמץ מנהו שם בשער כ"ה:
9
י׳ובמדרש פרשת נשא (במ"ר פ' י"ב) והיה ביום כלות וגומר רב אמר דבר שלא היה משנברא העולם ועד עכשו נעשה באותו היום משנברא העולם ועד עכשו לא שרתה שכינה בתחתונים אלא משהוקם המשכן לכך נאמר. ויהי דבר חדש הוא. רבי שמעון בן יוחאי אומר דבר שהיה ופסק וחזר לכמות שהוא שכן אתה מוצא מתחלת ברייתו של עולם שרתה השכינה בתחתונים שנאמר (בראשית ג') וישמעו את קול י"י אלהים מתהלך בגן לרוח היום וכיון שנסתלקה שכינה בעת שחטא אדם שוב לא ירדה עד שהוקם המשכן לכך כתיב ויהי דבר שהיה נפסק להרבה ימים וחזר לכמות שהוא זהו שאמר (שיר ה') באתי לגני אחותי כלה. עוד שם (פ' י"ג) בקרבנו של נחשון אמר רבי שמואל בר' יוסי באתי לגן אין כתיב כאן אלא באתי לגני לגנוני למקום שהוא עקרי מתחלה שנאמר וישמעו את קול י"י אלהים מתהלך בגן לרוח היום. ועוד שם ובילמדנו (פ' נשא) אמר רבי שמואל בר נחמן בשעה שהקב"ה ברא את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים וכו' כנזכר הנה שעם היות שרב סובר דההיא וישמעו את קול י"י וגו' לאו יישוב שכינה בתחתונים הוא אלא גלוי של שכינה וקרקור של נבואה לפי שעה כמו שהיה לשאר האבות אי נמי דלשון מתהלך מורה על בקשת ההליכה לא על ההליכה ממש כי המתהלך זולת המהלך וירמוז למה שעתיד. יראה שכל שאר החכמים חשבו מאמר מתהלך בגן כפשוטו וחשבוהו לשכון שכינה ממש אלא שפסק והוא אומרו באתי לגני הראשון ודרשו וא"ו ויהי לתוספת על ענין ראשון לומר שכבר היה וחוזר עכשו להיות ועל כן הלכה כרבים והכל להכריח שזה הענין מהשלמות לא תאמר ראה זה חדש הוא ואין כל חדש כי באמת היא היתה הכוונה הראשונה בבריאת האדם בצלם אלהים אלא שמתחלה לא נמצא השמן הטהור להספיק הפתילה לשאוב האור האלהי כדי שישותפו בו רבים כמו עכשו כי להתפשטותו יחוייב לפי הראוי שלא ימצא בינינו מקום פנוי מהשכינה וכמה הפליגו חז"ל להורות זה השתוף במה שאמרו (ברכות מ"ג:) שהמהלך בקומה זקופה דוחק רגלי השכינה והטעם שהוא מכחיש זה השתוף או בלתי מרגיש בו ומה יקרו מפנינים דברי הרב המורה בפרק נ"ב מהחלק הג' שהתחיל אין ישיבת האדם ותנועתו ועסקיו והוא לבדו בביתו כשבתו ותנועתו ועסקיו לפני מלך גדול והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך ומפני זה מי שיבחר בשלמות האנושי ושיהיה איש האלהים באמת נעור משנתו וידע שהמלך הגדול המחופף עליו והדבק עמו תמיד הוא גדול מכל מלך בשר ודם. ואלי היה דוד ושלמה והמלך ההוא הדבק המחופף הוא השכל השופע עלינו וכו'. השומע ישמע כל דברי הפרק ההוא כי באמת הוא לבדו יספיק להנחיל אוהביו היראה והנקיות והקדושה הראוי לפי השתוף האלהי הזה וכ"ש כשנדבר על דרך התורה ולשונה כי המלך הגדול ההוא הוא מלך המלכים הקב"ה *אמנם לדעתי כונת הרב ז"ל פה, שחז"ל רומזים בזה על מה שאמרו חכמי הקבלה שכל תארי הי"ת הנשגבים כלולים תחת עשרה מושגים שכליים כוללים הנקראים עשר ספירות, והרב ז"ל כינה אותם פה בשם עשר שכליים אשר כבודו ית' למעל' מהם, או שרומז הרב בזה על עשר מדרגות המלאכים והשכלים הנבדלים ומדרגות השגותיהם השונות שהזכיר הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' יסודי התורה הז', ועליהם רומז גם גובה הארון והכפורת שהיה עשרה טפחים, אשר עליו שכן כבוד היי"ת והשגות הנביאים ואנשי הרוח משוטטות רק בגבול אלה העשר מדרגות ההשגה, יש משיג רק אחת מהנה, וממנו א"הכ "הן באחת ידבר אל, ובשתים לא ישורנה", ר"ל רק מדרגה אחת ישיג, והשניה לא ישיג עוד כראוי, עד שיש עוד תשע מדרגות מבדילות בין כשרון השגתו ובין אמיתת הי"ת, כמש"א חז"ל להורות ע"ז מיחזקאל, שנתנבא בתשע אספקלריאות, כי לקוצר השגתו בעבור היותו על אדמת נכר חוצה לארץ, היו תשע מדרגות השגות אשר קראו חז"ל בשם אספקלריאות, ר"ל מחיצות זכוכיות, מבדילות בינו ובין האור האלקי, ויש משיג ארבע או חמש מדרגות, ומר"עה אדון הנביאים השיג יותר מכולם, עד שנשאר רק מחיצה אחת, כ"ל מדרגת השגה אחת מבדלת בינו ובין האור האלקי, אשר ע"כ נאמר עליו אשר ידעו אלקים פנים אלפנים", אבל כל אלה הנביאים יכירו וידעו כי כבוד הי"ת נעלה תמיד על משרה מדרגות השכלים או העשר ספירות האלה, וזש"א חז"ל שמעולם לא ירדה שכינ' (ר"ל להיות מושגת מהנביאים והחכמים האלקיים) למטה מעשרה. ) אמנם מה שאמרו שמעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו השלמים למעלה מעשרה הנה הוא באמת הגבלת המהלכים ההם שהשלמים יש להם רשות להתהלך בתוכם וזה כי מהידוע שהכבוד העליון המכונה אליו ית' הוא היותו למעלה מעשרה השכלים כמו שנרמז מגובה הארון והכפורת (סוכה ד':) והעשיריות כלם הם מדרגות והבדלי השגות אשר תשוטטנה בתוכהנה השגות כל הנביאים והחוזים והמדברים ברוח הקדש איש ואיש כפי מעלתו ונקראות אורות או אספקלריאות יש רואה באחד ויש רואה בשתים ויש ביותר וכל עוד שתעבור מדרגתו מהאספקלריאות עוד יוסיף מעלה ונוגה מהכבוד של מעלה. וכל עוד שמקצר בהם יוסיף עובי כי כמספרן כן יהיו המשכם מבדילין. ולזה אמר אליהוא לאיוב בהוכיחו על קוצר השגתו מדוע אליו ריבות וגו' בי באחת ידבר אל ובשתים לא ישורנה בחלום חזיון לילה וגו' (איוב ל"ג). יאמר שהשגותיהם בנבואה הם קצרות איש מהם לא ישיג אלא במדרגה אחת ואם בשתים לא ישורנה לגמרי ובכתוב הסמוך פירש אותם. והכוונה שמי שהוא מקצר בהשגותיו אין לו להתחזק לדבר דבר נגד פני עליון. אמנם יש נביאים שרואים ומתפשטת השגתם בארבע ובחמש ועוד. וחז"ל אמרו (ויקרא רבות פ"א) שיחזקאל הנביא נתנבא בתשע אספקלריאות שנאמר (יחזקאל מ"ג) כמראה המראה אשר ראיתי במראה אשר ראיתי בבואי לשחת העיר ומראות כמראה אשר ראיתי על נהר כבר ואפול על פני. והכוונה שהיה מתנבא בראשונ' והיו מתמצעות ומבדילות תשע אספקלריאות בינו ובין האור האלהי העליון אשר הוא למעלה מעשרה וזה היה מתוך צער הגלות והיותו חוצה לארץ ואף הנביאים המתנבאים באספקלריאות רבות כבר ישארו להם מחיצות רבות שהיו מתנבאין מתוכן כלומר חוץ להם כמי שרואה אחרי זכוכיות הרבה ולז"א ( יבמות מ"ט:) שכל הנביאים כלם התנבאו באספקלריא שאינה מאירה לפי שליותר משובח שבהם נשארה מחיצה או מחיצות בנתים זולתי משה רבן של נביאים שנתפשטה השגתו בכל העשרה האספקלריאות ולא נשאר' רק מחיצה אחת בנתים כי לזה נאמר עליו (דברים ל"ד) אשר ידעו ה' פנים אל פנים ונאמר (במדבר י"ב) פה אל פה אדבר בו במרא' כו' ואמר במראה לומר שלא היתה השגתו במרא' בקמץ שהיא אספקלרית הנביאים כלם אשר נאמר עליהם (שם) אם יהי' נביאכם ה' במראה אליו אתודע. ושם נתבארו ארבעה תנאים המיוחדים אל הבטת המראה אשר עליהם ועל כל אחד מהם תקרא אספקלריא שאינה מאירה כמו שיבא ביאור זה במקומו שער ע"ו ב"ה. אלא במראה ממש והיא אספקלריא המאיר' מאד מצד קורבתה אל האור העליון כאשר אמרנו והנה כל זה כתבו הרב המור' ז"ל בשביעי מפרקי הקדמת אבות אלא שאמר שהבדל המחיצות היה לפי החסרונות אשר במדות עד שאמר זה לשונו אלו המדות וכיוצא בהם הם מחיצות הנביאים עליהם השלום ומי שיש לו מהם שתי מדות או שלשה בלתי ממוצעות כמו שכתבנו בפרק הרביעי נאמר בו שראה את השם אחרי שתי מחיצות או שלש ולא תרחיק היות חסרון קצת המדות ממעט במדרגות הנבואה וכו'. והנה לפי זה היה להם להיות מספר המדות הממוצעות כפי מספר אלו המעלות אשר בהם תתפשט הנבואה כפי מאמרם ז"ל אמנם ירא' שהכל יהיה כפי מה שיהי' החסרון יש מהם שמעכב ומבדיל מחיצות רבות ויש לא כל כך והכל בכלל אלו העשרה שזכרו חכמים זכרונם לברכה אשר הכבוד האלדי למעלה מכלן ומ"מ על פי העיון הזה אמרו כי אע"פי שנזכרה בו יתעלה ירידה דכתיב וירד ה' על הר סיני וכדומה הנה מעולם לא ירדה שכינה ממעלת קדושתה ותמיד הוא למעלה מהעשרה ומשם הושפע השפע האלדי על העולם הזה השפל הכל באמצעות העשרה המתמצעים בינו לבינו אשר נתן לנביאים ולחוזים מהלכים בתוכם כמו שאמרנו והוא כוונת מאמר (שמות כ"ה) ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים ירצה בהיותי אני על הכפורת שהוא למעלה מעשרה ואתה בין שני הכרובים כלומר שיהיו לך מהלכים שכל ים בין העומדים ההם שהם סימן לעולם המלאכים כמו שיתבאר במקומו שער מ"ח ב"ה. וגם אף על פי שסופר מקצתם שעלו אל ה' או לשמים שהוא המרום המוחלט. מעולם לא עלו למעלה מעשרה. אבל היה התפשטותם בתוך העשרה בין רב למעט כמו שאמרנו עד שהגדולים שבהן ואפי' משה רבינו לא עברו מתוך העשרה. אמנם מפני שהשגת משה היא למעלה מכולן כמו שיתבאר במאמר (שם ל"ג) אני אעביר כל טובי על פניך וגו' אמרו דאשתרבב ליה כסא ונקיט ליה ירצה שההשגה הזאת רחבה אצלו משאר כל הנביאים שיעור מספיק להבדיל נבואתו מנבואת כלם הבדל גדול מאד. והנה בזה נתבאר זה המאמר בהסכמת כונת המאמר ראשון אשר היינו בביאורו ולכן פה אחד יודו על אמתת מה שרצינו אליו בזה הדרוש הנכבד וההכרחי לידיעתנו והוא היות האדם לפי מה שהעיד עליו ההוראה התוריית משותף אל העליונים ואשר המות הכרוך בעקבות החי הוא לבלתי היות מצורף אליו הדבור האלדי כמו שאמרנו. אמנם בשמירת התנאי ההוא הנה לא יצדק עליו מה שאמרנו ראשונ' והתבוננת על מקומו ואיננו כי ודאי מקומו הוא מקום גדולים ומה יופיו ומה טובו כי יתבונן עליו ואפי' כל רוחות שבעולם נושבות בו לא יהיו מזיזין אותו ממקומו כמו שאמרו (אבות פ"ג) על הפכו הרוח בא ועקרתו וכו' ועל זה אמר החכם אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח כי מרפא יניח חטאים גדולים (קהלת י'). ירצה אם רוח היצר המושל ברוב בני אדם יעלה עליך להרסך ממצבך זה הנכבד ולהדפך ממעמדך המעולה התחזק בעצמך ומקומך זה המיוחד אל תנח כי הרפיון מזה רצוני לבל תרחיק עצמך להיות מבני עליה במזיד שאם תרחיק המקום הנזכר יניח לפניך חטאים גדולים כי לא תהיה יראת השותפות על פניך. סוף דבר שהוא חובה על האדם לשמור מצבו לבלתי הרוס מקום מצבו וכל איש שלם על מקומו יבא. ומהפלא שאפי' האל יתעלה המרומם מכל אלו היחסים רוממות הכתוב זה היחס בעצמו וזה כי בצאת לפניו ענינים בלתי נאותים למקבלים שלא כמדת טובו נאמר בהרחבת ההשאלה (ישעי' כ"ו) כי הנה ה' יוצא ממקומו כלומר ממנהגו והרגלו וזה הפירוש הוא נכון בכתוב מבלי מחסור דבר באשר ירצהו הרב המורה פרק ל"ג חלק א'. אמנם השבח התמידי המיוחד לו בסתם ממשרתיו הקדושים הקרובים אליו הוא ברוך כבוד ה' ממקומו (יחזקאל ג'). וזה מה שיספיק שיעורו לפי הכוונה בזה החלק:
10
י״אהחלק השני
11
י״ביבאר איך ימצא זה השתוף ע"י המצוות האלקיות:
12
י״גבמדרש (שבת פ"ח ) א"ר סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע מיד באו ששים רבוא של מלאכי השרת ולכל אחד ואחד מישראל קשרו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכיון שחטאו בעגל ירדו ק"כ רבוא של מלאכי חבלה ופרקום שנאמר (שמות ל"ג) וינצלו בני ישראל את עדים. א"ר יוחנן וכלן זכה משה ונטלו שנאמר בסמוך (שם) ומשה יקח את האהל אמר רב סימון ועתיד הקב"ה לחזרן לישראל שנאמר (ישעי' נ"א) ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם:
13
י״ד *תוכן דברי הרב ז"ל, כי אף שנתבאר בחלק הראשון שאפשר שידבק הזיו העליון האלקי באדם וישותף עמו, בכל זאת אילו היתה זאת רק אפשרות רחוקה, ר"ל אשר תוכל להיות מושגת רק ע"י הרבה אמצעיים, או שהיתה רק ביכולת איזה יחידי סגולה, להשיגה, או שהיתה השגתה באופן שנוחה לאבדה מהר, הלא היתה התועלת אשר נמשכ' מקבלת ישראל את התורה, לסבב על ידה דיבוק הענין האלקי בהם, רק מעטה ובלתי מתמדת, ואף כי ביוצאי מצרים אשר שכנו והתערבו זמן רב בין עושי התועבות אשר שנא ה', והורגלו במעשיהם, ע"כ הערימ' החכמה האלקית לסדר ענייני המעמד הנבחר הזה, באופן שיעשה רושם חזק ומתמיד בלב כל ישראל, למען יהי' תועלתו כללית ומתמדת כל הימים, וזאת היתה לפני המעשה ההוא בעת ההכנה, ובשעת המעשה ואחריו, ובאר זאת הרב ז"ל באמרו, כי הנה נודע שברצות איש שישיג מבוקשו אשר ישאל מזולתו, צריך לזה ששה תנאים, שיבחר לזה הזמן, המקום, והאמצעי הראוי, ויסדר כראוי ענין שאלתו, ומלבד כל אלה יצטרך גם לאפשרות המבוקש והיאותו, ר"ל שיהי' אפשר ביד הנשאל ויאות לו שימלא המבוקש הזה, והנה קבלת ישראל את התורה האלקית להדביק בהם עי"ז הזיו העליון, מלבד שהיתה אפשרות למו כמו שבארנו בחלק הראשון, והיה נאות גם מצדם לקבל', בחר י"ת לזה גם כעין הכנה ראויה, הזמן הראוי, אחרי שעברו רק כמשלש חדשים אחרי צאתם ממצרים מבית עבדים, בהיות עוד זכרון תשועתם מיד צר ע"פי ה' חרות על לוח לבם, ומה שלא הקדים הזמן עוד יותר, אחז"ל "משל למלך שהיה לו בן חולה והבריא" וכו' שלא רצה המלך שילך אל בית הספר בטרם התחזקו כחות גופו, ושכלו אחר חליו, כן רצה הי"ת שינגפו ישראל תחילה ממשא מלך ומעבודתם הקשה, עד שתשוב רוחם אליהם ויהיו ראוים, לקבלת התורה, והמקום הראוי, כי בהר סיני ההר חמד אלקים לשבתו, נראו בו בלתי ספק גם מצד טבעו ותכונתו סימני ואותות קדושה, עד שהיה ראוי להראות עליו כבוד ה' (כאשר יספרו לנו גם היום הנוסעים שמה) ובחר במר"עה אדון הנביאים שהוא האמצעי היותר ראוי להנתן התורה על ידו, ועל שלש אלה רמז הכתוב באמרו "בחודש השלישי וכו' באו מדבר סיני וכו' ומשה עלה אל האלקים" וכו', גם על סדור הדברים איך ידבר משה אל העם למען יטו אוזן יותר לשמוע בקול ד' אמר "כה תדבר וכו' אלה הדברים וכו'", ובשעת המעשה ר"ל בעת קבלתם התורה, הפליא הי"ת לעשות עמהם אותות ומופתים בקולות וברקים וענן כבד למען יסבבו כל אלה חרדת אלקים, העושה רושם חזק ומתמיד בלבם מהמעמד הקדוש והנבחר הזה, גם אחר המעשה, ר"ל אחר כל ההכנות האלה, השתדל הי"ת להקנות להם הכשרון לסבב במעשיהם שיחול הענין האלקי עליהם, וישותף עמהם, כמא"הכ "קדושים תהיו כי קדוש אני ד' אלקיכם", בתתו להם מצותיו וחקותיו הקלות ונוחות להעשות מהם, בעבור שאינן תלויות בעיון שכלי הדק אשר יושג לאדם רק אחרי השתדלות רבה ויגיעת כחות נפשו, כ"א רק במעשה גופני הנקל לכל אדם לעשותו, כמא"הכ "כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו", ועשייתם היא ג"כ ביכולת כל אדם כמחז"ל "אפי' ריקנין שבך מלאים מצות כרמון" משא"כ אלו היה מצטרך לקיומם עיון דק ושכלי, אשר אין כל אדם זוכה לו, וע"פ ההקדמות האלה מבאר הרב ז"ל דברי חז"ל א"ר סימאי וכו', עיין בדבריו המבוארים מעצמם. אחר שנתבאר בחלק הא' אפשרות הדבקות והשתוף העליון ע"י התורה האלדית כמו שנזכר יש עוד לחקור ולדעת כח זה האיפשרות וענינו רצוני אם הוא אפשר קרוב או רחוק. לפי שאם היה אפשר רחוק הנה הוא קרוב לנמנע. גם אם היה אפשר קרוב ובלתי כולל רק אל יחידי הסגולה לבד הנה יהיה התועלת מועט לראות כי בני עליה הנם מעטים. וגם אם היה קרוב ונוח לקנותו אמנם היה ג"כ קרוב ונוח לאבדו הנה יהיה קל ההסרה: וכל אחד מאלו העניינים הוא מה שיחליש מציאות זה השותף או שישיבנו כאלו אינו: והנה היות אלו הענינים ארבעתן על הצדדין המרחיקים יותר מהיותו על הצדדים המקריבים הוא מבואר מאד מהיות נפש האדם בטבעה מתאוה אל החפשיות והשלטנות ללכת אחר שרירות לבה הרע בכל אשר יאוה מתענוגי בני אדם והתפקרותו המרחיקים אותו מזה השתוף והקירוב תכלית הרחוק. וכ"ש לעם הזה קרוב לצאתם ממצרים אשר היו מורגלים כל הזמן הארוך ההוא אצל האומה היותר נפסדת בזה מכל העמים אשר על פני האדמה כמו שהוצרכה התורה אחרי כן לומר (ויקרא י״ח:ג׳) כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וגו' שיחייב הדעת בהם כל ההרחקות הנכריות בלי ספק אם היה שימשך עניינם בזה על הענין הטבעי לאדם.
14
ט״ואמנם לזה הערימה החכמה האלהית לכלול להם בזה הענין ג' עניינים נפלאים. אחד קודם מעשה. ואחד בשעת מעשה. ואחד לאחר המעשה ובהמשך עניינו. והנה הענין הראשון הוא מה שראתה חכמתו בבוא עליהם בתחלה בשמירת הצדדים כלם שראוי לשמור בכמו אלו העניים הקשים והכבדים כדי להפיק בהם רצון שלם ובלי ערעור. וזה יתבאר בתחלת ספור זה הענין כשנתעורר לדקדק בו קצת דקדוקים. האחד אומרו ביום הזה באו מדבר סיני הרי אמר בחדש השלישי לצאת בני ישראל שכוונתו בראש החדש השלישי בלי ספק. השני אחר שנודע כי מרפידים באו לסיני למה חזר ואמר ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני. השלישי אומרו ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' מן ההר היה לו לומר ויקרא אל משה ויעל אליו וגו' ועוד שיראה שהיה משה במעלה גבוה ממה שנקרא אליה. הרביעי על מה באה הקפידה הגדולה בסדור הדברים עד שכתב בתחלתן כה תאמר אל בית יעקב ותגד לבני ישראל. ובסופם אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל שנראה שלא נתן לו רשות לשנות כלל (מכילתא פ' מתן תורה פ' ב'). אמנם הוא מבואר כי העצה היעוצה לכל בן דעת מבקש רצון מזולתו בדבר קשה וגדול צריך לתת לב להכשיר ענין שאלתו ולתקנה מששה צדדים ואלו הן הזמן והמקום והאמצעי. וסדור הדברים. ואפשרות המבוקש. והיאותותי. הזמן הוא מבואר מדברי החכם (קהלת ג׳:א׳) לכל זמן ועת לכל חפץ וכבר אמרו ז"ל (אבות פ"ד) אל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו ואל תרצהו בשעת כעסו ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו. והנביא היה מתפאר באומרו ה' אלהים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר (ישעיהו נ׳:ד׳) כי הי' מכוין אל הלומדים העתות היותר הגונות ללמוד גם שהאל יתעלה יעיר אותו בבקר בבקר לשמוע בלמודים כי הוא הזמן היותר נאות לזה מזולת וכמ"ש (תהילים נ״ז:ט׳) אעירה שחר: המקום אין ספק שהמקום גורם הרבה להפיק רצון האל אם להיותו בית תפלה או בית הקברות שכל אחד משבר לב האדם ומרככו או שהוא במקום גדולים כמו שעשה אברהם אבינו לעפרון בענין שאלתו והיא שעמדה לו שנאמר (בראשית כ״ג:י״א) לעיני בני עמי נתתיה לך. ואין צריך לומר אם המקום מסוגל מפאת מעלה כמו שהיתה ארץ ישראל מכל הארצות ובית המקדש מסוגל מכל: האמצעי כי הוא ראוי שיהיה הגון אם אצל הנשאל והשואל ואם אל דבר המבוקש צא ולמד מה בקש הקב"ה איש כלבבו בכל הענינים להוציא את ישראל ממצרים כמו שנתבאר זה יפה בשער ל"ד עיין עליו: סדור הדברים אמר הכתוב (משלי י׳:ל״ב) שפתי צדיק ידעון רצון וכבר שבחו חז"ל (שו"חט תהילים י״ט:י״ג) אל דוד על זה באומרו (תהלים י"ט) שגיאות מי יבין וגו' עד יהיו לרצון וגו'. ואנשי הדעת דבר גדול הוא אצלם אמנם הפתאים אינן מקפידין והם נכשלים בפתיותם הנה רחבעם בן שלמה עמד טעמו בו כששאל עצה על המדבר הגדול ההוא מהזקנים אשר עמדו את פני שלמה אביו לא שאל לבד על מהות העצה כי גם על איכות התשובה וסדור דבריה ולזה אמר (מלכים א י״ב:ו׳) ויועץ המלך רחבעם את הזקנים וגו' איך אתם נועצים להשיב את העם הזה דבר כיוון אל עצמות העצה ואל סדור דבריה כי ידע שהשעה צריכה לכך. אמנם הזקנים על דרך המוסר אמרו לו עצמות העצה וסמכו על דעתו בכיון הדברים ולזה לא אמרו לו (שם) אלא אם היום הזה תהיה עבד לעם הזה וגו'. מה שהיה הפך זה כשנועץ עם הילדים כי הוא לא חלק להם את הכבוד הזה ולא אמר (שם) רק מה אתם נועצים ונשיב דבר את העם הזה אשר דברו אלי לאמר הקל וגו'. כי לא בקש מהם רק העצה והיא ישיב להם דבר. והם קפצו בראש לסדר את הדברים בפיו לא יוסיף ולא יגרע שנאמר וידברו אליו הילדים אשר גדלו אתו לאמר כה תאמר לעם הזה וגו' כה תדבר אליהם קטני עבה ממתני אבי ועתה אבי העמים וגו'. ואין ספק כי אם הי' משיב אותם דבר בלשון רכה ודברים מתוקים כמו שאמרו הזקנים ודברת אליהם דברים טובים לא היו מעיזים כנגדו באותו שיעור שהעיזו. מ"מ הוא מבואר כי מות וחיים ביד לשון (משלי י״ח:כ״א) ונאמר (שם כ"ה) ולשון רכה תשבר גרם: אפשרות הדבר הוא מוכרח הלא תראה תשובת אליהו ז"ל (מלכים ב ב׳:י׳) הקשית לשאול. והנה בת שבע אמרה לשלמה (מלכים א ב׳:כ׳) שאלה אחת קטנה אנכי שואלת מאתך אל תשיב את פני יורה כי השואל יש לו לכוין לשאל דבר נקל לעשות: היאותות הדבר הוא גם כן מבואר שאע"פי שיהיה איפשרי או נקל לנשאל לעשות אם לא יאות לכבודו לא יעשה. הלא תראה תשובת שלמה לאותה שאלה קטנה ששאלה אמו אמר (שם) ולמה את שואלת וגו' ושאלי לו את המלוכה כי הוא אחי הגדול ממני והנה אמו ראתה שאינה קטנה ולא הפצירה בה. וגם נבות היזרעאלי עם היות שבקש ממנו אחאב את כרמו בדברי רצוי ושמירת המועיל כמו שאמר תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק כי הוא קרוב אצל ביתי ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו אם טוב בעיניך אתנה לך כסף מחיר זה (שם כ"א). שהכוונה שיתן לו כסף במחיר שייטב בעיניו להחליף הכרם בכרם טוב ממנו שכבר ימשך לו התועלת משני פנים עם כל זה לא קבל לטענה שביאר באומרו (שם) חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך כי גנאי גדול היה אצלם להשחית נחלת האבות וכן לא יעשה בישראל: שש הנה הדברים העקריים אשר ראוי לכוין אליהם כל בן דעת המבקש דבר גדול הערך מהזולת ובכלן נתכוונ' אסתר המלכה כשעמדה לבקש על עמה. הלא תראה שהכשיר' הזמן מיום אל יום באומרה (אסתר ה׳:ח׳) ומחר אעשה כדבר המלך. והמקום שיהיה בביתה שלא יהיה שם מקטרג. והאמצעי משתה היין. וסדור הדברים אשר אין למעלה ממנו תנתן לי נפשו בשאלתי וגו' (שם ז'). ואפשרות הדבר והיאותות (שם) כי נמכרנו וגו'. כמו שביארתי אלו הדברים כלם בפי' המגלה ההיא: וכלם כוונם בכאן החכמה האלהית בתחלת הכניסו בנו חמודו לחנוך הגדול והנורא הזה. הלא תראה ראשונה שכיון הזמן הנכון והזכיר כוונתו אותו באומרו ביום הזה באו מדבר סיני שירצה בזמן הזה לומר שהוא היה הזמן היותר נאות שאפשר לבא בו תחת כנפי השכינה והוא שיהיה כמשלש חדשים לצאתם מהגלות המר ההוא אשר היה עדין עול השעבוד על חלקת צוארם ובעוד הנסים כלם נוססים לפניהם וקודם לכן עדין היו יעפים ויגעים מצרת השעבוד וכמו שאז"ל (תנחומא פ' יתרו) משל למלך שהיה לו בן חולה ואחר שהבריא אמר אין רצוני שילך אל בית הספר עד שיעברו ג' חדשים והנה על הגבלת זה הזמן המשוער אמר בתחלה (שמות ג׳:י״ב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. אמנם באומרו באו מדבר סיני כיון אל בחירת המקום כי הוא ההר חמד אלהים לשבתו וזה שמו אשר יקראו בכל מקום הר האלהים ויפגשהו בהר האלהים (שם ד') ויבא אל הר האלהים חרבה (שם ג'). ובו המערה המוצלחת אשר נאמר עליה (שם ל"ג) ושמתיך בנקרת הצור בו ישב משה אדונינו ע"ה, שלשה פעמים ארבעים יום וארבעים לילה בלי אכילה ושתיה (דברים ט׳:ט׳). גם שם היתה מערת אליהו ז"ל שנאמר בו (מלכים א י״ט:ח׳) וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד בא הר האלהים חורבה ויבא שם אל המערה. והנה המקום הזה הוא ראוי להשפיע על יושביו רוח חן ושכל טוב מזולתו מההרים. ולפי שהנעתק מהמקום הרע המוחלט ויבא על הטוב המוחלט יקבל מזה רושם יותר נפלא וחזק מאשר יבא אל האמצעי לזה חזר ואמר ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני כי זה מה שראוי שיאמר גם בבחינת המקום. ואמר עוד ויחן שם ישראל נגד ההר כי מזרח של הר היותר נכון לזה כי הוא הצד הנקרא פנים בכל דבר. ובבחינת האמצעי אמר ומשה עלה אל האלהים יאמר כי לעשות אותם במעמד ההוא אלהיים אין סרסור ואמצעי בעולם כמשה שכבר עלה מעצמו אל מעלת האלהות במעלות המדות והשכליות כמו שיורו עליו פעולותיו הראשונות והנמשכות אחריהן והיא הסבה אשר קרא אליו האלהים מן ההר עכשיו להיות אמצעי וסרסור אל המעשה הגדול והנורא ההוא. והנה על הקפדת כיוון הדברים וסדורם אמר תחלה וסוף כה תאמר אל בית יעקב וגו'. אלה הדברים אשר תדבר הקפיד שלא יוסיף ולא יגרע ולא ישנה. אמנם תוכן הדברים אשר יכלול בו איפשרות הדבר וגדול תועלתו הוא מה שכלל באומרו אתם ראיתם את אשר עשיתי במצרים וגו'. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה וגו'. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'. אמנם כוונת הדברים ומה שראוי שיובן מהם לפי זמנן ומקומן יתבאר כשנעמוד על פי הספור כלו ב"ה. אמנם עתה יראה שבאלו העניינים המסודרים על זה האופן נמשכה כוונת האל יתעלה ועצתו כי באמור להם משה על פי ה' מיד ויענו כל העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה והוא מה שיטעימהו הכתוב יפה באומרו ויבא משה אל זקני העם וישם לפניהם את הדברים האלה אשר צוהו ה' ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה יאמר שעם שהוא ע"ה היתה השקפתו בשליחותו יותר אל זקני העם כי יראה מכללם לא ישמחו בו הנה היה מתוכן השליחות וסדורו בכל העניינים הנזכרים שכל העם יחדיו קיימו וקבלו עליהם לשמור לעשות וזה הוא למה שנתחכם להם יתעלה קודם מעשה. אמנם מה שהפליא עמהם בשעת מעשה הנה הוא מבואר מאד מאומרו הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ולזה ראה שיהיה המעמד ההוא הנורא על צד החרדה וההשתוממות הנפלא מהזהירות בנקיות וקדושה וההזהר בכבוד ובמורא והראות קולות אלהים וברקים רב וענן כבד וקול שופר חזק מאוד ודברות אלהים בלהבות אש אשר אלו הם חרדות נפלאות עשאם האלהים לפוצץ בם לבות האבן ולהמוח שם כל גיד נחשת וברזל. וכבר ביארו הם הדבר יפה באומרם (דברים ה׳:כ״א) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדול' וגו' כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים וגו' קרב אתה ושמע וגו'. הנה שמגיע בפליאות הכונ' האלהית בשהם יטו שכמם ולבם אל השמיעה והעבודה כמ"ש (שם) ושמענו ועשינו. ויתר הכוונות באלו הדברים יתבאר בפירוש הספור ב"ה. כי עתה אין הכוונ' רק לזכור מסגולת המעמד ההוא בכלל אשר כוונו אליו כי היה להכין לב העם הרחוקים ולהקריבם אל שלמותם בפעולות וענינים חדשים אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים והוא מה שרצהו בזה המשורר באמרו אלהים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה ארץ רעשה אף שמים נטפו מפני אלהים זה סיני וגו' גשם נדבות תניף אלהים וגו' חיתך ישבו בה וגו' (תהילים ס״ח:י׳). אמר כי בצאתו לפני עמו המעמד הנכבד והנורא ההוא ובהכין צעדיו שם בארץ ישימון לעשות את הגדולות ואת הנוראות ההם מהרעשת הארץ והטפת השמים ענינים חדשים ונוראים הכל היה להכין העם ההוא ולהכשירם אל קבלתם הפועל הנאות להם להצלחתם. כמי שמכין הארץ העיפה אשר לא עובד בה זה כמה והוצרך השתדלות רב להולידה ולהצמיח' ולזה אמר גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננת ירצה כל הענינים הללו הם במדרגת גשם נדבות אשר הנפת על נחלתך הנלאה שתצלח לעשות ענף ולעשות פרי. ופירש הנמשל ואמר חיתך ישבו בה וגו'. והכוונ' כלומר שעדתך ישבו בארץ ההיא שרעשה והפלאות ההמה היו להכין בטובתך עם עני להקריבו אליך אלהים ודי בזה מענייני המעמד ההוא הנכבד בשעת מעשה לענין כוונתנו: ואולם מה שנתחכם להם במה שיבא ואחרי כן בתקון ענינם בעניני השתוף והקירוב והכללות והקיים שזכרנו ראשונ' שהוא עקר שכל השתוף הזה הנזכר תלוי בו. הוא במה שהפליא גם כן עצה ותושיה לשום עמודיו ואדניו יתדותיו ומיתריו כלם ענינים ומעשים רצוני מצות ומניעות בכל דברי התורה הזאת. כי על זה האופן לא לבד ימצא זה השיתוף. אבל יהיה מציאותו קרוב ונח לקנות. גם יתפשט לכללם, ולא עוד אלא שתהיה קשה הסרתו כי הם ארבעה ענינים עצומים בהגעת הכוונ' על צד היותר טוב שאפשר כמו שאמרנו: והנה ענין השתוף כבר נתבאר בחלק א' והב"ה פירשו בעצמו באומרו על אלו המצות בכלל (ויקרא י״ט:ב׳) קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם וכמו שאמר בכאן ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. וזה גופו של שתוף כמו שהונח. אמנם הקירוב והקלות בו גם כן פירשו באומרו (דברים ל') כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא וחותם כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. ביאר היטב כי כל הקירוב ההוא היה מצד שהכל תלוי במעשה מה שלא יהיה כן אם יהיה בדרך תושית העיון לבד. אמנם כללותם. כי הוא מבואר שהמעשה הוא דבר משותף לכל מהעיון אם לקושי השכל ואם לצורך התנאים המיוחדים אשר לא ישתתפו הכל בהם ולזה אחז"ל (ברכות נ"ז.) אפי' ריקנין שבך מלאים מצות כרמון. וזה שהמצות באות וחלות בדברים אשר יפול עליהם החלק החמרי ובכל מיני צורכיו ולא יכלו להמלט מהם.
15
ט״זובמדרש (רבה פ' כי תצא) כי לוית חן הם לראשך (משלי א׳:ט׳) א"ר פנחס ב"ר חמא כל מקום שתלך המצוה מלווה אותך מנין שנאמר (דברים כ״ב:ח׳) כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך וגו'. עשית דלת המצוות מלוות אותך שנאמר (שם ו') וכתבתם על מזוזות וגו'. לבשת כלים חדשים המצות מלוות אותך דכתיב (שם כ"ב) לא תלבש שעטנז, אם הלכת לגלח המצות מלוות אותך (ויקרא י"ט) לא תקיפו וגו'. היה לך שדה המצות מלוות אותך (דברים כ״ב:ט׳) לא תחרוש בשור ובחמור. לזרוע (שם) לא תזרע כרמך כלאים. לקצור (שם כ"ד) כי תקצור וגו'. אמר הק"בה אפילו לא היית עוסק בדבר אלא מהלך בדרך המצוות מלוות אותך שנאמר (שם כ"ב) כי יקרא קן צפור לפניך בדרך וגו': הנה שכיוונו אל תועלת הקירוב והכללות אשר מצד המעשה שכיוון הש"י בהם כאדם המזמין לבנו אהובו מזונותיו בכל מקום אשר ידיו ממשמשות בהם כי על כל פנים יגיעו אליהם כל עייף וכל כושל בם. והנה לזה באה ההוראה מהמשורר צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה וגו' (תהילים ל״ו:ז׳). ירצה כי היתה צדקתו עמנו מפורסמת כהררי אל ומדת משפטו כבושה ונסתרת בתהום רבה מצד שאדם ובהמה תושיע ה' ירצה במה ששמת תשועתנו בדבר המשותף בנו לאדם ובהמה והוא החלק החומרי ופעולותיו מה שלא היה כן אם היתה תלוי בדבר המיוחד לאדם שהוא החלק השכלי העיוני כי לא ישתתפו בו רק מעט מזער. והוא מה שהורה עליו אדון הנביאים בסוף דבריו באומרו (דברים ל״ג:כ״ט) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע וגו'. והכוונה שאין כמוהו עם שנושע כלו בכללו והיא מבואר: אמנם קושי ההסרה הנה חוייב ממה שקדם מבלי ספק כי החוט המשולש על זה האופן לא במהרה ינתק שכבר נהפך לטבעי שני ואשר הוא כן הוא ודאי קשה ההסרה ועל זה אמר הכתוב (ישעיהו נ״ט:כ״א) ואני זאת בריתי אותם אמר ה' וגו' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם אמר כי ברית כרותה למצות האלהיות על האופן הנזכר שלא ימושו מהם לדורי דורות והוא ענין נצחיות התורה ודבקות האל יתעלה עם האומה הזאת לעולמי עולמים:
16
י״זועל הוראת אלו הארבעה דברים אשר הם העקר בהתמדת שלמות האומה הזאת אחר שכבר נכנסו תחת כנפי השכינה לסבות שקדמו כיון ר' סימאי במאמר ההוא הנכבד שזכרנו בתחלה אמר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע מיד באו ששים רבוא וכו'. רצה כי ממה שדקדקו ישראל בשהקדימו במענה הראשון לומר כל אשר דבר ה' נעשה לבד ולא אמרו אז ונשמע עד הפעם השלישית שנאמר (שמות כ״ד:ז׳) ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע יראה שדקדקו היטב בענין הזה. ולכאורה קבלו עליהם המעשה לבד לראותם הוא ענין יותר נקל ומשותף עד שהתבוננו עוד בינה בענין אחר כך ואמרו נעשה ונשמע כל מה שראו שהמעשה התוריי מטבעו לבוא לידי השכל ועיון בו כמו שיתבאר שם ב"ה. הנה מזה נמשכו הארבעה תועלות עצמן שזכרנו. ועל הראשון שהוא עצם השתוף האלהי הוא מה שזכר להתקשר בכתרים ההם האלהיים המעמידים השתוף והמחזיקים אותו הענין קשר האותיות שאמר במקום אחר (שבת פ"ט.) כמו שיתבאר בשער ע"ד ב"ה ובאומרם שהיו הכתרים שנים לכל אחד כוונו אל התועלת השני והוא דרך השגת העניינים זה בזה וקירובו. ובאמרם שהיו מכתירי הכתרים ששים רבוא כיוונו אל שלא נמצא בהם על זה האופן מי שיהי' נעור ורק מזה השלמות. ובאמרו כי כשחטאו הוסרו על ידי כפלים של מלאכי חבלה יורה כי השלמות הזה הבא על זה האופן בקושי יוסר. וזה שאם היה השלמות בחלק העיוני לבד הנה בהפסד הדמיון יספיק לשיוסר כחם מהם. אמנם עכשיו שישתתף המעשה לא יסולק השלמות עד שיתקלקל ג"כ הכח המתעורר המניע אל המעשי' ולזה אמר שהוצרכו שני מלאכי חבלה להסירם כי אין מדרכם להנצל מהם כי אם בזה אחר זה וע"י מסירים מתחלפים ואע"פ שיוסרו לפי שעה כבר ישאר הכתר בכלם או באנשים השלמים מהם כי זה וזה ראוי לדמותו למשה ולא עוד אלא שסופו לחזור כי מעשה רב וכמ"ש (ישעיהו נ״א:י״א). ושמחת עולם על ראשם. ובמדרש עוד (ש"ר פ' כ"ז) משל למלך שאמר לעבדו מזוג לי שתי כוסות הללו והיה אומר לו הוי זהיר עד שהוא נכנס לפלטין הי' עגל אחד שרוי על פתח הפלטין נגח לעבד ושבר אחד מהן היה העבד מרתת לפני המלך אמר לו המלך מה לך מרתת אמר לו שנגחני עגל ושבר אחד מהכוסות אמר לו המלך א"כ הזהר בשני כך אמר הק"בה שני כוסות מזגתם לי בסיני נעשה ונשמע שברתם נעשה כשעשיתם את העגל הזהרו בנשמע הה"ד (ישעיהו נ״ה:ג׳) הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם. הרי שאמרו שהיה קושי ההסרה מצד היותם שני כתרים ואף כי יחטאו במעשה כי רבים לוחמי' לו כמו העצלה והכילות והתאוה וכדומה הנה בהשאר חברו ישוב הכל מה שאין כן החוטא בעיונו ובדעותיו כי אליו אמר (משלי ב׳:י״ט) כל באיה לא ישובון וגו'. ואלישע אחר יוכיח (חגיגה ט"ו.) הנה נתבאר כי מרחמם ינהלם על דרכים ואופנים בהם יעלו כללם משפל מצבה לגבהי מרומו ולא יכשלו בלכתם ובעמדם יעמדו בקיומם והיא מה שרצינו בזה החלק:
17
י״חהחלק השלישי
18
י״טיבאר בזה החלק על איזה אופן ובאיזה בחינה יקנו אלו המצות ההצלח' הנפשיית.
19
כ׳*תוכן דעת הרב ז"ל, כי מצד אחד יחויב מב' פנים, שתכלית עשיית המצוות צריכה להיות רק, שישיגו עושיהן על ידן שיתוף ענין אלקי, כי אחרי שמבואר כבר במבוא שערים, (עיין ביאורי שם) שמפעולות צריך שתסובב רק תכלית יקרה, הלא ימשך מעצמו שנתינת המצות התוריות מה"ית, וסידורן, שהן הפעולות היותר יקרות, צריך שתצא גם תכלית היותר מעולה, שהיא רק השגת השיתוף האלקי הזה, והב' אחרי שהתכלית היא תמיד הדבר הראשיי הנכבד עוד יותר מהפעול' המביאה אליו, איך יעלה על דעתנו לחשוב, שתועלת האדם הזמנית והגופניות תהיה הדבר הראשיי והיותר נכבד בפעולות ה"ית האלה? מכל זה נמשך שאנו מחויבים לקיים המצות רק למען מלאות בזה רצון הי"ת, ולהקנות לנו עי"ז השיתוף האלקי כמאחז"ל "אל תהיו כעבדים" וכו' ושאר מחז"ל שהביא הרב ז"ל, אפס מצד אחר יחייב השכל בהיפך, שנוכל לכוין בעשיית המצות גם למען השג על ידה טוב זמני ותועלת גופנית, וזה ג"כ מב' פנים, הא' כי נראה, שאף שכל מיני הצומח והחי למשפחותם נבראו לתכליות גדולות ונכבדות מהם, ד"מ הצמח להיות מאכל לבהמה, והבהמה לעבודת האדם, בכל זאת הטביע הי"ת בכל אלה הכוסף הטבעי לעשות הפעולות המצטרכות להניק לחיות האויר המים והארץ: ולקבל אור וחום השמש למען יוכלו לגדל ולהוציא פרי למיניהם, וכן כל בע"ח יכספו וישתוקקו למצוא מספוא וחציר למזונותיהם, למען יוכלו להשאיר חייתם, ולמה יגרע האדם, כי לא יוכל לחשוב בפעולותיו על שום תועלת לעצמו ? ורק אל השגת תכלית נפשיית ורוחנית ישים עין ? הב' כי הלוא נראה לעין, כי האד לפי טבעו אשר הטביע ד' בקרבו, יתעצל בעשיית כל פעולה אשר לא יוכל לקוות ממנה לעצמו תועלת גופנית, ומעשה אונן לנו לעד, וכפי הנרא' נענש רק על מה שעשה למרות עיני כבוד ה', ואם חדל רק לעשות המעש' הטוב לקחת את תמר לו לאשה, מיראתו כי לא לו יהי' הזרע, לא הי' נענש כל כך אחרי שהי' לו כעין התנצלות בעצלות טבעי לעשות דבר אשר לא יקווה ממנו שום תועלת לעצמו, ואחרי שהטביע הי"ת כזאת בקרב לבנו הלא נראה כי איננו נגד רצונו ית' אם נשתדל במעשינו תמיד לשחר גם טובנו ואשרנו, כמו שנמצא זה ג"כ מפורש לא לבד בדחז"ל, באמרם ד"מ "האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחי' בני וכו' ה"ז צדיק גמור" כ"א גם בהרבה מקומות נמצא בתורה בעשיית המצות הבטחת "למען ייטב לך" וכו', והנה שני אלה משפטי השכל נראים בהשקפ' ראשונה כסותרים ומתנגדים זה לזה, ולבאר אותם עד שיהיו מסכימים ומתאימים יחד יאמר הרב ז"ל, כי רק הפילוסופים אריסטו והנמשכים אחריו, אשר לא האמינו בשכר ועונש אלקי האחוז בעקב קנין המדות הנפשיות הטובות או הרעות, הם חושבים ואומרים כי האדם צריך לקנות לו המדות הטובות, לא לשום תועלת אשר לדעתם הנפסדת הזאת לא נוכל לקות מהם רק בעבור עצמותם בעצמם ד"מ השגת וקנין מדת הרחמנות והנדיבות ודומיהם היא בעצמ' אושר מוסרי לנפש אדם, אף שלא יוכל לקוות שכר בעבורן אבל אנו אשר חובה עלינו להאמין בשכר וגמול אלקי, אף כי עלינו החוב לעשות המצות למען הפיק בזה רצון הי"ת, והוא צריך להיות תמיד התכלית האמיתי בכל מעשינו בכל זאת צריכים אנו לחבר עמו גם האמונה האמיתית, כי יגיע לנו עי"ז גם שכר נפשי וגופני. אך בזה יבדל שכר העובד את הי"ת משכר העובד מלך בשר ודם כי שכר המובד את המלך האנושי היא, רק בעבור שעבדו וסבב בזה טובה לנעבד, אבל שכר עבודת הי"ת היא רק חסד מאתו ית' אף שהעבודה היא רק להשלמת ולטובת העובד ולא לטובת הי"ת השלם לבלי תכלית אשר לא יצטרך לנו ולמעשינו, ע"כ ברצות אנטיגנוס להזהיר על שתי אלה, אמר "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס" (עד שאם יעלה על דעתכם העדר השכר או שלא תחפצו בו תמנעו מעשותם) אלא הוו וכו' כי עשיית המצוה אינה מהראוי שתהי' רק בתנאי שיקובל עליהם שכר וגמול, כ"א רק להפיק בזה רצון הי"ת המצוה אותם עם חיבור האמונ', כי בשמרם עקב רב ר"ל גם שכר גופני גם שכר מוסרי וזהו הלמוד המוסרי הראשון אשר רצה להשריש בדבריו אלה בלב תלמידיו והב' הוא שלא יחשבו שהשכר אשר יתן להם הי"ת הוא "הפרס" ר"ל שכר שיתן האדם לעבדו בעבור שישחר טובו בשמרו את מצותו, כי ביחס האדם אל הי"ת אין מקום לשכר כזה כי אם יצדק אנוש מה יעשה לבוראו והוא אינו מצטרך לו ? כ"א כעין מתנת חסד בעבור שמעו בקולו: אפס צדוק ובייתוס טעו בדבריו והבינו ממנו כי דעתו נוטה לדעת הפילוסופים הנפסדת שהבאנו למעל' כי לא יבוא שכר ועונש על מעשה הטוב והרע, והכחישו עי"ז כנודע באמונת שכר ועונש. בביאור איך יגיע מהמצות התוריות זה השתוף האלהי והכוונה הראויה לעושיהן להגיע אל תכליתן. וזה אם צריך שתהיה כוונת העושה אותם לשמוע בקול דברו לבד ולא הותר לו להשקיף בהנה אל שום תועלות מקווה אליו. או אם הותר לכוין בעשייתם אל תועלת עצמו והצלחת נפשו עדי עד. שאם יצוייר שלא ימשך לו מהם זה התועלת יחדלו: והנה הענין הראשון יחייבהו השכל משני פנים. האחד מה שחוייב אל הפועל היותר נכבד להיות לו תכלית יותר מעולה כמו שנתבאר בהקדמ' הספר וכאשר יאמן אצלנו שהמצות התוריות המסודרות מסדור האל יתעלה תהיינה הפעולות היותר מעולות שאיפשר הנה שיחוייב מזה שיהיה תכליתו היותר מעולה שבתכליות והוא האל ית' לא זולת. והשני שאם יושם התועלת האנושי מאי זה מין שיהיה תכלית אל העבודה האלהית במצות התוריית כבר תהיה עבודתו יתעלה מהדברים המסודרים בעבור התכלית והתועלת ההוא יהיה ראשיי עליה הפך מה שחייבהו השכל והוא היותו יתעלה הוא התכלית הראשיי אשר אליו יפנו כל ראשי התכליות כלן מראשן ועד סופן וכמו שאמר על פי הנביא (ישעיהו מ״ד:ו׳) אני ראשון ואני אחרון. הרי שני פנים מחייבים שלא תהיה השקפת מעשה המצות התוריות רק לעבודת המצוה שהוא סבת הסבות ועלת העלות ב"ה. וממאמרי חכמינו ז"ל מקיימים זה הדעת מוסר אנטגנוס (אבות פ"א) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו וכו'. ויש מי שפירש על זו הכוונה מאמר בן עזאי (שם פ"ד) שאמר ששכר מצוה מצוה לומר שמצות הם נזכרות ונעשות בעבור עצמן לא בעבור דבר אחר כמו שהאל יתעלה הוא נמצא למה שהוא נמצא לא לסבה אחרת וממה שיורה על זה הוראה עצומה אמרם בספרי (פ' עקב.) יכול יאמר אדם הריני לומד תורה כדי שאעשיר כדי שאקרא רבי כדי שיהיה לי חלק לעולם הבא תלמוד לומר לאהבה לא תעשה אלא לאהבת השם יתעלה וכן אמר (ע"א י"ט.) במצותיו ולא בשכר מצותיו וכמה החזיק הרמב"ם ז"ל במאמרים האלו בסוף ספר המדע וזרז מאד להחזיק בזה הדעת ולהרחיק זולתו כמו שנודע משם. אמנם הענין השני הסותר לזה יחייבהו השכל ג"כ משני פנים אחרים. האחד מצד הכוסף והתשוקה הטבעית הנמצאים בכל נמצא מהשפלים וזה שאם היות שמיני הצומח ומיני החי לתולדותם למשפחותם כלם נבראו לתכליות גדולים מהם וגבוהים עליהם כמו (תהילים ק״ד:י״ד) מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם ירצה שתכלית הכח הצומח הנמצא בצמחים הוא הבהמה אשר הם לה למאכל. ותכלית תשוקת הבהמה אל המאכל ההוא אצל הבורא יתעלה הוא עבודת האדם המשתמש בה. להוציא לחם מן הארץ (שם). מכל מקום כבר ימצא לכל אחד מהם כוסף גדול ותשוקה טבעית לתועלת עצמו אם בבחינת אישיותו ואם בבחינת מינו ואיך יתכן שיהיה הכוסף האנושי רק מזה המבוקש. והשני מצד הרפיון והרישול המחוייב ליפול במעשה אשר לא יקווה ממנו שום תועלת לעצמו עד שלא יקבל הדעת שתפסד הצלחתו על המנעו מעשות דברים אשר לא יועילו לו כלל כי מעשה כזה קשה מאד על האדם ומעשה אונן יוכיח והוא שלא נענש אלא על שעשה מעשה לשחת ארצה שנאמר (בראשית ל״ח:י׳) וירע בעיני ה' אשר עשה אבל כי יחדל לעשות לא יהיה בו חטא וכבר תפסו החכמים (אדר"נ פ"ה) על אנטיגנוס לאמרו המאמר הנזכר או שמותר לשמש על מנת לקבל שכר או שלא יתפרסם ההפך הנה כי שתי אלו הטענות נותנות רשות לכוין במעשה המצות לתועלת עצמו. ומה שיקיים זה הדעת קיום גמור הוא מה שאמרו במסכת (פסחים ח'.) תניא האומר אתן סלע זה לצדקה כדי שיחיו בני כדי שיהיה לי חלק לעולם הבא הרי זה צדיק גמור יראה שהכחישו לגמרי מה שאמר בסיפרי והתירו שיכוין אדם לתועלת עצמו אם זמני אם נפשי. ואיך לא והנה התורה בעצמה מסכמת לזה במאמרים רבים תמיד לא יחשו מזעוק באזננו בכלל המצות ופרטם היתר זה באומרה ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום למען ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים. בספר (דברים ד׳:מ׳) למען ייטב לך והארכת ימים (שם כ"ב) למען יאריכון ימים ולמען ייטב לך (שם ה') וכן במקומות רבים מספור יזכרו קצתם במה שיבא. ולא עוד אלא שהק"בה פירשו בעצמו באומרו (שם) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם אחריהם וכן אמר משה (שם י') ועתה ישראל מה י"י אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' וחתם לטוב לך. ואם הק"בה מתאוה שתהיה כוונתנו בעבודתו לתורתו לתועלתנו ולהנאתנו איך נעמוד אנחנו ונאמר כשנכוין בהם אל מה שכיוונו מניחם ומסדרם שנפסל המעשה בזה. זה לא יתכן בשום פנים אלא שהותר לנו. אבל נתחייב להאמין כי חלף המעשים התוריים האלו יגיע לנו מהזכות והטוב שיעור מה שראוי לעשותם בעבורו בלי ספק. והוא מה שהוסכם מחכמינו ז"ל באמרם (מכות כ"ג:) רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנא' (ישעי' מ"ב) י"י חפץ וגו' ומאמר דוד (תהילים י״ט:י״ב) גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב כמו שיבא בשער מ"ט: והנה אחרי ששני הדרכים האלה מהחקירה שניהם כאחד טובים ונכונים ומסכימים עם מאמרי חז"ל והנה הם סותרים זה לזה ומקבילים חוייב לנו להשתדל בהסכמת' זה עם זה ושניהם אל האמת אשר בזה יתבאר בטוב טעם נעשה ונשמע על דרך עושי דברו לשמוע בקול דברו כמו שקדם ונצא ידי חובתנו בזה הדרוש הנפלא. ואשר אראה אני מקומות ההעמדה בזה הם שני דברים. האחד שדברו על המצות האלהיות כדבר על המעלות המדותיו' שדברו עליהם חכמי הפילוסופים המדינים בהסכמה העולה על מעיוניהם ונמשכו אחרי דבר ארסטו בהם במה שכתב בפ"ט מהמאמר י' מהמדות ז"ל אמנם יהיו הדברים הנבחרים בעבור עצמם אשר לא נדרוש מהם כי אם הפועל אמנם באלה וכו'. וחשבו כי כמו שהוא שם זה הענין לשבא ותהלה במעשים ההם כן יחשב במצות האלהיות וחלילה לנו מחשוב כזאת. כי הנה הפלוסופים לא יחשבו שום תועלת בפעולות המעלה כי אם היות מעולה. ולזה היתה להם המעלה תכלית לעצמה לא זולת. אמנם אנחנו המאמינים ייעודי המצות התוריות בשכר הנפשיי הרוחני והי' האושר המיועד לנפשותינו אינו האושר המושג בפועל המדות אבל אחר נפלא ממנו שהוא תכלית כל המעלות כלן לזה ראה שתהיה המצוה האלהית מכוונת לנו להשגת התכלית ההוא הטוב לנו כמו שאמרנו. אמנם ההמעדה השנית היא מה שיוקבל בזאת החקירה היות העבודה האלהית באלו המצות זולת השכר המגיע לעושה אותם כמו שהוא הענין בעבודת מלכי האדמה עד שתחקר אם תהיה העבוד' מכוונת לעצמה או לתועלת העובד. וזה אינו בשום פנים אבל העבוד' והשכר הם שנים במאמר ואחד בעצמות כי על זה אמר הנביא לרחבעם (ד"ה ב' י"ב) וידעו עבודתי ועבודת ממלכות הארצות ירצה שעבודתו יתברך הוא תועלת העובד ועבודת' תועלת הנעבד. וכמו שאמר אם חטאת מה תפעל בו וגו' ואם צדקת מה תתן לו וגו' (איוב ל״ה:ו׳.) ירצה כי אף שתוסיף ותגרע כח בגבורה של מעלה וכמו שאמרו חז"ל (איכה רבתי פ"א) בזמן שעושין רצונו של מקום מוסיפין כח וכו' הנה ע"ד האמת אין זה דבר שמוסיף וגורע בו דבר מצד עצמו ית' אבל השנוי נמשך ממך אליך גם את הטוב ואת הרע אתה תקבלם כמו שיתבאר זה שער פ"א ב"ה. אמנם היו המצות האלהיות לעם י"י אלה בתורת חסד ורחמים להישרים במעשים מעולים בהם יפיקו רצונו לזכותם בתועלת שני מיני החיים אשר אמרנו. לא בתורת תמורה וחליפין ממה שקבל בהם בעבודתם כענין עבודות המלכים אלא שהעבודה היותר שלמה אצלו אינה רק מה שייטיב כל אחד לעצמו ולא תקרא זאת עבודה כי אם על דרך החסד והאהבה כמו שיקבל אדם בתורת עבודה לבנו שיאבה שמוע מוסר ללכת בדרך טובים למען ייטב לו ויתן לו שכר על זה. וזהו לדעתי מה שדקדק החכם אנטיגנוס באומרו אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו וכו'. כי לשון פרס אצלי הוא מקווה לאדם חלף עבודתו ותמורת מה שקבל ממנו הנותן כמ"ש (ברכות ל"ד.) שנוטל פרס מאתו ויצא עד שכבר יאמר על מה שנותנין העם הנצוחים במלחמה למלך אשר כבשם תמורת החיותם וכופר נפשם. נאמר (שמואל ב ח׳:ב׳) ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות ותהי מואב לדוד לעבדים נושאי מנחה ותרגם יונתן בן עוזיאל נטלי פרס. וגם אנקלוס תרגם בערכך נפשות (ויקרא כ״ז:ב׳) בפורסנך שהיא ממש כענין מחיר הפדיון וכופר נפש. ראה כמה רחוק' העתקה זו ממה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק אבות פ"א) שאמר פרס נקרא הגמול אשר יגמול האדם למי שאין לו טובה עליו אבל יעשה על דבר החסד וחנינ' ע"כ. וכמה יאות מה שכתבנו מלשון פרס שהוא הדבר הנתן בתמורה וחליפין. והנה לזה אמר אנטיגנוס כי כשתהיה העבודה האלהית על זה האופן ר"ל ע"מ לקבל פרס כבר יראה שהאל יתעלה קבל ממך בעבודה הזאת דבר שעליו תקבל הפרס ההוא במחירו עד שתהי' עמו כדרך הנושאים ונותנין במקח וממכר או בתורת חליפין שלא יודו מעלה זה לזה ולא יחזיק האחד טובה לחבירו בעבורה צריך לכבדו או לירוא ממנו ולהכנע מפניו לפי ששניהם צריכים זה לזה אבל הוו כעבדים המשמשים לא ע"מ לקבל פרס על זה האופן רצוני שכר מה שהגיע לו תועלת מעבודתכם אבל שתקוו ממנו שכר טוב בעמלכם על דרך החסד והחנינה שרצה ברצון שלם בטובתכם ובהנאתכם מבלי שיגיע לו מכם שום תועלת והנה עם זה יהי מורא שמים עליכם ותזהרו מפניו אחר שאינו מטיב לכם לצרכו כלל והשתדלו תמיד להיות נכונים לפניו להפיק רצון מאתו: ומהידוע כי מלת שכר עם שכבר נאמרה על זה הענין שאמרנו במלת פרס שכר שכרתיך בדודאי בני (בראשית ל׳:ט״ז) שכר שכיר (דברים ט״ו:י״ח) ביומו תתן שכרו (שם כ"ד) וזולתם רבים. הנה היא כוללת ג"כ הריוח המגיע עבלי בחינה תמורת דבר או חליפין: כי יש שכר לפעולתכם (ד"ה ב' ט"ו). ובלשונם (ע"א ב'.) חוטא נשכר. זריז ונשכר (חולין פ"ב.) קרוב לשכר (ב"מ ס"ד:) ורחוק לשכר (שם ע'.) שהכונה בכלן הפך ההפסד. והיא הלשון המיוחד להם בכל מקום על זה הענין (אבות פ"ד) שכר מצוה מצוה (חולין קמ"ב) שכר מצות בהאי עלמא ליכא. (ע"א ג'.) היום לעשותם ואין היום לקבל שכרם (אבות ספ"ב.) מתן שכרן של צדיקים. הפועלים עצלים והשכר הרבה (שם). ומעול' לא הטילו בזה לשון פרס כמו שחוייב לפי פירושו של הרב ז"ל עם מה שהוסיף לומר שם שלשון שכר לא יאמר כי אם על מה שינתן בדין. אמנם זה החכם הטילו בכאן למה שכיון בה אל הוראתו המיוחדת כמו שאמרנו ואולי שהדקדוק הזה אשר בלשון שיבש לצדוק וביתוס תלמידיו כי לא הבינו כונתו וקבצו ממנו העדר השכר ויצאו לתרבות רעה. והנה על דרך האמת כל המכוונים במצוה לשם הטוב המגיע מהם להצלחת הנפשות כהני ה' יקראו ומשרתי אלהינו יאמר להם: האמנה כי בהגעת זה השכר המוצלח על ידי אלו המצות יש עיון לא מעט. וזה שאם נאמר שהיה זה השכר הטוב מגיע מאלו המצות בטבע או בסגולה כמו שחשבו קצת כבר יהיה שמץ מינות ודומה למה שאמרו הפלוסופים בהגעת העניינים כלם מחיוב סבותיהם על צד ההכרח מבלי השקיף בהם אל רצון רוצה ומצות מצוה כלל. או צד מצדדי העבודה הנכרית העושים מעשים יוצאים מההקש להגיע מהן תועלת לבד חיותן והצלחתן כמו שסופר ממלאכת הצאב"ה שכתב הרב המורה ז"ל וזה ממה שהרחיקה ענינם התורה האלהית בכל מה שהשתדלה תמיד למנוע אותנו מאלו הפעולות הנכריות ולהיישיר אותנו לכוין כל מעשינו לרצון לפני ה' תמיד כי על זה הענין הנכבד אמר בספרי אותה שזכרנו למעלה על מנת שיהי' לי חלק לעוה"ב ת"ל וכו'. אבל כשנתבונן בדקדוק מאמרם הנפלא שלא אמרה הריני לובש תפלין או עושה צדקה או שום מצוה מהמצות כמו שאמר בההיא (דפסחים ח'.) הריני נותן פרוטה לעני על מנת וכו'. אבל אמר הריני לומד תורה וכו'. וזה שכוונו להוציא מלב האנשים דעת ההמונים המדמים בנפשם שהצלחת הנפש והשארותה היא נמשכת על צד החיוב אל השתדלות העיון במושכלות מבלי שיושקף שיהי' המעיין ההוא אדם כשר ורצוי לאלהיו או קשה ורע מעללים. כי הסגלה הזאת דבק' בכמות ואיכות הדרושים המושגים לא בחפץ ורצון הבורא יתעלה בשכר מעשים רצויים אליו כלל. ולפי שהתורה בכללים ופרטים תכחיש זה הדעת הנפסד כמו שאמרנו ויתבאר עוד אמר שאין צ"ל שאין לו לאדם ללמוד תורה על מנת שימשך לו ממנה העושר או הכבוד כמו שימשך הכח והבריאות מלקיחת המזון או התרופה שהיא תועלת מגיע בטבע או בסגולה אלא אפי' שתהיה כוונתו בלימוד אל שימשכו לו בהכרח מהעיון ההוא חיי ע"הב ע"ד החיוב כמו שחשבו הפילוסופים הוא אסור. אלא שתהיה הכוונה בלמוד לאהבה את ה' ולהפיק רצון מאתו כמו שיבא: והנה נתבאר סתירת היות השכר מגיע מהמצות בטבע או סגולה. ואם נאמר שהשכר ההוא מגיע מרצונו יתברך והפעולות האלו אינן עקר בדבר. הנה א"כ נשוב למה שיאמרוהו האנשים אשר לא בני דת המה לאמר כי הכוונה לשמים בלבד הוא מה שיספיק ושאר המעשים כלם הנה שוא ותפל ותצדק שאלת הבן הרשע שאמר מה העבודה הזאת לכם (מכלתא ס"פ בא). אמנם ממה שקדם בשני החלקים אשר בשער יתבאר מאד דתרויהו אינהו. וזה כי המצות האלהיות נתנו להם לישראל לשתף כללותם בטוב האלהי על שני הפנים שאמרנו אם אל התועלת החצוני אשר בחיים הזמניים ואם אל הנפשיי אשר הוא הצלחת העולם הנצחי כמו שאל שני העניינים אמר המשורר (תהילים י״ט:י׳-י״א) על האחד הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים וגומר. ועל הב' גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב כאשר אמרנו ראשונה. והנה כמו שהתועלת הראשון הוא מגיע מחמד המעש' ההוא כפי חציונותו כן התועלת הנפשיי מגיע מטוב המחשבה השכלית הבאה שם בשיהיה המעשה ההוא אלהי ושתהי' כוונתו בו למלאות רצונו יתעל' וכמ"ש (ספרי פ' פנחס) ריח ניחוח שצויתי ונעשה רצוני כי הוא המזון אשר יאכל לכל נפש להתקיים לפני ה' תמיד כמו שכתבנו בפרשת המן שער מ"א כי הנה על זה האופן יהיו עושי המצות הנם כמלאכי השרת עושי דברו לשמוע בקול דברו אלא שהמלאכים הנה המה בחרו בדרך שלמותם אשר הוא הטוב להם להפיק בו רצון קוניהם אשר בראם להיות משמשים לפניו על זה האופן והיא התכלית הראשיי להם. אמנם אנחנו נפיק רצון כחנו בהשלמת עצמנו על זה האופן מההישרה לטוב לנו ולהעמידנו ברצונו יתעלה כמותם נצחיים וקיימים לפניו והוא התכלית האחרון אלינו כמו שכתבנו ואם כן איפה הוא מבואר שמה שיאות לאדם להגיע אל כונת המצות הנעשות על ידו הוא בשיכוון בעשייתן למלאת מצותו יתעלה ולהפיק רצונו אשר בהפקתו יגיעו לו מחפצו ורצונו התועלות המקווים בשני העולמות עד שאם יושאל מזולתו לאמר מה העבודות הזאת אליך תהי' תשובתו כי כן יסד מלכו של עולם יתעלה שמו ואין אנו רשאין ליבטל ממצותו. וכאשר יושאל שנית ומה בצע כי תעבדו עבודתו אף הוא ישיב אמריו למען דעת בידיעה שלמה והאמין אמונת אומן שהירא אל דבר ה' והחרד על דברו הוא הטוב והנרצה לפניו להטיבו בעולם הזה ולהשארו ברכה לחיי העולם הבא ולא יחסר כבודו יתעלה ח"ו בהיות הצלחה האנושית התכלית האחרון בזה אבל יתעלה עלוי רב בהיות כל ההצלחות הדרושות מהדת תלויות ברצונו ועבודתו והוא מה שראוי שיקובל בזה. וזה מה שנתבאר תכלית הביאור מכל דברי התורה הבאים בענין הזה או רובם וכשנתבונן בהם לא נפל דבר הלא תראה אמר (דברים י׳:י״ב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בדרכיו וגו' לשמור את מצות ה' ואת חקותיו אשר אנכי מצוך לטוב לך הרי שביאר היטב כי מה ששואל השם יתעלה מהאדם בכוונת העבודה הוא שיכוין בה ראשונה לעבודתו וליראתו והשלמת רצונו ושתהיה הכוונה בהשלמת רצונו להמשך ממנו הטוב לו וכן זה הענין נזכר תמיד בזה הענין וכן בתשובת הבן החכם (מכלתא ס"פ בא) ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים וגומר (דברים ו׳:כ״ד). הנה ששם היראה האלהית ממוצעת בין המעשה ותכליותיו האחרונים. ובעשרת הדברים (שם ה') כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלהיך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך ובמה שפי' הקב"ה בעצמו נאמר (שם) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם וגו'. הנה שבכללם זכר שני תכליות תכלית ראשון השלמת המצוה והיראה והאחרון הגעת הצלחותיו. ומה שישלם תכלית האמות בזה הוא מה שאמר משה רבינו ע"ה אחר זכרו עשרת הדברים במשנה התורה אמר (שם ו') וזאת המצוה והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהיכם ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה למען תירא את ה' אלהיך לשמור את כל חקותיו ומצותיו אשר אנכי מצוך אתה ובנך ובן בנך כל ימי חייך ולמען יאריכון ימיך. הנה ששם הסבה הראשונה למעשה המצות למען תירא את ה' אלהיך וגו'. וסבת הכל למען יאריכון ימיך. והוא מבואר מאד וזולת זאת הכוונה א"א להשלימו שהרי אין היראה שכר המעשה אבל הוא סבתו. ומעתה נתקיים בידינו מה שרצינו אליו מהיותנו רשאין לעשות את כל המעשיים התוריים לא על מנת לקבל הפרס אבל על מנת שיהיה לנו בעבורם שכר ההצלחות הנפשיות והוא אומרם ז"ל (ספרי פ' עקב) לאהבה את ה' אלהיך לא תעשם אלא מאהבה כלומר שלא תעשה ע"מ שיגיע בטבע או בחיוב רק באהבת המצוה ורצונו השלם. ומה שאמר (ע"א י"ט.) במצותיו ולא בשכר מצותיו לא כוונו אלא בע"הז וכמו שביארו (חולין קמ"ב.) שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ועוד אמרו (ע"א ג'.) היום לעשות' ולא היום לקבל שכרם. ויתכן שלזה כיון אנטיגנוס לומר שלא תהיה הכוונה בעבודה אל קבול השכר עד שאם לא יקבלו השכר מיד יפרשו ממנה אלא דום לה' והתחולל לו וגו' (תהילים ל״ז:ז׳) וזה שאמרו (בפ"ק דע"א י"ט.) אמר ר' אלעזר במצותיו ולא בשכר מצותיו היינו דתנן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס וכו'. והוא כוונה נכונ' ג"כ. מ"מ עם מה שאמרנו יתבא' כח מאמרם (קדושין ל"א.) גדול מצווה ועושה מעושה ולא מצווה כי העושה בבחינה שהוא מצווה הוא שיגיע בידו התכלית לא זולת. ויסבול שתהיה זאת כונת שכר מצוה מצוה (אבות פ"א) כלומר ששכר מצוה הוא מצד היותה מצוה ולא מצד אחר אלא שכבר יש לי אצלי פי' אחר נכבד יבא בפ' כי תצא למלחמה שער צ"ז בע"ה. והנה בזה נתפשרו יפה כל הכתובים והמאמרים שבאו ושיבואו בכל כמו אלו העניינים והשכל הישר מסכים מכל הצדדים כי כאשר תובן העבודה על זה האופן כבר תהיה התכלית לאלו המצות התוריות היותר מעולה שבתכליות האנושיות כמו שנזכר וגם מעתה לא יאמר שהעבודה תהיה בעבור זאת ההצלחה וטפלה אליה אחר שנתבאר שאין העבודה זולת השגת זאת ההצלחה לעובד בשום פנים. ועם זה כבר הגענו למה שרצינו אליו בענין המעמד הנכבד והנורא אשר בו המצוה האלהית השתוף בין עליונים ותחתונים ובסבת התפשט השתוף ההוא בכללות האומה הנבחרת והתחזקו בה והוא בתלות הצלחתם במעשה במצות התוריות. וגם נתבארה הכוונה הראויה בהם כדי שיהיו בה עושי דברו לשמוע בקול דברו כמו שאמרו נעשה ונשמע אשר באו אלו העניינים בג' החלקים האלה:
20
כ״אואחר שנתישב כל זה נבוא אל ביאור דברי הספור ההוא הנורא בזכרון הספיקות הנופלת בו ראשונה וכבר זכרנו בתחלת החלק השני מהם ארבעה. האחד בחזרת אומרו היום הזה באו מדבר סיני. הב' בחזרת אומרו ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני. הג' באומרו ומשה עלה אל האלהים קודם ויקרא אליו ה'. הד' מקפידת סדור הדברים תחלה וסוף. והתרגום כפי הראוי אל כוונתינו ועכשיו נשלים אותם על מספרם:
21
כ״בא באומרו והייתם לי סגולה וגו'. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים היה לו לכוללן בהוייה אחת לומר ואתם תהיו לי סגולה מכל העמים וממלכת כהנים וגוי קדוש ולמה יחלקם. ומה טעם סגולה זו: ב אומרו ראשונה כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל אמנם בסוף אמר אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל ואלו בית יעקב לא זכר: ג שאמר ויקרא אל זקני העם וישם לפניהם וגו'. ואח"כ נאמר ויענו כל העם ואלו הזקנים לא נזכרו. גם בכל הפרשה כלה לא נזכר שם אחר רק העם זולתי שתי פעמים הראשונות: ד במ"ש בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם כי היה לו לומר ובך יאמינו לעולם כי הדבור על זה האופן צורך האמונה הוא: ה אומרו ויגד משה את דברי העם אל ה' אחר שכבר נאמר וישב משה וגו'. ומה טעם שנוי הלשונות מהשבה להגדה: ו אומרו והגבלת את העם וגו'. כי לפי שפירש"י ז"ל קבע להם תחומין וכו'. יותר נכון שיאמר והגבלת את ההר. וכבר טעו קצת בחלופו: ז אמרו במשוך היובל המה יעלו בהר כי לשון המשך הוא הפך לשון הפסק וגם למה שאמרו (רש"י שם) שהוא סימן אל ההפסק אם כן כבר התיר העליה קודם שיפסוק ואין טעם להתר זה: ח אומרו היו נכונים לשלשת ימים וגו'. כי הוא מאמר בלתי מסכים למה שא"ל הש"י וקדשתם היום ומחר וכבר אמרו שהוסיף יום אחד משלו: ט באומרו ויהי קולות וברקים וענן כבד וגו'. והלא מנהג הכבוד בחשאי ודממה כי לא ברעש ה' ולא באש ה' (מלכים א י״ט:י״ב) וכ"ש שהיתה הכוונה בעבור ישמע העם והנה בקולות וברקים יחרדו ויבהלו מאד ולא יוכלו לעמוד על אשר נקהלו ודברי חכמים בנחת ישמעון: י אומרו ראשונה ויהי קולות וברקים וגו' עד ויחרד כל העם אשר במחנה ואחר כך והר סיני עשן כלו וגו' עד ויחרד כל ההר מאד. כי מה ענין שתי חרדות אלו. ולמה חלקם לשתי מחלקות: יא אומרו ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר וגו'. כי מה ענין קול השופר אצל דבורו של משה. ועוד אומרו והאלהים יעננו בקול מה ענין הקול הזה ודברי רש"י ז"ל ידועים: יב במאמר השם למשה רד העד בעם ותשובתו לא יוכל העם וגו'. וחזרתו לומר לך רד ועלית אתה ואהרן וגו' וכי משה יועץ היה והש"י אדם הוא להנחם: יג אחר שאמר לך רד ועלית אתה ואהרן וגו'. למה לא המתין לעלייתם אלא נאמר וירד משה וידבר אל העם וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר: ואחר זכרון הספקות נבוא אל הביאור:
22
כ״גבחדש השלישי וגו'. כבר פירשנו בחלק השני מהשער שכוונו בכאן ששה ענינים שצריך לכוין אותם ולסדרם בבקשת דברים כאלו. והם הזמן והמקום והאמצעי וסדור הדברים. ואפשרות המבוקש וכשרותו. והנה הפסוק ראשון ידבר מהכשר הזמן. והב' מהכשר המקום. והשלישי מהאמצעי ומהקפדת כוון הדברים באומרו כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל וכבר דברו חז"ל (מכלתא פ' מ"ת פ"ב) במה שייחד לשון אמירה לבית יעקב והגדה לבני ישראל ואמרו בית יעקב אלו הנשים וגו'. ולהלן תתבאר הכוונה: אתם ראיתם את אשר עשיתי וגו'. לפי שלא יערב על האדם לשמוע מה שקבל מהטובות מזולתו כי הוא לו ענין הכנעה ושעבוד וכבר ייחס החכם זאת המדה אל ההמון אשר בעבור' יהיו עושי הטובה אוהבים למקבלים הטבותם יותר ממה שיאהבו המקבלים לעושים אותו בשמיני מהתשיעי מהמדות לזה קצר הספור במה שעשה עמהם מהטובות והזכירם בדרך כלל באומרו אתם ראיתם את אשר עשיתי במצרים ואשא אתכם וגו'. לומר שלקחתם מקצה הרע והביאם אל קצה הטוב ובאופן היותר נאות שאפשר והוא על כנפי נשרים ואחשוב שרמז להם בזה אל הקלות המגיע להם בזה המעמד להגיע אל שלמותם מבלי שיוקדמו אליהם ההתחלות הראויות להקדים בהמשך זמן רב רק בפתע כאשר ידאה הנשר וכנפי נשרים הם נשרי שמים הידועים לבעלי הצורות שהתנוע' היומית תניעם עם כל המון הכוכבים תנועה שלמה בכל יום. ואיפשר שעליהם אמר ירמיהו במליצת הקינה (איכה ד') קלים היו רודפינו מנשרי שמים. וירצה במדבר ארבו לנו כי מזמן המדבר שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי לדמם יארובו כי ידעו שבתם וקימתם. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו'. ירצה עם היות שבעבור מה שעשיתי עמכם תתחייבו לעשות מצותי בלי שום תגמול אחר אבל עם כל זה איני חפץ בכך רק כי אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה וגו'. והנה קיצר להם בזכרון המצות וסתמם בכלל. אמנם הרחיב במתן שכרם לפי שעכשו בא עליהם בדברי חן ופיוסי' הפך ממה שעשה במרה שנאמר (שמות ט"ו) שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו וכו' הרבה בזכרון המעשים ומיעט בגמול כמבואר שם היטב. (א) אמנם ענין הסגול' הזאת הוא הלציי מאד להורות שאם עכשיו יקבלו עליהם עול מלכותו בו יושלם נסיונם להביאם באוצר סגולתו מזולתם מכל העמים מבלי שיהיה שם ערעור ומחלוקת מהשרים אשר חלק ה' ממשלת העולם ההם לאמר שכבר נמסרו תחת ממשלתם מתחלת אבותיהם אשר מעולם תרח ומולדתו ומי יוציאם מתחת יד ממשלתם. ולזה אמר שהוא היה כמלך שנתן לעבדיו או עיר או מקום או אחוזת נחלה ואחר זמן נמצא באחד מהם מחצב כסף או זהב כי מהידוע מחוקי המלוכה שהוא למלך כי לא נתן להם רק פירות הארץ הנהוגים והנראים לעין רק כל עושר טמון הוא למלך וכן מתחל' עובדי ע"א היו אבותינו והיו נמסרין תחת אלהי נכר הארץ כאשר אמרנו אמנם כשנתעורר ממזרח שמש צדקו של אברהם אבינו היה כמוצא מטמון יקר מזהב ומפז רב ואז שם לו חק ומשפט ושם נסהו לבחון אותן ולצרפו אם הוא שלם עמו וכזהב יצא מזוקק מכור הברזל כמו שאמר (נחמיה ט') והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך ואחרי כן הוסיף לנסותו עשר פעמים (אבות פ"ה). אמנם היו פסולות וסיגים רבים בתוכו כי ישמעאל ובני קטורה רבים ויצחק יחידי אשר מטעם זה אמר (בראשית כ"ב) את בנך את יחידך והנה ביצחק כבר נתמעטו הסיגים חלק בחלק. אמנם יעקב היתה מטתו שלמה אבל עדין לא היה טבעם יוצא עד שירדו למצרים ויהי שם לגוי ומשם הוציאם ה' והביאם אל המקום הזה הנכבד והנורא למען נסותם כיום הזה לדעת מה יענו אותו דבר כי בזה יושלם הנסיון לקחת אותם ממשלת כל שרי מעלה לברור אותם לחלקו ולתתם עם סגולתו. ולזה אמר אם שמוע תשמעו בקולי וגו' והייתם לי סגולה מכל העמים ויש לי יכולת לעשותו כי לי ממשלת כל הארץ והמטמונות הנמצאות שם הם סגולות המלך בלי ספק. והנכון שיאמר ומה הוא ענין הסגולה כי לי כל הארץ בכלל ואתם לבדכם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ובזה יודע סגולתכם. ואולם באומרו ממלכת כהנים וגוי קדוש כלל כל עניני הפרישות והקדוש' המיוחדים אל השרידים בעם והנכספים אליהם כמו שבלשון סגלה כלל הענין המשותף לכללם ויתכן שמהפלגת כיון הדברים האלה ותיקן מליצתם היה לחלק המאמרים על שני קצותם. (ב) וזה כי אומרו ראשונה כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל כיון לסדר שני מיני מאמרים. אחד לכללות העם הנקרא בית יעקב והוא מה שאמר ראשונה אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים כי מה שיפייס מאד החלק ההמוני הוא מה שהוציאם משעבוד הגופי' אל החירות השלם ובבחינתם הוא מה שסמך אומרו ועתה אם שמוע וגו' והייתם לי סגולה מכל העמים לומר אמנם כי אתם עם אבל תהיו לי סגולה מכל העמים בתת להם חקים טובים ומנהיגים נאותים אשר עליהם יחיו בחיים הזמניים על הצד היותר נאות ויותר מספיק ומצליח מכל שאר האומות אשר על פני האדמה. (א) אבל אל השרידים אשר בשם ישראל יכנו אמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' שהוא חיי הפרישות והשלמות הנפשיי כלומר ועצמיכם אתם תהיו לי וגו'. (ב) ועל המאמר הזה המיוחד סמך בסוף אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל כלומר שהענין הזה האחרון הוא אשר ייעד ראשונה להגיד אותו ולכל אשר בשם ישראל יכנה לבד כי להם יאתה וכמ"ש אח"כ (ויקרא י"ט) דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו וגו'. (ג) ועל זה הענין הנכבד תמצא שלא נשתמש בכל הספור הזה רק בלשון עם עד אחרי העשרת הדברות שנאמר כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם וגו' וסמיך ליה אלה המשפטים וגו' ואמרו ז"ל (גיטין פ"ח:) לפניהם ולא לפני הדיוטות והטעם לפי שבענין הזה של המעמד הנכבד עסק רב היה לו עם ההמון כמו שיבא בפירושנו ובסדר קדושים תהיו שער ס"ה יתבאר זה ג"כ ב"ה. והנה הפירוש הזה הוא נאות אם מצד ענינו ואם מצד התכת הכתובים דוגמת מה שנאמר לו בתחלת ענינו (שמות ג') כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם לך ואספת את זקני ישראל וגו' כמו שנתבאר שם. ובמדרש (ש"ר פ' כ"ח) לבית יעקב אלו הנשים ולמה לנשים תחלה שהן מזדרזות למצות וכו' אמר רבי תחליפא אמר הק"בה כשבראתי את העולם לא צויתי מתחלה אלא לאדם ואח"כ לחוה ועמדה וקלקלה את העולם עכשיו אם אין אני מצוה לנשים תחלה הן מבטלות את התורה לכך כה תאמר לבית יעקב. מהמבואר שהוא דרך זר לומר שדבר עם הנשים תחלה גם כי זה לא נזכר שנעשה. אבל יראה שכוונתם לחלוף מדרגות העם כמו שאמרנו כי לאדם לא אמר רק (בראשית ב') ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו וגו' והוא הפרישות המיוחד אל החלק השכלי לבד ולזה לא עמד בו כי צריך התקון החומרי תחלה והוא ענין נכון. גם ענין הקדימ' יתכן שהיה בהקדים בעבורם כל הדברים הראויים להמצא שם להכין החמר שהוא הנקבה והזמנתו אל הקבלה כדי שיבא הכח השכלי אל שלימותו בלי שום קיטרוג והכל ענין אחד ועל כל פנים כלל בדברים מה שיורה בהם איפשרות הדבר המבוקש וקירובו לעשותו גם הפלגת תועלתו אל הכלל ואם אל הפרט כל אחד לפי תשוקתו: ויבא משה אל זקני העם וישם לפניהם את הדברים האלה. נראה ששמם לפניהם כשלחן ערוך כלומר הדברים עצמן כמו שהושמו בפיו מבלי תוספת וגרעון ואם שהוא כיוון לדבר אל הזקנים הנה כל העם יחדו להתחבר בדבור ההוא שכלל וששה העניינים שקדמו ולא מצאו מענה אחר כי אם להודות ולומר כל אשר דבר ה' נעשה. ובהגדה (שבת פ"ח.) אמר רבי אבדימי בר חמא מאי דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגגית ואמר אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. כוונו חז"ל אל עוצם ההכרח והכפייה השכלית שהיה שם מחוזק העניינים ההם אשר הקדים אליהם הנאותים להביאם אל ההודאה ומכח הדברים אשר סדר לפניהם באומרו אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם וגו'. ועתה אם שמוע וגו'. והייתם לי סגולה מכל העמים וגו'. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. כי הודיעם כי בזה הענין תהיה הבדלתם מכל העמים וסגולה והבדל כמו שביארנו היטב בחלק הראשון אשר בשער ולזה המריצו המליצה שהכריחם בסדור עניני ומתק שפתיו כאלו כפה עליהם ההר ההוא כגיגית לאמר אם תקבלו את התורה מוטב שתזכו להיות מסוגלים ונבדלים מכל העמים לחיות חיים נעימים בעולם הזה והשאיר אחריהם ברכה לעולם הנצחי. ואם לאו אכן כאדם תמותון ושם תקברו ואחר קבורתכם לא יהיה לכם עוד אחרית ותקוה ולזה סבר וקבלו ברצון שלם. אמנם מפני שהבחינה הזאת היא מיוחדת לבני עלייה המכוונים אל השלמות הנפשיי המקווה אחר המות יותר מההצלחות הזמניות אמרו שם אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעה רבה לתורה. והכוונה להמון העם כי באשר לא ידעו הודו ובאשר לא הכירו הוסכמו ואין אונס ואונאה גדולה מזו. והיתה התשובה (שם) שכבר קיימו וקבלו עליהם בימי מרדכי שנאמר (אסתר ט') קיימו וקבלו עליהם קיימו מה שקבלו תחלה. והכוונה שלא לבד בבחינת ההצלחה הנפשיית הוכרח להם לעשות כי גם בבחינת מציאות החיות הזמניי אשר לא ישוער כי אם בהיותם חיים על פי התורה אשר עמה הם בעלי ברית לאלהים ושומר אותם מכל רע ופגע. ושם לזכרון ומשל. מה שהצילם בימי מרדכי ואסתר אשר נגזר עליהם להשמיד להרוג לאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד וגו' (שם ג'). לולי ה' שהיה לנו, והנה בבחינה זו יחוייב לקבל כלם את אשר החלו לעשות והנה היה ההכרח אם מצד הטוב המשותף הזמני ואם מצד הטוב המיוחד הנכסף אל השרידים והמכוון מהם ולזה היה מענה כל העם אשר דבר ה' נעשה. אמנם מה שראוי לתת לב אליו הוא מה שהקדימו מאמר נעשה לבד למאמר (שמות כ"ד) נעשה ונשמע הנאמר אחר כך מפיהם בפעם השלישית כי הנה זה יורה על שלמותם וטוב בחינתם במאמריהם הנכונים והיות תשובותיהם באשר שם כהלכתן ומשפטן. וזה כי למה שראו והשכילו ששלימות כל אדם הוא כשיפעל לא כשישב ובטל כמו שביאר אותו על ידי אותות ומופתים החוקר בספר המדות אזכרם בסמיכות הכתובים שער נ"ה ב"ה. ולזה הודו במעמד ההוא בתחלת המעשה ואמרו כל אשר דבר י"י נעשה והוא מאמר שלם כי לא קבלו עליהם אי זה מעשה. אבל שיהיה המעשה המיוחד אל האדם השלם שהוא פועל הנפש כפי המעלה ולזה כוונו באומרם כל אשר דבר י"י כי המעשה ההוא המיוחד אשר דבר או ידבר י"י הנעשה בעצת הנפש המשכלת והסכמתה אותו נעשה והוא עצמו המכיון ממנו בעת הבריאה באומרו (בראשית ב') ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. ירצה לעבוד ולשמור משמרת הנפש הנזכר ראשונה בספור באומרו (שם) ויפח באפיו נשמת חיים שהיא פירו' נכון כמו שכתבנו שם *אמנם, ר"ל אחרי שהכירו כי ע"י קבלתם התורה האלקית ישיגו מעלה עיונית ומעל' מעשיית מעלה עיונית, כי על ידה יתישרו דעותם בהכרת הי"ת ותאריו הנשגבים, ומעל' מעשיית כי על ידה יתוקנו מעשיה בכל מעמדי ויחסי חייהם עלי ארץ ראו ג"כ כי המעל' העיונית תהי' למנה רק להשלמים ולאנשים האלקיים הפורשים עצמם כפי היכולת מעניני החומר ורק קנין המעל' המעשיית יושג מכל העם וזשאה"כ "ויענו כל העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה". אמנם לפי שהכירו והשכילו עוד שפועל הנפש ישנו לפי המעלה המעשיית וישנו לפי המעלה השכלית וזה מצד המעלה השכלית ייוחד לשכלים הנבדלים ולאנשים האלהיים הפורשים עצמם הרחק מאד מאדם אשר ימעט מאד מציאותם. והיה כוונת המעמד ההוא אל טוב ושלימות כללותם בזה השתוף האלהי כאשר ביארנו בחלק השני מזה השער בא מחכמתם להשיב שלחם דבר כלבבו לאמר כל אשר דבר ה' נעשה לומר כי קבלתם עליהם פועל הנפש כפי המעלה המעשיית יוכלו כלם לעמוד עליה והוא טעם ויענו כל העם יחדיו כי כלם אפשר שישוו בזה והוא עצמו מה שיזכור אחרי עשר' הדברי' (שמות כ"ד) ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה. ואולם בפעם השלישית נזכר מה שנתייחד מהשלמות אל יחידי סגולתם על ידי אזון וחקור התורה האלהית בטעמיה וסודותיה שהוא ודאי פועל הנפש לפי המעלה השכלית ולזה נאמר שם ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע וכבר כללו הפועל אשר לפי המעש' במלת נעשה ואשר לפי השכל במלת נשמע שהאחת בלי ספק הכנה לחברתה ודרך אליה ובזה נגמר מה שאמרו חז"ל (שבת שם) לשון שמלאכי השרת משתמשין בו עושין ברישא והדר לשמוע כמו שכתבנו ראשונה. וזה מ"ש שדבר עם הנשים תחלה כי הם ענו תחילה נעשה כנגד החלק החמרי אשר בעבורו נאמר אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים כנזכר. ואחר כך אמר ונשמע כנגד החלק השכלי אשר בעבורו נאמר ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו'. כמו שכתבנו למעלה או קרוב אליו. ובשער מ"ז יתבאר עוד טעם נכבד להתחלפות המאמרים פעם נעשה פעם נעשה ונשמע פעם ושמענו ועשינו (דברים ה') נוסף על מה שכתבנו הנה ב"ה. וישב משה את דברי העם אל ה'. (ה) לפי שעדין לא בא משה לתכלית כונתם באומרם כל אשר דבר י"י נעשה כי לא שיער מהם בתחלה רק הקבלה עליהם כל אשר דבר אליהם לזה לא נאמר ויגד משה כי מלת הגדה כוללת תורף הדברים וכונתם אבל נאמר וישב משה שיש במשמע שהשיב המלות ההם בעצמם מבלי ההתבוננות בכונתם. אמנם כשאמר לו השם יתעל' הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם הבין שלא לחנם אמר ליה כן רק מפני שגלוי וידוע לפניו שהם חפצים לשמוע מפיו דבר ואז נתעורר לרדת לסוף כוונתם ושיער כי באומרם כל אשר דבר י"י נעשה ירצו כל אשר יתברר לנו שדבר י"י אותו נעשה כמו שאמר אם שמוע תשמעו בקולי ולזה חזר ואמר ויגד משה את דברי העם אל י"י כלומר עתה ידעתי סוף כוונתם בדבריהם כי הוא הנרצה אליהם באומרם כל אשר דבר י"י נעשה. והנה עד עתה היה משיב דבר בטרם ישמע ועכשו מגיד דבר אמת. והוא עצמו שאמרו ז"ל (מכלתא פ' מ"ת פ"ב) תשובה על דבר זה שמעתי מהם רצוננו לראות את מלכנו כלומר ודאי על דבר זה שאמרת היתה תשובתם רצוננו וכו'. והנה באמת היתה כוונתם שלמה מאד וכמו שבא בקבלה (מדרש חזית שיר א') על זה מאמר (שיר א') ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין. ולהמשך העין אחרי זאת ההגדה נאמר לו לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלות' כי לא יוכלו לשמוע כאשר רצו באופן אחר: והפירוש הזה הוא נכון מאד מכל מה שראיתי בו. והנה הרלב"ג ז"ל לישב שני אלו הכתובים המציא המציאות בענין הנבואה אשר כלבבי ואמר שלא תושפע הנבואה לנביא מאת השם יתעלה על דבר מהדברים רק על האופן אשר תשוטט מחשבתו בדבר ההוא. ולפי שכבר היו במאמר כל אשר דבר י"י נעשה שתי משמעיות. האחד שיתאמת להם כי דבר י"י אותו בשום אות וסימן. והב' שיתאמת להם כי מה שידבר להם בשם י"י הוא עצמו אשר דברו י"י בלי ספק. ומפני שהבין משה ממאמרם בתחלת הענין הראשון שאליו כיון הכתוב באומרו וישב משה את דברי העם אל י"י לזה באה לו התשובה מתיחסת אל מה שהבין מהם הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך כמו שהם מבקשים והנה אחרי כן כאשר הוסיף להתבונן בדבריהם ונפל על הכוונה השנית שעליה נאמר ויגד משה את דברי העם וגו'. באה התשובה השנית על פיה ואמר לך אל העם וקדשתם שכיון שהם חפצים לשמוע קול דברים ממנו ית' ראוי הוא שיתקדשו. זהו תורף דבריו ואם הוא האריך הרבה וחשבו לתועלת נפלא בסודות הנבואה ועינינו הרואות שהוא המשיך בזה מציאות העניינים הנבואיים למה שנתדמה אליו צרכו לישב הכתוב אחר אמתת מציאותם. כי מי שמע כזאת ואם משה נשתבש בדמיונו ולא הבין מאמרם מי סכל את רוח ה' שישיב לו דבר בסכלותו וחלילה מהיות דבר ה' על זה האופן שהוא לעג וקלס בערך אחד מקטני הנביאים כ"ש אצל רבן של כלם. אמנם מה שכתבתי הוא נכון מאד כי בא דבר י"י אליו להודיעו אשר לא עלה על לבו וגם הוא חכם והבין את טעמו: ושוב מצאתי במדרש חזית (שיר א') משל למלך שמבקש ליקח לו אשה בת טובים ובת גנוסים שלח אצלה שליח ואמר אליה אמרה איני כדאי להיות שפחתו אלא רצוני לשמוע מפיו כיון שחזר אותו שליח אל המלך היו פיו שוחקות ושיחותיו אינם נשמעות. המלך היה פקח אמר פניו של זה שוחקות דומה לו שקבלה עליה ושיחותיו אינן נשמעות. דומה לי שא"ל רצוני לשמוע מפיו. כך ישראל בת טובים השליח זה משה המלך זה הקב"ה בשעה ההיא אמר וישב משה את דברי העם אל י"י ומה ת"ל ויגד משה וגו'. אלא ע"י שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם אמר כך תבעו. הנך רואה בעיניך כמה הפליגו לבאר הענין הזה כמו שכתבתי כי הנה הוא ע"ה בתשובה הראשונה היו פניו שוחקות כמי שיבין מהם שהם מקבלים על עצמם מבלי שום תנאי אבל שיחותיו אינן נשמעות אליו כלומר שהוא לא הבין עדיין סוף כונתם אמנם פקחות המלך הבין מהם שרצונם לשמוע מפיו וע"י שאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' הבין השליח גם כן ואמר כך תבעו. והנה לא נפל דבר אחד מכל דברינו בו. והנה תוכן הפירוש הביאנו לרדת לכוונתם ז"ל בזה המאמר הנכבד אשר לא תובן זולתו: ואחר שנתישב זה נשוב אל כוונת עקר הכתוב האומר הנה אנכי בא אליך וגו'. והנרצה בזה כי למה שהנבואה היא עקר ושרש התורה האלהית ואם תוכחש הנבואה תפול התורה בכלליה ופרטיה והיה הדבר אשר יגיע אמתתו אל האדם מצד עצמו חזק ההתאמתות ממה שיגיע לו מזולתו. לזה היה מהחסד והרצון האלהי שיזכו כל העם המשותפים בקבלת עול התורה האלהית במעמד הנכבד והנורא ההוא אל מעלת הנבואה עד שיושוו כלם בענין אמותו מבלי השערת שום ספק: (ט) אמנם לפי שהוא זר ונפלא שיהיה עם רב ועצום מוכנים תמיד אל הנבואה כל שכן שיהיו כלם כאחד נביאים אמנם מה שהיה אפשר לפי טבעה היא להמצא על איש מהאישי' או במתי מעט בדור. כמו שנאמר (דברים י"ח) נביא מקרבך יקים לך י"י אלהיך אליו תשמעון. והיתה הכוונה שיכירו וידעו כי סבת היות הדבר על זה האופן המעטי הוא חסרונם והעדר הכנתם לא קצור יד וצרות עין של מעלה מהיטיב לטובים ולראויים לה כלל. והיה זה ע"י החרדה והמורא הגדול המחוייב להיות להם שם באותו מעמד מהקולות וברקים וזולת זה להיותם בלתי שלמים מצד עצמם אל ההשגה ההיא כמו שנראה זה מהנביאים בזמני הטרדות ומיעוט ההכות מהצער והחרדה כמבואר מיחזקאל ומדניאל אשר היו השגותיהם בתוך הגולה איש כפי מעלתו. וכל שכן שיתחייב זה לכל הקהל הגדול ההוא להפשיט העניינים החמריים מהם ולהפרידם מהדברים המורגשים כדי שתתרשם בנפשם ההשגה ההיא הנפלאה אשר בזה יהי' להם המעמד ההוא נורא מאד ולא ישוערו האיפשרות בהתמדתם בו והנה אלו הכוונות ביארם הכתוב במאמר הזה ועל האיום והמורא הגדול אמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן כי עב הענן הוא החשך והערפל אשר ממנו היו הקולות והברקים כמו שנא' ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר ונאמר (דברים ה') מתוך האש הענן הערפל: אמנם אמר שהי' זה ההראות להם על זה האופן בעבור שימשכו משם ב' ענינים. האחד שישמע העם את קול דברו כמו שאמר כל אשר דבר י"י כפי מה שפירשנו והוא אומרו בעבור ישמע העם בדברי עמך. והכוונה שישמע וישכיל העם ענין דברי עמך שזה לא יהיה רק בהגיעם אל מעלת הדבור עצמו ושומעים הדברים הנדברים שם: (ד) ועל השני והוא השמעת עצמם מהנבואה מכאן ולהבא בהוראת' חסרונם והעדר הכנתם לשיהיו כל עם י"י נביאים והתחייבם לסמוך על נביא אחד בדור אמר וגם בך יאמינו לעולם שלא יהרסו עוד אל י"י רצוננו לראות את מלכנו אבל יסמכו עליך או על נביא מקרב אחיהם כמוך. והרי הכתוב מעיד כי לא שב דבר י"י ריקם כי אם עשה את כל אשר חפץ בענין ההוא וזהו במה שאמר בסוף וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר וגו'. וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק והרי שהיה להם המעמד נורא מאד אשר בעבורו אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה. הרי הענין הראשון שעליו אמר בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ועוד אמר ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות הודו האמנה אל הנביא המוכן יותר מהם כי מעתה ראו והכירו שא"א שיהיו הם מתמידים בדברות ההם פן ימותו עליהם והוא עצמו מה שנזכר במשנה תורה (דברים ה') ותאמרו הן הראנו י"י את כבודו וגו' היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי שכבר האמינו במציאות הנבואה כמ"ש, בעבור ישמע העם בדברי עמך ואמר ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע וגו'. כי מי כל בשר וגו' קרב אתה ושמע וגו' (שם) הודו כי אין בהם ולא יתכן שיהיה בכלל כל בשר כח לעמוד בכמו המעמד ההוא. ולכן שיקרב הוא לבדו והנמשכים אחריו מהנביאים ומפיו ישמעו ויעשו. ועל ענין אלו הכוונו' נענה דבר הש"י (שם) שמעתי את קול העם אשר דבר אליך לאמר הטיבו כל אשר דברו ויאמר י"י אל משה לך אל העם וקדשתם הזהירם על ההזמנה בפרישות הגופות וכבוס הבגדים וזכוך המדות הראויות להקדים לבא לידי רוח הקדש עם היות שהם הגיעו לזה ברצון האל יתברך בזמן קצר כמו שרמז להם באומרו ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי כאשר אמרנו והוא מה שאמר והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד י"י לעיני כל העם כמו שבקשו ממך: והגבלת את העם. כל המפרשים נדחקו בפירוש הכתוב הזה עד שיש מי שאמר שהעם נאמר חלוף ההר. אמנם כשיושם לב אל מה שכתב החכם בפ' י"א מהט' מהמדות יודע שכל מי שכללו בספר ההוא אינו רק להגביל האנשים ולהדריכם בחיים המוגבלים אשר אליהם יכספו האנשים המעולים. והיא עצמה כוונת התורה ומצוותיה אשר בה יגבילם ויעמידם על הגבול הראוי ולא יעברוהו כמו שכתב הרב המורה פ' ל"ג חלק ג' *והוא טעם מאמר והגבלת, ר"ל שכונת הכ' שע"י התורה והמצות יוגבלו מקבליהם, שלא יהרסו בתאותם לפרוץ גדר המוסרי כ"א לתת משג ורסן לכל תשוקותיהם הגופניות: והוא טעם מאמר והגבלת את העם בלי ספק כי אזהרת השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו כל הנוגע וגו'. בין שיהיה על ההווה בין שירמוז אל כללות התורה הנתונה בהר ההוא אינו אלא הגבלת העם לא זולת: לא תגע בו יד וגו' במשוך היובל וגו'. לפי מה שאמרו ז"ל (ביצה ה':) כל דבר הנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו יראה שהיה לו לומר בפסוק היובל עד שאמרו שהמשך הקול הוא סימן להפסק וא"כ בא הכתוב להתיר בזמן ההמשך ההוא והוא דרך זר כמו שכתבנו בספקות: (ז) ולזה יראה כי פשוטו הוא לצוות לב"ד שאם יעלה על ההר איש או אשה. או יגע בקצהו שלא יגעו בו יד לתפשו ולהביאו לב"ד שמא יהרסו גם הם לעלות בהם או ליגע בו כי סקול יסקל העולה ההוא או הנוגע או ירה יירה מחוץ להר. גם יכוין כי על זה האופן פתאום יבא אידו והוא אומרו אם בהמה אם איש לא יחיה כלל ואם יברחו בתוך ההר באופן שלא יוכלו לסקלו במקום מעמדם או לירות בו חצים אפילו במשוך היובל המה יעלו בהר לסקלו וזהו על דרך שאמר הכתוב (שמות כ"א) וכי יזיד איש וגומר מעם מזבחי תקחנו לתות וזה תראה כוונת אנקלוס, במיגד שופרא אינון מורשן למיסק לטורא וכל זה להפליג האיום והמניעה שלא יבואו לשם כי כשידעו שנתן רשות לבא אחריו להמיתו מי מלאו לבו לגשת: וירד משה וגומר ויאמר אל העם היו נכונים לשלשת ימים וגו'. (ח) לפי הפשט הוא עצמו מה שא"ל הש"י וקדשתם היום ומחר כשיובן שיהיו היום ומחר שני' כמו שאמרו ז"ל (שבת פ"ז.) מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו. ושיעור הכתוב וקדשתם היום הראשון שלם ומחר כי ביום הג' ליום הראשון. ירד ה' וגומר לא ליום הציווי. והוא עצמו מה שאמר כאן היו נכונים לשלשת ימים כי הוא מנה להם יום הציווי עצמו. ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וגומר ויחרד כל העם וגו' ואחר נאמר ויוצא משה וגו' עד ויחרד כל ההר מאד. (ט) לפי שהקושי והמניעה בכמו אלו ההשגות הוא מבואר שיעמדו משני צדדים. אם מצד קוצר המשיגים: ואם מצד מעלת המושג. לכן נרמזו בכאן שני הענינים האלה בעולם. ועל מה שישיגם מהצער והקושי מצד עצמם אמר ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה. יאמר שכבר נפל עליהם בהתחלות מצד קצורם ומעוט הכנתם כל אלו הצערים והחרדות שהזכיר והוא אומרו ויחרד כל העם אשר במחנה. ואח"כ אמר ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה שכבר נעתקו מקצה שפל מצבם ובאו לקראת האלהים. (י) אמנם שהתיצבו בתחתית הר ה' ושם השיגם הקושי והמניעות אשר מצד מעלת המושג ורוממותו ועל זה אמר והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד הנה שהית' שם חרדה מצד העם תחלה ואח"כ חרדה מצד ההר ההוא הר ה' גם כן. וראה כי רוב המניעות והעכובים אשר מצד עצמם ייחס אותם אל המוחשים אשר אצל השמע והם הקשת הגשמים הקשים והכבדים. אמנם אשר מצד ההר ייחס אותם אל המוחשים אל חוש הראות שהם יותר דקים ופשוטים והיא ענין נפלא מאד כי אלו הם מצד הענינים המורגשים ואלו מצד המושכלות: ויהי קול השופר הולך וחזק מאד. (יא) הנה קול השופר היה מהדברי' המורגשי' הנזכרים אצל חרדת העם כמו שאמר שם וקול שופר חזק מאד לומר שעם שהיו שם קולות וברקים וענן כבד המורים על קצורם מצד שהם קולות בלתי מורות על דבר מובן. הנה כבר נתחזק להם קול שופר שקולו מורה על מובן מה והוא כנוי אל ענין התחלתם בהשגה כמו שנזכר. ולזה אמר אחר כך ויהי קול השופר הולך וחזק מאד על האופן ההוא מהמובן עד שהגיע מהשגתם להשכיל ולשמוע כי משה ידבר והאלהים יעננו בקול. והענין שהיו שומעין כל ישראל את הקול בדברו עמו על דרך שואל ומשיב והיה זה כדי שיתאמת להם שהקול אשר בו ישמעו הדברות אחרי כן אשר עליהם נאמר (דברים ה') פנים בפנים דבר ה' עמכם כמו שיבא במקומו הוא קול ה' עצמו המדבר עם משה בפניהם כמו שאמר להם והיה אם שמוע תשמעו בקולי והם דקדקו כל אשר דבר ה' נעשה כמו שאמרנו והוא עצמו מה שייעד בעבור ישמע העם בדברי עמך והנה אחד מהעניינים אשר נדברו בפניהם הוא מה שקרא אליו ה' אל ראש ההר ויעל משה. ויאמר ה' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב. שכיון שעלו ביום ההוא אל מעלת הנבואה אי אפשר שיפול מהם רק רב כי אין עייף ואין כושל בם: ויאמר משה לא יוכל העם. כבר כתב הראב"ע ז"ל בשם הגאון ז"ל כי ימים רבים נצטער על זה הכתוב עד שראה בנמוסי פרס שאין רשות לשליח לאמר למלך עשיתי שליחותך עד שיצוה לו דבר אחר והוא תפס עליו מאד לך רד ועלית אתה ואהרן. והנה הוא הסכימה דעתו אל מה שכתב רש"י ז"ל שהוא חשב שאינן צריכים עוד אזהר' אחר שכבר זרזם הקב"ה אמר שיזהירם עוד בשעת מעשה. (יב) והנרא' כי למה שעלה משה אל ראש ההר סמוך אל הערפל אשר שם האלהים והיה מרצון האל יתעלה שיהי' בשעת הדברות יותר קרוב למחיצת הזקנים והעם כדי שלא יחשבו שהוא המדבר וגם שיראוהו ויוכלו לדבר עמו בשעת צערם כמו שאמרו לו בסוף (דברים שם) דבר אתה עמנו ונשמעה וגו': (יג) לזה א"ל הש"י בדרך תחבולת המוסר שילך להעיד עוד בעם. וכאשר נתירא משה כי בצאתו משם מיד יתחיל הדבור היה דוחה הציווי באומרו לא יוכל העם לעלות וגומר. אולי ישר בעיני האלהים ויקבל תשובתו למלא רצונו ויניחהו שם. והנה כאשר טען עליו טענת אמת חזר ואמר לו לך רד ועלית אתה ואהרן וגו'. והנה הוא שמח במעלת אהרן ויצא ולא יספיק לשוב אל מעמדו הראשון עד שהתחיל הדבור הוא מה שנאמר וירד משה אל העם וידבר אלהים וגומר (א) וחפשתי במדרש ומצאתי דברים כהויתן (ש"ר פ' כ"ח) א"ר לוי *משל למלך וכו', אפימטיטא נגזר לדעתי מפעל, # וביחס הפעול, וכונתו שרצה לעשות מה שיעץ חוץ מדעתו וכו' י איפרכוס בל"י. שר הצבא או המדינ'. משל למלך שבקש לעשות אפי מטיטא חוץ מדעתו של אפרכוס אמר לו עשה דבר פלוני אמר לו כבר נעשית שוב אמר לו עשה דבר פלוני במה שהלך עשה המלך מה שבקש. כך בקש הקב"ה ליתן הדברות והיה משה עומד מצדו ואמר לו רד העד בעם. אמר לו לא יוכל העם. ושוב א"ל לך רד ועלית אתה ואהרן. עד שמשה הלך נגלה הקב"ה שנאמר וירד משה וגו'. מיד וידבר אלהים וגומר. כמה נמלצו דברי זה המדרש לישב פשט הכתובים בהורות על הפלגת תשוקת האיש השלם להגדיל מדרגתו וחסידות הרב במה שהערימ' חכמתו לדחותו בדבר אמת וענות צדק כאשר יאות לדחותו וכמו שאמרו (אבות פ"ד) יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך ומאד יתאמת זה מאמרו (שמות כ"ד) ואל משה אמר עלה אל ה' וגו' הבא בסוף אלו העניינים כמו שיתבאר לשם ב"ה וזה שיעור מה שרצינו ביאורו בזה החלק מהספור:
23