עקידת יצחק ע׳:א׳Akeidat Yitzchak 70:1
א׳יבאר למה יעדה התורה השכר הגשמי. וירבה מחלוקת על זה הפילוסוף ובעלי הדתות ועם בעלי התורה האלקית:
1
ב׳במדרש (ויקרא רבה פרשה ל"ה) מאי דכתיב (תהלים קי"ט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע בכל יום ויום אני מחשב דרכי ואומר למקום פלוני אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. רב הונא בשם רבי חייא אמר חשבתי מתן שכרן של מצות והפסדן של עבירות ואשיבה רגלי אל עדותך. רבי מנחם חתניה דר' אלעזר אמר חשבתי מה שכתוב בתורה אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם ונו' והשיג לכם דיש את בציר וגו' ונתתי שלום וגו' ואם לא תשמעו לי וגו'. ואם באלה לא תשמעו לי ויספתי וגו'. ואשיבה רגלי וגו'. ר' חייא בשם רבי יוחנן אמר חשבתי ברכות וחשבתי קללות. חשבתי ברכות מאלף עד תי"ו. וחשבתי קללות מן וא"ו ועד ה"א ולא עוד אלא שהן הפוכות הא כיצד אם זכיתם הריני הופך לכם את הקללות לברכות הדא הוא דכתיב אם בחקותי תלכו:
2
ג׳*תוכן דעת הרב ז"ל הוא: תחילה יקדים ב' הקדמות האחת, כי המלמד השלם ישתדל להיישיר תלמידו אל ההצלחה היותר שלימה ר"ל שכאשר יורם הדרך הנכוחה והישרה אשר ילכו בה והמעשה הטוב אשר יעשון, חובה עליו להודיעם הטוב האמיתי אשר ישיגו בשמעם לקולו לא רק הטוב המדומה, דאס שיינגוט אשר יהי' להם אז ג"כ למנה, ורק מורה נערים וקטנים חסרי הדעת. יוכל להרהיב לפעמים עוז בנפשם באמור להם "אם תשמעי לקולי ותטו אוזן לשמוע בלימודי אתן לכם אגורת כסף או צפיחית בדבש" (עיין מזה פי' הרמב"ם בתחלת משנת כל ישראל) [וקצת מורי החנוך החדשים. חולקים על זה ואומרים כי גם את הנער הרך בשנים לא ירהיב המורה בהבטחת הנאות גופניות, כ"א בהנאות מוסריות, אשר ישיג בשמעו לקולו, כי יאמר לו דרך משל אם תטה אזנך לשמוע בלמודים תאהב מאבותיך, ותהי' מכובד בעיני רואיך יותר מכל בני גילך אשר לא ישמעו לקולי".]
וההקדמה השנית היא, כי בשם מלמד שלם יכונה רק מי שיש לו שתי אלה, חכמת וידיעת אופן החינוך והנהגת תלמידיו על צד היותר טוב, והאהבה לתלמידיו כי רק מי שיאהוב את תלמידיו ישתדל בלי ספק גם להורות אותם באופן היותר מועיל להם, ולימודיו ודבריו יעשו רושם יותר חזק בלבם, כי כן נוסד בטבע כל אדם שרק למודי מורה האוהב את תלמידיו יכו שורש בקרבו ולא במהר' יסחו ממנו, [אשר ע"כ אמרו גם חכמי החנוך שכל מורה ומלמד ישתדל להראות אהבתו לתלמידיו כאב אל בניו, כי רק אז ישתו בצמא את דבריו וכאיל על אפיקי מים כן תערוג נפשם ללקחו אבל לא בראותם, כי כנכרים נחשבו לו, ואף כי אם כצר ואויב יכם מכות אכזריותן, ובעבור היות האב האוהב היותר גדול ליוצאי חלציו מכל זולתו, יזהר ג"כ החכם מאוד לשמוע דברי מוסרו, כי אם האב החכם בדעת והשכל ידבר על לב בניו, אין מורה יותר שלם ממנו וזש"א "שמעו בנים מוסר אב והקשיבו לדעת בינה", ואחרי שהי"ת הוא החכם מכל זולתו, ולא נסתר ממנו אופן הישרת והנהגת בני אדם על צד היותר טוב, ואוהב גם את כל בני אדם, ואף כי עם סגולתו ישראל אשר בחר לנחלה לו מאוד, כאשר יורו על זה כמה כתובים אשר הביא הרב ז"ל הלוא נמשך מזה עפ"י הקש התנאי המתדבק (עיין ביאורי בספר בראשית דף רס"ח ע"ב בהשמטות,) כי הוא ית' גם המורה והמלמד היותר שלם, המנהל אותנו בדרך היותר ישרה ונכונה, אל התכלית היותר נכבד וההצלחה העליונה מכל, כמאה"כ על שתי אלה "אנכי ה' אלהיך מלמדך להועיל" (להורות על התכלית היקר) "מדריכך בדרך תלך" (להורות על הדרך היותר ישרה) ואחר כל הדברים האלה הלא יתעורר הספק בקרבנו, כי אחרי שההצלחה היותר עליונה היא האושר הרוחני הבא לאדם אחר מותו בעולם הנצחי, מדוע לא הציג אותה הי"ת לנו כמטרה לכל פעולותינו למען נשים תמיד השגת האושר האמיתי הזה שכם אשר אליו נכונן בכל מעשינו כי רק בעבור תקות שכר כזה נוכל לחשוב שישתדל האדם לעבוד את הי"ת בכל מאמצי כחו בקדושה ופרישה יתירה ויתרחק ככל אשר יוכל מכל תשוקות גופניות אבל לא על נקלה יעשה זאת, רק בעבור תוחלת השגת הטובות הזמניות, כי הבל המה יחד, ואין בכחן לבד להרהיב עוז בנפש האדם לעשות בעבורן הטוב והישר בעיני ה', ואף כי אם יצטרך לזה עמל ויגיעה רבה או ההתרחקות משאר תענוגי הגוף הנאהבים והנעימים לו מאוד? ולבאר הספק הזה יאמר הרב ז"ל, כי כל יושבי הארץ יחד יתחלקו לשלש מחלקות האחת, כוללת האנשים אשר אין להם דת אלקית כלל והשניה כוללת אותם העמים שיש להם דתות אלקיות מדומות כפרס וישמעאל ודומיהם, והשלישית היא האומה הישראלית שיש להם הדת האלקית האמיתית, והנה המחלק' הראשונ' הזאת נמשכת אחר דעות הפילוסופים אשר קצתם חשבו, כי אין מעשה דתיי ונימוסיי מסבב לאדם האושר הנצחי והשארת נפשו אחר מות הגויה, ומכחישים אמונה זאת לצמיתות וקצתם והם הטובים שבהם, אף שהודו בהשארת הנפש ובהבדל הנפשות לענין זה, חשבו בכל זאת, כי זה תלוי רק במהות האדם בבחינת עיונו והשכלתו לא בבחינת מעשיו ופעולותיו, כי אין הבדל בזה בין עובד אלקים לאשר לא עבדו ורק האנשים אשר בעוד בחיים חייתם ישכילו ויתבוננו בעיונים ומושכלים רוחניים, תהיה נפשם נשארת גם בעולם הנצחי תחת כי האנשים אשר לא עליהם נגה אור החכמה והפילוסופיא בחושך ילכו וכמקרה הבהמה כן מקריהם כי במות גופם תכלה גם נפשם, ובעלי כת זו לא ישאלו לדעת מדוע לא נזכר בתורה השכר הנצחי עקב מעשה הטוב והישר? אחרי שלא יאמינו בו כלל גם המחלק' השניה בעלי הדתות האלקיות המדומות לא ישאלו על זה אחרי שיחשבו, כי ע"י המעשים והפעולות המצוות בתורתנו הקדושה לא יקנה האדם לנפשו האושר הרוחני כ"א ע"י הפעולות המצוות בדתותיהם ורק אנחנו בעלי המחלקה השלישית המאמינים כי לא לבד טוב זמניי וארציי יתן ה' להולכים בתום לבם, ועושים מצות הי"ת אשר צום בתורתו כ"א גם שכר טוב צפון להם בעולם הנצחי, נשאל לדעת מדוע לא הזכיר השכר האמיתי הזה מפורש באר היטב בתורתנו הקדושה? והרב ז"ל אשר חשב למשפט לבאר ספק זה לדעת כל אחת ואחת מג' כתות השונות האלה יאמר תחילה נגד הכת הראשונה כי לפני התגלות ה' על הר סיני הי' העם נחלק לחצי קצתם האמינו בקדמות העולם וחשבו כי הכל נמשך רק מהסיבה הראויה שקדמה לו והכחישו ביכולת הי"ת לשנות דבר גדול או קטן מכל המציאות כולו, ד"מ להאריך כנף הנמלה או לקצר רגל החגב, ואף כי שישונה על ידו מנהג העולם לטוב או לרע בעבור מעשי בני האדם הטובים או הרעים, להשיב להם גמול, והחליטו ג"כ שאין לפניו אהבה או שנאה ר"ל שלא נוכל לומר שיאהב איש זה בעבור מעשיו הישרים, וישנא האחר בעבור לכתו עקלקלות או שרוצה בפעולות זה הנכוחות ומואס בדרכי זולתו המעוותים, ובכל זאת הודו הכשרים שבהם כי יש יתרון לאדם על כל שאר הנמצאים בהיות לו נפש משכלת אשר תוכל להתבונן בכל המציאות, ולהכיר ממנה סבתו הראשונה ומעלתו זאת תרהיב ג"כ עוז בנפשו להישיר תכונותיו ולטהר מדותיו כפי היכולת האנושית, לא למען הפיק בזה רצון הי"ת אשר לדעתם הוא נעלה ונשגב מהביט והתבונן על האדם, העומד בשפל המדרגה לעומת גדלו ותפארתו ית', כייא למען הדמות אל השכל הפועל, (הנקרא בל' חכמי עמים ובפי חכמי יון והוא מלאך ממעלה עשירית הנקראת אישים הפועלים על בני אדם (עיין רמב"ם פ"ב מה' יסודי התורה) ועי"ז תדבק נפש השלם הזה בהפרדה מהגוף בשכל הפועל, אשר השתדלה להשיג ולדעת אותו בהתהלכ' עוד על הארץ, ותתאחד עמו האחדות היודע בידוע, וע"כ לא חששו החושבים ככה עוד לשום דת ונימוס (עיין מזה בתחלת ספר הכוזרי ולמעלה בשער נ"ג) ושאר העם אשר בסכלותם נמשכו אחריהם היו לוטים עוד בשמלת הבערות והעדר כל ידיעה אמיתית והיו שקועים רק במאוויי ההנאות הגופניות וטובות זמניות, הנראות להם ומורגשות מהם, ולא היה להם עוד מושג כלל עונג רוחני ומעדן נפשי וע"כ כאשר בא האלקים להוציא הדעות הנפסדות האלה מלב כל ישראל, הורה להם בתורתו הדרך אשר ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשון, להראותם בזה, כי משמים ישקוף על מעללי כל איש, וכי רוצה וחפץ מאוד הוא, בפעולותיו הטובות, שונא ומואס הרעות אשר תועבה הן לו, וכאשר רצה להודיעם גם השכר והעונש האחוזים בעקב מעשיהם הטובים והרעים, למען חזק ואמץ לבם לעשות הטוב ולחדול מהרע, יעד להם רק הטובות והרעות הגופניות והזמניות המעותדות למו, אם ישמעו בקולו, ואם יחדלו, יען כי זאת יבין גם המון העם אשר רק בתענוגי בשרים יחפוץ, ואותם ישים למטרת פעולותיו תמיד, וממנה גם החכמים בעיניהם ילמדו לקח, כי הי"ת מושל בגבורתו עולם, וכי בידו לשנות חקי ומנהגי הטבע ולהנהיגו עפ"י השגחתו באופן שישולם בארץ אל חיק פועליו, גם הטוב גם הרע, הפך דעתם הנפסדה אשר הכחישה זאת, אפס אם היה מיעד לעושי טוב רק העונג הנצחי, מלבד שאין עליה ראיה חושית, והמון העם לא יבין טובו ולא ישתוקק אלי', היו גם החכמים בעניהם אומרים לפי טעותם, כי גם מבלי עשות מעשה ופועל מצווה בתורה, תהיה השארת הנפש למנה לכל השלמים בעיון והשכלה הנמשך מכל זה, כי מיעוד השכר והעונש הגופני לעושי הטוב או הרע המוזכר בתורה, נודעה האמונה האמיתית והיקרה לכל יושבי תבל, כי חקי הטבע ותהלוכותיה הם ביד הי"ת, כחומר ביד היוצר, והוא בתחבולותיו משנה ומהפך אותם ככל העולה על רוח חכמתו בכל עת וזמן, למען השיב על ידם גמול הטוב והרע אל חיק בעליהם, (ומעלת התורה אשר תודיע זאת לנו גדלה בעבור זה מאוד מאוד על רעותיה שאר החכמות, כמו שאמר החוקר: "שמעלת כל מלאכה על כל זולתה תהיה לפי חוזק הידיעה המגיע' בה",) אפס אלו יעד ה' בתורתו רק השכר והעונש הנפשי בעולם הנצחי, לא היה נודע עוד יכלתו לשנות חקי הטבע, כי לדעת הפילוסופים נמשך כבר מטבע רוחניות הנפש שתתקיים גם אחרי כלות הגויה,
ומלבד שתי אלה שההמון יתאוה יותר אל השכר הגופני, והפילוסוף יכיר על ידו יכולת הי"ת יתן הרב ז"ל עוד סיבה שלישית להזכרת השכר הגופני בתורתנו: והוא כי מיעוד השכר הגופני הזה לעושי הטוב והישר בעיני ה' עפ"י השגחתו והנהגתו הנסיית, הלוא ישפוט ויבין כל משכיל, כי גם האושר האמיתי והטוב הרוחני צפון להם בעולם הנצחי, כי מי זה יוכל לחשוב, שהנביא או החסיד אשר בעודנו שוכן בבית חומר ומתהלך עוד עלי ארץ עוטה מעיל הגוף, קורא לאלוה ויענהו לשנות בעדו חקי הטבע ולעשות נפלאות כקריעת ים סוף ע"י משה, והעמדת השמש והירח ע"י יהושע ודומיהם רבים אשר בלתי ספק לא בעבור כח גופם ועוצם גויתם, כי אם רק בעבור זכות נפשם וטהרתה נהיה כדבר הזה ימות לשחת חלילה בבוא יום פקידתו כאחד הרקים, וכרוח הבהמה תרד רוחו למטה, ותקותו תאבד לעד? אין זה כי אם רעיון רוח ויהי להפך, כי נפש כל השלמים האלה, ונפש כל עושי טוב בארץ תשארנה לנצח, ולפי מדרגת שלמותם ויושר מעלליהם עלי ארץ יקחו חלקם בעונג הרותני ואושר הנצחי הזה, אבל אם יעדה התורה רק השכר הרוחני הזה לבד, לא היה ראיה ומופת על השכר הגופני אשר יתן ה' להולכים בתום לבם עפ"י הנהגתו הנסיית המשנה לפעמים לטובתם גם חוקי הטבע ומערכות השמים וכסיליהם.
אח"כ יפנה הרב ז"ל אל המחלקה השניה, אשר יאמינו בדת אלקית ובשכר ועונש גופנים ורוחנים אשר יהיו למנה לעושי הטוב או הרע, ובכל זאת יאמרו, כי מה שהבטיחה תורתנו הקדושה רק הצלחות זמניות לשומרי מצותיה ושתקה מהאושר הרוחני הצפון ג"כ להם, ולא הציגה אותו לפניהם כמטרה לחץ אשר אליו יכונו בכל פעולותיהם, אות ומופת הוא, כי בעשיית מצות התורה אשר שם עשה עפ"י ה' לפני בני ישראל יקנה האדם רק הצלחות זמניות, כי היא היתה עוד בלתי שלימה, כ"א רק הכנה והזמנה למקבליה, למה שיודע להם אלפים שנים אחרי כן ע"י מחוקקם הידוע, ורק ע"י המעשים המצווים בתורתם החדשה שנתנה אז למו, ישיג האדם לפי אמונתם האושר הרוחני והנצחי, ואליהם ישים דברתו, ויאמר הנה ידוע שברצות המורים בקשת מרחוק לירות אל אות ידוע אשר בעבור דקותו איננו נראה וניכר למרחוק כראוי, יוכרחו לשום שם גם אות אחר הניכר ונראה למרחוק היטב, כו החכימה גם תורתנו הקדושה, וכאשר רצתה שיכונו שומרי מצותיה אל האושר הרוחני הבא לאדם אחרי מותו, אשר לא יבינו אותו רוב העם אל נכון, יעד להם מפורש באר היטב רק השכר הגופני אשר מהותו נודע ומורגש מכל אדם, למען יעשו בעבורו הטוב והישר בעיני ה', וישיגו עי"ז גם האושר הרוחני והנצחי כמאחז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה", ועל השכר הרוחני רמזה רק בדברים מעטים בכמה מקומות, ואף שלא יבין ההמון לרמזים אלה, בכל זאת המשכילים המשתוקקים רק לשכר אמיתי זה, יבינום כאשר נראה כי תחת שנאמר לאדם "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" ר"ל שיסבב לו ולזרעו אחריו ע"י עברו את מצות ה' לא לבד המיתה הגופנית, כ"א גם מיתת הנפש, ר"ל ענשה בעולם הנצחי, אמר הכ' "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם," ר"ל שיתקן בזה את אשר עות אדם הראשון, ויחיה חיים אמיתיים בעולם הנצחי כמו שת"א "ויחי בהון לחיי עלמא", גם מה שיחס הכ' הרבה פעמים העונש אל הנפש כמו "ונכרתה הנפש ההיא" וכו', "הכרת תכרת הנפש והאבדתי את הנפש" מורה כי העונש האמיתי שהוא בעולם הנצחי מעותד רק אל הנפש הנשארת אחר מות הגוף, גם ממה שהבטיחנו שישכן ה' כבודו בתוכנו, ותחת כי הפילוסופים אמרו שרק נפשות קצת השלמים בעיוניהם הרוחנים ידבקו אחרי הפרדם מהגוף בשכל הפועל, אה"כ מכלל ישראל ההולכים בתורת ה' ושומעים בקולו אף בעוד בחיים חייתם, "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום", הלוא נוכל לשפוט ג"כ שאם בהיותנו עוד מורכבים ומחוברים במעבה האדמה הובטחה לנו ההצלחה הרוחנית והנפשיית הזאת בלכתנו בדרך הישרה והנכוחה הנרצית בעיני הי"ת, אף כי אחרי הפרד נפשנו מבית חומר? אשר ע"כ אמר גם הכ' "בנים אתם לה' אלקיכם, לא תתגודדו וכו' כי עם קדוש אתה לה' אלקיך" ר"ל שאחרי היות נפשותיכם קדושים לה' והמותה לחסידיו הוא רק כיום תשובת הבנים אל בית אביהם בשלום מארץ נכריה אשר התגוררו בה כמה שנים, למה זה תתעצבו ולמה זה תתאבלו יותר מדי על מיתת גופי אחיכם וקרוביכם? גם מה שנקרא בתורה המיתה בשם "שכיבה עם אבותיו" (בראשית י"ב) או "אסיפה אל עמיו", (שם כ"ה) מורה כי אמונת השארת הנפש היתה מורשה לבני ישראל מאבותיהם מימי קדם, (עיין מזה גם ביאור לנתה"ש שם ט"ו), הלא מכל זה נראה, כי אף שלא הוזכר השכר הנצחי מפורש בתורה הוא נרמז למדי בכמה מקומות. ומלבד כל זאת ישיב הרב עוד שתי תשובות לבעלי דת אלה, המתפארים עלינו לאמר כי תורתם שלמה מתורתנו, בעבור שהבטיחה שכר רוחני לשומרי מצותיה האחת כי כל משכיל יודה שאם יתן ה' שכר רוחני ואמיתי בעולם הנצחי, ראוי הוא שינתן רק ליריאיו המתקדשים והמטהרים בדעות אמיתיות, במדות ובפעולות טובות וישכות, ולא אל זולתם ואחרי כי תורתנו הקדושה מלמדת אותנו אמיתיות שכליות, ויקרות מאוד במציאות הי"ת אחדותו וקדמותו ידיעתו והשגחתו טובו יכלתו וקדושתו ובמציאות המלאכים, ושפע הנבואה ממרום על השרידים אשר הוא קורא, וכי הוא הבורא וממציא כל, ונוהג בחסדו כל העולם, ושאר לימודים יקרים ונכבדים כאלה עוד אשר לא השיגם השכל האנושי מעצמו, ותיישיר גם את דרכינו לקנות כל מדה טובה ויקרה, ולהתרחק מכל מדה רעה ופחותה, לאהוב את עמיתנו ולהטיב לו ככל אשר תמצא ידינו, ואף כי להרחיק מכל עול וחמס לרחם ולחמול על עבד ואמה גר יתום ואלמנה וכל אומלל, ואף כי שלא להונות וללחוץ אותם, ולהיות קדושים ופרושים לא לבד מהנאות גופניות אשר לא כדת הנה, כי אם גם להתקדש ולהטהר במותרות לנו, ולהנות מהם רק במדה ובמשורה, ובקול נעים כמורה האוהב את תלמידיו קוראת באזניו תמיד בשם ה' לאמור, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", קדושים תהיו, כי קדוש אני ה', "והתקדשתם והייתם קדושים", ומאמרים יקרים ונחמדים רבים עוד כאלה, הלוא מאוד נתמה ויקשה לנו להבין, מדוע מנע ה' הטוב מבעליו להבטיח לשומרי כל מצות יקרות אלה, השכר האמיתי בעולם הנצחי, והבטיחו רק לפי דעתם לשומרי התורה החדשה, הכוללת רק קצת לימודי מוסר, אחת מני אלף מכל הכתוב בתורתנו הקדושה, במקראי קדש ובדברי ז"ל, (עיין מזה גם בס' העקרים דפוס לובלין מאמר ג' פכ"ה) והשנית, אם יהיה כדבריהם שתורתנו היא רכ הכנה והזמנה למקבליה, ואיננה עוד שלימה כראוי, הלא נשאל מדוע לא נתנה הי"ת אז לנו באופן יותר שלמה ואחר לעשות זה רק אלפים שנה אחרי כן אחרי שמעולם לא היה חסרון ביכלתו ית', וגם מניעת והעדר חסדו וטובו לא היה יכול למנעו מזאת, אחרי כי הוא טוב ומטיב לכל? ואם בעבור שעוד היה חסר האמצעי הראוי לזה, אשר לדעתם הוא רק מחוקקם הידוע לבד, הלוא יודו במאמרם זה שמחוקקם זה הוא אדם נוצר כשאר בני אדם, ולא היה ולא נברא עוד בעת מתן תורתנו ויתנגדו בזה לעיקרי אמונתם-ואם יאמרו כי מקבליה ישראל לא היו אז עוד ראוים לזה, וע"כ הוכרחו להעשות תחילה מוכנים וראוים לזה, ע"י קבלתם התורה הנתונה להם ע"י משה, הלוא נשיב ונשאל עוד אחרי שרוב הנמשכים אחרי תורתם החדשה, היו רק משאר העמים אשר לא עליהם נגה תחילה אור תורת משה, (ורק יהודים מעטים נלוו ג"כ עליהם כנודע) א"כ במה הוכנו והוכשרו אלה לקבל התורה השלמה? כללו של דבר תורת ה' תמימה אין בה מום ודופי, ורק בעבור אורך הגלות וקושי השיעבוד אשר הכניעו רוח חכמינו יסכר פיהם להמליץ בעדה כראוי, נגד כל המלינים ודוברים עתק עליה. -
ועתה יפנה הרב ז"ל אל הכת השלישית, והם אנשי התורה השלמים עמה ומאמינים בה, ובשלמותה, ובכל זאת היו מתאוים לחזק את לבם ובטחונם בהשארת נפשם, אם היתה התורה הקדושה מבארת ההצלחה הנפשית הזאת, למען יוסיפו אומץ להתהלך לפני ה', ולעשות ככל מצותיו אשר צום ע"כ גם אליהם ישים הרב ז"ל אמרתו, וידבר אל לבם וינחם אותם לאמור, כי האמונה הזאת נוסדה גם בשכל כל אדם, ואין מן הצורך שתקובל רק מהדת לבד, כי הנה נודע שכל נמצא צריך שיהיה לו תכלית מתיחס ונערך אל מעלתו וצורתו, ואחרי שהנפש שהיא הצורה האנושית, היא יקרה ונכבדת מכל הצורות ההלאניות, ר"ל מכל הצורות שיש לדברים חמרים וגופנים, הלא יחויב שתכליתה תהיה ג"כ נכבדת ויקרה, מכל התכליות אשר ישיגו רק הגופים החמרים לבד, כי איך נוכל להעלות על דעתנו שהבורא ית' שהוא החכם מכל ימציא עצם רוחני יקר ונכבד כנפש האדם רק לתכלית פחות ונבזה, לחיות פה עלי ארץ בחברת הגוף זמן מה, ואח"כ תעלה בתהו ותאבד? (אשר ע"כ הודו גם חכמי העמים מימי קדם באמונה, [וכן יסופר לנו מכורש מלך פרס, שקרא אל בניו לפני מותו ויאמר אליהם, "בני אל תחשבו כי לא אהיה עוד אחרי מותי, כי ראו נא והתבוננו, הן גם עתה בעודני חי, אינכם רואים תמונת רוחי, ורק מפעולותי אשר אפעול על ידו, תדעו כי הוא שוכן בקרבי, ומדוע לא תאמינו, כי גם אחרי מותי יחיה רוחי זה ויפעל עוד, אף אם לא תראוהו אז, והחכם היוני סאקראטעס, אשר זקני עירו אטהען שפטו עליו משפט מות, יען כי לא עבד לאלילים, והורה גם לתלמידיו, כי הבל המה מעשי תעתועים היה שקט ושאנן ביום שתותו את כוס התרעלה, וכאשר שאלוהו תלמידיו על זה, אמר להם: כי בעבור היות לבו סמוך ובטוח, שגם אחרי מותו יהיה תחת ממשלת הטוב לכל, ואולי יתאחד שם גם עם נפשות הישרים שכבר מתו, אשר חברתם נעימה מכל אהבת רעים עלי תבל ארצה, ע"כ סר ממנו מר המות, כי אם ישמח לקראתו גם החכם הרומיי זענעקא כתב לאחד מאוהביו, "רעי ! אל תירא ואל תחת מיום מותך, כי אם אחרון הוא לחיי הבלך עלי ארץ, ראשון הוא לחיי רוחך בעולם הנצחי, ויום מות גויתך הוא יום הולדת נפשך,"]) וע"ז רומז גם החכם בקהלת, כי אחר שחפש בכל עוז ובקש למצוא יתרון האדם בעל נפש משכלת משאר בע"ח, וראה כי כל יגיעתו לשוא, כי במקרי הגוף והזמן אין יתרון לאדם מן הבהמה, שפט בצדק מזה שיתרונו רק מצד השארת נפשו לנצח, תחת כי רוח הבהמה יורדת למטה לארץ, ותכלה במות גופה, וזה שחתם ספרו במאמרו "סוף דבר וכו' את האלקים ירא וכו', כי את כל מעשה האלקים יבוא במשפט וכו', ומלבד הכרעה שכלית זאת, הלוא יראה ויבין כל משכיל ג"כ שאף שלא הוזכרה אמונה וקרה זאת בתורתנו הקדושה בפירוש, היא נרמזת בה בכמה מקומות כמו שהראנו כבר למעלה, ובשאר מקראי קודש הרחיבו הנביאים ואנשי הרוח לבאר אותה יותר, ואף כי המשורר דה"עה שאמר "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ החיים", וכן "אתהלך לפני ה' בארצות החיים" ועוד כמה כתובים כאלה, (עיין בפנים הספר) וישעיה אמר "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו", ואביגיל אמרה "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים" וכו', ואליהוא אמר, הן כל אלה יפעל אל, וכו' עם גבר, להשיב נפשו מני שחת לאור "באור החיים" אשר כל זה רומז על החיים האמיתיים בעולם הנצחי, והעונג הזה אשר לא יסוף לעולם, ועין אנוש לא תשורנו בלתי ה' לבדו, כנה הנבוא בשם תשועת עולמים כמ"ש (ישעיה מ"ה) "ישראל נושע בה' תשועת עולמים" גם בלעם נביא עם אחר התפלל ואמר "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו", ומה מאוד האריכו בענין זה חכמי המשנה התלמוד והמדרש, עפ"י מה שנודע ונמסר להם מפי הקבלה עד מרע"ה אבי כל הנביאים, וכמה אלפים ורבבות בישראל מאסו בכל חמדת העולם וקניני הזמן, למען השג רק האושר הנצחי הזה, והרבה מהם נתנו לא לבד גום למכים, ולחייהם למורטים כ"א גם חרפו נפשם למות ובשמחה ובטוב לב באו באש ובמים, ועל ה' הורגו כל הימים וכצאן טבחה נחשבו רק בעבור שהיתה אמונת השארת הנפש מושרשת ותקועה בלבם כיתד במקום נאמן - וברוב חכמתם ידעו כי הטובות הזמניות שנזכרו בתורה לשכר ההולך בדרך תמים הן מוצגים לפנינו רק כאות גשמי הנראה והניכר לכל, אבל אצלו ובצדו וקרוב לו נצב גם האות הדק הרוחני, אשר לא יראהו מי שיש לו רק עיני בשר, שהוא הטוב האמיתי, והאושר העליון הצפון ליראי ה' אשר אליו לבד יכוין השלם האמיתי, ושני מיני טובות אלה, ר"ל ההצלחה הזמנית והנפשית, הן הרבה פעמים חוברות אשה אל אחותה כמא"הכ, "אם בחוקותי תלכו וכו' ונתתי גשמיכם בעתם" וכו', מאמרים כוללים רק טובות זמניות וסוף הכל "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם", וכו' שהיא הבטחת האושר האמיתי והרוחני, תחת כי בהיות איש אחד או העם כולו עמוס התלאות והרעות הזמניות ראוי להם לדאוג שבעבור רוע מעלליהם קראו אותם כל הרעות האלה, ואם לא ישובו מהר להטיב דרכם, גם האושר הנצחי לא יהיה להם למנה כי גם חסרון האושר המוסרי והעדר הטוב הזמני צמודים המה יחד הרבה פעמים בחיק איש אשר יקשה ערפו לבלתי שמוע בקול ה' כמו שאמר הכ' אחר כל התוכחות הכוללות רק הרעות הזמניית "וגעלה נפשי אתכם וכו', ולא אריח בריח ניחוחכם", וע"כ בצדק אחז"ל "אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו" וכו', כי הם כאבן בוחן, בידו לדעת כי לא ישרו מעשיו בעיני הי"ת, או כי דעותיו נפסדות, ואינו משתדל כראוי בלימוד התורה והשכלתה וזש"א "פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה", ורק כאשר יודע לו, כי לא חטא באחת מהנה ידע נאמנה כי הוא מאותם המעטים הנאהבים והנעימים לה' מאוד אשר רק למען נסותם ייסרם לפעמים כאיוב ודומיהו, אשר בהם נאמר, "כי את אשר יאהב ה' יוכיח" וזש"א "תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הן" וכו', ובאופן זה הולך הרב ז"ל ומרחיב דבריו הנעימים ומבאר דברי המשורר תהלים ד' וע"ז רומז גם המדרש שהחל בו הרב ז"ל כי נגד הכת המכחשת לצמיתות בעיקר השכר והעונש האלקי עפ"י דרכי ומעללי בני אדם, ובעבור זה אינם חשים על מעשיהם ודרכיהם כלל, אר"ה בשם ר"ח "חשבתי מתן שכרן של מצות והפסדן של עבירות ואשיבה רגלי אל עדותיך" ונגד הכח השניה האומרת שהתורה יעדה רק השכר הזמני, ולא האושר הרוחני שהוא השכר האמיתי, אמר ר' מנחם "חשבתי מה שכתוב בתורה אם בחוקותי" וכו' ר"ל התבוננתי היטב בדברי הכ' האלה וראיתי כי הבטחת השכר הגופני היא רק האות הנראה המושם לנגד ההמון, אבל החכם האמיתי יראה ויבין כי גם האות הבלתי נראה וניכר כמוהו לכל, והוא האושר הרוחני אתו בחוברת, וע"כ טהרתי מחטאתי "ואשיבה רגלי אל עדותיך" ור"ח בשם ר"י אמר חשבתי ברכות מא"לף עד תי"ו (ר"ל שהם מתחילות באל"ף, "אם בחוקותי" ומסיימות בתיו "ואולך אתכם קוממיות") "וחשבתי קללות מן וי"ו עד ה"א" (ר"ל שהם מתחילות בוי"ו "ואם לא תשמעו" ומסיימות בהא, "ותרץ את שבתותיה בהשמה" [כי מלת מהם מבארת רק יותר מלת בהשמה, ואינה מוספת קללה עליה, והמאמר "והם ירצו וכו' שבא אח"כ הוא רק נתינת טעם למה שלפניו.],) ולא עוד אלא שהן הפוכות (ר"ל שבסוף נהפכו הקללות לברכות במאה"כ "ואף גם זאת וכו' וזכרתי להם וכו',) וכל זה יורה, כי כמו שמספר האותיות מא"לף עד תי"ו הם רבות, כן מרובות ג"כ הברכות והטובות הבאות הרבה פעמים לאדם המוצא חן בעיני ה' בשפע רב וחוברות יחד, כמו שהוזכרו ג"כ בפרשתנו, מחוברות יחד בלי הפסק ביניהן תחת כי הקללות והרעות הבאות לאדם, הן מעטות כמו שאין אות אחר בין ה"א לוי"ו. ר"ל אף שמיני הרעות רבים מאוד, בכל זאת בחמלת ה', על בני אדם אינם באים צמודים ומחוברים יחד כ"א זעיר שם זעיר שם, זה יענש בכה וזה יענש בכה, זה בעוני וריש -ו זה בחולי ומדוה. ואם גם יענש איש בב' מיני רעות או יותר באים הם עליו רק זה אחר זה, ולא בבת אחת כאב רחמן המעניש בנו רק למען הטיב דרכו, שיכהו רק מכה אחר מכה, וכמו שיורה על זה גם לשון הפרשה "ואם עד אלה לא תשמעו לי" וכו' "ואם באלה לא תוסרו" וכו' ומחסדי הי"ת יהפכו באחרונה גם רעות האדם הרבה פעמים לטובתו הפרטית, או לכל הפחות, ועל כל פנים לטובת הכלל, כמו שהארכנו כבר בזה בכמה מקומות מביאורנו זה. דבר קדוש ומחוייב אצל המלמד השלם להיישיר מלומדיו אל היותר שלמה שבהצלחות אמנם שלמות המלמד יראה בהמצא בו שני עניינים. האחד אשר ימצא אתו חכמה ויושר סברא לדעת דרך ישכון אור בענין ההנגה. והשני שתמצא לו נאמנות אהבה אצל המלומד כי לא תועיל לאדם חכמת השונא ומי יתן ולא תזיק כי יחכם להרע לו כמו שלא תועיל אהבת הפתי אל הבלתי יודע אחר ששניהם סומים בדבר. משל הראשון אחיתופל עם דוד. והשני אדם ואשתו בעטיו של נחש. ועל שני הענינים אמר החכם שמעו בנים מוסר אב והקשיבו לדעת בינה (משלי ד'). כי האב כאשר ימצא אתו רוח חכמה ובינה ימצאו בו שני התנאים. באהבתו לבנו ירצה אליו הטוב והנאות. ובחכמתו יקריבם אליו. ולזה יאושרו אשר נמצאו להם אבות זקנים בחכמה ואוהבים בעלי שכל ומביני מדע. ולפי שנתברר ששתים אלו נמצאו לו יתברך אצלנו כי הוא יתן חכמה ולא יצר ממנו מזמה וכי הוא האוהב הנאמן שומר הברית והחסד לזרע אברהם אוהבו ושאר האבות הקדושים כמו שאמר הכתוב (דברים ז') כי מאהבת יי' אתכם וגומר. והנביא אמר (ישעי' ס"ג) בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם ועוד נאמר כי נער ישראל ואוהבהו (הושע י"א) אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד (ירמי' ל"א) ורבים זולתם לזה אמר הכתוב (משלי ג') מוסר יי' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו כי את אשר יאהב י"י יוכיח וכאב את בן ירצה להורות. על שלימות חכמתו אמר שלא ימאס במוסריו כמואס בדברים הגרועים והחסרים האמורים בלי חכמה ודעת, ועל שלימות האהבה אמר ואל תקוץ בתוכחתו כמו שקץ האדם בדבר שאינו טוב לו או שהוא לרעתו. ועל הענין הראשון אמר כי את אשר יאהב יי' יוכיח ירצה כי מה שיאהב יי' וישר בעיניו הוא אשר יוכיח אותו ומלמדו למלומדיו ואשר הוא כן הוא הטוב בעצמו בלי ספק ובא זה על דרך ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט) וזה שהוא מיישיר לזולתו במה שהוא נאהב אצל עצמו. ועל הענין הב' אמר וכאב את בן ירצה כלומר שלא ירצה אליך רק מה שירצה האב אל בנו האהוב אליו. והנה לשלמות הלמוד הזה אמר המשורר זה הכתוב שעליו יסדרו החכמים ז"ל המאמרים שזכרנו בתחלה ואמר חשבתי וגומר לפי' הראשון מהפירושים שנזכרו שם אמר כשהייתי מחשב כל צדדי דרכי ומשוטט בכל פנות מחשבותי אנה אלך לדעת חכמה ומוסר או מי יודיעני דרך ישכון אור לאור באור ההצלחה האמיתית ולא מצאתיה בשום היישרה מהאינושיות הסחתי דעתי מהם ואשיבה רגלי אל עדותיך כי ידעתי כי אין מועיל זולתם. והנה הוא מבואר כי טוב הלמוד יושלם בשני עניינים. האחד בכוון אל העליונה שבהצלחות. והשני בהיישיר הדרך המביא אליה וכמו שאמר הנביא אני ה' אלקיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך (ישעי' מ"ח) וכן אמר המשורר הורני ה' דרכך ונחני באורח מישור (תלים כ"ז) כי הוראת דרכו ורמיזתו הוא הלמוד העליון שבלמודים שעליו אמר משה אדוננו (שמות ל"ג) הודיעני נא את דרכך ואדעך וביקש שיורהו ויכונהו אליו וינחהו באורח מישור ליגע עדיו שלא יכשל בדרך ויסתכן ומזה יתעורר הספק הקודם אשר נסתפקו בו רבים קמים עלינו מייעודי פרשה זו ואחריה רעותיה המספרות בייעודים אשר מהטובות הזמניות. וזה כי אחר שהיותר שלימ' שבהצלחות היא הצלחת הנפש והשארותה בעונג מתמיד בעולם הנשמות היה ראוי ומחוייב שיהי' הוא הכוונה התכליתית לכל מצות התיר' והשכר המיועד אליהם והתל שאליו יפנו בעשייתם לא זולת כי בזה ולא בענין אחר תוכר חכמתו יתעל' ואהבתו אותנו בהמציא הטוב ההוא העליון בכלל הנמצאות העליונות הרוחניות ובהכין דרך ישרה בו ילכו הבניה האהוביה ויזכו אל הגדולה שבהצלחות והנה בעדה ראוי לעבוד על השיעור ההוא מהקדושה והפרישות הכתובים בספר הזה ולא בעד הטובות הזמניות שהמה הבל. והנפש אשר תעונה ותצטער בהרחקת תשוקותיה וכל מחמדיה היא לבדה ראוי שתקבל שכרה בלי ספק. והנה הספק הוא מפורסם ושלש כתות נצבות עליו וזה שאנשי העולם יתחלקו לאשר אין להם דת אלהית כלל ואשר יש להם דת אלהית ובעלי הדת יתחלקו לשנים אשר יש להם דתות מדומות אלהיות ולאשר יש להם דת אלהית באמת. והנה הכת הראשונ' הנה היא לא תקשה על זאת התורה למה לא הזכירה הצלחת הנפש בשכר מצותיה כי הם אשר נמשכו אחר הדעות הקודמות לזמן מתן תורה אשר יסדום הפילוסופים אשר מעולם הרואים שאין מבוא לשום מעשה נמוסיי ודתיי להשאיר הנפש לעה"ב. מהם שיאמרו שהדבור בזה שיא ודבר כזב כהבלי התפלות. ומהם שיודו בקצתו אבל יאמרו שהוא מוטבע במושכלות הנפש והידיעית הנמצאות בה מבלי שום התלות מעשה ורצון אלוה מצוה עליו כלל. והכת השנית היא אשר קבלה היות הצלחת הנפש לעולם הבא במעשים דתיים נעשיים ברצון מצוה אבל אמרה שמצות התורה הזאת אינם מסוגלות בזה כמו שאומרים כתות הישמעאלים וראייתם שלא הוזכרו הייעודים הנפשיים בתורת משה כמו שהוזכרו בדתותיהם. אמנם הכת השלישית הנה אנחנו אנשי התורה האלהית שידענו נאמנה שהמצות התוריות האלו נתנם לנו האל הנאמן להנחיל אוהביו יש ולמלא אוצרותיהם מהצלחת שני העולמים אלא שנסתפק לקצתם למה לא תפרסם התור' האלהית ינעודם כמו שזכרנו. והנה אחר שהאמת הברור שזאת התורה האלהית תכוין בהיישרותיה אל זה הענין העליון מההצלחה הנפשית והיא גם היא תדבר ממנו כפי הראוי והנאות על צד היותר טוב שאיפשר הנה הוא ראוי לייחד הדבור בתשובת זה הספק עם כל כת וכת מהם כפי עניינה. *והנה הכת וכו' ר"ל אחרי שכת זאת מאמנת בקדמות, העולם, וכי הכל נמשך מאז ומקדם רק בהכרח ממה שקדם לפניו, כמסובב הנמשך מסבתו, ד"מ החום והאור מהשמש והקור מהשלג והכפור יכחישו גם בכל שכר ועונש, כי יאמרו אם הצלחת אדם ידוע הזמנית, או בהפך רעתו הגופנית והחמרית, מחויבת עפ"י חקי הטבע הקודמים תהי' לו למנה מבלי הבדל אם צדיק או רשע יהי' חכם או סכל, וכן אם מטבע הנפש מחויב שתשאר לנצח. גם נפש החוטאת תשאר, ואם אין השארתה נמשכת מטבעה, גם נפש הצדיק תכלה במותו, כי אין פועל ומעש' אדם יוכל לדעתם לשנות דבר ממה שהוטבע עליו, אחרי שלפי טעותם גם הרצון האלקי לא יוכל לשנות מאומה מחוקי ומנהגי הטבע ההולכים רק על פי דרכם הקדום ונתיבות עולם, אשר לא תמושינה לנצח, וע"כ לא תשאל כת זאת על מה שלא הזכיר' התורה שכר הרוחני אחרי שגם הזכרת שכר הגופני לא תישר בעיניה ויהי להפך אם הזכירה התורה גם שכר הרוחני היתה חולקה ומערערת גם בזה עליה. והנה הכת הראשונה היא מה שלא יקשה עלינו כלל להשיב כנגדה ולהרסה כי הנה היא לא תערער על התורה למה שלא הזכירה הצלחת הנפש לסבות שקדמו אבל תערער עליה אם היתה מיעדת על כך ואין צריך לומר שהיא לא תאמין בהמשך טבע הנמצאות אחר רצון האל ית' כי אחר שהם ממאמיני הקדמות והיות המציאו' כלו נמשך אל החיוב הגמור מבלי שום איפשרות שישתנה בעבור החפץ האלהי דבר גדול וקטן ממה שיחייבהו טבעו אפילו להאריך כנף הנמלה או לקצר רגל החגב כ"ש שיהיה סדר הטבע משתנה בדברים גדולי' מאלה בעבור עושי רצונו או העוברים עליו. ולא עוד אלא שגזרו הנחת הפך זה חסרון בחוקו יתב' מהטענות אשר זכרם החכם באלהיות וקצתם זכרנו אצל העקידה שער כ"א. ולזה החליטו שאין לפניו לא אהבה ולא שנאה ולא רצון ולא מיאוס ולא שום כיוון אל מעשה מהמעשים להרע או להטיב. והכשרים שבהם אומרים שמעלת האדם משאר הנמצאים השפלים היא בשנמצא אתו נפש יתירה בו יוכלו יחידי סגולותיו להפליא חכמה ולהגדיל תושיה להתבונן בסבה הראשונה ובנמצאות כלם עליוני' ותחתונים המתחייבים ממנה בדרך המופתים האמיתיים עד שתשיג נפשו אמיתתם בלי שבוש ומבוכ' ואז תזהיר נפש החכם כזוהר הרקיע ודבק בשכל הפועל המשפיע עליה והמאצילה אלו ההשגות ותשאר לעד בו בהתאחד היודע בידוע. והמעלה הזאת תחייבהו על המדות המעולות ותזרזהו להיות עניו צנוע וביישן ומעולה בכל המדות לא על מנת להפיק בהם רצון מאת השם ולא להשיב מעליו חמתו כי הוא אינו מתבונן באלו העניינים כנזכר אלא לידמות אל השכל הפועל אשר לא יגורהו שום רע להקדיש הסבה הראשונה אשר בראו ע"י ההשתלשלות ככה חשבו כל הפילוסופים המעולים שבהם כמו שנודע מספריהם ומדבריהם ולזה לא חששו לשום דת ונימוס ותורה בעולה זולתי זה. וקצתן מי שהמציאו לעצמן נוסח תהלות קצרות על דרך ההודאה והשבח למי שהוא סבה למציאותם ושלימותם ואם היה ע"ד החיוב. והנה קבוץ כל הדברים האלה ימצאם המבקש בתחלת ספר הכוזר בויכוח אשר בין הכוזר ובין הפילוסוף וגם אני זכרתי קצת זה על נכון בפרשת העגל שער נ"ג. סוף דבר חכמי זאת הכת רואים שכל אלה הענינים ההווים והנפסדים מחוייב מציאותם כפי טבעם הבלתי משתנה אלרצון אלהי כלל *ולו הונח וכו', ר"ל שדעת פילוסוף זה וסיעתו הוא, שאם יודו שהצלחת האדם ומנת גורלו תוכלנה להיות משתנות לרעה או לטובה, על פי רצון אלקים לפי גמול מעשיו הטובים או הרעים, הי' מהראוי שדת אלקית תיעד ותבטיח רק האושר הרוחני והאמיתי לשומרי מצותיה, ולא לכבוד ולתהל' יהי' זה לה, אם תצוה אותם רק לכונן בכל מפעלותם רק להשגת טובות זמניות, כהון ועושר, שובע, וכבוד, שהם רק טובות מדומות שיינגיטער החולפות ועוברות מהר חיש, אבל באמת אינם מודים כלל בזה שעושר האדם יהי' לו למנה מאת האלקים רק על פי פעלו כמ"ש בדיבור הקדום. ולו הונח שימשכו לפי הרצון האלהי היה להם ללעג שיהיו אלו הטובות המדומות מכוונות משום דת אלהית לפי שהם טובות חלושות ובלתי עצמיות והיו מהראוי שהדת שתקרא אלהי' תניח טובות אמתיות אלהיות כמו שכתב החכם. ואם יש דבר שהוא מתת אלהים לאדם טוב ונאה ומתקבל הוא להיות האושר נתן מאת האלהי' כי הוא הדבר הגדול והנבחר אשר במין האנושי. יאמר שהדת שתתפאר בשהיא נותנת מתנות אלהיות ראוי שתתן זה כטוב הנבחר חלף עבודתה לא זולת. אבל שהוא לא יתאמת אצלו שיהא דבר כזה נתן מאת האלהי' כמו שאמר. והנה תשובתנו אל זאת הכת היא חזקה מאד וזה כי כאשר בא אלהים להוציא אלו הדעות המשובשות מלב בני העולם בהגלות כבוד מלכותו על הר סיני להשמיע ולהודיע כי לא כאשר יראו אוחו בני האדם. אבל שהוא בעל חפץ ורצון בהם ברא את העולם וחדשו מהאין המוחלט כאשר עלה במחשבתו הרחבה והעמוקה ואשר יש דברי' ומעשי' חשקה נפשו בהם ואשר יכעיסוהו ולהורות נתן בלבם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון נשאל אותה ונאמר באי מאלו הייעודים היה ראוי להזהירם ולזרזם אמור מעתה שאין שום טעם אל הייעודי' הרוחניי' בזה אם בבחינת ההמון ואם בבחינת היחידים כי המון העם לא ישתוקקו אליהם ולא יתנועעו אל המעשים כי אם לתקית הטובות המורגשות להם והנכספות מהם. ואם החכמים שבהם כבר יחשבום למחוייבי' לשלמי העיון מבלי שום מעשה מהמעשי' התוריי' כנזכר. ואם יאמרו להם כי בזולת העיון יקנום ביושר המעשים תהיה הבטחה שאין עליה ראיה ולא יאמינו בה. אמנם כאשר יאמר (שמות ט"ו) אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והאזנת למצותיו וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך וגו'. (שם כ"ג) ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך לא תהיה משכלה ועקרה וגו'. אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם וגו' וכל כיוצא בזה. הנה באמת הכתו' ההמוניו' שמוע ישמעו ויחרדו להשתדל בהשגתן וכתות החכמים אשר חשבו כל זה לנמנע לסבה שקדמה כשיראו בעיניה' את מעש' ה' כי נורא הוא ולא יוכלו להכחיש קל מהרה יפלו ממועצותיה' ומדעתם הכוזב אשר בו חייבו קדמו' העול' וכל הדברים הנמשכים אליו ועל כרחם יודו בתחלת דבר ה' בתורתו הקדושה אשר כתוב בראשית ברא אלהים את השמים וגו'. ואת כל אשר חפץ יעשה בהם אין מי שיאמר לו מה תעשה. ולזה גלגל האל ית' וסבב מעשה כל האותות והמופתים אשר נעשו על המצרים במצרים ועל הים עד אשר נודעה יד ה' הגדולה אשר היא רוממה לעזור ולהועיל את עבדיו ולזעום את אויביו. וראה בעיניך כמה היא נפלאה בעיני נעמן שר צבא מלך ארם כאשר נאסף מצרעתו ע"י החפץ האלהי לשעתו ע"י נביאו עד אשר הושפל זדונו וגאונו ואמר (מ"ב ה') עתה ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל ודאי לא יתאמת לו זה בשיאמר לו בשם ה' שיהיה אצלו אחר המות יושב על כסא רם ונשא וכל צבא השמי' מתעלסי' לפניו כמו שהורגלו לומר מניחי הדתות המתדמות אלהיות. ולזה היתה החכמה האלהית לשום ייעודי התורה באלו העניינים המפורסמים לעיני הכל כדי שיתאמת היות הנהגת העולם אצל שומרי התורה ומצותיה הן לטוב הן לרע אחר המעשה הטוב והרע מאנשיה *ושאין לטבע וכו' להבין דבריו אלה והבאים אחריהם היטב, עיין ביאורי בראשית כ' ע"ב ודף צ"ב ודף ק"ט. ושאין לטבע שום קיום רק לצורך הבחירה האינושית וחפשיותה כמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ה) בעשרה מאמרות נברא העולם ומה ת"ל והלא במאמר אחד יכול וכו'. אלא כדי להפרע מן הרשעים וכו'. וכדי ליתן שכר טוב לצדיקים וכו'. כמו שכתבנו בתחלת השער השלישי. אמנם שעקר הנהגתו היא על פי אלו המצות התוריות כאלו בהם נחקק העולם כמו שאמר אם בחקותו תלכו חוקים שחקקתי בהם שמים וארץ וכו' (ויקרא רבות פ' ל"ה) וכמו שאמרו (אבות שם) שבעה מיני פורעניות באין לעולם על שבעה גופי עבירות כמו שכתבנו זה היטב בפרק ניגון העולם אשר בשער י"ב ושם נתבארה ג"כ המשנה הזאת לפי הכוונה עם הסמוכות לה. וגם עתה ראה כי הסמוכות להן כה מבטם אמרו (שם) עשר נסיונות נתנסה אברהם אבינו עשרה נסים נעשו לאבותינו כו' עשר נסיונות וכו' עשרה דברים נבראו ע"ש וכו' להורות שאף שנברא העולם בעשרה מאמרות והם עמודי הטבע ואדניו עם כל זה הוא נמסר ביד בוראו לשנותו ולעשות כרצונו לפי הטוב והנאות לעושי רצונו וכמו שאמרו (ב"ר פ' ה') תנאי התנה הקב"ה על הים וכו'. כאשר נתבאר הטב בשער ט"ו. אמנם ההבדל אשר בין זה המאמר ומאמר עשרה דברים נבראו ערב שבת וכו' כתבנו אצל אילו של יצחק שער כ"א. והנה באמת היתה בזה מעלת התורה גדולתה והתפארותה על כל החכמות עצום ונפלא אצל אלו הענינים מה שלא יעלם משום בעל דעת כפי חוזק האמת המגיע בייעודיה שכבר נתבאר אל החוקר בתחלת ספר הנפש שמעלת כל מלאכה על כל זולתה תהיה לפי חוזק הידיעה המגיע בה. ואף גם זאת כי אין שום ספק שהנחת הצלחת הנפש לעולם הבא לא תהיה ראיה ולא מופת על יכולתו יתברך באלו הענינים הטבעיים כמו שהנחת הדברים הנפלאי' האלה משדוד המערכות ע"י המעשי' הרצויים אליו או הנמאסים המה ראיה עצומה אל ההצלחה הנפשיית כי מי הוא זה ואי זה הוא אשר יראה את הנביא או את החסיד קורא לאלוה ויענהו ובעוד בחיי החומר חייתו ובעפר יסודו זה יקרע הים וזה יעמיד השמש והירח (יהושע י') *וזה יחיה המת וכו' ר"ל כי אלי' החיה בן הצרפית (מ"א י"ז) ואלישע בן השונמית (מ"ב ד') גם הוא אסף צרעת נעמן (שם ה') ורפא המים (שם ב') ולמען הציל חנניה מישאל ועזריה קורר האש ולא נכבו בגחלתו (דניאל ג') ולמען החיות את דניאל סוגר פי האריות (שם ו). וזה יחיה המת (מ"א י"ז) וזה יאסוף המצורע (מ"ב ה') או ירפא המים (שם ב') או יקרר האש העצומה (דניאל ג') או יסגיר פי האריות (שם ו') ורבים כמו אלה מהענינים המבהילים כל חכמי הטבע וחרטומיהם אשר לא יוכרחו להודות כי לא במעלת גופו של הנביא ההוא או החסיד ההוא על שאר גופי האנשים ולא בעוצם כחו על כחותם הוא עושה המעשים ההמה כי אם בזכות נפשו וקדושתה וטהרתה על זולתו אשר נתעצמה להיות עצם רוחני נבדל וקדוש וקרוב לאלהיו אשר בזה תוכל לחדש אותות ומופתים *בהיולי העולם ר"ל בחומר העולם, בהיולי העולם כאחד מצבא המרום וכיד האל הטובה עליה. והנה אם בהיותה קשורה אצל הגוף כך ק"ו בהפרדה מעמו כמו שהודו בו חכמי זאת הכת והאמינוהו מבלי שום ראיה. הנה שהחכמ' האלהית היתה נפלאה מאד במה ששם ייעודי התורה באלה העניינים הזמניים המורגשים אשר השלים בזה ג' ענינים גדולים האחד הוראת יכולתו המוחלט על הנמצאות כלם והשני פיוס והשלמת רצון הכתות ההמוניות הנכספות אליהן. והשלישי בשהם הוראה שלמה על אמתת הצלחת הנפשות ודי בזה הדבור אל זאת הכת הראשונה אשר לא יקשה עלינו תשובתה כלל:
וההקדמה השנית היא, כי בשם מלמד שלם יכונה רק מי שיש לו שתי אלה, חכמת וידיעת אופן החינוך והנהגת תלמידיו על צד היותר טוב, והאהבה לתלמידיו כי רק מי שיאהוב את תלמידיו ישתדל בלי ספק גם להורות אותם באופן היותר מועיל להם, ולימודיו ודבריו יעשו רושם יותר חזק בלבם, כי כן נוסד בטבע כל אדם שרק למודי מורה האוהב את תלמידיו יכו שורש בקרבו ולא במהר' יסחו ממנו, [אשר ע"כ אמרו גם חכמי החנוך שכל מורה ומלמד ישתדל להראות אהבתו לתלמידיו כאב אל בניו, כי רק אז ישתו בצמא את דבריו וכאיל על אפיקי מים כן תערוג נפשם ללקחו אבל לא בראותם, כי כנכרים נחשבו לו, ואף כי אם כצר ואויב יכם מכות אכזריותן, ובעבור היות האב האוהב היותר גדול ליוצאי חלציו מכל זולתו, יזהר ג"כ החכם מאוד לשמוע דברי מוסרו, כי אם האב החכם בדעת והשכל ידבר על לב בניו, אין מורה יותר שלם ממנו וזש"א "שמעו בנים מוסר אב והקשיבו לדעת בינה", ואחרי שהי"ת הוא החכם מכל זולתו, ולא נסתר ממנו אופן הישרת והנהגת בני אדם על צד היותר טוב, ואוהב גם את כל בני אדם, ואף כי עם סגולתו ישראל אשר בחר לנחלה לו מאוד, כאשר יורו על זה כמה כתובים אשר הביא הרב ז"ל הלוא נמשך מזה עפ"י הקש התנאי המתדבק (עיין ביאורי בספר בראשית דף רס"ח ע"ב בהשמטות,) כי הוא ית' גם המורה והמלמד היותר שלם, המנהל אותנו בדרך היותר ישרה ונכונה, אל התכלית היותר נכבד וההצלחה העליונה מכל, כמאה"כ על שתי אלה "אנכי ה' אלהיך מלמדך להועיל" (להורות על התכלית היקר) "מדריכך בדרך תלך" (להורות על הדרך היותר ישרה) ואחר כל הדברים האלה הלא יתעורר הספק בקרבנו, כי אחרי שההצלחה היותר עליונה היא האושר הרוחני הבא לאדם אחר מותו בעולם הנצחי, מדוע לא הציג אותה הי"ת לנו כמטרה לכל פעולותינו למען נשים תמיד השגת האושר האמיתי הזה שכם אשר אליו נכונן בכל מעשינו כי רק בעבור תקות שכר כזה נוכל לחשוב שישתדל האדם לעבוד את הי"ת בכל מאמצי כחו בקדושה ופרישה יתירה ויתרחק ככל אשר יוכל מכל תשוקות גופניות אבל לא על נקלה יעשה זאת, רק בעבור תוחלת השגת הטובות הזמניות, כי הבל המה יחד, ואין בכחן לבד להרהיב עוז בנפש האדם לעשות בעבורן הטוב והישר בעיני ה', ואף כי אם יצטרך לזה עמל ויגיעה רבה או ההתרחקות משאר תענוגי הגוף הנאהבים והנעימים לו מאוד? ולבאר הספק הזה יאמר הרב ז"ל, כי כל יושבי הארץ יחד יתחלקו לשלש מחלקות האחת, כוללת האנשים אשר אין להם דת אלקית כלל והשניה כוללת אותם העמים שיש להם דתות אלקיות מדומות כפרס וישמעאל ודומיהם, והשלישית היא האומה הישראלית שיש להם הדת האלקית האמיתית, והנה המחלק' הראשונ' הזאת נמשכת אחר דעות הפילוסופים אשר קצתם חשבו, כי אין מעשה דתיי ונימוסיי מסבב לאדם האושר הנצחי והשארת נפשו אחר מות הגויה, ומכחישים אמונה זאת לצמיתות וקצתם והם הטובים שבהם, אף שהודו בהשארת הנפש ובהבדל הנפשות לענין זה, חשבו בכל זאת, כי זה תלוי רק במהות האדם בבחינת עיונו והשכלתו לא בבחינת מעשיו ופעולותיו, כי אין הבדל בזה בין עובד אלקים לאשר לא עבדו ורק האנשים אשר בעוד בחיים חייתם ישכילו ויתבוננו בעיונים ומושכלים רוחניים, תהיה נפשם נשארת גם בעולם הנצחי תחת כי האנשים אשר לא עליהם נגה אור החכמה והפילוסופיא בחושך ילכו וכמקרה הבהמה כן מקריהם כי במות גופם תכלה גם נפשם, ובעלי כת זו לא ישאלו לדעת מדוע לא נזכר בתורה השכר הנצחי עקב מעשה הטוב והישר? אחרי שלא יאמינו בו כלל גם המחלק' השניה בעלי הדתות האלקיות המדומות לא ישאלו על זה אחרי שיחשבו, כי ע"י המעשים והפעולות המצוות בתורתנו הקדושה לא יקנה האדם לנפשו האושר הרוחני כ"א ע"י הפעולות המצוות בדתותיהם ורק אנחנו בעלי המחלקה השלישית המאמינים כי לא לבד טוב זמניי וארציי יתן ה' להולכים בתום לבם, ועושים מצות הי"ת אשר צום בתורתו כ"א גם שכר טוב צפון להם בעולם הנצחי, נשאל לדעת מדוע לא הזכיר השכר האמיתי הזה מפורש באר היטב בתורתנו הקדושה? והרב ז"ל אשר חשב למשפט לבאר ספק זה לדעת כל אחת ואחת מג' כתות השונות האלה יאמר תחילה נגד הכת הראשונה כי לפני התגלות ה' על הר סיני הי' העם נחלק לחצי קצתם האמינו בקדמות העולם וחשבו כי הכל נמשך רק מהסיבה הראויה שקדמה לו והכחישו ביכולת הי"ת לשנות דבר גדול או קטן מכל המציאות כולו, ד"מ להאריך כנף הנמלה או לקצר רגל החגב, ואף כי שישונה על ידו מנהג העולם לטוב או לרע בעבור מעשי בני האדם הטובים או הרעים, להשיב להם גמול, והחליטו ג"כ שאין לפניו אהבה או שנאה ר"ל שלא נוכל לומר שיאהב איש זה בעבור מעשיו הישרים, וישנא האחר בעבור לכתו עקלקלות או שרוצה בפעולות זה הנכוחות ומואס בדרכי זולתו המעוותים, ובכל זאת הודו הכשרים שבהם כי יש יתרון לאדם על כל שאר הנמצאים בהיות לו נפש משכלת אשר תוכל להתבונן בכל המציאות, ולהכיר ממנה סבתו הראשונה ומעלתו זאת תרהיב ג"כ עוז בנפשו להישיר תכונותיו ולטהר מדותיו כפי היכולת האנושית, לא למען הפיק בזה רצון הי"ת אשר לדעתם הוא נעלה ונשגב מהביט והתבונן על האדם, העומד בשפל המדרגה לעומת גדלו ותפארתו ית', כייא למען הדמות אל השכל הפועל, (הנקרא בל' חכמי עמים ובפי חכמי יון והוא מלאך ממעלה עשירית הנקראת אישים הפועלים על בני אדם (עיין רמב"ם פ"ב מה' יסודי התורה) ועי"ז תדבק נפש השלם הזה בהפרדה מהגוף בשכל הפועל, אשר השתדלה להשיג ולדעת אותו בהתהלכ' עוד על הארץ, ותתאחד עמו האחדות היודע בידוע, וע"כ לא חששו החושבים ככה עוד לשום דת ונימוס (עיין מזה בתחלת ספר הכוזרי ולמעלה בשער נ"ג) ושאר העם אשר בסכלותם נמשכו אחריהם היו לוטים עוד בשמלת הבערות והעדר כל ידיעה אמיתית והיו שקועים רק במאוויי ההנאות הגופניות וטובות זמניות, הנראות להם ומורגשות מהם, ולא היה להם עוד מושג כלל עונג רוחני ומעדן נפשי וע"כ כאשר בא האלקים להוציא הדעות הנפסדות האלה מלב כל ישראל, הורה להם בתורתו הדרך אשר ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשון, להראותם בזה, כי משמים ישקוף על מעללי כל איש, וכי רוצה וחפץ מאוד הוא, בפעולותיו הטובות, שונא ומואס הרעות אשר תועבה הן לו, וכאשר רצה להודיעם גם השכר והעונש האחוזים בעקב מעשיהם הטובים והרעים, למען חזק ואמץ לבם לעשות הטוב ולחדול מהרע, יעד להם רק הטובות והרעות הגופניות והזמניות המעותדות למו, אם ישמעו בקולו, ואם יחדלו, יען כי זאת יבין גם המון העם אשר רק בתענוגי בשרים יחפוץ, ואותם ישים למטרת פעולותיו תמיד, וממנה גם החכמים בעיניהם ילמדו לקח, כי הי"ת מושל בגבורתו עולם, וכי בידו לשנות חקי ומנהגי הטבע ולהנהיגו עפ"י השגחתו באופן שישולם בארץ אל חיק פועליו, גם הטוב גם הרע, הפך דעתם הנפסדה אשר הכחישה זאת, אפס אם היה מיעד לעושי טוב רק העונג הנצחי, מלבד שאין עליה ראיה חושית, והמון העם לא יבין טובו ולא ישתוקק אלי', היו גם החכמים בעניהם אומרים לפי טעותם, כי גם מבלי עשות מעשה ופועל מצווה בתורה, תהיה השארת הנפש למנה לכל השלמים בעיון והשכלה הנמשך מכל זה, כי מיעוד השכר והעונש הגופני לעושי הטוב או הרע המוזכר בתורה, נודעה האמונה האמיתית והיקרה לכל יושבי תבל, כי חקי הטבע ותהלוכותיה הם ביד הי"ת, כחומר ביד היוצר, והוא בתחבולותיו משנה ומהפך אותם ככל העולה על רוח חכמתו בכל עת וזמן, למען השיב על ידם גמול הטוב והרע אל חיק בעליהם, (ומעלת התורה אשר תודיע זאת לנו גדלה בעבור זה מאוד מאוד על רעותיה שאר החכמות, כמו שאמר החוקר: "שמעלת כל מלאכה על כל זולתה תהיה לפי חוזק הידיעה המגיע' בה",) אפס אלו יעד ה' בתורתו רק השכר והעונש הנפשי בעולם הנצחי, לא היה נודע עוד יכלתו לשנות חקי הטבע, כי לדעת הפילוסופים נמשך כבר מטבע רוחניות הנפש שתתקיים גם אחרי כלות הגויה,
ומלבד שתי אלה שההמון יתאוה יותר אל השכר הגופני, והפילוסוף יכיר על ידו יכולת הי"ת יתן הרב ז"ל עוד סיבה שלישית להזכרת השכר הגופני בתורתנו: והוא כי מיעוד השכר הגופני הזה לעושי הטוב והישר בעיני ה' עפ"י השגחתו והנהגתו הנסיית, הלוא ישפוט ויבין כל משכיל, כי גם האושר האמיתי והטוב הרוחני צפון להם בעולם הנצחי, כי מי זה יוכל לחשוב, שהנביא או החסיד אשר בעודנו שוכן בבית חומר ומתהלך עוד עלי ארץ עוטה מעיל הגוף, קורא לאלוה ויענהו לשנות בעדו חקי הטבע ולעשות נפלאות כקריעת ים סוף ע"י משה, והעמדת השמש והירח ע"י יהושע ודומיהם רבים אשר בלתי ספק לא בעבור כח גופם ועוצם גויתם, כי אם רק בעבור זכות נפשם וטהרתה נהיה כדבר הזה ימות לשחת חלילה בבוא יום פקידתו כאחד הרקים, וכרוח הבהמה תרד רוחו למטה, ותקותו תאבד לעד? אין זה כי אם רעיון רוח ויהי להפך, כי נפש כל השלמים האלה, ונפש כל עושי טוב בארץ תשארנה לנצח, ולפי מדרגת שלמותם ויושר מעלליהם עלי ארץ יקחו חלקם בעונג הרותני ואושר הנצחי הזה, אבל אם יעדה התורה רק השכר הרוחני הזה לבד, לא היה ראיה ומופת על השכר הגופני אשר יתן ה' להולכים בתום לבם עפ"י הנהגתו הנסיית המשנה לפעמים לטובתם גם חוקי הטבע ומערכות השמים וכסיליהם.
אח"כ יפנה הרב ז"ל אל המחלקה השניה, אשר יאמינו בדת אלקית ובשכר ועונש גופנים ורוחנים אשר יהיו למנה לעושי הטוב או הרע, ובכל זאת יאמרו, כי מה שהבטיחה תורתנו הקדושה רק הצלחות זמניות לשומרי מצותיה ושתקה מהאושר הרוחני הצפון ג"כ להם, ולא הציגה אותו לפניהם כמטרה לחץ אשר אליו יכונו בכל פעולותיהם, אות ומופת הוא, כי בעשיית מצות התורה אשר שם עשה עפ"י ה' לפני בני ישראל יקנה האדם רק הצלחות זמניות, כי היא היתה עוד בלתי שלימה, כ"א רק הכנה והזמנה למקבליה, למה שיודע להם אלפים שנים אחרי כן ע"י מחוקקם הידוע, ורק ע"י המעשים המצווים בתורתם החדשה שנתנה אז למו, ישיג האדם לפי אמונתם האושר הרוחני והנצחי, ואליהם ישים דברתו, ויאמר הנה ידוע שברצות המורים בקשת מרחוק לירות אל אות ידוע אשר בעבור דקותו איננו נראה וניכר למרחוק כראוי, יוכרחו לשום שם גם אות אחר הניכר ונראה למרחוק היטב, כו החכימה גם תורתנו הקדושה, וכאשר רצתה שיכונו שומרי מצותיה אל האושר הרוחני הבא לאדם אחרי מותו, אשר לא יבינו אותו רוב העם אל נכון, יעד להם מפורש באר היטב רק השכר הגופני אשר מהותו נודע ומורגש מכל אדם, למען יעשו בעבורו הטוב והישר בעיני ה', וישיגו עי"ז גם האושר הרוחני והנצחי כמאחז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה", ועל השכר הרוחני רמזה רק בדברים מעטים בכמה מקומות, ואף שלא יבין ההמון לרמזים אלה, בכל זאת המשכילים המשתוקקים רק לשכר אמיתי זה, יבינום כאשר נראה כי תחת שנאמר לאדם "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" ר"ל שיסבב לו ולזרעו אחריו ע"י עברו את מצות ה' לא לבד המיתה הגופנית, כ"א גם מיתת הנפש, ר"ל ענשה בעולם הנצחי, אמר הכ' "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם," ר"ל שיתקן בזה את אשר עות אדם הראשון, ויחיה חיים אמיתיים בעולם הנצחי כמו שת"א "ויחי בהון לחיי עלמא", גם מה שיחס הכ' הרבה פעמים העונש אל הנפש כמו "ונכרתה הנפש ההיא" וכו', "הכרת תכרת הנפש והאבדתי את הנפש" מורה כי העונש האמיתי שהוא בעולם הנצחי מעותד רק אל הנפש הנשארת אחר מות הגוף, גם ממה שהבטיחנו שישכן ה' כבודו בתוכנו, ותחת כי הפילוסופים אמרו שרק נפשות קצת השלמים בעיוניהם הרוחנים ידבקו אחרי הפרדם מהגוף בשכל הפועל, אה"כ מכלל ישראל ההולכים בתורת ה' ושומעים בקולו אף בעוד בחיים חייתם, "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום", הלוא נוכל לשפוט ג"כ שאם בהיותנו עוד מורכבים ומחוברים במעבה האדמה הובטחה לנו ההצלחה הרוחנית והנפשיית הזאת בלכתנו בדרך הישרה והנכוחה הנרצית בעיני הי"ת, אף כי אחרי הפרד נפשנו מבית חומר? אשר ע"כ אמר גם הכ' "בנים אתם לה' אלקיכם, לא תתגודדו וכו' כי עם קדוש אתה לה' אלקיך" ר"ל שאחרי היות נפשותיכם קדושים לה' והמותה לחסידיו הוא רק כיום תשובת הבנים אל בית אביהם בשלום מארץ נכריה אשר התגוררו בה כמה שנים, למה זה תתעצבו ולמה זה תתאבלו יותר מדי על מיתת גופי אחיכם וקרוביכם? גם מה שנקרא בתורה המיתה בשם "שכיבה עם אבותיו" (בראשית י"ב) או "אסיפה אל עמיו", (שם כ"ה) מורה כי אמונת השארת הנפש היתה מורשה לבני ישראל מאבותיהם מימי קדם, (עיין מזה גם ביאור לנתה"ש שם ט"ו), הלא מכל זה נראה, כי אף שלא הוזכר השכר הנצחי מפורש בתורה הוא נרמז למדי בכמה מקומות. ומלבד כל זאת ישיב הרב עוד שתי תשובות לבעלי דת אלה, המתפארים עלינו לאמר כי תורתם שלמה מתורתנו, בעבור שהבטיחה שכר רוחני לשומרי מצותיה האחת כי כל משכיל יודה שאם יתן ה' שכר רוחני ואמיתי בעולם הנצחי, ראוי הוא שינתן רק ליריאיו המתקדשים והמטהרים בדעות אמיתיות, במדות ובפעולות טובות וישכות, ולא אל זולתם ואחרי כי תורתנו הקדושה מלמדת אותנו אמיתיות שכליות, ויקרות מאוד במציאות הי"ת אחדותו וקדמותו ידיעתו והשגחתו טובו יכלתו וקדושתו ובמציאות המלאכים, ושפע הנבואה ממרום על השרידים אשר הוא קורא, וכי הוא הבורא וממציא כל, ונוהג בחסדו כל העולם, ושאר לימודים יקרים ונכבדים כאלה עוד אשר לא השיגם השכל האנושי מעצמו, ותיישיר גם את דרכינו לקנות כל מדה טובה ויקרה, ולהתרחק מכל מדה רעה ופחותה, לאהוב את עמיתנו ולהטיב לו ככל אשר תמצא ידינו, ואף כי להרחיק מכל עול וחמס לרחם ולחמול על עבד ואמה גר יתום ואלמנה וכל אומלל, ואף כי שלא להונות וללחוץ אותם, ולהיות קדושים ופרושים לא לבד מהנאות גופניות אשר לא כדת הנה, כי אם גם להתקדש ולהטהר במותרות לנו, ולהנות מהם רק במדה ובמשורה, ובקול נעים כמורה האוהב את תלמידיו קוראת באזניו תמיד בשם ה' לאמור, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", קדושים תהיו, כי קדוש אני ה', "והתקדשתם והייתם קדושים", ומאמרים יקרים ונחמדים רבים עוד כאלה, הלוא מאוד נתמה ויקשה לנו להבין, מדוע מנע ה' הטוב מבעליו להבטיח לשומרי כל מצות יקרות אלה, השכר האמיתי בעולם הנצחי, והבטיחו רק לפי דעתם לשומרי התורה החדשה, הכוללת רק קצת לימודי מוסר, אחת מני אלף מכל הכתוב בתורתנו הקדושה, במקראי קדש ובדברי ז"ל, (עיין מזה גם בס' העקרים דפוס לובלין מאמר ג' פכ"ה) והשנית, אם יהיה כדבריהם שתורתנו היא רכ הכנה והזמנה למקבליה, ואיננה עוד שלימה כראוי, הלא נשאל מדוע לא נתנה הי"ת אז לנו באופן יותר שלמה ואחר לעשות זה רק אלפים שנה אחרי כן אחרי שמעולם לא היה חסרון ביכלתו ית', וגם מניעת והעדר חסדו וטובו לא היה יכול למנעו מזאת, אחרי כי הוא טוב ומטיב לכל? ואם בעבור שעוד היה חסר האמצעי הראוי לזה, אשר לדעתם הוא רק מחוקקם הידוע לבד, הלוא יודו במאמרם זה שמחוקקם זה הוא אדם נוצר כשאר בני אדם, ולא היה ולא נברא עוד בעת מתן תורתנו ויתנגדו בזה לעיקרי אמונתם-ואם יאמרו כי מקבליה ישראל לא היו אז עוד ראוים לזה, וע"כ הוכרחו להעשות תחילה מוכנים וראוים לזה, ע"י קבלתם התורה הנתונה להם ע"י משה, הלוא נשיב ונשאל עוד אחרי שרוב הנמשכים אחרי תורתם החדשה, היו רק משאר העמים אשר לא עליהם נגה תחילה אור תורת משה, (ורק יהודים מעטים נלוו ג"כ עליהם כנודע) א"כ במה הוכנו והוכשרו אלה לקבל התורה השלמה? כללו של דבר תורת ה' תמימה אין בה מום ודופי, ורק בעבור אורך הגלות וקושי השיעבוד אשר הכניעו רוח חכמינו יסכר פיהם להמליץ בעדה כראוי, נגד כל המלינים ודוברים עתק עליה. -
ועתה יפנה הרב ז"ל אל הכת השלישית, והם אנשי התורה השלמים עמה ומאמינים בה, ובשלמותה, ובכל זאת היו מתאוים לחזק את לבם ובטחונם בהשארת נפשם, אם היתה התורה הקדושה מבארת ההצלחה הנפשית הזאת, למען יוסיפו אומץ להתהלך לפני ה', ולעשות ככל מצותיו אשר צום ע"כ גם אליהם ישים הרב ז"ל אמרתו, וידבר אל לבם וינחם אותם לאמור, כי האמונה הזאת נוסדה גם בשכל כל אדם, ואין מן הצורך שתקובל רק מהדת לבד, כי הנה נודע שכל נמצא צריך שיהיה לו תכלית מתיחס ונערך אל מעלתו וצורתו, ואחרי שהנפש שהיא הצורה האנושית, היא יקרה ונכבדת מכל הצורות ההלאניות, ר"ל מכל הצורות שיש לדברים חמרים וגופנים, הלא יחויב שתכליתה תהיה ג"כ נכבדת ויקרה, מכל התכליות אשר ישיגו רק הגופים החמרים לבד, כי איך נוכל להעלות על דעתנו שהבורא ית' שהוא החכם מכל ימציא עצם רוחני יקר ונכבד כנפש האדם רק לתכלית פחות ונבזה, לחיות פה עלי ארץ בחברת הגוף זמן מה, ואח"כ תעלה בתהו ותאבד? (אשר ע"כ הודו גם חכמי העמים מימי קדם באמונה, [וכן יסופר לנו מכורש מלך פרס, שקרא אל בניו לפני מותו ויאמר אליהם, "בני אל תחשבו כי לא אהיה עוד אחרי מותי, כי ראו נא והתבוננו, הן גם עתה בעודני חי, אינכם רואים תמונת רוחי, ורק מפעולותי אשר אפעול על ידו, תדעו כי הוא שוכן בקרבי, ומדוע לא תאמינו, כי גם אחרי מותי יחיה רוחי זה ויפעל עוד, אף אם לא תראוהו אז, והחכם היוני סאקראטעס, אשר זקני עירו אטהען שפטו עליו משפט מות, יען כי לא עבד לאלילים, והורה גם לתלמידיו, כי הבל המה מעשי תעתועים היה שקט ושאנן ביום שתותו את כוס התרעלה, וכאשר שאלוהו תלמידיו על זה, אמר להם: כי בעבור היות לבו סמוך ובטוח, שגם אחרי מותו יהיה תחת ממשלת הטוב לכל, ואולי יתאחד שם גם עם נפשות הישרים שכבר מתו, אשר חברתם נעימה מכל אהבת רעים עלי תבל ארצה, ע"כ סר ממנו מר המות, כי אם ישמח לקראתו גם החכם הרומיי זענעקא כתב לאחד מאוהביו, "רעי ! אל תירא ואל תחת מיום מותך, כי אם אחרון הוא לחיי הבלך עלי ארץ, ראשון הוא לחיי רוחך בעולם הנצחי, ויום מות גויתך הוא יום הולדת נפשך,"]) וע"ז רומז גם החכם בקהלת, כי אחר שחפש בכל עוז ובקש למצוא יתרון האדם בעל נפש משכלת משאר בע"ח, וראה כי כל יגיעתו לשוא, כי במקרי הגוף והזמן אין יתרון לאדם מן הבהמה, שפט בצדק מזה שיתרונו רק מצד השארת נפשו לנצח, תחת כי רוח הבהמה יורדת למטה לארץ, ותכלה במות גופה, וזה שחתם ספרו במאמרו "סוף דבר וכו' את האלקים ירא וכו', כי את כל מעשה האלקים יבוא במשפט וכו', ומלבד הכרעה שכלית זאת, הלוא יראה ויבין כל משכיל ג"כ שאף שלא הוזכרה אמונה וקרה זאת בתורתנו הקדושה בפירוש, היא נרמזת בה בכמה מקומות כמו שהראנו כבר למעלה, ובשאר מקראי קודש הרחיבו הנביאים ואנשי הרוח לבאר אותה יותר, ואף כי המשורר דה"עה שאמר "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ החיים", וכן "אתהלך לפני ה' בארצות החיים" ועוד כמה כתובים כאלה, (עיין בפנים הספר) וישעיה אמר "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו", ואביגיל אמרה "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים" וכו', ואליהוא אמר, הן כל אלה יפעל אל, וכו' עם גבר, להשיב נפשו מני שחת לאור "באור החיים" אשר כל זה רומז על החיים האמיתיים בעולם הנצחי, והעונג הזה אשר לא יסוף לעולם, ועין אנוש לא תשורנו בלתי ה' לבדו, כנה הנבוא בשם תשועת עולמים כמ"ש (ישעיה מ"ה) "ישראל נושע בה' תשועת עולמים" גם בלעם נביא עם אחר התפלל ואמר "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו", ומה מאוד האריכו בענין זה חכמי המשנה התלמוד והמדרש, עפ"י מה שנודע ונמסר להם מפי הקבלה עד מרע"ה אבי כל הנביאים, וכמה אלפים ורבבות בישראל מאסו בכל חמדת העולם וקניני הזמן, למען השג רק האושר הנצחי הזה, והרבה מהם נתנו לא לבד גום למכים, ולחייהם למורטים כ"א גם חרפו נפשם למות ובשמחה ובטוב לב באו באש ובמים, ועל ה' הורגו כל הימים וכצאן טבחה נחשבו רק בעבור שהיתה אמונת השארת הנפש מושרשת ותקועה בלבם כיתד במקום נאמן - וברוב חכמתם ידעו כי הטובות הזמניות שנזכרו בתורה לשכר ההולך בדרך תמים הן מוצגים לפנינו רק כאות גשמי הנראה והניכר לכל, אבל אצלו ובצדו וקרוב לו נצב גם האות הדק הרוחני, אשר לא יראהו מי שיש לו רק עיני בשר, שהוא הטוב האמיתי, והאושר העליון הצפון ליראי ה' אשר אליו לבד יכוין השלם האמיתי, ושני מיני טובות אלה, ר"ל ההצלחה הזמנית והנפשית, הן הרבה פעמים חוברות אשה אל אחותה כמא"הכ, "אם בחוקותי תלכו וכו' ונתתי גשמיכם בעתם" וכו', מאמרים כוללים רק טובות זמניות וסוף הכל "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם", וכו' שהיא הבטחת האושר האמיתי והרוחני, תחת כי בהיות איש אחד או העם כולו עמוס התלאות והרעות הזמניות ראוי להם לדאוג שבעבור רוע מעלליהם קראו אותם כל הרעות האלה, ואם לא ישובו מהר להטיב דרכם, גם האושר הנצחי לא יהיה להם למנה כי גם חסרון האושר המוסרי והעדר הטוב הזמני צמודים המה יחד הרבה פעמים בחיק איש אשר יקשה ערפו לבלתי שמוע בקול ה' כמו שאמר הכ' אחר כל התוכחות הכוללות רק הרעות הזמניית "וגעלה נפשי אתכם וכו', ולא אריח בריח ניחוחכם", וע"כ בצדק אחז"ל "אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו" וכו', כי הם כאבן בוחן, בידו לדעת כי לא ישרו מעשיו בעיני הי"ת, או כי דעותיו נפסדות, ואינו משתדל כראוי בלימוד התורה והשכלתה וזש"א "פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה", ורק כאשר יודע לו, כי לא חטא באחת מהנה ידע נאמנה כי הוא מאותם המעטים הנאהבים והנעימים לה' מאוד אשר רק למען נסותם ייסרם לפעמים כאיוב ודומיהו, אשר בהם נאמר, "כי את אשר יאהב ה' יוכיח" וזש"א "תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הן" וכו', ובאופן זה הולך הרב ז"ל ומרחיב דבריו הנעימים ומבאר דברי המשורר תהלים ד' וע"ז רומז גם המדרש שהחל בו הרב ז"ל כי נגד הכת המכחשת לצמיתות בעיקר השכר והעונש האלקי עפ"י דרכי ומעללי בני אדם, ובעבור זה אינם חשים על מעשיהם ודרכיהם כלל, אר"ה בשם ר"ח "חשבתי מתן שכרן של מצות והפסדן של עבירות ואשיבה רגלי אל עדותיך" ונגד הכח השניה האומרת שהתורה יעדה רק השכר הזמני, ולא האושר הרוחני שהוא השכר האמיתי, אמר ר' מנחם "חשבתי מה שכתוב בתורה אם בחוקותי" וכו' ר"ל התבוננתי היטב בדברי הכ' האלה וראיתי כי הבטחת השכר הגופני היא רק האות הנראה המושם לנגד ההמון, אבל החכם האמיתי יראה ויבין כי גם האות הבלתי נראה וניכר כמוהו לכל, והוא האושר הרוחני אתו בחוברת, וע"כ טהרתי מחטאתי "ואשיבה רגלי אל עדותיך" ור"ח בשם ר"י אמר חשבתי ברכות מא"לף עד תי"ו (ר"ל שהם מתחילות באל"ף, "אם בחוקותי" ומסיימות בתיו "ואולך אתכם קוממיות") "וחשבתי קללות מן וי"ו עד ה"א" (ר"ל שהם מתחילות בוי"ו "ואם לא תשמעו" ומסיימות בהא, "ותרץ את שבתותיה בהשמה" [כי מלת מהם מבארת רק יותר מלת בהשמה, ואינה מוספת קללה עליה, והמאמר "והם ירצו וכו' שבא אח"כ הוא רק נתינת טעם למה שלפניו.],) ולא עוד אלא שהן הפוכות (ר"ל שבסוף נהפכו הקללות לברכות במאה"כ "ואף גם זאת וכו' וזכרתי להם וכו',) וכל זה יורה, כי כמו שמספר האותיות מא"לף עד תי"ו הם רבות, כן מרובות ג"כ הברכות והטובות הבאות הרבה פעמים לאדם המוצא חן בעיני ה' בשפע רב וחוברות יחד, כמו שהוזכרו ג"כ בפרשתנו, מחוברות יחד בלי הפסק ביניהן תחת כי הקללות והרעות הבאות לאדם, הן מעטות כמו שאין אות אחר בין ה"א לוי"ו. ר"ל אף שמיני הרעות רבים מאוד, בכל זאת בחמלת ה', על בני אדם אינם באים צמודים ומחוברים יחד כ"א זעיר שם זעיר שם, זה יענש בכה וזה יענש בכה, זה בעוני וריש -ו זה בחולי ומדוה. ואם גם יענש איש בב' מיני רעות או יותר באים הם עליו רק זה אחר זה, ולא בבת אחת כאב רחמן המעניש בנו רק למען הטיב דרכו, שיכהו רק מכה אחר מכה, וכמו שיורה על זה גם לשון הפרשה "ואם עד אלה לא תשמעו לי" וכו' "ואם באלה לא תוסרו" וכו' ומחסדי הי"ת יהפכו באחרונה גם רעות האדם הרבה פעמים לטובתו הפרטית, או לכל הפחות, ועל כל פנים לטובת הכלל, כמו שהארכנו כבר בזה בכמה מקומות מביאורנו זה. דבר קדוש ומחוייב אצל המלמד השלם להיישיר מלומדיו אל היותר שלמה שבהצלחות אמנם שלמות המלמד יראה בהמצא בו שני עניינים. האחד אשר ימצא אתו חכמה ויושר סברא לדעת דרך ישכון אור בענין ההנגה. והשני שתמצא לו נאמנות אהבה אצל המלומד כי לא תועיל לאדם חכמת השונא ומי יתן ולא תזיק כי יחכם להרע לו כמו שלא תועיל אהבת הפתי אל הבלתי יודע אחר ששניהם סומים בדבר. משל הראשון אחיתופל עם דוד. והשני אדם ואשתו בעטיו של נחש. ועל שני הענינים אמר החכם שמעו בנים מוסר אב והקשיבו לדעת בינה (משלי ד'). כי האב כאשר ימצא אתו רוח חכמה ובינה ימצאו בו שני התנאים. באהבתו לבנו ירצה אליו הטוב והנאות. ובחכמתו יקריבם אליו. ולזה יאושרו אשר נמצאו להם אבות זקנים בחכמה ואוהבים בעלי שכל ומביני מדע. ולפי שנתברר ששתים אלו נמצאו לו יתברך אצלנו כי הוא יתן חכמה ולא יצר ממנו מזמה וכי הוא האוהב הנאמן שומר הברית והחסד לזרע אברהם אוהבו ושאר האבות הקדושים כמו שאמר הכתוב (דברים ז') כי מאהבת יי' אתכם וגומר. והנביא אמר (ישעי' ס"ג) בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם ועוד נאמר כי נער ישראל ואוהבהו (הושע י"א) אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד (ירמי' ל"א) ורבים זולתם לזה אמר הכתוב (משלי ג') מוסר יי' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו כי את אשר יאהב י"י יוכיח וכאב את בן ירצה להורות. על שלימות חכמתו אמר שלא ימאס במוסריו כמואס בדברים הגרועים והחסרים האמורים בלי חכמה ודעת, ועל שלימות האהבה אמר ואל תקוץ בתוכחתו כמו שקץ האדם בדבר שאינו טוב לו או שהוא לרעתו. ועל הענין הראשון אמר כי את אשר יאהב יי' יוכיח ירצה כי מה שיאהב יי' וישר בעיניו הוא אשר יוכיח אותו ומלמדו למלומדיו ואשר הוא כן הוא הטוב בעצמו בלי ספק ובא זה על דרך ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט) וזה שהוא מיישיר לזולתו במה שהוא נאהב אצל עצמו. ועל הענין הב' אמר וכאב את בן ירצה כלומר שלא ירצה אליך רק מה שירצה האב אל בנו האהוב אליו. והנה לשלמות הלמוד הזה אמר המשורר זה הכתוב שעליו יסדרו החכמים ז"ל המאמרים שזכרנו בתחלה ואמר חשבתי וגומר לפי' הראשון מהפירושים שנזכרו שם אמר כשהייתי מחשב כל צדדי דרכי ומשוטט בכל פנות מחשבותי אנה אלך לדעת חכמה ומוסר או מי יודיעני דרך ישכון אור לאור באור ההצלחה האמיתית ולא מצאתיה בשום היישרה מהאינושיות הסחתי דעתי מהם ואשיבה רגלי אל עדותיך כי ידעתי כי אין מועיל זולתם. והנה הוא מבואר כי טוב הלמוד יושלם בשני עניינים. האחד בכוון אל העליונה שבהצלחות. והשני בהיישיר הדרך המביא אליה וכמו שאמר הנביא אני ה' אלקיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך (ישעי' מ"ח) וכן אמר המשורר הורני ה' דרכך ונחני באורח מישור (תלים כ"ז) כי הוראת דרכו ורמיזתו הוא הלמוד העליון שבלמודים שעליו אמר משה אדוננו (שמות ל"ג) הודיעני נא את דרכך ואדעך וביקש שיורהו ויכונהו אליו וינחהו באורח מישור ליגע עדיו שלא יכשל בדרך ויסתכן ומזה יתעורר הספק הקודם אשר נסתפקו בו רבים קמים עלינו מייעודי פרשה זו ואחריה רעותיה המספרות בייעודים אשר מהטובות הזמניות. וזה כי אחר שהיותר שלימ' שבהצלחות היא הצלחת הנפש והשארותה בעונג מתמיד בעולם הנשמות היה ראוי ומחוייב שיהי' הוא הכוונה התכליתית לכל מצות התיר' והשכר המיועד אליהם והתל שאליו יפנו בעשייתם לא זולת כי בזה ולא בענין אחר תוכר חכמתו יתעל' ואהבתו אותנו בהמציא הטוב ההוא העליון בכלל הנמצאות העליונות הרוחניות ובהכין דרך ישרה בו ילכו הבניה האהוביה ויזכו אל הגדולה שבהצלחות והנה בעדה ראוי לעבוד על השיעור ההוא מהקדושה והפרישות הכתובים בספר הזה ולא בעד הטובות הזמניות שהמה הבל. והנפש אשר תעונה ותצטער בהרחקת תשוקותיה וכל מחמדיה היא לבדה ראוי שתקבל שכרה בלי ספק. והנה הספק הוא מפורסם ושלש כתות נצבות עליו וזה שאנשי העולם יתחלקו לאשר אין להם דת אלהית כלל ואשר יש להם דת אלהית ובעלי הדת יתחלקו לשנים אשר יש להם דתות מדומות אלהיות ולאשר יש להם דת אלהית באמת. והנה הכת הראשונ' הנה היא לא תקשה על זאת התורה למה לא הזכירה הצלחת הנפש בשכר מצותיה כי הם אשר נמשכו אחר הדעות הקודמות לזמן מתן תורה אשר יסדום הפילוסופים אשר מעולם הרואים שאין מבוא לשום מעשה נמוסיי ודתיי להשאיר הנפש לעה"ב. מהם שיאמרו שהדבור בזה שיא ודבר כזב כהבלי התפלות. ומהם שיודו בקצתו אבל יאמרו שהוא מוטבע במושכלות הנפש והידיעית הנמצאות בה מבלי שום התלות מעשה ורצון אלוה מצוה עליו כלל. והכת השנית היא אשר קבלה היות הצלחת הנפש לעולם הבא במעשים דתיים נעשיים ברצון מצוה אבל אמרה שמצות התורה הזאת אינם מסוגלות בזה כמו שאומרים כתות הישמעאלים וראייתם שלא הוזכרו הייעודים הנפשיים בתורת משה כמו שהוזכרו בדתותיהם. אמנם הכת השלישית הנה אנחנו אנשי התורה האלהית שידענו נאמנה שהמצות התוריות האלו נתנם לנו האל הנאמן להנחיל אוהביו יש ולמלא אוצרותיהם מהצלחת שני העולמים אלא שנסתפק לקצתם למה לא תפרסם התור' האלהית ינעודם כמו שזכרנו. והנה אחר שהאמת הברור שזאת התורה האלהית תכוין בהיישרותיה אל זה הענין העליון מההצלחה הנפשית והיא גם היא תדבר ממנו כפי הראוי והנאות על צד היותר טוב שאיפשר הנה הוא ראוי לייחד הדבור בתשובת זה הספק עם כל כת וכת מהם כפי עניינה. *והנה הכת וכו' ר"ל אחרי שכת זאת מאמנת בקדמות, העולם, וכי הכל נמשך מאז ומקדם רק בהכרח ממה שקדם לפניו, כמסובב הנמשך מסבתו, ד"מ החום והאור מהשמש והקור מהשלג והכפור יכחישו גם בכל שכר ועונש, כי יאמרו אם הצלחת אדם ידוע הזמנית, או בהפך רעתו הגופנית והחמרית, מחויבת עפ"י חקי הטבע הקודמים תהי' לו למנה מבלי הבדל אם צדיק או רשע יהי' חכם או סכל, וכן אם מטבע הנפש מחויב שתשאר לנצח. גם נפש החוטאת תשאר, ואם אין השארתה נמשכת מטבעה, גם נפש הצדיק תכלה במותו, כי אין פועל ומעש' אדם יוכל לדעתם לשנות דבר ממה שהוטבע עליו, אחרי שלפי טעותם גם הרצון האלקי לא יוכל לשנות מאומה מחוקי ומנהגי הטבע ההולכים רק על פי דרכם הקדום ונתיבות עולם, אשר לא תמושינה לנצח, וע"כ לא תשאל כת זאת על מה שלא הזכיר' התורה שכר הרוחני אחרי שגם הזכרת שכר הגופני לא תישר בעיניה ויהי להפך אם הזכירה התורה גם שכר הרוחני היתה חולקה ומערערת גם בזה עליה. והנה הכת הראשונה היא מה שלא יקשה עלינו כלל להשיב כנגדה ולהרסה כי הנה היא לא תערער על התורה למה שלא הזכירה הצלחת הנפש לסבות שקדמו אבל תערער עליה אם היתה מיעדת על כך ואין צריך לומר שהיא לא תאמין בהמשך טבע הנמצאות אחר רצון האל ית' כי אחר שהם ממאמיני הקדמות והיות המציאו' כלו נמשך אל החיוב הגמור מבלי שום איפשרות שישתנה בעבור החפץ האלהי דבר גדול וקטן ממה שיחייבהו טבעו אפילו להאריך כנף הנמלה או לקצר רגל החגב כ"ש שיהיה סדר הטבע משתנה בדברים גדולי' מאלה בעבור עושי רצונו או העוברים עליו. ולא עוד אלא שגזרו הנחת הפך זה חסרון בחוקו יתב' מהטענות אשר זכרם החכם באלהיות וקצתם זכרנו אצל העקידה שער כ"א. ולזה החליטו שאין לפניו לא אהבה ולא שנאה ולא רצון ולא מיאוס ולא שום כיוון אל מעשה מהמעשים להרע או להטיב. והכשרים שבהם אומרים שמעלת האדם משאר הנמצאים השפלים היא בשנמצא אתו נפש יתירה בו יוכלו יחידי סגולותיו להפליא חכמה ולהגדיל תושיה להתבונן בסבה הראשונה ובנמצאות כלם עליוני' ותחתונים המתחייבים ממנה בדרך המופתים האמיתיים עד שתשיג נפשו אמיתתם בלי שבוש ומבוכ' ואז תזהיר נפש החכם כזוהר הרקיע ודבק בשכל הפועל המשפיע עליה והמאצילה אלו ההשגות ותשאר לעד בו בהתאחד היודע בידוע. והמעלה הזאת תחייבהו על המדות המעולות ותזרזהו להיות עניו צנוע וביישן ומעולה בכל המדות לא על מנת להפיק בהם רצון מאת השם ולא להשיב מעליו חמתו כי הוא אינו מתבונן באלו העניינים כנזכר אלא לידמות אל השכל הפועל אשר לא יגורהו שום רע להקדיש הסבה הראשונה אשר בראו ע"י ההשתלשלות ככה חשבו כל הפילוסופים המעולים שבהם כמו שנודע מספריהם ומדבריהם ולזה לא חששו לשום דת ונימוס ותורה בעולה זולתי זה. וקצתן מי שהמציאו לעצמן נוסח תהלות קצרות על דרך ההודאה והשבח למי שהוא סבה למציאותם ושלימותם ואם היה ע"ד החיוב. והנה קבוץ כל הדברים האלה ימצאם המבקש בתחלת ספר הכוזר בויכוח אשר בין הכוזר ובין הפילוסוף וגם אני זכרתי קצת זה על נכון בפרשת העגל שער נ"ג. סוף דבר חכמי זאת הכת רואים שכל אלה הענינים ההווים והנפסדים מחוייב מציאותם כפי טבעם הבלתי משתנה אלרצון אלהי כלל *ולו הונח וכו', ר"ל שדעת פילוסוף זה וסיעתו הוא, שאם יודו שהצלחת האדם ומנת גורלו תוכלנה להיות משתנות לרעה או לטובה, על פי רצון אלקים לפי גמול מעשיו הטובים או הרעים, הי' מהראוי שדת אלקית תיעד ותבטיח רק האושר הרוחני והאמיתי לשומרי מצותיה, ולא לכבוד ולתהל' יהי' זה לה, אם תצוה אותם רק לכונן בכל מפעלותם רק להשגת טובות זמניות, כהון ועושר, שובע, וכבוד, שהם רק טובות מדומות שיינגיטער החולפות ועוברות מהר חיש, אבל באמת אינם מודים כלל בזה שעושר האדם יהי' לו למנה מאת האלקים רק על פי פעלו כמ"ש בדיבור הקדום. ולו הונח שימשכו לפי הרצון האלהי היה להם ללעג שיהיו אלו הטובות המדומות מכוונות משום דת אלהית לפי שהם טובות חלושות ובלתי עצמיות והיו מהראוי שהדת שתקרא אלהי' תניח טובות אמתיות אלהיות כמו שכתב החכם. ואם יש דבר שהוא מתת אלהים לאדם טוב ונאה ומתקבל הוא להיות האושר נתן מאת האלהי' כי הוא הדבר הגדול והנבחר אשר במין האנושי. יאמר שהדת שתתפאר בשהיא נותנת מתנות אלהיות ראוי שתתן זה כטוב הנבחר חלף עבודתה לא זולת. אבל שהוא לא יתאמת אצלו שיהא דבר כזה נתן מאת האלהי' כמו שאמר. והנה תשובתנו אל זאת הכת היא חזקה מאד וזה כי כאשר בא אלהים להוציא אלו הדעות המשובשות מלב בני העולם בהגלות כבוד מלכותו על הר סיני להשמיע ולהודיע כי לא כאשר יראו אוחו בני האדם. אבל שהוא בעל חפץ ורצון בהם ברא את העולם וחדשו מהאין המוחלט כאשר עלה במחשבתו הרחבה והעמוקה ואשר יש דברי' ומעשי' חשקה נפשו בהם ואשר יכעיסוהו ולהורות נתן בלבם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון נשאל אותה ונאמר באי מאלו הייעודים היה ראוי להזהירם ולזרזם אמור מעתה שאין שום טעם אל הייעודי' הרוחניי' בזה אם בבחינת ההמון ואם בבחינת היחידים כי המון העם לא ישתוקקו אליהם ולא יתנועעו אל המעשים כי אם לתקית הטובות המורגשות להם והנכספות מהם. ואם החכמים שבהם כבר יחשבום למחוייבי' לשלמי העיון מבלי שום מעשה מהמעשי' התוריי' כנזכר. ואם יאמרו להם כי בזולת העיון יקנום ביושר המעשים תהיה הבטחה שאין עליה ראיה ולא יאמינו בה. אמנם כאשר יאמר (שמות ט"ו) אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והאזנת למצותיו וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך וגו'. (שם כ"ג) ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך לא תהיה משכלה ועקרה וגו'. אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם וגו' וכל כיוצא בזה. הנה באמת הכתו' ההמוניו' שמוע ישמעו ויחרדו להשתדל בהשגתן וכתות החכמים אשר חשבו כל זה לנמנע לסבה שקדמה כשיראו בעיניה' את מעש' ה' כי נורא הוא ולא יוכלו להכחיש קל מהרה יפלו ממועצותיה' ומדעתם הכוזב אשר בו חייבו קדמו' העול' וכל הדברים הנמשכים אליו ועל כרחם יודו בתחלת דבר ה' בתורתו הקדושה אשר כתוב בראשית ברא אלהים את השמים וגו'. ואת כל אשר חפץ יעשה בהם אין מי שיאמר לו מה תעשה. ולזה גלגל האל ית' וסבב מעשה כל האותות והמופתים אשר נעשו על המצרים במצרים ועל הים עד אשר נודעה יד ה' הגדולה אשר היא רוממה לעזור ולהועיל את עבדיו ולזעום את אויביו. וראה בעיניך כמה היא נפלאה בעיני נעמן שר צבא מלך ארם כאשר נאסף מצרעתו ע"י החפץ האלהי לשעתו ע"י נביאו עד אשר הושפל זדונו וגאונו ואמר (מ"ב ה') עתה ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל ודאי לא יתאמת לו זה בשיאמר לו בשם ה' שיהיה אצלו אחר המות יושב על כסא רם ונשא וכל צבא השמי' מתעלסי' לפניו כמו שהורגלו לומר מניחי הדתות המתדמות אלהיות. ולזה היתה החכמה האלהית לשום ייעודי התורה באלו העניינים המפורסמים לעיני הכל כדי שיתאמת היות הנהגת העולם אצל שומרי התורה ומצותיה הן לטוב הן לרע אחר המעשה הטוב והרע מאנשיה *ושאין לטבע וכו' להבין דבריו אלה והבאים אחריהם היטב, עיין ביאורי בראשית כ' ע"ב ודף צ"ב ודף ק"ט. ושאין לטבע שום קיום רק לצורך הבחירה האינושית וחפשיותה כמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ה) בעשרה מאמרות נברא העולם ומה ת"ל והלא במאמר אחד יכול וכו'. אלא כדי להפרע מן הרשעים וכו'. וכדי ליתן שכר טוב לצדיקים וכו'. כמו שכתבנו בתחלת השער השלישי. אמנם שעקר הנהגתו היא על פי אלו המצות התוריות כאלו בהם נחקק העולם כמו שאמר אם בחקותו תלכו חוקים שחקקתי בהם שמים וארץ וכו' (ויקרא רבות פ' ל"ה) וכמו שאמרו (אבות שם) שבעה מיני פורעניות באין לעולם על שבעה גופי עבירות כמו שכתבנו זה היטב בפרק ניגון העולם אשר בשער י"ב ושם נתבארה ג"כ המשנה הזאת לפי הכוונה עם הסמוכות לה. וגם עתה ראה כי הסמוכות להן כה מבטם אמרו (שם) עשר נסיונות נתנסה אברהם אבינו עשרה נסים נעשו לאבותינו כו' עשר נסיונות וכו' עשרה דברים נבראו ע"ש וכו' להורות שאף שנברא העולם בעשרה מאמרות והם עמודי הטבע ואדניו עם כל זה הוא נמסר ביד בוראו לשנותו ולעשות כרצונו לפי הטוב והנאות לעושי רצונו וכמו שאמרו (ב"ר פ' ה') תנאי התנה הקב"ה על הים וכו'. כאשר נתבאר הטב בשער ט"ו. אמנם ההבדל אשר בין זה המאמר ומאמר עשרה דברים נבראו ערב שבת וכו' כתבנו אצל אילו של יצחק שער כ"א. והנה באמת היתה בזה מעלת התורה גדולתה והתפארותה על כל החכמות עצום ונפלא אצל אלו הענינים מה שלא יעלם משום בעל דעת כפי חוזק האמת המגיע בייעודיה שכבר נתבאר אל החוקר בתחלת ספר הנפש שמעלת כל מלאכה על כל זולתה תהיה לפי חוזק הידיעה המגיע בה. ואף גם זאת כי אין שום ספק שהנחת הצלחת הנפש לעולם הבא לא תהיה ראיה ולא מופת על יכולתו יתברך באלו הענינים הטבעיים כמו שהנחת הדברים הנפלאי' האלה משדוד המערכות ע"י המעשי' הרצויים אליו או הנמאסים המה ראיה עצומה אל ההצלחה הנפשיית כי מי הוא זה ואי זה הוא אשר יראה את הנביא או את החסיד קורא לאלוה ויענהו ובעוד בחיי החומר חייתו ובעפר יסודו זה יקרע הים וזה יעמיד השמש והירח (יהושע י') *וזה יחיה המת וכו' ר"ל כי אלי' החיה בן הצרפית (מ"א י"ז) ואלישע בן השונמית (מ"ב ד') גם הוא אסף צרעת נעמן (שם ה') ורפא המים (שם ב') ולמען הציל חנניה מישאל ועזריה קורר האש ולא נכבו בגחלתו (דניאל ג') ולמען החיות את דניאל סוגר פי האריות (שם ו). וזה יחיה המת (מ"א י"ז) וזה יאסוף המצורע (מ"ב ה') או ירפא המים (שם ב') או יקרר האש העצומה (דניאל ג') או יסגיר פי האריות (שם ו') ורבים כמו אלה מהענינים המבהילים כל חכמי הטבע וחרטומיהם אשר לא יוכרחו להודות כי לא במעלת גופו של הנביא ההוא או החסיד ההוא על שאר גופי האנשים ולא בעוצם כחו על כחותם הוא עושה המעשים ההמה כי אם בזכות נפשו וקדושתה וטהרתה על זולתו אשר נתעצמה להיות עצם רוחני נבדל וקדוש וקרוב לאלהיו אשר בזה תוכל לחדש אותות ומופתים *בהיולי העולם ר"ל בחומר העולם, בהיולי העולם כאחד מצבא המרום וכיד האל הטובה עליה. והנה אם בהיותה קשורה אצל הגוף כך ק"ו בהפרדה מעמו כמו שהודו בו חכמי זאת הכת והאמינוהו מבלי שום ראיה. הנה שהחכמ' האלהית היתה נפלאה מאד במה ששם ייעודי התורה באלה העניינים הזמניים המורגשים אשר השלים בזה ג' ענינים גדולים האחד הוראת יכולתו המוחלט על הנמצאות כלם והשני פיוס והשלמת רצון הכתות ההמוניות הנכספות אליהן. והשלישי בשהם הוראה שלמה על אמתת הצלחת הנפשות ודי בזה הדבור אל זאת הכת הראשונה אשר לא יקשה עלינו תשובתה כלל:
3
ד׳אמנם מה שישיגנו צד מהקושי הוא ודאי עם אנשי הכת השנייה בעלי הדתות המאמינים בשכר והעונש המושגחים ברצונו ית' לעושי רצוני או מכעיסיו בין בהצלחות הזמניות או הנפשיות כי יאמרו אחר שהשכר הרוחני הוא העקר המכוון מהתורה והטובות איך שתקה התורה ממנה וייעדה השכר הגופיי הכלה והאבד ושמתהו לתכלית לאנשים במעשים התוריי'. ולכאורה טענתם נראית טענה *כי הנה הפילוסוף וכו' ר"ל שהחוקר אמר שכמו שישימו המורים בחצים אות ידוע להם אשר יישירו נגדו כן ראוי לאדם שישים ההצלחה האמיתית תמיד לנגד עיניו, אשר אליה יכונן בכל פעולותיו להשיגה והצלחה זאת קרא בשם "אושר" אשר גדרו שהוא פועל הנפש כפי מעלתה, כי הנה הפילוסוף כאשר ראה לדבר בהצלחה האינושי' אמר שחוייב שנכיר אותה כדי שנוכל לכוין אליה כמשפט מורי החצים ישימו אות יישירו נגדו והוא אשר קראו בשם אושר אשר גדרו שהוא פועל הנפש כפי המעלה. והנה היתה כוונתו שלימה אם להיישיר האנשים אל הכרתו בעצמו ואם ללמדם להבזות שאר התכליות בעבורו ולשום אותם משרתים אותו. והנה א"כ איך שמה התורה האלהית אלו הטובות הנשחתות והנפסדות לתכלית ולאות יישירו נגדה במעשי' התוריי' כי זה יהיה סבה עצומה אשר יחשבוהו לתכלית אחרון ואין זולתם. אין זה רק שלא כוון מאתו ית' לזכות את ישראל בתורה הזאת כי אם באלו הטובות הגשמיות לבד לפי שלא היה כח באלו המצות ליותר מזה וזאת התורה לבד היא הכנה והזמנה למקבליה למה שיגיע אחריה אלפים שנה מהשלמות ע"י המשיח המחדש תורה אחרת עליה עד שתהיה זאת במדרגת החומר והשנית במדרגת הצורה. אלא שהעיון הזה בעינו הוא אשר יישירנו אל האמת בדבר תשובה זו ויורנו כמה נפלאה כוונת התורה האלהית בזה מכוונת החכם בהיישרת האות הזה הפלא ופלא. וזה כי הוא מבואר תכלית הביאור שהאות המושם אשר אלינו יכוונו אנשי המעשה בכל פעולתם צריך שיהא אות מבואר ונכר אשר יראוהו אנשי' ויתיישרו נגדו כענין מורי החצים אשר שם החכם למשל אמנם הוא כאשר גדר המעלה הלקוחה בגדר האושר אמר שהוא קנין נבחר עומד באמצע אשר הוא אצלנו מבואר בשכל וכאשר באר החכם. עתה ראה כי הנה הוא שם האות הזה נסתר ומכוסה מאד עין לא ראתה זולתו והדומי' אליו ומה יועיל האות הזה המודיע הדבר הנעלם בנעלם ממנו וכן לא יעשה ולזה הועיל מעט הלמוד ההוא או לא דבר. והנה אחר שהיה האות והסימן הכרח גדול לכל המעשים הנעשים כדי שימצא להם תכלית אליו יתנועעו ותשוקתו ימשכם ויניעם אל מקום החפץ לפי *שהרצון וכו' דע כי העץ התחוב באופן וגלגל אשר עליו יסוב נקרא בלה"ק בשם יד (עיין רש"י מ"א ז' ל"ג) ושתי נקודות קצותיו נקראות קוטבים או צירים, ומעתה יאמר הרב ז"ל, כי כמו שכל גלגל יסוב על שני קוטבים. כן תסובינה כל פעולות האדם על קוטבי הרצון והסירוב לשמוע בקול ה', ולהשיג אושר הנפש האמיתי, ור"ל כי כל מעשה אשר יעשה האדם הוא מסכים עם רצון הי"ת ואושר הנפש או מתנגד לו, כמא"כ "אם תאבו ושמעתם" וכו' "ואם תמאנו ומריתם" וכו'. שהרצון והסירוב הם שני קטבים שכל הפעולות סובבות עליהן כמו שאמר הנביא (ישעי' א') אם תאבו ושמעתם וגו'. ואם תמאנו ומריתם וגו'. והיה התכלית ההוא העליון רציני אושר הנפש נעלה מאד א"א ידיעתו לאדם בעודו בחיים חייתו כמ"ש (שמות ל"ג) כי לא יראני האדם חי וכלל מה שיושג ממנו לכל האנשים הוא מאמר לבד ודבר אשר בזה התאר איך יושם לאות ולתכלית המעשים האנושיים כי איך יתיישר האדם אל מה שלא ידע. לזה היה מהחכמה האלהית ועומק מחשבתה לשום ההצלחות הזמניות ג"כ ולשתפם בגמול המעשים התוריי' ושהנזהר בהם יזכה בשתיהם אמנם היו הטובות האלו המפורסמות לסימן נראה ומפורסם לכל הוא יניעם אל המעשה בחזקה ויישירם נכח התכלית ההוא העליון הנסתר מהם אע"פ שלא יכירוהו כמנהג מורי החצים ממקום רחוק שישימו על אות הדק אות גדול למראה ויישירו נגדו קצרי הראות כי ידעו שהמכוין בו ישלח חציו אל האות ההוא הדק אשר תחתיו או קרוב לו. וכן בזה אע"פ שיכוונו במעשים התוריי' אל האות המפורסם הזה באמת, לא יבצר מהם האות ההוא העליון המכוון מהמצות בעצם וראשונה כענין התרופה המסוגלת לענין מיוחד שלא תמנע תועלת' אע"פ שיכוון מהלוקח אותה ענין אחר. והוא מה שאמרו חז"ל (פסחים נ':) לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וכהא דרמי רבא (שם) כתיב (תהילים נ"ז) כי גדול עד שמים חסדך. וכתיב (שם ק"ח) כי גדול מעל שמים חסדך הא כיצד כאן שעושין לשמה כאן שעושין שלא לשמה כדרב יהודה אמר רב לעולם יעסוק כו'. והכוונה כי העושים שלא לשמה יכוונו אל האות הראשון שהם הטובות ההוות והנפסדות שהם עד שמים לבד כלומר שהם תחת ממשלת השמים בהוייתן והפסדם אמנם העושין לשמה הם מכוונים אל האות העליון הנסתר והוא הטוב אשר למעלה מהשמים במעלה ובקיום. והוא התאר שתאר שתי מיני אלו ההצלחות אבינו הזקן באומרו (בראשית מ"ט) ברכות שמים מעל ברכת תהום רובצת תחת. ובשער נ"ט נתבא' זה המאמר עם חביריו כהוגן מסכים לכל הנזכר הנה, עיין עליו. והנה על זה הענין עצמו נקראו בתורה כללי המצות חוקים בהרב' מקומות לפי שהוא בלתי נודע איך תושג בהם הצלחת הנפש וכמ"ש החכם (משלי ה') אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע כמו שיתבאר זה בפרשה פרה אדומה שער ע"ט ב"ה. ואם הכת הזאת תשיב ותאמר הנה דבריך טובים ונכוחים במה שהוצרכה לייעד הטובות האלו הנראות לעינים לשומם לאות מבואר ונכר לכל. אבל היה לו להודיע זה באופן שיורגש שיש אות דק ונעלם תחת זה ויכוונו האנשים אל שתי השולחנות ויובטחו מהן מה שלא גלתה התור' זה בשום מקום זה אינו כי ודאי רמזה אותו בכמה מקומות כתיב ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא י"ח). הנה שביאר היטב כי הוא תקון מיוחד למה שנאמר באדם עצמו (בראשית ב') כי ביום אכלך ממנו מות תמות כי באלה החוקים והמשפטים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם מהמית' ההיא אשר נקנסה עליו באכילתו מהעץ ההוא לפי שהמעשים האלה הם הפכיים לאכילה ההיא בלי ספק וכמו שאמרו חז"ל (יבמות ק"ג:) בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן מהן וכו'. ולפי זה פירושו של אונקלוס שתרגם (ויקרא י"ח) ויחי בהון לחיי עלמא הוא פשוטו של מקרא בלי ספק. מלבד מה שיחייבהו מה שמצאנו ראינו ששומרי המצות האלו לא יאריכו ימים בעה"ז מאישי שאר העמים וכל זה הוא מבואר בלי פקפוק. והנה לפי שכבר שם נפשם בחיים הנצחיים על האופן הנזכר בלי שום ספק נרא' לעינים כי הרגילה התור' תמיד בעונשים הבאים בעבירות ליחד אותם אל הנפש בביאור כמו שאמר בכל מקום ונכרתה הנפש ההיא (בראשית י"ז) הכרת תכרת הנפש ההיא וגומר (במדבר ט"ו) והאבדתי את הנפש ההיא וגו'. (ויקרא כ"ג) וכל כיוצא בזה אשר תלה הכתוב המעש' והעונש בנפש כמ"ש זה הרמב"ן ז"ל (ס"פ אחרי). וזה לבדו גלוי עצום באלו העניני' למי שלא הוכה בסנורי הפתיות הגמורה. משל למלך ששלח אחד מבני ביתו לאחד האיים הרחוקים לייסר ולשפוט וליישר העם אשר בה כי פרוע הוא וצוה עליו לאמר התחזק והיה לבן חיל ככל אשר צויתיך השמר לך אל תחת ואל תרשע בשליחותך פן תספה בעונך כאחד הנבלים שלא הוצרך לאמר לו שאם יעשה הטוב והישר בשליחותו ישוב לבית המלך ויקבלוהו בשמחה כי הדבר מחוייב מעצמו כי שם מושבו. וכן הנפש הזאת אשר שלחה אלהים להחיות רוח שפלים אשר כלם פגרים מתים ולישרם בכל מעשיהם אין להבטיח אותה שבהשלים שליחות' על נכון תשוב אל האלהים אשר נתנה אבל יש להתרות בה ולזרזה שאם תפשע בשליחותה הכרת תכרת ולא תשוב עוד למעונה. וכמה הפליגו חכמי המשנה במה שנמצא במסכת מכות (כ"ג.) א"ר חנינא ב"ג ומה אם העובר עבירה אחת נפשו נטלה עליה העוש' מצוה אחת על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו וענין הק"ו הוא מבואר באמות כל מה שכתבנו בענין הנפש ולזה לא זכרה התור' בכל המקומות ההנה האיש רק הנפש כי העונש והשכר העצמי הוא אליה. אמנם אנקלוס תרגם על הדעת ההמוני כמו שאמרנו ראשונה כי ההמון יפחדו יותר ממיתת הגוף ממיתת הנפש אשר אין ענינה אצלם רק דמוי חלוש לבד ויפה כיוון ומה לנו לכל אלו הדקדוקים והנה די ויותר מדאי לזכרון הטוב הרוחני בתורה ושכר המצות האלהיות במה שנזכר בכל התור' כלה משכון השכינה בינותינו והיות הדבוק האלהי תמיד עמנו לא יסור ממנה על ידי מעשה המשכן וכליו וכל עבודותיו בקרבנות שכלם היו לכפרת הנפשות וטהרתן לא לענין אחר ואשר היה ענן יי' תמיד עליו על פיו חונים ועל פיו נוסעים ובפרשה הזאת הגדול שבמתן שכרן ועקרן ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואיך יוכלו להתעלם מראות חוזק הדבוק האלהי הזה וההצלחה הרוחנית המצויה לאישי אומתנו בעודנו בע"הז ההוה והנפסד ונפשותינו קשורות במעבה האדמה כ"ש שיהי' זה אחר הפרדה מהחומר שהוא דבר מחוייב בעיניהם. והענין הנפלא הזה ביארו משה אדוננו ע"ה באומרו (דברים ד') ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים כלכם היום כי הנה חכמי הפילוסיפים שמו קצת השלמים והנה מועטים דבקים בשכל הפועל הקרוב להם אחר מיתתם. אמנם אתם כלכם דבקים ביי' אלהיכם וחיים לפניו היום בהיותכם בזה העולם שאתם מרגישים הקשר והדבקות הזה אשר ביניכם לבין אלהיכם אשר לא לעולם ינתק ואולם אחר המות נאמר (שם י"ד) בנים אתם ליי' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך יאמר בפירוש שאין לחוש למיתת הגופות אחר שהוא עם קדוש שנפשותיהן מסוגלות לחיות לפניו לנצח והוא פשוטו של מקרא והיותר מתיישב בזה והנה מה שביארנו בפי' באומרו (שם ו') ויצינו יי' לעשות את החוקים האלה לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה. כי באומרו לטוב לנו כל הימים ירצה לעולם שכלו טוב וארוך והביא ראי' על אמותו אמרו לחיותנו כהיום הזה ירצה שאפילו בעודכם באלו החיים כיום הזה אתם מרגישים בענין הזה כפי מה שאמר ראשונ' (שם ד') עיניכם הרואות וגומר עד ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים כלכם היום. כי זה ודאי מכלל המופתים התוריים הנראים לחוש בלי שום ספק כמו שהורגלה לומר בכל מקום:
4
ה׳הנה שדי בזה והותר לאמת מציאות זה הטוב הרוחני מהתור' האלהית כפי טבעו ולברר שזאת התור' לא לבד הית' הכנה והזמנה כמו שאמרו אנשי זאת הכת אלא שהיא ההכנה והשלמות אשר לא הוצרך אליה עוד שלמות צורה אחרת חלילה. האמנה כי במאמרם זה יש שתי תשובות נצחות. האחת כי אם זאת התור' אשר בידינו לא הית' כדאי להנחיל אנשיה היש ההוא הצפון לנפשות לגריעות דעותיה מצותיה הישרותיה יתחייב שהדת אשר תייעד אותם תהי' שלמה ממנה בכלם ועינינו הרואות שתורתנו הקדושה כללה תכלית האמיתיות השכליות בדעות ובאמונות האלהיות אם במציאות האל יתעל' אחדותו ידיעתו קדמותו יכלתו והשגחתו ובכל תואריו ובמציאות המלאכים והנביאים והיותו הוא יתברך סבה ראשונ' לכל הנמצאות רצוני שהוא עשה הכל כרצונו וחפצו ובמדת טובו יתנהג העולם תמיד שכל אלו הם ענינים שכליים לא הגיעו אל אמתתן דרך החכמות האינושיות והיא גם היא אשר זרזה תכלית הזירוז מן המדות הפחותות והרחיקה בעוצם ההרחקה המעשים המכוערים הגופיים ונתנה רסן יראה וענוה על פני מקיימיה בכל מעשיהם אשר יעשו במאכליהם ובמשקיהם בשכבם ובמקומם ובמלבושיהם וכשרות זיווגיהם וטהרת נשותיהן והרחקת טומאותיהן כל צרוע וכל זב וכל טמא ומיאוס דברי העולם והבליו ויתר הדברים הנכללים בספר הזה וזולתו אשר עליהם אמר (שמות י"ט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. ובכל מקום מכרזת ואומרת (ויקרא י"ט) קדושים תהיו כי קדוש אני יי' (שם י"א) והתקדשתם והייתם קדושים כי הנה הקדושה הזאת באמת היא קירוב הנפש אל הדבקות האלהי בחיים כל שכן אחר הפרדה כמו שאמרנו הנה שלא ימלט משינתן הטוב הרוחני חלף מעשים נאותים או שלא ינתן. ואם ינתן חוייב שינתן ליותר שלמים ואם לא ינתן גם לנו גם לכם לא יהי'. השנית כי נשאל להם ונאמר זה החסרון אשר אתם מניחים בתורה הנתונ' בסיני אם היה יכול האל יתעל' אז להשלימו או לא אם תאמרו לא הנה הוא חסרון ביכלתו חלילה לאל. ואם הוא יכול עליו הנה לא ימלט משיהי' זה החסרון לאחד מג' סבות. אם לכילות הנותן שלא נדבה רוחו אותו לתתה שלמה בפעם הראשונ'. או לחסרון האמצעיים שלא היו ראויים לתתה על ידם. או לפחיתות העם המקבלים אותה שלא היו הגונים אל יותר שלימה ממנו. והנה לכילות הנותן א"א כי האל יתעל' טוב ומטיב לכל ולא ימנע טוב מבעליו. ואם באמצעיים כבר באה הודאת בעל דין. נשאר א"כ שהחסרון הנמצא בכלל העם מנע הטוב מהם לבלתי קבל אז רק ההכנה לבד. ומי יתן ואדע לאי זה עם כוונה החכמה האלהית לתת אותה ההכנה אם לעם ישראל אשר קבלוה או לזולתם. הנה באמת תורת יי' תמימה מכל צד ורוב דברים מאלה וכאלה לא יעיקוה ולא יטילו בה שום מום כלל האמנם כי המעיק הגדול אשר יעמוד כנגד אנשיה והשטן אשר יסתום פי טענותיהם הוא אורך הגלות העצום והמשך הזמן הרע והמר אשר הסתיר פניו האל יתברך מעמו ומארצו ונחלתו אשר זה מחליש כחנו ומחזיק ידי כל נושקי רומי קשת כנגדנו ואם זה הוא חלישות כח ורפיון דעת מהביט אל הכתובים הבאים בתור' אשר ידברו באלו הענינים למרחוק ולאחרית הימים הנה התור' האלהית חששה לזה וייחדה תשובות אמתיות ונכוחות בזה בפרשת כי תוליד בנים (דברים ד') ובא ביאורה שער פ"ח ב"ה. ודי עתה בכוונתינו עם זאת הכת השניה עם מה שתצירף אל קצת מה שנזכור בדבור עם הכת השלישית כמו שיבא.
5
ו׳הכת השלישית היא אנשי התורה עצמה ועם שהאנשים האלה שלמים הם עמה ומודים ואומרים אמת ויציב ונכון וקיים הדבר אשר דברת עלינו ועל דורותינו באמת ובאמונ' חוק ולא יעבור. הנה עם כל זה ישאלו ויאמרו מי יתן והיה שהתורה תבאר אלו הענינים מההצלח' הנפשית לעולם הנשמות ותרבה בהם דבריה וספוריה ויעודיה והבטחותיה כי הוא מה שיוסיף אומץ ביד המאמינים להשתדל בכל עוז להתהלך לפני ה' ולקום במקום קדשו ותהי גם זאת לה לחכמה להסיר מעליה חרפת הגוים הדוברים סרה אם המכחישים זאת ההצלחה גמורה או שיאמרו אם ישנה אינה נקנית בדרכי זאת התורה כנזכר. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת ושמע להם תשובה נכונה. דע כי ענין זאת ההצלחה אינו מהדברים אשר יקובלו מהדת לבד כי גם הכרעת הדעת ושקול השכל יחייבו תכלית החיוב מדרך הטבע בבריאה ומהלך שלמות הצורות ומדרגתן כמו שקבלו עליהם כל בעלי המחקר בכל חקירותיהם. והוא שהמחוייב על כל נמצא מהנמצאים שימלא לו תכלית מיוחד מתיחס לצורתו יהיה ערך התכלית ההוא אל תכלית זולתו בערך מעלת צורתו אל צורתם. והנה למה שהיתה הצורה האינושית לבדה נבדלת הבדל עצמי ורוחני מכל שאר הצורות ההיולאניות יחוייב שימצא לה תכלית נכבד ומעולה מכל תכליותיהן באותו ערך שנבדלה מכלן שאם לא כן לשוא תהיה הצורה הנבדלת על אותו אופן וחלילה לאל יתברך המשפיע הצורות שיעשה דבר לבטלה וזה הכח שהביא אל החכם שלמה לבקש ולתור בדרך החקירה ולומר (קהלת א׳:ג׳) מה יתרון לאדם בכל עמלו וגו'. וכשבקש ופשפש בכל המעשים האנושיים מכל ארבעת רבעיהן ולא מצא התכלית המיוחד ההוא חזר לשאלתו ואמר פעם שנית (שם ג') מה יתרון העושה וגו'. וגזר בדעתו בהכרח ראיותיו שיתרונו היא מצד השארות נפשו בהתיישרה במעשים התוריים האלהיים ובואה לפניו יקבל שכרה בעולם הנשמות כמו שחתם ספרו סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. וכבר נתבארו הענינים האלה יפה לפי ענינם בפירושו לספר ההוא וזכרנו קצתו בשער ל"ג וס"ד עיין שם. ועתה ראה כי האיש השלם הזה וכל הנמשכים אחר ההכרעה השכלית הזאת לחייב אמיתת מציאות זאת ההצלחה המה יביטו ויראו בתורה האלהית שאם לא נתפארה באלו היעודים על דרך ההרחבה כשאר הדתות לסבה שקדמה הנה לא הסתירה אותם באמת. אבל גלתה אותם גלוי מספיק ונאות כפי טבעם כי מטבע הדברים אשר כאלה שלא נראו מציאותם לחוש שלא להתפאר בהרחבת הדבור בהם רק באופן שאשר ישכילם מעצמו ימצא אותם בכתובים וירגישם הרגש שכלי חזק כמו שהוא מובן אצל המשכילים בכל מקום שבאו בתורה ייעודי הטוב והחיים ואריכות הימים כמו שהוכחנו בדבור עם הכת הקודמת ומזה מה שהרחיבו לדבר בזה הענין הנביאים ואשר נמצא אתם דבר ה' ברוח קדשו. והלא תראה דוד אדון המלכים ואב המשוררים נעים זמירות ישראל כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשה מהזכיר זאת ההצלחה הנפשית ומהתפלל עליה אמר (תהילים כ״ז:י״ג) לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ החיים (שם קט"ז) אתהלך לפני ה' בארצות החיים (שם נ"ו) להתהלך לפני אלהים באור החיים (שם כ"ו) אל תאסוף עם חטאים נפשי וגו'. (שם ט"ז) כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת. גם המשורר אמר (שם מ"ט) אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול, ומהידוע בכל הכתובים האלה וכיוצא בהם שלא היה מתפלל שלא ינתן לקבורה ואמר (שם ל"א) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך וגו'. (שם כ"ה) נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ. (שם קמ"ב) הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך (שם ס"א) אגורה באהלך עולמים. ועוד רבים כמו אלה והנביאים אמרו (ישעיהו ס״ד:ג׳) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (שם מ"ה) ישראל נושע בה' תשועת עולמים. ואביגיל אמרה (שמואל א כ״ה:כ״ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך ונפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. ואליהוא אמר (איוב ל״ג:כ״ט-ל׳) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר להשיב נפשו מני שחת באור החיים. ורבים כמו אלה מהאנשים השלמים אשר ראו את האור כי טוב ולא נעלם מעיניהם. והנה בלעם נביא האומות התפלל על עצמו (במדבר כ״ג:י׳) תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו. הראית בכל חכמי המשנה והתלמוד אם נסתפק להם דבר מענייני גמולי הנפש כללם ופרטם הנה קיימו וקבלו אותם והאריכו בספורם כפי מה שנמסרו למשה רבן של נביאים בכלל כל ספרי סודותיה וכמה רבבות מהם מסרו עולמם זה וכל טובותיו המדומות תמורת ההצלחה ההיא הנפשית ולא נסתפקו בזה כלל. כי לפי חכמתם ומעלת נפשם וגודל השגתם כן היתה חוזק אמונתם וידעו בלי שום ספק שהטובות הזמניות ההנה לא נזכרו בתורה רק להיותם לאות נכר ומפורסם בו יתיישרו אל הטוב העליון הנעלם כמו שאמרנו בדבורנו עם הכת הראשונה. גם היו להם אלו הטובות החצוניות סימן מובהק ואות נכר לדעת איך חיו האנשים אצל אותו האות האחרון. וזהו כי בהיות עם יי' אלה שלוים ושקטים ומוצלחים בהם בידוע שהם בשלום ובמישור עם אביהם שבשמים והרי הם קרובים מהאות ההוא העליון ומתהלכים סביבו וכאלו הם דבוקים עמו כמו שהיה הענין במורי החצי' שאמרנו כי כשהוא יורה החץ על האות הגדול המפורסם הנה הוא ידוע שכיוון אל האות הדק אשר תחתיו או קרוב אליו והוא מה שנאמר בביאור אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ וגו'. וסוף הכל ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים. נראה ששני הענינים דבקים ונמצאים יחד אמנם בהתרחקם מהאות הראשון והיותם עמוסי התלאות הרבות והרעות בידוע שהם יותר רחוקים ממנו יתברך כמו שאמר בסוף התוכחות וגעלה נפשי אתכם והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם והרי זה סימן יפה ואות מועיל מאד לחיים אשר כל התורה תסוב עליו. ובהגדת ברכות (ה'.) אמר רבא אמר רב סחורא אמר רב הונא אם רואה אדם שייסורין באים עליו יפשפש במעשיו שנאמר (איכה ג׳:מ׳) נחפשה דרכינו ונחקורה. פשפש ומצא יעשה תשובה שנאמר (שם) ונשובה עד ה'. פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה שנאמר (תהילים צ״ד:י״ב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו תלה ולא מצא בידוע שייסורין של אהבה הן שנאמר כי את אשר יאהב יי' יוכיח הנה זה החכם רב הונא שכבר היה בעל נסיון בדבר כמו שסופר ממנו במסכת ברכות דף ה' ע"ב שכשהחמיץ יינו אמרו לו תלמידיו ליעיין מר במיליה וכו'. וכבר בדק ומצא והועילה לו בדיקתו. והוא אשר ביאר בפירוש כי הייסורין הזמניים הם נר דלוק ביד האדם לדעת מה טיבו עם בוראו ושאין דרכם לבוא כי אם בביטול המצות המרחיק נפש האדם מאלהיו ושעל ידם ישוב אליו ויתוקן עניינו ואמר שאם לא מצא במעשה יבדוק בדעות ובהתרשלות השתדלות התורה והשכלתה. וכאשר יקרה שלא יחטא באחת מהנה מה שיהיה על צד הפלא הנה באמת הוא ענין אהבה יתירה כענינו של איוב וכדומה וכמו שאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח. משל לעבד המלך ונאמן אהבתו אשר מנע ממנו הנהוג בהיותו עומד על משמרתו כי הוא ענין אהבה יתירה והשענות על נאמנותו. הנה אלה הם דרכי ה' ישרים אשר יסכימו החכמים בהזכיר אלו הטובות משתי המעלות הנזכרות אם להיותם אות וסימן נגלה כמטרה לחצי המון העם אשר בהתיישרם אליו יתיישרו גם כן אל האות האמיתי וכמו שאמרו שמתוך שלא לשמה בא לשמה ואם להראות בהם על הרוב המכוין באות האמיתי הפנימי או המחטיאו. וזה דרך זכרון הטובות האמיתיות על האופן היותר נכון שאיפשר להתחקות על לב האנשים השלמים אמיתיותם הלא היא כתובה על לוח נפשם חרותה בכליותיהם ואולם האנשים הסכלים אשר לא יכריע שכלם על אמתת מציאות זאת ההצלחה הנפשית ולא יאמינו לקול האות העצמי המורה על היות זה היתרון אל מין האדם על שאר הנמצאות אבל יגזור על נפשו כלה ונחרצה בכלות הגוף כי הוא נמשך בזה אחרי מראה עיניו הרואות כי כמות זה כן מות זה ולא יצייר מותר האדם מן הבהמה בזה הענין. הנה באמת לאלה רוב דברים והוכחות והבטחות הדתות לא יועילו להם כי מה שלא ישערו מציאותו או שהכחישוהו איך יאמינו שינתן להם תמורת מעשיהם ואף כי יהושע מפיו אמרה. צא ולמד מרשעי דור המדבר בכלל וקרח ועדתו בפרט. כי אחר שלא נתקיים בידם ולא נכתב בלוח לבם זה הענין מההצלחה הנפשיית הנה הם כפרו בו. ונמשכו אחר שרירות לבם הזונה אחר הכבוד והנצוח והעושר וזולת זה מהענינים המדומים ולזה לא הועילו להם כל מה שראו בעיניהם ומה ששמעו באזניהם מכל דברי ה' אשר דבר ביד משה וכל האותות והמופתים המורגלים ביניהם עד שמהם מתו במגפה לפני ה' (במדבר י״ד:ל״ז-ל״ח) ומהם שנבלעו (שס ט"ז) ומהם שנשרפו ויהיו לנס לעיני כל ישראל (שם). הנה מבואר כי האנשים אשר זרחה במצחם צרעת המינות ונגע הכפירה ברוב דברים והרחבת ביאורים באלו הייעודים ופרסומם לא יוכלו להרפא ואין ספק שכתות ההמון הם נמצאים על אלו שני המינים. מהם נמשכים אחר הדעת האמתי ויספיק להם מה שהספיק לחכמים מהם עם מה שיסתייעו מחכמתם ומדבריהם. ומהם שהם אפיקורוסים בטבעם להמשך אחרי ראות עיניהם מאבדן האנשים ובלתי הרגישם דבר נשאר מהם כנזכר ובדברים לא יסורו מאולתם וימשכו אחרי האפיקורוסים אנשי השם מעולם. ועל הראשונים אמר הכתוב (משלי י״א:ג׳) תומת ישרים תנחם ועל האחרונים וסלף בוגדים ישדם (שם). וכנגדם אמר המשורר (תהילים י״ב:ט׳) אמרות ד' אמרות טהורות וגו'. אתה ה' תשמרם וגו'. סביב רשעים יתהלכון וגו'. כמו שנתבאר יפה בשער ל"ג. זה מה שיראה לי בזה הדרוש הנכבד לפי הכתות הנמצאות אצלי הן המכחישים מציאות זאת ההצלחה הן המודים בה והמקיימים אותה אלא שנתקשה להם למה לא הוזכרה בפירוש בתורה כפי מה שבא בכל כת וכת כפי עניינה: ואחשוב כי זה הענין בעצמו כאשר הוא ביארו המשורר במזמור בקראי ענני אלהי צדקי בצר הרחבת לי חנני ושמע תפלתי (תהילים ד׳:ב׳). וזה כי לפי שהיות האל יתברך קרוב לקוראיו הוא מופת גדול להכריח בו אמונת ההתעצמות והשארותם אחר המות היה מבקש ממנו יתברך שיתמיד לו זה הענין ובכל עת שיקרא אותו יענה כי בזה יהיה אלהי צדקו במה שיצדיק כוונתו בו. ואמר כשם שבזמן העבר בצר הרחבת לי כי לעתיד חנני ושמע תפלתי כל היום. ואחר סדר תפלתו זאת הסב דבורו כנגד המכחישים בהצלחת הנפש ואמר בני איש עד מה כבודי לכלימה תאהבון ריק תבקשו כזב סלה. ירצה עד מה תהפכו כבודי והוא שלמות נפשי כמו שאמר (בראשית מ״ט:ו׳) ובקהלם אל תחד כבודי ותמירו אותו בכלימה עצומה באמור שאין לו יתרון על שאר חלקי הגוף. תאהבון ריק בזה ותבקשו כזב סלה. לא כן. הרחיקו זה הדעת, ודעו כי הפלא ה' חסיד לו להיות במחיצתו המיוחדת בתענוג מתמיד והראיה על זה כי ה' ישמע בקראי אליו. לכן רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם וגו'. ירצה רגזו ביצרכם ואל תחטאו בנפשכם כי עתידים אתם ליתן את הדין לפני אלהיכם והעצה הנכונה לכם שתאמרו ותחשבו בלבבכם על משכבכם על דרך שאמר החכם מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש וכאשר כתבנו ותחרישו סלה מהדברים אשר הורגלתם עלי' וכנה המיתה במשכב על דרך ושכבתי עם אבותי (שם מ"ז) וחבריו כמו שאמר לסוף אשכבה ואישן ולזה זבחו זבחי צדק בכל מעשיכם ובטחו אל ה' כי הוא הנאמן לשלם שכר פעולתכם לעולם הבא. והנה אחר שנתן העצה הנכונה למכחישים אשר עמם ידבר זכר מין אחר מהפקפוק אשר הוא למאמינים ואמר רבים אומרים מי יראני טוב. ירצה רבים מאד מהאנשים והם שתי הכתות שזכרנו הם מודים בזאת ההצלחה אבל הם אומרים מי יתן ויראנו השם בתורתו זאת באר היטב הטוב ההוא הגנוז לצדיקים על דרך מה שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאך. אמנם האחת אומרת כן לפקפק על התורה לומר שאין טובם בידה והשנית שואלת על צד היותר טוב להסיר כל פקפוק נסה עלינו אור פניך ה' כמו שזכרנו הענין בכל אחת משתיהן. אמנם אני אין דעתי מסכמת אל הכתות ההם שכבר באו אלו הייעודים הזמניים כפי מה שראוי להיות אם להיותם האות היותר נכר ואם שהם אות וסימן לטובות האמיתיות היושבים תחחם. ולזה אמר נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו. ירצה שהוא שמח במה שנתן בתורה שכר אלו הייעודים רבוי דגנם ותירושם כמו שאמר (דברים י״א:י״ד) והיה אם שמוע תשמעו וגו'. ונתתי מטר ארצכם וגו'. ואספת דגנך וגו'. אם בחקותי תלכו וגו'. ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ את יבולה וכל הפרשה. אם מפני שהם יותר מפורסמים להמשיך האנשים אל מעשה המצות המקנות הטוב האמתי ואף שלא יכוונו בו. ואם להיותם הסימן והאות להקנאתם. וכאשר אצלח מאתו בהם ידעתי ג"כ כי בשלום יחדיו אשכבה ואישן בבואי לעולם הבא מבלי שאצטער לא צער גופיי ולא נפשיי כי אתה ה' המנהיג אותי במעשי בעולם הזה ולבטח תושיבני לעולם הבא כבר קרה לו כמי שירה חציו מכוונות אל האות הנכר והמפורסם שאי אפשר שלא כיוון אל האות הדק אשר תחתיו או סמוך אליו. והם המזמור הזה כמעט כולל כל מה שאמרנו עם שלשה הכתות:
6
ז׳והנה אלו הענינים כלם נזכרים ומסודרים במאמרים אשר זכרנו ראשונה אשר דרשו החכמים ההם על מאמר חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. כי אחר שבמאמר הראשון אמר כי הוא ית' המלמד החכם והנאמן המלמד להועיל והמדריך בדרך ישרה מכל זולתו מהצדדים שזכרנו וכמו שביארנו ראשונה הנה רבי חייא בשם רב הונא דבר כנגד הכת הפלוסופית המכחשת מתן שכרן של מצות ועונשן והוא אומרו חשבתי מתן שכרן של מצות והפסדן של עבירות ואשיבה רגלי אל עדותיך לומר שהוא רואה ויודע באמתתן ולזה נמשך אחריהם תמיד. אמנם ר' מנחם חתניה דר' אלעזר דבר כנגד שתי הכתות המשתתפות בשאלת מי יראנו טוב נסה עלינו וגו'. כל אחת לפי טעמה. ואמר חשבתי מה שכתוב בתורה אם בחוקותי תלכו וגו'. ונתתי גשמיכם וגו'. ונתנה הארץ יבולה וגו'. ונתתי שלום וגו'. ואם לא תשמעו לי וגו'. ואם לא תוסרו לי וגו'. ואשיבה רגלי אל עדותיך אמר כי כשהיה נושא ונותן על הספק הזה והיה לבו נוקפו עליו בכל אחד מהדרכים שאמרנו והיה מחשב בו חלק הסותר כי לסוף כשהיה רואה התועלות המפורסמים שיש בהיות השכר והעונש בהם אם להיותם דברים שאליהם יתקוממו ויתעוררו האנשים להיותם יותר נראים וידועים ואגבן נקנין להם הנשארים הנסתרים וגם להיות הנגלים סימן ואות להם כמו שאמרנו מלבד מה שנראה אמתתן כנגד הכת הפלוסופים כי מיד אם בתחלת הענין כמעט נטיו רגליו בטוב הענין אמר ואשיבה רגלי אל עדותיך גזרתי כי הוא הראוי והמחוייב ואין לנטות ימין ושמאל ואולם ר' חייא בשם רבי יוחנן כיוון אל ענין אחר מזאת הפרשה והוא התר ספק גדול שיש בסדור ברכותיה ותוכחותיה כמו שיבא זכרונו בסוף פירושה וזה מה שראינו להקדים אליו. וקודם שנבא אל הפירוש אזכור הספקות:
7
ח׳א הוא אשר ביארנוהו מהיות ייעודי השכר והעונש מאלו הטובות החצונות ואם שכבר נסתלקנו בו מריב לשונות שלשת הכתות כדאי הוא לזכרו ולמנותו ראשון לכל שאר הספקות: ב מה שיראה ספק כללי בדברי הברית הזאת ואם בברית משנה תורה (דברים כ"ח) בקצור דברי הברכות ואריכות הקללות הנמרצות וההרדפות העצומות עד לכלה כי לא באו כאשר ייסר איש את בנו ולא כאשר אמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח כי ודאי בדברים כאלה תוכר האהבה: ג אומרו ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ את יבולה ועץ השדה יתן פריו. די בשיאמר ונתנה הארץ את יבולה כי הכל בכלל ולמה להם שישיג דיש את בציר ובציר את זרע לכלות בעמל ידיהם מוטב שיהא הטורח מעט והשובע הרבה. ומה ענין וישבתם לבטח אצל ברכות השובע: ד אומר ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו כי אין היחס נשמר ביניהם וכבר דברו בו המדרשות (תו"כ בחקותי פ"ב) והמפרשים ז"ל. ולדברי כלם עדין יש לשאול טעם על אומרו ורדפו מכם חמשה ומאה מכם. גם כי אכילת ישן נושן הוא מענין רבוי הפירות ולמה אמרה אצל ופניתי אליכם שהיא ברכת עצמם: ה ולא תגעל נפשי אתכם כי הנה הרמב"ן ז"ל הקשה ואמר ז"ל. וכן בעברנו על בריתו ועשותינו נאצות גדולות אמר לא מאסתים ולא געלתים ואמר הנביא בשעת הקלקלה המאוס מאסת אה יהודה ואם בציון געלה נפשך (ירמיה י"ד) אבל הענין סוד מסתרי התורה וכו' והנה לפי דרכו יש עוד להקשות מאומרו בברית הזאת וגעלה נפשי אתכם שהרי אף בשעת הכעס אין גיעול: ו מה שזכר בכאן ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות מה שלא נזכר בשום מקום שנזכרה יציאת מצרים בתורה: ז והיא כוללת לכל התוכחות מצד שלא יראה שנשמר היחס הראוי בהם ודרך המוסר כפי מה שיחייב השכל סדורו. וזה שמהראוי שייעד תחלה העונשין הקלים וכאשר לא ישמעו הקשים מהם וכאשר לא יוסרו באלה היותר קשים ועל זה הסדר עד תום כל המדות. והנה החליף שטה זו כי בראשונה זכר ייסורין קשים רבים ורעים והפקדתי עליכם בהלה את השחפת וגו'. וזרעתם לריק וגו'. ונתתי פני וגו'. ורדו בכם וגו'. הנה שבפעם הראשונה כלה בהם חציו משלשת משפטים רעים דבר ורעב וחרב ואחר בפעם השנית אמר ואם עד אלה לא תשמעו לי וגו' ויספתי ליסרה ולא הזכיר רק הרעב לבד ושברתי את גאון עוזכם ונתתי את שמיכם וגו'. ואח"כ בשלישי אמר ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע לי ויספתי עליכם וגו'. ולא הזכיר רק והשלחתי בכם את חית השדה וגו'. וכן ברביעית נאמר ואם באלה לא חוסרו וגו' והלכתי אף אני וגו' והבאתי עליכם וגו' בשברי לכם. הנה שעם שהיא מכה רבה אינה אלא אחת או שתים מהראשונות שזכר תחלה ואם שמכאן ואילך החמיר עליהם בדברים שלא זכר תחלה אבל מכל מקום לא נשמר סדר המוסר בהן כמו שאמרנו: ח וגדולה היא בעיני להעיר על כוונת הסדר הזה כי לא נמצא פיסוק פרשה לא סתומה ולא פתוחה רק בחמישית לבד ושלא נזכר הליכת קרי ולא מכה כי אם בשלישית וממנה ואילך. גם כי בראשונות ואם עד אלה לא תשמעו ואם באלה לא תוסרו לי ובפעם האחרונה אמר ואם בזאת לא תשמעו לי יראה שהיה לו לומר בהפך: ט שנראין דברי מותר בענין הרצות הארץ את שבתותיה אז תרצה הארץ וגו' אז תשבות הארץ וגו'. כל ימי השמה תשבות וגו'. ולסוף והארץ תעזב מהם ותירץ את שבתותיה: י אומרו אחר שהיו כמה שנים בארץ אויביהם ואחר שהתודו שם את עונם ואת עון אבותם אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם וכן לא יעשה. וכן בטעם או אז יכנע לבבם הערל כי מלת או אין לה טעם בכאן כפי הנראה: יא וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק וגו'. בהפך סדר תולדותם וקשה עוד מזה כי אחר זכרון כל אלה הבריתות חזר ואמר והארץ תעזב מהם וגו' והם ירצו את עונם. והרמב"ן ז"ל תירץ שהיה זה אחר פקודת כורש ואינו נכון: יב אומרו וזכרתי להם ברית ראשונים וגו'. מי אלה הם הראשונים. אם האבות הרי הזכירם באומרו וזכרתי את בריתי יעקב וגו'. ואם הראשונים אשר הוציא אותם מארץ מצרים הנה זכותם לא עמדה להם בעגל ובמרגלי' והוצרכו אל זכות האבות. כמו שאמר משה (שמות ל"ב) זכור לאברהם ליצחק וגו'. ולבסוף לא זכו ליכנס לארץ ואיך תעמוד זכותם לנו להוציאנו מהגלות אחר אלפים ומאות מהשני' שכבר מתו. ועוד מה טעם הזכירו הנה ביציאת מצרים לעיני הגוים מה שלא הורגל בכך. ע"כ זכרון הספקות אשר באלו היעודים:
8
ט׳*תוכן דעתו הוא כי ב' מיני הצלחות יש לאדם, הא' הצלחה מוסרית הנקראת בל"הק "דבוק בה" כמא"הכ "ואתם הדבקים בה'" וכו' והב' הצלחה גופנית, ולזה יצטרכו שלש ענינים, הא' הוא בעצמותו של אדם ר"ל בריאות גופו וכוחותיו הב' הוא במלאת ספקו ומחסוריו אשר יחסרו לו, באופן שיהיה לו כל המצטרך לו ולאנשי ביתו ממאכל ומשקה מלבוש ומעון, והג' שיהיה לו שלום מכל סביביו, ולא ירעו לו שאר בני אדם, כי אם ישב בטח ושאנן מבלי מכלים דבר ועל שלש אלה רמז הכ' באמרו "ואתה שלום" בבחינת בריאות גופך, "וביתך שלום" בבחינת היות לך ולביתך כל מחסורך. "וכל אשר לך שלום" בבחינת הסרת כל צר ואויב אשר יציק לך וע"ז יורה גם מא"הכ, וברך את לחמך" וכו' (שהוא הבטחת הספוק והמצאת כל המחסורים) "והסירותי מחלה" וכו' (שהוא הבטחת הבריאות) "את אימתי אשלח לפניך" וכו', (שהוא הסרת והרחקת כל מציק) וכן נמצא בהפך, כי כאשר חטא דוד ומשפט ה' חייב להענישו אמר הנביא בשם ה' אליו "שלש אני נועל עליך" וכו' ר"ל רעב חרב, ודבר, שהם ההפך מכל עניני ההצלחה הזמנית והגופנית שזכרנו למעלה, ונמשך מזה כי הברכות אשר יחולו על ראש עושי מצות הי"ת הן מארבעה מינים בריאות הגוף שובע ועושר, השקט ובטח וההצלחה הנפשית שהיא הדבקות בה', העולה על כלם, כמאה"כ "ולתתך עליון וכו' ולהיותך עם קדוש וכו'" ובהפך כאשר יחטאו יאבדו מהם כל ארבעה מיני טובות אלה, ועפי"ז מפרש הרב ז"ל והולך כל הפרשה כלה, ודע קורא נחמד ! כי הביאור לנת"הש הלך ג"כ בעקבות הרב ז"ל פה אך הוא חלק הטובות והרעות הזמניות, הבאות לאדם חלף טובו או רעתו, לארבעה ראשים, בהשענו על מאה"כ ביחזקאל י"ד פסוק כ"א "אף כי ארבעת שפטי הרעים חרב ורעב חיה רעה ודבר" אבל הרב ז"ל כלל חרב וחיה רעה תחת סוג אחד כי שניהם הם צרים ומתקוממים עלינו מחוצה לנו והשלום הפך שניהם. וקודם שאתחיל בפירוש אציע ואומר כי הוא מהמבואר שהצלחת האדם וטובתו נשלמת בב' דברים ראשיים. האחד טוב הנפש והצלחתה הנקרא בלשון הכתוב דבוק ביי' באומרו ואתם הדבקים ביי' אלהיכם, ובו תדבק (דברים י') והיא תכלית הכל. והב' טוב מצבו וספוקו מהטובות הזמניות העוזרות ומשרתות אליה כמו שזכרנו ראשונה ובהרבה מקומות. ואלו הטובות החצונות אמנם יתחלקו אל ג' מינים. האחד מה שהוא בעצמות האדם בבריאותו וקיומו. השני בספוקו בדברים החיצוני' הצריכים להעמיד אותו על עומדו ולקיימו. השלישי בהרחקת והסרת הדברים המעיקי' והמציקים אותו. ושלשתן מכוונים במאמר ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום (שמואל א כ״ה:ו׳) כמו שהוא מבואר בעצמו ולפי זה אות שגמול הטובות הזמניות וענשם יוסב אל ג' ענינים אלו. וכן מצינו אותם בהרבה מקומו' בייעודי השכר נאמר ועבדתם את יי' אלהיכ' ובירך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את אימתי אשלח לפניך והמותי וגו' (שמות כ״ג:כ״ה-כ״ו) והוא מבואר. וגם בעונש נמצא זה הענין בכמה מקומות. אמנם בענשו של דוד על מספר מפקד העם נמצאו אלו הדברי' מוגבלי' מאד כאלו הם מזומנים ומיוחדים ביד ב"ד שלמעלה במקל ורצועה לרדות ולהכות בהן או בכל אחת מהן כפי אומד החטא והחוטא. וזה כשנאמר לו שלש אנכי נוטל עליך וגו' התבוא לך שבע שנים רעב בארצך ואם שלשה חדשים נוסך לפני צריך והוא רדפך ואם היות שלשת ימים דבר בארצך ואתה דע נא וגו' (שמואל ב' כ"ד). הרי שלשה משפטים רעים כנגד שלשה מיני הטובות שקדמו כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים אלו להשכיר ואלו להעניש. נמצא אם כן ששכר מקיימי הדת נמשך אל ארבעה דברים שלשה אלה אשר אליהן יתחלקו הטובות הזמניות והרביעי העולה על כלן היא ההצלחה הנפשית והדבקות האלהי כמו שאמרנו. והם הארבעה שזכרם משה ע"ה באומרו (דברים כ״ו:י״ט) ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיתך עם קדוש לפני יי' אלהיך כאשר דבר וכאשר יחטאו יפסדו ארבעתן. כמו שאמר ירמיהו ע"ה (י"ג) כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל ואת כל בית יהודה נאום ה' להיות לי לעם ולשם ולתהלה ולתפארת. ובפרשת פנחס שער פ"ד יתבאר יפה איך יורה ענין האזור על ארבעה דברים הללו באופן נאות מאד. ומכל זה למדנו שסדר דברי הפרשה הזאת הן בברכות הן בתוכחות הוא סובב על ארבעה דברים אלו. אך יראה זה כמו שיתבאר:
9
י׳אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם. זכר הדרכת השלמיות בזה אחר זה כי ההליכה בחוקים איפשר שתהיה בלי למוד ועיון. אמנם ממנה יבואו לשמור המצות והוא ענין העיון והלמוד בהם וכמו שאמרו (תו"כ אחרי פ"ט) ושמרתם זו משנה. ומזה יבואו לשלמות המעש' כי המעשה השלם הוא אשר יעשה האדם אותו בהסכמ' הרצון והשכל יחד. וכמו שאמרו (קידושין מ':) תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעש'. וכנגד השלשה ענינים הללו אמר בשכרן שלשה דברי' כמו הם (ג) ונתתי גשמיכם בעתם. ונתנה הארץ את יבולה. ועץ השדה יתן פריו. כי הגשמים תחלת הזנת הארץ להביא פירותיה. ונתינת יבולה הוא התחלת הצמיחה. והגמר שעץ השדה יתן פריו. ואמר ונתתי גשמיכם בעתם לפי שצורך הגשמים בארץ ההיא אינו אלא בימות החורף שהגשמים מצויין בטבעם ולזה לא ייעד הוייתם אבל שישגיח עליהם בשיהיו בעתם. וכמו שאמרו חכמים ז"ל (תענית כ"ג.) לילי שבתות ולילי רביעיות שיצליחו את אשר שלחם ולא יקוצו העם בהם. ולסבה זו אמר בעונש (דברים י״א:י״ז) ועצר את השמים ולא יהי' מטר וגומר. כי אפילו יבואו מעצמם יעצור אותם. ואחר שהזכיר שיעור מה שיבא התגמול מכוון כנגד המעשה נעתק לזכור מה שימצא להם מן הטוב בהיות הדבר כן. ואמר והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם (ג) יאמר כי מה שיקרה לפעמים לשבוש התקופות ולקלקול הסדר בגשמים וזולת זה שיתעכבו מלאכות אלו עד שתשיג זו את זו שזה עצמו יקרה להם מרוב כל. ולפי שאפי' בשני השובע יקרה שבזמן הקציר לבדו או הבציר יחסר הלחם האפוי וימצא בקושי מפני עסקם איש בשדהו ובכרמו וגם כי מעלמא קאתו פועלים ושכירים רבים משחרי לטרף ולזה אמר שאפי' שישיג להם דיש את בציר ובציר את זרע ויתחברו שתי הסבות יחד ואפי' הכי יאכלו לחם לשובע וזה אומרו ואכלתם לחמכם לשובע לחם דוקא אפוי הוא (ג) ואמר כי ישבו לבטח בארצכם שלא ימנעו מאכול לשבע לאצור אותו ולשומרו כי תקראנה מלחמה בארצכם והנה בזה השלים הענין הראשון שאמרנו מספוק הצרכים. והתחיל הענין השני והוא הרחקת המעיקים ואמר ונתתי שלום בארץ וגו' יראה שזהו השלום שבין אדם לחבירו בין איש ובין אחיו ובין גרו כי המחלוקת שבין השכנים ובני המדינ' יטריד האדם מאד מבקשת צרכיו ושלמותו כי כוסף הנצוח איננו מניח לו לישון ולזה אמר ושכבתם ואין מחריד ואמר והשבתי חיה רעה מן הארץ כי גם הוא מעיק גדול במקומות המיושבים אצל המדברות והיערים הגדולים. ואמר וחרב לא תעבור בארצכם שישביתם מבלי שיצטרכו להם חרב וחנית וזה אם שיבטל רעתם כמ"ש הרמב"ן ז"ל שיעבירם ולא ימצאו בה ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב כי הם ודאי המעיקים הגדולים. ורדפו מכם חמשה מאה וגומר. מהידוע כי שפע האל ית' כאשר תחול על המקבלי' שיקבלו ממנה כל אחד כפי כחו והכנתו וכמו שאמר הכתוב (תלים ס"ה) על ישראל גאותו ועוזו בשחקים. ומזה הוא מבואר כי כשיושפע שפע גבורה על אנשים רבים שלא יקבלו אותה כלם בשוה שהרי לא יפעל בשפע ההוא תנוק בן יומו כאשר יפעל שמשון או אחד הענקים ועל דרך שאמרו ז"ל (ברכות נ"ה.) יהב חכמת' לחכימין וכו'. (ד) ולזה אמר שישפע שפע גבורה מאת הש"י עד שיהיו מהם אנשים שירדפו חמשה מאה שכל אחד ירדוף עשרים ומהם שירדפו מאה רבבה ויהיו אחד למאה לפי מה שהוא אדם וגבורתו. ואם תאמר א"כ היה לו לומר ורדפו מכם חמשה מאה וחמשה מכם חמש מאות ירדופו כי למה יחליף המספר הראשון (ד) אשיבך שבשר להם בזה בשורה טובה שנייה והיא שעל המעט ימצא בהם החלשי' כי לא יהיו אלא בערך החמשה עם המאה וע"כ החלק אשר מצד המעיקים מחוץ ועל הענין הג' אשר מצד עצמם ובריאותם אמר ופניתי אליכם והרבתי אתכם וגומר. ולפי שזה תלוי בשלשה דברים. האחד בשיהיו פרי' ורבי' אל זה אמר והפרתי אתכם שלא יהיה בהם עקר ועקר'. והשני בשיהי' זה בשפע ואל זה אמר והרבתי אתכם. והשלישי בשלא יהי' בהם מות ומשכלת ולזה אמר והקימותי את בריתי אתכם. כי בריתי יהי' אתם החיים והשלום (ד) ולא מרובכם יחסר כל לכם מתבואות הארץ ופירותיה כי היא תתן אותם בשפע רב עד שתאכלו ותשבעו ותותירו לשנים הבאות שתאכלו ישן נושן ולא יהי' זה לכם לזרא כי אתם יודעים כי ישן מפני חדש אתם רגילים להוציא דרך תענוג או רפואה וע"כ הוא הענין השלישי שבו יושלמו הטובות הזמניות. (א) ועכשיו יאמר הענין הרביעי המעולה שבכלם והוא מה שיהי' עניינו הצלחת הנפש בלי ספק ואמר ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם. ודבר גדול דבר כי הנה מלך גדול יפה תואר ואיש מראה שנושא אשה כושית אע"פ שיסבול אותה לסבה מהסבות א"א שלא יהיה שם גועל נפש וצער מצד רוחק טבעם. אמנם אם תהיה האשה ההיא יתירה בדעת ומתוקנה בכל מעשיה הנה אז יופי מעשיה וטוב שכלה יכסה על דופי שחרותה לא תגעל אותה נפשו אבל יאהבה כמשפט בנות מלכים היפות אשר בגילו. והנה באמת כך זיווגו של מלך מלכי המלכים עם כנסת ישראל וכמו שנאמר הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל (עמוס ט׳:ז׳) וא"א שלא יהיה שם צד גועל נפש וריחוק מהרוחק הנפלא אשר בינותם כמו שיאמר (ויקרא ט״ז:ט״ז) השוכן אתם בתוך טומאותם. אמנם כשתתעל' הכנסיה במעלות הנה יופי מעשיה יכסה שחרותה וכמו שאמרה ע"י רוח הקדש שחורה אני ונאוה וגומר אל תראוני שאני שחרחרת (שיר השירים א׳:ט״ו) ואז תעלה חבתה בנפשו כמו שאמר (שם) הנך יפה עיניך יונים ואח"כ (שם ב') יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה עד שלסוף כשנסתכל בדדיה וצוארה שיניה ושערה שהם חלקי השלמיות הנמצאים בכתותיה על דרך חז"ל (חזית שיר השירים ד׳:ז׳) הנה סתם ואמר (שיר ד') כלך יפה רעיתי ומום אין בך והרי אין שם גועל נפש כלל. (ה) והוא מה שנאמר בכאן אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם עד ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם כי בהיותכם על זה השיעור מתיקון המעשים ובטוב הספוק והסדר בכל הענינים הצריכים לכדי חיותכם על האופן היותר שלם אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם ותצלחו למלוכה והזווג ביני וביניכם יהיה נאה ומקובל מבלי שום גיעול ורוחק כלל ויגיע משלימותכם שאתהלך בתוככם ואטייל עמכם והייתי לכם לאלהים תמיד ולא תפרד החבילה. אמנם אם לא תאבה האשה ללכת אחריו ולא תשמע אליו מיד תחזור לשחרותה כמו שאמר (ירמיהו י״ג:כ״ג) היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו גם אתם וגומר. ואז ודאי יחזור גועל הנפש למקומו כמו שאמר בסוף ונחתי את פגריכם על פגרי גלוליכם וגעלה נפשי אתכם ונתתי את עריכם חרבה והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכ' היושבים בה ואתכם אזרה בגוים והריקותי אחריכם חרב והית' ארצכם שממה וגומר. יאמר כי בקלקולה תגעל נפשו אותה ולא יריח בריח ניחוחה ומזה תהי' הפרידה מזומנת מאד כי יגלם מלפניו ויזרם בארצות לא להם והוא היה צער הנביא כשידע בגלות המזומן כשאמר המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך כמו שהיה הענין כבר בישראל שהסירם מעל פניו יאמר בסוף ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וגומר יבאר שאע"פ שימצא שם געול ומיאוס לא שיהיו לכלות ולהשחית ולהפר ברית לגמרי כמו שיבא עוד פירושו במקומו. וזו היא דרך ישרה בפשטי הכתובים וקבלת הרב ז"ל לא תזוז ממקומה: אני יי' אלהיכם וגומר. יאמר אל ירע בעיניכם מה שצויתי אתכם עשות אלה המצות כי אני יי' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים (ו) ואשבור מוטות עולכם אשר היו מעבידים אתכם בחמר ובלבנים ובכל עבודת פרך וכ"ש שלא הטלתי עליכם עבודה שלא תלכו בה בקומה זקופה כי במעט עסק שתתעסקו בה תלכו קוממיות ובחפשיות מכל עסקי העולם וכמו שאמרו ז"ל (ש"ר פ' ל"ב) חירות מיצר הרע חירות ממלאך המות חירות מהמלכיות ועם זה נשלמו הארבעה דברים הנכללים בברכות אשר נתנו להם מסודרות בזו אחר זו בלב שלם בעין יפה (ב) מבלי הרבות תנאים כאשר ברך איש את בנו האהוב לו. אמנם בתוכחות לא עשה כן אבל החליף השטה בשני עניינים. האחד בשהרבה עליהם תנאים הרבה אשר על הזרות והקושי יש לפעול עליה. והשני כי אף בעוברם פעם ראשונה על התנאים הרבים ההם לא נשא את נפשו להביא עליהם מכה רבה מהנה במלוא' כמו שיבא. והנה רבוי התנאים הוא מבואר מאומרו ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה ואם בחקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי הרי שבעה גופי עבירות קשות ורעות וכמו שפירשו ז"ל (תו"כ בחקותי פ"ג פרשה ב') לא לומד ולא עושה מואס באחרים. העושים שונא את החכמים מונע אחרים כופר במצות כופר בעקר הנה שנתמלאה סאה על כל גדותיה ועוד והרי נתקלקלו המיתרים והיתדות אשר מהם נתקיים העולם כמו שכתבנו בפ' הנגון אשר בשער י"ב עיין עליו והנה עם כל זה לא ראה. ליסרו במכה אחת שלמה מהמשולשות הנזכרות כי להראות לו קצת ממנה או מכל אחת ממנה כדי שיפחד וירגז ויסור מדרכו ולא יצטרך לקבל מכה רבה ונקלה כמו שיעשה האב אל בנו האהוב אליו אשר במורדו עליו יצוה להביאו אל בית הסוהר ומראין לו כל מיני הייסורין הקשים ומטעימים אותו טעם כל אחד מהם כדי להפחידו ולאיימו ולזרזו שלא יבא לקבל שום אחד מהם במילואו. (ב) וכן האל ית' באהבתו ובחמלתו בפעם ראשונה הטיל עליהם מעט מעט מכל שלשה מיני הייסורין כדי שידעו אותה וייראו מאד מהם וישמרו בנפשותם לבלתי קבל עוד אפילו שום אחת מהמכות בשלמותה (ז). ולזה אמר ראשונ' אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת וגו'. וזה מענין הדבר הוא בלי ספק אלא שהקל להם שהביא עליהם חלאים קשים להגיעם אל שערי מות ולבסוף יפדה נפשם ממנה. וממכת הרעב אמר וזרעתם לריק זרעכם וגו'. וזאת אינה מכת רעב גמורה אלא שמצד שיבאו עליהם גייסות ויאכלו את תבואת הארץ יזרעו לריק כי לא ישתכרו בו כמו שחשבו ומ"מ אע"פ שלא תהיה רעב של בצורת או של כליה כבר יטעמו טעם חוסר לחם. ומחמת המציק אמר ונתתי פני בכם ונגפתם וגו' אמר שינגפו לפני אויביהם אבל לא שיוציאום מארצם ומבתיהם אלא שכשיצאו אליהם ירדו בהם וינוסו מפניהם ואין רודף אותם. הנה שע"פ רוב התנאים שהקדים לא ייעד ליסרם בפעם ראשונה רק זער שם זער שם שלשה מיני היסורין אשר הם הפך שלשה מיני הברכות אשר ייעד להם בשלמות מבלי רוב תנאים מלבד מה שלא הזכיר שמץ דבר מהרביעית שהיא החמורה מכלן. והנה לזה סמך ואמר ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם. (ז) והכוונה הנה עד הנה לא נתתי לנגוע בכם אלה המכות בעצמם רצוני בשלמותן אבל אם לא תשמעו לי עד שיבאו עליכם אלו המכות עצמם תדעו שאוסיף ליסרה אתכם בכל אחת מהנה שבע ממה שבא עליכם ממנו בפעם הראשונה ועם כל זה לא אמר להביאם עליהם פעם אחת כמו שעשה בברכות אבל נגע בהם כאב הכואב ממכת בנו ומכה אחת ואומר חזור בך ואם לא חזר מכהו שנית וכן שלישית והנה בפעם הזאת הוא שולח להם מכת רעב גמורה ואמר ושברתי את גאון עוזכם ונתתי את שמיכם וגו'. ותם לריק כחכם ולא תתן ארצכם את יבולה ועץ הארץ לא יתן פריו והרי זו מכת רעב של בצורת ושל כליה שלא יהיה להם כלל שיאכלו לא הם ולא האויבים וישיג להם בזה הפך כל מה שאמר למעלה בברכתן על זה הענין. והנה לא הכה אותם במכה שניה עד שחזר ואמר ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע לי ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם שכיון שקבלו כבר מכה שלמה ולא לקחו מוסר אמר שיוסיף להם עוד מכה שניה שיהיה בה שבע ממה שטעמו ראשונה ממנה וכן נאמר אחרי זה והכיתי אתכם אף אני וגו' הרי שהורה באצבע שאלו השלשה הן המכות העצמיות וגם לפי שקבלו מכה שלמה ולא חזרו יראה שכוונתם ללכת עמו בקרי ובהפצר (ח) ולזה אמר מכאן ואילך זה הלשון של קרי מה שלא אמר עד עכשיו. והנה המכה הזאת היא מכת הדבר שאליה אמר והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם ונשמו דרככם כי באמת השכול וההתמעטות והשממון הבא ע"י חית השדה הוא יותר קשה מהבא ע"י הפסד האויר או שאר חלאים רעים שהם ימותו בכבוד איש בביתו ואלו היו טרופים ושבורים גם קבורה לא היתה להם כי אם במעי העופות והבהמות. וקודם שיכה אותם המכה השלישית והיא חרב האויב חזר והתרה בהם ואמר ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי קרי והלכתי אף אני עמכם בקרי הנה בענין הקרי וחמת קרי האמורי' בכאן אמרו הראשונים (הראב"ע) שהוא נאמר על הקרי וההזדמן כלומר אם תחשבו שאלו המכות באות מפאת המקרה לא מפאת העונש אף אני אעזוב אתכם ביד המקרה ולא אשים עיני עליכם לטובה. ואם עוד תוסיפו סרה אשחית לכם ההזדמן ותקראן לכם מצדו רעות רבות וצרות. אמנם הנראה לי בזה הוא מה שיקרה על הרוב לחטאים בנפשותם כי כאשר יקבלו שום עונש לקצורם בעבודה הנה הם יוסיפו לקצר ותוספת הקיצור יכפול העונש וכפל העונש יכפול הקיצור וכן הולך שובב בדרך לבו עד שטבע הענין יחייב הפסדו לגמרי ואף שלא יכוון מההשגח' להענישו תחת רישולו וקיצורו. אמנם כאשר יושקף מפאת ההשגחה להענישו תחת עצלותו וקיצורו ויכוין ממנו ג"כ לקצר תחת מה שהעניש וימשך זה ביניהם פעמים רבות כבר יראו שניהם הולכים בקרי זה לעומת זה זה מעניש וזה מקצר זה מעניש וזה מקצר. וכאשר ישקיף האל ית' על סכלותו והעיזו כנגדו הנה אז יחרה אפו ויענישהו בחמת רוחו תחת הלכו עמו בקרי נוסף על מה שיגיעהו מהעונש מצד עצלותו. ולזה אמר ראשונה ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע אלי ויספתי עליכם מכה שבע על חטאתיכם לומר כי מהלכם עמי קרי חוייב מאליו תוספת המכה בערך הקיצור כמו שאמרנו אבל אם תוסיפו כבר יתוסף העונש בשאלך אף אני עמכם בקרי במה שאכוין להענישכם על קיצורכם עד שיראה ששנינו אנחנו הולכים זה לקראת זה על דרך הויכוח ולזה אמרו הכתי אתכם. אמנם בהוסיפכם ללכת עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי והוא שיחר' אפי עוד בבחינת סכלותיכם ורוע בחינתכם ללכת עמי בקרי על זה האופן ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם והוא פירוש נכון לפי הענין והלשון ולזה אחר שתי מכות שלמות אמר כן כי עתה הפעם הזאת הפליג להגזימם כל זה השיעור לפי שהמכה הזאת היא חמורה מאד וכולהו איתנהו בה על צד ההכרח ולזה המתין להם מהביאה עד שתהיה רצועה אחרונה אין אחריה עוד רק כליון חרוץ. ועל עקר המכה אמר והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית ונאספתם אל עריכם. ירצה ואם באלה שתי המכות שלמות לא תוסרו לי והלכתם עמי עוד בקרי אף אני אלך עמכם על הדרך ההיא והבאתי עליכם מכה כעין מה שטעמתם ממנה בפעם הראשונה. אבל תהיה חמורה שבע פעמים עליה כמו שיחייבו חטאתיכם כי אביא עליכם חרב האויב שתהיה נוקמת נקם בריתי זאת אשר עברתם. ואם באולי תחשבו להמלט כשתאספו אל עריכם החזקות והבצורות אשר אתם בוטחים בהם להלחם משם עם האויב הנה אנכי אהיה להם לעזרה במה שאשלח דבר בתוככם ונתתם בו ביד אויב. ואומר אני שלשון דבר בכאן אינו מגפה ממש אלא לשון שברון וחולשה והריגה כמו ידבר עמים תחתינו (תהילים מ״ז:ד׳). ותדבר את כל זרע הממלכה (ד"ה ב' כ"ב). והעד אומרו בשברי לכם מטה לחם. יאמר שהדבר וההכנע שהזכיר יהיה במה שישבור להם מטה לחם ולא יהיה להם כח לעמוד במצור ובמצוק וזה שאע"פ שיהיה להם במבצריהם רוב תבואות לא תוכלו עמוד בשברי לכם כל משען לחם אשר עליו נאמר בתורה בנביאים ובכתובים דפתא סעדתא דלבא (ל' ב"ר פ' מ"ח) שאפילו ירבה לכם הלחם עד שיאפו עשר נשים לחמכם בכל אחד מתנוריהם מרוב התבואה גם כי ישמרוהו שמירה עצומה עד שישובו לחמכם אל בתיכם במשקל ההוא עצמו שהיה בהיותו בצק בבתיהם עם כל זה תאכלו ולא תשבעו כי אשלח בו מארה ולא יזון אתכם עד שתוכרחו להמסר אל האויב הנה כי עקר המכה הזאת אינה רק מה שאמר ראשונה חרב נוקמת נקם ברית. וגם אם יפרשוהו כפשוטו דבר ממש ושלא יהיה להם לחם ומזון להתבצר על כל פנים לא היה הכל רק להכריחם אל הנפילה ביד האויב והכל הולך אל מקום אחד. והנה בזה כבר שלמו כל המכות האלה בארבעה פעמים. הראשונה בשלוח להם שמץ מכל אחת ואחת. והשלשה בשלוח כל אחת ואחת בפני עצמה בשלימותם. ולזה כללן כלן בפרשה אחת כי כלן ענין אחד הן במה שהן נוגעות בטובות הזמניות וראויות היו לבא בבת אחת כמו הברכות והטובות אלא שהיה קשה בעיניו להביאם מתוך רחמנותו כי אם על הדרך שאמרנו. (ח) ולזאת ההתייחדות אשר לכלן אמר בפרשה בפני עצמה ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי ירצה ואם בזאת הממשלת של המכות הכוללות המחנה האחת מההצלחות האינושיות אשר באו עליכם על זה האופן מההדרגה לא תוסרו לי והלכתם עמי עדיין בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם וזה בהביאי עליכם ארבעת שפטי הרעים כלם כאחת. ואחשוב שאמר בכאן ובקודמת לה אף אני, גם אני, לומר שהוא יכה אותם בכבודו ובעצמו לא ע"י שוטר ושליח כמו שדקדקו בצאתו לעזרתינו אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא שליח וכו' (מכלתא בא פ"ז). והוא מה שאמר במשנה תורה (דב רים כ"ח) והיה כאשר שש ה' עליכם להטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם. והנה על עוצם הרעב אמר ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו. ודבר וחרב זכרון כאחת באומרו והשמדתי את במותיכם והכרתי את חמניכם ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם וגעלה נפשי אתכם. אמנם היותר קשה מכלן וגעלה נפשי אתכם כי הוא הפך מהדבוק האלהי אשר אמר ראשונה ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם כמו שאמרנו. ואחרי כן אמר כי כמו שגעלה נפשי אותם כן ישליכם מעל פניו ויבטל עבודותם המאוסות מלפניו ואמר ונתתי את עריכם חרבה והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם ולא עוד אלא שתשומם הארץ במה שישוממו עליה אויביכם ולא תשא אותם ואת שאריתכם אזרה בגוים והריקותי אחריכם חרב כדי שלא תוכלו לשוב שהכוונה שתהיה הארץ שממה לגמרי לפי שאז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם אז תשבות הארץ והרצת את שבתותיה כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה. (ט) ושיעור הכתובים אז תרצה הארץ את שבתותיה ההווים והעוברים בתורה ובמצות כי כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם ולא תזרע ולא תצמיח אז תשבות הארץ תמיד והרצת את שבתותיה את אשר לא שבתה בשבתכם בה ואין צ"ל שכל ימי השמה תשבות השבתות ההוות בימים ההם אשר לא שבתה אז בשבתכם עליה. וכבר כתבנו בשער הקודם טעם חומר השמטות והיובלים ושהחוטא בהם אינו חוטא במצוה אחת לבד כי אם בכללות מה שחייב האדם להיות בו כפי התורה והמצוה ושהוא ענין שיחוייב עליו גלות שלמה בלי ספק עיין עליו. והנשארים בכם והבאתי מורך בלבבם בארצות אויביהם ורדף אותם קול עלה נדף ונסו מנוסת חרב ונפלו ואין רודף תחת אשר הקשו לבבם בלכת' עמי בקרי ועדיין קושי ערפם במקומם עומד אביא מורך בלבבם בארצות אויביהם עד שירדוף אותם קול עלה נדף ונסו כאלו רדף אותם חרב האויב ונפלו בבהלה גדולה ולבסוף יראו שאין רודף. והיה ראוי שיתעסקו בעצמן שלא יקרה אותם כן פעם אחרת ולא יהיה כן אבל יתמידו על זה המורך עד שכבר יכשלו תמיד בנוסם איש באחיו כמפני חרב אשר רודף אין ולא תהיה להם תקומה עד שיאבדו בגוים ותאכל אותם ארץ אויביהם. והנשארים בכם עדיין לא ישובו אבל ימקו בהיות עונם בחיקם ואף בהיות עונות אבותם אתם ימקו. והתוודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי (י) הכוונה שיתוודו במועל ידיהם מבלי שירחיקו רשעתם ורשע אבותם מידם אלא כמי שהוא מודה מחמת הרצועה כמו שכתבנו (שער ל"ו) על קושי לב פרעה לפי' הראשונים זכרם לברכה. אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם (י) ירצה כמו שעדיין הם הולכים עמי בקרי ואינם טובלים אלא השרץ בידם אף אני אלך עמם בקרי ואביא אותם שם בארץ אויביהם להניעם מגוי אל גוי ומממלכה אל ממלכה עד תומם או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם כי זהו תכלית הגלות. וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור (יא) *ירצה וכו' ר"ל כי כונת הכ' "וזכרתי את בריתי וכו' היא, אף שאזכור בריתי את אבותם אברהם יצחק יעקב, בכל זאת לא תועיל להם זאת הזכירה לגאלם טרם ירצו עונם יען כי גם את הארץ אשר לא שבתו עליה אזכור, ע"כ בעון מניעת שמירתם השמיטות והיובלות תשם הארץ ותעזב מהם והם בארצות אויביהם. ירצה כל עוד שלא יכנע לבבם הערל אלך עמם בקרי ולא יגין עליהם שום זכות ואע"פ שאזכור את בריתי אשר את יעקב אביהם ואף את בריתי אשר את יצחק אביו אשר נעקד לפני ואף את בריתי אשר את אברהם אביהם אשר היה ראש היחס ותחלת האמונה לא יועיל להם כי את כלם אזכור והארץ אזכור יותר כי עלבונה תמיד לפני מאשר לא שבתו בשבתם עליה ומכרו את עצמם לעבדים לה והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם והם ירצו את עונם יען וביען במשפטי מאסו ואת חוקותי געלה נפשם. ביאר שסוד השמטות ומצותן הוא ענין שהוטל עלינו בין בהיותנו בארץ או חוצת לה והוא אומרו ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם יען וביען במשפטי מאסו ואת חוקותי געלה נפשם כי ענין עזיבת השמיטות הוא עצמו מיאוס משפטי התורה וגיעול חוקיה אשר יוכלו לשבות מהם בהשמה מהם ויען לא שבתו יארך עליהם הגלות כמו שכתבנו בשער הקודם. ויראה כי אלו התוכחות האחרונות מפלשות ובאות עד סוף הגלות המר הזה אשר אנחנו באפלתו כי לזה אמר ראשונה והשימותי את מקדשיכם לכלול שממות מקדש שני אשר נמשכו אחריו כל הרעות שהזכיר בעודנו נדים ונעים מטולטלים ונרדפים בארצות אויבינו כי הוא ודאי זמן ארוך להרצות הארץ את שבתותיה כמה פעמים והנה בברית אשר במשנה תורה נמצא מבואר זה הענין מאד כמו שבאו בו הדברים ג"כ מכוונים מהברכות והתוכחות על הדרך שכתבנו כאשר יתבאר שם בעזרת האל. ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני יי' אלהיהם. ירצה אם לא תעמיד להם זכות אבותם להושיעם מהגלות מכל מקום יספיק לשלא אמאס ואגעל אותם להפר בריתי אתם לכלותם בארץ אויביהם כי אני יי' אלהיהם ושמתי עיני עליהם להשאירם שם ברכה עד תום גלותם שבו ירצו את עונם. כי אם יתמהמה קצת לסוף ישובו המה אלי ואני אשוב אליהם כמו שהבטיחנו משה (דברים ד׳:ל׳) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד יי' אלהיך ושמעת בקולו כי אל רחום יי' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם ועוד במקום אחר (שם ל') ושב יי' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך יי' אלהיך שמה. והוא מה שזכרו ירמיהו בסוף ספר קינות למה לנצח תשכחנו תעזבט לאורך ימים השיבנו יי' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד ירצה למה לנצח תשכחנו הרי אין שכחה לפני כסא כבודך. כמו שאמר המשורר (תהילים ע״ז:י׳) השכח חנות אל אם קפץ באף רחמיו וגו' וא"כ זכרנו נא ופקדנו בדבר ישועה להשיב אותנו אליך ונשובה כאשר הבטחתנו בתורתך. כי אם תאמר אין כאן שכחה אבל יש כאן מיאוס א"א כי אם מאום מאסתנו הנה באמת קצפת עלינו עד מאד כלומר יותר מהראוי שהרי כתבת בתורתך ואף גם זאת בהיותם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם ואין דרכך לגדוש מדת הפורענות.
10
י״אובמדרש (ויקרא רבה פרשת ל"ו) א"ר יודן א"ר חייא בר אבא אם ראית זכות אבות שמטה וזכות אמהות שנתמוטטה הדבק בגמילות חסדים דכתיב (ישעיהו נ״ד:י׳) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וחסדי מאתך לא ימוש. א"ר אבא זכות אבות לעולם קיימת ולעולם נזכר להם שנאמר כי אל רחום יי' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם. הנה ששני אלה החכמים האחד פירוש מאמר וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור. והשני פירש מאמר ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני יי' אלהיהם על הדרך עצמו אשר פירשנום ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. *ובמדרש הנעלם מה יקר אף נחמד משלו זה, שהמשיל יחס הי"ת המרחם והמשגיח על עמו ישראל הנתונים ביד זרים, ומפוזרים בין עובדי הנלולים למלך שכלתו האהובה לו מאוד היתה שוכנת ברחוב של עובדי עורות, שאף שלולא זאת לא היה הולך המלך לרחוב זה כלל יען כי היא מלא גלולים וחלאה, בכל זאת לכבוד אהובתו הוא מבקרה פעמים שלש ביום, אף ברחוב זה המתועב לו מלפנים, ועל דרך רמז כדרכו, אמר כי מלת לכלתם הכתוב חסר כמו לכלתם רומז על משל זה, ור"ל בעבור כלתו שהיא בתוכם, לא אגעל ולא אמאס אותם להלך בארצם, למען השפיע שם חסדי ואמתי על עמי ישראל. ובמדרש הנעלם (זוהר בחקותי) לא מאסתים ולא געלתים הרי דסני לחבריה מאוס הוא לגביה או געיל הוא לקבליה אלא למלכא דאית ליה רחימתא בשוקא דבורסקי דכל יומו לא הוה עליל לגווה משים טנוף דידה ובגין ההיא רחמתא הוה עייל בגווה כמה זמני ביומא אוף הכא ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם אע"ג דהני סנאין הוו מאיסין וגעלין קמיה משום טנופא דע"א דאית בגוייהו לא מאסתים ולא געלתים אמאי לכלותם לכלתם כתיב בגין ההיא כלתא דידי דהות בגוייהו. והנה אלה הם דברי שלום ואמת צחים ומתישבי' על אהבתו ית' אלינו לזכות אבותינו וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלהים אני יי'. (יב) ירצה אמנם לסוף אזכור להם הברית שזכרתי לאבותיהם הראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים וחטאו לפני ונתחייבו כליה ולא עמדה להם זולתי מה שיתחלל שמי בכלותם כמו שטען משה בעדם (שמות ל״ב:י״ב) למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם ובמרגלים (במדבר י״ד:ט״ז) מבלתי יכלת יי' כמו שיבא שם ביאורו בעזרת האל. וזאת הברית עצמה היא שאזכור להם באחרונה. וכמו שאמר ע"י יחזקאל (ט"ו) לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים אשר חללתם בתוכם וידעו הגוים כי אני יי'. וזה מה שכוונוהו אנשי כנסת הגדולה במה שתקנו בברכת מגן קונה הכל וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה ירצה כי עם שהוא זוכר חסדי אבות לבלתי כלות זרעם בגוים כנזכר מ"מ מה שיביא גואל לבני בניהם למען שמו הוא עושה כי איך יחל לעיני הגוים ולא לשום זכות אחר. וכן אמר בסוף הרעות כלן (שם ל"ח) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני עמים רבים וידעו כי אני ה'. הרי שביארנו פרש' הברית הזאת החמורה והוכחנו איך באו כל הדברים בה על הסדר הנכון והישר לפי חלוקן ולפי מה שחוייב מעוצם האהבה וחמלת האלהים אלינו ובזה נתבאר מה שכוונו ר' חייא בשם ר' יוחנן בפירוש הרביעי שזכרו אמר חשבתי ברכות וחשבתי קללות חשבתי ברכות מאלף ועד תי"ו וחשבתי קללות מוא"ו ועד ה"א ולא עוד אלא שהן הפוכות וכו'. וזה כי ראה הברכות באות בשפע ובמיעוט הטעמים ושזה נרמז בתחלתן בא"לף אם בחוקותי ובסיומן בתי"ו קוממיות כלומר שבאו שם כל הברכו' מראשן ועד סופן. והקללות עם רוב התנאים כלן לא תתיר רצועתן כי אם מעט מעט על הדרך שנתבאר שזה נרמז בהיות נכללות בין הוא"ו וה"הא שהמרחק ביניהם תכלית המעט. ולא עוד אלא שהן הפוכות והכוונה שרמז בזה להפוך הקללות לברכו' כלומר שאחר הה"א תבא הוא"ו פעם אחרת לסיים בשבח כמו שדקדקו חז"ל (גיטין ע"ה:) בתנאי גט שכיב מרע אם לא מתי ואם מתי ואם לא מתי כלומר אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי קרי ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי עד סוף ואם תשמעו יחולו עליכם הברכות כלן. וזהו אמרו הריני הופך לכם את הקללות לברכות כיצד כשתשמרו את תורתי כלומר כשיחזור תנאי השמירה וכל כך כדי ליפטר מהדבור בלשון ברכה וחיים כמנהג האב אצל הבן שיקרה נפשו בעיניו ולזה אמר זה ממה שיחייב שכל בעל שכל ישיב רגליו אל עדות התורה האלהית מצד מה שכללו מהחכמה בהיישרתן אל הטוב המוחלט ומאהבה בקורבתם אליו הטובות בעין יפה ונפש שלימה ובהרחיק הרעות תכלית מה שאיפשר כי אלו הם שני התנאים אשר הנחנו ראשונה במלמד השלם. והנה עם זה נשלם ביאור זה המאמר אשר באו בו ארבע הפירושים במאמר חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך נתיישב כל אחד במקומו המיוחד. והסכמת כלן לומר כי מתוך הפרשה הזאת המיוחדת תוקח ראיה עצומה לכל אדם שנטיו רגליו למחשבה מהמחשבות להשיב רגליו על עדותיו אשר נאמנו מאד כי בה יושג תכלית ההצלחה האינושית ובה יהיה האדם חפשי מכל העבודות הזרות והנכריות אשר לסכלותו ישעבד בהן בעולם הזה כמו שנתבא' בשער הקודם. ועתה ראה כי החכמים הוברי השמים טרחו מאד לדעת מה ילד יום מהגשם או הטל או הרוח ושאר המקרי' והכריזו אותה לזרז העם ולהשמר מהם. ואבינו הרחמן פורק אותנו מכל מיני הטורח והמשא שזכרנו וזולתם וקצר עלינו את הדרך אמר אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ את יבולה ועץ השדה יתן פריו. וכל סדר הברכות שביארו לומר מה לכם לכל אלו העבודות הקשות והזרות שמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י״ט:ה׳-ו׳) כלומר אוכלים ושותים בלי עמל ויגיעה כעובדי האדמה. כמה דאת אמר (בראשית מ״ז:כ״ב) כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חקם ומכ"ש שאתם כהני ה' תקראו משרתי אלהינו וגו' (ישעיהו ס״א:ו׳) ואני משלים את חקכם ולא תחסרו כל כי אני עושה כל אלה ומפתחות הכל בידי וכל מה שהם עושים כשמצליחים במעשיהם אני הוא העושה ומיד מי תוכלו להושע כי אם מידי. וזה עצמו שאמרו הנביא ירמיהו (י"ד) היש בהבלי הגוים מנשימים ואם השמים יתנו רביבים הלא אתה הוא יי' אלהיני ונקוה לך כי אתה עשית את כל אלה אמר אם יש טעם בהבלי הגוי ההמה ומעשיהם אשר יעשו להגשים על הארץ כנזכר עד שנאמר שהם המגשימים ודאי לא. אבל אם יש שום ממשות במעשיהם הוא שיכינו השמים כפי הטבע ששם בהם בוראם להמטיר על הארץ. ואמר עוד ואם השמים שהם סבה ראשונה להם ולמעשיהם יאמר עליהם שהם מעצמם יתנו רביבים עד שיוכלו הוברי שמים גם הם להתפאר בהם או לבטוח עליהם באמת לא כי אתה יי' אלהינו עליון על הכל ונקווה לך כי אתה עשית את כל אלה ובאי זו סבה וענין שיעשה אתה עשית וא"כ אין לנו אלא לשמוע את דברי בן עמרם בפרשה זו וזולתה כי כל החוקים האלה הם חקוקים על יצר לב האדם ועל כל הנמצאות הכוללות והם הנתנים בידינו מידו ית' להניע המיתרי' כלם ולייחס אותם אל טוב הנגון כמו שאמרנו ראשונה. ואולם כאשר יגרום החטא ויתקלקל סדר המערכות ויתייחסו לרוע ויבאו עלינו אחת מהקללות הכתובות בספר התורה חס ושלום אין לנו כי אם לעיין על מיתרי כנורינו ונבלינו ולתקן אותם על הסדר הראוי והנכון ע"פ התורה אשר בידינו. ולזה תקנו חז"ל (ספרי בהעלתך פ' וכי תבואו) על כל צרה שלא תבא על הצבור לבא אל בית תפלתנו ולזעוק ולהתחנן ולהריע לפני אלהינו כמצות הכתוב (במדבר י׳:ט׳) וכי תבואו מלחמה בארצכם וגו'והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני יי' אלהיכם ונושעתם מאויביכם וכבר כתבנו בשער נ"ח היא בית התפלה תועלת התפלה והעקרים הסמוכים עליה וכי עץ חיים היא למחזיקים בה אילן ששרשיו חזקים וענפיו רבים ועצומים עושה פרי טוב למאכלו ותאוה לעינים ונחמד להשכיל שים עיניך עליו ואז תשכיל. וזה שיעור מה שרצינו לבאר בזה הדרוש הנפלא אשר נאמרו בו דברים רבים וטעמים מינים ממינים שונים. ומה שכתבנו בדברים אשר בשער הוא אשר יראה נכון לפי עקרו ומה שפירשנו בהמשך הפרש' הוא הנאות בסדורו והנה בענין הסדר תראה נפלאו' ג"כ בברי' אשר בספר משנה תורה בהסכמת הכוונה האלהית בהראות אהבתו וחמלתו לעמו ובני בריתו אשר ברחמיו ינהלם ובחסדיו ינהגם כאב את בן ירצה ודי בזה לפי כוונתינו:
11