עקידת יצחק פ״ו:א׳Akeidat Yitzchak 86:1
א׳יבאר כי שעיר האשם המושב לכל חוטא יהיה כפי שהודע אליו ראשונה חטאתו ויבאר טעם זכרון ערי מקלט בכמה מקומות:
1
ב׳אלה מסעי בני ישראל
2
ג׳במדרש (דברים רבה פרשת ד) רבנן אמרין אתה מוצא שיש מי ששומע והפסיד ויש מי ששומע ונשתכר , כיצד אדם הראשון שמע לאשתו והפסיד שנאמר כי שמעת לקול אשתך (בראשית ג') אברהם שמע לאשתו ונשתכר וישמע אברם לקול שרי (שם ט"ז). אמר הקב"ה מי ששמע לאשתו כך נשתכר מי ששמע לי על אחת כמה וכמה ושלמה ע"ה בא ופירשה ושומע לי ישכן בטח (משלי א') וכן ישעיהו אומר שמעו ותחי נפשכם (ישעיהו נ״ה:ג׳):
3
ד׳*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי משפט השכל הנוסד על אדני הצדק והמישרים מחייב, כי לפי גודל רשעת איש אשר הראה במעשהו הרע אשר עשה בהשכל ודעת, כן יגדל גם אשמו ועונשו עליו, וכן יגדל בהפך גם שבח ותהלת איש אשר יעשה פעולה טובה בדעת ותמימה תחת כי מעשי הרע והטוב אשר נעשו רק בשגגה ובלי דעת לא יחשבו לבעליהן כמעשיהם על צד האמת, אשר ע"כ אמר הכ' ג"כ מהמלאכים "עושי דברו" וכו' ר"ל כי הם נקראים בשם "עושי דברו" יען כי כל פעולותיהם בדעת והשכל רק "לשמוע בקול דברו," וכן אחז"ל על הכ' "ושמרתם ועשיתם'" "ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו," ר"ל רק כאשר תשתדלו ללמוד ולדעת משפטי התורה אשר עליו יורה הפעל "ושמרתם" ייוחסו עליכם גם מעשי המצות על צד האמת, אבל לא אם תעשו אותם בבלי דעת רק כמצות אנשים מלמדה, וכן לא נוכל ג"כ לחשוב לאיש לעון בבחינה אמיתית, מעשה הרע אשר יעשה רק בשגג' בלי דעת, כמו שכ' החוקר אפס לא לבד יש הבדל בין העושה דבר מה בידיעה, לעושהו בהעדר ידיעה לצמיתות, כי אם גם במהות הידיעה עצמה יש הבדל רב אם היא שלימה או לא, אשר ע"כ הבדילה ג"כ התורה במדת העונשים בין שוגג, למזיד, ולפושע, כי השוגג יענש רק על אשר לא נזהר לדעת, והמזיד, על אשר חטא ואשם אף שידע כי נזהר על מעשהו זה, ועונש הפושע גדול מכלם, יען כי גם רשעו גדול עד מאוד, כי הוא חפץ ובוחר במעשהו הרע רק בעבור היותו רע, ובענין זה מבאר הרב ז"ל דברי ההפטרה (ירמיה ב' עיין בפנים הספר) וע"כ נתנו גם חז"ל עפ"י הקבלה האמיתית ליסוד מוסד "שאין עונשין אלא א"כ מזהירין" כי רק מי שהוזהר תחלה לבלתי עשות מעשה מה בעבור שהוא רע ומתנגד אל חוקי התורה, הוא לבדו ראוי להענש על גודל רשעו אם בכל זאת יעשהו אח"כ, אבל לא מי שעשהו בבלי דעת שהוזהר עליו, ויען כי ענין זה הוא עיקר גדול בבחינת העונשים התוריים, ע"כ הסכימה החכמה האלהית לחתום בו הספר הרביעי' "שהוא כאילו הוא חתימת עצם התורה" (ר"ל יען כי ממנו והלאה יחל משנה התורה אשר בו נשנו רק המצות הראשונות) כי אחרי אשר ספר תחילה מסעי בני ישראל בכל הדרך אשר נחם ה' במדבר הגדול והנורא, אשר מכל זה נודעה להם רוב הטובה אשר עשה לישראל, באופן שהושרש בקרבם עי"ז האמונה במציאות הי"ת, ביכלתו וגבורתו, ובהשגחתו הפרטית עליהם, הזהירם אח"כ באזהרה גדולה לגרש את גויי הארץ אשר יבאו שמה לרשתה, ושלא להשאיר להם שריד ופליט, למען לא ילמדו ממעשיהם ותועבותיהם, לעזוב את ה' אלהיהם ולשכוח כל עיקרי האמונה אשר הושרשו בקרבם מתחילה, כי בלמדם מהם ללכת בדרכיהם הרעים ולהשחית עלילותם, יעזבם ה' וצלו יסור מעליהם ונתנם בכף כל אויביהם הצרים אותם, וסמך לזה גם משפט הרוצח מכה נפש בשגגה, אשר הוקל ענשו מאוד לנוס רק אל עיר מקלט ולשבת שמה עד מות הכהן הגדול, בעבור שעשה הרע רק בבלי דעת, באופן שיודע להם מכל זה, כי רק לפי רבות או מעוט ידיעת האדם ורצונו במעשהו הרע, כן יגדל או יקטן גם ענשו אשר יענש עליו ועפי"ז יבאר הרב ז"ל המדרש שהחל בו, בהקדימו תחילה, כי אף שאנשי הדעת והתבונה לא יחפצו להצדיק מעשיהם אשר לא טובים המה בהעדר הידיעה והסכלות [גם אין נכון וראוי להם לעשות ככה, כי אחרי שחננם ה' דעה ובינה היה להם להזהר בכל מעשיהם שלא יחטאו גם בשגגה, גם היה להם להתבונן תמיד בחוקי הצדק והמישרים, למען דעת בכל עת מה שיעשו או יחדלו מעשות. וכן הוא גם עיקר נוסד בחוקים הנימוסיים אשר יחוקקו שופטי הארץ ומנהיגיהם, כי בהעדר הידיעה לא יוכל איש להצדיק פעולתו הרעה, כעין מה שאמרו גם חז"ל "שגגת תלמיד עולה זדון,"] בכל זאת יגדל עון ואשמת היודעים כי רע ומר בעיני ה' הוא לעשות מעשה או פעולה ידועה, ובכל זאת ישמעו לקול תאותם החמרית ויעשוה, מעון העושים אותה רק מבלי דעת נכונה ושלימה, ומאנשים כאלה החוטאים בידיעה שלימה רק בעבור שמעם קול תשוקתם הגופנית, אמר המדרש הנ"ל "שיש מי ששומע ונפסד כאד"הר" שאף שידע מצות הי"ת לבלתי אכל מעץ אשר בתוך הגן, שמע בכל זאת לקול אשתו, אשר הסתה אותו באמרה, כי טוב העץ למאכל ונחמד הוא לעינים, והסב בזה רעות רבות לו ולזרעו אחריו, תחת כי הכובש תאותו ונטית רצונו ושומע לקול המורים אותו חוקי הצדק והמישרים, מסבב לעצמו אך טוב וממנו אחז"ל "יש שומע ונשתכר" כאברהם אע"ה אשר שמע לקול אשתו שרה, לגרש את הגר אמתו ואת בנה המצחק, למען לא ישחית גם מידות יצחק אשר היה ישר דרך מלידה ומבטן, אף כי בלתי ספק נכמרו רחמיו עליה ועל הילד, והסב בזה אך טוב, כי עי"ז נשאר יצחק תמים עם אלהיו ומחלציו יצאה האומה הישראלית אשר הם זרע ברך ה', וע"ז הוסיף המדרש ואמר, אהקב"ה מי ששמע לאשתו כך (ר"ל כאשר תאמר לו דבר ראוי ונכון אשר ממנו יוכל לקוות כי יישר גם בעיני הי"ת) "מי ששמע לי," ר"ל מי שישמע למה שצוהו הי"ת בפירוש, שהוא עצם השכל המוחלט, "על אחת כמה וכמה" שיסובב לו מזה אחרית טובה מאוד, כמאה"כ "ושומע לי ישכן בטח," ומאה"כ "שמעו ותחי נפשכם".
שיעור האשם המושב לכל חוטא הנה יהי' לפי הרשע המשתתף במעשהו. אמות המשפט הזה הוא מבואר מנפשו כי כמו שהשבח והשכר המגיע מהמעשים הטובים ישוערו לפי מה שנשתתף מהשלמות והתמימות בדעת העושה אותם כן המעשים הרעים ישוער גנותם וענשם כפי הרשע המשתתף בעשייתם. אמנם הענין הראשון ביארו התור' באומרו ושמרתם ועשיתם (דברים ד׳:ו׳) ואמרו ז"ל ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו (עיין רש"י ועיין מזרחי פ' ואתחנן). אמר כי כשישכילו המעשים אשר יעשון ויתבוננו עליו בכל בחינותיו אז יקרא מעשה כמשמעו כי על זה הענין נקראו העליונים עושים כמו שאמר עושי דברו לשמוע בקול דברו (תהלים ק"ג) וכן אמר בסוף ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון (דברים כ״ט:ח׳) והכל כדי שיקרא מעשה על דרך האמת כי העושה בזולת זה אע"פ שיעש' הוא במקרה וכמ"ש חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי לפי אחד הפירושים שכתבנו שם וכבר נתבאר זה אצלנו יפה במעשה העקידה שער כ"א ובנעשה ונשמע שער מ"ז:
4
ה׳*אמנם, דברי החוקר פה הם קשי הבנה מאוד, ובלתי ספק נשתבשו בדפוס או בהעתקתם מלשון יוני, אך תוכן דעתו המצטרך פה לעניננו הוא, כי הפועל האמיתי אשר אליו נוכל ליחס פעולתו הטובה או הרעה על צד האמת, צריך שידע מה יפעל? ועם מי יפעל ר"ל באיזה כלי, ואיך יפעל ד"מ בשיבה ונחת או בחוזק יד, בזהירות או בלי זהירות? ולמה יפעל ר"ל איזה התכלית אשר ירצה להשיג בפעולתו זאת? ומי שלא ידע אחת מכל אלה בשם סכל בפעולתו יקרא (אפס מי הוא הפועל? זאת ידע גם כל סכל ופתי, כי אחרי שידע את עצמו הלוא בהכרח ידע גם, שהוא בעצמו הפועל, ונמשך מזה כי בעשות איש מעשה רע בעבור סכלותו והעדר ידיעתו אחת מכל אלה, לא יוכל להיות נחשב לו כעון אמיתי, יען כי לא ברצון גמור עשה אותו אחרי שלא ידע כל אלה, ד"מ מי שיכה את זולתו או ילחם עמו בעבור שיחשבנו שהוא שונאו, והוא באמת בנו או אביו, לא ידע מה יפעול [כעין מה שאחז"ל (חולין דף פ"ז.) באשה שלא שהתה שלשה חדשים אחרי גירושיה מאישה הראשון, ונשאת לשני וילדה בן אחר ז' חדשים שהוא ס' בן ט' לראשון, ס' בן ז' לאחרון, וכאשר גדל בן זה הכה את זה לבדו, או את זה לבדו, שהוא פטור לד"ה מעונש מכה אביו אחרי שלא ידע בעת עשיתו פעולתו הרעה הזאת בבירור, שמכה הוא את אביו,] או מי שיכה רעהו בחנית אשר חשב ממנה שאין לה להב חד והכהו נפש. או הרופא אשר רצה לחתוך אבר איש הנגוע לרפאותו עי"ז מחליו, ועשה זאת באופן שהמיתו בזה, שני אלה לא נוכל לחשוב כרוצחים, הראשון בעבור שלא ידע מהות הכלי אשר בו יפעל, והשני בעבור שלא ידע למה יפעול, והושג מפעולתו זאת תכלית מה שלא רצה להשיג כלל, וכן אם ירצה איש ללמוד ולהראות לזולתו איך יורו המורים בקשת וירה חץ במקום שלא יעבור שם איש, ובכל זאת לא נזהר כראוי וימות איש אשר הלך שם לתומו גם את זה לא נוכל לחשוב כמכה איש ומת, אחרי שסיבת מות האיש הזה, היתה רק בעבור שלא ידע לפעול פעולת יריית חיציו בהזהירות הראויה.
אמנם הענין השני זכרו החוקר בפ"ג מהמאמר הג' מספר המדות זה לשונו כי אשר מאלה יפעל דבר בבלי דעת הוא פועל בבלתי רצון לכן אולי אינו בלתי ראוי לבאר מה הם וכמה הם ובמה יפעל ולפעמים ג"כ עם מה המשל כמו הכלי ולמה המשל כמו הבריאות ואיך המשל בנחת ובחוזק והנה כלם אין אחד שלא ידעם בלתי הפתי. ומפורסם הוא שלא יסכל הפועל כמו שלא יסכל עצמו אבל יסכל מה יפעל המשל האומרים שנשכח מהם או שלא ידעו דברים אין ראוי לאומרם כמו סודות אשכר"י + או הרוצה ללמד ועזב מקל יד או שידמה אחד כי בנו הוא שונאו *כמו שקרה לעדיפוס, ר"ל כי לפי סופרי היונים היה עדיפוס oedipus זה בן לאיוס מלך טהעבען, ויען כי הוגד לו מפי קוסמיו, שבנו זה עתיד להרגו ולקחת אשתו שהיא אמו לו לאשה, צוה לרועה עדרו שיהרגהו, אפס כאשר נכמרו רחמי הרועה על הילד, ולא רצה לשלוח יד בבן המלך, תלה אותו רק ברגליו בעץ אחד, למען ימות שם ברעב ובצמא מבלי אשר יצטרך הוא להמיתו, ויקר מקרהו כי בא שמה רועה צאן מלך קארינט, וכשמעו את קול הנער הבוכה ויחמול עליו ויקחהו משם ויביאהו אל המלכה אשת מלך קארינט אשר היתה עקרה אין לה ולד, ותשמח עמו מאוד ויהי לה לבן ויהי מימים רבים כאשר גדל הנער הזה חשב כי הוא בן מלך קארינט, ויעש מלחמה עם טהעבען אשר הצר לו מאוד, יען כי לא ידע שהוא בנו והוא אביו, ויהרוג עדיפוס אותו ויקח את אלמנתו לו לאשה, וכאשר נודעה לו אח"כ כל הרעה הגדולה הזאת אשר עשה, ויך לבו אותו מאוד על אשר עשה, ויצו את עבדיו לנקר את שתי עיניו, וילך עור בגולה לעיר 4אטהען, למען מצוא עי"ז סליחה וכפרה על עונו.
כמו שקרה לאירפ"ש או שידמ' החנית אשר בידו בלי להב או האבן דבר רך או המכה לרפאת והרג או הרוצה ללמד איך יורו הלוחמים. אצל כל אלה יהיה הסכלות בדברים אשר בם הפועל אשר יסכל דבר מהם יראה שהוא פועל בבלתי רצון עד כאן. רצה כי כמו שיש הבדל מבואר בעונש החטאים וגנותם בין יודע את אשר יעשה לבלתי יודע כלל כן יתחייב שיהיה הפרש לא מעט בזה בין ידיעה שלימה לבלתי שלמה או לחסרה לגמרי. וזה מה שקיימה אותו התורה האלהית אצל כל המעשים במה שהבדיל בין שוגג למזיד ובין מזיד לפושע בעונשין כמו שבא הבדלן בסדר הוידוי ובשאר ענימם כמו שיבא. והיה זה כי כמו שאמרנו ראוי שיושקף בעונשים שיעור הרשע המשתתף בחטאים כי הנה השוגג הוא קל המחיל' לפי שנעש' במעט רשע והוא הבלתי הזהר. אמנם המזיד הוא חמור לפי שנשתתף בו רשע ממש והוא הידיעה וההכרה בחטא. אמנם הפושע הוא יותר חמור לפי שנוסף בו רשע כסל במה שבחר בחטא מצד שהוא חטא והוא המרד הגמור. ולזה נתחייב ממדת היושר שיכיר הרשע את בעליו ומזה שיוסיף להכותו עליו כפי רשעתו במספר כי הוא מה שאמרו הנביא אל האומה הזאת בנפול על חטאים מפורסמים ומבוארי הגנות והפשע אמר תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך ודעי וגו' (ירמי' ב') אמר כי מהראוי שתיסרה רעתה כפי גדלה ומשובותיה יוכיחוה במה שלא נפלה על חטא העזיב' אותו ית' אשר זכר ראשונה באומרו אותי עזבו מקור מים וגו' כמו שנתבאר בסוף השער הקודם בבלי דעת או באונס רק בבחיר' שלימה אל החטא. והוא מ"ש ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה' אלהיך ולא פחדתי אליך כלומר דעי וראי שחטא רע ומר גרם לך עזבך את ה' אלהיך והוא המרד ולא מצד מה שהיה פחדתי אליך באופן שלא היית יכול לסבול ופירשת ממני על דרך אמרם ז"ל יש לך אדם מתייר' מחבירו מניחו והולך לו (ספרי פרש' ואתחנן) תדע שכן כי מעולם שברתי עולך נתקתי מוסרותיך ולא עשיתי עמך רק טוב וממה פחדת ועם כל זה מרדת בי ורחקת מעלי ופרשת ממצותי ותאמרי לא אעבור וגו'. ירצה ואם תאמרי לפעמים לא אעבור עוד את פי ה' לעבור עם זה היה נראה שאת אומרת בלבבך לא אעבור כי על גבעה גבוה ותחת כל עץ רענן וזה נתבאר ממעשיך הרעים שלא סרת מרשעתך והיותך צועה ממקום למקום לזנות תחת בעליך וזה טעם יפה למקרא ולמסורת. ואם תאמר שאם לא היית אנוסה כמו שאמרנו כבר היית מפותה משתוף עמים נכרים וזרים שנשתתפו עמך והחטיאוך להרחיקך מעלי כמו שנאמר במעשה העגל ובמתאוננים הנה אינו כן. הוא מה שאמר (ירמי' כ') ואנכי נטעתיך שורק כלו זרע אמת כמו שהוא מבואר מהיותם נבחרים מכל בני האדם ומכל בני אברהם גם יצחק עד שהי' מטתו של יעקב כלו זרע אמת בלי שום תערובת ואיך נהפכת לי עצמי הנוטע אותך לסורי הגפן נכריה והוא הפך מה שכוון מהם בדמותם אל הגפן כמו שנתבאר בשער פ"ד. ולפי זה גזר ואמר כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני כי הוא עון רע ומר כמו שנאמר וחז"ל אמרו כתוב אחד אומר כי אם תכבסי בנתר וגו' וכתוב אחד אומר כבסי מרעה לבך ירושנים למען תושעי (שם ד') הא כיצד כאן קודם גזר דין וכאן לאחר גזר דין (ר"ה י"ח.). ורבי דוד קמחי ז"ל דחק עצמו לפרש נכתם עונך לשיכופר בלי ייסורין. וזה וזה לא נתישב יפה לפי מה שאמר אחריו איך תאמרי לא נטמאתי אחר כי אם תכבסי בנתר התשוב' לא תאמר כן:
5
ו׳ולזה אני אומר שהנכון שיהי' זה כפשוטו וזה שהעונשין והייסורין הממרקים גופי החטאים הנה הנם כנתר והבורית המלבנים את הבגד ע"י גיהוץ וכיבוס הממרקים אותו. והטוהר השלם באדם הוא אשר יכובס מתוכו ומעצמו ולא בדברים חוצה לו. ולזה אמר שתשוב מעצמה קודם שיבאו עליה הייסורין הממרקין כי אם תכובס בנתר העונשים ותרבה לה בורית הייסורין תמיד ישאר הכתם לפניו נכתם ונחתם כי לא שבה כי אם מיראת העונשים הרי היא תשובה פחותה וחסרה מה שלא יהי' כן אם תכבסי מרעה לבך מעצמך כי אז ודאי תישעי. ולפי שמוציא אותה בבעלת כתמים אמר שלא תוכל להכחיש ולהסתיר כתמיה ואמר (ירמי' ד') איך תאמרי לא נטמאתי ואחרי הבעלים לא הלכתי ראי דרכך בגיא דעי וגו'. כי הבהמות הקלות כשיטמנום מתבן או גמי וכיוצא הוא מתפזר דרך הלוכה עד שכבר נודע דרכה על ידי כן וכל שכן בגאיות ובמקומות העמוקים שלא ישלוט בהם הרוח כל כך והוא משל נכבד לרשמי וכתמי זנותיה פרא למוד מדבר באות נפשה שאפה רוח. דמה רודפי הדמיונות הסכלות ההנה לחיה זו אשר באות נפשה הדמיונית היא רודפת תמיד במדברות ולא תשיג רק הרוח אשר שאפה במרוצתה והיא תמיד על עוצם תאותה. ועל התאוה עצמה אמר כל מבקשיה לא ייעפוה כי כל הלהוטים אחריה לא ירגישו שום עייפות כי בשרירות תאותם ילכו ולא ייעפו ירוצו ולא ייגעו ובכל פעם ופעם ימצאו אותה בחדושה וחביבותה. מנעי רגלך מיחף וגו' (שם). לפי שפעמים תרדוף האשה הזנות לא בעבור עצמו רק למלאת צרכה בדברים ההכרחיים לה שלא ימצאו לה ממקום אחר. ואז לא תהי' זונה אלא במקרה כמו שנתבאר בזה וכיוצא בשער מ"ב לזה אמר אליה אם את לא תבקשי אהבת הזרים כי אם בעבור נעלים או לרוות גרונך כי צמית מנעי רגלך מיחף וגרונך מצמא' ואנכי אמלא חסרונך כמו שאמר להם במדבר לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם וגו' (דברים כ״ט:ד׳-ה׳). ותאמרי לא כי אהבתי זרים ואחריהם אלך. והכוונה שאתה זונה בעצם וראשונ' ושאין דבר שימלא חסרונך זולתי הזנות עצמו ובזה קויים לה השם שאמר לה למעלה את צועה זונה וכמו שאמר יחזקאל (ט"ז) לכן זונה שמעי דבר ה' כמו שכתבנו שם. כבשת גנב כי ימצא כן הובישו וגו' (ירמי' ב') אמר כי הבושה שהשיגום אינה מדבר חטא שיש עליו התנצלות לבלתי יודעם או הכירם מעשיהם כמו שאמרנו ראשונה אלא בשתם וכלמתם הוא כבושת גנב כי ימצא שהוא החטא היותר מפורסם הגנות מכל החטאים עד כי אפילו הגנב המורגל ישיגהו משנה חרפה וכלמה עליו מכל שאר החוטאים כן הובישו בית ישראל המה מלכיהם שריהם כהניהם ונביאיהם והוא שנפלו במרד ובמעל הגמור לא באונס ולא בשוגג ובלא יודעים. ויונתן בן עוזיאל פירש כד אשתכח גנבא יראה שכוון שאז בתחלה תהי' לו הבושה מצויה. וכאשר נתבאר הוא נכון. ויתכן עוד שיאמר כי כאשר תמצא הגנבה בידו ויקחנה ממנו שלא נשאר ממנה בידו רק הבושה לבד כן הובישו בית ישראל המה וגו'. וכמו שאמר בשמם בקרוב נשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו כי לה' אלהינו חטאנו (שם ג') וגם די בזיון שיתוארו המה מלכיהם וכי' בבושה שעל דרך האמת אינה מעלה רק הפעלות הירא' מפני הכבוד ולא תשובח רק בנערים ובפועלי הרעות כי אחר שחטאו נוח להם שיתביישו וישובו כי ע"כ אמרו ובושת פנים נגן עדן (אבות פ"ה). ואמרו שאחז נמנה ער המלכים הישרים והטובים לפי שהיה בוש ונכלם מפני הנביא. כמו שאמר אל מסלת שדה כובס (ישעיהו ז׳:ג׳) קרי ביה כובש שהיה כובש פניו לפניו (סנהדרין ק"ד.). ועתה ביאר דבר הבושה והכלימה אשר תשיגם לאמר אומרים לעץ אבי אתה (ירמי' ב') אמר כי הגיע מסכלותם כי לאלהי עץ ואבן הם מכבדים ומדברים עמהם בלשון בקשה ותחנונים כמו שהוא מחוייב הדבור כנגד האב והאם וזה היה להם לפי שפנו אלי עורף ולא פנים ובעת רעתם כשהוצרכו אלי לבא בבושת פניהם כי אין עונה מהם אליהם יאמרו אלי קומה והושיענו בלשון צווי ודבור קשה כמאמר עשו יקום אבי ויאכל (בראשית כ״ז:ל״א) ויש במשמע עוד כי כשמדברים עם אלהיהם אלו הם מורים בלשונם שהם פנים בפנים עמהם כי כן אמרו אבי אתה ילדתנו כמדבר עם הנמצא לנכח ומהידוע כי העומד פנים בפנים עמהם הוא הופך אלי עורף ולא פנים והנה בעת רעתם יאמרו אלי קומה והושיענו כאלו הם עומדים לפני פנים אל פנים. וכל זה משל ומליצה לרחוקם מהש"י ולחרפתם אשר תשיג אותם עליו כל הראוי שיעזוב אותם ביד פשעם לעזר אלהיהם אשר עשו להם כי המה חייבים לשלם מה שגמלום טובה במה שעשאום ותקנום והוא אומרו ואיה אלהיך אשר עשית לך יקומו אם יושיעוך וגומר. כי אני איני חייב לך כלום כי אני יי' עושה כל. ואם תאמר שאינם נמצאים עמך או שהם מעטים ולא יגדל כחם אמר כי מספר עריך היו אלהיך יהודה. סוף דבר מהנבואה הזאת יתבאר מה שהנחנו ראשונ' להגדיל אשמת החוטא כפי שיעור הרשע אשר ישתתף עמו במעשהו. ואולם רוב הרשע או מיעוטו יודע מהשיעור אשר נודע אליו חטאתי. ולזה הית' הסכמת התור' להצריך האזהרות וההתראות המיוחדות לכל דבר ודבר וכמו שאמר אין עונשין אלא אם כן מזהירין וכן אמרו בכל מקום אזהרה לכך וכך מנין (סנהדרין ז':).
6
ז׳והנה לפי שזה עקר שכל השכר והעונש התוריי תלוי עליו היתה מהחכמ' האלהית לחתום זה הספר הרביעי שהוא כאלו הוא חתימת עצם התורה באלו הענינים המיוחדים שזכרנו ראשונ'. כי אחר שסדר המסעות אשר הלכו בהם במדבר הגדול והנורא ההוא שירמוז בם את כל הטובות אשר היטיב אותם כמו שיבא הפליג מאד בהזהיר והתרות אותם התראות גדולות ונאמנות על גורשם את גויי הארצות ההם מארצם ונחלתם עד בלי השאור להם שריד ופליט וגזם עוצם עונשם ופירשו באומרו והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדכם וצררו אתכם וגו' והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם (במדבר ל״ג:נ״ו). והנה יהושע האריך מאד בזה ונתן טעמו כמו שיבא. והנה אחר הענינים האלו סמך משפט ערי המקלט ודיני רוצח וחומרותיו לדרוש מהסמיכות הדמיון אשר בין הענינים והוא להודיע כי הנה האזהר' וההתרא' על המעשה הוא אשר יחייב את האדם בדיני נפשות אלו בתכלית חומרותיהם כמו שהשגגות מה שיקלו אותם מהם. אמנם אנשי הדעת והתבונ' אין מחפצם ורצונם לטעון הסכלות וחסרון הדעת ממעשיהם כי להם ולפי ערכם יותר ראוי וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח או התנצלות לסכלותם. אמנם השומעים ובלתי נזהרים הנה חמורי התפיש' וגדולי האשמה כמו שאמרנו. והוא מה שאמרוהו באותו המאמר שזכרנו ראשונ' אתה מוצא יש מי ששמע והפסיד ויש מי ששמע ונשכר וכו' (ד"ר פ"ד). והכוונה כי ההשמעות האטשי הוא על שני פנים. האחד מה שישמע האדם אל הרצון המשולח בשיעור שיאטם אזנו משמוע לקול מוריו כלל. והב' מה שישמע אל הרצון השכלי ויסיר אזנו מנטות אחר השלוח. והנה ההשמעות הראשון הוא מה שיפסיד קודם כמו שקרה לאדם הראשון כששמע לקול אשתו והשמיט עצמו ממה שהתרה האל יתעלה בפניו באומרו כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב׳:י״ז-י״ח) והיה סבה לשגורש מעדן ונתקלל קללות הניגעות בכל ארבעת פנות מעשיו ועניניו אשר התנועה תנשא עליהם כשאמר לו כי שמעת לקול אשתך וגו' בזעת אפך וגו'. כמו שנתבאר יפה שם במקומו שער ט' וזהו באמת שלוח הרצון והתגברו על המצוה והאזהר'. אמנם כשיהיה האדם נשמע להתראותיו ואזהרותיו בהשמעות השכל כבר יהיה נשכר שכר הרבה מאד לפי שנצח עצת הרצון המשולח ותאוותיו כמו שהיה הענין נכר באברהם אבינו במה שנצח את רצונו וכבש רחמיו על ישמעאל בנו ושמע לקול שרה אשתו המדברת ברוח דעת ויראת יי' האומר גרש האמה הזאת ואת בנה וגו' (שם כ"א). כמו שהסכים האל יתעלה עמה לאמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה וגו' (שם). כי הענין הזה באמת הוא בהפך שמיעת קול חוה. ולזה כוונו באמרם ז"ל וישמע אברם לקול שרי אם שהוא כתוב בלקוחי סגר אלא שבקשו פסוק מלא ומצאוהו וכך הוא מפורש במאמר עצמו אמר רבי שמואל בר נחמני למה הדבר דומה למי שנולד לו בן נאה ראה אותו אסטרוליגוס וכו' (דברים רבה שם) כך ראתה שרה לישמעאל יוצא לתרבות רעה צווחה ואמרה גרש את האמה הזאת ואת בנה והרע לו נגלה עליו הקב"ה ואמר אל ירע בעיניך וגו'. ונשכר שקרא זרעו לשמו שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע אמר השם יתעלה מי ששמע לאשתו כך וכו'. זה חוזר לענין לקוחי הגר כי אף על פי שהיתה עצת שרה בהן ענין מסכים אל הרצון המשולח מכל מקום הנה אברהם לחסידותו ואהבתו עם אשתו אין ספק שהיה הדבר קשה אצלו ועם כל זה שמע לדבריה לצורך העמדת הזרע. ולזה אמר מי ששמע לאשתו רצוני במה שישתתף בו הרצון כך מי ששמע לעצם השכל המוחלט על אחת כמה וכמה וכל שכן השומע מפי הגבורה או מפי הנבוא' כמו שאמר שלמה ברוח קדשו וכן ביאר הענין ישעיהו בנבואתו הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותתי נפשכם (ישעיהו נ״ה:ג׳). *כי השמיעה וכו' ר"ל כי שורש "שמע" בלה"ק יש לו שלש הוראות, השמיעה הגופנית, ההבנה, וההאזנה והקבלה, והם מיוחסים לחלקי נפש האדם השונים, כי השמיעה הגופנית תיוחס רק לכח החיוני שלו, כמו שתיוחס גם לשאר בע"ח, וההבנה תיוחס לכח שכלי שלו, וההאזנה והקבלה רק לכח התעורר שלו, כי רק הוא מעורר את האדם לעשות או לחדול מעשות מה שיצוהו זולתו, ועל שלש אלה מיני השמיעה רומז מאמר (ישעיהו נ״ה:ג׳) "הטו אזניכם, ולכו אלי, שמעו ותחי נפשכם, ומאמר ירמיה שאמר בדרך כלל "שמעו דבר ה' בית יעקב."
כי השמועה תיוחס אל כל חלקי הנפש שבאדם והם החיוני והמתעורר והשכלי. השמיעה לבד תתיחד אל החיוני וההבנה תתיחד אל השכלי. אמנם ההאזנ' והקבלה תתייחד אל המתעורר. ואל שלשתן כוון ירמיהו כשאמר בתחלת הנבואה שפירשנו למעלה שמעו דבר יי' בית יעקב וגו' (ירמיהו ב׳:ד׳). ושלשתן נתבארו בכתובים ההם אשר זכר ישעיהו. והוא שלימות הזירוז וקבלת האזהרה וההתרא' אשר עליהם נסמכו הפרשיות הסמוכות אשר זכרנו בכלל כל דברי התורה האלהית בלי ספק. ועתה אחר הקדמת הענינים האלה המועילים והמקשרים אלו הענינים על האופן הנאות אשר זכרנו נבוא לעבור עליהם ולבאר מה שצריך מהם ביאור לפי כוונתינו ואם יש בהם קצת ספיקות יתבארו לפי דרכנו:
7
ח׳ואלה מסעי בני ישראל ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי יי' ויסעו וגו'. ויסעו מרעמסס בחדש הראשון וגו'. ומצרים מקברים וגו'. יאמר שצוה ה' שיכתבו כל מוצאיהם למסעיהם כדי שיהיו המסעות ההנה זכר לכל הטובות אשר עשה אתם ממצרים ועד הנה. וראשונה יצאו ביד רמה לעיני כל מצרים שהוא מהענינים הנוראים שהיו בעולם כמו שאמר או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי וגו' (דברים ד׳:ל״ד). ולא עוד אלא שבצאתם היו מצרים מקברים את אשר הכה ה' כל בכור ולא חרץ לאיש מהם את לשונו ובאלהיהם עשה ה' שפטים ולא מפני זה נמנעו מצאת ביד רמה ובכבוד גדול ויסעו מרעמסס לסוכות ומשם לאיתם ומאיתם על פי החירות והוא הדרך אשר הסב אותם כדי שיאמר פרעה נבוכים הם בארץ ועל הכוונה שנתבאר' שם ומשם באו בתוך הים המדבר' ונעשו להם נוראות על ים סוף ואחר הלכו ג' ימים במדבר אשר נזכר שלא מצאו מים כי היה המדבר מקום נחש שרף וצמאון ולא מת אחד בצמא: ולא עוד אלא שחנו במרה ולא יוכלו לשתות מים ממרה ושם הורהו ה' עץ וימתקו המים ושם שם לו חק ומשפט ושם נסהו (שמות ט״ו:כ״ה). ומשם באו לאלים ובאלים שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים (שם) כי ראה השם יתברך בצרכם והרוה צמאונם על צד היותר נאות שאיפשר. ומשם לשתי מסעות באו למדבר סין אשר נזכר שנתרעמו שם ואמרו מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע כי הוצאתם אותנו אל המדבר וגו' (שם ט"ז) ושם נאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ונתן להם המן והשליו (שם) כמבואר במקומו. והלכו משם לדפקה אלוש ורפידים ולא היה שם מים לעם לשתות והיה מה שהיה בצור חורב להוציא להם מים מצור החלמיש ושם לסבת נסותם את ה' קראם ענין מלחמת עמלק (שם י"ז). ומשם באו אל מדבר סיני וקבלו שם את התורה אשר בה ספק להם מזון הנפש השכלות מן היום ההוא עד עולם. ומשם אל קברות התאוה אשר נזכר מה שנסי אל בפיהם לומר היוכל אל לערוך שלחן במדבר (תהילים ע״ח:י״ט) כמו שנתבאר שם ועם כל זה לא מנע להם כמו שאמר היד ה' תקצר (במדבר י״א:כ״ג). ומשם לחצרות אשר היה שם מעשה מרים ומחלקתו של קרח. ומשם לרתמה אשר ממדבר פארן והיה שם מה שהיה מהמרגלים וגזרת מתי מדבר והיא היתה סבה שהיו רועים במדבר שלשים ושמונ' שנה אשר הלכו בהם תשע עשרה מסעות עד הגיעם אל הר ההר בקצה ארץ אדום אשר מת אהרן שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו' (שם כ'.) להודיע שלא חסר להם אהרן עד סוף הזמן ההוא שהיו לשם ואם בא אז הכנעני מלך ערד להלחם בם כבר נזכר שלא הזיקום ולא חסרום כלל אבל ישראל הכו אותו והחרימו את עריהם ואז הוצרכו לחזור קצת מסעות לקבור את אהרן כמו שזכרנו שם. ומשם ואילך כבר קרבו אל ארצם והלכו לצלמונה ומשם לפונון והוא הדרך אשר נאמר עליו ותקצר נפש העם בדרך וידברו העם באלהים ובמשה ומשפט הנחשים השרפים ורפואתם באומרו עשה לך שרף ושים אותו על נס וגו' (שם כ"א.) ומשם לאובות ומאובות לעיי העברים בגבול מואב ומשם לנחל זרד ולעבר ארנון אשר במדבר אשר קראם הוא דיבון גד ועלמון דבלתימה אשר היו בהם הענינים הנפלאים ממעברות ארנון ומלחמת סיחון ועוג ומעשה בלק ובלעם המפורסם אשר אחר כל זה באו אל הר העברים אשר בערבות מואב אשר שם מת משה על פי ה'. והנה בזה זכר להם את אשר גמלם כל טוב בכל אשר הלכו כל הימים הרבים ההם וכמו שאמר להם משה בפירוש ידע לכתך את המדבר הגדול הזה זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר (דברים ב׳:ז׳): והנה אחר שסדר כל הענין הגדול הזה שהטיב עמם לשעבר אשר היה בו כדאי להיטיב האמונה ולחזק היראה וההכנע' ולהגדיל הבטחון במציאות התועלת והצורך בכל אשר יצוה סמך מה שעתיד לעשות עמם בהכנסם אל ארץ טובה ורחבה והפליג להיישירם וללמדם ולזרזם ולהתרות בהם כל מה שראוי לזרז ולהתרות כדי שיבאו בו בתכלית הידיעה וההכר' בלי ספק ואמר כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען. והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם ואבדתם את כל משכיותם ואת כל צלמי מסכותם תאבדו ואת כל במותם תשמידו והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה (במדבר ל״ג:נ״ב-נ״ג) וכבר דברנו למעלה צרכה ואופן שמושה בשער הקודם. והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם וגו'. והכוונ' שלא ישכון זר בתוכם ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדכם וצררו אתכם וגו'. והיה כאשר דמיתי לעשות וגו' (שם). הודיע אותם שכוונת האל יתעלה בהכנסם לארץ היא אשר זכרנו להיות תבואת' ופירותי' לבד הספוק ההכרחי לצרכי הגופיים אמנם עקר השתדלותם יהיה בשלמות נפשם בעבודתם קרבנותם ושאר המצות האלהית ושזה לא יתכן להם רק בשישבו שם לבדם מבלי שום דבר שיפנה לבם ויסיח אותם אחרי הדברים אשר לא יועילו ולא יצילו בעסקי העמים ההם ומתעתועיהם. ולזה נהפכו רחמי השם יתעלה להם לאכזרי וצוה עליהם שישמרו לנפשם מהשאיר מיושבי' שם ושארית לפי שאי אפשר שבהשארם לא ישאר זכר עבודתיהם הזרות אשר ילמדו אותם לעשות וחטאו לאלהיהם וכבר יהיה הנשארים בהם לשכים בעיניהם לעור אותם שלא יראו את הנולד להם מהחטא העצום בהשארות' והמה יהיו לצנינים בצדיהם מצד היותם כלי משחיתם להפרע מהם על ידם והוא מה שנתבאר בתחלת ספר שופטים אמר ויחר אף ה' בישראל ויאמר יען אשר עברו הגוי הזה את בריתי אשר צויתי את אבותם ולא שמעו לקולי גם אני לא אוסיף להוריש איש מפניהם מן הגוים אשר עזב יהושע וימת וגו' לנסות בם את ישראל את כל אשר לא ידעו את כל מלחמות כנען רק למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה רק אשר לפני' לא ידעום (שופטי' ב' ג'). הודיעם שאם היו תמיד דבקים בו יתעלה היה נותן בהם כח להשמיד ולכלה אותם עד בלתי השאיר להם שריד ופליט וכבר יהיו הם בטוחים על ארצם. אמנם כאשר סרו מעליו סר כחם ולא היה בם כח לגרשם ויד ההשגחה לא תעזור אותם להורישם מפניהם אדרבה כיונה להניחם כדי לייסרם ולהענישם בהם למען ידעו דורותם את החסד אשר עשה ה' עם הראשונים בהיותו נלחם מלחמותיהם לא בחרבם ולא בקשתם והם ידעו כובד המלחמ' אשר יהיה להם עם אותם הנשארים ואם מעטים היו אשר לפנים לא יידעוה הראשונים עם היות הגוים אז רבים ועצומים מכם. והנה עם זה כאשר דמיתי לעשות להם והוא לגרשם מעל אדמתם לגמרי כן אעשה לכם שחטאתכם יגרום לשתגרשו כלה ממנה כמו שנזכר בברית תורת כהנים והנשארים בהם ימקו בעונם וגו' (ויקרא כ״ו:ל״ט) עד שלא יהיה להם יד ושם בה. וזה תכלית הזירוז וההתראה על הדרך שאמרנו. והנה לחזק הענין הזה בידם ולהודיע' שלא יאות שישב עמהם זר סמך הודעת גבולות הארץ ומצרניה מכל צדדיה ומה שיתנו ללוים מהערים והמגרשות כי כל זה מה שיורה שאין הקב"ה מוותר עמהם דבר בענינים ההם רק שהוא מקפיד שיהיה לכל אחד חלקו הראוי לו כמו שביאר ראשונה והתנחלתם את הארץ בגורל למשפתותיכם לרב תרבו וגו' ולמעט תמעיט את נחלתו אל אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה וגו'. וכל זה למען ירשו בני ישראל את נחלת אבותיו ולא תאבד מהם בלא יודעים. והנה אחר כל זאת חתם ממצות ערי מקלט ודיני הרוצחים וההבדל אשר בין השוגג והמזיד ובמזיד בין המותרה והבלתי מותרה למען דעת כל עמי הארן את אשר אמרנו מענין האשם המושב למקבלי האזהרות והזירוזין לפי שיעור הידיעה המתחברת לו אל המעש' אשר משם ישוער שבט הרשע אשר ינוח עליו כפי רשעתו ואמר דבר אל בני ישראל וגו'. והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה והיי לכם הערים למקלט מגואל ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט והערים וגו'. ואם בכלי ברזל וגו'. ואם באבן יד וגו'. או בכלי עץ וגו'. גואל הדם וגו'. כמו שכן עשה בתחלת משנה תורה שאחר שהזהירם על התורה ועל העבודה סמך אז יבדיל משה שלש ערי' וגו'. כמו שיתבאר לשם. והנה הדבר שאמרנוהו ראשונה מהיות המעשה נשלם לפי הידיעה המשתתפת בו הוא עצמו הדרוש אשר יתבאר היטב בהבדלים אשר יתן הכתוב בין הרוצח המזיד המומת על פי בית דין או המזיד המומת על יד גואל הדם והשוגג הגולה בעיר מקלטו כאשר יתבאר. וזה שאף על פי שהנרצח כבר נגמרה מיתתו על ידי השוגג כמו שנגמרה על ידי המזיד ואין צריך לומר שהמזיד בעדים והתראה והמזיד זולתם הם קרובין בענין. מכל מקום כוונה התורה האלהית שלא יענש שום אחד מהם רק עונש הנערך למה שהגיעה לו מהידיעה ושלימותה באותו מעשה. והנה חז"ל אמרו שלא יושלם לו המעש' להתחייב בבית דין עליו כי אם בשידע ויכיר הרע המגיע ממנו אל הזולת וגם בשידע ויכיר הרע אשר ימצא את עצמו ממשפטי התורה והמצוה או מענין הנקמה. ולזה אמר שהמומת בבית דין צריך התראה בעדים במיתתו המיוחדת ושיקבל המוסרה אותה התראה ויאמר כבר ידעתי שהעושה כן נהרג בב"ד במיתה פלונית ועל מנת כן אני עושה (סנהדרין מ"א:). והנה כשתחסר אחת מהנה אין יד בית דין משגת אותו מפאת התורה האלהית כי אע"פ שהוא מזיד בהריגה ד"מ הנה לא היה יודע שההורג נהרג מן הדין. אמנם במה שידע שהוא הורג אע"פ שלא יודיעוהו שיהרג על ידי ב"ד כבר ימסר ביד גואל הדם כי הרוצח כבר ידע שהוא מתיר את דמו לכל בעל זרוע מקרוביו של נרצח כמו שידע שהנרצח עצמו אם היה יכול הוא ימיתנו. ואולם בפגיעת גואל הדם בו צריך להתברר האחד משני הענימם. והוא אם המית בדעת והכיר המעשה אשר עשה וזה מה שנתחכמה התורה להישירנו בבירור דבר זה אם מתוך הכלים אשר ימית בהם ואם מתוך המצב אשר היו שניהם בו מהשנאה והאהבה ואמרה שכבר יתברר מחמת הכלי שהכה בו שאם הכה המכה בכלי ברזל כל שהוא או באבן יד או בעץ יד אשר ימות בה הנה הוא מבואר שהיה הרוצח מזיד ברציחתו. אמנם כשלא יוכל לקחת ראיה מצד הכלי כגון שהיה ע"י דחיפה או השלכת עליו כותל או עמוד וכיוצא מהדברים שאין דרך להכות בהן ולפעמים הם מזדמנים מעצמן הנה כבר יודע זה מהאהבה והשנאה אשר ביניהם כמו שאמר ואם בשנאה יהדפנו או השליך עליו בצדיה וימות שכבר תהיה שנאתו אותו אמתלא גדולה שכוון בהריגתו אע"פ שלא הרגו כדרך ההורגים עד שאם הופלגה השנאה ביניהם ובאה לכלל איבה אע"פ שלא יכנו רק בידו לבד לדון אותו כמכוין במיתתו כמו שאמר או באיבה הכהו בידו וימות מות יומת המכה רוצח הוא גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו. ואמר במיני המזיד רוצח הוא כי הוא ודאי ראוי ליקרא רוצח על דרך האמת לפי שהוא ידע מה יעשה ואשם בו ומה שלא יהיה כן בשוגג אשר יאמר עליו ואם בפתע בלא איבה הדפו או השליך עליו כל כלי בלא צדיה ואפילו בכל אבן אשר ימית בה והוא הדין בכל כלי שהוא כדי להמית אם היתה ההכאה בלא ראות ויפל עליו וימות והוא ג"כ לא אויב לו ולא מבקש רעתו אז לא יהיה נכון למעשה גמור ולא יענש למיתה אפילו על ידי גואל הדם ועל זה נאמר ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה. ירצה בלא צדה שלא הכה כדי להמית והאלהים אנה לידו כי הוא לא היה שונא לו ולא מבקש רעתו רק האלהים אנה לידו בעון שניהם שמגלגלין חובה ע"י חייב. ולזה האלהים עצמו משים לו מקום לגלות שמה למרק את עונותיו ולא ינתן ביד גואל הדם כי אע"פ שנעשה מעשה לא היה הוא העושה ע"ד האמת כמו שאמרנו וכמו שביאר החכם בדברים אשר זכרנו ממנו שתראה בהם כל אלו הענינים בהשקפותיהם המיוחדות אשר ראוי להתבונן בהם ע"פ המשפט כמו שאמרנו. ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם על המשפטים האלה ואם לא יתברר מתוכן שהיה מתכוין יצדיקו לרוצח ויצילו אותו. מיד גואל הדם וישיבו אותו אל עיר מקלטו אשר נס שמה לרציחתו וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו וגו'. וטעם זה אמרו ז"ל בספרי (פ' מסעי) רבי מאיר אומר רוצח מקצר ימי של אדם וכהן מאריך ימיו של אדם אין בדין שיהא מי שמקצר ימיו של אדם לפני מי שמאריך ימיו של אדם רבי אומר רוצח מטמא את הארץ ומסלק את השכינה וכהן גדול גורם לשכינה שתשרה בארץ אין בדין שיהא מי שמטמא וכו'. ורש"י ז"ל כתב עוד לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא יארע תקלה זו בישראל ויראה שזו היא דעת הראב"ע שכתב שהוא יכפר בעד ישראל וזו המאורע אירע בימיו. אמנם הרב המורה פרק ארבעים חלק ג' כתב שהוא ענין נחמה לקרובי הנהרג במה שמת אדם גדול כזה ואל זה סמך הרלב"ג ואיפשר גם כן כי לפי שמיתת אדם גדול כזה היא מכפרת על הדור ובחבורתו ירפא לשוגג ההיא.
8
ט׳והנכון בעיני יותר מפני שעיר מקלטו היא תחת ממשלת הכהן הגדול בכלל כל ערי הלויים והם נתונים לו לכל עבודת הבית נוסף על מה שהוא ראש בית אבותם וכשבא הרוצח לשם הרי זכה בו אדוני הארץ להיות כאחד מבני העיר לכל צרכי העיר מסיה ועבודותיה וראתה החכמ' האלהית שלא ימשול בו רק ימי מלך אחד. ולזה במות הכהן הגדול שהוא מלך עליהם הן לזמן קרוב או רחוק ישוב אל ארץ אחוזתו. ואחר שזכר כל אלה החלוקים הקפיד על שמירתן ודקדוקן לפי שכל גופי התור' והמצוה תלוין עליהם על הדרך שנתבאר ואמר והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם כל מכה נפש וגו'. ולא תקחו כפר לנפש רוצח אשר היא רשע מצד מה שנתברר מצד מעשהו ששוא חייב למות כי הוא מהמחויב שתיסרהו מדת רשעו כמו שנזכר וימות על פי ב"ד או על פי גואל הדם מבלי שום כופר והצלה כלל וכן לא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו וגו'. כי הראוי לנוס אע"פ שלא היה רשע לגמרי לא יצילוהו בשום פנים כי כל אחד ראוי שיקבל עונשו המיוחד אליו כפי רשעתו. וכבר החמיר בזה בפ' משפטים לומר וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות אפילו שיהיה כהן מוכן לעבודה לא יהיה משוא פנים ושום חנופה בדבר. ובענין קליטת המזבח כתבנו שם הנראה לפי פשט הכתוב ועל פי חז"ל אמנם בכאן אמרו לא תחניפו את הארץ וגו' ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו. והנה הרמב"ן ז"ל פירש כי ענין חנופת הארץ היא המנעה מתת פירותיה בפשע יושביה כלומר לא תעשו אותה שתהיה חנפה בעשות הפך מהראוי לעשות עד כאן. ואני לא ידעתי איך יקרא חנפות מניעות הטוב ממי שאינו ראוי לו ועוד מה טעם ולארץ לא יכופר וגו'. והנראה בעיני שהוא הפך ממש ממה שפירשו. וזה כי כל עוד שלא יעשו משפט בדיני נפשות אלו על המשפטים אשר הזכיר והארץ תתן את יבולה הרי היא חנפה שהיא נושאת פנים לרשעים ומוציאה את פירותיה והוא כנגד היושר האלהי כי מהראוי לה שלא תוסיף תת כחה לעוברי עבירה. ובזה יצדק יפה לא תעשו אותה חנפה כי הדם יחניף את הארץ במה שהיא עושה פירות לאנשי דמים והיא חוטאת בזה כמו שאמר גם כן גבי מחזיר גרושתו אחרי הוטמאה וגו' ולא תחטיא את הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה (דברים כ״ד:ד׳) וכן במקום אחר ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה (ויקר' י"ח) ולארץ לא יכופר וגו'. ירצה לא יוסר ממנה זה השם של חנופה כי אם כשיעשו משפט לשפוך דם השופך ואם לא תתחייב למנוע פירותיה והכל ישאו עונם והוא מה שפירש באומרו ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל. הנה שבכל זה נתן להם עצה נכונה וגלה את אזנם במה שיכירי מאזני המעש' אשר אמרנו כדי שלא יוכלו לטעות אחר כך בדבר מכל מה שנאמר סכלות או שגגה כמו שהיה משפט אלו הנענשים על המשפטים הנזכרים ועל פי הדברים האלו השיגו את אבותינו מה שהשיגום מהצרות והעונשים העצומים כפי שיעור מה שהוזהרנו והותרנו על כלם וכמו שנמשך להם העקר מהשאיר האומות ההם אשר כל כך הוזהרו והותרו עליהם כמו שנזכר עד שג"כ בנבואה שזכרנו הזכיר זה באומרו העבד ישראל אם יליד בית הוא וגו'. עליו ישאגו כפירים וגו'. גם בני נוף ותחפנחס וגו' (ירמיהו ב׳:ט״ו). יאמר כי מדרך המעולה החשוב להשגיח על הצלת עבדו ויליד ביתו כמו שישגיח על הצלת בנו העובד אותו וא"כ אין צריך לומר אם היו ישראל כבנים לפני המקום אלא אפילו יהיה כעבד ויליד בית לפני אדוניו יש לתמוה עליו ולשאל מדוע היה לבז מאלו הגוים אשר סביבותם ולא יצילם אלהיהם מידם אלא מצד מה שהשיגם מה שייעד אליהם ביאר באזניהם לאמר והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדכם וצררו אתכם וגו'. והראי' כי עליו ישאגו כפירים כלומר מלכים קטנים ופחותים ולא יבאו בחשאי חרש לאמר כי נתנו קולם והיה להם זמן ומקום להשמר מהם ולעמוד כנגדם ולא יכולו וישיתו ארצו לשמה עריו נצתו מבלי יושב בפתע כאלו היו מלכים גדולים באים ולא עוד אלא גם בני נוף ותחפנחס שהם משפחות מצרים הרואים את כבודך וגבורותיך ורגזו וחלו מפניך פרקו עול תורה מעליהם והכו על קדקדך הלא זאת תעשה לך עזבך את יי' אלהיך בעת מוליכך בדרך. והוא עת שסדר לפניך תורה ומוסר והיישירך בדרך תלך בכל האזהרות והזרוזים וההתראות שהתר' בפניך וכמ"ש אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך (ישעיהו מ״ח:י״ז) כי אם היית שומעת לא היית צריך לרדת מצרים לשתות מי שיחור ולא לאשור לשתות מי נהר כי עמך מקור חיים אשר לא יכזבו מימיו כמו שנזכר בשער הקודם והייתי שוכן בתוככם תמיד וכל אומה ולשון לא היו שולטים עליכם זה הוא הנרא' באלו הענינים דרך נכון וישר ועם זה כתבנו מה שהית' הכוונה:
9
י׳אולם מה שראינו לכתבו בענין דבור ראשי האבות אשר למשפחת מנשה בן יוסף ובמה שהושב להם על שאלתם כבר בא במשפט בנות צלפחד. ועם זה נשלם זה הספר הרביעי הכולל ספורים ומאורעות נפלאות שקרו להם שכלם היו בתורה האלהית בחק החקים והמצות לפי תועלתם והשקפות הוראותיהם כי על כן חתם על הכל אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה' ביד משה אל בני ישראל בערבות מואב על ירדן ירחו. וברוך אשר עזרנו עד הנה:
10