עקידת יצחק ע״ז:א׳Akeidat Yitzchak 77:1
א׳יבאר כי המרגלים והנמשכים אחריהם לא את הארץ מאסו כי אם אלוה ממעל. ויבאר טעם מצות ציצית.
1
ב׳במדרש (במדבר רבה פ' ט"ז) אריב"ל למה ישראל דומין כשאמרו נשלחה אנשים לפנינו (דברים א׳:כ״ב) למלך שזימן לבנו אשה נאה עשירה ובת טובים אמר לו הבן אלך ואראה אותה שלא היה מאמין לאביו מיד הוקשה הדבר בעיני אביו אמר מה אעשה אם אומר לו איני מראה אותה לך עכשיו יאמד כעורה היא ולפיכך אינו רוצה להראותה לו לסוף אמר לו לך וראה אותה ותדע אם כזבתי לך ובשביל שלא האמנת בי קונם שאין אתה רואה אותה בביתך אבל לבנך אני נותנה. וכך אמר הקדוש בדוך הוא לישראל טובה הארץ ולא האמינו אלא אמרו נשלחה אנשים ונו'. אמר הקב"ה אין אני מעכב על ידם אלא יראו אותה ובשבועה שאין אחד מהם נכנס בתוכה שנאמר אם יראו את הארץ כו' (במדבד י"ד). אלא לבניהם אני נותנה.
2
ג׳*תוכן דעת הרב ז"ל הוא הנה ידוע שיש הבדל בין פעולת ומעשי הטבע ובין פעולת ומעשי מלאכת מחשבת. כי הטבע הכולל יכין החמרים השונים למיניהם בעירוב יחד בבלי סדרים ומבלי השקפה אל שיעור גדלם או קטנם, כמו שימצאו ד"מ במעבה האדמה מיני מתכיות שונים כסף וזהב נחושת וברזל מעורבים יחד עם סיגיהם וחלקי עפרות, וכמו שנמצאו ביער עצים גדולים וקטנים צומחים יחד, מבלי הבדל בין הראוים לבנין הבית, ובין הראוים רק לעשות מהם כלים קטנים, אפס האומנים עושי המלאכה בחכמה ובתבונה יבדילו תחילה כל הסיגים מהמתכיות, ואח"כ יכינו לכל כלי וכלי חמרו הראוי לו, וכן חרשי עצים יבחרו להם בעצי היער לכל מלאכה ומלאכה אשר ירצו לעשות, את העץ היותר ראוי לה במדה הנכונה ובשיעור הראוי לה, ומעתה יאמר הרב ז"ל כי כן הוא גם בטבע החיוני של האדם, כי אלו יונח האדם רק על טבעו זה היו כוחותיו כולם פועלים תמיד בלי בחינה בין טוב לרע, והיה בוחר בכל אשר ימצא לפניו ומבלי הבדל בין ערב מעט לערב יותר, ובין מועיל מעט למועיל יותר, כאשר לא תבדיל ותבחין הבהמה בפעולותיה בכל אלה, ורק בכח השכלי אשר נתן ה' לאדם ליקר ולתפארת לו ישכיל ויבין ויבחין היטב לשער כל פעולותיו על פי מדה ומשקל כראוי ולבחור רק במה שהוא טוב ונאות לו לתקן בו עניני חייו האנושיים וזשא"הכ "אדם ביקר בל יבין, נמשל כבהמות נדמו," ר"ל אם בשכלו שהוא לו ליקר ולתפארת לא יבין האדם בכל פעולותיו לדעת איך ומה יפעול, הלא ידמה רק לבהמות שדי וחייתו יער? כי האדם בהיותו בעל שכל צריך להשכיל ולהתבונן תמיד על כל מעשיו, למען יהיו תמיד מוגבלים על דרך המיצוע, כמו שפעולת בע"ח היא רק להרגיש תמיד הרגשותיו הגופניות, וכן כ' החוקר "שהגבלת המעשים האנושיים היא קנין אחד עומד באמצע", ויען שהתורה האלהית תגביל מעשי כל אדם לא לבד עפ"י השכל האנושי כ"א גם עפ"י החכמה האלהית ודעת קדושים היודעת יותר היטב ממנו לשער את האמצע האמיתי, כאשר ירמוז על זה גם מאה"כ האמור בנתינתה "והגבלת את העם" (עיין מזה גם בביאורי למעלה שער ע"ב) ע"כ היא נחשבת ג"כ כסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה אשר עליו נעלה לא לבד משפל מצבנו הארציי, לרום שמי ההשגה הרוחנית להשיג בוראנו י"ת כ"א נרד אח"כ גם מהשגתנו זאת למטה, ליישר דרכינו ולהיטיב מעללינו, באופן שיסכימו יחד עם רצון הי"ת ויהיו נרצים לפניו, ועל ידה ימצא ג"כ שיתוף, בין השכלים הנבדלים שהם הנמצאים העליונים, ובין בני אדם ברואי עולם התחתון. וענין זה מבואר יותר ביחוד במצות ציצית שבפרשתנו, כי שם ציצית בעצמו מלשון הצצה והבטה יורה כי תכליתם היא לסבב את האדם להשקיף תמיד השקפה שכלית לטהר הלב, הרעיון, והאמונה, והשקפה חושיית להיטיב מידותיו וליישר מעשיו הגופניים, ועל כל זה יורה פתיל התכלת, כי על ההשגה השכלית יורה לא לבד שם "תכלת" בעצמו המזכיר אותנו באותיותיו בהי"ת הנמצא העליון אשר הוא "תכלית" כל הנמצאים והשגותיהם כלם, כי אם גם גוון התכלת יורה אל הי"ת והשגחתו והנהגתו את העולם כמו שאחז"ל "תכלת דומה לים וכו' ועין הרקיע לכסא הכבוד" וע"כ אחז"ל שמאה"כ וראיתם אותו אינו מוסב לבד על פתיל התכלת כפי פשוטו כ"א גם דרך רמז על הי"ת אשר בו נזכור, ועליו נראה ונשקיף בהביטנו אל פתיל התכלת הזה, [ומה שהאריכו בדבריהם אלה ולא אמרו רק בקוצר מלין "תכלת דומה לכסא הכבוד," הוא יען כי באמת שני אלה ר"ל התכלת וכסא הכבוד אינם שוים ודומים יחד לגמרי במראיהם, ורק ע"י האמצעים האלה ר"ל הים והרקיע אשר כל א' ואחד מהם הולך ומתקרב יותר למראה רעהו הקרוב לו, יש גם בסוף יחס ודמיון רחוק בין שני אלה אשר הם הקצה הראשון והאחרון, והורו לנו בזה גם מהלך עיון השכל האנושי, העולה תמיד במדרגות סולם הנמצאים מהתחתונים אל העליונים ר"ל מהעלולים והמסובבים אל העילות והסיבות, עד בואו באחרונה אל העילה והסיבה הראשונה שהוא הי"ת היוצר ומנהיג כל] ולענין ההשקפה החושיית אל סידור המידות והמעשים המסובבים מהם, יורה פתיל התכלת אשר היה רק חוט אחד, תחת כי חוטי הלבן היו שבעה (ר"ל לדעת הרמב"ם פ"א מה' ציצית ולדעת הראב"ד שם בהשגות היו ב' חוטי תכלת ר"ל אחד כפול, וששה חוטי לבן ר"ל שלשה כפולים,) והוא תלוי על ארבע כנפות הבגדים המורים על המידות (עיין ביאורי לשער נ"א ושער ס"ג ויקרא דף ס"ז ע"ב) להורות כי במדותיו ובמעשיו צריך האדם לבחור תמיד רק בדרך הממוצע שהוא רק קו אחד ישר ההולך על נקודה האחת האמצעית, תחת כי הדרכים הרעים הנוטים לצדדים לימין או לשמאל הם רבים (כמ"ש כבר בכמה מקומות מביאורי למעלה וביחוד בשער ע"ב) גם גוון התכלת יורה על האמצע, כי כבר נודע לך מביאורי למעלה ויקרא פ"א ע"א כי מראה הלובן משליך כל קרני האור אשר יפלו עליו מהשמש, או האש ואור הנר לאחור, ע"כ מראהו לבן כמראה האור בעצמו שהוא לבן, אפס השחור כונס אל תוכו כל קרני האור אשר יפלו עליו מחוצה לו, ולא ישליך אף אחד מהם לאחור ע"כ מראהו שחור כמראה החושך העדר האור שהיא ג"כ שחור, והנה מראה התכלת, הוא ממוצע בין הלבן והשחור, כי הוא משליך מחצית קרני האור אשר יפלו עליו מחוצה לו לאחור, ומחציתם כונס אל קרבו, וע"כ אמרו חכמי המחקר ידמה לנו אויר הרחוק מאוד ממנו כאלו הוא ירוק תכלת, כי הנה כח הראות של כל אדם יש לו קץ וגבול עד היכן יביט למרחוק, באופן שמשם והלאה יכלה כחו ויהיה כעור לא יוכל לראות אשר חושך ישופנו בכל סביבותיו, ומעתה כאשר נראה למרחוק יתחבר יחד חלק האויר אשר בו נראה עוד שהוא לבן, עם חלק האויר היותר רחוק אשר לו נראהו עוד שהוא שחור ומחיבור שניהם יחד יולד מראה התכלת וזאת לדעתם גם הסיבה שמראה הרקיע שהוא באויר הרחוק ממנו למעלה דומה לתכלת (עיין מזה גם בביאור מילות הגיון תחלת שער ח') והנה ידוע ג"כ כי כל כח גופני יחלש באחת משתי אלה, אם נפעול ונעמול בו תמיד בלי חשך ויותר מידי, או אם לא נפעול בו כלל, ונמשך מזה כי לא לבד מראה הלבן אשר ישליך תמיד כל קרני האור לאחור אל עין הראות יחליש אותו ע"י היגיעה התמידית הזאת להביט תמיד אל האור (אשר ע"כ אמרו גם מחקרי הטבע יהיו האנשים שוכני הארצות הצפונית הקרובות לציר הצפוני חלושי הראות, וכמעט מוכים בסנורים, יען כי שם יכוסו פני הארץ בשלג תמידי המחליש במראהו הלבן כח הראות שלהם) כי אם גם ההבטה התמידית אל דברים שחורים או הישיבה במקום חשוך מחלישים כח הראות, יען כי העינים יחדלו עי"ז מהיות מורגלים לקבל קרני אור אל תוכם (אשר יורה גם הנסיון כי האסירים יושבי חושך וצלמות כאשר יקרא להם דרור ויצאו החוצה כמעט לא יוכלו לפתוח עיניהם לראות אור השמש), ונמשך מזה כי מראה הלבן, והשחור שניהם מחלישים כח הראות, אבל מראה התכלת הממוצע בין שניהם מחזיק אותו, וכל זה רומז לנו כי כמו שההבטה אל גוון התכלת שהיא המראה הממוצע מחזיק כח הראות שלנו, כן ההליכה התמידית בדרך הממוצע בבחינת מידות נפשנו ומעשינו הגופניים מחזקת כח גופנו ושכלנו, ובעבור היות בהבטתנו זאת אל פתיל התכלת מחוברים יחד זכרון הי"ת והשגחתו על בני אדם וההשקפה אל רצונו י"ת הנמשכת ומסובבת מזה, עם ההשקפה התמידית אל הדרך הממוצע יצאו לנו מזה עוד לימוד יקר אחר, והוא כי דרך האמצעי בבחינה אמיתית איננו לפי מה שישערהו וישפוט עליו השכל האנושי כי אם לפי מה שישערהו ויגבילהו החכמה העליונה והתורה האלהית, בכל משפטיה חקיה ומצותיה, כמאה"כ "כי לא אשר יראה האדם" וכו', ולהורות על כל זה אמר הכ' "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'," ואחז"ל מגיד הכ' שכל המקיים מצות ציצית (ר"ל עם התכלית הנרצית ממנה להשקיף על ידה תמיד אל ההשערה האלהית לשמור את דרך הממוצע המוגבל ממנה) כאלו קיים כל המצות וכו'. ואחרי שע"י מצות ציצית יזכור האדם תמיד את בוראו ויושרש בקרבו עי"ז האמונה ב"ה ובהשגחתו והנהגתו את העולם, וישתדל ג"כ לשמור את דרך האמצעי עפ"י התורה והמצוה, הלא ישמר עי"ז מנפול ברשת הטעות באמונתו ומהשקע במצולת התאוה והתשוקה החמרית כאשר רומז ע"ז גם מאמר הכתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם" (זו מינות לדחז"ל שהוא שיבוש הדעת והשכל והמשכם אחרי דעות נפסדות) ואחרי עיניכם (זו זנות שם מורה על רדיפת התאוה החמריות בכלל מבלי תת מתג ורסן לשום תשוקה גופנית, בל"א אויסשווייפונג), ועל ההרחקה משתי אלה הראויה לכל שלם רמזו חז"ל ג"כ באמרם ד"מ שדהע"ה אמר שירה בהסתכלו בדדי אמו שהם במקום הלב מושב הבינה וההרגש המוסרי ולא למטה בגוף כמו שהם אצל שאר בע"ח, לתת בזה רמז לאדם שלא יסתכל במקום ערוה, ר"ל שלא ימשך הרבה ויותר מדי ההכרחי לקיום גופו ומינו אחר הנאות ותשוקות הגוף, ושלא יינק ממקום הטנופות, ר"ל שלא יכניס בשכלו דעות נפסדות באמונתו ורעיונים אשר לא טהורים ונכוחים המה, כי אם בהפך שבעלות כאלה על לבו ורוחו יזרם הלאה וכפסולת המאכל אשר לא יצלח לכל וע"כ ישלחנו ויוציאנו הטבע מחוץ לגוף כן ירחיקם מעליו. והאנשים השלימים הנשמרים מכל אלה והמלאים התכלית הנרצית במצות ציצית הלוא הם מתקדשים ומטהרים עי"ז בבחינת מהותם הרוחנית, מכל משגה השכל ודעה נפסדה ומכל סיג וחלאה מידותית, באופן שתמצא בהם הקדושה האלהית וידמו בבחינה מה אל הי"ת אשר הראה אמיתת מציאותו הרוחנית הרמה ונשאה על כל זולתו, והשגחתו על כל ברואיו ופלאי מעשיו הנוראים והיקרים, בהוציאו את ישראל ממצרים, ועל כל זה רומז גם מאה"כ "למען תזכרו וכו' והייתם קדושים לאלהיכם, אני ה' וכו' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים וכו'."
אפס אחרי אשר ראינו עד הנה בכלל כי אם ירצה האדם לחיות חיים מאושרים עלי ארץ, צריך להגביל את מעשיו תמיד להיות ממוצעים, יאמר עתה הרב ז"ל כי ההגבלה השכלית הזאת צריכה להיות בבחינה משולשת בבחינת הטוב המוסרי הערב והמועיל, כי בשלשתם צריכים אנו לשמור תמיד את הדרך הממוצע, כי כמו שהתרחקות מהדרך הממוצע אל אחת הקצות בבחינת הטוב המוסרי היא רעה (כי לא לבד היציאה בו אל קצה הפחות כ"א גם אל קצה היתרון לא תכונה עוד בשם טוב כמאה"כ אל תהי צדיק הרבה (קהלת ז׳:ט״ז) עיין גם בביאורי למעלה ויקרא קי"ט ע"א) כן גם התרחקות בבחינת הערב והמועיל אל אחת הקצות לא טובה היא לאדם, כי כמו שחיי העצב בהיות האדם חסר כל הנאות הגוף הערבות לו, וחיי העוני בהיות חסר כל קניני הון ורכוש המועילים לאדם, הם רעים מאוד לאדם בעבור היות זה יציאה אל קצה הפחות, כן גם הרדיפה היתירה אחר ערבות הנאות החושים, וההשתדלות העצומה לאסוף תמיד הון ורכוש ושאר קניני הזמן, שכל זאת היא יציאה מגדר האמצע אל קצה היתרון בבחינת הערב והמועיל רעות הן לאדם מאוד, ורק בהיות האדם במעמד האמצע שימציא לגופו המזון הראוי ושאר מיני הערב ההכרחיים לנפשו החיונית. וישתדל לאסוף גם שאר הטובות הזמניות כעושר וכבוד ויתר מיני המועיל למלאות בהם מאווי נפשו הרצונית, רק כפי הראוי והצורך ההכרחיי אז יהיה לו גם הטוב והישר והאושר המוסרי שהם מבוקשי נפשו המשכלת לו למנה, ורק בהיותם במעמד האמצע הזה הנרצה לבד בעיני הי"ת יסכימו ויתאימו שלשתם יחד, ויוכלו להיות אחדים ביד בעליהם, אפס בצאת אחד מהם אל קצה היתרון. לא יוכלו עוד להתחבר יחד, כי האיש המבקש בכל עוז רק את הערב לחושיו, יבזה הטוב המוסרי והמועיל, כאשר נראה ד"מ כי אוהב יין ושמן ושאר תענוגי בשר יותר מידי ישגה בהם תמיד, ולא ישתדל לאסוף חכמה ודעת וללכת בדרך המוסר והמישרים. גם לא יעמול לאסוף הון ורכוש ושאר קניני הזמן המצטרכים לו ולאנשי ביתו, וכן המבקש בכל מאמצי כחו רק את המועיל יהיה תמיד רק נבהל להון לא יתן שנה לעיניו ותנומה לעפעפיו, גם לא יאכל לשובע נפשו ואף כי שלא יתענג בתענוגים הראוים והמותרים, כי אם ייגע ויעמול תמיד רק לרכוש ולקבץ הון ועושר, והמבקש הטוב המוסרי באופן היוצא מגדר השיווי להיות צדיק הרבה ולהתחכם יותר מהראוי, יבזה וירחיק את כל הערב והמועיל לו, ויבחר לשכון בדד במדבר ציה ויתענה תמיד או יקח למאכלו רק חציר ועשבי שדה כחייתו יער, אפס אחרי כי בכל אלה לא בחר הי"ת (עיין מזה מה שכ' הרמב"ם פ"ב מה' דעות) ע"כ נתן ה' לבני ישראל ארץ חמדה, אשר לא תחסר כל בה מכל המצטרך לאדם בבחינת הערב והמועיל, רק בגדר השיווי והראוי, לא בשפע וריבוי יותר מדי הכרחי כאשר רומז על זה גם מאה"כ "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם," ר"ל רק למען הסיר ממך חרפת הרעב והעוני והמסכנות יהיו לך שמה כל מיני מאכל דגן ותבואה לרוב, גם כסף וזהב נחושת וברזל יהיו לך שמה די מחסורך אשר יחסר לך, למען עשות בהם כלי מלאכתך, ולמען קנות בהם כל הדברים ההכרחיים אשר לא ימצאו בארצך, כי מהרריה תחצוב נחושת וברזל. ובעשותך מסחר וקנין ברוב תבואת ארצך עם הארצות אשר סביבותיך (כנראה מיחזקאל כ"ז י"ז) וגם בריבוי בקרך וצאנך אשר יהיו לך יותר מדי צרכך באופן שתוכל למכרם לזולתיך, יהיו לך גם כסף וזהב לרוב [כאשר יורה ע"ז גם מאה"כ "ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך"] אפס כל אלה יחד יהיו בארצך רק באופן שיוכל כל אחד ואחד מכם לאכול ולהנות מהם די שבעו וסיפוק מבלי בקשת המותרות, כי אז כל עוד תשארו בדרך האמצע הזה תוכלו לעשות גם הטוב והישר בבחינה מוסרית מבלי עצב ודאגת מחסור כלל גם תכירו ותדעו אז את הי"ת הנותן לכם כל אלה ותברכו אותו ותתנו לו תודה על כל, כמאה"כ "ואכלת ושבעת וברכת" וכו' אך השמרו לכם בבואכם אל הארץ שלא תעברו את הגבול והגדר הראוי בהנאות הגופניות האלה ושלא תחשבו כי קניני הזמן אלה הם התכלית הנרצה, ולא רק האמצעים לקנין השלימות האמיתית כי אז ירום לבבכם ושכחתם את ה' אלהיכם, כמאה"כ "ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים" וכו' ר"ל אשר הראה אתכם בזה את גדלו ואת ידו החזקה, והשגחתו עליכם, ואשר האכילכם את המן במדבר, והשקה אתכם שם מים מצור החלמיש, להראות אתכם בכל זה מה טוב ומה נעים לאדם להסתפק רק במזון, ושאר הנאות הגוף ההכרחיים, ולמאוס בכל המותריות, כי רק אז יקנה שלימותו המוסרית שהיא אחרית טובה לאדם כמאה"כ "ולהיטיבך באחריתך" וע"פ זה באר הרב ז"ל גם דברי המדרש "ג' מתנות נתן הקב"ה לישראל ולא נתנה אלא ע"י יסורין" וכו', כי אחרי שלפי דברינו היתה מתנת הארץ להיות בה רק חיי הגבל' והשערה, לא לאכול בה יותר מדי שבעו וסיפוקו, ולהתענג בה יותר מדי הראוי וההכרחי, גם חקי התורה ומצותיה נתונים המה לישראל רק למען הגביל חייהם ולהוליכם תמיד בדרך האמצעי ולהנחילם עי"ז אח"כ המתנ' השלישית ר"ל החיים הנצחיים שהם האושר הרוחני והאמיתי ע"כ היה ראוי והכרחי שגם בדרך אשר יוליכם אל קנין ג' המתנות האלה, יורגלו כבר בחיי הגבל' והשערה, בכבישת יצר תאות לבם ובסבול מקרי ופגעי הזמן, כי רק אז יהיו מוכשרים יותר להסתפק בהנאות ההכרחיות ולהשתדל בקנין השלימות המוסרית, כי איש מפונק מנוער המגודל מלידה ומבטן רק על ברכי התענוגים הגופנים לא על נקלה יוכל לחיות אח"כ חיים מוגבלים ומשוערים, או להתרומם מעניני הגוף והחומר ולהשתדל רק בקנין מושכלים רוחנים ועיונים תוריים לירש ע"י זה נחלת החיים הנצחים וזה שאחז"ל שכל אלה ג' מתנות נתנו לישראל רק ע"י יסורים, כי רק בעבור זה הוצרכו אבותינו ללכת תחילה ארבעים שנה במדבר ולסבול שמה כמה מקרים ותלאות הדרך ולהסתפק באכלם המן רק לשובע עד בואם אל ארץ נושבת, גם הוא מן ההכרח שכל מי שירצה לזכות בקנין התור' צריך להרגיל עצמו תחילה להסתפק רק בהנאות הגוף היוחר הכרחיות אשר כמעט אי אפשר לאדם מבלעדיהם, כמו שאחז"ל אבות פ"ו "כך היא דרכה של תורה וכו'," וחיי העולם הנצחיי יהיו גם כן למנה רק למי שיחיה פה עלי ארץ חיים מוגבלים ומשוערים על פי חקי התור' הצדק והמישרים, וסבל ג"כ בשובה ונחת מקרי ופגעי הזמן מבלי אשר ילון על הי"ת והשגחתו כי אם ישב בדד וידום, וישא עול החיים הארציים אשר נטל עליו, והוסיף הרב ז"ל ואמר כי שלשה כלים מיוחדים אשר היו במשכן אשר בעשייתם נאמר "מקשה" ר"ל שלא יעשו בחרט ובציור, כ"א מעשה מקשה ע"י הכאה והולם פעם, רומזים על ג' מתנות אלה אשר נתנו ע"י יסורים, כי החצוצרות מכסף מקשה אשר היו למסע המחנות במדבר כאשר הלכו להכנס לארץ, רומזים על מתנת הארץ, והמנורה אשר תעלה נר תמיד היא אות וסימן על אור התור' והחכמ' האלהית, והכרובים רומזים על המלאכים והשכלים הנבדלים אשר בחברתם תשכון הנשמה בהפרד' מהגוף להיות צרורה בצרור החיים הנצחיים, ועפ"ז נבין גם חטאת המרגלים ומה חרי אף ה' הגדול הזה עליהם? כי הם מאסו בחיי ההגבל' וההשער' כ"א בחרו רק להתענג בתענוגים בשריים עד בלי די, ובקשו תמיד המותריות, ע"כ מאסו רק בארץ חמדה כאשר באו בה ויראו כי היא טובה רק לתת די מחסורי ישראל ומלאה ספקם ההכרחי אבל לא בשפע רב כאשר בקשו אותו, וע"כ הוציאו דבה רעה על הארץ, כי כל ישעם וכל חפצם היה רק להדבק תמיד בהנאות הגוף ותענוגי החומר, ולבלתי התרומם משפל מצבם זה, ללכת בהלך נפש באורח חיים אשר למעל' למשכיל, בעיונים רוחניים הרמים והנשאים, וע"ז ירמוז ג"כ מצפון דבריהם "לא נוכל לעלותיי ר"ל אל השגת החיים האמיתים העליונים במעלתם, גם מאמרם "נתנה ראש ונשובה מצרים," אשר היא ארץ לא מטוהרה, מקום ישבו על סיר הבשר ואכלו הדגה חנם, להשביע רק תאוות נפשם החמריות ואת ה' לא ידעו, אפס השלימים והישרים שבהם ר"ל יהושע וכלב אשר היתה רוח אחרת אתם, כי השתוקקו תמיד רק אל החיים המוסריים האמיתים העליונים במעלה, והסתפקו בעבור זה רק בהנאות הגוף ההכרחיות ואת כל היותר הרחיקו, הם חמדו להם הארץ הטובה ההיא, בראותם כי היא טובה מאוד לתת לכל איש די מחסורו ההכרחי אשר יחסר לו באופן שיוכלו לחיות בה חיי ההגבל' וההשער', ולעלות בה אל רום המעלות להשיג השלימות הנפשית, וע"כ הללו מאוד את הארץ באמרם "עלה נעלה וכו'," אשר במשכיות דבריהם אלה נסתרה גם הכוונה שחפצם רק לעלות תמיד מעלה מעלה ולראות באור ה', גם על זה אמר כלב "אם חפץ בנו ה'" וכו', (ר"ל רק בעבור שחפץ ובחר בנו יותר מכל העמים) "והביא אותנו אל הארץ" וכו' אשר היא זבת חלב ודבש, מאמר פרטיי הרומז בכלל על היות הארץ הזאת מספקת ליושביה המזון ההכרחי והסיפוק הראוי הנשמר מכל נזק, כמו שחיבור החלב או החמאה אינו מזיק לאוכליו אף כי ריבוי האכילה מכל אחד מהם מזיק לגוף, כמו שאה"כ "חמאה ודבש יאכל לדעתו מאום ברע" וכו', ר"ל מדי ידע הנער למאוס ברע אשר יזיק לו ימנע אכילת החמאה או הדבש לבד כי אם יחבר שניהם יחדיו (כי ריבוי שתית החלב הקר מקרר הגוף ומחליש גם האצטומכא בעבור ריבוי חלקי השומן וחמאה שלה, כמו שריבוי אכילת הדבש מחמם הגוף, ורק ע"י חיבורם יחד הם יפים לגוף, יען כי הדבש מחתך ומפריד חלקי החמאה והשומן) וע"ז רומזים גם דחז"ל בזבחים קי"ח ע"ב, עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלה וכו', ר"ל כי ע"כ נבחר יהושע להנחיל את ישראל את הארץ, אשר בה יחיה האדם רק חיים מוגבלים, אשר לא יפרצו גדר השיווי להנות יותר מהראוי והכרחי לאדם, יען כי הוא מזרע יוסף אשר לא שמע לקול אשת אדוניו אשר נתנה עיניה בו, וכבש יצרו ותאותו, והורה בזה כי מטבעו הוא נעלה על כל חמדה ותשוקה חמרית אשר לא כדת, הפורצת גבול המוסר והמישרים, וע"כ אמר גם הוא וכלב רעהו אשר מלא אחריו אל כל עדת ישראל "אך בה' אל תמרודו ואתם אל תיראו "וכו' ר"ל אם רק במעגלי המוסר והצדק תלכו לשמוע בקול ה', לשמור תמיד הגבול הראוי והנכון בהנאות הגוף (ולא תהיו כאנשים האלה, אשר יתנו כתף סוררת לשמוע בקולו, כי אם יתאוו תאוה להתענג תמיד יותר מהראוי בתענוגי בשר, אשר ע"כ דברו סרה על הארץ והוציאו דבתה הרעה.) אז תהיה הארץ הזאת טובה לכם מאוד, ולא תיראו גם את עם הארץ אחרי כי סר צלם מעליהם, וה' ילחם לכם. אפס כאשר לא רצו העם לשמוע בקולם כי אם חרה אפם עד שאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים, הורו בזה כי נטו כבר אחרי עצת האנשים המורגלים החטאים בנפשותם, אשר מאסו בארץ חמדה, אשר תתן יבולה רק די מחסורם ההכרחי בעבור חפצם וההשתוקקם רק להנאות גופניות ומאסם בקנין השלימות המוסרית המושגת לאדם רק ע"י חיי הגבלה, והודיעו בזה כי אינם ראוים ומוכשרים עוד שיעשה הי"ת בעבורם אותות ומופתים להנחילם את הארץ הזאת ע"י לכידת וכבישת העמים היושבים בה כאלו החלישו בזה כביכול כח גבורתו, ועוצם יכלתו באופן שלא יוכל עוד עפ"י משפט הצדק והמישרים להיטיב עמהם באופן נסיי לגרש מפניהם גוים גדולים ועצומים ולהושיבם תחתיהם אחרי שאינם ראויים עוד לטובתו הנסיית, ע"ד משאחז"ל וכל זמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום מתישין כח גבורה של מעלה שנאמר "צור ילדך תשי", וע"כ נגזר באמת עליהם שלא יכנסו לארץ. וע"ז רומז גם מאמר המדרש אתה מוצא וכו' (עיין בפנים הספר) שר"ל כי כאשר אמרו ישראל "נעשה ונשמע" והבטיחו בזה שירצו ללכת תמיד בבחינת בקשת הנאות גופם רק בדרך האמצעי עפ"י התורה והמצוה הבטיחם גם הי"ת שלא יהיה יד המות בחצי ימיהם המסובב רק ע"י שלוח החיים, שלטת בהם, וכשקלקלו במרגלים והראו בזה כי עודם שקועים במצולת התשוק החמרית, א"ל הקב"ה ותפרעו כל עצתי וכו', אני אמרתי אלהים אתם, ר"ל כי דומים אתם לאלהים כפי היכולת האנושית למאוס בהנאות המוסריות ובעבור זה תנצלו מהמות המסובב לאדם רק כאשר יפרוץ גדר התאוות, אבל לא כן הוא אכן כאדם תמותון וכו' ר"ל אחרי שאתם רודפים עוד אחרי התענוגים כאחד מהמון בני אדם לא תזכו עוד למלאות מספר ימי חייכם כי אם פגריכם יפלו במדבר הזה, ובקברות התאוה תקברו, בטרם יבוא עוד עתכם למות המיתה הטבעית, ואף שאמרו אח"כ "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' וכו'" והראו בזה כי נחמו על רעתם, בכל זאת ראה ה' אל לבם ובחן כליותם כי לא בלב שלם, כי אם מיראת הגזירה למות בלא עתם ישובו אליו, וע"כ לא שב ה' מחרון אפו עליהם, ועכ"ז יאמר הרב ז"ל רומז המדרש שהחל בו "משל למלך שזמן לבנו אשה נאה עשירה ובת טובים" וכו' שרומז בזה שלש מיני תשוקות האדם' כי בהיותה נאה ועשירה אשר תכניס לבעלה לנדן כסף רב, תמלא בה תשוקתו אל הערב, והמועיל, ובהיותה גם בת טובים והולכת בעקבות אבותיה להיות בעלת מידות טובות, ילמד גם הוא ממנה להיישיר דרכו ולהיות גם הוא איש מוסרי ותמלא בזה גם תשוקתו אל הטוב והישר, והבן שאמר "אלך ואראנה" הורה בזה כי תשוקתו אל ערבות החושים הוא חזקה עד מאוד אשר ע"כ לא יאמין גם לדברי אביו שאמר שהיא נאה, מיראתו פן בכל זאת לא תמצא חן בעיניו, וע"כ חרה אף אביו בו, ואמר כי יוכל לראותה, אבל בכל זאת לא יתננה עוד לו, כי אם לבנו, וכל זה משל ראוי ונחמד על ענין המרגלים כי הארץ הטובה הזאת גם היא ביכלתה למלאות תשוקת יושביה אל הערב והמועיל באופן ההכרחי לקיום הגוף, ואף כי תשוקתם אל הטוב המוסרי, והבן רומז על האנשים המרגלים וכל העדה אשר נמשכו אחריהם, אשר לא האמינו להבטחת הי"ת ביד משה כי טובה הארץ מאוד למלאות בה כל תשוקותיהם בגבול ושיעור הראוי, יען כי בחרו בחיי השלוח והפריצות, וע"כ נגזר עליהם שלא יכנסו עוד לארץ כי אם בניהם אחריהם אשר מגורל אבותיהם הרע הזה יקחו מוסר לדעת כי לא טוב לאדם ללכת אחרי שרירות לבו לחפוץ במותריות, יען כי אז תהיה אחריתו מרה כלעננה, כי אם ללכת תמיד רק בדרך אמצעי, ולהסתפק במה שחננו הי"ת, אם הוחן האדם סולם יעלה בו משפל מצבו לרום שמיו. ראוי ומחוייב שיהיה לו מוצב ארצה במקום נאמן:
אפס אחרי אשר ראינו עד הנה בכלל כי אם ירצה האדם לחיות חיים מאושרים עלי ארץ, צריך להגביל את מעשיו תמיד להיות ממוצעים, יאמר עתה הרב ז"ל כי ההגבלה השכלית הזאת צריכה להיות בבחינה משולשת בבחינת הטוב המוסרי הערב והמועיל, כי בשלשתם צריכים אנו לשמור תמיד את הדרך הממוצע, כי כמו שהתרחקות מהדרך הממוצע אל אחת הקצות בבחינת הטוב המוסרי היא רעה (כי לא לבד היציאה בו אל קצה הפחות כ"א גם אל קצה היתרון לא תכונה עוד בשם טוב כמאה"כ אל תהי צדיק הרבה (קהלת ז׳:ט״ז) עיין גם בביאורי למעלה ויקרא קי"ט ע"א) כן גם התרחקות בבחינת הערב והמועיל אל אחת הקצות לא טובה היא לאדם, כי כמו שחיי העצב בהיות האדם חסר כל הנאות הגוף הערבות לו, וחיי העוני בהיות חסר כל קניני הון ורכוש המועילים לאדם, הם רעים מאוד לאדם בעבור היות זה יציאה אל קצה הפחות, כן גם הרדיפה היתירה אחר ערבות הנאות החושים, וההשתדלות העצומה לאסוף תמיד הון ורכוש ושאר קניני הזמן, שכל זאת היא יציאה מגדר האמצע אל קצה היתרון בבחינת הערב והמועיל רעות הן לאדם מאוד, ורק בהיות האדם במעמד האמצע שימציא לגופו המזון הראוי ושאר מיני הערב ההכרחיים לנפשו החיונית. וישתדל לאסוף גם שאר הטובות הזמניות כעושר וכבוד ויתר מיני המועיל למלאות בהם מאווי נפשו הרצונית, רק כפי הראוי והצורך ההכרחיי אז יהיה לו גם הטוב והישר והאושר המוסרי שהם מבוקשי נפשו המשכלת לו למנה, ורק בהיותם במעמד האמצע הזה הנרצה לבד בעיני הי"ת יסכימו ויתאימו שלשתם יחד, ויוכלו להיות אחדים ביד בעליהם, אפס בצאת אחד מהם אל קצה היתרון. לא יוכלו עוד להתחבר יחד, כי האיש המבקש בכל עוז רק את הערב לחושיו, יבזה הטוב המוסרי והמועיל, כאשר נראה ד"מ כי אוהב יין ושמן ושאר תענוגי בשר יותר מידי ישגה בהם תמיד, ולא ישתדל לאסוף חכמה ודעת וללכת בדרך המוסר והמישרים. גם לא יעמול לאסוף הון ורכוש ושאר קניני הזמן המצטרכים לו ולאנשי ביתו, וכן המבקש בכל מאמצי כחו רק את המועיל יהיה תמיד רק נבהל להון לא יתן שנה לעיניו ותנומה לעפעפיו, גם לא יאכל לשובע נפשו ואף כי שלא יתענג בתענוגים הראוים והמותרים, כי אם ייגע ויעמול תמיד רק לרכוש ולקבץ הון ועושר, והמבקש הטוב המוסרי באופן היוצא מגדר השיווי להיות צדיק הרבה ולהתחכם יותר מהראוי, יבזה וירחיק את כל הערב והמועיל לו, ויבחר לשכון בדד במדבר ציה ויתענה תמיד או יקח למאכלו רק חציר ועשבי שדה כחייתו יער, אפס אחרי כי בכל אלה לא בחר הי"ת (עיין מזה מה שכ' הרמב"ם פ"ב מה' דעות) ע"כ נתן ה' לבני ישראל ארץ חמדה, אשר לא תחסר כל בה מכל המצטרך לאדם בבחינת הערב והמועיל, רק בגדר השיווי והראוי, לא בשפע וריבוי יותר מדי הכרחי כאשר רומז על זה גם מאה"כ "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם," ר"ל רק למען הסיר ממך חרפת הרעב והעוני והמסכנות יהיו לך שמה כל מיני מאכל דגן ותבואה לרוב, גם כסף וזהב נחושת וברזל יהיו לך שמה די מחסורך אשר יחסר לך, למען עשות בהם כלי מלאכתך, ולמען קנות בהם כל הדברים ההכרחיים אשר לא ימצאו בארצך, כי מהרריה תחצוב נחושת וברזל. ובעשותך מסחר וקנין ברוב תבואת ארצך עם הארצות אשר סביבותיך (כנראה מיחזקאל כ"ז י"ז) וגם בריבוי בקרך וצאנך אשר יהיו לך יותר מדי צרכך באופן שתוכל למכרם לזולתיך, יהיו לך גם כסף וזהב לרוב [כאשר יורה ע"ז גם מאה"כ "ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך"] אפס כל אלה יחד יהיו בארצך רק באופן שיוכל כל אחד ואחד מכם לאכול ולהנות מהם די שבעו וסיפוק מבלי בקשת המותרות, כי אז כל עוד תשארו בדרך האמצע הזה תוכלו לעשות גם הטוב והישר בבחינה מוסרית מבלי עצב ודאגת מחסור כלל גם תכירו ותדעו אז את הי"ת הנותן לכם כל אלה ותברכו אותו ותתנו לו תודה על כל, כמאה"כ "ואכלת ושבעת וברכת" וכו' אך השמרו לכם בבואכם אל הארץ שלא תעברו את הגבול והגדר הראוי בהנאות הגופניות האלה ושלא תחשבו כי קניני הזמן אלה הם התכלית הנרצה, ולא רק האמצעים לקנין השלימות האמיתית כי אז ירום לבבכם ושכחתם את ה' אלהיכם, כמאה"כ "ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים" וכו' ר"ל אשר הראה אתכם בזה את גדלו ואת ידו החזקה, והשגחתו עליכם, ואשר האכילכם את המן במדבר, והשקה אתכם שם מים מצור החלמיש, להראות אתכם בכל זה מה טוב ומה נעים לאדם להסתפק רק במזון, ושאר הנאות הגוף ההכרחיים, ולמאוס בכל המותריות, כי רק אז יקנה שלימותו המוסרית שהיא אחרית טובה לאדם כמאה"כ "ולהיטיבך באחריתך" וע"פ זה באר הרב ז"ל גם דברי המדרש "ג' מתנות נתן הקב"ה לישראל ולא נתנה אלא ע"י יסורין" וכו', כי אחרי שלפי דברינו היתה מתנת הארץ להיות בה רק חיי הגבל' והשערה, לא לאכול בה יותר מדי שבעו וסיפוקו, ולהתענג בה יותר מדי הראוי וההכרחי, גם חקי התורה ומצותיה נתונים המה לישראל רק למען הגביל חייהם ולהוליכם תמיד בדרך האמצעי ולהנחילם עי"ז אח"כ המתנ' השלישית ר"ל החיים הנצחיים שהם האושר הרוחני והאמיתי ע"כ היה ראוי והכרחי שגם בדרך אשר יוליכם אל קנין ג' המתנות האלה, יורגלו כבר בחיי הגבל' והשערה, בכבישת יצר תאות לבם ובסבול מקרי ופגעי הזמן, כי רק אז יהיו מוכשרים יותר להסתפק בהנאות ההכרחיות ולהשתדל בקנין השלימות המוסרית, כי איש מפונק מנוער המגודל מלידה ומבטן רק על ברכי התענוגים הגופנים לא על נקלה יוכל לחיות אח"כ חיים מוגבלים ומשוערים, או להתרומם מעניני הגוף והחומר ולהשתדל רק בקנין מושכלים רוחנים ועיונים תוריים לירש ע"י זה נחלת החיים הנצחים וזה שאחז"ל שכל אלה ג' מתנות נתנו לישראל רק ע"י יסורים, כי רק בעבור זה הוצרכו אבותינו ללכת תחילה ארבעים שנה במדבר ולסבול שמה כמה מקרים ותלאות הדרך ולהסתפק באכלם המן רק לשובע עד בואם אל ארץ נושבת, גם הוא מן ההכרח שכל מי שירצה לזכות בקנין התור' צריך להרגיל עצמו תחילה להסתפק רק בהנאות הגוף היוחר הכרחיות אשר כמעט אי אפשר לאדם מבלעדיהם, כמו שאחז"ל אבות פ"ו "כך היא דרכה של תורה וכו'," וחיי העולם הנצחיי יהיו גם כן למנה רק למי שיחיה פה עלי ארץ חיים מוגבלים ומשוערים על פי חקי התור' הצדק והמישרים, וסבל ג"כ בשובה ונחת מקרי ופגעי הזמן מבלי אשר ילון על הי"ת והשגחתו כי אם ישב בדד וידום, וישא עול החיים הארציים אשר נטל עליו, והוסיף הרב ז"ל ואמר כי שלשה כלים מיוחדים אשר היו במשכן אשר בעשייתם נאמר "מקשה" ר"ל שלא יעשו בחרט ובציור, כ"א מעשה מקשה ע"י הכאה והולם פעם, רומזים על ג' מתנות אלה אשר נתנו ע"י יסורים, כי החצוצרות מכסף מקשה אשר היו למסע המחנות במדבר כאשר הלכו להכנס לארץ, רומזים על מתנת הארץ, והמנורה אשר תעלה נר תמיד היא אות וסימן על אור התור' והחכמ' האלהית, והכרובים רומזים על המלאכים והשכלים הנבדלים אשר בחברתם תשכון הנשמה בהפרד' מהגוף להיות צרורה בצרור החיים הנצחיים, ועפ"ז נבין גם חטאת המרגלים ומה חרי אף ה' הגדול הזה עליהם? כי הם מאסו בחיי ההגבל' וההשער' כ"א בחרו רק להתענג בתענוגים בשריים עד בלי די, ובקשו תמיד המותריות, ע"כ מאסו רק בארץ חמדה כאשר באו בה ויראו כי היא טובה רק לתת די מחסורי ישראל ומלאה ספקם ההכרחי אבל לא בשפע רב כאשר בקשו אותו, וע"כ הוציאו דבה רעה על הארץ, כי כל ישעם וכל חפצם היה רק להדבק תמיד בהנאות הגוף ותענוגי החומר, ולבלתי התרומם משפל מצבם זה, ללכת בהלך נפש באורח חיים אשר למעל' למשכיל, בעיונים רוחניים הרמים והנשאים, וע"ז ירמוז ג"כ מצפון דבריהם "לא נוכל לעלותיי ר"ל אל השגת החיים האמיתים העליונים במעלתם, גם מאמרם "נתנה ראש ונשובה מצרים," אשר היא ארץ לא מטוהרה, מקום ישבו על סיר הבשר ואכלו הדגה חנם, להשביע רק תאוות נפשם החמריות ואת ה' לא ידעו, אפס השלימים והישרים שבהם ר"ל יהושע וכלב אשר היתה רוח אחרת אתם, כי השתוקקו תמיד רק אל החיים המוסריים האמיתים העליונים במעלה, והסתפקו בעבור זה רק בהנאות הגוף ההכרחיות ואת כל היותר הרחיקו, הם חמדו להם הארץ הטובה ההיא, בראותם כי היא טובה מאוד לתת לכל איש די מחסורו ההכרחי אשר יחסר לו באופן שיוכלו לחיות בה חיי ההגבל' וההשער', ולעלות בה אל רום המעלות להשיג השלימות הנפשית, וע"כ הללו מאוד את הארץ באמרם "עלה נעלה וכו'," אשר במשכיות דבריהם אלה נסתרה גם הכוונה שחפצם רק לעלות תמיד מעלה מעלה ולראות באור ה', גם על זה אמר כלב "אם חפץ בנו ה'" וכו', (ר"ל רק בעבור שחפץ ובחר בנו יותר מכל העמים) "והביא אותנו אל הארץ" וכו' אשר היא זבת חלב ודבש, מאמר פרטיי הרומז בכלל על היות הארץ הזאת מספקת ליושביה המזון ההכרחי והסיפוק הראוי הנשמר מכל נזק, כמו שחיבור החלב או החמאה אינו מזיק לאוכליו אף כי ריבוי האכילה מכל אחד מהם מזיק לגוף, כמו שאה"כ "חמאה ודבש יאכל לדעתו מאום ברע" וכו', ר"ל מדי ידע הנער למאוס ברע אשר יזיק לו ימנע אכילת החמאה או הדבש לבד כי אם יחבר שניהם יחדיו (כי ריבוי שתית החלב הקר מקרר הגוף ומחליש גם האצטומכא בעבור ריבוי חלקי השומן וחמאה שלה, כמו שריבוי אכילת הדבש מחמם הגוף, ורק ע"י חיבורם יחד הם יפים לגוף, יען כי הדבש מחתך ומפריד חלקי החמאה והשומן) וע"ז רומזים גם דחז"ל בזבחים קי"ח ע"ב, עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלה וכו', ר"ל כי ע"כ נבחר יהושע להנחיל את ישראל את הארץ, אשר בה יחיה האדם רק חיים מוגבלים, אשר לא יפרצו גדר השיווי להנות יותר מהראוי והכרחי לאדם, יען כי הוא מזרע יוסף אשר לא שמע לקול אשת אדוניו אשר נתנה עיניה בו, וכבש יצרו ותאותו, והורה בזה כי מטבעו הוא נעלה על כל חמדה ותשוקה חמרית אשר לא כדת, הפורצת גבול המוסר והמישרים, וע"כ אמר גם הוא וכלב רעהו אשר מלא אחריו אל כל עדת ישראל "אך בה' אל תמרודו ואתם אל תיראו "וכו' ר"ל אם רק במעגלי המוסר והצדק תלכו לשמוע בקול ה', לשמור תמיד הגבול הראוי והנכון בהנאות הגוף (ולא תהיו כאנשים האלה, אשר יתנו כתף סוררת לשמוע בקולו, כי אם יתאוו תאוה להתענג תמיד יותר מהראוי בתענוגי בשר, אשר ע"כ דברו סרה על הארץ והוציאו דבתה הרעה.) אז תהיה הארץ הזאת טובה לכם מאוד, ולא תיראו גם את עם הארץ אחרי כי סר צלם מעליהם, וה' ילחם לכם. אפס כאשר לא רצו העם לשמוע בקולם כי אם חרה אפם עד שאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים, הורו בזה כי נטו כבר אחרי עצת האנשים המורגלים החטאים בנפשותם, אשר מאסו בארץ חמדה, אשר תתן יבולה רק די מחסורם ההכרחי בעבור חפצם וההשתוקקם רק להנאות גופניות ומאסם בקנין השלימות המוסרית המושגת לאדם רק ע"י חיי הגבלה, והודיעו בזה כי אינם ראוים ומוכשרים עוד שיעשה הי"ת בעבורם אותות ומופתים להנחילם את הארץ הזאת ע"י לכידת וכבישת העמים היושבים בה כאלו החלישו בזה כביכול כח גבורתו, ועוצם יכלתו באופן שלא יוכל עוד עפ"י משפט הצדק והמישרים להיטיב עמהם באופן נסיי לגרש מפניהם גוים גדולים ועצומים ולהושיבם תחתיהם אחרי שאינם ראויים עוד לטובתו הנסיית, ע"ד משאחז"ל וכל זמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום מתישין כח גבורה של מעלה שנאמר "צור ילדך תשי", וע"כ נגזר באמת עליהם שלא יכנסו לארץ. וע"ז רומז גם מאמר המדרש אתה מוצא וכו' (עיין בפנים הספר) שר"ל כי כאשר אמרו ישראל "נעשה ונשמע" והבטיחו בזה שירצו ללכת תמיד בבחינת בקשת הנאות גופם רק בדרך האמצעי עפ"י התורה והמצוה הבטיחם גם הי"ת שלא יהיה יד המות בחצי ימיהם המסובב רק ע"י שלוח החיים, שלטת בהם, וכשקלקלו במרגלים והראו בזה כי עודם שקועים במצולת התשוק החמרית, א"ל הקב"ה ותפרעו כל עצתי וכו', אני אמרתי אלהים אתם, ר"ל כי דומים אתם לאלהים כפי היכולת האנושית למאוס בהנאות המוסריות ובעבור זה תנצלו מהמות המסובב לאדם רק כאשר יפרוץ גדר התאוות, אבל לא כן הוא אכן כאדם תמותון וכו' ר"ל אחרי שאתם רודפים עוד אחרי התענוגים כאחד מהמון בני אדם לא תזכו עוד למלאות מספר ימי חייכם כי אם פגריכם יפלו במדבר הזה, ובקברות התאוה תקברו, בטרם יבוא עוד עתכם למות המיתה הטבעית, ואף שאמרו אח"כ "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' וכו'" והראו בזה כי נחמו על רעתם, בכל זאת ראה ה' אל לבם ובחן כליותם כי לא בלב שלם, כי אם מיראת הגזירה למות בלא עתם ישובו אליו, וע"כ לא שב ה' מחרון אפו עליהם, ועכ"ז יאמר הרב ז"ל רומז המדרש שהחל בו "משל למלך שזמן לבנו אשה נאה עשירה ובת טובים" וכו' שרומז בזה שלש מיני תשוקות האדם' כי בהיותה נאה ועשירה אשר תכניס לבעלה לנדן כסף רב, תמלא בה תשוקתו אל הערב, והמועיל, ובהיותה גם בת טובים והולכת בעקבות אבותיה להיות בעלת מידות טובות, ילמד גם הוא ממנה להיישיר דרכו ולהיות גם הוא איש מוסרי ותמלא בזה גם תשוקתו אל הטוב והישר, והבן שאמר "אלך ואראנה" הורה בזה כי תשוקתו אל ערבות החושים הוא חזקה עד מאוד אשר ע"כ לא יאמין גם לדברי אביו שאמר שהיא נאה, מיראתו פן בכל זאת לא תמצא חן בעיניו, וע"כ חרה אף אביו בו, ואמר כי יוכל לראותה, אבל בכל זאת לא יתננה עוד לו, כי אם לבנו, וכל זה משל ראוי ונחמד על ענין המרגלים כי הארץ הטובה הזאת גם היא ביכלתה למלאות תשוקת יושביה אל הערב והמועיל באופן ההכרחי לקיום הגוף, ואף כי תשוקתם אל הטוב המוסרי, והבן רומז על האנשים המרגלים וכל העדה אשר נמשכו אחריהם, אשר לא האמינו להבטחת הי"ת ביד משה כי טובה הארץ מאוד למלאות בה כל תשוקותיהם בגבול ושיעור הראוי, יען כי בחרו בחיי השלוח והפריצות, וע"כ נגזר עליהם שלא יכנסו עוד לארץ כי אם בניהם אחריהם אשר מגורל אבותיהם הרע הזה יקחו מוסר לדעת כי לא טוב לאדם ללכת אחרי שרירות לבו לחפוץ במותריות, יען כי אז תהיה אחריתו מרה כלעננה, כי אם ללכת תמיד רק בדרך אמצעי, ולהסתפק במה שחננו הי"ת, אם הוחן האדם סולם יעלה בו משפל מצבו לרום שמיו. ראוי ומחוייב שיהיה לו מוצב ארצה במקום נאמן:
3
ד׳הקודם נתבאר ממה שחנן האל יתעלה אל האדם הכח השכלי אשר בו יגביל את מעשיו כל הימים אשר הוא חי להזהר משלוח הטבע החיוני ומהתר רסנו המפסיד החיים. וזה שהטבע החיוני בכלל הנה הוא משלח הכחות וההפעליות גם הקנינים בשלוח בלי בחינה בין טוב לרע ולא בין ערב לערב ובין מועיל למועיל באופן שמותר האדם מן הבהמה בפעולותיו אין וכמו שאמר עליהם אדם ביקר בל יבין נמשל כבהמות נדמו (תהילים מ״ט:י״ג). אמנם הכח השכלי יגבילם וישערם לקחת מהם הנאות והטוב לחיות חיים אנושים מוגבליים והיותר והפחות יחריב כמו שהטבע הכולל יכין החמרים לכל הדברים איך שנזדמנו והחכמ' והמלאכה תשערם ותגבילם דבר דבר על שעורו וגבולו הראוי לו. ולכן הפועל המיוחד אל השכל שישכיל כמו שהפועל המיוחד לבעל חי שירגיש כמו שכתב כל זה החכם בפרק י"א מהמאמר הט' מספר המדות כאשר כתבנו בפרשת הנחש שער ט'. ולזה אמר במקום אחר (מדות מ"ב פ"ה) על ענין הגבלת המעשים האנושיים שהוא קנין אחד עומד באמצע וכאשר יבאר החכם. ולפי שהתורה האלהית היא המגבלת המעשים האנושיים לא כדעת אנושי לבד אבל כדעת קדושים וחכמה אלהית נפלא כמו שאמר במעמד הנכבד ההוא והגבלת את העם (שמות י״ט:י״ב) שטעו בו קצת כמו שכתבנו שם הנה היתה היא באמת הסולם המוצב לרדת עליונים למטה ולעלות תחתונים למעלה ולהמצא ביניהם השתוף והחבור המחוייב כמו שאז"ל והנה סולם זה סיני חושבניה דדין כחושבניה דדין (ב"ר פ' ס"ח) כמו שבא בשער כ"ה אחד אחד ממנו. אמנם ענין הגבלת התורה המעשים האנושיים אינו על דוגמת מה שהגבילם החוקר בהיותם קנין עומד באמצע אלא שהוא קנין מעולה בבחינת אלהית וכן נתבאר בה בפרשת ציצית הכתוב' בצד הספור הזה. אמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם וגו' (במדבר ט״ו:ל״ח). וזה שהוא מבואר שענין הציצית הוא הצצה והבטה כמי מציץ מן החרכים (שה"ש ב') וצוה שיעשו להם סימן שבו ישקיפו ויציצו השקפה חושיית ושכלית לשני הענינים האלו ואותו הדבר המוצץ אמר שהיא פתיל תכלת כי בזה יושלם הרמז אל שני הענינים. האחד והוא השכל. במה שירמוז בגוון התכלת אל הנמצא העליון שהוא תכלית כל הנמצאים וכל העינים כלות אליו יתברך שמו וכמה הפליגו חז"ל לומר וראיתם אותו מגיד שכל המקיים מצות ציצית כאלו הקביל פני שכינה שתכלת דומה עם והים דומה לרקיע והרקיע דומה לכסא הכבוד (מנחות מ"ג:) כענין שנאמר וממעל לרקיע וגו' (יחזקחל ח') אמרו כי באומרו וראיתם אותו ירמוז אל הש"י שהוא פני שכינה ונתנו טעם לדבר משום שפתיל תכלת עינו דומה לים ועין הים דומה לרקיע ועין הרקיע לכסא הכבוד וזהו באמת העיון השכלי העולה במעלות הסולם מהנמצאות התחתונות אל העליונות ובהם מהעלולים אל העלות עד שיעלה עלייה שכלית אל העלה הראשונה ב"ה כי הנמצאות הוא הסולם אשר בו יעלו כל בעלי השכל להר ה' ולקום במקום קדשו כאשר נתבאר בשער הא'. וגה אל סדור המעשים האנושיים ותקונם הפתיל הזה הוא רמז נפלא מאד משני פנים האחד במה שאמרנו בבחירת המיצוע בכל המדות והתרחק מהקצוות כי היתרון והחסרון הם פחיתות והמיצוע הוא הטוב כמו שאמר החכם אל תט ימין ושמאל הסר רגלך מרע (משלי ד'). וכאשר כתבנו בתחלת הספר הזה שער ע"ב. והנה עין התכלת כך היא טבעו שהוא אמצעי בין המראה הלבן המפזר הראות ובין השחור המקבצו והוא כמשותף משניהם עד שמפני זה הוא מחזק הראות ומקיימו כי הוא נאות אצלו והוא טעם והיה לכם לציצית וראיתם אותו ירצה כי כשיטילו פתיל תכלת בין חוטי הלבן העין מעצמו יברח מהבין בלבן מפני שמזיקו ויסתכל בתכלת לפי שמחזיקו ועל ידי כן יתבונן שהמיצוע בכל הדברים הוא הטוב והנאות ויתבונן מעצמו כי על כן נצטווה להטיל התכלת בכנפי בגדיהם שהבגדים בכל מקום כנוי אל הקנינים המדותיים כאומרו בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט׳:ח׳) והמדות והבגדים לשון אחד להם כמה דאתמר ולבש הכהן מדו בד שיורד על פי מדותיו כמו שכתבנו אצל בגדי כהונה שער נ"א לומר שהמיצוע בכל המעשים האנושיים הוא הראוי והנאות כמו שהמראה הזה הוא המיצוע בין המראים. וגם שהיה התכלת בפתיל אחד כוון לדמותו אל הקו אשר לא יתחלק כי המיצוע והשווי בדברים אינו אלא על ענין אחד והיציאה ממנו על פנים רבים ולזה הם רבים היוצאים מהקו ומעטים אשר יכוונו אליו והוא הדבר שאמר החכם בסוף פ"ה מח"ב ובכלל אין ביתרון ולא בחסרון אמצע ולא באמצע יתרון וחסרון. אמנם כשיתחברו שלשה הענינים הפתיל ומראהו גם דמיונו אל הרקיע ואל כסא הכבוד יוקח משם ענין נפלא מאד יותר ממה שאמר החכם בהגבלת המיצוע הזה שאמרנו והוא שנדע שההגבלה וההשערה האלהית בכל המעשים הוא ההשער' האמתות שעליה ראוי להשען בכלן לא כמו שישפוט השכל האינושי לבד כמו שאמר כי לא כאשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב (שמואל א ט״ז:ז׳) כאשר נתבאר בשער כ"ה. ולזה השערת התורה. האלהית והגבלתה בכל מצוותי' היא אשר עליה יחיה האדם ולא בזולתה והוא אשר הכחיש' קרח באותו משל שאמר טלית שכלה תכלת וכו' (במדרש רבה פ' י"ח). בכלל פנות אחרות שרמזם במשלים אחרים כמו שיתבאר בשער אחרי זה ב"ה. והיה להיותה זה כלל גדול לכל המצוות המעשיות ולכל פעולות האדם הנתנות להשערתו אמרו ז"ל וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית כאלו קיים כל המצות וכל המבטל מצות ציצית כאלו בטל כל המצות (מנחות מ"ג:) כי ודאי מי שקיים ענין זאת ההשערה וההגבלה הנכבדת על ידה יתקיימו כל המצוות המעשיות ואם יצא מההשער' הזאת נמצאו כלן בטלות משלימותן. ולהורות בשלימות של שני הענינים הראשיים שאמרנו אמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם כמו שכוונו ג"כ בזה חז"ל (ספרי פ' שלח) בשאמרו אחרי לבבכם זו מינות שנאמר ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה טוב לפני האלהים ימלט ממנה וגו' (קהלת ז׳:כ״ו). ואחרי עיניכם זו זנות שנאמר כי היא ישרה בעיני (שופטים י״ד:ג׳). והמינות הוא ידוע שהוא הסכלות והשבוש בהשגות העיוניות השכליות בדעות האמתיות ובאמונות האלהיות אשר האשה הזאת הוא שטן הוא יצר הרע מונע אותו לתור במראה עיניו דרך העלייה במדרגת הסולם שאמרנו מהתכלת לים ולרקיע ולכסא הכבוד מבלי נטיה ושבוש אבל תדחהו דרך עלייתו ונדחת רגלו ונופל. והזנות הוא קלקול המעשים ורדיפת התאוות המותריות ופרצת גדר ההגבל' בהם אשר הוא גם כן מיוחס אל האשה שנאמר כי היא ישרה בעיני ועל שתיהן אחז"ל נסתכל בדדיה ואמר שירה מאי היא שעשה לה דדים במקום בינה מר אמר כדי שלא יסתכל במקום ערוה ומר אמר כדי שלא יינק במקום הטנופת (ברכות י'). כמו שנתבאר בשער ו'. ולהיות האנשים המיושרים על זה האופן מההגבל' ושומרים משמרתה דומים ליוצרם אמר אחר כן למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם אמר שכבר תשארו על טבע נכון וקיים אשר תזכרו תמיד מעצמיכם את כל מצות ה' ועשיתם אותם בעצם ותמיד עד שתמצא בכם הקדושה האלהית עצמה המשותפת מאמות התורה כנזכר ונזכר להם יציאת מצרים כי שם נראה להם עין בעין אמתת מציאותו ועליונותיו הנפלא על כל נמצא ופלאי נוראות מעשיו אשר בשתים אלה רצה שנתדמה אליו ולהתקדש בקדושתו הנה שנתבאר כמה הוחן לנו מאתו יתברך מתת הסדר הנכון וההגבלה השכלית והאלהית אל עם תורתו בלבם אשר היא הדרך ישכון אור לעלות ולראות את פני האדון ה' צבאות ולהנצל משלוח הטבע החיוני אשר על שניהם נאמר טוב לפני אלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה כמו שאמרנו ודי בזה לביאור הקודם.
4
ה׳אמנם הנמשך יתבאר ג"כ מעצם הנאמר. וזה כי אחר שענין ההגבלה השכלית הוא המצא החיות על דרך הטוב והמועיל והערב על המצוע וכמו שיתכן לא הקצוות בהם. כי כמו שההתרחק מהטוב אל הקצה האחד הוא הרע המוחלט ולא יהי' חיות מוגבל כן ההתרחק מהערב והמועיל כמו כן כי חיי העצב והעוני שהם הפכם הם בלתי מוגבלים כמו שזכר החכם במקום שזכרנו במאמר הט'. ולכן ההגבלה הנכונה היא שיחי' האדם בטוב בחיים טובים מספיקים ומוגבלים. אם אל צורך הפרנסה והמזונות ויתר מיני הערב אשר תדרשם הנפש החיונית. ואם אל ספוק שאר הטובות מהעושר והכבוד ויתר מיני המועיל שהם מבוקש הנפש הרגזנית. אשר בהמצא להם שתים אלה על השערתם הנאותה והגבלתם הנכונה ימצא להה הטוב והישר אשר הוא מבוקש הנפש המשכלת ותשוקתה. אמנם כשיצאו מהגבלתם הנה הם פעולות היצר הרע לבד שהיא כת רביעית נפסדת ומשובשת אשר אל ארבעתן אז"ל ד' תשוקות הן כו' (ב"ר פ' כ') כמו שכתבנו אצל משפחות בני נח שער י"ב. והנה לפי ששלשה ענינים אלו מטבעם לשנוא זה לזה ושידחה זה מפני זה שהמבקש הערב יבזה הטוב והמועיל והמבקש המועיל יבזה הערב והטוב והמבקש הטוב יבזה את שניהם היתה הפשרת ההגבלה הנאותה הכרחית להם כדי שימצאו יחד שלשתן ולא יהיו צרות זו לזו כי כאשר היה כן תשוקת כל חלקי האדם שוה בדבר ויושלם בידו מבלי שום מוחה כי לזה היתה חכמה מעולה ונדיבות נפלא לתורה האלהית לנדור ולנדוב במעשים התוריים דברי הערב והמועיל כדי לזרז האדם אל המעשה הטוב מצד כל כחותיו ולתת שוחד למקטרגים. ועל דרך שאמר קנאת סופרים תרבה חכמה (ב"ב כ"א.) כי כשהקנא' עם היותה מהמדות הפחותות והמעכבות כל שלימות מבוא לבעליה תעזור בדבר ההוא מי מעכב. הלא תרא' כי הית' עצה יעוצה מכל ישראל בדבר הפלשתי לעשות כן כמו שנאמר ויאמר איש ישראל הראיתם האיש העולה הזה כי לחרף את ישראל עולה והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו ואת בית אביו יעש' חפשי בישראל (שמואל א י״ז:כ״ה) הנה שנדבו ונדרו העושר והכבוד בצירוף אל הטוב הנמשך מהפועל ההוא. ואולם מה שהגיע ממעלתו של דוד לבזות כל מהר ומתן בפועל ההוא זולתי הפועל הטוב הנדרש מהשלם מצד מעלתו בכלל פירוש כל המעשה האלהי כלו כתבנו בשער ט"ו. מ"מ למדנו שכבר הית' עצה טובה מטעם המלך ויועציו ושריו לעורר לבות האנשים אשר במעשים המעולים נפשם חפצה לעשות חיל במתנות העושר והכבוד כמו שאמרנו. והנה התחבולה הנכונ' הזאת כוונה האלהים על השלימות בתתו לעמו ישראל ארץ כארצנו צבי היא לכל הארצות אשר נמצאו בה צרכי החיים מכל צדדיהם ולא יחסר כל בה. אמנם על ההגבלה הנאותה וההסכמה המשוערת לקבץ הטוב והמועיל והערב יחד מבלי שידחה זה את זה על הדרך שאמרנו כמו שביאר הענין הזה משה אדונינו עליו השלום יפה יפה במשנ' תורה באומרו כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. ארץ חטה ושעורה וגו' ארץ אשר לא במסכנות וגו' ואכלת ושבעת וברכת את ה' וגו'. השמר לך וגו'. פן תאכל ושבעת וגו'. ורם לבבך וגו' (דברים ח'). כי שם בלי ספק ביאר שתכלית הארץ היה לפרנס הנפש ראשונה אמנם הגוף בשניות. ולכן הכין להן הגבלת העניינים כלם באופן שיתפשרו ביניהם ולא יעיקו זה את זה כמו שאמרנו והוא מה שביארו באומרו שיתנו לבם על התור' ומצותיה אשר הזכירם ראשונה באומרו כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון ובאתם וירשתם את הארץ וגו' (שם) כמו שיתבאר שם ב"ה. ושלא יטרדו עצמם על זולתן מן העסקים הזמניים כי די בארץ ההיא להשלים ספוקם לכל מה שיצטרכו בהיותם מתעסקים בלמודם ושלימותם והותר. וזה במה שיוכלו להעבד ממנה ע"י עינות ותהומות היוצאים בבקע' ובהר והיא ארץ חטה ושעורה גפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. היתכן שתהי' ארץ נושבת זולת הדברים האלה ההכרחיים. אלא שרצה לומר כי ימצאו שם מכל המינים האלה די ספוקם לכדי חיותם המשוער והמוגבל לא בשפע רב לעשות בו סחורות ולהתעמל בסחרותיהם ולהטריד בעסקיהם. והיא מה שביאר באומרו ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה (שם) שהכוונה העצמית היא לסלק המסכנות ולהסיר חרפת רעב לא אל היתרונות הדוחים בעליה מעל התור' והיראה האלהית והוא מה שאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך וגו'. והכוונה שתהי' השביעה באופן שתמשך ממנה הברכה וההודאה על כל הנאה והנאה שיקבלו ממנ' כי הוא עקר כוונת מציאותה וכמו שאמרו אסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה (ברכות ל"ה.) כי ההנאה היא מסובבת מהברכה ואם תוסר הסבה הנה המסובב יסור ונמנע. והעושה כן כאלו מעל. ולזה קבעו חז"ל בסדר חיי האומה הזאת והגבלתם מאה ברכות בכל יום וסמכו אותם אקרא ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך (דברים י׳:י״ב) אל תקרי מה אלא מאה (מנחות מ"ג:). *ובארו חכמי האמת וכו' תוכן דעתו הוא, כי הנה ידוע שנפש האדם השלם מתחלקת לפי כחותיה השונות לשלשה, נפש, רוח, נשמה, (עיין מזה למעלה ביאורי בראשית מ"ו ע"א ודף רנ"ג ע"ב) ויען כי יחס שלש אלה הנפשות השונות, במדרגות מעלותיהן, כיחס שלש מחלקות האומה הישראלית כהנים לוים וישראלים אחת אל אחת, לפי שינוי מדרגת מעלתן וקדושתן, ועפ"י מצות התורה, חייבים הישראלים לתת מכל מאה סאה חטים ד"מ אשר יביאו מארצם עשרה ללוים, ומהם יתנו הלוים סאה אחת מעשר מן המעשר אל הכהן, והתשעים הנותרים יהיו למאכל הישראלים אשר הם ומחסורי גופם רבים יותר מהלוים והכהנים ומחסוריהם, ע"כ קבעו חז"ל לרמוז על זה מאה ברכות בכל יום לכל איש ישראלי, למען יגיעו מהם תשעה לתיקון רוח האדם, שהוא השפע האלהי הנלוה אל נפשו אשר נתנה לו מרחם אמו, וברכה אחת כמעשר מן המעשר לתיקון נשמתו הטהורה אף שהיא בעצמותה כבר שלימה מאוד, ותשעים ברכות לתיקון נפשו החמרית ר"ל החיונית, אשר תנתן לו מלידה ומבטן, המצטרכת תיקון גדול בעבור היותה נוטה עוד אל תשוקות חמריות, ודומה היא במדרגת מעלתה הפחותה ממדרגת הרוח. ואף כי ממדרגת הנשמה, לישראלים אשר הם פחותי המעלה ביחסם אל הלוים, ואף כי אל הכהנים, וביארו חכמי האמת שצורך זה המספר הוא כדי שתגיע אל הנשמ' העליונ' ברכה אחת מעשר מן המעשר לפי שבאדם ג' נפשות נפש רוח ונשמה על סוד ג' יוחסים כהנים לויים וישראלים. ולזה קבעו מאה ברכות בכל יום זולתי בשבת שיש לו נפש יתירה ושבעה מעונג השבת ומתוספת הלמוד כן כמו שכתבנו בפרשת ויכולו שער ד'. איך שיהי' היתה הכוונה הספוק והמוגבל המביא לידי ברכת ה' והזהיר מאד מהמותרות אשר הם משחיתים את הכל ואמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמור מצותיו וגו'. פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת וגו'. ובקרך וצאנך ירביון וגו'. ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגו'. השמר לך בבואך אל הארץ על התכלית הזה שאמרנו שמא תשכח זה התכלית אשר הוא אינו רק לשמירת המצות החקים והמשפעים בהיות לפניך הספוק הראוי והנאות ולא תעמוד ע"ז הצמצום וסדר הספוק המוגבל אליך מאתו יתעל' פן תאכל ושבעת ולא תהי' השביעה לברכה כמו שאמרנו אם תשוטט מחשבתך לצבות בטן בדרישת המותרות ולא תסתפק בבית הנאותה לך לכדי חיותך אבל תרדוף המותר בבנות לך בית מדות ועליות מרווחים לשבת בו ולא תחי' סוס ופרד מקנה בקר וצאן כדי צרכך רק תשית לבך לעדרים רבים מהם גם כסף וזהב ירבה לך ולא תעמוד על ההכרחי וכל אשר לך ירבה על זה הערך ושכחת את ה' אלהיך אשר הוא הסבה הראשונ' לבואך הנה רצוני כדי שתהי' פנוי מן העסקים ויעלה זכרונו תמיד לפניך לעמוד לפניו ולברך בשמו כמו שאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך וגו' וכאשר נתבאר והטרדת עצמך בהרבות הון עתק ועבודה רבה כי לא בטחת על השגחתו שיספוק לך כדי צרכך בכל עת ובכל שעה ולא זכרת כי הוא המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים והוא המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף וצמאון אשר אין מים המוציא לך מים מצור החלמיש המאכילך מן במדבר ארבעים שנה אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך. ירצה כבר תשכח עם זה יכלתו והשגחתו גם למודו הנפלא אשר הורה אותך בענין צמצום החיים והשערת הגבלתם *אשר כוון אליה במזון האלהי וגו', ר"ל כי בתת ה' להם בכל יום רק לחם לשבוע עומר לגלגלת באופן שלא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, הורה להם בזה כי טוב ונעים לאדם לחיות תמיד רק חיים מוגבלים ומשוערים כראוי, עיין מזה גם ביאורי לשער מ"א. אשר כוון עליה מאד במזון ההוא האלהי אשר המטיר לחם מן השמים ככל חקותיו וככל משפטיו כאשר כתבנו היטב בפרשת המן שער מ"א אשר בכל זה הית' הכוונה להשלים אותך ולהיטיבך באחריתך והנה אתה תחוש להווה ולא לעתיד לבא והוא סכלות גדולה ודרד בהמיות כי הנה התור' האלהית נתנה לבטלי הבחירה והבחירה השכלית היא אשר תגזור על זאת הגבלה כמו שאמרנו ראשונ' וא"א להמצא האחת זולת חברתה ובהמצא שתיהן נמצא השלימות.
5
ו׳ובמדרש (ש"ר פ"א) תניא ר"ש בן יוחאי אומר ג' מתנות טובות נתן הב"ה לישראל ולא נתנם אלא ע"י יסורין ואלו הן תורה וארץ ישראל ועולם הבא תורה דכתיב. אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו (תהילים צ״ד:י״ב). ארץ ישראל דכתיב וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך (דברים ח׳:ה׳) וסמיך ליה כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. עולם הבא דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים. תוכחת מוסר (משלי ו׳:כ״ג). להיות ההתעמלות הבעל שכל במלאכה ראי' עצומה על מדרגתה מהצורך או היותר עד שכבר יהיו האנשים נכרים מצד החוזק והרפיון אשר להם בפעולותיהם כמו שנתבאר זה בתחלת חלק ב' משער כ"ה ולזה אמר זה האלהי שג' מתנות אלו להיותם גדולות הערך לא יתכן שינתנו רק ע"י יסורין והוא החריצות העצום המחויב לאדם לעמוד על הזירוזין והאזהרות על נקיון חיי האדם וזכותם להשגתם. האחד היא התור' דכתיב וגו'. כי הוא מבואר שהתור' אינה נכנסת רק ע"י יסורין וצמצום כל דברי החיים כמו שאמרה כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' (אבות פ"ו) ובמעט עסק ובפרישות כל הענינים המטרידים כי על כן אמרו בפרק המפלת על הימים שהאדם דר במעי אמו ואין לך ימים שהאדם שרוי בטובה יותר מאותן שנאמר מי יתנני כירחי קדם וגו' (איוב כ״ט:ב׳). למדין אותו כל התורה כלה שנ' ויורני ויאמר לי וגו' (משלי ד׳:ד׳). וכשבא לאויר העולם בא מלאך וכו' (נידה ל':). כבר ביארנו בשער ס"ח כוונתם באלו הענינים. אמנם עכשיו נכוין למה שירמזו הימים שהאדם בהם מצומצם ומשוער בעניני הספוק או בלי שיהי' לו שום עסק מהעסקים הזמניים כי הוא הנכון והמזומן ללמוד התור' כלה. ואולם בצאתו מההשערה והצמצום ההוא כלו נשכח כי התור' והבדידות בצמצום החיים יצאו כרוכין זה בזה בלי ספק. והנה המתנה השנייה שהיא הארץ כידוע ליודעים שאין ענינה רק השערת החיים וצמצומם הנאהבים מהשלמים כמו שנתבאר כבר מהכתובים ההם שהביא לראי' וכ"ז למה לפי שהתור' והארץ היו שני דרכים עצמיים המביאים אל החיים הנצחיים הם חיי העולם הבא שהיא המתנ' השלישית והתכליתית להנה אשר הן באמת חיים פשוטים ונבדלים בהגבלתם בכל מיני אלו החיים והיה מהראוי שהדרכים העצמיים המביאים אליהם יהיו כמותם בהגבלה נאותה וצמצום זך ונקי כמו שאמר ודרך חיים תוכחות מוסר (משלי ו׳:כ״ג) ירצה שדרך החיים יתכן שיהי' בתוכחות מוסר כמו שהחיים עצמם תכלית המוסר והגבלת היושר והטוב וכמה נתבאר זה הענין ממצות יונדב בן רכב לאמר לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו וכרם לא תטעו ולא יהי' לכם כי באהלים תשבו כל ימיכם למען תחיו ימים רבים וגומר (ירמיהו ל״ה:ז׳). וכבר קבע להם השכר המיוחד לזה באומרו כה אמר ה' וגו' לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימים. כי באמת המסתיר פניו ממותרות העולם זוכה ועומד לפניו יתעלה תמיד אמנם המטפל בהם יטרד מלפניו בלי ספק. ולקרב הענין אל זה הפרישות מה שהיה איפשר הפליגה התורה האלהית לזרז ולצוות על מצות השמטות והיובלות ותלה בהם ישיבתם בארץ או גלותם ממנה כמו שביארנו שם שער ס"ט. והנה על זה האופן נאמר על מיני אלו הייסורין מה שאמר ראשונה. וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך כי באמת אין ייסורין של אהבה זולת אלו. *ובמדרש עוד א"ל וכו' כונתו הנה האדון שיש לו כמה עבידים ורוצה למכרם לזולתם, הלא ישתדל להאכילם ולהשקותם אף יותר מדי שבעם, למען יהיו רק בריאים ושמנים לפי שעה למראה עין הקונה אותם ויוכל להרבות במחירם מבלי אשר יחוש, כי האכילה היתירה והגסה ההיא תוכל לסבב להם לאחר זמן ובימים שיבואו כאב או נזק הבריאות, אבל האב האוהב את בניו, ועינו תחס עליהם, יחפוץ יותר בהתמדת בריאותם הטובה מאשר יחפוץ להשמין את בשרם, הלא ישים עין השגחתו עליהם שלא יאכלו ולא ישתו יותר כי אם כפי הראוי והמשוער להם, ויכריחם להגביל ולצמצם גם כל שאר הנאות גופם (אף כי דבר זה ר"ל המניעה מהרבה הנאות יחשב להם לפי שעה לכאב ויסורין) למען ישיגו עי"ז אח"כ לא לבד חיים ארוכים עלי ארץ כי אם גם השלימות המוסרית להיות נרצים ונאהבים תמיד לפני הי"ת, כמו שנאמר בבני יונדב בן רכב, שהיו נזירים מיין ומופרשים מכל הנאות המותריות עפ"י מצות אביהם, בבחינה גופנית. "למען תחיו ימים רבים" ובבחינת אשרם המוסרי "כה אמר ה' וכו' לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימים, ר"ל שכל בניו יהיו תמיד מתהלכים לפני ה' בתום וביושר, תחת כי האנשים אשר ימכרו ממכרת עבד לתאותם הגופנית ושקועים במצולת הנאות יתר לא יראו פני ה' כי אם יתרחקו תמיד יותר ויותר ממנו, וע"ז רומז המדרש שאמר להם הקב"ה לישראל "בני לא תהיו סבורים שאני מבקש לעשות לכם כעבד זה וכו' אלא לכך אני מביא עליכם יסורים כדי שתכונו לבכם אצלי", ובמדרש (דברים רבה פ' ג') עוד אמר להם לישראל בני לא תהיו סבורין שאני מבקש לעשות לכם כעבד זה שאדוניו מבקש למכרו בכל מה שמוצא בו אלא לכך אני מביא עליכם ייסורין כדי שתכוונו לבכם אצלי אמר שעם היות שממעלת האדון להתנהג עם עבדיו בטוב להם וכמו שבא בתורה האלהית כי טוב לו עמך (דברים ט״ו:ט״ז) עמך במאכל עמך במשקה (קידושין ט"ו.) כל שכן עם בניו החמודים לו שהיה לו להתנהג עמם במדת החסד והוותרנות לא בייסורי ההשערה והצמצום. לזה אמר להם שלא יחשבו שהם לו בערך העבדים שהמבוקש מהעבד כי אם לזונו ולפרנסו להחיותו ולהבריאו עד שיעשה יפה ובריא אולם כדי שישוה שכר הרבה כשירצו למכרו ולא יחוש אם הוא בעל אמונות טובות או רעות או מדות מגונות או נאות. אבל אתם לי בערך הבנים הנאהבים אצל אביהם השלם החפץ בשלימות נפשם יותר מלמשמן בשרם ולזה אני רוצה שכל ספוקיכם יגיעו לכם על דרך ייסורי ההגבל' והצמצום שמתוך כך תכוונו לבכם אצלי רצוני להיות דומין אלי בכל האיפשר. ומה טוב ומה נעים ענין הייסורין בג' המתנות האלו ואשר בהן נודעה חבת האב לבנים כמו שאמר כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך. וכמה נפלאתה התורה להורות אלו הג' ענינים שהורה רבי שמעון בן יוחאי במה שנמצא בכלי הקדש ג' כלים מיוחדים מעשה מקשה. הכרובים דכתיב ועשית שנים כרובים מקשה תעשה אותם (שמות כ״ה:ל״א). המנורה דכתיב ועשית מנורת זהב טהור מקשה תעשה וגו' (שם). וזה מעשה המנור' מקשה זהב וגו' עד ירכה עד פרחה מקשה היא (במדבר ח׳:ד׳). החצוצרות דכתיב עשה לך שתי חצוצרות כסף מקשה תעשה אותם (שם י'). יאמר כי יעשו אלו הג' כלים ע"י הכאת קורנס לומר שמה שרמזו עליהם הוא נקנה ע"י צער מכות וייסורין. והנה החצוצרות הם כלי הקריאה למקרא העדה ולמסע המחנות בדרך הלוכם עד שיכנסו לארץ והם תכסיס מלכות שיתנהגו בהם מלכי ישראל בארצם אף על פי שאותם שנעשו בכבודו של משה נגנזו כי אינם ראוי שישתמשו התלמידים בהם. אמנם המנור' היא ממש נר מצוה ותורה הנקנית ע"י ייסורין ותושיה רבה כי על כן נכפל בה כמה פעמים לשון של מקשה עד ירכה עד פרחה ועל דרך שאמרו כך היא דרכה של תורה וכו' (אבות פ"ו). אמנם הכרובים הם רמז למלאכים אשר נשמות הצדיקים עולים במדרגותם שם לעולם הבא:
6
ז׳ומעתה כבר ידענו מה היתה חטאת המרגלים והנמשכים אחריהם רעה גדול' ומה חרי האף הגדול אשר עלה לפניו יתעלה בגזור עליהם גזירה לא יוכלו כפרה כי לכאורה מאי איכפת ליה להקב"ה אם ימאסו בארץ טובה ורחבה ארץ זבת חלב ודבש והלא היא עקר הטובות הזמניות ומי יתן והיה לבבם זה לשנוא כל הימים לשמוע בקול יונדב בן רכב להנזר מפחיתות עבודות האדמה לשרת בשם ה' ולעמוד לפניו כל הימים.
7
ח׳אלא שהאמת הברור כי לא אותה מאסו אבל עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל השם נפשם בחיים המוגבלים והמאושרים המוסרים להם ע"י התור' וזאת הארץ הקדושה אשר שני הענינים יחד הם מדרגות הסולם לעלות אל חיי הע"הב שהם הג' מתנות כמו שאמרנו ונזורו אחור ממעלת אלו החיים הנפשיים כמ"ש בפיהם לא נוכל לעלות (במדבר י"ג) כי אין חפצם לעלות לרשת משכיות וארצות החיים אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (שם י"ד) כי הוא דרך ירידה אל ארץ לא מטוהרה אשר לא הוגבלו אנשיה כלל וסופם רמה ותולעה וצורם לבלות שאול. ואמנם המאושרים יהושע וכלב החפצים לעלות ולראות באור יי' אמרו עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה כי הם אשר היתה רוח אחרת עמם למלא אחרי יי' למאוס החיים הפרוצים והבלתי מוגבלים ולבחור בהגבלות התורה והארץ הזאת לבא לרשת ארץ החיים ועל זה אמר בדבור השני טובה הארץ מאד מאד (שם) אמרו שראוי לכל שלם להודות בטוב הארץ ההיא מצד הגבלת חייה כי לזה היא באמת טובה מאד מאד. ואמר אם חפץ בנו ה' יותר משאר העמים ולכן יביא אותנו אל ארץ הזאת ונתנה לנו ארץ זבת חלב ודבש (שם) והוא ענין הספוק הנשמר מהנזק כמו שחבור הדבש והחלב הוא מזון שלא יזיק לאוכליו לפי שהאחד הוא תקון חברו ורפואתו כי על זה אמר הנביא חמאה ודבש יאכל לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב (ישעיהו ז׳:ט״ו-ט״ז) כי כל אחד בפני עצמו הוא מזיק לענינו והוא הרע אשר ימאסהו בדעתו אמנם חבור שניהם הוא הטוב אשר יבחרו בו. ויתכן כי על כן תארה הכתוב בזה התואר בכל המקומות וביארו רוע כוונתם במה שאמר אך ביי' אל תמרודו ואתם אל תיראו וגו'. ירצה לא תמרודו בו יתברך למאן במוסרו והגבלתו הנכונה בחיים ואתם אל תיראו את עם הארץ. ובהגדת זבחים (קי"ח:) בן פורת יוסף בן פורת עלי עין (בראשית מ״ט:כ״ב) עין שלא ראתה לזון ממה שאינו שלה תזכה ותאכל ממלא עין שלה. והוא עצמו מה שאמרנו שהחיים הפרוצים הם מה שאינו שלה ואשר מאסם יוסף הצדיק ולזה יבא יהושע שהוא מבניו ותאכל ממלא עין שלה והוא מה שהנחיל את ישראל את הארץ הטובה המשוערת והמוגבלת בחיים וכמו שאמר יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבא שמא כי ינחילנה את ישראל: (דברים א׳:ל״ח):
8
ט׳במדרש (במדבר רבה פר' י"ו) אתה מוצא שכשאמרו ישראל כלא שר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳) מה עשה הקב"ה הביא מלאך המות לפניו ואמר לו כל העולם ברשותך חוץ מן האומה הזאת שבחרתי לי וכו'. וכשקלקלו בעצת המרגלי' אמר להם הקב"ה ותפרעו כל עצתי (משלי א׳:כ״ה) אני אמרתי אלהים אתם וגו'. אכן כאדם תמותון וגו' (תהלים פ"ב). ועתה ראה כי אומרם נעשה ונשמע הוציאם ממיתת הטבע אשר ע"י שלוח החיים. אמנם קלקול עצת המרגלים החזירם לקלקולם. כי באמת ישיבת הארץ לענין הגבלת החיים כישיבת גן עדן כי שם נאמר כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל (ברא" ב') כמו שכתבנו שם בתחלת שער י"ב הנזכר וגירושם ממנה כגירושו ממנו בלי ספק כמו שנתבאר זה המאמר על זאת הכוונה אצל ספור הנחש בשער הט' שזכרנו בתחלה. ולזה עלה חמת ה' לאין מרפא כי במואסם בארץ חמדה מאסו בעקרי התורה ונתיאשו מהשלמות האמתי הדבק עמהם שהוא נצחיות העולם הבא והתישו כח הגבורה האלהית מהפיל גוים רבים ועצומים תחתם תחת אשר היה להם להוסיפה ולהגדילה כי היד החזקה השלוחה להשמיד ולהרוג ולגרש אותם מפניהם אין לה כח ורשות כי אם מכח העליונ' ממנה שהיה יד על כס המשפט והצדק אשר זו במדרגת השופט וזו במדרגת השוטר. כי לזה אמרו (מדרש איכה פ"א) כל זמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבור' של מעלה שנאמר ועתה יגדל נא כח ה' (במדבר י"ד) וכל זמן שאינם עושים רצונו של מקום מתישין כח וגבור' של מעלה שנאמר צור ילדך תשי וגו' (דברים ל"ב). *כי כשהיד וכו' הנה כפי מה שאבאר עוד בשער הזה יורה בפי החכמים לפעמים שם "זכר" דרך השאלה אל הפועל, כמו שיורה שם "נקבה" על המקבל פעולת זולתו, והנה ידוע ג"כ כי כמו שבכל פעולה אשר יפעל האדם צריך תחילה כח שכלו השופט בקרבו לשפוט. כי ראוי לו לפעול כן ולהרהיב לזה עוז בנפשו, ורק אח"כ יעשה הפעול' ההיא בכח איברי גופו וגבורתו החיצונית כן הוא ג"כ אצל הי"ת, כי בטרם יפעל פעולתו צריך שיחייב תחילה משפט חכמתו העליונה כי ראוי הוא על פי הצדק והיושר לפעול כן ואז יעשה אותה ביכלתו שהיא לבלי תכלית והנה הכח השכלי השופט הזה המסבב הפעולה יקרא דרך השאל' בשם "זכר" יען כי הוא הפועל האמיתי, אבל הכח החיצוני המסובב על ידו לפעול אשר הוא כעין מקבל פעולת כח השכל השופט יקרא בשם "נקבה", והנה כאשר ימרו ישראל עיני כבוד עליון יחייב משפטו הצדק שלא יפעול עוד בגבורתו העליונ' נסים ונפלאות בעבורם וזה שאח"ל ד"מ "שבזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מתישין כח גבורה של מעלה" אפס העמים אשר לא ישכילו ויבינו זאת, לא יאמרו שרק בעבור משפט חכמת הי"ת שהוא במדרגת כח זכר חדל לעשות אותות ומופתים בעבורם כ"א בעבור שקצרה חלילה יד גבורתו ויכלתו, שהוא במדרגת נקבה, וע"ז רומז מאמר הכתוב "מבלתי יכולת ה'" כי הוא שם פעולה בלשון נקבה, ואמרו עליו חז"ל "יכול" לא נאמר (ר"ל "כי לא יכול ה'" לא נאמר, כי אז היה מורה שמשפט השכל העליון שהוא במדרגת זכר לא חייב אותו ולא חשבו לראוי ונכון שיביאם אל הארץ כאשר היה באמת) אלא "מבלתי יכולת"' וכו', יאמרו שתשש כחך כנקב', ר"ל כי קצרה גבורתך ויכלתך (שהיא במדרגת נקבה) להוציא זאת אל הפועל אף שיחייב אותה משפט הצדק. כי כשהיד העליונה יד המשפט היא גוברת תגבר יד הפועלת אמנם בחולשתה תחלש. והנה לפי זה תשישות כחו יתעלה אינו מפני שאינו יוכל אבל שאינו רשאי מכח היושר והדין. ומפני שזה לא יבינוהו סכלי האומות אמר שתשש כחו והוא מה שטען משה בעבורם אחרי כן באומרו ואמרו הגוים מבלתי יכולת ה'. וכמה הפליגו חז"ל (ברכות ל"ב.) באומרם מבלתי יכול לא נאמר אלא מבלתי יכולת אמר לפניו רבש"ע יאמרו שתשש כחך כנקבה. וזה שהמה דקדקו מקוצר המקרא שכיון שמלת יכולת היא שם דבר היה לומר מבלתי היות יכולת ביד ה' כמו שתקן רש"י ז"ל. ולזה ראו שתחת יכול שם הפועל אמר יכולת הבא על לשון נקבה ללמד שאמר לפניו הנה הגוים כלם כשראו מה שעשית עמהם במצרים ומה שנמשכה להם תמיד עוצם אהבתך לא יאמרו שהכח המשפטי העליון שהוא במדרגת הזכר הפועל בעצם וראשונ' הוא העומד לנגדם כלל שאם כן לא היתה עמהם בדבקות ההוא אשר זכר אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך וגו'. אבל יאמרו שאתה רשאי מכח המשפט המסדר אבל שאין כח בגבורה המצווה על המעשה שהיא במדרגת הנקב' אצל המשפט להוציא דבר אל הפועל וזהו חלול כבודך חלילה שיאמרו שאתה רוצה אלא שאינך יכול והוא מה שנרמז יפה במלת יכולת ה' היותה בכנוי הנקבה כי באמת הכח העליון המשפטי הוא כזכר הפועל והגבור' היא כמו הכח המתפעל. ולזה יאמרו שתשש כחך כנקב' זו שאינה יכולה להוציא אל הפועל מה שתצווה. ויש פנים אחרים בבחינה זו יבאו להלן במקומו. והנה אחר שחסרו הדבר עצמו שהיה נותן בידם כח וגבורה לעתות כאל והגוים ההם היושבים בארצם צדקו נפשם בהם איך יבא המשפט הישר האלהי לגרש צדיקים מהם ממקומם ולהביא רשעים תחתם ואין גזר דין של שבועה גדול מזה. ואע"פ שבסוף אמרו הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו לא יועיל ולא כלום כי לבם גלוי וצפוי לפניו שלא שבו מלבם כי אם מפני יראת הגזירה. משל לשב מאחרי המלך בעת מלחמ' כי תעלה בו חמת המלך יאמר ללכת אחריו הנה לא יאבה לו ולא יסמוך עוד על אהבתו ועבודתו כי לא מלבו. והוא אומרו לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם כי אחר שליי' המלחמה ולא לכם אם אינו עולה ודאי תנגפו כי הם רבים ועצומים מכם. והנה כל הענין הזה בצורתו כללו רבי יהושע בן לוי במאמר ההוא שזכרנו ראשונה ובמליצתו הנכבדת שהליץ. משל למלך שזמן לבנו אשה נאה עשירה ובת טובים. ראה שלשה כתרים בתוארים נפרדים כנגד שלשה תשוקות האנשים שזכרנו ראשונ' נאה היא תשוקת הערב עשירה תשוקת המועיל בת טובים תשוקת הטוב והישר. והנה כמו ששלשה תשוקות אלו יתחברו במציאות אשה כזו והם מוגבלות ומשוערות בה הגבלה אלהית נכונה והאדם משתמש בהן בהתר ולא באיסור ולא עוד אלא שמפיק בעסקיהם רצון מיי' כמו שאמר מצא טוב וגו' (משלי י״ח:כ״ב) כמו שכתבנו בפרשת נח שער י"ב. כן הארץ הזאת תכלול ג' ענינים הללו עצמן וישתמשו בהם עם יי' היושבים בה למצוא רצון נפשם בכלם כאותה הגבלה והשערה שעלידה יפיקו רצון מה'. אמנם כשאמר הבן אלך ואראה אותה מיד הוקשה הדבר בעיני אביו כי אמירה זו אינה באמת אלא סירוב ומיאון באשה זו אשר בה יבאו השלמת התשוקות באותה הגבלה שאמרנו ואין נפשם רק למלאת תאותם בכל אשר תאוה נפשם הבהמית כבא אל אשה זונה שלטת ומשנאה אשר שנאו האשה הצנועה ההיא קנטרו עליה ושמו לה עלילות דברים לאמר נשלח' אנשים לפנינו וגו'. כי מה להם ולצער הזה אחר שמלכם לפניהם וה' בראשם הולך תמיד עמם לנחותם הדרך ועל פי ה' יחנו ועל פי יי' יסעו וראו שהעבירם אח הים ונכנסו בשלום ויצאו בשלום הנה אם ירצה משה לשלוח מרגלים יעשה כרצונו כמו שעשה במעשה יעזר או כאשר עשה יהושע ליריחו ולעי אמנם יראה באמת כי מה שהקפידו על זה לא היה אלא למאסם בג' המתנות המחוברות זו בזו כמו שאמרנו. וכמו שאמר הכתוב שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה וכבר פירשנו כוונתו והדבר כן היה באמת שלא היה מורך לבב רק דמאיסא עלייהו וכמו שאמר הכתוב בפירוש וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה ומאמר המשורר דוקא וימאסו בארץ חמדה (תהילים ק״ו:כ״ד) והיא הקושי שהיה בעיני אביהם שבשמים שעליו נשבע ולא נחם לבלתי יבאו שמה כי אינם ראויים לאשה כזאת בשום פנים. וכבר פירשנו יפה שאין שום מקום אל היכולת האלהי לתת אשה כזאת למי שאינו ראוי לה כי יהיה עול בחקו יתעלה. אמנם אם היה מונע בידם לראותם אותה ולשלוח מרגלים כ"ש דמתפקרי טפי כמו שאמרנו במשל עכשיו יאמר כעורה היא ויתחזקו במאמר נתנה ראש ונשובה מצרימה כי הוא מקום שאהבו להם כנזכר והראה חכמתו שהעצה הנכונה לפי דרכם להסכים עמהם ולשלוח המרגלי' כי אף על פי שגלוי וידוע לפניו את כל אשר יעשו הנה על כל פנים ידעו מפיהם כי טובה הארץ מאד מאד. אמנם שאר הענינים שאמרו אינם מענין השליחות ולא היה לתת לב עליהם והמאמינים בהם סייעו בעביר' ונשתתפו ברעתם וסבבו קלקלתם ופחיתותם היתה סבת עצבונם ובכיתם *וקבעו בכיה וכו', בזה רוצה הרב לבאר מאמר המדרש ילקוט שלח "אתם בכיתם בכיה על חנם אני אקבע לכם בכיה לדורות, ומן אותה שעה נגזר' גזירה על בהמ"ק ליחרב ושיגלו ישראל וכו'" כי הכוונה שע"י שהראו במעשה מרגלים זה, כי מואסים הם בחיי הגבלה, כי אם חפצים תמיד לרדוף אחרי הנאות המותריות, מזה נסובה להם כל הרעות אשר קרו אותם מאז והלאה עד סוף כל הדורות, ובזה הולך הרב ז"ל ומבאר כמה פסוקים בתילים מזמור פ'. וקבעו בכיה לכל ישראל לדורותם כי מיאוס הארץ ההיא כפי מה שתארנוה הוא הענין אשר עמד עלינו לכלותנו בכל הדורו' בעבורו גלינו מעל ארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו והיינו חרפה לשכנינו ולעג וקלס לסביבותנו ואין שום מבא לשוב אל שלמותנו כי אם בשובה אלינו בהשלמת הגבלותיה המותני' בה כמו שעל זה בקש המשורר אחר שהתאונן על חרבן הארץ והבית במזמור אלהים באו גוים בנחלתך סמך אליו. רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף יושב הכרובי' הופיעה (תלים פ'). ראה שזכר בפסוק ג' תארים כנגד הג' ענינים שזכרנו כי על כן הזכיר תמיד בזה המזמור ג' שמות כנגדם. כי האלהים הוא הרועה בעניני המזונות והפרנסה ועל דרך שאמר האלהי' הרועה אותי וגו' (בראשית מ״ח:ט״ו) ותרגום דזן יתי. וצבאות כנגד מה שאמר נוהג כצאן יוסף כי בו ינהג צבאותיו וצאן מרעיתו בנאות השלום וטוב המצב בכל עניניהם. וה' הוא יושב הכרובים אשר לבדו חלק הנפש השכלי ודרך השגתה בו הוא מצד שהוא יושב הכרובים כמו שבא במקומם שער מ"ח. והכוונה שכל אלו הטובות נמצאו אתם מוגבלות ממנו ית' בשבתם על אדמתם ובהעלותם יסעו והיה מבקש עליהם שישיבו לקדמותן והתחיל מבני אפרים ובנימין ומנשה והם כלל הי' שבטים הנקראים על שם יוסף כי הם אשר התחילו בקלקל' והגלו בראש גולים. והוא אומרו לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך כלומר עוררה להם את גבורתך ואל נא תעזוב אותנו. ולפי שהם היו בלתי מוגבלים בעניני מזונותיהם כמו שאמר הוי עטרת גאות שכורי אפרים (ישעיהו כ״ח:ג׳) אתיו אקחה יין (שם נ"ו) השותים במזרקי יין (עמוס ו׳:ו׳) פרות הבשן האומרות לאדוניהם הביאה ונשתה (שם ד') ורבים כמו אלה. לכן זכר עליהם התואר המורה על הגבלת הרשעים לבד ואמר אלהים השיבנו והאר פניך ונושע'. ואחר שזכר זה בקש בייחוד על גלות יהודה וחלק דבריו לשתי בקשות האחת על גלות הראשון אשר גלו לבבל אשר היה לרוע סדרם בכל הנהנותיהם כמו שאמר הנביא עליהם מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי יגו'. איש מרעהו השמרו וגו'. (ירמיהו ט׳:א׳) וכל הפרש' כלה ואחריה רעותיה מובאות לה וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו נבלעו מן היין תעו מן השכר (ישעיהו כ״ח:ז׳) כמו שזכר ישעיה ע"ה. לכן הזכיר עונשם באלו השני ענינים כנגד האחד אמר האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש. וכנגד השני תשימנו מדון לשכיננו וגו'. וזה כי הם לקחו מיד ה' מעין חטאתם כי הם קלקלו את סדרם בחייהם בעניני ספוקם המותרין ואחר אכלו לחם צר ומים לחץ וגם יען שקלקלו חייהם המדיניית בעודם בשלותם השליכם אל ארץ אחרת מקום צר אשר הם עצמם איש לאחיו ואיש לרעהו יהיו בעלי ריב ומצה עד שהאויבים אשר הם בתוכם ילעגו לקולם בריבם יחד. ולפי צורכם אל שני אלו הענינים בהגבלתם זכר שני השמות בבקשה על תשובתם ואמר אלהים צבאות השיבנו והאר וגו'. והנה הבקש' השנית היתה על זה הגלות הארוך אשר אנו בקרבו אשר בו גלינו גלות שלימה מהארץ הטוב' ובו נחרב הבית ושמם לגמרי ובטלה העבוד' מכל וכל מה שלא היה כן בגלות הראשון ונזה אמר גפן ממצרים תסיע וגו'. פנית לפניה וגו'. כסו הרים צלה וגו'. תשלח קציריה עד ים וגו'. למה פרצת וגו'. יכרסמנ' וגו'. אלהים צבאות שוב נא הבט משמים וראה ופקוד גפן זאת וכנה אשר נטעה ימינך וגו'. בקש שהגפן הזאת אשר כן נטעה בראשונ' ועשתה והצליח' עד השיעור ההוא ולבסוף לסבת פרצת גדריה והגבולותיה ארוה כל עוברי דרך יכרסמנ' חזיר מיער שיפקוד עליה להשיבה לקדמות' ופירש שהפקיד' ההיא בלתי אפשרית מבלתי שיפקוד על כנה שנטעה ימינו והיא הארץ הטובה אשר היה המושב המיוחד לה כדבר שיושב על כנו ואמר ועל בן אמצת לך כמו בן פורת יוסף (בראשית מ״ט:כ״ב) ועל דרך שאמר יפה נוף משוש כל הארץ (תהילים מ״ח:ג׳) אשר היא עתה שרופה באש כסוחה מגערת פניך יאבדו השורפים והמכריתים אותה והשלמת זה תהיה כשתהי' ידך על איש ימינך והוא מלך המשיח שנאמר עליו שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגלך (שם ק"י.). והוא בן אדם שאמצת אותו לשלוח אותו לקחת אותה מידם ולהשיבה אותנו באופן שנשוב על משפטינו ונתיישב על מתכונתנו ולא נסוג ממך תחיינו ובשמך נקרא. ועל ג' הענינים אלו התלוייה בארץ זכר השלש שמות אשר הזכיר ראשונה וסיים ה' אלהים צבאות השיבנו והאר פניך ונושעה כי לא תקווה השבתה אלינו ולא חזרתנו אל אלו השלמיות ההכרחיים להצלחתנו כי אם על ידך הגדול' והחזק' שתחזק ותגלה ותראה עלינו וכמ"ש השיבנו יי' אליך ונשוב' וגו' (איכה ה׳:כ״א). ובמדרש (במדבר רבה פט"ז) אמר להם הקב"ה לישראל בעולם הזה על ידי שלוחי בשר ודם נגזר עליהם שלא תכנסו לארץ אבל לעתיד לבא אני אשלח מלאך מלפני לפנות לכם הדרך שנאמר הנה אנכי שולח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא אמר ה' צבאות (מלאכי ג׳:א׳) וזה כי בהמול לבב האנשים ימאסו שלוח החיים הבלתי מוגבלים ויבחרו בחיים המאושרים האלהיים וזה מה שיושפע מאתו מלאך הברית אשר יחפצו בו ועל ידי כן ישוב הכל למקומו וכבוד יי' עליהם יזרח לפנות בקר לאיתנו. ואחר שהקדמנו זה נבוא אל הביאור בזכרון הספיקות תחלה.
9
י׳א במה שאחז"ל למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים לפי שלקת' בצרעת על שדברה על אחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר (במ"ר שם) והלא לפי סדר הכתובים כך קרה הענין בזה אחר זה כי זה היה בחצרות וזה במדבר פארן ונאמר ויסעו העם מחצרת ויחנו במדבר פארן וישלח אותם משה ממדבר פארן וגו'. ואם תאמר שהמדרש הזה הוא על דעת מי שדרש על לבן וחצרות ודי זהב שמחלוקתו של קרח היה בחצרות כמו שכתב רש"י ז"ל וגם זה דעת הראב"ע שכתב שעל הבדל הבכורות מהעבודה היה המחלוקת ההוא הנה יש בענין קושיא חזקה מהראשונ' והיא שתהי' יותר ראוי לסמוך מחלוקתו של קרח לפרשת מרים מפרשת מרגלים להמשיך מה שרצו מזה שהרי חטאו של קרח דומה ממש לחטא של מרים שזה וזה כנגד משה אלו אמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר ואלו גם כן אמרו כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' וגו'. ואמרו ז"ל לא אתם שמעתם בסיני אנכי ולא יהי' לך כי כל העדה שמעו (תנחומא פ' קרח). והנה אם כן לא היה לו לטלטל פרשה זו ממקומה. ועוד כי מה שאז"ל (מדרש שו"חט מ' ג') שלא נתנו פרשיותיה של תורה על הסדר כדהלן בטלה שאלה זו על הדומות אליה: ב למה לא נכתב בכאן מה שנאספו על משה כלן ואמרו נשלחה אנשים לפנינו וכל אותו העיצום שהיה לו למשה עמהם על זה אשר זכרו במשנ' תורה באומרו לא תערצון ולא תיראון מהם ה' אלהיכם ההולך לפניכם היא ילחם לכם וגו'. ובדבר הזה אינכם מאמינים וגו' (דברים א'). כי כל זה התנצלות גדולה למשה אל השליחות הזה על מה שאמר שם וייטב בעיני הדבר וטעם גדול למה שאמר לו השם ית' שלח לך אנשים ולמה יתחיל הספור שלח לך כאלו הוא ית' מעצמו צוה על הדבר ושהיה משה אצלם כאיש נדהם ולא עוד אלא ששם נאמר וישיבו אותנו דבר טובה הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו ולא אביתם לעלות ולא זכר מה שאמרו בכאן לא נוכל לעלות וכל דברי נאצותם. סוף דבר שבמקום משפטם וגזר דינם ראוי שתזכר עצם רשעתם. ג כי עם שכבר כתבנו הטעם שהשם ית' לא מחה על השליחות אבל מה טעם הרשה עליו וצום שיהי' השליחות משנים עשר נשיאים כלם אנשים ראשי בני ישראל שהית' סבה שיתחזקו ברשעתם כי כאנשים גבורתם מה שלא היה כן אם ישלח שנים אנשים חרש לאמר ומה שכתב הרמב"ן ז"ל שחפץ השם ית' שיהיו שוים בענין אולי יזכרו וישובו אל ה' ואם אין שתהי' הגזירה שוה לכל העם לא ידעתי מה בצע כי יגיע לכלם העונש כאשר ישוו השלוחים בעצה רעה ועוד שכבר קרה להם הפך זה והוא שלא הסכימו קצתם ברשעתם ועם כל זה נענשו שבטיהם עם הכל. ולמה לא שלח את הנשיאים הידועים בחנוכת המזבח שהיה קרוב לזה ומה שאז"ל שמתו בתבערה (ספרי פ' בהעלתך) הוא דרש וגם שכבר מצא בדבריהם הפך זה במה שאמרו על מחלוקתו של קרח אצל נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם (במדבר ט״ז:ב׳) כי הם אשר נאמר עליהם בראש הספר ויקח משה את האנשים האלה אשר נקבו בשמות אלא שרמזם מפני כבודם משל לבן טובים שנכנס לגנוב וכו': (תנחומא פ' קרח): ד במאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע ועל דרך חז"ל (סוטה ל"ד:) יה יושיעך מעצת מרגלים הנה היה לו להתפלל על כלם או להמנע מהשליחות לגמרי אחר שלבו ראה הרבה מרוע עצתם. ה במה שנתן לפניהם מכשול באומרו וראיתם את הארץ וגו'. ומה הארץ וגו'. ומה הערים וגו'. שכל זה יורה שעיקר שליחותם הוא לראות אם ישרה בעיניהם אם לא או אם תהי' נכבשת לפניהם או לאו. לא היה לו לומר רק וראיתם את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן תחלה. ואגב יש לדקדק למה הזכיר ומה הארץ ד' פעמים גם באומרו והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ יראה שמביא מורך בלבבם לומר שצריכין להתחזק בגבורה. ומה טעם והימים ימי בכורי ענבים היה לו לזוכרו בתחלת הספור כמנהג: ו באומרו ויכרתו משם זמורה וישאוהו וגו'. כי מי הביאם אל הצרה הזאת והלא לא צוה להם משה על כך אלא שיתחזקו ויקחו מפרי' ויאכלו וישבעו כדי שיטעמו ויכירו ויגידו דבר וחז"ל אמרו (שם ל"ה) שיהושע וכלב לא נטלו כלום ואלו היו מצווין היו זריזין מקדימין. גם מה טעם שאמר הכתוב למקום ההוא קרא נחל אשכול על אודות האשכול וגו': ז באמרם באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש וגו'. כי הנה ירא' שהטיבו את אשר דברו על פי הדברים אשר נצטוו עליהם ואשר ראו לא כחדו ומשבח הפרי ומחוזק העם על פי מה שאמר משה להם וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה וגו'. ומה שכתב הרמב"ן שכל רשעם הוא במלת אפס שהיא מורה על דבר נמנע ואפס מן האדם כלשון האפס לנצח חסדו (תהילים ע״ז:ט׳) ואין עוד אפס אלהים (ישעיהו מ״ה:י״ד): יראה שהוא דקדוק חלוש מאד למצוא למיתם תוצאות כי ודאי מלת אפס בזה השמוש היא שוה למלת רק או אך כמו שמצינו בבלעם פעם אך את הדבר פעם אפס את הדבר (במדבר כ״ב:ל״ה) ואין הבדל ביניהם ושניהם כטעם אפס כי לא יהי' בך אביון (דברים ט״ו:ד׳) והיא מבואר. גם יש לדקדק בכל מאמרם וגם זבת חלב ודבש שאין מלת גם נופלת על היות הארץ זבת חלב ודבש ועל בואם אליה והראוי שיאמר והיא זבת חלב ודבש: ח בדברי כלב שאמר עלה נעלה וירשנו אותה שירא' שהוא הי' סבה לחטאתם כי הם לא אמרו ראשונ' הפך זה אמנם הי' סבה לשיאמרו אחריו בפירוש לא נוכל לעלות ואדם שלם כיוצא בו מועד לעולם לדעת לעות דבריו ולהתחיל מצד אחר: ט בסדור דברי המרגלים שכיון שאמרו ראשונ' וגם ילידי הענק ראינו שם למה חזרו לומר ושם ראינו את הנפילים בני ענק. ועוד שהרי הם מכחישים בזה מה שאמר ארץ אוכלת יושביה וכ"ש במה שסיימו וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות: י בתלונת העם באמרם ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ יגו'. שאם יניחו שהם עצמם יפלו בחרב אין להם להצטער על הטף דקים להו בדרבה מינייהו ועוד היה להם לימר נשינו וטפינו להיות לבז כמו שאמר לנפול בחרב ועוד באמרם נתנה ראש וגו'. כי מה להם להרים ראש לעת כזאת שכלם ראשים: יא במאמר יהושע וכלב הארץ אשר עברנו בה טובה הארץ מאד מאד וגו'. ונתנה לנו אשר היא ארץ זבת חלב ודבש שכל זה הוא שפת יתר שהרי המרגלים הודו בזה ולא כחדו. ומה רצו לומר כי לחמנו הם סר צלם מעליהם. יב בתפלתו של משה שלא נאמר ויחל משה או ויצעק כמנהג רק ויאמר משה אל יי' ושמעו מצרים. וגם סדור תפלתו בלתי נאות לפי הנרא' מדבריו עד שהוצרך רש"י לתקנו. גם כי הזכיר מדת פורענות בתפלתו פוקד עון אבות וגו'. והראוי שיזכור עושה חסד לאלפים: יג וגדול' היא אלי כי לפי מה שהוכחתי בפרשת כי תשא על מאמר וסלחת לעוננו (שמות נ"ד) שלשון סליחה הוא לשון מתיחס אל שם אדני ונשיאות עון אל שם יהוה כמו שתארנו משם. יראה שהיה לו לומר בכאן שא נא לעון העם הזה כגודל חסדך וגו'. ואם היה מבקש הסליח' ממש והיה מכוין אל שם אדוני לא היה לו להזכיר וכאשר נשאת. ועוד אומרו ויאמר יי' סלחתי כדבריך היה לו לכתוב בא' דל"ת: יד באומרו סלחתי כדבריך ואולם חי אני וימלא כבוד וי' את כל הארץ וגו'. כי כל האנשים וגו'. והלא במקום סליחה אין שום עונש כפי הנחתנו. ומה טעם וכל מנאצי לא יראוה אחר אומרו אם יראו את הארץ: טו אומרו ית' בדברי ניאוצו וכעסו וטפכם אשר אמרתם לבז יהי' וגו'. והלא זה הדבר אשר ייטב להם ואם מפני שהחרידו לבם עליהם כי פחדו שיהיו לבז לזה אמר שיהיו הפך מה שחשבו הנה מטעם זה היה לו להביאם שם לאבות גם כן כי על עצמם חרדו מאד כאמרם ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב ואם לא חשש להם למה יחוש על הבנים: טז אומרו ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם והלא העכוב הזה חובת הבנים זכות האבות הוא ומה ענין זנות אצל חטא זה. יז למה גזר עליהם ארבעים שנה שהרי עכובם בשליחות ארבעים יום לא היה חטא אצלם שיענשו כנגדם תדע שהרי יהושע וכלב הושוו להם בזה וגם כי יהי' בו חטא מה טעם שיחייב אותם שנה בעד כל יום ואין דרכו של הקב"ה בכך ודי שיהי' מדה במדה וחלילה לו למדוד העונש במדה גדולה מהחטא: יח כי אחר שהעפילו לעלות אל ראש ההר ללכת אחרי ה' למה ארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה ולמה ננעלה שער התשובה לפניהם ואם כבר דברנו בזה. אלו הן הספקות הנופלות בעצם זה הספור: יט כי יש לדקדק בטעם סמיכות פרשת נסכים ותרומה וקרבן ע"א ומשפט המקושש וטעמם. ועל הכל בחתימת' בפרשת ציצית אשר ביארנו ענינה בהקדמה: ונבא אל ביאור הענינים אחר הערת הספקות:
10
י״אשלח לך אנשים
11
י״במה שאמרו במדרש (תנחומא פ' עקב) מאי דכתיב אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע (משלי ה') מטולטלים הם שביליה של תורה שאלמלא ידעו הבריות סדרה של תור' היו יודעים לרפא את החולים ולהחיות את המתים. וכן במדרש שוחר טוב מזמור ג' לא ידע אנוש ערכה א"ר אלעזר לא נתנו פרשיותיה של תור' על הסדר שאלמלא נתנו על הסדר כל מי שהוא קורא בהם יכול להחיוח מתים לפיכך נתעלם סדורה של תור' שנאמר מי כמוני יקרא יגידה ויערכה לי משומי עם עולם (ישעי' מ"ד). *הנה וכו' תוכן דעתו הוא כי הספק הראשון כולל ג' שאלות הא' אחרי שאמר ר"א "לא נתנו פרשיותיה של תורה על הסדר," מה זה אשר שאלו "למה נסמכה פרשת מרגלים" וכו',? הב' כי אחרי שכפי הנרא' קרה מעשה מרים בחצרות, ומעשה מרגלים במדבר פארן בזא"ז הלא מן הראוי הוא. שיסופרו ג"כ בזא"ז? הג', כי לפי דעתם שחוברו רק בעבור דמיון ושווי ענינם ששניהם כוללים סיפור הוצאת דבה, יקשה הלוא מעשה קרח ועדתו שדברו סרה על משה דומה למעש' מרים, ומדוע לא נסמכו זא"ז? ולבאר כל זאת יאמר, כי רק בבחינ' רוחניית, ר"ל החכמ' הצפונה בקרבה, כאשר היתה ערוכ' בדעת עליון מאז ומקדם, אמרו שלא ידע אנוש ערכה וסדר', הגלוים רק לפני הי"ת, אבל בבחינת גשמיות' ר"ל בבחינת חיבור סיפוריה יש להם סדר, אבל לא לפי הזמן שקרו בו, כי זה רק מקרה והזדמנות באופן שיקרו לפעמים ב' מקרים זא"ז, אשר אין להם יחס יחדיו וקישור כלל כ"א נסדרו ונסמכו בתורה רק לפי דמיון ושווי עניניהם, ואחרי שכפי מה שמבאר בשער מ"ב, (עיין ביאורי שם, ) יקרא כל פועל רק עפ"י פעולתו אשר יעשה בכוונה מיוחדת לה, הלא מזה נמשך, כי קרח ועדתו אשר דברו סרה על משה, לא בשם מוציאי דבה, כ"א בשם רודפי כבוד ומבקש כהונה יקראו אחר שתכלית כונתם הית' רק לכהן תחת אהרן, ורק למען השג תכליתם זאת, הלינו על משה ואהרן להבאיש ריחם בעיני העם וע"כ אין דמיון ושיווי ענק להם עם מרים שדבר' באחיה במשה, רק למען הוציא דבה עליו, ורק המרגלים ברשעתם דמו אליה, כי גם הם הוציאו דבה על הארץ, מבלי אשר חפצו להשיג עי"ז תכלית אחרת רק לשלח פיהם ברעה וע"כ נסמכו ב' סיפורים אלה יחד, הנה מזה ירא' שנטלה שאלת למה נסמכה פרשה זו לפרש' זו בשום מקום ונתחדשה שאלה אחרת והיא למה נתנו חכמים טעם לשום סמיכות. אלא שעל דרך האמת אין כוונת חז"ל במאמרים הללו שלא נשאר לה סדר כלל אלא שהסדר הקודם שהיה לה אצלו יתעל' כשהיתה אצלו אמון אשר בו היו תלויים הענינים הנפלאים ממנה הוא היה מה שנעלם והוא מה שביארו באומרו ויערכה לי משומי עם עולם. אמנם כבר סדר אותם על סדר נכון בו יובנו הספורים המפורסמים אלינו על האופן היותר מועיל שאיפשר ולזה לא נשמרו בהם סדר המאורעות כי אי אפשר דבר מהדברים אשר נפלו במקרה ובהזדמן רצוני שיקרה ענינם להיות זה אחר זה אבל סדרם ויישבם באופן שנלמוד מסמיכותן דברים נכבדים ממוסר ודרך ארץ או בענייני הדינים וכיוצא (א) ואם כן כבר היה מקום לשאלת למה נסמכה פרש' זו לפרשת מרים באחד משני פנים האחד שאחר שפרשיות התור' לא נסדרו כפי מה שסדרום זמני הוייתם כי אם באיפן שנלמוד מסמיכותם דבר הנה כבר תפול השאל' אף על הנשארות על עמדם שהיה הכתוב מחלקן אם לא שנלמוד דבר מהשארות סמיכתן. ואמר שלמדנו מכאן רוע האנשים הללו שראו ולא לקחו מוסר. והפן השני כשנאמר שמחלוקתו של קרח היה בין שני המאורעות כמו שזכרנו בספקות שהוא דעת קצת: (א) אמנם לא הניחם על סמיכתם ואם ירא' שהם יותר ראויים ללמוד זה מזה כמו שהוכחנו שם כדי שנלמוד בזה ענין נכבד מאד בהכרת הנושאים אשר בהם ידבר במקומתם האמתיים. וזה שכבר נתפרסם אצל היודעים שכל המעשים יתוארו על שם תכלית כוונתם לא על שם פרסומם. וזה כי המריץ מעות מידו ליד האשה לכוונת קירוב של זנות או ניאוף אף על פי שיהי' הפרסום לסחורה או לשם צדקה הנה באמת יקרא נואף לא צדיק ולא סוחר וכן כל כיוצא בזה וכבר ביארנו זה הדרוש בשער מ"ב בהסכמת החוקר והכתובים. והוא בעצמו מה שרצו באומרם ז"ל העוסק בתור' לשמה (אבות פ"ו) כמו שנתבאר בשער ע"ב. וזה הענין עצמו הוא אצל ספור לשון הרע יש מכוין בו בעצם לא אל תכלית אחר מהריוח והכבוד והוא בעל לשון הרע בעצם. וכמו שאמרו לעתיד לבא הולכות כל החיות אצל הנחש ואומרים לו אריה טורף ואיכל זאב דורס ואוכל אתה מה הנאה יש לך ואומר להם ואין יתרון לבעל הלשון (ערכין טו:) והכוונה שבעל הלשון בעצם כך דרכו שלא לכוין רק לשמו שכך גזרה רוע תכונתו להתענג בספורו. אמנם יש מין אחר מלשון הרע שאינו נדרש לעצמו מבעליו אך הוא כלי מפצו בידו לסבב אליו הכבוד או הריוח או הנקמה וכיוצא ואיש כזה יקרא חומד וגוזל או נוקם בעצם ובעל לשון הרע במקרה כי הנה הוא לא יחפוץ בלשון כי אם בנמשך ממנו. והנה עם זה נתברר שקרח לא היה בעל לשון הרע בעצם וראשונ' אבל היה משתמש בו בדרך הנצוח להשיג בו השררה והכבוד אשר אליהם יכוין. ולזה היה בעל נצוח ומחלוקי בעצם וראשונה ובעל לשון הרע במקרה ובשניה. ולזה לא תארוהו הכתובים במוציא דבה או רכיל או בבעל לשון הרע אבל יצא עליו שם בעל מחלוקת ותרגם אנקלוס ייקח קרח ואתפליג קרח ואז"ל איזהו מחלוקת שלא לשם שמים זה מחלוקת קרח ועדתו (אבות פ"ה). ואמרו ולא יהיה כקרח ועדתו מכאן שלא יחלוק אדם על הכהונה (סנהדרין ק"י.) אמנם המרגלים כנה אותם הכתוב בשם מוציאי דבה ובעלי לשון הרע כי בעצם ורחשונ' נתכוונו לכך כענין הנחש שאין לו שום תועלת בנשיכתו רק להשביע רוע תכונתו כי באמת מרכילותם ומהוצאת דבתם לא יקווה להם רק רע. והנה הוא ידוע כי חטאה של מרים אם שלא היה בערך חטאם של מרגלים מ"מ ממין אחד היו כי היא לא קטרגה לבקשת הכבוד והנצוח ולא שום תועלת רק שנהנתה בדבור ההוא והרהרה אחרי אחיה כמו שפירשנו בשער הקודם ולזה אז"ל שרצה לסמוך פרשת מרגלים לפרשת מרים שהיו ממין א' והיה להם לקחת מוסר ולא עשו (במ"ר פ' ט"ז) מה שאין לומר כן במחלקתו של קרח. והנה עם זה הותר הספק האחד ובאנו לכלל תכונת רוע אלו האנשים מוציאי דבת הארץ ולמדנו שהיו ראויים לעונש נמרץ. (ב) אולם מה שלא סמך הנה ספור אמרם נשלחה אנשים לפנינו וכל הנצוח ההוא שיהיה לו למשה עמהם על זה היה מזה המין ממש הוא כדי להודיע עצם חטאתם ומהותו ושלא יתחלף לנו ענין בענין כי הוא מה שיועיל מאד בהכרת אמתת הדברים אך יתבאר זה יפה אחר ביאור דברי שליחותם אצל ותשא כל הערה ויתנו את קולם כי שם יבא דבר דברו על אופניו. אמנם עכשיו אמר שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען. ירצה אחר שאני הוא הנותן הארץ הזאת לבני ישראל מעתה איני נאמן אצלם הטובה היא אם רעה כי לא יסמכו על דברי לבטל שליחותם (ג) לזה שלח לך וסדר השליחות על האופן שאומר אליך כדי שיועיל לך ולדעתך רצוני לסלק מעליך האשמ' בכל מה שיקרה בו. וגם כוון באומרו אשר אני נותן לבני ישראל גם אם לא יזכו בה האבות תשאר בדוקה לבנים כמו שאמרנו במדרש קונם שאין אתה רואה אותה בביתך אבל לבנך אני נתנה. אמנם מה שיאות בזה הוא כי איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם ירצה שיהיה מהנשיאים ומהמשובחי" שבהם לקרב אפשרות תועלת שליחותם תכלית מה שאיפשר כי אנשים כאלה הם קרובים להיטיב פעולותיהם יותר מזולתם כי מצד חכמתם יוסיפו אמונה ובטחון בה' ומצד גבורתם יוסיפו אומץ ולא ירך לבבם ומצד עשרם לא יגדל הענין ההוא בעיניהם ולא יהיה להם לנמנע לרשת גוים גדולים ועצומים כי האיש חיל גדול הלב לא יופלג בעיניו כל דבר וכולהו איתנהו בהו דכתיב כלם אנשים כמה דאתמר אנשים חכמים וידועים (דברים א') בחר לנו אנשים (שמות י״ז:ט׳) ונאמר על ישי בא באנשים (שמואל א י״ז:י״ב). וראתה חכמתה שיהיה אחד מכל שבט לבא עליהם בעלילה גדולה לעשות אותם בעלי דבר בענין כי כשנעשו שלוחים בו חזקה אדם עושה שליחותו ולחפוץ בהצלחתו וכאשר יתרצו הם הרי כל ישראל מרוצים. והשנית שיקובלו דבריהם מכל העם בשוה ולא תזיק בענין קנאת איש מרעהו כי זאת היא סבה עצומה להשחתת הענינים ולהפר ההסכמ' בם כאשר יחשבו קצת היותם יותר הגונים אל המינוי מזולתם וכל ישעם וכל חפץ שלא יצליחו העוסקים בו וזה דבר שהיזקו מצוי וישתכחו בעיר בכל דור ודור אשר כן עשו. הנה שתקן אופן שליחותם על הצד היותר קרוב אל ההצלח' ואם אין הרי המשלח ניצול מן האשם והוא אומרו וישלח אותם משה ממדבר פארן ע"פ ה' כלם אנשים ראשי בני ישראל המה. ואלה שמותם (ג) לדעתי שלא שלח את נחשון בן עמינדב ונתנאל בן צוער וחבריהם אשר היו אמש בחנוכת המזבח לפי שכבר נתקן סדר הדגלים ונתמנו איש על דגלו ועל צבא מטהו ולא יתכן ליטול ראשי שבטיהם ודגליהם לשלחם לשום שליחות כי הם ככבים עומדים על משמרותיהם ברקיע על פי ה' ולא יסורו ממשמרותם אמנם ביררו אנשים חשובים כמותם או קרובים להם במעלה שהרי יהושע ב"נ היה הה' שבהם לפי חזקתם בשעת לקיחתם אשר על פיה סודר הנה זכרונם כי לא נתן סדרה על סדר הדגלים ולא על סדר השבטים כתולדותם *לפי שכל אחד נמשך, וכו', הלשון קשה הבנה קצת, ותוכן דעתו הוא, כי הנשיאים נמנו פה רק לפי מעלתם שהית' להם כאשר שולחו לרגל את הארץ אבל לא לפי סדר דגליהם או תולדות שבטיהם, גם לא לפי מעלת השבטים כי בענין זה היו כלם שוים לרעה, כמו שאמר הכ' "ותשא כל העדה ויתנו את קולם" וכו', והראיה ע"ז, כי גם שבט יהודה ואפרים לא ימשכו לטובה אחרי נשיאיהם יהושע וכלב, לפי שכל אחד נמשך ממעש' הזה לפי מה שהוא תדע שלא נמשך שבט יהודה אחרי כלב ולא שבט אפרים אחרי יהושע. ועל זה אמרו חז"ל במה שראו באחריתם בני אדם ששמותיהם מגונים ומעשיהם מגונים (סוטה ל"ד): ויקרא משה להושע בן נון יהושע שיעור הכתוב אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ לבד מאותו הנשיא שנאמר עליו למטה אפרים הושע בן נון שקראו משה אחרי כן יהושע והוא היה השם המובהק שנתפרסם ונתקיים לו בכל ספורי התורה לא השם הנזכר ראשונה. ועל דרך רז"ל שאמרו יה יושיעך מעצת מרגלים (שם) יש לומר שחשש מדברי הכלל כי תואנה הם מבקשים: וראיתם את הארץ לפי שטובת הארץ אשר ראוי לשום לב אליה לבא לקחתה היא תלויה בארבעה דברים. האחד בהיות' מגדלת אוכלסים רבים חזקים ובריאים. השניה בהיות' רחבת ידים ארץ מישור נוחה ליישוב ונקלת העבוד'. השלישי בהיות בה ערים מיישבות בכל תוקף ובעלות יופי המשמחות לב יושביהם. הרביעי שתהא הארץ דשנה ושמנה בכללה מוציאה תבואת' ופירותי' בשפע כגנה זרועיה תצמיחה. (ה) הנה על כלן צוה משה שיתנו את לבם להחשיב' בעיניהם ולשמח נפש שולחיהם כי ידענו דכלהו. איתנהו בה. ועל הראשון אמר וראיתם את הארץ מה היא וגו'. כלומר ראו אותה מה היא אצל גדול העם במה שהתבוננו בו בינה לדעת החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב ולזה כיון רש"י במה שאמר יש ארץ מגדלת אוכלוסין. ועל השני אמר ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה. ירצה אם היא טובה ליישוב רחבה לעבודה כי הוא הדבר הסתמי היותר מיוחד לטובת הארץ אם היא רעה בהן שהיא הרעה היותר מיוחדת לה. ועל הג' אמר ומה הערים אשר הוא יושב בהנה אם יש שם ערים גדולות יפות וחזקות במחנים או במבצרים המקוממות לב העם לכבשם להם. ויתכן שירצה כי לפי שמשלימות המלכיות שתהיינ' להם ערים טובות ויפות במישור בהם יהיה מושב המלכים והשרים בעת שלומם וטובתם גם ערים בצורות וחזקות בהרים תהיינ' להם למקלט ולמבצר כי תקראנה מלחמ' הנה לזה אמר להם שיתנו לבם לדעת מה הערים אשר הוא יושב בהנה עכשיו אם הם במחנים כעם שוקט ובוטח או אם כבר באו ונאספו אל המבצרים מפחד המלחמה וזה וזה מה שיוסיף אומץ בלבם שאם הם שקטים יבאו עליהם כבא אל עם שוקט ויכבשום מהר וגם אם כבר נאספו אל המבצרים יורה על פחדם ומורך לבבם והוא סימן גדול לנפילת כחם והתחלת מפלתן. הלא תראה אמר הכתוב ויריחו סוגרת ומסוגרת וגו' (יהושע ו׳:ב׳) וסמיך ליה ויאמר ה' אל יהושע ראה נתתי בידך את יריחו ואת מלכה גבורי החיל. כי באמת הסגרתם על אותו השיעור תעיד עליהם כי נתונים נתונים המה לו. והוא עצמו מה שבשרו השלוחים הנאמנים כי נתן ה' בידינו את הארץ וגו'. וכנגד הד' אמר ומה הארץ השמנה היא אם רזה וזה על טבע כללות הארץ ולזה אמר היש בה עץ כלומר מעצמה כמנהג הארץ המושפעת מעצמו באילנות ופירות כגן ה'. ואמר והתחזקתם ולקחתם (ה) לומר שאע"פ שהימים ההמה היו בכורי ענבים ואז יקפידו הבעלים ושומרי הכרמים עליהם משאר ימות השנה לא ימנעו מפני זה מקחת מהם אבל שיתחזקו בעצמה ויקחו מהם לאכול כנפשם שובעם ולא יתיצב איש לנגדם ויהיה זה סימן טוב בידם כי לא יחרץ להם כלב לשונו. סוף דבר אמר להם כל זה השיעור מהחקיר' דקים ליה בודאי כי הארץ ההיא לא יחסר כל בה כמי שמוכר הסוס הטוב ואומר לחבירו בדוק מקומתו מתמונתו ממראיתו ממרוצתו לפי שידע שהוא יפה מכל הצדדים: ויעלו בנגב ויבאו עד חברון ושם אחימן וגו'. ויבאו עד נחל אשכול ויכרתו משם וגו'. ספר כי כשהלכו בשליחותם עברו בחברון אשר שם ילידי הענק ושהגיעו אל נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים וישאוהו במוט בשנים שהוא מעשה פומבי גדול. וגם שלקחו מן התאנים ומן הרמונים ואין מכלים כמו שהבטיחם משה (ו) ולפי שמאמר ויבאו עד נחל אשכול יורה שהיה כן שם המקום ראשונה וא"כ אין ראיה מהאשכול אשר הביאו מהפלגת הפרי על כל הארץ כי שם המקום יעיד שהוא מיוחד בגודל האשכולות מזולתו. *לזה אמר וכו', כונתו כי הכתוב רצה להודיע בזה שלא נקרא נחל אשכול בעבור שהיו שם אשכולות ענבים יותר טובים מבשאר מקומות כנרא' זאת בהשקפ' הראשונ' מפשט הכ' כי א"כ לא היה אשכול זה עדות על טוב הארץ כולה, כי אם נקרא כן רק על אודות שכרתו משם האשכול, ונקרא ג"כ כבר בתחילה על שם סופו נחל אשכול. לזה אמר למקום ההוא קרא נחל אשכול על אודות האשכול אשר כרתו משם בני ישראל כי הם לקחו מאחד המקומות שנזדמן להם כי כלם שוים ועל הלקיחה משם הוקבע לו השם לא על מציאות האשכול שם מזולתו מהמקומות (ו) והטעם נותן שאם לא היה כל פריה על זה האופן לא היו מביאים ממנו וטוב להם לפי כוונתם הרעה שלא להביאו ולא לספר בשבח' כלל אבל מפני שלא יכלו להכחיש כוונו להזדרז אל מה שלא נצטוו עליו להביא מפירותי' להרחת עצמם שהיא חביב' בעיניהם ושיאמינוה כמו שאמר וישובו מתור הארץ וגו': וילכו ויבאו וישיבו אותם דבר וגו'. גם זו היתה תחבול' גדול' להם לעשות כרצונם והוא שלא באו בשליחותם אל משה ואהרן והנשיאים ראשונ' כמו שהיה ראוי ונאות להם כי פחדו שיוציאו מלבם או ימנעו העם מהקבץ לשמוע דבריהם אלא השיבו אותם דבר במעמד כל העדה ולא נשמר משה מזה כי גנבו לבו במה שהראום את פרי הארץ בפרהסיא והיה סבור שלא יגידו בפיהם רק מה שיסכים עם הפרי אשר בידם: באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב וגו'. (ז) ירצו הנה כבר באנו אל הארץ ההיא בהשקט ובבטחה ואין מכלים כמו שאמרת וגם זבת חלב כמו שהבטחתנו וזה פריה אשר הבאנו בידינו לאמת דבריך מפני עגמת נפש שארץ כזאת תהיה נמנעת ממנו לעזות העם וחוזק עריהם. וזה טעם אפס כי עז העם ששיעורו באנו אל הארץ ג"כ וגם זבת וגו' ומצדדים אלו טוב לנו לבא שמה אפס כי עז העם וגו' והערים בצורות וגו' ולזה לא נוכל לעלות שאם לא על זה הענין לא תפול מלת אפס וכיוצא בה בכאן כי עזות העם וחוזק הערים אינו הפך הנאמר ראשונה ולא ממינו (ז) *ובזה הגדילו וכו', תוכן דעתו הוא, כי אלו אמרו רק באנו וכו', וגם זבת חלב ודבש וכו', והעם היושב בו עז הוא וכו', עמלק יושב וכו', לא חטאו בזה מאומה, כו היו רק מגידי אמת האומרים כל הדברי' כאשר הם באמת, אבל באמרם "אפס" וכו', יצאו מכלל מרגלים, אשר רק מה שיראו יגידו, כי אם יחשבו עצמם כיועצי עצה אל הי"ת ואל משה עבדו, כאלו אמרו בפה מלא "לפי דעתנו ומרא' עיני שכלנו אין טוב לישראל ללכת שמה להוריש גוים גדולים ועצומים ממנו, כי לא יוכל למו", כאשר גלו דעתם אח"כ יותר בהכחישם דברי כלב לאמר, "לא נוכל לעלות את העם," וע"כ היה עונם גדול מנשוא, ועל דרך זה יאמר הרב ז"ל יורה גם מלת "אך" במאמר ה' אל בלעם (במדבר כ״ב:כ׳,) "ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" כנתינת עצה שיותר טוב לו אם לא ילך עמהם אחרי שלא יוכל לשנות דבר מכל אשר יצוהו ה' ולא יוכל לקוב את ישראל כאשר חפץ בלק, וע"כ כאשר בכל זאת לא שמע לעצת הי"ת וילך עם שרי מואב נאמר "ויחר אף ה', כי הולך הוא," ובזה הדבר הגדילו רשע ואשמה רבה שהוציאו עצמם מכלל מרגלים ונכנסו בכלל יועצים. ולזאת הסבה חטאו מאד השומעים מהם הליועצים נתנום להם. משל לאדם האומר לשלוחו בא נא אל בית התגר וראה לי שם טלית אחת שישנ' בידו והסתכל בטוב צמרה ופשתה בארכה וברחבה במראית' ומחירה והשב לי דבר כי חפץ אני לקנותה והיה אם יבא איש זה ויאמר לו ראיתיה והנה צמרה נקי והיא ארוכה ורחבה ומראית' ירקרק או אדמדם ומחיר' אלף זהובים הנה הוא הטיב בשליחותו ולא יצא מכללו. אמנם אם אמר לו ראיתיה והנה היא טובה ורחבה וצמרה טוב ונקי אבל מראיתה ירקרק או אדמדם ומחיר' גדול שהוא אלף זהובים הנה כבר יצא מכלל שליח ונכנס לכלל יועץ. וזה במה שהטעים דבריו במלת אבל כי בזה כיון לומר הנה מצד צמרה ושיעור' היא נאותה לך אמנם מצד מראיתה ומחיר' לא תאות לו. כבר יש לתגר תלונה גדול' עליו על מה שנדרש בעצתו לאשר לא שאלוהו וגם כן אין למשלח לסמוך עליו כי הוא היודע הראוי לו בזה כי הליועץ לקחו וכן הוא הענין עצמו בנדון שלפנינו כי אם הם היו משיבים דבר לאמר באנו אל הארץ אשר שלחתנו והעם רב וחזק והערים גדולות הנה לא היו חוטאים בזה כלל שחזקת שליח עושה שליחתו ולהשיב דבר אמת לשולחיו אבל כשאמרו אפס כי עז העם וגומר הנה הם כוונו לתת עצה בענין ההליכ' לשם כמו שאמרנו ואין הפרש בין אומרו אפס כי עז או רק או אך כי הכל מובן אחד להם והוא עצמו כוונת הכתוב באומרו אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר וגו' (במדבר כ״ב:כ׳). כי על כן נאמר אחריו ויחר אף ה' כי הולך הוא (שם). וצדק הרמב"ן ז"ל במה שכתב שכל פשעם היה במלת אפס אבל לא מטעמו כמו שהוכחנו בספקות. ומהמין הזה עצמו הרשיעו במה שהחליפו החוזק שאמר להם משה החזק הוא הרפה בעזות באומרו אפם כי עז העם כי העזות זולת החוזק כוונו בו כי היו אנשיהם עזים ומרי נפש שפגיעתם רעה והבאים בארצם יבאו אל מעונות אריות והררי נמרים ואוי להם לבני אדם הפוגעים בהם והנה הם נגלו מאד בשליחותם גם השומעים מהם טעו טעות עצום ונפלא כמו שיבא עוד: עמלק יושב וגו'. סיימו דבריהם בענין שימנעו בשבילו מעלות שם לגמרי וזה כי אחר שאמרו כי עז העם הנה מנועים מצד עזות העם וחזקו ומצד חוזק הערים כבר אמרו והערים גדולות ואם מצד שמא יתלו הענין בגבורת איש אחד מהם כמו שהיה ענין הפלשתי עם דוד כבר אמרו וגם ילידי הענק ראינו שם כלומר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק לא נשאר דבר רק אם יוכלו לבא עליהם בפתע בהיותם שקטים ושלוים ועל דרך שנאמר כבאכם תבאו אל עם בוטח והארץ רחבת ידים וגו' (שופטים י״ח:י׳) הנה לזאת אמר עמלק יושב בארץ הנגב וגו'. ירצה מארבעה רבעיהם שמו להם שומרים גדולים וחזקים כי הנה עמלק לקח לו הצד הדרומי ויספיק לשם עם אחד ומלך אחד כי היא ארץ הרים ובקעות וכמו שאמר עלו זה בנגב ויעלו בנגב וגו'. אבל מצד ההר שהוא ארץ מישור יש שמה שלשה מלכים דכתיב והחתי והאמורי והיבוסי יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן כי לפי שהם צדדים שהם משומרים מעצמם מצד הים והירדן הסובבים אותם יספיק מלך אחד להם. הנה שבמשמע דבריהם שלא יוכלו לעלות להם כלל ואם שלא אמרו בפירוש: ויהס כלב את העם אל משה וגו'. הנה כלב כשרא' רוע כוונתם קודם שתתפרסם לכל ע"י שאלותם או שאלות קצתם קפץ להשתיקם ברמוז להם שרצה משה לדבר כי לזה שתקו כלם ושמעו דבריו וחשב בפתע מחשב' נאותה מאד לבטל רעתם והיא כשאמר דבריו שאיפשר שיתקשרו על מאמרי הראשונים כי להיותו גם הוא מהמרגלים יחשב הכל לתשובה אחת וגם חשב כי חביריו הרעים בראותם שהפך דבריהם מרעה לטובה לא יעיזו פניהם להכזיבו אבל הוא קרוב מאד שיודו לדבריו שלא חשבם לחצופים לגמרי כי כסו פני כוונתם במה שסתמו דבריהם והיה זה באמרו עלה נעלה וירשנו אותה וגומר. (ח) כוון דבריו כאלו בא להשלים דבריהם ולומר אפס כי עז העם חלב ודבש הלא היא נותנת פירותיה אל העם היושב עליה בעמל גדול ובטורח נפלא עד שהיא אוכלת יושביה מכובד עבודת' וכל העם בכלל אשר ראינו בתוכה אנשים חזקים בעלי מדה וגם היא מכלה בהם כ"ש באנשים כמונו שאנו חגבים בערכם. והכלל שהם נותנים אמתלא למה שאומרים שהיא אוכלת יושביה במה שאמרו שכל העם אשר ראו בקרבה היו אנשי מדות ומן הנפילים בני הענק לומר שכל שאר העם שאינם בחזקם וגבורתם אינם מתקיימים בה כי אין להם כח להתיצב כנגדה: ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו כבר אמרנו כי אחר שהם לא שלחו אותם רק לראות את הארץ מה היא לגלויי מילתא בעלמא היה להם לקבל מהם מה שאומרים ממנה בתורת עדות לא להאמין דבר ממה שיאמרו אם יוכלו לעלות או לא כי לא נביאים המה לדעת את אשר האלהים עושה ומה להם כי אם דברי בן עמרם אשר אמר להם ה' אלהיך הוא העובר לפניך אש אוכלה הוא יכניעם וגו' (דברים ט׳:ג׳). וכאשר נשא אותם ממצרים ועד הנה. והוא עצמו מה שנתרעם מהם משה במשנה תורה באומרו ויקחו בידם מפרי הארץ ויורידו אלינו וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' (שם א') כי לא שכח את כל דבריהם אשר הניאו בהם את לבב העם באומרם אפס כי עז העם וגו'. וכי ארץ אוכלת יושביה וגו'. וזולת זה. אלא שעל דרך האמת לא היה להם לשמוע אלא מה שאמרו מעדות הארץ כי שאר הדברים אינם מתכונה שהיה ראוי לשמוע מהם כלל ואחר שאמרו מהארץ שהיא טובה ולא אבו לעלות הנה המה המרו את פי ה'. והנה זהו עקר חטאתם ועוצם פשעם אשר עליו נחלט דינם לקבוע בכיתם לדורות. (ב) וזהו הטעם הנכון למה שלא נכתב בכאן מה שאמר נשלחה אנשים לפנינו וגו' ושאר העיצומים שהיו ביניהם להודיע כי לא חטאו בשליחות המרגלים שאם לא היתה עצה נכונה לא היה שונה בה משה ביעזר ויהושע ביריחו ואף על פי שיתעצמו כנגדו עליה לא נתחייבו על זה כלה ונחרצה אמנם עקר החטא היה מה שנזכר בכאן שאלו הונח כי מאת ה' היתה זאת כמו שאמר שלח לך אנשים ויתורו וגו' וישלח אותם משה על פי ה' היה עונם גדול מנשוא מהטעם שאמרנו שאין לשמוע בקול איש מהם כי אם בתורת עדות לבד והשומעים מהם מה שבדו מלבם חטאו לנפשם והם ישאו את עונם. אמנם במשנה תורה הגיד מעשה כהוייתו בדרך תוכחותיו שהיה מוכיחם על קשי ערפם ומיעוט אמונתם וילונו על משה ועל אהרן וגו'. ולמה ה' מביא אותנו וגו' ויאמרו איש אל אחיו וגו'. (יוד) כל זה והדומה לו אמרו לענין תואנה עם שעקר רשעתם הוא מאסם בארץ חמדה כמו שאמר בתחלה. אמנם שיעור דבריהם ופירושם כך הוא אחר שלא זכינו למות בארץ מצרים אשר שם מיעכו שדינו ושם עשו דדי בתולותינו מי יתן שנמות במדבר הזה ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ ההיא לנפול בחרב לרשת אחוזת נחלה לנשינו ולטפנו יעזוב אותנו במדבר הזה ואם יסתכנו בכאן הנשים והטף לפני מלכי אלו הארצות שיבאו עלינו נשינו וטפינו יהיו לבז ולא נחוש להם ונבחר בזה מאשר נפול אנחנו עצמנו בחרב לרשת משכנות לא לנו (יוד) וכשנתנה רא"ש וחשבון כל החשבונות והצדדים שבכאן נמצא שטוב מזה לשוב מצרימה ויהיה השעבוד להם בחירת הרע במיעוטו. (ט"ו) והנה היה דבר ה' אלהים בכוונה עצומה אל דבריהם אלה באמרו וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה ופגריכם אתם יפלו במדבר. והכוונה אתם מוסרים את טפכם לסכנה במה שאתם אומרים נשינו וטפינו יהיו לבז ואינכם חוששים רק לעצמכם ואני לא אחוס עליכם ואחוס על טפכם כי טפכם אשר אמרתם לבז יהיה ולא נחוש והבאתי אותם וגו' ופגריכם אתם יפלו במדבר. והנה לא שכח משה להזכיר דבר זה בתוכחות כשאמר וטפכם אשר אמרתם לבז וגו'. דבלאו הכי יראו דברי מותר: ויהושע בן נון וכלב בן יפונה וגו' קרעו בגדיהם. הנה להיותם מן התרים את הארץ וראותם התקלה הנמרצת היוצאת מתחת ידם חרדו חרדה עצומה וקרעו בגדיהם (י"א) ואמרו אחר שהארץ אשר עברנו בה לתור אותה היא טובה מאד הרי נשלם בזה ענין שליחותנו מכאן ואילך אין לנו רשות לדבר כי לה' המלחמה. ולזה אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו במתנה ובלי עמל למה נעכב על ידו ונמנע הטוב ממנו. אך ביי' אל תמרודו ואתם אל תיראו וגו'. ירצה מהידוע שאם סרנו מעליו ונמרה את דברו כי נתיש כח גבורה של מעלה כמו שאמרנו בזה ראשונה והנה עם זה ראוי ומחוייב לנו לירוא מהם ומקטנים מהם. אמנם לא תמרודו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי הוא ית' (יא) הכינם מקדם להיות לחמנו ומאכלנו כמו שנאמר ואכלת את כל העמים וגומר (דברים ז׳:ט״ז). יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם (במדבר כ״ד:ח׳) וכמו שכתבנו בפרשת המן שער מ"א. וכבר סר צלם מעליהם בהמעיט צלמם ודמותם מאדם. ודבר גדול דברו כמו שכתבנו ענין זה אצל ומוראכם וחתכם וגו' שער ט"ו. או שירצה שנפל חזקם וכחם משעה שישמעו את אשר עשה יי' לפרע' ולמצרים כמו שנזכר בפרשת שמעו עמים ירגזון וגו'. אז נבהלו וגו'. תפול עליהם וגו' (שמות ט״ו:י״ד) ודברי רחב יוכיחו כי היא היתה עצה עמוקה מאתו ית' להפיל תחתיהם גוים גדולים ועצומים כמו שפירשנו אצל ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים שער ל"ט. והוא מה שתרגם אנקלוס עדה תוקפהון מנהון: ואחר שסר צלם מעליהם ואנחנו ה' אלהינו אתנו הרי תרתי לטיבותא לכן אל תיראום. ומה שאמרו קצת כי הם כמו המן בסור הצל ממנו או תורה מה שכתב הרמב"ן ז"ל שסר צלם מעליהם כמשפט הנגזרים למיתה בליל החתימה הנה הן דברי צחות אין דוחק השעה סובלתן. ויאמרו כל העדה לרגום אותם כשנסתתמו טענותיהם במאמרם לא היה להם פתחון פה בטענה וחזרו אל כלי המלחמ' כמנהג הבעלי חיים הבלתי מדברים ויאמרו לרגום אותם באבנים אמנם כבוד ה' נראה אל אהל מועד אל כל בני ישראל להטיל מורא על המזיקין כדי להגין על הצדיקים כמו שנאמר זומם רשע לצדיק וגו'. ה' לא יעזבנו וגו' (תהילים ל״ז:י״ב) והנה משה אדוננו עליו השלום לא סר מהחזק אותם ולומר להם כל הדברים הטובים ההמה אשר נזכרו במשנה תורה ולא עלה בידו. ואחשוב שהיה קורא מי ליי' אלי כמו שעשה בעגל אלא שנתירא מאד פן יחלק העם חציו ליי' וחציו לעזאזל המדברה או שמא יאבדו כלם ועמד בשב ואל תעשה: ויאמר יי' עד אנה ינאצוני ירצה עד אנא אסבול נאצות העם הזה ומה אוחיל עוד שיאמינו בי אחר שלא האמינו בכל האותות אשר עשיתי בקרבו כמו שנראה ממה שהם תולים רשעתם בפחד אנשי הארץ ומעתה נתמלאה סאתם ובא קצם ולזה אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך וגו' כמו שאמרתי לך בעגל וכוונת הענין אמרנו שם: ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים וגו'. (יב) בראותו שאין לו שום טענה להליץ בעדם הערים להליץ מצד כבודו ית' יאמר אני לא אחוש להם שודאי הם ראוים לכך אבל מה תעשה לשמך הגדול כי איך יחל לעיני העמים אשר ישמעו הדבר הזה כי הנה מצרים אשר ראו בעיניהם מה שעשית כאשר העלית את העם הזה מקרבו כשישמעו זאת יאמרו אל יושב הארץ הזאת. ומה יאמרו כי נוסף על מה שראו בעיניהם מה שעשית בארצם שמעו באזניהם כי אתה יי' התמדת ישיבתך בקרב העם הזה אחרי צאתו משם בכל אשר הלכו אשר עין בעין נראה אתה ה' לעיני כל העמים ועננך עומד עליהם לשמרם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם לנחותם הדרך ובעמוד האש להאיר להם לילה. ואיך יאמן כי יסופר להם שלא אבו ללכת אחריך אפילו ליכנס לים או באש וכאשר תמית אותם כאיש אחד הנה שני הגוים האלה אם המספר הדברים ואשר יסופרו לו יסכימו שלא היה זה מפני מרדם בך והתישם את כחך הגדול המנהגת בצדק ובמשפט רק מבלתי יכולת בכח הגבורה הפועלת במדרגת השוטר כי לא גברה על יושב ארץ. וכאשר לא יכול לקיים לתת להם את הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר כי הוא טעם מה שאמרו חכמים ז"ל תשש כחך כנקבה (ברכות ל"ב.) כמו שכתבנו ראשונה. אמנם הפנים השניי' אשר יעדנו שם שיכוונו באמרם זה הוא מה שכוונוהו במקום אחר על למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם (שמות ל״ב:י״ב) שאמרו כוכב אחד עולה לקראתכם ששמו רעה וכו' (ילקוט פ' כי תשא). *וזה שכבר וכו', תוכן דעתו הוא, כי בעבור היות הזכר בכלל בע"ח, ואף כי בבני אדם יותר חזק מהנקב', באופן שהוא ימשול בה, וכל איש שורר בביתו ומנהיג אותה, והאשה מונהגת מאתו, ע"כ הוא במדרגת פועל ומשפיע, והיא במדרגת מושפעת ומקבלת פעולתו (וכן הוא ג"כ בבחינת פעולת ההולד' לקיום המין) וע"כ הושאל גם בפי חכמי הקבל' והמוסר שם "זכר' בכלל להורות על כל משפיע ושם "נקבה" על המושפע מזולתו, ויען כי גם בכל הנמצאים העליונים יש גבוה מעל גבוה שומר ותמיד משפיע העליון על התחתון, יש בהם ג"כ דרך משל והשאל' מדרגת זכר ונקבה, אפס הי"ת המשפיע העליון על כל זולתו יקראהו תמיד ד"מ בשם "איש," כמאה"כ "ה' איש מלחמה," וכאשר יסיר השי"ת השגחתו או חסדו ואמתו ממי שהשפיע כל אלה עליו לפנים, הלוא יחדל להיות נחשב בבחינת האיש ההוא כזכר המשפיע, וזשאחז"ל על הכתוב, "אם ככה את עשה לי", כביכול תש כחו כנקבה," והנה המושפעים התחתונים משכלים הנבדלים או מבני אדם, כאשר ישפיעו על זולתם יהיו במדרגת אנדרוגינוס כי יחברו במהותם יחד מדרגת זכר ונקבה, כי מצד אחד הם מושפעים, ומצד אחר משפיעים, וע"כ אמרו למשה "קרב אתה" (אשר מרוחך תשפיע עלינו במדרגת זכר,) "ושמע" וכו', "ואת תדבר אלינו" וכו', ר"ל אחרי אשר תהיה במדרגת נקבה לקבל השפע האלקי תדבר אלינו וכו' וע"ז רומז לדעת הרב ז"ל גם מאמר המדרש שהביא למעל' "מבלתי יכולת יכול מבעי ליה אמר משה לפני הקב"ה, עכשיו יאמרו האומות, תשש כחו כנקבה ואינו יכיל להציל," שר"ל שע"כ הזכיר הכתוב במאמרו מלת "יכולת" שהיא שם הפעול' במשקל נקבה ולא נאמר "יען כי לא יכול" וכו', לרמוז בזה שההאומות יאמרו שגם עד עתה בעזרו את ישראל ועמד לימינם היה נעזר בזה רק ע"י שום כוכב או מזל, באופן שהיה כחו (ית' מזה עלוי רב,) רק ככח נקבה המקבלת פעולת זולתה, ועתה כאשר שינו מצבם חדל גם כחו זה, וע"כ הוסיף משה להתפלל, "ועתה יגדל נא כח ה'," ר"ל סלח לעונם ותביאם בכל זאת אל הארץ אשר נשבעת לתת להם למען תראה בזה כחך הגדול ואת ידך החזק' לעיני כל, ויכירו וידעו כל הגוים כי אתה כל תוכל, ואין מי מוחה בידך לחון את אשר תחון ולרחם את אשר תרחם, אף כי חטא נגדך, כי זאת תחשב גם בבני אדם לגדול' נפשית אמיתית להאריך אף למכעיסיו ולסלוח לאיש אשר חטא נגדו. וזה שכבר נתבאר מהתור' והנביאים והכתובים. שמדרגת המשפיע עם המושפע והעלה עם העלול הם מדרגת הזכר עם הנקב'. ולזה כל הנמצאים העליונים אשר עשה ה' לקיים על ידם הנהגת העולם ופרנסתו זכר ונקבה בראם זכר מצד מה שמשפיעי' ונקבה מצד מה שהם מושפעי' מעלותיהם וכלם מאתו ית' אשר הוא המשפיע על הכל בלתי מקבל משים אחר. ולזה הוא זכר בהחלט כמה דאתמר ה' איש מלחמ' (שמות ט״ו:ג׳) וצורה התחתונית תוכיח בעליונים וכל שכן שהיותר מעולים מהמשפיעים התחתונים יתחבר בהם זה האדרוגינוסות + בלי ספק עד שבבחינ' זאת נאמר במשה קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו (דברים ה׳:כ״ד). כי למה ששמוהו בתחלת דבריהם מושפע מאתו ית' התישו כחו כנקבה ואמרו ואת דבר אלינו כמו שאמרו על ואם ככה את עושה לי תשש כחו כנקבה (ברכות ל"ב.). אמנם כשלא הקדימו הדברים האלה אלא ששמוהו משפיע מתחלה ועד סוף אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה וגו' כי בבחינה הזאת הנה הוא זכר תמים וזהו ענין שלישי על מה שכתב בזה הנרבוני בשמו ובשם אביו במאמר בגרמים השמימיים באלהיות בטענה השלישית ממנו והנה בשער מ"ז ביארנוהו בענין נפלא מכלם עיין עליו. והנה על הבחינה הזאת אמר שאמר משה לפניו יתעלה רבונו של עולם אם תמית את העם הזה עכשיו יאמרו שלא היה כל מה שנעשה עד הנה אלא יכולת נקביי משום ככב ומזל שהוא במדרגת הנקבה אצל עלותיהם כמו שאמרנו. והיא שעמדה להם כל זמן שהיתה בעליה או באיזה מצב נכונה לקבל השפע מעלתו אבל כשפסק השפע ההוא מפני המרת מקומו או חלוף מצבו היכולת ההיא תבטל מאליה ואיננה ויאמרו כי מבלתי היות היכולת ההיא היה מה שהיה והרי יתקיים בידם מה שאמרו לאמר ברעה הוציאם: וזהו עצמו מה שכוונו באמרם ואם ככה את עושה לי אלא שכונו חז"ל הדבר כלפי משה דרך כבוד למעלה. ולזה אמר ועתה יגדל נא כח ה' וגו'. שלא תתן להם פתחון פה שיאמרו שכחך זה מן העליונים הוא או שחסר כחו כמו שהוכחנו בדברים אשר בשער אבל יתגדל ויתנשא להודיע לכל באי עולם כי לך ה' הגדולה והגבורה והנצח ואתה על הכל ומושל בכל לעשות כרצונך בכל עת וזמן ואין מוחה כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים ורב חסד שהמדות האלו מורות שהכל הוא מאתך יתעלה והכל נעשה ברצונך וכפי מה שיתחייב ממדותיך אלה ואין אל בשמים ובארץ שיעכב על ידך. והנה הליץ מצד כבודו ית' לא כמי שמתפלל בעצם וראשונ' עליהם. (יב) ולזה לא נאמר בכאן לשון תפלה אלא ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים וגו'. כמו שחושש לכבודו ולא אל דבר אחר ודבר גדול דבר כי הוא הענין השמור לנו לגאולתנו המקווה כמו שאמר לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קדשי המחולל וגו' (יחזקאל ל״ו:כ״ב). והוא עצמו אשר הבטיח אותו בסוף הברית הראשונה באומרו וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים (ויקרא כ״ו:מ״ה) כי על אלו אשר בזה הספור ידבר כמו שביארנו שם שער ע'. אמנם מה שיאמר בזה ובמה שימשך אחריו על דרך דקדוק השמות הקדושים האלה עם הסכמת מה שכתבנו בפרשת כי תשא במאמר ילך נא אדני בקרבנו (שמות ל״ד:ט׳) אשר ידענו שם השלמת ביאורו הוא כי מפני שראה עונם גדול מסלוח וממחול לגמרי והלואי שישא אותו מזמן לזמן על דרך שאמר נושא עון ופשע וחטאה (שם) כמו שעשה בעגל והיה לשון הסליחה היא שמורה על המחילה הגמורה כמו שביארנו שם והוא הלשון הדבק והמיוחס תמיד אל שם אדני כי אתה אדני טוב וסלח (תהלים פ"ו) אדני מי יעמוד כי עמך הסליחה (שם ק"ל) אדני שמעה אדני סלחה (דניאל ט׳:י״ט) וזולתם רבים והנשיאות חטא הוא המיוחס משם יי' ולמדתו העליונה כמו שתראנו משם ברור מכמה פנים מוכיחות (יג) לזה אמר שעתה תגדל עתה תרומ' אותה מדת אדני ותנשא לצד אותה מעלה רמה ונוראה שהיא יהוה שבה אמרת בי"ג מדות יהוה יהוה וגו' וסוף נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פוקד עון וגו'. עד שבאופן זה ימצאו לכאן שני הענינים. האחד הסליחה לגמרי והיא אשר תנהג בה בכלל העם לבטל הגזירה שאמרת אכנו בדבר ואורישנו אבל יתקיימו ויחיו לפניך ותביאם אל הארץ הטובה אשר נשבעת לאבותם. והענין השני והוא נשיאות החטא יהיה אצל כל אחד האנשים החטאים אשר עד כה הכעיסוך שחייבין לימחות מספרך אמנם לא תמיתם כאיש אחד פן תצא כאש דבה ולעז על יכלתך כמו שקדם אבל תפרע מהם מעט מעט על דרך נשא עון וגו': סלח נא לעון העם הזה וגו' (יג) ירצה כי עם כלל העם תהיה סליחה גמורה כגודל חסדו אמנם עם הפרטיים יתנהג עמם בנשיאות חטא לבד כאשר נשא אותם ממצרים ועד הנה כי תכלית מה שאמר להם בעגל הוא נושא עון ופשע וגו'. ובפירוש אמר וביום פקדי ופקדתי עליהם וגו' (שמות ל״ב:ל״ד). וכבר ביארנו שם שזאת היא כוונת כי לא ישא לפשעכם וגו' (שם כ"ג) שים עיניך עליו. (יג) ולזה נענה על פי דרכו ויאמר ה' סלחתי כדברך ירצה סלחתי אמנם כדברך שאמרת שלא תהיה שם סליחה גמורה כמו שתהיה במדת אדני אבל תרומם ותנשא המדה ההיא לצד מעלת מדת יהוה הנושא עון כאשר דברת באופן שתהיה הסליחה לכלל העם ונשיאה לחוטאים לבד והנה הסליחה התנאית מצד מה שמשתתף בה הנשיאות נתיחסה לשם יהוה הגדול לא מצד הסליחה עצמה והוא דיוק נכבד מאד. ובאר הענין ואמר ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי אשר עשיתי במצרים ובמדבר וינסו אותי וגו' ולא שמעו בקולי אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם (יד) יודיעהו שהגזירה תעמוד בקיומה אצל האנשים מצד מה שהם אישים פרטים באומה כי אחר שכל כך מרו ועצבו לא נקווה מהם שום טוב. ואומרו וכל מנאצי לא יראוה (יד) יראה שכוון אל המרגלים עצמם מוציאי דבת הארץ רעה והעד מה שסמך ועבדי כלב עקב מה שהיתה רוח אחרת עמו שירצה ממה שהיתה לחביריו. והכוונה לומר כי אלה לא יכנסו תחת הסליחה ולא תחת הנשיאות ולא עליהם הוצרכה השבועה כי נאצותם תענה בפניהם להתחייבם כמו שאמר בסוף וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה' כי לא נתן להם שום אריכות: והעמלקי וגו'. ירצה ומעתה העמלקי והכנעני יושב בעמק כמו שאמרו אלו באזניכם לכן גורו לכם מפני חרב ופנו וסעו לשוב לאחריכם כי אינני בקרבכם ולא תהי' לכם תקומה אל הטעם שכתבנו ראשונה: וידבר ה' אל משה וגו'. אחר שנתפשרו ביניהם על זה האופן רצה לשתף אהרן בענין כמו שנשתתף בתלונה דכתיב וילונו על משה ועל אהרן כל העדה וגו' וצוה שיודיע להם סוד הענין כלו כי אם הוא נושא עון לשעה נקה לא ינקה ושלא נסתלקה מדת הדין לכלותם כרגע רק מפני חלול השם ולזה אמר אמור אליהם חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם באזני וגו'. אם אתם תבאו וגו' ופגריכה אתם וגו' כבר פירשנו אותם למעלה אצל דבריהם. והרי נתפרש להם ענין הסליח' אצל הבנים וענין הנשיאה אצל האבות: ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה וגו'. (טז) אמר שיתחייב גם כן להיות ענין נשיאות מה אצל הבנים אלא שהוא בהפך האבות כי אצל האבות הוא נושא עונם ואצל הבנים הוא נושא זכותם וטובתם ותולה אותו זמן (טז) וזה מפני שקרה להם כבנים אשר זנתה אמם כי הובישה פניהם בפני כל רואיהם עד שתמית וכן אלו לא יוכלו לבא אל ארצם ולא יתיצבו כנגד אויביהם בחיי אביהם הזונים מאחרי ה'. ולזה ישאו עון זנותם זה ארבעים שנה ואחר יבאו אל המנוח' ואל הנחלה והנה אלו הארבעים שנה ינתנו (יז) לאבות במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום כי אחר שנמשכתם על דברי בשליחות המרגלים על האופן ההוא הנזכר והם עשו לשם ארבעים יום הרי אני מחשיבה לכם למצוה ומעלה אני עליכם כל יום מהם לשנה וכאלו עשו שליחותכם ארבעים שנה ולזה תשאו את עונותיהם רצוני שתהיה פורענותיכם נשואה ותלויה כל ארבעים שנה הללו ועם זה וידעתם את תנואתי כלומר כמה רב טוב הפסיד הסר מעלי וממאן לשמוע בקולי כי אפילו בדבר שקלקלתם בו הגיע לכם תליית העונש בשכר שנמשכתם אחר עצתי: אני ה' דברתי אם לא זאת אעש' וגו'. נזדרז בשבועה כי ידע את אשר יתאבלו על הדבר ויאמרו בפיהם חטאנו הננו ועלינו וגו' וענין השבועה כבר פירשנוהו ראשונ' אצל אומרם ז"ל במשל קונם שאין אתה רואה בביתך כו' (במ"ר פ' ט"ז). כי אם חוטא אחד יאבד טובה הרבה בהתיש כח גבורה של מעלה כמו שהיה הענין במלחמת העי על ידי חטאו של עכן בן זרח (יהושע ז׳:כ״ד) כל שכן אם ישובון מאחריו קהל רב ועצום ואם מחמת האונס יודו בפיהם. ולזה גזרה חכמתו שלא יכנסו לשם עד תום כל הדור העוש' הרע בעיניו ויבא אחר תחתיו שלא יסורו מאחרי ה'. ומזה נצטער משה כשחשד ענין ההסרה על ענין בני גד ובני ראובן עד שאמר להם והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה' על ישראל (במדבר ל״ב:י״ד) לפי שכבר ידוע שבכלות הדור ההוא יכלה הזעם. (יח) והנה כשהעפילו לעלות ההרה וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנ' כי גלגלי זכיותיהם ואופני כשרונם לא עצרו כח להסיע עמהם ארון הברית אדון כל הארץ הנוסע אותם על פי ה' ביד משה וכאשר לא יצאו בצבאותם הנה העמלקי והכנעני הספיקו להכות ולכתת בהם עד החרמה כדי שירגישו שאין ערוד ממית אלא חטא ממית (ברכות ל"ג.) הנה שנתבאר כוונת הספור הזה בהתר הספקות שעוררנו. ונתברר מתוכו הענין הגדול שהנחנו תחלה מצורך החיים המוגבלים לשלמות האדם והצלחתו ושירצה אל המציאות עם גדול ורב אשר מאסו בה ועל כן לא באו אל אדמת הקדש ובסוד עם ה' עד התחדש דור אחר יקבלו עול ההגבלה וההשערה האלהית בכל מעשיהם אשר בעבור זה יתוסף כח בגבורה של מעלה לגרש גוים גדולים ועצומים תחתם וכמו שאמר הכתוב יבאו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה (תהילים כ״ב:ל״ב) (יט) ועתה ראו נפלאות מתורתו במה שנסמכה בכאן פרשת נסכים לשני טעמים גדולים. האחד מה שזכרו חז"ל (במ"ר פ' י"ז) לבשר הבנים ולהכניסם בכניסת הארץ וזה במה שיראה להם כי הוא יתעל' מקוה לקבל עליהם שם עבידות גדולות קבועות ובלתי קבועות ומעתה כביכול לכבודו וצרכו הוא עושה כמו שאמר כי תבאו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם ועשיתם אשה לה' עולה או זבח לפלא נדר או בנדבה או במועדיכם לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר ומן הצאן והקריב המקריב קרבנו וגו' והוא ענין נכבד. אמנם הענין השני הוא המיוחד לכוונותינו וזה שכבר כתבנו בשער נ"ב כי היות התמידין נקרבין מאלו השלשה מינים רצוני הקרבן עצמו ומנחתו סלת ונסכו יין הם רומזים על הקרבת האדם בכל חלקיו כי הב"ח רומז אל סוגו שהוא חי והמנחה הבאה מהקמח תרמוז אל הבדלו הכולל רצוני במה שהוא אדם והוא הכח הדברי כמו שהמאכל ההוא הוא מיוחד אל מין האדם. והיין לנסך הוא רומז אל השלמות הנקנה אל האדם המיוחד הישראלי אשר עליו אמר המשורר ברוח הקדש שלו הביאני אל בית היין (שיר השירים ב׳:ד׳) וראיות מוכיחות עליו יש שם עיין עליו. והנה עכשיו סמך לכאן הגבלת אלו השלשה ענינים והשערתם כי משומרת ובאה היא פרשה זו וראויה להיות בכאן ללמד על הגבלת חלקי האדם והשערת פעולותיהם. והנה אמר ששיעור בלילת השמן שיהי' לכל עשרון של סלת רביעית ההין שמן. וכן במדת המנחות שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש ומהיין חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש והוא רמז נפלא להשערת הכחות והלמודים והמעשים אשר יגיעו מכל אחד מהם שלא יצאו כאשר נזדמן או כענינים בלתי שומרים הגבלתם כמו שיצאו אלו המרגלים אם בדעותיהם ואם במעשיהם. אמנם רמז הבקר והאיל והכבש וחלקי האדם נתבאר יפה בדבור אצל הקרבנות שער נ"ז גם במראה בין הבתרים שער י"ז והוא ענין נכבד מאד וסמיכות נפלא בעיני. וזה עצמו הוא מה שיבא בכאן פרשת תרומה כי היא השערה גדולה בדעות וכמו שאמרו נפש היפה אחד מארבעים ונפש בינונית אחד מחמשים ונפש רעה אחד מששים (תרומות פ"ד) ובכלל אמר על הסתם תרומה תרי ממאה (שם) ומה נכבד ומה נפלא סמיכות קרבן ע"א ודין המקושש כי חטאות הצבור והיחיד בעניני האמונה ודאי אינם באים רק מהלמודים והעיונים המשובשים ובלתי מוגבלים אשר עליהם זרז מאד ביום מתן תורה והגבלת את העם ואמר והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרץ בם (שמות י״ט:כ״ד) וענין המקושש גם כן נמשך מחבור מבלי סדר והגבלה בשני הענינים אם בדעות ואם במעשים ולזה נגמר דינו כי בן מות הוא ומה שאמר הרמב"ן ז"ל שסמך ספורו בכאן למה שהיה ענינו אז אחרי המרגלים ירצה שדוחה אותו הכתוב באומרו ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו'. יגיד כי בזמן הנמשך ההוא שהיו רועים בו במדבר היה ענינו לא סמוך אל המרגלים אלא שסמכו בכאן לסבה שזכרנו. ואחשוב שהיה כותב בכאן דין המקלל אלא שהיה בן איש מצרי ואין מביאין ראיה ממנו ויתכן עוד שכוון גם כן להגיד שבחן של ישראל כי בהיותם אחרי כן במדבר נושאים את עונם כמ"ש ובניכם יהיו רועים במדבר לא סרו מאחרי ה' והחזיקו במצותיו עד שכבר מצאו אנשים מהם איש מקושש עצים ביום השבת וירע בעיניהם למה ששמעו מפי משה רבם מחלליה מות יומת והביאוהו אל משה ואל אהרן ואל כל העדה וישפט שפוט על פי ה'. ובספרי (פ' שלח) ויהיו בני ישראל במדבר בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא שמנו (אלא) שבת ראשונה ובשנייה חללו שנאמר ויצא העם וימצאו וגו'. ויהי ביום השביעי יצאו העם ללקוט ולא מצאו. הנה שלמדו ממאמר ויהיו בני ישראל במדבר שלא היה בפרק ההוא ולא נתנו טעם לסמיכותו כאן ואנן גם כן נדבר מדבר לפי' בתורת טעמא ואם קבלה נקבל ואולם חתם בפרשת ציצית כי היא חתימה עצומה מעין הכונה עצמו לפי שכל תכלית המצוה ההיא כבר נתבאר שהיא להורות על למוד ההגבלה וההשערה האלהית אם בדעות ואם במעשים. והנה כאשר ראית שבפרשת כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו' נאמר השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמור מצותיו וגו' פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו' (דברים ח׳:י״א) כאשר נתבאר הכל יפה בתחלה. כן עכשו כאשר מאסו האנשים האלה בארץ חמדה ומוצלחת מצד הגבלתה ראה להטיב זכרונם בסימן יפה וחזק לזכור אותו יתעל' ולכל מצותיו יועילם בהיותם בארץ וכם בשבתם חוץ לה כמ"ש וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם כי הנה האות והסימן הזה הוא חותמו של הקב"ה והאבות אשר בדורות המה יזכרו בו וישובו אל יי' וזכרו לא יסוף מזרעם. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער:
12