עקידת יצחק פ״א:א׳Akeidat Yitzchak 81:1

א׳יבאר טעמים נכבדים למה שצריך בענין השלום יותר מבשאר מדות מעולות.

ב׳וישלח משה מלאכים מקדש וגו'

ג׳במדרש (מדבר רבה פרשה י"ט) זה שאמר הכתוב סור מרע ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה (תהלים ל"ז) ואומר סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו (שם ל"ד) לא פקדה התורה לרדוף אחרי המצות אלא כי יקרא קן צפור לפניך (דברים כ"ב) כי תפגע כי תראה (שמות כ"ג) כי תחבוט כי תבא בקמת רעיך (דברים כ"ג) אם באו לידך אתה מצווה עליהם ולא לרדוף אחריהם אבל השלום בקש שלום ורדפהו בקש שלום ממקומך ורדפהו ממקום אחר וכן עשו ישראל אף על פי שאמר להם הקב"ה החל רש והתגר בו מלחמה (שם ב') רדפו את השלום וישלח ישראל מלאכים אל סיחון (במדבר כ') וכן נאמר ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום לאמר (דברים ב'):

ד׳^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, הנה ידוע שע"פ משפט השכל האנושי ואף כי על פי דת תורתינו האלהית נתחייב כל אדם להרחיק בכל מאמצי כחו כל מדה גרועה ופחותה אשר תקונן בירכתי לבו ד"מ להסיר השנאה ומשטמת אחים מקרבנו, אשר בהיותה שוכנת בחדרי לב אדם היא מסבבת לא לבד לזולתו נזק והפסד בגופו או בהונו ורכושו, כי אם גם לו תסבב נזק מוסרי וכעס ועצב פנימי, נצטוינו לא לבד במא"הכ "לא תשנא את אחיך בלבבך," כי אם נצטוינו גם על מצות טעינת ופריקת שור או חמור שונאנו הרובץ תחת משאו למען עקר ושרש כל רעיון ומחשבת שנאה מלבנו ע"י פועל ידינו ויגיע כפינו ולהסיר מדות הכילות והאכזריות, נצטוינו לחוס על דל ואביון לתמוך בימינו ולהעניק לו מטובנו כפי מסת נדבת ידינו, וכן נצטוינו לעזוב מדת הנקימה הנטירה והליכת רכיל ודומיהן, ועל היות הרחקת כל הפחיתיות האלה מלב כל האדם מסבבת אשרו הזמני והמוסרי, יעיד מה שאה"כ בשכר שמירת כל המצות האלה "לטוב לך," או "למען ייטב" מאמרים המורים לא לבד, כי ע"י הרחקת המדות הרעות האלה ישיג האדם טוב ארצי ואושר זמני על פני האדמה, כי אם גם מהותו ואיכותו הפנימית יוטבו עי"ז, ואם כן הדבר במדות הרעות המסבבות רק נזק פרטי לבעליו או לאנשים מיוחדים, אשר יש להם דבר והצטרפות עמו, הלא מעצמו ישפוט כל משכיל, כי חובה עוד יותר גדולה היא עלינו להסיר מקרבנו אותן הפחיתיות המסבבת נזק כללי לחברה האנושית בכלל, כמו שנראה כי בעבור היות מניעת עשות משפט צדק בארץ מסבבת רעות רבות בקרבה, כי שוד וחמס ישמע בה, גזל ועושק דלים, ואיש את אחיו יכה ורצחו נפש, ע"כ הפליגה התורה האלהית מאוד לצות בהרבה מקומות על עשיית משפט צדק ולהזהיר מאוד על הטייתה, ואחז"ל להורות על כל זה על הכתוב "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ כדאיתא כדאי הוא מינוי הדיינים להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם", וכן הוא בהפך כי כל מדה ופעולה טובה ויקרה המסבבת רק טוב לא לבד לנו ביחוד, כי אם גם לכל זולתנו ולהחברה האנושית בכלל חובה עלינו להשתדל בכל עוז לקנות אותה לנו לצמיתות ולקנין תמידי כל ימי שבתנו עלי ארץ, כמו שהיא בלימוד התורה וההתעסקות בה, כי בעבור שעל ידה לא יקנה האדם רק מדה אחת או קצת מידות טובות לבד, כי אם יסורו ממנו על ידה כל המכשולות והנזקים המוסריים העוטרים אותו מסביב ומבקשים להפיל נפשו בשחת רשתם, הפליג גם כן הכתוב מאוד לצות בהרבה מקומות את כל איש ישראלי להגות וללמוד בה תמיד וביחוד נצטוה המלך אשר הוקם על לרעות בצאן עמו (אשר רוע או טוב מידותיו ופעולותיו יסבבו הטוב או הרע הכללי לכל עמו ועבדיו אשר ימשול בם) שלא ימוש ספר התורה מפיו כמו שנאמר בו "והיתה עמו תמיד וקרא בו כל ימי חייו וכו', [וכן הפליגו גם חכמי העמים אשר לא עליהם נגה אור התורה האלהית במעלת החכמה והמדע ובגודל תועלת לימודה לכל איש, ואף כי לגבר אשר הוקם על להיות שר ונגיד ומצוה לאומים, כי כן כ' המליץ ציצערא אשר היה גם מושל עם ברומי (במליצתו בעד ארכיאס המשורר) וז"ל "מי זה יערב לדבר עתק עלי, או לחרות אפו בי, על אשר השתעשעתי בחכמות ומדעים, בעת אשר אחרים ישגיחו רק על הנהגת ביתם או ידאגו איך יחוגו חגם, ויתעלסו באהבים באכלם למעדנים, או בעת ינוחו על משכבותם סרוחים על ערסותם? הן תחת כי רבים יבלו ימיהם בשחוק, ויכלו עתם בתוהו והבל, אני את חיק החכמה אחבק, ובאהבת היריעות אשגה תמיד למען איתם, ורק על ידן למדה לשוני לדבר צחות להליץ בעד רעי בהשפטם, ולהצילם מעול ועושק, ומלבד זה כל מידה ומעלה יקרה אשר קניתי לי, רק מידי ספרי החכמים זאת לי, כי לולא קראתי מימי נעורי בספרי החכמים והנבונים כי אין דבר יקר ונחמד לאדם בחיי הבלו תחת השמש, כקנות לו שם תפארת ועשות הטוב והמשרים, וכי למען השיג שתי אלה ימאס האדם כל מכאוב ונגע, גם נפשו ישים בכפו וישחק לפחד המות ולא יחת, כי עתה לא השלכתי נפשי מנגד בהיותי מושל עליכם, להלחם עם אויבי נפשיכם אנשי בליעל אשר דמו להרע לכם, למען שחר טובכם ואשרכם להחיות לכם כהיום הזה, אפס בקראי ספרי חכמי היונים והרומים אשר השאירו אחריהם ברכה, ואשר בם ספרו מאנשים יקרי רוח מאשרי עמם ופועלי טוב בקרב ארצם, שמתי לי היקרים האלה תמיד למופת, וארהיב עוז בנפשי להיות כן גם אני, ולפעול כמוהם אך טוב ותושיה בארץ, וכי תאמרו אלי "הכי אין אנשים יקרי רוח ועושי הטוב בארץ, אף כי לא ידעו ספר, ואין חלק להם בבינת נבונים?" על זאת אשיב לכם כי אמת בפיכם, וכי רבים הם עלי ארץ אשר מבלי חכמה ודעת יעשו גם הטוב והמישרים בתום לבב ובישרתם הטבעית למו, ואוסיף עוד על דבריכם כי יותר נקל לקנות שם תהלה בארץ בישרת ותום כזה מבלי חכמה והשכל, מקנות על ידי החכמה והתבונה ברוע לב אפס אך זאת אומר" מה יקר אף נעים שבת אחיות תאומות אלה גם יחד ישרת לב הטבעית לאדם עם החכמה והתבונה אשר על ידי הלימוד והחינוך יקנה אותן, כי אז תעשנה ידיו כפלים לתושיה, ואם גם לא יהיה לימוד החכמות והמדעים לעזר ולהועיל לנו, הלא בכל זאת היה יותר יקר ונעים לאדם להתענג במו מהתענג בתענוגי הגוף החמריים, גם לא בכל עתות ושני חיי האדם, אף לא בכל המקומות אשר ישב בהן, יוכל להתענג בתענוגי הבשר ומחמדי הגויה, תחת כי החכמות והידיעות תשמחינה רוח הנער, ולב הזקן תרנינה, בימי הצלחת האדם הן ענקים לגרגרותיו, ובימי רעה הן נוחם לנפשו. גם בשבתו בביתו גם בארץ נכריה יתענג בהן, אל אשר ילך תלכנה עמו, ובאשר ילין תלין אתו חכמתו, כי לא תעזבהו רגע" ע"כ, ואם ככה תגדל מעלת החכמה האנושית אשר נוסדה רק על אדני שכל האדם הקרוץ מחומר בעיני דורשיה, אף כי תגדל מעלת התורה האלהית אשר ממקור עליון יצאה בעיני תומכיה המחזיקים בה כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום! ]
וכן הורה גם הנסיון במלכי ישראל ויהודה, כי רק בשמרם מצות התורה בעבור שקראו והגו בה. היה גם כל העם כלו הולך במעגלי התורה והמוסר, וכאשר חדלו הם מהגות בתורה ושמור מצותיה, גם הכל סר יחדיו נאלחו, כמו שאמרו חז"ל גם על זה "דור לפי פרנסו,".
והנה מכל האמור עד הנה נמשך כי אחרי שמירת השלום בין כל שוכני ארץ ובעלי החברה האנושית, היא לא לבד יקרה ונכבדה מאוד בעצמותה, כי אם גם הכרחיית ומצטרכת יותר מכל רעותיה שאר המדות הטובות והמשובחות, לקיום החברה כלה, כי מבלעדי השלום תשם כל הארץ ואבל כל יושבי בה. איש את אחיהו יצודו חרם, וכמוץ מגורן יסוער ויאבד כרגע כל אושר המדינה והממלכה כלה בענין רע, [וכן כ' גם המליץ הנ"ל וז"ל "בעת המלחמה ובפשע ארץ אין ביכולת חכמת מנהיגי המדינה להקים אשרה על כנה, כי עת ופגע יקרה אז את כלם, ושוא חכמת ותבונת השר לעמוד נגד צוק העתים, ורק בעת השלום בעת ישב כל איש תחת גפנו ותאנתו, אז יוכל מושל צדיק אם בחסד ומשפט יכון כסאו וישגיח תמיד על הנהגת מדינתו, להכין בחכמתו ותבונתו את אושר והצלחת המדינה, כמו שרק בעת אשר ישתקו ויחשו גלי הים והסערה תוקם לדממה, יוכל רב החובל להנהיג האניה אל מחוז חפצה, תחת כי בעת סערה וסופה לשוא ייגע ויעמול בחכמתו, כי עתה ירד תהומות ויעלה שמים, נפשו ברעה תתמוגג וכל חכמתו תתבלע ויד תבונתו תקצר מהושע לו.] כמו שאחז"ל סוף עוקצים "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר וכו' ה' יברך את עמו בשלום", (עיין מזה גם למעלה שער ע"ד וביאורי שם) ע"כ אין די לאדם להזהר ולהשתדל במידת השלום רק כאשר הוא נזהר ומשתדל בשמירת שאר כל המידות הטובות, כי אם צריך להפליג בשמירתה ובזהירתה יותר, למען סבב כפי יכלתו כל הטובות הגדולות המסובבת לו ולזולתו מבני החברה ע"י השלום, וכן צוה התנא "הוי מקדים בשלום כל אדם" ר"ל שלא לבד צריך האדם להשתדל להשקיט כל ריב וכל מדון אשר יבוא לפניו, ולעשות שלום בין המריבים יחד, כי אם ישתדל לדרוש ולחקור בין כל רעיו ושכניו, אולי ימצא בתוכם דבר וענין אשר יוכל להיות אח"כ סיבה להפריד לבבם ולשלח מדנים ביניהם, וימהר לדבר אל לבם למען מצוא פשר דבר, בטרם יהיה עוד ריב, ומדון ישא ביניהם, וכן היה מנהג אהרן לעשותו תמיד כמו שאמר התנא "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום" וע"כ אמר גם הכ' ממנו במותו "ויבכו את אהרן כל בית ישראל" יען כי לא לבד האנשים אשר לקחו ממנו מוסר ולמדו ממנו חכמה ודעת בכו וספדו אותו במותו, כי אם כל בית ישראל ר"ל גם הנשים והטף היו מתאוננים ומתאבלים עליו, יען כי אותו מת העושה שלום ביניהם, אשר העמיד והקים תמיד ברית האהבה והאחוה בתוכם, והנה בעת המלחמה יאבד השלום מבני אדם, וכל טובותיו חולפים ועוברים עמו כרגע, ותחתיהן יבואו כל שוד וכל שבר, כאשר כ' החוקר כי אחרי שבעת המלחמה ועל ידה יעשו הרבה תועבות ורעות גדולות בארץ, גזל וחמס רצוח וגנוב ודומיהם, לא נוכל לחשוב כי כל אדם אשר רוח אהבת היושר והצדק נוססה עוד בקרבו יבחר לעשות מלחמה בעבור עצמותה כי אז לא בשם "איש ישר" כי אם בשם "עושק ורוצח" יקרא בפי כל, כי לא לבד שונאיו הנלחמים עמו כי אם גם לאוהביו ואנשי בריתו היוצאים עמו בצבא יצטרך לפעמים לעשות עול וחמס בעת המלחמה, עד שגם ביניהם יהיו מריבות ורציחות לפעמים, והאוהבים יתהפכו לאויבים, כאשר נראה גם בדוד (ש"א ל'.) כי כאשר עזב את צקלג אשר ישב בה בעת ההיא הוא ואנשיו ויחפוץ לצאת בקרב לעזרת אכיש מלך גת, ויבוא גדוד עמלק ויכו את צקלג וישבו את נשיהם, אז צר מאוד לדוד "כי אמרו העם לסקלו כי מרה נפש כל העם איש על בניו ועל בנותיו" וכו' וכמקרה זה יקרה לרוב בעת המלחמה, כי גם בין אנשי הצבא יהיה ריב ומצה, אשר ע"כ לא יבחר לעולם מלך צדיק מושל ביראת אלהים לעשות מלחמה, אם לא יוכרח לזה למען שחר על ידו טוב ואושר ממלכתו, להציל יושביה מיד הקמים עליהם, ולעשות אח"כ שלום תמידי עמהם כמו שאמר דהע"ה "אני שלום וכי אדבר" ר"ל אם גם אלחם לפי שעה עם אויבי, או אדבר קשות עמם, כונתי בכל זה רק לסבב עי"ז השלום "המה למלחמה." ר"ל אבל כונת ובקשת שונאי הוא רק המלחמה בעצמה, כי אותה הם מבקשים בעבור רוע לבם ותכונתם [ואפשר כי מאמר "וכי אדבר" הוא מלשון "ותדבר את כל זרע הממלכה" (דה"י ב' כ"ב), והכוונה אם גם אני מוכרח לפעמים להכרית ולאבד את אויבי נפשינו, אין כונתי בזה לעשות הרע בעצמו כי אם כל ישעי וכל חפצי בזה הוא רק לסבב עי"ז השלום המסובב אח"כ ממנו, תחת כי שונאי רק, את המלחמה בעצמה יבקשו, ובעשות רע לעמיתם נפשם חפצה] ועפי"ז יבוארו דברי המדרש שהחל בו הרב ז"ל כי הנה ברצות ישראל לעבור אל ארץ כנען דרך ארץ סיחון לא רצה משה לעבור תחילה בחזקה דרך ארצו ולחגור בו מלחמה ולעשות שלום עמו רק כאשר יבקש הוא בעצמו ממנו להשלים אתו, אבל מאהבת משה את השלום בכל לבו ומשנאתו לעשות מלחמה, אם לא יביאהו ההכרח לזה, הקדים לשלוח מלאכים מקדש בתחילה אל סיחון לקרוא לו לשלום, והורה בזה גודל מעלת השלום, אשר ע"כ צריך האדם להשתדל ולרדוף אחריו, ואינו רשאי להמתין עד שיבקשו אחרים ממנו לעשות שלום עמהם כמו שהוא בקיום שאר המצות שאינו מחויב לעשותן עד שיזדמנו לפניו, וזש"א המדרש על מאה"כ וישלח משה מלאכים זה שאמר הכ' "סור מרע ועשה טוב שכון ארץ ורעה אמונה" ר"ל שמרע"ה קיים בזה מצות הכ' הזה שחובה על האדם לסור מרע, ולעשות אך טוב אף אם ירצה לשכון ארץ, ר"ל אף אם ירצה ד"מ מלך או שר לכבוש ארצות ולשכון בתוכם, אינו רשאי לעזוב ארחות יושר בבחירת האמצעיים להשגת תכלית הגדולה והיקרה הזאת, כי אם צריך לשמור בכל זאת חוקי הצדק האמונה והמישרים נגד יושביה לקרוא להם לשלום תחילה, אולי יכנעו מפניו ושלום יענוהו ופתחו לו מבלי אשר יצטרך לשפוך דם נקיים, ואומר "סור מרע וכו' בקש שלום ורדפהו," לא פקדה התורה לרדוף אחרי המצות אלא כי יקרא וכו' ר"ל שבכל שאר המצות אין אדם מחויב לרדוף אחריהן, ר"ל לעמול וליגע למען מצוא יד ומקום לעשותן כי אם כאשר יבואו לידך אתה מצוה לקיימן, אבל השלום בעבור היותו המידה היותר טובה והיותר הכרחית לבני אדם בשבתם יחד אתה מחויב לרדוף אחריו, כמאה"כ בקש שלום ורדפהו" וכו'. אם משמרת האדם מהנזקים המיוחדים היא מוטלת עליו. כמה וכמה צריך חזוק ושמור בדברים המביאים נזקים גדולים:

ה׳הקודם הוא מבואר מכמה מצוות הבאות בתורה האלהית שכל אחת היא באה להרחיק האדם מאי זה גנאי ומדה פחותה כמו שתאמר מצות פריקה וטעינ' שהכוונ' לעקור ולשרש טבע השנא' מקרבנו נגד אחינו מקניהם וקניינם עד שכבר תהיה בעבור זה טעינת השונא קודמת לפריקת האוהב כמו שבא בפרשת משפטים כי כל זה בכלל לא תשנא את אחיך בלבבך וגו' (ויקרא י"ט). וכן הלואת כספים נאמר בו נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו (דברים ט"ו) מלמד שהמצו' ההיא להרחיק צרות העין וכילות הלב מהאנשים. והקש על זה בלא תלך רכיל ולא תקום ולא תטור (ויקרא י"ט) והדומים שכלם להשיב האנשים במדותיה' הנפרדות כל אחת לפי ענינה כי על כן אמרה התור' על כללן לטוב לך (דברים י') לטוב לנו (שם ו') למען ייטב לך (שם כ"ב) כלומר שהכוונ' בהם היא להיטיב האנשים כדי שימצאו אצל כל מעשה ומעש' על צד הישר והטוב: אמנם הנמשך מה שיתחייב מזה בגזירה שכלית הכרחיית מצאנו ראינו ביאור אמתתו מקצת מצות ממנה כמו שהוא הענין בדבר המשפט כי לפי שאין הכוונ' בו להרחיק מדה אחת רעה לבד כי אם למנוע ולהרחיק חמס וריב מעיר על כל דבר פשע אשר יולד ביניהם עושק רש וגזל משפט וצדק מעניני הממונות או קלונות וחבלות הגופים והרציחות אשר המה רעים וחטאים גדולים ורבים כי כרובם וגדולתם כן החמיר' התור' מאד על זה והרחיק' הטיית הדין והמביא אליו אמר בפרשת משפטים לא תטה משפט וגו'. מדבר שקר תרחק וגו'. ושחד לא תקח וגו'. במקום אחר לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל וגו' (ויקרא י"ט). ובאחר שמוע בין אחיכם ושפטת צדק וגו' (דברים א'). לא תכירו פנים במשפט וגו' (שם ט"ז). ולסוף לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד וגו' (שם ט"ז) הנה שבאו האזהרות רבות וחמורות כפי רוב הנזקים המתרגשים לבא מהעדר המשפט וכמו שאז"ל צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ כדאי הוא מנוי הדיינים להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם (ספרי פ' שופטים) והוא מבואר. ומזה המין עצמו הוא למוד התורה שאין הכוונ' להישיר האדם ולהטיבו במדה אחת או קצת מדות כי אם להסיר מסביביו כמה מכשלות ונזקים העוטרים אליו מפה ומפה ולזה רבו כמו רבו עליו המצות התמידיות וגם הטיל' המצו' על כל האדם וכל זמן עד שלא ישאר לו זמן פנוי ממנה כמ"ש הנביא לא ימוש ספר התור' הזה מפיך והגית בו יומה ולילה למען תשמור ככל הכתוב בו וגו' (יהושע א'). ובמלך והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד לירא' את ה' אלהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת וגו' (דברים י"ז) כי להיות המלך איש שהכל תלוי בו והטוב והרע הנמצאת בו אינו טוב או רע חלקי ופרטי אבל כללי הנה הרבה עליו תורה ומצות בצוותו לכתוב את ספר משנה התור' ולקבוע למודו בה תמיד להקריב הטוב הכללי הבא לרגלו ולהרחיק ולמנוע הרעות הרבות הגדולות והנזקים הנפלאים המתחייבים מהפכו. וכבר קרה בשמירתו בזה יותר משאר האנשים מה שיקרה בשמירתו בסבות המלחמות כי הנה לכל איש מאנשי הצבא יספיק שיבאו שמה איש וכליו בידו להדיח מעליו סכנת המנגד אמנם המלך ישתדלו שלא יצא עמהם אבל שיהיה במקום המשומר מכל פגע כמו שאמרו עבדי דוד אליו זה פעמים וכאשר כתבנו בשער ע"ח ואם א"א לו שלא לצאת תהיה ביאתו לשם היותר בטוח' שאפשר בהיות כל גבוריו סביבו שומרים לראשו וכל שרי חייליו מימינו ומשמאלו ולפניו אין מספר לנדודיו וכל זה למה לפי שנפילת המלך לא תהיה נפילה חלקית מאיש אחד אבל נפילת העם כלו וכן הוא הענין בשמירת המלך המצוה והתור' או עוברו עליה וזה מה שנתאמת מאד בספורי המלכים אשר מלכו על ישראל ויהודה כל הימים כי בכלם נתקיים מה שאז"ל דור לפי פרנס (ערכין י"ז.):

ו׳ועתה ראה כי להיות מדת השלום ומעלתה לצרכי חיי העולם ראשיית ורבנית על כל שאר המעלות כמו שכתבנו ענינה בשער ע"ד עד שכבר תהיה ביניהם כמלך בין שאר האנשים הנה לזה לא יספיק הזהירות בה כאחת אחת מכל המצות או המעלות החלקיות שאמרנו אבל שיעשו אצלו עניני שמירה גדולה וזהירות מופלג להגיע הטובות הרבות הכלולות בו ולהרחיק הרעות העצומות הנמצאות להעדרו. ולזה היתה עצת החכם רבי מתיה בן חרש נכונה מאד באומרו הוי מקדים שלום לכל אדם (אבות פ"ד) כי לא יספיק שירגיל מדת השלום כשתבא לידו רצוני שלא יריב עם רעהו או שיחזור לו שלום כשיתנהו לו אלא שישתדל להמציא השלום ולהעביר הריב והקטטה זמן רב קודם שיבא ענינו באופן שלא תמנע הגעתו לשום התרשלות שאיפשר שכאשר יבא הצורך לא יעלה בידו וכמ"ש בלמוד התורה ואל תאמר שהיא תבא אחריך (שם) ואמר ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה (שם פ"ב) ולזה הסכימה בזה דעת האלהי הזקן כשאמר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום (שם פ"א). והכוונה כשיהיה אוהב אותו בשיעור שירדוף אחריו ולא ישוב עד שישיגנו ואפי' בדרך רחוקה ולא ימתין עד עת צרכו כי אולי לא יעלה אז בידו ויגיעו הנזקים המחוייבים לחסרונו ומזה שובח הרב הגדול והקדוש אהרן הכהן אשר אליו ייוחס לימוד זה אומרו (אבות דר"נ פ' י"ב) שכשהיה מרגיש שהיה שום תגר ומחלקת ממשמש בין ב' אנשים לא היה ממתין עד שיכירו ויבאו לפניהם להסכימם ולהשלימם אבל היה מקדים וממציא עצמו אצל אחד מהם ואומר לו כמה מתחרט חברך מאשר היה בלבו עליך או מאשר דבר אליך קשות והוא שלחני אליך לפייסך והוא שומע ומתפייס ממנו ואומר אני הוא שחטאתי כנגדו ואני צריך לפייסו וכן אומר לחבירו וכשפוגעין זה את זה דורשים ומחבקין ונושקים זה לזה ונשארים אוהבים ורעים וכן מנהגו בין איש לאשתו בין אב לבנו ולבתו כמו שהוא מפורש במדרשות וכל כך למה כדי למנוע הרעות הגדולות הנמצאות בהעדר השלום כמו שאמרנו. ולזה נאמר עליו ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל (במדבר כ') כי הנה העם כלו האנשים והנשים והטף הרגישו כי בחסרונו חסר להם ענין השלום מהיות על זה השיעור מהשמירה ולזה ספדו והלילו עליו כלם והנה האל ית' לא קפח בזה שכרו וכבוד גדול עשה לו במותו דומה ומתיחס למנהגו זה. והיא מה שאמרו חז"ל בתורת כהנים (סוף פ' צו הנקרא מכילתא דמילואים) והביאו הרמב"ן ז"ל בפרש' הזאת וזה לשון הברייתא ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש אותם את אלעזר בנו האיך היה משה יכול להפשיט הבגדים כסדרן והלא העליונים הם עליונים לעולה והתחתונים הם תחתונים לעולם אלא מעשה נסים נעשו לו במיתתו יותר מחייו העמידו על הסלע והפשיטו בגדי כהונה בגדי שכינה נלבשים תחתיהם. וילבש אותם את אלעזר בנו וכי האיך היה משה יכול להלביש הבגדים לאלעזר כסדרן אלא כבוד גדול חלק לו המקום במיתתו יותר מחייו שנלבשו בגדי שכינה למטה וחזר והפשיט את אהרן הבגדים כסדרן והלביש את אלעזר כסדרן ע"כ לשון המדרש. והנה הרב ז"ל לא פירשו וראיתי רבים נבוכים בכוונתו אמנם הנראה לי בו הוא כי הוא מבואר דקים להו לרז"ל שלא יתכן שיעמד אהרן לשעה ההיא מחוסר בגדים כלל הן שיהיו עליו בגדי כהונה או בגדי שכינה אבל הוקשה להם ז"ל כי לו הונח שבהפשיטו בגדי כהונה ראשון ראשון יולבשו בגדי שכינה תחתיהן איך יתכן זה שהרי בהפשיטו ממנו את ציץ הזהב ובא צין שכינה תחתיו הנה כשיבא אחרי כן להפשיט את החשן יוכרח להוציאו דרך ראשו ואז יעלה החשן על ציץ שכינה וכן בהפשיטו מעיל התכלת ובהוציאו דרך ראשו יוכרח להעלותו על ציץ וחשן שכינה ונמצאו שהיו חשן על ציץ וכן מעיל על החשן והציץ וכן כלם וזה א"א שהרי חוייב שהעליונים יהיו עליונים לעולם והתחתונים תחתונים לעולם שהכוונה שלא ימצאו תחתונים למעלה ועליונים למטה בשום צד ובשום זמן והנה לא מצאו אפשרות לזה כי אם בדרך נס והוא שיעלה אהרן אל הסלע ויהיו משה ואלעזר למטה ויפשיט אותו דרך רגליו ולא יעכבו כתפות הבגדים ההפשטה כאשר ימשיכום דרך מטה מבלי שיוזחו ויפרמו או יוקרעו והוא נס גדול באמת כי יראה שלא היה שם גשם מעכב והנה עם זה צורך ההפשטה אמור שכבר יופשטו התחתונים מבלי שיעלו על ראשי בגדי כהונה אשר עליה כלל אמנם כשבאו אצל הלבשת אלעזר חזרו לקושיתן מצד אחר והוא שעדיין א"א שיופשט אהרן מהבגדים כסדרן כי איך ילבשם אלעזר דרך הפשטתן כמו שיתחייב מהכתוב האומר ויפשט וילבש שנראה שמפשיטו מזה ומלבישו לזה על הסדר ראשון ראשון והרי נמצא אלעזר לבוש עליונים למטה וההפך ולזה הוצרכו לומר שנעשה שם ענין שני מלבד הנס שנזכר ראשונה והוא שהופשטו התחתונים תחלה ונעשה עמו כבוד גדול כי מוסף על מה שהלבישו בגדי כהונה רצה שיולבשו לו אלו בגדי שכינה למטה תחלה והוא נוטל ממנו התחתון ראשונה דרך רגליו ונכנס של שכינה תחתיו ומלביש לאלעזר וכן בשני וכן לשלישי עד כלם והוא לו כבוד גדול שנכנסו בגדי שכינה בין בגדי כהונה לבשרו ולא הקפיד בשיהיו עליונים עליהם אחר שלא נהפך הסדר והוא פירוש נכון בעיני ומבואר בעצמו כשיעוין היטב ויובן טעם אמרם בענין הראשון מעשה נסים ובשני כבוד גדול אמנם היה הנס והכבוד האלו ראויים לו ומתיחס כי כמו שהיה משתדל בחייו לעשות שלום בין החולקים והמנגדים ושישמעו הגדולים אל הקטנים ויוסכמו באהבתן כן נעשה לו כבוד במותו בשנעשה לו נס והסכמת שלום בין הענינים העליונים והתחתונים עד שנשמע המנהג הטבעי אל הנס במה שלא עצרהו הגשם מהפשט הבגדים ההם דרך מטה וגם שלא נמנע הטבע האלהי להיות בגדי שכינתו תחת בגדי כהונה והוא ענין נפלא מאד נמשך מההשגחת האלהית לפעל המיוחד הזה שאנו בענינו שהוא כולל עניינים רבים משאר המעלות כי על כן צריך חזוק ושמור יותר מהם כמו שאמרנו:

ז׳וזהו טעם המדרש שזכרנו ראשונה כי הנה לפי שבשעת המלחמות ימצא ענין השלום נפסד וכל טובותיו בורחות והרעות מגיעות כמו שאמר החוקר בעשירי מעשירי מספר המדות אמר הנה בדבר המלתמה לא יבחר אחד כלל ללחים בעביר הדבר אשר הוא לוחם או הכין המלחמה כי היה נראה מכל וכל עושק ורוצח הנה הוא ג" מהאוהבים יעשה לוחמים בעבור אשר יהיו מריבות ורציחות ע"כ. ירצה כי בהתחבר בעניני המלחמות ענינים רבים וחטאים הנה אי אפשר ששום אדם יבחר בהן מצד עצמן כי אשר כן יבחר יקרא עושק ורוצח וגם הוא יבא לידי שנאת הבריאות כלן אין צריך לומר הנלחמים עמו כי אם עם אחיו וקרוביו ומיודעיו היוצאים בצבאותיו כי הם יהפכו לו לאויבים וילחמו עמו בעבור אשר יקרה בהם מריבות ורציחות אשר אי אפשר זולתם. וכמו שאמר דוד כזה וכזה תאכל החרב החזק מלחמתך אל העיר והרסה (שמואל ב' י"א) וכבר ראה עצמו בסכנת מלחמת עוזריו לסבה הזאת עצמה כמ"ש ותצר לדוד מאד כי אמרו העם לסקלו כי מרה נפש כל העם איש על בניו ועל בנותיו ויתחזק דוד באלהיו (שם א' ל') ולזה היה ראוי ומחוייב לכל מסדר נמוס ישר וכולל להיישיר המלך והעם בענינים אלו באופן שימנעו כל אלו הרעות במאמצי כח וכאשר לא יסבול האיפשרות מניעת המלחמה שידעו ויכירו כי כוונת הלוחם אינה בעבור הדבר אשר הוא לוחם כמו שאמר החכם כי איש כזה הוא אכזרי עושק ורוצח אבל שהמלחמה הוא לו במקרה והתכלית אליה שהוא להביא מצב השלום והבטחה הוא הכוונה בעצם וכמ"ש המשורר שבזה יתחלפו הוא והלוחמים עמו באומרו אני שלום וכי אדבר המה למלחמ' (תלים ק"כ) כמו שנתבאר במבוא השערים אשר בתחלת הספר. ולזה אמר בזה המדרש על מאמר וישלח ישראל מלאכים אל סיחון וגו' זהו שאמר הכתוב סור מרע ועשה טוב שכן ארץ וגו' סור מרע ועשה טוב בקש וגו'. יורו כמה צריך האדם להזהר בהרחקת הענינים והמעשים אשר בהם יפסד האדם סדר הטוב והרע בכלל כמו שהוא מעשה המלחמות כמו שאמרנו ושלזה ראוי לגמור סור מרע ועשה טוב סור מרע ועשה טוב לגזירה שוה כי לשכון ארץ אף כי יבא לגרש גוים מפניו בדרך מלחמה יחוייב לבקש שלום ולרדוף אותו ונתנו הסבה לזה כפי מה שאמרנו כמו שביארו' באומרם לא פקדה התור' לרדוף אחרי המצות האלה כי יקרא קן צפור כי תפגע כי תראה כי תחבוט. וזה כי לפי שהן מצות מיוחדות לתקן מזג האדם ולהטביעו במדת הרחמנות ולהרחיקו מהכילות וצרות העין והחמדה וכיוצא בזה כמו שהוא מבואר מענינים והדומים להם והוא כדי שימצא אצל כל מעשה ומעשה מהם כאשר יבא לידו נוהג כפי המדה המעולה וכמו שאמרנו לטוב לך לטוב לנו וגו' כי הכל הוא להטיב האדם לעצמו ולזה די לו לאדם שישתדל אחר הקנאת הקנינים המעולים ויעשה ויפעל לפיהם כאשר יזדמנו הענינים לפניו אמנם אשר תכליתם לא זה בלבד רק הרחקת נזקים וענינים מגונים מכתות האנשים כמו שיהיה זה בעניני השלום הנה הוא צריך לרדוף ולבקש אותו בכל צד שאפשר קודם שיגיע צרכו לפניו כדי למנוע ולהרחיק הנזקים והענינים הרעים וחטאים מבין האנשים ולא יאמר די לי כשיזדמנו לפני שאפשר ביניהם ואשלימם וכ"ש במערכות המלחמות אשר בין גוי לגוי וממלכה לממלכה כי כרובם וגדולתם כן יוסיפו הרעות והנזקים כמו שנתבאר. ושלזה אין להמתין לאמר אני אערוך מלחמתי ואם הם ירצו להשלים אקבלם אבל שיקדים להם דברי שלום כדי למנוע ולהרחיק הענינים הרעים והנזקים הנמשכים מהמלחמות כל מה שאפשר וגם כי לא ישמעו מהם והמלחמה תהיה הכרחית הנה כבר יודיעו בזה שהמלחמ' אינה נרצית להם בעבור הדבר אשר הוא לוחם ולא בעבור דבר העושק ונלוז אשר בה כ"א בעבור בקשת הטוב והמנוחה אשר בסוף ולזה בחרו להם לשלוח אלו המנאכים בדברי רצוי ותחנונים על הדרך היותר נאות שאפשר להפוך לבם אליהם כמו שיבא בביאור ב"ה והסכימה לדעתם הדעת העליונה בלי ספק. ובמדרש (דברים רב פ' ה') על וחגזר אומר ויקם לך (איוב כ"ב) אמר שזה אחד מהדברים שגזר עליהם משה והסכים על ידו הקב"ה אמר לו שילחם עם סיחון ועוג והוא לא עשה כן אלא וישלח מלאכים ממדבר קדמות דברי שלום לאמר אמר הקדוש ברוך הוא לך אמרתי להלחם עמו ואתה פתחת בשלום חייך שאני מקיים גזירתך כל מלחמה שיהו הולכים לא יהו פותחים אלא בשלום שנ' כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום (דברים כ'). ^*והכוונה וכו' ר"ל כי מלבד מה שאמר הכ' בפרשה ההיא כי בבואם להלחם על אחת מהערים הרחוקות אשר לא מערי שבע האומות מחויבים הם לקרוא לה תחילה לשלום, נמצא בה ג"כ כי נצטוו לחוס גם על כל עץ השדה לבלתי השחיתו ללא הועיל, ומזה ישפוט כל משכיל כי עוד יותר צריכים להשמר בכל עת לבלתי השחית בני אדם, אם לא יאלצם ההכרח לזה, גם נאמר שגם במלחמות ז' העמים ההכרחיות לא תהיה המלחמ' בעצמה הכונ' והתכלית להשחית עם רב, כי אם רק האמצע ההכרחי, למען השיג התכלית המוסרית הנרצית, שלא ילמדו ישראל מכל התועבות אשר עשו העמים האלה כמאה"כ "כי החרם תחרימם וכו' למען אשר לא ילמדו אתכם" וכו' אשר ע"כ אמרו ג"כ חז"ל "עשו תשובה אינם נהרגים," ומכל זאת נראה כי הסכימ' דעת אלהים עליון עם דעת משה האנושית אשר שלח מלאכים אל סיחון תחילה השלים אותו לבל יצטרך לשפוך דם רב, והכוונה שזה מה שיתחייב מהדעת השלום האנושי ויסכים עמו הדעת האלהי מהטעמי' שכתבנו אשר שניהם נתבארו בפרשה ההיא כי אם נמצא שצוה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן (שם) כל שכן שראוי לישמר שלא יבאו נזקים והשחתות באנשים בכל מה שאפשר למונעם. וגם ביאר שלא תהיה הכוונה במלחמות ההכרחיות בעבור עצמם ואמר כי החרם תחרימם החתי וגו' למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלהיהם וחטאתם ליי' אלהיכם (שם) הורה שיהיה להם הסרת החטאת בעצם וראשונה וענין המלחמ' במקרה ובשנייה ומכאן אמרו עשו תשובה אינם נהרגים (ספרי פ' שופטים) והם עצמם דברי המאמר הנכבד שזכרנו:

ח׳האמנה כי יש לדקדק על המעשה הזה לפי זאת הכוונה ג' ענינים. האחד כי אחר שהיה גלוי וידוע לפניו יתברך את אשר יענה מלך אדום עזות לאמר לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך ולסוף יטה ישראל מעליו כי לא יתן להם רשות להלחם עמו למה הסכימה דעת עליון לשלוח אליו מלאכים לאמר אעברה בארצך הרי זה פועל בטל וזאת השאלה עצמה תפול על מלך מואב כפי מה שספר יפתח עליו וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה (שופטים י"א) הנה לא היה נאות השליחות כפי הנאמר רק בסיחון מלך חשבון. והשני למה לא שלח אצל עוג כמו ששלח אל סיחון איפשר שאם שלח אליו היה שומע לתתם עבור בגבולו כי הוא חשב שהמה באים בארץ לכבשה ואם לא ישמע יהיה ענינם שוה לענינו של סיחון. והשלישי למה א"ל האלהים למשה במלחמת עוג אל תירא אותו היה יותר ראוי שיאמר לו כן במלחמת סיחון שהיא היתה ראשונה כי הנה אחרי כן כבר נפל פחדו:

ט׳והנה הספק הראשון כבר התרנוהו יפה אצל ואני אקשה את לב פרעה (שמות ז') והוא שעשה כן להביא את סיחון בכפל רסנו כמ"ש הכתוב כי הקשה יי' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו למען תתו בידך כיום הזה (דברים ב') כי היה גלוי וידוע לפניו כי הוא לא הי' נכנס להתגר בם מלחמה אם לא במה שהראו ישראל עצמם יראים ופוחדים אצל שני המלכים הראשונים עד ששאלו מהם רשות בלשון רכה ותחנונים לעבור בגבולם וכשלא נתנום נטו מהם וכן כששאלו ממנו חשב שלא נופל הוא מהם כדי שלא ירמסו את ארצו ולצאת לפניהם למלחמ' כמו שנתבאר זה יפה במשנה תורה כמו שזכרנוהו שם שער ל"ו וגם מדברי יפתח נלמוד יפה הענין הזה עצמו והנה א"כ כבר עמקו מחשבותיו ית' בהישיר אותם אז הסכים על ידם לעשות בכל המלחמות לקבעו חוק לדורות מהטעמים שזכרנו ולהביא אל סיחון אל מה שהיה ברצונו האלהית שילחם עמהם כדי שינצחוהו ויקחו ישראל את ארצו ואולם כאשר היה ג"כ גלוי וצפוי לפניו קושי ערפו של עוג ואומן לבבו מעצמו ושאינו צריך חזוק מחוץ לא הוצרך לשלוח לו מלאכים לשום טעם מהטעמים אם מפני ההלכה כבר הוקבעה ואם מפני החוזק אינו צריך והוא טעם אומרו אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו ואת עמו וגו' (שם ג') ירצה אל תראה עצמך ירא ונפחד מפניו כמו שהראית למלכים הראשונים כי זה בידך נתתי אותו וגו' כלומר הרי הוא מזומן ועומד מעצמי לצאת למלחמה וליפול לפניכם מה שלא היה כן לסיחון אשר היה צריך חזוק למען תת בידך:

י׳ובמדרש (ב"ר פ' ע"ו) שני בני אדם הבטיחם הקב"ה ונתיראו. בחור שבאבות. ובחור שבנביאים. בחור שבאבות זה יעקב וכו'. בחור שבנביאים זה משה וכו' דכתיב כי אהיה עמך (שמות ג׳:י״ב) ונתירא שנאמר ויאמר יי' אל משה אל תירא אותו למי אומרין אל תירא אלא למי שהוא מתירא. הורו בדבריהם כי הוא לא היה ירא ע"ד האמת אבל שהיה מתירא כלומר מראה עצמו ירא שכן שמושו של התפעל יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב (משלי י״ג:ז׳) והדומים. ^*ודבר גדול דברו וכו' להבין דבריו אלה יותר עיין מה שכ' בביאורי למעלה שער ע"ח על הכ' ומדוע תתנשאו, וכוונתו פה כי באמת בטח משה בקרב לבו בישועת ה', ולא היה ירא כלל את עוג, ורק מעיני העם העלים בטחונו זה, והראה לעיניהם בהפך במעשיו החיצוניים כאלו הוא ירא מפניו, ע"כ אמר לו הי"ת "אל תירא אותו" ר"ל חזק ואמץ גם לעיני כל העם ולא תראה אף בפניהם שום פחד ואימתה מפניו, כי אם היה ירא באמת אותו במצפוני לבו לא היה יכול להצטות שלא יירא' אחרי שהירא' והחרדה מפני הדברים או המקרים המבהילים הן התפעליות נפשיות הבאות לאדם בעל כרחו ככל שאר התפעליות הנפש אשר אין אדם שליט ברוחו לכלוא ולעצור אותן, וע"ז רומז גם המדרש "למי אומרים אל תירא אלא למי שהוא מתיירא" ר"ל שרק למי שיראתו רק מדומית (כאשר יורה על זה פעל מתירא מבנין התפעל כמו מתעשר) יכולים לצות שלא יירא, אבל לא למי שהוא ירא באמת. ודבר גדול דברו באמרם למי אומרים אל תירא אלא למי שהוא מתירא כי אם הוא ירא על דרך האמת אינו נופל תחת הצווי כי היראה היא הפעלות טבעי אין אדם רשאי על זה לירא מטעם צואה או לבלתי יראה כמו שיתבאר זה יפה אצל מאמר לא תירא מהם כי שם יתבאר איך תפול הירא' תחת המצוה אמנם כשאדם מראה עצמו ירא והוא אינו ירא אז יפול הפועל המדומה ההוא תחת המצוה כמו זה שא"ל אל תירא אותו לפי שהיה מתירא לא ירא באמת. והנה לפי שיש דבר מתמיה בענינו של עוג היותו הפך ממש מסיחון כי הנה סיחון אם לא נתאנה בשליחות המלכים אשר לפניו ובשליחתו לא היה יצא כמו שאמרנו אמנם עוג שראה שסיחון גבורם נפל שדוד לפניהם על מי בטח כי יצא להלחם לזה אמרו חז"ל במסכת נדה (סא.) ויאמר יי' אל משה אל תירא אותו מכדי סיחון ועוג אחים הוו מ"ט נתירא בעוג ולא נתירא בסיחון מתשובתו של הב"ה אתה למד מה שהיה בלבו של משה מלמד שנתירא שמא תעמוד לו זכותו של אברהם אבינו שנ' ויבא הפליט ויגד לאברם העברי (בראשית י״ד:י״ג) ואמר מר זה עוג שפלט מדור המבול א"ל הב"ה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו הנה לקחו להם שטה אחרת בענין היראה או ההתיראות שכתבנו והשתדלו לתת טעם לחזקתו של עוג יותר משל סיחון והוא מה שרצינו מכוונתם ואמרו שסמך על ג' שרשי גבורה שנמצאו עמו שחשב לנצח בהם האומה הזאת אשר לא נמצאו כן לכל ממלכות. האחד זכות מעשים כי הוא חוזק גדול ביד האדם כי זכות גדולה לו לפני אלהים במה ששמש לפני אברם העברי והרי עשה יי' על ידו תשועה גדולה אל לוט ואל כל רכושו. וגם על ידו עשה לו אברהם אבינו שם גדול כיום הזה ולכן חשבוה חז"ל לו לצדקה. והב' גבורתו העצומה מצד בנינו החזק יותר מכל הגבורים אשר מעולם אשר כגובה ארזים גבהו כמו שנתבאר בכתוב הנה ערשו ערש ברזל תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה (דברים י"ג) ועמן מטתו הוא ארונו או מושב אשר עליו היה גופו כשיעורו ודמותו וצלמו כמנהג המלכים והשרים הגדולים החוצבים להם דמות גופו בצביונן ובקומתן כל רואיהם יכירום כי המה אלה ואמר שעשאם מברזל למען יעמוד ימים רבים ולא יחמדו המלכים הבאים אחריו כסף או זהב אשר עמה והנה השיעור הזה הוא נפלא מאד למדת האדם כי הפלשתי אשר החריד את ישראל כשיעור ההוא שנודע אמר הכתוב שהיה גבהו שש אמות וזרת (שמואל א י״ז:ד׳). וכבר היה זה כמעט כארכו וחצי והוא ענין גדול לעשות חיל והנה כחו זו עמדה לו במי המבול וזה מה שכללוהו באומרם זה עוג שפלט מדור המבול. ^*והג' וכו' ר"ל כי אורך ימי האדם, ורוב שנים אשר יחיה, ירבו חכמתו ותבונתו ע"י רוב הנסיונות אשר יקנה לעצמו ע"י המקרים הרבים אשר יקרוהו והתלאות אשר תמצאינה אותו ברוב הימים כמו שאמרו בקדושין דף ל"ג שר' יוחנן קם מפני סבי דארמאי אמר "כמה הרפתקי דעדו עלי דהני" ר"ל ועי"ז קנו להם חכמת הנסיון, וע"כ הם ראוים ג"כ שיכובדו מזולתם, ויען כי לדעת חז"ל (נדה דף ס"א ע"א) היה עוג זה מיתר הרפאים שהיו קודם המבול וחי יותר מארבע מאות שנה ככל הנולדים לפני המבול והוא היה הפליט אשר הגיד לאברהם כי נשבה אחיו, ועל ידו ניצל לוט ורכושו, תמך עוג בטחונו שלא יפול ביד משה על שלש יסודות, הא' על זכות מעשה טוב זה שהיה מסובב על ידו, והב' על תקפו וגבורתו הגופנית, והג' על היותו קודם בזמן לכל בני ישראל היוצאים ממצרים, ואף כי לכל הנולדים במדבר, כי מלבד שהזקנה מכובדת מאוד בעיני הי"ת, קנה גם הרבה חכמה ודעת ברוב הימים אשר חי על פני האדמה, וחשב בעבור זאת כי אף שסיחון לא היה יכול לעמוד מפני בני ישראל תגבר ידו בכל זאת עליהם אף שגם להם שלש אלה המעלות, כי הם חזקים בעבור ריבוים כמו שאמר בלעם "מי מנה עפר יעקב" ויש להם זכות מעשיהם ומידותיהם הטובות כמו שאמר עליהם "תמות נפשי מות ישרים" ואהבת הי"ת מורשה להם מאבותיהם מימי קדם כמו שאמר "כי מראש צורים אראנו" והלבישו רעיון זה במליצה יקרה ונכבדה מאוד כדרכם באמרם שאמר עוג ד"מ להורות על כל זה "מחנה ישראל כמה הוה תלתא פרסי אעקר טורא בר תלתא פרסי ואותביה ארישי" והוסיפו עוד לאמר ד"מ "אייתי הקב"ה קמצי (ר"ל חגבים או נמלים) ונקבוה" ר"ל שבכל זאת עמד ה' לימין ישראל אשר בשם תולעת יעקב יקראו ואשר מהם אמר הכ' "הנה שמתיך למורג חרוץ וכו' תדוש הרים ותדוק וכו' ונפל בידם". והג' מה שתתחייב לראשונות והיא קדימתו העצומה בזמן כי מלבד מה שיוסיף האדם ברוב קדמתו הפלגת חכמה ועומק עצה ותחבולה ובקיאות גדולות ברוב הנסיונות ואורך זמנן כמ"ש כמה הרפתקי עדו עלי דהני (קידושין ל"ג.) כי כל זה מה שיועיל מאד אצל כל הענינים ויותר מהמה לעסקי המלחמה ותחבולותיה הנה גם כן הוא דבר מועיל מאד בעניני ההשגחה האלהית כי הקדומים בזמן הנה הם חשובים לפניו יתעל' והתור' אמרה יי' קנני ראשית דרכו וגו' (משלי ח׳:כ״ב) ובכמה מקומות חלק הב"ה כבוד לזקנים ונאמר לאיוב הראשון אדם תולד (איוב ט״ו:ז׳). ועל אלו השלשה ענינים אחז"ל במסכת (ברכות נ"ד:) אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל גמרא גמירי לה אמר מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי אעקר טורא בר תלתא פרסי ואותביה ארישי' אייתי הב"ה קמצי ונקבוה ונחית אצואריה בעא למשלפיה משכוה שנייה להאי גיסא ולהאי גיסא והיינו דאמר ריש לקיש שיני רשעים שברת (תהילים ג׳:ח׳) אל תקרי שברת אלא שרבבת הפליגו לרמוז בחידתם זאת הנעימה כי הוא ראה חוזק האומה הזאת שהוא עומד על ג' דברים אלה. אם מצד כח עצמם ורבויים. ואם מהזכות אשר בידם. ואם מטעם קדימת אהבת אבותיהם הראשונים כי שלשתן זכרן בלעם הרשע בפרשתו אמר כי מראש צורים אראנו וגו' (במדבר כ״ג:י׳) הרי קדימת האבות. מי מנה עפר יעקב וגו' (שם) הרי חזקם מצד רבויים. תמות נפשי מות ישרים וגו' (שם) הרי זכותם. והוא מ"ש מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי ואמר שכבר יש לו אלו הענינים עצמם ויותר קדומים מהם ולזה שיעקור הר שהוא מזה השיעור עצמו וישליכהו עליהם כלומר שינצחם. וה' לא חשב כן דאייתי קמצי ונקבוה והכוונה שהזכיות אשר ביד אישי האומה הזאת הרבים רבו ועצמו מאד מזכותו והחלישו כוחו ובטלוהו. והנה נמשכו חז"ל במשל זה אל מאמר הכתוב ממש אל תיראי תולעת יעקב מתי ישראל אני עזרתיך נאם ה' וגואליך קדוש ישראל הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פפיות תדוש הרים ותדוק וגבעות כמוץ תשים (ישעיהו מ״א:ט״ו). ובמ"ש בעא למשלפיה משכו שיניה כוונו יפה להתיר השאלה שזכרנו לאמר על מי בטח כי יצא להלחם עמם אחרי מות סיחון על ידם וגם מה ששאלו למה לא עשו בו מעשה להקשות את לבבו כמו שעשו בסיחון ואמר כי לפי דבריהם אלו יש לו על מה שיסמוך ויקשה לבו מעצמו כי אע"פ שיעל' בלבבו לחשוב מחשבה להשמט מהם לא היה יכול כי תועפות שניו אלו אשר גדלו בעיניו לכאן וכאן ומעתה אין צריך חזוק אחר. והוא עצמו מה שאמרו שם (ברכות נ"ד.) משה כמה הוי עשר אמין שקל נרגא בת עשר אמין ושוור עשר אמין ומחייה בקרסוליה וקטלי' והרי הם דברי חידה כראשונים לומר שאין צ"ל שנמצאו בעם ה' אלו השלשה ענינים באופן יותר נפלא אלא אפילו במשה לבדו נמצאו כי הוא ע"ה מצד עצמו הוא גבור בגבורתו ויותר שארכו עשר אמות ועוג אינו אלא תשע והרי ארוך ממנו אמה ואין הכוונה להם שהיה כן ממש ארכו של משה עשר באמה אלא כוונו למה שאמרו בגמרא (סוכה ה'.) מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה ולא עלו משה ואליהו למעלה מי' כי ארך הקרשים כך הוא וכן הוא גבה של משכן וכן אמרו בגבהן של כרובים כמו שביארתי הדבר בשער מ"ד חלק ראשון אלא ששם מנו טפחים וכאן אמות והענין אחד הוא מ"מ כוונו לומר שלא נופל משה בגבורה ממנו אבל יתר עליו שזה גבהו י' אמות שכליים של שכינה וזה תשע אמות של בשר ודם ועל הזכות הנפלא ממנו אמרו שקל נרגא בת עשר אמין כי הזכיות הם כלי קרב כחצים ביד גבור חנית או גרזן רזה גם כן ממדרגת העשרה ועל הקדימה אמר שקפץ ותלה עצמו גם מספר עשרה שהוא זכות האבות הראשונים והיא קדימה מעולה וחשובה מקדימתו ומחייה בקרסולי' וקטליה ירצה שנצח זכות פסיעותיו ששמש בהם לאברהם אבינו כמו שזכרנו: והנכון שנגע בשרשיו ובעמודיו אלה אשר הוא סומך עליהם ועקרם והרגו והוא מה שא"ל יתעל' אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו וגו' לפי ההגדה ההיא של מסכת נדה. ולדעתי על זה הענין עצמו היה אומר אבא שאול שרץ אחר צבי אחד ונכנם לו במערה ורדפו שלשת פרסאות ולא השיגו ולסוף ידע שהית' קולית ירכו של עוג (נדה כ"ד:) יאמר שאע"פ שאבא שאול אדם גדול בדורו היה בשלשה הענינים שזכרנו אבל שלא היה משער בעצמו שהיה מגיע לסוף שלש פרסאות אלו שבקרסולו של עוג כמו שהגיע משה וכן הוא באמת בלי ספק. והנה כוון לומר זה בדרך חידה קרובה אל הראשונה כמ"ש ג"כ שנפתחה מערה מתחתיו ונשקע בה עד חוטמו ^*ולסוף ראה וכו' ר"ל שאבא שאול בא להורות פה ד"מ ומליצה שבהיותו חופר קברות וקובר מתים נודע לו שרוב בני אדם מתים רק בעבור גודל תאותם הגופנית וחמדתם אל ההון והעושר או אל הכבוד המדומה, כי רבים חללים תפיל התאוה החמרית, ועצומים כל הרוגי חמדת הכבוד והרכוש, בכל הזמנים והמקומות כעין מה שאחז"ל פ"ד דאבות "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" ואבשלום בן דוד אשר לא היה כמוהו בכל ישראל איש יפה להלל מאוד לעד על כל זה כי בנעוריו ובעצם חמו ירד שאולה כי נהרג באכזריות חימה, יען כי עינו חמדה לה כבוד מלך ושרים עד שמרד בעבור זה באביו ובמלכו (עיין ש"ב י"ח) ומכל זה ראה ולקח מוסר כי כל איש החפץ חיים צריך מאוד להזהר ולהשמר שלא יפול וישקע במצולת התאוה והחמדה, גלגל עינו של אבשלום, ולסוף ראה שהית' גלגל עינו של אבשלום (שם) שהכוונה להעיר אזן אנשים המוטבעים בתאוות העולם ומשוקעים בחמודותיו כאומרו שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה (משלי כ״ז:כ׳) כי ודאי יקרה להם כמו שקרה לאבשלום כי למה שתלה עיניו בגבוה ממנו נתלה ונאבד מן העולם וכל אשר יקר' לו זה ודאי ישקע בגלגל עינו של אבשלום וייחס אבא שאול הדבר לעצמו כמנהג החכמים המנסים הדברים והמוצאים אותם כמ"ש שלמה בכל ספר קהלת. וכל אלו הם ענינים נחמדים דברו בהם חכמים במשל ומליצה לחבבם בעיני המעיינים כמו שהיה כן ענינם בהרבה כיוצא בהם אשר ממינם זכרו רבים בפרק המוכר את הספינה (ב"ב ע"ג:) כמו שכתבנו קצתם בשער כ"ד. הנה מכל זה יראה כוונת חז"ל בגבורתו של עוג אשר היא נאותה מאד ערוכה בעצמה ושמורה מהזריות הנופלות בנגלה מדבריהם והתרנו שתי שאלות שנפלו בזה הענין וכבר ביארנו צורך אלו השלחיות הנזכרות בזה הספר וטוב טעמן וכוונתיהן ומעתה אזכור שאר הספקות ונבא אל הביאור.

י״אהספק הד' אומרו וישלח משה מלאכים למה ייחס זה השליחות לו אחר שלא יעלה ממנו שום תועלת ולמה לו לומר ונשב במצרים וגו' וירעו לנו מצרים וגו' ונצעק אל ה' וגו' וישמע וגו' ויוציאנו וגו' כי כל זה יראה אריכות ענינים ודברי רש"י לא לעזר ולא להועיל. הה' איך אמרו לא נעבור בשדה ובכרם והלא א"א שלא יבאו דרך כרמים ושדות ואם יכוונו לומר שלא יכנסו לרמוס השדות והכרמים פשיטא וכי לדוש הארץ הנעבדת יבאו ודרך המדרש במי באר היא ידועה (במ"ר פ' י"ט). הו' מה חדשו בפעם שנייה שאמר במסלה נעלה ואם מימיך נשתה אני ומקני וגו' גם כי מלת רק אין דבר ברגלי אעבורה אינה נופלת יפה על הענין כפי התרגום כי הל"ל ואין דבר ברגלי או כי אין דבר וגומר והוא מבואר. הז' באמרו וימת אהרן שם בראש ההר וירד משה ואלעזר מן ההר ולמה לא הוזכרה קבורת אהרן במקום מותו כמו שאמר במרים ותמת שם מרים ותקבר שם ובמשה ויקבור אותו בגיא ועוד שהכתובים מכחישין זה את זה כי בפרשת עקב נאמר מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם (דברים י׳:ו׳) ויש בין המקומות ז' מסעות ודברי חז"ל בזה ידועים (במ"ר פ' י"ט). הח' אומר במלחמת הכנעני וישב ממנו שבי כי למה לא פירש מהו השבי ההוא ומה נעשה ממנו. ובמדרש שהית' שפחה אחת (ילקוט פ' חקת). הט' מה טעם תלונת העם למה העליתנו מארץ מצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל מצד שקצרה נפשם בדרך הלא צער הדרך לא מנע מהם המן ולא חסר תועלותיו ובטעם שלוח הנחשים השרפים שיהא מנת מדם וטעם ושים אותו על נס. הי' מה טעם ומשם בארה היא הבאר אשר אמר ה' וגו' והלא אחר שנסעו מהר ההר עד שבאו אל הר העברים לא נשמע ולא נזכר שהוצרכו למים ולא שאמר ה' למשה אסוף את העם וגו' ועוד אומר וממדבר מתנה ה"לל ומבאר מתנה וממתנה נחליאל וכבר התרנו אלו הב' ספקות בשער הקודם. ומה טעם כי חשבון עיר סיחון ועל כן יאמרו המושלים באו חשבון וכל הענין. ואחר זכרון הספקות נבא אל הביאור:

י״בוישלח משה מלאכים מקדש וגו':

י״געם היות שכוונת השם יתברך שלא מיחה בידם הית' אל הסבות שזכרנו ראשונה מ"מ היו ישראל משתדלים מאד לעבור דרך ארץ אדום כדי שלא לסבוב אותה שיש בו צער גדול כמו שיזכור להלן. (ד) ולזה נתייחס זה השליחות למשה לומר שלא מנע מהם ההשתדלות הראוי (ד) ולזה סדר השליחות בטעמים ודברים היותר נאותים לפי הכוונה והליץ בעדם טענות חזקות האחד מטעם האהב' והקורבה הגדולה ולזה אמר כה אמר אחיך ישראל כמ"ש בכל מקום אחיך קודם (ב"ב ק"י:) הב' אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו לפי שמדרך העולם לגמול טוב וחסד למי שסבל רוב תלאות וכמ"ש חנוני חנוני אתם ריעי כי יד אלוה נגעה בי (איוב י״ט:כ״א). אמנם לפי שהתלאות המגיעות לאדם יבאו מאחד מג' צדדים. אם מרוע בחירת הסובל כמ"ש אולת אדם תסלף דרכו כו' (משלי י״ט:ג׳). או מרוע ההזדמנות כמו שיקרה אותנו בגלות הרע הזה שמצאנו השעבוד בעבור שנמצינו בו ע"ד שאמר אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו (איכה ה׳:ז׳) שכבר קרה לנו כעבד הנולד בבית השבי שלא נכנס שם בחטאו ולא בבחירתו. והג' מצד רוע הזולת כי יצאו אנשים בני בליעל ויקומו עליו והזיקוהו הנה לזה זכו שלשתם כי כלם חברו ברוע תלאותם. הראשונה וירדו אבותינו מצרימה כי מרוע בחירתם ירדו לשם וכמ"ש לגור בארץ באנו וכמ"ש יהושע (כ"ד) ויעקב ובניו ירדו מצרימה כאשר ביארנו היטב בשער ל"ו. ועל הב' אמר ונשב במצרים ימים רבים ומזה הוכרח לנו ההמצא לשם ולא הית' היציאה בידנו. ועל הג' אמר וירעו לנו מצרים כו'. ועל הג' ענינים אמר את כל התלאה כמנהג במלת כל והנה עם זה השלימו ב' הטענות הראשונות אמנם על הג' אמרו ונצעק אל ה' וישמע קולנו לפי שכבר יתרצה הנשאל להיות השואל איש חסיד וקרוב לאלהיו ולזה הודיעוהו שכבר יש אלהים קרובים אליהם בכל קוראם אליו. ועל הד' אמר וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים והנה אנחנו בקדש לומר שכבר יצאו מעבדות לחירות ויצא להם שם בארצות ובממלכות הארץ וראוי להם שישאו פניהם כי הם יושבים ממולם ויוכלו להחזיק להם טובה על הדבר. והה' שמה שבקשו ממנו אינו רק בזה נהנה וזה אינו חסר כלל וזה מה שביארו לו יפה באומרם נעבר' נא בארצך לא נעבור בשדה ובכרם וגו'. אמנם תכן זה הענין לדעתי הוא כפי מה שאזכור וזה כי היה בארץ אדום גם בארץ סיחון הענין שישנו בהרב' מהארצות בהיות בהם שני דרכים לעבור בהם. האחד הדרך העובר בתוך הערים והמדינות הגדולות ובמקום ההוא אין מקום לעשות נזק בשדה ובכרם ולא לשתות מי באר מפני שהוא עשוי' דרך ההרים והמדברות אשר אין שם דבר מכל אלו והארץ הנעבדת גם מרעה הבקר והצאן אשר להם מבפנים רחוק אל הצדדים גם אגמיהם ויאוריהם וכל מקוה מימיהם אשר מהם ישקו כל העדרים כלם רחוקים מהדרך ההוא כדי שלא יזיקו בהם העוברים דרך המדינות והדרך הזה הוא ודאי דרך המלך וחיילותיו אם מפני שדרך המלך לבא דרך הערים והמדינות ואם מפני שהם בוחרים ללכת ארץ לא זרועה שלא ישחיתו העם אשר ברגליו הגדיש או הקמה או השדה. אמנם יש דרך אחרת והיא דרך המסיל' העולה בתוך ארץ עבודתם ומקום מרעיתם אשר בדרך ההוא הם הבורות והאגמים וכל מימי מקניהם ובריכות מים המשקות את ארצם ומנהג המלכים ואדני הארץ למנוע עוברי דרכים מן הדרך הזה ולהטותם אל הדרך הנזכר ראשונה אשר דרך הערים לשתי סבות. הראשונ' שלא יזיקו בארץ הנעבדת ושלא יאכלו וישתו במרע' מקניהם. והשנית כדי שיבואו אל העיירות לקנות שם אוכל לנפשם וכל צורכם ואנשי הערים ימכרו להם מחיותם וירויחו ויעשירו ולזה שמים מכם גדול בדרך ההוא אשר במסיל' כדי שיסורו ממנו ויבאו דרך היישוב ואם אולי יבאו ויעברו דרך שם כבר יפרעו במכם ההוא מה שיזיקו בדרך הלוכם או מה שימנעו מהועיל למדינות. והנה בפעם הראשונה לחשבם שלא יחפצו בתועלת המדינות ובשמירת ארץ עבודתם אמרו להם נעבר' נא בארצך. (ה) ירצה דרך המדינות לא דרך המסיל' ולזה לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר כי אין דבר מזה בדרך ההוא אבל דרך המלך נלך הוא דרך העיירות והמדינות ולא נטה ימין ושמאל עד אשר נעבור גבולך. והנה עם זה שלמו החמש' טענות. והנה מלך אדום לא שמע אליהם ולא פנה לטענותם ומהר תשובתו בקיצור דברים לאמר לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך כלומר מה לנו ולכל אלה הדברים הנה החרב עקר. ולפי שאמר לא תעבור בי חשבו כי אולי לא נתרצה לזה שמא יפחדו מהם פן יחזיקו במדינות בהכנסם בתוכם כי עם כבד הוא ונלחם בם והעלום מארצם ואולי יאותו להם שילכו דרך המסלה אשר מחוץ ליישוב רק בשיבטיחום מהנזקים המעותדי' בדרך ההוא והכתוב העיד שכך היה באמת כמו שאמר ואת העם צו לאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר וייראו מכם וגו' (דברים ב׳:ד׳). וכן נאמר ונעבר מאת אחינו בני עשו היושבים בשעיר (שם) לומר שאף על פי שלא נתנום לעבור בארצם לא נסעו מהאחוה כי מיראה עשו גם בנטותם מעליהם הספיקו אותם בלחם ובמים כמ"ש אוכל תשברו מאתם בכסף ואכלתם וגם מים תקנו וגו'. וכן אמר אוכל בכסף תשבירני ואכלתי וגו'. כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר. (שם) (ו) והנה להרגיש' כי מחמת יראה היו עושים חזרו לשלוח בהם לומר במסלה נעלה ואם מימיך נשתה אני ומקני כי א"א זולת זה לרוב הזדמנם לשם ונתתי מכרם אבל כיון שלא רצית ליטול ממני המכס דרך כבוד במחיר ספוקנו בלחם ובמים בדרך היישוב ועל הדרך שזכרנו תדע שלא נפרע לך המכס המונח בדרך המסלה כי זה יכבד עלינו להיותנו רבים מאד. וגם כי הוא דרך שעבוד וקלון לא נוכל שאתו בשום פנים (ו) וזהו טעם רק אין דבר ברגלי אעבורה מלשון כל העובר על הפקודים (שמות ל׳:י״ג) ולא יעבור עליו לכל דבר (דברים כ״ד:ה׳) כלומר אטה דרכי מדרך המלך אל דרך המסל' ואפרע ממה שאקח מהמזונות רק אין דבר בדריסת רגלי אפרע כדרך העוברים בדרך ההוא אשר יעבור עליהם דרך המכס. והוא הדבר עצמו אשר דברו משה במשנה תורה אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי רק אעבר' ברגלי. ירצה רק באופן הזה אעברה ברגלי ולא בזולתו כמו שאמרנו שיהיה פרעון המזונות במקום המכס ולא באופן אחר. ולזה היתה התשוב' השנית לא תעבור כלל כי לא רצו שיעברו בארצם בשום צד מפני היראה כנזזכר ונטו מעליו: ויסעו מקדש וגו' ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בהר ההר על גבול ארץ אדום לאמר יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבא וגו'. על אשר מריתם פי וגו'. כבר ביארנו טעם אלו הכתובים בשער הקודם: קח את אהרן וגו' והפשט את אהרן וגו'. זכות גדולה וכבוד היה לו שהיה רואה גדולתו ירושת נחלה לבנו בחייו ולפניו ואפשר שעל זה אמרו שנתאווה משה לאותה מיתה (ספרי פ' האזינו). וכבר דברו בזה המדרשות: ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש אותם את אלעזר בנו כתב רש"י ז"ל בבגדי כהונה גדולה הלבישהו והפשיטם מעליו לתתם על בנו לפניו וא"ל הכנס במער' וכו' וכתב הרמב"ן ז"ל כי כאשר ירד אהרן מעשות התמיד ומהקטיר הקטרת והעלות הנרות העלה אתו הר ההר כשהיה לבוש בגדי כהונה גדולה והפשיטו אותם ע"כ. יראה שהוצרך הרב לכך בעבור שלא נזכר והלבש את אהרן את בגדיו. אמנם במדרש (מדבר רבה פרשת י"ט) ובילמדני התירו זה אגב דבר אחר אמרו שם והלא אם יצא כהן גדול בבגדי כהונה חוץ מהר הבית סופג את הארבעים שהיו צמר ופשתים אלא להודיעך שבלשון שקרבו לכהונה וא"ל קח את אהרן ואת בניו אתו ואת הבגדים וגו' (ויקרא ח׳:ב׳) בו בלשון א"ל להעלות להר וגו'. הרי שפירשו שבכלל אומרו קח את אהרן הוא מצוות הלבישה לצורך העליה שהוא מצוה חדשה אשר לא עובד בה עד הנה וכבר כתבנו בדברים אשר בשער ענין ההפשט' וההלבש' ומעשה נסים ודרך מעלה וכבוד שנעשו לו ע"פ הבריית' שבתורת כהנים: וימת אהרן שם בראש ההר וירד משה וגו' (ז) מפשט הכתוב יראה שלא נקבר אהרן בהר ההר כי לא נזכרה שם קבורה במקום מותו לא בכאן ולא בפרשת המסעות והקרוב כי לפי שמת בגבול ארץ אדום וכבר יצאו לקראתם בעם כבד למלחמ' חששו שמא יקחוהו משם אם להתעלל בו או לעשותו ע"א ולפיכך נשאוהו משם וחזרו לאחריהם ז' מסעות לקברו במוסר' שהיא מקום חוץ לארצם ולא נזכר במותו בכל מקום שהיה בארץ אדום ומה שנאמר להלן ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם וגומר (דברים י') (ז) הנה מלת שם מת אהרן תאמר על כללות הארץ ההיא לכל המסעות ההן או על המשך הזמן ההיא אמנם ויקבר שם על המקום המיוחד אשר זכר והנה חז"ל נתנו טעם אחר והוא ידוע (במ"ר פ' י"ט) וזה שאמרתי הוא נכון: וישמע הכנעני וגו'. (ח) יגיד שכבר הורגשה להם מיתת הצדיק עד שרדו בהם אויביהם אלא שהגינה עליהם השגחת השם שלא הרגו מהם איש אלא ששבו קצתם. וכאשר שבו אל ה' ונדרו נדרים שמע זעקתם ונתן אויביהם בידיהם והחרימו עריהם והחזירו להם את שביים. וכבר כתב זה הרמב"ן ז"ל ונתן טעם בענין זה החרם כשאמר שיהיה זה לאחר שיכנסו לארץ ויגיעו לארצם כי עתה חוצה לה הם עומדים אנא שהקדים פניהם מלך ערד לעבר הירדן למלחמה והוא נכון: ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך יראה בדרך הפשט שהסבוב ההוא היה להם לצער הנפלא כי ארוך הוא מאד וקצרה נפשם בו (ט) ומתוך צערם באו לבקש תואנות ותלונות מצד הלחם ההוא האלהי שנזונים בו וגם המים הנתונים להם בנס ואמרו שהדברים אשר להם כן הן בלתי בטוחים וכמו שאמרו אין סומכין על הנס (קידושין ל"ט.) ואחר שהם קלי ההסרה היה נחשב להם כאלו אין להם די ספוקם והוא אומרו וידבר העם באלהים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי איו לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל כי אחר שלא נתפייסה נפשם על זה הלחם להיותה נקל ההסרה בעיניהם הרי הוא כאלו אין להם (ט) ולפי זה דן אותם השם יתעלה על פי דרכם אמר כיון שאין חפצכם לחיות כי אם על המנהג הטבעי אף אני אעשה זאת לכם שאניח הנחשים השרפים אשר במדבר הגדול ההוא לטבעם ולא אחסום פיהם מהזיק לכם כמו שעשיתי עד הנה וכן עשה וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש וגו'. אמר שידעו והכירו שאי אפשר להם בארץ ההוא לחיות רק דרך נס. ולזה הודו במה שחטאו עליו ראשונה ובקשו ממנו שיתפלל על חזרת הנס ההוא למקומו וזהו מה שאמר לו השם יתברך למשה אחר תפלתו עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי (ט) והוא שיכירו וידעו הענין הגדול הנסיי הזה שיחיה המוכה במכה ויתרפא החולה במחליא כמו שכתב הרמב"ן ז"ל שההזדכרות + או ההסתכלות במזיקים או בתמונתם ימיתם והוא קיום ענין האמונ' ביכולת האלהי אשר עליה נאמר וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב׳:ד׳). והוא שאז"ל וישימהו על הנם מלמד שזרקו למעלה ועמד באויר (במ"ר פ' י"ט) לרמוז להם ע"פ ה' כי כמו שהיותו עומד באויר הוא נס מפורסם כן הוא נס גמור שהנחשים השרפים המצויין ביניהם לא ירעו ולא ישחיתו ומתוך זה יחזרו לבוראם לדעת ולהכיר מעשה ה' כי נורא הוא וכל זה הוא שוה לפי מה שהורגלנו בו מענין הנסים. אמנם לפי שהשרשנוהו ויסדנוהו אנחנו בשער הט"ו אצל ומוראכם וחתכם (ברא' ט') ונתפשט אח"כ בהרב' שערים שנרמזו קצתם לשם הנה הנס הוא בהפך כי לפי הטבע המעולה והחכם המשרת בהכרת מדרגות הנמצאות ומעלתם הנה היה נס והפך הטבע שישיך הנחש את איש או שיגעיהו שום נזק מפאת שום נמצא מהנמצאות כל עוד שיהיה האיש שלם בצורתו ודמותו דכתיב בצלמנו כדמותנו וירדו וגו' (שם א'). ולפי שהיו ישראל כל ימי היותם במדבר הגדול והנורא ההוא במין הזה מהטבע האלהי בכל אשר הוצרכו להם כמו שנראה מדי צאתם ובואם הנה גם כן הנחשים לא הזיקו להם כי לא היה לאל ידם לפי הטבע ההוא המשובח. ואולם עכשיו בנסעם מהר ההר כשחסרו הצדיק ההוא נתמעט זכותם וקצרה נפשם בדרך שהוא ענין מיעוט דמותם וקטנו מהיות לאיש המכוון בשעת הבריא'. ומזה נפל מורך בלבבם ושבר רוח בנפשם לבלתי סמוך על שלחן גבוה על הדרך המעול' מהטבע האלהי שזכרנו כמו שהיו סמוכין עד הנה ולזה אמר וידבר העם באלהים ובמש' וגו'. לומר שאי אפשר להמשך אחר ענינים אלהיים הנמשכים באמצעות הנביאים כמו אלה. ואמרם כי אין לחם ואין מים לומר שאינם כדאי להיות להם עוד לחם אבירים ומים נאמנים כמו אלה שקפחו מעשיהם קפחו פרנסתם ולפי שהסרת מזונותיהם מהם בזמן ההוא היה נס לפי זה הטבע החכם כמו שכן היה נשיכ' השרפים ג"כ לזה התירם להם כלומר ראו עתה כי עמידת הנחשים מהזיק ומציאות פרנסתכם על הדרך ההוא ענין אחד הוא וכשם שאתם כפויין אצל הענין האחד גם אני אשנה הטבע ההוא אצלם ויכופר בריתם עמכם. אמנם אחר התשוב' והתפל' נאמר עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וגו' והכוונ' שיודיעם אמתת זה הענין הנכבד ושישים להם בדעתם ובציורם שלוח השרפים בהם לנס וחוץ מהטבע המוטבע בהם אם היו על שלמות צלמם ודמותם והיה כל הנשוך בקוצר נפש וחסרונ' והביט אל זה הענין הנכבד וראה אותו וחי כי ישתדל להוקיר נפשו בעיני אלהים ובעיני כל בריותיו וישוב לבוריו. ובהגד' והבאתיו בפ' עמלק וכי ידיו של משה עושות מלחמ' וכו' וכן אתה מוצא עשה לך שרף ושים אותו על נס וכי שרף ממית ומחיה אלא כשישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונים לבם לאביהם שבשמים מיד מתרפאים ואם לאו מיד נמוקים (ר"ה כ"ט.) והנה שני הענינים הנזכרים בהגדה זו ממלחמת עמלק וממעש' הנחש הם מעידים פה אחד עדות נאמנה על כל מה שאמרנו כי ההסתכלות כלפי מעלה וכלפי מטה הוא עלוי הרוח ושבר הרוח שאמרנו. ואמר שעשה משה כן וישימהו על הנס כאשר צווה ומה נכבד טעם אומרם שזרקו למעל' ועמד באויר (במ"ר פ' י"ט) שזכרנו ראשונה להודיעם כי כמו שהוא נס בו העמיד' באויר ככה הוא נס הגעת הנזק להם מהם כי בהפך מזה כבר הוא ידוע להם ואין צריך לו מופת. ואמר שהגיע מהכרתם לשיעור שכוון מהשם ית' והיה אם נשך הנחש והביט אל אמתת הנס ההוא וחי. ואין ספק כי היא רפוא' אמתית עצמית א"א בענין אחר.

י״דאמנם במה שאמר לו עשה לך שרף והוא עשה נחש נחשת כבר נאמרו דברים והנרא' בו יותר נכון כי לפי שהם חטאו בכפלים כמו שנאמר וידבר העם באלהים ובמשה על כן הענישם כפלים בנחשים הנשרפים רצוני שיהיו מאותן שהנזק כפול בהם כי מוסף על שהם נחשים הם שורפים ביותר ולזה אמר עשה לך שרף כלומר על מה שחטאו אצלי יספיק בעצם המזיק שהוא הנחש אמנם במה שחטאו ג"כ אצלך ראוי להוסיף כשיהי' נחש שרף. אמנם משה חשש אל העקר והוא הדבור בה' ויעש נחש נחשת ואל זה כוונו העם באומרו התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש כי יודעים היו שהוא ימחול עלבונו. ונכון הוא מ"ש הרמב"ן ז"ל כי בהיותו נחש נחשת הוא תמונת השרף כי הנחש שרף הוא כעין נחשת קלל והנה עם זה בטלה השאלה:

ט״וויסעו בני ישראל ויחנו באובות ויסעו מאובות וגו'. משם נסעו וגו'. משם נסעו ויחנו מעבר ארנון וגו' ע"כ יאמר בספר וגו' ואשד הנחלים וגו' ומשם בארה וגו' (יו"ד) יכוין בזה להפליג בגדולת נחל ארנון וחוזק הארץ ההיא עד כי המעלים על ספר כל מלחמות ה' אשר עשה יזכור בכללם את והב בסופ' ועם הנחלים החזקים כלם מזכירין את ארנון. ולא עוד אלא שאומרים עליו שהוא אשד הנחלים כלם וחבורם אשר רחבו גדותיו לשבת ער ונשען לגבול מואב ומשם יראה להם ששפעו המים אל הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם ואשר שררו עליה את השיר' הזאת שפירשנו למעל' כוונתם בה באומרו באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם עיין עליו כי הוא פירוש נכון מאד (י') ומהמדבר אשר זכר באומרו ויחנו מעבר ארנון אשר במדבר נסעו מתנ' וממתנ' נחליאל. והנה הפירוש הזה הוא נכון מעצמו ונכון ונאות מאד למה שאמרנו למעלה בשער הקודם בחטא מי מריב' כמו שזכרנוהו ג"כ שם: וישלח ישראל מלאכים וגו'. כבר פירשנו הכוונ' בזה השליחות וטעם שלא נאמר בו אל תיראו אותו ונאמר בעוג ויכהו ישראל לפי חרב וירש את ארצו מארנון ועד יבוק וגו'. לפי שלקח ישראל מיד סיחון את ארץ בני עמון וגם את עיר סיחון שהית' עיר מואב ולא נתן רשות לישראל לקחת מארץ בני עמון ומואב עד מדרך כף רגל כי לבני לוט נתנם לירושה לזה הוצרך להורות איך עמון ומואב טהרו בסיחון (גיטין ל"ח.) ואמר כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם וגו' והביא ראיה מהפרסו' אשר בפי המושלים אשר ייסדו להם מאמרים שריים + כאשר לקח סיחון את חשבון והיו אומרים בואו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון כי אש יצאה מחשבון וגו' לומר כי לא לבד יצאה חשבון מיד מואב אלא שנהפכ' לו למשחית ואש להבה אשר אכלה ער מואב בעלי במות ארנון ועוד אומר אוי לך מואב אבדת עם כמוש וגו'. ומטעם כל זה וישב ישראל בארץ האמורי לא בארץ מואב וכן נאמר וישלח משה לרגל את יעזר ויורש את האמורי אשר שם לומר שאין עסקו אלא עם אמוריים: ויפנו ויעלו דרך הבשן ויצא עוג וגו' כבר נתבאר ענינו וכל מעשה תקפו וגבורתו אשר בטח עליהם בצאתו ואין להאריך עוד בזה הספור.