עקידת יצחק ח׳:ג׳Akeidat Yitzchak 8:3
א׳פרק החבור הטבעי
1
ב׳הכוונה בזה לבאר ענין החבורה האנושית והבדלה מהמלאכיית:
2
ג׳*תוכן כוונתו בקוצר הוא ששם בחיר' יאמר לא על האפשרות לבחור בטוב או ברע, כי אם רק על הבחיר' בטוב לבד, כמאמר הכ' ובחרת בחיים, ובחור בטוב, וע"כ נוכל לומר רק כי יש לאדם האפשרות (לא הבחירה) להיות טוב או רע, כי הבחיר' היא רק הכשרון להכיר הטוב ולבחור אותו, אבל בחירת הרע לא תקרא כלל בשם בחירה, ורק בעבור היות האפשרות לאדם לעשות גם הרע, תחשב לו בחירתו בטוב לצדק', אבל המוכרח לעשות הטוב מסבה חיצונית המסלקת יכלתו לעשות הרע לא יקריא עוד בשם טוב אמתי. כמאה"כ מה' יצא הדבר (ר"ל וא"כ אין עוד באפשרותנו לעשות ההפך ונסתלק' בחירתנו, ע"כ) לא נוכל דבר אליך רע או טוב, כי גם הסכמתנו לא יקרא עוד טוב אמתי, אחרי שנעשה על כרחנו, וכן אמר הכתוב כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ר"ל לא הי' האדם ראוי להקרא בשם צדיק ועושה טוב, אם לא הי' ביכלתו גם לחטוא, וזש"א חז"ל והנה טוב מאוד זה יצר הרע, כי רק בעבור היות לאדם יצרו המסיתו לפעמים לעשות הרע יקרא טוב מאוד בעשותו טוב, וע"ז רמז הכתוב בסיפור זיווג האדם אשר במצפוניו רומז גם על חבור הטבעי בין צורת האדם שהוא שכלו האלהי ובין חמרו שהוא גופו המעורר תשוקתו אל תאות העולם כמש"ל לא טוב היות האדם לבדו, ר"ל כי אם היה השכל האלהי שהיא צורת האדם האמתי לבדו מבלעדי החומר אשר יסיתהו לעשות הרע, לא הי' נקרא בשם טוב בלכתו מישרים ועשותו טוב, אעשה לו עזר כנגדו, ר"ל אחבר עם צורתו גם החמר אשר יעזרהו לפעמים, ולפעמים הוא כנגדו, כמאח"ל זכה נעשה לו עזר לא זכה כנגדו, וע"כ אמרו ג"כ חז"ל נוח לו לאדם שלא נברא, ר"ל אלו לא נברא כמו עתה בהתחברות אל החמר המסבב אפשרותו להרע, הי' נח לו מצד אחד, שלא הרע לעולם בפעולתו, ועכשיו שנברא ר"ל שאפשרות עתה בידו לעשות רע, יפשפש במעשיו להטיב תמיד ולחדול מעשות רע, אז יהי' טוב אמתי בהכריחו יצרו אל הטוב, ויען כי גוף האדם וחמרו ביחסו אל הנשמ' והשכל שהן צורת האדם כיחס האשה אל אישה, רומז הכתוב באמרו ביצירת האשה ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן ויקח וכו', במצפוניו להורות כי רק בהיות שכל האדם נרדם ונשקע במצולת השינה, נתן יד ומקום לחמרו ויצרו להראות החוצה ולפעול פעולותיו הנוטות רק אל התאוות הגופניות כעצם בפני עצמו, לא בהקיץ השכל מתרדמתו לשמור דרכי ופעולות החומר לבלתי שטות מנתיבות הצדק והמישרים, וע"ז רמזו ג"כ מניחי לשון הקודש במה שהמל' אשר תורה בעתיד על הנוכח לזכר, עד"מ מלת תפקד או תאמר ודומיה תורה גם על הנקב' הנסתרת, להורות בזה כי בהיות הזכר שהוא שכל האדם נוכח תסתר הנקב', ר"ל תהי' פעולת החומר נעלמת מעין כל. רבים חושבים שענין הבחירה הוא האפשרות שיש לו לאדם ליפול על הטוב ועל הרע בשוה וכי הוא הדבר שבו נבדל מהנמצאים העליונים ממנו ואשר תחתיו עד שיתהפכו להם יחד הבחירה והאפשרות. ואני הנה ראיתי זה סכלות גמורה במהות הבחירה כי הנה באמת היא והאפשרות שני ענינים מתחלפים ובלתי מתהפכים. רצוני שאם כל בחירה היא אפשרות אין כל אפשרות בחירה וזה שהאפשרות נופל על הטוב והרע בשוה. ונאמר שהאדם אפשר במעשיו על השווי ולא נאמר כן במלאכים ולא בב"ח. והנה הבחירה לא תאמר כי אם אל הטוב. היתכן למי שלקח לעצמו חלק רע שנאמר עליו שבחר בו. באמת לא יאמר (עליי) רק שלא ידע לבחור. אמנם נאמר בחור בטוב (ישעיהו ז׳:ט״ו) בחר לו יה (תהילים קל״ה:ד׳) ובחרת בחיים (דברים ל׳:י״ט): והשנית כי האפשרות על הרע באמת אינו טוב ומעלה באדם כמו שאפשרותו על המות איננו טוב לו או אפשרותו להפיל עצמו מהגג וכיוצא. אמנם הבחירה האלהים חשבה לטובה כששם אותה סגולה באדם כי הנה בראשונה נוצר עפר מן האדמה והיה על האפשרות אל הטוב ואל הרע עם קצת הכרעה יותר אל הטוב כמו שימשך מטוב מזגו ושוויי כמו שנתבאר שם במקומו שער ו'. ואח"כ נפח בו נשמת חיים הוא השכל האלהי הנותן בו עצה ודעת לבחור בטוב ובו נעשה חפשי מפחיתות זה החמר והכרעתו. ואולם כשישמע אל זה השכל ויעשה טוב עצתו הרי הוא זוכה בחפשיותו וכשלא ישמע וישאר בהכרעת אפשרותו הנה בטלה בחירתו אצלו. משל למי שהחפישו המלך וצוה שלא יעברו עליו בכל דבר אם לא כפי רצונו והוא מעצמו רצה לפרוע פרעות כי הנה לא עשה זה מצד זכות החפשיות אשר בידו אלא מצד שלא נשתמש ממנו. ונשאר כאחד העבדים. כן האדם כאשר יחטא ואשם הנה לא נשתמש מהכח הבחיריי במעשה ההוא אבל נפל אל הכרעת האפשרות אל הרע ונמשל כבהמות. אמנם כאשר יעשה הטוב הוא משתמש מזכות בחירתו. והוא טעם הראשונים האומרים שפועלי הטובות הם רצוניים ופועלי הרעות בלתי רצוניים. כי גזרו שמה שתפול עליו הבחירה הוא רצוני ומה שלא תפול עליו אינו רצוני. ואינו כן כי הרצון יותר כולל הוא מהבחירה. ואע"פ שלא תפול הבחירה על הרע הנה תפול עליו הרצון שהוא משותף אל הבחירה והנה הרצון ההוא אינו מכריח את האדם שכבר נתן בידו זה הכח הבחיריי להטותו ולהכניעו כמו שכתב שם החכם פרק י' מאמר ג' מספר המדות: הנה מכל זה נתבאר כמה טובה מעלת הבחירה ושלא יאונה אליה רעה רק אם יאמר על דרך ההעברה או כמו שיאמרו שבוחרים ברע במיעוטו לפי שהרע המעט בערך אל הרב הוא טוב כמו שנתבאר בפרק ב' מאמר ה' מהמדות וגם החוקר שמה בכלל המעלה ולקחה בגדרה באומרו המעלה קנין נבחר כו'. ועוד גדר הבחירה בשהיא תאוה לקוחה בעצת השכל והנה הרע לא יעשה בעצה שכלית ולא יכנס בגדר המעלה כלל. ובתחלת המאמר הוא ביאר איך הבחירה היא התחברות השכל עם הרצון הישר עד שהיא אינה אלא רצון שכלי או שכל רצוני. והנה על מעלת זאת הבחירה ויתרון חשיבותה הנמצאת על זה האופן באדם נאמר נעשה אדם בצלמנו כו' כי היא תכונה אלהית מלאכיית. כי הנה המלאכים ונפשות השמים לא יתוארו באפשרות על מעשיהם אבל מתוארים בשהם פועלים בבחירה תמידית לעשות רצון קוניהם מבלי שיהיה להם אפשרות לצאת מבחירתם זו לעולם כי על זה יאמר להם (סנהדרין מ"ב.) פועלי אמת שפעולתם אמת. ואולם היה זה ההבדל בין הבחירה המלאכיית אל הבחירה האנושית כי הנה המלאכים לא נבראו לקבל שכר או הפסד כי מיום שנבראו הנה שכרם אתם ופעולתם לפניהם בהיותם משרתים מתמידים את פני האדון ה' כאשר גזרה חכמתו הנשגבה. ולזה אי אפשר להם ליפול על זולת שלמותם כמו שאמר הרב המורה פרק ח' חלק שני, אמר, אבל הגלגלים והשכלים משיגים פעולותיהם ובוחרים ומנהיגים אבל לא כבחירתנו והנהגתינו אשר היא כלה בענינים מתחדשים וכו'. עד אומרו אלא שאנחנו נעשה הפחות ויקדם להנהגתינו ופעולותינו ההעדר. אבל השכלים והגלגלים אינם כן אבל יעשו הטוב לעולם ואין אצלם כי אם טוב כמו שנבאר בפרקים וכל מה שיש להם הוא נמצא בשלמות ובפועל תמיד מעת שנמצאו, ע"כ. הנה שנתבאר שסגולת הבחירה היא הנפילה על הטוב שבדרכים בהשגת תכליתם שהוא הפקת רצון קוניהם והיא המיוחדת אל המלאכים בלי שום אפשרות אל התנגדות כלל מעשיהם. אמנם המין האנושי לא נברא אלא לקבל שכר חלף מעשיו וכמו שאמרו עליו שאם ימות יחיה (ב"ר פ' י"ד, ע' תמיד ל"ב.) כמוזכר בשער ג' אצל נעשה אדם. ולזה היה האפשרות אשר לו לעשות רע מטיב פועל בחירתו כי כאשר יבחר בטוב הוא יותר משובח מפני האפשרות ההוא העומד כנגדו כי מצד שהוא יכול לעשות רע יהיה הפועל ההוא הנבחר יותר טוב. לא שאם יפול על הרע יקרא בוחר כמו שאמרנו. וזה הענין הוא אשר אמר החכם באומרו אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז׳:כ׳). כי מאמר אשר יעשה טוב אינו דברי מותר כי אם תנאי הכרחי במעשה האדם במה שהוא אדם כמו שאמרנו. כי אותו אשר יעשה טוב הוא מי שהוא אפשרי לנפול על החטא והוא אשר גזר עליו שאי אפשר שלא יוכרח מצד אפשרותו אל צד חובה פעם אחת. אמנם האלהי הגמור שכבר בטלה אפשרותו ליפול על הרע אם ימצא והבהמי אשר אי אפשר לו ליפול על הטוב כבר יאמר עליהם שלא חטאו וזה עצמו טעם מאמר לא נוכל דבר אליך רע או טוב (בראשית כ״ד:נ׳) שנדחק רש"י ז"ל (שם) בפירושו. ירצה מאחר שמוי' יצא הדבר ואין לנו אפשרות להכריע אל הרע הנה בהמנע ממנו הרע ימנע ממנו שם טוב הבחירה כי אע"פ שנבחר במעשה לא תקרא אצלינו בחירה טובה כלומר שלא נשתבח בעבורה. וכל זה הענין אמתי ונכון ממנו יצא לנו פירוש נפלא אל המאמר שהיינו עליו. והוא לא טוב היות האדם לבדו. לפי הזווג הא' שאליו כוונתינו:
3
ד׳ירצה כי טוב האדם המיוחד לפי טבעו אי אפשר שיהיה לו בהיות השכל בפני עצמו שא"כ מה שיעשה מהטוב יהיה ענין בחיריי מלאכיי אשר לא יהיה לו שכר בעמלו והנה לא יתחדש שם הנמצא שהיתה הכוונה אצלו כמו שכתבנו. ולזה אעשה לו עזר כנגדו. והוא שנחבר בו ענין ודבר שהוא כנגדו והוא חבור ההיולאניות עמו שמצדו יהיה לו האפשרות על הרע והוא גמר ושלמות תכונתו היותו יודע טוב ורע שעם זה יעזר להיות הבחירה אצלו פועל טוב. וכמה הפליג בזה רבי שמואל בר נחמן באותו מאמר שזכרנו בשעבר והנה טוב זה יצר טוב מאד זה יצר הרע (ב"ר פ' ט'). וכי יצר הרע טוב הוא. הורה בבירור שהטוב מאד שנאמר באדם הוא מצד זה החבור אל החמר הוא יצר הרע אשר מטבעו לפנות אחרי חמדת האשה והבנים והבית והממון ולהעזב מהענינים הנפשיים כי באשר ימשול בו השכל ויעמוד כנגדו למחות בו ולהכניעו תחת עבודתו אז טוב לו והוא שלמות ענינו מצד שהוא אדם. ובפ"ק (דעירובין י"ג:) שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה אלו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא ואלו אומרים נוח לו שנברא משלא נברא נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו וי"א ימשמש במעשיו. וזה שמצד שהאדם אין מהותו רק אפשרותו על הרע והכרעתו אל הטוב כמו שאמרנו הנה מצד אפשרותו על הרע היה אומר שנוח לו שלא נברא משנברא שודאי העדר הרע טוב ממציאותו. ומצד כח הכרעתו על הטובה היה הענין בהפך. אמנם הית' הסכמתם שאף אם נקבל שמצד אפשרותו על הרע היה נוח לו שלא נברא יתכן שיברא על זה האופן כי בזה נשלם גדרו ומהותו שהוא לפשפש ולמשמש במעשיו ולבקר בין טוב לרע ולבחור בטוב ועל דרך שאמר אם ימות יחי' ואם יחיה ימות כמו שכתבנו. הנה אם כן שצדק מאמר חכמינו ז"ל שאמרו זכה עזר לא זכה כנגדו (יבמות ס"ג.) שהכונה שאם זכה הוא לו עזר מצריו ואם לא זכה ינצח הצר. וכל הפרש' כלה כשנעמוד על דבריה נמצאם סובבים על זה הקטב רצוני לפרש באיז' ענין הוא עזר ובאיזה ענין הוא נגדו: וייצר ה' אלהים. כמו שהיה הענין בהכרתו של אדם אצל הזווג השני שהוא היותר נאות כמו שאמר כן יאמר אצל זה הזווג הראשון שהוא מושג אצל השכל האנושי שבכל טבעי הנמצאים כלם לא ימצא חמר נאות וצורה ראוי' לקבל זה האפשרות שהוא הצור' האנושית הראשונ'. כי על כלם יגזור שהם נפש חיה בטבעם לא זולת ושאין להם אפשרות כי אם על הרע כי הוא המחוייב להם. אמנם לאדם כלומר לטבע האדם לא מצא בהם עזר כנגדו על האופן שאמרנו. לזה ויפל ה' אלהים תרדמה כו'. תאר מהות נקבת זה הזווג הראשון וענינה. וזה כי הצור' ההיולאנית אשר היא השלמות הראשון אל החמר הוא כדמות כח מכחות השלמות האחרון שהוא השכל המתעצם להיות קנוי או נאצל כאשר הונח בשער הששי וכאלו הוא ניצוץ מניצוצו. ולפי זה אמר כי הפיל תרדמה על האדם ויישן. ויקח צד אחד מצדדיו כלומר שפע קטן ממנו ושם אותה הצור' אל החמר הזה אשר כן הורכב מארבע' יסודות על זה האופן שנתהוה ממנו זה הבשר היותר שוה המזג שבכל המורכבים וזהו ויסגור בשר תחתנה כלומר שהשלים זה החמר הבשריי ונתנו תחתיה והכונה שיהי' נושא אותה והיולי לה. והיא מליצה נאה לחקור זה מענין יסגרך יי' (ש"א י"ז). והחמר הזה בקבלו הצור' ההיולאנית הזאת היא האשה הנזכרת בכל הפרש'. וכאלו אמר שאין האש' דבר רק תרדמת הכח השכלי שהיא האדם והסתרי. וכן הוא לפי האמת. כי בהיות השכל שהיא הכח הזכריי נמצא בשלמותו הנה הכח הנקביי שהוא החמר הוא מסתתר ובלתי נמצא אמנם בהסתרו ימצא. והסוד הזה רמזו מניח הלשון בהניחו לשון הזכר הנמצא הוא עצמו לנקב' הנסתרת אשר אמרו קצת המדקדקים שלא ידעו טעמו והוא לומר שכל עוד שזה נמצא חבירו מסתתר והוא ענין נכבד. ועל כל פנים עליה אמר ויבן יי' אלהים את הצלע שאותו הכח אשר לקח מהאדם על האופן אשר זכר בנאו ותקנו ויבא אל האדם וכל זה במה שהכין החמר בעל הצורה הזאת למשכן ומושב השכל הקנוי או לאשר הוא למעל' ממנו כי זה כל האדם הנאמר הנה לפי הדרך הזה. וזהו הקשוט שכוונו אליו חכמינו ז"ל בכאן כשאמרו שהקב"ה מקשט כלות (ב"ר פ' ח'). ולזה הית' הוראתו זאת הפעם עצם מעצמי כו' שהשכל יגזור שאותו החלק הנפשיי המושפע על החמר הזה ראשונ' הוא עצם מעצמותו וגם הבשר הוא הראוי להיות בשרו ולא אחר מכל החי מכל בשר. ויהי' אומרו ובשר מבשרי כמו ושמחתים בבית תפלתי (ישעיהו נ״ו:ז׳) וחביריו. והגיעה מדרגת השגתו בזה עד שכבר קרא אותה השם הראוי והמתיחס אליה ג"כ מצד זה הזווג הראשון והיא אומרו לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת והכוונה כי אם שנשתתפו בה שני הענינים הנה ההבדל המיוחד לה הוא לקוח מהצד השכלי העצמי לא מהבשרי. לזה אמר לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת. ירא' לזאת הסבה יקרא זה החבור אשה כי מאיש לוקחה זאת הצור'. והיא ממש הגדר שגדרוהו בו החוקרים בחי מדבר שכבר תארו החי בדבור כמו שתאר זאת הנקבה באישיות והוא הגדר הנכון מצד שהוא משכיל ומזה הצד היא עזר: אמנם מהצד אשר הוא כנגדו יתחיל בביאורו ויאמר על כן יעזוב איש כו' אמר שישיג זה השכל או שרוח הקדש אמר כן כי מצד התיחסות שבין האיש והאשה הנזכר יאותו מאד זה לזה. ועם שהית' הכוונה אל העזר והמועיל אל האיש כמו שהונח גם כן תהי' היא הסבה עצמה שבעבורה ישמע האיש אל האש' ויטה אחר עצתה וירדוף אחריה עד שידבק בה והיו לבשר אחד. ובזה ביאר הסבה הגורמת מה שהיה מאומרו ותתן גם לאישה עמה. והוא גם הוא אמר האשה אשר נתת עמדי וכו'. ועתה ראה כי נזכרו בזה הענין המיוחד *ג' שמות נרדפים, אדם, איש, בשר, שם אדם יורה לדעתו על הצורה הנבחרת, ר"ל על השכל האלהי הנקנ' לאדם רק על ידי מעשיו הישרים ועיוניו האמתים, וע"כ יאמר ביחזקאל תאר בן אדם על הנביא, גם חז"ל יחדו שם אדם רק לשלמים ולהולכים בתורת ה' התמימ' באמרם אתם קרוים אדם וכו'. ושם איש יורה על השכל ההיולני, ר"ל כח השכל הנתון בכל אדם מליד' ומבטן ובשר יקרא רק מצד חמרו כמאה"כ בשגם הוא בשר, ויזכור כי בשר המה.- ג' שמות נפרדים. אדם. איש. בשר. ויאמר האדם על כן יעזוב איש וכו' והיו לבשר אחד. ושם אדם נתיחד אל המין האנושי מצד הצורה האלהית הכוללת שנאמר נעשה אדם בצלמנו כו'. וירדו כו'. כי הצלם האלהית נקרא כן דכתיב ועל דמות הכסא דמות כמרא' אדם עליו כו' (יחזקאל א׳:כ״ו). ולזה נקרא הנביא ואתה בן אדם (שם ב'). ונאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם (שם ל"ד) ואמרו ז"ל אתם קרואין אדם ואין העכו"ם קרואין אדם (ב"מ קי"ד:) ולזה לא ישאל זה השם לזולתו מהמינים אשר תחתיו כמו שהיה הענין בשם איש. איש בתרו (בראשית ט״ו:י׳) שבעה שבעה איש ואשתו (שם ו') חוברות אשה אל אחותה (שמות כ״ו:ג׳) וזולתם. ואיש הונח לאדם מצד אישיותו להיותו שכל חלקי היולאני. אשרי האיש אשר לא הלך (תהילים א׳:א׳) אשרי איש ירא את יי' כו' (שם קי"ב) והאיש משה ענו מאד (במדבר י״ב:ג׳) וזולתם. כי מזה הצד הושאל לשמושים שזכרנו לזולתם. אמנם בשר הוא שם למין האנושי מצד חומרו אשר עליו אמר ובשר מבשרי וכולל כל מיני הב"ח עמו שנאמר פי השחית כל בשר (בראשית ו׳:י״ב) ובשר כי יהי, בו נגע (ויקרא י״ג:י״ח) כי הנגע הוא בבשר לבד. כי מי כל בשר אשר שמע וכו' (דברים ה׳:כ״ג) כי התימה אינו אלא בשגם הוא בשר (בראשית ו׳:ג׳). והנה עם זה ראה כוון הדברים ויאמר האדם והוא השם המיוחד לשכל בהחלט שכבר הכיר שזה הכח או השלמות שקבל זה החמר זאת הפעם ראוי שתקרא אשה להיותו מתיחס אל החלק ההוא האנושי אשר עליו נקרא השכל איש פרטי. אמנם כי מצד ההתיחסות וההאוותות אשר ביניהם יקרה שיעזוב זה האיש ההמשך אחרי אביו ואמו הם המקורות העליונות אשר מהם הושפע כי האל יתברך הוא במדרגת הזכר ומשפיע ובלתי מושפע וזולתו כולם מושפעים ומשפיעים עד זה השכל החלקי שהוא מושפע ובלתי משפיע ועם זה ידבק באשתו כי לא לבד ירד ממדרגת אדם למדרגת איש אבל שיהי' לו בהפך ממה שהיה עליו ראשונ'. וזה כי מתחל' נקראת היא אשה על שמו והיא מתיחסת אליו ועתה יקרא הוא על שמה כאומרו ודבק באשתו. ולא עוד אלא שלא ישקוט מתשוקתו זאת עד שירד למדרגה היותר שפלה שבאפשרותם. והיו לבשר אחד. שוה למה שאמר ואדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו (תהילים מ״ט:כ״א). ואז היא כנגדו: ואחר שנתן הסבה לקוצר ההשגה וההעזב מהשלמות אמר איך נמשך כן בפועל ואמר ויהיו שניהם ערומים וכו'. יאמר כי כמו שהתרשלותם מהשתמש מעץ הדעת טוב ורע במה שהורשו ליהנות ממנו היה סבה שהיו חסרים מהכרת רוע גנאי מערומיהם כן היה הבלתי דעת אותו סבה למה שהיו שניהם שלולים מבלי שוללים וערומים מאותו שלמות המקוה מהם שיתעצמו בו כמו שביארנו במאמר ויהי האדם לנפש חיה. וזה ידוע בלי ספק כי הדעת טוב ורע על נכון הוא קודם בטבע לידיעת המושכלות והכרחי אליו כי על כן הוא מצוין (נ"א מצרן) אליו בעצי העדן כמו שהוכחנו בשער הקודם. ועד שלא נשתמשו ממנו כלל היו שניהם חסרים מצד החסרון כמו שאחרי אוכלם יצאו אל היתרון. ואמר ולא יתבוששו כי לא הרגישו בחסרונם ולא ידעו הכלם והיא תכלית הפחיתות. סוף דבר כי ההשתמש בזה הכח כהוגן בא להם בקושי ובעמל והוא ענין תרדמת זה הכח אשר אמרנו. והוא שיעור מה שרצינו בזה החלק המספר מאלו שני זווגים אמנם לקיים את דברי זה הזווג הראשון בכל תוקף אזכור מה ששנינו בבריתא דרבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי והביא' רש"י בפירושו (בראשית ב׳:ח׳) על גן בעדן מקדם) ז"ל בשלשים ושתים מדות התור' נדרשת וזו היא אחת מהן (מדה י"ג) כלל שאחריו מעש' הוא פרטו של ראשון. ויברא אלהים את האדם זהו כלל סתם ברייתו מהיכן וסתם מעשיו. חזר ופירש וייצר יי' אלהים כו' ויצמח לו גן עדן ויניחהו בו ויפול עליו תרדמה. השומע סבור שהוא מעש' אחר ואינו אלא פרטו של ראשון. ראה נפלאות ממדרש מדה זו כי לא אמר שהיה זה הספור פרטו של ויברא אלהים את האדם כו' זכר ונקב' ברא אותם. אשר סתם בו ראשונ' ועכשו יפרש כיצד נבראת אלא פרטו של ויברא אלהים את האדם לבדו לומר כי ספור וייצר ונטיעת הגן והצמחת עציו והמשך נהרותם וההנח' בו והתרדמה אשר נפלה עליו על אותו ענין הכל הוא פרטו וביאורו של בריאת האדם לבד. וכמה נפלא זה המדרש להחזיק כל מה שכתבנו בזה בשני אלו השערים ובכל מה שיבא ממינו בשערים הבאים והוא באמת זוהר מניצוצות המאמר הקדוש רשב"י אשר שמנוהו שם (ריש שער ז') לדגל ונס אליו כל בעלי שכל ידרושו בכל מה שיאמר מזה הענין בזה וכל כיוצא בו. ומעתה נבא אל השער הפונ' דרך נחש הנושך עקבי סוס להפיל רוכבו כאשר לא יתחזק לעמוד על מרכבו בשני הזווגים עד שיודעו שמות האשה לפי עניניה בכל אחד מהם:
4