עקידת יצחק מ״וAkeidat Yitzchak 46
א׳יבאר שעם שהי' הנושא לזה החלק המשפטי הקנינים המדומים שהמה הבל עם כל זה עלו במעל' על כל החכמות ההרגליות הפלא ופלא:
1
ב׳פרשת ואלה המשפטים
2
ג׳במדרש (תנחומא פ' משפטים) מאי דכתיב (תהילים צ״ט:ד׳) ועוז מלך משפט אהב אמר ליה משה לישראל הרי נתן לכם הקב"ה את תורתו אם אין אתם מקבלין את הדינין הרי הוא נוטלה מכם למה שלא נתן לכם את התורה אלא על מנת שתעשו את הדינין שנא' ועוז מלך משפט אהב. ואם אתם עושים אותם הרי הוא מחזיר בתי דינין ובית המקדש שלכם שנאמר (ישעיהו א׳:כ״ז) ואשיבה שופטיך כבראשונה וגו' מה נאמר בתריה (שם) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה:
3
ד׳*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי כמו שבכל מלאכת חרש וחושב תגדל או תקטן מעלת האומן לפי גודל או קוטן ערך החומר אשר בו יעשה מלאכתו, כי מעלת המתעסק ד"מ בלטישת אבנים טובות יקרות או לעשות בזהב ובכסף תגדל ממעלת העוסק רק בחרושת עץ ואבן וכעין זה אמרו גם חז"ל אשרי מי שאומנתו בשם (שעסקו רק בבשמים טובים) ואוי לו למי שאומנתו בורסקי (שעשקו רקי בעורות בע"ח המתים שריחם רע וזוהמתן רבה) כן הדבר גם בחכמות וידיעות, כי החכמ' האלקית אשר תחקור רק על תארי הי"ת מהות ועצם המלאכים והנשמות היא העליונ' במעלה על כל החכמות, יען כי נושאיה ר"ל הדברים אשר עליהם תשים עיונה, הם היותר יקרים ונשגבים על כל: ואחרי' החכמ' ההרגלית או התכונה כי היא תחקור על הגרמים השמימים הכוכבים ומסילותם שהם כולם עצמים יקרים הקימים באישים (תחת כי ברואי העולם התחתון קיימים רק בסוגיהם ולא באישיהם והחכמות הלמודיות המצטרכות אליה, ר"ל חכמת המספר והמדיד' אשר לא תצטרכנה בחקירותיהן לשום חומר כי נושאיהן רק תמונות מתחלפות או מספריים מחשביים עד שבעבור זה ראוים להסמך אל החכמ' האלקית שנושאיה ג"כ רק מושגים רוחניים ועיונים שכליים, ואחריהן החכמ' הטבעית, העוסקת רק בגופים ודברים חומריים, ובעבור זה אמר גם החוקר כי החכמ' המדינית היא הנכבדת מכל החכמות והידיעות השימושיות בעבר היות נושאיה חברת בני אדם בעלי דעת ותבונה, ר"ל כי כל תכלית' רק ללמד ולהשכיל אופן הנהגת בני אדם השוכנים יחד ואיך ישחר טובם ואשרם הכללי והפרטיי ולא לבד בחכמות שונות יש מדרגות זו למעל' מזו, לפי השתנות יקרת וערך נושאיהן כי אם גם בחכמ' אחת ישתנו מדרגת ומעלת העוסקים בה לפי השתנות התכלית אשר אליה יכונו ד"מ חכמת הרפוא'. כי בהיות מגמת לומדיה לתת חקים וכללים ידועים איך יתנהג האדם המשכיל בכחות גופו ושכלו למען יהי' תמיד בריא וחזק בשני אלה ויוכל להשיג שלמותו הנפשיית והמוסרית, הבלתי מושגת על נקלה מאיש מכאובות וידוע חולי (עיין רמב"ם רפ"ד מה' דעות), אז היא נכבדה מאוד, ומעלת' כמעלת החכמ' המדינית אחרי שגם נושאה רק האדם בהיותו חי מדבר ומשכיל ובהיות תכלית' רק לשמור או לרפאות גוף האדם מכל חולי ומדוה, היא פחותה במעלת' מהחכמ' המדינית. אבל נכבדת משאר חלקי החכמ' הטבעיית, אחרי שנושא' עכ"פ גוף אנושי הנכבד משאר גופות בעלי חיים, ואף כי הצמחים והדוממים, אפס בהיות תכלית' רק לחקור על חומר האדם בהיותו גוף טבעי המורכב מלחיות וחלקים שונים כשאר גופים טבעיים, אז היא בשפל המדרג' כשאר חלקי החכמ' הטבעית, ונמשך מכל זה כי למען דעת גודל או קוטן יקרת מלאכ' או חכמה ידועה נצטרך רק לראות על גודל או קוטן החומר או הנושא אשר בו תתעסק המלאכ' והחכמ' ההיא. וידוע ג"כ כי תורתינו הקדושה תלמד לנו ידיעת תארי הי"ת מציאות המלאכים ומהות הנפש באופן יותר שלם ממה שתלמד זאת החכמ' האלקית ותלמד היישרת הדעות והמדות והרחקת התכונות הנפשיות הרעות, ואופן הנהגת אדם עצמו וביתו וחברתו באופן יותר שלם ממה שתלמד כל אלה חכמת המדות, והחכמ' המדינית, גם תדבר מפלאי הבריאה במעשה בראשית, ותודיע לנו חדשות, ד"מ שברא הי"ת העולם מאין ומאפס מה שלא יכלה החכמ' הטבעיית לדעת ע"פ מופתים אשר ע"כ האריך החכם בס' משלי לספר בשבח התורה התמימה בבחינ' זאת, כמו שמבאר הרב והולך, גם כוללת התורה עניני המשפט המתעסקים רק בקניני האדם המדומים משור עד שה ושאר קנינים פחותי הערך בעיני המשכיל האמיתי, וא"כ ע"פ ההקדמה אשר הניח הרב ז"ל למעל' נגרע מעלת חלק זה ממעלת שאר חלקי התורה המדברים על עיונים ודברים יותר יקרים ומעתה הלא יקשה לנו מדוע נעשה כל הכבוד הזה לחלק התוריי הזה המדבר מעניני המשפט, להקדימו לשאר חלקים וללמדו לבני ישראל מיד אחרי נתינת עשרת הדברות על הר סיני ? ומלבד זה הותר העיון בשחר החכמות לכל העמים, וה' חלק להם בבינה לחקור עליהם כפי יכלתם, ומהחלק המשפטים נאמר "לא עשה כן וכו' ומשפטים בל ידעום", גם חז"ל במדרש אמרו "שבעבור היות ישראל אהוב להי"ת מכל העמים, והמשפט אהוב לו מכל מה שברא אמר הקב"ה ינתן מה שאהבתי לעם שאני אוהב' אשר מכל זה נראה גודל יקרת המשפטים, מה שאינו נראה להיות כן בהשקפ' ראשונה, אם נבחין הדבר רק לפי מה שהקדמנו למעל', ולבאר כל זה יאמר הרב ז"ל תחיל' דרך הקדמ', כי התועלת היוצאת לאדם מפעולותיו הטובות היא על ב' פנים הא' בדרך הטבע, ר"ל התועלת הנמשכת מפעולותו בהכרח ככל מסובב מסיבתו הראוי' כחמימות האויר ד"מ בקרבת ובסביבות אש בוער, או כחמימות גוף אדם המתנועע בחזקה, כי כל אלה מסובבים טבעיים והכרחיים והנה כמו שישתנה כמות החום ההוא שהוא המסובב לפי השתנות כמות האש הבוער הגדול הוא אם קטן שהוא הסבה כן תשתנה גם התועלת הטבעית לפי כמות הפעול' המשבבת אותה. והתועלת השניה הוא בדרך גמול ותשלום שכר, הבלתי מוגבל ונערך תמיד לפי גודל או קוטן יקרת הפעול' המסבבת אותה, ד"מ כאשר יכבד העבד את אדוניו וישמע בקולו לשרתו כראוי וככל אשר יצונו, הלא יטה עליו חסדו וישלם לו. גמולו הטוב לפעמים באופן יותר מהראוי לו ע"פ משפט הצדק, ומעתה יאמר הרב ז"ל, כי מעשיית המשפטים בכלל, אף כי יהיו רק משפטים אנושיים ר"ל אשר יתנו מלכי ושופטי הארץ להעם הנתון תחתיהם ימשכו ב' תועליות טבעיות, הא' כי על ידה יתוקן יישוב העולם, ושבת בני אדם יחד בלי ריב ומצה, אחרי שלא יגע איש במה שמגיע לזולתו, ולא ירעו ולא ישחיתו זה לזה בגופם ובקנינם, והתועלת הב' היא, כי על ידה יתוקנו גם הדעות המדות והתכונות הנפשיות באדם, ויתרחק ממנו המדות הרעות כחמדה וקנאה הגאוה והכעס והכילות, ואם כן הדבר במשפטים אנושים ואף כי שמחוקקיהם יכני אדם קצרי ראית, אשר לא יוכלו לכוון ולשער כל חוק ומשפט כראוי אל האמת והצדק האמיתי, אף כי במשפטים תוריים אשר מחוקקם ה"ית ידע בחכמתו הנשגבה לכולם כראוי אל קו המשפט והצדק, הלוא בלתי ספק יושגו מהם ב' תועליות טבעיות אלה יישוב העולם ובני אדם יחד בהשקט ובשלוה, כמא"הכ "ושפט בין העמים" וכו' ונמשך מזה יכתתו חרבותם לאתים "ולא ישא גוי אל גוי חרב" וכו', גם בהיותם בטוחים בגופם וקנינם שלא יבוא להם הפסד ונזק מזולתם יוכלו לשקוד יותר מבלי דאגה על דלתות העיון התוריי ברוח נכון ושכל צח (עיין מזה ביאורי לשער מ"ג) כאשר יורה ע"ז גם מאחז"ל "ואהבת לרעך כמוך", שפירושו לדעת הלל (שבת דף ל"א) דעלך סני לחברך לא תעביד, זה כלל גדול בתורה, ר"ל שאם ישמרו כל בני איש יחד המצוה הזאת, היו נכונים יותר לעיון התורה, גם יתוקנו ויטיבו תכונות נפשיות ומדות בני אדם בשמרם החוקים האלה, כמאחז"ל "האי מאן דבעי למיהוא חסידא (ר"ל בעל מדות טובות וישרות באופן היותר שלם) ליקיים מילי, דנזיקין" אפס לא לבד התועליות הטבעיות האלה שהם ממין הא' נמשכות בהכרח משמירת החקים האלה, כי אם גם התועלת השני' שהיא בדרך הגמול והשכר באה באופן יותר שלם לשומרי משפטי ה' אלה, כמא"הכ להורות על כל זה משפטי ד' אמת וכו' הנחמדים מזהב וכו' בשמרם עקב רב, שר"ל שמלבד הערבות והנועם המשובבים משמירתם בעו"הז ישולם גם שכר וגמול נצחי לשומריהם אשר עליו יורה גם מא"הכ וצדקה תהיה לנו, (ר"ל מלבד התועליות הטבעיות יהיה לנו גם זכות ושכר נפשיי ורוחניי בעו"הב), כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת ר"ל כי נשמור כל המשפטים הנתונים מאתו ית' לעשותם בתורת מצות ה', לא רק בעבור תכלית השגת הטוב והאושר המיניי והזמני לבד, כאשר ישמרו כל שאר עמי הארצות משפטי ונימוסי מלכיהם ושריהם,
ונמשך מכל זה, כי אף שבבחינת הנושאים אשר בהם יתעסקו המשפטום נגרע ערכם משאר חלקי התורה, בכל זאת בבחינת רוב התועליות הזמניות והמוסריות היוצאות מהם הם נעלים במדרגת מעלתם מאוד, ויתישבו בזה כל הספקות שהעיר עליהם הרב ז"ל, וע"ז מורה גם מאחז"ל שהחל בו הרב ז"ל אמר להם משה לישראל הרי נתן לכם וכו' כאשר הולך ומבאר הרב ז"ל בעצמו (עיין בדבריו). אם מעלות המלאכות והעסקים והחקירות לפי מדרגת הנושא אשר בו יהיה העסק או העיון יהיו נבדלים: הנה באמת אלו המשפטים הנזכרים בזה החלק יראו מאד נבזים ושפלים. הקודם ביארו החכם בתחלת ספר הנפש ועינינו הרואות שיוקר המלאכות ושפלותם אינו רק לפי החומר שבו יהיה עסקם שאשר עסקם הוא בכסף ובזהב ובכל אבן יקרה הם חשובות למלאכות יקרות באמת וכל המלאכה נמבזה ונמס היא בעפר בעצים ובאבנים וכמו שאמרו חז"ל (קידושין פ"ב:) אשרי מי שאומנותו בשם ואוי לו למי שאומנתו בורסקי. והקש על זה בחכמות ובעיונים כי על כן שמו החוקרים הפילוסופיא האלהית ראשונה במעלה לכל החכמות לפי שהנושא אשר ממנו תחקור הוא הנמצא בהחלט עיונה המיוחד הוא באל יתברך ובמלאכיו וכל צבאיו מצד שהם צורות נכבדות מופשטות מחומר כלל. ואחריה ההרגלות מצד החלק התכוני שבה שהנושא אשר בו תחקור הם הגשמים היותר מעולים שאפשר והם גרמי השמים הבהירים בשחקים והמאורות והמון הכוכבים שהמה עצמים יקרים וקיימים באישיהם: גם כי שאר חלקיה הלמודיות אינן צריכין להגעת דרושיהן חומר מיוחד שכבר יגיעו במחשבת ענייני המספרים והשיעורים והתמונות וזולתם מבלי שיהיו מעץ או נחושת או משום חומר מעויין. והנה בזה היא ראוי' להסמך אל הראשונה מצד הדמות שזו רחוקה מהחומר וזו אינה צריכה אליו. אמנם הטבעית היא אחריהן במעלה כי היא מעיינת בנמצאים מצד שהם חמרים מעויינים בעלי שנוי ותנועה. וכבר סדר אותם החכם בהקדמה ראשונה לאלהיות ואמר ואולם הידיעה העיונית הנה היא שלשה חלקים אחת מהם נקרא הפילוסופיא האלהית והפילוסופיא הראשונ' ורצה בראשונ' ראשונה במעלה כמו שקראה בהקדמה השנית חכמת הרבנות. והשנית תקרא ההרגלית והלמודית והידיעה האמצעית והשלישית תקרא החכמה הטבעית והחכמ' הפחותה וגמר ענינו בתת הסבות כמו שאמרנו. והנה החוקר שם המדינית ראשיית על יתר החכמות לפי שהיא לבדה מעיינת בתכלית המיוחד לאדם מצד צורתו הנבדלת מכל הבעלי חיים ומיישרת אותו אל הטוב האנושי והגעת הצלחיותיו העליונות לפי שמעלת החכמה תהי' בלי ספק כפי מעלת בחינת חקירתם עד שכבר יפול ספק לפעמים בהכרת מעלת החכמ' כשיסופר הנושא אשר ממנו תחקור דרך משל אם נשים שמלאכת הרפואה תשתדל להמציא הבריאות לגופים האינושיים להעמידם על בורים ההכרחי להשגתם שלימותם המיוחד כבר תהיה מדרגתה במדרגת המדינית או קרוב אליה כי נושאה הוא האדם מצד מה שהוא חי מדבר. אמנם כשנאמר שעצם עיונה ועקרה אינו מזה הצד רק מצד שהוא גוף אנושי לבד אם שלא תהיה כמדרגה הראשונ' עדין נאמר שתהי' בין חלקי החכמה הטבעיים במדרגת גופות האנשים אצל יתר הנמצאות הטבעיות. ואמנם אם נאמר שהיא ג"כ לא תעיין בו מצד מה שהוא גוף אנושי רק מצד מה שהוא גוף טבעי מורכב מליחות ועסקו המיוחד הוא בהכרתם והשואתם לפי מזג הגוף ההוא הנה באמת תהי' מדרגתה למטה מהמדרגות הנזכרות הנה אם כן ההשתדלות המגיע להכרת מעלת המלאכ' או החכמה הוא הכרת הנושא אשר בו יהי' העסק או החקירה. וזה מה שלחצהו למשה אדוננו בתחלת ענינו כשאמר (שמות ג׳:ג׳-ד׳) אסורה נא ואראה את המרא' הגדול הזה מדוע לא יבער הסנ' שהוא היה מסופק אם הנושא אשר בו מעיין לשעה הוא אש טבעי ויהא התימה בו שהסנ' איננו אוכל או אם היה המרא' ענין גדול מזה והיה הפלא עוד מציאותו בעצמו וההבדל במעלות העיון מפורסם מאד והנה התור' האלהית לא יחסר כל בה כי בכל מה שתודיע תקיים אמתת מציאות האל יתעל' אחדותו יכלתו והשגחתו ותואריו העצומים והנוראים ומציאות מלאכיו משרתיו עושי רצונו להשפיע על ידם אצילות הנבואה על הנביאים ולעזור אל חסידיו הקרובים אליו ואל ילידי ביתם ומקנת כספם כענין שנתפרסם מן האבות ונשיהם ובניהם ועבדיהם ועשתה והצליח' הפלא ופלא מהפילוסופיא האלהית ליונים. ובמה שתכלול מהישרת האדם אל השלימות המעשי בהרחקת התכונות הפחותות ופעולותיהן ולהתלמד אל הטובות ואל המעשים הנאותים המסודרין מהם בכל שלשה מיני החיים רצוני בהנהגת האדם עצמו וביתו ובענין ההנהגה הכללית הנה בכל הפליאה עצה מהפילוסופיא המדינית כמו שיבא. ונוסף עליה כל המצות האלדיות אשר יעש' אותם האדם וחי בהם לחיי עולם אשר אין להם חלק ונחלה בהנה. וכן הענין במה שדברה בפלאי הטבע במעש' בראשית וסדורן בספור הוייתן דבר יום ביומו הגדילה תושיה יותר מהחכמ' הטבעית אשר לא השיגה ידה לדעת אם מציאות הטבע ההוא חודש או לא חודש. והקש על זה בכל החכמות אשר תשיג ידה לדבר בהם ואם אינן בה תכלית לעצמן. ואם עוד רבות בהם עשו חיל היא שתתעל' עלתה על כלנה. אם בהיות עיוניה בתכלית האמות והשלמות יותר מהם. ואם בהיות למודיה בתכלית המוסר והענוה והתמימות ובהרחקות הזדון והעזות והחציפות ועל הכל בהגעת התכליות העליונות הרוחניות אשר לא דברו אותן כל החכמות והדתות ולא עלה על לבן. צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה איך סדר כל זה השלמות בספר משלי כי הוא התחיל להזהיר האנשים מהנפילה בדעות אשר להחקירה העיונית באלהיות והמשיל אותה בגזרותיה אל האשה הזרה והזונה היא לילית הראשונ' הכרוכה בטבע כל נוצר שהיא הזווג הראשון לאדם (ב"ר פ' כ"ד) כמו שהי' נמשלת גם כן אל הזונה המפורסמת אשר הוא בזיווגו השני כמו שהוכחנו על אלה הזווגים בשער ו' ובשער כ"ב כי ראויות הנה שלשתן להיותן למשל זו לזו מצד ענינם. וגם כי הן יחד מעיקות וצרות אל האשה הצנועה ובעלת חן המלמדה דעת ויראת ה' והמרחקת האנשים מהנפילה תחת רגלי שלשתן והיא גלתה מקור דמן פתויין ואונאתם בשלוח רסן היראה והעבודה כמו שעל זה אמר (משלי ה׳:ג׳) נפת תטופנה שפתי זרה וגומר ואחריתה מרה וגומר כמו שיבא ביאורן בפרשת ראה שער צ"ג ב"ה. וביאר כוונתו במה שהמשיך דבריו ואמר (שם). ועתה בנים שמעו לי הרחיק מעליה דרכיך וגומר. וסוף שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. ובספרי פרשת עקב שתה מים ממי שבבוראך ואל תשתה מים עכורים ותמשך לדברי המינים ושם הרבה דברים כיוצא בהם מסכימים אל הכוונה ואמר יהיו לך לבדך וגו' (שם) כנגד מה שאמר ראשונה פן תתן לאחרים הודך וגו' כי לא יתן למורים אחרים הודו ותפארתו להסתפק בילדי נכרים ולתת להם פאר בכל דבריהם כמו שנוהגים המתפלספים שבעמינו בכל דבריהם. ואמר יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך שיודה ויברך תמיד המקום שנתן תורה לישראל שהוא מקור מקוה מים חיים כי אז יצליח וישכיל בלמודיו. וכמו שאמרו חז"ל (נדרים פ"א.) שאינו מצוי לחכמים שיהיו בניהם תלמידי חכמים מפני שלא ברכו בתורה תחלה והוא ענין נכבד יבא ביאורו בשער נ"ד ב"ה ואמר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת וגומר (שם) כמו שאמרו לו (ברכות י'.) שעשה לה דדים במקום בינה כמו שנתבארה הכוונה בשער הו'. באהבתה תשגה תמיד ולמה תשגה בני בזרה וגומר שלא תתפתה לאהבת האשה הנכריה עד שתשגה בעבורה לאילת אהביך כמו שעשו הרבה מחכמינו. אדרבא באהבתה תשגה תמיד לכל זולתה כמו שעשו חכמי האומות וכאשר כתבנו בהקדמת הספר. וחתם כי נכח עיני י"י דרכי איש וגומר והוא מה שתכפור האשה הזרה בכל עניניה והיא עקר גדול שהכל תלוי עליו כמו שהקדים בתחלת הספר (משלי א׳:ז׳) יראת ה' ראשית דעת. והנה אחרי כל דבריו אלה ייחד פרשה גדולה להרחיב הסדור בדעת שלשתן יחד וסדרן בזו אחר זו. והקדים לזרז ולומר (שם ו') נצור בני מצות אביך וגומר קשרם על לבך וגו' בהתהלכך תנחה אותך וגו' כי נר מצוה ותור' אור וגו' ועל הראשונ' אמר לשמרך מאשת רע וגו' אל תחמוד יפיה וגו' כי בעד אשה זונה וגו' עד לא ישא פני כל כפר וגו'. ואחר נעתק אל השנית כי הוא נמשל ראשון אליה ואמר (שם ז') בני שמור אמרי וגו' שמור מצותי וגו' קשרם על אצבעותיך וגו' אמור לחכמה אחותי את וגו' לשמרך מאשה זרה וגו' כי בחלון ביתי וגו' וארא בפתאים וגו' עובר בשוק אצל פנה וגו' בנשף בערב יום וגו' והנה אשה לקראתו עד ולא ידע כי בנפשו הוא. ואחר התחיל בשלישי ואמר הלא חכמה תקרא וגו' (שם ח') אלא שנהג כמנהגו להקדים הזרוז באומרו ועתה בנים שמעו לי לומר שעתה היא בעקר הכוונ' בזה הדרוש ואמר (שם ז') אל ישט אל דרכיה לבך על הטענות הרחבות שבה ועם זה אל תתע בנתיבותיה הצרים העקשים והכוונה גלויה כי רבים חללים הפילה קרי ביה חלולים ורקים מלחם התורה ומשמנה וכל הרוגיה הם הסומים העוצמים עיניהם מראות אור מצוה ותורה כמו שאמרו (ספרי האזינו פסקא א') גברא קטלא קטל דרכי שאול ביתה וגו', כי מלאכת' להכין כלי מות להוריד שאול אנשיה ולהביאם חדר בחדר: ואחר זכר אופני פתוייה בכלל' וחלקי' ואמר הלא חכמה תקרא וגו' (משלי ח׳:א׳). ירצה הלא היא תקרא בפי אנשיה ותלמידי' חכמה סתם עד שאם תשאל למי שלא שמע מהם רק ספר המבוא ותאמר לו במה אתה עוסק במקרא או במשנה או. בתלמוד ישיבך לא בדבר מזה. אלא חכמה אני לומד וכל זה לגסות רוח וגובה לב אנשיה. וגם תבונה תתן קולה כי הוא השם המיוחס להם אל הפילוסופיא המדינית הכוללת השלשה ספרים אשר בשלשה מיני ההנהגות שזכרנו: בראש מרומים עלי דרך וגו' ליד שערים וגו'. כל אלו הן תחבולות ודברי חדודין דוגמת מה שיעשו אותן הנשים הזונות להזמין עצמן לקרבה אל המלאכה כי כהנה אנשי החכמה הזאת יצאו נצבים ויכינו דברי פיתויים לתלמידים החסרים והילדים רקים מה לכם ללמוד בדיק' ושחיט' אצל אביי ורבא בואו ללמוד חכמ' מפוארה אצל ארסטו ותלמידיו ומפרשי ספריו והנה הם עורכים לנגדם קצת דרושים נחמדים למראה ויפת לבם אל פת בגם ואל יין משתיהם ועתה התחיל לבאר דברי פיתוייהן מתוך תועלות החכמה ההיא וחלוקי' אשר מצד נושאי'. ואמר אליכם אישים אקרא וגו' (שם ח') תחלת דברי פיה סכלות כי מצד זדונ' וגובה לבה אמרה שאינה קוראה כ"א אל האישים ידועי שם כי שאר האדם אינה רואים בה זולתי קול ועוד מעט אמרה הבינו פתאים ערמה וכסילים הבינו לב וכן הוא האמת שאין יכלתה נכר כי אם באלו הפתאים והכסילים וכמ"ש ראשונה כי רבים חללים הפילה וזה הפתוי הוא המיוחד מצד מלאכת ההגיון כי במלאכ' ההיא אפי' הפתי והבער בכל חכמה *אם ילמוד קצת וכו' מתחבולת הניצוח ודרך ההטעה, הנה ידוע שבין היונים הקדמונים היו אנשים כהנה לרוב אשר כל חכמתם היתה רק לנצח ולהתעות זולתם במשפטים והקשים כוזבים אשר דברו באזניהם במתק לשון ובמנעמי המליצ', ונקראו בשם זאפהיסטן. אם ילמוד מעט מתחבולת הנצוח ודרך ההטעה חכם יחשב בעיני הרואי' וימלא לבו אותו לדבר עם שגדול ממנו בחכמה ולא יבוש והוא אומרו וכסילים הבינו לב כמו שאמר (שם י"ח) לא יחפוץ כסיל בתבונה כ"א בהתגלות לבו. ואחר נעתק אל ההסתה מצד חכמת המספר ואמר שמעו כי נגידים אדבר ומפתח שפתי מישרים יאמר שכל עסקיה עם נגידים ומלכים אשר בקשו חשבונות רבים לקניני אוצרותם קבלותם והוצאותם עם שרי הצבא ואנשי המלחמה וכיוצא וכמו שנאמר ביוסף (בראשית מ״א:מ״ט) עד כי חדל לספור וגו' אשר מזה ימשך התועלת והכבוד ליודעיה וכ"ש (משלי כ״ב:כ״ט) חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב וגו'. וגם שכל מפתח שפתיה בשרשיה ועיקרי' הם מישרים בלתי מקבלו' טעות כלל. ועל ההתפארות מצד ההנדסה הנמשכת אליה אמר (שם ח' ) כי אמת יהגה חכי ותועבת שפתי רשע *ירצה שיצורף וכו', הנה ידוע שכל מופתי חכמת המספר והמדידה הם אמיתיים, אשר אין עליהם תשובה, כי הם מוכרחים כהכרח המסובב מסיבתו הראוי' לו, ד"מ אחרי הודענו, כי ב' פעמים ב' הוא ד' נמשך בהכרח כי כאשר יוכפל כל אחד מהמספרי' המוכפלים, ויאמר ד' פעמים ד' יצא מזה מספר המרובע ט"ז, וכן כל מופתי החכמות האלה בנוים רק על הכרח המסובב מסיבתו, וע"כ קראם הרב ז"ל מופתי הסיבה, אפס חכמת הטבע כלליה וחוקיה נודעים לנו רק ע"פי הראיה והנסיון, ד"מ אחרי אשר בחנו וראו חכמי הטבע, כי מחט המאגנעט, נוטה תמיד לצד צפון שפטו מזה כי הוא חק נוסד בטבע מבלי אשר יכלו לדעת סיבתו על נכונה, ע"כ קרא הרב ז"ל מופתי הטבע רק מופתי ראיה. ירצה שיצורף אל האמיתית המספרי הנמצא בו מדקדוק השיעורים התיקון המדיני בהתעיב והרחיק הרשע והחמס במה שתשתדל להצדיק המדות והמשקלים להרחיק האונאה בכל מיני המשא ומתן שבין בני האדם. ועל התועלת הנמשך מאלו השתים והוא העקר המכוון מהם בחכמת התכונה אמר בצדק כל אמרי פי אין בהם נפתל ועקש כי הבקיאים בחכמה ההיא יוכלו לבשר עתידו' ולהודיע חדשות מהענינים המתרגשי' לבא בעולם ומצדיקים דבריהם כבא הדברים אשר הגידו אותם למרחוק וכ"ש בהגדת הקבוצים והנגודים בתנועות הככבים ולקיות המאורות ונטיותיהם ושאר הדברים התכוניי' אשר צדקו מאד דבריהם מצד חשיבותם ואין בהם נפתל ועקש. אמנם על מופתי החכמה הטבעית להיותם מופתי ראיה ולא מופתי סבה כאלו אשר בחכמות הלימודית אמר כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת ירצה שאע"פ שאינם מופתים מוחלטים הנה הם נכוחים למבין כפי חומר הנושא וישרים למוצאי דעת אשר תתכן להם החקירה מהידוע אל הבלתי ידוע יהיה הידוע קודם אצל הטבע או מתאחר. והנה על הפילוסופיא המדינית אמר קחו מוסרי ואל כסף ודעת מחרוץ נבחר כי דברי המוסר והדעת הלקוחים בחכמה ההיא הם מכבדים בעליהם מאד מאלפי זהב וכסף. אמנם החכמה העליונה אשר קראוה אלהית וגזרו עליה שהיא חכמה סתם והיא תכלית לכלם אמר' כי טובה חכמה מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה. לומר כי כמו שהפנינים הם יקרים מכל הגשמים המורכבים מאשר אין בהם רוח חיים כן דרושי זאת החכמה הם היותר מעולים מכל הדרושים מצד מעלת הנושאים אשר בהם תחקור שהוא הנמצא מצד שהוא נמצא ומהצורות הפשוטות האלהיות אשר זכרנו. ואמר כל חפצים לא ישוו בה לומר שבחכמה ההיא יתבאר בלתי שווי מדרגת השכלים הנבדלים שהם מדרגה על מדרגה עד העלה הראשונה שהוא השכל העליון יתעלה שמו. ומלת חפצים הורגלה בפי החכמים הראשונים על השכלים וכמ"ש הראב"ע ז"ל מאור השכל יצא החפץ. ובזה סיים החכם בטענות החכמה הפילוסופית אשר בם תתפאר ומלין לצד התורה האלהית תמלל:
ונמשך מכל זה, כי אף שבבחינת הנושאים אשר בהם יתעסקו המשפטום נגרע ערכם משאר חלקי התורה, בכל זאת בבחינת רוב התועליות הזמניות והמוסריות היוצאות מהם הם נעלים במדרגת מעלתם מאוד, ויתישבו בזה כל הספקות שהעיר עליהם הרב ז"ל, וע"ז מורה גם מאחז"ל שהחל בו הרב ז"ל אמר להם משה לישראל הרי נתן לכם וכו' כאשר הולך ומבאר הרב ז"ל בעצמו (עיין בדבריו). אם מעלות המלאכות והעסקים והחקירות לפי מדרגת הנושא אשר בו יהיה העסק או העיון יהיו נבדלים: הנה באמת אלו המשפטים הנזכרים בזה החלק יראו מאד נבזים ושפלים. הקודם ביארו החכם בתחלת ספר הנפש ועינינו הרואות שיוקר המלאכות ושפלותם אינו רק לפי החומר שבו יהיה עסקם שאשר עסקם הוא בכסף ובזהב ובכל אבן יקרה הם חשובות למלאכות יקרות באמת וכל המלאכה נמבזה ונמס היא בעפר בעצים ובאבנים וכמו שאמרו חז"ל (קידושין פ"ב:) אשרי מי שאומנותו בשם ואוי לו למי שאומנתו בורסקי. והקש על זה בחכמות ובעיונים כי על כן שמו החוקרים הפילוסופיא האלהית ראשונה במעלה לכל החכמות לפי שהנושא אשר ממנו תחקור הוא הנמצא בהחלט עיונה המיוחד הוא באל יתברך ובמלאכיו וכל צבאיו מצד שהם צורות נכבדות מופשטות מחומר כלל. ואחריה ההרגלות מצד החלק התכוני שבה שהנושא אשר בו תחקור הם הגשמים היותר מעולים שאפשר והם גרמי השמים הבהירים בשחקים והמאורות והמון הכוכבים שהמה עצמים יקרים וקיימים באישיהם: גם כי שאר חלקיה הלמודיות אינן צריכין להגעת דרושיהן חומר מיוחד שכבר יגיעו במחשבת ענייני המספרים והשיעורים והתמונות וזולתם מבלי שיהיו מעץ או נחושת או משום חומר מעויין. והנה בזה היא ראוי' להסמך אל הראשונה מצד הדמות שזו רחוקה מהחומר וזו אינה צריכה אליו. אמנם הטבעית היא אחריהן במעלה כי היא מעיינת בנמצאים מצד שהם חמרים מעויינים בעלי שנוי ותנועה. וכבר סדר אותם החכם בהקדמה ראשונה לאלהיות ואמר ואולם הידיעה העיונית הנה היא שלשה חלקים אחת מהם נקרא הפילוסופיא האלהית והפילוסופיא הראשונ' ורצה בראשונ' ראשונה במעלה כמו שקראה בהקדמה השנית חכמת הרבנות. והשנית תקרא ההרגלית והלמודית והידיעה האמצעית והשלישית תקרא החכמה הטבעית והחכמ' הפחותה וגמר ענינו בתת הסבות כמו שאמרנו. והנה החוקר שם המדינית ראשיית על יתר החכמות לפי שהיא לבדה מעיינת בתכלית המיוחד לאדם מצד צורתו הנבדלת מכל הבעלי חיים ומיישרת אותו אל הטוב האנושי והגעת הצלחיותיו העליונות לפי שמעלת החכמה תהי' בלי ספק כפי מעלת בחינת חקירתם עד שכבר יפול ספק לפעמים בהכרת מעלת החכמ' כשיסופר הנושא אשר ממנו תחקור דרך משל אם נשים שמלאכת הרפואה תשתדל להמציא הבריאות לגופים האינושיים להעמידם על בורים ההכרחי להשגתם שלימותם המיוחד כבר תהיה מדרגתה במדרגת המדינית או קרוב אליה כי נושאה הוא האדם מצד מה שהוא חי מדבר. אמנם כשנאמר שעצם עיונה ועקרה אינו מזה הצד רק מצד שהוא גוף אנושי לבד אם שלא תהיה כמדרגה הראשונ' עדין נאמר שתהי' בין חלקי החכמה הטבעיים במדרגת גופות האנשים אצל יתר הנמצאות הטבעיות. ואמנם אם נאמר שהיא ג"כ לא תעיין בו מצד מה שהוא גוף אנושי רק מצד מה שהוא גוף טבעי מורכב מליחות ועסקו המיוחד הוא בהכרתם והשואתם לפי מזג הגוף ההוא הנה באמת תהי' מדרגתה למטה מהמדרגות הנזכרות הנה אם כן ההשתדלות המגיע להכרת מעלת המלאכ' או החכמה הוא הכרת הנושא אשר בו יהי' העסק או החקירה. וזה מה שלחצהו למשה אדוננו בתחלת ענינו כשאמר (שמות ג׳:ג׳-ד׳) אסורה נא ואראה את המרא' הגדול הזה מדוע לא יבער הסנ' שהוא היה מסופק אם הנושא אשר בו מעיין לשעה הוא אש טבעי ויהא התימה בו שהסנ' איננו אוכל או אם היה המרא' ענין גדול מזה והיה הפלא עוד מציאותו בעצמו וההבדל במעלות העיון מפורסם מאד והנה התור' האלהית לא יחסר כל בה כי בכל מה שתודיע תקיים אמתת מציאות האל יתעל' אחדותו יכלתו והשגחתו ותואריו העצומים והנוראים ומציאות מלאכיו משרתיו עושי רצונו להשפיע על ידם אצילות הנבואה על הנביאים ולעזור אל חסידיו הקרובים אליו ואל ילידי ביתם ומקנת כספם כענין שנתפרסם מן האבות ונשיהם ובניהם ועבדיהם ועשתה והצליח' הפלא ופלא מהפילוסופיא האלהית ליונים. ובמה שתכלול מהישרת האדם אל השלימות המעשי בהרחקת התכונות הפחותות ופעולותיהן ולהתלמד אל הטובות ואל המעשים הנאותים המסודרין מהם בכל שלשה מיני החיים רצוני בהנהגת האדם עצמו וביתו ובענין ההנהגה הכללית הנה בכל הפליאה עצה מהפילוסופיא המדינית כמו שיבא. ונוסף עליה כל המצות האלדיות אשר יעש' אותם האדם וחי בהם לחיי עולם אשר אין להם חלק ונחלה בהנה. וכן הענין במה שדברה בפלאי הטבע במעש' בראשית וסדורן בספור הוייתן דבר יום ביומו הגדילה תושיה יותר מהחכמ' הטבעית אשר לא השיגה ידה לדעת אם מציאות הטבע ההוא חודש או לא חודש. והקש על זה בכל החכמות אשר תשיג ידה לדבר בהם ואם אינן בה תכלית לעצמן. ואם עוד רבות בהם עשו חיל היא שתתעל' עלתה על כלנה. אם בהיות עיוניה בתכלית האמות והשלמות יותר מהם. ואם בהיות למודיה בתכלית המוסר והענוה והתמימות ובהרחקות הזדון והעזות והחציפות ועל הכל בהגעת התכליות העליונות הרוחניות אשר לא דברו אותן כל החכמות והדתות ולא עלה על לבן. צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה איך סדר כל זה השלמות בספר משלי כי הוא התחיל להזהיר האנשים מהנפילה בדעות אשר להחקירה העיונית באלהיות והמשיל אותה בגזרותיה אל האשה הזרה והזונה היא לילית הראשונ' הכרוכה בטבע כל נוצר שהיא הזווג הראשון לאדם (ב"ר פ' כ"ד) כמו שהי' נמשלת גם כן אל הזונה המפורסמת אשר הוא בזיווגו השני כמו שהוכחנו על אלה הזווגים בשער ו' ובשער כ"ב כי ראויות הנה שלשתן להיותן למשל זו לזו מצד ענינם. וגם כי הן יחד מעיקות וצרות אל האשה הצנועה ובעלת חן המלמדה דעת ויראת ה' והמרחקת האנשים מהנפילה תחת רגלי שלשתן והיא גלתה מקור דמן פתויין ואונאתם בשלוח רסן היראה והעבודה כמו שעל זה אמר (משלי ה׳:ג׳) נפת תטופנה שפתי זרה וגומר ואחריתה מרה וגומר כמו שיבא ביאורן בפרשת ראה שער צ"ג ב"ה. וביאר כוונתו במה שהמשיך דבריו ואמר (שם). ועתה בנים שמעו לי הרחיק מעליה דרכיך וגומר. וסוף שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. ובספרי פרשת עקב שתה מים ממי שבבוראך ואל תשתה מים עכורים ותמשך לדברי המינים ושם הרבה דברים כיוצא בהם מסכימים אל הכוונה ואמר יהיו לך לבדך וגו' (שם) כנגד מה שאמר ראשונה פן תתן לאחרים הודך וגו' כי לא יתן למורים אחרים הודו ותפארתו להסתפק בילדי נכרים ולתת להם פאר בכל דבריהם כמו שנוהגים המתפלספים שבעמינו בכל דבריהם. ואמר יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך שיודה ויברך תמיד המקום שנתן תורה לישראל שהוא מקור מקוה מים חיים כי אז יצליח וישכיל בלמודיו. וכמו שאמרו חז"ל (נדרים פ"א.) שאינו מצוי לחכמים שיהיו בניהם תלמידי חכמים מפני שלא ברכו בתורה תחלה והוא ענין נכבד יבא ביאורו בשער נ"ד ב"ה ואמר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת וגומר (שם) כמו שאמרו לו (ברכות י'.) שעשה לה דדים במקום בינה כמו שנתבארה הכוונה בשער הו'. באהבתה תשגה תמיד ולמה תשגה בני בזרה וגומר שלא תתפתה לאהבת האשה הנכריה עד שתשגה בעבורה לאילת אהביך כמו שעשו הרבה מחכמינו. אדרבא באהבתה תשגה תמיד לכל זולתה כמו שעשו חכמי האומות וכאשר כתבנו בהקדמת הספר. וחתם כי נכח עיני י"י דרכי איש וגומר והוא מה שתכפור האשה הזרה בכל עניניה והיא עקר גדול שהכל תלוי עליו כמו שהקדים בתחלת הספר (משלי א׳:ז׳) יראת ה' ראשית דעת. והנה אחרי כל דבריו אלה ייחד פרשה גדולה להרחיב הסדור בדעת שלשתן יחד וסדרן בזו אחר זו. והקדים לזרז ולומר (שם ו') נצור בני מצות אביך וגומר קשרם על לבך וגו' בהתהלכך תנחה אותך וגו' כי נר מצוה ותור' אור וגו' ועל הראשונ' אמר לשמרך מאשת רע וגו' אל תחמוד יפיה וגו' כי בעד אשה זונה וגו' עד לא ישא פני כל כפר וגו'. ואחר נעתק אל השנית כי הוא נמשל ראשון אליה ואמר (שם ז') בני שמור אמרי וגו' שמור מצותי וגו' קשרם על אצבעותיך וגו' אמור לחכמה אחותי את וגו' לשמרך מאשה זרה וגו' כי בחלון ביתי וגו' וארא בפתאים וגו' עובר בשוק אצל פנה וגו' בנשף בערב יום וגו' והנה אשה לקראתו עד ולא ידע כי בנפשו הוא. ואחר התחיל בשלישי ואמר הלא חכמה תקרא וגו' (שם ח') אלא שנהג כמנהגו להקדים הזרוז באומרו ועתה בנים שמעו לי לומר שעתה היא בעקר הכוונ' בזה הדרוש ואמר (שם ז') אל ישט אל דרכיה לבך על הטענות הרחבות שבה ועם זה אל תתע בנתיבותיה הצרים העקשים והכוונה גלויה כי רבים חללים הפילה קרי ביה חלולים ורקים מלחם התורה ומשמנה וכל הרוגיה הם הסומים העוצמים עיניהם מראות אור מצוה ותורה כמו שאמרו (ספרי האזינו פסקא א') גברא קטלא קטל דרכי שאול ביתה וגו', כי מלאכת' להכין כלי מות להוריד שאול אנשיה ולהביאם חדר בחדר: ואחר זכר אופני פתוייה בכלל' וחלקי' ואמר הלא חכמה תקרא וגו' (משלי ח׳:א׳). ירצה הלא היא תקרא בפי אנשיה ותלמידי' חכמה סתם עד שאם תשאל למי שלא שמע מהם רק ספר המבוא ותאמר לו במה אתה עוסק במקרא או במשנה או. בתלמוד ישיבך לא בדבר מזה. אלא חכמה אני לומד וכל זה לגסות רוח וגובה לב אנשיה. וגם תבונה תתן קולה כי הוא השם המיוחס להם אל הפילוסופיא המדינית הכוללת השלשה ספרים אשר בשלשה מיני ההנהגות שזכרנו: בראש מרומים עלי דרך וגו' ליד שערים וגו'. כל אלו הן תחבולות ודברי חדודין דוגמת מה שיעשו אותן הנשים הזונות להזמין עצמן לקרבה אל המלאכה כי כהנה אנשי החכמה הזאת יצאו נצבים ויכינו דברי פיתויים לתלמידים החסרים והילדים רקים מה לכם ללמוד בדיק' ושחיט' אצל אביי ורבא בואו ללמוד חכמ' מפוארה אצל ארסטו ותלמידיו ומפרשי ספריו והנה הם עורכים לנגדם קצת דרושים נחמדים למראה ויפת לבם אל פת בגם ואל יין משתיהם ועתה התחיל לבאר דברי פיתוייהן מתוך תועלות החכמה ההיא וחלוקי' אשר מצד נושאי'. ואמר אליכם אישים אקרא וגו' (שם ח') תחלת דברי פיה סכלות כי מצד זדונ' וגובה לבה אמרה שאינה קוראה כ"א אל האישים ידועי שם כי שאר האדם אינה רואים בה זולתי קול ועוד מעט אמרה הבינו פתאים ערמה וכסילים הבינו לב וכן הוא האמת שאין יכלתה נכר כי אם באלו הפתאים והכסילים וכמ"ש ראשונה כי רבים חללים הפילה וזה הפתוי הוא המיוחד מצד מלאכת ההגיון כי במלאכ' ההיא אפי' הפתי והבער בכל חכמה *אם ילמוד קצת וכו' מתחבולת הניצוח ודרך ההטעה, הנה ידוע שבין היונים הקדמונים היו אנשים כהנה לרוב אשר כל חכמתם היתה רק לנצח ולהתעות זולתם במשפטים והקשים כוזבים אשר דברו באזניהם במתק לשון ובמנעמי המליצ', ונקראו בשם זאפהיסטן. אם ילמוד מעט מתחבולת הנצוח ודרך ההטעה חכם יחשב בעיני הרואי' וימלא לבו אותו לדבר עם שגדול ממנו בחכמה ולא יבוש והוא אומרו וכסילים הבינו לב כמו שאמר (שם י"ח) לא יחפוץ כסיל בתבונה כ"א בהתגלות לבו. ואחר נעתק אל ההסתה מצד חכמת המספר ואמר שמעו כי נגידים אדבר ומפתח שפתי מישרים יאמר שכל עסקיה עם נגידים ומלכים אשר בקשו חשבונות רבים לקניני אוצרותם קבלותם והוצאותם עם שרי הצבא ואנשי המלחמה וכיוצא וכמו שנאמר ביוסף (בראשית מ״א:מ״ט) עד כי חדל לספור וגו' אשר מזה ימשך התועלת והכבוד ליודעיה וכ"ש (משלי כ״ב:כ״ט) חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב וגו'. וגם שכל מפתח שפתיה בשרשיה ועיקרי' הם מישרים בלתי מקבלו' טעות כלל. ועל ההתפארות מצד ההנדסה הנמשכת אליה אמר (שם ח' ) כי אמת יהגה חכי ותועבת שפתי רשע *ירצה שיצורף וכו', הנה ידוע שכל מופתי חכמת המספר והמדידה הם אמיתיים, אשר אין עליהם תשובה, כי הם מוכרחים כהכרח המסובב מסיבתו הראוי' לו, ד"מ אחרי הודענו, כי ב' פעמים ב' הוא ד' נמשך בהכרח כי כאשר יוכפל כל אחד מהמספרי' המוכפלים, ויאמר ד' פעמים ד' יצא מזה מספר המרובע ט"ז, וכן כל מופתי החכמות האלה בנוים רק על הכרח המסובב מסיבתו, וע"כ קראם הרב ז"ל מופתי הסיבה, אפס חכמת הטבע כלליה וחוקיה נודעים לנו רק ע"פי הראיה והנסיון, ד"מ אחרי אשר בחנו וראו חכמי הטבע, כי מחט המאגנעט, נוטה תמיד לצד צפון שפטו מזה כי הוא חק נוסד בטבע מבלי אשר יכלו לדעת סיבתו על נכונה, ע"כ קרא הרב ז"ל מופתי הטבע רק מופתי ראיה. ירצה שיצורף אל האמיתית המספרי הנמצא בו מדקדוק השיעורים התיקון המדיני בהתעיב והרחיק הרשע והחמס במה שתשתדל להצדיק המדות והמשקלים להרחיק האונאה בכל מיני המשא ומתן שבין בני האדם. ועל התועלת הנמשך מאלו השתים והוא העקר המכוון מהם בחכמת התכונה אמר בצדק כל אמרי פי אין בהם נפתל ועקש כי הבקיאים בחכמה ההיא יוכלו לבשר עתידו' ולהודיע חדשות מהענינים המתרגשי' לבא בעולם ומצדיקים דבריהם כבא הדברים אשר הגידו אותם למרחוק וכ"ש בהגדת הקבוצים והנגודים בתנועות הככבים ולקיות המאורות ונטיותיהם ושאר הדברים התכוניי' אשר צדקו מאד דבריהם מצד חשיבותם ואין בהם נפתל ועקש. אמנם על מופתי החכמה הטבעית להיותם מופתי ראיה ולא מופתי סבה כאלו אשר בחכמות הלימודית אמר כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת ירצה שאע"פ שאינם מופתים מוחלטים הנה הם נכוחים למבין כפי חומר הנושא וישרים למוצאי דעת אשר תתכן להם החקירה מהידוע אל הבלתי ידוע יהיה הידוע קודם אצל הטבע או מתאחר. והנה על הפילוסופיא המדינית אמר קחו מוסרי ואל כסף ודעת מחרוץ נבחר כי דברי המוסר והדעת הלקוחים בחכמה ההיא הם מכבדים בעליהם מאד מאלפי זהב וכסף. אמנם החכמה העליונה אשר קראוה אלהית וגזרו עליה שהיא חכמה סתם והיא תכלית לכלם אמר' כי טובה חכמה מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה. לומר כי כמו שהפנינים הם יקרים מכל הגשמים המורכבים מאשר אין בהם רוח חיים כן דרושי זאת החכמה הם היותר מעולים מכל הדרושים מצד מעלת הנושאים אשר בהם תחקור שהוא הנמצא מצד שהוא נמצא ומהצורות הפשוטות האלהיות אשר זכרנו. ואמר כל חפצים לא ישוו בה לומר שבחכמה ההיא יתבאר בלתי שווי מדרגת השכלים הנבדלים שהם מדרגה על מדרגה עד העלה הראשונה שהוא השכל העליון יתעלה שמו. ומלת חפצים הורגלה בפי החכמים הראשונים על השכלים וכמ"ש הראב"ע ז"ל מאור השכל יצא החפץ. ובזה סיים החכם בטענות החכמה הפילוסופית אשר בם תתפאר ומלין לצד התורה האלהית תמלל:
4
ה׳אף היא (ר"ל התורה) תשיב אמריה על פי דבריה ושבחיה בקנאתה לאלהיה ובחמלתה על האנשים הבוערים בעם המתפתי' בדבריה וניסתים בטענותיה והיא מדברת בעדה בקול רנה ותודה. אני חכמה שכנתי ערמה ודעת מזמות אמצא. זה תאמר כנגד מ"ש ראשונה הלא חכמה תקרא וסיימה כי טובה חכמה מפנינים. אמרה אנכי אנכי היא הראויה להחליט עליה זה השם באמת כי אין שום חכמה מהטבע והאלהות וזולתם אשר לא תכללם התור' אלהית כמו שאמרנו ראשונה. וכנגד מה שאמרה החכמ' החצונית הבינו פתאים ערמה אמרה שכנתי ערמה. וכמה טובה היא ערמה עם חכמה לא עם פתיות כמו שאמרה צרתה. ואמרה ודעת מזמות אמצא על כל חלקי החכמ' אשר הזכירה. והנה להוכיח' על פניה ולשבר מתלעותיה על דרך פתויה ומעשה חדודיה הנזכרים גם על זדונה וגובה לבה אשר בם אמרה אליכם אישים אקרא. אמר יראת ה' שנאת רע גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות שנאתי. ירצה יראת ה' היא שנאת דרך רע וזר אשר תתנהג בהם לפתות האנשים ולאסוף הביתה כל איש רק ומר נפש להטותם מיראת ה'. וכן אמרו ז"ל (מו"ק ט"ז.) מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר וגם גאה וגאון ודרך רע לקרוא לאנשים הגאי' גסי הרוח רק אל שלמי הדעת הענוים וכמו שאמר (משלי י״א:ב׳-ג׳) ואת צנועים חכמה. וכמו שאמרו (כתובות ע"ח:) על ריב"ל איכרך בבעלי ראתן ואיעסק בתורה. ופי תהפוכות שנאתי לקרוא החכמים ולהתעסק עם הפתאים כמו שאמרנו ואחר שהוכיח על כלל לימודה ורמיזותיה השיב עליה על כל דבר ודבר שנתפאר' בו מחלקי החכמה. והנה על מלאכת ההגיון אשר זכרה ראשונה אמר לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה. ירצה אני אין מדרכי להעמיד ולקיים הפתיות בערמימות הנצוח כמו שאמרת הבינו פתאים ערמה כי לי עצה ותושיה. ירצה החצוני מועצות ודעת והפנימי תושיה עמוקה וגם אני בינה לי גבורה אמתית לא במלאכת הנצוח שהיא תחבול' וכבר כתב החכם שהמתחבלים אינם גבורים. וכנגד מ"ש שמעו כי נגידים אדבר כמו שנתבא' אמר בי מלכים ימלוכו וגו'. וכמו שאמרו ז"ל (גיטין ס"ב.) מאן מלכי רבנן ובמה מלכו בכח תורת הש"י שבלבם גם גברו חיל עם מלכים ויועצי ארץ כמו שנתפרסם ענין האבות (בראשית מ״ב:ו׳) ויוסף הוא השליט על הארץ (שמות י״א:ג׳): גם האיש משה גדול וגו' כמו שאמר בתורה (דברים כ״ח:י׳) וראו כל עמי הארץ כי שם י"י נקרא עליך ויראו ממך. וכנגד מה שאמרה ומפתח שפתי מישרים אמר ורוזנים יחוקקו צדק לומר כי יש ויש עמה כמה חשבונות של מצוה כגון תקופות ומולדות וגימטריאות אשר רוזני התורה יחוקקו בם צדק ואמת. וכמו שאמרו (שבת ע"ה.) ואת פועל י"י לא יביטו אלו שיודעים לחשוב תקופות ומולדות ואינם חושבין. ועל מה שנתפארה בחכמת ההנדסה כמו שנתבא' אמר (משלי ח׳:ט״ז) בי שרים ישורו ונדיבים כל שופטי ארץ ירצה כי יש לה מעלה נפלאה עליה כי היא אינה משערת לבד אבל המצוה ומסדרת מנוי השופטים והשוטרים להרחיק כל עול ואונאה הנופל בין ריש לאיש במדה במשקל ובמשורה ובכל מה שיש בו שומא או דיני חלוקה ומשפטי סדר נזיקין ותשלומיהם והרחקתם הכתובים בפרשה ודיני העסק כמה רווחה וכמה הפסדה וכמה ענינים הנבוכים עיון ודיוק גדול בזה. מלבד כמה דינין הבאין בתורה בדיני עירובין אשר באו בהן כמה הלכות קשות וחמורות אשר בכלם ישפעו שופטי התורה משפטי צדק. והנה על מה שתתפאר בחכמת התכונה אמר אני אוהבי אהב וגו' והיא תשובה מעולה מאד וזה שמעולם לא נודעה חבה ושום אהבה למעמיקי' בחכמה ההיא שישתנו סדריה ולא שום תנועה מתנועותיה בעבור שום איש מחכמיה וגם היא לא נתפארה על זה. אמנם אשר יבואו אליה בלמוד התורה האלהית כבר תודע להם חבה יתירה להשתנות בעבורם סדר המערכות ההם כמו שנתפרסם מיהושע (יהושע י׳:כ״ד) וישעיהו אצל אחז (ישעי' ו') וענין נקדימון בן גוריון כמוזכר (בתענית י"ט:) וזולתם ואומר ומשחרי ימצאונני לפי שיקרה הרבה פעמים למשחרים פני הככבים לראות מצבם ומעמדם אצל המזלות וקצתם אצל קצת לשפוט משפט מה צריך מאד אליו ולא ימצאום לקדרות השמים בעבים או שכבר נשקעו או שעדין לא עלו או שכבר עלה עמוד השחר ואספו נגהם וחוזרין בפחי נפש. וגם על החכמה הטבעית בזתה ולעגה מזה הצד כי אין לאל יד חכמיהם היודעים סוד ההוייות וטבען להמציא שום אחת מהנה בם יספיקו צרכיהם כמו שהוא הענין בעצם ותמיד על ידי יודע סודות הנמצאות על דרך התורה האלהית. ולזה אמר עושר וכבוד אתי הון עתק וצדקה (משלי ח׳:י״ח.) ועל דרך שאמר (שם ג') אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. צא וראה (ויקרא כ״ו:ד׳) אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם וגו' וכל הפרשה ההיא וזולת'. הנהיה כדבר הגדול ההוא לאחד מחכמי הטבע מכל האומות ואם שכבר התחכמו לדעת בעניני' הטבעיים להעלות המחצבים השפלים למדרגת העליונים זה יהיה על הרוב בדרך הזיופים ובאונאות ואין זה עושר וכבוד כי כל רואיהם יבזום ויחשיבום ללסטים כי עשו עושר לא במשפט וצדקה. אמנם עושי התורה ולומדיה עתקו גם גברו הון עתק וצדקה. ועל מה שהתפארה בחכמת המדות אשר עליהם אמרה קחו מוסרי ואל כסף ודעת מחרוץ נבחר השיבה התורה ואמרה טוב פריי מחרון ומפז ותבואתי מכסף נבחר בארח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט (שם). אמר שנתעלו המעשים התוריים מכל זולתם בג' ענינים. האחד בשיש להם כדי לחיות בהם חיי המדיניות על צד היותר נאות שאפשר. והשני כדי להשאיר נפשות עושיהם לחיי עד והשלישי מצד הצדק והישר הטבעי הנמצא בהם משאר המעשים כמו שיבא באור כל הענינים האלה בקרוב: והנה על הראשון אמר טוב פריי מחרוץ ומפז. וע"ד שאמרו (פיאה פ"א) ואוכל אדם פירותיהן בעו"הז כי טוב הוא הפרי הנאכל מהן מן החרוץ אשר זכרה צרתה באומרו קחו מוסרי ואל כסף ודעת מחרון נבחר. והשני והוא עקר הקרן השמור להביא אל האוצר אמר ותבואתי מכסף נבחר כי הוא הנכסף והנבחר מהכל. ועל השלישי אמר בארח צדקה אהלך וגו' כי כל מה שתסדר בהנהגותיה הוא הראוי להקרא צדקה ומשפע בהחלט. והנה על מה שתתפאר צרתה מתועלות חלקה האלהית השיבה היא ואמרה שהיא תתעלה ממנה מעלה נפלאה לאין שיעור במה שיש בה כדאי להנחיל אוהבי יש (שם) לחיי העולם הבא שהוא היש המוחלט המתחלף לכל מיני היש הנודעים לכל בעלי הגופות בהתחלף יש מאין. והוא ענין ההצלח' הנפשיית אשר עמה ימלאו האוצרות מבלי שום חסרון ובזה השלימה טענותיה החזקות אשר בם תנצח מלחמתה לעיני כל בעל שכל. אלא שנמשכה לתת טעם חזק לדבריה בהראות היכולת אשר בידה במה שסמכה פרשת ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז (שם) כי בה תכלול כל פרק נגון העולם שכתבנו בשער המבול שהוא ענין נכבד עיין עליו אם תרצה: ועתה אחר שנתבאר שכל מיני החכמות והידיעות ישנן בתורה האלהית על צד היותר שלם שנמצאו בכל שאר החכמות אשר נתפארו בהן והיו מעלות העיונים האלה ומדרגתן זו על זו כפי מעלת הנושא אשר בו יבא הלמד כמו שנתבאר. ואולם החלק המשפטי ממנה אשר בו יבא העסק והעיון בפרש' אשר לפנינו מהמפורסם שנושאו המיוחד הוא אישי פרטי קניני האדם המדומים משור עד חמור עד שה עד שלמה או כל דבר דמקרי נכסי כסף או כלים עבד או אמה. ובכלל כל הדברים האלה בנופלם תחת משא ומתן בני האדם שעליהם אמר הכתוב (תהילים ל״ט:ז׳) אך הבל יהמיון יצבר ולא ידע מי אספם הנה מזה יתחייב שתהיה מדרגת זה החלק מהעיון היותר שפלה שבמדרגות העיונים כלם ואפי' מהחכמה הטבעית הנקראת אצלם החכמה הפחותה לפי שהיא לא תעיין בנושאים ההם מצד היותם גופים משתנים אלא אף מצד נופלם תחת דמיונות האנשים בהתעסקם בהם. ומכאן תמיהה גדולה לכל אותו יקר וכבוד שנעשה אל זה החלק משאר חלקי התורה האלהית בשומה אותה לראש עליהם כי מיד אחר מתן תורה התחילה בו ואמרה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וכ"ש לפי מה שבא בקבלה (גיטין פ"ח:) לפניהם ולא לפני כותי' לפניהם ולא לפני הדיוטות כי הנה למוד התורה בכללה חוייב שמעו לכל העם האנשים והנשים והטף. והחלק הזה אסרוהו אל ההדיוטות ואף כי החכמות כלם הותרו לעכו"ם ועל החלק הזה נאמר (תהילים קמ״ז:י״ט-כ׳) מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום.
5
ו׳ובמהרש (ד"ר פר' שופטים) אמר רבי לוי למה הדבר דומה למלך שהיו לו בנים הרבה והיה אוהב את הקטן יותר מן כלם והיה לו פרדס והיה אוהבו יותר מכל אשר לו אמר המלך אני נותן את הפרדס אשר אני אוהב יותר מכל אשר לי אל בני הקטן אשר אני אוהב יותר מכל בני. כך הק"בה מכל האומות אינו אוהב אלא את ישראל שנא' (הושע י"א) כי נער ישראל ואוהבתו ומכל מה שברא בעולמו אינו אוהב אלא המשפט שנאמר (ישעיהו ס״א:ח׳) כי אני ה' אוהב משפט אמר הקב"ה ינתן מה שאהבתי לעם שאני אוהב הה"ד (דברים ט״ז:י״ח) שופטים ושוטרים תתן לך. כי יש להשתומם מה הפרדס הזה ומה חבה יתירה שנודעת לו ולא די לנו כל זה אלא שאמרו במאמר שהתחלנו שלא נתנה התורה לישראל אלא בשביל זה החלק המשפטי שיראה מדבריהם שהוא העקרי בכל התורה כלה. אמנם התר זה הספק קל עלינו בשנעמוד על תועלות אלו המשפטים התוריים והבדלם מהמשפטים המונחים בעד הנמוסים האינושיים. וזה שהוא מבואר שהתועלות ימשכו מהפעולות על שני פנים. אם על הדרך הטבעי כחמימות מהבער האש או מהתנוע'. ואם בדרך הגמול כהטבת העבד וכשכיר יקוה פעלו. והנה בענין הראשון ודאי יהיה התועלת מוגבל כי הטבע ישערהו לפי ההשתדלות. אמנם בענין השני כבר איפשר שינתן לעובד שכר הרבה ממה שעשה הכל כפי הפקת רצון הנותן על המקבל. הלא תראה לאברהם (בראשית ט״ו:א׳) שכרך הרבה מאד כי אף על פי שהוא עבד הרבה לא היה הגמול נערך עם העבודה וזה לפי שהיה ענין גמוליי כמו שנאמר (שם י"ח) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' וכן אמר בעקידה (שם כ"ב) כי ברך אברכך וגו' עקב אשר שמעת בקולי וכן (שם כ"ו) עקב אשר שמע אברהם בקולי בכלם הודיע כי העניני' הגדולי' המיועדין לו אינן טבעיים לפי ההשתדלות אבל הם בתורת גמול. וע"ז הדרך הי' כל מה שבא בתורה האלהית משכר המצות שהוא חסד בלתי משוער ומוגבל רק כיד אלהים הטובה הנותן בעין יפה ורחבה: והנה הוא מבואר שבחלק המשפטי התוריי הלזה ימצאו שני אלו העניינים. האחד מצד מה שהם משפטים אף כי יהיו אנושיים וזה כי הצדק והמשפט יועילו בטבע ליישוב העם איש על מקומו בהשקט ושלוה. והשלים הצלחת המדינ' בהסכמת כתות האנשים המחיייב מציאות' בין כתות האנשים מזולתם משאר המינים להיותם יותר צריכים אל זאת ההסכמ' עם ההמצא בטבעם ההתחלפות בין אישיהם יותר מבין שאר הנמצאים כמ"ש הרב המורה פרק מ' חלק ב' שאמר בסוף דבריו כזה אבל ההתחלפות בין אישי כל מין מתקרב מלבד האדם שאתה תמצא שני אישים ממנו כאלו הם משני מינים בכל מדה. עד שתמצא אכזריות איש מגיע עד שישחט צעיר מבניו מרוב הכעס: ואחר יחמול על הריגת כנה או תולעת אחד וירך לבו בזה וכן ברוב המקרים עד כאן. וכ"ש שיהיה זה ההתחלפות המופלג ביניהם בענייני הממונות עד שיתקוממו קצתם על קצת ולא יהיה להם תקומה טבעית כי אם בחיותם על סדר משפטים יכריחם לעמוד על מצבם ולבלתי הרוס אותו בשום צד. גם ימשך משם תועלת שני טבעי והוא הגבלת האנשים הרגילים על אלו המשפטים בתכונותיה' והשערת מדותיהם להרחיק' מהחמדה והקנאה והגאוה והכעס והכילות ואחריהן ריעותיהן המשלימות רוע המזג והפסד התכונ' ומרחיקים האדם מכל מיני שלמיותיו. וכל זה נמשך מאלו המשפטים בדרך הטבע כי לא נאמר שבשכר הריגת הרוצחים והגנבים והרדפת הרשעים ישבו איש תחת גפנו ותאנתו ויורחקו מהתכונות הרעות והפחיתיות כמו שלא נאמר שבגמול הטיול בא החמימות אבל זה ימשך מזה כפי הענין בלי ספק:
6
ז׳האמנה כי אלו המשפטים התוריים מצד היותם אלהיים ימצאו אלו התועלות הטבעיות בהם באופן יותר חזק ויותר מועיל מאד בלי ספק וזה שאין שום ספק שהתועלות האלו הטבעיים ימשכו מסדורי' החקים והדתות בהגבלות האלו לפי קורבתם בהם אל האמת טבע הענינים עד שכבר יגיעו התועלות בחלופי השיעורים מהנמוסים *כפי קירוב הנימוס וכו', הנה שם נימוס, # יורה בל"י על כל חוק או מנהג קבוע במדינה, והנה כל נימוס מועיל לתקן הנהגת החברה האנושית, ורק לפי היותו קרוב או רחוק יותר מהצדק האמיתי הטבעי והשכלי, יהיה מועיל הרבה או מעט, ונמשך מזה כי המשפטים התוריים אשר ממקור עליון יצאו והמסכימים כולם עם הצדק האמיתי הלא יועילו ביותר מכל זולתם. כפי קירוב הנימוס אל אמתת טבע הענינים או ריחוקו שאם יהיה הנמוס בלתי נכון ורחוק מהאמת הטבעי עם שכבר יתנהגו בו באופן מה אבל אי אפשר שלא יתחדשו ביניהם קטטות ומריבות לבלתי התיישב בו דעת המונהגים ולבלתי קבל אותו בסבר פנים ויתפשט הענין אל המלחמות הגדולות המפסידות היישוב. אמנם כשתהיה ההנהגה על פי הנמוס הקרוב אל טבע האמת אז יהיה תועלת הגבלת תכונת האנשים שלמה גם תקון הקבוץ הכללי מגיע כי לפי שהמשפטים אשר ישפטום יהיו קרובים אל האמת יקבלום עליהם האנשים וישבו בשלום יחדו כמו שאמרו בפרקא קמא דסנהדרין (ז'.) דמדינא שקול גלימא מזמר ואזיל באורחא. ולזה ייעד הנביא ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרו' ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה (ישעיהו ב׳:ד׳). יורה בבירור שהריבות והמלחמות עד הזמן ההוא בין כתות עכ"ום היו לחסרונות נמוסיהם הבלתי מסכימים עם טבע האמת אשר לסבת זה הנשפטים בהם לא תתישב דעתם ולא יקבלום. אמנם בשלמות המשפט על ידי מלך המשיח והסכימו אל טבע האמת ישבו שקטים וינוסו מלחמות וקטטות מהם. והנה להיות המשפטים האלהיים מיוחדים בזה מכל זולתם כי מי יוכל לעמוד על אמתת המשפטים אם מצד טבע אלי הקניינים ואם מצד טבע הקונים אותם כי אם הוא יתב' היוצר כל ויודע הכל וכמו שאמר (תהילים ל״ג:ט״ו) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם וכמ"ש הנביא (ירמיהו ל״ב:י״ט) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו יורה שא"א לסדר דת ונמוס באלו החיים לתת לאיש כדרכיו ממש לפי טבע המעשים והעושים רק אותו שהוא גדול העצה ורב העליליה אשר בכחות אלו ברא העולם וכל נמצאיו אשר כזה יוכל לשפוט כפי טבע אמת לא בענין תשומה לבד. הלא תראה בדיני עבד עברי ואמה עבריה נאמר שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי חנם ובענין השמטה (שמות כ״ג:י׳) שש שנים תזרע את ארצך וגו' והשביעית תשמטנה. אשר אין ספק שיש לדינים האלו קשר גדול במציאות העולם הנברא בששה ימים ויום השביעי שבת וינפש. ולזה נגזר הגלות על ביטולם לפי שיש להם יחס נפלא עם סידור המציאות אשר לא יקיף עליהם זולתי הבורא יתעלה אשר היה עושה כל ובורא כל כמו שאמרנו. ומהמין הזה היו כל הדברים המונחים בתורה האלהית כלם צדק טבעי אין הפרש בהם בין קודם שהונחו לאחר שהונחו רק הפרסום לבד כמו שאמר האל יתעלה (במדבר כ״ז:ז׳) כן בנות צלפחד דוברות ואמרו ז"ל (ספרי שם) כך כתוב' לפני במרום מלמד שראתה עינם מה שלא ראה עינו של משה. והוא דיוק נכבד ממלת כן שירצה אמת ואינו נופל לשון אמת רק על מה שישכים דבורם אל האמת הנמצא בפועל חוץ לנפש והוא הכתיב' אשר לפניו ית' במרום. וזכור מה שאמרו ז"ל (פסחים קי"ט:) כי כשנתנו ליעקב לברך אמר לא נאה לי לברך שנשאתי שתי אחיות. הנה שחשבו לו לחטא אחר שנודע איסורו. וכבר אמר (בראשית כ"ו) ששמר אברהם מצותיו וחקותיו ותורותיו. והכל יורה כי משפטי י"י אמת טבעי ממש. ואם שיראה בקצתם צד תשומה כמו (שמות כ"א) שלשים של עבד. (דברים כב) חמשים באונס. (שמות כ"ב) ומפתה (דברי' כ"ב) ומאה של מוציא שם רע וכדומה. הנה הם צדק אמתי טבעי ידוע אצלו יתעלה ונעלם ממנו וגם הדעת נותן שלא יתחייב האדם בנזקיו רק במה שיזיק אותו בעצם. אמנם מה שהזיקו במקרה הוא גורם לבד וגרמא בנזקין פטור. ולזה שלשים דעבד הוא סכום שוה לסתם עבד וכן חמשים הוא המוהר הראוי לסתם הבתולות. ואם קרה מקרה שהיה העבד נוקב מרגליות או שתהיה הנערה בת טובים ועשירה הנה היה במותר ההוא גורם ופטור וכן אמרו (ב"ק צ"ח.) בפוחת מטבע של חברו או שורף שטרותיו וכיוצא. והנה בתשלומי כפל וארבעה וחמשה הפליגו חז"ל (שם ע"ט:) להראות עוצם השערתו יתעלה בכמו אנו העניינים. אם מהבדילו מהגוזל המפורסם. ואם בהתחלף תשלומי צאן. וגם אנחנו נאמר בו בבא אל הביאור טעם נכון ב"ה והקש על זה בכל העולה ממנו בסדר נזיקין והנה זה הכח לא נתן לשום חכם חרטום וכשדאי. ושמע הודאת ארסטו בזה אשר החל בה פ' ט' מהמאמר ה'. הצדק המדיני ממנו טבעי וממנו דתי הטבעי אשר הוא בכל מקום יש לו כח שוה ואיננו תלוי בהראות או לא. הדתי אמנם הוא אשר בראשונה לא היה בו חלוק שיהיה כן או בענין אחר. אבל אחר שהושם יש בו חלוק כמו שהיה פדיון העבד שיעור ידוע או לזבוח עז ולא שתי צאן כו'. ואמר עוד והדינין יראה לקצת כי כלם הם כן שאינן טבעיים כי אשר הוא בטבע לא יסור ובכל מקום יש לו הכח ההוא כמו האש שהיא שורפת ובפרט ביאר שהצדק הדתי המסודר מהיותר שלם שבאנשים הוא חסר מאד ושאינו נקרא צדק כי אם על דרך העברה ושלא יבדיל הצדק מהבלי צדק אצלם רק בהנחה לבד וגם שכבר היה נראה לקצת שאין טבע קיים לשום צדק כלל. הנה גלה חרפת הצדק הדתי ההוא ורחוקה מטבע האמת עד שלזה היה מהנמנע לפי מה שהצענו שתמשך ממנו לא ההגבלה התכוניות הנאותה לאישיים ולא השלמת היישוב המדיני הנכון כמו שאמרנו. אמנם ימצאו בלי ספק בהנהגת התורה האלהית להיותה הנהגה קרובה מאד אל טבע הענינים או טבעית ממש. כי על שני הענינים אמר (שמות י״ט:ה׳) אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים וגו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כי מצד שהיא קנין תהיה מעלה לבד אשר בה יהיו סגולה מכל העמים ביושר דעותיהם ותקון מדותיהם המישרים את האדם אל תכלית ההצלחה. וכמו שאמרו (ב"ד פ' כ"ד) זה כלל גדול בתורה (שבת ל"א.) דעלך סני לחברך לא תעביד ואלו כלל גדול במדות לא אמרו והכוונה להעיר כי ההשערה הנאותה באלו הדינים מועיל מאד להדריך האדם אל הפנאת מחשבותיו וזמניו אל שקידת העיון התוריי והשגתו. וכמו שאמרו (ב"ק ל'.) האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דנזקין ואין סגולה גדולה מזו שתמצא לכל אחד מאישיה. אמנם מצד שתהיה בצירוף לאחר יהיה צדק מספיק להשלים קבוצם עד שיקראו בה ממלכת כהנים וגוי קדוש. וכמו שכתב זה החכם עצמו בפרק שני מהמאמר ה' אמר לכן הצדק הוא מעלה תמימה לא כאשר הזדמן כי אם בהצטרפות לאחר ועל כן פעמים רבות יראה הצדק היותר בהיר משאר המעלות על כן יאמרו המושלים כי הככב המזהיר והילל בן שחר לא דמה אליו והוא פלא. הנה באר מה שאמרנו משני מיני ההצדק. ונראה עוד שהסכים עם הכתוב שאמר (דניאל י״ב:ג׳) ומצדיקי הרבים כככבים לעולם ועד והוא נכון: והנה על זה הדרך כבר איפשר לומר כי החלק המשפטי הלזה אשר חשבנוהו מתחלה הנקל שבחלקי התורה האלהית יכלול יפה השלשה עמודי' אשר העולם קיים עליהם והם הדין והאמת והשלום (אבות פ"א). כי מצד הנחתו לשפוט בו איך שיהיה יקרא דין. אמנם מצד הסכמתו אל האמת הטבעי (תהלים י"ט) משפטי י"י אמת. אמנם מצד שתחוייב הקבלה אותו על כתות המונהגים בסבר פנים והתישבות הדעת הנה תמצא בו חברת שלום והסכמה חזקה מכל זולתו. וזכור אל תשכח אשר כתבנו בשער מ"ג בפירוש צדיק וישר הוא כמה השתדלה התורה האלהית להכין לפני לומדיה דרך נכון לישר משפטיה ולקרבם אל מרכז האמת בכל מה שיקרה שלא יסכים היושר הכללי עם הפרטי עד שמסר הדבר לב"ד השלם אשר יהיה בכל עת וזמן שיישירו הנמוס לעת ההוא וכל אשר יצא מפיהם בנדון ההוא הוא משפטו האמיתי הראוי לסדרו בו ושהוא אז על האופן ההוא דין אמת לאמתו לא אמת לבד מצד הכולל כי אם מצד האמיתי החלקי והפרטי הכל כמו שנתבאר שם היטב מכל הצדדים כי הוא מה שתושלם בו כוונתנו עכשיו לדעת ולהודיע כי ה' אלהים אמת ותורתו אמת וחותמו אמת ומשפטי ה' אמת ועליהם העולם עומד כי בעצמיותן הדין והשלום והאמת. והנה בבחינת האמות המופלג הנמצא בהם על הדרך שכתבנו אמרו חז"ל לפניהם ולא לפני הדיוטות כי ההדיוטות לא ידעו דרך לתקן הצדק ולישרו עם האמת החלקי לדון דין אמת לאמתו כמו שאמרנו. וגם כי ישפטו היטב לפי ההנחות הכוללות אחר שלא ידעו טעמם ולא ירדו לסוף הכוונה בכל מה שיצטרך לדונו בכל אחד מהחדושים אשר יתחדשו יום יום. וכמו שאמר עליהם (תהלים פ"ב) לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו כאשר כתבנו בשער הנזכר הנה באמת אינם דיינים צדיקים רק במקרה וזה לשון החכם בפ' י"ב מהמאמר הנזכר במדות. אמנם א"כ הכרת הדברים צדיקים לא יחשבו שהוא צריך לחכם יען כי הדברים הנאמרים בדתות אינו קשה למבין אבל אינם דברים צדיקים כי אם במקר'. אבל איך ראוי שיהיו נפעלים ואיך יהיו נחלקים הדברים צדיקים. זה אמנם צריך לדעת יותר מהבריאות *כי גם שמהדבש והיין וכו' הלשון הזה נראה שהוא משובש מאוד, ור"ל דרך כלל, כי כמו שאיננו מספיק לבד אם יכיר הרופא טבע כל סמי הרפואה ד"מ מהות ואיכות הדבש והיין אשר תועלתם ברפואה רבה מאוד, וידע גם אופן עשיית המרקחת הנקרא בל"ע וכללי חכמת הכימיאה, אשר באמצעות האש והחום תתיך, ותפריד כל מורכב לחלקיו הפשוטים אשר ממנו הורכב (ועל שלש אלה רומז הרב באמרו "והלבוריו והשריפה וההתוך") כי אם מוכרח שידע גם אופן השתמשו כראוי בסמיו ובמרקחיו לכל חולי ומדוה הפרטיים אשר ירצה לרפאם כן לא יספיק לדיין לדעת רק כללי הדינים, אם לא ידע גם לשפוט על פיהם המקריים הפרטיים הבאים לפניו. כי גם שמהדבש והיין והלבוריי והשרפ' וההתוך הוא לדעת אבל איך ראוי לחלק לבריאות ולמי ומתי הוא צריך אל פועל גדול כמו להיות רופא עד כאן. ראה דבריו טובים ונכוחים מאד כי כמו שלא יקרא האיש רופא במה שידע אלו הדברים איך שיזדמנו אלא מצד שיפעל בהם הבריאות כאשר יאות אל זה האיש ואל זה החולי כך לא יקרא שופט בעבור שידעו הדינים המונחים בדתות רק כשידע לנהוג בהם כאשר יאות בכל המקרי' החלקיי' כי על זה האופן יהיה דן דין אמת לאמתו. והתרעומת הזה וגדול ממנו נתרעמו ג"כ חכמי האמת כמו שזכר בפ"ק דסנהדרין (ז':) דבי נשיאה אוקמוה דיינא בתרקבא דדינרא דלא הוי גמיר ולא מדי. א"ל לר' יהודא בר נחמני מתורגמיני' דריש לקיש קום עליה באמוראה קם גחין עליה ולא א"ל ולא מדי פתח ואמר (חבקוק ב׳:י״ט) הוי אומר לעץ הקיצה עורי לאבן דומם הוא יורה הנה הוא תפוש זהב וכסף וכל רוח אין בקרבו ועתיד הק"בה ליפרע ממנו מידו שנאמר (שם) וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ. הנה שהכל מסכימים שההדיוטות פסולין להעמיד ולקיים זה הצדק המדיני באשר לא יוכלו לכוין בו אל האמת הדיניי וכ"ש שיהיה זה במשפטי ה' אמת כאשר אמרנו. מ"מ כבר נתבאר ועלה בידינו שהמשפטים התוריים יועילו תועלות טבעיות להגביל תכונות האנשים ולישר מדותיהם איש איש גם להעמיד ולקיים הקיבוץ המדיני באופן יותר חזק ובשיעור בלתי נערך מכל מה שיועילו בם כל הדתות והנמוסים האנושיים וכל זה מצד האמות המתחייב להמצא בהם מפאת חכמת מניחם ב"ה. ואולם עדין ימצא בהם הענין השני שאמרנו והוא התועלת העצום והטוב הבלתי משוער בדרך הגמול והשכר בכל שאר המצות שבתורה אשר זה לא יערך אל הפועל וזה ג"כ יחלק לשנים. האחד מה שיגיע אל הכלל מטוב ההצלח' לשם ותהלה על יתר העמים על דרך הגמול להיותם כלם שותפים במצות ההם כמו שהוא הענין בהקמת המלך והעמדת השופטים והשוטרים וההזהר בהם שכל זה הוא דבר שנעשה בהקהל וכן ראוי שיבא גמול אלהים על ראשם בהצלחה משותפת לכל כאותה המקווה לקץ ימות המשיח וכדומ'. והשני מה שיגיע הגמול בהצלח' הנפשיית בכל איש ואיש כפי מה שישתדל בקיומם מצד היותם מצות אלהיות דלא גרע מעשית מעקה ושלוח הקן וכיוצא בזה. וכמ"ש דוד המלך ע"ה (תהלים י"ט) משפטי ה' אמת צדקו יחדו הנחמדי' מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב. יורה כי מלבד התועלת והערבות המגיע בם לתקן עמהם חיי שעה הוא מקוה בשכרם וגמולם עקב רב לעולם הבא. והוא הדבר אשר השיבה התורה אל הבן החכם (מכילתא ס"פ בא) כאשר שאל (דברים ו') מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם כשהשלימ' תשובותיה על החלקים הראשונים הנה על שאלת המשפטים אמרה (שם) וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר צונו. לומר שמלבד התועלות המגיעות להם בטבע מהן יהיה להם זכות נפשיי לפני ה' בעולם הנשמות בתורת גמול לעשות אותם לפניו בתורת מצוה כאשר צום. ושאר דברי השאלה והתשובה ההיא כבר כתבנום בשער ל"ח. והנה בבחינ' זאת אמרו חז"ל לפניהם ולא לפני כותים שאפי' במשפטים שנדע שהכותים ישפטום כמשפטינו לא נחתוך הדין על פיהם וזה לפי שאם נשוה להם בדין הנה נתחלף מהם שהם אינן בני ברית לאלהינו ואינן נכנסין תחת מצותיו ואינן מקבלים עליהם שכר. והעושה על פיהם לא די שאינו מקבל שכר אבל הוא עובר עבירה. כי כמו ששחיטת כותי הוא נבלה (חולין י"ג.) אע"פ שיחתוך הסימנין מבלי שום דבר מהמפסידי' את השחיטה כן החותך הדין על פי הכותי אע"פי שישוה לדין הישראלי נבלה עשה בישראל כי לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום:
7
ח׳ובמדרש ילמדנו בפרשת שופטים מנין אתה למד שישראל וכותי שיש להם עסק זה עם זה שאסור לישראל לומר לכותי לך עמי לערכאות שלכם שהוא עובר בלאו שנאמר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום והלא העכ"ום נצטוו על הדינין (סנהד' נ"ו.) שזו היא אחת ממצות בני נח ומהו בל ידעום אלא אלו דקדוקי הדין שכך שנינו (שם מ'.) מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים. הנה שבמאמר הזה נפסלו הכותים לבלתי היותם בני ברית כמונו ואף אם תמצא לומר שיש להם צד מצוה להיותם מכלל בני נח הנה הנם בכלל הדיוטות שאינן יודעין לכוין כמו שאמרנו ראשונ' ואין להם צד מצוה כלל שהכותים אינן מכוונין למצות בני נח כלל אלא הם דנין על פי עצמם ומדעתם ולזה תרוייהו איתנהו. ולהיות כל התועלות האלו נמצאים באלו המשפטים אמר החכם (משלי כ"א) עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. ואמרו ז"ל (דברים רבות פ' שופטים) כזבח לא נאמר אלא מזבח כיצד הקרבנות וכו' כמו שכתבנוהו בביאורו בשער מ"ג. והוא כולל יפה אלו הענינים כלם: והנה עם זה הותר ודאי היטב הספק אשר נשאל בתחלה על מעלת אלה המשפטים ונתבאר כי גם שתהי' מעלת זה החלק המשפטי נערכת לפי החומר הנושא אותו לא תהיה במדרג' שפל' מיתר החלקים כי באמת נושא החלק הזה אינו הקנינים המדומים כמו שחשבנו אבל הם אישי העם הזה המיוחד עם לבדד ישכון ומכלל יתר הגוים לא יתחשב. ודרך פרט כחותיהם הנפשיות אשר בהם יוגבלו הגבל' שלמ' ואמתית להיותם שלמים בעצמם וכמו שאמר' כשיושקף בהם בתכליות הנפלאות הנמצאות בהם אם הראשון בתקון ושלמות ההנהג' מכל זולתם והאחרון שהוא העקר ותכלית הכל שהיא הצלחת הנפש הכרוכה בעקבם כמו שאמר המשורר (תהילים י״ט:י״ב) בשמרם עקב רב. תפח רוחם ונפשם של דוברי עתק על חכמי התלמוד ז"ל ואומרי' שכל עסקם בסדר נזיקין הם דברים של חיל וצורכי חיי שעה. לו חכמו ישכילו זאת ישימו יד לפה ויודו לה' חסדו. ובמדרש (ש"ר פ' ל') מאי דכתיב (תהילים קי״ט:קכ״א) עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי. משל לסוחר שמבקש לילך בדרך מה עשה לקח כל פרקמטיא שלו ועשאה אבנים טובות ומרגליות ונטלו בחיקו ויצא באו עליו ליסטים ותפשוהו אמרו לו מה בידך אמר אין בידי אלא כלי זכוכית אלו אמרו לו אלו בכמה אמר להם שתים בסלע ושלש בסלע. אמרו זה לזה ובשביל אלו נהרוג אותו הניחוהו והלכו להם. נכנס הסוחר אל המדינה התחיל יושב ומוכר בדמים יקרים נכנסו הלסטים אצלו אמרו לו זו בכמה וזו בכמ' אמר להם זה במאה מנה וזה ברבוא אמרו לו ואתה הוא שאמרת שתים בסלע ושלש בסלע. אמר להם באות' שעה במקום המות הייתי עכשו אם אין אתם נותנין בדמיה אין אתם נוטלין אותה. כך ישראל בעו"הז מי שהוא עושה מצוה אינו יודע מתן שכרה אבל לעתיד לבא הן תמהין ממתן שכרה שאין העולם כלו יכול לקבלה לכך נאמר (ישעיהו נ״ו:א׳) שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות כמה הפליגו חז"ל להמליץ במאמר הנכבד הזה אמתת כל מה שכתבנו כי האבנים הטובות והמרגליות ששמו דוגמתם המשפטים התוריים אשר עליהם אמר בתחלה עשיתי משפט וצדק ובסוף שמרו משפט וגו' הם אשר חשבום הלסטים הרשעים והחומסים לכלי זכוכית שהם שתים ושלשה בסלע כי לא נתן להם לב לדעת ועינים לראות שום תכלית אלא תועלת חיי העו"הז הנקל והחלוש ובשבילו לבד יקיימום. אמנם הסוחר החכם ידע מכרם ומכירם וזוכה ונוטל שכרם לעולמם בלי ספק אע"פי שלפעמים להכרח מונעים ומעכבים יזלזל בם זלזול מה כענין זה הסוחר מפני הלסטים שזלזל המרגליות באמרי פיו. אמנם דוד היה מתפאר שלא היה מזלזל בהם לשום סבה אפי' במאמר היה אומר משפטי ה' אמת וגו' הנחמדים מזהב וגו' גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב. והוא מה שרצה בזה הפסוק אשר זה המאמר נדרש עליו עשיתי משפט וצדק וגו' כלומר אני אפילו לפני העושקים לא גרעתי חוקם ולא זלזלתי בשיוויים לפיכך עליך מוטל שלא תניחם שיעשקום ממני ואע"פי שהם יקרים מזהב ומפז רב והכוונ' היא נכונה מאד לפי זה המשל. ובמדרש (דברים רבות פ' עקב) א"ר אחא שבועה נשבע הקב"ה שלא להניח את ישראל לעולם שנאמר (עמוס ד׳:י״ב) לכן כה אעשה לך ישראל ואין לכן אלא שבועה דכתיב לכן נשבעתי לבית עלי וגו' (שמואל א ג׳:י״ד) ועד היכן אני מיסר אתכם עד שתשמרו המצות התלויות בעקב דכתיב (עמוס שם) עקב כי זאת אעשה לך הכון לקראת אלהיך ישראל הדא הוא דכתיב (דברים ז׳:י״ב) והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. וממה שקדם נתבאר טעם אומרם ז"ל על המשפטים שהם תלוים בעקב ועלה כלו כהוגן:
8
ט׳ועתה יתבאר יפה המאמר ההוא אשר זכרנו בפתח השער בדין אמר להם משה לישראל הרי נתן לכם הק"בה את תורתו אם אין אתם מקבלין את הדינין הרי הוא נוטלה מכם כי באמת לא נתנה התורה אלא בהגבלה התכוניי' הראוי' להקדים ללמידת' וכמו שנאמר במעמד ההוא הנורא (שמות י״ט:י״ב) והגבלת את העם וגו'. וכאשר פירשתי שם. והנה הדינים האלו כפי מה שנתבאר יש להם כח ויד חזקה בהגבל' והשער' הזאת מכל זולתם וכמו שאמר זה כלל גדול בתורה כאשר נתבאר מצד עצם האמיתות שבהם והתקרבם והתאחז' בסודות המציאות כי הוא הפרדס שאמרו שאהב מכל נכסיו על דרך (חגיגה י"ד:) ארבעה נכנסו לפרדס ולזה נתנו לבן אשר אהב משאר הבנים דכתיב מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי וגו'. כי מי שאין לו חלק במשפטים אין לו נחלה בתורה שהם אחים תאומים דכתיב ועוז מלך משפט אהב כי עוזו של מלך שהיא תורתו האלדית כמו שאמר (תהילים כ״ט:י״א) ה' עוז לעמו יתן הנה באמת משפט אהב כרע כאח לו ולא ימצא בלתו וכמו שאמרו (מכלתא משפטים פ"א) ואלה המשפטים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני ולזה אמר אם אין אתם מקבלים את הדינין הוא נוטלה מכם ולפי שאמרו (ב"מ ל':) שלא חרבה ירושלם ובתי דינין שלה אלא מפני שדנו בה דין אמת והכוונ' שלא דנו דין אמת לאמתו כמו שאמרנו אלא שדנוהו לפי ההנחות הכוללות בין שיסכימו אל החלקי או לאו והדיינים האלו הם מחריבי העולם לפי האמת לזה אמר כי כשיעשו הדינין האלו כתקנן וכוונתן לא די שיספיקו להעמיד ולקיים קבוציהם בשלום ובמישור אלא אפילו אחר חרבנן אם יתיישרו בזה יספיק להשיבן אל יישובן על צד היותר שלם שאיפשר באופן שיקבלו שכר לפעולתם משני מיני הגמול שאמרנו אם בהצלחת הכלל אשר יושעו ויתישבו ביישובן וכבודם ואם בהצלחת נפשם אשר היא עקר הכל אשר לשני העניינים כיון באומרו הרי הוא מחזיר בתי דינין ובית המקדש שלכם כי חזרת הבתי דינין הוא הצלחת הכלל ויישובו בעולם הזה וחזרת המקדש הוא כולל העולם הזה והעולם הבא. ולשניהם אמר הכתוב (ישעיהו א׳:כ״ז) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה כי ציון כללות הצלחת הכלל. אמנם הצלחת איש ואיש לפי השגתו הנפשית כלל באומרו ושביה בצדקה. זהו שיעור מה שראיתי להקדימו אל הדבור שמשפטי התורה האלהית אשר לפנינו הן הן גופי תורה להודיע מדרגתן בין שאר חלקיה ולהורות על עוצם תועלותיה בכל כוונתיה ואשר בלעדיהן מיתרי התורה ירופפו ויתידותיה גם עמודיה ואדניה יתפלצון ועמהם דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה קרבת אלדים יחפצון. ולפי שפירוש' צריך תלמוד רב לפי רוב משפטיה גם שאין דרכינו לבוא על שרשי הדינין והסודות התלמודיים לפי כוונתינו נקצר בתת טעם לשבח בתקון סדור חלקי הפרש' וביאור משפטיה בהסכמת הנמצא כתוב בכמו אלה הענינים בפילוסופיא המדינית כי אין בנפילת השכל האנושי על קצת טעמי' והלכותיה ובהודאת בעל דין אל דעותי' וגזירותי' רק טוב אשר יכספוהו הכל. ותחלה אעיר הספקות הנופלות על הענינים ההם כמנהגנו:
9
י׳א והוא מה שכבר התרנוהו מהשוות זה החלק המשפטי לעקר התורה האלהית. ולא עוד אלא ששמו בראשונ'. ועטיפת הוא"ו: ב למה יתחיל זה החלק המשפטים מדיני עבד ואמה העבריה עם היותם דינים שלא יראה היו לשעה מצויין ביניהם שיביאם הצורך: ג. מה טעם אם בגפו יבא בגפו יצא פשיטא כי ערום נכנס וערום יצא. ועל אשתו כבר אמרו (קידושין כ"ב.) מי הכניס' שתצ'. גם אומרו והוא יצא בגפו נראה מותר: ד מה טעם אומרו לעם נכרי לא ימשול למכרה היה לו לומר לאיש נכרי וגם באומרו ואם שלש אלה לא יעשה לה היה לו לומר אם אחד משלש אלה לפי פי' המפרשים: ה אומרו ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו ושמתי וגו'. כי אשר לא צדה ולא אנה אלהים לידו לא נתבאר מה דינו אם יומת בבית דין כדין המזיד הגמור או אם ידון בענין אחר: ו למה נכנס וגונב איש ומכרו בין מכה אביו וגו' ומקלל אביו ואמו וגו': ז אם העבד הכנעני הוא כספו למה יוקם אפילו מת תחת ידו. ואם לאו למה לא ינקם אם יום או יומים יעמוד: ה אחר שהקפידה התורה פעמים ושלש לומר עין תחת עין שן תחת שן עד שאמרה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו איך אמרו (ב"ק פ"ג:) לשום חבלות אלו בממון ולומר (שם צ'.) הכל כפי המבייש וכו': ט אומרו השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו וגו' ולמה לא יצוה לפרוע הכופר מבלי שיחייבהו למיתה. וזה גם כן באומרו ונתת נפש תחת נפש. וטעם כסף שלשים שקלים דעבד: י באומרו או נודע כי שור נגח הוא כי לפי פי' המפרשים ז"ל היה לו לומר ואם נודע וכו': יא מה טעם בתשלומי ארבעה וחמשה כי הוא דבר זר מאד אם כפי עצמו ואם כפי הבדל שור משה: יב אחר שהניח הכתוב משומרים וגונב מבית האיש ומת או נשבר או נשבה איך אמר ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו כי ידוע הוא שלא שלח שהרי נגנב ונאבד: יג בטעם אומרו בשואל בעליו אין עמו שלם ישלם ואחר כך אם בעליו עמו לא ישלם שמכלל לאו אתה שומע הן בלי ספק: יד מה טעם מכשפה ושוכב עם כל בהמה פיתוי הנערה וזובח לאלדים: טו באומרו אם כסף תלוה את עמי ואמרו (מכילתא משפטים פ' י"ט) כל אם ואם שבתורה תלויין חוץ מג' וזה אחד מהן ולמה לא יאמר בפי' בלשון מחייב. גם יש לעיין לתת טעם לשאר סדר המצות הבאו' והיותו שונה במצות הגר פעמים. ומה טעם כי באה מצות פריקה בשונא ומצות טעינה באוהב: טז אומרו וכל אשר אמרתי אליכם תשמרו והיכן אמר. ומה ענין יש לו עם ושם אלהים אחרים וגו'. ומה טעם סמיכות ראשית בכורי אדמתך אל לא תבשל גדי ב' פעמים. ומה טעם זכרון זה^ הענין בתורה שלשה רגלים (שמות כ"ג ל"ד דברים י"ד) אלו הן הספקות אשר ראינו^ לעורר בזה החלק ומעתה נבא אל הביאור:
10
י״אואלה המשפטים וגו'. (א) אומרו ואלה חוזרת לתחלת פרשה של מעלה שאמר (שמות כ׳:י״ט-כ׳) כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי וגו'. יאמר הענין הזה ראוי שתאמר להם ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ומה נכבד אומרם ז"ל לפניהם ולא לפני הדיוטות שכבר נזכר שם אל בני ישראל שהוא כנוי אל המומחי' ולא אמר עם סתם כמו שעשה בכל המעמד ההוא שכללם כלם כמו שכתבנו בשערים שעברו ובאומרם לפניהם ולא לפני כותים יכוונו אל עטיפת הוא"ו אל המעמד כלו כי העכו"ם לא עמדו רגליהם על סיני: כי תקנה עבד עברי כבר כתבנו בשער מ"ג כי חכמי המחקר חלקו ענין הצדק לשלשה מינים. להנהגת האדם עצמו. והנהגתו עם ביתו. והנהגתו עם אנשי מדינתו. ונתבאר כי בחלוקת אלו הטובות החצונות לא יטול אדם לעצמו ושהצדק בהחלט יפול בין האדם לזולתו מבני מדינתו. אמנם עם בני ביתו ועבדיו ובניו הקטנים יש מין מהצדק הממוצע בין שני המינים הראשונים. והכוונה שאין להם צדק גמור עמהם כשאר האנשים. אמנם יש ביניהם צדק לפי ההדמות והוא אשר ראוי לשמור עמהם מן השווי והיחס מה שיאות לאדם עם הדברים אשר לו בדרך ההשתרר או ההשתעבד אשר אין ראוי לטול אותם בשום צד. ושעל זאת הבחינה תקנו חז"ל אם כבנים אם כעבדים וכו'. כמו שכתבנו שם עם שאר הדברים הנלוים אל הענין:
11
י״ב(ב) ועתה אני אומר כי מפני ששלשה מיני הצדק הללו הם נכללים בדיני העבד והאמה העברים כמו שיתבאר לזה שמם תחלת דיני הצדק וראשיתם כי ראוי הוא שיושם תחלה אותו הדין שהוא כנימוס לכל מיני הצדק אשר יבאו אחריו. אמנם המצא בהם כל שלשת מיני הצדק הוא מבואר וזה כי מצד היות העבד יהודי אחיהו חוייב לשמור עמו המשפטים אשר הניחה התור' ביציאותיו מעמו (קידושין י"ד:) בשש וביובל ובפדיון ובמיתת אדון ולבלתי עבוד בם בפרך (ויקרא כ״ה:נ״ג) וכשכיר שנה בשנה כמו שהוא חייב להשלים לכל אחד מבני ברית שאין גופו קנוי לו ובהתנהג עמו בטוב לו במאכל ובמשקה ובהענקתו (דברים ט"ו). וזולת זה ממה שיפול תחת מדות הרחמנות והנדיבות ויתר המעלות הוא ממין הצדק אשר עם עצמו. אמנם בתת לו שפחה להוליד ממנה בנים ובנות שיהיו ילידי ביתו ומקנת כספו והם כלים חיים לו כבר נכנס מפאת האשה ומפאת הבנים ובקצת מפאת העבד עצמו תחת הצדק אשר הוא לפי ההדמות אשר לאדם עם מה שיש לו בערך ההשתרר או ההשתעבד וכ"ש מרציעה ואילך שכבר נאמר בו ועבדו לעולם. וכשיושקף בטוב יראה שפרשה זו מתחלה ועד סוף בגנאי המוכר עצמו היא מדברת תחת אשר העוה לנפשו בפרוק מעליו עול תורה ומצות וקבל עליו מוטות חבלי אדם ועבותות אהבתו כמ"ש חז"ל (קידושין כ"ב:) אזן ששמעה בסיני וכו'. (ג) ובשרו הכתוב שאם הוא כיוון להרויח בהסיר מעליו טורח פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו שידע שלא ישאר לו מזה רק הבשת והחרפה לבד אשר עליה נאמר (ירמיהו י״ז:ה׳) ארור הגבר אשר יבטח באדם וגו': ומיי' יסור לבו. והוא אומרו כי תקנה כבד עברי שש שנים יעבד כעבד נמכר ולסוף יצא לחפשי חנם כלומר בלא דבר כי אם בגפו יבא בגפו יצא ומאומה לא ישא בעמלו. ואם בעל אשה וסבור להטיל פרנסתה על אדניו לסוף ויצאה אשתו עמו ודוחקו וצרכו במקומו עומד. (ג) ואם כיון לשיתן לו אדוניו אשה מבלי שיכין לו מוהר ומתן כמשפט הבנות לא לו יהיה הזרע כי האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו. ואם ירצה להתקיים עמם יקנה בעבורם מהדופי והפחיתות שיעור שלא יסבלהו שום בן דעת והוא הרצועה בב"ד להיותו עבד עולם כי מהגנאי והפחיתות לא יצא ביובל. וקרוב הוא להעתיק זה הענין עצמו אל עבדי הזמן המקבלים אדנותו לבטרם עליו יותר מעל אלהיהם כמו שיבא בפרק ז' שער ס"ז אשר במועדים ב"ה. וגם בדיני האמה נמצאו כיוצא בהם ממש כי במה שימכור איש את בתו לאמה יכנס בצדק אשר לפי ההדמות כי בעודה קטנה היא תחת ידו לעשות בה כרצונו ואין לה דין עמו. אמנם כבר יכנס עמה תחת הצדק אשר עם הזולת בכל מה שצריך לשמור לה במכירתה החסדים והאמת אשר השקיפה בה התור' שלא למכרה ממכרת עבד ושלא למוכרה לקרובים אשר אין להם בה צד ייעוד ושאין למכרה שתי פעמים, בכל זה צריך לשמור לה צדק גמור אשר יכופו אותו ב"ד עליהם גם לאדוניה בענייני היציאות כמו שאמרנו בעבד. אמנם במשפטי הייעוד אם לו ולבנו ושאר החסדים אשר איפשר לו לאדון להטיב עמה הוא ודאי ממין הצדק אשר עם עצמו שאם יעשה כן ודאי רוח המקום נוחה הימנו ואם לאו אין כאן נחת רוח: אמנם אמר אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה וגו'. לומר שאין לאדון למנוע עצמו מייעודה אלא אם תהיה רעה בעיניו שהרי אין אדם דר עם נחש בכפיפה ואף כי לא תיטב בעיניו יפדה אותה וכמ"ש (קידושין ט"ז.) יסייע בפדיונה. (ד) ולא ימשול למכרה לאיש אחר כי כל איש אשר ימכרנה לו יחשב לה לעם נכרי אחר שעל מנת ייעוד רצתה בו היא או אביה מזולתו. ואם לבנו ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה. ואם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע כי על הרוב לא ישאר האדם העשיר באשה כזאת לבדה והוא לוקח אשה כבודה ממנה מ"מ שארה כסותה ועונתה לא יגרע אע"פ שתהיינה לו כמה נשים. (ד) ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם אין כסף לאותו שלקח בדרך ייעוד תצא לחפשי חנם ולא תפדה מעמו בשום דבר:
12
י״גהאמנה כי צריך לתת לה גט כריתות (שם י"ח:) אחר שקנאה בדרכים שהאשה נקנית בהם. אמנם לא הזכירה התורה כך כי אין זה מקומו והוא ידוע מאליו כי בכל מקום שיש אישות צריכה גט ודרך הראשונים ידועה וכבושה לרבים. וזה שכתבנו הוא פשט הכתוב בהסכמת אמתת הדין: והנה אחר שזכר אלו הדינים אשר יכללו שלשה מיני הצדק ראשונה על האופן הנזכר נעתק לבאר המשפטים החלקיים על אותן החלקים החלקיים שסדרם החוקר בחלוקתו אותן בפרק ד' מהמאמר החמישי הנזכר. אמר אמנם יש מין אחר מיושר בחברת בני אדם ובו שני חלקים כי החלופים מהם רצוניים ומהם בלתי רצוניים. הרצוניים כמו מקח וממכר חליפין ערבות השאלה ופקדון ושמירת שכר יקראו אלו רצוניים יען תחלת חברתם היא ברצון. בלתי רצוניים מהם נסתרים כמו הגנבה והניאוף ונתינת סם מזיק והשגת גבול ופתוי העבד והריגה בערמה ועדות שקר ומאלה אמנם עשויין בהכרח כמו ההכאה בשוטים והאסירה והמות והגזילה והשכול והוצאת דבה ונשיאת חרפה. ועתה ראה כמה כלל זה החכם מהדינים המפורשים בפרשה זו ומסודרים בה. ובגדול החל והוא היותר מגונה מהבלתי רצוני והיא הרציחה אלא שגם בזה יש הבדל לא מעט בין העושה בסתר ושלא מדעת הסובל ובין העושה מדעת ובגלוי ובזה ובזה בין העושה בצדיה וערמה לעושה בפתע מחמת כעס ומריבה. ואל השקפת אלו החלקים אמר: ומכה איש ומת מות יומת. ירצה בין שידע שהוא הורג ושההורג חייב מיתה בין שידע שהוא הורג לבד מות יומת המכה עכ"פ. אלא שבענין הראשון נהרג על ידי ב"ד ובענין השני ע"י גואל הדם כי כשיתבאר מענין ההכאה וממצב השנאה אשר ביניהם שידע בהריגה לא יקלטוהו ערי מקלט כמו שמפורש אצלנו הדבר בפ' מסעי אבל מניחין אותו ביד גואל הדם בפגעו בו הוא ימיתנו אם יתחזק עליו שנאמר גואל הדם הוא ימית את הרוצח וגומר (במדבר ל״ה:י״ט). אמנם אשר לא צדה להכות בכלי אשר ימות בו ועוד שהוא לא שונא אותו ולא מבקש רעתו אלא האלהים אנה לידו אז ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה כמו שנאמר שם ואם בפתע בלא איבה הדפו או השליך עליו כל כלי בלא צדיה או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות וגומר והיא שונא לא לו וגו': ואלו השני דינים האחרונים נמסרים ג"כ לשמים כמו שאמרו (כתובות ל'.) אע"פי שבטלו ארבע מיתות ב"ד דין ד' מיתות לא בטלו. והאלהים אנה לידו במה הכתוב מדבר בשני בני אדם אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד לזה אין עדים ולזה אין עדים הקב"ה מזמנן לפונדק אחד וכו' (מכות י':) (ה) ואין ספק כי כה יעשה אלהים לכל מזיד שלא יחוייב בב"ד מאי זה טעם שיהיה כי לא יתכן שיגלה שהגולה גלות מכפרת עליו וזה לא נתן למחילה עד יומו יבוא וה' יגפנו כמו שנזכר: וכי יזיד איש על רעהו וגו'. למה נאמר לפי שנאמר ומכה איש שומע אני אפי' כותי וכו'. כמ"ש רש"י ז"ל (מכילתא משפטים פ"ה) וירצה שאשר יזיד על זה התו?ר אין לו שום המלט מב"ד ואפילו יהיה כהן מזומן לעבודה מעם מזבחי תקחנו למות. אמנם לפי משמעות פשוטן של דברים יאמר שאפי' הרוצח הנמסר למיתת ב"ד אם נזדמן לו הענין ההוא פתאום ובחמתו אשר בערה בו קבל ההתראה ובפתע הכה שזה אם נמלט למזבח מזבח קולטו כי יש לו עדין שום טענה שלא היה במתון המחשב' והמתק העצה אמנם אם היה צודהו ואורב בערמה ועצה חמוצה אז אין לו שום טענה ואפי' מזבח אינו קולטו כי חשב מחשבות לשפוך דם נקי והוא יותר רע מהחיות המזיקות. ולפ"ז הוא ענין גדול שנתחדש בדיוק הכתוב הזה ומסתייע מאד ממה שנמצא במס' מכות (י"ב.) אמר רבי יהודה שתי טעיות טעה יואב באותה שעה שנאמר (מלכים א ב׳:כ״ח) וינס יואב אל אהל מועד ויחזק בקרנות המזבח. טעה שאין קולט אלא גגו והוא תפס בקרנותיו. טעה שאין קולט אלא מזבח של בית עולמו והוא תפס מזבח של שילה וגריס ז"ל מזבח של במה: אביי אמר בהאי נמי טעה שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו והוא זר הוא. ואלו שאינו קולט מזיד אלא שוגג לא אמרו כמו שהוא מפורש בכתוב האומר וכי יזיד איש רעהו וגו'. וכמו שאמר שם סמוך אמר ריש לקיש שלשה טעיות עתיד שרו של פרס לטעות שנאמר (ישעיהו ס״ג:א׳) מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה. טועה שאינה קולטת אלא בצר והוא גולה לבצרה טועה שאינה קולטת אלא שוגג והוא מזיד. טועה שאינה קולטת אלא איש וזה מלאך הוא. אבל נראה ששרו של פרס נקרא מזיד ערום לפי שהוא רודף אחיו ואורב לו בצדיה עמד ושחת רחמיו. אמנם יואב לא תשב עצמו מזיד על זה האופן במיתת עמשא (ש"ב כ') שבפגעו בו הוא המיתהו מבלי קדימת עצה ואריבה ולו הונח שיהיה מותרה ועומד מצד חכמתו אלו היה מזבח קולטו מצדדים אחרים מזה הצד לא היה קולטו ול"ה לא חשבו זה לטעות כמו האחרים וזה היה בעיני הכרח גדול לזה הדין. אלא מפני שיש להתיר זה בשנאמר שלא אמרו שאין המזבח קולט אלא כהן כי אם על עסקי רציחה לבד אבל על שאר דברים היה קולט לכל אדם כי נראה שהיה מנהגם להנצל בבית אלדים ואצל מזבחו כמו שהוא המנהג היום בין האומות לזה מה שהוצרך הכתוב לומר שהרוצח יוקח מעם המזבח אבל אם היה כהן ועומד על המזבח לא יוציאוהו עד שיגמור עבודתו. והנה יואב לא חשב להמלט שם אלא מאשר נטה אחרי אדוניהו כי חשב שלא יהרגהו שלמה על מיתה עמשא מפני כבוד אביו שלא יאמרו קטנו עבה ממתניו כמו שנראה שחשש לזה דוד באומרו (מלכים א ב׳:כ״ח) ועשית כחכמתך וגו'. הוא מה שאמר הכתוב (שם) והשמועה באה עד יואב כי יואב נטה אחרי אדוניהו ואחרי אבשלום לא נטה וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח שהכוונה שראה עצמו באשמה עצומה אבל שלמה בנטותו אחרי אדוניהו לבדו כי אם היה נוטה אחרי אבשלום יאמר כי לסבת המלכות היה עושה כמ"ש חושי לאבשלום (שמואל ב ט״ז:י״ט) כאשר עבדתי לפני אביך כן אהיה לפניך ועכשו אין לו התנצלות כלל ולזה נמלט באהל ה' ויחזק בקרנות המזבח ולזה כשאמר לו בניהו לצאת משם (מלכים שם) אמר לא כי פה אמות לומר לא אצא מכאן בשום פנים ואם תרצה המיתני פה אבל אם תמיתני ידעו כל העם כי על עסקי נפשות אני מת ולא לכבוד יהיה לו והוא מה שאמר לו בניהו לשלמה כה דבר יואב וכה ענני ירצה ראה כה דבר יואב שלא יצא וכה ענני שהטעם כדי שיתפרסם על מה הוא מת. ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר שלא תוציאהו אלא שתמיתהו שם ודי בזה חכמה לעיני כל ישראל להעלים סבת מיתתו שאילו על עסקי רציחה הוא מת היינו מקיימים בו מעם מזבחי תקחנו למות עכשיו שתמיתנו שם יאמרו שעל עסקי מלחמה הוא מת. וכך נאמר ויעל בניהו בן יהוידע ויפגע בו וימיתהו והנה תלה עצמו כחוט השערה לבער מעל ממלכתו דם נקי כמו שאמר ושבו דמיהם בראש יואב ובראש זרעו עד עולם ולדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו יהיה שלום עד עולם מעם ה' (שם). ולזה לא מנה רב יהודה כ"א השתי טעיות שהיו טעיות בידו ואפילו לפי מחשבתו שאינו מתבקש כרוצח. אמנם אביי חשב טעות שלישי כי לפי האמת לרוצח נתבקש וטעה שאין מזבח קולט על עסקי רציחה אלא כהן. וזה דרך נאות לישב הכתובים ומחלוקת האמוראים אמנם על הדרך הראשון למדנו מה שיראה שהוא פשט הכתוב באומרו וכי יזיד איש על רעהו וגו'. ושוב מצאתי במדרש רבה פרשת אלה מסעי (פ' כ"ג) ויחזק בקרנות המזבח תחכמוני ראש השלישי (שמואל ב כ״ג:ח׳) לא היה יודע שכתוב בתורה וכי יזיד איש על רעהו להורגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות אלא אמר הרוגי ב"ד אין נקברין בקברי אבותיהם אלא לעצמן מוטב לי שאמות כאן ואקבר בקברות אבותי וישב בניהו אל המלך דבר לאמור כה דבר יואב וכה ענני ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר ופגע בו וקברתו והסירות דמי חנם וגו' (מלכים שם). הנה שהוקשה להם מה שהקשינו והתירו בפנים אחרים אשר מצאו להם מקום מטעם מאמר וקברתו. אלא שהדבר סתום ותלוי כי מי יאמר שלא רצה וקברתו בקבר ב"ד והרואה יבחר בטוב לו ומ"מ צריך שנלמוד מכאן ק"ו לעצמינו כי המזיד לאחד מבני האדם ובא להמלט בית אלהים ואוחז בקרנות מזבחו לומר הושיעני הנה הוא יתעלה לא יצילהו אבל יסגירהו להשפט עם בעל דינו כ"ש החוטא אליו יתעלה באחד מהדברים שחייב עליהם מיתה או מלקות או מרדות ובא להנצל ולהעזר באחד מגדולי שופטינו וזקנינו שאין לו לקבל אותו אלא שיסגירו לפניו יתעלה לעשות בו משפט כתוב כמו שהוא מנהג הנחשבים לאנשי חיל מזקנינו. ואחר שדבר בגדול שבחמסים שהיא רציחת אדם בכוונה סמך הקרוב אליו והוא ומכה אביו ואמו כ"א שאינו שוה במעשה שהראשונים ברציחה וזה בהכאה שיוציא בה דם לבד הרי הם שוום בעונש כי הכאת האב והאם לרציחה דאחר תחשב. (ו) ואחרי זה סדר וגונב איש ומכרו כי אם שהוא שוה לראשונות בעונש מפני גודל החמס אשר יעשה בו מ"מ אינו שוה לרוצח שאיפשר שזה הגנב אחרי נמכר גאולה תהיה לו. ואחריו ומקלל אביו כי אם הוא שוה בעונש לראשוני' מפני רוב העזות אינו שוה להם בנזק כי ברוב דברים וקללות לא יוציא דם. ואחר שכלה לדבר בזה המין מהעול שהצד השוה שבהם שהחומס בו חייב מיתה נעתק אל מין מהבלתי רצוני למטה ממנו והוא אשר יש בו ספק עונש מיתה ודאי תשלומי נזקים. אמר וכי יריבון אנשים ואמר שאשר יכה את רעהו באבן או באגרוף הדין הוא שחובשין אותו עד שיודע אם יהיה אסון ויומת בב"ד כדין מכה איש ומת (סנהדרין ע"ח.) אמנם אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה מבי' האסורין רק שבתו יתן ורפא ירפא האמנם יראה שגם לאסור אותו על זה צריך שתהיה התראה בהכאה שאם לא כן אפי' ימות לא ימיתוהו ב"ד ולמה יאסרוהו. וסדר אחריו הדין השוה לו בספק חיוב המיתה. ואמר וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקום ינקם. (ז) כי אע"פ שכספו הוא ראוי לבער מן העולם איש זד יהיר אשר אין מעצור לרוחו ומכה בכעסו מכת אכזרי שימות המוכה תחת ידו כי גם שלא יחשב זה העבד אלא כאחד מכליו הרי אמרו השובר כליו בכעס חייב נדוי והשווהו לעובד ע"א (שבת ק"ה:) ועל זה הדרך עצמו אמר דוד חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת ואת הכבשה ישלם ארבעתי' (שמואל ב י״ב:ה׳-ו׳). ולמה יומת אלא כמו שפירשו דבריו באומרו עקב אשר עשה את הדבר הזה ואשר לא חמל ירצה עקב אשר לקח הצאן ושחט אותה ישלם ארבעתי' ועקב אשר לא חמל על האיש הרש יומת כמו שאמר שלמה בנו (משלי כ״ב:כ״ג) אל תגזול דל וגו' כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש. אמנם אם יומם או יומים יעמד כבר יצאה ממכת אכזרי אל מכת המוסר ולא יוקם כי כספו הוא כי אין להעניש האדם על שברו את כליו כסבור שהוא מתקנם מדי דהוה לאב עם בנו ולרב עם תלמידו והרופא שהמית שאע"פי שמזידין אינן מערימין (מכות ח':) גם מצערו ונזקו אין לו דין עמו כי הוא מקנת כספו כמו שכתבנו ראשונה. וכמה הסכים בזה החוקר פרק י"א מספר המדות אמר אמנם האהבה אינה לבלתי ב"ח ולא הצדק וגם לא אל הסוס ואל השור ולא אל העבד באשר הוא עבד כי אין דבר משותף ביניהם כי העבד הוא כלי חי והכלי הוא עבד בלתי חי וע"כ כפי אשר הוא עבד אין לאדון אהבה עמו אבל כפי אשר הוא אדם כי יראה דבר ה' צודק בכל אדם וישתתף עם כל שליט בדת ותבונה. והנה אחרי זה סדר וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו וגו'. לפי שהוא ג"כ מנזקי הגוף אלא שאין בו רק תשלומי ממון כמו שאמר ענש יענש כאשר ישית עליו ואומרו ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש הוא תשלומי ממון שהמכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה (סנהדרין ע"ט.) ומשלם כופר נפשו ליורשיו כאילו הוא נמכר בשוק. (ט) אמנם אמר ונתת נפש תחת נפש לומר שכל הורג נפש חייב מיתה אלא שנתן רשות להתכוין לזה והרג לזה לפדות עצמו בכופר נפשו וכן הוא הדין באומרו וגם בעליו יומת והוציאם ממה שאמר על הרוצח הגמור ולא תקחו כופר לנפש רוצח וגו' *עין תחת עין, תוכן דבריו בקוצר הוא, כי הצדק המאמת, שהוא ע"פי השכל הישר יחייב ג"כ דין תורתינו הקדושה שכאשר יעשה איש לרעהו, כן יעשה לו בלי הבדל ונשיאות פנים בין המזיק לניזק, אם גם יהיה המזיק היותר נכבד, והניזק היותר נקלה בעם, אפס בכל זאת לא יתנגד לזה צדק החלוקה, המשתנ' לפי מחלקות ומדרגות בני אדם כמאחז"ל "הכל לפי המבייש והמתבייש" כי כאשר יוכה ד"מ איש נכבד, הלא יהי' בשתו נערך ד"מ במאה כסף, תחת כי כאשר יוכה באותה מכה בעצמה הנקל' יהי' בשתו נערך רק ד"מ בעשרה דינרין, וא"כ לא נוכל לאמר, כי הדיין יעות משפטו בחייבו מכה הנכבד לשלם מאה כסף ומכה הנקל' לשלם רק עשרה דינרין אף שהמכה היתה שוה בשניהם יחד, אחרי כי באמת נעשה לזה נזק נערך מאה כסף, ולזה נזק עשרה דינרין, אף שסיבת הנזק היתה בשניהם אחת, ומזה הכריחו חז"ל בב"ק דף נ"ב כי פשט הכתוב עין תחת עין הוא ממון, כי רק בממון נוכל להשוות הדין יחד בכל האופנים הפרטיים כי מכה עין איש בעל עין אחת מחויב לשלם יותר ממכה איש אשר נשאר לו עוד עין אחת בריאה, אפס אם היתה הכונה כפי פשוטו אז היה צדק החלוקה מתנגד לצדק המאמת, כי להעניש מכה עין איש עור באחת מעיניו בהכאת עינו, כמכה עין איש אשר נשאר לו עוד עין אחת בריא', איננו צודק ע"פי משפט השכל הישר, וכן כאשר יהיה המכה איש חלש עד שימות תחת ידינו ע"י הכאת עינו, הלוא אז יותן נפשו ועינו תחת עין עמיתו אשר שחת, או כאשר יכה איש כהן ואף כי כהן גדול את עין עמיתו ישראל, והסב לו בחסרון עינו זאת רק נזק גופני, הלוא אם יעשה לו בזה לא לבד נזק גופני ככל אשר עשה והסב לרעהו כי אם גם נזק מוסרי, כי בהיותו עתה בעל מום יפסל מכהונתו, וירד מגדולתו, אפס אם העונש הוא רק דמי עין, אז יוכל הדיין להעריך הכל כראוי וכנכון עד שצדק החלוקה יהיה מסכים עם הצדק המאמת. עין תחת עין וגו'. עם שנאמנו מאד דברי חז"ל במה שאמרו (ב"ק פ"ג:) בכל הנזקין האלו תשלומי ממון. אכתוב לי הנה דברי חמודות שנמצאו בענין הזה אל המפורסם מחכמי החקירה אשר יסכימו אל אמיתת הקבלה הנאמנה עד שגזר שא"א להצדיק המדות זולתה. בפרק ה' מהמאמר הה' מספר המדות אמר אין הפרש אם הצדיק ישלול את הרשע או הרשע ישלול את הצדיק ולא אם הנואף הוא צדיק או רשע. אבל תביט הדת אל הבדל הנזק לבד ותדין כמו בשוים כי אם זה יעשה עול וזה יקבל עול ואם זה יזיק זה יהיה ניזק על כן בהיות זה בלי צדק בלתי שוה ינסה השופט לעשותו שוה עד כאן. הנה שביאר כי הצדק בכל אלו העניינים הוא להשוות בין המזיק והניזק בבחינת הנזק לא בהשקפת ערך המזיק והניזק כי אף על פי שיהיה האחד גדול והשני קטון תדין הדת כמו בשוי' והוא הנקרא לו שם צדק מאמת ומהראוי שיעויין כי הוא עצמו כתב שם בפרק ו' מה שיראה ממנו הפך זה אמר יראה לקצת אנשים כי הצדק בהחלט הוא כי כאשר עשה כן יעשה לו כמו שאמר כת פיתגוריש אשר ביארו כי הצדק בהחלט הוא באשר יקבל כאשר עשה. אמנם זה לא יכון לא בצדק החלוקה ולא ביושר וזה כי במקומות רבים לא יתכן זה כמו אם הנשיא הכה לאדם אחד אין ראוי שיוכה הנשיא. אבל אם אחר הכה לנשיא לא יספיק שיוכה לבד אבל שיענש עוד ע"כ. הרי שבמאמר הראשון הוא מסכים אל פשוטי הכתובים המשוים הדת בין כל חובל ונחבל לקבל הנזק עצמו שעשה. ובמאמר השני הוא מסכים עם קבלת חז"ל האומרי' הכל לפי המבייש והמתבייש (שם) אשר מזה יחוייב לשום החבלות בממון וכבר יראה שימשך מזה חלוף הצדק בהחלט שזה יחסר אחד מאיבריו וזה מעט מממונו. ואולם כשתובן הסכמת מאמרי החוקר יראה יושר דרכי ה' הצדיקים בלי ספק. וזה שהחכם שם שם לו הבדל בין הצדק המחלק הטובות אשר במדינ' ובין הצדק המאמת אשר בין איש לאיש כי בצדק המחלק אין אדם נדון כפי מעשיו בשוה. אבל כבר יקרה שיקבל מהתועלת יותר או פחות ממה שהשתדל כי הכל יהיה לפי מה שבא מהתועלת מהמדינ' אשר יחלקוה ביניהם איש לפי ערכו הבכור כבכרתו והצעיר כצעירתו. אמנם הצדק המאמת אינו מביט אל ערך שאר האנשים. אבל הוא משלם לאיש כמעשהו ממש ואם הזיק בעשרה דינרים יצוה שיוזק בעשרה דינרים ואם קבל נזק מעשרה דנרי' ראוי שיקבל ריוח כנגדם ולזה ראוי ומחוייב אל הצדק המאמת לשער הנזק בכמות ואיכות. כי כמו שתביט הדת אל הבדל הנזק בכמותו כן ראוי להביט אל איכותו שהאיכות יתחבר אל הכמות וזה שההכאה המגעת מהנשיא להדיוט אינה שוות הבשת ופגם להכאה שתגיע מההדיוט לנשיא. וכאשר יוכה הנשיא בעונש שהכה להדיוט כבר קבל מהבשת ופגם שיעור נמרץ מאשר עשה והוא עול מפורסם וגם כשיוכה ההדיוט לבד כאשר הכה לנשיא הנה לא סבל עונש שוה למה שעשה. אמנם הראוי שיהיה הכל לפי המבייש והמתבייש ובזה תדין הדת כמו בשוים כי כאשר יקלו מהנשיא על זה האופן לא נמחל לו מפני נשיאותו דבר מהעונש הראוי לו אלא שלא הגיע ממנו להדיוט נזק יותר גדול מאותו העונש שהענישוהו. וגם כאשר יענש ההדיוט יותר מהכאה לא מפני שפלותו נענש כי אם מפני שהנזק אשר קבל הנשיא ממנו הוא יותר גדול מאשר יוכה עליו בלבד. והנה בזה הענין ישתוו כל האנשים בצדק הזה כקטון כגדול כצדיק כרשע כי כאשר עשו יעשה להם שוה בשוה. והנה שהסכימ' דעת החקירה אל הקבלה (ח) ונתברר שא"א להתקיים מאמר פשטי הכתובים האומרים עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל או כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו באופן אחד. אם מפני שלא יהיה עין ונפש תחת עין וכבר יהיה העונש יותר גדול מהנזק. ואם מפני שכבר יקרה שיקבל החובל עול כאשר ינטל ממנו האבר שחבל בו כמו שהחובל הוא כ"ג והכה איש מבני ישראל על אזנו ורצעו או אי זה דבר שיקרא מום כי כאשר ינתן בו מום כזה נפסל מכהונתו והוא נזק מופלג והנחבל לא יפסיד כלום וכן בכל אחד מהאברים או איפכא. והנה יהיה תקן כל זה כשיושם בממון כי הוא השעור והמדה לכל הדברים כמו שנתבאר מסגולות הטבע במאמר ההוא. וזהו מה שרצינו בזה הענין הנכבד:
13
י״דותמהני מהרב המורה ז"ל שהוא נותן טעם באלו החבלות כאלו היה הדין כפשוטו עין ממש תחת עין וכו' וכתב שם פרק מ"א ח"ג ז"ל ולא תטריד רעיונך בהיותנו עונשין הנה בממון כי הכונה הנה לתת סבות הפסוקים לא סבת דברי התלמוד ועם כל זה יש לי במה שנאמר בו בתלמוד דעת ישמע פנים בפנים עד כאן. ולפי מה שכתבנו כוונת הכתוב וחז"ל הוא אחת בעצמה והוא דעת הפילוסוף בעצמו ולא אדע מה ישמיענו בפיו ולא ראיתי עליו דבר מספיק: ואחר שכתב כל הנזיקים אשר יקראו בין בני ברית ובין שאינו בן ברית אשר חוייב עליהם מיתה או תשלומין. אמר וכי יכה איש את עין עבדו וגו'. כי היא הכאה חלקית בעבד אשר לא יענש עליה רק בהפסד עבוד' העבד המוכה וגם בזה החמירה התורה להרחיק מדת האכזריות שלא יורגל אדם לרדות עבדו או אמתו על זה האופן כי אם אין להם דין כמו בשווים כבר יהיה ביניהם צדק לפי ההדמות חייב לשמור אותו כאשר אמרנו:
14
ט״ווכאשר השלים סדר כל הנזיקים הבלתי רצוניים הבאים מן האדם לאדם הזכיר הנזק הבא לאדם מממון חבירו שהוא היותר חמור מהנזקים המסובבים מהממון ואמר. וכי יגח שור את איש או את אשה וגו' וגם כי החובל חייב מיתה במקצת הראשונים בין שיהיה השור או בעליו כשיהיה נגחן. אלא שהרשתה הדת לקבל ממנו כופר נפש שאמרנו למעלה במאמר ונתת נפש תחת נפש. ואם עבד יגח השור או אמה כסף שלשים שקלים יתן וגו'. כבר כתבנו בדברי השער טעם קנס העבד בשלשים לא יוסיף ולא יגרע. (ט) וזה כי הוא מחירו הראוי לפי סתם העבדים וכאשר ישוה יותר הוא גורם והגורם בנזקין פטור והנה בזה השלים כל נזקי האדם שיש בהם צד מיתה או תשלומין: ומעתה התחיל בארבעה אבות נזיקין הבאים מהאדם או מממונו אל ממון חבירו והתחיל בבור ואמר וכי יפתח איש בור וגו' ונפל שמה שור או חמור. ואמרו ז"ל (ב"ק נ"ג:) שור ולא אדם חמור ולא כלים כי האדם ראוי שישמר לעצמו והכלים אין דרכן בכך וחייב לעושה התקלה ברשות הרבים שישלם כל הנזק שיוזק שם הרגיל לינזק כשור או חמור. ואחר זה סדר דיני השור ואמר (שם ל"ד.) שהתם משלם חצי נזק ויהיה הפסד הנזק שוה למזיק ולניזק כאילו שניהם פשעו בשוה בשמירת נכסיהם אמנם כשהוחזק נגחן ישלם נזק שלם. (י) והנה כלפי מה שאמר למעלה בשור שהמית אדם בתם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ובמועד השור יסקל וגם בעליו יומת אמר עכשו או נודע כי שור נגח הוא שירצה הן שיהיה השור תם או שיהי' מועד דינם שוה לשלא יהיה שם אלא תשלומי נזק לזה חציו ולזה כלו לא סקילת השור ואין צ"ל מיתת הבעלים: ואחר שסדר שנים אלה אשר יש בשניהם מיתת הניזק כמו שנזכר בכל אחד מהם זכר דיני המבעה כמאן דאמר (שם ג':) מבעה זה אדם שאמר (ישעיהו כ״א:י״ב) אם תבעיון בעיו ואמר כי יגנוב איש שור או שה וגו'. כי עקר זה הדין לא בא במיתת הניזק רק על הגניבה לבדה שאם המצא תמצא בידו הגניבה חיים שנים ישלם ובזה יובדל הגנב מהמזיק כי המזיק ע"י שורו או בורו לא כיוון להזיק ולחסר ממון חבירו ולזה די שישלם חצי נזק או נזק שלם. אמנם הגנב כבר גמר בלבו לחסר ממון חבירו וכאשר זמם ראוי לעשות לו והוא שיחסרו ממנו כשיעורו וזה לא יתכן כי אם בתשלומי כפל. (יא) אמנם כשלא תמצא הגניבה בידו אבל כבר נתיאש מהשיבה לבעליה וטבחו או מכרו ראוי לידון בו לפי רוב המעשה וזה כי בכל מעשה ומעשה כבר הוא מתייאש מהשבתה ובכל פעם גומר הגנבה וכופלה עד שכבר יחשב על האדם בעוברו על עבירה אחת עון כמה עבירות. וזה הענין יתבאר יפה ממה שנאמר במעש' עכן חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם (יהושע ז׳:י״א). והלא גנבה אחת היתה ואיש אחד הוא הגנב ומאי כולי האי אלא שאמר כן לפי רוב המעשים אשר עשה בה. ולברר זה הדבר לעיני הכל אמר לו יהושע בני שים נא כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה והגד נא לי מה עשית אל תכחד ממני כי רצה שיודיע שדברי השם אשר באו על זה השיעור מההפלגה לא באו לריק והוא עצמו מה שהודה בפיו באומרו אמנה אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי כלומר כולהו איתנהו וביאר הדבר ואמר וארא בשלל אדרת שנער אחת טובה ומאתים שקלים כסף ולשון זהב אחד ואחמדם ואקחם והנם טמונים בארץ בתוך האהל והכסף תחתיה. (שם) ביאר כי הגנבות היו רבות ושכל אחת מהן גנבה הרבה פעמים. אחת במה שראם. שנית במה שחמדם. שלישית במה שלקחם רביעית במה שטמנם. חמישית במה שכיוון להטמין הכסף בחפירה שחפר תחת אות' שהטמין האדרת וכל זה הוא התחזקות החטא וכפילתו. והנה לברר אמתת זה לעיני הכל נאמר וישלח יהושע מלאכים וירוצו האהלה והנה טמונה באהלו והכסף תחתיה (שם) כלומר לא נפל דבר מכל אשר דברו ה'. ועתה כמו כן אחר שגנב השור מבית בעליו ונתחייב בתשלומי כפל כמו שאמרנו עדיין היה בידו להשיבו לבעליו. אמנם כשקשרו ועקדו לטבחו כבר גנבו פעם שנית וכשהרביצו פעם שלישית וכששחטו פעם רביעית כי כל מעשה מאלו הוא מעשה חשוב. וכן אצל המכירה כי בחזרתו אחר הקונה אותו הוא מעשה אחד. והפשרה במחירו הרי מעשה שני. והמסירה לקונה הרי שלישי. והנה ג' פעמים על הכפל הרי חמשה. אמנם בשה היו תשלומי ארבעה לפי שנוח לו למצוא קונים ויחשבו הפשרה והמסירה לבד. וכן בטביחה ההגבהה וההרבצה יחשבו לאחת והשחיטה לשנית והוא טעם מעולה מאד בעיני מסכים אל טבע המעשה והזמנתו אליו וכל זה מאמתות הצדק האלדי כמו שכתבנו ראשונה. והנה הרב המורה ז"ל כתב פרק מ"ה ח"ג כי זה הקנס גם חלופו בשור ושה היה לפי רוב מציאות אלו העניינים. אמנם מה שכתבתי נראה בעיני לפי ענינו של עכן והנה מה שייחס המעשה ההוא לכל ישראל בארתיו בפרשת השטים שער פ"ג ב"ה. אם במחתרת ימצא הגנב וגו'. גם בענין הזה יעניש כפי מה שהכין עצמו אל המעשה לא כאשר עשה כענין בעדים זוממים ולזה היתר דמו אצל בעל הבית המוצא אותו שם כשיוכר מענינו שבא ג"כ על עסקי נפשות. אבל אם זרחה השמש על ענינו שלא בא אלא על עסקי ממון כאב אצל הבן וכיוצא אז אין לו עונש אחר רק כי שלם ישלם אם גמר המעשה ואם אין לו ונמכר בגניבתו ובא בקבלה (קידושין י"ח.) בגנבתו הוא נמכר אבל אינו נמכר בתשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כי מכירתו מיסרתו: ואח"כ פירש נזקי ממון שאין בו רוח חיים ע"י ממון שיש בו רוח חיים ואמר כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה וגו'. וזהו מבעה ג"כ על דעת מי שאמר (ב"ק ג':) מבעה זה השן דכתיב (עובדי' ) נבעו מצפוניו וזה האיש אשר לא חס על מיטב שדה של חבירו בשלחו בהמותיו ללכת אל אשר יזדמן מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם: ואח"כ סדר הנזק הבא מממון לממון שאין בשום אחד מהם רוח חיים ואמר. כי תצא אש וגו'. והוא ההבער ובזה נשלמו אבות נזיקין אשר כלן תחלתן וסופן הם בלתי רצוניים. ומעתה יסדר המין אשר ההתחלה בהם היא רצונית ובזה יכלול כל דיני כל ארבעה שומרים והתחיל. כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים וכיוצא מהדברים שאדם עשוי לשמרו חנם וגונב דבר מהם מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים לבעלים כאלו גנבוהו מאתו. (יב) ואם לא ימצא הגנב יהיה אז על הנפקד לישבע למפקיד בב"ד אם לא שלת ידו בכלים ההם להשתמש בהם שאם שלח ידו בפקדון להשתמש בו בלא רשות בעליו כבר קנאו לאונסיו ומשם ואילך אם נגנב נגנב לעצמם. אמנם אם לא נגנב כמו שהונח אלא שהנפקד כחש בעמיתו ופשע לכפור בפקדון אז יהיה הדין על כל דבר פשע אשר בזה בין שיהי' על שור על חמור על שה וגו' אשר יודה הנפקד או שיתברר בעדים כי הוא זה אשר נפקד אתו כמ"ש המפקיד וכבר נשבע שנגנב ממנו אשר ירשיעון אותו אלדים בדינו ישלם שנים לרעהו. שמי שטען טענת גנב ונשבע עליו ונמצא שקרן הרי הוא כגנב (ב"ק ק"ח:) אמנם אם גונב מביתו או נאבד מבלי פשיעתו הוא פטור כיון שלא קבל שכר על שמירתו: וכי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה שאין מדרכן לשמור אותן אלא בשכר אז אינו פטור בגנבה ואבדה כראשון, אמנם הוא חייב באונסין בהם וכמו שאמר ואם גנב יגנב מעמו ישלם לבעליו שעל שמירה מכיוצא באלו האונסין נטל שכר. אבל אם מת או נשבר או נשבה שהם אונסים גדולים שאין השומר יכול לעמוד כנגדם ואין רואה שידע שהיה לפשיעות הנפקד השומר נאמן בשבועתו אם לא שלח ידו במלאכת רעהו באופן שתסבב ממנו המיתה או השבירה או השבי ולקח בעליו ממנו שבועה זו בפרעון פקדונו ולא ישלם הנפקד אבל אם טרוף יטרף ע"י חיה רעה אונס מפורסם הוא ואם יביא ראיות הטרפה אין צריך שבועה זו ולא ישלם: וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת שלא מחמת אותה מלאכה שהושאל עליה בעליו אין עמו (יג) ירצה אחר שהמשאיל אינו משותף עם השואל בתועלת השאלה כמו שהיה הענין בשומר שכר שלם ישלם אפי' האונסין וז"ש (ב"מ צ"ד:) שכל הנאה שלו. ואם בעליו עמו במלאכתו בשעת שאלה לא ישלם שמסתמא ויתר אצלו אונס השאלה כמו שהוא מוותר אצלו שרותו אם לתקות שום תגמול מהעתיד או העבר והרי שניהם נהנין ואפי' אם היה שכיר עמו יהי' כאלו הכל בא בשכרו ודינו כשוכר ממנו הדבר הנשאל והשוכר פטור בכיוצא והוא השומר הרביעי: ולפי שכל מיני הנזיקין האלו היו תחלתן ברצון וסופן באונס וכמו שאמרנו. סמך אליהם. וכי יפתה איש בתולה וגו'. לפי הדמותן בפנין שעם שתתפתה וחתרצה הנערה בתחלה לסוף תשיג נזק גדול וגנאי מפורסם יותר מהאנוסה אם מפאת המפתה ואם מפאת עצמה. אם מצדו שהרי האונס לא אנס רק הגוף לבד והמפתה גם הרצון והדעת ולזה הוא נזק יותר גדול בעיני מנזק האונס שפגם החלק היותר משובח שבה. ואם מצדה שהיא קבלה בפתוי דופי עצום מהאונס. וזה מה שיראה מפשט הכתוב שהחמירה עליו התורה באומרה ואם מאן ימאן אביה לתתה לו וגומר מה שלא כתב כן באונס אלא ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו (דברים כ״ב:י״ט). אלא שלפי הדין אמרו שגם כן הוא תלוי ברצון האב כדי שלא יהא חוטא נשכר (כתובות ל"ט:):
15
ט״זולפי שהפתוי אל הזנות ומעשי הכשוף הם קרובים מאוד כמו שאמר הכתוב (מלכים ב ט׳:כ״ב) עד זנוני איזבל אמך וכשפיה הרבים סמך מכשפה לא תחיה ולא אמר תומת כדי להחמיר עליה על כל רגע שיניחוה בחיים כי הכשוף הוא ודאי מסעיפי עכ"ום כמו שכתב הרב המורה פרק ל"ו חלק שלישי והכתוב פירשו (מיכה ה׳:י״ב) והכרתי כשפים מידך וגו'. והכרתי פסיליך ומצבותיך מקרבך ולא תשתחוה עוד למעשה ידיך. ואין ספק שמעשי עכ"ום יכללו כל הפעולות הרעות והמגונות המעוררות רוח הטומאה אשר הורגלו בהם עכו"ם אשר ישבו בארצנו מלפנים כמי שאמר הכתוב (ויקרא י״ח:כ״ד) כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם. ובכלל המעשים שזכר (שם) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה ובכל בהמה לא תתן שכבתך. כי בכל אלה הורגלו בטומאתם לצורך מלאכתם וכמו שזכר הרב המורה מהמצבים הרעים והמגונים שהיו משימים עצמם הם ונשותיהם בפעולותיהם. והוא מה שעוררו אליו חז"ל (סנהדרין ק"ה:) כשדרשו על ההסכן הסכנתי כי בלעם היה עושה עם אתונו מעשה אישות כי הכל נכנס במלאכת הכשוף והקסם. (יד) ולזה סמך כל שוכב עם בהמה מות יומת ואחריו זובח לאלדים יחרם בלתי לה' לבדו. והכוונה זובח לאלדים הנעבדים במעשים מגואלים כאלו יוחרם וינודה מכלל האדם כמו שהפעולות ההנה המה מאוסות ומרוחקות בטבעם וגם היטב אין אותם ולכן אין לעבוד רק לה' לבדו כי הוא טהור ומשרתיו טהורים ובעבודה טהורה הוא חפץ ובמעשים הטובים ומדות החסד והרחמים להיטיב לכל ולעשות משפט גר יתום ואלמנה ומזהיר על אונאתם כי הם חלקו והנוגע בהם כנוגע בבבת עינו כמו שידעת כי גרים הייתם בארץ מצרים וכאשר צר לכם וצעקתם אלי הוצאתי אתכם מתוכם בעשות בהם משפטי נקמות. וכן אעשה לכל המענה אלמנה ויתום כאשר יצעק אלי עד שאשוה הנצעק לצועק. ולא לבד בהמנע עשות עול וחמס לאומללים ארצה תהיו כמוני. כי גם בהיטיבכם קצת לקצת כאשר אני עושה, ומזה תתחייבו להועיל מממונכם לנצרכים ולהלוותם בלי נשך ותרבית ובהשבת העבוט לעני אשר היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו ומי שלא יעשה זה יחשב כאלו גזלת העני בביתו וכמ"ש הנביא (מיכה ג׳:ג׳) ועורם מעליהם הפשיטו. זהו והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. (טו) ומאמר אם כסף תלוה את עמי וגי' דוקא הוא לפי פשוטו כי המצוה מן המובחר בזה הענין היא לתת לנצרך דרך מתנה וכמ"ש (ויקרא כ״ה:ל״ה) ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו' (דברים ט״ו:י׳) נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו ונאמר (שם) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' ולא תתן לו פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו כי פירש ענין פתיחת היד שזכר ואמר שאם לא ירצה ליקבל במתנה שיתתנו לשם הלואה ואחר כן יגמור בעדו המתנה כמו שמוזכר לחז"ל (כתובות ט"ז:) ועוד אמרו (שם) אפי' סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. ולזה אמר בכאן אם לא נדבך לבך לתת לעני במתנה אבל תרצה להועילהו דרך הלואה לא תהיה לו כנושה כי אז יהיה הרע במיעוטו ואין צ"ל שלא תשימון עליו נשך כי אם הקרן הוא חסר איך יפרע קרן ורבית. ולפי מה שהזהירו חז"ל על זה הענין (ב"מ ע"ה.) שצריך המלוה שלא לבייש הלוה ולא לנגוש אותו בשום צד הנה באמת קרוב הדבר לחזור אל המתנה והוא פי' נכון מאד. ולא ידעתי למה אמרו (מכלתא ס"פ יתרו) כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה וזה אחד מהם כי הנכון שיהיה רשות בכלם ולא עוד אלא צד חובה שלא לעשות וכן אם חבול תחבול וגו' כבוא השמש וגו' אלהים לא תקלל כלפי מ"ש זובח לאלהים יחרם אמר וכבר יש אלדים שופטים בארץ שאתם חייבי' בכבודם ואם האנשים האלהיים המלמדים תורה ומשפט לכל ישראל והנשיא אשר והיה בראשם כי תחת אלהים הם להנהיגם ולנהלם בדרך ישרה והוא ית' חלק מכבודו ליריאיו וגם הותר לעבוד עבודתם בהבאת הבכורים והתרומות והפרשת הבכורות ושאר מתנות כהונה ולויה. וסוף דבר בכל אלה הענינים אנשי קדש תהיו לי מסולאים במעשים מפוארים ומרוחקים מהמגונים והמאוסים עד שאפילו במאכלכם תתרחקו מהם כי בשר בשדה טרפה לא תאכלו כאשר הם אוכלים כי יצודו ציד חיה או עוף על יד הכלבים אבל אתם לכלב תשליכון אותו לעיניהם ודי חרפה וכלימה עליה שישוו להם. ואחר שהזהיר על כבוד הדיינים והנשיא דבר עם כל אחד מהם לפי מלאכתו ואמר (שבועות ל"א.) לא תשא שמע שוא בדבר המשפט והוא שמוע דברי בעל דין שלא בפני חברו לפי שבזה תשית ידך עם מי שהוא רשע להיות עד חמס ותשוה אליו וזה כי כמו שיצא משפט מעוקל לסבת הרשע ההוא אשר יהיה עד חמס כן יחוייב עוות הדין מצד קבלת דברי האחד יותר מדברי חבירו. עוד הזהיר אותו לא תהיה אחרי רבים כשתדע שהם מכוונים לרעות ולא תסמוך עליהם כי עתיד ליתן את הדין על כלם ולא תטעון במענה פיך על ריב לנטות מדרך הישר בטענות כוזבות ואם יהיה דקות וחדות. ובמה שסופק עליך העצה הנכונה אחרי רבים להטות: ודל אע"פ שהזהרתיך עליו לא תהדר אותו בריבו כי הכל שוין בדין: ואף כי מנעתי ממך הדור הדל בדין. כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבם לו ולא תאמר דיינא אנא גברא רבא אנא איך אשא פני איש. ולא עוד אלא שמא תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו חלילה עזוב תעזוב עמו לפרוק משאו מעליו משום צער בעלי חיים ולא תמנע עצמך בכל מה שתעש' אותו בשלך מפני כבודך ואם הדיינים כך ק"ו לאחרים. (טו) וטעם הזכיר אלו המצות באויב ושונא אינו ללמוד ק"ו לאוהב רק לומר שאלו קודמין עד שהאוהב בפריקה והשונא בטעינה השונא קודם אעפ"י שהפריק' קודמת באוהבים משום צער בעלי חיים (שם ל"ב:). וכל זה להכניע היצר ולשבר כח האיבה כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ומפני זה נזכרה פריקה בשונא וטעינה באוהב כמו שנאמר במשנה תורה (דברים כ״ב:ד׳) לא תראה חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו כי אם בשעת פריקה היו שונאים כשיבואו לטעון כבר ישליו זה לזה ויהיו אחים ורעים: ואחר שהזהיר על אלו העניינים הנמשכים זה מזה חזר לדבר המשפט ואמר לא תטה משפט אביונך בריבו והוא הפך ודל לא תהדר בריבו כי הקצוות שתיהן רעות. ואמר מדבר שקר תרחק על התרשלות החקירות והבדיקות שהיא תהיה סבת הריגת נקי וצדיק ולא תאמר אעשה מה שיבא לידי ואם הוא צדיק בדינו מן השמים יסייעוהו כי לא אצדיק רשע שאפשר שהוא חייב ממקום אחר והוא רשע בעונו ימות ואת דמו מידך אבקש: ושחד לא תקח. אפי' לשפוט צדק שאם לשפוט עול אין שם עורון: וגר לא תלחץ בדבר המשפט אפי' באותן נגישות שיש לעשותן לישראל רק התנהגו עמו לאט ונחת לפי שנפש הגר מצרה עליו להיותו בארץ נכריה וכסבור שכל לחיצה ונגישה שיעשה לו הוא לסבות הגרות. ואיך לא. ואתם ידעתם את נפש הגר כי גר הייתם במצרים ועם שירדתם שם בשבעים נפש גם עושר ונכסים וכבוד הרעו לכם בעבור גרותיכם כמ"ש (שם כ"ו) ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב וירעו אותנו המצרים ויענונו. ולהמשך אל רחמנות הגרים והטבת האומללים אמר ושש שנים תזרע את ארצך משום והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם וגו'. משום ורחמיו על כל מעשיו (תהילים קמ״ה:ט׳). ועל זה הענין זכר ששת ימים תעשה מעשיך משום למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר: והנה אחר שסיים כל המצות שנמשכו זו אחר זו מאומרו זובח לאלהים יחרם בבחינת היותם אלילים אלמים אשר לא ייטיבו לעובדיהם ולא ישגיחו עליהם כלל כל שכן לעניים האומללים. חזר עכשיו לעקר הכתוב ההוא בשני חלקיו. (יו) ועל החלק הראשון אמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו זובח לאלהים יחרם כי במאמר ההוא יכלול מניעת כל מיני העבודות ולא עוד אלא כי שם אלהים לא תזכירו ולא ישמע על פיך לשום אלהות ואדנות כלל. ועל החלק השני והוא בלתי לי"י לבדו אמר שלש פעמים בשנה וגו' כלומר לי נאה לעבוד תחת רוב הטובות שקבלתם ושאתם מקבלים ממני אם מיוחדות ואם משותפות. ועל המין מהמיוחדות אמר את חג המצות תשמור וגו' כי בו יצאת ממצרים לכן לא יראו פני ריקם. ועל המין מהמשותפות אמר וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע וחג האסיף באספך את מעשיך מן השדה. כי על שלש אלה ראוי שיראה כל זכורך אל פני האדון ה' בשלמי תודות וחגיגות כי על דרכן של בני אדם בזמנים ההם אשר בם יגיעום הטובות המשותפות כמו שכתב החכם פ"ט מאמר ח' מספר המדות אמר והעושים הזבחים באלו הקבוצים הם נותנים כבוד לאלהיהם ודורשים לעצמם מנוחה ועונג כי הזבחים הקדומים וההקהלות יראה שהיו נעשים אחר אסיפת התבואות לתת המעשרות ועוד כי בימים האלה יהיו בטלים עד כאן. הנה הם נותנין כבוד למי שמתדמין שיועיל להם בהטבתם כ"ש אתם שתתחייבו להודות ולהלל לאשר עשה את כל הגדולות והנוראות עמכם ועם כל העולם בכלל. ולפי שהחוב המוטל על הטובות המיוחדות הוא גדול ממה שיחוייב על המשותפות חזר לא תזבח על חמץ דם זבחי וגו'. כי הוא קרבן מיוחד אל הפסח הנעשה בעבורם ומזה הטעם ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך להודות לפניו שהכל מושפע מאתו כמו שיתבאר בפרשת בכורים. ועם זה לא תעשו ככפויי טובה. (יז) ושם לזה משל נאות מאד במה שסמך לו לא תבשל גדי בחלב אמו כלומר שהגדי שהוא בועט באמו המניקה אותו ראוי לבשלו בחלבה וכן כל מי שאינו מחזיק טובה על השגחת הש"י ושומו עינו עליו לטובה ראוי שישגיח עליו לרעה. וזה בעיני פירוש נאות בכאן ובפרשת כי תשא שנשנו הדברים האלה בעצמן אחר מחילת עון העגל. וקרוב לזה אחז"ל (ילקוט פ' ראה רמז תתצ"ב) אמר הק"בה אל תגרמו לי לבשל גדיין של תבואה בעודם שהך במעי אמותיהן וכו'. ועל דרך הפשט אלו השנים הם למשל הזה הנזכר ואותו שבפרשת ראה אנכי שנאמר באיסורי מאכלות שנאמר לא תאכלו כל נבלה וגו' כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו הוא נאמר לאיסור בעצמו. וחז"ל אמרו (חולין קט"ו:) אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול. ועקר טעמא יראה משום מדת אכזריות כעין אותו ואת בנו או שלוח הקן אלא שנתפשט האיסור בכל ענין שיהא בשר בחלב וזה מה שרצינו אליו בזה החלק:
16