עקידת יצחק פ״גAkeidat Yitzchak 83
א׳יבאר כי מדרך הדבר השלם להיות אחד אף שיחובר מחלקים:
1
ב׳וישב ישראל בשיטים: פנחס בן אלעזר.
2
ג׳במדרש (תנחומא פ' פנחס) ובהגדת סנהדרין (פ"ב:) אמר רבי אלעזר ויעמוד פנחס ויפלל (תהלים ק"ו) ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל מלמד שעשה פלילות עם קונו באותו שעה בקשו מלאכי השרת לדחפו אמר להם הקב"ה הניחו לו קנאי בן קנאי משיב חמה בן משיב חמה. היו השבטים מבזין אותו בן פוטי בן שפטם אבי אמו עגלים לע"א בא הכתוב וייחסו פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן אמר לו הקב"ה למשה בוא והקדים לו שלום שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום:
3
ד׳*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, הנה ידוע כי רק כל דבר שלם ראוי להקרא בשם "אחד", ד"מ רביע, שליש או חצי תפוח לא יקרא עוד בשם "תפוח אחד," כי אם בהיותו בלי מגרעת, גם בלי תוספת צריך להיות כי כאשר נוסיף עליו עוד תפוח אחד לא יקראו שני אלה עוד יחד בשם "אחד שלם," כי הם שני דברים אשר אין יחס והצטרפות ביניהם כלל, באופן ששלימות ואחדות כל אחד מהם לא תצטרך לזולתו, וע"כ אמר הכ' "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" ר"ל יום שלם, ולא אמר יום ראשון כי בא להורות לנו בזה, כי הזמן אשר בו יתנועע השמש לפי מראה עינינו בחצי העיגול ממעל לראשנו ממזרח למערב ויהי יום, ואח"כ בחצי העיגול האחר שהוא לעמת חצי כדור הארץ בעבר השני אשר מתחת לרגלינו ממערב למזרח ויהי לילה, שהוא ביחד זמן כ"ד שעות שלימות יקרא "יום אחד שלם," וכן נראה כי יען שהבין יוסף בחכמתו כי רק ע"י השנות החלום פרעה פעמים בשני מראות שונות, בפרות ובשבלים, נשלם ענין חלומו, אמר "חלום פרעה אחד הוא," ר"ל רק ע"י שני אלה נשלם החלום להיות אחד שלם, וכן נקרא האדם השלם האמיתי המשתמש בכל כחותיו הגופניות והנפשיות להשגת התכלית הנרצה מבריאתו פה עלי ארץ בשם "אחד"' כמאה"כ מאברהם (בישעי' נ"א) "כי אחד קראתיו וכו'" [ואפשר שע"ז מורה גם מאה"כ (ביחזקאל ל"ג) שאמרו בני דורו "אחד היה אברהם ויירש את הארץ" וכו' ר"ל אברהם בעבור שהיה איש שלם ירש את הארץ בזכותו, ואנחנו אף שרבים אנחנו ר"ל חסרי השלימות, בכל זאת לנו נתנה הארץ למורשה, ר"ל בתורת ירושה היא לנו בעבור היותנו יוצאי חלציו,] וכן בעבור שלא יושג בשלימות תכלית בריאת האדם וקיום מינו עלי ארץ כי אם בחיבור וזיווג איש ואשה יחד, נקרא חיבורם זה בשם "אחד" כמאה"כ (מלאכי ב') "ולא אחד עשה" וכן נאמר גם במדרש הנעלם כי האיש לבדו והאשה לבדה רק בשם חצי גוף יקרא, ורק בהתחברם יחד יעשו גוף אחד שלם, וכמו כן גם הבנין המחובר מחלקים שונים אשר יכונו כלם יחד לתכלית אחת הנרצה יקרא "אחד שלם" רק אחר התחברם יחד, כמו שאה"כ (שמות כ"ו) "וחברת את היריעות וכו' והיה המשכן אחד," ויען כי תעודת וחובת כל בני האומה הישראלית גם יחד לעבוד את ה' שכם אחד, ולכוין כלם תמיד אל תכלית אחת, ללכת בכל דרכיו ולשמור מצותיו וחקותיו, נקראים בקיבוצם יחד "גוי אחד בארץ" (יחזקאל ל"ז), וכן גם מורה על פירוד לבות אישי שאר העמים והיותם פונים כלם איש איש לדרכו מקצהו, תחת כי כל בני ישראל הם כאיש אחד חברים בהשתדלותם להשגת תכלית מוסרית אחת, ויתפרדו בענין זה מכל זולתם, מאמר המשורר (שה"ש ו') אשר שם דרך משל בפי הי"ת האוהב את ישראל "ששים המה מלכות ופילגשים אין מספר אחת היא יונתי וכו' ומתדמים הם בזה בבחינה מה אל הי"ת אשר לקחם לו לעם, כי רק הוא לבדו נקרא. בעבור היותו נפרד בהפרדה גמורה מכל שאר הנמצאים זולתו, ובעבור היותר שלם בעצמותו ית' לבלי תכלית בשם "אחד" בבחינה היותר אמיתית, כמו שאה"כ "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד," (ר"ל שבאחרית הימים יכירו כל בני אדם יחד כי הוא אחד ושמו אחד אף שבאמת הוא זאת כבר מני אז מעולם ועד עולם) ואחז"ל בפירוש הכ' הזה, שיהיה אז השם שלם והכסא שלם, והתורה האלהית אשר כל דבריה מתאימים ומאחדים יחד להשגת תכלית אחת, והוא להנחיל שומריה ואומריה האושר המוסרי, ומספר מצותיה רמ"ח כמספר איברי האדם המתאחדים בו לגוף אדם שלם, כמו שמספר ל"ת שבה שס"ה כמספר גידי האדם וימי שנת החמה האחת, לרמוז בכל זה על שלימותה ואחדותה הכללית נקראת ג"כ בעבור זה בשם תמימה ר"ל שלימה, כמו שאה"כ "תורת ה' תמימה," ובשם אחת במאה"כ "תורה אחת יהיה לכם," והנה נמשך מכל האמור עד הנה כי כמו שבחלקי ואברי גוף האדם המתאחדים ומסכימים יחד אל תכלית אחת לקיום הגוף השלם ההוא. אם יחלה או יפסד אחד מהם יתפשט הנזק ההוא גם אל הכלל כלו, כי הגוף אינו שלם עוד כמקדם, כן נוכל לאמר גם בבחינת התורה שהעובר על מצוה אחת שבה, שהוא נחשב בבחינה מה כעובר על כולה, אחרי שלא יוכל לקיים אותה עוד בשלמותה הכללית, וכן כאשר יחטא איש אחד מישראל, כבר יחשב] כאלו חטאו כלם אחרי שכבר נפסד עי"ז מהם שלימותם הכללית בבחינה מוסרית, כמו שנראה בעכן שאף שהיה רק איש אחד לבדו נאמר בו בכלל "חטאו ישראל וגם גנבו" וכו' וגם פה נאמר דרך כלל "ויחל העם לזנות" וכו' "ויצמד ישראל לבעל פעור," אף שבאמת רק מעטים מהם היו החוטאים, (ועיין מזה גם למעלה בביאורי לשער ע"ח), אפס אחרי שגם בהפך אם תעוז יד איש אחד מהם לעשות חיל, או כפלים לתושיה, יחשב לכולם לגבורה או לצדקה, אחרי שהם כאיש אחד חברים, הלוא ימשך מזה שאם יהיו מקצתם גבורים ואנשי חיל ללחום מלחמת ה', וקצתם חלשים אשר כהמס דונג ימס לבם מפני שונאיהם כמו שהיה הענין בגלית הפלשתי, שכולם חרדו מפניו ודוד לבדו נלחם עמו ויכל לו, נוכל אז לקרותם בכלל בשם "נוצחים ומנוצחים" גם יחד בעבור תכונות ומעשי האישים הפרטיים השונים האלה אשר בקרבם, וכן גם בעת אשר יחטאו קצת העם חטאה גדולה, באופן שיקראו כלם בעבור זה בשם "חוטאים" בכל זה אם יש אחד מני אלף בתוכם אשר צדקתו גדלה למאוד, עד שתגבר ידה לאבד רשעת האחרים וכאין וכאפס תחשב נגדה, אז יכופר עונם ונשלח להם בעבורו ובשם "צדיקים" יקראו כלם בכלל [כי האומה הישראלית תדמה בזה לאיש נגוע ומוכה בקצת איברי גופו, שכל עוד שיהיו האיברים היותר נכבדים והיותר הכרחיים לקיומו, בריאים וחזקים, ד"מ מוחו ועורקיו לחשוב מחשבות ולהרגיש מושגי החושים כראוי, ומעיו ואצטומכא שלו לעכל מזונו ולהוציא הנפסד ממנו החוצה, וריאתו לשאוף רוח חיים, יוכל להרפא ולהיות עוד בריא וחזק כבראשונה ומאריך ימים, תחת כי כאשר יפסדו אלה אשר מהם תוצאת חיים לכל הגוף, הלא על נקלה יחלה כלו ויכלה שארו ובשרו], אפס כל זה הוא רק בהיות הטוב אשר יעשה היחיד ההוא גדול כל כך, עד שיכריע כף חובות כל זולתו מבני האומה הישראלית ד"מ אם ימסור נפשו לכבוד הי"ת לקדש שמו כמו שעשה דוד שהערה נפשו למות, וערב לגשת למלחמה עם גלית הפלשתי אשר חרף מערכות אלהים חיים, ולא חת ולא פחד ממנו פן תגבר ידו עליו ויהרגהו, וכפנחס אשר קנא לאלקיו ויהרוג את זמרי נשיא בית אב לשמעוני ואת כזבי בת נשיא מדין, ולא ירא לנפשו פן יקומו עליו קרוביהם והכוהו נפש, אף כי בלתי ספק המו מעיו, וקול קורא לו מקירות לבו "חוסה נא על חייך ולמה תשליכם מנגד, לשלוח יד באלה פן יפגעו בך קרוביהם אנשי מרי נפש לקחת ממך נקם ולהמית אותך באכזריות חמה" כמו שהלבישו חז"ל כל זה במעטה המשל והמליצה כדרכם באמרם מאמר שהחל בו הרב ז"ל על הכ' "ויעמוד פנחס ויפלל, מלמד שעשה פלילות עם קונו" ר"ל שעשה נפלאות (כי שם פלילות נגזר לדעת הרב ז"ל משורש פלא בכפל העה"פ לחזק) ויותר ממה שמחויב האדם לעשותו, אף אם הוא איש שלם הולך תמים ופועל צדק, וזשאחז"ל "שבקשו מלאכי השרת לדחפו" ר"ל מחשבות לבו ורעיוניו שהם משרתי שכלו האנושי רצו למנעו מפעולתו זאת, ולחדול אותו שלא ישים נפשו בכפו, (עיין מזה גם ביאורי למעלה ויקרא פ"ב ע"ב) ורק קנאת ה' צבאות אשר כאש בערה בקרבו עשתה זאת, כי לא שמע לקולם וישלך נפשו מנגד לקחת נקם באיש עושה נבלה כזאת, למען לא תפשה עוד יותר מספחת הרעה הגדולה הזאת בעדת ה', כי אם תתום חלאתה בתוכה ותבוער הרעה המוסרית מקרבה, כי בראות כל איש שגם נשיא העדה הוכה על עונו זה, ויקרת מעלתו לא יכלה מלט נפשו ולפדותו מרדת שחת, לא יזיד עוד לעשות כנבלה הזאת, ולא תטמא עוד נחלת ישראל במעשי זמה כאלה להעלות אף ה' ולהבעיר חמתו בם עד להשחית, ובכל זה הלך בעקבות לוי ראש ואבי שבטו, אשר גם הוא ואחיו שמעון קנאו לאלהים, ועברתם קשתה על שכם, יען כי נבלה עשה בישראל לטמא את אחותם, ועל כל זה רמזו חז"ל פה באמרם "אמר להם הקב"ה הניחו לו קנאי בן קנאי משיב חימה בן משיב חימה" וכו'.
להיות התורה האלהית ועם יי' אלה שומרי מצותיה מתייחסים במהותם כבר יאמרו עליהם שיהיו חטאים ושלמים במצב אחד. אמנם יהיה ענין המשפט הזה כאשר יתבאר. וזה כי הוא מבואר לחכמים כי מדרך כל דבר שלם שלא להיות אלא אחד עד כי האחד והשלם יאמרו בהרדפ' כי אתה אם תניח דבר אחד ותצטרך להוסיף דבר אחד עליו או לגרוע ממנו להשלמתו הנה אין אחד מהחלקים שלם ואינו ראוי ליקרא אחד. אמנם קבוץ הדברים המשלימים יקרא ענין אחד כמו שהנשאר אחר הפרדת התוספות יהי' שלם ואחד. והנה להיות האמת כאשר הונח הטילה התורה שם האחד בתואר הדבר השלם על שני הענינים האלו. וזה כי כמו שנתפרסם שמושו בהפרד דבר מדבר כאומרו האחד בא לגור (בראשית י"ט). ויפתח האחד את שקו (שם מ"ב). רצא האחד מאתי (שם מ"ד). ויכו האחד את האחד (שמואל ב' י"ד) וכיוצא. הנה כן נשתמש' בו בתואר הכלל הדבר ושלמותו אמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (בראשית א'). יורה כי תשלום הזמן אשר במדתו יתנועע השמש בקשת היום על שיעור מה שיתנועע בו בקשת הלילה הוא יום שלם ואחד והוא טעם נכבד למה שלא נאמר יום ראשון כמו שנזכר שם. והוא עצמו מה שכוון באומרו חלום פרעה אחד הוא ועל השנות החלום פעמים (שם מ"א) ופירוש רש"י ז"ל והנה חלום שלם לפניו דוקא שלם שפירוש אחד בכאן אינו זולתי שלם כי משני החלומות נשלמ' הכוונה כמו שנתבאר במקומו והוא עצמו מאמר הנביא הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו (ישעי' נ"ח) כי כמו שכל חלקי האיש לפי שהם מתיחסים כלם אל ענין אחד ואל תכלית אחד חבורן יחד נקרא אחד ע"ד אחד היה אברהם (יחזקאל ל"ג) כן השני חלקים האלו שהם איש ואשה אחר שמשניהם יסודר ענין אחד להשאיר המין ולכלכל הנהגת הבית מה שאי אפשר בזולת חבורן לזה נקראים אחד. ובמדרש הנעלם (זוהר פ' ויקרא) *דכר בלא נוקבא וכו', הנה ידוע כי יחס הי"ת אל ישראל דומה במקראי קדש ליחס האיש אל אשתו וכמו שבעת חטוא ישראל נאמר (הושע ב') "כי היא לא אשתי ואנכי לא אישה" כן נאמר שם בעת ישובו אליו עוד באחרית הימים "ביום ההוא נאום ה' תקראי אישי" וכו', ונאמר (ישעיה נ"ד) "כי בועליך עושיך" וכו', ע"כ יאמר הזוהר פה דרך משל, כי כמו שהאיש מבלי אשה הוא רק כחצי גוף לבד, ורק בחברתם יחד הם כגוף אחד שלם, כן גם רק בשוב ה' שבות עמו וישכון בתוכם כבתחילה, יהיה מתאחד עמהם באהבתם אחדות שלימה, להיות עמהם כביכול כעצם אחד שלם כאשר ירמוז על זה גם מאה"כ "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד."
דכר בלא נוקבא פלג גופא אקרי ופלג לאו איהו חד וכד אתחברון כחדא תרי פלגא אתעבדו חד גופא וכדין אקרי חד ורזא דמילתא כיון דכנסת ישראל בגלותא וקודשא בריך הוא סילק לעילא זווגא אתפרש ולא אקרי חד אימתי אקרי חד בשעתא דמטרוניתא + אישתכחת גבי מלכא וישתכחון כחדא הדא הוא דכתיב והיתה לה' המלוכ' מאן מלוכה דא כנסת ישראל דמלכו בה אקשר כדין ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכרי' י"ד). ראה ענין זה המאמר נפלא מאד לענין כוונתינו באלו השמושים כמו שיתבאר עוד והנה אין ספק שכבר נמשך זה המשפט אף בדבר המקובץ מאחדים רביה כמו שאמר והיה המשכן אחד (שמות כ"ו) כי בהכלל חלקיו יושלם להיות שלם ואחד כמו שהכלל כל חלקי העולם יחד ישלם אותו להיות אחד. והנה על זה האופן עצמו אמר הכתוב על זה העם האלהי גוי אחד בארץ כמו שע"ד הפרד' מהזולת אמר ששים המה מלכות ושמונים פלגשים ועלמות אין מספר אחת היא יונתי תמתי (שיר השירים ו'). והענין הראשון הכוונה בו כי עם היות עם ה' אלה רבי המספר באישיהם ולשבטיהם הנה אין ענין מציאותי רבוי ונפרד במהותו רק כלם פונים אל אחדות אחד שלם כמו שרבוי אישי המציאות וכללותם כלם יפנו אל היות הכל כאיש אחד כמו שביארנו זה הענין יפה בשער ל"א. וכבר יתדמו לאל ית' בשני אלו הענינים כי הוא יתע' כמו שנאמר בו האחדות על דרך ההפרד' הגמור' מכל שאר הנמצאים אשר עשה כן יאמר עליו ע"ד ההכלל והשלימות בענין נפלא מאד אשר עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע כי הוא מה שנראה שכוון מהמאמר ההוא הנפלא ומפירושם ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכרי' י"ד) שכבר יהיה השם שלם והכסא שלם ויבא עוד באורו בטעם קלוס ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בשער צ' ב"ה. ואולם התורה האלהית זה ענינה בלי ספק שאין קבוץ פרשיותיה ורובי מצותיה רק תשלום וגמר דבר שכל מצוה ומצוה היא כמו אבר אחד מכלה כענין איברי האדם וכלם יחד הוא ענין שלם ולזה נקראת תורת ה' תמימה (תלים י"ט) ירצה שלימה. ומספר מצותיה יוכיח שהם רמ"ח כמספר איברי האדם שכלם משלימים אחדותו ותמותו ואזהרותיה שס"ה כחלקי אחדי השנה שקבוצן יחד הוא שנה אחת תמימה לומר שבכלל' פונה אל תל אחד ותכלית אחת. ולזה נאמר תורה אחת יהיה לכם (במדבר ט"ו) לפי שהמצות כלן הם משתתפות יחד על דרך שכתב החכם שהמעלות כלן הן משתתפות במעלת התבונ' כמו שכתבנו ענינו בשער י"ז עיין עליו. והנה לזה יאמר בענינים האלו וכיוצא בהם שבהתקומם חלק אחד מהם יתקומם כל הכלל כלו שהרי בנפול החלק יפול השלמות כמו שנרא' מבואר משני הענינים אשר הנחנום מתיחסים מצד הנסיון רצוני התורה האלהית ועם ה' אלה. כי הנה התורה כבר נמצא שיאמר על מי שעבר על מצוה אחת ממנה שעבר על התורה בכלל וגם כאשר יחטא איש מהעם שחטאו כלם אמנם בחטא האיש כבר נתבאר על ידי עכן כי הוא לבדו חטא בחרם ונאמר חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם ולא יכלו בני ישראל לקום לפני אויביהם וגו' (יהושע ז'). הנה כי נתיחס לכללם החטא וכן הגיע לכללם העונש וכמו שאמרו זקני ישראל והיה אתם תמרדו היום בה' ומחר על כל עדת ישראל יקצוף ואמרו הלא עכן בן זרח מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו (שם כ"ב) והנה מה שתמה משה במחלקתו של קרח האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף (במדבר ט"ז) כבר ביארנוהו יפה במקומו. ואמנם קרא החוטא באחת ממצותיה חוטא בכלה נתבאר גם כן מהענין ההוא במה שאמר עברו את בריתי אשר צויתי אותם (יהושע ז') דרך כלל וכן נאמר על היוצאים ללקוט ביום השבת עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי ראו כי ה' נתן לכם השבת (שמות י"ז) וכאלה רבים. אמנם מה שאמר גם גנבו וגם לקחו וגם כחשו וגו'. ביארנוהו אצל תשלומי ד' וה' שער מ"ו:
4
ה׳והנה לזה יתחייב הנמשך כי הנה כמו שימצא עם אחד לסבת אחדות' שיהיו מנוצחים ונוצחים בזמן אחד וזה יהיה לחולשת קצתם ולחוזק קצתם כמו שהיה הענין במלחמת ישראל עם הפלשתים אשר היו כלם מנוצחים מהפלשתי ההוא הערל אשר חרף מערכות אלהים ולא קמה רוח איש מהם מפניו מצד החלשה הנמצאת בכללם אמנם היו נוצחים מצד הגבורה והחוזק הנמצאים בלב אדוננו דוד אשר לבש בגדי קנאה ומסר את נפשו וישלך אותה מנגד על דבר כבוד השם יתעלה כמו שנתבאר שער ט"ו. ועל זה האופן אפשר להיות בכל מה שיחטאו העם או קצתם בחטא גדול או חטאים אשר בהם יקראו כלם רעים וחטאים ובעת ובעונה ההיא ימצא בתוכם איש אשר ימלא יד ה' בשיעור מהשלימות שיגבר איכותו עד שיהיו מחולים ומכופרים ויקראו כלם צדיקים:
5
ו׳וצריך שנדע כי מהזכיות העצומות והשקולות אשר בם תמצא זאת הסגולה מהכרעה אל הכלל הוא ההמסר על דבר כבוד השם יתעלה על האופן ההוא אשר עשה דוד כי אשר כן יעשה הוא הפועל בעבור הטוב האמתי בהרחקת הענינים המדומים כלם עד כי מאס החיים הזמניים וישם נפשו בכפו לבלתי סבול חרפת הנפש ופחיתותה. וזה לשון החכם בז' מהד' מהמדות *בסגולות איש חיל וכו', ר"ל כי החוקר אמר שבשם איש חיל לא יקרא האיש אשר יכניס נפשו בסכנה על לא דבר או בעת השגת דבר מה פחות הערך, [ויהי להפך כי איש כזה שוגה ופתי, חוטא לה' וחומס נפשו יקרא, אחרי כי ישליך חייו מתת אלהים היקרה הזאת מנגד, למען השיג תכלית נקלה ופחותת הערך, ומחובות השלם הוא ג"כ בהפך לשמור חייו בכל מאמצי כחו ולמנוע כפי יכלתו כל מעשה ופעולה אשר תוכל לקצר ימיו בלא עתו כמאה"כ לפי דחז"ל "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם [ע"כ נראה ג"כ כי לא לבד האנשים מהמון העם המתאוים לתענוגי הגוף עלי ארץ יבקשו אורך ימים ושנות חיים, כי אם גם הצדיקים והשלימים חיים ישאלו מאת הי"ת כמו שאמר דוד הע"ה "לא אמות כי אחיה" וכו', גם התורה הקדוש' הבטיח' שכר אריכות ימים לשומרי מצותיה, בכיבוד האבות (שמות כ'), שלוח הקן (דברים כ״ב:ז׳) ומצות מזוזה (שם י"א) אשר מכל זה נודע כי החיים מתנת אלהים טובה מאוד המה לאדם, וחכם אשכנזי אחד אמר כי הנה מעלת ויקרת החיים תסובב מארבע בחינות,]
הא' בעבור רוב החכמ' אשר נוכל ללמוד משך ימי חיינו עלי ארץ, כי אם גם רבה החכמה אשר תשים מסוה על פניה באופן שאין ביכולת האנושית לחקור אותה וללמדה, בכל זאת רבו הלימודים היקרי' אשר יוכל איש ללמדם אף בעודנו לבוש במעט' האדמ', המסבבים לו גם עונג ואושר רוחני אחרי בואו בהיכל אל-מות.
הב' בעבור רוב הפעולות הטובות אשר יוכל האדם לפעול עלי תבל כל עוד התהלכו בארץ החיים האלה, כי כמעט אין יום מימי חייו, אשר לא ימצא בו יד ומקום לשחר הטוב והתושיה בארץ כי פעם ימצא איש עני ומסכן אשר יוכל להחזיק בימינו, ופעם איש סכל אשר ילמדהו דעת ודרך תבונות יודיענו, פעם יראה איש בער אשר יורהו לכת ישרה בעצתו הנכונ', ופעם איש תועה מדרך השכל, אשר ינחנו בדרך אמת,
הג' בעבור רוב השמחות הנקיות מכל עון אשר ישמח איש, ותענוגי נפש אשר יתענג עלי ארץ משך ימי חיי הבלו בחברת ילידי ביתו בניו כשתילי זתים ואשתו כגפן פוריה בירכתי ביתו, בסוד וקהל מריעיו אנשי בריתו ואחוזת מרעהו ואוהביו הנאמנים, וכהנה רבות.
הד' יען כי החיים הארציים האלה הן הם ימי ההכנ' והזימון לחיים הנצחיים, ולפי פעולותינו עלי ארץ הטובים הם אם רעים, כן ישולם שכרנו בעולם הנצחיי, ואם ימי חלדנו אלה יכולים להיות אמצעיים להשגת העונג הנצחיי והרוחני, מדוע לא יהיו יקרים, נאהבים ונעימים לנו מאוד?.]] כי אם האיש אשר רק למען השיג תכלית יקרה ונשגבה מאוד (הנרצית בעיני אלהים ואנשים) ד"מ ללחום נגד אויב עמו וארץ מולדתו, או להציל עשוק מיד עושקו על לא חמס בכפו, ישלך נפשו מנגד, הוא יקרא בשם "איש חיל" כי בפעולתו זאת יראה לנו, כי איננו חושב זה להכרחי שיחיה על כל פנים. וכי טוב לו מותו מחייו אשר בהם יראה ברעה אשר ימצא את עמו ומולדתו, או כבלע רשע צדיק ממנו, והרב ז"ל מוסיף על דבריו אלה, ואומר כי איש כזה אשר יחרף נפשו למות לכבוד ה', או בעד עמו ודתו, אינו בוחר באמת מות מחיים, כי אם מחליף רק חייו הארציים החולפים, בחיי עד האמיתיים, והוא בכלל אותם שנאמר עליהם "שאם ימות יחיה" (עיין ביאורי במדבר י"ד ע"ב) ועפ"י הדברים האלה הנאמרים פה ובתוכן השער הולך הרב ז"ל ומבאר הפרש' כלה (עיין בפנים הספר), בסגולות האיש חיל אמר וזה אינו נכנס בסכנות ולא אוהב הסכנות להתכבד מעט. אמנם נכנס בסכנות בעבור דברים גדולים וכשיכנס בסכנות לא יחמול על חייו כי יראה כי אינו מחוייב לחיות על כל פנים. ראה דבריו טובים ונכוחים אלא שאנחנו צריכין להוסיף ביאור ולומר שזה שיראה שאינו חומל על חייו בזה הענין הנה באמת לא יעשה זאת לראותו שאינו מחויב לחיות על כל פנים אדרבא זה האיש החפץ החיים על דרך האמת והוא הקונה במעט מחיי שעה חיים אמתיים שאין להם סוף והחי יתן אל לבו שהוא בכלל מה שנאמר עליהם שאם ימות יחיה (ילקוט פ' בראשית) והרי הוא זריז ונשכר וודאי כשיעשה נס על יד איש כזה לא נעשה לצרכו כי למה לו חיים אלא לחזק ידי הרואים בהישרת האמונה כשהם ראויים לכך וכמו שהשיב החכם אל קיסר על נס דניאל חנניה וחבריהם אמנם כשלא יתחזקו בזה סר כחם ונפלו לפני אויביהם והנפש עם הבשר יחדיו יכליון. וכבר הישיר האל ית' אל הנביא על זה במה שאמר אתה תאזור מתניך וקמת ודברת אליהם את כל אשר אנכי אצוך בלי פחד ומורך לבב (ירמיהו א׳:י״ז) ולא תחוש לסכנה המעותדת לך מהם ותשליך עליה את נפשך מנגד כי הוא תנאי מתנאי הגבורה לא להבזות נפשו בעיניו רק שיקר בעיניו המותה על דבר כבוד שמו והוא מה שאמר אל תחת מפניהם לומר פן אמות על זה כי היראה הזאת אינה רק ממיעוט אהבה ודבקות אשר עליה יהיה ראוי שאחיתך לפניהם. אמנם כשתזהר בזה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומות נחשת על כל הארץ למלכי יהודה לשריה לכהניה ולעם הארץ ונלחמו אליך ולא יוכלו לך וגו' (שם). יורה כי בהיות כניסתו אל הדברים על זה האופן כבר יהיה תשלום הענינים וגמר ענינם על ידיו יתעלה אשר הוא הדבק אליו בלי ספק. ובהגדת (ברכות כ'.) אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא דקמאי מתרחיש להו ניסא ואנן לא מתרחיש לן ניסא וכי תימא משום תנויי כלהו תנויי דשני דרב יהודה בנזיקין הוה ואנן מתנינין כלהו שתא סדרי וכי מטי רב יהודה במסכת עוקצין האשה שכובשת ירק בקדרה (טהרות פ"ב) ואמר לה זתים שכבשי בטרפיהן טהורין (עוקצים פ"ב) אמר הויה דרב ושמואל קא חזינא הכא ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא (עיין תענית כ"ד.) ואלו רב יהודה כי הוה משליף חד מסאניה הוה אתי מיטרא ואנן אלו מענינן ואזלינן וצוחינן ומצעריני נפשן וליכא דמשגח בן אמר ליה קמאי הוו מסרי נפשייהו על קדושת השם ואנן לא מסרינן נפשן אקדושת השם כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההוא כותית דקא לבשה כרבלתא בשוקה סבר דבת ישראל היא קם קרעא לסוף אגלאי מילתא דכותית הוית שמו בד' מאות זוזי א"ל מה שמך אמרה ליה מתון אמר מתון מתון ד' מאה זוזי שוייא אמרו כי כאשר יבזו הענינים המדומים ויתיקרו בנפשם האלהיים עד שיבזו החיים בעבורם מיד ידבק בהם האלהיות עד שיעשו להם ענינים נפלאים בבחינת הטבע המפורסם בכל הענינים אשר יצטרכו להם אל גמר המעשים ההם אשר עליהם ימסרו את נפשם כמו שהיה ענין הפלשתי שזכרנו גם מעשה חנניא מישאל ועזריה ודניאל וכיוצא בזה. והנה מכל זה יתבאר יפה מעשה עון השטים אשר אנחנו בביאורו כי בנפול עליו בתחלה יקשה בו קצת ספקות. האחד אם הם חטאו כלם כמו שנראה מהכתובים המיחסים החטא אל כלל העם אמר ויחל העם (במדבר כ״ה:ג׳). ותקראן לעם. ויאכל העם. ועל הכל ויצמד ישראל בבעל פעור ויחר אף ה' בישראל למה ישוב אפו במיתת המוקעים כמו שאמר והוקע אותם לה' נגד השמש וגו' (שם) ואם לא חטאו רק קצתם למה נאמר ויצמד ישראל וגו' ויחר אף ה' בישראל. והב' במה שנאמר וירא פנחס וגו' ויקח רמח בידו וגו'. מה ראה פנחס שלא ראה אותו משה ולמה עשה מה שלא נצטווה עליו ולמה לא נצטווה עליו אם היה ראוי שיעשה אותו. והג' מה טעם אומרו אשר קנא לאלהיו אחר שלא הקנאה לבד נמצאת שם כי אם גמר המעשה וכבר נודע אשר תקן רש"י ז"ל בקנאו את קנאתי בנקמו את נקמתו וגו'. כמו שנודע מפירושיו. הד' באומרו ויכפר על בני ישראל כי מאי כפרה שייכא במה שדקר את החוטא הנה הוא מיתתו כפרתו וכל ישראל עדין נשארים בחטאתם החוטא אחד יהרג ועל כל העדה יכפר. אלא שהענין הוא כאשר אמרנו כי לדבקות אישי האומה הזאת לשלמות הצורה הכוללת המשלמת מהותם יתחייב שבחטא קצתם יאמר שחטאו כלם כמ"ש על האיש שחלתה ידו או רגלו שהוא חולה או הלבוש שנשרף כשנשרף אחד מכנפיו וכן בהמית החטאים יעשה כמי שנחתך האבר החולה או הלקוי בצרעת וישאר הגוף ברי מהחולי וכן כאשר בזמן חטאם יתעורר אחד מהם על ענין גדול אלהי אשר אפילו השלמים לא נמצאו אצלו הנה באמת תגבר יד זכותו ותכריע את חטאם עד שכבר יאמר שהעם ההוא היו זכאים להיות החלק ההוא זכאי באותו השיעור כמו שהיה הענין בפנחס. ועל הדרך שהודיעו גדולת סגולת מעשהו במאמר ההוא אשר זכרנו תחלה ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל שעשה פלילות עם קונו והכוונה שיצא משטת מה שיחוייב לעשותו אפילו מצד שהוא אדם שלם בסתם ועשה פילאות ונפלאות ממנו וביארו טעם זה כמה שאמר בקשו מלאכי השרת לדוחפו וכי דרכן של מלאכי השרת לדחות בני אדם מהטוב אשר חשבו לעשות אמנם עוררו אותנו לדעת מעלת המעשה האלהי ההוא במה שנתעורר פנחס לקנאת אלהיו לשים נפשו בכפו על המעשה ההוא לבלתי שמוע אל טענות רצונו המחייבות אותו לישב וליכבד פן יפגעו בו אנשים מרי נפש וגם לא אל הטענות החזקות אשר יטעון הכח השכלי מצד מה שהוא שכל אנושי אשר אליהן ימנע מהמעשה ההוא מן הדין להיות הפועל ההוא קרוב מאד מההפסד יותר מאל השכר לפי שכבר נתבאר בגמרא (סנהדרין פ"ב.) שאע"פ שאמרו הבועל ארמית קנאין פוגעין בו אם בא לב"ד אין מורין לו כן כי גם לפי צור' הדין הוא מסתכן מאד שאם פירש הבועל והרגו הקנאי הקנאי נהרג על ידו בב"ד ואם הרג הבועל לקנאי אין לו דמים שהרי הוא רודף ונתן להציל עצמו בנפשו של רודף. ולזה נתן הדין לב"ד של מעלה כי מי ערב אל לבו לבא לכל אלו הספקות מלבד הסכנה אשר תעמוד עליו מאוהביו וקרוביו של בועל וכן אמר התם (שם פ"א:) בעי רב כהנא מרב אם לא פגעו בו קנאין מה יעשו בו אנשייה רב לגמריה אקריוה בחלמיה לרב כהנא בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלם (מלאכי ב׳:י״א) אתא א"ל הכי אקרון אדכריה רב לגמריה בגדה יהודה זו ע"א שנאמר בגדתם בי וגו' (ירמיהו ג׳:ח׳) ותועבה זו משכב זכור שנאמר ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא (ויקרא י״ח:כ״ב). כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב זו זונה שנאמר לא תהיה קדשה וגו'. ובעל בת אל נכר. זה הבא על העכ"ום וכתיב יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה באהלי יעקב (מלאכי ב׳:י״ב) אם תלמיד חכם הוא לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים. ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות. הרי שזה המתחתן בע"א ובועל את בתו עקר עונשו בידי שמים ולא יורו ב"ד לו לעשותו (ב) ולזה מה שלא צוה משה לשום אדם לעשות כי זה לא נמסר זולתי ביד מי שימסר מצד עצמו כאשר אמרנו (ב) והנה הוא ע"ה לא עשה בידו לפי שהוא היה ב"ד הגדול בישראל ולא נמסר זה לב"ד של מטה כנזכר וגם אין דרך המלכים ראשי ישראל הנביאים להרוג בידים ואין דעת עליונה נוחה בכך. ולדעתי על ענין כדומה לזה באת התוכחת האלהית לאליהו ז"ל על שלא נהג כמנהג רבו ע"ה וזה הוא כשהרג בידו את כל נביאי הבעל שנאמר ויורידום אליהו אל נחל קישון וישחטם שם (מלכים א י״ח:מ׳). הנה ספר שם הכתוב שברח מפני איזבל ונצטער שם הרבה בדרך עד ששאל את נפשו למות כי היה רעב וצמא במדבר ומלאך ה' דבר בו פעמים שיקום ויאכל מעוגות רצפים וישתה מצפחת המים כי רב ממנו הדרך והדריכו ללכת בכח האכילה ההיא דרך ארבעים יום הר האלהים חורבה (שם י"ט) ושם נראה אליו כבוד ה' בענין נפלא ושם צוהו לשוב לדרכו מדברה דמשק למשוח חזאל ויהוא ואלישע. ובאמת יש שם שאלה חזקה והלא יכול היה להראה אליו בענין יותר נפלא שם בהיותו בארץ קדושה ולצוותו על הענין ההוא מבלי שיטריח עליו כל זה השיעור אלא שנראה שהיתה הכוונה להוכיחו על המעשה ההוא כי ודאי לא היה נאות לאיש כהן ונביא אשר כמוהו. ולזה הטריחו ארבעים יום עד הגיעו למקום בית מדרשו של רבו ע"ה שעליו נאמר ושמתיך בנקרת הצור וגו' (שמות ל״ג:כ״ב) והיא המערה אשר בהר האלהים כלומר ראה וזכור אם עשה משה רבך מעשה בידים כאשר בא מעשה לידו במקום הזה או קרוב אליו. ולזה כשנשאל שם מה לך פה אליהו ואמר קנא קנאתי וגו'. צוה שיצא אל ההר ויעמד לפני ה' כי שם יושלם לו הלמוד ההוא ושם נאמר והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' (שם י"ט) וכל זה הוא סימן לקושי הענין ההוא בעיניו יתעלה אמנם בא לו הלמוד באומרו לא ברוח ה' לא ברעש ה' לא באש ה' כלומר שאינו מסכים בכל מה שיעלה על הרוח לעשות ולא במה שיעשה ברעש ובחרדת המהירות. וגם לא באש רתיחת הכעס והקפדנות. אמנם אחרי כל זה בא קול דממה דקה לומר כי אשר יבחר ה' הוא המעשה אשר יעשה בנחת וביישוב הדעת על דבר אמת וענוה צדק ובפרשת נזיר דברנו מזה הענין. ולזה אחר שהושאל שם שנית מה לך פה אליהו וחזר והשיב קנא קנאתי לה' צבאות וגו'. אמר לו שוב לדרכך מדברה דמשק ובאת ומשחת את חזאל למלך על ארם ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתך והיה הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע (שם) הישירו שאין תוכן הענין בקנאות ההם שיהרוג הפרנס הנביא בידו על זה האופן אבל שיצוה לעשות ע"י אחרים כי הנה הרבה שלוחים למקום שנמסר בידם לעשות וזה אם ע"י מלחמה שיפלו ביד מלך ארם וע"ד המשפט שימיתם יהוא כמו שעשה כאשר מלא בית הבעל מהנביאים והכהנים פה לפה וצוה לשוחטם והנשארים בהם ימותו ע"י אלישע בדרך התוכחה וההתראה לא בידים כמו שכן ראוי לפרנס כמוהו ולא באופן אחר. ואולם מה שאמרו ז"ל במדרשות פרשה זו ומפני שנתעצל משה לא ידע איש את קבורתו ללמדך שצריך אדם להיות עז כנמר וקל כנשר וכו' (במ"ר פ' כ') יראה שהיתה כוונתם שהיה לו להורות להרוג אותו בב"ד ואפי' שלא כדין כי זה נתן לעשותו לפי צורך השעה ולפי שהוא ע"ה לא היה רגיל לעשות דבר רק במלאכות ה' כמו שכתבנו במי מריבה לא עשה ונחשב לו לעצלה לדקדק עמו על דרך שאמר וסביביו נשערה מאד (תהילים נ׳:ג׳). וזהו שאמרו שם מכאן אתה למד שמדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (בבא קמא נ'.) שאם היה חייב לעשות כן מן הדין הרי היה חטאו כעבות העגלה. וענין העלם קבורתו במקומו נדבר ב"ה: מכל מקום עלה בידינו למה לא נמסר ליעשות הדין הזה ע"י משה רבן של נביאים. ואולם נמסר הדין לאיש אשר גברה עליו רוח אלהי ולבשתו תלבושת קנאת ה' להמסר מעצמו ולבלתי העריך חיי גופו לכלום מבלי שישאל עליו לרב או לב"ד וזה עצמו מה שאמר (סנהדרין פ"ב:) שבקשו מלאכי השרת לדוחפו שאפי' המחשבות הנכונות האנושיות אשר הם המלאכים המלוים אותו והממונים על כל מעשיו הם יעכבו על ידו בטענות מספיקות ואף כי נאמר מאן מלאכי השרת רבנן (נדרים כ':) כמו שאמר התם ארבעה דברים שחו לי מלאכי השרת יצדק הדבר מאד שהזקנים והסנהדרין אם ישאל מפיהם ימנעוהו מעשות כי על הרוב אומרים לו אין אנו מצוין עליך לעשות אם תרצה מעצמך עשה אבל הוי ידוע שאם יפגע הוא בך אין לו דמים ואם תמיתהו אחר שפירש דמו בראשך כנזכר. אמנם נתקרב פנחס אל המעשה מצד הערה עליונה אלהית שעליה אמר שאמר הקב"ה הניחו לו קנאי בן קנאי משיב חמה בן משיב חמה ירצה שכבר היה ההתעוררת הזה רוח באנוש מנחלת אבותיו כי לוי לא שמע לעצה אנושית ג"כ במעשה דינה אבל מסרו עצמן על טהרת זרעם וקדושתם כמו שנתבאר שם וגם כבר נמשך מהמעשה הזה שהיה משיב חמה בגודל זכותו כמו שהשיב אהרן חמת השם בקטרת שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם (במדבר ע"ז) וכן בכאן תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל והוא תכלית שמירת התנאי שזכרו אותו חז"ל קמאי דמסרי נפשיהו מתרחיש להו ניסא (ברכות כ'.) ולפיכך זכה שנעשו לו כל הנסים אשר זכרום חז"ל במדרשות (במ"ר פ' כ'). א' דרכן לפרוש זה מזה והדביקן המלאך. ב' סתם פיהם שלא יצווחו. ג' כיון את הרומח כנגד הקובה. ד' האריך הברזל כדי שניהם. הה' נתן כח בזרוע להגביהם. ו' נתן כח בעץ וכו'. הז' לא נשמט מן הזין. הח' הפכן המלאך בראש הרומח וכו'. הט' לא הטיפו דם שלא יטמא. הי' שמר רוחותיהם שלא ימותו ויטמא. הי"א הגבהת המשקוף. הי"ב שלא פגעו בו בני שבטו. הנה שהורו שלא נמנעו מעשות לשלמות הענין ההוא דבר מהדברים ההכרחיים או מהנאותיים אל המעשה כמו שחוייב שיעשה לכל איש שיתחיל במעשה על שיעור מהשלימות אשר הוא התחיל בזה. והוא מה שנאמר תחת אשר קנא לאלהיו (ג) כי הנה לא עשה בזה רק התחלת הקנאה לבד כי האל יתעלה גמר על ידו בשאר המעשים כלם והוא אמרו בקנאו את קנאתי כי הוא והדומים לו לא עשו רק ההמסר לבד ומשמייא אתרחיש ניסא כמו שאמר היו השבטים מבזים אותו (סנהדרין פ"ב:) כלומר שעשה שלא כהוגן ושלא בעצת ב"ד כנזכר בא הכתוב וייחסו פנחס והוא ענין היחס שזכרנו ולא עוד אלא שאמר בוא והקדים לו שלום שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום על דרך כי עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך (איוב ה׳:כ״ג) ועל זה אמרו חז"ל (במ"ר פ' כ"א) חביב הוא השלום שנתנו השם לפנחס בשכרו שנא' וכו'. כי הוא באמת ברית השלום המכוון לכל מעשה בראשית משעת הבריא' לאנשים השלמים ההמה השומרים צלמם ודמותם שהוא הטבע האמתי והחכם. אשר ייחדתי לביאורו השער הט"ו אשר זכרנו בכל מקום וכמו שיבא עוד זכרון שלום זה של פנחס וזולתו בפרשת דברים בעזרת האל. ויסבול שיהיה זה בכלל דבריהם ז"ל (סנהדרין פ"ב:) באומרו ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל כי על דרך האמת לא יבאו הענינים האלה ע"י תפלה וחנינה בעניינים הנסיים דבעו צלותא אבל מדינא אתיא לן ולכל כיוצא בו והן הנה הפלילות שעשה עם קונו כלומר שבא עמו בפלילים וזכה בדינו. והנה הגדיל לעשות עמו שני עניינים גדולים האחד מה שקנא לאלהיו הראוי לקנאת לאיש השלם (ד) והשני מה שזיכה את הכל בקנאו את קנאתי בתוכם כלומר שהיה בתוכם איש שלם כזה שהכריע את כלם לזכות. ושניהם תמצא מבוארים כי תבא על שכרו לפניך באומרו והיתה לו ולזרעו אחריו וגו' תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל. ומטעם זה נתמנה על מלחמת מדין כי ע"י קנאת ה' יעשה זאת והוא העתיד להשתלח לסוף הקנאות כלם להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם וגו' (מלאכי ג׳:כ״ד) כדאיתא בילמדנו (תנחומא פ' זו) הנני נותן לו את בריתי שלום שעדין הוא קיים וכן הוא אומר בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב׳:ה׳) וגזרו על הדבר כמו שיראה שהקדים הנביא מלאכי חותם הנביאים אותותיו וסימניו קודם שיחתום בו כאשר אמר בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לי מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא כי אשר כן נחת ונכנע לפני אלהיו על מוסרו נפשו על עבודתו הכל נחתים מפניו ואמר תורת אמת היתה בפיהו במה שהורה הלכה למעשה ואמר כך למדתי ממשה אחי אבי אבא הבועל ארמית קנאין פוגעין בו (סנהדרין פ"ב.) והוא בכלל ומפני שמי נחת הוא כי במקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב (ברכות י"ט:) וכ"ש במקום שאין מורין כן כמו שאמרנו. ולזה אמר ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי כי במה שדן משפט ישר עשה שלום בין ישראל למקום ויכפר עליהם כי שפתי כהן וגו'. הנה פתח בלוי שנאמר למעלה סמוך מהענין להיות בריתי את לוי אמר ה' צבאות. ואח"כ אמר כי שפתי כהן ולא סר משם עד שסיים במלאך שנאמר כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב׳:ז׳). וזה יאמת מאד מה שארז"ל כי פנחס הוא אליהו (ילקוט פ' פנחם) כי הוא היה לוי בראשונה שכבר נולד קודם שנמשחו אלעזר ואיתמר וכמ"ש לא נתכהן פנחם עד שהרגו לזמרי (זבחים ק"א:) אמנם כשהרגו כבר נתנה לי ברית כהונת עולם ולז"א כי שפתי כהן וגו'. ולפי מה שהיה בסוף שליקח השמים ועומד נצחי כאחד מצבא המרום שנאמר כי מלאך ה' צבאות הוא כי כמוהו כמלאך ה' שלוח מאתו ית' לכל חסידיו ועבדיו הזוכים לראות פניו בחלום או הקיץ כמוזכר בכמה מקומות בתלמוד. ועליו אמר הכתוב הנה שולח מלאכי וגו' ובתכלית הביאור אמר בסוף הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' וגומר (מלאכי ג׳:כ״ג). והנה א"כ כבר נתבאר מה משפט האיש אשר קנא לאלהיי ואפשר כי באומרו והיתה לו ולזרעו אחריי ברית כהונת עולם כוון אל הקנאה הזאת שזכר בקנאו את קנאתי ירצה שתהי' הקנאה הזאת לו ברית כהונת עולם הוא אשר יקנא בימי אחאב כמו שקנא עכשיו יהוא אשר עתיד לקנאת בסוף הקנאות כלם שנאמר קנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה (זכריה א׳:י״ד). ולפי שזה היה ענין נסתם ומכוסה ביניהם לא אמר לכן אמור לו או אמור להם רק לכן אמור שירצה אמור בכלל אמירות שבתורה וכתוב זאת זכרון בספר למען יעמוד ימים רבים כי צדקתו עומדת לעד ובריתי נאמנת לו: הנה שנתבאר מזה הספור הנכבד מה שהנחנוהו ראשונה מהיחס אשר לזאת האומה השלמה עם תורת ה' תמימה להיות כל אחד משניהם כאיש אחד מקובץ ומחובר מחלקים אשר מציאותם יחד ישימוהו שלם בלי תוספת וחסרון עד כי לזה יאמר כי בחטא קצתם יקרא הגוי כלו חוטא וזכות הקצת ישיבהו שלם בהכרעתו כמו שאמרנו וכמו שיתבאר עוד בביאור ועתה ראה איך ייחד משה אדוננו אלה שני הענינים הנזכרים וביאר יחסם דמיונם יחד מזה הספור על האופן עצמו אשר אמרנו בתחלת משנה תורה כשדבר בשבח התורה האלהית וכללות מצותיה אמר ועתה ישראל שמע אל החקים וגו'. לא תוסיפו על הדבר וגו' ולא תגרעו ממנו וגו' עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור וגו' (דברים ד'). ירצה אע"פ שאמרתי שמע אל החקים והמשפטים שמשמע שהם ענינים ודברים מחולקים מצד רבוי מספרם הנה אינו כן כי על דרך האמת כלם דבר אחד הוא בלתי מקבל התוספת והגרעון כמשפט הדבר השלם. ולכן לא תוסיפו על הדבר כסבורין שאין אתם מחסרין אות' בתוספת ההוא כלום ולא תגרעו ממנו לחשוב שלא נפסד רק הגרעון ההוא שאין הדבר כן אבלהתוספת והחסרון יפסידו צורת תמימותה לגמרי כמו שנפסלה צורת תמימות הכהן המקריב להיות חרום או שרוע. ולהמתיק להם הדבר כדי שלא יהי' זר בעיניהם מפני חלוף מיני המצות ורבויים הנראה למראית העין המשיל להם מן הענין השני והוא אחדות העם או האומה שאמרנו ומזה הספיר עצמו. יאמר עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי שם נאמר ויחל העם לזנות כו' (במדבר כ״ה:ג׳) ותקראן לעם וגו' ויצמד ישראל וגו'. ויחר אף ה' בישראל וגו'. וכל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך. והנה אם השמיד את כל אשר הלכו וכבר נאמר שהלכו כלם אם כן השמיד את כלם. והנה עם כל זה ואתם הדבקים בה' אלהיכם וגו' ראה זה זר ונפלא שאין הפה יכולה לאומרו שכלם חטאו וכלם היו דבקים בה' וכלם היו נשמרים וכלם חיים אלא שזה היה מצד דבקות הכללות ושלמותו כמשפט האיש עם חלקיו כנזכר שבהחלות אבר אחד ממנו יחלה כלו ובהברות האבר יבריא כלו ועל זה הענין יהיו הכלל חוטא והכלל זכאי והכלל נענש והכלל ניצול ונשאר כמו שיהי' הענין בתורה שבעבור על מצוה ממנה נאמר וגם עברו את בריתי (יהושע ז׳:י״א) כמו שבשמירת חלק ממנה כאשר יהיה מהענינים הגדולים המכריעים בהמסר הנפש וזולתו כאשר אמרנו יאמר שתשמור התור' כלה והוא ענין נכון מאד: ומעתה נבא אל השלמת הביאור בהתר קצת ספקות אחרות שיתבארו לפי דרכנו אשר דברו בהם המפרשים. וישב ישראל בשטים וגו'. הנה הכתוב הורה בזה דרך חטאים ואופן בואם מן הקל אל החמור וממנו אל היותר חמור אמר כי מישיבת ישראל בשיטים אצל העם הזונה נמשך כי החל העם לזנות אל בנות מואב שהיא עבירה שחייבים עליה מיתה בידי שמים או קנאין פוגעין בו כמו שנתבאר וממנה ותקראן לעם לזבחי אלהיהם (עיין מנחת שי פ' בלק) במ"ם שהוא כנוי לזכרים. ירצה שאלו הנשים התחילו עמהם במה שקראו אותם לזבוח לה' אלהיהם של ישראל כי יאמרו להם שאותה עבודה הנה מבקשות ואחר שהתחילו להשמע אליהן לזה נמשך מה שנאמר ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן כי כשאכלו ושתו עמהן נהפכה הכוונה הראשונ' *שנתחלפה מם בנון, ר"ל כי המם של לאלוהיהם שהוא כינוי הקרן לזכרים ומוסב על ישראל, נתחלפה בנון של לאלוהיהן שהוא כינוי לנקיבות ומוסב על בנות מואב, ורומז הכ' בזה שתחלה אמרו להם בנות מואב שגם הן מבקשות לזבוח עמם לה' אלהיהם, ורק אחר האכילה והשתיה הטו את לבם לזנות אחרי בעל פעור ולהשתחות לאלוהיהן,. ונתחלפה המ"ם לנו"ן ואע"פ שההשתחוואה היא גופה של עבודה מ"מ עדין יש לומר שהיו עובדים מאהבת נשים והעובד ע"א מאהבה או מיראה הוא פטור כי אינו עובד ממש כדאית' בע"א (נד.) עד שיעבדנה בזדון לכוונות עבודה ממש. לזה נאמר ויצמד ישראל לבעל פעור לומר שכבר הגיעו לשנצמדו לבעל פעור צמיד פתיל ככל העובדים אותו לשמו. והנכון שנצמדו ע"א ועריות יחד והנה באו לפי דרכן על הדרך שכוונו חז"ל (ע"ז ל"ו:) בהרחקתן כשאמרו גזרו על פתן משום יינן על יינן משום בנוחיהן ועל בנותיהן משום ד"א ועל ד"א משום ד"א ומזה חויב שחרה אף ה' בישראל. ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם וגו' אם כתרגומו צורת הכוונה חסרה מן הספר. אמנם פשט הכתוב יורה על מה שאמרנו ראשונה כי אחר שלכל העם בשגגה הגה כלם חייבים. ולזה הפליג לומר קח את כל ראשי העם וגו'. שדן אותם כמשפט עיר הנדחת שיתיז את ראשי כל העם ויוקיעום לפני ה' נגד השמש ושבזה ישוב חרון ה' מהם. ראה נפלאות ממאמרו שאמר שימית את כלם ושיכפר על כלם ואיך יהיה זה אלא כי בעבור שבחטא קצתם יחשב כאלו חטאו כלם הנה בהמית החטאים יחשב גם הוא כאלו הרג את כלם ובהשאר הזכאין ישארו כלם והוא עצמו מה שאמר לשופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. והנה עם זה שב חרון אף ה' מעליהם ובאמת אף ה' לא נאמר אלא חרון אף ה' מלמד שעדין נשאר האף לבדו והיא אשר השיב אותה פנחס דכתיב השיב את חמתי וגו'. ויתכן שלא הרגו איש כלל כמו שכתב הרמב"ן ז"ל. ובמעשה פנחס שנתמצע בנתים נתכפר הכל כמו שאמרנו כי כמו שיקרא גוי חוטא אם איש א' יחטא כן יקרא צדיק תמים בהמצא בקרבם איש עושה פלילה כמו שכתוב שוטטו בחוצות ירושלם וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה וגו' (ירמיהו ה׳:א׳). יראה שבעבור האיש ההוא השלם ישפוט אותם משפט צדיקים וכן בכאן ויכפר על בני ישראל כמו שיבא ולשון הכתוב מוכיח באומרו והנה איש ישראל בא ויקרב את אחיו את המדינית כלומר משה היה מצוה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו וגו'. והנה איש ישראל בא וגו'. וירא פנחס וגו'. ויבא אחר איש ישראל וגו' ותעצר המגפה מעל בני ישראל וגו'. והמה בוכים פתח אהל מועד יאמר כי משה ואהרן וכל העדה היו בוכים שם כי ראו כי יצא הקצף מלפני ה' ובעודם שם היה מעשה זמרי לספות חרון אף ה'. ולזה נתעורר פנחס בקנאה ההיא העצומה ורז"ל למדו מכאן מה שאמרנו ראשונה קרוב אליו אמרו לו זו אסורה או מותרת ואם תאמר אסורה בתיתרו מי התירה לך נעלמה ממנו הלכה געו כלם בבכיה וגו' אלא כדי שיבא פנחס ויטול את הראוי לו. וירא פנחס ראה מעשה ונזכר הלכה אמר ליה משה כך מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו (סנהדרין פ"ב.) ויקם מתוך העדה נושאין היו בדבר אם חייב מיתה ואם לאו עמד מתוכן ונתנדב והוא ממה שאמרנו בפירוש אמרם בקשו מלאכי השרת לדוחפו (שם) שהיו רואין שלא להתיר איש לעשות אלא אם יתעורר מעצמו לטעמים שנזכרו וקם פנחס ונתנדב וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה וגו' מכאן למדנו דין הקנאי שצריך לפגוע בהן בעודן נזקקין במעשה הזנות שאם פירש אינו רשאי כמו שאמרנו ותעצר המגפה מעל ישראל שמעשה זה הכריע את כלם. אמנם היו המתים בחרון אף ה' כ"ד אלף כי לא חטא נקל הוא ע"א וזנות יחד כמו שאמרנו:
הא' בעבור רוב החכמ' אשר נוכל ללמוד משך ימי חיינו עלי ארץ, כי אם גם רבה החכמה אשר תשים מסוה על פניה באופן שאין ביכולת האנושית לחקור אותה וללמדה, בכל זאת רבו הלימודים היקרי' אשר יוכל איש ללמדם אף בעודנו לבוש במעט' האדמ', המסבבים לו גם עונג ואושר רוחני אחרי בואו בהיכל אל-מות.
הב' בעבור רוב הפעולות הטובות אשר יוכל האדם לפעול עלי תבל כל עוד התהלכו בארץ החיים האלה, כי כמעט אין יום מימי חייו, אשר לא ימצא בו יד ומקום לשחר הטוב והתושיה בארץ כי פעם ימצא איש עני ומסכן אשר יוכל להחזיק בימינו, ופעם איש סכל אשר ילמדהו דעת ודרך תבונות יודיענו, פעם יראה איש בער אשר יורהו לכת ישרה בעצתו הנכונ', ופעם איש תועה מדרך השכל, אשר ינחנו בדרך אמת,
הג' בעבור רוב השמחות הנקיות מכל עון אשר ישמח איש, ותענוגי נפש אשר יתענג עלי ארץ משך ימי חיי הבלו בחברת ילידי ביתו בניו כשתילי זתים ואשתו כגפן פוריה בירכתי ביתו, בסוד וקהל מריעיו אנשי בריתו ואחוזת מרעהו ואוהביו הנאמנים, וכהנה רבות.
הד' יען כי החיים הארציים האלה הן הם ימי ההכנ' והזימון לחיים הנצחיים, ולפי פעולותינו עלי ארץ הטובים הם אם רעים, כן ישולם שכרנו בעולם הנצחיי, ואם ימי חלדנו אלה יכולים להיות אמצעיים להשגת העונג הנצחיי והרוחני, מדוע לא יהיו יקרים, נאהבים ונעימים לנו מאוד?.]] כי אם האיש אשר רק למען השיג תכלית יקרה ונשגבה מאוד (הנרצית בעיני אלהים ואנשים) ד"מ ללחום נגד אויב עמו וארץ מולדתו, או להציל עשוק מיד עושקו על לא חמס בכפו, ישלך נפשו מנגד, הוא יקרא בשם "איש חיל" כי בפעולתו זאת יראה לנו, כי איננו חושב זה להכרחי שיחיה על כל פנים. וכי טוב לו מותו מחייו אשר בהם יראה ברעה אשר ימצא את עמו ומולדתו, או כבלע רשע צדיק ממנו, והרב ז"ל מוסיף על דבריו אלה, ואומר כי איש כזה אשר יחרף נפשו למות לכבוד ה', או בעד עמו ודתו, אינו בוחר באמת מות מחיים, כי אם מחליף רק חייו הארציים החולפים, בחיי עד האמיתיים, והוא בכלל אותם שנאמר עליהם "שאם ימות יחיה" (עיין ביאורי במדבר י"ד ע"ב) ועפ"י הדברים האלה הנאמרים פה ובתוכן השער הולך הרב ז"ל ומבאר הפרש' כלה (עיין בפנים הספר), בסגולות האיש חיל אמר וזה אינו נכנס בסכנות ולא אוהב הסכנות להתכבד מעט. אמנם נכנס בסכנות בעבור דברים גדולים וכשיכנס בסכנות לא יחמול על חייו כי יראה כי אינו מחוייב לחיות על כל פנים. ראה דבריו טובים ונכוחים אלא שאנחנו צריכין להוסיף ביאור ולומר שזה שיראה שאינו חומל על חייו בזה הענין הנה באמת לא יעשה זאת לראותו שאינו מחויב לחיות על כל פנים אדרבא זה האיש החפץ החיים על דרך האמת והוא הקונה במעט מחיי שעה חיים אמתיים שאין להם סוף והחי יתן אל לבו שהוא בכלל מה שנאמר עליהם שאם ימות יחיה (ילקוט פ' בראשית) והרי הוא זריז ונשכר וודאי כשיעשה נס על יד איש כזה לא נעשה לצרכו כי למה לו חיים אלא לחזק ידי הרואים בהישרת האמונה כשהם ראויים לכך וכמו שהשיב החכם אל קיסר על נס דניאל חנניה וחבריהם אמנם כשלא יתחזקו בזה סר כחם ונפלו לפני אויביהם והנפש עם הבשר יחדיו יכליון. וכבר הישיר האל ית' אל הנביא על זה במה שאמר אתה תאזור מתניך וקמת ודברת אליהם את כל אשר אנכי אצוך בלי פחד ומורך לבב (ירמיהו א׳:י״ז) ולא תחוש לסכנה המעותדת לך מהם ותשליך עליה את נפשך מנגד כי הוא תנאי מתנאי הגבורה לא להבזות נפשו בעיניו רק שיקר בעיניו המותה על דבר כבוד שמו והוא מה שאמר אל תחת מפניהם לומר פן אמות על זה כי היראה הזאת אינה רק ממיעוט אהבה ודבקות אשר עליה יהיה ראוי שאחיתך לפניהם. אמנם כשתזהר בזה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומות נחשת על כל הארץ למלכי יהודה לשריה לכהניה ולעם הארץ ונלחמו אליך ולא יוכלו לך וגו' (שם). יורה כי בהיות כניסתו אל הדברים על זה האופן כבר יהיה תשלום הענינים וגמר ענינם על ידיו יתעלה אשר הוא הדבק אליו בלי ספק. ובהגדת (ברכות כ'.) אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא דקמאי מתרחיש להו ניסא ואנן לא מתרחיש לן ניסא וכי תימא משום תנויי כלהו תנויי דשני דרב יהודה בנזיקין הוה ואנן מתנינין כלהו שתא סדרי וכי מטי רב יהודה במסכת עוקצין האשה שכובשת ירק בקדרה (טהרות פ"ב) ואמר לה זתים שכבשי בטרפיהן טהורין (עוקצים פ"ב) אמר הויה דרב ושמואל קא חזינא הכא ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא (עיין תענית כ"ד.) ואלו רב יהודה כי הוה משליף חד מסאניה הוה אתי מיטרא ואנן אלו מענינן ואזלינן וצוחינן ומצעריני נפשן וליכא דמשגח בן אמר ליה קמאי הוו מסרי נפשייהו על קדושת השם ואנן לא מסרינן נפשן אקדושת השם כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההוא כותית דקא לבשה כרבלתא בשוקה סבר דבת ישראל היא קם קרעא לסוף אגלאי מילתא דכותית הוית שמו בד' מאות זוזי א"ל מה שמך אמרה ליה מתון אמר מתון מתון ד' מאה זוזי שוייא אמרו כי כאשר יבזו הענינים המדומים ויתיקרו בנפשם האלהיים עד שיבזו החיים בעבורם מיד ידבק בהם האלהיות עד שיעשו להם ענינים נפלאים בבחינת הטבע המפורסם בכל הענינים אשר יצטרכו להם אל גמר המעשים ההם אשר עליהם ימסרו את נפשם כמו שהיה ענין הפלשתי שזכרנו גם מעשה חנניא מישאל ועזריה ודניאל וכיוצא בזה. והנה מכל זה יתבאר יפה מעשה עון השטים אשר אנחנו בביאורו כי בנפול עליו בתחלה יקשה בו קצת ספקות. האחד אם הם חטאו כלם כמו שנראה מהכתובים המיחסים החטא אל כלל העם אמר ויחל העם (במדבר כ״ה:ג׳). ותקראן לעם. ויאכל העם. ועל הכל ויצמד ישראל בבעל פעור ויחר אף ה' בישראל למה ישוב אפו במיתת המוקעים כמו שאמר והוקע אותם לה' נגד השמש וגו' (שם) ואם לא חטאו רק קצתם למה נאמר ויצמד ישראל וגו' ויחר אף ה' בישראל. והב' במה שנאמר וירא פנחס וגו' ויקח רמח בידו וגו'. מה ראה פנחס שלא ראה אותו משה ולמה עשה מה שלא נצטווה עליו ולמה לא נצטווה עליו אם היה ראוי שיעשה אותו. והג' מה טעם אומרו אשר קנא לאלהיו אחר שלא הקנאה לבד נמצאת שם כי אם גמר המעשה וכבר נודע אשר תקן רש"י ז"ל בקנאו את קנאתי בנקמו את נקמתו וגו'. כמו שנודע מפירושיו. הד' באומרו ויכפר על בני ישראל כי מאי כפרה שייכא במה שדקר את החוטא הנה הוא מיתתו כפרתו וכל ישראל עדין נשארים בחטאתם החוטא אחד יהרג ועל כל העדה יכפר. אלא שהענין הוא כאשר אמרנו כי לדבקות אישי האומה הזאת לשלמות הצורה הכוללת המשלמת מהותם יתחייב שבחטא קצתם יאמר שחטאו כלם כמ"ש על האיש שחלתה ידו או רגלו שהוא חולה או הלבוש שנשרף כשנשרף אחד מכנפיו וכן בהמית החטאים יעשה כמי שנחתך האבר החולה או הלקוי בצרעת וישאר הגוף ברי מהחולי וכן כאשר בזמן חטאם יתעורר אחד מהם על ענין גדול אלהי אשר אפילו השלמים לא נמצאו אצלו הנה באמת תגבר יד זכותו ותכריע את חטאם עד שכבר יאמר שהעם ההוא היו זכאים להיות החלק ההוא זכאי באותו השיעור כמו שהיה הענין בפנחס. ועל הדרך שהודיעו גדולת סגולת מעשהו במאמר ההוא אשר זכרנו תחלה ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל שעשה פלילות עם קונו והכוונה שיצא משטת מה שיחוייב לעשותו אפילו מצד שהוא אדם שלם בסתם ועשה פילאות ונפלאות ממנו וביארו טעם זה כמה שאמר בקשו מלאכי השרת לדוחפו וכי דרכן של מלאכי השרת לדחות בני אדם מהטוב אשר חשבו לעשות אמנם עוררו אותנו לדעת מעלת המעשה האלהי ההוא במה שנתעורר פנחס לקנאת אלהיו לשים נפשו בכפו על המעשה ההוא לבלתי שמוע אל טענות רצונו המחייבות אותו לישב וליכבד פן יפגעו בו אנשים מרי נפש וגם לא אל הטענות החזקות אשר יטעון הכח השכלי מצד מה שהוא שכל אנושי אשר אליהן ימנע מהמעשה ההוא מן הדין להיות הפועל ההוא קרוב מאד מההפסד יותר מאל השכר לפי שכבר נתבאר בגמרא (סנהדרין פ"ב.) שאע"פ שאמרו הבועל ארמית קנאין פוגעין בו אם בא לב"ד אין מורין לו כן כי גם לפי צור' הדין הוא מסתכן מאד שאם פירש הבועל והרגו הקנאי הקנאי נהרג על ידו בב"ד ואם הרג הבועל לקנאי אין לו דמים שהרי הוא רודף ונתן להציל עצמו בנפשו של רודף. ולזה נתן הדין לב"ד של מעלה כי מי ערב אל לבו לבא לכל אלו הספקות מלבד הסכנה אשר תעמוד עליו מאוהביו וקרוביו של בועל וכן אמר התם (שם פ"א:) בעי רב כהנא מרב אם לא פגעו בו קנאין מה יעשו בו אנשייה רב לגמריה אקריוה בחלמיה לרב כהנא בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלם (מלאכי ב׳:י״א) אתא א"ל הכי אקרון אדכריה רב לגמריה בגדה יהודה זו ע"א שנאמר בגדתם בי וגו' (ירמיהו ג׳:ח׳) ותועבה זו משכב זכור שנאמר ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא (ויקרא י״ח:כ״ב). כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב זו זונה שנאמר לא תהיה קדשה וגו'. ובעל בת אל נכר. זה הבא על העכ"ום וכתיב יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה באהלי יעקב (מלאכי ב׳:י״ב) אם תלמיד חכם הוא לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים. ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות. הרי שזה המתחתן בע"א ובועל את בתו עקר עונשו בידי שמים ולא יורו ב"ד לו לעשותו (ב) ולזה מה שלא צוה משה לשום אדם לעשות כי זה לא נמסר זולתי ביד מי שימסר מצד עצמו כאשר אמרנו (ב) והנה הוא ע"ה לא עשה בידו לפי שהוא היה ב"ד הגדול בישראל ולא נמסר זה לב"ד של מטה כנזכר וגם אין דרך המלכים ראשי ישראל הנביאים להרוג בידים ואין דעת עליונה נוחה בכך. ולדעתי על ענין כדומה לזה באת התוכחת האלהית לאליהו ז"ל על שלא נהג כמנהג רבו ע"ה וזה הוא כשהרג בידו את כל נביאי הבעל שנאמר ויורידום אליהו אל נחל קישון וישחטם שם (מלכים א י״ח:מ׳). הנה ספר שם הכתוב שברח מפני איזבל ונצטער שם הרבה בדרך עד ששאל את נפשו למות כי היה רעב וצמא במדבר ומלאך ה' דבר בו פעמים שיקום ויאכל מעוגות רצפים וישתה מצפחת המים כי רב ממנו הדרך והדריכו ללכת בכח האכילה ההיא דרך ארבעים יום הר האלהים חורבה (שם י"ט) ושם נראה אליו כבוד ה' בענין נפלא ושם צוהו לשוב לדרכו מדברה דמשק למשוח חזאל ויהוא ואלישע. ובאמת יש שם שאלה חזקה והלא יכול היה להראה אליו בענין יותר נפלא שם בהיותו בארץ קדושה ולצוותו על הענין ההוא מבלי שיטריח עליו כל זה השיעור אלא שנראה שהיתה הכוונה להוכיחו על המעשה ההוא כי ודאי לא היה נאות לאיש כהן ונביא אשר כמוהו. ולזה הטריחו ארבעים יום עד הגיעו למקום בית מדרשו של רבו ע"ה שעליו נאמר ושמתיך בנקרת הצור וגו' (שמות ל״ג:כ״ב) והיא המערה אשר בהר האלהים כלומר ראה וזכור אם עשה משה רבך מעשה בידים כאשר בא מעשה לידו במקום הזה או קרוב אליו. ולזה כשנשאל שם מה לך פה אליהו ואמר קנא קנאתי וגו'. צוה שיצא אל ההר ויעמד לפני ה' כי שם יושלם לו הלמוד ההוא ושם נאמר והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' (שם י"ט) וכל זה הוא סימן לקושי הענין ההוא בעיניו יתעלה אמנם בא לו הלמוד באומרו לא ברוח ה' לא ברעש ה' לא באש ה' כלומר שאינו מסכים בכל מה שיעלה על הרוח לעשות ולא במה שיעשה ברעש ובחרדת המהירות. וגם לא באש רתיחת הכעס והקפדנות. אמנם אחרי כל זה בא קול דממה דקה לומר כי אשר יבחר ה' הוא המעשה אשר יעשה בנחת וביישוב הדעת על דבר אמת וענוה צדק ובפרשת נזיר דברנו מזה הענין. ולזה אחר שהושאל שם שנית מה לך פה אליהו וחזר והשיב קנא קנאתי לה' צבאות וגו'. אמר לו שוב לדרכך מדברה דמשק ובאת ומשחת את חזאל למלך על ארם ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתך והיה הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע (שם) הישירו שאין תוכן הענין בקנאות ההם שיהרוג הפרנס הנביא בידו על זה האופן אבל שיצוה לעשות ע"י אחרים כי הנה הרבה שלוחים למקום שנמסר בידם לעשות וזה אם ע"י מלחמה שיפלו ביד מלך ארם וע"ד המשפט שימיתם יהוא כמו שעשה כאשר מלא בית הבעל מהנביאים והכהנים פה לפה וצוה לשוחטם והנשארים בהם ימותו ע"י אלישע בדרך התוכחה וההתראה לא בידים כמו שכן ראוי לפרנס כמוהו ולא באופן אחר. ואולם מה שאמרו ז"ל במדרשות פרשה זו ומפני שנתעצל משה לא ידע איש את קבורתו ללמדך שצריך אדם להיות עז כנמר וקל כנשר וכו' (במ"ר פ' כ') יראה שהיתה כוונתם שהיה לו להורות להרוג אותו בב"ד ואפי' שלא כדין כי זה נתן לעשותו לפי צורך השעה ולפי שהוא ע"ה לא היה רגיל לעשות דבר רק במלאכות ה' כמו שכתבנו במי מריבה לא עשה ונחשב לו לעצלה לדקדק עמו על דרך שאמר וסביביו נשערה מאד (תהילים נ׳:ג׳). וזהו שאמרו שם מכאן אתה למד שמדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (בבא קמא נ'.) שאם היה חייב לעשות כן מן הדין הרי היה חטאו כעבות העגלה. וענין העלם קבורתו במקומו נדבר ב"ה: מכל מקום עלה בידינו למה לא נמסר ליעשות הדין הזה ע"י משה רבן של נביאים. ואולם נמסר הדין לאיש אשר גברה עליו רוח אלהי ולבשתו תלבושת קנאת ה' להמסר מעצמו ולבלתי העריך חיי גופו לכלום מבלי שישאל עליו לרב או לב"ד וזה עצמו מה שאמר (סנהדרין פ"ב:) שבקשו מלאכי השרת לדוחפו שאפי' המחשבות הנכונות האנושיות אשר הם המלאכים המלוים אותו והממונים על כל מעשיו הם יעכבו על ידו בטענות מספיקות ואף כי נאמר מאן מלאכי השרת רבנן (נדרים כ':) כמו שאמר התם ארבעה דברים שחו לי מלאכי השרת יצדק הדבר מאד שהזקנים והסנהדרין אם ישאל מפיהם ימנעוהו מעשות כי על הרוב אומרים לו אין אנו מצוין עליך לעשות אם תרצה מעצמך עשה אבל הוי ידוע שאם יפגע הוא בך אין לו דמים ואם תמיתהו אחר שפירש דמו בראשך כנזכר. אמנם נתקרב פנחס אל המעשה מצד הערה עליונה אלהית שעליה אמר שאמר הקב"ה הניחו לו קנאי בן קנאי משיב חמה בן משיב חמה ירצה שכבר היה ההתעוררת הזה רוח באנוש מנחלת אבותיו כי לוי לא שמע לעצה אנושית ג"כ במעשה דינה אבל מסרו עצמן על טהרת זרעם וקדושתם כמו שנתבאר שם וגם כבר נמשך מהמעשה הזה שהיה משיב חמה בגודל זכותו כמו שהשיב אהרן חמת השם בקטרת שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם (במדבר ע"ז) וכן בכאן תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל והוא תכלית שמירת התנאי שזכרו אותו חז"ל קמאי דמסרי נפשיהו מתרחיש להו ניסא (ברכות כ'.) ולפיכך זכה שנעשו לו כל הנסים אשר זכרום חז"ל במדרשות (במ"ר פ' כ'). א' דרכן לפרוש זה מזה והדביקן המלאך. ב' סתם פיהם שלא יצווחו. ג' כיון את הרומח כנגד הקובה. ד' האריך הברזל כדי שניהם. הה' נתן כח בזרוע להגביהם. ו' נתן כח בעץ וכו'. הז' לא נשמט מן הזין. הח' הפכן המלאך בראש הרומח וכו'. הט' לא הטיפו דם שלא יטמא. הי' שמר רוחותיהם שלא ימותו ויטמא. הי"א הגבהת המשקוף. הי"ב שלא פגעו בו בני שבטו. הנה שהורו שלא נמנעו מעשות לשלמות הענין ההוא דבר מהדברים ההכרחיים או מהנאותיים אל המעשה כמו שחוייב שיעשה לכל איש שיתחיל במעשה על שיעור מהשלימות אשר הוא התחיל בזה. והוא מה שנאמר תחת אשר קנא לאלהיו (ג) כי הנה לא עשה בזה רק התחלת הקנאה לבד כי האל יתעלה גמר על ידו בשאר המעשים כלם והוא אמרו בקנאו את קנאתי כי הוא והדומים לו לא עשו רק ההמסר לבד ומשמייא אתרחיש ניסא כמו שאמר היו השבטים מבזים אותו (סנהדרין פ"ב:) כלומר שעשה שלא כהוגן ושלא בעצת ב"ד כנזכר בא הכתוב וייחסו פנחס והוא ענין היחס שזכרנו ולא עוד אלא שאמר בוא והקדים לו שלום שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום על דרך כי עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך (איוב ה׳:כ״ג) ועל זה אמרו חז"ל (במ"ר פ' כ"א) חביב הוא השלום שנתנו השם לפנחס בשכרו שנא' וכו'. כי הוא באמת ברית השלום המכוון לכל מעשה בראשית משעת הבריא' לאנשים השלמים ההמה השומרים צלמם ודמותם שהוא הטבע האמתי והחכם. אשר ייחדתי לביאורו השער הט"ו אשר זכרנו בכל מקום וכמו שיבא עוד זכרון שלום זה של פנחס וזולתו בפרשת דברים בעזרת האל. ויסבול שיהיה זה בכלל דבריהם ז"ל (סנהדרין פ"ב:) באומרו ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל כי על דרך האמת לא יבאו הענינים האלה ע"י תפלה וחנינה בעניינים הנסיים דבעו צלותא אבל מדינא אתיא לן ולכל כיוצא בו והן הנה הפלילות שעשה עם קונו כלומר שבא עמו בפלילים וזכה בדינו. והנה הגדיל לעשות עמו שני עניינים גדולים האחד מה שקנא לאלהיו הראוי לקנאת לאיש השלם (ד) והשני מה שזיכה את הכל בקנאו את קנאתי בתוכם כלומר שהיה בתוכם איש שלם כזה שהכריע את כלם לזכות. ושניהם תמצא מבוארים כי תבא על שכרו לפניך באומרו והיתה לו ולזרעו אחריו וגו' תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל. ומטעם זה נתמנה על מלחמת מדין כי ע"י קנאת ה' יעשה זאת והוא העתיד להשתלח לסוף הקנאות כלם להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם וגו' (מלאכי ג׳:כ״ד) כדאיתא בילמדנו (תנחומא פ' זו) הנני נותן לו את בריתי שלום שעדין הוא קיים וכן הוא אומר בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב׳:ה׳) וגזרו על הדבר כמו שיראה שהקדים הנביא מלאכי חותם הנביאים אותותיו וסימניו קודם שיחתום בו כאשר אמר בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לי מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא כי אשר כן נחת ונכנע לפני אלהיו על מוסרו נפשו על עבודתו הכל נחתים מפניו ואמר תורת אמת היתה בפיהו במה שהורה הלכה למעשה ואמר כך למדתי ממשה אחי אבי אבא הבועל ארמית קנאין פוגעין בו (סנהדרין פ"ב.) והוא בכלל ומפני שמי נחת הוא כי במקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב (ברכות י"ט:) וכ"ש במקום שאין מורין כן כמו שאמרנו. ולזה אמר ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי כי במה שדן משפט ישר עשה שלום בין ישראל למקום ויכפר עליהם כי שפתי כהן וגו'. הנה פתח בלוי שנאמר למעלה סמוך מהענין להיות בריתי את לוי אמר ה' צבאות. ואח"כ אמר כי שפתי כהן ולא סר משם עד שסיים במלאך שנאמר כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב׳:ז׳). וזה יאמת מאד מה שארז"ל כי פנחס הוא אליהו (ילקוט פ' פנחם) כי הוא היה לוי בראשונה שכבר נולד קודם שנמשחו אלעזר ואיתמר וכמ"ש לא נתכהן פנחם עד שהרגו לזמרי (זבחים ק"א:) אמנם כשהרגו כבר נתנה לי ברית כהונת עולם ולז"א כי שפתי כהן וגו'. ולפי מה שהיה בסוף שליקח השמים ועומד נצחי כאחד מצבא המרום שנאמר כי מלאך ה' צבאות הוא כי כמוהו כמלאך ה' שלוח מאתו ית' לכל חסידיו ועבדיו הזוכים לראות פניו בחלום או הקיץ כמוזכר בכמה מקומות בתלמוד. ועליו אמר הכתוב הנה שולח מלאכי וגו' ובתכלית הביאור אמר בסוף הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' וגומר (מלאכי ג׳:כ״ג). והנה א"כ כבר נתבאר מה משפט האיש אשר קנא לאלהיי ואפשר כי באומרו והיתה לו ולזרעו אחריי ברית כהונת עולם כוון אל הקנאה הזאת שזכר בקנאו את קנאתי ירצה שתהי' הקנאה הזאת לו ברית כהונת עולם הוא אשר יקנא בימי אחאב כמו שקנא עכשיו יהוא אשר עתיד לקנאת בסוף הקנאות כלם שנאמר קנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה (זכריה א׳:י״ד). ולפי שזה היה ענין נסתם ומכוסה ביניהם לא אמר לכן אמור לו או אמור להם רק לכן אמור שירצה אמור בכלל אמירות שבתורה וכתוב זאת זכרון בספר למען יעמוד ימים רבים כי צדקתו עומדת לעד ובריתי נאמנת לו: הנה שנתבאר מזה הספור הנכבד מה שהנחנוהו ראשונה מהיחס אשר לזאת האומה השלמה עם תורת ה' תמימה להיות כל אחד משניהם כאיש אחד מקובץ ומחובר מחלקים אשר מציאותם יחד ישימוהו שלם בלי תוספת וחסרון עד כי לזה יאמר כי בחטא קצתם יקרא הגוי כלו חוטא וזכות הקצת ישיבהו שלם בהכרעתו כמו שאמרנו וכמו שיתבאר עוד בביאור ועתה ראה איך ייחד משה אדוננו אלה שני הענינים הנזכרים וביאר יחסם דמיונם יחד מזה הספור על האופן עצמו אשר אמרנו בתחלת משנה תורה כשדבר בשבח התורה האלהית וכללות מצותיה אמר ועתה ישראל שמע אל החקים וגו'. לא תוסיפו על הדבר וגו' ולא תגרעו ממנו וגו' עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור וגו' (דברים ד'). ירצה אע"פ שאמרתי שמע אל החקים והמשפטים שמשמע שהם ענינים ודברים מחולקים מצד רבוי מספרם הנה אינו כן כי על דרך האמת כלם דבר אחד הוא בלתי מקבל התוספת והגרעון כמשפט הדבר השלם. ולכן לא תוסיפו על הדבר כסבורין שאין אתם מחסרין אות' בתוספת ההוא כלום ולא תגרעו ממנו לחשוב שלא נפסד רק הגרעון ההוא שאין הדבר כן אבלהתוספת והחסרון יפסידו צורת תמימותה לגמרי כמו שנפסלה צורת תמימות הכהן המקריב להיות חרום או שרוע. ולהמתיק להם הדבר כדי שלא יהי' זר בעיניהם מפני חלוף מיני המצות ורבויים הנראה למראית העין המשיל להם מן הענין השני והוא אחדות העם או האומה שאמרנו ומזה הספיר עצמו. יאמר עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי שם נאמר ויחל העם לזנות כו' (במדבר כ״ה:ג׳) ותקראן לעם וגו' ויצמד ישראל וגו'. ויחר אף ה' בישראל וגו'. וכל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך. והנה אם השמיד את כל אשר הלכו וכבר נאמר שהלכו כלם אם כן השמיד את כלם. והנה עם כל זה ואתם הדבקים בה' אלהיכם וגו' ראה זה זר ונפלא שאין הפה יכולה לאומרו שכלם חטאו וכלם היו דבקים בה' וכלם היו נשמרים וכלם חיים אלא שזה היה מצד דבקות הכללות ושלמותו כמשפט האיש עם חלקיו כנזכר שבהחלות אבר אחד ממנו יחלה כלו ובהברות האבר יבריא כלו ועל זה הענין יהיו הכלל חוטא והכלל זכאי והכלל נענש והכלל ניצול ונשאר כמו שיהי' הענין בתורה שבעבור על מצוה ממנה נאמר וגם עברו את בריתי (יהושע ז׳:י״א) כמו שבשמירת חלק ממנה כאשר יהיה מהענינים הגדולים המכריעים בהמסר הנפש וזולתו כאשר אמרנו יאמר שתשמור התור' כלה והוא ענין נכון מאד: ומעתה נבא אל השלמת הביאור בהתר קצת ספקות אחרות שיתבארו לפי דרכנו אשר דברו בהם המפרשים. וישב ישראל בשטים וגו'. הנה הכתוב הורה בזה דרך חטאים ואופן בואם מן הקל אל החמור וממנו אל היותר חמור אמר כי מישיבת ישראל בשיטים אצל העם הזונה נמשך כי החל העם לזנות אל בנות מואב שהיא עבירה שחייבים עליה מיתה בידי שמים או קנאין פוגעין בו כמו שנתבאר וממנה ותקראן לעם לזבחי אלהיהם (עיין מנחת שי פ' בלק) במ"ם שהוא כנוי לזכרים. ירצה שאלו הנשים התחילו עמהם במה שקראו אותם לזבוח לה' אלהיהם של ישראל כי יאמרו להם שאותה עבודה הנה מבקשות ואחר שהתחילו להשמע אליהן לזה נמשך מה שנאמר ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן כי כשאכלו ושתו עמהן נהפכה הכוונה הראשונ' *שנתחלפה מם בנון, ר"ל כי המם של לאלוהיהם שהוא כינוי הקרן לזכרים ומוסב על ישראל, נתחלפה בנון של לאלוהיהן שהוא כינוי לנקיבות ומוסב על בנות מואב, ורומז הכ' בזה שתחלה אמרו להם בנות מואב שגם הן מבקשות לזבוח עמם לה' אלהיהם, ורק אחר האכילה והשתיה הטו את לבם לזנות אחרי בעל פעור ולהשתחות לאלוהיהן,. ונתחלפה המ"ם לנו"ן ואע"פ שההשתחוואה היא גופה של עבודה מ"מ עדין יש לומר שהיו עובדים מאהבת נשים והעובד ע"א מאהבה או מיראה הוא פטור כי אינו עובד ממש כדאית' בע"א (נד.) עד שיעבדנה בזדון לכוונות עבודה ממש. לזה נאמר ויצמד ישראל לבעל פעור לומר שכבר הגיעו לשנצמדו לבעל פעור צמיד פתיל ככל העובדים אותו לשמו. והנכון שנצמדו ע"א ועריות יחד והנה באו לפי דרכן על הדרך שכוונו חז"ל (ע"ז ל"ו:) בהרחקתן כשאמרו גזרו על פתן משום יינן על יינן משום בנוחיהן ועל בנותיהן משום ד"א ועל ד"א משום ד"א ומזה חויב שחרה אף ה' בישראל. ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם וגו' אם כתרגומו צורת הכוונה חסרה מן הספר. אמנם פשט הכתוב יורה על מה שאמרנו ראשונה כי אחר שלכל העם בשגגה הגה כלם חייבים. ולזה הפליג לומר קח את כל ראשי העם וגו'. שדן אותם כמשפט עיר הנדחת שיתיז את ראשי כל העם ויוקיעום לפני ה' נגד השמש ושבזה ישוב חרון ה' מהם. ראה נפלאות ממאמרו שאמר שימית את כלם ושיכפר על כלם ואיך יהיה זה אלא כי בעבור שבחטא קצתם יחשב כאלו חטאו כלם הנה בהמית החטאים יחשב גם הוא כאלו הרג את כלם ובהשאר הזכאין ישארו כלם והוא עצמו מה שאמר לשופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. והנה עם זה שב חרון אף ה' מעליהם ובאמת אף ה' לא נאמר אלא חרון אף ה' מלמד שעדין נשאר האף לבדו והיא אשר השיב אותה פנחס דכתיב השיב את חמתי וגו'. ויתכן שלא הרגו איש כלל כמו שכתב הרמב"ן ז"ל. ובמעשה פנחס שנתמצע בנתים נתכפר הכל כמו שאמרנו כי כמו שיקרא גוי חוטא אם איש א' יחטא כן יקרא צדיק תמים בהמצא בקרבם איש עושה פלילה כמו שכתוב שוטטו בחוצות ירושלם וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה וגו' (ירמיהו ה׳:א׳). יראה שבעבור האיש ההוא השלם ישפוט אותם משפט צדיקים וכן בכאן ויכפר על בני ישראל כמו שיבא ולשון הכתוב מוכיח באומרו והנה איש ישראל בא ויקרב את אחיו את המדינית כלומר משה היה מצוה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו וגו'. והנה איש ישראל בא וגו'. וירא פנחס וגו'. ויבא אחר איש ישראל וגו' ותעצר המגפה מעל בני ישראל וגו'. והמה בוכים פתח אהל מועד יאמר כי משה ואהרן וכל העדה היו בוכים שם כי ראו כי יצא הקצף מלפני ה' ובעודם שם היה מעשה זמרי לספות חרון אף ה'. ולזה נתעורר פנחס בקנאה ההיא העצומה ורז"ל למדו מכאן מה שאמרנו ראשונה קרוב אליו אמרו לו זו אסורה או מותרת ואם תאמר אסורה בתיתרו מי התירה לך נעלמה ממנו הלכה געו כלם בבכיה וגו' אלא כדי שיבא פנחס ויטול את הראוי לו. וירא פנחס ראה מעשה ונזכר הלכה אמר ליה משה כך מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו (סנהדרין פ"ב.) ויקם מתוך העדה נושאין היו בדבר אם חייב מיתה ואם לאו עמד מתוכן ונתנדב והוא ממה שאמרנו בפירוש אמרם בקשו מלאכי השרת לדוחפו (שם) שהיו רואין שלא להתיר איש לעשות אלא אם יתעורר מעצמו לטעמים שנזכרו וקם פנחס ונתנדב וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה וגו' מכאן למדנו דין הקנאי שצריך לפגוע בהן בעודן נזקקין במעשה הזנות שאם פירש אינו רשאי כמו שאמרנו ותעצר המגפה מעל ישראל שמעשה זה הכריע את כלם. אמנם היו המתים בחרון אף ה' כ"ד אלף כי לא חטא נקל הוא ע"א וזנות יחד כמו שאמרנו:
6
ז׳פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי וגו'. כבר אמרנו טעם זה היתה לפי' חז"ל. אמנם לפי הפשט יראה כי לפי שלסוף תהיה הכוונה לומר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם מה שלא נתכהן עד הנה לזה חוייב לייחסו אל אהרן הכהן כלומר שישוב אל השרש אע"פ שנולד אחר שנמשח אלעזר אביו. וכבר כתבנו טעם השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם כי היה ראוי שתסתלק החמה מעליהם בכלל יען המצא בתוכם מי שנתעורר אל קנאת השם ית' על השיעור ההוא ולזה ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. ולזה הנני נותן להם בעבורו את בריתי שלום ולא יהיה עוד בבני ישראל נגף והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וגו'. ירצה כי מוסף על מה שנתן לכל ישראל שלום בעבורו תהיה לו לעצמו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. אמנם תהיה לו הכהונה בעצמו תחת אשר קנא לאלהיו כי המקנא על זה האופן ראוי הוא לכהונה גדולה בלי ספק. אמנם תמשך הכהונה לזרעו אחריו להיות להם זאת השררה בתוך בני ישראל תחת מה שכפר עליהם עכשיו כי מי שכפר עליהם עכשיו בשעת האף והחמה יזכה לכפר עליהם זרעו תמיד. ושם איש ישראל המוכה וגו' כתב רש"י ז"ל במקום שייחס את הצדיק לשבח ייחס את הרשע לגנאי והגנאי הוא מה שסמך פירושו באומרו נשיא בית אב לשמעוני לאחד מחמשת בתי אבות שהיו לשבט שמעון כלומר שלא היה נשיא אלא לאחד מחמשת בתי אבות. ד"א להודיע שבחו של פנחס שאע"פ שהיה לו נשיאות זה לא מנע וכו'. ומה שיראה שהוא צורך הספורים הנמשכים כי במה שהודיע מי הוא האיש המוכה ידענו הסבה אשר אליה חסרו שבט שמעון במספרם הסמוך ממספרם אשר ספרם בתחלת הספר כל השיעור ההוא ובשם האשה הודיע טעם מלחמת מדין ואשר צוה לצרור אותם כמו שפירש כי צוררים הם וגו' ועל דבר כזבי בת נשיא מדין וגו'. והנה על כל פנים סמך הכתוב השכר הטוב הנתן לפנחס על קנאתו זאת אל העונש אשר השיג את החטאים האלה בנפשותם כלומר זאת תהיה מגפת האנשים החטאים אחר תאותם וזאת נחלת עבדי יי' וצדקתם. ובספרי (פ' בלק) ובתנחומא וישב ישראל בשטים רבי עקיבא אומר כל פרשה שסמוכה לחבירתה למדה הימנה ר' אומר יש פרשיות סמוכות ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב כיוצא בו אתה אומר ובת איש כהן כי תחל לזנות (ויקרא כ"א) והכהן הגדול מאחיו (שם) וכי מה ענין זה לזה אף הוא נשרף *מלה"ד וכו' הכונה כי כאיש חיל במלחמה שהשלים שניו, אשר בטרם עמד עוד לפני שר צבאו לקחת ממנו הרשיום להיות מעתה נקי לביתו, ולקבל שכר פעולת השנים אשר עבד עבודת הצבא [כמו שהיה נהוג אז בימי קדם שנתנו לאנשי צבא כאלה אחוזת נחלה או שכר אחר חלף עבודת] ברח לו והלך לנפשו, שכאשר יתפשוהו אח"כ וישפטו עליו חטא משפט מות יאמרו לו "לולא עשית זאת לברוח מן המחנה עד עמדך לפני שר הצבא היה משלחך בכבוד ונותן לך דינרי זהב בשכרך כמו שיותן לכל גבורי חיל כמוך שהשלימו כבר שני עבודתם, עתה, אתה יוצא ליהרג'" כן סמך גם הכ' (ויקרא כ"א) כבוד הכהן הגדול מאחיו לעונש בת כהן כי תחל לזנות, להורות לנו בזה ההבדל גם בבחינת האושר וההצלחה הזמנית בין השומר כבוד כהונתו ובין המחלל אותה, וסמך גם פה שכר פנחס אשר קנא לאלהיו אל עונש זמרי ושאר אנשים החוטאים אשר מתו במגפה להראות לנו זאת נחלת עבדי ה' וזאת אחרית החוטאים האלה בנפשותם.
משל למה הדבר דומה כו' לקטרון + שהשלים שניו ולא שמש פלומפומון + שלו כו' כך בת כהן שזנתה יוצא כ"ג לפניה ואומר לה אלו עשית כדרך שעשו אמותיך זכית שיצא ממך כ"ג כיוצא לזה ועכשיו אבדת נפשך ואבד כבודך כו' כיוצא בדבר כו'. הנה שדרשו סמוכים ורחוקים לענינים אלו. ודי בזה לפי הכוונה בזה החלק:
7