עקידת יצחק מ״ד:ב׳Akeidat Yitzchak 44:2
א׳החלק הראשון
1
ב׳יבאר הכרחיות השתוף בין עליונים ותחתונים להצלחת האדם.
2
ג׳בחודש השלישי לצאת בני ישראל וגו'.
3
ד׳במדרש (שיר פרשה י"ב) מאי דכתיב (תהלים קל"ה) כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ. משל למלך שגזר על מלכותו בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי. לימים בקש המלך לישא אשה מסוריא עמד ובטל הגזירה ואמר מכאן ואילך ירדו בני רומי לסוריא ויעלו בני סוריא לרומי. ואני אתחיל. כך כשברא הקב"ה את עולמו בתחילה אמר (שם קט"ו) השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם וכשבקש ליתן תורה לעמו ישראל אמר מכאן ואילך יעלו תחתונים אל עליונים וירדו העליונים אל התחתונים ואני ארד תחלה דכתיב וירד ה' על הר סיני ואח"כ (שמות כ״ד:א׳) ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים איש מזקני ישראל. הוי כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ.
4
ה׳*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי קצת אנשים מהמון העם בראותם את האדם שוה לבהמה בהכרח לקיחתו המאכל והמשת' ומלאות שאר מחסוריו הגופנים, אם ירצה להשאיר חייתו עלי ארץ, ובשאר פעולות אחרות אשר בהם דומה לשאר בע"ח, ישפטו למרא' עיניהם זה, כי מקרה האדם ומקרה הבהמ' שוים ג"כ יחד, וכמות זה כן מות זה, כמאה"כ "אמרתו אני על דברת בני האדם וכו', ר"ל אף שבאמת ברר ה' את האדם מכל החי אשר על פני האדמ', לתתו בתור המעלה, ולשומו דגול מכולם, ראיתי בכל זאת שהם, ר"ל ההמון בהמה המה להם (מחזיקים עצמם כבהמ') יען כי מקרה אחד להם, ובעבור זאת יכחישו גם בתמונת השארת הנפש, ויחשבו כי כמות זה כן מות זה, הכל הי' מן העפר, והכל שב אל העפר. ויען כי החקיר' העיונית תנוח ליסוד מוסד, שכל דבר ישאר תמיד על גדרו וגבול מציאותו ועצמותו, והאדם בהיות גדרו גשם חי מדבר, אינו מסוג אחד עם הרוחני הנבדל מחומר, כ"א כמו שיבדל מהבהמ' בעבור יתרון כשרון דבורו ושכלו, כן יבדל גם מהשכל הנבדל בעבור הגשמיות טבעו, ע"כ הכחישו גם קצת המעיינים אשר לא עליהם נגה אור האמונ' האמיתית, בהשארת נפש האדם אחרי מות גויתו, להיות אח"כ כשכל נבדל מהחומר, וע"ז רומז מאה"כ אשר אמר החכם בשם המעיינים האלה, "וראיתי אני שיש יתרון" וכו', ר"ל ראיתי בהשקפ' הראשונ' ובעיון שכל אנושי לבד, שכל היתרון שיש לאדם על הבהמ', ולחכם על הכסיל בכח שכלו ובינתו אינו מספיק עוד להעלותו למדרגת שכל נבדל, באופן ששתי כתות מתחלפות אלה משתתפות בהכחשת עיקר זה, אפס התורה האלקית אשר אמרה "בצלם אלקים ברא את האדם", הודיעה לנו כי האדם האמיתי ר"ל השלם ההולך בתום לבו, אינו רק מה שגדרוהו הפילוסופים, כ"א זיו עליון ושפע אלקי דבק בו בעודנו בחיים חיותו, ואף כי לאחר מותו בהפרדו מהגויה, אשר על ידו ישאר לנצח (כמו שכבר האריך הרב בזה בשער ששי ול"ב), ורק בבחינ' הרשע המשחית דרכו עלי ארץ הסכים מאה"כ לחקיר' העיונית, באמרו "ועוד מעט ואין רשע" ר"ל בזמן קצר ילך לאבדון, כי לא הקנה לו ע"י מעשיו כשרון השארת נפשו לנצח, "והתבוננת על מקומו ואיננו", ר"ל אם גם תתבונן על מקומו במדרגות המציאות, לא תחייב לו ג"כ ההשאר' הנצחית, אחרי שגדרו רק שם חי מדבר ומקומו א"כ רק מדריג' אחת יותר למעל' ממדרגת שאר בע"ח, אבל דוד המע"ה התפלל שיהי' חלקו עם השלמים הנשארים לחיים נצחיים, באמרו "דבקה לעפר נפשי", ר"ל אף שממהות טבעי ומחסורי גויתי, ומצד גדרי כפי החקיר' העיונית נראה כאילו דבקה נפשי לעפר דיבוק תמידי עד שתמות גם היא במות הגויה, בכל זאת "חייני כדבריך" שאמרת "נעשה אדם בצלמנו וכו' "המורה כי נפש האדם האמיתי היא עצם אלקי ונצחיי, אפס השלמים האלה לא יקנו ההשאר' הנצחיית הזאת, רק ע"י התורה האלקיית המלמדת אותם הכרת האמת, ועשיית הטוב והישר הנרצה בעיני הי"ת, ודמה הרב ז"ל במשלו זיו אלקי העליון הזה שהיא נשמת שדי ממרומים לפתילה קיימת ומתמדת והתור' האלקית המישרת עיוני שכל האדם ומעשיו המוסריים להקנות לו ההשאר' הנצחית הזאת לשמן אשר רק על ידו הפתיל' דולקת והולכת והגוף הנושא אותה לנר חרס משתבר, אך אח"כ יאמר הרב ז"ל, כי ממשלו זה נמשך, שכמו שאם נניח שלא הי' שמן נמצא לנו כ"א במקום חושך ואופל עד שלא יוכל איש לראותו ולמצאו, כ"א ע"י אור שמן הלא יודה כל משכיל כי באופן זה לא הי' באפשרות להדליק אור שמן כלל, כי אחרי שלא נוכל למצוא השמן להדלקת האור רק ע"י אור שמן הנמצא כבר, הלא ידמה זה למי שאמר כי הצל הנעשה ע"י האילן אחרי היותו כבר הי' בתחיל' סבת צאתו מן האין לגבול ההויה, כן הדבר גם בענינו, אם נאמר שזיו האלקי אינו שוכן באדם כ"א ע"י התורה האלקית, שהיא כמו השמן לפתיל' והתור' האלקית לא תושפע כ"א למי שיש לו כבר זיו אלקי העליון הזה ? ע"כ לבאר זאת יאמר הרב ז"ל, כי רק בכלל האומה הנבחרת הזאת אמר, כי זיו אלקי שוכן עליה רק ע"י התורה האלקית, אפס יחידי הסגול' הנביאים ואנשי הרוח, ובראשם מרע"ה אדון כולם הם בעצמם בעלי זיו אלקי הזה מלידה ומבטן, אף בטרם שקבלו התורה האלקית, וע"כ היו ראוים לקבלת', והם א"כ כעין המנורה הטהור' העליונ' המאיר' את כל העולם, כי על ידם הושפע האור האלקי על זולתם.
והנה ע"י התורה האלקית זכו מקבליה להיות במדרגת מלאכי עליון, אשר יש להם מעלה כפולה, מעלה מעשיית בעשותם כל אשר יצום בוראם אלקים עליון ית', ומעלה עיונית בהכרת האמת וידיעת הנהגת הי"ת את עולמו כמאה"כ "גבורי כח עושי דברו לשמוע (ר"ל להבין ולהשיג) בקול דברו" וע"כ אמר המלאך ליושע הכהן הגדול "אם בדרכי תלך" ר"ל שתשיג המעלה המעשיית והמוסרית "וגם אתה תדין את ביתי" וכו' ר"ל שתשיג המעלה העיונית להשיג ולהבין אופן הנהגתו העולם השפל והעליון, אז תהי' ג"כ במדריגת המלאכים ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה ובשתי אלה נבדלו ישראל בקבלתם התורה משאר העמים כמאה"כ "ועתה אם שמוע תשמעו" וכו' שהיא המעל' העיונית "ושמרתם את בריתי" שהיא המעל' המעשיית, אז תתנשאו במעלתכם על כל זולתכם "והייתם לי סגולה מכל העמים" והנה אבותינו הבינו כוונת הי"ת, כי מצותו לשמוע בקולו אינה רק שמיעת האוזן הקודמת תמיד אל המעש' כי אם העיון השכלי וההשגה, שאף שקודמים במעל' אל המעש' הגופנית אשר ע"כ קדמו ג"כ במאמר הי"ת "ועתה אם שמוע" וכו' בכל זאת באים ומושגים לאדם, רק אחרי הרגילו את עצמו לעשות הטוב והישר המצוה מהי"ת, תחת כי העושים הרע בעיני ה' מושכים לרוב גם את שכלם להכחיש במציאות הי"ת, ובהשגחתו על בני אדם, למען לא יכאב לבם מפחד העונש האלקי (כמו שכתבתי בביאורי לשער הראשון על הכתוב אמר נבל וכו') וכן אחז"ל "הרשעים מושכים שכלם אחר מדתם", ע"כ הקדימו אבותינו גם מאמר נעשה לנשמע, ורצו להדמות בזה למלאכי עליון המחברים ג"כ שתי המעלות האלה ומקדימים המעל' המעשיית אל העיוניית כמאה"כ "עושה דברו לשמוע בקול דברו", וזשחז"ל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמר' מי גלה רזי לבני אדם לשון שמלאכי השרת משתמשין בו" וכו'. ותחת כי היו בתחיל' רק במדרגת חי מדבר דבור אנושי כשאר כל העמים, זכו עתה בדבר אלקים עמהם להיות במדרגת חי מדבר דיבור אלקי כמאה"כ "היום ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי, ר"ל היום הכרנו כי נעלתה מדרגתינו ממדרגת שאר בר אדם המדברים, להיות עתה בגדר חי אשר האלקים מדבר עמו דיבור אלקי ועפ"ז ביאר הרב ז"ל וויכוח האפיקורס עם רבה (בשבת פ"ח) כי הוא בחשבו שמועה זאת רק לשמיעת אוזן לעג על ישראל, שקדמו נעשה לנשמע הפך כל אדם ששומע תחילה המצוה ואח"כ מקבל עשייתה על נפשו, ורבה השיבו כי אומתנו המשתדלת תמיד לקנות השלמות הנפשיית שהוא בעיון וההשג' הנקנת רק על ידי מעשה הטוב והישר הוכרחה בעבור זה גם להקדים קבלת המעש' לשמיע' מה שלא יבינו הרשעים אשר רק בעניני החומר והגוף כל השתדלותם, כי בזה תקדם תמיד שמיעת העבד מצות אדוניו לעשייתו אותה. - וע"ז רומז המדרש שהחל בו הרב ז"ל, כי מתחיל' כאשר ברא הי"ת את עולמו היתה כוונתו שישתלמו בני אדם שהם מבחר ברואיו, בשלמות מעשיית ועיונית עד שיהיו ראוים שיהי' זיו אלקי העליון שוכן עליהם תמיד, ויהי' עי"ז שיתוף בין העליונים והתחתונים ר"ל בין השכלים הנבדלים שוכני מעלה, ובין בני אדם ברואי ארץ מתחת אפס כאשר החלו בני אדם להשחית דרכם מהר אחר הבריא', נפרד הקשר ונחלק השיתוף הזה, כי בבחינת הכלל ורוב בני אדם, עזב ה' את הארץ להשכין שכינתו בתוכם, כ"א אמר "השמים שמים לד'" וכו' ונדמו בזה למלך שגזר על בני סוריא שלא יעלו לרומי וכו' בעבור חטאם ומרים, ורק על קצת יחידי סגולה כנח שם ועבר אברהם ובניו נחה רוח אלקיו וזיו עליון עד שבא משה רבינו ע"ה אשר היה עומד כמליץ בין אלקים ואדם, אז נתחדש הברית והשיתוף כמקדם ומכאן ואילך אמר הי"ת "יעלו התחתונים אל העליונים וכו: - אחר שהאושר האלהי והטוב העליון הוא זר ורחוק אל המין האנושי לפי טבעו ומזגו. באמת צריך היה לתחבולה גדולה אלהית לתקנו ולהכשירו עד שיהא כדאי להשיגו. הנה הקודם יסכים עליו מאד פרסום הדעת ההמוני גם תחייבהו החקירה העיונית. אמנם הפרסום ההמוני הוא אשר ספרו המלך שלמה בשמם כשאמר (קהלת ג') אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לברם האלהים ולראות שהם בהמה המה להם כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה מקרה אחד להם כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל וגו', ירצה כי אמר בלבו על דברי בני האדם כלומר ההמון ודעתם המפורסם בזה הענין והוא לראות שהם בהמה המה להם רצוני שהם מחזיקים עצמם בכך עם שבררם האלהים והבדילם מהב"ח הבדל גדול וזה נתקיים להם בראותם כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמ' בענין חייהם אחד הוא, רצוני בענין המאכל והמשקה וקצת הצרכים. גם כי מקרה אחד להם כמות זה כן מות זה כלומר ובמותם לא נפרדו. לזה גזרו כי רוח אחד להם ומותר האדם מסוגו שהוא הבעל חי בכלל אין, כי הכל הבל וזה כי כלם שבו אל סוגם הראשון והוא הגשם העפריי לבד והוא אומרו (שם) הכל הולך אל מקום אחד הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר. אמנם החקירה העיונית הפילוסופית למה שיודע ממנה שאין דבר יותר רחוק לפי הנחותיה כהכנס אחד מהנמצאים במקום חברו רצוני בגבולו וגדרו וזה יודע אמתתו מגדר הגדר והשואתו לנגדר עד שיתהפכו זה על זה והנה אחר שהגדר האנושי וההבדל אשר יתקיים את מינו הוא חי מדבר והנה הדיבור הבדיל אותו מכל הבעלי חיים אשר תחת סוגו וכל שכן שהוא נבדל בזה ההבדל עצמו מהנמצאים הרוחניים שאינם מסוגו וזה כי החי הנאמר בהבדל הוא הנכנס תחת הגשם שהוא סוגו העליון ואם כן הרי הוא כאומרו גשם חי מדבר וזה לא יצדק על הגשם השכלי הנבדל גם לא במלת מדבר כיון שמובנה בהבדל הוא מדבר בכח בלי ספק: והנה אחר שהאדם והנמצא הרוחני אינם מסוג אחד גם אין מאמר שיכללם כי המציאות יאמר עליהם אך בספוק א"כ איך אפשר שיהפכו זה לזה ויכנס זה בגבול זה בגדרו כמו שיחוייב מאומרנו שהאדם יאושר אושר אלהי ויוצלח בהצלחה רוחנית נצחית זה לא יתכן. והוא עצמו מה שביארו שלמה גם כן וייחסו לעצמו בשם וטענת המעיינים באומרו (שם ב') וראיתי אני שיש יתרון לחכמה וגו' החכם עיניו בראשו וגו' ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני וגו' כי אין זכרון לחכם וגו' יורה כי בכל מה שחקר לדרש בכח העיון מיתרון החכמה על הסכלות אשר הוא מותר האדם מן הבהמה בלי ספק איננו מספיק להעלותו אל מדרגת הנבדל אחר שהוא כח מעורב בגשם שיחוייב שיפסד בהפסדו כאשר אמרנו. וא"כ כבר הסכימו שתי הכתות וקיימו וקבלו על נפשם האבדן וההפסד הכרוך בעקבות גדרם והבדלם כמו שהונח ולכאורה יראה כי דינם דין שאם טבעם המיוחד והבדלם המקיים הוא מתקומם עליהם לאויב ומאומה לא ימצא בידם משום דרך או תחבולה לשום להם שארית ופליטה מי יצילם מידי. כי על זה אמר המשורר ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו (תהלים ל"ז). ירצה כי הרשע חוייב אבדון במעט רגע בבחינת פעולותיו ואם תתבונן במקומו והוא גבולו המיוחד לו לפי גדרו וטבעו המיניי כמו שאמרנו ודאי איננו כי הכל הולך אל מקום אחד ועל מי יבטח והנה לפי זה אם כל העם הזה על מקומו יבא אין שלום אמר י"י כי אחר שאחריתו עדי אובד ותקותו מפח נפש מה לו ולשלום. אמנם לזה היה מתפלל דוד ע"ה באומרו דבקה לעפר נפשי חייני כדבריך (שם קי"ט). ירצה אחר שמטבעו וגדרו לפי הסכמת הפרסום והחקיר' העיונית דבקה לעפר נפשי באומרו הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר חייני כדברך הטוב שאמרת נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כי הוא הדבר אשר בו יפרד מזה הדבוק העפריי ויעלה אל הדבוק הרוחניי אשר בו יהיה בצלם אלהים חיים. והנה באמת זה לא יהיה ולא יתכן להיות כי אם במציאות העצה האלהית החכמה שאמרנו אשר הודיעתנו התורה האלהית אמתת מציאותה להיותה נעלמת ממנו מדרך החקירה. והוא היות האדם הלזה בלתי נכנס ומוקף תחת הגדר ההוא הנזכר אבל יגדרהו גדר אחר מיוחד מן המיוחד בו ישתתף הזיו העליון על השלמים ממינו במקומות' במושבותם ואף כי אחרי מותם והיה זה במה שהקדים להמציא תכונת האדם על צורת מנורה או אבוקה העשויה להעתיק האור אל המקומות האפלים על ידי הדלקת הפתילה שהיא מוכנת לקבל האור וע"י השמן והשעוה וכדומה. וזה הענין רצהו המליץ (בחינ' עולם פרק ט"ז) בצורתו כשאמר לבי לבי התורה והאדם חבורם הוא נר אלהים בארץ התורה היא להב מתפרד משביב היושבי בשמים והאדם בשני חלקיו אבוקה שואבת אורו גיו פתילה נפתלת ונשמתו שמן זית זך בהסכמתם והצמדם יתמלא הבית כולו אורה וכו', אמנם עם שהוא ז"ל שם המשל בפינו וחן חן לו יראה באמת שהמשל הוא הפך הנמשל כי הנה במשל הפתילה היא קיימת אמנם השמן הוא הכלה והנפסד ובנמשל הוא ההפך. וגם באור התורה עיקר התאחזו הוא בנפש שהוא השמן ולזה אני אומר שיותר נאות הוא להמשיל הגוף הנושא אל כלי חרש או הזכוכית שהנר עומד בתוכו כי כמוהו היה מן העפר וכמוהו בנקל חשב להשבר ונשמתו לפתילה הדולקת כי היא באמת חוט החסד הנמשך אליו ממרום הוא המעמיד הנר על עמדו וקיומו והוא המקבל האור השופע ממעלה כמו שהפתילה מקבלת אור הניצוץ המתארה בה כמו שכתבנו אצל ויפח באפיו נשמת חיים עיין עליו (שער ח') והשמן אשר ישאר ממנו להתמיד ולהעלות חוזק אורה הוא למוד התורה והמצוה כי הוא ודאי שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. אלא שיש בזה עיון מה. וזה שאם הנחנו שאי אפשר שיתמיד אור בפתילה כ"א ע"י השמן אם יתברר לנו שהשמן אי אפשר מציאותו כי אם ע"י מציאות האור כגון שהוא במקום חשך צלמות או שהאבוקה הכרחית למלאכתו הנה יהיה הנר תלוי בעצמו ויחויב מציאותו קודם מציאותו עד שיחויב בלתי מציאותו כלל. וכן הוא מבואר שהשמן הזך והטהור ההוא שנמשלה התורה האלהית בו אי אפשר שימצא אלינו ולהעתק אצלנו כי אם על ידי האור הלזה העליון המושפע ממנו יתברך. הנה אם כן ילך הדבר בסבוב ויהיה הענין תלוי בעצמו וימנע מציאותו. אלא שצריך שיובן כל מה שאמרנוהו מזה המשל בכללות האומה הנבחרת אנשי התורה והמצוה אמנם יחידיה ואנשי סגולותיה כתות החוזים והנביאים והמדברים ברוח הקדש אשר על יד רבן של כלם עליהם השלום נתנה התורה האלהית ועל ידי כללם נתפשטה אור ההנהגה הנה הנם כעין מנורה העליונה וטהורה השואבת האור הזך והמצוחצח מה מקור העליון האלהי שהתורה עצמה מושפעת ממנו וכמוה מעתיקים משם אור ההנהגה והשפע ומאירים ומזהירים אל פני העולם בהישרותיהם והנהגותיהם האלהיות. ומה מאד נרמז זה במנורות (זכריה ד') אשר היה בה דבר ה' אל זרובבל בן שאלתיאל לאמר שהיתה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרותיה עליה וגו' ושנים זתים עליה וגו' כל זה להורות כי השפע המושפע על המנורה הטהורה ההיא שנמשל בה האיש השלם ההוא הנה הוא משבעת הנרות העליונות וגם שהם שואבות משנים זתים שעליה והכל מושפע מדבר ה' ורצונו המוחלט כמו שאמר (שם) זה דבר ה' זרובבל בן שאלתיאל לאמור לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' והנה עם זה כבר היו השלמים האלה במדרגת השמן הזך לנר לשידבק על ידם בהם הזמן האלהי לאורם יראו אור. והנה עם זה נתקיים מה שאמרנו מאמתת המשל אשר אנו צריכין אליו למה שיבא מכוונתינו. האמנה כי לא נפל דבר מדבריו הטוב אשר דבר המליץ באומרו בהצמדם והסכמתם יחד ימלא כל הבית אורה יגלו לעיניך אוצרות ההנהגה הכוללת ונבעו לך מצפוני המעשים אשר בם תתפאר. כי בזולת השמן הטהור הזה אי אפשר בשום פנים כמו שיבא אבל במציאות זה הנר על זה האופן בשני עניינים אלו שזכר נתחתן לעולם המלאכים ונאותה להם להיות לעם אחד בהשלים לנו נפשותינו בהם כאשר הם נשלמים ועומדים כמו שתארם המשור' באומרו ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו' (תהלים ק"ג) שהרצון שהם שלמים במה שהם עושים דברו הכל מה שהפקיד בוראם בידם בתיקון המעשים בעולמים הכוללים אין בהם נפתל ועקש כנגד מה שאמר ונבעו לך מצפוני המעשים אשר בם תתפא. אמנם הם עושים זה לשמוע בקול דברו והוא הענין השני המעולה ממנו והוא היותם מעתיקים השפע וההנהגה ממאמרו יתעלה שהוא הסבה הראשונה אל הנמצאים הכוללים אשר למטה בהם במדרגה. וזה אינו אלא ההשכלה בהנהגה הכוללת וידיעת אופני הגעתה במדרגות הנמצאים תכלית מה שאפשר להשכיל בה נבדלים כמותם. ולהיות שני אלה העניינים מיוחדים ראשונה אל אלו הנבדלים והמשלים עצמו בהם מהשלמים אשר בארץ כפי טבעם קדוש יאמר לו כאחד מהם לזה היה ?דברי המלאך אל יהושע הכהן הגדול (זכריה ג') כה אמר י"י אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור את חצרי ונתתי לך מהלכים בין העומדים החלה כי באומרו בדרכי תלך ומשמרתי תשמור כלל כל המעלות אשר בם יתבאר בסור מרע ועשה טוב. ועל השגתו תכלית מה שאפשר לו בהנהגה הכוללת והקשר הנמצאות והשתלשלם אמר וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור מת חצרי. כי הידיעה העליונה הזאת היא גוזרת ושופטת בבית קדשו ותפארתו יתברך שהוא העולם העליון. ושמירת החצרות הוא העיון בשני העולמות אמצעי ותחתון שהאחד חצר לבית והשני חצר לחצר ועם זה אמר ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה כי ההשגות האלו משימים ביניכם צד צירוף ושווי. ואין ספק שאל הקנאת שני העניינים האלה כוונה התורה האלהית בכל דבריה והישרותיה כי יהיו כל העם המתיישרים בה ונמשכים אחריה הנם כמלאכי השרת גבורי כח עושי דברו לחיות בהם הטוב באלו החיים הזמניים לשמוע בקול דברו בכוין בהם ענינים שכליים רוחניים בסודות האלהו. ונוהגת המציאות בהשגה זו מפיקים רצון מאתו להצליחם לעד בין העומדים ההם הקיימים כמו שאמר (דברים ו') לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה כמו שפירשו הרב המורה ז"ל. ולפי שבענין זה יתחלפו קצת האדם מקצתם להיותם לקצת הבדל וסגלה על קצת כמו שנמצא כן לכללם על שאר הב"ח תמצא מבואר בתורה האלהית נאמר ועתם אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ. ביאר השני עניינים בעצמם כי באומרו אם שמוע תשמעו בקולי יכוין למאמר לשמוע בקול דברו ובאומרו ושמרתם את בריתי כיון למה שיכללו חלק המעשים אשר הם בהם עושי דברו. ואמר כי בשני העניינים האלו תתוחד סגולתם מכל שאר העניינים וכמו שאמר במקום אחר (דברים כ"ו) וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה. וכבר נודע כי קבול החכמה והשלמות יקרא סגלה בם כי זה הכח האלהי ימצא לעם הקדוש הזה לבדו ולכלו כמ"ש ואתם תהיה לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כעיר שכלה כהנים. הנה ביאר שהם מיוחדים בסגלה מכל העמים. אמנם על ההבדל המיוחד נאמר במקום אחר (ויקרא כ') ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי וזה כי היותם לו יתעלה וההקרא בשמו ע"י למוד זאת התורה האלהי' וקיום מצותיה הוא הבדל מיוחד מן המיחד המפריד ומחלק אתכם ממהות כל העמים עד שכבר יהיה ההבדל המיניי הנאמר על כללותם אצלכם במדרגת הסוג לבד. ועתה ראה כי למה שכוונו אבותינו אל שני העניינים האלה המעולים אשר בהם נפרדו מכללות המין כאשר ירדו לסוף הכוונה האלהית כשאמרו (שמות כ"ד) נעשה ונשמע שכוונו בנשמע אל מה שאמר אם שמוע תשמעו בקולי ובנעשה אל מה שאמר ושמרתם את בריתי להיותם עושי דברו לשמוע בקול דברו כנזכר אמרו חכמינו ז"ל במסכת (שבת פ"ח.) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצאה בת קול ואמר מי גלה רזי לבני אדם לשון שמלאכי השרת משתמשים בו שנאמר (תהלים ק"נ) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו עושים ברישא והדר לשמוע. והכוונה שאם היה דעתם במאמר נשמע לשמיעת האוזון לבד הנה באמת היה להם לומר נשמע ונעשה שקדימות האוזן היא הכרחית למעשה והמעשה הוא מעולה ממנה והוא תכליתה. אמנם כשהקדימו נעשה לנשמע על כרחנו היה כוונתם אל שמיעת הלב וההשכל הבא אחר המעשה והנמשך ממנו כמו שהוא הענין ג"כ בקניני המעלות האנושיות. וכמו שאמרו (קידושין מ':) שהתלמוד מביא לידי מעשה כאשר יתבאר יפה על זה הכתוב עצמו שער מ"ו ב"ה. ולזה יצאת בת קול ואמר מי גלה רזי לבני אדם לשון שמלאכי השרת משתמשין בו וזה שבהם לא נאמר לשון שמיעה רק על ההשכל דכתיב עושי דברו לשמוע בקול דברו. והראי' ההכרחית כי נאמר עושי ברישא והדר לשמוע ואם על שמיעת האוזן היה אומר לשמוע ברישא והדר עושים כמו שאמרנו הנה ששמעו והשכילו מענין העלות מעלותם מכלל האנשים ולשומם בהבדל וסגולה במעלת מלאכי השרת והם סברו וקבלו עליהם מלה במלה. והוא הדבר המעולה אשר הרגישו הם באמותו היום ההוא הנכבד והנורא אשר הגיע אליהם כשאמרו (דברים ה') היום הזה ראינו כי ידבר האלהים את האדם וחי ירצה שכבר היו נבדלים מכלל החי המדבר במהותם עד שלא יתכן שישולח עליהם זה הגדר המיניי כמו שישולח על המין האנושי בכלל. אבל שהדבור אשר ינשא על החיות בהם הוא דבור אלהי כי הוא אשר יצורף אל החי בגדר', רצוני כי האדם הוא מדבר דבור אלהי וחי כלומר חי בדבר דבור אלהי וזהו האדם שנאמר עליו (בראשית א') נעשה אדם בצלמנו כדמותינו, ורדו בדגת הים ובעוף וגו' וכמו שאז"ל (ב"מ קי"ד:) אדם אתם ואין העכ"ום קרויין אדם וכמו שאמר שלא יאמר עליו חי מדבר מת רק מדבר דבור אלהי וחי והוא ענין מעולה אלהי מאד יורה על גודל שלימותם שכבר הכירו שהשיגו אותו הענין שקבלו עליהם בהקדימת נעשה לנשמע אשר בו נעשה השתוף בעליונים וההפרדה מהתחתונים וזאת הכוונה הנפלאה לא ישימו אליה לב הטפשים וזה היו תופסין עליהם כדאיתא (שבת פ"א) ההוא אפיקורס דחזייה לרבה דעיין בשמעתא ויתבא אצבעותיה דידה תותי כרעיה וקא מייץ בהו וקמבען אצבעתי דמא אמר ליה עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזיתיכו קיימיתו אבעי לכן למשמע ברישא או מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו. אמר לו אנן דסגינן בשלמותא כתיב בן (משלי י"א) תומת ישרים תנחם הנך אינשי דסגיין בעלילותא כתיב בהו (שם) וסלף בוגדים ישדם. הנך רואה שהמין הזה נשתבש בפתיותו כשחשב שעל שמיעת האזן אמר והיה תופס עליהם בחיוב קדימתה. אמנם רבה סתם דבריו אצלו ואמר בלשון הכתוב כי עומק מחשבותיהם לא יבינו כל רשעים ופתיותם תשדדם ותגזול מהם טוב כוונתם והמשכילים יבינו ושלימותם תצילם מתפיסתם כי היא תנחם אל סוף כוונתם להעלותם במדרג' מכללות האנשים אל מעלת המלאכים הנצולים מכל פגעי ההיולאניות ומכל תלאותיו:
והנה ע"י התורה האלקית זכו מקבליה להיות במדרגת מלאכי עליון, אשר יש להם מעלה כפולה, מעלה מעשיית בעשותם כל אשר יצום בוראם אלקים עליון ית', ומעלה עיונית בהכרת האמת וידיעת הנהגת הי"ת את עולמו כמאה"כ "גבורי כח עושי דברו לשמוע (ר"ל להבין ולהשיג) בקול דברו" וע"כ אמר המלאך ליושע הכהן הגדול "אם בדרכי תלך" ר"ל שתשיג המעלה המעשיית והמוסרית "וגם אתה תדין את ביתי" וכו' ר"ל שתשיג המעלה העיונית להשיג ולהבין אופן הנהגתו העולם השפל והעליון, אז תהי' ג"כ במדריגת המלאכים ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה ובשתי אלה נבדלו ישראל בקבלתם התורה משאר העמים כמאה"כ "ועתה אם שמוע תשמעו" וכו' שהיא המעל' העיונית "ושמרתם את בריתי" שהיא המעל' המעשיית, אז תתנשאו במעלתכם על כל זולתכם "והייתם לי סגולה מכל העמים" והנה אבותינו הבינו כוונת הי"ת, כי מצותו לשמוע בקולו אינה רק שמיעת האוזן הקודמת תמיד אל המעש' כי אם העיון השכלי וההשגה, שאף שקודמים במעל' אל המעש' הגופנית אשר ע"כ קדמו ג"כ במאמר הי"ת "ועתה אם שמוע" וכו' בכל זאת באים ומושגים לאדם, רק אחרי הרגילו את עצמו לעשות הטוב והישר המצוה מהי"ת, תחת כי העושים הרע בעיני ה' מושכים לרוב גם את שכלם להכחיש במציאות הי"ת, ובהשגחתו על בני אדם, למען לא יכאב לבם מפחד העונש האלקי (כמו שכתבתי בביאורי לשער הראשון על הכתוב אמר נבל וכו') וכן אחז"ל "הרשעים מושכים שכלם אחר מדתם", ע"כ הקדימו אבותינו גם מאמר נעשה לנשמע, ורצו להדמות בזה למלאכי עליון המחברים ג"כ שתי המעלות האלה ומקדימים המעל' המעשיית אל העיוניית כמאה"כ "עושה דברו לשמוע בקול דברו", וזשחז"ל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמר' מי גלה רזי לבני אדם לשון שמלאכי השרת משתמשין בו" וכו'. ותחת כי היו בתחיל' רק במדרגת חי מדבר דבור אנושי כשאר כל העמים, זכו עתה בדבר אלקים עמהם להיות במדרגת חי מדבר דיבור אלקי כמאה"כ "היום ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי, ר"ל היום הכרנו כי נעלתה מדרגתינו ממדרגת שאר בר אדם המדברים, להיות עתה בגדר חי אשר האלקים מדבר עמו דיבור אלקי ועפ"ז ביאר הרב ז"ל וויכוח האפיקורס עם רבה (בשבת פ"ח) כי הוא בחשבו שמועה זאת רק לשמיעת אוזן לעג על ישראל, שקדמו נעשה לנשמע הפך כל אדם ששומע תחילה המצוה ואח"כ מקבל עשייתה על נפשו, ורבה השיבו כי אומתנו המשתדלת תמיד לקנות השלמות הנפשיית שהוא בעיון וההשג' הנקנת רק על ידי מעשה הטוב והישר הוכרחה בעבור זה גם להקדים קבלת המעש' לשמיע' מה שלא יבינו הרשעים אשר רק בעניני החומר והגוף כל השתדלותם, כי בזה תקדם תמיד שמיעת העבד מצות אדוניו לעשייתו אותה. - וע"ז רומז המדרש שהחל בו הרב ז"ל, כי מתחיל' כאשר ברא הי"ת את עולמו היתה כוונתו שישתלמו בני אדם שהם מבחר ברואיו, בשלמות מעשיית ועיונית עד שיהיו ראוים שיהי' זיו אלקי העליון שוכן עליהם תמיד, ויהי' עי"ז שיתוף בין העליונים והתחתונים ר"ל בין השכלים הנבדלים שוכני מעלה, ובין בני אדם ברואי ארץ מתחת אפס כאשר החלו בני אדם להשחית דרכם מהר אחר הבריא', נפרד הקשר ונחלק השיתוף הזה, כי בבחינת הכלל ורוב בני אדם, עזב ה' את הארץ להשכין שכינתו בתוכם, כ"א אמר "השמים שמים לד'" וכו' ונדמו בזה למלך שגזר על בני סוריא שלא יעלו לרומי וכו' בעבור חטאם ומרים, ורק על קצת יחידי סגולה כנח שם ועבר אברהם ובניו נחה רוח אלקיו וזיו עליון עד שבא משה רבינו ע"ה אשר היה עומד כמליץ בין אלקים ואדם, אז נתחדש הברית והשיתוף כמקדם ומכאן ואילך אמר הי"ת "יעלו התחתונים אל העליונים וכו: - אחר שהאושר האלהי והטוב העליון הוא זר ורחוק אל המין האנושי לפי טבעו ומזגו. באמת צריך היה לתחבולה גדולה אלהית לתקנו ולהכשירו עד שיהא כדאי להשיגו. הנה הקודם יסכים עליו מאד פרסום הדעת ההמוני גם תחייבהו החקירה העיונית. אמנם הפרסום ההמוני הוא אשר ספרו המלך שלמה בשמם כשאמר (קהלת ג') אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לברם האלהים ולראות שהם בהמה המה להם כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה מקרה אחד להם כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל וגו', ירצה כי אמר בלבו על דברי בני האדם כלומר ההמון ודעתם המפורסם בזה הענין והוא לראות שהם בהמה המה להם רצוני שהם מחזיקים עצמם בכך עם שבררם האלהים והבדילם מהב"ח הבדל גדול וזה נתקיים להם בראותם כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמ' בענין חייהם אחד הוא, רצוני בענין המאכל והמשקה וקצת הצרכים. גם כי מקרה אחד להם כמות זה כן מות זה כלומר ובמותם לא נפרדו. לזה גזרו כי רוח אחד להם ומותר האדם מסוגו שהוא הבעל חי בכלל אין, כי הכל הבל וזה כי כלם שבו אל סוגם הראשון והוא הגשם העפריי לבד והוא אומרו (שם) הכל הולך אל מקום אחד הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר. אמנם החקירה העיונית הפילוסופית למה שיודע ממנה שאין דבר יותר רחוק לפי הנחותיה כהכנס אחד מהנמצאים במקום חברו רצוני בגבולו וגדרו וזה יודע אמתתו מגדר הגדר והשואתו לנגדר עד שיתהפכו זה על זה והנה אחר שהגדר האנושי וההבדל אשר יתקיים את מינו הוא חי מדבר והנה הדיבור הבדיל אותו מכל הבעלי חיים אשר תחת סוגו וכל שכן שהוא נבדל בזה ההבדל עצמו מהנמצאים הרוחניים שאינם מסוגו וזה כי החי הנאמר בהבדל הוא הנכנס תחת הגשם שהוא סוגו העליון ואם כן הרי הוא כאומרו גשם חי מדבר וזה לא יצדק על הגשם השכלי הנבדל גם לא במלת מדבר כיון שמובנה בהבדל הוא מדבר בכח בלי ספק: והנה אחר שהאדם והנמצא הרוחני אינם מסוג אחד גם אין מאמר שיכללם כי המציאות יאמר עליהם אך בספוק א"כ איך אפשר שיהפכו זה לזה ויכנס זה בגבול זה בגדרו כמו שיחוייב מאומרנו שהאדם יאושר אושר אלהי ויוצלח בהצלחה רוחנית נצחית זה לא יתכן. והוא עצמו מה שביארו שלמה גם כן וייחסו לעצמו בשם וטענת המעיינים באומרו (שם ב') וראיתי אני שיש יתרון לחכמה וגו' החכם עיניו בראשו וגו' ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני וגו' כי אין זכרון לחכם וגו' יורה כי בכל מה שחקר לדרש בכח העיון מיתרון החכמה על הסכלות אשר הוא מותר האדם מן הבהמה בלי ספק איננו מספיק להעלותו אל מדרגת הנבדל אחר שהוא כח מעורב בגשם שיחוייב שיפסד בהפסדו כאשר אמרנו. וא"כ כבר הסכימו שתי הכתות וקיימו וקבלו על נפשם האבדן וההפסד הכרוך בעקבות גדרם והבדלם כמו שהונח ולכאורה יראה כי דינם דין שאם טבעם המיוחד והבדלם המקיים הוא מתקומם עליהם לאויב ומאומה לא ימצא בידם משום דרך או תחבולה לשום להם שארית ופליטה מי יצילם מידי. כי על זה אמר המשורר ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו (תהלים ל"ז). ירצה כי הרשע חוייב אבדון במעט רגע בבחינת פעולותיו ואם תתבונן במקומו והוא גבולו המיוחד לו לפי גדרו וטבעו המיניי כמו שאמרנו ודאי איננו כי הכל הולך אל מקום אחד ועל מי יבטח והנה לפי זה אם כל העם הזה על מקומו יבא אין שלום אמר י"י כי אחר שאחריתו עדי אובד ותקותו מפח נפש מה לו ולשלום. אמנם לזה היה מתפלל דוד ע"ה באומרו דבקה לעפר נפשי חייני כדבריך (שם קי"ט). ירצה אחר שמטבעו וגדרו לפי הסכמת הפרסום והחקיר' העיונית דבקה לעפר נפשי באומרו הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר חייני כדברך הטוב שאמרת נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כי הוא הדבר אשר בו יפרד מזה הדבוק העפריי ויעלה אל הדבוק הרוחניי אשר בו יהיה בצלם אלהים חיים. והנה באמת זה לא יהיה ולא יתכן להיות כי אם במציאות העצה האלהית החכמה שאמרנו אשר הודיעתנו התורה האלהית אמתת מציאותה להיותה נעלמת ממנו מדרך החקירה. והוא היות האדם הלזה בלתי נכנס ומוקף תחת הגדר ההוא הנזכר אבל יגדרהו גדר אחר מיוחד מן המיוחד בו ישתתף הזיו העליון על השלמים ממינו במקומות' במושבותם ואף כי אחרי מותם והיה זה במה שהקדים להמציא תכונת האדם על צורת מנורה או אבוקה העשויה להעתיק האור אל המקומות האפלים על ידי הדלקת הפתילה שהיא מוכנת לקבל האור וע"י השמן והשעוה וכדומה. וזה הענין רצהו המליץ (בחינ' עולם פרק ט"ז) בצורתו כשאמר לבי לבי התורה והאדם חבורם הוא נר אלהים בארץ התורה היא להב מתפרד משביב היושבי בשמים והאדם בשני חלקיו אבוקה שואבת אורו גיו פתילה נפתלת ונשמתו שמן זית זך בהסכמתם והצמדם יתמלא הבית כולו אורה וכו', אמנם עם שהוא ז"ל שם המשל בפינו וחן חן לו יראה באמת שהמשל הוא הפך הנמשל כי הנה במשל הפתילה היא קיימת אמנם השמן הוא הכלה והנפסד ובנמשל הוא ההפך. וגם באור התורה עיקר התאחזו הוא בנפש שהוא השמן ולזה אני אומר שיותר נאות הוא להמשיל הגוף הנושא אל כלי חרש או הזכוכית שהנר עומד בתוכו כי כמוהו היה מן העפר וכמוהו בנקל חשב להשבר ונשמתו לפתילה הדולקת כי היא באמת חוט החסד הנמשך אליו ממרום הוא המעמיד הנר על עמדו וקיומו והוא המקבל האור השופע ממעלה כמו שהפתילה מקבלת אור הניצוץ המתארה בה כמו שכתבנו אצל ויפח באפיו נשמת חיים עיין עליו (שער ח') והשמן אשר ישאר ממנו להתמיד ולהעלות חוזק אורה הוא למוד התורה והמצוה כי הוא ודאי שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. אלא שיש בזה עיון מה. וזה שאם הנחנו שאי אפשר שיתמיד אור בפתילה כ"א ע"י השמן אם יתברר לנו שהשמן אי אפשר מציאותו כי אם ע"י מציאות האור כגון שהוא במקום חשך צלמות או שהאבוקה הכרחית למלאכתו הנה יהיה הנר תלוי בעצמו ויחויב מציאותו קודם מציאותו עד שיחויב בלתי מציאותו כלל. וכן הוא מבואר שהשמן הזך והטהור ההוא שנמשלה התורה האלהית בו אי אפשר שימצא אלינו ולהעתק אצלנו כי אם על ידי האור הלזה העליון המושפע ממנו יתברך. הנה אם כן ילך הדבר בסבוב ויהיה הענין תלוי בעצמו וימנע מציאותו. אלא שצריך שיובן כל מה שאמרנוהו מזה המשל בכללות האומה הנבחרת אנשי התורה והמצוה אמנם יחידיה ואנשי סגולותיה כתות החוזים והנביאים והמדברים ברוח הקדש אשר על יד רבן של כלם עליהם השלום נתנה התורה האלהית ועל ידי כללם נתפשטה אור ההנהגה הנה הנם כעין מנורה העליונה וטהורה השואבת האור הזך והמצוחצח מה מקור העליון האלהי שהתורה עצמה מושפעת ממנו וכמוה מעתיקים משם אור ההנהגה והשפע ומאירים ומזהירים אל פני העולם בהישרותיהם והנהגותיהם האלהיות. ומה מאד נרמז זה במנורות (זכריה ד') אשר היה בה דבר ה' אל זרובבל בן שאלתיאל לאמר שהיתה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרותיה עליה וגו' ושנים זתים עליה וגו' כל זה להורות כי השפע המושפע על המנורה הטהורה ההיא שנמשל בה האיש השלם ההוא הנה הוא משבעת הנרות העליונות וגם שהם שואבות משנים זתים שעליה והכל מושפע מדבר ה' ורצונו המוחלט כמו שאמר (שם) זה דבר ה' זרובבל בן שאלתיאל לאמור לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' והנה עם זה כבר היו השלמים האלה במדרגת השמן הזך לנר לשידבק על ידם בהם הזמן האלהי לאורם יראו אור. והנה עם זה נתקיים מה שאמרנו מאמתת המשל אשר אנו צריכין אליו למה שיבא מכוונתינו. האמנה כי לא נפל דבר מדבריו הטוב אשר דבר המליץ באומרו בהצמדם והסכמתם יחד ימלא כל הבית אורה יגלו לעיניך אוצרות ההנהגה הכוללת ונבעו לך מצפוני המעשים אשר בם תתפאר. כי בזולת השמן הטהור הזה אי אפשר בשום פנים כמו שיבא אבל במציאות זה הנר על זה האופן בשני עניינים אלו שזכר נתחתן לעולם המלאכים ונאותה להם להיות לעם אחד בהשלים לנו נפשותינו בהם כאשר הם נשלמים ועומדים כמו שתארם המשור' באומרו ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו' (תהלים ק"ג) שהרצון שהם שלמים במה שהם עושים דברו הכל מה שהפקיד בוראם בידם בתיקון המעשים בעולמים הכוללים אין בהם נפתל ועקש כנגד מה שאמר ונבעו לך מצפוני המעשים אשר בם תתפא. אמנם הם עושים זה לשמוע בקול דברו והוא הענין השני המעולה ממנו והוא היותם מעתיקים השפע וההנהגה ממאמרו יתעלה שהוא הסבה הראשונה אל הנמצאים הכוללים אשר למטה בהם במדרגה. וזה אינו אלא ההשכלה בהנהגה הכוללת וידיעת אופני הגעתה במדרגות הנמצאים תכלית מה שאפשר להשכיל בה נבדלים כמותם. ולהיות שני אלה העניינים מיוחדים ראשונה אל אלו הנבדלים והמשלים עצמו בהם מהשלמים אשר בארץ כפי טבעם קדוש יאמר לו כאחד מהם לזה היה ?דברי המלאך אל יהושע הכהן הגדול (זכריה ג') כה אמר י"י אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור את חצרי ונתתי לך מהלכים בין העומדים החלה כי באומרו בדרכי תלך ומשמרתי תשמור כלל כל המעלות אשר בם יתבאר בסור מרע ועשה טוב. ועל השגתו תכלית מה שאפשר לו בהנהגה הכוללת והקשר הנמצאות והשתלשלם אמר וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור מת חצרי. כי הידיעה העליונה הזאת היא גוזרת ושופטת בבית קדשו ותפארתו יתברך שהוא העולם העליון. ושמירת החצרות הוא העיון בשני העולמות אמצעי ותחתון שהאחד חצר לבית והשני חצר לחצר ועם זה אמר ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה כי ההשגות האלו משימים ביניכם צד צירוף ושווי. ואין ספק שאל הקנאת שני העניינים האלה כוונה התורה האלהית בכל דבריה והישרותיה כי יהיו כל העם המתיישרים בה ונמשכים אחריה הנם כמלאכי השרת גבורי כח עושי דברו לחיות בהם הטוב באלו החיים הזמניים לשמוע בקול דברו בכוין בהם ענינים שכליים רוחניים בסודות האלהו. ונוהגת המציאות בהשגה זו מפיקים רצון מאתו להצליחם לעד בין העומדים ההם הקיימים כמו שאמר (דברים ו') לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה כמו שפירשו הרב המורה ז"ל. ולפי שבענין זה יתחלפו קצת האדם מקצתם להיותם לקצת הבדל וסגלה על קצת כמו שנמצא כן לכללם על שאר הב"ח תמצא מבואר בתורה האלהית נאמר ועתם אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ. ביאר השני עניינים בעצמם כי באומרו אם שמוע תשמעו בקולי יכוין למאמר לשמוע בקול דברו ובאומרו ושמרתם את בריתי כיון למה שיכללו חלק המעשים אשר הם בהם עושי דברו. ואמר כי בשני העניינים האלו תתוחד סגולתם מכל שאר העניינים וכמו שאמר במקום אחר (דברים כ"ו) וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה. וכבר נודע כי קבול החכמה והשלמות יקרא סגלה בם כי זה הכח האלהי ימצא לעם הקדוש הזה לבדו ולכלו כמ"ש ואתם תהיה לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כעיר שכלה כהנים. הנה ביאר שהם מיוחדים בסגלה מכל העמים. אמנם על ההבדל המיוחד נאמר במקום אחר (ויקרא כ') ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי וזה כי היותם לו יתעלה וההקרא בשמו ע"י למוד זאת התורה האלהי' וקיום מצותיה הוא הבדל מיוחד מן המיחד המפריד ומחלק אתכם ממהות כל העמים עד שכבר יהיה ההבדל המיניי הנאמר על כללותם אצלכם במדרגת הסוג לבד. ועתה ראה כי למה שכוונו אבותינו אל שני העניינים האלה המעולים אשר בהם נפרדו מכללות המין כאשר ירדו לסוף הכוונה האלהית כשאמרו (שמות כ"ד) נעשה ונשמע שכוונו בנשמע אל מה שאמר אם שמוע תשמעו בקולי ובנעשה אל מה שאמר ושמרתם את בריתי להיותם עושי דברו לשמוע בקול דברו כנזכר אמרו חכמינו ז"ל במסכת (שבת פ"ח.) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצאה בת קול ואמר מי גלה רזי לבני אדם לשון שמלאכי השרת משתמשים בו שנאמר (תהלים ק"נ) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו עושים ברישא והדר לשמוע. והכוונה שאם היה דעתם במאמר נשמע לשמיעת האוזון לבד הנה באמת היה להם לומר נשמע ונעשה שקדימות האוזן היא הכרחית למעשה והמעשה הוא מעולה ממנה והוא תכליתה. אמנם כשהקדימו נעשה לנשמע על כרחנו היה כוונתם אל שמיעת הלב וההשכל הבא אחר המעשה והנמשך ממנו כמו שהוא הענין ג"כ בקניני המעלות האנושיות. וכמו שאמרו (קידושין מ':) שהתלמוד מביא לידי מעשה כאשר יתבאר יפה על זה הכתוב עצמו שער מ"ו ב"ה. ולזה יצאת בת קול ואמר מי גלה רזי לבני אדם לשון שמלאכי השרת משתמשין בו וזה שבהם לא נאמר לשון שמיעה רק על ההשכל דכתיב עושי דברו לשמוע בקול דברו. והראי' ההכרחית כי נאמר עושי ברישא והדר לשמוע ואם על שמיעת האוזן היה אומר לשמוע ברישא והדר עושים כמו שאמרנו הנה ששמעו והשכילו מענין העלות מעלותם מכלל האנשים ולשומם בהבדל וסגולה במעלת מלאכי השרת והם סברו וקבלו עליהם מלה במלה. והוא הדבר המעולה אשר הרגישו הם באמותו היום ההוא הנכבד והנורא אשר הגיע אליהם כשאמרו (דברים ה') היום הזה ראינו כי ידבר האלהים את האדם וחי ירצה שכבר היו נבדלים מכלל החי המדבר במהותם עד שלא יתכן שישולח עליהם זה הגדר המיניי כמו שישולח על המין האנושי בכלל. אבל שהדבור אשר ינשא על החיות בהם הוא דבור אלהי כי הוא אשר יצורף אל החי בגדר', רצוני כי האדם הוא מדבר דבור אלהי וחי כלומר חי בדבר דבור אלהי וזהו האדם שנאמר עליו (בראשית א') נעשה אדם בצלמנו כדמותינו, ורדו בדגת הים ובעוף וגו' וכמו שאז"ל (ב"מ קי"ד:) אדם אתם ואין העכ"ום קרויין אדם וכמו שאמר שלא יאמר עליו חי מדבר מת רק מדבר דבור אלהי וחי והוא ענין מעולה אלהי מאד יורה על גודל שלימותם שכבר הכירו שהשיגו אותו הענין שקבלו עליהם בהקדימת נעשה לנשמע אשר בו נעשה השתוף בעליונים וההפרדה מהתחתונים וזאת הכוונה הנפלאה לא ישימו אליה לב הטפשים וזה היו תופסין עליהם כדאיתא (שבת פ"א) ההוא אפיקורס דחזייה לרבה דעיין בשמעתא ויתבא אצבעותיה דידה תותי כרעיה וקא מייץ בהו וקמבען אצבעתי דמא אמר ליה עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזיתיכו קיימיתו אבעי לכן למשמע ברישא או מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו. אמר לו אנן דסגינן בשלמותא כתיב בן (משלי י"א) תומת ישרים תנחם הנך אינשי דסגיין בעלילותא כתיב בהו (שם) וסלף בוגדים ישדם. הנך רואה שהמין הזה נשתבש בפתיותו כשחשב שעל שמיעת האזן אמר והיה תופס עליהם בחיוב קדימתה. אמנם רבה סתם דבריו אצלו ואמר בלשון הכתוב כי עומק מחשבותיהם לא יבינו כל רשעים ופתיותם תשדדם ותגזול מהם טוב כוונתם והמשכילים יבינו ושלימותם תצילם מתפיסתם כי היא תנחם אל סוף כוונתם להעלותם במדרג' מכללות האנשים אל מעלת המלאכים הנצולים מכל פגעי ההיולאניות ומכל תלאותיו:
5
ו׳ובמדרש (במדבר רבות פ' ט"ז) בוא וראה כי כשאמרו בני ישראל נעשה ונשמע הביא הק"בה מלאך המות ואמר לו כל העולם ברשותך חוץ מן האומה הזאת שבחרתי וכו' עד חירות ממלאך המות חירות מן המלכיות חירות מן הייסורין כשחטאו במרגלים אמר ותפרעו כל עצתי (משלי א') אני אמרתי אלהים אתם וגו' אכן כאדם תמותון וגו' (תהלים פ"ב). הנך רואה בעיניך שאמר כי במאמר נעשה ונשמע זכו להיות כאלהים והוא השתוף עצמו שאמרנו. אמנם איך נפרעה עצה זו בעצת מרגלים יתבאר במקומו שער ע"ז בע"ה. הנך רואה בעיניך כי ברא י"י חדשה בארץ אשר לא ידעת ולא ידעון שתי הכתות הנזכרות ראשונה ע"י השמן הטוב היורד על פי מדות התורה האלהית וטוב הישרותיה על נפשות השלמים המחזיקים בה אשר בו נגמר השתוף האלהי המציל אותם מן המות המוחלט עליהם לפי דעתם. וזה הענין בעצמו ירצה שנזכר במזמור הנכבד המיוחד לספור נפלאות יום מתן תורה כמו שאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן וגו' עלית למרום שבית שבי וגו' ברוך י"י יום יום יעמס לנו האל לנו אל למושעות ולאלהים ה' למות תוצאות (תהלים ס"ח) הנה כי כשהזכיר יום בוא השם הגדול והנורא על עמו ברבבות קדש כמדבר עם המליץ הנאמן אשר על ידו היה הכל אמר עלית למרום וגו' ואמר כי השבי ההוא אשר שבה מהעולם העליון הוא מתנות גדולות באדם כי בהן אף סוררים ירצה הסרים מן הדרך והרחוקים מישיבת עליונים יוכלו לשכן יה אלהים ולכן יש לברך ה' יום יום ולבקש מלפניו יעמוס לנו מאלו המתנות יטיל עלינו מאלו המעשים לרוב מאחר שהם ישועתנו סלה. והשלים הביאור כמו שאמר האל לנו אל למושעות וגו' ירצה כי האל היה לנו אילות וכח למצוא לנו מושעות וזה הענין הנפלא היה לאלהים י"י למצוא תוצאות ועלות נכוחות להדיח המות הטבעי מעלינו ולשום נפשנו בחיים והוא מבואר. וענין זה הויכוח נקרא בדמיונו שרמז אותו רוח הקדש ע"י מעשה שהיה לדוד כמוהו רצוני שהיו גוזרים עליו היחידים מהמעיינים גם ההמון ההפסד המוחלט מבלי שום ישועה אח"כ היה עין י"י עליו וחשב מחשבות לבלתי ידח והוא נושע בי"י וזה (שם ג') במזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו ועל זה האופן מזמור דוקא ושיר מיבעי ליה. והכתובים אשר ירמזו על זה אצלי הם ג' האחד אומרו רבים אומרים לנפשי אין ישועתה וגו' נפשי ממש. והשני קולי אל י"י אקרא ויענני מהר קדשו סלה כי הנה הר הקדש זה סיני אשר שם נאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול. והשלישי מה שסיים לי"י הישועה על עמך ברכתך סלה כי הוא מאמר שלא יאות שם לפי פשוטו אמנם יאות מאד על התורה על הדרך עצמו שאמר על זה (שם כ"ט) י"י עוז לעמו יתן י"י יברך את עמו בשלום. ועל פי שלשה עדים יקום דבר לישב שאר הדברים על הענין כי קרוב הוא. והנה מצד זה השתוף הנזכר הי' כל מה שנמצאו האנשים האלהיים משתתפים עם העליונים במדרגות נבואתם אשר היא למעלה מהגדר האנושי המפורסם ושם יהיו להם מהלכים זה למעלה מזה כל אחד כפי מה שהוא כמו שעל זה נאמר (זכרי' ג') ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה:
6
ז׳ועתה ראה כי כל זה הענין בדמותו בצביונו ובקומתו הוא שכוונוהו חז"ל במאמר ההוא שזכרנו בתחלה כאשר נשים אליו לב מג' דיוקים. האחד אומרו בתחלה כשברא הק"בה את עולמו אמר השמים שמים לי"י וגו' והלא הפך זה אמרו ודאי במקום אחר (תנחומא פ' נשא) בשעה שברא הק"בה את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כשם שיש לו בעליונים וכו' וכבר פירשנוהו בתחלת הספר שער ל"ד. והשני מאומרו ואני ארד תחלה דכתיב וירד ה' על הר סיני ואח"כ ואל משה אמר עלה אל ה' והלא תחלה נאמר בפרש' ומשה עלה אל האלהים ואח"כ וירד ה' על הר סיני. והשלישי כבד משניהם שהרי אמרו חכמינו בגמרא (סוכה ה') תניא רבי יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה ומעולם לא עלו משה ואליהו למרום שנא' השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. ולא ירדה שכינה למטה והא כתיב וירד ה' על סיני למעלה מעשרה. והכתוב (זכרי' י"ד) ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזתים למעלה מעשרה. משה ואליהו לא עלו למרום והכתיב ומשה עלה אל האלהים למטה מעשרה. והכתיב (מ"ב ב') ויעל אליהו בסערה השמים למטה מעשרה. והכתיב (איוב כ"ו) מאחז פני כסא פרשז עליו עננו ואמר ר' תנחום שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו אישתרביב ליה כסא ונקיט ליה:
7
ח׳והנה מכל זה המאמר יראה שהגזירה עצמה במקומה עומדת ועדין השמים שמים לה' ולא בטלה לגבי גדול וקטן להיות להם מהלכים רק למטה מעשרה שהוא גבול העליונים בלי ספק. אמנם כשיובן ענין השתוף התוריי הכלל שאמרנו עם מה שראוי שיצורף אליו ממנו בהכרח יתבאר הכל יפה. והוא כי ממאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותינו נתבאר שער מ' כי בשתוף הזה נברא העול' בלי ספק והוא מה שאמרו שאז נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים שכבר ביארנו שגדר האדם ההוא היה חי מדבר דבור אלהי אלא שקפץ עליו חטאו של אדם והפרידו והבדילו ונמשך ההבדל וההפרדה כל הדורות ההם שסלקו השכינה אל הז' רקיעים. ועל אלו הדורות כולן נאמר בזה המאמר בתחלה כשברא הק"בה את עולמו אמר השמים שמים לה' וגו' כלומר סמוך לבריאת עולמו כי מיד חטא אדם הראשון וכן ממש פירוש בראשית ברא אלהים וגו' והארץ היתה תהו ובהו וגו' כפי המפרשים שפירשו (רש"י שם) בתחלת בריאת שמים וארץ. והארץ היתה תהו וגו'. ומשלם יעיד על זה עדות ברורה שהרי בני רומי ובני סוריא מצד עצמם איפשר היה להם עלות ורדת אלו לאלו אלא מפני הגזרה שגזרה עליהם וכן אלו הנמצאים היה בטבעם זה השתוף מתחלת בריאתם רק שנסתלק מפני הגזרה עד שבא אברהם אבינו והתחיל לבטל אותה והוחל השתוף והמשיכוהו שבעה האבות להיות מקבילים אל הדורות שסלקו אותו בעיניהם כמו שפרשנו הענין יפה בשער ל"ד הנזכר. אמנם לא נתפשט השתוף ההוא דרך כלל בזרעם עד שבא משה רבן של נביאים והמשיכו המשך כללי לא היחידים לבד כי גם כל העם הזה יעלו בשתוף ההוא ולזה לא למדו ממאמר ומשה עלה אל האלהים כי אל השתוף הכולל הם מכוונים לא אל הפרטי שהפרטי כבר התחילוהו האבות הראשונים אבל אמר שבזכות משה שעלה אל האלהים להמשיך זה השתוף היה מה שהיה שנעשה כמין שושבין אל זה הזווג הנכבד שהיא נתינת התורה שעליו אמרו במשל כשרצה המלך לישא אשה מן סוריא כי כן קבלו ישראל עליהם היום ההוא לאהבה את ה' וללכת בכל דרכיו ולדבקה בו כמו שהכלה מקבלת עליה עבודת החתן ואהבתו וייחודו ולזה אמר ואני ארד תחלה כי אי אפשר בענין אחר. וזה כי אחר שנתינת התורה מחויבת להמציא השתוף הזה שהיא במדרג' השמן הטהור הנזכר חוייב שתקדם ירידתו להר ואח"כ המה יעלו אליו ולזה אמר ואל משה אמר עלה אל י"י אתה ואהרן נדב ואביהו וע' איש מזקני ישראל כלומר רבים עתה עם י"י אלה שיוכלו לעלו' איש איש לפי מעלתו ומדרגתו להיות להם מהלכי' בין העומדים הקיימים כנזכר לפי שכבר נתבטלה הגזרה והדת נתנה לחזור הדבר אל הכוונה הראשונה לעלות תחתונים ולרדת עליונים באותו סולם שראה יעקב אבינו במראה נבואתו שאמר (בראשית כ"ח) והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו ומה נפלא מאמרם ז"ל שם (ב"ר פ' ס"ח) והנה סלם זה סיני בגמטרי' וכבר זכרנו שמץ מנהו שם בשער כ"ה:
8
ט׳ובמדרש פרשת נשא (במ"ר פ' י"ב) והיה ביום כלות וגומר רב אמר דבר שלא היה משנברא העולם ועד עכשו נעשה באותו היום משנברא העולם ועד עכשו לא שרתה שכינה בתחתונים אלא משהוקם המשכן לכך נאמר. ויהי דבר חדש הוא. רבי שמעון בן יוחאי אומר דבר שהיה ופסק וחזר לכמות שהוא שכן אתה מוצא מתחלת ברייתו של עולם שרתה השכינה בתחתונים שנאמר (בראשית ג') וישמעו את קול י"י אלהים מתהלך בגן לרוח היום וכיון שנסתלקה שכינה בעת שחטא אדם שוב לא ירדה עד שהוקם המשכן לכך כתיב ויהי דבר שהיה נפסק להרבה ימים וחזר לכמות שהוא זהו שאמר (שיר ה') באתי לגני אחותי כלה. עוד שם (פ' י"ג) בקרבנו של נחשון אמר רבי שמואל בר' יוסי באתי לגן אין כתיב כאן אלא באתי לגני לגנוני למקום שהוא עקרי מתחלה שנאמר וישמעו את קול י"י אלהים מתהלך בגן לרוח היום. ועוד שם ובילמדנו (פ' נשא) אמר רבי שמואל בר נחמן בשעה שהקב"ה ברא את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים וכו' כנזכר הנה שעם היות שרב סובר דההיא וישמעו את קול י"י וגו' לאו יישוב שכינה בתחתונים הוא אלא גלוי של שכינה וקרקור של נבואה לפי שעה כמו שהיה לשאר האבות אי נמי דלשון מתהלך מורה על בקשת ההליכה לא על ההליכה ממש כי המתהלך זולת המהלך וירמוז למה שעתיד. יראה שכל שאר החכמים חשבו מאמר מתהלך בגן כפשוטו וחשבוהו לשכון שכינה ממש אלא שפסק והוא אומרו באתי לגני הראשון ודרשו וא"ו ויהי לתוספת על ענין ראשון לומר שכבר היה וחוזר עכשו להיות ועל כן הלכה כרבים והכל להכריח שזה הענין מהשלמות לא תאמר ראה זה חדש הוא ואין כל חדש כי באמת היא היתה הכוונה הראשונה בבריאת האדם בצלם אלהים אלא שמתחלה לא נמצא השמן הטהור להספיק הפתילה לשאוב האור האלהי כדי שישותפו בו רבים כמו עכשו כי להתפשטותו יחוייב לפי הראוי שלא ימצא בינינו מקום פנוי מהשכינה וכמה הפליגו חז"ל להורות זה השתוף במה שאמרו (ברכות מ"ג:) שהמהלך בקומה זקופה דוחק רגלי השכינה והטעם שהוא מכחיש זה השתוף או בלתי מרגיש בו ומה יקרו מפנינים דברי הרב המורה בפרק נ"ב מהחלק הג' שהתחיל אין ישיבת האדם ותנועתו ועסקיו והוא לבדו בביתו כשבתו ותנועתו ועסקיו לפני מלך גדול והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך ומפני זה מי שיבחר בשלמות האנושי ושיהיה איש האלהים באמת נעור משנתו וידע שהמלך הגדול המחופף עליו והדבק עמו תמיד הוא גדול מכל מלך בשר ודם. ואלי היה דוד ושלמה והמלך ההוא הדבק המחופף הוא השכל השופע עלינו וכו'. השומע ישמע כל דברי הפרק ההוא כי באמת הוא לבדו יספיק להנחיל אוהביו היראה והנקיות והקדושה הראוי לפי השתוף האלהי הזה וכ"ש כשנדבר על דרך התורה ולשונה כי המלך הגדול ההוא הוא מלך המלכים הקב"ה *אמנם לדעתי כונת הרב ז"ל פה, שחז"ל רומזים בזה על מה שאמרו חכמי הקבלה שכל תארי הי"ת הנשגבים כלולים תחת עשרה מושגים שכליים כוללים הנקראים עשר ספירות, והרב ז"ל כינה אותם פה בשם עשר שכליים אשר כבודו ית' למעל' מהם, או שרומז הרב בזה על עשר מדרגות המלאכים והשכלים הנבדלים ומדרגות השגותיהם השונות שהזכיר הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' יסודי התורה הז', ועליהם רומז גם גובה הארון והכפורת שהיה עשרה טפחים, אשר עליו שכן כבוד היי"ת והשגות הנביאים ואנשי הרוח משוטטות רק בגבול אלה העשר מדרגות ההשגה, יש משיג רק אחת מהנה, וממנו א"הכ "הן באחת ידבר אל, ובשתים לא ישורנה", ר"ל רק מדרגה אחת ישיג, והשניה לא ישיג עוד כראוי, עד שיש עוד תשע מדרגות מבדילות בין כשרון השגתו ובין אמיתת הי"ת, כמש"א חז"ל להורות ע"ז מיחזקאל, שנתנבא בתשע אספקלריאות, כי לקוצר השגתו בעבור היותו על אדמת נכר חוצה לארץ, היו תשע מדרגות השגות אשר קראו חז"ל בשם אספקלריאות, ר"ל מחיצות זכוכיות, מבדילות בינו ובין האור האלקי, ויש משיג ארבע או חמש מדרגות, ומר"עה אדון הנביאים השיג יותר מכולם, עד שנשאר רק מחיצה אחת, כ"ל מדרגת השגה אחת מבדלת בינו ובין האור האלקי, אשר ע"כ נאמר עליו אשר ידעו אלקים פנים אלפנים", אבל כל אלה הנביאים יכירו וידעו כי כבוד הי"ת נעלה תמיד על משרה מדרגות השכלים או העשר ספירות האלה, וזש"א חז"ל שמעולם לא ירדה שכינ' (ר"ל להיות מושגת מהנביאים והחכמים האלקיים) למטה מעשרה. ) אמנם מה שאמרו שמעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו השלמים למעלה מעשרה הנה הוא באמת הגבלת המהלכים ההם שהשלמים יש להם רשות להתהלך בתוכם וזה כי מהידוע שהכבוד העליון המכונה אליו ית' הוא היותו למעלה מעשרה השכלים כמו שנרמז מגובה הארון והכפורת (סוכה ד':) והעשיריות כלם הם מדרגות והבדלי השגות אשר תשוטטנה בתוכהנה השגות כל הנביאים והחוזים והמדברים ברוח הקדש איש ואיש כפי מעלתו ונקראות אורות או אספקלריאות יש רואה באחד ויש רואה בשתים ויש ביותר וכל עוד שתעבור מדרגתו מהאספקלריאות עוד יוסיף מעלה ונוגה מהכבוד של מעלה. וכל עוד שמקצר בהם יוסיף עובי כי כמספרן כן יהיו המשכם מבדילין. ולזה אמר אליהוא לאיוב בהוכיחו על קוצר השגתו מדוע אליו ריבות וגו' בי באחת ידבר אל ובשתים לא ישורנה בחלום חזיון לילה וגו' (איוב ל"ג). יאמר שהשגותיהם בנבואה הם קצרות איש מהם לא ישיג אלא במדרגה אחת ואם בשתים לא ישורנה לגמרי ובכתוב הסמוך פירש אותם. והכוונה שמי שהוא מקצר בהשגותיו אין לו להתחזק לדבר דבר נגד פני עליון. אמנם יש נביאים שרואים ומתפשטת השגתם בארבע ובחמש ועוד. וחז"ל אמרו (ויקרא רבות פ"א) שיחזקאל הנביא נתנבא בתשע אספקלריאות שנאמר (יחזקאל מ"ג) כמראה המראה אשר ראיתי במראה אשר ראיתי בבואי לשחת העיר ומראות כמראה אשר ראיתי על נהר כבר ואפול על פני. והכוונה שהיה מתנבא בראשונ' והיו מתמצעות ומבדילות תשע אספקלריאות בינו ובין האור האלהי העליון אשר הוא למעלה מעשרה וזה היה מתוך צער הגלות והיותו חוצה לארץ ואף הנביאים המתנבאים באספקלריאות רבות כבר ישארו להם מחיצות רבות שהיו מתנבאין מתוכן כלומר חוץ להם כמי שרואה אחרי זכוכיות הרבה ולז"א ( יבמות מ"ט:) שכל הנביאים כלם התנבאו באספקלריא שאינה מאירה לפי שליותר משובח שבהם נשארה מחיצה או מחיצות בנתים זולתי משה רבן של נביאים שנתפשטה השגתו בכל העשרה האספקלריאות ולא נשאר' רק מחיצה אחת בנתים כי לזה נאמר עליו (דברים ל"ד) אשר ידעו ה' פנים אל פנים ונאמר (במדבר י"ב) פה אל פה אדבר בו במרא' כו' ואמר במראה לומר שלא היתה השגתו במרא' בקמץ שהיא אספקלרית הנביאים כלם אשר נאמר עליהם (שם) אם יהי' נביאכם ה' במראה אליו אתודע. ושם נתבארו ארבעה תנאים המיוחדים אל הבטת המראה אשר עליהם ועל כל אחד מהם תקרא אספקלריא שאינה מאירה כמו שיבא ביאור זה במקומו שער ע"ו ב"ה. אלא במראה ממש והיא אספקלריא המאיר' מאד מצד קורבתה אל האור העליון כאשר אמרנו והנה כל זה כתבו הרב המור' ז"ל בשביעי מפרקי הקדמת אבות אלא שאמר שהבדל המחיצות היה לפי החסרונות אשר במדות עד שאמר זה לשונו אלו המדות וכיוצא בהם הם מחיצות הנביאים עליהם השלום ומי שיש לו מהם שתי מדות או שלשה בלתי ממוצעות כמו שכתבנו בפרק הרביעי נאמר בו שראה את השם אחרי שתי מחיצות או שלש ולא תרחיק היות חסרון קצת המדות ממעט במדרגות הנבואה וכו'. והנה לפי זה היה להם להיות מספר המדות הממוצעות כפי מספר אלו המעלות אשר בהם תתפשט הנבואה כפי מאמרם ז"ל אמנם ירא' שהכל יהיה כפי מה שיהי' החסרון יש מהם שמעכב ומבדיל מחיצות רבות ויש לא כל כך והכל בכלל אלו העשרה שזכרו חכמים זכרונם לברכה אשר הכבוד האלדי למעלה מכלן ומ"מ על פי העיון הזה אמרו כי אע"פי שנזכרה בו יתעלה ירידה דכתיב וירד ה' על הר סיני וכדומה הנה מעולם לא ירדה שכינה ממעלת קדושתה ותמיד הוא למעלה מהעשרה ומשם הושפע השפע האלדי על העולם הזה השפל הכל באמצעות העשרה המתמצעים בינו לבינו אשר נתן לנביאים ולחוזים מהלכים בתוכם כמו שאמרנו והוא כוונת מאמר (שמות כ"ה) ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים ירצה בהיותי אני על הכפורת שהוא למעלה מעשרה ואתה בין שני הכרובים כלומר שיהיו לך מהלכים שכל ים בין העומדים ההם שהם סימן לעולם המלאכים כמו שיתבאר במקומו שער מ"ח ב"ה. וגם אף על פי שסופר מקצתם שעלו אל ה' או לשמים שהוא המרום המוחלט. מעולם לא עלו למעלה מעשרה. אבל היה התפשטותם בתוך העשרה בין רב למעט כמו שאמרנו עד שהגדולים שבהן ואפי' משה רבינו לא עברו מתוך העשרה. אמנם מפני שהשגת משה היא למעלה מכולן כמו שיתבאר במאמר (שם ל"ג) אני אעביר כל טובי על פניך וגו' אמרו דאשתרבב ליה כסא ונקיט ליה ירצה שההשגה הזאת רחבה אצלו משאר כל הנביאים שיעור מספיק להבדיל נבואתו מנבואת כלם הבדל גדול מאד. והנה בזה נתבאר זה המאמר בהסכמת כונת המאמר ראשון אשר היינו בביאורו ולכן פה אחד יודו על אמתת מה שרצינו אליו בזה הדרוש הנכבד וההכרחי לידיעתנו והוא היות האדם לפי מה שהעיד עליו ההוראה התוריית משותף אל העליונים ואשר המות הכרוך בעקבות החי הוא לבלתי היות מצורף אליו הדבור האלדי כמו שאמרנו. אמנם בשמירת התנאי ההוא הנה לא יצדק עליו מה שאמרנו ראשונ' והתבוננת על מקומו ואיננו כי ודאי מקומו הוא מקום גדולים ומה יופיו ומה טובו כי יתבונן עליו ואפי' כל רוחות שבעולם נושבות בו לא יהיו מזיזין אותו ממקומו כמו שאמרו (אבות פ"ג) על הפכו הרוח בא ועקרתו וכו' ועל זה אמר החכם אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח כי מרפא יניח חטאים גדולים (קהלת י'). ירצה אם רוח היצר המושל ברוב בני אדם יעלה עליך להרסך ממצבך זה הנכבד ולהדפך ממעמדך המעולה התחזק בעצמך ומקומך זה המיוחד אל תנח כי הרפיון מזה רצוני לבל תרחיק עצמך להיות מבני עליה במזיד שאם תרחיק המקום הנזכר יניח לפניך חטאים גדולים כי לא תהיה יראת השותפות על פניך. סוף דבר שהוא חובה על האדם לשמור מצבו לבלתי הרוס מקום מצבו וכל איש שלם על מקומו יבא. ומהפלא שאפי' האל יתעלה המרומם מכל אלו היחסים רוממות הכתוב זה היחס בעצמו וזה כי בצאת לפניו ענינים בלתי נאותים למקבלים שלא כמדת טובו נאמר בהרחבת ההשאלה (ישעי' כ"ו) כי הנה ה' יוצא ממקומו כלומר ממנהגו והרגלו וזה הפירוש הוא נכון בכתוב מבלי מחסור דבר באשר ירצהו הרב המורה פרק ל"ג חלק א'. אמנם השבח התמידי המיוחד לו בסתם ממשרתיו הקדושים הקרובים אליו הוא ברוך כבוד ה' ממקומו (יחזקאל ג'). וזה מה שיספיק שיעורו לפי הכוונה בזה החלק:
9