עקידת יצחק נ״הAkeidat Yitzchak 55
א׳יבאר שמצות שבת הסמוכ' למלאכת המשכן לימוד לעזר לאדם לעמוד כנגד המטרידים אותו להשיג שלמותו. ויבאר שלשה עקרי הדת. חדוש העולם. ותורה. ועולם הבא:
1
ב׳פרשת ויקהל
2
ג׳את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' (ויקרא י"ט)
3
ד׳אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה וגו':
4
ה׳במדרש (ש"ר פרשה נ') אמר להם הקב"ה לישראל אתם עשיתם לי משכן מיריעות עזים אני אגין עליכם לעתיד ינבא שנאמר וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה כי עני כל כבוד חופה וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר (ישעי' ד') אתם עשיתם כפרת אני אכפר עליכם את כל חטאתיכם שנא' (ירמיהו נ׳:כ׳) בימים ההם ובעת ההיא נאם ה' יבוקש עון ישראל ואיננו זאת חטאת יהודה ולא תמצאנה כי אסלח לאשר אשאיר. ונאמר (יחזקאל ל״ו:כ״ה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם. אתם עשיתם לפני שלחן אני עורך לפניכם שלחן לעתיד לבא שנאמר (ישעיהו מ״ט:י׳) לא ירעבו ולא יצמאו לא יכם שרב ושמש כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם. ונאמר (יחזקאל שם) לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים. אתם עשיתם לפני מנורה אני מאיר לכם לעתיד לבא שנאמר (ישעיהו ל׳:כ״ו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים. אתם עשיתם לפני ארון שהתורה נתונה בו ואני אתן לכם לעתיד שכר טוב שאין לו הפסק שנאמר עליו (תהילים ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליריאך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם:
5
ו׳*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי מחובות האדם לבלתי היות יושב ובטל כי אם להשתמש תמיד בכחות נפשו וגופו כפי יכלתו האנושית, וזאת הוכיח החוקר על ב' אופנים, הא' כי אחרי שגם כל אומן ד"מ מעבד עורות או אורג בגדים יגונה בפי כל ובשם עצל ורפה ידים יקרא, אם איננו חרוץ במלאכתו, אף שהוא רק עבודה פרטית המיוחדת לו, ותכליתה רק בצע כסף אך כי שיגונה האדם בכלל אשר תעודתו עלי ארץ לעבדה ולשמרה אם טומן ידו בצלחת לבלתי עשות מאומה, הב' כי אחרי שכל אחד מאיברי האדם לא יקרא עוד בשמו על צד האמת כאשר יחד מעשות פעולתו, ד"מ עין העור אשר לא תוכל עוד לראות אינו ראוי עוד להקרא בשם עין בבחינה אמיתית כ"א על צד העברה וסיפוק כעין הצלם מעשה ידי אדם, אף כי שאין האדם בכלל עם כל איבריו יחד ראוי להקרא בשם אדם אמיתי, אם מתרפא במלאכתו הוא ובעצלתים חובק את ידיו, אפס אחרי אשר התאמת לנו חובת כל אדם להיות חרוץ במלאכתו, נמשך מעצמו כי חריצותו ראויה ומחויבת שתהי' רק בפעולות היותר יקרות ונבחרות המביאות אותו לתכלית טובה הנרצית, כי הפעול' שאינה מביאה לתכלית טובה פעולת שוא וריק תקרא, והמתעסק בה כיושב ובטל יחשב, ונמשך גם מזה, כי השתדלות האדם ראויה שלא תהי' רק לאסוף קנינים זמניים ומדומים כהון ועושר ורכוש אשר קוניהם לא יאמרו די ולא ישמחו בחלקם, כ"א, תמיד תרבה תשוקתם לאסוף עוד יותר כמאה"כ אוהב כסף לא ישבע כסף", כ"א לקנות הקנינים האמיתיים שהם מעלות ומדות טובות אשר הקונה קצת מהם ישמח ויתענג בחלקו אף שגם הוא יחפוץ וישתוקק לקנות עוד יותר (עיין למעל' שער כ"ד) וע"ז רומז הכ' ששת ימים תעבוד וכו' וביום השביעי שבת שבתון לד"' שהכוונה שפעולתך ומעשיך בששת ימי המעשה יהיו להשגת השלמות באופן שתשמח בשבת בעת אשר תשבות ממלאכתך אחרי השיגך תכלית יקרה, כמו ששבת הי"ת ביום השביעי אחרי ששמח במעשה ידיו אשר כלה, כי רק אז תתענג על ה' ותמצא מרגוע לנפשך בעמלך אשר עמלת בו כל ימי השבוע, ורק מיגיע כפים כזה אה"כ "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" ואמרו חז"ל "אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב" ורק באופן זה יהיו כל מעשיך בימי החול נרצים בעיני הי"ת ומסכימים למצותו ופקודתו כמאה"כ אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות ששת ימים תעבוד וכו', ואחרי שהראנו הרב ז"ל על איזה אופן ראוי לנו לעבוד עבודתנו בששת ימי המעשה, חקר גם על אופן חובת שביתתני ביום השבת, ועל סיבתה ותכלית' והתועלת היוצאת לנו מזה ואמר כי השביתה ביום השביעי תבחן מב' בחינות, הא' בבחינה האדם השובת, ר"ל שינוח וינפש ביום השבת, והב' בבחינת כל מלאכה שלא תעשה בשבת, ועל הבחינה הראשונה אה"כ וביום השביעי שבת לה' אלקיך" ועל השניה אמר לא תעשה כל מלאכה" והנה תכלית השבית' והמנוחה לאדם ביום השבת היא למען יהי' לו יד ועת ראוי ונכון להתבונן בעיונים אלקיים במציאות הי"ת, וכי הוא הבורא וממציא כל יש מאין, כי ע"י שביתתו זאת יזכור, כי גם הי"ת שבת ביום השביעי מהמציא עוד בריאות חדשות, כ"א נתן יד לחקי הטבע להתנהג מאז והלאה, כל ימי עולם על פי דרכם לבד ורק בזאת תושרש בלבו אמונת החידוש, כי לפי דעת מאמיני הקדמות הלוא אין הבדל בין יום השביעי לשאר הימים, כי לדעתם שבת הי"ת מאז ומקדם מעשות חדשות, ורק חקי הטבע היו הולכים ומתנהגים תמיד בלי חשך, כאז כן עתה, ובזה ביאר הרב ז"ל שאלת השואל לאמור, אחר שהחידוש הוא בפועל איך תהי' השבית' זכר לפועל? באמרו כי על ידי זכרנו והאמיננו, כי שבת ביום השביעי, על כרחנו אנו צריכים להאמין בבריאתו העולם בששת הימים, ותכלית מניעת הנחת עשיית המלאכ' גם מבן ובת, מעבד ואמה היא להזכירנו. כי כמו שנניח ביום השבת כל הנתונים תחת ידינו לשבות ולהנפש בו, ונעשה אותם חפשים מעבודתם, כן נתן לנו הי"ת החופש בהוציאו אותנו ממצרים מבית עבדים לחירות, וע"כ אמר הכ' בדברות הראשונות בבחינה הראשונה "זכור את יום השבת" וכו' המורה על השביתה למען נוכל להשכיל ולהתבונן בדרכי ה' ובאמונת החדוש, והטעם "כי ששת ימים עשה ה' וכו', וינח ביום השביעי" ובדברות אחרונות אמר בבחינה השניה שמור את יום השבת וכו"', המורה על מניעת עשות מלאכה בעצמו או ע"י בן ובת או עבד ואמה, והטעם "וזכרת כי עבד היית במצרים וכו"', ולהורות על חיבור ב' בחינות אלה במצות השבת אמרו חז"ל "שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו" ורומז ע"ז גם מאה"כ "אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי, והתועלת השניה היוצאת משמירת השבת היא, כי מלבד שביום זה אשר בו נשבות מכל מלאכת עבודה יכול גם המון העם העושים במלאכה כל ימי השבוע לשמוע לימודי ה' חקיו ותורותיו מפי מורי העם ומלמדיו כמאחז"ל "לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל, אלא ללמוד בהם תורה" הנה גם זה הוא בעצמו לפי דעת חכמי הקבלה מסוגל יותר משאר הימים, להיות לעזר ולהועיל לכל דורש ומבקש חכמה עד שיהיו לימודיה אשר ילמוד ביום זה מושרשים ועושים רושם יותר בלבו מבשאר הימים, ועוד בה שלישית אשר תגדיל מעלת יום קדוש זה. כי השבת הוא מזכירנו בחיי העולם הנצחי והעונג אשר נתענג שם אחרי אשר נאסוף אל עמנו כי כמו שיתקדש ליל יום השבת רק אחרי עבור ששת ימי המעש', וימי החול הם כאמצעים ביחסם אל יום השבת שהוא התכלית, וראוי להם שיכינו מזון וצידה ליום השביעי כמאמר חז"ל (ביצה ט"ז ע"א) "מחד שבך לשבתך" וכו' כן יהיו שם בארצות החיים המנוחה והנופש האמיתי לנו למנה, רק אחרי כלותינו מלאכתנו ועבודתנו בחיי הבלנו פה עלי ארץ, ומחויבים אנו להכין נפשנו בעוד בחיים חייתנו ולעשות פה את הטוב והישר למען נהיה ראוים להתנחל בארצות החיים ולשבוע שם שובע שמחות, כמאחז"ל "התקן עצמך בפרוזדר כדי שתכנס לטרקלין" [ טרקלין כי כן היה דרכם אז להיות בני הסעוד' מסובים על ג' מטות הגדול באמצע, והשני לו למעלה ממנו, והשלישי לו למטה ממנו (עיין ברכות דף מ"ו ע"ב וברמב"ם רפ"ז מהלכות ברכות.)] וע"כ נקרא בתפלה יום השביעי תכלית מעשה שמים וארץ; כי לא לבד אצלנו בני אדם יהיו כל ששת ימי המעשה וכל עמלינו אשר נעמול בם רק כאמצעים ליום השביעי שהוא התכלית, למען נשבות וננוח בו ממעשנו ומעצבון ידינו, כמו שאמר החוקר כי לא נשבות רק בעבור שנשבות כי אם גם הי"ת יצר עולמו בששת הימים מהאין ליש, רק למען ישבות ביום השביעי, ויחלו בו כל כחות הטבע לפעול כמנהגם ועפ"י דרכם כל ימי העולם, באופן שהשבת הוא התכלית, לכל מעשה שמים וארץ, ונמשך מכל זה כי השבת איננו לבד זכרון לחידוש העולם, כ"א גם אות ודמיון למעשה התורה, יען כי כמו שהשבת תכלית הבריא', כן מעשה התורה תכלית כל מעשה האדם עלי ארץ, והוא גם אות ודמיון לעולם הנצחי הצפון לעושי טוב פה עלי ארץ, וע"ז רומז מאחז"ל אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין" ר"ל אם יושרשו בקרבם ע"י שמירתם את השבת שני עיקרים הראשונים, ר"ל אמונת החידוש והיות שמירת התורה תכלית חיי האדם, תהיה להם גם השבת השלישי למנה ר"ל גאולת הנפש האמיתיית. לחיים נצחיים שגם עליה רומז השבת, וע"ז רומזים גם דברי המדרש שהחל בו הרב ז"ל, כי כונתו הוא לבאר הכתוב "את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו" שר"ל שכל העיקרים המושרשים בלבם ע"י שמירת השבת וכל תועלותיה יושגו ג"כ ע"י מעשה המקדש, וזש"א "אתם עשיתם לי משכן" וכו' הרומז על בנין העולם, והראיתם בזה אמונתכם בחידוש העולם (שברא הי"ת בנדבת לבו כמו שעשו גם הם לכבודו המשכן וכל כליו רק בנדבת לבם) ע"כ תוכלו ג"כ להיות בטוחים שאעשה למענכם באחרית הימים רב טוב וחסד באופן נסיי, (כמו שעשה לאבותנו בהוציאם ממצרים) עד שאברא בעבורכם ולטובתכם שמים וארץ חדשים, (והם ב' הלימודים המושרשים ג"כ ע"י שמירת השבת הנרמזים במלות "זכור ושמור") והאמונה והידיעה הזאת ביכולת הי"ת לשנות הטבע לטוב ולרע, והשגחתו הפרטית על בחיריו, תסבב את האדם לשמור דרכו מחטוא במעשיו, ולהשתדל להיות תמיד נקי כפים וחף מפשע, וזש"א אתם עשיתם כפורת" שהוא לשון כפרה והסרת המעשים הרעים אני אכפר עליכם כל חטאתכם" וכו', ואחרי שישתדל האדם להיות נקי כפים יהי' ראוי יותר ללימוד התורה ונוטה אליה, וזש"א "אתם עשיתם שולחן לפני" המורה על הפנותם כפי היכולת מעסקי העולם והבלי הזמן למען עסוק בלימוד התורה והחכמה האמיתית, לעתיד אני עורך לפניכם שולחן" וכו', להסיר מכם כל דאגה ממחסור ועוני, כ"א אשלים לכם כל צרכיכם, עד שתוכלו להתעסק בקנין התורה והשלמות האמיתית", וזש"א ג"כ "אתם עשיתם לפני מנורה, ואני מאיר לכם" ר"ל אאיר שכלכם באור התורה האמיתית", (וזה התכלית יושג ג"כ משמירת השבת אשר הוא העת הראוי להתבונן בעיונים ולימודים אלקיים) ובעבור עשותכם באופן זה קנין התורה לתכלית אחרון הנבחר מכל, זש"א "אתם עשיתם לפני ארון וכו' ואני אתן לכם לעתיד לבא שכר טוב שאין לו הפסק", ר"ל השכר והאושר הנצחי שהוא התכלית היותר נבחר לכל חיי האדם השלם, ועליו רומז גם השבת בבחינה שלישית כמו שבארנו למעל'. כיון שלא נברא האדם להיותו יושב ובטל ראוי ומחוייב שיהיה עסקו בנבחרות שבפעולותיו. הקודם ביארו החכם בה' מהראשון מהמדות וזה בשני מופתים. כח האחד מעלת המעולה על אשר למטה ממנו. וכח השני כח הכל על החלק. אמנם האחד סדרו על זה האופן ואמר ואם באורג ובמעבד העורות יש בו קצת פעולות ומעשה. ובאדם אין בו שום פועל אבל הוא בטל. והנה הוא טבעי והנזכרים מלאכותיים. זה לא יכון אמר שאם האדם מצד מה שהוא בטל מלאכה מרחיק היותו יושב ובטל אפילו מהיותר פחותות שבמלאכות. קל וחומר שיהיה לו כן מצד מה שהוא אדם במלאכת הטבע שהיא המלאכה הראשונ' והיותר שלימה ומעולה עליה שחוייב שתהיה לו מלאכה מיוחדת ופעולות מסודרות מצד מה שהוא אדם שהוא היותר שלם שבנמצאות הטבעיות וחלוף זה לא יתכן: אמנם המופת השני סדרו על זה התואר אמר גם לחלקי האדם יראה לכל אחד מהם פועל לעין ליד ולרגל וכן מלבד אלה עד כאן. והכונה אם לכל אחד מהחושים החלקיים ימצא פעל מה כמו שהוא הראות לעין והמשוש ליד וההליכה לרגל וכדומה. וכאשר יחסר מאחד מאלו פעולתו המיוחדת הנה לא ישאר שמו עליו רק בדרך הספוק כמו שתקרא עין לעין הצלם כמו שזה עצמו אמר הכתוב על עושי הצלמים לפי דעתי (תהילים קט״ו:ה׳) פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו וגו' כמוהם יהיו עושיהם וגו' ירצה שכאשר לא ימצא להם בכל אחד מחושיהם הפעל הנאות אליו והוא ההשתמש בו כראוי וכמו שראוי. הנה הרי הם כמי שנפקדו מהם חושיהם והרי הם שוים לצלמים אשר המה עושים כמו שכתבנו בשער כ"א ובשער מ' שהוא פירוש נאות לכל אלו העניינים. וכל שכן שיהיה זה באדם בכלל כי כשיחסר פעולתו המיוחדת מצוי כללותו לא יקרא אדם רק בשתוף השם או בספוק לבד. ויסבול שרצה בזה באומרו (שם) כל אשר בוטח בהם כי לא אמר כל הבוטחים אבל יכון על הבוטח כלו לומר שאם כל אחד מהחושים יתבטל שמו מעליו לחסרון פעולותיו המיוחדות כל שכן שיקרה זה לכלו כשיחסר מה שיאות לו מצד כללות אשר לבטולו ראוי שיקרא מת כמו שאמר החכם תאות עצל תמיתנו (משלי כ"א). יאמר שתאות העצל אל הבטלה מביאתו לידי שעמום בעבורו יתואר כמת כמו שאמרו (ברכות י"ח:) רשעים בחייהן קרואים מתים מה טעם מפני שמאנו ידיהם לעשות וכי אין המיתה רק בטול הפעולות. ויתכן שירצה שתאות העצל תאוה מסופקת וחלושה רוצה בשלמות ואינו חפץ בהתעמלות להגעתו ועל דרך שאמר במקום אחר מתאוה ואין נפשו עצל (משלי י״ג:ד׳) כאשר כתבנו בשער כ"ב ואמר שהתאוה הזאת על זה האופן תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות בעת הפועל והוא גם כן נכון. הנה שנתיחד לו לאדם פועל מצד כללותו בלי ספק. והנה הפועל הזה אשר מצד הכללות הוא אשר נתברר מסוף מעשה האדם באומרו (בראשית ב') ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה חלוף מה שנאמר ראשונה (שם) ואדם אין לעבוד. כי הנה באמת האדם לעמל יולד ושלמותו תלויה בפעולותיו כמו שזכרו חז"ל (שוח"ט תהלים כ"ג) יכול אפי' יושב ובטל ת"ל (דברים ט"ו) בכל משלח ידיך אשר תעשה כי באמת אמרו (כתובות נ"ט:) הבטלה מביאה לידי שעמום. וטוב שיובן ממאמרם זה המופת עצמו שעשה החוקר כלומר יכול יהא האדם בכלל יושב ובטל ת"ל בכל משלח ידך אשר תעשה. רצוני שזה תוכל ללמוד ממעשה ידך אשר הוא פועל מיוחד לאחד מחלקיך. ואם לחלק קטן ממך יש לו פועל מיוחד והאדם בכלל שיהיה יושב ובטל זה לא יתכן. והנה הענין הזה יותר ממה שנתבאר והמופתים הנכוחים האלה קובלה אמתתו מהפרסום שכבר נכנסו דברי שלמה ע"ה באזני כל העם בכל מה שהפליג להרחיק ולגנות הרשול והעצלה בכמה מקומות מספר משלי וזולתו עד שכבר היה בעיני ההמון המגונה והנמאס שבכל חטאת האדם כמו שבא בשער כ"ה חלק ב' אמנם הנמשך הנה הוא מבואר מעצמו. וזה שכל פועל ועסק מאי זה מין שיהיה שלא יגיע המתעסק בו אל סוף חשקו ותכליתו הנה הוא פועל ריק כמו שכתב הרב המורה פרק כ"ה ח"ג. ומה שהוא על זה התואר הנה לא יצא האדם בו מהיותו יושב ובטל. אמנם החריצות והזרוז בכל העסקים הטפלים *בתנועות אשר תחת הכמה וכו', ר"ל כי קניני החומר יחשבו רק לפי כמותם כי מעט הכסף והזהב אשר ביד אביון איננו נבדל באיכותו מהכסף והזהב אשר באוצרות המלכים והשרים רק בכמותו שזה מעט וזה הרבה, אפס קניניי הנפש כמדות ומעלות טובות, או חכמות וידיעות, אשר יש לאנשים שונים יבדלו אלה מאלה לא לבד בכמותם כ"א גם באיכותם, כי האיש שיש לו ד"מ מידת הרחמים בכמות יותר גדולה מזולתו תשתנה מדת רחמנותו גם באיכותה ממדת הרחמים של זולתו, וכן כאשר תרבה חכמת איש בכמותה כן תגדל גם באיכות מעלתה. - בתנועות אשר תחת הכמה רצוני מתוספות ורבוי הקנינים המדומים הנשאים והנתנים במספר במדה במשקל ובמשורה הנה הם בזה התואר בלי ספק רצוני שאין להם גבול וסוף אשר ינוחו אצלו המתנועעים בעבורם כמו שראוי שיהיה לכל המתנועע תנועת האנה בהגיעו אל מקום חפצו כמו שכתבנו זה בבירור אצל ברכת יעקב אבינו בשער כ"ד עיין עליו: הנה אם כן הוא מבואר שעוצם ההשתדלות והחריצות בהם ובהשגתם לא יוציאו האדם מהבטלה והשעמום אבל הראוי והמחוייב אליו הוא מה שאמרנו שיהיה עסקיו בטוב פעולותיו קרויות ההשגות אשר יושגו בתנועות האיך והוא החריצות וההשתדלות בקבוץ ורבוי הקנינים המשובחים והאמתיים מהחכמות ומעלות המדות אשר לא ימד ולא יספר ערכם אשר בם יעתק האדם מהפחיתות והחסרון אל המעלה ומהמעלה אל עליונה ממנה עד יגיע אל גבול מהשלמות בו ינוחו כל מבקשיו כי הדברים השלמים כלם הם מוגבלים אצל תכלית יושלם בו המתנועע אליו והוא אשר ייחד שם החכם לשלמות האדם כמה שגזר הנחתו שהוא פועל הנפש כפי המעלה. אמר ששלמות האדם הוא בפועל לא בהיותו יושב ובטל כמו שאמרנו. אמנם שהפועל המיוחד לו הוא שיהיה כפי המעלה לא כפי התאוה והדמיון הוא הראוי שיובן ממאמר הכתוב לעבדה ולשמרה אשר זכרנו למעלה כשיוסב כנוי לעבדה ולשמרה אל הנשמה הנזכרת למעלה באומרו (בראשית ב') ויפח באפיו נשמת חיים כי הוא פועל הנפש ומעשה עבודתה כאשר כתבנו במקומו שער ו' ואצל נעשה ונשמע בשער מ"ד. וזהו מה שראוי שיושכל ממה שאמר בתחלת פרשה זו אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה וגומר שבת שבתון לה' וגומר. כי כשיוקח על כללות המעשים והפעולות האנושיות אשר צוה ה' לעשות לכל אחד מהאדם ישכיל מזה כי כמו שהאל יתעלה הכתיב לעצמו פועל ומלאכה אשר שבת ממנה בהגיע אל תכליתה באמרו (שמות ל"א) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. כן ראוי שכל אחד מהמיושרים על פי דרכיו יבקשו להם מעשים ופעולות שתמצא בהם זאת הסגולה. והוא שאחר העמל והיגיעה בהם ימצאו המתעסקים בהם מרגוע לנפשם וינוחו אצל השגת התכלית ולא ישארו רקים ממנו. וכמ"ש המשורר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך (תהלים קכ"ח). ואמרו ז"ל (ברכות ח'.) אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. אמנם הוא מבואר שהפעולות האלה היו קשות מאד על האדם לסבות רבות הם אשר זכרם הרב המורה פרק ל"ד חלק א'. עם תוספת אחד שלא זכרה שם שהיא בעיני שקולה כנגד כלן. והוא מה שיחשבוה רוב האדם לעקר הצלחתם ותכלית שלמותם ברוב קניניהם ורכושם במיני העושר המדומה שזהו המטריד הגדול והמדיח בעליו מעל כל טוב כמ"ש החכם בפרק י"ד מהמאמר השביעי מהמדות *אמר כי טוב ההזדמנות וכו' ר"ל כי כאשר ירבה עושר האדם הזמני אשר יזדמן לו לפעמים לפי שעה הוא מפתה לבו ישתדל עוד בקנין שלמות נפשו, ומונע ע"י זה ממנו האושר האמיתי, ואולי איננו ראוי בעבור זה להקרא עוד בשם טוב ההזדמנות, אחרי שמסיר האושר האמיתי מהצדיק, כי כאשר ירום לבבו ושכח דרכי הצדק והמישרים, וחדל להשכיל להטיב: - אמר כי טוב ההזדמנות כאשר ירבה מאד הוא מונע האושר ואולי אינו טוב ההזדמנות המסיר הצדיק מהאושר אשר לו עד כאן. והוא דעת אלהי מאד כמו שאמר (דברים ח') פן תאכל ושבעת וגו' וכל אשר לך ירבה ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגומר. וכבר כתבנו מה שראוי בזה בפרשת המן שער מ"א: והנה המשורר זכר ששה אלה באות הדל"ת מהאלפא ביתא סדורות בששה פסוקים בזה אחר זה כשהקדים הראוי להקדים למספרם וסדורם. אמר (תהלים קי"ט):
6
ז׳דבקה לעפר נפשי חייני כדבריך דרכי ספרתי ותענני למדני חקיך יבקש כי אחר שהנפש היא דבקה אל זה הגוף הנבנה מעפר כמ"ש (בראשית ב׳:ז׳) וייצר ה' אלדים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים והנה היא מעותדת להשתקע עמו ולמות כמותו שיעזרהו שיקום ויחיה לפניו כדברו שאמר שם ויפח באפיו נשמת חיים שלא כונה חכמתו להמית הנפש בחברת הגוף אבל להחיות הגוף בחברתה. וכמו שאמר הנביא (ישעי' כ"ז) ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. ואמר כי הדבר המצער אותו והמכאיבו בזה הענין הוא העלות על לבו מספר מפקד הדרכים הנאותים הראויים להמצא אליו בהשלמת עצמו וראה שעם שקצתם יחלץ בכל עוז להכינם לפניו הנה קצתם אין לו בהם שום יכולת אלא שיבקשם מהאל יתעלה בהחלט וקצת מה שיהיו צריכים שני הענינים יחד והוא אומרו (תהילים קי״ט:כ״ו) דרכי ספרתי ותענני מגזרת (שם קט"ז) נענתי עד מאד אני עניתי מאד. ולזה שיטפל בו להישירו בחקיו ותורותיו כי אין זולתו לגאל: והנה על הראשונה והיא עומק המושג ורום מעלתו דרך פקודיך הבינני ואשיחה בנפלאותיך. אמר אחר שמצד עומק הדרושים אשר באלו המצות ורום כוונתיהם אין די בשכל האנושי לבא בסודם להגיע עד תכונתם בבקשה ממך תכין לי הדרך והבינני אתה בעצמך כי תקרע המסכים העליונים ויגלו אלי תעלומות חכמה בהם אוכל להשיח בנפלאותיך לבד שיח ושיג דבר מועט בערך לגודל ערכם: אמנם כנגד השניה שהיא קוצר המשיג מצד עצמו דלפה נפשי מתוגה קיימני כדברך. יאמר שפחיתות נפשו וקצורה הוא ידוע אליה עד שתמיד דולפת דמעות מתוגה על הרעה אשר ימצא לה מהחבור הזה. ולזה היה מבקש מלפניו קיימני כדבריך כלומר כי על דבר אשר צעקה לפניו מחסרונה יושיעה באופן שתתקיים כאשר דבר עליה בעת הבריאה כמו שאמרנו בפסוק ראשון: אמנם על השלישית והיא אורך ההצעות מהחכמות הצריכות להקדים אל הגעת שלמותו ולמה שיקרה מאד בהם שיבקשם המבקש להצעה ודרך נכונה להגיע אל התכלית והנה החכמות ההם או קצת דמויים ושבושים שנתלו לבטליהם הרחיקו ההולכים בהם משלמותם והפילום במהמורות בל יקומו כמו שהוא מבואר מכמה ענינים שהם חולקות על אמתת התורה האלדית לזה אמר דרך שקר הסר ממני ותורתך חנני בקש שיסיר ממנו ההטעאות והשקרים הנמשכים מדרך הלמוד המופת הלקוח מאלו ההצעות הרחוקות וינחהו בדרך תורתו הנבואיית ששם עלו הדרושים העמוקים מבוארים בלי שום ספק והטעאה כלל: ואחר שבקש על אלו השלשה שהם חוץ ממנו נעתק ממנו לדבר מהשתים אשר הם מוטלות על השתדלות האדם. על ראשונה מהם והיא הכנעת הטבע והבאת המזג ורוע התכונות אל היושר ואל הנקיות האלדי אמר דרך אמונה בחרתי משפטיך שויתי והכונה כי עם היות שבעון חולל ומחומר רעוע קורץ המחייב הנטייה הטבעית אל קצת התאוות והתכונות הפחותות אשר מזה תמשך לו הנטיה גם כאן בדברים הנפעלים מן הדרך הישר אל העקום. כמה שכתב החכם פרק ג' מהמאמר הששי מספר המדות זה לשונו. *אמנם הדבר המהנה וכו', כוותו כי רק על המחשבה הבלתי מבוררת, או משפט השכל התלוי בשיקול דעת האדם יפעלו התפעליות האדם לעקל ולעות משפטו, ד"מ השונא או הכועס מאוד על זולתו יחשוב לו גם תטא קל לעון גדול מנשוא בעת, אשר תעלה חמתו באפו, תחת כי בשפטו בעת אשר תשכך חמתו ירא וישפוט, כי רק משגה או חטא קל חטא נגדו, ובהיפך איש אוהב לרעהו אהבה עזה ישא גם לפשעו הגדול מנשוא, ורק כחטא קל יחשב ובעיניו כמאחז"ל, אהבה מקלקלת השורה, שנאה מקלקלת השורה, כי האוהב, והשונא יחד הם נפעלים ונטית נפשם פועלים על משפט שכלם, ואם גם ישרים ונקיי רוח המה יעותו משפטם, ובכל זאת יחשבו כי רק בצדק וביושר ישפטו ולא יתעו מדרך האמת אבל בבחינת האמת הברור והנודע בשכל כל אדם בריא מצד עצמותו, ד"מ המשפט והמושכל הנודע לכל תוכן ששלוש זויות של כל משולש שוות לשתי זויות נצבות או במה שראה או שמע באזניו בזה לא יחשד כי בעבור הנא' אשר סבב לו אוהבו או עצב שהעציבוהו שונאו ישנה משפטו ויאמר ד"מ שג' זויות משולש אינן שוות לשתי זויות נצבות או שיאמר הפך מה שראה או ששמע, וע"כ פסלה התורה לפי דרש חז"ל שונא או אוהב לדון, אבל לא להעיד בב"ד מה שראה או ששמע, כי כל ישראל בחזקת כשרות, ואינם נחשדים שיעידו שקר הפך מה שראוי או שמעו, אבל בכל זאת נחוש שאהבתם או שנאתם תעור עיני שכלם להצדיק רשע או להרשיע צדיק בעבור נטיית נפשם והתפעליותיהם אמנם הדבר המהנה והמעציב לא ישחיתו כל מחשבה ולא יהפכו אותה כמו אשר למשולש אם שלש זויותיו שוות לשתי נצבות או לא אבל ישחיתו המחשבה אשר היא אצל הנפעלים כי אמנם התחלות הנפעלים בעבורם הם נפעלים עד כאן. ובעבור שדבריו אלה הן שרירין וקיימין אסרה התורה קבלת השוחד ופסלה הדיינים האוהבים והשונאים ואפילו הם צדיקים גמורים (סנהדרין כ"ז:) לא עשתה כן אל העדים שהאמינם אפילו אוהב או שונא לפי שהם אינם מעידים אלא על מה שראו או ששמעו שזה לא יהפכהו שום הפעלות כמו משפע המשולש שכתב דלאו ברשיעי דברה תורה. לזה אמר כי הוא היה בוחר דרך אמונה ומכניע יצרו ומשעבד נפשו ללכת בדרך ההוא אשר הכינו לפניו משה עבד ה' אשר צוה עליה לאמר (דברים ל׳:י״ט) ובחרת בחיים. ולזה אמר משפטיך שויתי כי לא נפתה ולא נסת אחר מה שירצהו כחו המתעורר ויטהו לפי תכונתו אל אחד הצדדים אבל שיהיו שוים אצלו חלקי הסותר בכל משפטים הבאים לפניו מבלי שום נטיה רצונית אם מצד עצמם ואם מצד דברים אחרים. עד שכבר יכריע בנקלה אל מה שתצוה בהם הדת מבלי נטות ימין ושמאל. וזהו הדבר הרביעי מהששה שזכרנו: אמנם על החמישי והוא גם כן דבר שהוא תלוי בהשתדלותו והוא טורפו והטרדתו אחר רוב ההצלחות הזמניות המטרידות האדם טרדה עצומה אמר דבקתי בעדותיך ה' אל תבישני יאמר שאע"פי שנזדמנו לו עסקים גדולים ממשפטי המלוכה ומטרדות המלחמות הנמשכים אליה והשררה והאדנות המרחיקים את בעליה תמיד מהדבק בעיון התורייה שיעור שלא יעלם עד שבזרות נפלא נמצאו תורה וגדולה במקום אחד הנה אני עושה מכל זה עראי ומתורתי קבע. וכמו שאמרו ז"ל (ברכות ד'.) אמר דוד לפני הקב"ה לאו חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב שוכבין על מטותם וכו' ואני עוסק ודן בין דם טהור לדם טמא וכו'. וכן אמר (תהלים ס"א) ישיחו בי יושבי שער וגו' (שם) ואני תפלתי לך וגו'. והוא אומר דבקתי בעדותיך ה' אל תבישני. ירצה אחר שנעזבתי מלכת בגדולות ובנפלאות המלכות ודבקתי בעדותיך דבוק מתמידי פנה אלי בעיני חנינותך וחנני מאתך דעה ובינה כדי שלא אמצא עצמי קרח מכאן ומכאן כי אין רעה גדולה מזו והוא עזיבת הדברים הגדולים לעיני הכל בעבור תכלית שלא יושג. ואמרו אל תבישני הוא כאומרו אל תעשה עמי רעה. או שירצה כיון שנטיתי עצמי מכל אלו העסקים ודבקתי בעדותיך אל תחזיקני לאדם רע שלא עשיתי מה שעלי לעשות ודבר גדול דבר בזה כי מעט מזער היו אשר כן עשו ולא סופר זה אלא על רבי אלעזר בן חרסום שאמרו שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים ובכל יום היה נוטל משוי על כתפיו והולך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה פעם אחת מצאוהו עבדיו וכו' (יומא ל"ה:) וכבר שמוהו ז"ל (שם) מחייב את העשירים למה שלא הכריחו עצמן לעשות כן. אמנם על ספוק הצרכים ההכרחיים כי היא טרדה עצומה ויש להם טעם מגודל צרכו אל המאכל והמשקה והלבוש ויתר הדברים כ"ש אם יום יום יעמוס משא הבית מהאשה והבנים ויכבד עליו יותר מכדי צרכו וירבץ תחת משאו ולא יכול לעמוד באותו נסיון שספרו (שם) מהלל הזקן המחייב את העניים שאמרו עליו שכל היום היה משתכר בטרפעיקא מתן חציו לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש וכו'. והרבה מחכמי ישראל נמשכו אחריו כרבי חנינא בן דוסא (תענית כ"ה.) ואבא חלקיה (שם כ"ג.) ורבי יהודה בר רבי אלעאי וחבריו שאמרו שבדורו היו מתכסין חמשה או ששה תלמידי חכמים בשמלה אחת ועוסקין בתורה (סנהדרין כ'.) אמנם המון האנשים לא רדפו אחריהם ובהצר להם קצת מאלו המעיקים היה להם טענה חזקה לעזוב משא דבר ה' מעליהם ופורקין עול תורה ונותנין עול מלכות ועול דרך ארץ ואפי' השלמים נטרדים לחסרון הדברים ההכרחיים עד שאמרו (ש"ר פ' ל"א) וחסרון כיס קשה מכולן. ובירושלמי (תרומות ס' פ"ח) ברבי יוחנן דאבדה ליה כיסתיה ואטריד ובעון מיניה אורייתא ולא ידע אמרין ליה וכי בגין דאבדה כיסתך אבד דעתיך אמר להו דעתא תליא בלבא וליבא תליא בכיסתיה והיא תשובה נחה מאד. והנה להנצל מרעה זו ומהקודמת לה אמר החכם (משלי ל׳:ח׳) ריש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי. ואבינו הזקן אמר (בראשית כ״ח:כ׳) ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. אמנם תקון זה הענין והשלמתו הנה הוא מוטל על חריצות האדם ועל העזר האלדי יחד וכמו שאמרו למען יברכך ה' אלהיך יכול אפילו יושב ובטל תלמוד לומר בכל משלח ידך. וכן אמר הכתוב מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ (תהילים ל״ז:כ״ג) ירצה שטוב ההצלחה בענינים אשר יצערך האדם אליהם לכדי חייו יושלמו בשני ענינים. האחד בשיכין לו האל יתברך צעדיו וירחיק ממנו מעיקיו. והשני כשיחפץ דרך זה האיש לפני אלהיו בענין חריצותו והשכלתו כי משני הדברים יושלם הענין. ועל זאת הששית אמר המשורר דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי אמר אני אעשה מה שעלי לעשות באשר דרך מצותיך ארוץ לא איעף ולא איגע כאשר תעשה מה שעליך לעשות והוא שתרחיב לבי בהסרת המעיקים המטרידים החצוניים ממני בהזמנת הפנאי מבלי שאצטרך אליהם. והנה בזה בקש שיקרע לו יתברך שני סוגי המסכים העליונים והתחתונים אשר בקריעתם יגיע אל שלמותו. וכמו שאמרו ז"ל (ל' ר"שי דברים ד׳:ל״ה מרבו' ואתחנן ע"פ שמע ישראל) אתה הראית לדעת כי ה' וגו' מלמד שקרע להם שמים עליונים ושמים תחתונים והראה להם כי אין עוד מלבדו והכונה שעזרם בששה ענינים אלו שזכרם דוד הנחלקים לשני אלו הסוגים כאשר ביארנו. והנה כאשר היו ששת הסבות האלו עומדות בפני שלמות המין האינושי ומי הוא נקי אשר ימלט מידם מה כחו במה שיתבאר בדרך המופתים שיש לו פועל חשוב מי חד מצד מה שהוא אדם ומה גבורתו במעשה ידיו אם קמו עליו רוב המונעים וחבלו את מעשיו אם לא יקדמונו רחמי הש"י ורוב חסדיו להכין לנו את הדרך ולסקלו לפנינו בהרבות לנו תורה ומצות ולהמציא המצאות בהם יקריבו אלינו הדרושים העליונים וישלים קצור המשיגים ויקצר ההצעות והלמודים ותקן המזגים וישער לנו מדת העסקים ויטריף הצרכים כמו שהוא מבואר מכללם ופרטם. וכבר התחכם לסדר בפני ההמון ספר מורגש מספר זמנים לשמחה ומועדי קדש לקבוע בהם אמונות אמתיות לא יסורו לעולם כמו שיבא ענינם בפ' אמור בשער ס"ז ב"ה ואשר הפרק הראשון ממנו אשר הוא יסוד לכלן הוא המיוחד אל מצות השבת החמורה אשר ההשכלה וההשקפה בהבחינות תועיל מאד להישיר אותנו בכל אלו הששה הענינים ותגיע לנו אל תכלית השלמות אשר בזה יצדק מה שאמרנו על כללות המעשים האנושיים:
7
ח׳אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת וגם כאשר יוקח כפשוטו על מעשה המשכן יש להתעורר במה שיראה שיש יחס גדול בין המעשים האלדיים ההם ומצות השבת אחר שסמכם על זה האופן ויותר מזה יתבאר משעת המצוה עצמה בפרשה שקדמה כי מיד שגמר לצוות על כל המלאכה קבע שם פרשה חמורה אשר הפליג להזהיר בה באזהרות כפולות ומכופלות קשות הביאור כמו שיבא. והנה לזה ראיתי עתה לקבוע בכאן הדבור במצוה החמורה הזאת לבאר ענינה כפי כונת החבור כשאר הדרושים בפירוש הפרש' ההיא שהנחנוה לצרפה עם מה שיאות לה מזאת ובכונת מה שרצינו ממנה בהקדמתנו זאת בתקון הענינים הנזכרים. וזה כשאספק ראשונה בפרשה ההיא הנזכרת הספקות הנופלות ובצירוף ספקות אחרות הנופלות בדרוש הזה הנפלא משאר המקומות אשר ידובר בו כדי שיהיה מה שיאמר בו כולל כל הפרשיות המזהירות עליו ולא אצטרך לדבר בהם במקומם:
8
ט׳א אומרו (שמות ל"א) אך את שבתותי תשמרו. כי אחר שהיום הזה הוא יום מיוחד בשבוע כמו שהוא יום הכפורים אחת בשנה וכדומה למה נזכר שבתותי בלשון רבים. אם בכאן ואם בזולתו מהמקומות את שבתותי תשמרו (ויקרא כ'). ובנביאים (יחזקאל כ׳:י״ב) את שבתותי נתתי להם (שם) ואת שבתותי חללו. ואין לומר שכולל שביתת שאר המועדי' שבפרשה שהרי נאמר אך את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם ולא נאמר כי אות המה. ועוד שכבר ביאר שהשבת לבד היא האות המיוחד אשר בינו לביניו באומרו (שמות שם) ושמרו בני ישראל את השבת וגו' ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם וכן הנביא אומר (יחזקאל שם) וגם את שבתותי נתתי להם להיות לאות ביני וביניהם לדעת כי אני ה' מקדשם: ב בבוא בפרשה זו ההכפל בענין מצוה זו מה שיפלא עליו כל בעל שכל. כי אחר שאמר אך את שבתותי תשמרו כי אות היא וגו' חזר ואמר (שמות שם) ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה וגו' ואחר חזר ואמר ששת ימים יעשה מלאכה כל העושה מלאכה ביום השבת וגו' ואחר כך ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת וגו' כי ששת ימים וגו' והנה רוב דבריה וקושי התרתם מבואר מאד. והרמ"בן ז"ל כתב (כי תשא שם) שהיא מפורש' לו לפי רמזיו מעניני הקבלה ואני בער ולא אדע. והנה בפרשת ויכלו (בראשית א') יש גם כן מזה הענין נאמר ויכל אלהים ביום השביעי וגו'. ואחר וישבות ביום השביעי ואחר ויברך אלדים את יום השביעי ועוד ויקדש אותו כי בו שבת וגו'. ואם שכבר התבארו הכתובים האלה במקומו בשער ד': ג בפרשה זו עצמה באומרו מחלליה מות יומת כי כל העושה בו מלאכה ונכרתה הנפש ההיא וגו'. כי איך יהיה טעם מחלליה מות יומת מאמר כי כל העושה בו מלאכה וגו'. ועוד אומרו ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת כי היה לו לומר ושמרו בני ישראל לעשות את השבת: ד כי מאחר שהמצוה היא השביתה של יום השביעי אל הטעם הנפלא שכתבנו בשער הנזכר מה זה ועל מה זה שבכל מקום שבאת מצוה ואזהרה על השבת צוה לעשות מלאכה בששת הימים כמו שיראה מפשוטו של מקרא באומרו ששת ימים תעשה מלאכה. (שמות כ׳:ט׳) ששת ימים תעבוד. ואין לומר שהוא לתת רשות שמהיכן יחשב בהן שום חשש איסור. וכבר באו על זה דברי חכמינו ז"ל (מכלתא שם) ללמד שהמחשבה בעסקיו מועלת ביום הזה אבל מצד רבוי ההכפל עדיין הקושיא במקומה כל שכן שהכתוב הבא בפרשה הזאת לומר ששת ימים תעשה ודאי מצוה היא על מלאכת המשכן שאמר עליה אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ויש לומר שיהיה בנין אב לכלם. ועוד למה קצר משה במה שנאמר לו על ענין זה בפרשה ההיא שזכרנו. ולמה זכר בראשונה מה שנאמר לו באחרונה: ה במה שכבר נתנה התורה למצוה הזאת שתי סבות מתחלפות. בדברות הראשונו' נאמר כי ששת ימים עשה ה' וגו' והוא זכר חדוש העולם ובמשנה תורה (דברים ה׳:ט״ו) אמר וזכרת כי עבד היית במצרים וחתם על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת. וכבר השתדל הרב המורה להתיר הספק הזה בפרק ל"א חלק ב' שאמר שבאו במצוה הזאת שתי עלות מתחלפות לשני עלולים מתחלפים כי העלול במאמר הראשון כבוד היום והגדלותו כמ"ש (שמות שם) על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו והוא מה שימשך לעלות כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש (שם ל"א). אמנם תתו לנו תורת השבת הוא עלול נמשך לעלת היותנו עבדים במצרים וכו' ככתוב שם. ואמת זה במה שאמר במאמר הראשון על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו ובמאמר השני על כן צוך ה' אלהיך. והענין נכון והדקדוק נחמד למראה אלא שצריך לדחוק לפי פירושו כי מה שאמר בדברות ראשונות כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו' לא יהיה מוסב למעלה כלל ותבא מצות השביתה בכאן בלי טעם ומילי מילי הוא קורא וכל זה הוא דבר זר לפי הפשט: ו מה שבאת ההזהרה בראשונות במלת זכירה ובשניות בשמירה וכל שכן למה שאמרו רז"ל (שבועות כ':) ששניהם בדבור אחד נאמרו שיראה שהיה זה צורך גדולה למצוה זו: ז בטעם מאמרם זה שאמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. כי יש מי שאמר שמלת זכור תורה על מצות עשה שבשבת ושמור על מצות לא תעשה שבו ואמרו כי בדברות הראשונות כיון אל מצות עשה שבו להורות על חדוש העולם כמו שאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. ובשניות על מצות לא תעשה שבו שהוא השביתה ממלאכה זכר שהשם יתעלה השביתם מעבודת מצרים כמו שאמר וזכרת כי עבד היית במצרים וגו' ואמרו כי שני הענינים הללו נכללו בדבור השבת. וכבר הקשה על זה החכם בעל העקרים בפרק כ"ו מהמאמר השלישי מספרו שאם כן היה ראוי שלא יזכור בדבור זכור לא תעשה מלאכה. ואחר שזכרו אין טעם לפירוש ההוא כלל גם בטל דברים אחרים שנאמרו בו. והוא ז"ל אמר כי בדבור זכור כיון להודיעם אמונת החדוש כמו שאמרו. ובדבור שמר הודיע שהוא פועל ברצון כמו שנאמר וזכרת כי עבד היית במצרים וגו' כי מי שחדש העולם כרצונו יוכל להתמיד לעשות כאלה וכאלה לא זולת. ולפי ששני אלו הענינים נזכרים ונרשמים בדבור השבת אמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כלומר ענין החדוש הנזכר בראשונות וענין הרצון התמידי הנזכר בשניות בדבור השבת נאמרו. והנה הוא שבח זה הפירוש להפליא ואמר שלא ראה כמוהו לכל המפרשים אשר קדמוהו. ואני איני רואה בעקרו שום טעם לשבח כי לפי דבריו לא שמשו בכאן מלת זכור ושמור בדבר שתבא הוראתם עליו ולא לקחום רק לסימני התחנות הדבורים ההם כענין שאומרים ספר בראשית או ספר ויקרא וזה מגונה וכמעט יצדקו ג"כ דבריהם אם יאמרו וישמע יתרו ואתחנן בדבור אחד נאמרו והוא מבואר: אלו הן הספקות אשר ראיתי זכרונם הנה להיותם הערה וגלוי דעת להבין ולהשכיל במעלת המצות הזאת וגודל ערכה אצל שאר כל המצוות ואיך הישיר אותנו בשני פנים אשר בם תושלם כל הישרה שלמה. האחד בהוראת תכלית האדם והכרתו. והשני בהודיע הדברים המביאים אליו והתישר אליהם. וזה בקיים בנפשותינו אמונות נכבדות ודעות אמיתיות בג' פנות ועקרים אשר ההגעה אל ההצלחה ההיא בלתי אפשרית זולתם. והם כמו מדרגות לעלות מזו לזו עד העליונה. ואחשוב שבהשקפתן יותרו אלו הספקות ויותרו פשטי הכתובים יפה לפי חומר הענין ותכונתו:
9
י׳העיקר הראשון מה שמגיע אל כללות שומריה מאמונת אמתת החדוש אשר יתלו ממנה ענפים ושריגים אין מקום לשום דת זולתם והוא יכולת השם יתברך על הנמצאים עליונים ותחתונים למה שהם מעשה ידיו ואפשרותו לחדש אותות ומופתים בשמים ובארץ להיטיב לאוהביו ולשומרי מצותיו או להנקם מצריו כמו שנתבאר שם מספורי הבריאה והמבול. והנה להודיע הענין הנפלא הזה ואופן החדוש המוחלט אשר עשו ידיו באה האזהרה וההקפדה על שמירת יום השביתה למה שהשביתה היא המבארת ומאמתת היות זה החדוש מוחלט מאפס הגמור. וזה כי לכאורה יש לשאול אחר שהחדוש הוא בפועל לא בשביתה למה תהיה השביתה זכר לפועל היה ראוי שיזכרו ימי בראשית במה שנמנה סבוב ששת ימי המעשה לעולם. אלא שבטוב הבחינה השביתה היא העדות על החדוש מאפס המוחלט שתעיד שעשה מלאכה בתחלת הבריאה שכבר שבת ממנה משם והלאה ואי זו היא מלאכת חדוש יש מאין כי להמציא מצואין יש מיש לא שבת לעולם. וכמ"ש (בראשית א׳:א׳) כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות. וזה להוציא מדעת הנמשכים אחר דעת הקדמות מבני עמנו המגלים פנים בתורה ואומרים שיסבלו פשטי ספוריה הדעת ההוא הנפסד חלילה. כמו שכתבנו וביארנו ענינו היטב אצל פירוש ויכלו שער ד' כי אין להם המלט משיכפרו בתורה בכללה או שיודו בזה החדוש הגמור אשר הוא היסוד והעקר אל מציאות הטבע המעולה. והמתבונן במעשיו אשר בו יתפרנס העולם על פי ההנהגה ההשגחיית המיוחדת לאומה זו אשר נתפרסם התקיים ענינו מכל האותות והמופתים הנזכרים בתורה האלהית אשר לזכרונם ואמותם קבע ראש השנה שני (שמות י״ב:ב׳) לחדשים ולמועדות ומסרום ביד ישראל (ר"ה כ"ה.) כמי שביארנו ענינם בשער ט"ו ובפרשת החדש שער ל"ז. וזהו עצמו מה שכוונו חכמינו ז"ל בתקון הקדוש שאמרו זכרון למעשה בראשית תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים כי למה לא כללו זכרונות להדדי. אמנם רצו שזה שהשבת הוא זכרון לחדוש העולם שהוא מעשה בראשית שהוא התתלה ושורש ויסוד למועדים כלם שהם מקראי קדש הקבועים לזכור יציאת מצרים שהוא הוראת היכולת הרצוני המוחלט שאם לא נניח ראשונה שחדשו לא יקובל עדות המועדים האלו. ואם כן מצות השבת היא בעצם וראשונה לטעת בלבנו אמונת החדוש אשר ממנה תחוייב אמונת היכולת הגמור. והמועדים הוקבעו לקבוע בדעתנו יציאת היכולת הגמור ההוא אל הפועל אשר ממנה תחויב באמונת החדוש. האמנה כי שני הענינים האלו נזכרו ונפקדו במניעת מלאכה ביום השבת כשנבוא על הענין בטוב ההתבוננות. והוא שבמניעת המלאכה לשום אדם יש שתי בחינות. האחד שקט ונופש האיש ההוא המוזהר. והשני ביטול המלאכה ההיא והעדרה. והנה כאשר תחשב בעצם אל הכוונה הראשונה יהיה כאלו לא יחוש המצוה אם תעשה המלאכה ההיא מאליה אם אפשר מבלי הגיע לו ממנה עמל ויגיעה. וכאשר תחשב בעצם אל הכונה השנית יהיה כאלו עקר. החשש הוא אל שלא תעשה המלאכה בשום פנים ולא יחוש אם יהיה המוזהר עייף ויגע ממקום אחר. והנה במניעת מלאכת השבת חשש האל יתעלה אל שתיהן אחת אחת כפי עצמה. כי הוא יתעלה כיוון אל שינוח וינפש האדם ביום מנוח הזה גם אל בטול המלאכה שלא תעשה בו בשום פנים כמו שאמר בפירוש (שמות כ') ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לי"י אלהיך לא תעשה כל מלאכה וגו'. הנה שפירש כי בששת ימים הוטל עליו עמל העבודה אשר עליו נאמר ששת ימים תעביד גם עשיית המלאכה שעליה נאמר ועשית כל מלאכתך וכנגד הענין הראשון אמר וביום השביעי שבת לה' אלהיך שהוא השביתה והנופש כננד העבודה וכנגד מה שאמר ועשית כל מלאכתך אמר נא תעשה כל מלאכה וגו'. אמנם התועלת אשר כוונו תעלה בעצם וראשונה בנופש והמנוחה לתת להם מקום להשכיל ולהתבונן באמתת מציאותו יתעלה וגודל מעשיו כי הגדול שבכלן הוא חדוש העולם והמציאו מאפם המוחלט כמו שתורה עליו השביתה על הדרך שזכרנו. אמנם התועלת שכוונו בעצם וראשונה בבטול המלאכה ההוא כדי שעל ידי זה יזכרו ויפקדו הגדולות והנוראות אשר עשה כאשר הוציא אותנו מתחת סבלות מצרים ועבודתם אשר הוא אמות היכולת והרצון הנזכר וכמו שיבא. (ו) ומפני שלשון זכירה יפול על דבר שיש בו מעשה ולשון שמירה על המניעה ממנו כמו שאמרו הראשונים (ברכות כ':) הנה לזה כאשר היתה הכוונה אל המצאת המנוחה והנופש ראוי שיאמר זכור את יום השבת שהכוונה זכור אותו לנוח ולינפש בו. וכאשר תהיה הכונה אל ביטול המלאכה ומניעתה ראוי שיאמר שמור את יום השבת שהכונה השמר פן תעשה בו כל מלאכה: (ב) ולזה בא הענין כלו בתכלית הכוון כי בדברות הראשונות נאמר זכור לפי שבהן היתה הכוונה אל הנופש והמנוחה אשר תועלתם ההשכלה בו יתברך ודעת אמונת החדוש הגמור כמו שפירשנו ואמר כי ששת ימים עשה י"י את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי וסיים על כן ברך. ה' את יום השבת ויקדשהו ירצה שבירך אותו במנוחת מרגוע וקדשו להשכיל מפעליו כמו שאמרנו. ואולם בדברות השניות שהיתה הכונה בעצם וראשונה אל בטול המלאכה ומניעתה כמו ששם תכליתה וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים. ועל כן אמר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך מה שלא נזכר כן בראשונות לומר שעקר הכוונה בזה לזכור מה שבטל ושבר עול עבודת מצרים ומלאכתם מעליהם. לכן אמר שמור את יום השבת שהכונה השמר פן תעשה בו כל מלאכה לא על ידך ולא על ידי זולתך לא בצווי ולא בשליחות (מכלתא בא פ"ט) שהכוונה שיהיה היום כל אדם בטל ועבד חפשי מאדוניו זכר למה שהוצאתי אתכם מעבודת מצרים ואשבור מוטות עולכם. ועל הבטול הזה אמר על כן צוך י"י אלהיך לעשות את יום השבת להגדיל ממה שאמר בראשונות על כן ברך י"י את יום השבת. ולפי שהעקר שהכל תלוי בו הוא ענין המנוחה אשר לזכרונה צוה על הנופש והמרגוע כמו שאמרנו הקפידו אנשי כנסת הגדולה וכל חז"ל אשר מעולם בכל התפלות לפרש ולומר את יום המנוח הזה (נוסחת הראשונים) ולא לזכור שבת סתם לפי שמלת שבת תכלול שני הענינים בטול המלאכה וענין מנוחת הנפש. והיה עקר המצוה אל המנוחה הנזכרת בדברות הראשונות שנאמר בהם וינח ביום השביעי להוציא מלבן של אפיקורסים כאשר כתבנו בשער הנזכר תדע שכן תרנם אנקלוס (ויקרא כ"ה) שנת שבתון יהיה לארץ שנת שמטתא שהיא שמטת העבודה ובטולה. אמנם שבת שבתון. לה' תרגם שבת נייחא (לא נמצא בת"א רק ביב"ע). והכוונה אל הכנוי הזה רצוני יום המנוח הזה נפלא מאד ואלו עלתה בעיון מי שהיה משתדל שיאמרו את יום השבת הזה בתפלות ודאי היה יושב ודומם ומודה לדברי הראשוני' המתקני' הקדושים אשר בארץ יתפאר זכרם מעולם ועד עולם: (ז) ועתה ראה כי לפי שהמרגוע והנופש אשר תרשמהו מלת זכור. והבטול והמניעה מהמלאכה אשר תרשמהו מלת שמור. אינן נפרדין זה מזה ואינן נמצאים זה זולת זה. כי בבטול המלאכה ימצא המרגוע ובהמצא המרגוע תבטל המלאכה וכאלו הם אחד בנושא ושנים במאמר. לזה אמרו חז"ל (מכלתא פ' מ"ת פ"ז) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו שנאמר (תהלים ס"ב) אחת דבר אלהים. ירצה אחת דבר בדבור שביתת השבת כשאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתיך ויום השביעי שבת לי"י שתים זו שמענו והוא מה שנשלם ביאורם במה שכתב בדברות השניות שמור את יום ושאר החלופים כי גלה אזן המבינים כי לשני העניינים ולשני הטעמים יחד נתבונן ואם שבמציאותם לא נפרדו. והנה בזה נמצא למאמרם טעם נכון לשבח ותהלה והוא התר הספק הז'. גם נודע טעם אומרו זכירה בראשונות ושמירה בשניות עם שאר החלופים כי הוא ענין הספק ששי. ואגבן הותר הספק שהשתדל הרב המורה בהתרתו כמו שזכרנו עם שעבר נתבטל מעיקרא כמה שאמרנו ראשונה שאמונת החדוש ואמונת היכולת הם שני ענינים שוים במציאות ובתועלת ומתהפכים זה לזה. כי מי שאינו יכול לא יחדש ומי שלא יחדש אינו יכול. ובדברות הראשונות הודיע החדוש אשר נתחייב ממנו היכולת הרצוני על שנוי טבע המציאות חיוב סבה ובשניות הודיע היכולת אשר תתחייב ממנו אמונת החדוש חיוב ראיה ושני הענינים אינם אלא דבר אחד שלם כלומר דעו איפה כי אני הוא הממציא העולם והמחדשו ולכן אני יכול לעשות בו כרצוני. ובזולת כל זה שהוא ספק חלוש וקל ההתר כשנאמר שאפילו נודה שנתן הכתוב שתי ספות מתחלפו' לא יראה בזה לומר שבהסתלק אי זו מהסבות תסתלק מצות השבת עד שתפול סתירה בחלופם. אבל אם תסתלק תסולק מהמצוה הבחינה ההיא. ד"מ ראובן נתן פרוטה לעני מפני המצוה גם כי נכמרו רחמיו עליו הרי שאי זו מהסבות האלו שעלתה על לבו ראשונה הניעתהו אל המעשה. והשנייה לא חדשה המעשה אבל חדשה בו בחינה אחרת. וכן בהסתלק אחת מהנה תסתלק הבחינה ההיא המחודשת לא הפעל. וכן הענין בסבות. סבתו הראשונה היא מה שתרצה מהשתים אשר נזכרו ונטפלה אליה השנייה וכשתסתלק הסבה ההיא הנטפלת לא תסתלק המצוה אבל תסתלק הבחינה. והנה במאמרות הראשונות תלה המצוה בסבתה העצמית. ובשניות בסבה הנטפלת ואמר על כן צוך י"י אלהיך לעשות את יום השבת לומר שימשך משם זה התועלת הנפלא נוסף על מה שנזכר בראשונות ואולם במה שכתבנו הותר הכל התר שלם ועלה בידינו מה שכוננו אליו מתועלת העקר הראשון שהוא אמונת החדוש שנתקיים אמותו בכל עם ולשון וכל שכן בעם י"י אשר שם תורתו בלבם:
10
י״אהעקר השני הוא מה שתישר אותנו זאת המצוה הנכבדת לקבוע בלבנו למוד התורה האלהית וקבלת דבריה עם פירושיה ודקדוקיה לשמור מאד וזה בשתי פנים.
11
י״בהפן האחד מצד מה שהוקבע יום אחד בשבוע בו ינוחו מכל העסקים הזמניים אשר זה סבה חזקה שהמון העם יפנה לבבם להקהל ולעמוד על נפשם לשמוע מפי מלמד ולקרא כלם בשם י"י מקרא משנה ותלמוד איש לפי ערכו והמשכילי' ימצאו נחת רוח כי יבקשו תורה מפיהם ויזהירו אותם על המצוות ודורשין להם הלכות יום ביומו וענין שבת בשבתו כמו שנמצא בכל זה מנהג קבוע לכל בני ישראל במושבותם. כי על זה אמרו בתלמוד ירושלמי (שבת פ' ט"ו הל' ג') לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא ללמוד בהם תורה. וזה צד מיתרון הנפש שאמרו חז"ל (ביצה ט"ז.) שיש לאדם בשבת כי ההכנה גדולה בו אם מצד המלמדים ואם מצד הלומדים. וזו היא אחת הכונות שאמרו במדרש (ש"ר פ' כ"ה) מצינו בתורה בנביאים ובכתובים ששקולה שבת כנגד כל המצוות. בתורה (שמות ט״ז:כ״ח-כ״ט) עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי ראו כי י"י נתן לכם את השבת. בנביאים דכתיב (ישעיהו נ״ו:ב׳) שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע. בכתובים דכתיב (נחמי' ט') ועל הר סיני ירדת ודברת עמהם מן השמים ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חקים ומצוות טובים ואת שבת קדשך הודעת להם. וזה במה שבו מההכנה הגדולה אל כלל האומה וכתותיה אל העסק בספרים האלהיים עם פירושיהם ודקדוקיהם אשר עם זה ישמעו וילמדו האנשים והנשים והטף את כל מצות י"י ויעשו אותם. והרי מצינו ששקולה שבת כנגד כל המצוות מצד מה שנמצא תועלתה בהתעסקם בתורה בנביאים ובכתובים והיא כוונה נאותה מאד. וכבר נמצא בפרשה אשר לפנינו זה השקול עצמו במה שאמר אלה הדברים אשר צוה י"י לעשות אותם ששת ימים ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון לי"י כשיובן מאמר אלה הדברים על כל שנצטווה בהר י"י אלא שהביאו חז"ל הקודם בתורה כי כדאי הוא לרמוז אל מה שאמרנו מהמקרא. וענין השקול עצמו גם כן זכרוהו חז"ל בתקון הברכה רצה והחליצנו י"י אלהינו במצותיך וכו': ולפי שהיום הזה הוא נועד ומיוחד אל זה העסק החמירה התורה מאד מעשות בו שום מלאכה מאבות המלאכות ומכל תולדותיהם וחייבה בסקילה (במדבר ט"ו) לפי שתדיר חמור. ולא עוד אלא שלמדו מרבוי מהכתובים שאפילו המחשבה בעסקיו אסורה (מכלתא פ' מ"ת פ"ז) והוא הדין בדברי הבאי וכ"ש שיהיה הדבור חמור האיסור במה שיזיק וכבר אמרו (שבת ק"נ.) ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעי' נ"ח) שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול וכל זה בכלל כל העושה בו מלאכה יומת כלומר העושה בו כל מלאכה. כמו שהורגל בכלל מקום לומר לא תעשה בו כל מלאכה. והכונה לא מלאכה מעשיית ולא מחשביית. כי מציאות המלאכ' ראשונ' הוא בנפש האומן ואחר מוציאה אל הפועל. והנה אם יטרד ביום זה לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף או בכל מלאכת מחשבת או כי יהנה לבבו מהמלאכות המעשיות ויתעסק במשאות שוא ומדוחים אשר הורגלו בישיבת עמי הארץ. ודברי רכילות ולשון הרע המטילים שנאה וקנאה בין איש ובין אחיו ובין גרו וכ"ש אם הם מאזרי זיקות באפס עצים לחרחר ריב ומדון על מקומותיהם וישיבותיהם אשר בהם מטרידים את התפלה ומונעים את התורה אשר כל זה באמת הוא אסור לפי שגורם רעה ומיתה לאנשים החוטאים בו. וכל זה ראוי שיושכל מסמיכתו לשם לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת: ואשר לא יועיל לו יום השבת להחיות את נפשו על הדרך שאמרנו לשמוע וללמוד את כל דברי התורה הזאת המישירים את האדם להתרחק מכל התאוות הרעות ומהמדו' הפחותות ולהתעטר בתשוקות טובות ומדות מעולות והלבש אותו מחלצות הנה הוא באמת ממית את עצמו. (ד) יען כי לא נזהר בכל הכתיב (שמות כ׳:ט׳) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ששת ימים תעשה מלאכה. שהכונה שישאר ביום השבת פנוי לגמרי מכל מעשה רק שיהיה השבת קדש לה' להשתדל בשלמות נפשו. ועל הבלתי השמר בזה היה מקפיד שם רבי אמי כדאיתא התם (ירושלמי מ"וק פ"ב הל' ג') אמר רבי אמי אלמלא הייתי מוצא מי שהיה נמנה עמי הייתי מתיר מלאכה במועד כי לא נאסרה מלאכה במועד אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ועוסקין בתורה ועכשו אוכלין ושותין ופוחזין:
12
י״גוהפן השני הוא ענין דק רוחני נכבד מאד גלו אזנם עליו בעלי הקבלה האמיתית והוא המצא לזה היום הנכבד סגולה נפלא' לעזר ולהועיל לכל מבקש חכמה ותורה לפי שהיום הגדול והקדוש הזה הוא רושם ורמז אל הספירה השביעית הנקראת שבת והיא כפרוזדור אל הטרקלין העליון הנקרא שבת הגדול שנדבר בו אחר זה. ולפי זה נמצא שהשבת הזה הוא מקור הברכות והקדושות וממנה יקבלו הקדושה כל מועדי ה' המוקדשים. וסימן גדול לזה מצאנו בתורה במה שכלם נקראים (ויקרא כ״ג:ד׳) מקרא קדש לפי שהם נקראים אצלו ומתקדשים בקדושתו. אמנם השבת שאינו משתמש מקדושת זולתו לא נקרא מקרא קדש בשום מקום רק בפרש' אמור (שם) שנאמר בה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש: ויהיה כן לפי שהפרשה ההיא לא נתיחדה רק למועדי ה' כמו שהתחיל' דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' אשר תקראו אותם וגו': אמר אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. והשבת לא נזכר שם כי אם אגבן לפי שהוא הראש לכל הימים המוקדשים ולזה קראו מקרא קדש לומר שהוא אכסנאי לשם: ומכל מקום השבת הוא מקום ומקור קדוש וברוך אשר ממנו המשך הקדושה והברכה לכל שמכין ומזמין עצמו לקבלה. ובמדה השביעית הזאת קבלו ישראל את התורה באלה ושבועה כי הכל אצלם ענין וסוד אחד. וממנה ימשך לישראל הדבקים בה כל האצילות המושפע להם בשמרם מצוות התורה. ולזאת הסבה היתה באמת השבת שקולה כננד כל המצוות לפי שהשבת היא סוד המדה שכל המצוות נתנו בה לישראל. ועל זה נאמר (ישעי' שם) אם תשיב משבת רגליך וגו'. כמו שיתבאר בשער ס"ג ענין הראשון שבו. ועל זה הענין אמר ר' שמעון בן יוחאי שאמר לה הקב"ה כנסת ישראל יהיה בן זוגך (ב"ר פרש' י"א) כי התורה והמצוה הוא זווג אמתי אל המצוה בלי ספק כי לא יצויר מציאות זה בלא זה מכח ההצטרפות כי במדה הזאת נצטוו ישראל במצוות ובה יושפעו בשמרם עקב רב. ולזה קדמה שבת לכל המצוות באומרם (סנהדרין נ"ו:) שבת ודינין במרה איפקוד ועל הזווג הזה גם כן אנו מקבלים פני שכינה בכל שבת ושבת ואומרין בואי כלה שבת מלכתא (שבת קי"ט) כי הכלה הזאת היא סוד השבת אשר בו אהבת כלולותיו של הקב"ה עמנו. ומזה יובן מה שאמרו ז"ל (שם קי"ח:) אפילו עבד עבודת עכו"ם כאנוש ושומר את השבת כהלכתו מחול לו שנאמר (ישעי' נ"ו) אשרי אנוש יעשה זאת וגו' כל שומר שבת מחללו. וזה אמת ברורה שאם הוא יעסוק בתורה בכל כחו עד ידע במדה זו וידבק בה כבר שב בתשובה שלמה והחזיק בכל המצוות והוא מאשר נאמר עליהם (ברכות ל"ד:) במקום שבעלי תשובה עומדים וכו'. ואז יקרא שמו אנוש להחל לקרוא בשם ה' באמת ובתמים כענין שנאמר (תהלים צ') אשגבהו כי ידע שמי וסמיך ליה יקראני ואענהו וגו' (שם קמ"ה) קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת: והנה הצד השוה שבשני הפנים האלו שהיום הזה הנכבד והנורא יעורר אותנו ויכין את עצמנו ויישר את דרכינו אל העסק התוריי לשמור ולעשות את כל הכתוב בספר התורה אשר הוא חיינו ואורך ימינו באמת * ורמז גדול, ר"ל כי מספר שבע שהיא מספר נבחר מאוד כמשאחז"ל בפסיקתא ובילקוט רמז רע"ו, כל השביעיים חביבים" וכו' ע"ש הוא הקף קטן משבעה תנועות הגלגל היומיי ר"ל משבעה ימים, גם במשך כל ז' ימים תשתנה ג"כ צורת הלבנה, כי בז' ימים הראשונים יראה ממנה חצי עגולה, ובז' ימים השניים תראה כולה ובז' ימים שלישים תראה בחצי עגולה פעם שנית ובז' ימי החודש האחרונים היא הולכת הלוך וחסור עד שתתכסה כולה, ושבעה שבועות הוא הקף גדול מז' הקפים של ז' ימים ובעבור היחס וההצטרפות אשר בין הקף קטן זה והקף גדול, יאמר הרב ז"ל, כי מי שישמור השבת סוף ההקף הקטן הזה ומורה בזה שמאמין בחידוש העולם ויכולת הי"ת הנמשכת מזה שיוכל לשלם לעושי טוב או רע, יחויב לקבל עליו העיקר השני לעשות המצות הכתובות בתורה הנתונה לסוף חמישים יום, שהוא תשלום ההקף הגדול משבעה שבועות אחרי החל חרמש בקמה (ועיין מכל זה באריכות בשער ס'), ורמז גדול רמזה התורה לשני העקרי' האלה ממה שנתנה התורה האלהית לסוף שבעה שבועות ימים לומר כי ממצות השבת שהוא מספר הסביב הראשון לתנועה היומית שהיא הקטנה שבתנועות השלמות נמשך גם חוייב קבול התורה בכללה לסוף שבעה סבובים ממנו שהוא הקף גדול. כי מי שיאמין העקר הראשון שהוא מציאות השם יתעלה המחדש העולם חוייב לקבל עליו העקר השני שהוא עשות מצוותיו כלם הכתובות בתורה הנתונה לסוף חמשים יום שהוא תשלום ההקף. האמנה כי לא הקפידה התורה שיהיו אלו הסבובים שומרים במספרם צורת השבת עצמו רצוני שיוחל מספר כל שבוע ממחרת שבת בראשית ויושלם בשבת להוציא מלבן של מינים קיום הטבע בכל מה שימשך לשמירת מצוות התורה האלהית כי היא באמת אע"פ שתודיע ענין הטבע ומהותו היא נשארת גברת עליו ושולטת בו בכל מה שיצטרך למתן שכר מצוותיה ועונשיה כמי שכתבנו בשערים הנזכרים למעלה. וזהו מה שרצו הצדוקים באומרם (מנחות ס"ה.) כי מאמר ממחרת השבת המוזכר שלש פעמים בפרשת העומר דווקא הוא ואין הענין כן לפי הקבלה האמיתית. ובמקומם יתבארו עוד אלו העניינים בעזרת האל:
13
י״דהעקר השלישי הוא היות היום הקדוש הזה רמז גדול רושם נפלא אל העולם הנצחי שכלו שבת (סוף מס' תמיד) והוא השבת הגדול באמת. כי כמו שאמרנו בעקר הראשון שששת ימי המעשה הם זכר לכל זמני השנוי והתנועה ויום השבת זכר המנוחה אשר היא תשלום המלאכה כן היו רמז גם כן לכל ימי האדם אשר בהם יתנועע אל הפעולות המביאים אל התכלית ויום השביעי הוא יום המנוחה דמיון לתכלית עצמו. הוא מה שאמרו מסדרי התפלות בראשונה שלו אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשה שמים וארץ עשית אותו. והנה החוקר כתב בפ"י מי' מהמדות יראה כי האושר הוא בשביתה כי לא נשבות בעבור מה שנשבות ונלחם בעבור השלים וכו'. והוא מאמר נכבד עם כל הנלוה אליו מסכים לדעת תורתנו אזכרם עוד אצל שמחת החג בסדר המועדות שער ס"ז בעזרת האל. יורה מכל מקום כי השביתה הוא תכלית הכל אשר לא ננוח ולא נשבות מכל המעשים להשגתה. ולזה הענין הנכבד אז"ל על דרך האמת ששקולה שבת כנגד כל המצות משתי בחינות. האחת מצד שהשבת עם ששת ימי המעשה הוא דמיון וצורה למעשה התורה בהיות ענינה להתנועע בפעולותיה אל המנוחה והנחלה שהוא התכלית. והשנית כי מצד שהשבת הוא במדרגת התכלית המושג ושאר המצות כלן במדרגת הפעולות המביאות אליו. והנה מדרך התכלית להיות נחשב לחלק אחד וכל הפעולות הקודמות לחלק שני הן יהיו הפעולות ההנה רבות או מועטות לזה צדקו מאד באומרם שהיא שקולה כנגד כל המצות כענין שאמרו (מכלתא יתרו פ"א) שקול משה כנגד כל ישראל כי זקן ונשוא פנים הוא הראש. והראש יש לו סגולה ליחשב ככל הגוף כמו שאמרו (חולין ס"ח.) יצא ראשו הוי נולד. והנה לכל אלו הבחינות היא ודאי חשובה ככל המצות ויתר מכלן למה שהוא תל שכלן פונות אליו והוא הולך מהן למדרגת התכלית והשלמות וזהו מה שכוונו חז"ל באומרם (ל' רש"י בראשית א' מב"ר פ"י) מה היה העולם חסר מנוחה באה שבת בא מנוחה כי זולתה היה הפועל חסר השלמות בתכלית והיא המנוחה האמיתית אשר אליה יושלמו כל שאר הפעולות. ועל הענין הזה אמרו בהגדה (שבת י':) אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני רוצה ליתנה להם לישראל בוא והודיעם. והכונה שכשיודיעם מצוה זו של שבת ויזהירם עליה ויקבלו אותה הוא הישרה גדולה וסימן נכון בידם שינחלו השבת העליון הגנוז לצדיקים בבית גנזיו כאומרו (תהילים ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכמו שאמרו (ברכות נ"ז.) שבת אחד מששים מעולם הבא והוא אמרם שם (שבת י'.) דאע"ג דשבת מילתא דעבידה לגלויי היא מתן שכרה לא עבידא לגלויי. הנה מבואר שיש שם שתי שבתות אחת נגלית ואחת צפונה והצפונה תנתן למי שתנתן בידו הנגלית. משל למטרונה שמסר המלך בידה מפתחות בית גנזיו בידוע שחפץ בה המלך להשליטה על העושר הצפון תחתיהם: והנה מפני שהיו השני עקרים שקדמו במדרגות לעלות אל זה השבת הגדול והקדוש כמו שנתבאר לזה אמרו חז"ל (שם קי"ח.) אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין כי באמת אם יזכרו שבת ראשונה המקיימות. מציאות השם יתעלה ויכלתו המוחלט וישמרו השבת השנייה הרומזת על עסק התורה האלהית ושמירתה כמו שאמרנו מיד יזכו אל השבת השלישית הגדול והקדוש שהוא גאולת הנפש וישועתה באמת ובכן נתענג בשלש סעודות השבת בלי ספק. ומפני שזה הענין הנפלא לא יושג כי אם כשיזדרז האדם אליו בחריצות גדולה (ד) לזה מה שנאמר בכל מקום ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת שוה למאמר רז"ל (ע"א ג':) מי שטרח בע"ש יאכל בשבת ומי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת מסכים אל מה שגדר החכם האושר פועל הנפש כפי המעלה לא כשישב ובטל כמו שאמרנו בראשונה. וכמה אמתה התורה האלהית זה הגדר בכל מצוותיה ובפרט במה שהניחה מצות עשה ולא תעשה למספר אברי האדם ולחשבון ימות השנה (מכות כ"ג.) לומר שיספר כל עצמותיו המה יביטו יראו להשתדל בהם בכל כחם ובכל זמן מהזמנים. וכבר אפשר שייחדו מצות לא תעשה למספר הזמן לרמוז שימנע בכל כחו מהבלי הזמן ועסקיו המטרידים הרודפים אחריהם מהשיג הקנינים האמתיים וכל זה בכלל מה שנאמר בכל מקום ששת ימים תעבוד וגו'. שצריך להתאמץ בעבודה האלהית כל ששת ימי המעשה שהם מספר ימי הבלו תחת השמש כדי לזכות להתענג ביום שבת קדש. והנה במצות השמטה אשר בה נאמר גם כן (ויקרא כ״ה:ג׳) שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעי שבת וגו' וגם ביובל הבא אחר שבעה שנים שבעה פעמים (שם) ובמצוות הנלוות אליהם נפלאים רמזים לכל זה יהא במקומו שער ס"ט ב"ה. כי הכל בא להורות לאדם אופן עסקיו ושיעור השתדליותיו כדי שימצא אחר צאתו מזה העולם האבד מנוחת מרגוע והשקט ובטח עד עולם:
14
ט״וועתה אחרי כל הדברים והאמת אשר הקדמנו יראה שתתבאר יפה הפרשה החמורה אשר עוררנו על ספקותיה ראשונה. והוא הדין לכל הפרשיות הדומות לה. אמנם יהיה מה שיאמר בה כפי טבע הנושא ותכונת ענינו כאשר אמרנו בראשונה. אמר אך את שבתותי תשמורו וגו' (א) הביטה וראה נפלאות מתורתנו איך הזהירה על רבוי השבתות והם השלשה שבתות שאמרנו שנאחזים זה בזה ומשתלשלים זה מזה. והנה אחר שכלל השמירה לשלשתן חזר ופירש כל אחד מהם לפי הסדר עצמו שזכרנו. (ב) הנה על השבת הראשונה אמר כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם אחר שישמרו את השבת בבחינת השביתה ובטול המלאכה כי אלו הענינים הם אות וסימן לדורותם לדעת כי הוא יתע' מקדשם במצוה הזאת ובסגולותיה לקדשם לו לעולם ההוא הטוב הצפון המסומן בו והנה הוא באמת בבחינותינו הנזכרות הוא המפתח והשער לבא חדר בחדר אל שאר השבתות. אמנם על השבת השנייה חזר ואמר ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה וגו' ששת ימים יעשה מלאכה וגו'. אמרו שישמרו השבת העליונה כי קדש היא והוא כענין השמר מפני ואל תמר בו ( שמות כ״ג:כ״א). וכאלו אמר ושמרתם את התורה דתרויהו איתנהו ביה התורה נתנה להם במדת השבת הגומלת אותם כשישמרוה והמיסרת אותם כשיסורו ממנה. ואמר מחלליה מות יומת על העסק בתורה ובמצות שלא לשמן כמי שלומד שלא לשם שמים שהוא ודאי חלול התורה ובענין הזה המדה הזאת היא מתחללת (ג) ונתן הטעם ואמר כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה ירצה שהעושה מהתורה והמצות מלאכה להתעשר או להתגדל או לקנטר לסוף תכרת הנפש ההיא מעמיה וכן היה הלל הזקן אומר (אבות פ"א) ודאשתמש בתגא חלף ואלו הם דברי חז"ל (שם פ"ד כגי' רש"י) כל האוכל הנאות מדברי תורה נוטל חייו מן העולם. ולפי שזה הענין הוא עצמו צווי המעשה הזרוז על העסק התמידי המביאו אל המעלה השלישית מהמנוחה והנחלה בהתישרו על חיי התורה הנקיים מכל טומאה ופחיתות כמו שזכרנו. (ד) לזה כתב בה ששת ימים יעשה מלאכה כי יזהר על המעשה בעולמו וכמ"ש (ע"א ג'.) היום לעשותם ולא מחר לעשותם והוא אומרו וביום השביעי שבת שבתון קדש לה' כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת כי התנועה בזמן המנוחה אינה רק לרשעים שנאמר (שמואל א כ״ה:כ״ט) ונפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע והוא המות הנפשי אשר יקרה לה במקום היותה בשובה ונחת צרורה בצרור החיים. וכבר אז"ל (אבות פ"ד) יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיו העולם הבא ולא יצא הכתוב מדי פשוטו במה שאמר ששת ימים יעשה עסקיו וישאר פנוי מכלם באופן שתועילנו שמירת השבת הראשונה לבוא ממנה אל השניה הזאת. וכל שלא יזהר בזה לא ינקה. ואם בידי אדם או בידי שמים מות יומת כי חייו הזמניים והנצחיים תלויים לו בשמירתה. אמנם על השבת השלישית הצפונה אשר בא האות והסימן עליה כמו שאמרנו אמר ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל וגו'. אמר שישמרו בני ישראל אלו השתי שבתות הנזכרות רצוני שישמרו הראשונה בענין השביתה ובטול המלאכה כדי שיוכלו לעשות את השבת השניה בעסק התורה ולימודה אשר שמירת שתי שבתות אלו יהיו ברית עולם ביני ובין ישראל ושיזכו לאותה מתנה טובה הגנוזה אשר נתתי להם האות והסימן עליה כמו שאמר ראשונה כי אות היא ביני וביניכם וגו' כי אני ה' מקדשכם קדושין גמורין שאין ענינה ומהותה להתפרסם מצד גודל מעלתו לפי שערך כל המעשים וכל הפעולות האנושיות אצלה הוא ערך ששת הימים אשר עשה ה' בהם השמים והארץ עם היום השביעי אשר בו שבת וינפש אשר יתחלפו הימים האלה מהיום השביעי בבחינתנו בשאלו הם תכלית הצער והעמל וזהו תענוג ושביתה ותכלית מנוחת הנפש וערבותה אשר עליו אמר (ישעיהו ס״ד:ג׳) עין לא ראתה וגו': ועתה ראה איך כוונו אל שלשה שבתות אלו מסדרי התפלות כוונה עצומה באמרם בתפלת היום ולא נתתו ה' אלהינו לגויי הארצות ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים גם במנוחתו לא ישכנו ערלים וכו' שהם דברים משולשים ומכוונים לכל מה שאמרנו. אמרו לא נתתו ה' אלהינו לסימן לגויי הארצות הוא ענין השבת הראשונה אשר אמר עליה כי אות היא ביני וביניכם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם לומר שזה הסימן יספיק בינו לבינם לסימן. אמנם מצד טוב טבעם והכנעתם אל התורה אשר עמדו רגליהם על הר סיני לקבלתה מה שלא יספיק לאפיקורוסים אשר אינם מקבלים עול תורה ואמונה עליהם. ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים מצד בחינת השבת השניה אשר בם נתנה התורה מורשה לקהלת יעקב כי הם נרדפים ומטורפים אחר העבודות הנכריות מהאדמה ומלאכת השמים ואין להם חלק ונחלה בתורת אלהי ישראל. וכמו שאמר הכתוב (תהילים נ׳:ט״ז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי. וכמו שאמרו רז"ל (איכה רבתי פ"ב) אם יאמרו לך יש חכמה באומות האמן ואם יאמרו יש תורה אל תאמן שכן נאמר (איכה ב׳:ט׳) מלכה ושריה בגוים אין תורה. וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים כי לא יבא ערל וטמא אל המנוחה ואל הנחלה אשר בה ישכנו בטח בדד וינוחו היגיעים בשמירת השתי שבתות. כי לעמך ישראל נתתו לסימן ולזרע יעקב אשר בם בחרת לתורה ולתעודה:
15
ט״זובהגדת (שבת קי"ט.) אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניה מדוע תבשיל של שבת ריחו נודף א"ל תבלין יש לנו ושבת שמה ואנו מטילין אותו לתוכו ומתוך כך ריחו נודף אמר לו תן לי ממנו אמר ליה מי שמשמר את השבת השבת מועיל לו ומי שאינו משמר את השבת אינו מועיל לו: הנה קיסר זה ראה כי תבשיל של שבת הגדול ריחו נודף בעולם שינחלוהו זרע הקדש אשר נתן להם נחלה ובקש ממנו יודיענו במה יזכו אליו ואמר ליה כי תכלית של שבת גורם והוא ענין שתי אלו השבתות שקדמו להם א"ל תן לי ממנו על כל פנים ואמר ליה שאי אפשר אלא בקדימת אלו השתי שבתות שכל המצות תלויות בהן כלומר שיתגייר כי חקה אחת להם ולגר הגר בצדק האמת. אמנם יתר הגוים אשר לא נגה עליהם אור מצוה ותורה לא ישכנו רגלם במנוחה ההיא כלל: (ב) והנה על זה האופן הוא נקל לבאר כל הענינים הכפולים הבאים באלו השבתות כשיושקף ענינם. ובפרשת ויכלו תמצא גם כן נזכרים אלו החלוקים במעט מהעיון עם שכבר פירשנו הפרשה ההיא יפה בשער ד' הנזכר ושם נתבאר יפה מה שאמר (ב"ר פ' י"א) האלהי רבי שמעון בן יוחאי מה שאמר שבת לפני הקב"ה לכל נתת בן זוג וכו' בפנים נחמדים ומה אאריך בזה עוד: והנה אחר שביארנו את כל זה הנה באנו אל מה שרצינו אליו ראשונה מהיות כל הדברים אשר צוה ה' מהפעולות המיוחדות אשר הם פועל האדם ביחוד כלם בכלל ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' הרי שנתן והטיל עליו שלש שמות כנגד השלשה שבתות שאמרנו כי באמת בבחינתם ובטוב השקפתם יסתלקו כל המונעים הששה שזכרנו ראשונה שהם מלאכי חבלה הנצבים על האנשים. וזה כי הנה העקר האחד יסלק השנים הראשונים מהם והם אשר מצד עומק המושג ומצד קוצר המשיג כי במה שיגיענו מכח השביתה מאמתת אמונת החדוש המחייבים אמות מציאותו ועוצם יכלתו החצוני הקריב לנו הענינים האלהיים שיעור נפלא עצום אשר לא הגיע שמץ מנהו לשום חכם מהמעיינים אשר לא מבני ישראל המה ובמה שבטל אותנו ממלאכתנו והזמין אותנו פנויים אל הלמוד התוריי כמו שאמרנו שם. שם לנו נפש יתרה ורחבה לתקן חסרוננו ולהשלים קצורנו להשיג מה שאי אפשר לזולתנו בלי ספק. אמנם מצד העקר השני כבר נסתלקו נגיד שנים אחרים והם אורך ההצעות ונטיית הטבע כי באמת התורה האלהית אשר זה העקר שוקד על למודה כמו שביארנו היא המלמדת אותנו האמתיות הנזכרות וכל אשר ממינם בלי הקדמות ואורך הרצעות אשר ספו תמו כל המעיינים בדרכם ולא הגיעו אל מחוז החפץ. וגם הישרותיה במוסריה ותוכחותיה הנלמדים בימים המקודשים ההם תרחיק המדות הרעות והתכונות כחותות ושים מדות טובות ומעולות להיות תחתיהן. אמנם מצד העקר השלישי נסתלקו ג"כ השנים הנשארים והם טירוף העסקים המותריים ובקשת הצרכים. וזה כי כאשר יצייר האדם כי הטוב התכליתיי הוא העולם ההוא המשובח אשר כל אלה הטובות החצונות הבל יהמיון בעיני כל בעל שכל עד שימצאו באומה רבים אשר יהבילום ולא יחשבום כלל כמו שסופר מרבי אלעזר בן חרטום (יומא ל"ה:) ודומ' לו. ואין ספק שיסתפק במעט המושג מכדי צרכיו כרבי חנינא בן דוסא וחביריו (ברכות י"ז:) ומופת גדול לזה ישיבת משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל וגומר (דברים ט׳:ט׳). שלא היה נמנע אצל הטבע כמו שכתבנו שם. והנה על הישרה זו ביחוד הפליא האל יתעלה להמטיר לנו לחם מן השמים אשר ירד בו הלמוד הנפלא ברוב ענין לקיים כל מה שאמרנו. הנה מהעקרים הגדולים האלה ויתר הדברים הנלוים אליהם כי הוא הלחם אשר ה' נתן לאכלה לאוהביו ולשומרי מצותיו כמו שביארנו ענינו יפה בשער מ"א:
16
י״זובמדרש (ש"ר פ' כ"ה) ראו כי ה' נתן לכם השבת והלא לא היה לו לומר אלא דעו למה אמר ראו אם יבואו אומות העולם ויאמרו למה אתם שומרים את יום השביעי תאמרו ראו כי אין המן יורד בו. כי ה' נתן לכם ולא לאומות שאם יבאו בני נח וישמרו את השבת לא די להם שאינם נוטלים שכר אלא שחייבין מיתה שנאמר (בראשית ח׳:כ״ב) יום ולילה לא ישבותו ואזהרתם זו היא מיתתן (סנהדרין נ"א.) וכן הוא אומר ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. משל למלך שיושב והמטרונא יושבת אצלו העובר ביניהם חייב מיתה ואמרו כי מה שלא ירד המן בו הוא מופת גדול לאמתתו לפי שהשבת הגדול אשר הוא סימנו אין עמו מחסור כל דבר. אמנם לפי שהשבת האמיתי ההוא לא ינחלוהו אלא המקדימין שתי שבתות על הדרך שביארנו ובן נח שאינו שומר השבת השניה רצוני המצות כלן אשר היא שקולה כנגדן אין לו חלק ונחלה בעולם ההוא הבהיר הנמשך להם. לזה אמרה תורה עליהם לא ישבותו רצוני שלא יתבטלו ממלאכתם לחנם אחר שאין לו השבת השניה שהיא שמירת התורה ומעתה שביתתו לא די שאינה מזכתו אלא שעובר על אזהרת לא ישבותו ואזהרתו זו היא מיתתו ועל דרך והזר הקרב יומת (במדבר י"ח) ופירשו הענין באמרם משל למלך שיושב וכו'. וזה כי שמירת השתי שבתות הראשונות מחייבות לשומריהם הדבקות האלהי ועל ידן נאמר (דברים ד׳:ד׳) ואתם הדבקים בי"י אלהיכם ועל זה השיעור מהדבקות יורה אומרו במצוה הזאת ביני וביניכם ביני ובין בני ישראל שכבר היו זה אצל זה כחתן אצל כלה שכבר נתקדשה לו בשבת הראשונה שנאמר כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני י"י מקדשכם: וכבר נכנסה לחופה בסימן השבת השני והוא במעמד מתן תורה שנאמר (שמות י״ט:י״ז) ויוצא משה את העם לקראת האלהים ודאי היום ההוא היה יום חתונתם ויום שמחת לבם. והייחוד הגמור הוא השבת אשר בו תדבק האומה הזאת עם אלהיה. וכבר אמרו (כ"ה בסידור עמודי שמים בשם המפרשים) שעל אלו המדרגות מהזווג תקנו חכמינו ז"ל אתה קדשת לתפלה ראשונה שהוא רמז לקדושין וישמח משה לתפלה שנייה רמז לשמחת החופה ואתה אחד לתפלת המנחה רמז אל הייחוד ואם כן העובר ביניהם וירצה ליכנס בין הדבקים מבלי שיקדים כל המעשים האלו שקדמו למטרונה חוייב שתצא אש מאת פני החתן ותאכלהו כי אזהרתם במה שנאמר להם לא ישבותו כלומר שלא נתנו להם השתי שבתות הראשונות זו היא מיתתן בלי ספק. והנה היתה כונת חז"ל נכונה מאד לפי ענין כונתנו. ועתה לפי שכל הענין הזה תלוי בעמוד התוך הוא שמירת התורה ומצותיה אשר היה ענין השבת האמצעי ועקרו כמו שאמרנו לזה נאמר בפרשה אשר לפנינו כשיוקח הדבור על כל מה שנא' לו בסיני מדברי התורה והמצוה דרך כלל אלה הדברים אשר צוה י"י לעשות אותם והוא ענין השבת האמצעי ועל הראשון אמר ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש כי האדם חוייב לעבוד בהם תמיד עבודת עבודה לפחות באותו היום אשר הוא פרוש ונועד ללמוד וללמד בו באופן שיהי' הז' שבת שבתון לה' והוא השבת השלישי אשר לא יעשה בו שום מלאכה כי כל העושה בו מלאכה ונכרתה וגו' כמו שכתבנו למעלה בפרשת אך את שבתותי והפליג בכאן לבאר ולומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת לומר שאפילו מלאכת אוכל נפש לא יעשה בו כשאר המועדות כמו שאמר בפרשת המן (שמות ט"ז) את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו והכל היא מלאכת האש וכן הוא באמת כי אשר יאכל לכל נפש לא יעשה ביום השבת כלל כמו שנתבאר שם וכמו שאמרו ז"ל ולא למחר לעשותם. והנה כלל בזה משה כל מה שנצטוה לו ראשונה, וכבר נתבאר בזה כל מה שרצינו מהשלשה עקרים האלו ותועלותיהם כלם אשר נדחו בהם כל המונעים והמעכבים השתדלות האדם בפעולותיו המיוחדות ויקריבום אליו ואף גם זאת שיוקחו אלה הדברים על מלאכת המשכן לבדו ויבא ללמד על איסור מלאכות השבת ואפילו במלאכה ההיא כדתניא (שבת צ"ז:) ר' אומר דברים הדברים אלה הדברים אלו ל"ט אבות מלאכות שנתנו למשה בסיני ופירש"י ז"ל דברים שנים ותוספת ה"א הרי אחד הם שלשה אל"ה בגימטריא ל"ו הרי ל"ט וסמיך ליה ששת ימים תעשה מלאכה ואמר (שם ע'.) הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת כמו שכתבו המפרשים ז"ל. מכל מקום הנה הוא ראוי שיושכל מהם מה שכתבנו בשער מ"ח מהיות המשכן בכללו וחלקיו צורת העולם הכללי ותבניתו בלי ספק כמו שביארנו אותו יפה. והיה אחד מהדברים המורים על אמתתו מה שסיים כל הצווים ההם בפרשת אך את שבתותי תשמורו כי המקדש מורה על העולם הנחלק לשלשה מחיצות כמוהו. והשבת המורה על חדושו נחלק לשלשה העקרים שזכרנו ויחס נפלא יש בין שניהם אשר עליו נאמר (ויקרא י"ט). את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. (ד) ולזה התחיל משה במה שסיים האל יתעל' לעורר אותם למה שהיה להם לשום לפניהם ראשונה התמונה אשר אליה יכונו כל חכם לב בהם כמ"ש (שמות ל"א) ואמלא אותו רוח אלדים בחכמה ובתבונה ובדעת על דרך שנאמר (משלי ג׳:י״ט-כ׳) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתי תהומות נבקעו וגו'. וגם יראה שכיוון בהם מה שנאמר במעש' העולם (ישעיהו מ״ח:י״ג) קורא אני אליהם יעמדו יחדו. וזה כמה שנאמר ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות שש משזר וגי'. ובארון ויעש בצלאל את הארון עצי שטים וגו'. כמדומה שמעיד עליו כי בעוד שהיו עושים כל החכמים זה מלאכת יריעות התכלת והארגמן וזה יריעות עזים וזה הקרשים עשה בצלאל את הארון את השלחן ואת המנורה כדי שיעשה כלו כאחד. ויוסכם מה שהוקדמו במצוה עם מה שיעשו במלאכה. ואם היה המאמר לאיסור המלאכה לבד היו לו לומר אותו באחרונה כאשר צוה. ועכ"פ כבר יובן המלאכה ההיא מאמרו ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת לה' אלהיך שהוא חובה ממש שמוטלת עליהם לעשותה בהכרח בששת הימים אמנם שינוחו ביום השביעי. והרי הוא בנין אב לכלם שחייב האדם לעשות ביום השביעי והרי הוא מלאכת עולמו כלה במדת ימיו באופן שינוח ויעמוד לגרלו לקץ הימין ויעלה הכל לענין א' ולתכלית אחד להישיר האדם אל הפעולות המיוחדות אליו בהסרת המונעים והמעכבים כמו שכתבנו ראשונה.
17
י״חוזה הענין עצמו אשר צוהו חז"ל ויחסוהו אל זאת המלאכה האלדית במאמר שזכרנו ראשונ' אמר להם הקב"ה לישראל אתם עשיתם לי משכן של יריעות וכו'. וזה שכבר ביארנו שם כי היריעות ההמה היו רושם נפלא לגרמי השמים הגלגלים אשר עליהם נאמר (תהלים ק"ד) נוטה שמים כיריעה. ונאמר (ישעיהו מ׳:כ״ב) הנוטה כדוק שמים וגו'. והכונה כי במה שידעו ויכירו ראשונ' כי הוא יתעלה חדש העולם בנדבת לבבו ורצונו כמו שהמה עושים המשכן ההוא מאת כל איש אשר ידבנו לבו כמו שאמרנו שם וכמו שהפליג לשבחם הנה בזה הענין באומרו ויבאו האנשים על הנשים וגו' ונאמר מרבים העם להביא עד שהעבירו קול במחנה לאמר אל יביאו עוד. ולא לחנם נכתבו אלו הדברים אלא להעיד ולהעיר על זה הענין המעולה הנה בזה יגן עליהם במה שיסדר עניני העולם ההוא המחודש לטובתם ולהנאתם להצילם מכל המקרים המתרגשים לבא כמו שנאמר (שם ד') וברא ה' על כל מכון הר ציון וסוכה תהי' לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר כי זה מה שנתברר יכלתו עליו מאחר שחדשו כמו שפירש זכור ושמור. והנה בזה יגיעו להם מאלו העיונים השני תועלות אשר הגיעו מהעקר הראשון אשר לשבת והם הקרבת המושגים העליונים ותקנת קצור המשיגים. והנה האמונה והידיעה הזאת תחייב השלחת האדם על מעשיו ולדקדק על עצמו להרחיק מעליו פחיתות המדות ורוע התכונות הדבקים אל החומר והוא אומרו אתם עשיתם כפורת שהוא לשון כפרה וקנוח המעשים המגונים כי ירצו להדמות אל מלאכי עליון המצויירים על קצות הכפרת שהם נקיים מכל חטא. ולזה הבטיחם שיעלה בידם מן התועלות מה שיזכו בו שלעתיד יבוקש את עון ישראל ואיננו (ירמיהו נ׳:כ׳) ועוד וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וגו' (יחזקאל ל״ו:כ״ה). והוא באמת תועלת תקון האדם ויושרו מנטייתו אחר טבעו ומזגו שהוא המעכב הרביעי שזכרנו בסדר המספר אשר ספרם דוד המלך ע"ה (תהלים קי"ט אות ד') ומשם ימשך האדם להכנע אל למוד התורה והמצוה אשר עליו אמרו אתם עשיתם לפני שלחן והוא הפנאת עצמם מעסקיהם והזמנתם אל שלחן התורה האלהית שהוא ענין השבת הראשון שאמרנו כי השלחן ההוא אשר לפני ה' כך הוראתה להיות מסודרים לפניו שם מערכות הלחם האלהי תמיד כמו שנתבאר על כן בשכר זה אערוך לפניכם שלחן בכל הענינים הצריכים לצרככם להשלים אותה על צד היותר שלם שאפשר באופן שלא תרעבו ולא תצמאו ולא תקחו עוד חרפת רעב בגוים והוא עצמו המעכב הששי אשר זכרו המשורר. והנה על מה שיורה עליו השגת השלמות התלוי בענין השבת האמצעי והוא בלמידת התורה והמצוה אשר היא שקולה כנגדן אמרו אתה עשיתם לפני מנורה שכבר ביארנו שם היא ענין הדלקת נרות התור' אל מול פנים האלהיים כמו שנאמר (משלי ו׳:כ״ג) כי נר מצוה ותורה אור על כן יהיה שכרכם והיה אור הלבנה כאור החמה וגומר (ישעי' ל'). והכונה שישיגו האנשים ההשגות בלי אמצעיים כי הלבנה עד עתה היא משגת אורה על ידי החמה ולעתיד לבא יאמר שיהי' אורה כאור החמה בלי אמצעי והוא עצמו ענין הסרת אורך ההצעות שהיה המעכב השלישי בסדר המשורר. והנה על הענין האחרון אשר הוא תכלית הכל ועקרו והוא ענין השבת השלישית יום השבת הגדול והעונג המוחלט אמר אתם עשיתם ארון אשר התורה נתונה בו והוא השקפתכם בכל מעשיכם אל הטוב הנפשיי אשר הוא תוכיות כל העסקים הנאותים ותכליתם כענין שהתור' היא נתונה בתוך כל הבנין הזה ובפנימיות הכלים המקודשים כענין הנפש הנתונה ברוח החיוני אשר בלב הנתון בתוך הגוף אף אני אשלים על ידכם בהשלים לכם הנופש והמרגוע ההוא לעולם הבא שכלו שבת בהשקפתו ובערכי יתיאשו האנשים השלמים מכל שאר העסקים המותריים אשר עליהם יוציאו זמנם שהוא המעכב הגדול אשר זכרו המשורר ואשר נצחו אותו מעט מזער מהקדושים אשר בארץ המה. והנה עם זה יכלול זה המאמר כל מה שכתבנוהו מעניני השבת ותועלותיו בג' הפנות התלויות בו וצרופם עם מלאכת המשכן וסודו אשר צרפה אותם התורה בדבריה זה פעמים כנזכר. ובזה נשלם מה שרצינו אליו מזה החלק:
18