עקידת יצחק מ״ד:ד׳Akeidat Yitzchak 44:4
א׳החלק השלישי
1
ב׳יבאר בזה החלק על איזה אופן ובאיזה בחינה יקנו אלו המצות ההצלח' הנפשיית.
2
ג׳*תוכן דעת הרב ז"ל, כי מצד אחד יחויב מב' פנים, שתכלית עשיית המצוות צריכה להיות רק, שישיגו עושיהן על ידן שיתוף ענין אלקי, כי אחרי שמבואר כבר במבוא שערים, (עיין ביאורי שם) שמפעולות צריך שתסובב רק תכלית יקרה, הלא ימשך מעצמו שנתינת המצות התוריות מה"ית, וסידורן, שהן הפעולות היותר יקרות, צריך שתצא גם תכלית היותר מעולה, שהיא רק השגת השיתוף האלקי הזה, והב' אחרי שהתכלית היא תמיד הדבר הראשיי הנכבד עוד יותר מהפעול' המביאה אליו, איך יעלה על דעתנו לחשוב, שתועלת האדם הזמנית והגופניות תהיה הדבר הראשיי והיותר נכבד בפעולות ה"ית האלה? מכל זה נמשך שאנו מחויבים לקיים המצות רק למען מלאות בזה רצון הי"ת, ולהקנות לנו עי"ז השיתוף האלקי כמאחז"ל "אל תהיו כעבדים" וכו' ושאר מחז"ל שהביא הרב ז"ל, אפס מצד אחר יחייב השכל בהיפך, שנוכל לכוין בעשיית המצות גם למען השג על ידה טוב זמני ותועלת גופנית, וזה ג"כ מב' פנים, הא' כי נראה, שאף שכל מיני הצומח והחי למשפחותם נבראו לתכליות גדולות ונכבדות מהם, ד"מ הצמח להיות מאכל לבהמה, והבהמה לעבודת האדם, בכל זאת הטביע הי"ת בכל אלה הכוסף הטבעי לעשות הפעולות המצטרכות להניק לחיות האויר המים והארץ: ולקבל אור וחום השמש למען יוכלו לגדל ולהוציא פרי למיניהם, וכן כל בע"ח יכספו וישתוקקו למצוא מספוא וחציר למזונותיהם, למען יוכלו להשאיר חייתם, ולמה יגרע האדם, כי לא יוכל לחשוב בפעולותיו על שום תועלת לעצמו ? ורק אל השגת תכלית נפשיית ורוחנית ישים עין ? הב' כי הלוא נראה לעין, כי האד לפי טבעו אשר הטביע ד' בקרבו, יתעצל בעשיית כל פעולה אשר לא יוכל לקוות ממנה לעצמו תועלת גופנית, ומעשה אונן לנו לעד, וכפי הנרא' נענש רק על מה שעשה למרות עיני כבוד ה', ואם חדל רק לעשות המעש' הטוב לקחת את תמר לו לאשה, מיראתו כי לא לו יהי' הזרע, לא הי' נענש כל כך אחרי שהי' לו כעין התנצלות בעצלות טבעי לעשות דבר אשר לא יקווה ממנו שום תועלת לעצמו, ואחרי שהטביע הי"ת כזאת בקרב לבנו הלא נראה כי איננו נגד רצונו ית' אם נשתדל במעשינו תמיד לשחר גם טובנו ואשרנו, כמו שנמצא זה ג"כ מפורש לא לבד בדחז"ל, באמרם ד"מ "האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחי' בני וכו' ה"ז צדיק גמור" כ"א גם בהרבה מקומות נמצא בתורה בעשיית המצות הבטחת "למען ייטב לך" וכו', והנה שני אלה משפטי השכל נראים בהשקפ' ראשונה כסותרים ומתנגדים זה לזה, ולבאר אותם עד שיהיו מסכימים ומתאימים יחד יאמר הרב ז"ל, כי רק הפילוסופים אריסטו והנמשכים אחריו, אשר לא האמינו בשכר ועונש אלקי האחוז בעקב קנין המדות הנפשיות הטובות או הרעות, הם חושבים ואומרים כי האדם צריך לקנות לו המדות הטובות, לא לשום תועלת אשר לדעתם הנפסדת הזאת לא נוכל לקות מהם רק בעבור עצמותם בעצמם ד"מ השגת וקנין מדת הרחמנות והנדיבות ודומיהם היא בעצמ' אושר מוסרי לנפש אדם, אף שלא יוכל לקוות שכר בעבורן אבל אנו אשר חובה עלינו להאמין בשכר וגמול אלקי, אף כי עלינו החוב לעשות המצות למען הפיק בזה רצון הי"ת, והוא צריך להיות תמיד התכלית האמיתי בכל מעשינו בכל זאת צריכים אנו לחבר עמו גם האמונה האמיתית, כי יגיע לנו עי"ז גם שכר נפשי וגופני. אך בזה יבדל שכר העובד את הי"ת משכר העובד מלך בשר ודם כי שכר המובד את המלך האנושי היא, רק בעבור שעבדו וסבב בזה טובה לנעבד, אבל שכר עבודת הי"ת היא רק חסד מאתו ית' אף שהעבודה היא רק להשלמת ולטובת העובד ולא לטובת הי"ת השלם לבלי תכלית אשר לא יצטרך לנו ולמעשינו, ע"כ ברצות אנטיגנוס להזהיר על שתי אלה, אמר "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס" (עד שאם יעלה על דעתכם העדר השכר או שלא תחפצו בו תמנעו מעשותם) אלא הוו וכו' כי עשיית המצוה אינה מהראוי שתהי' רק בתנאי שיקובל עליהם שכר וגמול, כ"א רק להפיק בזה רצון הי"ת המצוה אותם עם חיבור האמונ', כי בשמרם עקב רב ר"ל גם שכר גופני גם שכר מוסרי וזהו הלמוד המוסרי הראשון אשר רצה להשריש בדבריו אלה בלב תלמידיו והב' הוא שלא יחשבו שהשכר אשר יתן להם הי"ת הוא "הפרס" ר"ל שכר שיתן האדם לעבדו בעבור שישחר טובו בשמרו את מצותו, כי ביחס האדם אל הי"ת אין מקום לשכר כזה כי אם יצדק אנוש מה יעשה לבוראו והוא אינו מצטרך לו ? כ"א כעין מתנת חסד בעבור שמעו בקולו: אפס צדוק ובייתוס טעו בדבריו והבינו ממנו כי דעתו נוטה לדעת הפילוסופים הנפסדת שהבאנו למעל' כי לא יבוא שכר ועונש על מעשה הטוב והרע, והכחישו עי"ז כנודע באמונת שכר ועונש. בביאור איך יגיע מהמצות התוריות זה השתוף האלהי והכוונה הראויה לעושיהן להגיע אל תכליתן. וזה אם צריך שתהיה כוונת העושה אותם לשמוע בקול דברו לבד ולא הותר לו להשקיף בהנה אל שום תועלות מקווה אליו. או אם הותר לכוין בעשייתם אל תועלת עצמו והצלחת נפשו עדי עד. שאם יצוייר שלא ימשך לו מהם זה התועלת יחדלו: והנה הענין הראשון יחייבהו השכל משני פנים. האחד מה שחוייב אל הפועל היותר נכבד להיות לו תכלית יותר מעולה כמו שנתבאר בהקדמ' הספר וכאשר יאמן אצלנו שהמצות התוריות המסודרות מסדור האל יתעלה תהיינה הפעולות היותר מעולות שאיפשר הנה שיחוייב מזה שיהיה תכליתו היותר מעולה שבתכליות והוא האל ית' לא זולת. והשני שאם יושם התועלת האנושי מאי זה מין שיהיה תכלית אל העבודה האלהית במצות התוריית כבר תהיה עבודתו יתעלה מהדברים המסודרים בעבור התכלית והתועלת ההוא יהיה ראשיי עליה הפך מה שחייבהו השכל והוא היותו יתעלה הוא התכלית הראשיי אשר אליו יפנו כל ראשי התכליות כלן מראשן ועד סופן וכמו שאמר על פי הנביא (ישעיהו מ״ד:ו׳) אני ראשון ואני אחרון. הרי שני פנים מחייבים שלא תהיה השקפת מעשה המצות התוריות רק לעבודת המצוה שהוא סבת הסבות ועלת העלות ב"ה. וממאמרי חכמינו ז"ל מקיימים זה הדעת מוסר אנטגנוס (אבות פ"א) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו וכו'. ויש מי שפירש על זו הכוונה מאמר בן עזאי (שם פ"ד) שאמר ששכר מצוה מצוה לומר שמצות הם נזכרות ונעשות בעבור עצמן לא בעבור דבר אחר כמו שהאל יתעלה הוא נמצא למה שהוא נמצא לא לסבה אחרת וממה שיורה על זה הוראה עצומה אמרם בספרי (פ' עקב.) יכול יאמר אדם הריני לומד תורה כדי שאעשיר כדי שאקרא רבי כדי שיהיה לי חלק לעולם הבא תלמוד לומר לאהבה לא תעשה אלא לאהבת השם יתעלה וכן אמר (ע"א י"ט.) במצותיו ולא בשכר מצותיו וכמה החזיק הרמב"ם ז"ל במאמרים האלו בסוף ספר המדע וזרז מאד להחזיק בזה הדעת ולהרחיק זולתו כמו שנודע משם. אמנם הענין השני הסותר לזה יחייבהו השכל ג"כ משני פנים אחרים. האחד מצד הכוסף והתשוקה הטבעית הנמצאים בכל נמצא מהשפלים וזה שאם היות שמיני הצומח ומיני החי לתולדותם למשפחותם כלם נבראו לתכליות גדולים מהם וגבוהים עליהם כמו (תהילים ק״ד:י״ד) מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם ירצה שתכלית הכח הצומח הנמצא בצמחים הוא הבהמה אשר הם לה למאכל. ותכלית תשוקת הבהמה אל המאכל ההוא אצל הבורא יתעלה הוא עבודת האדם המשתמש בה. להוציא לחם מן הארץ (שם). מכל מקום כבר ימצא לכל אחד מהם כוסף גדול ותשוקה טבעית לתועלת עצמו אם בבחינת אישיותו ואם בבחינת מינו ואיך יתכן שיהיה הכוסף האנושי רק מזה המבוקש. והשני מצד הרפיון והרישול המחוייב ליפול במעשה אשר לא יקווה ממנו שום תועלת לעצמו עד שלא יקבל הדעת שתפסד הצלחתו על המנעו מעשות דברים אשר לא יועילו לו כלל כי מעשה כזה קשה מאד על האדם ומעשה אונן יוכיח והוא שלא נענש אלא על שעשה מעשה לשחת ארצה שנאמר (בראשית ל״ח:י׳) וירע בעיני ה' אשר עשה אבל כי יחדל לעשות לא יהיה בו חטא וכבר תפסו החכמים (אדר"נ פ"ה) על אנטיגנוס לאמרו המאמר הנזכר או שמותר לשמש על מנת לקבל שכר או שלא יתפרסם ההפך הנה כי שתי אלו הטענות נותנות רשות לכוין במעשה המצות לתועלת עצמו. ומה שיקיים זה הדעת קיום גמור הוא מה שאמרו במסכת (פסחים ח'.) תניא האומר אתן סלע זה לצדקה כדי שיחיו בני כדי שיהיה לי חלק לעולם הבא הרי זה צדיק גמור יראה שהכחישו לגמרי מה שאמר בסיפרי והתירו שיכוין אדם לתועלת עצמו אם זמני אם נפשי. ואיך לא והנה התורה בעצמה מסכמת לזה במאמרים רבים תמיד לא יחשו מזעוק באזננו בכלל המצות ופרטם היתר זה באומרה ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום למען ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים. בספר (דברים ד׳:מ׳) למען ייטב לך והארכת ימים (שם כ"ב) למען יאריכון ימים ולמען ייטב לך (שם ה') וכן במקומות רבים מספור יזכרו קצתם במה שיבא. ולא עוד אלא שהק"בה פירשו בעצמו באומרו (שם) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם אחריהם וכן אמר משה (שם י') ועתה ישראל מה י"י אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' וחתם לטוב לך. ואם הק"בה מתאוה שתהיה כוונתנו בעבודתו לתורתו לתועלתנו ולהנאתנו איך נעמוד אנחנו ונאמר כשנכוין בהם אל מה שכיוונו מניחם ומסדרם שנפסל המעשה בזה. זה לא יתכן בשום פנים אלא שהותר לנו. אבל נתחייב להאמין כי חלף המעשים התוריים האלו יגיע לנו מהזכות והטוב שיעור מה שראוי לעשותם בעבורו בלי ספק. והוא מה שהוסכם מחכמינו ז"ל באמרם (מכות כ"ג:) רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנא' (ישעי' מ"ב) י"י חפץ וגו' ומאמר דוד (תהילים י״ט:י״ב) גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב כמו שיבא בשער מ"ט: והנה אחרי ששני הדרכים האלה מהחקירה שניהם כאחד טובים ונכונים ומסכימים עם מאמרי חז"ל והנה הם סותרים זה לזה ומקבילים חוייב לנו להשתדל בהסכמת' זה עם זה ושניהם אל האמת אשר בזה יתבאר בטוב טעם נעשה ונשמע על דרך עושי דברו לשמוע בקול דברו כמו שקדם ונצא ידי חובתנו בזה הדרוש הנפלא. ואשר אראה אני מקומות ההעמדה בזה הם שני דברים. האחד שדברו על המצות האלהיות כדבר על המעלות המדותיו' שדברו עליהם חכמי הפילוסופים המדינים בהסכמה העולה על מעיוניהם ונמשכו אחרי דבר ארסטו בהם במה שכתב בפ"ט מהמאמר י' מהמדות ז"ל אמנם יהיו הדברים הנבחרים בעבור עצמם אשר לא נדרוש מהם כי אם הפועל אמנם באלה וכו'. וחשבו כי כמו שהוא שם זה הענין לשבא ותהלה במעשים ההם כן יחשב במצות האלהיות וחלילה לנו מחשוב כזאת. כי הנה הפלוסופים לא יחשבו שום תועלת בפעולות המעלה כי אם היות מעולה. ולזה היתה להם המעלה תכלית לעצמה לא זולת. אמנם אנחנו המאמינים ייעודי המצות התוריות בשכר הנפשיי הרוחני והי' האושר המיועד לנפשותינו אינו האושר המושג בפועל המדות אבל אחר נפלא ממנו שהוא תכלית כל המעלות כלן לזה ראה שתהיה המצוה האלהית מכוונת לנו להשגת התכלית ההוא הטוב לנו כמו שאמרנו. אמנם ההמעדה השנית היא מה שיוקבל בזאת החקירה היות העבודה האלהית באלו המצות זולת השכר המגיע לעושה אותם כמו שהוא הענין בעבודת מלכי האדמה עד שתחקר אם תהיה העבוד' מכוונת לעצמה או לתועלת העובד. וזה אינו בשום פנים אבל העבוד' והשכר הם שנים במאמר ואחד בעצמות כי על זה אמר הנביא לרחבעם (ד"ה ב' י"ב) וידעו עבודתי ועבודת ממלכות הארצות ירצה שעבודתו יתברך הוא תועלת העובד ועבודת' תועלת הנעבד. וכמו שאמר אם חטאת מה תפעל בו וגו' ואם צדקת מה תתן לו וגו' (איוב ל״ה:ו׳.) ירצה כי אף שתוסיף ותגרע כח בגבורה של מעלה וכמו שאמרו חז"ל (איכה רבתי פ"א) בזמן שעושין רצונו של מקום מוסיפין כח וכו' הנה ע"ד האמת אין זה דבר שמוסיף וגורע בו דבר מצד עצמו ית' אבל השנוי נמשך ממך אליך גם את הטוב ואת הרע אתה תקבלם כמו שיתבאר זה שער פ"א ב"ה. אמנם היו המצות האלהיות לעם י"י אלה בתורת חסד ורחמים להישרים במעשים מעולים בהם יפיקו רצונו לזכותם בתועלת שני מיני החיים אשר אמרנו. לא בתורת תמורה וחליפין ממה שקבל בהם בעבודתם כענין עבודות המלכים אלא שהעבודה היותר שלמה אצלו אינה רק מה שייטיב כל אחד לעצמו ולא תקרא זאת עבודה כי אם על דרך החסד והאהבה כמו שיקבל אדם בתורת עבודה לבנו שיאבה שמוע מוסר ללכת בדרך טובים למען ייטב לו ויתן לו שכר על זה. וזהו לדעתי מה שדקדק החכם אנטיגנוס באומרו אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו וכו'. כי לשון פרס אצלי הוא מקווה לאדם חלף עבודתו ותמורת מה שקבל ממנו הנותן כמ"ש (ברכות ל"ד.) שנוטל פרס מאתו ויצא עד שכבר יאמר על מה שנותנין העם הנצוחים במלחמה למלך אשר כבשם תמורת החיותם וכופר נפשם. נאמר (שמואל ב ח׳:ב׳) ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות ותהי מואב לדוד לעבדים נושאי מנחה ותרגם יונתן בן עוזיאל נטלי פרס. וגם אנקלוס תרגם בערכך נפשות (ויקרא כ״ז:ב׳) בפורסנך שהיא ממש כענין מחיר הפדיון וכופר נפש. ראה כמה רחוק' העתקה זו ממה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק אבות פ"א) שאמר פרס נקרא הגמול אשר יגמול האדם למי שאין לו טובה עליו אבל יעשה על דבר החסד וחנינ' ע"כ. וכמה יאות מה שכתבנו מלשון פרס שהוא הדבר הנתן בתמורה וחליפין. והנה לזה אמר אנטיגנוס כי כשתהיה העבודה האלהית על זה האופן ר"ל ע"מ לקבל פרס כבר יראה שהאל יתעלה קבל ממך בעבודה הזאת דבר שעליו תקבל הפרס ההוא במחירו עד שתהי' עמו כדרך הנושאים ונותנין במקח וממכר או בתורת חליפין שלא יודו מעלה זה לזה ולא יחזיק האחד טובה לחבירו בעבורה צריך לכבדו או לירוא ממנו ולהכנע מפניו לפי ששניהם צריכים זה לזה אבל הוו כעבדים המשמשים לא ע"מ לקבל פרס על זה האופן רצוני שכר מה שהגיע לו תועלת מעבודתכם אבל שתקוו ממנו שכר טוב בעמלכם על דרך החסד והחנינה שרצה ברצון שלם בטובתכם ובהנאתכם מבלי שיגיע לו מכם שום תועלת והנה עם זה יהי מורא שמים עליכם ותזהרו מפניו אחר שאינו מטיב לכם לצרכו כלל והשתדלו תמיד להיות נכונים לפניו להפיק רצון מאתו: ומהידוע כי מלת שכר עם שכבר נאמרה על זה הענין שאמרנו במלת פרס שכר שכרתיך בדודאי בני (בראשית ל׳:ט״ז) שכר שכיר (דברים ט״ו:י״ח) ביומו תתן שכרו (שם כ"ד) וזולתם רבים. הנה היא כוללת ג"כ הריוח המגיע עבלי בחינה תמורת דבר או חליפין: כי יש שכר לפעולתכם (ד"ה ב' ט"ו). ובלשונם (ע"א ב'.) חוטא נשכר. זריז ונשכר (חולין פ"ב.) קרוב לשכר (ב"מ ס"ד:) ורחוק לשכר (שם ע'.) שהכונה בכלן הפך ההפסד. והיא הלשון המיוחד להם בכל מקום על זה הענין (אבות פ"ד) שכר מצוה מצוה (חולין קמ"ב) שכר מצות בהאי עלמא ליכא. (ע"א ג'.) היום לעשותם ואין היום לקבל שכרם (אבות ספ"ב.) מתן שכרן של צדיקים. הפועלים עצלים והשכר הרבה (שם). ומעול' לא הטילו בזה לשון פרס כמו שחוייב לפי פירושו של הרב ז"ל עם מה שהוסיף לומר שם שלשון שכר לא יאמר כי אם על מה שינתן בדין. אמנם זה החכם הטילו בכאן למה שכיון בה אל הוראתו המיוחדת כמו שאמרנו ואולי שהדקדוק הזה אשר בלשון שיבש לצדוק וביתוס תלמידיו כי לא הבינו כונתו וקבצו ממנו העדר השכר ויצאו לתרבות רעה. והנה על דרך האמת כל המכוונים במצוה לשם הטוב המגיע מהם להצלחת הנפשות כהני ה' יקראו ומשרתי אלהינו יאמר להם: האמנה כי בהגעת זה השכר המוצלח על ידי אלו המצות יש עיון לא מעט. וזה שאם נאמר שהיה זה השכר הטוב מגיע מאלו המצות בטבע או בסגולה כמו שחשבו קצת כבר יהיה שמץ מינות ודומה למה שאמרו הפלוסופים בהגעת העניינים כלם מחיוב סבותיהם על צד ההכרח מבלי השקיף בהם אל רצון רוצה ומצות מצוה כלל. או צד מצדדי העבודה הנכרית העושים מעשים יוצאים מההקש להגיע מהן תועלת לבד חיותן והצלחתן כמו שסופר ממלאכת הצאב"ה שכתב הרב המורה ז"ל וזה ממה שהרחיקה ענינם התורה האלהית בכל מה שהשתדלה תמיד למנוע אותנו מאלו הפעולות הנכריות ולהיישיר אותנו לכוין כל מעשינו לרצון לפני ה' תמיד כי על זה הענין הנכבד אמר בספרי אותה שזכרנו למעלה על מנת שיהי' לי חלק לעוה"ב ת"ל וכו'. אבל כשנתבונן בדקדוק מאמרם הנפלא שלא אמרה הריני לובש תפלין או עושה צדקה או שום מצוה מהמצות כמו שאמר בההיא (דפסחים ח'.) הריני נותן פרוטה לעני על מנת וכו'. אבל אמר הריני לומד תורה וכו'. וזה שכוונו להוציא מלב האנשים דעת ההמונים המדמים בנפשם שהצלחת הנפש והשארותה היא נמשכת על צד החיוב אל השתדלות העיון במושכלות מבלי שיושקף שיהי' המעיין ההוא אדם כשר ורצוי לאלהיו או קשה ורע מעללים. כי הסגלה הזאת דבק' בכמות ואיכות הדרושים המושגים לא בחפץ ורצון הבורא יתעלה בשכר מעשים רצויים אליו כלל. ולפי שהתורה בכללים ופרטים תכחיש זה הדעת הנפסד כמו שאמרנו ויתבאר עוד אמר שאין צ"ל שאין לו לאדם ללמוד תורה על מנת שימשך לו ממנה העושר או הכבוד כמו שימשך הכח והבריאות מלקיחת המזון או התרופה שהיא תועלת מגיע בטבע או בסגולה אלא אפי' שתהיה כוונתו בלימוד אל שימשכו לו בהכרח מהעיון ההוא חיי ע"הב ע"ד החיוב כמו שחשבו הפילוסופים הוא אסור. אלא שתהיה הכוונה בלמוד לאהבה את ה' ולהפיק רצון מאתו כמו שיבא: והנה נתבאר סתירת היות השכר מגיע מהמצות בטבע או סגולה. ואם נאמר שהשכר ההוא מגיע מרצונו יתברך והפעולות האלו אינן עקר בדבר. הנה א"כ נשוב למה שיאמרוהו האנשים אשר לא בני דת המה לאמר כי הכוונה לשמים בלבד הוא מה שיספיק ושאר המעשים כלם הנה שוא ותפל ותצדק שאלת הבן הרשע שאמר מה העבודה הזאת לכם (מכלתא ס"פ בא). אמנם ממה שקדם בשני החלקים אשר בשער יתבאר מאד דתרויהו אינהו. וזה כי המצות האלהיות נתנו להם לישראל לשתף כללותם בטוב האלהי על שני הפנים שאמרנו אם אל התועלת החצוני אשר בחיים הזמניים ואם אל הנפשיי אשר הוא הצלחת העולם הנצחי כמו שאל שני העניינים אמר המשורר (תהילים י״ט:י׳-י״א) על האחד הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים וגומר. ועל הב' גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב כאשר אמרנו ראשונה. והנה כמו שהתועלת הראשון הוא מגיע מחמד המעש' ההוא כפי חציונותו כן התועלת הנפשיי מגיע מטוב המחשבה השכלית הבאה שם בשיהיה המעשה ההוא אלהי ושתהי' כוונתו בו למלאות רצונו יתעל' וכמ"ש (ספרי פ' פנחס) ריח ניחוח שצויתי ונעשה רצוני כי הוא המזון אשר יאכל לכל נפש להתקיים לפני ה' תמיד כמו שכתבנו בפרשת המן שער מ"א כי הנה על זה האופן יהיו עושי המצות הנם כמלאכי השרת עושי דברו לשמוע בקול דברו אלא שהמלאכים הנה המה בחרו בדרך שלמותם אשר הוא הטוב להם להפיק בו רצון קוניהם אשר בראם להיות משמשים לפניו על זה האופן והיא התכלית הראשיי להם. אמנם אנחנו נפיק רצון כחנו בהשלמת עצמנו על זה האופן מההישרה לטוב לנו ולהעמידנו ברצונו יתעלה כמותם נצחיים וקיימים לפניו והוא התכלית האחרון אלינו כמו שכתבנו ואם כן איפה הוא מבואר שמה שיאות לאדם להגיע אל כונת המצות הנעשות על ידו הוא בשיכוון בעשייתן למלאת מצותו יתעלה ולהפיק רצונו אשר בהפקתו יגיעו לו מחפצו ורצונו התועלות המקווים בשני העולמות עד שאם יושאל מזולתו לאמר מה העבודות הזאת אליך תהי' תשובתו כי כן יסד מלכו של עולם יתעלה שמו ואין אנו רשאין ליבטל ממצותו. וכאשר יושאל שנית ומה בצע כי תעבדו עבודתו אף הוא ישיב אמריו למען דעת בידיעה שלמה והאמין אמונת אומן שהירא אל דבר ה' והחרד על דברו הוא הטוב והנרצה לפניו להטיבו בעולם הזה ולהשארו ברכה לחיי העולם הבא ולא יחסר כבודו יתעלה ח"ו בהיות הצלחה האנושית התכלית האחרון בזה אבל יתעלה עלוי רב בהיות כל ההצלחות הדרושות מהדת תלויות ברצונו ועבודתו והוא מה שראוי שיקובל בזה. וזה מה שנתבאר תכלית הביאור מכל דברי התורה הבאים בענין הזה או רובם וכשנתבונן בהם לא נפל דבר הלא תראה אמר (דברים י׳:י״ב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בדרכיו וגו' לשמור את מצות ה' ואת חקותיו אשר אנכי מצוך לטוב לך הרי שביאר היטב כי מה ששואל השם יתעלה מהאדם בכוונת העבודה הוא שיכוין בה ראשונה לעבודתו וליראתו והשלמת רצונו ושתהיה הכוונה בהשלמת רצונו להמשך ממנו הטוב לו וכן זה הענין נזכר תמיד בזה הענין וכן בתשובת הבן החכם (מכלתא ס"פ בא) ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים וגומר (דברים ו׳:כ״ד). הנה ששם היראה האלהית ממוצעת בין המעשה ותכליותיו האחרונים. ובעשרת הדברים (שם ה') כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלהיך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך ובמה שפי' הקב"ה בעצמו נאמר (שם) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם וגו'. הנה שבכללם זכר שני תכליות תכלית ראשון השלמת המצוה והיראה והאחרון הגעת הצלחותיו. ומה שישלם תכלית האמות בזה הוא מה שאמר משה רבינו ע"ה אחר זכרו עשרת הדברים במשנה התורה אמר (שם ו') וזאת המצוה והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהיכם ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה למען תירא את ה' אלהיך לשמור את כל חקותיו ומצותיו אשר אנכי מצוך אתה ובנך ובן בנך כל ימי חייך ולמען יאריכון ימיך. הנה ששם הסבה הראשונה למעשה המצות למען תירא את ה' אלהיך וגו'. וסבת הכל למען יאריכון ימיך. והוא מבואר מאד וזולת זאת הכוונה א"א להשלימו שהרי אין היראה שכר המעשה אבל הוא סבתו. ומעתה נתקיים בידינו מה שרצינו אליו מהיותנו רשאין לעשות את כל המעשיים התוריים לא על מנת לקבל הפרס אבל על מנת שיהיה לנו בעבורם שכר ההצלחות הנפשיות והוא אומרם ז"ל (ספרי פ' עקב) לאהבה את ה' אלהיך לא תעשם אלא מאהבה כלומר שלא תעשה ע"מ שיגיע בטבע או בחיוב רק באהבת המצוה ורצונו השלם. ומה שאמר (ע"א י"ט.) במצותיו ולא בשכר מצותיו לא כוונו אלא בע"הז וכמו שביארו (חולין קמ"ב.) שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ועוד אמרו (ע"א ג'.) היום לעשות' ולא היום לקבל שכרם. ויתכן שלזה כיון אנטיגנוס לומר שלא תהיה הכוונה בעבודה אל קבול השכר עד שאם לא יקבלו השכר מיד יפרשו ממנה אלא דום לה' והתחולל לו וגו' (תהילים ל״ז:ז׳) וזה שאמרו (בפ"ק דע"א י"ט.) אמר ר' אלעזר במצותיו ולא בשכר מצותיו היינו דתנן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס וכו'. והוא כוונה נכונ' ג"כ. מ"מ עם מה שאמרנו יתבא' כח מאמרם (קדושין ל"א.) גדול מצווה ועושה מעושה ולא מצווה כי העושה בבחינה שהוא מצווה הוא שיגיע בידו התכלית לא זולת. ויסבול שתהיה זאת כונת שכר מצוה מצוה (אבות פ"א) כלומר ששכר מצוה הוא מצד היותה מצוה ולא מצד אחר אלא שכבר יש לי אצלי פי' אחר נכבד יבא בפ' כי תצא למלחמה שער צ"ז בע"ה. והנה בזה נתפשרו יפה כל הכתובים והמאמרים שבאו ושיבואו בכל כמו אלו העניינים והשכל הישר מסכים מכל הצדדים כי כאשר תובן העבודה על זה האופן כבר תהיה התכלית לאלו המצות התוריות היותר מעולה שבתכליות האנושיות כמו שנזכר וגם מעתה לא יאמר שהעבודה תהיה בעבור זאת ההצלחה וטפלה אליה אחר שנתבאר שאין העבודה זולת השגת זאת ההצלחה לעובד בשום פנים. ועם זה כבר הגענו למה שרצינו אליו בענין המעמד הנכבד והנורא אשר בו המצוה האלהית השתוף בין עליונים ותחתונים ובסבת התפשט השתוף ההוא בכללות האומה הנבחרת והתחזקו בה והוא בתלות הצלחתם במעשה במצות התוריות. וגם נתבארה הכוונה הראויה בהם כדי שיהיו בה עושי דברו לשמוע בקול דברו כמו שאמרו נעשה ונשמע אשר באו אלו העניינים בג' החלקים האלה:
3
ד׳ואחר שנתישב כל זה נבוא אל ביאור דברי הספור ההוא הנורא בזכרון הספיקות הנופלת בו ראשונה וכבר זכרנו בתחלת החלק השני מהם ארבעה. האחד בחזרת אומרו היום הזה באו מדבר סיני. הב' בחזרת אומרו ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני. הג' באומרו ומשה עלה אל האלהים קודם ויקרא אליו ה'. הד' מקפידת סדור הדברים תחלה וסוף. והתרגום כפי הראוי אל כוונתינו ועכשיו נשלים אותם על מספרם:
4
ה׳א באומרו והייתם לי סגולה וגו'. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים היה לו לכוללן בהוייה אחת לומר ואתם תהיו לי סגולה מכל העמים וממלכת כהנים וגוי קדוש ולמה יחלקם. ומה טעם סגולה זו: ב אומרו ראשונה כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל אמנם בסוף אמר אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל ואלו בית יעקב לא זכר: ג שאמר ויקרא אל זקני העם וישם לפניהם וגו'. ואח"כ נאמר ויענו כל העם ואלו הזקנים לא נזכרו. גם בכל הפרשה כלה לא נזכר שם אחר רק העם זולתי שתי פעמים הראשונות: ד במ"ש בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם כי היה לו לומר ובך יאמינו לעולם כי הדבור על זה האופן צורך האמונה הוא: ה אומרו ויגד משה את דברי העם אל ה' אחר שכבר נאמר וישב משה וגו'. ומה טעם שנוי הלשונות מהשבה להגדה: ו אומרו והגבלת את העם וגו'. כי לפי שפירש"י ז"ל קבע להם תחומין וכו'. יותר נכון שיאמר והגבלת את ההר. וכבר טעו קצת בחלופו: ז אמרו במשוך היובל המה יעלו בהר כי לשון המשך הוא הפך לשון הפסק וגם למה שאמרו (רש"י שם) שהוא סימן אל ההפסק אם כן כבר התיר העליה קודם שיפסוק ואין טעם להתר זה: ח אומרו היו נכונים לשלשת ימים וגו'. כי הוא מאמר בלתי מסכים למה שא"ל הש"י וקדשתם היום ומחר וכבר אמרו שהוסיף יום אחד משלו: ט באומרו ויהי קולות וברקים וענן כבד וגו'. והלא מנהג הכבוד בחשאי ודממה כי לא ברעש ה' ולא באש ה' (מלכים א י״ט:י״ב) וכ"ש שהיתה הכוונה בעבור ישמע העם והנה בקולות וברקים יחרדו ויבהלו מאד ולא יוכלו לעמוד על אשר נקהלו ודברי חכמים בנחת ישמעון: י אומרו ראשונה ויהי קולות וברקים וגו' עד ויחרד כל העם אשר במחנה ואחר כך והר סיני עשן כלו וגו' עד ויחרד כל ההר מאד. כי מה ענין שתי חרדות אלו. ולמה חלקם לשתי מחלקות: יא אומרו ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר וגו'. כי מה ענין קול השופר אצל דבורו של משה. ועוד אומרו והאלהים יעננו בקול מה ענין הקול הזה ודברי רש"י ז"ל ידועים: יב במאמר השם למשה רד העד בעם ותשובתו לא יוכל העם וגו'. וחזרתו לומר לך רד ועלית אתה ואהרן וגו' וכי משה יועץ היה והש"י אדם הוא להנחם: יג אחר שאמר לך רד ועלית אתה ואהרן וגו'. למה לא המתין לעלייתם אלא נאמר וירד משה וידבר אל העם וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר: ואחר זכרון הספקות נבוא אל הביאור:
5
ו׳בחדש השלישי וגו'. כבר פירשנו בחלק השני מהשער שכוונו בכאן ששה ענינים שצריך לכוין אותם ולסדרם בבקשת דברים כאלו. והם הזמן והמקום והאמצעי וסדור הדברים. ואפשרות המבוקש וכשרותו. והנה הפסוק ראשון ידבר מהכשר הזמן. והב' מהכשר המקום. והשלישי מהאמצעי ומהקפדת כוון הדברים באומרו כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל וכבר דברו חז"ל (מכלתא פ' מ"ת פ"ב) במה שייחד לשון אמירה לבית יעקב והגדה לבני ישראל ואמרו בית יעקב אלו הנשים וגו'. ולהלן תתבאר הכוונה: אתם ראיתם את אשר עשיתי וגו'. לפי שלא יערב על האדם לשמוע מה שקבל מהטובות מזולתו כי הוא לו ענין הכנעה ושעבוד וכבר ייחס החכם זאת המדה אל ההמון אשר בעבור' יהיו עושי הטובה אוהבים למקבלים הטבותם יותר ממה שיאהבו המקבלים לעושים אותו בשמיני מהתשיעי מהמדות לזה קצר הספור במה שעשה עמהם מהטובות והזכירם בדרך כלל באומרו אתם ראיתם את אשר עשיתי במצרים ואשא אתכם וגו'. לומר שלקחתם מקצה הרע והביאם אל קצה הטוב ובאופן היותר נאות שאפשר והוא על כנפי נשרים ואחשוב שרמז להם בזה אל הקלות המגיע להם בזה המעמד להגיע אל שלמותם מבלי שיוקדמו אליהם ההתחלות הראויות להקדים בהמשך זמן רב רק בפתע כאשר ידאה הנשר וכנפי נשרים הם נשרי שמים הידועים לבעלי הצורות שהתנוע' היומית תניעם עם כל המון הכוכבים תנועה שלמה בכל יום. ואיפשר שעליהם אמר ירמיהו במליצת הקינה (איכה ד') קלים היו רודפינו מנשרי שמים. וירצה במדבר ארבו לנו כי מזמן המדבר שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי לדמם יארובו כי ידעו שבתם וקימתם. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו'. ירצה עם היות שבעבור מה שעשיתי עמכם תתחייבו לעשות מצותי בלי שום תגמול אחר אבל עם כל זה איני חפץ בכך רק כי אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה וגו'. והנה קיצר להם בזכרון המצות וסתמם בכלל. אמנם הרחיב במתן שכרם לפי שעכשו בא עליהם בדברי חן ופיוסי' הפך ממה שעשה במרה שנאמר (שמות ט"ו) שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו וכו' הרבה בזכרון המעשים ומיעט בגמול כמבואר שם היטב. (א) אמנם ענין הסגול' הזאת הוא הלציי מאד להורות שאם עכשיו יקבלו עליהם עול מלכותו בו יושלם נסיונם להביאם באוצר סגולתו מזולתם מכל העמים מבלי שיהיה שם ערעור ומחלוקת מהשרים אשר חלק ה' ממשלת העולם ההם לאמר שכבר נמסרו תחת ממשלתם מתחלת אבותיהם אשר מעולם תרח ומולדתו ומי יוציאם מתחת יד ממשלתם. ולזה אמר שהוא היה כמלך שנתן לעבדיו או עיר או מקום או אחוזת נחלה ואחר זמן נמצא באחד מהם מחצב כסף או זהב כי מהידוע מחוקי המלוכה שהוא למלך כי לא נתן להם רק פירות הארץ הנהוגים והנראים לעין רק כל עושר טמון הוא למלך וכן מתחל' עובדי ע"א היו אבותינו והיו נמסרין תחת אלהי נכר הארץ כאשר אמרנו אמנם כשנתעורר ממזרח שמש צדקו של אברהם אבינו היה כמוצא מטמון יקר מזהב ומפז רב ואז שם לו חק ומשפט ושם נסהו לבחון אותן ולצרפו אם הוא שלם עמו וכזהב יצא מזוקק מכור הברזל כמו שאמר (נחמיה ט') והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך ואחרי כן הוסיף לנסותו עשר פעמים (אבות פ"ה). אמנם היו פסולות וסיגים רבים בתוכו כי ישמעאל ובני קטורה רבים ויצחק יחידי אשר מטעם זה אמר (בראשית כ"ב) את בנך את יחידך והנה ביצחק כבר נתמעטו הסיגים חלק בחלק. אמנם יעקב היתה מטתו שלמה אבל עדין לא היה טבעם יוצא עד שירדו למצרים ויהי שם לגוי ומשם הוציאם ה' והביאם אל המקום הזה הנכבד והנורא למען נסותם כיום הזה לדעת מה יענו אותו דבר כי בזה יושלם הנסיון לקחת אותם ממשלת כל שרי מעלה לברור אותם לחלקו ולתתם עם סגולתו. ולזה אמר אם שמוע תשמעו בקולי וגו' והייתם לי סגולה מכל העמים ויש לי יכולת לעשותו כי לי ממשלת כל הארץ והמטמונות הנמצאות שם הם סגולות המלך בלי ספק. והנכון שיאמר ומה הוא ענין הסגולה כי לי כל הארץ בכלל ואתם לבדכם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ובזה יודע סגולתכם. ואולם באומרו ממלכת כהנים וגוי קדוש כלל כל עניני הפרישות והקדוש' המיוחדים אל השרידים בעם והנכספים אליהם כמו שבלשון סגלה כלל הענין המשותף לכללם ויתכן שמהפלגת כיון הדברים האלה ותיקן מליצתם היה לחלק המאמרים על שני קצותם. (ב) וזה כי אומרו ראשונה כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל כיון לסדר שני מיני מאמרים. אחד לכללות העם הנקרא בית יעקב והוא מה שאמר ראשונה אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים כי מה שיפייס מאד החלק ההמוני הוא מה שהוציאם משעבוד הגופי' אל החירות השלם ובבחינתם הוא מה שסמך אומרו ועתה אם שמוע וגו' והייתם לי סגולה מכל העמים לומר אמנם כי אתם עם אבל תהיו לי סגולה מכל העמים בתת להם חקים טובים ומנהיגים נאותים אשר עליהם יחיו בחיים הזמניים על הצד היותר נאות ויותר מספיק ומצליח מכל שאר האומות אשר על פני האדמה. (א) אבל אל השרידים אשר בשם ישראל יכנו אמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' שהוא חיי הפרישות והשלמות הנפשיי כלומר ועצמיכם אתם תהיו לי וגו'. (ב) ועל המאמר הזה המיוחד סמך בסוף אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל כלומר שהענין הזה האחרון הוא אשר ייעד ראשונה להגיד אותו ולכל אשר בשם ישראל יכנה לבד כי להם יאתה וכמ"ש אח"כ (ויקרא י"ט) דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו וגו'. (ג) ועל זה הענין הנכבד תמצא שלא נשתמש בכל הספור הזה רק בלשון עם עד אחרי העשרת הדברות שנאמר כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם וגו' וסמיך ליה אלה המשפטים וגו' ואמרו ז"ל (גיטין פ"ח:) לפניהם ולא לפני הדיוטות והטעם לפי שבענין הזה של המעמד הנכבד עסק רב היה לו עם ההמון כמו שיבא בפירושנו ובסדר קדושים תהיו שער ס"ה יתבאר זה ג"כ ב"ה. והנה הפירוש הזה הוא נאות אם מצד ענינו ואם מצד התכת הכתובים דוגמת מה שנאמר לו בתחלת ענינו (שמות ג') כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם לך ואספת את זקני ישראל וגו' כמו שנתבאר שם. ובמדרש (ש"ר פ' כ"ח) לבית יעקב אלו הנשים ולמה לנשים תחלה שהן מזדרזות למצות וכו' אמר רבי תחליפא אמר הק"בה כשבראתי את העולם לא צויתי מתחלה אלא לאדם ואח"כ לחוה ועמדה וקלקלה את העולם עכשיו אם אין אני מצוה לנשים תחלה הן מבטלות את התורה לכך כה תאמר לבית יעקב. מהמבואר שהוא דרך זר לומר שדבר עם הנשים תחלה גם כי זה לא נזכר שנעשה. אבל יראה שכוונתם לחלוף מדרגות העם כמו שאמרנו כי לאדם לא אמר רק (בראשית ב') ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו וגו' והוא הפרישות המיוחד אל החלק השכלי לבד ולזה לא עמד בו כי צריך התקון החומרי תחלה והוא ענין נכון. גם ענין הקדימ' יתכן שהיה בהקדים בעבורם כל הדברים הראויים להמצא שם להכין החמר שהוא הנקבה והזמנתו אל הקבלה כדי שיבא הכח השכלי אל שלימותו בלי שום קיטרוג והכל ענין אחד ועל כל פנים כלל בדברים מה שיורה בהם איפשרות הדבר המבוקש וקירובו לעשותו גם הפלגת תועלתו אל הכלל ואם אל הפרט כל אחד לפי תשוקתו: ויבא משה אל זקני העם וישם לפניהם את הדברים האלה. נראה ששמם לפניהם כשלחן ערוך כלומר הדברים עצמן כמו שהושמו בפיו מבלי תוספת וגרעון ואם שהוא כיוון לדבר אל הזקנים הנה כל העם יחדו להתחבר בדבור ההוא שכלל וששה העניינים שקדמו ולא מצאו מענה אחר כי אם להודות ולומר כל אשר דבר ה' נעשה. ובהגדה (שבת פ"ח.) אמר רבי אבדימי בר חמא מאי דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגגית ואמר אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. כוונו חז"ל אל עוצם ההכרח והכפייה השכלית שהיה שם מחוזק העניינים ההם אשר הקדים אליהם הנאותים להביאם אל ההודאה ומכח הדברים אשר סדר לפניהם באומרו אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם וגו'. ועתה אם שמוע וגו'. והייתם לי סגולה מכל העמים וגו'. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. כי הודיעם כי בזה הענין תהיה הבדלתם מכל העמים וסגולה והבדל כמו שביארנו היטב בחלק הראשון אשר בשער ולזה המריצו המליצה שהכריחם בסדור עניני ומתק שפתיו כאלו כפה עליהם ההר ההוא כגיגית לאמר אם תקבלו את התורה מוטב שתזכו להיות מסוגלים ונבדלים מכל העמים לחיות חיים נעימים בעולם הזה והשאיר אחריהם ברכה לעולם הנצחי. ואם לאו אכן כאדם תמותון ושם תקברו ואחר קבורתכם לא יהיה לכם עוד אחרית ותקוה ולזה סבר וקבלו ברצון שלם. אמנם מפני שהבחינה הזאת היא מיוחדת לבני עלייה המכוונים אל השלמות הנפשיי המקווה אחר המות יותר מההצלחות הזמניות אמרו שם אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעה רבה לתורה. והכוונה להמון העם כי באשר לא ידעו הודו ובאשר לא הכירו הוסכמו ואין אונס ואונאה גדולה מזו. והיתה התשובה (שם) שכבר קיימו וקבלו עליהם בימי מרדכי שנאמר (אסתר ט') קיימו וקבלו עליהם קיימו מה שקבלו תחלה. והכוונה שלא לבד בבחינת ההצלחה הנפשיית הוכרח להם לעשות כי גם בבחינת מציאות החיות הזמניי אשר לא ישוער כי אם בהיותם חיים על פי התורה אשר עמה הם בעלי ברית לאלהים ושומר אותם מכל רע ופגע. ושם לזכרון ומשל. מה שהצילם בימי מרדכי ואסתר אשר נגזר עליהם להשמיד להרוג לאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד וגו' (שם ג'). לולי ה' שהיה לנו, והנה בבחינה זו יחוייב לקבל כלם את אשר החלו לעשות והנה היה ההכרח אם מצד הטוב המשותף הזמני ואם מצד הטוב המיוחד הנכסף אל השרידים והמכוון מהם ולזה היה מענה כל העם אשר דבר ה' נעשה. אמנם מה שראוי לתת לב אליו הוא מה שהקדימו מאמר נעשה לבד למאמר (שמות כ"ד) נעשה ונשמע הנאמר אחר כך מפיהם בפעם השלישית כי הנה זה יורה על שלמותם וטוב בחינתם במאמריהם הנכונים והיות תשובותיהם באשר שם כהלכתן ומשפטן. וזה כי למה שראו והשכילו ששלימות כל אדם הוא כשיפעל לא כשישב ובטל כמו שביאר אותו על ידי אותות ומופתים החוקר בספר המדות אזכרם בסמיכות הכתובים שער נ"ה ב"ה. ולזה הודו במעמד ההוא בתחלת המעשה ואמרו כל אשר דבר י"י נעשה והוא מאמר שלם כי לא קבלו עליהם אי זה מעשה. אבל שיהיה המעשה המיוחד אל האדם השלם שהוא פועל הנפש כפי המעלה ולזה כוונו באומרם כל אשר דבר י"י כי המעשה ההוא המיוחד אשר דבר או ידבר י"י הנעשה בעצת הנפש המשכלת והסכמתה אותו נעשה והוא עצמו המכיון ממנו בעת הבריאה באומרו (בראשית ב') ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. ירצה לעבוד ולשמור משמרת הנפש הנזכר ראשונה בספור באומרו (שם) ויפח באפיו נשמת חיים שהיא פירו' נכון כמו שכתבנו שם *אמנם, ר"ל אחרי שהכירו כי ע"י קבלתם התורה האלקית ישיגו מעלה עיונית ומעל' מעשיית מעלה עיונית, כי על ידה יתישרו דעותם בהכרת הי"ת ותאריו הנשגבים, ומעל' מעשיית כי על ידה יתוקנו מעשיה בכל מעמדי ויחסי חייהם עלי ארץ ראו ג"כ כי המעל' העיונית תהי' למנה רק להשלמים ולאנשים האלקיים הפורשים עצמם כפי היכולת מעניני החומר ורק קנין המעל' המעשיית יושג מכל העם וזשאה"כ "ויענו כל העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה". אמנם לפי שהכירו והשכילו עוד שפועל הנפש ישנו לפי המעלה המעשיית וישנו לפי המעלה השכלית וזה מצד המעלה השכלית ייוחד לשכלים הנבדלים ולאנשים האלהיים הפורשים עצמם הרחק מאד מאדם אשר ימעט מאד מציאותם. והיה כוונת המעמד ההוא אל טוב ושלימות כללותם בזה השתוף האלהי כאשר ביארנו בחלק השני מזה השער בא מחכמתם להשיב שלחם דבר כלבבו לאמר כל אשר דבר ה' נעשה לומר כי קבלתם עליהם פועל הנפש כפי המעלה המעשיית יוכלו כלם לעמוד עליה והוא טעם ויענו כל העם יחדיו כי כלם אפשר שישוו בזה והוא עצמו מה שיזכור אחרי עשר' הדברי' (שמות כ"ד) ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה. ואולם בפעם השלישית נזכר מה שנתייחד מהשלמות אל יחידי סגולתם על ידי אזון וחקור התורה האלהית בטעמיה וסודותיה שהוא ודאי פועל הנפש לפי המעלה השכלית ולזה נאמר שם ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע וכבר כללו הפועל אשר לפי המעש' במלת נעשה ואשר לפי השכל במלת נשמע שהאחת בלי ספק הכנה לחברתה ודרך אליה ובזה נגמר מה שאמרו חז"ל (שבת שם) לשון שמלאכי השרת משתמשין בו עושין ברישא והדר לשמוע כמו שכתבנו ראשונה. וזה מ"ש שדבר עם הנשים תחלה כי הם ענו תחילה נעשה כנגד החלק החמרי אשר בעבורו נאמר אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים כנזכר. ואחר כך אמר ונשמע כנגד החלק השכלי אשר בעבורו נאמר ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו'. כמו שכתבנו למעלה או קרוב אליו. ובשער מ"ז יתבאר עוד טעם נכבד להתחלפות המאמרים פעם נעשה פעם נעשה ונשמע פעם ושמענו ועשינו (דברים ה') נוסף על מה שכתבנו הנה ב"ה. וישב משה את דברי העם אל ה'. (ה) לפי שעדין לא בא משה לתכלית כונתם באומרם כל אשר דבר י"י נעשה כי לא שיער מהם בתחלה רק הקבלה עליהם כל אשר דבר אליהם לזה לא נאמר ויגד משה כי מלת הגדה כוללת תורף הדברים וכונתם אבל נאמר וישב משה שיש במשמע שהשיב המלות ההם בעצמם מבלי ההתבוננות בכונתם. אמנם כשאמר לו השם יתעל' הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם הבין שלא לחנם אמר ליה כן רק מפני שגלוי וידוע לפניו שהם חפצים לשמוע מפיו דבר ואז נתעורר לרדת לסוף כוונתם ושיער כי באומרם כל אשר דבר י"י נעשה ירצו כל אשר יתברר לנו שדבר י"י אותו נעשה כמו שאמר אם שמוע תשמעו בקולי ולזה חזר ואמר ויגד משה את דברי העם אל י"י כלומר עתה ידעתי סוף כוונתם בדבריהם כי הוא הנרצה אליהם באומרם כל אשר דבר י"י נעשה. והנה עד עתה היה משיב דבר בטרם ישמע ועכשו מגיד דבר אמת. והוא עצמו שאמרו ז"ל (מכלתא פ' מ"ת פ"ב) תשובה על דבר זה שמעתי מהם רצוננו לראות את מלכנו כלומר ודאי על דבר זה שאמרת היתה תשובתם רצוננו וכו'. והנה באמת היתה כוונתם שלמה מאד וכמו שבא בקבלה (מדרש חזית שיר א') על זה מאמר (שיר א') ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין. ולהמשך העין אחרי זאת ההגדה נאמר לו לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלות' כי לא יוכלו לשמוע כאשר רצו באופן אחר: והפירוש הזה הוא נכון מאד מכל מה שראיתי בו. והנה הרלב"ג ז"ל לישב שני אלו הכתובים המציא המציאות בענין הנבואה אשר כלבבי ואמר שלא תושפע הנבואה לנביא מאת השם יתעלה על דבר מהדברים רק על האופן אשר תשוטט מחשבתו בדבר ההוא. ולפי שכבר היו במאמר כל אשר דבר י"י נעשה שתי משמעיות. האחד שיתאמת להם כי דבר י"י אותו בשום אות וסימן. והב' שיתאמת להם כי מה שידבר להם בשם י"י הוא עצמו אשר דברו י"י בלי ספק. ומפני שהבין משה ממאמרם בתחלת הענין הראשון שאליו כיון הכתוב באומרו וישב משה את דברי העם אל י"י לזה באה לו התשובה מתיחסת אל מה שהבין מהם הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך כמו שהם מבקשים והנה אחרי כן כאשר הוסיף להתבונן בדבריהם ונפל על הכוונה השנית שעליה נאמר ויגד משה את דברי העם וגו'. באה התשובה השנית על פיה ואמר לך אל העם וקדשתם שכיון שהם חפצים לשמוע קול דברים ממנו ית' ראוי הוא שיתקדשו. זהו תורף דבריו ואם הוא האריך הרבה וחשבו לתועלת נפלא בסודות הנבואה ועינינו הרואות שהוא המשיך בזה מציאות העניינים הנבואיים למה שנתדמה אליו צרכו לישב הכתוב אחר אמתת מציאותם. כי מי שמע כזאת ואם משה נשתבש בדמיונו ולא הבין מאמרם מי סכל את רוח ה' שישיב לו דבר בסכלותו וחלילה מהיות דבר ה' על זה האופן שהוא לעג וקלס בערך אחד מקטני הנביאים כ"ש אצל רבן של כלם. אמנם מה שכתבתי הוא נכון מאד כי בא דבר י"י אליו להודיעו אשר לא עלה על לבו וגם הוא חכם והבין את טעמו: ושוב מצאתי במדרש חזית (שיר א') משל למלך שמבקש ליקח לו אשה בת טובים ובת גנוסים שלח אצלה שליח ואמר אליה אמרה איני כדאי להיות שפחתו אלא רצוני לשמוע מפיו כיון שחזר אותו שליח אל המלך היו פיו שוחקות ושיחותיו אינם נשמעות. המלך היה פקח אמר פניו של זה שוחקות דומה לו שקבלה עליה ושיחותיו אינן נשמעות. דומה לי שא"ל רצוני לשמוע מפיו. כך ישראל בת טובים השליח זה משה המלך זה הקב"ה בשעה ההיא אמר וישב משה את דברי העם אל י"י ומה ת"ל ויגד משה וגו'. אלא ע"י שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם אמר כך תבעו. הנך רואה בעיניך כמה הפליגו לבאר הענין הזה כמו שכתבתי כי הנה הוא ע"ה בתשובה הראשונה היו פניו שוחקות כמי שיבין מהם שהם מקבלים על עצמם מבלי שום תנאי אבל שיחותיו אינן נשמעות אליו כלומר שהוא לא הבין עדיין סוף כונתם אמנם פקחות המלך הבין מהם שרצונם לשמוע מפיו וע"י שאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' הבין השליח גם כן ואמר כך תבעו. והנה לא נפל דבר אחד מכל דברינו בו. והנה תוכן הפירוש הביאנו לרדת לכוונתם ז"ל בזה המאמר הנכבד אשר לא תובן זולתו: ואחר שנתישב זה נשוב אל כוונת עקר הכתוב האומר הנה אנכי בא אליך וגו'. והנרצה בזה כי למה שהנבואה היא עקר ושרש התורה האלהית ואם תוכחש הנבואה תפול התורה בכלליה ופרטיה והיה הדבר אשר יגיע אמתתו אל האדם מצד עצמו חזק ההתאמתות ממה שיגיע לו מזולתו. לזה היה מהחסד והרצון האלהי שיזכו כל העם המשותפים בקבלת עול התורה האלהית במעמד הנכבד והנורא ההוא אל מעלת הנבואה עד שיושוו כלם בענין אמותו מבלי השערת שום ספק: (ט) אמנם לפי שהוא זר ונפלא שיהיה עם רב ועצום מוכנים תמיד אל הנבואה כל שכן שיהיו כלם כאחד נביאים אמנם מה שהיה אפשר לפי טבעה היא להמצא על איש מהאישי' או במתי מעט בדור. כמו שנאמר (דברים י"ח) נביא מקרבך יקים לך י"י אלהיך אליו תשמעון. והיתה הכוונה שיכירו וידעו כי סבת היות הדבר על זה האופן המעטי הוא חסרונם והעדר הכנתם לא קצור יד וצרות עין של מעלה מהיטיב לטובים ולראויים לה כלל. והיה זה ע"י החרדה והמורא הגדול המחוייב להיות להם שם באותו מעמד מהקולות וברקים וזולת זה להיותם בלתי שלמים מצד עצמם אל ההשגה ההיא כמו שנראה זה מהנביאים בזמני הטרדות ומיעוט ההכות מהצער והחרדה כמבואר מיחזקאל ומדניאל אשר היו השגותיהם בתוך הגולה איש כפי מעלתו. וכל שכן שיתחייב זה לכל הקהל הגדול ההוא להפשיט העניינים החמריים מהם ולהפרידם מהדברים המורגשים כדי שתתרשם בנפשם ההשגה ההיא הנפלאה אשר בזה יהי' להם המעמד ההוא נורא מאד ולא ישוערו האיפשרות בהתמדתם בו והנה אלו הכוונות ביארם הכתוב במאמר הזה ועל האיום והמורא הגדול אמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן כי עב הענן הוא החשך והערפל אשר ממנו היו הקולות והברקים כמו שנא' ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר ונאמר (דברים ה') מתוך האש הענן הערפל: אמנם אמר שהי' זה ההראות להם על זה האופן בעבור שימשכו משם ב' ענינים. האחד שישמע העם את קול דברו כמו שאמר כל אשר דבר י"י כפי מה שפירשנו והוא אומרו בעבור ישמע העם בדברי עמך. והכוונה שישמע וישכיל העם ענין דברי עמך שזה לא יהיה רק בהגיעם אל מעלת הדבור עצמו ושומעים הדברים הנדברים שם: (ד) ועל השני והוא השמעת עצמם מהנבואה מכאן ולהבא בהוראת' חסרונם והעדר הכנתם לשיהיו כל עם י"י נביאים והתחייבם לסמוך על נביא אחד בדור אמר וגם בך יאמינו לעולם שלא יהרסו עוד אל י"י רצוננו לראות את מלכנו אבל יסמכו עליך או על נביא מקרב אחיהם כמוך. והרי הכתוב מעיד כי לא שב דבר י"י ריקם כי אם עשה את כל אשר חפץ בענין ההוא וזהו במה שאמר בסוף וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר וגו'. וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק והרי שהיה להם המעמד נורא מאד אשר בעבורו אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה. הרי הענין הראשון שעליו אמר בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ועוד אמר ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות הודו האמנה אל הנביא המוכן יותר מהם כי מעתה ראו והכירו שא"א שיהיו הם מתמידים בדברות ההם פן ימותו עליהם והוא עצמו מה שנזכר במשנה תורה (דברים ה') ותאמרו הן הראנו י"י את כבודו וגו' היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי שכבר האמינו במציאות הנבואה כמ"ש, בעבור ישמע העם בדברי עמך ואמר ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע וגו'. כי מי כל בשר וגו' קרב אתה ושמע וגו' (שם) הודו כי אין בהם ולא יתכן שיהיה בכלל כל בשר כח לעמוד בכמו המעמד ההוא. ולכן שיקרב הוא לבדו והנמשכים אחריו מהנביאים ומפיו ישמעו ויעשו. ועל ענין אלו הכוונו' נענה דבר הש"י (שם) שמעתי את קול העם אשר דבר אליך לאמר הטיבו כל אשר דברו ויאמר י"י אל משה לך אל העם וקדשתם הזהירם על ההזמנה בפרישות הגופות וכבוס הבגדים וזכוך המדות הראויות להקדים לבא לידי רוח הקדש עם היות שהם הגיעו לזה ברצון האל יתברך בזמן קצר כמו שרמז להם באומרו ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי כאשר אמרנו והוא מה שאמר והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד י"י לעיני כל העם כמו שבקשו ממך: והגבלת את העם. כל המפרשים נדחקו בפירוש הכתוב הזה עד שיש מי שאמר שהעם נאמר חלוף ההר. אמנם כשיושם לב אל מה שכתב החכם בפ' י"א מהט' מהמדות יודע שכל מי שכללו בספר ההוא אינו רק להגביל האנשים ולהדריכם בחיים המוגבלים אשר אליהם יכספו האנשים המעולים. והיא עצמה כוונת התורה ומצוותיה אשר בה יגבילם ויעמידם על הגבול הראוי ולא יעברוהו כמו שכתב הרב המורה פ' ל"ג חלק ג' *והוא טעם מאמר והגבלת, ר"ל שכונת הכ' שע"י התורה והמצות יוגבלו מקבליהם, שלא יהרסו בתאותם לפרוץ גדר המוסרי כ"א לתת משג ורסן לכל תשוקותיהם הגופניות: והוא טעם מאמר והגבלת את העם בלי ספק כי אזהרת השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו כל הנוגע וגו'. בין שיהיה על ההווה בין שירמוז אל כללות התורה הנתונה בהר ההוא אינו אלא הגבלת העם לא זולת: לא תגע בו יד וגו' במשוך היובל וגו'. לפי מה שאמרו ז"ל (ביצה ה':) כל דבר הנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו יראה שהיה לו לומר בפסוק היובל עד שאמרו שהמשך הקול הוא סימן להפסק וא"כ בא הכתוב להתיר בזמן ההמשך ההוא והוא דרך זר כמו שכתבנו בספקות: (ז) ולזה יראה כי פשוטו הוא לצוות לב"ד שאם יעלה על ההר איש או אשה. או יגע בקצהו שלא יגעו בו יד לתפשו ולהביאו לב"ד שמא יהרסו גם הם לעלות בהם או ליגע בו כי סקול יסקל העולה ההוא או הנוגע או ירה יירה מחוץ להר. גם יכוין כי על זה האופן פתאום יבא אידו והוא אומרו אם בהמה אם איש לא יחיה כלל ואם יברחו בתוך ההר באופן שלא יוכלו לסקלו במקום מעמדם או לירות בו חצים אפילו במשוך היובל המה יעלו בהר לסקלו וזהו על דרך שאמר הכתוב (שמות כ"א) וכי יזיד איש וגומר מעם מזבחי תקחנו לתות וזה תראה כוונת אנקלוס, במיגד שופרא אינון מורשן למיסק לטורא וכל זה להפליג האיום והמניעה שלא יבואו לשם כי כשידעו שנתן רשות לבא אחריו להמיתו מי מלאו לבו לגשת: וירד משה וגומר ויאמר אל העם היו נכונים לשלשת ימים וגו'. (ח) לפי הפשט הוא עצמו מה שא"ל הש"י וקדשתם היום ומחר כשיובן שיהיו היום ומחר שני' כמו שאמרו ז"ל (שבת פ"ז.) מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו. ושיעור הכתוב וקדשתם היום הראשון שלם ומחר כי ביום הג' ליום הראשון. ירד ה' וגומר לא ליום הציווי. והוא עצמו מה שאמר כאן היו נכונים לשלשת ימים כי הוא מנה להם יום הציווי עצמו. ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וגומר ויחרד כל העם וגו' ואחר נאמר ויוצא משה וגו' עד ויחרד כל ההר מאד. (ט) לפי שהקושי והמניעה בכמו אלו ההשגות הוא מבואר שיעמדו משני צדדים. אם מצד קוצר המשיגים: ואם מצד מעלת המושג. לכן נרמזו בכאן שני הענינים האלה בעולם. ועל מה שישיגם מהצער והקושי מצד עצמם אמר ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה. יאמר שכבר נפל עליהם בהתחלות מצד קצורם ומעוט הכנתם כל אלו הצערים והחרדות שהזכיר והוא אומרו ויחרד כל העם אשר במחנה. ואח"כ אמר ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה שכבר נעתקו מקצה שפל מצבם ובאו לקראת האלהים. (י) אמנם שהתיצבו בתחתית הר ה' ושם השיגם הקושי והמניעות אשר מצד מעלת המושג ורוממותו ועל זה אמר והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד הנה שהית' שם חרדה מצד העם תחלה ואח"כ חרדה מצד ההר ההוא הר ה' גם כן. וראה כי רוב המניעות והעכובים אשר מצד עצמם ייחס אותם אל המוחשים אשר אצל השמע והם הקשת הגשמים הקשים והכבדים. אמנם אשר מצד ההר ייחס אותם אל המוחשים אל חוש הראות שהם יותר דקים ופשוטים והיא ענין נפלא מאד כי אלו הם מצד הענינים המורגשים ואלו מצד המושכלות: ויהי קול השופר הולך וחזק מאד. (יא) הנה קול השופר היה מהדברי' המורגשי' הנזכרים אצל חרדת העם כמו שאמר שם וקול שופר חזק מאד לומר שעם שהיו שם קולות וברקים וענן כבד המורים על קצורם מצד שהם קולות בלתי מורות על דבר מובן. הנה כבר נתחזק להם קול שופר שקולו מורה על מובן מה והוא כנוי אל ענין התחלתם בהשגה כמו שנזכר. ולזה אמר אחר כך ויהי קול השופר הולך וחזק מאד על האופן ההוא מהמובן עד שהגיע מהשגתם להשכיל ולשמוע כי משה ידבר והאלהים יעננו בקול. והענין שהיו שומעין כל ישראל את הקול בדברו עמו על דרך שואל ומשיב והיה זה כדי שיתאמת להם שהקול אשר בו ישמעו הדברות אחרי כן אשר עליהם נאמר (דברים ה') פנים בפנים דבר ה' עמכם כמו שיבא במקומו הוא קול ה' עצמו המדבר עם משה בפניהם כמו שאמר להם והיה אם שמוע תשמעו בקולי והם דקדקו כל אשר דבר ה' נעשה כמו שאמרנו והוא עצמו מה שייעד בעבור ישמע העם בדברי עמך והנה אחד מהעניינים אשר נדברו בפניהם הוא מה שקרא אליו ה' אל ראש ההר ויעל משה. ויאמר ה' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב. שכיון שעלו ביום ההוא אל מעלת הנבואה אי אפשר שיפול מהם רק רב כי אין עייף ואין כושל בם: ויאמר משה לא יוכל העם. כבר כתב הראב"ע ז"ל בשם הגאון ז"ל כי ימים רבים נצטער על זה הכתוב עד שראה בנמוסי פרס שאין רשות לשליח לאמר למלך עשיתי שליחותך עד שיצוה לו דבר אחר והוא תפס עליו מאד לך רד ועלית אתה ואהרן. והנה הוא הסכימה דעתו אל מה שכתב רש"י ז"ל שהוא חשב שאינן צריכים עוד אזהר' אחר שכבר זרזם הקב"ה אמר שיזהירם עוד בשעת מעשה. (יב) והנרא' כי למה שעלה משה אל ראש ההר סמוך אל הערפל אשר שם האלהים והיה מרצון האל יתעלה שיהי' בשעת הדברות יותר קרוב למחיצת הזקנים והעם כדי שלא יחשבו שהוא המדבר וגם שיראוהו ויוכלו לדבר עמו בשעת צערם כמו שאמרו לו בסוף (דברים שם) דבר אתה עמנו ונשמעה וגו': (יג) לזה א"ל הש"י בדרך תחבולת המוסר שילך להעיד עוד בעם. וכאשר נתירא משה כי בצאתו משם מיד יתחיל הדבור היה דוחה הציווי באומרו לא יוכל העם לעלות וגומר. אולי ישר בעיני האלהים ויקבל תשובתו למלא רצונו ויניחהו שם. והנה כאשר טען עליו טענת אמת חזר ואמר לו לך רד ועלית אתה ואהרן וגו'. והנה הוא שמח במעלת אהרן ויצא ולא יספיק לשוב אל מעמדו הראשון עד שהתחיל הדבור הוא מה שנאמר וירד משה אל העם וידבר אלהים וגומר (א) וחפשתי במדרש ומצאתי דברים כהויתן (ש"ר פ' כ"ח) א"ר לוי *משל למלך וכו', אפימטיטא נגזר לדעתי מפעל, # וביחס הפעול, וכונתו שרצה לעשות מה שיעץ חוץ מדעתו וכו' י איפרכוס בל"י. שר הצבא או המדינ'. משל למלך שבקש לעשות אפי מטיטא חוץ מדעתו של אפרכוס אמר לו עשה דבר פלוני אמר לו כבר נעשית שוב אמר לו עשה דבר פלוני במה שהלך עשה המלך מה שבקש. כך בקש הקב"ה ליתן הדברות והיה משה עומד מצדו ואמר לו רד העד בעם. אמר לו לא יוכל העם. ושוב א"ל לך רד ועלית אתה ואהרן. עד שמשה הלך נגלה הקב"ה שנאמר וירד משה וגו'. מיד וידבר אלהים וגומר. כמה נמלצו דברי זה המדרש לישב פשט הכתובים בהורות על הפלגת תשוקת האיש השלם להגדיל מדרגתו וחסידות הרב במה שהערימ' חכמתו לדחותו בדבר אמת וענות צדק כאשר יאות לדחותו וכמו שאמרו (אבות פ"ד) יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך ומאד יתאמת זה מאמרו (שמות כ"ד) ואל משה אמר עלה אל ה' וגו' הבא בסוף אלו העניינים כמו שיתבאר לשם ב"ה וזה שיעור מה שרצינו ביאורו בזה החלק מהספור:
6